ב”ה

תיק: 1396562/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מימון נהרי, הרב מרדכי רלב”ג, הרב אברהם מאיר שלוש

המערער: פלוני

נגד

המשיבה: פלוני (ע”י ב”כ )

הנדון: ביטול החלטה לשלום בית כשאין סיכוי לצקת לה תוכן מעשי; הקפאת תשלום מזונות אישה

פסק דין

בפני ביה”ד ערעור האיש (להלן המערער) על פסק דין בית הדין האזורי בנתניה מיום ז’ בחשון תשפ”ד 22.10.2024, בו נפסק שתביעת הגירושין שהגיש המערער נדחית ותביעת האישה (להלן המשיבה) מתקבלת.

בית הדין שמע באורך רוח את הצדדים וב”כ המערער ועיין בחומר הרב שבתיקים.

מן המקובץ עולה כדלהלן:

בתאריך 23.6.19 הצדדים נישאו זל”ז כדת משה וישראל לאחר שנתיים של חיים משותפים. לצדדים אלו הם נישואין ראשונים.

הצדדים התגוררו בבית הורי המשיבה כשנה לאחר הנישואין ולאחר מכן גרו בשכר דירה בא’. בתקופת חייהם המשותפים פנו ליועצת נישואין ביוזמת המשיבה ולאחר מכן החליטו להינשא. לצדדים אין ילדים.

במהלך חיי הנישואין פנו ביוזמת המשיבה לייעוץ זוגי נוסף ונפגשו 11 פגישות ללא הצלחה.

בתאריך 18.05.2021 הפסיק המערער את הטיפול הזוגי ושבוע לאחר מכן – בתאריך 25.05.2021 הגיש לבית הדין תביעת גירושין.

בתאריך 25.08.2021 עזב המערער את הבית.

בתאריך 14.04.2022 הגישה המשיבה תביעת מזונות, ובתאריך 24.04.2022 פתחה המשיבה תיק תביעה לשלום בית.

בית הדין האזורי קיים חמש דיונים בתביעות ההדדיות, אחריהם הצדדים הגישו סיכומים טרם מתן החלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור.

עד כאן תקציר עובדתי.

טענות המערער

המערער עותר לביטולו של פסק הדין שאישר את בקשת האישה לשלום בית. לדבריו:

המשיבה אינה מעוניינת בקיום חיי נישואין.

אין לאיש כל קשר אינטימי עמה כבר שנים מאז פירוד הצדדים.

אין כל סיכוי לשלום בית.

טענות המשיבה

המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. לדבריה:

אין כל עילה לתביעת המערער לגירושין.

הצדדים קיימו יחסי אישות עוד לפני שעזב את הבית, וגם לאחר מכן לאחר הגשת תביעת הגירושין שהגיש האיש לביה”ד. לטענתה, המציאה ראיות על כך בפני בית הדין האזורי.

יש סיכוי טוב להשכין שלום בית בין הצדדים, והיא עומדת בכנות על תביעתה ומבקשת שבית הדין יסייע בידה כדי להביא ילדים לעולם.

עמדת בית הדין

ביה”ד שמע באורך רוח את הצדדים, ולאחר שיקול הדעת הציע הצעה לצדדים לסיים את ההליכים.

להלן הצעת בית הדין בהחלטתו מיום כ”ט בשבט תשפ”ה (27.02.2025) (ההדגשות לא במקור):

לאחר שבית הדין שמע טענות ומענות הצדדים ולאחר שיקול הדעת, הציע בית הדין לצדדים כי המערער ישלם את מלוא סכום הכתובה בסך 555,555 ש”ח בכפוף להסכמת המשיבה להתגרש במועד הראשון שייקבע על ידי בית הדין, וזאת בנוסף לתשלום מזונות האישה ששילם האיש לאישה.

בנוסף, הצדדים ינסו לבחון את הסיכוי להמשך מערכת הנישואין במסגרת שתי פגישות שיתקיימו במסעדה למשך שעתיים בכל פעם, מתוך תקוה שאולי המערער יתעשת ויסכים לחזור לשלום בית, וזאת בכפוף להצהרת המשיבה, כי בהעדר הצלחה תתגרש בהסכמה.

המערער הסכים לאמור, אך המשיבה בקשה לשקול את ההצעה עד ליום ראשון הקרוב (ב’ אדר תשפ”ה 02.03.2025 שעה 12.00).

בהצעה זו, שקל בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, שהמשיבה נמצאת בתקופה שבה יתכן ואם תמתין עוד זמן לא תוכל להביא ילדים לעולם וכן שלא ניתן לצקת תוכן מעשי לשלום בית כאשר אין בפועל קשר רגשי ונפשי בין הצדדים, ומצד שני הפיצוי שתקבל מהמערער הינו פיצוי הוגן.

עד כאן הצעת בית הדין.

ההצעה של בית הדין שודרגה לבקשת המשיבה, שקודם לכן ילכו יחד למסעדה, במטרה שבה היא מאמינה – לבחון את מערכת הנישואין ולשקם את המערכת, מתוך תקוה שאולי המערער יתעשת.

פועל היוצא מכך, למרות שהיה ביד המשיבה לקבל את כל סכום הכתובה אם תסכים להתגרש כהצעת בית הדין, היא ביקשה לנסות שוב שלום בית, מה שמלמד את כנות תביעתה לשלום בית, ועוד יותר, התרשמותנו היא שהיא מעדיפה לחיות בשלום בית על פני קבלת תשלום כספי לפירוק מערכת הנישואין.

המשיבה ביקשה מתן ארכה להמצאת תשובתה, לדבריה, מאחר והיא זקוקה לסיוע טיפול רגשי מקצועי שאותה התחילה, על מנת לעכל את ההצעה. לאחר זמן נוסף שהקציב לה ביה”ד, הסכימה המשיבה לקבל את הצעת ביה”ד, אולם המערער חזר בו מהסכמתו ללא מתן נימוק ענייני.

המערער טען שההצעה הייתה יפה לשעתה ולא אחר זמן רב שחלף מאז. עוד טען כי הא שרוי במשבר נפשי ואין לו כל יכולת לעמוד בתנאי ההצעה. ראה הודעתו בתאריך 7.4.2025, כחודש וחצי בלבד לאחר הדיון בו קיבל את הצעת בית הדין.

בית הדין רואה בסירוב זה של המערער להצעת בית הדין בטענות הנ”ל שאין בהם ממש, שכן כחודש וחצי לפני כן הסכים להצעת בית הדין ועתה לפתע הוא במשבר נפשי ואין לו יכולת לעמוד בתנאי ההצעה למרות הסכמתו כחודש וחצי לפני כן.

טיעונים אלו אינם סבירים ואינם מקובלים עלינו בבואו לדרוש לחייב את המשיבה בגט, כאשר הוא עצמו הסכים להצעת בית הדין למצוא פתרון הוגן לתביעתו להתגרש.

נימוקי פסק הדין נשוא הערעור בדחיית תביעתו לגירושין

להלן ציטוט מפסק הדין של ביה”ד האזורי, ממנו ניתן ללמוד את העובדות שהביאו את ביה”ד האזורי לדחות את תביעת הגירושין שהגיש המערער כנגד המשיבה:

לאור הנ”ל, סבור בית הדין שיש לדחות את ערעורו של המערער על פסק הדין של ביה”ד האזורי שדחה את תביעת הגירושין.

נוסיף ונאמר שלא מצאנו בכתב התביעה לגירושין ומעיון בפרוטוקולים של בית הדין האזורי כל עילה הלכתית שעל פיה ניתן לחייב את המשיבה בגט.

כידוע, חיוב גט צריך להתבסס על ההלכה הפסוקה לנו מדורי דורות.

נפתח במשנה במסכת גיטין דף צ’ ע”א בה הובאה מחלוקת התנאים אימתי מותר לאדם לגרש את אשתו. דעת בית שמאי, רק אם מצא בה דבר ערווה, כלומר שזינתה תחתיו, דעת בית הלל אפילו הקדיחה תבשילו, כלומר שפשעה כנגדו ולדעת רבי עקיבא – אפילו מצא אחרת נאה הימנה.

ובגמרא שם העמידו מחלוקת התנאים בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אין לגרשה – אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, ראה שם ע”ב דברי רבי יוחנן.

וכתב הרמב”ם בהלכות גירושין פ”י הכ”א וז”ל “ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר “כי מצא בה ערות דבר”, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה”.

וכן פסקו הטור והשו”ע אבן העזר סימן קי”ט סעיף ג’.

וראה שם בנו”כ שנחלקו בפירוש הדברים האם מותר לו לגרש אם מצא בה דבר של פשיעה או לא, אבל אם לא מצא בה אפילו דבר פשיעה – אין חולק שאסור לבעל לגרש אשתו ראשונה, ואפילו כופין אותו שלא יגרש, ראה ב”ש סק”ב ובב”ח.

ומכאן למקרה דנן. כאמור בנימוקי פסק הדין נשוא הערעור וכן מהעיון בתיק עולה כי המערער לא טען כנגד המשיבה טענה לערוות דבר, ואפילו לא לפשיעה שפשעה בו, אלא שאינה מעוניינת בקיום יחסי אישות – טענה שהופרכה בבית הדין ע”י המשיבה, שטענה שאף לאחר שהמערער פתח תיק תביעה לגירושין המשיך לחיות עמה יחסי אישות.

בנסיבות אלו, ביה”ד סבור שהמערער לא הרים בפנינו את נטל ההוכחה הנדרש כדי לשנות את פסק הדין של ביה”ד האזורי שדחה את תביעת המערער לגירושין. ויצוין, אין מתפקידו של ביה”ד הגדול לבחון את העובדות שהתבררו בפני ביה”ד האזורי, בייחוד שביה”ד דנן לא מצא פגם בכנות דברי המשיבה שטענה בפניו, שכן גם כיום היא רוצה לשוב לשלום בית עם המערער, וחזרה על בקשתה גם לפנינו לסייע בידה באמצעות גורם מקצועי שיסייע להם בהשכנת שלום בית ביניהם.

אשר על כן לא מצאנו עילה הלכתית וטעות בשיקול הדעת הנראה לעין המצדיק התערבותנו בפסק הדין נשוא הערעור שנומק היטב בנתונים העובדתיים שהונחו לפני בית הדין האזורי שהכיר את הצדדים לפני ולפנים. כך שלאמור בתקנה קל”ה, אין לבית הדין הגדול סמכות להתערב בשיקולי ונימוקי פסק הדין האזורי ולכן הערעור לחיוב המשיבה בגט נדחה.

ובאשר לטענתו להיעדר סיכוי לשלום בית לאור הפירוד הממושך. טענה זו אין לה בסיס כלל בהלכה וכבר נפסקו בפדרי”ם רבים שאין בטענת היעדר סיכוי עקב פירוד עילה הלכתית לחיוב בגט. ראה פד”ר כרך א’ עמודים 161-163 לרה”ג אזולאי, וולדנברג וקאפח זצ”ל, שכתבו “ברם אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים, אין בה כדי להטיל חובה על האישה לקבל גט פשוט, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאישה אשמה בהפרעת שלום בית”, ודוק מיניה לאתרין, וזו הפסיקה המקובלת בבתי הדין עד ימינו.

זאת ועוד, הדלת פתוחה לפני המערער לקיים הצעת ההחלטה של בית הדין ולקיים חובתו על כללי ההלכה לפרוע למשיבה את חוב הכתובה ככל שתסכים להתגרש.

עוד נציין למאמר של הגר”א שרמן שליט”א בספר שורת הדין כרך י’ מעמוד קכ”ד והלאה, בו הרחיב לבאר מה דין בעל המעוניין לגרש את אשתו ללא עילה הלכתית, והביא שם ראיות מהפוסקים שמוטלת עליו החובה לפייסה עד שתסכים.

דבריו הובאו ברבים מפסקי הדין הרבניים פסיקה זו ללא חולק.

וראה עוד בשו”ע אבן העזר סימן קי”ט סעיף ו’ ובנושאי כלים שם שאין לגרש אישה שאין עליה עילה לחיובה בגט ללא תשלום הכתובה.

לסיכום: ערעור האיש שבית הדין דחה תביעתו לחייב את המשיבה להתגרש – נדחית בהיעדר עילה מוצדקת ותשתית ראייתית לטיעוניו.

לכל היותר ניתן להמליץ לצדדים להתגרש מהנימוקים המפורטים להלן בערעור על קבלת תביעת המשיבה לשלום בית.

פסק הדין בעניין תביעת שלום בית

עתה נבחן ערעור האיש על פסק הדין האזורי שקיבל תביעת המשיבה לשלום בית.

לאחר העיון בנימוקי פסק הדין האזורי ולאחר שבית הדין דנן הציע הצעה לסיום ההליך, בהתאם לכלל ההלכה שכאשר אין עילה לחיוב המשיבה בגט, על הבעל לשלם כתובת האישה ללא חולק. למרות זאת, אנו סבורים שלא ניתן להתעלם מהזמן הרב, מזה כארבע שנים, שהצדדים פרודים, ומכך שהמערער עומד עיקש בעמדתו הנחרצת להתגרש מהאישה, למרות הצעת בית הדין שזכתה להסכמתו בתחילה, אולם המערער התנער ממנה לאחר כחודש וחצי. לאמור, ביה”ד מתרשם שבנתונים הללו אכן הסיכויים להשבת שלום הבית בין הצדדים הם קלושים עד אפסיים, וזאת לאור הצעת בית הדין שהמערער התנער ממנה. על כך יש להוסיף שתקופת הנישואים של הצדדים היתה קצרה וזמן הפירוד ביניהם הוא ארוך.

בנסיבות הללו ניתן לומר שאמנם תביעת המשיבה לשלום בית נראית על פניה כנה כפי שהתרשמנו, אולם לדעתנו והתרשמותנו היא שאין מנוס מלקבוע שלא ניתן לצקת לתוכה תוכן מעשי, ועל הצדדים למצות את הדרך הראויה לפתרון מעשי ברוח הצעת בית הדין.

לסיכום: אין בסיס לחיוב המערער בשלום בית בנסיבות המתוארות לעיל, ומכאן שיש בסיס להמליץ לצדדים להתגרש בכפוף לתביעת הכתובה כפי שיפסוק בית הדין האזורי.

מזונות האישה

אמנם המערער לא המציא בערעורו הנוכחי בקשה לדון גם בחיובו במזונות המשיבה בסך 5,000 ש”ח לחודש. ברם, בית הדין החליט ביום א’ באב תשפ”ד 5.8.2024, שבית הדין ידון בתביעה זו, וזאת לאור בקשת המערער לדון בתביעה זו עקב בקשות חוזרות ונשנות של המשיבה לדחיית מועד הדיון. ראה שם וכן בהחלטות קודמות.

ומכאן מתן הכרעתינו גם בסוגיה זו.

הנה המעיין בהחלטת בית הדין נשואת הערעור לחיוב המערער במזונות אישה, יראה נכוחה שהיא ניתנה לאחר שבית הדין דחה גם את תביעת המערער לחיוב המשיבה בגירושין וגם דחה את תביעתו לדחיית תביעת המשיבה לשלום בית, ואכן בנסיבות אלו, וודאי שהצדק עם בית הדין האזורי לחיוב המערער במזונות המשיבה בנסיבות אלו, שכן אין כל עילה הלכתית להפסידה ממזונותיה.

אולם לאור הנפסק לעיל שקיבלנו את הערעור לדחות תביעת המשיבה לשלום בית (כאמור בהחלטת בית הדין נשואת הערעור), השתנו נסיבות המקרה. מאידך, לא ניתן להתעלם שהמערער חזר בו מהסכמתו להצעת בית הדין, לשלם למשיבה מלוא סכום הכתובה בכפוף למתן הגט, וחזרתו לאחר כחודש ועשרה ימים תמוהה ועל פניה נראית לא מוצדקת, שכן טענתו שנקלע לקשיים הינה טענה שאינה מכילה מים.

בנסיבות הללו, סבור בית הדין שיש להקפיא את חיובו של המערער במזונות המשיבה החל מיום החלטת בית הדין מיום א’ באב תשפ”ד 5.8.2024 (וכפי שנקבע בהחלטה זו בהרכב מלא המצוטטת לעיל) ועד למתן החלטה אחרת של בית הדין האזורי, שיבחן את החלטתו מחדש, לאור שינוי הנסיבות ומתן הכרעתינו בערעורים, לפיו התקבל הערעור של המערער לדחות את תביעת המשיבה לשלום בית ולהמליץ לצדדים להתגרש וכן לאחר שידון בתביעת המשיבה לכתובה (בכפוף לפתיחת תיק).

להלן נימוקינו להחלטה זו.

בהחלטת בית הדין בהרכב מלא ולבקשת המערער, לאחר שהמשיבה הגישה דחיות אין ספור של הדיונים וגרמה להתמשכות ההליך, קבע בית הדין כדלהלן (ההדגשות לא במקור):

בפנינו בקשת ב”כ הבעל להורות כי דמי מזונות האישה מעתה ועד למועד הדיון שנדחה ועד להחלטה בערעור יופקדו בחשבון נאמנות.

ב”כ הבעל חוזר שוב על טענתו כי האישה רימתה את ביה”ד באמירתה כי נדבקה בקורונה ומשום כך ביה”ד דחה את הדיון.

ב”כ הבעל חושש כי אם המזונות יועברו לאישה, גם אם יזכה בערעור לא יוכל לקבל את כספו בטענה שזה “נאכל”.

לאחר העיון בחומר שבתיק מחליט בית הדין:

בית הדין מבהיר כי ביה”ד האזורי בפסה”ד נשוא הערעור דחה את תביעת הגירושין של הבעל וקיבל את תביעת שלום בית של האישה.

המצב הנתון כרגע הוא שהבעל בחזקת חייב במזונות אשתו ואין מקום בשלב זה למנוע מהאישה לקבל את מזונותיה.

ככל ויתברר בדיון בערעור כי ביה”ד האזורי טעה ויתברר שהאישה קיבלה מזונות שלא כדין, תחויב האישה להשיב את המזונות רטרואקטיבית ממועד שיקבע ביה”ד או לחילופין התשלום יתקזז בחלוקת הרכוש, אם הדבר אפשרי.

ביה”ד חוזר שוב על האמור בהחלטה קודמת, כי הנושא יועלה בדיון, ומורה לצדדים שלא להלאות את ביה”ד בשליחת בקשות ותגובות בנושא עד למועד הדיון.

החלטה זו ניתנה לאחר שבית הדין התרשם מיום פתיחת תיק הערעור ועד מתן החלטה זו כי המשיבה נוהגת בחוסר תום לב, שכן הערעור הוגש בתאריך 20.11.2023, לפני כשנה וחצי, ורק לפני כשלושה חדשים נערך הדיון. המעיין בתיק יראה נכוחה שהוא התמשך בגין כל מיני בקשות של המשיבה, מה שמצביע על חוסר תום לב בבקשתה לשלום בית, ויתכן אף שהיא מעדיפה לשמור את המצב בו היא מקבלת מזונות גבוהים יחסית בסך 5,000 ש”ח לחודש, וללא שיש בין הצדדים כל קשר פיזי רגשי בגין המאבקים ביניהם.

בית הדין סבור שהחלטת הקפאת המזונות בפסק דין זה, תסייע ותזרז את הצדדים להגיע להסכמות בעניין תשלום הכתובה, שתיבחן בבית הדין האזורי בכפוף לפתיחת תיק תביעה לכתובה ע”י המשיבה תוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, ואין בה להכריע בשלב זה, האם אכן מגיע לה מזונות או לא, עד למתן החלטת בית הדין האזורי בסוגיית הכתובה ובשאלת הדחיות החוזרות ונשנות של המשיבה הגורמות לעינוי דין.

עם זאת, ההחלטה להקפאת תשלום המזונות אינה חלה על מזונות ששולמו למשיבה והיא אינה צריכה להשיבם למערער.

נימוק נוסף להחלטתנו זו היא העובדה שאמנם התברר שיש כנות בתביעת המשיבה לשלום בית, אך מאידך, התנהלותה לעיכוב ההליכים זמן רב של למעלה מארבע שנים, מעורר חשש שיתכן והיא מעוניינת לחיות בפירוד תוך הבטחת מזונותיה ללא הצדקה.

נכון אמנם שהמערער הוא זה שעזב את הבית ויש צד לומר שהוא חייב במזונותיה כל עוד היא מעוניינת בשלום בית בכנות, ברם, היא גופה בספק המתעורר אצלנו בגין עיכוב הליכים מצד המשיבה ללא הצדקה.

בשאלה זו יש נימוקים הלכתיים נוספים באשר להגהת הרמ”א אה”ע סוף סימן ע’, במה שכתב בשם המרדכי והריטב”א “וה”ה אם היה לה קטט עם בעלה ולא מיתדר לה עמו והמניעה ממנו ולוותה ואכלה צריך לשלם, ואם המניעה ממנה א”צ לשלם דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו”, וראה שם בח”מ ובב”ש איזה דרגת הוכחה צריכה האישה להביא, וראה עוד באוצר הפוסקים שם בהרחבה במחלוקת האחרונים בדרגת הראיות שיש לאישה להביא, ודוק מיניה לאתרין, ואכמ”ל.

עוד סבור בית הדין שככל והמשיבה לא תפתח תיק מתאים תוך 30 יום, על בית הדין האזורי לשקול בחיוב שלילת חוב מזונותיה בכלל מיום הפסיקה או מיום קבלת ההצעה דנן לקיזוז כל התשלום ששולם ע”י המערער במסגרת חיובו בכתובה.

ככל והמשיבה תמשוך את ההליכים בתביעה לכתובה בית הדין, ישקול לבטל את חיוב המזונות למפרע, החל מיום החיוב.

לאור האמור פוסק בית הדין:

1. בית הדין דוחה את ערעור המערער על פסק בית הדין האזורי בעניין תביעתו לחייב את המשיבה בגט, וזאת בהיעדר עילה הלכתית ותשתית ראייתית לטיעוניו המוכחשים ע”י המשיבה.
2. עם זאת בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.
3. ביה”ד מקבל את ערעור המערער על פסק בית הדין שקיבל את תביעת האישה לשלום בית, וזאת בהיעדר יכולת לצקת תוכן מעשי לדרישת המשיבה לשלום בית וכן התרשמותו בעיכוב הליכים מצד המשיבה ללא הצדקה, שכן היא עו”ד במקצועה.
4. בית הדין ממליץ למערער לקבל את הצעת בית הדין שהסכים בדיון לשלם מלוא סכום הכתובה, וככל שהמערער יסכים, ישקול בית הדין בחיוב שסכום זה יקוזז מתשלום המזונות ששילם.
5. על המשיבה להגיש לבית הדין האזורי תוך 30 יום תביעת כתובה ובית הדין ישקול לקזז את חוב המזונות מתשלום הכתובה, וזאת למפרע, מיום החלטת בית הדין שחייבה את המערער לשלם מזונות.
6. ככל שלא תוגש תביעה לכתובה תוך 30 יום או שהמשיבה תגרור את הדיונים, ישקול בית הדין מחדש את חיוב המזונות בכלל מיום החיוב.
7. כאמור לעיל, תביעת המשיבה תידון ותיבחן בבית הדין האזורי בשקלול ואיזון הצעתנו למערער וחזרתו מהסכמתו להצעה.
8. מבוקש מבית הדין האזורי לתת עדיפות לדיון בתביעת הכתובה עקב הפירוד הממושך.
9. בית הדין מקפיא בשלב זה את תשלום חוב במזונות שעדיין לא שולמו ע”י המערער למשיבה, וזאת החל מיום א’ באב תשפ”ד 5.8.2024 ועד למתן החלטה אחרת של בית הדין האזורי, לאחר שישקול את מכלול הדברים כמפורט בגוף פסק הדין.
10. אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערער בהתאם לנהלים.

הרב מימון נהרי הרב מרדכי רלב”ג

עם סיום כתיבת פסק הדין, שוב נוכחנו שהמשיבה ממשיכה בדרכה לבקש בקשות דחייה להמצאת טענות, מה שמצביע על כוונתה למשוך זמן, ומה שמצדיק הקפאת חיוב המזונות מיום א’ באב תשפ”ד כאמור לעיל.

דעת הדיין הרב אברהם מאיר שלוש

בפנינו ערעור המבקש על החלטת בית הדין בנתניה מיום ז’ חשון תשפ”ד (22.10.23).

בהחלטת בית הדין הנזכרת נקבע כי תביעת הגירושין נדחית ותביעת שלום הבית מתקבלת.

תיאור העובדות

הצדדים נישאו כדת ביום כ’ סיון תשע”ט (23.6.19) בתחילת שנות הארבעים לחייהם, נישואין ראשונים לצדדים ללא ילדים משותפים. עוד בטרם נישאו הצדדים היו אצל יועצת נישואין (!!) קיבלו הדרכות הדדיות (ראה שורות 48 – 59 לפרוטוקול מיום כ’ כסלו תשפ”ג 14.12.22) ובסופו של דבר החליטו יחד להינשא.

יחסי הצדדים עלו על שרטון, והצדדים פנו במהלך הנישואין לייעוץ זוגי שכלל אחת עשרה פגישות, אך ללא הצלחה. ביום כ’ אב תשפ”א (29.7.21) הגיש המבקש תביעת גירושין, וכחודש לאחר מכן, ביום י”ז אלול תשפ”א (25.8.21), עזב המבקש את הבית. כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום ה’ טבת תשפ”ב (9.12.21) הגישה המשיבה תביעת שלום בית.

כדי לעמוד על סדרן של כתובי’ם, (בבא בתרא יד:) מהם ניתן ללמוד גם על כנות התביעה לשלום בית, נציג את התנהלות הצדדים בבית הדין האזורי, ובבית הדין הגדול.

התנהלות הצדדים בבית הדין האזורי

א. הנה הדבר ברור כי המבקשת שלום בית תעשה ככל שביכולתה, ואף מעבר לכך, כדי לקדם את בקשתה, ולשתף פעולה עם בית הדין, ובוודאי שלא תעדר לחינם מהדיונים בבית הדין.

ב. ביום י’ טבת תשפ”ב (14.12.21) קבע בית הדין דיון ליום רביעי כ’ אדר ב’ תשפ”ב (23.3.22) שהם פסק זמן של כארבעה חודשי המתנה. והנה, שלושה ימים (!) לפני הדיון, ביום ראשון י”ז אדר תשפ”ב (20.3.22), המשיבה המבקשת שלום בית, בקשה לדחות את הדיון בארבעים וחמשה יום מחמת העדר ייצוג משפטי (!!).

ג. מודגש, כי המשיבה, עו”ד במקצועה, חברת לשכת עורכי הדין מעל שלוש עשרה שנה, ובחרה לייצג את עצמה בכבוד עד כה. למרות האמור, ביקשה לדחות את הדיון כדי להיעזר בעו”ד חיצוני, וזו כמובן זכותה. אכן, בקשה זו המוגשת ערב הדיון, לאחר כארבעה חודשים שהיה בהם די והותר למציאת ייצוג, יש בה יותר מטעם לפגם, ואין צריך לומר שמרחיקה את הוראות בית הדין לשלום בית. מטעם זה בהחלטה שהתקבלה בו ביום, בית הדין דחה את בקשתה.

ד. המשיבה לא אמרה נואש, ולמחרת יום שני י”ח באדר תשפ”ב (21.3.22) ביקשה שנית לדחות את הדיון הקבוע ליום רביעי כ’ אדר ב’ תשפ”ב (23.3.22) מחמת שאביה עבר צנתור ואמה חשה ברע (?) ואף היא לא הספיקה למצוא ייצוג משפטי, ולפיכך בקשה לדחות את הדיון בארבעים וחמשה יום.

ה. לפנים משורת הדין, החליט בית הדין בערב הדיון, יום שלישי י”ט אדר תשפ”ב (22.3.22), לדחות את הדיון ליום כ”ד ניסן תשפ”ב (25.4.22).

ו. המשיבה, המבקשת שלום בית, ראתה כי טוב, וביום הדיון הדחוי (!) התקבלה בקשה חוזרת לדחיית הדיון מחמת העדר ייצוג משפטי (!!) וזאת אף שכבר בקשה בעבר לדחות דיון קודם מטעם זה. המשיבה עשתה דין לעצמה ובחרה שלא להופיע (!!!). משכך בית הדין בהחלטה מיום כ”ד ניסן תשפ”ב (25.4.22) חייב את המשיבה באלף ש”ח הוצאות משפט.

ז. והנה המשיבה המבקשת שלום בית, שהתחמקה גם מהדיון השני שנקבע ליום כ”ד ניסן תשפ”ב (25.4.22) בטענת חוסר ייצוג, פיה פתחה בחכמה כב”כ מנוסה ורגילה, וכבר ביום י”ג ניסן תשפ”ב (14.4.22) הגישה בכוחות עצמה תביעה למזונות אישה, תביעה שלמה ערוכה בכל ושמורה, בסך שמונת אלפים ושש מאות ש”ח, וזאת מלבד תביעה לטיפולי שיניים בסך שלושים אלף ש”ח, ותביעה להוצאות ייצוג משפטי עבורה כחמישים אלף ש”ח.

ח. ביום י”ד אב תשפ”ב (11.8.22) החליט בית הדין לחייב את המבקש בסך חמשת אלפים ש”ח למזונות, וביום ח”י תשרי תשפ”ג (13.10.22) ניתנה החלטה דומה, אך בדעת רוב (וכך נקבע גם בהחלטה מיום א’ ניסן תשפ”ג 23.3.23).

ט. המשיבה המבקשת שלום בית, הגישה שנית ביום כ”א שבט תשפ”ג (12.2.23) את בקשתה לחייב את המבקש בהוצאות משפט כחמישים אלף ש”ח, אך בית הדין דחה במדוכ’ה את בקשתה ואף ללא בקשת תגובה, מאחר והמשיבה עו”ד במקצועה ומייצגת את עצמה בכבוד. (החלטה מיום כ”ב שבט תשפ”ג 13.2.23).

י. ביום י’ טבת תשפ”ג (3.1.23) ביקש המבקש כי חיוב המזונות יקבע לעשירי לחודש בהתאם לקבלת שכרו, ובו ביום בית הדין נעתר למבוקש. אולם ביום רביעי ח’ אדר תשפ”ג (1.3.25) ביקשה המשיבה להשיב את חיוב המזונות לראשון לחודש, ואף לחייב את המבקש בהוצאות משפט, בגין שינוי מועד החיוב. המבקשת שהגישה את בקשתה ביום רביעי, חזרה שנית על בקשתה כבר ביום ראשון (!!) י”ב אדר תשפ”ג (5.3.23) בבקשה שכותרתה ‘פסיקת הוצאות כנגד הבעל’.

יא. בהחלטה מיום כ”ו אדר תשפ”ג (19.3.23) בית הדין חזר ודחה את הבקשה להוצאות, מאחר ולא נמצא כל חריגה מניהול דיון לגיטימי, ובפרט במקום בו המשיבה מייצגת את עצמה, ולדבריה אף אינה עובדת ומשכך אינה מפסידה עבודה.

יב. מיד למחרת (!), כ”ז אדר תשפ”ג (20.3.23), הזדרזה המשיבה המבקשת שלום בית והזקוקה לייצוג משפטי, לבקש את הבהרת בית הדין, האם העדר חיוב הוצאות הינו רק על הוצאות ייצוג או אף על בקשתה להוצאות בגין שינוי מועד הדיון. בית הדין בהחלטה שהתקבלה בו ביום בהרכב מלא, קבע כי העדר חיוב הוצאות מתייחס לכל בקשות המשיבה.

יג. עוד בטרם יבשה הדיו מהחלטת בית הדין, המשיבה המבקשת שלום בית, והדוחה דיונים כדי למצוא ייצוג משפטי, הגישה לבדה בקשה דחופה מיום כ”ח אדר תשפ”ג (21.3.23) לעיון מחדש בהחלטה, ובלבד שבסופו של דבר בית הדין יחייב את המבקש בהוצאות שביקשה. בו ביום גם בקשתה החוזרת נדחתה במדוכ’ה של אבן וברזל בהחלטה שהתקבלה בהרכב מלא.

יד. מודגש, כי המשיבה שביקשה לדחות את הדיונים בטענת חוסר ייצוג, חזרה על בקשתה זו בכל עת על מנת לדחות את הדיונים ו/או את החלטות בית הדין, אפס קצהו תראה להלן, ובכל אופן, מעולם (!) לא נעזרה בייצוג משפטי בכל משך ההליכים הנמשכים מעל שלוש שנים, וכל טענותיה בגין חוסר ייצוג אינם אלא כסות עינים.

טו. במהלך הדיונים הציע המבקש ביום ח’ טבת תשפ”ג (1.1.23) הצעה לסיום הליכים ובית הדין מיום ט’ טבת תשפ”ג (2.1.23) הורה למשיבה להגיב עד עשרה ימים. ביום ב’ שבט תשפ”ג (24.1.23) ביקש המבקש לקבל את הצעתו בהעדר תגובת המשיבה הנוקטת בסחבת מכוונת, מאחר וגובה את המזונות ונוח לה להנציח מצב זה.

טז. בהחלטה מיום ג’ שבט תשפ”ג (25.1.23) קבע בית הדין – ‘בית הדין מורה למשיבה להגיב עד שבוע ימים !’

יז. המשיבה המבקשת שלום בית, הזריזה עד מאד בבקשות חוזרות לפסיקת הוצאות כנגד המבקש אף בטרם יבשה הדיו מהחלטות בית הדין, הגישה את תגובתה הראשונה רק כחודש (!) אחר קבלת ההצעה, ביום י”א שבט תשפ”ג (2.2.23), אך גם תגובתה המאוחרת ריקה מתוכן, כאשר בתגובה מבקשת היא ארכה נוספת של שבוע ימים. (!).

יח. ביום כ”ג שבט תשפ”ג (14.2.23) שוב בקש המבקש לאמץ את הצעתו בהעדר תגובת המשיבה, אף לאחר פעמיים בהם קבלה ארכה לתגובה, וזאת מאחר והמשיבה מתחמקת מתגובה, מחשש שתאבד את המזונות שגובה.

יט. רק עשרה ימים (!) אחרי תום פסק זמן הארכה שבקשה המשיבה, ביום כ”ט שבט תשפ”ג (20.2.23), או אז התקבלה תגובת המשיבה, אך גם בתגובתה המאוחרת השניה, ביקשה ארכה לתגובה. לבסוף ביום א’ אדר תשפ”ג (22.2.23), כחודשיים אחר הצעת המבקש, הגישה את התנגדותה להצעה.

כ. משכך הורה בית הדין בהחלטה מיום ב’ אדר תשפ”ג (23.2.23) על הגשת סיכומים. אחר שהתקבלו סיכומי המבקש, ביקשה המשיבה ביום א’ ניסן תשפ”ג (23.3.23) לדחות את הגשת הסיכומים מאחר וזקוקה לייעוץ משפטי (!!) ובית הדין בהחלטה שהתקבלה בו ביום נעתר למבוקש.

כא. חודשיים (!) אחר שהמשיבה קיבלה ארכה להגשת הסיכומים ולא הציגה דבר, הגיש המבקש ביום ג’ סיון תשפ”ג (23.5.23) בקשה למתן פסק דין בהעדר סיכומי המשיבה, מאחר והמשיבה ממשיכה להתחמק מהכרעה, ונהנית מקבלת המזונות.

כב. ביום ד’ סיון תשפ”ג (24.5.23) ביקש בית הדין את הבהרת המשיבה עד ארבעה ימים האם מוותרת היא על הסיכומים, וביום ח’ סיון תשפ”ג (28.5.23) הגישה המשיבה בקשה לארכה של חודש וחצי (!!) וזאת על מנת למצוא ייצוג משפטי. (!!!) (ייצוג שכאמור מעולם לא נמצא).

כג. בהעדר החלטת בית הדין, הגישה המשיבה בקשה חוזרת ביום י”ט סיון תשפ”ג (8.6.23) למתן ארכה של עשרים יום, ובית הדין בהחלטה שהתקבלה בו ביום נעתר למבוקש והודגש בהחלטה ‘לא יאוחר מעשרים ושמונה לחודש זה’.

כד. המשיבה שראתה כי טוב, ובית הדין האזורי נענה לבקשותיה והסיכומים נדחים מדח’י אל דח’י, הגישה ביום ח’ תמוז תשפ”ג (27.6.23), שהוא יום אחד לפני סוף זמן הגשת הסיכומים, בקשת ארכה של שבועיים ומחצה (!) ובית הדין בהחלטה מיום ט’ תמוז תשפ”ג נעתר חלקית למבוקש.

כה. במקביל המבקש הגיש בקשות חוזרות למתן פסק דין בהעדר סיכומים, שהרי המשיבה עושה כל אשר לאל ידה על מנת לדחות את הכרעת בית הדין, ובכך עושה שימוש לרעה בהליכי משפט מאחר ובינתיים גובה מזונות, וחוששת לאבדם. (בקשה מיום ב’ אייר תשפ”ג 23.5.23 – בקשה מיום י”ז אייר תשפ”ג 8.6.23 – בקשה מיום ט’ סיון תשפ”ג 29.6.23 – ובקשה מיום ל’ סיון תשפ”ג 19.7.23).

כו. שבוע אחרי (!) תום פסק הזמן שניתן להגשת הסיכומים, הגישה המשיבה ביום ל’ תמוז תשפ”ג (19.7.23) בקשת ארכה נוספת, ובית הדין קבע בהחלטה מיום ה’ אב תשפ”ג (23.7.23) ‘על המשיבה לסיים את הסיכומים עד שבוע ימים כהבטחתה’.

כז. בתום שבעת הימים שניתנו ארכה למשיבה (!) במקום להציג את הסיכומים שהתבקשה, הגישה כדרכה ביום י”ב אב תשפ”ג (30.7.23) בקשה חוזרת לדחות את הגשת הסיכומים בעשרה ימים עד יום כ”ג אב תשפ”ג (10.8.23) והוסיפה בהדגשה ‘האישה מתחייבת כי לא תעתור בבקשת ארכה נוספת’ (!). בית הדין בהחלטה מיום י”ג אב תשפ”ג (31.7.23) קבע ‘הארכה אחרונה בהחלט’.

כח. אם בכך היתה מסתיימת התנהלותה השלילית של המשיבה היה בכך די והותר, כדי ללמד על כנות בקשתה לשלום בית. (על פי מסילת ישרים פרק ו’).

כט. המשיבה המבקשת שלום בית לא עמדה בדיבורה, ולא די שלא הגישה כל סיכומים עד יום כ”ג אב תשפ”ג (10.8.23) וכפי שהתחייבה אחר כל הארכות שקבלה, אדרבה, עוד הגדילה לעשות ושבוע ימים (!!) אחרי תום הזמן אליו התחייבה, ביקשה ביום ל’ אב תשפ”ג (17.8.23) בקשה בהולה לקבלת ארכה וזאת בניגוד להתחייבותה. בית הדין בהחלטה שהתקבלה בו ביום נעתר למבוקש.

ל. אתה הראת לדעת, כי המשיבה המבקשת שלום בית, עשתה כל שיכלה לדחות את הקץ, שהרי ביקשה דחיה לשני דיונים באמתלא חוזרת של חוסר ייצוג (סעיפים ב’, ד’, ו’), התעלמה משתי החלטות בית הדין המבקשות את תגובתה להצעת המבקש (סעיפים טו, טז) ועל כולם בקשה לפחות תשע פעמים (!) בקשות ארכה לתגובה ולסיכומים. (סעיפים יז, יט, כ’, כב, כג, כד, כו, כז, כט).

לא. כאמור, בסופו של דבר, אף שבפסק הדין מיום ז’ חשון תשפ”ד (22.10.23) הוצגו ראיות לטענות שני הצדדים, קבע בית הדין כי תביעת הגירושין נדחית ותביעת שלום הבית מתקבלת, ומשכך הגיש המבקש ביום ז’ כסלו תשפ”ד (20.11.23) ערעור לבית הדין הגדול.

התנהלות הצדדים בבית הדין הגדול

לב. בהחלטת בית הדין הגדול שהתקבלה עם הגשת הערעור ביום ז’ כסלו תשפ”ד (20.11.23), הורה בית הדין למשיבה להגיב עד תום עשרים ואחד יום.

לג. בתום פסק הזמן שקצב בית הדין לתגובת המשיבה, ביום ה’ טבת תשפ”ד (17.12.23), ביקשה המשיבה קבלת ארכה של עשרים ואחד יום נוספים, ובית הדין הגדול שטרם הכיר את התנהלות המשיבה נעתר למבוקש.

לד. אחר שחלף פסק הזמן שקצב בית הדין, הגישה המשיבה כדרכה ביום כ”ז טבת תשפ”ד (8.1.24) בקשת ארכה של ששה עשר יום נוספים.

לה. בסופו של דבר, מחמת העדר תגובתה, בית הדין וויתר על קבלת התגובה, וביום ז’ שבט תשפ”ד (17.1.24) נקבע דיון לעוד חצי שנה ליום רביעי ד’ תמוז תשפ”ד (10.7.24).

לו. והנה, בערב הדיון (!), ביום כ”א סיון תשפ”ד (27.6.24), הגישה המשיבה בקשה לדחיית הדיון מאחר ובדעתה להסדיר ייצוג משפטי (!!!) כאשר על הבקשה חתומה עו”ד דקלה כהן ב”כ המבקשת (?).

לז. בית הדין בהחלטה מיום כ”ז סיון תשפ”ד (3.7.24) דחה את בקשת המשיבה, שהרי הדיון נקבע לפני למעלה מחצי שנה ולמשיבה היה די זמן להשיג ייצוג. (ואין צריך לומר שהיה בידה פסק זמן רב לכך, החל מבקשתה הראשונה בבית הדין האזורי לפני למעלה משנתיים, בקשה מיום י”ז אדר תשפ”ב 20.3.22 – כאמור סעיף ב’).

לח. בו ביום, המשיבה המבקשת שלום בית, הגישה בקשה חוזרת לעיון מחודש ודחיית הדיון, אך בית הדין בהחלטה מיום חמישי כ”ח סיון תשפ”ד (4.7.24) כתב שאין מקום לשינוי ההחלטה.

לט. או אז, יומיים לפני הדיון, ביום שני ב’ תמוז תשפ”ד (8.7.23), הגישה המשיבה בקשה חוזרת לדחיית הדיון באמתלא של מחלת קורונה אך לא צירפה כל אישור רפואי. בהחלטה שהתקבלה בו ביום קבע בית הדין כי הבקשה נדחית בהעדר אסמכתא רפואית.

מ. יום לפני הדיון, ביום שלישי ג’ תמוז תשפ”ד (9.7.23), הגישה המשיבה בקשה חוזרת בצירוף אישור רפואי, אך בהחלטה שהתקבלה בו ביום בקשתה נדחתה מאחר וחקוק על האישור שאינו קביל בערכאה משפטית.

מא. המשיבה הגישה בו ביום בקשה חוזרת לדחיית הדיון תוך הצהרה כי תדאג להסדיר אישור קביל ככל שהדבר יידרש. בית הדין קבע כי מאחר ולדבריה יש חשש למחלת הקורונה והדיון קבוע למחר, ולא ניתן לקבל תגובת המבקש, לפיכך הדיון מבוטל, ונקבע מועד חילופי ליום ט’ כסלו תשפ”ה (10.12.24)

מב. והנה ביום ט”ו תמוז תשפ”ד (21.7.24) המבקש יצא לטעו’ן טעו’ן חדש, כי המשיבה ניסתה בכל כוחה לדחות את הדיון תחילה באמתלא חוזרת של ייצוג משפטי, וכאשר בקשתה נדחתה, ביקשה לדחות את הדיון באמתלא רפואית ללא אישור משפטי, ובסוף צלחה מזימתה והדיון נדחה מחשש למחלת קורונה, מחלה שלדבריו כלל לא הייתה.

מג. המבקש צירף לבקשתו דו”ח חוקר, שעקב אחר התנהלות המשיבה ביום הדיון וגם אחריו (10.7.24 – 12.7.24), ומהדו”ח עולה כי המשיבה אינה חולה כלל, שהרי יצאה מביתה לקניות, צולמה נוהגת ברכב, נושאת משאות כבדים תחת השמש הקופחת, ובכל אופן אינה מרותקת למיטה כדבריה.

מד. לטענת המבקש, המשיבה עשתה ככל שבידה לדחות את הדיון מחשש שהערעור יתקבל ודמי המזונות יפסקו, ולכן על מנת להמשיך לגבות את דמי המזונות דאגה לדחות את הדיון בכל דרך, ושלא כדין.

מה. בו ביום נשלחה בקשת המבקש לתגובת המשיבה, אך מה מאד תמהנו מראו’ת את תגובת המשיבה מיום כ”ג תמוז תשפ”ד (29.7.24), שבמקום להגיב לגופו של עניין, המשיבה נאחזה בסב’ך באומרה כי בטרם מתן תגובתה תבקש לדעת מי ערך את הדו”ח (?) כמה שעות עבד (??) ומה התשלום שגבה עבור כל שעה (???), וזאת כאשר שם עורך הדו”ח מתנוסס לתפארה בראש דו”ח החקירה, בצירוף תצהיר מאומת כדין.

מו. אם בכך היתה מסתיימת התנהלותה השלילית של המשיבה היה בכך די והותר, כדי ללמד על כנות בקשתה לשלום בית. (על פי מסילת ישרים פרק ו’) .

מז. בית הדין קבע כי טענות הצדדים יעלו בדיון, ובסופו של דבר מחמת התנהלות המשיבה התקיים הדיון רק ביום כ”ח שבט תשפ”ה (26.2.25).

מח. במהלך הדיון נוכח בית הדין כי הנתק בין הצדדים לא ניתן לגישור, ובפרט במקום בו הצדדים חיו יחד שנתיים בלבד, ופרודים כארבע שנים, ועל כולם יעוץ נישואין שהחל עוד בטרם נישאו הצדדים והמשיך אחר כך אך לא צלח. משכך, הציע בית הדין כי המבקש ישלם את הכתובה והצדדים יתגרשו בהסכמה. המבקש הסכים להצעה, אך המשיבה ביקשה פסק זמן לתגובה עד יום ב’ אדר תשפ”ה (2.3.25).

מט. עם תום פסק זמן התגובה, ביקשה המשיבה ביום ב’ אדר תשפ”ה (2.3.25) ארכה נוספת של שבוע ימים.

נ. בתום אותו שבוע ימים, ביום ט’ אדר תשפ”ה (9.3.25) המשיבה כדרכה ביקשה ארכה נוספת של שבועיים ימים.

נא. ביום י’ אדר תשפ”ה (10.3.25) הלין המבקש כי המשיבה כדרכה ממשיכה לנקוט בסחבת מכוונת וזאת מחשש להכרעת בית הדין, כאשר בינתיים ממשיכה היא לגבות את המזונות.

נב. ביום י”ב אדר תשפ”ה (12.3.25) קבע בית הדין כי לפנים משורת הדין תינתן ארכה לתגובה עד יום כ”ג אדר תשפ”ה (23.3.25) והודגש כי לא תינתן ארכה נוספת.

נג. יום אחרי תום פסק זמן התגובה שלא התקבלה, ביקשה המשיבה ביום כ”ד אדר תשפ”ה (24.3.25) בקשת ארכה של עשרה ימים נוספים (!). בו ביום נתן בית הדין (בדיין יחיד) ארכה נוספת כמבוקש עד יום ו’ ניסן תשפ”ה (4.4.25).

נד. מאידך, המבקש בבקשותיו מיום כ”ח אדר תשפ”ה (25.3.25) ומיום ה’ ניסן תשפ”ה (3.4.25) חזר ומצא מקום ללו’ן על התחמקות המשיבה מתגובה, וביקש פסק דין לגופו של עניין בערעור, תוך שחוזר בו מהסכמתו לתשלום הכתובה.

נה. או אז, התעוררה המשיבה ביום ח’ ניסן תשפ”ה (6.4.25) והודיעה כי מסכימה היא להצעה, וביקשה ארכה לתגובה כדי להעמיד בפני בית הדין עוד נקודות הטעונות הבהרה אחר שתקבל יעוץ משפטי (!!). בית הדין בהחלטה מיום י’ ניסן תשפ”ה (8.4.25) נעתר לבקשתה לארכה עד יום א’ אייר תשפ”ה (29.4.25).

נו. כדרכה של המשיבה, יום אחרי תום פסק זמן התגובה (!) ביום ב’ אייר תשפ”ה (30.4.25) ביקשה ארכה לתגובה של שנים עשר יום, ובית הדין בהחלטה מיום ו’ אייר תשפ”ה (4.5.25) נעתר למבוקש, והודגש שוב כי אין לבקש ארכות נוספות.

נז. ביום ט”ז אייר תשפ”ה (14.5.25) ביקשה המשיבה ארכה לתגובה עד למחרת, ובית הדין בהחלטה מיום ח”י אייר תשפ”ה (16.5.25) (בדיין יחיד) נעתר לבקשה זו בלבד.

נח. בסופו של דבר, ביום כ’ אייר תשפ”ה (18.5.25) התקבלה תגובת המשיבה אחר כשלושה חודשי המתנה (!). משכך, בהתרגשות מרובה בית הדין פתח את התגובה, אך מה גדלה אכזבתינו כאשר במקום תגובה לגופו של עניין, שוב מבקשת המשיבה ארכה לתגובה, והפעם ארכה של חודש ימים. (!!).

נט. הבט ימין וראה, כי המשיבה המבקשת שלום בית, כמעשיה בבית הדין האזורי כך מעשיה בבית הדין הגדול, נפשי יסוב’ב, שהרי ניסתה בכל דרך לדחות את הדיון, תחילה מחמת חוסר ייצוג, טענה שמלווה אותה למעלה משנתיים (מיום י”ז אדר תשפ”ב 20.3.22) וכאשר בקשתה נדחתה ביקשה שוב את דחיית דיון באמתלא של מחלת קורונה, מחלה שלא מנעה ממנה להמשיך בשגרת חייה, אך משום מה מנעה ממנה להופיע לדיון.

ס. בנוסף גם בבית הדין הגדול הגישה המשיבה לפחות תשע פעמים (!!) בקשות ארכה לתגובה (סעיפים לג, לד, מה, מט, נ, נג, נה, נו, נז). ומשכך פני הדברים נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו, לעשות בהם משפט כתו’ב.

דיון והכרעה

כאמור, עוד בטרם נישאו הצדדים הספיקו להשתתף בייעוץ זוגי, וקבלו הוראות הדדיות ליישום. (ראה שורות 48 – 59 לפרוטוקול מיום כ’ כסלו תשפ”ג 14.12.22). בסופו של דבר החליטו להינשא, אך הוצרכו לפנות שוב לייעוץ שכלל אחת עשרה פגישות במשך השנתיים בהם חיו יחד, אך ללא הצלחה.

מזה כארבע שנים (מיום י”ז אלול תשפ”א 25.8.21) שהצדדים פרודים ואין ביניהם כל קשר מלבד המפגשים הדוממים בבית הדין, כאשר המבקש עומד על תביעת הגירושין והמשיבה מבקשת שלום בית.

והנה, גם אם אולי בעת הגשת הבקשה לשלום בית המבקשת הייתה כנה בבקשתה, מה שכאמור כלל לא ברור, הרי שמעשי המשיבה כבר מראשית ההליכים, מלמדים ששלום הבית ממנה והלאה, וכדלהלן:

א. דחיית דיונים לחינם

בית הדין כבר הבהיר את הפשוט, שהמבקשת שלום בית תעשה ככל שביכולתה ואף מעבר לכך כדי לקדם את שלום הבית, גם לרבות בקשה להקדמת הדיון, ולכל הפחות לקיים את הדיונים במועדים שנקבעו, אך ודאי שלא לבקש לדחותם, מדח’י אל דח’י, ולא תגיש בקשות דחיה חוזרות אף בערב הדיון ו/או ביום הדיון. (סעיפים ב’,ד’,ו’).

זאת ועוד, גם בבית הדין הגדול הגישה המשיבה בערב הדיון שנקבע ליום ד’ תמוז תשפ”ד (10.7.24) בקשת דחיה בטענת חוסר ייצוג, וזאת למרות שהדיון נקבע כבר למעלה מחצי שנה קודם לכן, ולמרות שכבר פעמיים עשתה שימוש לרעה בטענה זו בבית הדין האזורי. (סעיף ב’ וסעיף ו’).

נמצא אפוא כי המשיבה ממחזרת את טענת חוסר ייצוג בכל עת, כבר למעלה משנתיים ימים, (מיום י”ז אדר תשפ”ב 20.3.22 – סעיף ב’) ואכן, מטעם זה בקשתה נדחתה.

המשיבה המבקשת שלום בית, שגמרה אומר לדחות את הדיון בכל מחיר, הגישה בקשה לעיון חוזר לדחיית הדיון אך בקשתה נדחתה. משכך הגישה סמוך לדיון בקשת דחיה באמתלא רפואית של מחלת קורונה, באופן שלא ניתן היה לקבל את תגובת המבקש והדיון נדחה בחצי שנה. (סעיפים לו – מא).

בסופו של דבר המבקש הציג דו”ח חוקר ממנו עולה שהמשיבה מנהלת סדר יום רגיל מסתובבת בשווקים, סוחבת משאות, וממשיכה בשגרת חייה כרגיל, ורק לדיון הקבוע מבעוד מועד לא יכלה להופיע.

ואל זה אביט, כאשר דו”ח החוקר נשלח לתגובת המשיבה, במקום להגיב לגופו של עניין, ביקשה לדעת מי ערך את הדו”ח וכמה שכר קיבל עבור כל שעה (??) וזאת כאשר שמו של עורך הדו”ח מתנוסס לתפארה בדו”ח החקירה, בצירוף תצהיר מאומת כדין. (סעיפים מג,מד,מה).

כך בוודאי שלא מתנהלת בקשה לשלום בית.

במקום להופיע לדיון הקבוע מזה למעלה מחצי שנה, המשיבה מטרידה את בית הדין בבקשות דחיה, וכאשר לא עלה הדבר בידה השתמשה באמתלא של מחלת הקורונה, אך הדבר לא מנע ממנה להמשיך בשגרת חייה ולנהל קניות בשווקים וחוצות קריה, כאשר רק לדיון בבית הדין לא יכלה להופיע.

בית הדין התרשם, שהמשיבה חששה שהדיון יתקיים במועדו, שמא בית הדין יחליט לעצור את תשלום המזונות שנפסקו לה, ומשכך בחרה לעשות כל אשר לאל ידה לדחות את הדיון כדי שבינתיים תוכל להמשיך לקבל את המזונות.

ומשכך, כשראתה שבקשתה לדחיית הדיון בטענת חוסר ייצוג נדחתה, השתמשה באמתלא של מחלת קורונה שמנעה ממנה להופיע לדיון, אך לא מנעה ממנה לצאת לשוק, ולא בשוק’י – האיש ירצה.

ב. בקשות חוזרות לחיוב הוצאות

אם בכך היתה מסתיימת התנהלות המשיבה, היה בכך די והותר כדי ללמד על כנות בקשתה לשלום בית (על פי מסילת ישרים פרק ו’). אך יש ללמוד עוד על כנות בקשת שלום הבית מהתנהלות המשיבה בבקשת המזונות, וכדלהלן.

כאמור, בהתאם לבקשת המשיבה קבע בית הדין שדמי המזונות שתקבל יעמדו על חמשת אלפים ש”ח בכל ראשון לחודש, אך לבקשת המבקש נקבע שדמי המזונות ישולמו בכל עשירי לחודש קלנדרי. (סעיף ח’ וסעיף י’).

המשיבה, המבקשת שלום בית, ביקשה להשיב את חיוב המזונות לראשון לחודש ואף לחייב את המשיב בהוצאות משפט בגין שינוי מועד החיוב, כמו כן ביקשה פעמיים לחייב את המבקש בהוצאות משפט כחמישים אלף ש”ח. (בקשה מיום רביעי ח’ אדר תשפ”ג 1.3.25 ובקשה חוזרת מיום ראשון (!) י”ב אדר תשפ”ג 5.3.24 – כאמור בסעיף י’).

מודגש, כי המשיבה המבקשת שלום בית, כבר הגישה בעבר שתי בקשות לחיוב המבקש בהוצאות משפט כחמישים אלף ש”ח , ובית הדין דחה את בקשותיה אף ללא בקשת תגובה (החלטה מיום כ”ב שבט תשפ”ג 13.2.23) מאחר והמשיבה עו”ד במקצועה ומייצגת את עצמה בכבוד (סעיפים ז’, ט’).

למרות החלטת בית הדין, הגישה המשיבה שנית, שתי בקשות חוזרות לחיוב המבקש בהוצאות משפט גבוהות (סעיף י’) ובית הדין הוצרך להניף ידו שנית ולדחותם במדוכ’ה שהרי המשיבה עו”ד במקצועה, מייצגת את עצמה בכבוד, ולדבריה איננה עובדת ואינה מפסידה דבר (סעיף יא).

המשיבה, המעוניינת בשלום בית, לא אמרה נואש, ומיד למחרת (!) בקשה הבהרה האם שתי הבקשות להוצאות נדחו, או שמא לפחות ניתן לחייב את המשיב על פי אחת הבקשות, וזאת למרות שכבר התקבלה החלטת עבר שאין לחייב בהוצאות (סעיף ט’). בית הדין בהחלטה שהתקבלה בו ביום קבע, כי העדר חיוב הוצאות מתייחס לכל בקשות המשיבה. (סעיף יב).

אם בכך היתה מסתיימת התנהלות המשיבה, היה בכך די והותר כדי ללמד על כנות הבקשה לשלום בית (על פי מסילת ישרים פרק ו’).

החלטת בית הדין לא הניחה את דעתה של המשיבה, המעוניינת בשלום בית, אשר שמה לה למטרה לחייב את המבקש בכל מחיר ובכל סכום, ולפיכך עוד בטרם יבשה הדיו מהחלטת בית הדין, הזדרזה להגיש בקשה לעיון מחודש, שמא בכל זאת יחליט בית הדין להזות את דמ’ו של המבקש על מזבח ההוצאות, הוצאות שכאמור כלל לא היו, ומשכך גם בקשתה זו נדחתה במדוכ’ה של אבן וברזל. (סעיף יג שם).

הדבר פשוט, כי המבקשת שלום בית בכנות, ואף מקבלת מזונות, תעשה כל מאמץ לסלול מסילות אל ליבו של המבקש, ובוודאי שלא תקפיד על דקדוקי עניות ותדרוש שהתשלום יבוצע דווקא בכל ראשון לחודש, כאשר למשלם עצמו, עימו מבקשת היא שלום בית, נוח לשלם בעשירי לחודש, שהרי בקשה זו יכולה להיראות בקשה קנטרנית, העשויה לסכל את שלום הבית (סעיף י’).

ואשר על ידו השנ’י, המבקשת שלום בית בכנות, בוודאי שלא תבקש ותחזור ותבקש חיוב בהוצאות על בקשה לשינוי מועד חיוב, שהרי זו בקשה לגיטימית וכפי שקבע בית הדין בהחלטה הדוחה את בקשתה (סעיף יא).

וע’ז משולש’ת, המבקשת שלום בית בכנות בוודאי שלא תבקש ותחזור ותבקש בפעם הרביעית, לחייב את המבקש בהוצאות משפט כחמישים אלף ש”ח, ובפרט אחרי ששתי בקשות דומות כבר נדחו בהחלטת בית הדין, אין ולא היה כל מקום לחזור ולהגיש את אותה בקשה שוב פעמיים נוספות (סעיף יב).

ואת רב’ע, המבקשת שלום בית בכנות, אחר שקיבלה החלטה חוזרת הדוחה את בקשותיה החוזרות, לא תמשיך להטריד את בית הדין בבקשה חוזרת לעיון מחודש ובלבד שבית הדין יחייב את המבקש בכל מחיר ובכל סכום, וזאת אחר שתי החלטות הדוחות את בקשתה, וקל וחומר בשעה שהיא מייצגת את עצמה, וכפי שקבע בית הדין עת דחה את המבוקש (סעיף יג).

אין להתעלם גם מהעובדה שהמשיבה במהלך השנים מיחזרה את טענתה לחוסר ייצוג בכעשרים בקשות ארכה לתגובה (סעיף ל’ וסעיף ס’ – באורך), כמו גם טענה לקשיים רגשיים כאלה ואחרים המעכבים את תגובתה, וזאת למרות שהצדדים פרודים כבר מזה ארבע שנים (!).

מאידך, בכל הקשור לחיוב המבקש בהוצאות, מהירות התגובה של המשיבה מעוררת התפעלות, בקשות דרקוניות, בקשות הרודפות זו את זו, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, ורק בכל עניין אחר המשיבה נאלמה דומיה, וכל זאת מחשש שמא בית הדין יקבל החלטה להפסיק את חיוב המזונות. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (סנהדרין כו.).

כך לא מתנהלת אישה המבקשת בכנות שלום בית. אדרבה, מעשי המשיבה מלמדים כי החליטה על הכרזת מלחמה – ויהי מה.

אמור מעתה, אין בקשת שלום הבית גורמת לבקשת המזונות, אלא ונהפוך הוא, בקשת המזונות היא שגורמת לבקשת שלום הבית. (על פי מסילת ישרים פרק ט’).

ואחר כל אלה הדברים דעת לנבון נקל, כי אין ללמוד שבקשת שלום הבית כנה מכך שהמשיבה לא קיבלה מיד את הצעת בית הדין לסיום ההליכים וקבלת הכתובה, כדברי עמיתי הדיינים. זה אינו, שהרי המשיבה סבורה כי את הכתובה תמיד תוכל לתבוע ואולי גם לקבל, ומשכך מעדיפה היא לדחות את הקץ ולא לעסוק כעת כלל בכתובה, שהרי בינתיים גובה היא את המזונות מעבר לכתובה, ורק כאשר בית הדין יחליט על הפסקת המזונות, או אז תתבע את הכתובה.

וזה לך האות, שהרי המשיבה עצמה שלא הגישה תביעת כתובה, הזדרזה להגיש כבר ביום י”ח אייר תשפ”ב (19.5.22) תביעת עיקול כספים בגובה הכתובה, וכוונתה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, כי תביעת הכתובה תוגש רק כאשר בית הדין יחליט שהמזונות יפסקו, שהרי כאמור בינתיים גובה היא את המזונות מעבר לכתובה, וכדי להבטיח את הכתובה עצמה הגישה עיקול כספים על הכתובה.

ג. קשר פסול

מעבר לכל זאת, המשיבה עצמה בתגובתה ציינה וחזרה והדגישה כי ידוע לה שהמבקש הכיר נשים אחרות, וגם בדיון חזרה על טענה זו. (תגובה מיום ט’ אדר תשפ”ב 10.2.22 סעיף 30 לתגובה, נכתב מימין לשמאל, וגם בסעיף 36 שם, וכן ציינה גם בבקשתה מיום כ”ח אדר תשפ”ג 21.3.23 סעיף 15 שם, וכן בדיון מיום כ’ כסלו תשפ”ג 14.12.22 שורה 516 לפרוטוקול).

למרות כל זאת מבקשת היא שלום בית. אמנם בכל כיוצא בזה יש לבחון היטב את בקשת שלום הבית וכפי שהאריך בזאת הגאון הרב אברהם אטלס זצ”ל במאמר שנדפס בשורת הדין (חלק ה’ עמוד קלא והלאה) תחת הכותרת – תום לב הבסיס בתביעה לשלום הבית. וכדלהלן:

בתביעה לשלום הבית שומה על בית הדין לבחון אם אין בה משום הערמה ומרמה […] לתביעה לשלום הבית עלולות להיות מגמות פסולות, והכותרת שלום בית יכולה להיות מסך עשן וכסות עינים להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית.

יש לראות האם במבחן המציאות המעשית מוכנה אישה לחיות עם בעל שהלך לחיות עם נשים זרות אם לאו. השאלה כיצד יראה העתיד של בני הזוג אם הבעל יחזור לאשת נעוריו. אפשר לשפוט זאת בדרך של אומדן בית הדין […] כשם שמעשה זנות של אישה הופך אותה להיות שנואה ומאוסה, כך גם בעל שהלך לחיות עם אישה אחרת, נפשה של האישה סולדת מלהתקרב אליו ולחיות עמו חיי אישות. […] אמנם אין להתעלם מהמציאות כי יש נשים המוכנות לסלוח לבעל על מעשיו, אבל נראה שהן מיעוט. רוב רובן של הנשים אינן מוכנות לחיות חיי אישות עם מי שבגד בהם.

לפיכך נראה שיש אומדנא דמוכח לדחות טענת האישה שעדיין אוהבת את בעלה, שכן טענה זו מכחישה את האמת, וטענה זו עומדת בניגוד מוחלט לשכל הישר ולנורמות של חברה בעלת תרבות. האמת היא שבעל כזה שנוי על האישה תכלית המיאוס. לכן יש להתייחס בחשד לתביעת האישה כפי שהיא מעלה בבית הדין, ויש לראות בה תכסיס ותחבולה לקבל טובת הנאה.

הן אמת, שיש מקום לשקול כל מקרה לגופו, אם הוא בכלל זה או לא, ויש להשתמש בדברים הנזכרים בזהירות הראויה. ומכל מקום המשיבה הייתה צריכה להרים נטל הוכחה מוגבר כי אכן למרות טענותיה על המבקש, כנה היא בבקשתה לשלום בית.

אך לא די שהמשיבה לא עמדה בכך, אלא אדרבה עשתה בדיוק את ההיפך הגמור, הן בדחיית דיונים בערב הדיון באמתלאות פסולות, ואף באמתלא רפואית שלא עצרה את שגרת חייה, והן בבקשות ארכה חוזרות ונשנות על מנת לדחות את הקץ, ובפרט במקום בו לא הסכימה אפילו לשינוי מועד חיוב המזונות, ואף ניסתה בכל דרך להצר ולהתנקם במבקש בבקשות דרקוניות וחוזרות לפסיקת הוצאות, דבר המלמד ששלום הבית ממנה והלאה.

ד. שיקול דעת בית הדין

ואף שבית הדין דידן אינו מתערב בקביעת העובדות של בית הדין קמא למעט בטעות בשיקול הדעת הנראית לעין כמבואר בתקנות הדיון (תקנה קלה), מכל מקום הרואה יראה כי בית הדין קמא התייחס בסלחנות חריגה מאד להתנהלות המשיבה, ואף אם יתכן שעל כל בקשה בפני עצמה בית הדין לימד זכות על המשיבה, אך ודאי אחר שפרשנו הדברים כשמלה (סעיפים א’ – ל’) נראה כי היה זה ‘תכנית מגירה’, והתנהלות המשיבה מדברת בעד עצמה.

ובוודאי שאילו שלחו מת’ם לבית הדין קמא, בקשה אחת המכילה מראש עשרים בקשות דחיה זו אחר זו (!) וכמו שעשתה המשיבה בבקשות נפרדות, או אילו שלחו מת’ם בקשה אחת המכילה מראש ארבע בקשות חוזרות לחיוב המבקש בהוצאות, וכמו שעשתה המשיבה בבקשות נפרדות, וזאת אף שכבר נתנה החלטה שלא לחייבו בהוצאות (!), בית הדין קמא היה דוחה את המבוקש על הסף, מחייב בהוצאות, ובוודאי היה למד מכך גם על כנות הבקשה לשלום הבית.

והאחרון הכביד, התנהלות המשיבה בבית הדין דידן, דבר שלא היה כלל בפני בית הדין קמא, התנהלות המלמדת כי המשיבה אינה מעוניינת כלל במבקש רק בממונו, ולכן עשתה כל אשר בידה לדחות את הדיון בכל דרך, וכשהדבר לא צלח בידה, הייתה מוכנה גם לתלות עצמה במחלת הקורונה, ובלבד שהדיון ידחה מחשש שמא בית הדין יבטל את המזונות, וכפי שאכן נעשה.

מה גם שהמשיבה אף שהתבקשה, לא טרחה כלל להגיב לגופו של עניין על דו”ח החוקר (!), דו”ח המלמד שהמשיבה יכלה להופיע לדיון כשם שיכלה לצאת לקניות בשווקים, וכאמור, לא בשוק’י – האיש ירצה.

ה. מבחן הכנות והסיכוי

ואף גם זאת, תביעת שלום בית צריכה לעמוד בשני מבחנים עקרוניים, מבחן הכנות ומבחן הסיכוי. פעמים הטוען לשלום בית בא בידיים שאינן נקיות בלשון המעטה, כאשר כוונתו להשיג הישגים אחרים. הוא אינו עושה זאת בכנות, אינו מוכן לעשות וויתורים למען השלום, ואף מכפיש את שכנגדו.

גם אם בסופו של דבר יעמוד מבקש שלום הבית במבחן הכנות, עדיין לפניו מבחן הסיכוי, האם הטענות ההדדיות מרחיקות את הסיכוי לשלום, האם הקרע ניתן לאיחוי, ועל כולם פסק הזמן הממושך של הקרע ונסיבותיו. וכפי שהתבאר גם בפסק דין בית הדין הרבני בתל אביב (תיק 1191890/14 מיום ט”ו אייר תשע”ט 20.5.19).

בנדון דידן נראה כי המבקשת נכשלה בשני המבחנים. הן במבחן הכנות והן במבחן הסיכוי, ובפרט לאור הנתק הממושך, שהינו יותר מכפול מכל הזמן בו חיו שניהם יחד, ובית הדין התרשם שאין בקשתה כנה, כדבר האמור.

וכבר פסקו בית הדין הרבני הגדול (פסקי דין רבניים חלק יא עמוד 362 בהרכב הדיינים מרן הראש”ל ע’ יוסף – נשיא, והרבנים י’ קאפח, מ’ אליהו זצ”ל) כדלהלן:

אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בית דין זה, נראה אמנם שאין האישה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג.

וכך גם נקבע בהחלטת בית הדין הרבני הגדול (תיק 382/נד בהרכב הרבנים הרב מרדכי אליהו הרב שלמה דיכובסקי והרב יוסף נדב):

בהיעדר סיכוי לשלום בית, אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצם ואין טעם לעסוק בהחייאה מלאכותית לפגרים מתים.

פסק דין זה אינו חיוב חד צדדי שבו צד אחד נאשם, אלא תיאור של המציאות הכואבת והמסקנה הבלתי נמנעת. זכותו וחובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר.

ובנידון דידן מגרעות נתן, שהרי כאמור התנהלות המשיבה נראית יותר כהכרזת מלחמה ובוודאי שמרחיקה כל סיכוי לשלום בית. ואף שהמשיבה מצהירה בפיה כי חפצה היא בשלום בית אך ודאי ששלום הבית אינו ‘קריאת שם’ כאילו היה זה נוסח ‘תרומות ומעשרות’ שצריך להכריז ‘שלום בית’, אלא אדרבה שלום הבית נבחן במעשים שמטרתם לקרב את הלבבות והשלום, ובוודאי שלא במעשים המלמדים על הכרזת מלחמה, בבחינת ‘בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני’. (ישעיהו כט יג).

כאשר על בית הדין לבחון אם עיכוב הגט נעשה מתוך כוונה כנה לשלום בית, או שמא על מנת להשיג מקצה שיפורים, או אולי מתוך נקמה גרידא, יש לבחון את מעשה הצדדים בבחינת ‘מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך’ (עדויות ה’ ז’), ואף אם אחד הצדדים מסתתר מאחורי טענת שלום בית, אך מעשיו מלמדים את ההפך, על בית הדין לקרוע את המסך מעל טענה זו.

(וראה עוד מה שכתבנו בס”ד בעבר בתיק 1073218/1 ותיק 1073434/5 ומה שכתבנו בתיק 1351545/5 ואף אושר בבית הדין הגדול תיק 1515115/1, וראה עוד כיוצא בזה בפסק דין בית הדין הרבני אשקלון תיק 972073/8 ובית הדין הרבני ירושלים תיק 975046/1 ובבית הדין הרבני הגדול תיק 1050654/1 וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה, ואכמ”ל).

והנה, גם בית הדין האזורי כבר לפני למעלה משלוש שנים (!) (דיון מיום י”ז אייר תשפ”ב 18.5.22) התרשם שאין כל סיכוי לשלום בית ואמר למשיבה ‘אין סיכוי לבית הזה. תתגרשו, ותגישי תביעת כתובה. אין סיבה להחייאה מלאכותית’. (שורות 77-78 לפרוטוקול שם).

בית הדין האזורי אף שנה ופיר’ש את עמדתו שוב לפני כשנתיים ומחצה (!!) (דיון מיום כ’ כסלו תשפ”ג 14.12.22) באומרו ‘אין לכם מה לעשות ביחד, מאחר ואין לזה המשכיות נפרדים בהסכמה […] את מחזקת את מה שבית הדין אומר, את רצה להזדקן פה ? אין לזה תוחלת’. (שורה 490, שורה 512, שורה 524 ושורה 526 לפרוטוקול שם) וגם בית הדין דידן הבהיר זאת למשיבה בדיון לפנינו.

בסופו של דבר, לפני למעלה משנה וחצי התקבלה החלטת בית הדין האזורי הדוחה את תביעת הגירושין. ובכל אופן הערעור ופסק דין זה נדחו עד כה מחמת התנהלות המשיבה, ובוודאי אחר פירוט התנהלות המשיבה כמתואר, יש בכל אחד ואחד מהאופנים הנזכרים ללמד שאין תביעת שלום הבית כנה, וקל וחומר בהתחבר כל האופנים יחדיו, ומשכך נראה ברור שאף המשיבה אינה מעוניינת בשלום בית.

כמו כן, נראה שאין לגלגל את אשמת הגירושין כולה לפתחו של הבעל, שהרי הקשיים בזוגיות החלו עוד בטרם נישאו, והצדדים קיבלו הנחיות ליישום בייעוץ קדם נישואין, יעוץ שהמשיך גם לתוך הנישואין אך ללא הצלחה.

גם בפסק הדין של בית הדין קמא הוצגו ראיות לטענות שני הצדדים, ובכל אופן בשלב זה שטרם הוגשה תביעת כתובה, אין צריך לדקדק בשל מי הרעה הזו, שהרי בית הדין התרשם שאף האישה אינה מעוניינת בשלום הבית.

כאמור, הצדדים פרודים קרוב לארבע שנים, וכבר כתב רבינו חיים פאלג’י בספרו חיים ושלום (חלק ב’ סימן קיב) כדלקמן:

בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים […] וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין, וכמו כן להיפך כשהאישה רוצה … וכדי להנקם מהאישה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ד’ ויש עונש מהשמים […] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד שמונה עשר חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור.

ובפסקי דין רבים סמכו על דבריו לעשות מעשה, כמבואר בפסקי דין רבניים חלק ז’ (עמוד 111) וחלק ט’ (עמוד 150) וחלק יא (עמוד 206) וכהנה רבות.

הן אמת, שבשו”ת יביע אומר (אבן העזר חלק ג’ סימן יח) הביא דברי הגר”ח פלאג’י, וכתב ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה ע”ש. וראה עוד בפסקי דין רבניים חלק ט’ (עמוד 213) וחלק יב (עמודים 205-207) וחלק יג (עמודים 362-363). ועל כל פנים לא נדרשנו לכפיה אלא לחיוב, וברור כי הצדדים חייבים להתגרש בהקדם. (וראה עוד מש”כ בס”ד בתיק 1351545/5 ואושר בבית הדין הגדול תיק 1515115/1, ואכמ”ל).

וכן מבואר גם באגרות משה (חלק ד’ יורה דעה סימן טז אות ב’) שכתב:

ובדבר איש ואישה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו בית דין חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם […] אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האישה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון.

ו. מזונות המשיבה

משכך פני הדברים, ברור שאין כל מקום לחייב את המבקש במזונות המשיבה, ובפרט כאשר מעשה המשיבה מלמדים ששלום הבית ממנה והלאה.

והנה כבר האריך מרן הראש”ל זצ”ל בשו”ת יביע אומר (חלק ג’ אבן העזר סימן יד אות ה’ -ז’) שלדעת רבים מהפוסקים חיוב מזונות אישה אינו אלא מדרבנן, וכמבואר ברא”ש (כתובות פרק י”ג סימן ו’) וברי”ף (בבית יוסף חושן משפט סימן צז אות מא) ושכן דעת הרמב”ן (גיטין לה. ובפרשת משפטים) והריטב”א (קדושין כב.) והר”ן (כתובות מז: ע:) והרא”ה (כתובות מז:) והשיטה מקובצת (כתובות מח.) ועוד.

והוסיף עוד שם (סימן טו אות יז וסימן טז אותיות כה-כו) שמאחר ולדעת רבים חיוב המזונות הינו חיוב המתחדש בכל יום ויום, עוב’ר לעשייתן, וכמו שהוכיח ההפלא”ה בכתובות (צו:) מדברי התוספות שם, וכן מתבאר מדברי הריטב”א (כתובות נח:) וכן נראה דעת הבית יוסף (חושן משפט סימן צז סעיף מב), ומאחר והבעל הוא המוחזק במזונות, ודאי יכול המבקש לטעון קים לי כפוסקים שפטור ממזונות.

והוסיף שם שכן מבואר גם בשו”ת רב פעלים (אבן העזר חלק ב’ סימן ח’) שבכל ספק או מחלוקת אין לחייב את הבעל במזונות כיון שהבעל מוחזק ואין להוציא מידו בספק. וראה עוד שם שהאריך בזה מפי סופרים ומפי ספרים ע”ש. (וראה עוד מש”כ בית הדין הגדול כיוצא בזה תיק 1070300/6 ותיק 907072/6, ואכמ”ל).

וכל הני מילי אף אילו היה הדבר ספק גמור לבית הדין, אך כאמור התנהלות המשיבה מצביעה למעלה מכל ספק כי אינה חפצה בשלום בית, ואדרבה המשיבה לא החמיצה כל התנהלות העשויה לסכל את שלום הבית כמבואר בזה עליונים למעלה, ומשכך אין לחייב את המבקש במזונות.

ובלכתך בדרך הזו, ואתה תבא’ר, שיש לפטור את המבקש ממזונות המשיבה לפחות מיום ד’ תמוז תשפ”ד (10.7.24), שהוא יום הדיון שבוטל שלא כדין בגין מחלת קורונה, שהרי אילו הדיון היה מתקיים, בית הדין היה מגיע למסקנא שיש לפטור את המבקש ממזונות כבר אז, ואם נחייב את המבקש במזונות עד עתה, נמצא חוטא נשכר.

ובפרט, שכך כבר קבע בית הדין דידן, שהרי המבקש ביקש ביום כ”ו תמוז תשפ”ד (1.8.24), כי לאור דחיית הדיון שלא כדין דמי המזונות יופקדו בנאמנות עד הכרעת בית הדין. בהחלטת בית הדין מיום א’ אב תשפ”ד (5.8.24) נקבע ‘ככל ויתברר שהמשיבה קבלה מזונות שלא כדין, תחויב להשיבם רטרואקטיבית ממועד שיקבע, או לחילופין התשלום יקוזז בחלוקת הרכוש’. בית הדין הניף ידו שנית כדבר האמור בהחלטה חוזרת מיום כ”ד כסלו תשפ”ה (25.12.24).

משכך פני הדברים, יש לפטור את המבקש ממזונות מיום הדיון שבוטל שלא כדין, יום ד’ תמוז תשפ”ד (10.7.24), וכפי שכבר קבע בית הדין דידן.

ז. סידור הגט תחילה

עם זאת, המשיבה כמובן זכאית להגיש תביעת כתובה בהתאם לטענותיה וחשדותיה, ובלבד שלא תשמע עוד כלל טענת חוסר ייצוג, לא בכתב ולא בעל פה, ובוודאי שלא על מנת לדחות דיונים או תגובות כפי שעשתה עד כה.

אכן, מאחר ובפנינו תביעת גירושין בלבד, ותביעת כתובה עד כה טרם הוגשה, ויש לבית הדין חשש יותר מסביר שבמידה ותוגש תביעת כתובה, המשיבה תמשיך לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, ולדחות את הקץ באמתלאות פסולות, כפי שעשתה בעבר הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול, נפשי יסוב’ב, ובפרט לאור הפירוד הממושך המהוה עיגון לשני הצדדים, לפיכך על הצדדים להתגרש תחילה, ורק אחר כך ידון בית הדין בכתובה.

תדע, שהרי פסק מרן (סימן צג סעיף א’) הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה ע”ש. וכן מוכח במשנה (כתובות פח:) הוציאה גט ואין עמו כתובה, גובה כתובתה ע”ש. ומוכח שאפשר להתגרש ואחר כך לגבות את הכתובה.

וראה עוד בבית יוסף (סימן קיט סעיף ו’) ובדברי הריב”ש (סימן צא) שכתב ‘ואינה יכולה לעכב הגט עד שתהי’ הכתובה מוכנת, כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה’ ע”ש.

הן אמת כי הרמ”א בסדר הגט (סעיף פא) כתב:

וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבאו אחר כך לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה (הטעם מצאתי כתוב בסדר מהר”י מינץ).

אכן בשו”ת אגרות משה (אבן העזר חלק ג’ סימן לז) כתב לבאר:

אף שפשוט מכל הש”ס דהיו נותנין הגט ואחר זמן היתה תובעת הכתובה ולא היו חוששין לזה […] נראה דבשביל זה כתב הרמ”א כדי שלא יבואו אח”כ לידי קטטה מחמת הכתובה, כוונתו שתהיה איזו הכחשה שהיא תתבע יותר ממה שהוא חושב שחייב לה שהוא חשש רחוק […] ומסתבר שהוא רק לחומרא בעלמא שמא יוציא לעז לומר כן ויטעו בנ”א שיש בזה חשש ולא שהוא לחשש ממש. וגם מתשובת מהר”מ אלשיך שהביא הפ”ת מוכרח דאין זה חשש ממש לדינא ע”ש.

ולכן כשנראה לבית הדין להתגרש תחילה אין כל מניעה, ובפרט כאשר מבהירים למגרש כי מרחפת על ראשו תביעת הכתובה ואפשר שיתחייב בה, דתו אין חשש לקטטה. וקל וחומר במקום עיגון ממושך כנדון דידן, שיש לחוש לתקלות נוספות.

ויש להוסיף מה שכתב הגאון רבי יצחק אלחנן בשו”ת עין יצחק (חלק א’ סימן עד אות יד) שאף לדעת הרשב”א שיש לעכב את הגט עד אחר פירעון הכתובה, היינו רק בעיקר הכתובה שיש לשלמו לפני הגט, שלא תהא קלה בעניו להוציאה, אך תוספת – ניתן לדחות לאחר הגט ע”ש. ובנדון דידן, המשיבה כבר קבלה מזונות שלא כדין, מעבר לעיקר כתובה.

וכן מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם, כי בכל מקום שנראה לדיינים צורך בדבר, מתגרשים תחילה ואחר כך דנים על הכתובה, וכפי שכך נעשה מעשה (תיק 514847/9 ובתיק 1191080/2 ובתיק 514847/10), ואף ערעור שהוגש על התנהלות זו נדחה במדוכ’ה של אבן וברזל, בהחלטת בית הדין הגדול (תיק 1030950/1), וראה עוד החלטת בית הדין הגדול (תיק 902112/2) ובספר שורת הדין (חלק ו עמוד רכא ואילך), ואכמ”ל.

ואף כבוד האב”ד דידן, ש’ר המסכי’ם לזה, כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הגדול (תיק 1149772/9 הרכב כבוד הדיינים הרב ש’ שפירא, הרב א’ שינדלר והרב מ’ נהרי שליט”א), וכדלהלן:

אומנם כשיש צורך מסדרים את הגט תחילה, וכן מנהג בתי דין כיום, ופוק חזי מאי עמא דבר. ואין לחלק בזה בין כתובה לשאר העניינים הממוניים, ואין להחמיר בזה דכל המחמיר בזה הווי קולא, ובפרט בבני זוג שאינם מקפידים על שמירת מצוות שכשנפרדו והחליטו להתגרש מרשים לעצמם להתנהג כאילו כבר התגרשו, והדבר נוגע לאיסור אשת איש.

וכל החושב שמחמיר הוא כשנמנע מלסדר גט עד שייגמר עניין הכתובה, הרי הוא מן המתמיהים, ויש לחוש שבכהאי גוונא הוי כמניח בור ברשות הרבים, ואין כאן מקום להאריך. ע”ש.

וראה עוד החלטת בית הדין הגדול (תיק 1153437/10, הרכב כבוד הדיינים הרב מ’ עמוס, הרב ש’ שפירא והרב א’ שינדלר שליט”א), כדלהלן:

רוב בתי הדין, וכמעט כולם, נוהגים כיום שלא לעכב את סידור הגט עד תום הדיון בכתובה. אלא שמבהירים במפורש בעת סידור הגט שעניין הגט עומד בפני עצמו ואף אם אחד מן הצדדים לא יהיה מרוצה מהפסיקה שתהיה בשאר העניינים שביניהם, לא יתבטל הגט בשום מקרה […] ברוב המקרים עדיף לסדר הגט תחילה, גם כדי שלא לבא לידי תקלה בפסיקה הממונית […] אין לאפשר לאחד מהם לעכב את הגירושין לצורך השגת הישגים שאינם מגיעים לו, אין לאפשר לבעל ללחוץ על האישה למחול על כתובתה אם הכתובה מגיעה לה בתמורה למתן הגט, וכן איפכא אין לחייב בעל לשלם כתובה, מבלי לעמוד על אמיתת הדברים כדי שהאישה תסכים להתגרש.

הקדמת הדיון בכתובה עשויה לעיתים לשרת את המנסה ללחוץ על רעהו לשלם או למחול שלא כדין. לפיכך במקרים כאלה יש מקום נכבד להעדפה לדון בכתובה דווקא לאחר הגט, כשאין דיון זה עשוי לשמש אמצעי לחץ, בפרט לאחר סילוק החשש ללעז ובהתחשב גם במשקל המועט שיש לתת עתה למניעת המפגשים לאחר הגט, הן משום שמפגשים כאלה יהיו בכל מקרה, בין בערעור ובין בדיונים, והן משום שהמכשלות שבעיכוב הגט עשויות להיות חמורות יותר.

עניין חיוב הבעל בכתובה או פטורו מתשלום זה חייב להיות נידון הלכתית כעניין בפני עצמו תוך כדי בחינת העובדות, ואל לו לבית הדין להגיע למצב שבו יש חשש ששיקולים צדדיים ישפיעו על ההחלטה. ע”ש.

וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה החלטות למכביר בנדון זה, באופן שהכל לפי ראות עיני הדיינים, ויש עוד להאריך, לא ע’ט האסף.

ולפיכך, בנדון דידן שהצדדים פרודים כארבע שנים, ומחמת התנהלות המשיבה נדחו ההליכים, ועד כה טרם הוגשה כלל תביעת כתובה, ואף אם תוגש תביעה סביר מאד שהמשיבה תמשיך לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט על מנת לדחות את הקץ, לפיכך פשוט שאין לעכב את הגט כלל, ועל הצדדים להתגרש ורק אחר כך ידון בית הדין בתביעת הכתובה.

וכעת סמוך לחתימה, לאחר למעלה מחודש מבקשתה הקודמת של המשיבה לקבלת ארכה, התקבלה שוב ביום כ”ג בסיון תשפ”ה (19.6.25 – בפעם המי יודע כמה) בקשה נוספת לקבלת ארכה לתגובה.

הרואה יראה כי המשיבה המלומדת ממשיכה בהתנהלותה מדח’י אל דח’י, וזאת אף בטרם הוגשה תביעת כתובה, ואין צריך לומר מה יהא אחר תביעת הכתובה, אחריתה מי ישורנו, והכל במטרה לדחות את הגט. משכך, בית הדין תוקע יתד במקום נאמן בס”ד כמבואר, ואין לעכב את סידור הגט עד אחר תביעת הכתובה, בבחינת ‘ומה ספיקות שלכם כך, ודאית שלכם על אחת כמה וכמה’ (בבא מציעא פג:).

כשתוגש תביעת הכתובה, חזקה על בית הדין שיקבל את ההחלטה הנכונה, אחר שייקח בחשבון את מכלול הנתונים, לרבות קיזוז מזונות כדבר האמור, ובכל מקרה מי מהצדדים יוכל לשוב לבית הדין דידן, אחר פסק דין סופי.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

1. בשלב זה, מצוה על הצדדים להתגרש בהקדם, יפה שעה אחת קודם.
2. המבקש פטור ממזונות המשיבה לפחות מיום ד’ בתמוז תשפ”ד (10.7.24) שהוא יום הדיון שבוטל שלא כדין בגין מחלת קורונה, דיון שאילו היה מתקיים בית הדין היה מגיע למסקנא זו כבר אז.
3. המשיבה זכאית להגיש תביעת כתובה, ובלבד שלא תשמע עוד כלל טענת חוסר ייצוג, לא בכתב ולא בעל פה, ולא תעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, כבעבר.
4. מאחר והצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת מזה כארבע שנים, ומחמת התנהלות המשיבה נדחו ההליכים, אין מקום לדחות את סידור הגט, ותביעת הכתובה תישמע רק אחר סדור הגט.
5. יש להשיב את דמי ההפקדה למבקש בהתאם לנהלים.

אברהם מאיר שלוש – דיין

לאור כל האמור לעיל נפסק למסקנה כדעת הרוב כדלהלן:

1. בית הדין דוחה את ערעור המערער על פסק בית הדין האזורי בעניין תביעתו לחייב את המשיבה בגט וזאת בהיעדר עילה הלכתית ותשתית ראייתית לטיעוניו המוכחשים ע”י המשיבה.
2. עם זאת בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.
3. ביה”ד מקבל את ערעור המערער על פסק בית הדין שקיבל את תביעת האישה לשלום בית, וזאת בהיעדר יכולת לצקת תוכן מעשי לדרישת המשיבה לשלום בית, וכן התרשמותו בעיכוב הליכים מצד המשיבה ללא הצדקה שכן היא עו”ד במקצועה.
4. בית הדין ממליץ למערער לקבל את הצעת בית הדין שהסכים בדיון לשלם מלוא סכום הכתובה, וככל שהמערער יסכים, ישקול בית הדין בחיוב שסכום זה יקוזז מתשלום המזונות ששילם.
5. על המשיבה להגיש לבית הדין האזורי תוך 30 יום תביעת כתובה ובית הדין ישקול לקזז את חוב המזונות מתשלום הכתובה, וזאת למפרע, מיום החלטת בית הדין שחייבה את המערער לשלם מזונות.
6. ככל שלא תוגש תביעה לכתובה תוך 30 יום או שהמשיבה תגרור את הדיונים, ישקול בית הדין מחדש את חיוב המזונות בכלל מיום החיוב.
7. כאמור לעיל, תביעת המשיבה תידון ותיבחן בבית הדין האזורי בשקלול ואיזון הצעתנו למערער וחזרתו מהסכמתו להצעה.
8. מבוקש מבית הדין האזורי לתת עדיפות לדיון בתביעת הכתובה עקב הפירוד הממושך.
9. בית הדין מקפיא בשלב זה את תשלום חוב במזונות שעדיין לא שולמו ע”י המערער למשיבה, וזאת החל מיום א’ באב תשפ”ד 05.08.2024 ועד למתן החלטה אחרת של בית הדין האזורי, לאחר שישקול את מכלול הדברים כמפורט בגוף פסק הדין.
10. אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערער בהתאם לנהלים.
11. דעת המיעוט הנזכרת, מסכימה לסעיפים ג’,ה’,ו’,ח’, בלבד.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”ד בסיון התשפ”ה (20/06/2025).

הרב מימון נהרי הרב מרדכי רלב”ג הרב אברהם מאיר שלוש

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה