בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

הנדון: אכיפת הסכם גירושין על רקע טענות הדדיות בדבר הפרתו

פסק דין

הערעור

1. ערעור ברשות שנסוב על גדרי סמכות בית הדין לדון ולהכריע במחלוקות הקשורות לאכיפת הסכם גירושין על רקע טענות הדדיות בדבר הפרתו.

המערערת והמשיב היו נשואים כעשרים שנה, נולדו להם שלושה ילדים, וכיום כולם בגירים. הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני האזורי ירושלים ביום י’ באלול תש”ף (30.08.2020), על פי הסכם גירושין ותוספת להסכם גירושין, שבית הדין האזורי אישר ונתן להם תוקף של פסק דין. ההסכם כלל הוראות לעניין חלוקת הרכוש המשותף ומזונות הילדים (ההסכם והתוספת לו יכונו להלן “הסכם הגירושין” או “ההסכם”). כשנתיים וחצי לאחר הגירושין, ביום 27.03.2023, פנה המשיב אל בית הדין האזורי בבקשות שונות שעניינן ביצוע הסכם הגירושין וטענות להפרתו בידי המערערת, ובהמשך פנה בבקשות נוספות שיש להן זיקה, במידה כזו או אחרת, להוראות ההסכם.

ביום ה’ באב תשפ”ג (23.07.2023) קיים בית הדין האזורי דיון בעניינם של הצדדים ובהם נשמעו טענותיהם. בסופו של הדיון הציע בית הדין מתווה פשרה שיסדיר את המחלוקות בין הצדדים. המשיב הסכים להצעה, והמערערת ביקשה וקיבלה כמה ימים למתן תשובה. בהמשך, המערערת הודיעה על התנגדותה להצעת בית הדין. ביום י”א באלול תשפ”ג (28.08.2023) נתן בית הדין החלטת ביניים, שעסקה בשלוש נקודות: (1) מתן הוראות לעניין יישום הסכם הגירושין בעניין קומפרסור של המשיב; (2) סמכות בית הדין להכריע במחלוקות הרכושיות; (3) סמכות בית הדין להכריע בבקשה לפטור ממזונות הבת בשל ניכור הורי.

וזה לשון חלק החלטת הביניים, החלק שעליו הוגשה בקשת רשות הערעור:

[…]

בעניין בקשת האישה למחיקת התביעות של האיש בגין חוסר סמכות, בית הדין דוחה את טענותיה: בית הדין מוסמך לאכוף הסכמי גירושין שאושר בבית הדין מדין ביזיון בית הדין כאמור בחוק בתי דין דתיים כפיית ציות ודרכי דיון סעיף 7א. מלבד זאת, במקרה דנן בית הדין דן בפועל בנושא הרכוש בדיון ביום 30.8.20 שבו אושר הסכם הגירושין וסודר הגט, ובעקבות הדיון הגיעו הצדדים להסכמות בענייני הרכוש. אף צד לא התנגד באותו מעמד לסמכות בית הדין לעסוק בנושא הרכוש, ולפיכך נושא הרכוש נכרך אז לנושא הגירושין, ומכיוון שכן יש לבית הדין סמכות נמשכת לעסוק בנושאי הרכוש של הצדדים.

לפיכך בית הדין קובע כי הוא מוסמך לדון ברכוש הצדדים.

מכיוון שהאישה מתנגדת למתווה שהציע בית הדין על המזכירות לקבוע מועד לדיון בנושא הסכם הגירושין, אכיפתו או ביטולו, וכן בנושא הרכוש המשותף.

בדיון ידון בית הדין גם בטענת האיש לפטור אותו ממזונות הבת מחמת ניכור הורי (ההדגשות במקור).

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור נראה היה כי הבקשות שהגיש המשיב לבית הדין האזורי אינן בעלות סיווג אחיד. המבקשת התבקשה לציין אילו מתוך הסעדים שביקש המשיב הם בגדר אכיפת הסכם גירושין, ואילו – על פי טענתה – אינן בגדרי אכיפה. למשיב ניתנה זכות תגובה (החלטה מיום 19.9.2023). לאחר שהצדדים מיקדו את הנושאים, זה בְּכֹה וזה בְּכֹה, נראה היה נכון להמתין לדיון שהיה צפוי בבית הדין האזורי כעבור חודשיים, ורק אחרי כן לתת החלטה בבקשת רשות הערעור. הוסבר שייתכן כי במהלך הדיון יגיעו הצדדים להסכמות או שתתקבל החלטה שתייתר את שאלת הסמכות. מאחר שהדיון בבית הדין קמא היה צפוי בטווח הקרוב, נראה היה כי מבחינה מעשית דרך זו עדיפה. צוין כי אם לאחר מכן ירצה מי מהצדדים לערער, תינתן באותה מסגרת התייחסות גם לשאלת הסמכות (החלטה מיום ד’ בחשון תשפ”ד (19.10.2023)). ביום כ”ו בטבת תשפ”ד (07.01.2024) הגישה המבקשת “הודעת עדכון ובקשה למתן החלטה לגופו של עניין”. על פי המבקשת, “הואיל ומדובר בנושא של סמכות, עליו יש להכריע בתחילת ההליך, ועל מנת שלא תבזבז האישה את זמנה וכספה לריק, מבוקשת הכרעת בית הדין לפני המשך הדיון בבית הדין קמא”. הבקשה נדחתה משום שעדיין היה נראה שיש להמתין לפסק הדין של בית הדין האזורי (החלטה מיום כ”ו בטבת תשפ”ד (07.01.2024)).

המערערת הגישה עתירה לבג”ץ ובה ביקשה לתת צו על-תנאי אשר יורה לבתי הדין הרבניים ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי בית הדין האזורי אינו מוסמך לדון בתביעות שהגיש לפניו המשיב. לאחר דיון בבית המשפט העליון ניתן צו על-תנאי כמבוקש, וכן צו ביניים המורה לבית הדין האזורי להימנע מלהמשיך בדיון בתביעותיו של המשיב כנגד המערערת שלפנינו, וזאת עד למתן פסק דין או החלטה אחרת של בית המשפט העליון (בג”ץ 473/24 פלוני נ’ בית הדין האזורי (1.5.2024)). החלטת בית המשפט העליון הונחה לפנינו, ובהמשך לה ניתנה החלטת ראש מותב זה של בית הדין הגדול:

בתיק זה התבקשה רשות ערעור על החלטת בית הדין קמא שעניינה סמכות עניינית, ונתתי שלוש החלטות (19.9.2023, 19.10.2023, 7.1.2024).

עתה הונח לפניי צו על-תנאי של בית המשפט העליון בתיק בג”ץ 473/24 (1.5.2024), ולפיו על בית הגדול ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי אין לבית הדין האזורי סמכות עניינית לדון בתביעות שהגיש המשיב שבפנינו כנגד המבקשת שבפנינו. לפי החלטת בית המשפט, בית הדין האזורי יימנע בעת הזאת מלהמשיך בדיון בתביעותיו של המשיב כנגד העותרת.

על כן, אין יותר טעם להמתין להכרעת בית הדין קמא.

כדי שנוכל לגבש את עמדתנו שלנו בשאלה הנכבדה שהציב בית המשפט, ולגביה הוגשה בקשת רשות הערעור, אין מנוס מלקיים דיון בפנינו, ובו נשמע את טענות הצדדים.

לפיכך, בקשת רשות הערעור מתקבלת, והדיון בערעור יתקיים ביום כ’ סיוון תשפ”ד 26.6.2024 […].

בקשת רשות הערעור תשמש כתב ערעור ותשובת המשיב תשמש כתב תשובה.

עד עשרה ימים לפני הדיון תגיש המערערת הודעת עדכון ממוקדת. עד חמישה ימים לפני הדיון יגיש המשיב תגובה ממוקדת להודעה.

בנסיבות המיוחדות לתיק זה, ובלי לראות בכך תקדים, מוצע לצדדים לקיים הליך גישור בפני […].

(החלטת הדיין הרב שלמה שפירא, ל’ בניסן תשפ”ד (08.05.2024)).

הליך הגישור לא התקיים. לדיון שהתקיים לפנינו במועד הנ”ל התייצבו בא-כוח המערערת (בהעדר מרשתו) והמשיב (שלא היה מיוצג). שמענו את טענות ומענות המתייצבים, ועיינו בתיקי בית הדין האזורי ובמסמכי הצדדים על נספחיהם.

נסקור עתה את הליכי הדיון בהסכם הגירושין ואת עיקריו.

הסכם הגירושין

1. ביום כ”ה באלול תשע”ט (25.09.2019) חתמו הצדדים על “הסכם שלום בית ולחילופין גירושין“, ולמחרת נפתח בבית הדין תיק בקשה לאישורו. ביום 10.10.2019 קיים בית הדין דיון בבקשה. עובר לאותו דיון הגישו הצדדים “בקשה משותפת לצירוף נוסח הסכם מתוקן לאישור בית הדין“. בדיון התברר כי ה”הסכם המתוקן” אינו משקף הסכמה מלאה בין הצדדים. במהלך הדיון הציע בית הדין פתרונות לפערים ביניהם, והצדדים נשלחו להכין הסכם עדכני ומלא. לימים התברר שבפועל היה זה רק דיון ראשון מתוך שלושה. דיון שני שעסק בהוראות ההסכם נערך ביום 28.10.2019, ובסופו אישר בית הדין את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. הוסכם כי הצדדים יערכו ניסיון אחרון ל”שלום-בית” בהתאם להוראות שפורטו בהסכם, ואם הוא לא יצלח, ייכנסו הוראות הסכם הגירושין לתוקף.

כעבור כשנה הגישו הצדדים “בקשה לקביעת מועד דיון לגט בהתאם להסכם הגירושין (בהסכמה)“. במהלך הדיון, שהתקיים ביום 30.8.2020, התברר כי עדיין קיימים פערי הסכמה בין הצדדים. במהלך הדיון הביא בית הדין את הצדדים להסכמה בדבר שינויים בהסכם הגירושין. שינויים אלו הוכתבו לפרוטוקול בית הדין בנוכחות הצדדים ובאי-כוח המערערת. מזכירות בית הדין הפיקה לצדדים מסמך “תוספת להסכם הגירושין“. מסמך התוספת נחתם בבית הדין על ידי הצדדים ועל ידי הדיין שישב בדין. בהמשך אותו יום התגרשו הצדדים בבית הדין.

להלן נביא את עיקרי הסכם הגירושין הנוגעים לענייננו. רכוש הצדדים כלל ארבעה נכסי נדל”ן: בית מגורים חד-משפחתי בשכונת רמות בירושלים ששימש למגורי המשפחה (להלן – בית המגורים או בית מגורי הצדדים); שלושה נכסי מקרקעין – שתי דירות וחנות – המצויים כולם בבניין אחד ברח’ דוד ילין בירושלים (להלן – הדירות והחנות, בהתאמה). כל נכסי המקרקעין היו רשומים ערב הגירושין על שם המערערת, אולם נראה כי היה מקובל על הצדדים כי לשניהם זכויות שוות בנכסים. שווי נכסי המקרקעין היה מוסכם על הצדדים בהתאם להערכת שמאי מקרקעין – 9,575,000 ₪. הוסכם כי המשיב ישלם לאישה בתוך שנה מחתימת ההסכם מחצית משווי נכסי המקרקעין – 4,787,500 ₪ – ובכפוף לכך יועברו נכסי המקרקעין על שם המשיב אגב גירושין. הצדדים קבעו הסדר מפורט לפיו יוכל המשיב ליטול הלוואת משכנתא בסך 2,500,000 ₪ ובגינה ישועבד בית מגורי הצדדים לבנק נותן ההלוואה. המערערת תעזוב את בית מגורי הצדדים לאחר קבלת מלוא הסכום ותמסור את החזקה בו למשיב. היה והמשיב לא ישלם את תשלומי המשכנתא, תהא המערערת רשאית לעתור למינוי בא-כוחה לכונס נכסים, שיוציא את הבית למכירה למרבה במחיר, וכל תמורת הבית תשמש לפירעון המשכנתא וכל יתר חיוביו הרכושיים של המשיב כלפיה. הודגש כי חיוביו של המשיב אינם תלויים בקבלת הלוואה על ידי גורם כלשהו.

הוסכם עוד כי למרות ההסדר שהובא לעיל, יופחת חיוב המשיב כלפי המערערת עבור חלקה בנכסי המקרקעין של הצדדים, ויעמוד על 4,100,000 ₪, אם המשיב ישלם למערערת סך של 500,000 ₪ בחלוף 30 יום ממתן הודעה על סיום הסדר שלום הבית בין הצדדים, וסך נוסף של 2,000,000 ₪ בחלוף שישה חודשים ממתן ההודעה האמורה. סך משלים של 1,600,000 ₪ ישולם למערערת עד חלוף שנה ממתן ההודעה על סיום הסדר שלום הבית. לשם מימון תשלומים אלו יהיה המשיב זכאי ליטול הלוואה מובטחת במשכנתא על הנכסים. היה והמשיב לא יעמוד במועדים האמורים כולל ביצוע הגט לפי ההסכם, “מכל סיבה שהיא”, יחזור ויועמד סכום התמורה שעל המשיב לשלם למערערת על 4,787,500, כאמור לעיל. נקבעו כמו כן הסדרים למתן ייפויי כוח בלתי חוזרים, לרישום הערות אזהרה, למתן ייפוי כוח לביטול רישום הערות האזהרה במקרה של הפרת ההסכם, וכן לפינוי המערערת מבית המגורים. עוד הוסכם כי הסכומים שעל המשיב לשלם למערערת כתמורה עבור חלקה בנכסי המקרקעין יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע ביום אישור הסכם הגירושין.

באשר למזונות הקטינים נקבע בהסכם כי המשיב ישלם למערערת סך של 2,000 ₪ לחודש עבור כל קטין עד להגיעו לגיל 18 שנה או עד לסיום הלימודים התיכוניים או עד למועד גיוס לצה”ל או לשירות לאומי, לפי המאוחר, ובזמן השירות הצבאי או הלאומי ישלם המשיב מחצית מן הסכום האמור עבור כל ילד.

זכויות וחסכונות וכל רכוש אחר, לרבות זכויות סוציאליות ופנסיוניות, הרשומים פורמלית על שם אחד הצדדים יהיו לצד שהם רשומים על שמו. חסכונות הרשומים על שם הילדים יישארו על שמם. קופות הרשומות על שם הצדדים ב”גמ”ח המרכזי” ומיועדות לנישואי הילדים יועברו על שם המערערת. היא תמשיך לנהלם ושני הצדדים יעבירו בשווה סכומים חודשיים שווים לגמ”ח המרכזי.

בתוספת להסכם הגירושין, שנערכה בבית הדין ביום 30.8.2020, קודם לסידור הגט, עודכנו מועדי תשלום התמורה שהתחייב המשיב לשלם למערערת עבור חלקה בנכסי המקרקעין, כך שבמקום 30 יום, שישה חודשים ושנה מיום אישור הסכם הגירושין, ייכתב 30 יום, שישה חודשים ושנה מיום מתן הגט. תוקנו עוד כמה הוראות בהסכם הגירושין. הוסכם כי “התוספת להסכם הנ”ל מהווה חלק מהסכם הגירושין ומעבר לתיקונים האמורים יעמדו תנאי הסכם הגירושין בתוקפם לכל דבר ועניין”.

בית הדין קמא קיים אפוא שלושה דיונים בעניינו של הסדר הגירושין, בטרם אישר את הסכם הגירושין בנוסחו הסופי. ביצוע הוראות הסכם הגירושין וטענות להפרתו הם נושאי הסכסוך שהובאו לפתחו של בית הדין קמא.

תמצית טענות המערערת

1. המערערת טוענת כי פרט לאישור הסכם הגירושין והתוספת לו, לא הוגשה בפני בית הדין תביעת גירושין, וממילא – לא נכרך לה דבר, לרבות לא עניין הרכוש ולא המזונות. כעבור כמעט שלוש שנים הגיש המשיב לבית הדין קמא “תביעה להפרה ואכיפת הסכם”. במסגרת תביעתו עתר המשיב גם לדמי שימוש, החזר תשלומים והחזר כספים שלטענתו עוקלו בהוצאה לפועל ועוד – סעדים בגין הפרת ההסכם על ידי המערערת. בהמשך הגיש המשיב “תביעת נזיקין שכולה התרחשה, כך לשיטתו, לאחר הגירושין”.

ביום 20.7.2023 הגישה המערערת לבית הדין קמא תגובה ובקשה בעניין הסמכות. המערערת טענה כי בניגוד לטענת המשיב היא אפשרה לשמאי מקרקעין להיכנס לדירת מגוריה, ועל כן דין בקשת המשיב בעניין זה להידחות. עוד טוענת שם המערערת כי ההסכם בעניין מכירת ארבעת נכסי המקרקעין אינו תקף משום שהמערערת ביטלה אותו, וכי בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעת המשיב לאכיפת הסכם שלא קדמה לו תביעה, וכן אינו מוסמך לדון בתביעת הנזיקין שכולה התרחשה לאחר הגירושין.

עוד טוענת המערערת, כי בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין קמא ביום 23.7.2023 חזרה היא בפתח הדיון על טענת חוסר הסמכות, וכי לאחר הדיון, ביום 1.8.2023, הגיש המשיב במסגרת “תביעת הנזיקין” תביעה נוספת לפטור אותו ממזונות בת הצדדים, שהיא כמעט בת עשרים שנה. מנגד הגישה המערערת ביום 3.8.2023 בקשה למחיקה על הסף של תביעת המשיב לביטול מזונות הבת, הן מחמת שלא נפתח תיק מתאים והן מטעם היעדר סמכות. בהמשך, “ביום 13.8.2023 הגישה המבקשת בקשה מפורטת המגובה בפסיקה ודרשה לסלק את כל התביעות על הסף, בהעדר סמכות”.

המערערת טוענת כי תביעות המשיב הן תביעות לשינוי הכתוב בהסכם הגירושין ולא לאכיפתו, “תוך ניסיון למנוע מן המבקשת [המערערת] להגיש את תביעתה לביטול הסכם לבית המשפט המוסמך”. לדברי המערערת, “אין מחלוקת כי המשיב לא שילם את התמורה [עבור חלק המערערת בנכסי המקרקעין שפורטו בהסכם הגירושין] במועדים שנקבע[ו]”. טענת המשיב כי המערערת הפרה את הסכם הגירושין “מוכחשת ומופרכת”, וכך יתר “טענות הסרק” שלו. המשיב הוא ש”הפר הפרות בוטות ומתמשכות את הסכם הגירושין: הוא לא עמד בתנאי התשלום שנקבעו במפורש בהסכם! על כן, אין מקום לאכוף הסכם שהמשיב מודה כי לא עמד בתנאי התשלום”. המערערת טוענת כי היא מעוניינת להגיש לבית המשפט תביעה לביטול ההסכם בשל הפרתו, בשל רישום חלק מן הנכסים במרמה על שם המשיב, וכן משום ש”ערך הנכסים האמיר מאז המועד שהיה עליו לשלם את התמורה”.

לטענת המערערת, “בכל הנוגע להליכי ביצוע מובהקים שבאים לבצע את הקבוע בפסק הדין […], כגון ביצוע הוצאה לפועל, או הליך מכוח פקודת בזיון בית המשפט – הסמכות נתונה לבית הדין הרבני, וזאת להבדיל מאותם המקרים כמו במקרה דנן, בהם נדרשת הכרעה עובדתית, האם הופר ההסכם ומה הן ההשלכות בגין כך. למעשה, סמכות האכיפה המוגבלת של בית הדין, דומה לסמכות הביצוע המוגבלת של בית המשפט מכוח סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ”ה–1995. […]לאור השאלות הנדרשות להכרעה בתביעת המשיב, שהם למעשה לקבוע כי ההסכם בתוקף על אף שהוא מודה שלא שילם את התמורה במועד שנקבע – אין שום עדיפות לבית הדין הרבני על פני בית המשפט בבירור תביעה זו, שמהותה לבחון את השאלה האם המשיב הפר את ההסכם”.

בכל הנוגע ליתר תביעותיו של המשיב (תביעת נזיקין; תביעת שכ”ט, תביעה לדמי שימוש ראויים וכיוצ״ב), טוענת המערערת כי “ברור, כי ביה״ד נעדר סמכות לדון בתביעות אלה – שכן אלה תביעות חדשות המבוססות על עילות חדשות מכוח הטענה – השגויה – כאילו המבקשת הפרה את ההסכם. תביעות אלה, אפילו היו נכונות, בוודאי אינן בסמכות בית הדין שכן הן אינן תביעות לביצוע הסכם הגירושין אלא עילת המשיב מיוסדת על הפרה שהייתה לאחר הסכם הגירושין”.

עוד טענה המערערת כי בית הדין קמא שגה בקבעו כי בית הדין האזורי דן בפועל בנושא הרכוש. לדבריה, פרוטוקול הדיון מגלה כי “בית הדין לא ‘דן’ ועל-אחת-כמה-וכמה לא ‘פסק’ בנושא הרכוש, וקביעת בית הדין לפיה נושא הרכוש נכרך אז לנושא הגירושין היא טעות. עוד שגה בית הדין עת קבע כי התביעה לביטול מזונות הבת מצויה בסמכותו. ראשית, הבקשה הוגשה בלי לפתוח תיק מתאים ובלי לשלם אגרה, שנית, מעולם לא נדונה בבית הדין תביעת מזונות ועניין זה לא נכרך בתביעת גירושין. על כן אין בית הדין מוסמך בתביעה לביטול או להפחתת מזונות”.

1. בדיון שהתקיים לפנינו ביום כ’ בסיון תשפ”ד (26.06.2024), מיקדנו את הדיון בשאלת סמכותו העניינית של בית הדין לאכוף את הוראות הסכם הגירושין בכל הנוגע לפירוק השיתוף בבית המגורים בשכונת רמות. לא היה חולק כי המשיב העביר לידי המערערת 2.5 מיליון ₪ כחלק מהוראות ההסכם במסגרת פירוק השיתוף בנכסים שרכשו הצדדים במהלך חיי הנישואין, אם כי לטענת המערערת, המשיב לא עמד במועדים שנקבעו.

לא היה חולק שהמשיב ביקש בבית הדין האזורי סעד לאכיפת ההסכם, קרי העברת הזכויות בבית המגורים ברמות על שמו ומתן הוראות לעניין סכום התשלום שיועבר למערערת. בקשת הסעד נומקה בטענה שהמערערת אינה משתפת פעולה בניגוד להוראות הסכם הגירושין.

לשאלת בית הדין הבהיר ב”כ המערערת שעד כה לא הגישה המערערת בקשה לביטול ההסכם בערכאה המוסמכת. הוא הודיע לבית הדין האזורי כי הוא מעוניין להגיש בקשה לביטול ההסכם בערכאה המוסמכת, ובית הדין קמא כתב בהחלטה שהוא ידון גם בכך. הוא לא היה יכול להגיש בקשה בבית המשפט בשל עקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות, ועל כן הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול ובהמשך עתירה לבג”ץ.

במענה לשאלת בית הדין, אם בהליך לאכיפת הסכם גירושין – כאשר לא הוגשה בקשה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין – ישמע בית הדין טענות הגנה שעניינן בטלותו של ההסכם, השיב ב”כ המערערת כי יש להבחין בין בקשה לביטול בשל עילות ביטול הקשורות להליך אישורו של ההסכם, כמו טעות ופגם ברצון, שאז חוזרים לערכאה שאישרה את הסכם הגירושין, ובין טענות להפרתו, אף שניתן לו תוקף של פסק דין, שאז הסמכות לאכוף את הוראות ההסכם, שלא בהליכי בזיון, היא אך לרשם ההוצאה לפועל או בתביעה לאכיפה בבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתו, רק אם בית הדין דן בפירוק השיתוף מכוח תביעה כרוכה, מוסמך הוא למנות כונס נכסים מכוח סמכותו המקורית לדון בעניין הרכוש – סמכות נמשכת.

ב”כ המערערת טען שבהסתמך על פסק דין בפרשת צביק (ע”א 556/75‏ ‏לוקה (אברהם) צביק נ’ דינה צביק, פ”ד לא(1) 7 (1976)), אם בהסכם הגירושין נזכר עניין פירוק השיתוף אך לא נאמר כי בית הדין ימנה כונס נכסים אם אחד הצדדים לא יקיים את הוראותיו, בית הדין מנוע מלמנות כונס נכסים. הצד המקיים יהיה צריך להגיש תביעה לביצוע פסק דין בערכאה המתאימה. זאת מאחר שבית הדין לא מפעיל סמכות שיפוטית הכרעתית, אלא מאשר את הסכמת והבנת הצדדים ונותן להם תוקף של פסק דין. לדבריו, יש לאבחן את נסיבות המקרה שבפנינו מהמקרה שנדון בבג”ץ 7706/11 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2012), מאחר ששם הצדדים הסכימו בהסכם הגירושין שאם לא יצליחו בכוחות עצמם למכור את הנכס, בית הדין ימנה כונס נכסים, ולפיכך מובן שבית הדין לא קם מכיסאו. לעומת זאת, בהליך ביזיון, כאשר צד אחד לא מקיים את פסק הדין, התביעה לאכיפת ההסכם בשל ביזיון אינה הליך שבמסגרתו יש צורך בשמיעת עדים והבאת ראיות. לדברי ב”כ המערערת, הסכם גירושין שאושר בבית הדין אפשר לאכוף בלשכת ההוצאה לפועל, אך לא בבית הדין עצמו. לעומת זאת, כאשר בית הדין נתן פסק דין לפירוק השיתוף מכוח תביעה, ולא נתן הוראות נוספות בפסק הדין, אפשר להגיש לבית הדין הרבני תביעה חדשה כי לבית הדין יש סמכות מקורית, מכוח הסמכות הראשונית שהייתה לו מכוח כריכת הרכוש. “זו תביעה חדשה שמתייחסת לאכיפת פסק הדין של בית הדין”.

באשר לטענת המשיב כי התקיימו שלושה דיונים בטרם אישר בית הדין את ההסכם, התקיימו התנאים של “דן ופסק“, ולפיכך יש לבית הדין סמכות לתת הוראות בעניין נכסי המקרקעין, הפנה ב”כ המערערת לבג”ץ 6929/10 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, סו(2) 1 (2013), לפיו אישור ההסכם לא מקנה סמכות נמשכת גם אם בית הדין התערב בפרטי ההסכם מאחר ש”בית הדין לא פסק, רק גישר, עזר אבל לא הכריע בדבר”. בית הדין מוסמך למנות כונס נכסים מכוח סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז–1956, “מהתוכן שלו עולה שמדובר בהליכים שמתנהלים בבית הדין, לא במימוש פסק דין”. פסק דין המאשר הסכם גירושין אינו עולה כדי הכרעה משפטית. לדבריו, על פי הפסיקה ומלשון הסעיף עצמו, מינוי כונס נכסים הוא בגדר סעד זמני תוך כדי ניהול ההליך, אך לא לצורך ביצוע פסק דין. בעניין שלנו, לשיטת ב”כ המערערת, בית הדין אינו יכול לאכוף את פסק הדין אלא רק “יכול להפנות לבית משפט או להוצאה לפועל”.

לשאלת בית הדין מתי נטענה לראשונה טענת חוסר סמכות בבית הדין קמא, השיב ב”כ המערערת כי הטענה הועלתה לראשונה “בתגובה לתגובה הראשונה”; “הרב רלב”ג הפתיע אותי בתגובתו”.

תמצית טענות המשיב

1. המשיב טען כי בית הדין קמא קיים עם הצדדים שלושה דיונים בטרם אישר את הסכם הגירושין. “בית הדין ישב איתנו שעות ועזר לנו לערוך, לשנות ולתקן את טיוטת ההסכם שבאנו איתו, כדי שנגיע לידי הסכמות ונחתום עליו”. “הדיין הרב יקותיאל כהן […]חייב אותנו להוסיף כמה סעיפים שאפילו כתב אותם בכתב ידו”. בפרוטוקול הדיון מיום 10.10.2019 נכתב פעמיים כי בית הדין עובר עם הצדדים על צדדי ההסכם. בית הדין אמר לצדדים “היות ויש כמה דברים שצריך לתקן בהסכם, נקבע לכם תאריך חדש ל-28.10.2019”. במועד החדש שאל בית הדין “האם ההסכם תוקן כפי שדובר”, וניתנה תשובה חיובית. שוב נכתב בפרוטוקול כי “בית הדין עובר עם הצדדים על ההסכם”. בדיון השלישי שהתקיים, ביום 30.8.2020, עזר בית הדין (הדיין הרב אליהו דוד רוזנטל) לצדדים לנסח 18 סעיפים חדשים שנכללו בתוספת להסכם. הדיין סייע לצדדים להגיע להסכמות בקשר לשינויי מועדי התשלום ובקשר לחפצי המשיב שיישארו בבית המגורים. התוספת הוקלדה במחשב בית הדין בזמן שהות הצדדים בבית הדין, ולאחר מכן הם חתמו עליה וגם הדיין חתם על התוספת להסכם. שני הצדדים שמחו על העזרה והסיוע שקיבלו מבית הדין, ולולא העזרה הפעילה של הדיינים, לא היו ההסכמים נחתמים והגט לא היה ניתן למערערת ביום 30.8.2020.

המשיב מציין כי בתגובת ב”כ המערערת לבקשת המשיב לרישום קומפרסור על שמו, כתב ב”כ המערערת במפורש “הואיל וסמכות בית הדין הנכבד ואף בקשת האיש היא לאכוף את הכתוב בנספח – מתבקש כב’ בית הדין להורות לאיש כדלהלן“. לדברי המשיב, זוהי סתירה לנימוקים העומדים ביסוד הערעור. זאת ועוד: בבקשת רשות הערעור כותב ב”כ המבקשת כי היא מוגשת “על חלק מהחלטת בית הדין האזורי […]. “חלק מהחלטות מקבל וחלק מהחלטות בית הדין לא מקבל?!”.

עוד טוען המשיב כי בשנת 2022 הוא פנה כמה פעמים אל המערערת (במסרוני טלפון) ואל באת-כוחה דאז של המערערת (בהודעות דואר אלקטרוני) והתריע כי היא אינה משתפת עמו פעולה בקשר לביצוע הוראות ההסכם, בניגוד לאמור בו, והזהיר כי אם היא לא תקיים את ההסכם הוא יתבע אותה. המערערת לא נענתה לפניות, וכאשר “כלו כל הקיצין” הוא פנה אל בית הדין קמא. המערערת לא פעלה בהתאם להסכם הגירושין אשר אפשר לה להגיש בקשה למינוי כונס נכסים, ולא הגישה שום הליך למכירת נכסי המקרקעין נושאי ההסכם. ביום 21.2.2022 הודיעה באת-כוח המערערת “על ביטול הסדר חלוקת הדירות שבהסכם הגירושין […]. היא כתבה אליו כי “יש לקבל חוות דעת שמאיות עדכניות על כל הדירות, ולחלקן מחדש. שאר ההסכם עומד בעינו”. אך המשיב דחה את ההודעה האמורה בהודעה כתובה נגדית, ובה נאמר כי המערערת היא המפרה את ההסכם, “מגיע לי חצי מהפנסיה וקרן השתלמות שלה, פיצויים ועוד הרבה”, וכי אם היא לא תקיים את ההסכם, המשיב יתבע אותה.

ביום 14.3.2022 שלחה באת-כוח המערערת הודעה נוספת, ובה מסרה שהמערערת “מבטלת את החלק בהסכם שנוגע להעברת הדירות”, ועל כן היא רוצה להשיב את סך מיליון וחצי ₪ שהמשיב העביר אליה “תמורת הבית ברמות”. המשיב ענה לה ביום 16.3.2022 כי הוא אינו מוכן לבטל או לשנות דבר בהסכם; כי סך מיליון וחצי ₪ הועברו תמורת נכסי המקרקעין ברח’ דוד ילין; כי נשאר לו חוב של מיליון ושש מאות אלף ₪ עבור חלק המערערת בבית המגורים ברמות; וכי זה כמעט שלושה שבועות שהמערערת אינה עונה לשמאי הבנק ואינה מאפשרת לו לבקר בבית המגורים כדי לשום אותה לצורך קבלת הלוואה בסך האמור.

המשיב טוען כי עיכובים בתשלום נוצרו בשל טעויות סופר ברישום נתוני נכסי המקרקעין שנעשו על ידי באי-כוחה של המערערת; בשל טעויות באישורי העירייה בתעודות “העדר חובות”; בשל מחלוקת עם העירייה בקשר לדמי היטל השבחה שחויבו; ובשל מגפת הקורונה באותה עת. בנוסף היו עיכובים בשל מצבו הרפואי של המשיב.

מכל מקום, טוען המשיב, המערערת הודיעה על ביטול ההסכם לגבי נכסי המקרקעין לאחר שקיבלה את מלוא התמורה עבור שלושת נכסי המקרקעין ברח’ דוד ילין; הוא לא הסכים לביטול ההסכם; המערערת מנעה את כניסת שמאי הבנק אל בית המגורים ברמות; והוא נאלץ לפנות לבית הדין כדי לאכוף את ביצוע הוראותיו.

לטענת המשיב, בית הדין קמא מוסמך לדון ולתת את הסעדים שביקש ובכללם: ביטול דמי המזונות לבת הקטנה בשל ניכור הורי; הקפאת כספי חיסכון שנועדו לבת הקטנה; ביטול עיקולים שהוטלו לבקשת המערערת בלשכת ההוצאה לפועל; קבלת חפצים אישיים של המשיב, כלי עבודה ומיטלטלין אחרים של המשיב המאוחסנים בבית המגורים; החזרת הוצאות הבית ותשלומי יתר שהעביר בטעות אל המערערת; שכר טרחה עבור הקטנת היטל השבחה שדרשה העירייה; דמי איחור בפינוי בהתאם להסכם ושכר דירה עבור שימוש המערערת בבית מאז סירוב המערערת לקבל את יתרת התשלום בפברואר 2022.

1. בדיון שהתקיים לפנינו טען המשיב כי כל נכסי המקרקעין היו שלו, וכי רשם אותם על שם המערערת “כי האמנתי בה, הכספים היו מכספי פיצויים על תאונת דרכים”. בטרם אישר בית הדין לראשונה את הסכם הגירושין התקיימו שני דיונים ובמהלכם בית הדין נשא ונתן עם הצדדים. בדיון הראשון הגיעו הצדדים עם “טיוטה תשיעית”. הדיין הרב יקותיאל כהן ישב עם הצדדים ובאי-כוח המערערת “שש שעות וכתב בכתב ידו”. “זה נקרא אישור כשהרב כותב בכתב ידו?!”. “הוא שינה אותו, לא רק אישר אותו”.

בתחילה שילם חצי מיליון ₪, בהמשך היה “צריך להעביר עוד חצי מיליון ועוד מיליון, אך עורך הדין שלה טעה ברישום המסמכים”. רישומי גוש וחלקות בייפויי הכוח “לא היו נכונים, והטאבו לא הסכים להעביר את זה. הייתה טעות גם בהסכם וגם בייפוי כוח, לא יכולתי לקבל משכנתא בגלל הטעויות הללו”. לדבריו, הוא “רץ” שלוש פעמים לבית הדין לתקן את ההסכם. בהמשך העירייה לא נתנה תעודת העדר חובות לצורכי רישום בגלל חוב היטל השבחה. הוא ביקש מן המערערת לשתף פעולה, והיא סרבה. “רצתי שנה שלמה לוועדות ערר מחוזיות”. בשל עיכוב בקבלת אישור עירייה לטאבו לא התאפשר לו להעביר בטאבו את הזכויות בנכסים ברחוב דוד ילין על שמו. ולפיכך, נמנע מממנו קבלת הלוואת משכנתא. המשיב טען כי בניגוד לטענת ב”כ המערערת, שטרי ייפוי הכוח והעברת הרישום בדירות ובחנות ברח’ דוד ילין משם המערערת על שם המשיב נעשו כדין, והמערערת הסמיכה את עורך הדין שטיפל מטעמו ברישום, בנוכחות באת-כוחה של המערערת, לשנות את הרישום בהתאם לדרישת הבנק כתנאי לקבלת ההלוואה.

במענה לשאלתנו טען המשיב כי הוא לא פנה להוצאה לפועל למימוש פסק הדין, משום שלא ידע כיצד יוכל לשלם למערערת את יתרת מיליון ושש מאות אלף ₪, כאשר היא “לא נותנת לשמאי להיכנס, רציתי לשלם לה”. באשר לשיהוי בנקיטת הליכים משפטיים מצידו, הוסיף המשיב וטען כי אלו נבעו גם בשל מצבו הבריאותי (נכות בשיעור של 100%), בעיותיו הרפואיות מהן סובל ובשל הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק. לשאלתנו במישור העקרוני, אם הוא מתנגד למינוי כונס נכסים למימוש ההסכם, אם בהוצאה לפועל ואם בבית הדין, ענה המשיב כי הוא אינו מתנגד, אך הוא מתנגד להליך בבית המשפט ש”עלול להימשך עוד ארבע שנים”, בנוסף לארבע השנים האחרונות. “היא מאמללת אותי”. לטענתו, למרות שבהסכם המקורי נכתב שהצדדים יפנו לבית המשפט לענייני משפחה כדי לאשר את הסכם הגירושין, “עורך הדין שלה הלך לבית הדין”. מדוע המערערת “לא פנתה לבית המשפט” בקשר לביצוע חלוקת הרכוש? “ב”כ המערערת שלא מאמין בסמכות שלכם, למה הוא פנה לאזורי כדי שיגידו לי, למשיב, “לפנות בעצמו את כל החפצים מהחניה כולל הקומפרסור”; “להורות לאיש להציג לחתימת האישה כל מסמך נדרש על מנת להעביר בעלות על הקומפרסור […]”. ב”כ המערערת כתב לבית הדין קמא “אף לא מתנגדת האישה כי בית הדין ייתן צו למשרד הרישוי לבצע העברת בעלות על הקומפרסור”. לטענת המשיב, טענות ב”כ המערערת סותרות את עצמן. באשר לטענת המערערת כי נושא הרכוש לא נכרך בגירושין, המשיב נסמך על החלטת בית הדין קמא כי בדיון ביום 30.8.2029 “כרכו את הרכוש בגירושין”.

דיון – רקע כללי

1. סכסוכי משפחה עצימים בין בני זוג מסתיימים לרוב בהסכם גירושין או בפסק דין לגירושין. פסק הדין מכריע בנושא הגירושין ובעניינים הכרוכים בגירושין. סכסוכי משפחה אלה מופיעים בדרך כלל בשני “גלים”. גל ההתדיינות הראשון מגיע בעת סכסוך בין בני זוג שקיימו עד פרוץ המשבר חיי משפחה מקובלים פחות או יותר. הגל הראשון התאפיין במשך שנים רבות ב”מרוץ סמכויות”, ובמסגרתו בעל הדין שפתח ראשון את ההליכים בערכאה שנראתה לו עדיפה, הוא ש”זכה” במרוץ – סמכות השיפוט הייתה לערכאה שבחר בה (חוץ מעניין הגירושין, המצוי בסמכות ייחודית של בית הדין). אפשר לומר שזו תקופה ארוכה מאוד, שפחת מאוד “מרוץ הסמכויות” (ראו בג”ץ 6929/10 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, סו(2) 1 (2013), פסקה ג’ לחוות דעתו של השופט אליקים רובינשטיין). חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע”ה–2014 תרם גם הוא רבות להפחתת המרוץ. עם זאת הכללים שמכוחם רוכשות הערכאות את סמכות השיפוט הראשונית בעניינים המקבילים, נותרו בעינם.

גל התדיינות שני בסכסוכי משפחה מתאפיין בסכסוך שעניינו ביצוע הוראות הסכם הגירושין ופסק הדין לגירושין – אם בענייני רכוש, אם בענייני החזקת הילדים או במזונותיהם, ואם בכל אלו גם יחד. לפעמים ההתדיינות הראשונה בנושאים הכרוכים או חלקם לא הסתיימה בפסקי דין לפני סידור הגט, והיא ממשיכה להתקיים מכוח הסמכות הראשונית לאחר הגט. שאלת סמכות השיפוט לגבי התדיינות בגל השני עשויה להתעורר לגבי הסכמי גירושין ופסקי דין לגירושין, ובכללם עניינים שנכרכו בהם ושנדונו בבתי הדין הדתיים. התדיינות בבית הדין הרבני בגל השני בקשר לעניין מעמד אישי שנפסק בבית המשפט – מזונות ילדים או ענייני אפוטרופסות על ילדים – אפשרית רק אם ניתנה הסכמה של כל הנוגעים בדבר להתדיינות בבית הדין, ותוך שמירה על כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות (בג”ץ 7341/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי באשקלון (2008)). התדיינות בגל השני בקשר לגירושין עצמם – התדיינות נדירה – היא בסמכות ייחודית של בית הדין.

בפן העובדתי, ההתדיינות בגל השני עשויה להיות קשורה להשלמת ההתדיינות שטרם הסתיימה בנושאים הכרוכים; לבקשה לאכיפת פסק הדין שניתן בגל הראשון; לטענות בדבר הפרתו; לבקשות לשינויו באופן כזה או אחד; ולפעמים גם לביטול מלא או חלקי של פסק הדין. בפן המשפטי, עשויה להיות לבית הדין הרבני “בגל השני” סמכות ראשונית–מקורית; סמכות נלווית או סמכות נמשכת; וסמכות מכוח הסכמת הצדדים (בדרך כלל, בענייני המעמד האישי). השאלה היא, מהו היקף שיפוט בית הדין הרבני לאחר הגירושין. כדי להשיב לשאלה באופן מלא ומדויק ככל האפשר, נבחן את “גבולות הגִּזְרה” של סמכות השיפוט בגל השני לאור החקיקה ההיסטורית והרקע לה, שינויים בהוראות החוק ותכליותיהם, הדין הפוזיטיבי והדין הנורמטיבי, ובחינת דגשים של הפסיקה העדכנית. אכן, קיימת פסיקה ענפה של בית המשפט העליון שעסקה במגוון רחב של דיונים בגל השני, ולא תמיד קל לחלץ מן הפסיקה הלכה חד-משמעית.

1. נמקד את הנסיבות האופפות התדיינות בבית הדין לאחר הגירושין. נסיבה אפשרית היא כאשר ענייני משמורת הילדים ומזונות הילדים וחלוקת רכוש הצדדים נכרכו בגירושין באופן חד צדדי או בהסכמה, ובית הדין לא סיים את הדיון וההכרעה בעניינים הכרוכים, או בחלקם, לפני סידור הגט. בנסיבה זו קיימת לבית הדין סמכות ראשונית, טבועה, לסיים את הדיון בעניינים הכרוכים עד למתן פסק דין סופי באותם עניינים. סמכות בית הדין לסיים את ההתדיינות הראשונה לאחר הגירושין אינה מצויה בגדר סמכות נמשכת. זוהי סמכות מקורית, ראשונית.

נסיבה אפשרית נוספת, רווחת בהתדיינות בגל השני, היא כאשר בית הדין פסק בעניינים הכרוכים לפני סידור הגט, אם בדרך של הכרעה במחלוקת ואם בדרך של מתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין, ולאחר הגירושין מתעוררת מחלוקת הקשורה לעניין שנפסק. פסיקת בית המשפט העליון מתייחסת בהקשר זה באופן שונה למחלוקת בענייני משמורת ילדים ומזונותיהם ולמחלוקת בענייני רכוש.

במחלוקת לאחר הגט בענייני משמורת ילדים או מזונותיהם, ניתנת חשיבות משמעותית למעמדו העצמאי של הילד. כלל הסמכות הנמשכת כפי שעוצב בעשורים הראשונים למדינה לא מנע דיון מקביל בשתי ערכאות באותו עניין. פסק דין שניתן על ידי בית הדין בסמכותו הנמשכת בעניין מזונות קטין ומשמורתו לא היה מחייב בהכרח את הילד, שלא היה בעל דין בבית הדין. ניתנו פסקי דין סותרים על ידי ערכאות מקבילות, ושתיהן היו מוסמכות לכאורה לדון בעניין שלפניהן. הכלל כי רק הערכאה הראשונה מוסמכת לדון בבקשה לביטול או לשינוי פסק הדין לא מנע התרוצצות בין מערכות המשפט בעניין שהילד לא היה בו בעל דין בבית הדין הרבני. לפיכך נפסק כי רק אם בית הדין הרבני “דן ופסק” בעניינו של הקטין, יש לבית הדין סמכות נמשכת. מבחינה דיונית צריכה ההתדיינות הראשונה בבית הדין לשקף דיון לגופו של עניין משמורת הילד ומזונותיו. מבחינה מהותית יש להראות שטובת הקטין לא נפגעה בהתדיינות הראשונה ולא נפגעו זכויותיו (ראו בע”מ 7916/03 פלונית נ’ פלוני פ”ד נט(5) 183; בע”מ 3984/15 פלונית נ’ פלוני (2016)).

כאשר המחלוקת לאחר הגט היא בענייני רכוש שנכרכו בגירושין, יש לבחון תחילה אם פסק הדין היה סופי ובלתי מותנה. כאשר עסקינן בחלוקת רכוש בין בני זוג, הסמכות הראשונית–המקורית של בית הדין מסתיימת רק כאשר בית הדין מסיים את הליכי פירוק השיתוף. לאחר שהסתיימה ההתדיינות בעניין הרכוש מכוח סמכותו הראשונית, תהיה לבית הדין סמכות נלווית לדון בתביעה לביטול פסק הדין, לתיקונו או לשינויו, ובלבד שעילת התביעה אינה עילה חדשה שנוצרה לאחר הגירושין ולא היה אפשר מלכתחילה לכורכה בגירושין; למשל, אכיפת תניית שיפוי חוזית ((בג”ץ 6103/93 סימה לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 (1994), להלן – פרשת סימה לוי; בג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, סא(1) 259 (2006), להלן – פרשת סימה אמיר). הסמכות הנמשכת של בית הדין לדון בתביעה לביטול, לתיקון או לשינוי תניית רכוש בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, אינה מחייבת כי ההתדיינות הראשונה בבית הדין תשקף בהכרח דיון לגופו של עניין, קרי: קביעת ממצאים והכרעה במחלוקת רכושית. מבחן “דן ופסק” אינו נדרש כאשר מדובר בתביעה לחלוקת רכוש (בג”ץ 4111/07 פלונית נ’ פלוני (2008), פסקה 10).

דיון בעניינים “כרוכים” לאחר הגירושין מכוח סמכות ראשונית-מקורית

1. בית הדין רשאי להחליט על סדר הדברים שיידונו לפניו. הוא מוסמך להורות כי עניינים שנכרכו בגירושין יידונו לאחר סידור הגט (בג”ץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2004); בג”ץ 5479/20 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (2020)). בית הדין אינו מאבד לאחר סידור הגט את סמכותו המקורית לדון ולפסוק בענייני רכוש כרוכים. “לאחר שיש פסק לגירושין, בית הדין יכול לפסוק בעניין הרכוש. […] ומרגע שהוגשה תביעה גירושין, בסמכותו לדון בעניין הרכוש” (ע”א 1565/94 מנדלברג נ’ מנדלברג, פ”ד מט (5) 171, בעמ’ 174; בע”מ 1634/22 פלונית נ’ פלוני (2022), פסקה 13). לבית הדין נתונה סמכות טבועה להמשיך ולהחזיק בידיו סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד לפניו עד לסיומו של ההליך. “כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה” (הלכת סימה אמיר, פסקה 14).

הליך תביעת מזונות אינו מורכב במיוחד. בית הדין בוחן את צורכי הזכאי ואת יכולתו של החייב לשאת במזונותיו. בית הדין מקיים דיון הוכחות ונותן פסק דין. הליך בענייני משמורת ילדים מורכב יותר, משום שעוצמת הסכסוך בין ההורים משפיעה על התארכות הדיון. לעיתים מזומנות יש צורך בקבלת חוות דעת מקצועית. בסיום ההליך ניתן פסק דין לעניין המשמורת והסדרי השהות. לפעמים ההליך כולל התייחסות גם לנושא החינוך, וגם הוא בא לידי ביטוי בפסק הדין. עם מתן פסק דין למזונות ולמשמורת הילד, מסתיימת סמכותו הראשונית של בית הדין בכל אחד מעניינים אלו. הן עניין המזונות והן עניין המשמורת נתונים לתנודות ולשינויים מעצם אופיין, והסמכות הנמשכת של בית הדין הרבני לשוב ולדון בסכסוך חדש באותם נושאים תלויה במבחן “דן ופסק” וב”מבחן הסיכול” שנדונו בפסיקת בית המשפט העליון.

ההכרעה בעניין חלוקת רכוש הצדדים היא בעיקרון סופית ובלתי ניתנת לשינוי, אולם ההליך הדיוני עצמו עשוי להיות מורכב, ועל כן גם ההכרעה בו אינה נעשית בבת-אחת. ההכרעה נעשית שלב אחר שלב. ראשית, יש לקבוע את מסת הנכסים העומדים לחלוקה. אם לא מתקיימות נסיבות מיוחדות, החלוקה תהיה מחצה על מחצה. אולם כאשר קיימים נכסים בעלי ערך שונה, דרך חלוקתם עשויה לעורר מחלוקת. לרוב מתגוררים בני הזוג בדירה אחת, והיא עצמה הנכס המרכזי של בני הזוג. בהעדר הסכמה, על בית הדין להפעיל את הכוחות הנתונים לו על פי הדין, והפעלה זו מורכבת ומצריכה פיקוח שוטף של בית הדין. אכן, ההכרעה העקרונית של בית הדין בעניין חלוקת רכוש הצדדים היא סופית, בדומה להכרעת בית המשפט כשהוא דן באיזון משאבי בני זוג שבשיפוטו. אך מלאכתם של בתי הדין ובתי המשפט אינה מסתיימת בהחלטה העקרונית הקובעת כי התגבשו התנאים לאיזון משאבי בני הזוג ולחלוקת הרכוש. בית המשפט ובית הדין “קמים מכיסאם” רק עם השלמת הליכי פירוק הרכוש המשותף.

הדיון וההכרעה בעניינים הכרוכים בגירושין – חלוקת רכוש, משמורת ילדים ומזונותיהם ­– נעשה בבית הדין הרבני על פי סמכות ראשונית–מקורית, בין אם פסק הדין ניתן לפני סידור הגט ובין אחריו.

האם בית הדין הרבני מוסמך לאכוף את פסק הדין?

סמכויות האכיפה של בית הדין הרבני – עיון נורמטיבי

1. נתחיל את עיוננו בנושא סמכויות האכיפה של בית הדין הרבני על בסיס סקירה נורמטיבית-היסטורית שעשה בית הדין הרבני הגדול בפסק הדין בתיק רבני גדול 8455-64-1 פלוני נ’ פלונית (2008).

כתב המנדט שניתן לממשלת בריטניה על ארץ ישראל הבטיח חופש מצפון, פולחן דתי והסדר ענייני המעמד האישי של העדות הדתיות השונות לפי דיני כל עדה ועדה (סעיפים 9 ו-15 של המנדט). לבתי הדין של “העדה היהודית” ניתנה הכרה על ידי השלטון, אך הם לא הוקמו על ידו. ממשלת המנדט הכריזה ביום 1.4.1921 כי היא מכירה בבתי הדין הרבניים שיתאשרו על ידי מועצת הרבנות הראשית, וכי תוציא לפועל באמצעות בתי המשפט האזרחיים את פסקי הדין של בתי דין אלו. בעוד שהקמת המערכת המשפטית האזרחית נקבעה בחוק – בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 – אין הוראות באותה רמת חקיקה לגבי בתי הדין העדתיים. דבר המלך במועצה הכיר בסמכותם של בתי דין אלו בענייני המעמד האישי ובענייני יצירה וניהול פנימי של הקדשות שנוסדו על ידי בני עדתם, אך לא הקים את בתי הדין הדתיים. דבר המלך הורה בסימן 56 כי פסקי הדין של בתי הדין העדתיים יוצאו לפועל באמצעות משרדי בתי המשפט האזרחיים ועל פי מנהגם.

בתי הדין הרבניים נחשבו ל”בתי דין מיוחדים”. הם לא הוקמו וגם לא תוקצבו על ידי שלטון המנדט. בתי המשפט של המנדט פירשו, בהתאם לגישה שרווחה במשפט האנגלי, את סמכויות בתי הדין בצמצום (ראו והשוו: אליעזר מלחי, תולדות המשפט בארץ ישראל (1953), 36; להלן – מלחי, תולדות המשפט).

בתקופת המנדט היה משרד ההוצאה לפועל מסונף לבית המשפט המחוזי (ראו, למשל: ע”א 196/51 מילפלדר נ’ מילפלדר, פ”ד ו 478, 479). גדרי סמכויותיו פורטו בפקודה מן התקופה העות’מאנית, בחוק ההוצאה לפועל הזמני (11 מאי 1914). חוק זה לא נפגע בתיקונים מנדטוריים (מלחי, תולדות המשפט, עמ’ 60). הלכה למעשה, לא כל ההחלטות ופסקי הדין הרבניים נאכפו על ידי לשכות ההוצאה לפועל של המנדט. צווי עשה וצווי לא-תעשה שניתנו על ידי בתי הדין וחייבו עשיית מעשה אישי לא נאכפו ישירות מכוח הציווי של בית הדין. פקודת בזיון בית משפט, לא הוחלה באותם ימים על בתי הדין הרבניים, וגם לא על יתר בתי הדין העדתיים. מצב חוקי זה יצר קושי של ממש בהפעלת סמכותו של בית הדין הרבני כלפי אלו שהיו נתונים למרותו. עקב כך, היו בעלי דין שלא כיבדו הזמנות של בתי הדין להתייצב בפניהם לדין. כך גם היו עדים שלא נענו מרצונם הטוב להזמנת בית הדין להעיד בפניו. פסקי דין בדבר העברת אפוטרופסות או החזקה של קטין, לרבות הסדרת ביקורי קטינים, נתקלו גם הם בקשיים.

ודוק: קשיים אלו אין משמעם כי בתי הדין לא היו מוסמכים להוציא מתחת ידם צווים אלו וצווים דומים להם במשפטים שהתקיימו בפניהם בגדרי סמכותם. הקושי היה באכיפה, עקב העדר כוחות מתאימים, שלא הועמדו לרשות בית הדין על ידי המחוקק המנדטורי. הצד המעוניין בכיבוד צווי בית הדין על ידי משנהו, נאלץ היה לנקוט הליכים משפטיים נוספים, חלקם מורכבים ומתישים. לפעמים לא הוכתרו מאמצים אלו בהצלחה או בהצלחה מלאה.

המצב הקשה שתואר, נעשה קשה יותר עם הקמת המדינה ועלייתם של מאות אלפי יהודים, שלא נרשמו ואף לא היה אפשר לרושמם בפנקסי “כנסת ישראל”, אשר סיימה את תפקידה עם קום המדינה. על פי הלכת בית המשפט העליון המנדטורי, שאומצה על ידי בית המשפט העליון הישראלי, היה הרישום בפנקסים אלו, תנאי מוקדם להפעלת סמכות בית הדין הרבני. תנאי מוקדם נוסף היה שבעל הדין אינו בגדר “אזרח זר” כמשמעותו בדבר המלך במועצה. מהקמת המדינה ועד לחקיקת חוק האזרחות, התשי”ב–1952, נחשבו כל מאות אלפי העולים לישראל כ”אזרח זר”, לגבי שיפוט בית הדין הרבני.

במלים אחרות, בשנים הראשונות לקיום המדינה היו בתי הדין הרבניים מוגבלים בכוחם להפעיל את סמכותם בענייני מצב אישי של יהודים. נוצרו קשיים בקיום שיפוט אפקטיבי בענייני נישואין וגירושין והכרוך בהם. הגיעו הדברים לידי כך, שארגוני נשים פעלו לביסוס סמכויותיהם של בתי הדין, ואף בתי המשפט הפנו קריאות חוזרות אל המחוקק לתקן את המצב החוקי.

כדי להתגבר על קשיים אלו ואחרים, נחקקו בעשור הראשון למדינה חוקים שונים שעניינם בתי דין רבניים ובתי דין דתיים. נחקקו חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953 (להלן – חוק השיפוט), חוק הדיינים, התשט”ו-1955, וחוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין), התשט”ז-1956 (להלן – חוק הזמנה לבית הדין), שמאוחר יותר החליף שמו פעמיים, ושמו כיום הוא חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956 (להלן – חוק כפיית ציות). כמו כן נוספו בו הוראות חשובות נוספות. חוק השיפוט, חוק הדיינים וחוק כפיית ציות הפכו את מערכת בתי הדין הרבניים לחלק מן הרשות השופטת של מדינת ישראל. שדרוג נוסף של מעמד בתי הדין הדתיים נעשה בשנת 1984, בחוק יסוד: השפיטה. לראשונה נקבע בחוק יסוד כי סמכות שפיטה נתונה לבתי המשפט ובד ובבד גם לבתי דין דתיים.

דוגמה מאפיינת לקושי שהיה אז לבית הדין בהפעלת סמכותו, יש לראות בצורך שעמד בבסיס חקיקת חוק הזמנה לבית הדין הנ”ל. בזמן המנדט הבריטי, ואחר כך בשנים הראשונות לקום המדינה, כאשר בעל דין או עד לא היה מתייצב לדין, היה הצד המעוניין פונה לבית המשפט המחוזי בבקשה מיוחדת שעניינה אכיפת ההתייצבות בפני בית הדין. אם בית המשפט המחוזי היה משתכנע בדבר צדקת הבקשה, היה הוא נעתר לה וציוויו היה נאכף על ידי לשכת ההוצאה לפועל. והנה ב-המ’ 10/55 חברת הכשרת הישוב בישראל בע”מ נ’ יוסף שדמון, פ”ד ט 646 (1955) (להלן – פרשת הכשרת הישוב), נדון ערעור על צו בית המשפט המחוזי שהורה לעד להגיש מסמכים לבית הדין הרבני במשפט מזונות שהתנהל בבית הדין. בית המשפט העליון הסביר כי אין חולק על כי “לבתי-הדין הדתיים לא ניתן הכוח לכפות עדים להופיע לפניהם, ואף בדרך כלל לא ניתן להם כל כוח לביצוע החלטותיהם, אלא זה נמסר לבתי המשפט האזרחיים ע”י סימן 56 לדבר המלך במועצה הקובע: ’56. פסקי-דין של בתי-דין דתיים יוצאו לפועל עפ”י מנהגם של בתי-המשפט האזרחיים וע”י משרדיהם’“. בית המשפט העליון מוסיף ומסביר כי “הרשות האזרחית תושיט לבית-דין רבני יד עזר לשם מילוי תפקידו”. אך כאן מגיעה מסקנה מפתיעה ולפיה, הפרקטיקה שהייתה נהוגה בעניין, לבקש את עזרתו של בית המשפט המחוזי, בטעות יסודה, וכי הסמכות למתן צווים לאכיפת התייצבות בפני בית הדין הרבני, וכן למסירת מסמכים וכיו”ב, היא בידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא פחות!

נקל לשער כי התפתחות זו – הצורך לפנות לבג”ץ בכל מקרה בו נדרשת אכיפת הזמנה של בעל דין או עד או מסירת מסמכים – הערימה קושי משמעותי נוסף על יעילות ההליך בפני בית הדין הרבני. עקב כך, נחקק חוק הזמנה לבית הדין. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: “לפי החוק הקיים אין לו לבית הדין הדתי סמכות להזמין בעלי דין ועדים להתייצב לפניו ואין בידו סמכות לכפות את התייצבותם. מצב חוקי זה נוטל מבית הדין הרבני את האפשרות לברר בירור יעיל את העניינים שלפניו ולעתים אף מונע עשיית דין בכלל. המצב הורע במיוחד לאחר שבית המשפט העליון קבע שגם לבית משפט מחוזי אין סמכות להזמין עדים להתייצב לפני בית הדין הרבני”. טעמי יעילות עמדו אפוא בבסיס הסמכות שניתנה לבית הדין לאכוף התייצבות של בעלי דין ועדים לדיון לפניו.

חקיקת חוק הזמנה לבית הדין, פתרה את הקשיים שהיו כרוכים בהזמנת בעלי דין ועדים והגשת מסמכים. עדיין לא יכול היה בית הדין לאכוף בעצמו צווי עשי וצווי לא תעשה, מאחר שפקודת בזיון בית משפט טרם הוחלה על בתי הדין הדתיים. הצעה להחלת פקודת בזיון בית משפט גם על בתי הדין הרבניים, כך שניתן יהיה להכריח לקיים פסק דין בעניין גירושין, נדונה כבר בשנים הראשונות לקום המדינה, אך היא לא התקבלה, לא על דעת הממשלה ולא על דעת הרבנות הראשית לישראל. הרבנות הראשית חששה כי הבטחת סנקציה של מאסר על אי ציות לכל פסק דין של בית דין רבני, עלולה להטיל צל של כפייה על כל חיוב למתן גט, אף במקרים, שהם חלק-הארי של פסקי הדין לגירושין, שאין בהם מקום לצוות על כפייה למתן גט (ראו: ז’ ורהפטיג, “על השיפוט הרבני בישראל“, תל אביב (תשט”ו), 17 ו-33; ז’ ורהפטיג, “כפיית גט להלכה ולמעשה” שנתון המשפט העברי ג–ד (תשל”ו-תשל”ז) 153, 174, בהערה 151).

רק בשנת תשמ”א (1981), עם הוספת סעיף 7א לחוק כפיית ציות, ניתן לבית הדין הכוח לתת צווים לפי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית משפט. בצד הסמכות האמורה, בית הדין הרבני נדרש להודיע לנשיא בית המשפט העליון על כל צו מאסר או קנס שהוטל על ידו, ונקבע כי נשיא בית המשפט העליון, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, מוסמך לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולא.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי “החוק הקיים אינו מסמיך בתי דין דתיים להפעיל אמצעים לכפיית ציות לצוויהם. סמכות זאת הוקנתה לבתי המשפט הרגילים בסעיפים 6 עד 8 לפקודת בזיון בית המשפט; וסעיפים אלה הוחלו, בשינוי מה, גם על בתי הדין לעבודה […]. מוצע להקנות לבתי הדין הדתיים סמכות לכפיית ציות לצווים היוצאים מלפניהם, בקנס או במאסר” (ההדגשה הוספה). בעת עשיית תיקון זה לחוק הזמנה לבית הדין, כבר נחקק חוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז–1967, והוא חל על בתי המשפט הרגילים, על בתי הדין לעבודה וגם על בתי הדין הדתיים. ככלל, לשכת ההוצאה לפועל הופקדה ישירות על ביצוע החלטות של מערכות בתי המשפט ובתי הדין הדתיים. סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל סייג את סמכות ראש ההוצאה לפועל בכל הקשור לאכיפת החייב לעשות מעשה שאינו יכול להיעשות על ידי אדם אחר (למשל, כפיית התייצבות לדין בפני בית משפט או בית דין, מתן ייפוי כוח, ובמיוחד – מתן גט פיטורין שלא בפיקוח בית דין רבני). על פי דברי ההסבר להצעת חוק כפיית ציות, מאחר שהסמכות לפי פקודת הבזיון הוחלה על בתי הדין לעבודה, שהם בתי דין “מיוחדים” ביחס לבתי המשפט “הרגילים”, סבר המחוקק שראוי להרחיב את תחולת הפקודה גם על בתי הדין הדתיים. גם תיקון חקיקה זה נעשה אפוא מטעמי יעילות. נמצא שלפחות משנת 1981 אי אפשר עוד לומר כי לבתי הדין הדתיים אין קיימת סמכות לאכוף את החלטותיהם.

על פי הרקע החקיקתי האמור אפשר להבין את דברי בית המשפט העליון בפסק הדין בפרשת הכשרת הישוב (1955) ובפסקי דין אחרים, מוקדמים ומאוחרים יותר, אשר לפיהם סמכות השיפוט שניתנה לבית הדין לא כללה סמכות לאכיפת החלטותיו ופסקי דינו. מצב משפטי זה השתנה לראשונה עם חקיקת חוק הזמנה לבית הדין, ובמיוחד עם תיקונו בשנת 1981, חקיקה שהסמיכה את בית הדין להטיל את מרותו באופן ישיר על בעלי דין ועדים, וכן לכפות ציות להחלטותיו באמצעות הטלת קנס או מאסר לפי פקודת בזיון בית משפט. בהמשך, בשנת 2001, תוקן שוב חוק כפיית ציות והוספה לבית הדין הסמכות לעכב יציאת אדם מן הארץ, להטיל עיקול זמני ולמנות כונס נכסים אם התעורר צורך מיוחד לכך (ראו והשוו בג”ץ 171/68 אבולון חאנזאליס נ’ בית-הדין של הכנסיה הפטריארכית היוונית-אורתודוכסית, כג(1) 260 (1969), פסקה 10). לבית הדין הרבני קיימת אפוא סמכות לאכוף החלטות ופסקי דין בגדרי הכוחות שניתנו לו על פי דין.

1. דיון נורמטיבי נוסף בסוגיית סמכות האכיפה של בית הדין נעשה בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בתיק 30641-64-1 (2009). נטען לפני בית הדין כי אין לו סמכות לדון בבקשה לאכיפת הסכם גירושין. בית הדין דחה באורח מנומק את הטענה בהסתמכו על פסקי דין מרכזיים של בית המשפט העליון. בית הדין פסק כי קיימות דרכים אחדות לאכוף פסקי-דין וצווים של בית הדין הרבני, כפי שאלו עומדות לרשות בתי המשפט. ניתן לחלק דרכים אלו לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות ודרכי אכיפה עקיפות.

הדרך השכיחה הקיימת בין דרכי האכיפה הישירות היא, ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, באמצעות המוציא לפועל. דרך נוספת היא על ידי מינוי כונס נכסים על פי סעיף 7ד לחוק כפיית ציות. דרכי אכיפה אלו אינן מתאימות לביצוע פסק דין לסידור גט, ולצורך כך ניתן להפעיל במקרים המתאימים, כדרך אכיפה ישירה, סעיפים מתאימים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ”ה–1995 (להלן – חוק קיום פסקי דין). אם מוצתה האפשרות לאכוף באופן ישיר את הגירושין באמצעות חוק קיום פסקי דין, או שבית הדין הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין לא תהיה האכיפה יעילה באמצעות חוק קיום פסקי דין, מוסמך בית הדין לאכוף את סידור הגט באמצעות הטלת קנס או מאסר לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות (תיק רבני ירושלים 622918/19 (2011); בש”פ 4072/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (2013)). דרך אפשרית נוספת לאכוף פסק דין לכפיית גט היא על פי סעיף 6 לחוק השיפוט, אך אין זו דרך אכיפה ישירה. לשם כך יש צורך שהיועץ המשפטי לממשלה יגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למאסר כפייה. למעשה, האכיפה בדרך זו התייתרה מאז חקיקת חוק קיום פסקי דין.

דרכי אכיפה עקיפות הן על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך האכיפה העקיפה הראשונה היא הגשת תביעה שעילתה הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. תביעה על פי עילת פסק הדין אפשרית בשל פגם של חוסר פרטים שדבק בפסק-דין שניתן בהסכמה, אם הפגם דבק לא רק בפסק-הדין אלא גם בהסכם עצמו, ובתנאי שבקשת הבהרה שיפנה ראש ההוצאה לפועל אל בית הדין לא תועיל (פרשת צביק). פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי הסמכות הנמשכת אינה כוללת תביעה להבהרה או לאכיפת פסק דין, עוסקת בתביעה מן הסוג האמור (השוו דברי השופטת שלומית נתניהו בבג”ץ 566/81 אליהו עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול, לז(2) 1 (1982); להלן – פרשת עמרני), ונראה כי, ככלל, מדובר בתביעה שעניינה רכושי. לעומת זאת, הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי חוק כפיית ציות או לפי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ”ג, או בהתאם לסמכות טבועה של בית הדין, כאשר בעל-דין מפר החלטה במהלך המשפט (למשל: מחיקת כתב טענות, הטלת הוצאות ועוד). הדרך השלישית היא הפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בהתאם להפניה על פי סעיף 7א לחוק כפיית ציות, לכוף בקנס או במאסר את הצד האחר לציית לפסק-דין שנתן תוקף להסדר שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל”ז-1977. דרך זו נדירה, ודומה שהיא ננקטת מדי פעם לגבי הפרת צווי בית הדין בענייני החזקת ילדים וביקוריהם. בימים אלו פורסם על הרשעה בפלילים בגין עבירה לפי סעיף 287 הנ”ל של בעל סרבן גט, שהפר פסק דין של בית הדין הרבני לכפיית מתן גט לאשתו (ת”פ 46676-08-21 מדינת ישראל נ’ אבישי זוננברג (16.7.2024); הרשעה ראשונה בעבירה על פי סעיף 287 הנ”ל הייתה בת”פ (ירושלים) 11271-09-18 מדינת ישראל נ’ מאיר גורודצקי (הכרעת דין ביום 7.4.2019, וגזר דין בביום 30.4.2019); לעניין דרכי האכיפה הישירות והעקיפות, ראו והשוו רע”א 3888/04 מלכיאל שרבט נ’ שלום שרבט נט (4) 49, 59 והאסמכתאות שם).

פסק דין המאשר הסכם גירושין או פשרה שאליה הגיעו הצדדים, שונה מבחינה מסוימת מפסק דין “רגיל”, שכן הוא מורכב משני חלקים. החלק ההסכמי – ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית הדין אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין. לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק-הדין המאשר הסכם גירושין כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הגירושין או אוסר את עשייתם, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין. כעיקרון, פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק-דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון וביתר דרכי האכיפה, לרבות בדרך של מתן הוראות ומינוי כונס נכסים (ראו והשוו רע”פ 7148/98 ארנון עזרא נ’ יעל זלזניאק נג (3) 337, 346).

סמכות בית הדין לדון בעילה רכושית לאחר הגירושין

1. “שאלת סמכותו של בית הדין להמשיך לדון בענייני הרכוש לאחר מתן הגט נדונה במספר פסקי דין” (בג”ץ 6984/12 פלונית נ’ פלוני (2012) והאסמכתאות שם). “שאלת סמכות בית הדין [בענייני רכוש – תוספת שלנו] לאחר מתן הגט טרם הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקה וקיימות דעות שונות בנושא” (בג”ץ 488/12 פלונית נ’ פלוני (2012) והאסמכתאות שם). “אכן, שאלת התנאים בהם קמה לבית הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בפסקי דין שעניינם סוגיות רכושיות אינה פשוטה” (בג”ץ 7706/11 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2012)). ועם זאת אישר בית המשפט העליון את קביעת בית הדין הרבני האזורי “כי ההסכם לעניין הזכויות בדירה, כמוהו כמו כל פסק דין לפירוק שיתוף בדירת בני זוג, אשר בו קובע בית הדין מנגנון מדורג לעניין חלוקת זכויות הצדדים בנכס” (תיק רבני תל אביב 313373/3 פלוני נ’ פלוני (2011)). כדי לדעת “אם פסק הדין סיים את הסכסוך בפסק דין סופי ובלתי מותנה, יש לקרוא את פסק הדין ולבחון את הוראותיו. לעניין זה, הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין, כמוהו ככל פסק דין אחר“. בית הדין הרבני קבע באותו עניין כי “סמכותו של בית הדין הרבני למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין שניתן על ידו, הינה סמכות ראשונית המעוגנת בסעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956. סמכות ראשונית זו קיימת, ככל שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים, אף כאשר בית הדין, וכן כאשר צדדים בהסכם גירושין, כלל לא נתנו דעתם מראש לאפשרות כי צורך זה יידרש בעתיד” (שם).

מן הצד האחד, בפרשת סימה אמיר נאמר כי “הכרעה בנושאי ממון היא הכרעה סופית, ואינה עניין לסמכות נמשכת”. בית המשפט הסתמך בפרשת אמיר על דברי השופט חשין בפרשת סימה לוי: “הכרעה בנושא ממון הינה, כעיקרון הכרעה סופית”. על פי אותה גישה נאמר כי ערכאה שיפוטית קונה לה סמכות נמשכת רק לאחר שדנה ופסקה בסוגיה מסוימת בעבר ורק ביחס לסוגיות בעלות ‘אופי מתמשך’ (בג”ץ 5430/23 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2023)). מזונות ילדים או החזקתם הם עניינים משתנים לפי טיבם. לכאורה, לפי פסקי הדין בפרשות סימה לוי וסימה אמיר לא תיתכן סמכות נמשכת בענייני רכוש.

מן הצד האחר, כבר בפרשת ברוק אמר בית המשפט העליון כי סמכות שהייתה נתונה לבית הדין בעניין דירת הצדדים “נשארת בידי בית-הדין אף משזה סיים את הדיון בעניין, והוא מתעורר שנית כעבור זמן (ע”א 316/65 ש’ ברוק נ’ מ’ ד’ ברוק, פ”ד כ (2) 6, 9). משנכרך עניין דירת המגורים כדת וכדין בהליך הגירושין, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע בעניין הדירה לפתרון סופי ומוחלט (פרשת עמרני), פסקה 8, ופסקי דין מאזכרים נוספים). הלכת עמרני מבוססת על כלל ההמשכיות, ומכוחה הסמכות בעניינה ממשיכה להישאר בידי בית הדין לאחר סיום הדיון, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן. המשכיות השיפוט הוא “מן הכוחות הטבועים בסמכותו של בית הדין”. גם בפרשת וינברג שעסקה בענייני רכוש, פסק בית המשפט העליון כי כלל ההמשכיות מחייב כי הראיות המחודשות על הבעל יידונו בבית הדין דווקא, משום ששורשיו של בירור זה שלוחים בפסק הדין המקורי ויונקים ממנו (בג”ץ 635/82 ב’ וינברג נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ואח’, פ”ד לז (4) 253 (1983)).

1. בהלכת חליווה (בג”ץ 8578/01 חיים חליווה נ’ עליזה חליווה, נו(5) 634 (2002)‏) חזר בית המשפט העליון על ההלכה הוותיקה כי ככלל, תביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. לעומת זאת, תביעה לפרשנות ההסכם או לאכיפתו אינה מצויה מיניה וביה בגדר הסמכות הנמשכת של הערכאה המקורית. בית המשפט העליון הסביר כי הסכם שאושר כלשונו בתוקף פסק דין כפי שנוסח בידי הצדדים או באי-כוחם, בלא שהתנהל דיון מהותי בסוגיות הממוניות שנכללו בו ובלא שהערכאה המאשרת נחשפה לעובדות הקשורות בכריתתו, אינו מקנה לערכאה המקורית יתרון על פני ערכאה אחרת במתן פרשנות להסכם. ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על-ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים. שאלת פרשנות ההסכם עשויה להתעורר לצורך הכרעה בסכסוך שהונח לפתחה של הערכאה המוסמכת, והיא רשאית לפרש את ההסכם בהתאם לאומד-דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשונו ומנסיבות העניין. הלכת חליווה לא שינתה מן ההלכה הכללית שהסמכות לדון בבקשה לביטול, לתיקון או לשינוי פסק דין שהכריע בתביעה לחלוקת רכוש ואיזון משאבים שנכרכה בתביעת גירושין מסורה לבית הדין הרבני, בגדר סמכות נמשכת הנובעת מן הסמכות המקורית של בית הדין, וזאת אף אם לא התקיים בעניינו מבחן “דן ופסק“.

לעומת בקשה לביטול, לשינוי או לתיקון הסכם גירושין שיש לגביהן סמכות נמשכת, מחלוקת בדבר פרשנות ההסכם הממוני שקיבל תוקף של פסק דין, אינה בגדר הסמכות הנמשכת. מהותה של הסמכות הנמשכת היא קיום סמכות שיפוט ייחודית לערכאה המקורית לדון בבקשות לביטול, לשינוי או לתיקון פסק הדין המקורי. לא הוכרה סמכות טבועה של ערכאה שיפוטית, אזרחית או דתית, לחזור ולהפעיל את סמכותה המקורית כדי לפרש פסק דין שניתן על ידה. הלכה זו קיימת בין אם התקיים בדיון בערכאה המקורית מבחן “דן ופסק” ובין לאו. מכאן, כי בית דין רבני אשר נתן פסק גירושין, לא קנה לעצמו סמכות טבועה לפרש את הסכם הגירושין ואת פסק הדין שנתן לו תוקף (סימה לוי, שם, עמ’ 612-13).

אנו סבורים כי פסקי הדין בפרשות סימה לוי וסימה אמיר לא התכוונו לומר שאין היתכנות לסמכות שיפוט נמשכת לבית הדין הרבני בענייני רכוש לאחר הגירושין. נסביר את הדברים. ראשית, נבחן את מהות הליך חלוקת רכוש ואיזון משאבים בין בני זוג.

חלוקת רכוש ואיזון משאבים שנכרכו בגירושין

1. בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה לחלוקת רכוש בני זוג שנכרכה כדין בגירושין. בדונו בתביעה הרכושית על בית הדין להפעיל את הדין האזרחי המהותי, “זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי” (חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג–1973, סעיף 13(ב)). כאשר בית הדין פועל לפירוק השיתוף בין בני הזוג הוא מפעיל כוחות שיפוטיים לפי חוק יחסי ממון; לפי חוק המקרקעין, התשכ”ט–1969; לפי חוק המיטלטלין, התשל”א–1971; לפי חוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג–1973; ולפי חוקים נוספים הנוגעים לעניין.

פסק דין לחלוקת רכוש ולאיזון משאבים בין בני זוג אינו ככל פסק דין המכריע בתביעת ממון של ראובן נגד שמעון. בתביעה ממונית רגילה פסק הדין מכריע בתביעה ­­– פלוני זכאי ופלוני חייב. מכאן ואילך כל שנותר הוא להוציא לפועל את פסק הדין: “צא תן לו” (בבא מציעא, יז א). ככלל, הערכאה השיפוטית סיימה את מלאכתה במתן פסק הדין, אם הוא סופי ובלתי מותנה. ברירת המחדל המקובלת לאכיפת פסק דין ממוני, לרבות פסק דין למזונות, היא לשכת ההוצאה לפועל. לא כך הוא במשפט חלוקת רכוש בין בני זוג. מלאכת איזון המשאבים מסורה לבית המשפט או לבית הדין, ופעמים רבות שפסק הדין הקובע את עצם הזכות לאיזון ואת המועד הקובע לאיזון המשאבים הוא בגדר החלטת ביניים או פסק דין חלקי בלבד. עדיין קיים צורך בהחלטות שיפוטיות אשר ינחו את בעלי הדין ויכריעו במחלוקות ביניהם בדרך להשלמה בפועל של איזון המשאבים.

כך, סעיף 8 לחוק יחסי ממון צופה אפשרות שגם לאחר פסק דין להתרת נישואין (“אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין”) יראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מן הכלל היסודי המחייב איזון “מחצה על מחצה” של כלל הנכסים שהצטברו בתקופת הנישואין. בין היתר, עשוי בית המשפט או בית הדין להתחשב בנכסים עתידיים, לרבות בכושר השתכרות של אחד מבני הזוג. התחשבות בכושר השתכרות מלמדת כי העתיד עשוי להביא, לפחות תיאורטית, לשינוי בפסק הדין שקבע את דרך איזון המשאבים.

אם לצורך ביצוע איזון המשאבים יש למכור דירה המשמשת למגורי בני הזוג או למגורי ילדי בני הזוג הקטינים ובן הזוג המחזיק בהם, לא יורה בית המשפט או בית הדין על ביצוע המכירה והיא תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט או בית הדין כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע (חוק יחסי ממון, סעיף 6א). הוראות דומות קיימות בסעיף 40א לחוק המקרקעין ובסעיף 10א לחוק המיטלטלין, לעניין זכויות של בני זוג בדירה המשמשת למגוריהם.

חוק המקרקעין מורה כי במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה – וזה המצב ברוב המקרים של פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג – המכירה תהיה בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון, וכפי שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין (סעיף 40). בית המשפט רשאי לתת הוראות בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק (סעיף 44). הוראות דומות לעניין פירוק השיתוף יש גם בחוק המיטלטלין (סעיף 10).

ההוראות שפורטו לעיל, ודומה שלא אזכרנו את כל הוראות החקיקה הרלוונטיות, מלמדות – וכך יודע כל העוסק בתחום דיני המשפחה – כי ככלל הליך איזון משאבים בין בני זוג אינו מוכרע בבת-אחת. ההליך אורך זמן משמעותי לאחר עצם ההחלטה על ביצוע איזון. ברגיל, תוך כדי ההליך מתעוררים משתנים שונים – לא את כולם אפשר לצפות מראש – המחייבים להתאים החלטות ביניים שניתנו קודם, לנסיבות העדכניות. תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בשל הפרת הסכם גירושין היא עילת תביעה חדשה שנולדה לאחר הגירושין ולא היה אפשר לכורכה מלכתחילה. לעומת זאת, המשתנים השונים המתעוררים לאחר החלטה עקרונית בדבר חלוקת הרכוש, אינם מולידים עילת תביעת-רכוש חדשה. העילה היא אותה עילה שעדיין כרוכה בגירושין: עילת התביעה היא חלוקת הרכוש של בני הזוג. משפט חלוקת הרכוש מצריך הכרעה בשלבים, והוא מסתיים רק עם חלוקת הרכוש בפועל.

1. כאשר בית המשפט או בית הדין מפעיל את כוחותיו בהליך פירוק שיתוף ואיזון נכסים בין בני זוג, ממלאת הערכאה השיפוטית “מתחילת ההליך ועד סופו מעין תפקיד מעורב של פוסק ושל מבצע פעולות בעלות אופי מנהלי, שאין להפריד ביניהם הפרדה ‘חלקה’” (ע”א 613/78 אניס בנימין נ’ פוירשטיין מאיר, לד(1) 32 (1979)). בית המשפט העליון קבע כי בית משפט העוסק בפירוק שיתוף מוסיף לפעול כבית-משפט עד לפירוק הסופי של השיתוף, “והחלטת המכירה, היא עצמה, עדיין אינה סוף פסוק בהליכים התלויים לפני בית-המשפט, ובית-המשפט טרם סיים מלאכתו בתובענה עם מתן החלטת המכירה“. בית המשפט רשאי להיעזר ב”פעולות עזר” שתיעשינה על ידי לשכת ההוצאה לפועל, “בפיקוחו הנמשך של השופט” (שם). בית המשפט הטעים כי הדיבר בחוק המקרקעין “בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל” מורה ששיטת המכירה תהיה כאילו נמכר נכס המקרקעין בתור נכס מעוקל בהוצאה לפועל, אך לא לשכת ההוצאה לפועל היא המופקדת בהכרח על מכירת הנכס. זו תיעשה בדרך מכירה שנראית לבית-המשפט יעילה וצודקת בנסיבות העניין. עניין המכירה מוסיף להיות בפיקוחו של בית המשפט, “ואין להניח שהמחוקק ביקש להבחין בין שתי החלופות, שבאחת מהן ייחשב בית-המשפט כמי שגמר מלאכתו ובשנייה – לאו” (שם). כאשר בית הדין הרבני מפעיל את חוק המקרקעין במשפט חלוקת רכוש בין בני זוג, בית הדין הוא-הוא “בית המשפט” לפי אותו חוק. ההוראות המופנות שם לבית המשפט מכוונות עצמן אל בית הדין. כך גם בחוקים אחרים שמפעיל בית הדין הדתי.

בית המשפט העליון הסתמך על הלכת פוירשטיין בע”א 183/89 יעקב קמחי נ’ אילנה קמחי, מג(2) 095 (1989), ושב וקבע “שאין בית המשפט, הדן בתביעה לפירוק שיתוף, מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה (או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל ‘פעולות העזר’ הכרוכות בביצועה“. “בתביעה שעניינה פירוק שיתוף, רק החלטה שיפוטית הכוללת הוראות לסיום כל הפעולות הנדרשות לפירוק השיתוף תיחשב פסק דין, להבדיל מהחלטה אחרת” (רע”א 66/23 ברוך סער נ’ תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע”מ (2023)). בהקשר זה צוין גם מבחן “סגירת תיק”, אולם אין הכוונה לסגירה מנהלית המקובלת בתיקי בתי הדין הרבניים (ראו בג”ץ 6984/12 פלונית נ’ פלוני (2012)), אלא לסגירת תיק במובן שלא נשארה מלאכה נוספת לערכאה המשפטית בכלל ההיבטים של חלוקת רכוש הצדדים (ראו והשוו בג”ץ 2919/24 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול לים (14.4.2024); בע”מ 1449/22 פלוני נ’ פלונית (2022)‏). “סגירת תיק” כאשר ניתן פסק עקרוני המורה על איזון משאבים, מאפשר להגיש ערעור בזכות על ההחלטה העקרונית, אבל עדיין מותיר בידי הערכאה הראשונה את החובה והסמכות לפקח על הליכי פירוק השיתוף וחלוקת הרכוש (בע”מ 2098/14 פלוני נ’ פלונית (2014)). “[…] נקבע בהלכה כי אין בית המשפט הדן בתביעה לפירוק שיתוף מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה (או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל “פעולות העזר” הכרוכות בביצועה […]. מכאן יוצא, כי לפי ההלכה הקיימת, בדרך כלל, החלטות בית המשפט בעניין פירוק שיתוף במקרקעין תסווגנה כ”החלטות אחרות”, זאת שכן התיק נחשב פתוח כל עוד הליכי פירוק השיתוף נמשכים (אלא אם כן ההחלטה מסיימת את הליך הפירוק) (בש”א 3994/06 גרינברג טובה נ’ מוניק טובול (2006)).

פסק הדין לפירוק שיתוף איננו מסיים אפוא את ההליך השיפוטי, שכן לאחר פסק דין זה יש ליתן החלטות בכל הקשור למימוש פירוק השיתוף. מינוי כונס אינו מסיים את הדיון המשפטי, אלא במובן מסוים מתחיל את הליך הביצוע (דוד פולק, כונס נכסים לפירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט לענייני משפחה (2013), עמ’ 7). אפילו הגדיר בית המשפט או בית הדין את החלטתו כ”פסק דין”, זוהי “החלטה אחרת”. כל עוד לא באו הליכי הפירוק לקיצם, לא נסתיים תפקידו של בית המשפט או בית הדין ורשאי הוא להיענות לבקשת בעלי הדין לשנות החלטות קודמות בנושא הפירוק שניתנו על ידו, אם מצא שמן הראוי ומן הצדק לעשות כן (רע”א (מחוזי חי’) 31781-05-15 דן יקוטי נ’ א. א. ארזים ייזום שיווק ובניית פרויקטים בע”מ (2015)). לבית המשפט ולבית הדין תפקיד מעורב שיש בו גם יסודות של פסיקה וגם עשיית הסדרים מנהליים שאינם מצריכים הפעלת שיקול דעת שיפוטי (תא 80141/95 עזבון אורבך נ’ אמסטר). הסוגיות הטכניות הטעונות הכרעה בהליך כינוס הנכסים הן מורכבות, ובית המשפט או בית הדין שהורה על פירוק השיתוף הוא הראוי לפקח על פעולות הכינוס ולהכריע בסכסוכים אגביים של הצדדים. “כל עוד לא באו הליכי הפירוק לקיצם, לא נסתיים תפקידו של בית המשפט, ורשאי הוא להיענות לבקשתם של בעלי הדין לשינוי החלטות קודמות שניתנו על ידיו, אם ימצא, שמן הראוי ומן הצודק לעשות כך (ע”א 805/80 שוילי ואח’ נ’ שוילי ואח’).

תיק “חדש” שייפתח לצורך דיון בבקשה הקשורה לביצוע פירוק השיתוף – לאכיפת פסק הדין, או יותר נכון: להחלטה שהורתה על פירוק השיתוף – אינה בגדר תביעה חדשה שעילתה נולדה לאחר סגירת התיק הקודם. כך גם דינו של תיק “חדש” שייפתח בבית הדין הרבני בבקשה לביטול, שינוי או תיקון תניית ממון שקיבלה תוקף של פסק דין בהסכם גירושין, כל עוד אין מדובר בעילת תביעה חדשה שנוצרה לאחר הגירושין, למשל: הפרת תניית שיפוי חוזית.

1. אפשר ללמוד לענייננו מחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה–1995. על פי חוק זה:

7. הליכי ביצוע

הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בענינו של קטין, למעט בעניני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית המשפט להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין.

לעיל ראינו כי גם פירוק שיתוף בנכס שאינו של בני זוג, בהעדר הסכם בין השותפים על דרך הפירוק, ייעשה על פי צו בית המשפט, ורשאי בית המשפט לצוות על דרך פירוק השיתוף הנראית לו יעילה וצודקת בנסיבות העניין. הוראת סעיף 7 בחוק בית המשפט לענייני משפחה באה לתת דגש על מורכבות הסכסוך בענייני משפחה. בשל מורכבות זו מן הראוי שברירת המחדל להליכי הביצוע של חלוקת רכוש בין בני זוג ולהליכי ביצוע בעניינו של קטין תהיה על פי החלטת בית המשפט ובפיקוחו. על בתי הדין לשאוב השראה לעניין כוחותיהם החוקיים מן הסביבה החקיקתית הקשורה לדיני משפחה. ראוי ללמוד בהיקש כי גם בית הדין הרבני צריך לנהוג כך במשפט חלוקת רכוש ובעניינו של קטין שנכרכו בגירושין. כלומר, הלשון הפורמלית של הוראות חוק כפיית ציות אינה ממצה את כוחות העזר שיש לבית הדין הדתי על פי החוק, ויש לתת לה – וכן להוראות חוקים אחרים שמפעיל בית הדין – פרשנות תכליתית גמישה המאפשרת אכיפה אפקטיבית של הוראות בית הדין בעניין שבשיפוטו.

1. מטרת חוק כפיית ציות היא לתת לבית הדין כוחות עזר לאכיפה אפקטיבית של שיפוטו. בסעיפי החוק חוזר ונשנה שבע פעמים הביטוי “בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו”. מדוע ראה המחוקק להוסיף ביטוי זה? כלום מוסמך בית הדין לדון בעניין שאינו בשיפוטו? האם הכוונה היא שכוחות העזר יימסרו לבית הדין הדתי להפעלה רק תוך כדי משפט, ולא לאחר מתן צו סופי או פסק דין?

כזכור, בנוסחו המקורי עסק החוק בהסמכת בתי דין דתיים לאכוף בעצמם הזמנת בעלי דין ועדים. במשך שנים רבות עסקו בתי הדין הרבניים גם בדיונים בענייני בוררות ופעלו גם בכובע של בית דין דתי, שלא מכוח סמכות שיפוט על פי חוק חרות. בפסק הדין בפרשת סימה אמיר (2006) נקבע לראשונה כי בתי הדין אינם מוסמכים לדון כבורר, עקב העדר הסמכה חוקית מקורית. לא זו הייתה הדעה המשפטית המקובלת עד אז, ויעידו על כך פסקי דין של בית המשפט העליון שהתייחסו במשך שנים רבות לפסקי בוררות שנתנו בתי הדין הרבניים, ולא מצאו פגם בעצם עיסוקם של בתי הדין בכך. בהקשר זה יש לציין כי תקנות כנסת ישראל המנדטוריות הסמיכו את בתי הדין של הרבנות הראשית לדון בבוררות. רק בשנת 1965 פסק בית המשפט העליון לראשונה כי תוקף תקנות כנסת ישראל פג עם הקמת המדינה (ע”פ 427/64 משה יאיר נ’ מדינת ישראל, יט 402 (1965)).

לכן כאשר באה הכנסת בשנת 1956 לתת כוחות עזר לבית הדין הדתי, ראתה היא לציין כי כוחות אלו ניתנים לבית הדין הדתי לצורך “עניין שבשיפוטו” בלבד. לעומת זאת, כאשר בית הדין פועל בכובע של בורר או בכובעו הדתי, הוא יידרש להיעזר בבתי המשפט כבעבר. תימוכין לעמדתנו יש בבג”ץ 10/59 ויקי לוי נ’ בית הדין הרבני האזורי, תל אביב יפו, ויוסף לוי, יג 1182 (1959). השופט חיים כהן מביא בחוות דעתו את עניין פרשת הכשרת הישוב אשר בו נפסק, לפני חקיקת חוק הזמנה לבתי הדין, כי בבקשת צו עזר להתייצבות עד בבית הדין הרבני ולהגשת מסמכים בעניין שבשיפוט בית הדין, על המבקש לפנות בעתירה לבית המשפט העליון. השופט כהן שואל:

אך מה יהא הדין, אם נדרש צו להזמנת עד לפני הרבנים לא בשבתם כבית דין, בענין מעניני המעמד האישי, אלא בתור בוררים, בהתאם לסעיף 10(ד) לתקנות כנסת ישראל? בספרם של Short-Mellor, The Practice on the Crown Side מהדורה שניה, בע’ 405, אנו קוראים, כי ה-Writ of Subpoena היה יוצא אף למטרה זו, לכפות התייצבות עד לפני בורר, אך עכשיו קובע סעיף 9 לפקודת הבוררות, כי בית המשפט המחוזי או בית המשפט השלום יהיו רשאים להזמין עד להתייצב לפני בורר. בקשה כזו מוגשת בדרך המרצה, על פי תקנה 305 לתקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938, כשהיא נתמכת בתצהיר, והרי לפניך application בסמכותו של בית משפט אחר, והענין הוצא מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

זו הייתה אפוא הסיבה שחוק כפיית ציות קבע כי הוראותיו יחולו רק לגבי עניין המצוי בשיפוט בית הדין. כך אפשר ללמוד גם מדברי ההסבר להצעת חוק הזמנה לבית הדין ומדיוני הכנסת וכן מדיוני ועדת החוקה, שעסקו בחוק הזמנה לבית הדין ובתיקוני החקיקה לחוק (וראו אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע”א), עמ’ 23 הערה 91).

תימוכין לפרשנותנו אפשר למצוא גם בסעיף 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א–1991. הגדרת “בית משפט” שם היא “בית משפט השלום, בית המשפט לעניני משפחה, וכן בית דין דתי לגבי צדדים שבענינם הוא מוסמך לדון”. בית הדין מוסמך לדון בבקשה לצו הגנה גם כאשר אין לפניו הליך תלוי ועומד בעניין אחר שבסמכותו. פשיטא שדי בסמכות העקרונית הקיימת בעניינם של הצדדים. כלומר, לבית הדין הדתי יש סמכות בעניין אלימות במשפחה, גם שלא במהלך דיון בפועל בעניין אחר שבסמכות בית הדין הדתי. לעומת זאת, הוטל סייג על סמכות בית הדין הדתי בעניין אלימות של קטין: בקשה לצו הגנה נגד קטין יכולה להידון בבית דין דתי “ובלבד שבית הדין דן בעניינו של הקטין בתובענה אחרת שבסמכותו” (סעיף 3א). הניסוח בחוק זה קרוב לניסוח של חוק כפיית ציות, ויש בזה ללמד על זה.

חיזוק לעמדתנו הפרשנית יש בסעיף 7ד לחוק כפיית ציות. סעיף 7ד מורה כי בית דין דתי רשאי למנות כונס נכסים כאשר “קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין”. ברגיל פסק דין מסיים את ההליך. משמע שמתן פסק הדין אינו מפסיק את כוחות העזר שיש לבית הדין “לשם ביצוע פסק הדין”. לעניין זה, בית הדין לא “קם מכיסאו” ולא גמר את מלאכתו. טעמי יעילות שיפוטית שעמדו בבסיס חקיקת חוק כפיית ציות מחייבים שלא להסתפק בקריאה פורמליסטית לשונית, ובפרט כאשר גבולות הלשון אינם מחייבים קריאה דווקנית. את הביטוי “כשהוא דן בענין שבשיפוטו”, יש לחלק לשניים: “כשהוא דן” מכוון לבקשת אכיפה התלויה ועומדת באותה עת בפני בית הדין, ובה מתבקש בית הדין, במפורש או במשתמע, להפעיל כוחות עזר על פי חוק כפיית ציות. הבקשה להפעלת כוחות עזר צריכה להיות “בענין שבשיפוטו” – גירושין ועניינים שנכרכו בגירושין וכיוצא באלו – לאו דווקא בעניין שבית הדין טרם השלים את הדיון בו באמצעות פסק דין.

חוק בתי המשפט לענייני משפחה מלמד על מגמה חקיקתית לרכז את הטיפול המשפטי בענייני המשפחה בפני טריבונל אחד. טיפול זה כולל גם היבטים אשר בעבר ראו אותם מתאימים לטיפול בלשכת ההוצאה לפועל. כך במיוחד לגבי הליכי ביצוע בעניין איזון משאבים בין בני זוג ובעניינו של קטין. הפרשנות של כוחות הביצוע שניתנו לבית הדין הדתי בחוק כפיית ציות צריכה להיות מודרכת לאור דברי חקיקה ב”סביבה” המשפטית של החוק. מן הראוי “ליתן פרשנות גמישה, המתחשבת בנסיבות העניין, ולא פרשנות נוקשה, הקובעת עמדה א-פריורית (השוו: ע”א 810/82 זול בו בע”מ נ’ יהודית זיידה, לז(4) 737 (1983)).

בין הלכות “סימה לוי” ו”סימה אמיר” לבין עניין רכוש שנכרך כדין בגירושין

1. עקרון הסמכות הנמשכת קובע כי מקום שבו פסק בית-הדין מכוח סמכות מקורית, ימשיך הוא להחזיק בסמכות כדי להכריע בהתדיינויות נוספות שתהיינה בין בעלי-הדין באותם העניינים. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית ונותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן. עקרון הסמכות הנמשכת נועד להקנות סמכות לביטולה של החלטה קודמת או לשינויה, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. הדוגמאות המובהקות לעניינים שאופיים מתמשך, והם משתנים ודינמיים מעצם טבעם, הן החלטות בנושאים של מזונות ומשמורת ילדים (בג”ץ 9539/00 יוסף איתן נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, נו(1) 125 (2001)). בית המשפט העליון קבע כי כדי שתהיה סמכות נמשכת לבית הדין בענייני מזונות ומשמורת ילדים, צריך לעמוד במבחן “דן ופסק“. על דרך הכלל, נושא ממון ורכוש אינם בעלי אופי מתמשך. “הכרעה בנושא ממון הינה, כעיקרון הכרעה סופית” (פרשת סימה לוי). ההכרעה “[ב]נושאי ממון היא הכרעה סופית, ואינה עניין לסמכות נמשכת (פרשת סימה אמיר). גם בנושא רכושי עשוי לעלות צורך לדון בביטול פסק הדין או בשינויו מטעמים שונים שהתעוררו לאחר נתינתו, אשר עושים את השארתו בתוקף לבלתי צודקת. האומנם לא תיתכן סמכות נמשכת בענייני רכוש וממון? ומה לגבי דירת המגורים? נבחן את הרציו, טעם הפסק, בהלכות סימה לוי וסימה אמיר.

בפרשת סימה לוי ביקש המשיב לאכוף בבית הדין הסכם שיפוי לעניין הפרת הסכם בדבר תשלום מזונות ילדים, שנערך בין הצדדים במסגרת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין. בית המשפט העליון פסק כי תביעת השיפוי לא הייתה יכולה להיכלל בעניינים הכרוכים בגירושין מן הטעם כי עילתה נוצרה לאחר הגירושין, ועניינה הוא אכיפת הסכם או פסק דין שבממון. בהסכמת הצדדים אפשר לכרוך לאחר פסק דין לגירושין רק נושא רכושי שאפשר היה לכרוך מלכתחילה בגירושין (בג”ץ 426/87, בשג”צ 402/87 א’ איזמן נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב ואח’). זו אינה סמכות בהסכמה מכוח סעיף 9 לחוק השיפוט, אלא סמכות בהסכמה לפי סעיף 3 לחוק השיפוט, כאילו עניין הרכוש נכרך בגירושין. אף שרכוש אינו עניין של מעמד אישי, ויש צורך לכורכו כדין בגירושין כדי להביא לגדר שיפוט בית הדין הרבני, אפשר לדון בו בבית הדין, בהסכמת בעלי הדין, כאילו נכרך בתביעת הגירושין מלכתחילה. לעומת זאת, הסכם שיפוי עניינו בחילוקי דעות של עתיד. פסק הדין שנתן תוקף להסכם השיפוי, כמו כל פסק דין אחר, לא העניק – כשהוא לעצמו – עילת סמכות מקורית לבית הדין הרבני לעניינם של אירועים מאוחרים ליום נתינתו. הסכסוך לעניין השיפוי יצר עילת סכסוך חדשה, ממונית, ובעת שנוצרה היא לא הייתה מצויה בסמכות בית הדין. פסק הדין לגירושין שאישר את הסכם השיפוי לא יצר מיניה וביה סמכות מקורית לאכיפתו וגם לא לפרשנותו (ראו גם חוות דעתה של השופטת ברלינר בבג”ץ 7716/05 פלונית נ’ פלוני (2007), פסקה 4).

גם בפרשת סימה אמיר עילת תביעתו של המשיב הייתה אכיפת תניית שיפוי חוזית בעניין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין. בית המשפט העליון פסק כי לא קיימת סמכות טבועה “נלווית” לבית הדין מכוח סמכותו לבטל פסק גירושין מחמת פגם בכריתה שנפל בהסכם הגירושין, ואף לא קמה סמכות נלווית מכוח שינוי נסיבות מהותי לאחר מתן פסק הגירושין, המצדיק את ביטול הסכם הגירושין ואת פסק הגירושין, שכן תביעת המשיב היא לביצוע בעין של הסכם הגירושין ולאכיפתו. בית המשפט העליון ציין כי הגם שיש לבית הדין סמכות שיפוט בעניין התלוי ועומד לפניו עד לסיומו של ההליך, סכסוך רכושי-ממוני שנתגלע בין בעלי הדין לאחר מתן פסק הדין, מקים עילה לתובענה חדשה ומחייב פתיחת הליך חדש בהתאם למסגרת סמכויות השיפוט הקבועות בדין. בית הדין לא קנה סמכות לדון גם מכוח עקרון “הסמכות הנמשכת“. הסמכות הנמשכת נקנית מקום שערכאה דנה בעבר בנושא מסוים ובנסיבות מיוחדות נוצר צורך לבטל או לשנות החלטה קודמת עקב שינוי מהותי שחל בנסיבות עליהן הושתתה ההחלטה המקורית. באותו עניין אף לא עלתה שאלת פירוש הסכם הגירושין אלא הוגשה תביעה לאכיפתו.

הצד השווה בהלכות סימה לוי וסימה אמיר הוא ששתיהן דנו בסמכות בית הדין לאכוף תניית שיפוי חוזית שעילתה נוצרה לאחר הגירושין ולא היה ניתן מלכתחילה לכורכה בתביעת גירושין או בהסכם גירושין. עיקרן של הלכות אלו הוא שאי אפשר לכרוך מלכתחילה בתביעת הגירושין עילה רכושית עתידית מן הסוג שנדון שם. אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה היא תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בעניין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. מכאן אין להסיק, כי בכל מקרה שבו מתעורר סכסוך הקשור לביצוע תנאי הממון בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, נשללת סמכותו השיפוטית של בית הדין לדון בסכסוך.

כאשר מדובר בחלוקת רכוש ואיזון משאבים שנכרכו בתביעת גירושין והוכרעו בפסק דין לגירושין או בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, עילת התביעה נוצרה לפני הגירושין ונכרכה כדין בגירושין. בית הדין מוסמך להידרש לחלוקת הרכוש של הצדדים כל עוד הוא לא סיים את מלאכת החלוקה, והוא רשאי להתחשב בנסיבות שאירעו לאחר הגירושין ויש להן השפעה על דרך החלוקה. עשויות להתקיים נסיבות הקשורות לחלוקת רכוש הצדדים, נסיבות שהתעוררו לאחר הגירושין, ויצדיקו איזון מחדש, במידה כזו או אחרת, של חלוקת רכוש הצדדים. לעניין זה אין נפקא מינה, אם מדובר בפסק דין שכל כולו יצירתו של בית הדין הוא, או אם מדובר בהסכם שנערך בין הצדדים ושקיבל תוקף של פסק דין. הלכה היא כי הסכם כאמור “נבלע” בתוך פסק הדין המאשרו ורואים את הוראותיו כאילו ניתנו על ידי הערכאה השיפוטית עצמה.

גם לאחר פסק הדין בפרשת סימה לוי, וחרף האמור בו, חזר בית המשפט העליון על הלכת עמרני בפסק הדין בע”א 3868/95 ונדה ורבר נ’ מנחם ורבר, נב(5) 817 (1998). בפרשת ורבר נקבע כי אין מניעה שצדדים להסכם גירושין יסכימו במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו:

אכן, אין בכך כדי למנוע מצדדים להסכם פשרה להסכים במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו. כך אירע בבג”ץ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח’. אך ראו בג”ץ 6103/93 הנ”ל, לעיל פיסקה 22, בעמ’ 604.

הלכה זו נקבעה בפרשת ורבר תוך הסתמכות על הלכת עמרני שעסקה בסמכות בית הדין לדון לאחר הגירושין בנושא הרכוש, ובלי שבית המשפט ראה בכך סתירה להלכת סימה לוי, שאוזכרה שם כמה פעמים. בד בבד נאמר בפרשת ורבר שאין די בהסכמת הצדדים כשלעצמה להעניק סמכות שיפוט לבית הדין הרבני (שם, 837).

כלומר, הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בבית הדין, אינו בהכרח סוף פסוק לכל העניינים שנכרכו בגירושין. התדיינות נוספת בין הצדדים באותם עניינים – לרבות בענייני רכוש שחלוקתם נדונה בהסכם הגירושין – יכולה להתקיים בעתיד בבית הדין מכוח הסכמה מפורשת של הצדדים או מכוח סמכות נמשכת לדון בבקשה לביטול, שינוי או תיקון ההסכם. הסמכות הנמשכת אינה כוללת סמכות אכיפה או סמכות פרשנות, אך זו יכולה לעמוד לבית הדין מכוח מקור סמכות אחר. על דרך הכלל, הסכם גירושין המורה על איזון משאבים בין בני זוג, אינו אלא פסק דין חלקי או החלטת ביניים, וקיימת לבית הדין הרבני סמכות נלווית להשלים את חלוקת הרכוש ולפקח על ביצועה (וראו תיק (רבני חיפה) 531026/9 פלונית נ’ פלוני (2012)).

“דן ופסק” ו”מבחן הסיכול”

1. כאשר הערכאה הראשונה דנה, שמעה ראיות והכריעה בפסק דין בסכסוך שהונח לפניה, היא רוכשת סמכות נמשכת באותם עניינים שהם נושא לסמכות נמשכת בדיון עתידי. האם מתקיים מבחן “דן ופסק” כאשר הערכאה הראשונה אישרה הסכם בלי שקיימה דיון, או לאחר שקיימה דיון חלקי בלבד? האם יש בכך כדי למנוע דיון בסוגיה עתידית בערכאה אחרת?

מבחן “דן ופסק” פּוּתח כדי לגדר את דוקטרינת הסמכות הנמשכת בנסיבות שבהן מעורבים ענייני משמורת ומזונות קטינים. תכלית הסמכות הנמשכת היא הצורך בהרמוניה בין ערכאות השיפוט שיש להן סמכות שיפוט מקבילה, וכדי למנוע התרוצצות של בעלי דין מערכאת שיפוט אחת לחברתה. השופט אדמונד לוי ביסס את דוקטרינת הסמכות הנמשכת על “מבחן הסיכול“: הכרעה שיפוטית שניתנה כדין עלולה להיות מסוכלת אם יתאפשר לערכאה המקבילה להידרש להחלטה שיצאה מידי הראשונה. ממבחן הסיכול נגזרים שני יסודות מעשיים. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של העניין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה. גם לעניין זה יפה מבחן הסיכול, שכן החשש מפני סיכולה של ההכרעה המקורית או של רוחה מצטמצם ככל שגדֵל המרחק בינה לבין הסוגיה החדשה שעל הפרק. אותו ריחוק יכול שיתבטא, בין השאר, בתוכנה של המחלוקת; בזהותם של בעלי-הדין; בפער זמנים שנתגלע; ואפילו במרחק גיאוגרפי.

ל”מבחן הסיכול” יש אפוא קשר הדוק למבחן “דן ופסק“. אישורו של הסכם ללא דיון לגופו בערכאה משפטית אינו נחשב לדיון מהותי, ועל כן אין מתקיים בו “דן ופסק“. אישור גרידא של הסכם גירושין אינו מעלה חשש לסיכול פסק הדין שאישר את ההסכם, ועל כן אין באישור כפסק דין, בפני עצמו, כדי להקנות סמכות נמשכת לבית הדין.

מבחן דן ופסק ומבחן הסיכול דרושים כאשר מדובר בהסכם בעניין שאינו ממוני שקיבל תוקף של פסק דין. קרי: בענייני משמורת ילדים ובענייני מזונות. בענייני משמורת או מזונות, יש לבדוק אם לצורך גיבוש ההסכמים קדם הליך משפטי של דיון וברור בפני בית-הדין. אם בית-הדין לא לקח חלק בעיצוב תנאיהם של ההסכמים, לא דן ולא בירר דבר בעניינם של הצדדים, אפילו קדמו לאישורם של ההסכמים ישיבות בפניו, במהלכן הוצגו לו ההסכמים ונעשה ניסיון למנוע את הגירושין, אין בכך כדי לקיים את דרישת “דן ופסק“. לא התמלא התנאי הראשון לרכישתה של סמכות נמשכת. ההכרעה הדרושה אינה בהכרח הכרעה בין שתי עמדות מנוגדות של בעלי הדין אלא הכרעת בית הדין, לאחר דיון ובירור, כי ההסכם בענייני משמורת או מזונות הילדים עונה על דרישת טובת הילדים. דיון מהותי הוא הנדרש, לאו דווקא קביעת ממצאים והכרעה בשאלות שבעלי הדין היו חלוקים לגביהם.

לעומת זאת, בחלק הממוני של ההסכם, “במקרה שבו ניתן פסק-דין, המעגן כלשונו הסכם ממון בין הצדדים […], מתקיימת באופן חלקי סמכות נמשכת גם בלא שהוכרע דבר. […] מנגד, נקבע בפסיקה, שעתירה לאכיפתו או לפירושו של הסכם ממון אינה מקימה סמכות נמשכת לערכאה המקורית (בג”ץ 4111/07 פלונית נ’ פלוני (2008), פסקה 10). הסמכות הנמשכת אינה כוללת סמכות לפרש, אך בית הדין מוסמך לפרש הסכם שאישר, וכך כל הסכם שאושר בבית המשפט, אם דרושה פרשנות להסכם כלשהו לצורך הכרעה בעניין המצוי בסמכותו. אין מניעה שבית הדין יפרש הסכם שאישר, אם מונחת לפניו תביעה לשינוי, לתיקון או לביטול ההסכם שאישר קודם לכן. דוקטרינת הסמכות הנמשכת אינה כוללת, כשהיא לעצמה, סמכות ייחודית לערכאה המקורית לאכוף את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין או לאשרו. אכיפה מסורה לגופי האכיפה הרלוונטיים, ובהם גם בית הדין מכוח חוק כפיית ציות. פרשנות הסכם ופסק דין מסורה לכל ערכאה הדנה בגדרי סמכותה בעניין שלפניה (אך השוו לבג”ץ 578/82 משה נעים נ’ בית הדין הרבני האזורי, ירושלים, לז(2) 701 (1983), שם נפסק כי אין סמכות לבית-משפט אחד לפרש את החלטותיו של בית-משפט או של בית-דין אחר).

כאשר אין מדובר בהסכם מוגמר שהביאו הצדדים לאישורו של בית הדין, אלא הסכם גירושין שהוכתב לפרוטוקול, אין מקום לטענה כי אישור ההסכם בידי בית הדין היה פעולה טכנית בלבד. כאשר בית הדין היה מעורב באופן פעיל בגיבוש ההסכם, אפשר להניח כי בחן את ההסכם לגופו (בג”ץ 4407/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, סו(1) 369 (2013)‏‏, פסקה 22; בג”ץ 1745/13 פלוני נ’ בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (2014), פסקה כז).

1. באחת הפרשות, אישר בית הדין הרבני האזורי הסכם ממון בין בני זוג ונתן לו תוקף של פסק דין לאחר שזימן את בניו הבגירים של הבעל כדי שיתחייבו כלפי האישה כצד ג’ להסכם. ההסכם הסדיר גם את נושא מזונות האישה. לימים הגישה האישה תביעה למזונות לבית המשפט לענייני משפחה. הבעל ביקש מבית הדין לקבוע כי קיימת בידיו סמכות נמשכת לדון בעניין מזונות האישה, ובקשתו התקבלה (תיק רבני תל אביב 453194/1 פלוני נ’ פלונית (2002); תיק רבני גדול 792001/1 פלונית נ’ פלוני (2002)). האישה הגישה עתירה לבג”ץ והסתמכה על פסק הדין בפרשת חליווה. בית המשפט העליון אבחן את העניין שנדון בפניו מפסק הדין בעניין חליווה, באומרו “כי מתן תוקף של פסק דין להסכם בין בני הזוג נעשה בנסיבות בהן בית הדין הרבני האזורי בחן את ההסכם לגופו” (בג”ץ 9268/02 יהודית לוין ריכטר נ’ יעקב ריכטר (2003)). משמע כי בכל הקשור להסכם ממון בין בני זוג והסכם בעניין מזונות אישה, שקיבלו תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני לאחר שבית הדין דרש לצרף ערב להסכם, לא תחול הלכת חליווה.

מקום בו התקיים דיון ובירור בענייני משמורת ילדים או מזונותיהם, הרי בכל עתירה לשינוי ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה, נתונה סמכות נמשכת לערכאה שתחת ידה יצאה הכרעה זו. אם לא התקיים דיון מהותי במעמד הצדדים בנוגע לילדים ולטובתם, ולא הובאו בפני בית-הדין הרבני פרטים נוספים או ראיות בעניינם, אין לבית-הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בענייני הילדים מכוח כריכה בתביעת הגירושין או מכוח אישור ומתן תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין בין הצדדים. “בניגוד להסכם ממון בין בני-זוג שאישורו נושא אופי פורמאלי, הרי הסכם משמורת בין הורים מחייב את הערכאה המוסמכת בדבר לבחון את תוכן ההסכם ולשקול אם הוא משרת את טובת הילד טרם אישורו. על-פי החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי, יש להניח כי בטרם אישר בית-הדין את ההסכם הוא אמנם שקל בינו לבינו את טובת הבנות על סמך עיון בהסכם שערכו הצדדים. עם זאת נוכח היעדרו של דיון פרונטלי מהותי לגופה של סוגיית המשמורת, אין די בשקילה כאמור כדי להוביל למסקנה כי בית-הדין ‘דן ופסק‘ בסוגיה האמורה לצורך רכישת סמכות נמשכת” (בג”ץ 2898/03 פלונית נ’ בית-הדין הרבני הגדול, נח(2) 550 (2004)). כאמור, אכיפה אינה כלולה בסמכות הנמשכת, אבל דיון בבקשה לאכיפת הכרעה בענייני קטינים מסורה לבית הדין הדתי, אם מידו יצאה ההכרעה, בגדרי חוק כפיית ציות, גם אם לא התקיים “דן ופסק“.

סמכות נמשכת כאשר לא קדמה תביעת גירושין להסכם הגירושין

1. האם עקרון הסמכות הנמשכת חל כאשר לא קדמה תביעה לגירושין להגשת הסכם גירושין שאושר כפסק דין בבית הדין?

בפרשת עמרני הוסבר כי המחוקק לא הגדיר את המונח “תביעת גירושין”, ואמת המידה לקביעה מה כלול ומה אינו כלול במונח זה, צריכה שתהא על-פי הדין וסדרי הדין של אותה מערכת שיפוטית שלה מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין. על-פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, המונח “תביעת גירושין” כולל הן את המקרה של הליכי גירושין, המתקיימים על-פי תביעתו של אחד מבני הזוג, והן את המקרה של הליכי גירושין, המתקיימים על-פי הסכמתם של שני בני הזוג. מתן פסק-דין בדבר גירושין מצוי גם במקרה של הסכמה משותפת לגירושין של שני בני הזוג.

בהלכת עמרני נפסק כי משנכרך עניין דירת המגורים כדת וכדין בהליך הגירושין, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע בעניין הדירה לפתרון סופי ומוחלט. הוא הדין לגבי כל עניין רכושי שנכרך בהסכם הגירושין.

בע”א 3203/91 צ’ א’ טל אזולאי ליאורה נ’ אזולאי יצחק (1995) נפסק כי “נכון הדבר, כי ההסכם באותו עניין [בפרשת עמרני – הוספה שלנו] כלל תניה מפורשת המקנה סמכות שיפוט לבית הדין הרבני בכל סכסוך שיתעורר לאחר סידור הגט, אך הדברים המצוטטים לעיל [מפרשת עמרני – הוספה שלנו] נאמרו בהתייחס לעיקרון הכללי בדבר המשכיות סמכות השיפוט”. כלומר, הסמכות הנמשכת קיימת גם לגבי הסכם גירושין שלא נאמר בו כי סכסוך עתידי שעניינו ביטול, שינוי או תיקון ההסכם יובא אל בית הדין.

כפירת בעל-דין בשיפוטו של בית-הדין לגבי הדיון בבקשה לשנות הוראה שהייתה מוסכמת בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין בלי שקדמה לה תביעת גירושין, אינה מועילה לו, כי כמוה ככפירה בכוחות הטבועים בסמכותו של בית-הדין, ואלה השאובים מן החוק, נתונים בידי בית-הדין גם כשההוראות המקוריות של פסק הדין נקבעו תוך הסכמה בין הצדדים (ראו והשוו בג”ץ 59/53 הויזמן נ’ יו”ר ההוצל”פ, ביהמ”ש המחוזי ירושלים ואח’ (1953), פ”ד ז 1142).

בדומה לכך פסק בית המשפט העליון לגבי סמכות הביטול של הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני:

לעניינה של סמכות הביטול אין שום הבדל בין פסק דין רבני אשר ניתן אחרי דיון, ואשר הכריע במחלוקת, לבין פסק דין רבני שניתן בהסכמת הצדדים, כפי שהיה במקרה דנן. פסק-דין הוא פסק-דין, והדרך לבטלו – ככל שקיימת עילה לכך – היא אחת: הגשת בקשת הביטול לבית הדין הרבני האזורי אשר נתן את פסק הדין, שבעקבותיה, אם הצדדים עודם חלוקים ביניהם, באים הערעור לבית הדין הרבני הגדול ועתירה לבג”ץ (בע”מ 300/22 פלוני נ’ פלונית (2022), פסקה 14).

ביטול, תיקון או שינוי תנאי שבממון בהסכם גירושין

1. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר צד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין מבקש את ביטולו בשל פגם שנפל בהסכם עצמו – דוגמת עושק, כפייה או הטעיה – עליו לעשות זאת באמצעות הגשת תובענה חדשה לערכאה בה ניתן פסק הדין. הסמכות לדון בבטלות ההליך אשר התקיים בבית הדין הרבני מסורה לבית הדין, ולו בלבד. בית משפט לענייני משפחה אינו מוסמך לבטל את פסקי הדין של בתי דין הרבניים, גם אלו שנתנו תוקף פסק דין להסכם שאת בטלותו מבקשים. הסמכות לבטל פסקי דין של בתי דין רבניים בתקיפה ישירה מסורה אך ורק לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ורק אחרי שמבקש הביטול מיצה את ההליכים בפני בית הדין האזורי ובפני בית הדין הרבני הגדול (בע”מ 300/22 פלוני נ’ פלונית (2022) והאסמכתאות שם; ראו גם ת”א (מחוזי ירושלים) 1264/97 דאוד חטאב חסיין נ’ כהן שאול (2003), פסקה 10)).

בדיון בבקשה לביטול ההסכם בשל פגם שנפל בו מפעיל בית הדין, בין היתר, את הוראות חוק החוזים (חלק כללי). עושק, כפייה או הטעיה הן עילות היורדות לשורש תוקפו של ההסכם בעת התגבשותו. האם יש לבית הדין סמכות נמשכת לבטל הסכם בשל טעות או הטעיה שאירעו במועד שאחרי יצירת ההסכם ואישורו כפסק דין או שמא סמכות השיפוט בבקשה לביטול הסכם בשל הטעיה או הפרה מאוחרות למועד מתן פסק הדין נתונה לבתי המשפט הרגילים?

בפרשה אחת פנתה אלמנה מנישואין שניים לבית-הדין הרבני בבקשה למתן צו ירושה, ובן המנוח הסכים לשיפוטו של בית-הדין. במהלך הדיון הצהירה האלמנה כי היא מתחייבת להוריש את כל רכושה לבן ואילו הבן הצהיר כי הוא מעניק לה במתנה את כל הכלול בעיזבון (למעט מכונית). על סמך הצהרות אלה, ניתן פסק-דין ומכוחו נרשמו זכויות המנוח בדירת המגורים על שם האלמנה. לאחר מות האלמנה, הסתבר כי ציוותה את כל רכושה לאחייניתה (המערערת). הבן פנה לבית-הדין הרבני והלה קבע כי צו הירושה הקודם שניתן – בטל, וכי הבן הוא היורש היחיד של המנוח. בערעור שנדון בבית המשפט העליון נפסק כי משהתברר שהאלמנה הפרה את התחייבותה לצוות את רכושה לבן, איגלאי מילתא למפרע כי בטעות נסתלק המשיב מכל רכושו שאותו ירש. משום כך רשאי היה הבן לפנות שוב לבית-הדין על-מנת שידון מחדש בצוואתו של המנוח, ומוסמך היה בית-הדין לעשות כן על יסוד ההסכמה הראשונה. “משהתברר לפני בית-הדין כי בטעות ניתנה הסכמתו של המשיב, בבחינת דבר הלמד מתחילתו, מחויב היה, על-פי מהותו הפנימית, לנהוג כפי שנהג” (ע”א 513/98 יפה דוד נ’ יצחק גביש (הרצנשטיין), נג(2) 385 (1999)).

תביעה רכושית נזיקית הנשענת על טענה בדבר הפרת הסכם או עילה חדשה מסוג אכיפת תניית שיפוי חוזית בהסכם הגירושין, אינה מצויה בסמכות הנמשכת של בית הדין (פרשת סימה אמיר). לעומת זאת, לא רק עילה משפטית העוקרת את ההסכם מיסודו מצויה בסמכות הנמשכת של הערכאה המקורית, אלא גם בקשה לביטול, שינוי או תיקון ההסכם, בעילה של הפרתו, מצויה בסמכותו הטבועה של הערכאה הראשונה:

“פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין, ולפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה… או מחמת הפרתו…” (י’ זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש’ לוין עורך, 1995), בעמ’ 549 והאסמכתאות שם; ההדגשה הוספה).

כאשר טענתו של בעל-הדין מבוססת על פגם כלשהו בהסכם עצמו, כגון טעות, הטעיה, כפייה, או כאשר היא מבוססת על הפרת התחייבותו של בעל-הדין שכנגד על פי ההסכם – הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות תביעה נפרדת, עצמאית, המבוססת על אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטולו של חוזה (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (1991), עמ’ 329; להלן – זלצמן; ההדגשה הוספה).

בדרך כלל, לא תישמע טענת בעל-דין כי הוא אינו חייב למלא אחר הוראות הסכם גירושין משום שהוא בוטל או משום שהוא הופר על ידי בעל דין שכנגד, כל עוד לא הגיש לערכאה המוסמכת בתקיפה ישירה בקשה לביטול ההסכם או לשינוי הוראותיו. אם בעל דין מעוניין לשנות או להוסיף על הסכם גירושין שבו הוסדרו כל העניינים הרכושיים של בני הזוג, עליו לפנות אל הערכאה שנתנה לו תוקף של פסק דין (ע”א 336/68 מנוחה לויץ נ’ יעקב לויץ, כב(2) 944 (1968)). עם זאת, לערכאה המוסמכת הכוח למנוע שימוש בלתי-צודק בפסק-דין שניתן בהסכמה אף בלא שבוטל תחילה בהתקפה ישירה, כאשר הדבר דרוש מטעמי צדק (ע”א 76/81 מנחם בוקובזה נ’ דוד שירי, לז(3) 622 (1983), עמ’ 627; זלצמן, עמ’ 341).

בגדרי הסמכות הנמשכת לדון בבקשה לביטול, לשינוי או לתיקון הסכם גירושין פועל בית הדין על פי ההוראות שהפנה המחוקק לערכאה הרלוונטית בחוק כפיית ציות, בחוק יחסי ממון, בחוק המקרקעין, בחוק המיטלטלין, בחוק החוזים (חלק כללי), בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל”א–1971 ובחוקים נוספים.

פרשנות פסק דין והבהרתו

1. סמכות השיפוט המקורית של כל ערכאה אינה כוללת סמכות טבועה לדון בתביעה לפרשנות פסק הדין. פרשנות אינה כלולה בגדר הסמכות הנמשכת. הפסיקה הדגישה כי “ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים” (פרשת חליווה).

באשר להבהרת פסק דין, אין צריך לומר כי בית הדין הרבני מוסמך להבהיר פסק דין מכוח פנייה של ראש ההוצאה לפועל, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967. גם מתן הבהרה לפסק דין מכוח פנייה ישירה של אחד מבעלי הדין, מצויה בסמכותו השיפוטית של בית הדין. בתי הדין נוהגים תמידים כסדרם להידרש לבקשות הבהרה. “[…] להבהרה – מעמד מוכר בגדר החלטותיו של בית הדין הרבני. בית דין רבני, שלא כמו בתי המשפט, מוסמך לדון מחדש בתיק שהכריע בו כבר ונתן בו פסק דין. עקרון סופיות הדיון בבתי דין רבניים כפוף לסייגים הקבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ”ג. […] נראה מהתקנות, כי בית דין רשאי לשנות פסק דין שנתן, ובכלל זה גם להבהירו. במקרה דנן, ההבהרה ניתנה בסמכות, בהרכב מלא תוך הכרעת דעת רוב, והישענות על פסק דין אשר ניתן על פי כל הכללים המחייבים” (בג”ץ 6250/06 פלוני נ’ בית הדין הרבני האזורי ת”א (2007)).

בפסק הדין בבג”ץ 4111/07, אשר בו טבע השופט אדמונד לוי את המונח “מבחן הסיכול“, כתב הוא לעניין החלטת בית דין רבני בענייני משמורת ומזונות ילדים שהתקיים לגביהם “דן ופסק“, “כי באשר לסמכות נמשכת לפרש את אותה החלטה, מקום בו אין היא נהירה די הצורך, אין הפסיקה דוברת לשון אחידה […]. אך שאלת הפירוש אינה מתעוררת במקרה שבפנינו ולפיכך תושאר לעת מצוא“. בדונו שם לגבי הסכם ממון, כתב השופט לוי כי מתקיימת באופן חלקי סמכות נמשכת גם בלא שהוכרע דבר. הסמכות הנמשכת היא חלקית, משום ש”עתירה לאכיפתו או לפירושו של הסכם ממון אינה מקימה סמכות נמשכת לערכאה המקורית“.

כשנתיים לאחר מכן פסק השופט אדמונד לוי, בלי שאזכר את פסק דינו בבג”ץ 4111/07, אך בהסתמך על בג”ץ 6250/06 הנ”ל, כי בית הדין מוסמך להיעתר לבקשת הבהרה לגבי דברים שכתב בפסק דינו. “[…] דבר אינו מונע מבית-הדין – לאחר שניתן פסק-דינו, מלהיעתר לבקשתם של הצדדים להבהיר את דבריו. זאת עשה הדיין הנכבד בלא שיצק תוכן חדש ומהותי לפסק-הדין, כי אם אך חידד את שקבע ההרכב הנכבד בהכרעתו. ברי, כי בכך הוא לא חרג מסמכותו” (בג”ץ 5097/09 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2009)).

לא מובן: אין לערכאה שנתנה פסק דין סמכות נמשכת לפרש את פסק הדין, אך בית הדין מוסמך להבהיר את פסק הדין. מנגד, כל פרשנות וכל הבהרה כוללת בחובה לרוב יסוד של שינוי, שאם לא כן – אין צורך בשינוי או בהבהרה. איך מיישבים את הפער בין ההיגדים?

כלל הסמכות הנמשכת עוסק בשינוי, בתיקון או בביטול פסק דין שנדון בבית הדין או בבית המשפט מכוח סמכות שיפוט מקורית. כאשר קיימת סמכות נמשכת, יש לשוב אל הערכאה המקורית, והיא בעלת הסמכות הטבועה לדון בעניין מכוח הסמכות המקורית. הסמכות לאכוף את פסק הדין או לפרשו אינו חלק מן הסמכות הטבועה של בית המשפט או בית הדין המחייב חזרה אל הערכאה המקורית. כדי לאכוף פסק דין באמצעות הערכאה המקורית שנתנה את פסק הדין, יש צורך במקור סמכות נפרד, בדבר חקיקה או מכוחו. גם הסמכות לפרש פסק דין, כמו כל טקסט אחר לרבות דבר חקיקה, אינו מצוי בסמכותו הטבועה של הפוסק או של יוצר הטקסט. הכוח לפרש כל דבר מצוי בידי כל גוף אשר עוסק בטקסט על פי סמכות כדין. במילים אחרות, רציונל הסמכות הנמשכת אינו מחייב מעצם טיבו כי רק לבעל הסמכות המקורית תהיה סמכות בלעדית לאכוף או לפרש את הטקסט (פרשת חליווה). אולם כאשר הבקשה היא לשנות, לתקן או לבטל החלטה שיפוטית קודמת, היא נתונה לערכאה בעלת הסמכות המקורית, ולצורך הכרעה באותה בקשה היא מוסמכת לפרש את ההחלטה הקודמת. בה במידה הסמכות הנמשכת אינה יוצרת סמכות אכיפה, אך אם ניתן לערכאה המקורית הכוח החוקי לאכוף את החלטתה, אין כוח זה נפגע מחמת העובדה שהוא מתבקש לאכוף פסק דין סופי.

בקשה למתן הוראות במסגרת הליך אכיפת פסק דין

1. פעמים רבות מבקשים בעלי דין מבית הדין סעד לאכיפת תנאי ממון שנקבעו בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. הצד שכנגד משיב שהמבקש הפר את ההסכם ולכן אין הוא מוכן לבצע את חיוביו, או שטרם הגיע המועד לביצוע החיוב, או שההסכם אינו ברור דיו והצדדים חלוקים בקשר לפרשנותו. מאז פסק הדין בפרשת סימה אמיר מנסים מדי פעם בעלי דין לטעון כי בית הדין כלל אינו מוסמך להכריע בדין ודברים שיש בין הצדדים בקשר לביצועו של פסק הדין. ברם, פסק הדין בבג”ץ סימה אמיר לא עסק כלל ועיקר בסמכויות האכיפה שיש בידי בית הדין מכוח חוק חרות. על פי סעיף 7ד לחוק כפיית ציות, בית הדין מוסמך למנות כונס נכסים אם קיים צורך מיוחד כדי לאכוף ביצוע פסק דין. כדי ללמוד על גדרי סמכות זו נפנה לכללים החלים לעניין זה במשפט האזרחי.

פרשת סיבוני (רע”א 5112/07 סיבוני נ’ יזרעאלי (2008)) מדגימה את התועלת בשימוש בכלי מתן ההוראות לביצוע פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין צדדים – אפילו שנים רבות לאחר מתן פסק הדין. באותה פרשה התנהל משפט בין הצדדים וניתן פסק דין בהסכמה. לאחר עשר שנים ביקשה המשיבה למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין. המבקש התנגד למינוי כונס, בטענה כי פסק הדין אינו אכיף וכי המשיבה הפרה את חלקה בהסכם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על מינוי כונס נכסים על זכויותיו של המבקש במקרקעין מסוימים לשם מימושו של פסק דין לטובת המשיבה. המבקש הגיש על כך בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון, מפי השופט גרוניס (כתוארו אז), דחה את הבקשה וקבע כי השאלה המתעוררת בעניין הנדון היא איזו השלכה יש למאפיין ההסכמי שבפסק הדין על אופן אכיפתו. עקרונית, בפני בעל-דין המבקש לאכוף פסק דין מוסכם פתוחים שני מסלולי פעולה: האחד, הנשען על הפן ההסכמי של פסק הדין, הינו הגשת תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת פסק הדין. מסלול זה מתבסס על התפיסה שלפיה ההסכם שאומץ בפסק הדין יוצר עילה חדשה אשר ניתן לתבוע על פיה; השני, הנשען על הפן השיפוטי של פסק הדין, הוא אכיפה של פסק הדין כפסק דין רגיל. השאלה מתי פסק דין שניתן בהסכמה הינו אכיף בלא שיהא צורך בהגשת תביעה חדשה לאכיפתו תלויה במידת הבהירות של פסק הדין. הוא בר אכיפה אם הוראותיו ברורות ומסוימות במידה המאפשרת את אכיפתו ללא נקיטת הליך משפטי חדש. אם הוא אינו נהיר דיו, אין מנוס מהגשת תביעה חדשה אשר עילתה פסק הדין המוסכם. אך לא כל אי-בהירות תמנע את אכיפתו של פסק הדין המוסכם. כאשר מדובר באי בהירות הניתנת להסרה באמצעות המנגנונים המיועדים לכך בהליכי האכיפה, כגון בקשת הבהרה, הדבר לא מונע אכיפה ישירה.

במקרה שנדון בפרשת סיבוני טענותיו של המבקש נגד אכיפת פסק הדין התחלקו לשני סוגים: האחד הוא כי פסק הדין הופר ע”י המשיבה ועל כן הוא פטור מלקיים את חלקו. ביחס למקרה כזה קבע בית המשפט כי היה על המבקש להגיש תביעה בדבר בטלות ההסכם וביטול פסק דין. בהתחשב בכך שהמבקש לא הגיש תביעה ואף לא טען שבכוונתו לעשות זאת, אין לייחס לטענותיו אלו משקל של ממש בהחלטה אם למנות כונס נכסים. סוג טענות שני שטען לו המבקש הוא כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין בלא לקיים בירור נוסף בפני בית המשפט, מכיוון שהאכיפה כרוכה בהכרעה בשאלות של פרשנות פסק הדין כמו גם בהכרעה במחלוקות עובדתיות מסוימות. השופט גרוניס ציין כי טענה זו אינה נטולת יסוד, אך ניתן יהיה לענות על צורך זה בגדר פעולתו של כונס הנכסים, ע”י הגשת בקשה למתן הוראות לבית המשפט. בלשונו של השופט גרוניס:

[…] בית משפט קמא היה ער לצורך בהכרעה שיפוטית בנקודות שונות, אולם סבר שניתן יהיה לענות על צורך זה בגדר פעולתו של כונס הנכסים, על ידי הגשת בקשה למתן הוראות לבית המשפט. לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה. יוער, כי אם יתברר שהקושי הניצב בפני אכיפת פסק הדין גדול מהצפוי, רשאי בית המשפט לשקול האם יש מקום להפסיק את הליכי האכיפה ולהפנות את המשיבה להגיש תביעה חדשה.

9. בדברינו האחרונים נמצא מענה גם לטרונייתו של המבקש על כך שבית המשפט נעתר לבקשה למינוי כונס נכסים ולא הפנה את המשיבה לממש את זכותה בלשכת ההוצאה לפועל. תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד–1984, מקנה לבית המשפט סמכות למנות כונס נכסים על רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו. כאמור, אכיפת פסק הדין בענייננו צפויה להיות מלווה במחלוקות אשר יזקיקו הכרעה שיפוטית. בנסיבות אלו נראה כי אכיפתו של פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל אינה מעשית, ולמצער כרוכה בקשיים רבים. על כן, אין למצוא פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, כי אופן האכיפה הראוי הינו מינוי כונס נכסים על זכויותיו של המבקש בבית.

הנה כי כן, השימוש במנגנון מינוי כונס נכסים ומתן הוראות לכונס נכסים ייתכן אף שנים לאחר מתן תוקף של פסק דין לפשרה או להסכם הגירושין. במסגרת הסמכות למתן הוראות מוסמכת הערכאה הדיונית להכריע בשאלות של פרשנות פסק הדין כמו גם בהכרעה במחלוקות עובדתיות הקשורות לאכיפתו. סמכות זו מקנה גמישות דיונית – והכול בגדרי סבירות והיגיון – המאפשרת עשיית צדק עם בעלי דין שבית הדין אישר להם הסכם גירושין ונתן לו תוקף של פסק דין, ללא צורך בהפניית הסכסוך לתובענה חדשה, כאילו מבראשית, בבית המשפט לענייני משפחה, ואף לא ללשכת ההוצאה לפועל.

מנגנון מתן הוראות לנושא תפקיד מטעם בית הדין עשוי לסייע רבות, בדרך יעילה ואפקטיבית, באכיפת הסכמי גירושין. בית הדין מוסמך למנות כונס נכסים אם מתקיים צורך מיוחד לשם ביצוע פסק דין (סעיף 7ד לחוק כפיית ציות). לפני שבית הדין מחליט למנות כונס נכסים, ובשל הפגיעה האפשרית בזכות הקניין של הצדדים וההוצאות הרבות הכרוכות בהליך הכינוס, מן הראוי שבית הדין ימקד את השאלות השנויות במחלוקת בהליכי הביצוע וייתן לגביהן החלטות ביניים שעשויות לייתר את מינוי כונס הנכסים.

כאמור לעיל, פסק דין עקרוני שהורה על איזון משאבי בני הזוג וחלוקת הרכוש הוא בגדר החלטת ביניים בלבד, ובית הדין טרם סיים את שיפוטו בענייני הצדדים. גם לאחר פסק הדין מוסמך בית הדין למנות כונס נכסים אם ראה צורך מיוחד לכך. מעת שמינה בית הדין כונס נכסים חלים סעיפים 53 עד 57 בחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז–1967 בשינויים המחויבים. לפי סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל, “כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל” – ולענייננו: בית הדין הרבני. לפי סעיף 54 (ב), “רשם ההוצאה לפועל – ולענייננו: בית הדין הרבני – רשאי לתת הוראות לפי סעיף זה אם מיזמתו ואם לפי בקשת הזוכה או החייב, או לפי בקשת כונס הנכסים”. (ראו עוד: שמעון יעקבי, עדכוני פסיקה וחקיקה והערות בעבודת בית הדין, כנס הדיינים – התשע”ג (2014), עמ’ 124).

סיכום

1. הסמכות הנמשכת של בית הדין לדון בסכסוכי משפחה לאחר הגירושין מוצאת את ביטויה בדרך כלל לגבי מזונות ילדים והחזקת ילדים. על פי טיבם ענייני מזונות ומשמורת ילדים חשופים לשינויי נסיבות מהותיים, ולפיכך מוקנית לגביהם סמכות טבועה לערכאת השיפוט המקורית לחזור ולעיין בהם מחדש. סמכותו הנמשכת של בית הדין לדון בשינוי פסק דין למזונות או החזקת ילדים תלויה בקיומו של מבחן “דן ופסק“. התליה זו נובעת ממעמדו העצמאי של הקטין, וכדי למנוע התרוצצות באותו נושא מבית הדין שדן בתובענה שבין ההורים בלבד אל בית המשפט שדן בתובענה בין הקטין להוריו, ולהיפך. אם לא התקיימה דרישת “דן ופסק” או שלא הייתה הסכמה לסמכות בית הדין בגל השני של ההתדיינות, אזי כללי הכיבוד ההדדי מצדיקים “למנוע כפל דיון” בסכסוך שבו מעורבים הורים וילדיהם הקטינים, ועל כן הסמכות תהיה לבית המשפט לענייני משפחה.

נושא הרכוש אינו חשוף מעצם טיבו לשינויים, אך ייתכנו שינוי נסיבות שיצדיקו את שינויו, תיקונו או ביטולו של פסק הדין. כאשר עניינו של קטין אינו מעורב בתביעה לביטול, שינוי או תיקון הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, חלים הכללים הרגילים הקיימים ביחסים הפנימיים של הערכאות בתוך מערכת בתי המשפט, ולפיה רק לערכאה המקורית קיימת סמכות נלווית לבטל, לתקן או לשנות את פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין בעלי הדין. סמכות נלווית זו שיש לערכאה המקורית מתקיימת בתוך מערכת כללי סדרי הדין, והיא עצמה חריג לכלל הסמכות הראשונית. הדרישה לקיום “דן ופסק” בעניין הנוגע לקטין, היא חריג לחריג – והיא מבוססת על מעמדו המיוחד, העצמאי, של הקטין.

פסק דין בענייני ממון הוא סופי, אולם פסק דין לחלוקת רכוש ולאיזון משאבים אינו ניתן בבת אחת, בדרך של הכרעה חד-פעמית בכל מרכיבי הסכסוך. לאחר ההחלטה העקרונית המורה על איזון משאבים מתקיימים הליכים ביצועיים של פירוק השיתוף בין בני הזוג. אלו הליכים מעורבים של שיפוט ומנהל והם נתונים לפיקוח הערכאה השיפוטית המקורית. טענות להפרות הסכם גירושין בקשר להליכי ביצוע פירוק השיתוף אינם מולידים עילת תביעה חדשה, כל עוד לא הסתיימה חלוקת הרכוש. הפרת הוראת בית הדין וכמוה הפרת הוראת הסכם פירוק עשויה להצדיק שינוי ההחלטה הקודמת, ובית הדין מוסמך לשנות החלטות אלו אם ראה זאת לנכון וצודק.

בית הדין מוסמך לדון בבקשה לאכיפת הוראות חלוקת רכוש בהסכם גירושין על פי הכוחות הנתונים לערכאה העוסקת בפירוק השיתוף לפי חוק יחסי ממון, חוק המקרקעין, חוק המיטלטלין, חוק כפיית ציות והוראות חוק נוספות. לצורך אכיפת הוראותיו מוסמך בית הדין להטיל קנס או מאסר. בית הדין מוסמך גם למנות כונס נכסים אם מצא צורך מיוחד לכך, והוא מוסמך לתת לכונס הוראות ביוזמתו, וגם על פי בקשת הכונס או בעלי הדין.

פסק דין המאשר הסכם גירושין ובו הוראות לעניין חלוקת רכוש הצדדים אינו מסיים את ההתדיינות בענייני הרכוש, כל עוד הוא לא חולק בפועל. בית הדין אינו “קם מכיסאו” לעניין סמכותו לתת הוראות ביצוע חלוקת הרכוש. גם לאחר הגירושין ממשיך בית הדין להחזיק כוחות למתן הוראות ביצוע לעניין חלוקת הרכוש בהתאם לדין. בית הדין רשאי לשנות החלטות קודמות והוראות שנקבעו בהסכם הגירושין בשל אירועים לאחר הגט אשר מצדיקים את השינוי או התיקון. אירועים אלו אינם יוצרים בדרך כלל עילת תביעה חדשה. מנגד, אין בית הדין מוסמך לדון בעילה רכושית חדשה שלא היה אפשר לכרוך אותה מלכתחילה בגירושין.

לעניין הסמכות הראשונית של בית הדין לדון בבקשת אכיפה של הוראות הסכם גירושין מכוח חוק כפיית ציות והוראות דין אחרות המעניקות כוחות ביצוע לבית הדין בעניין פירוק שיתוף ואיזון משאבי בני זוג, וכן לעניין הסמכות הנמשכת של בית הדין לדון בבקשה לביטול, לשינוי או לתיקון הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, אין צריך שיתקיים מבחן “דן ופסק”. לא קיים תנאי מוקדם לסמכויות אלה בדמות תביעת גירושין שתקדם להגשת הסכם הגירושין. די במתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין כדי לתת לבית הדין סמכויות אכיפה וסמכות נמשכת לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממון. מתן תוקף פסק דין להסכם גירושין משמעו מתן פסק דין בתביעת גירושין ובעניינים שנכרכו בו. אכן, בענייני מזונות ומשמורת ילדים, מבחן “דן ופסק” הוא תנאי לסמכות נמשכת.

מן הכלל אל הפרט

1. הסכם הגירושין שבין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני לאחר שלושה דיונים שבהם דן בית הדין באופן פעיל בתוכנו של ההסכם. במהלך הדיון הראשון ערך הדיין תיקונים על פני ההסכם ובנוסף כתב בעצמו על דף נפרד טיוטה מפורטת להוראות המשלימות את תנאי ההסכם. הדיין הנחה את הצדדים להגיש נוסח מתוקן של ההסכם ולשם כך קיים דיון נוסף. במהלך הדיון השני שוב בחן הדיין עם הצדדים את הוראות ההסכם, ובסיומו אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. כעבור כשנה, הצדדים הגיעו לבית הדין בשלישית כדי להתגרש, ושוב התברר כי קיימים בין הצדדים פערי הסכמה משמעותיים. הדיין שישב בדין נכנס בעובי הקורה וסייע לצדדים לנסח 18 סעיפים חדשים, וכולם הוכתבו לפרוטוקול הדיון. בנוסף הפיק מזכיר בית הדין מסמך “תוספת להסכם הגירושין” ובו הסעיפים שהוכתבו לפרוטוקול בסיוע הדיין, ומסמך התוספת נחתם בבית הדין על ידי הצדדים והדיין. בו ביום התגרשו הצדדים בבית הדין.

המעורבות הפעילה של בית הדין בתיקון ההסכם ובניסוח סעיפי התוספת להסכם הייתה בקשר לחלוקת רכוש הצדדים. אין ספק אפוא כי בכל הקשור לחלוקת רכוש הצדדים, התקיים בענייננו “דן ופסק” כהלכתו. עם זאת, על פי הדין סמכותו הנמשכת של בית הדין בענייני רכוש אינה מצריכה עמידה במבחן זה.

לעומת זאת, אין נראה מן החומר שבתיקי בית הדין כי הייתה מחלוקת בקשר למזונות ילדי הצדדים, ונראה כי בית הדין אישר את סעיף המזונות כפי שהובא בפניו. עיון בהוראות ההסכם לעניין מזונות הילדים מלמד כי הם עונים על צורכי הילדים, וברי שבית הדין שקל את טובת הילדים בינו לבין עצמו, אך דיון מהותי לא התקיים.

יש לבחון באופן פרטני את הסעדים שביקש המשיב מבית הדין קמא. בית הדין מוסמך לתת הוראות שמטרתן לאכוף את ביצוע הסכם הגירושין. בית הדין מוסמך לשנות ולתקן את הוראות ההסכם אם קיימת לכך עילה, ואם היא מצויה בסמכות בית הדין.

1. הסכם הגירושין כולל הוראות מפורטות לעניין חלוקת רכוש הצדדים. ההסכם צופה אפשרויות שונות הקשורות לדרך החלוקה, ונותן הוראות בהתאם. הוראות הסכם מלמדות כי אין מדובר בפסק דין סופי ובלתי מותנה. הבולטת שבהוראות אלו היא מתן האפשרות למערערת לעתור למינוי כונס נכסים במקרה שהמשיב לא יעמוד בתשלומי המשכנתא. הוראה מפורשת זו מייתרת את הצורך, אם הוא בכלל קיים, להסביר עוד את כברת הדרך שעל הצדדים לעשות מחתימת הסכם הגירושין ועד להכרעה סופית בעניין חלוקת הרכוש.

ההסכם מחייב שיתוף פעולה בין הצדדים כדי לקיים את הוראותיו. ההסכם צופה אפשרות שהצדדים לא יעמדו במועדים לקיום חיוביהם על פי ההסכם, וקובע הוראות בקשר לכך. ההסכם מחייב רישום הערות אזהרה ומסירת יפויי כוח, וקובע מנגנון הצמדה לתשלומים שלא ייעשו במועדים שהוסכמו.

בחודשים פברואר ומרץ 2022 הודיעה באת-כוח המערערת למשיב על ביטול הסדר חלוקת הדירות שבהסכם הגירושין, ודרשה “לקבל חוות דעת שמאיות עדכניות על כל הדירות”. על פי הדין, אין תוקף להודעת ביטול חד-צדדית להסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לשם כך יש להגיש בקשה מתאימה לערכאה שנתנה את פסק הדין. המשיב התנגד לביטול ההסכם, ומן החומר שלפנינו עולה כי הוא עשה פעולות משמעותיות כדי לקיים את הסכם הגירושין, ולפחות בקירוב להוראותיו המקוריות. לעומת זאת, המערערת שקטה אל השמרים ולא עשתה דבר, למצער לא דבר משמעותי, כדי לקדם את חלוקת הרכוש.

המשיב הגיש לראשונה לבית הדין קמא ביום 27.3.2023 בקשה לאכיפת הסכם הגירושין ולקבלת סעדים. כלומר, במשך שנה תמימה לא פעלה המערערת כדי לתת תוקף חוקי להודעת הביטול שנתנה בקשר לחלוקת הדירות. עברו עוד שלושה חודשים, וביום 18.6.2023 הגישה באת-כוח המערערת לבית הדין קמא שתי בקשות, האחת לדחיית מועד שנקבע לדיון בבקשת האכיפה שהגיש המשיב והאחרת לביטול צו הבאה למערערת בשל אי-התייצבות לדיון קודם שנקבע. בשתי הבקשות מציינת ב”כ המערערת טענה לגופו של עניין, כי “חשוב לציין שמדובר בהסכם שהתבטל, מאחר שהתובע עצמו הפר אותו חזור והפר”. בשתי הבקשות לא נטען כי אין לבית הדין סמכות לדון בבקשות שהניח המשיב לפני בית הדין.

ב”תגובה בעניין השמאי” מיום 20.7.2023 שהגיש ב”כ המערערת, ביקש הוא לדחות את בקשת המשיב להורות למערערת לאפשר לשמאי הבנק להיכנס לבית המגורים לצורך קבלת הלוואה שתשמש לתשלום התמורה המגיעה מן המשיב למערערת. ב”כ המערערת מסביר כי השמאי כבר ביקר בבית המגורים לאחר ש”הנחה הח”מ את המשיבה [המערערת דכאן] לציית לבית הדין ולאפשר לשמאי להיכנס לדירה”. כלומר, היה ממש בטענת המשיב כי המערערת לא שיתפה פעולה במשך של כשנה תמימה בקשר לביקור השמאי בדירה. עוד טען ב”כ המערערת כי ההסכם לעניין מכירת נכסי המקרקעין אינו בתוקף “הואיל והאיש לא עמד בהסכם”. לדבריו, “יש לבצע שמאות חדשה”, בשל הזמן הרב שחלף מן השמאות שנערכה בשנת 2018. רק בסוף התגובה כתב ב”כ המערערת כי אין לבית הדין סמכות לדון בתביעות המשיב. באופן דומה נהג ב”כ המערערת בעניין בקשת המשיב לתת הוראות בעניין הקומפרסור שנזכר בהסכם הגירושין. בהודעה לבית הדין מודה ב”כ המערערת כי בית הדין מוסמך לאכוף את הוראות הסכם הגירושין בעניין הקומפרסור ואף מבקש שבית הדין ייתן הוראות בעניין זה, אך מנגד טוען כי בית הדין אינו מוסמך לאכוף את ההוראות לעניין חלוקת הדירות.

על פי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, לא תישמע טענת חוסר סמכות מבעל דין אשר מעלה טענה זו לראשונה לאחר שכבר נכנס לגופו של עניין. “[…] האשה, בנהגה כן, מעמידה כאילו את בית-הדין ‘תחת מבחן’, ומשקיפה כיצד ‘מתנהג’ הוא כלפי תביעתה: אם התנהגותו היא ‘טובה’ – נשארת היא בבית-הדין הדתי, ואם לאו – בורחת היא אל האיזור האזרחי, ומביאה את תביעתה מחדש לפני בית-המשפט המחוזי. תמרון כזה לא ייתכן, לא יורשה ולא ייסבל” (ע”א 15/64 מוזס נ’ מוזס, פ”ד יח(3) 141, בעמ’ 162).

כאמור לעיל, במענה לשאלתנו מדוע לא הגישה המערערת בקשה לביטול ההסכם בערכאה המוסמכת לשיטתה, טען ב”כ המערערת כי לא היה יכול להגיש בקשה לביטול הסכם הגירושין לבית המשפט בשל עקרון הכיבוד ההדדי ומאחר שבית הדין קמא החליט כי בידיו הסמכות לדון בביטול ההסכם. זוהי תשובה מיתממת, ויש להצטער עליה: החלטת בית הדין קמא נושא ערעור זה ניתנה ביום 28.8.2023. מאז הודעת הביטול של באת-כוח המערערת בתחילת שנת 2022 עברה שנה וחצי שלא הייתה מניעה משפטית, מכוח עקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות, להגיש תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך לשיטתה. המסקנה המתבקשת היא כי התנהלותה של המערערת בקשר לביצוע הוראות הסכם הגירושין בעניין חלוקת הרכוש נגועה בחוסר תום לב.

1. ואלו הסעדים האופרטיביים שאנו פוסקים:
2. הסעד המרכזי שביקש המשיב נוגע לביצוע הוראות ההסכם בקשר לדירת המגורים של הצדדים. אכיפת הסכם גירושין בעניין דירת מגורים של בני זוג מצויה בגרעין סמכותו של בית הדין הרבני: “[…] מדובר בעניין הנמצא בגרעין סמכותו של בית הדין הרבני, היינו באכיפת הסכם גירושין שהסדיר את גורל דירת המגורים של בני הזוג” (בג”ץ 3416/23 רונית יחזקאל נ’ משרד הבינוי והשיכון (2023), פסקה 7). חלוקת דירת בני זוג היא מן השאלות הכרוכות באופן ישיר ואמיץ בנישואי בני הזוג. השאלה מתעוררת עקב התערערות יחסי בני הזוג שהביאה להליך הגירושין, ופתרונה דרוש לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים (ע”א 139/75 פלדמן נ’ פלדמן, פ”ד ל(1) 263, 267 (1975)). בית הדין האזורי מוסמך לדון בבקשת האכיפה שהגיש המשיב ולתת הוראות מעודכנות בקשר לתשלום שעל המשיב לשלם למשיב וכן הוראות מעודכנות לעניין פינוי המערערת מן הדירה.
3. בית הדין האזורי אינו מוסמך לדון בבקשה לביטול דמי המזונות לבת הקטנה בשל ניכור הורי, משום שבקשר למזונות הבת לא התקיים מבחן “דן ופסק”, מה גם שהבת כבר בגירה והיא אינה צד להליך בבית הדין. הקפאת כספי חיסכון שנועדו לבת הקטנה הם נושא רכושי שהוסדר בהסכם הגירושין, אבל עילת התביעה נולדה רק לאחר הגירושין, לא הייתה כרוכה בגירושין, וכאמור –הבת אינה בעלת דין בבית הדין. לכן אין בית הדין האזורי מוסמך לדון בכך.
4. בית הדין האזורי לא ידון בבקשת המשיב בכל הקשור לטענותיו בדבר עיקולים שהוטלו לבקשת המערערת בלשכת ההוצאה לפועל. הסמכות לדון בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בכל הקשור לביצוע פסק דין בענייני משפחה, אף בקשר לביצוע פסקי דין של בית הדין הרבני, מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.
5. באשר לקבלת חפצים אישיים של המשיב, כלי עבודה ומיטלטלין אחרים של המשיב המאוחסנים בבית המגורים, בהתאם להסכם הגירושין – בית הדין האזורי מוסמך לתת הוראות בעניין זה.
6. בית הדין האזורי אינו מוסמך לדון בבקשת המשיב לחייב את המערערת בשכר טרחה עבור הקטנת היטל השבחה שדרשה העירייה, משום שנושא זה לא היה כרוך בגירושין ועילתו נוצרה לאחר הגירושין. לעומת זאת, אם קיימת מחלוקת בשאלה מי מן הצדדים, ובאילו חלקים, צריך לשאת בדמי היטל השבחה על הדירות שאיזון משאבי הצדדים בהם הוסדר בהסכם הגירושין, זוהי שאלה הקשורה לחלוקת רכוש הצדדים שנכרכה בגירושין, ומכל מקום – טפלה לה, ועל כן היא מצויה בסמכות בית הדין.
7. בית הדין האזורי מוסמך לדון בסעדים הקשורים לשימוש לדירה עד לביצוע בפועל של הוראות ההסכם משום שעל פי חוק המקרקעין וחוק המיטלטלין, הערכאה העוסקת בפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני זוג מוסמכת לתת הוראות לגבי הניהול והשימוש במקרקעין ובמיטלטלין המשותפים עד לפירוק השיתוף בהם.
8. בית הדין האזורי ישקול למנות כונס נכסים.
9. המשיב יגיש לבית הדין האזורי בקשה מתוקנת, בכפוף לאמור לעיל. אם המערערת עומדת על טענתה כי יש לבטל את הוראות ההסכם לעניין חלוקת הדירות, עליה להגיש לבית הדין האזורי בקשה מנומקת הנתמכת במסמכים. בית הדין האזורי יקיים דיון נוסף לאחר קבלת בקשה מתוקנת של המשיב, יקבע פרק זמן מתאים שיאפשר למערערת להגיב לבקשה ולהגיש בקשה נגדית לביטול הסכם חלוקת הדירות או לשינוי ולתיקון הוראות שנקבעו בהסכמה, ויחליט כחוכמתו.

חלק-הארי של הערעור נדחה אפוא, והוא מתקבל בחלקו.

לו היה המשיב מיוצג בהליך זה, היינו שוקלים לתת צו הוצאות לטובתו.

ההוראות האופרטיביות בפסק דין זה יעוכבו עד להכרעה בעתירה לבג”ץ שהגישה המערערת, ובכפוף לתוצאות פסק הדין שיינתן בעתירה.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של בעלי הדין.

ניתן ביום ט”ו בתמוז התשפ”ד (21/07/2024).