מבוא

1. אומר כבר בפתח הדברים כי החלטתי לזכות את הנאשם מכל המיוחס לו.
2. למרות זיכויו המלא של הנאשם מצאתי מקום לפתוח הכרעת דין זו בכמה מילים על המתלוננות – ארבע נשים ערביות, ופעוטה, כולן אזרחיות ישראליות – שמצאו עצמן, אך בשל טעות בדרך, באירוע קשה וטראומטי שכמעט והוביל למותן על ידי מתפרעים יהודים המתגוררים בישוב “גבעת רונן”, הסמוך לשכם. המון רב לקח חלק בהתפרעות זו, שכללה זריקת אבנים וסלעים לעבר רכבן הנוסע של המתלוננות, ריסוס גז מדמיע, איומים עליהן, ולבסוף אף הצתת רכבן כשהן בתוכו. החמש הצליחו להימלט אך בקושי מההמון, ומרכבן הבוער, כשהן פצועות ממטח האבנים והסלעים, מפויחות מהצתת רכבן, וחוששות לחייהן.

המדובר באירוע אלים, קשה, ובלתי נתפס, שבמסגרתו יהודים פגעו בחמש ערביות, וכמעט והביאו למותן, אך בשל היותן ערביות, וניתן לשער מה היו תחושותיהם של אותם מתפרעים לו יהודים היו נפגעים, באותה דרך, אך בשל זהותם. הטראומה והנזקים נותרו חקוקים בליבן, בגופן ובנפשן של המתלוננות, עד היום, ובוודאי ימשיכו ללוותן.

עוד יצוין כבר עתה, כי המתלוננות הותירו רושם אמין ביותר באשר לעצם התרחשות האירוע וזיכויו של הנאשם אינו פועל יוצא של מסקנה כי לא מסרו עדות מהימנה, אלא הוא תוצאה של קשיים ראייתיים בהליך הזיהוי וקישור הנאשם לאירוע האלים שחוו. אין בזיכוי זה כדי להמעיט במאומה מהאירוע הטראומטי שחוו.

בטרם יפורטו נימוקי ההכרעה בדין, מצאתי מקום להעיר מספר הערות מתחום המוסר. למתפרעים שלקחו חלק באירוע ידיעה ברורה בדבר זהותם של מי שנטל חלק בהתפרעות ובתקיפתן הקשה של המתלוננות, אך איש לא פצה פיו ולא דיבר. במקום היו נוכחים נוספים אך איש לא פצה פה מול אותם מתפרעים, בזמן אמת, וניסה למנוע מהם לבצע את הזוועה. איש לא תיאר בפני רשויות החקירה, את זהות המעורבים באירוע, כדי למצות את הדין עם האשמים. איש גם לא פצה פיו במהלך ניהול המשפט, ולמרות הידיעה של המעורבים כי אדם חף מפשע עצור על לא עוול בכפו. למעשה, גם הנאשם עצמו, לא שיתף פעולה באופן ראוי עם רשויות החקירה, למעט גרסה ראשונית שמסר בתחילת חקירתו, כפי שעוד תתואר, וייתכן כי שתיקה זו היתה בעוכריו.

השתיקה נוכח הזוועה מפרה ציוויים מוסריים רבים. השתיקה במהלך האירוע מפרה את הציווי הבסיסי של “לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ” (ויקרא, יט, טז), שאף עוגנה בחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ”ח – 1998. השתיקה מפרה את החובה הבסיסית לסייע לבית הדין לברר את האמת, כנאמר “וְנֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם-לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ” (ויקרא, ה, א). השתיקה לא רק הובילה לאי מיצוי הדין עם המעורבים – כפי שאולי ייחלו כל אותם שותקים – אלא שהיא הובילה לפגיעה קשה בנאשם, שכנם וחברם של כל אותם שותקים. האם לא הגיעה העת לשים סוף לשתיקה זו?

ועתה – מההערות בתחום המוסר, להכרעה בדין.

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס לו ולנאשם נוסף עבירות כדלקמן:

לנאשם 1 (להלן – “הנאשם“) – חמש עבירות מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה בצוותא, לפי סעיפים 329(א)(1), 329(א)(2) ו-29(ב) לחוק העונשין, התשל”ז – 1977, וסעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע”ו – 2016, איומים בצוותא מתוך מניע של גזענות, לפי סעיפים 192, 29(ב) ו-144ו לחוק העונשין, חבלה במזיד לרכב בצוותא מתוך מניע של גזענות, לפי סעיפים 413ה, 29(ב) ו-144ו לחוק העונשין, הצתה בצוותא, לפי סעיפים 448(א) ו-29(ב) לחוק העונשין, והיזק לרכוש בצוותא מתוך מניע של גזענות, לפי סעיפים 452, 29(ב) ו-144ו לחוק העונשין;

לנאשם 2 – סחיטה באיומים מתוך מניע של גזענות, לפי סעיפים 428 ו-144ו לחוק העונשין, איומים מתוך מניע של גזענות, לפי סעיפים 192 ו-144ו לחוק העונשין, פגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 2(1) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א – 1981, והיזק לרכוש בזדון מתוך מניע של גזענות, לפי סעיפים 452 ו-144ו לחוק העונשין.

1. לפי המיוחס, ביום 9.8.24, בשעה 17:45 לערך, נסעו למיס, ראדה, נופה, הנד ו-א.א, פעוטה ילידת שנת 2021, תושבות רהט (להלן יחד – “המתלוננות“) ברכב בעל לוחית זיהוי ישראלית, כשחלק מהן עוטות כיסוי ראש מסוג חג’אב. למיס, ראדה ונופה הן אחיות, הנד היא בתה של נופה, ו-א.א היא בתה של למיס. הן נקלעו לשער הישוב גבעת רונן, כשלמיס נוהגת ברכב וראדה במושב הנוסע לצדה, ונכנסו דרך השער לישוב. למיס המשיכה לכיכר סמוכה בתוך הישוב, לאחר שמי מיושבות הרכב ניסתה לבקש הוראות הכוונה מיצחק ספקטור, שנהג ברכב בכיוון הנגדי, בדרכו לצאת מהישוב. הנאשם נסע מאחורי המתלוננות, בכיוון נסיעתן, עם בנו הקטין, בן ארבע, נכנס אחריהן לישוב, וספקטור הזהיר את הנאשם, כי ברכב יש ערביות. הנאשם הבחין כי מדובר ברכב עם לוחית רישוי ישראלית, אולם האיץ במרדף אחריהן, עד שנצמד אל רכבן בכיכר, כשחלקו הימני של רכבו צמוד לחלקו השמאלי של רכבן. שני הרכבים נעצרו, הנאשם צעק ללמיס לא לזוז והתקרב באופן מאיים, עד שהגיע בסמוך אליה. בשל חששה ועל מנת להימלט ולעזוב את הישוב, למיס האיצה כדי להסתובב בכיכר ולחזור לכיוון השער. הנאשם החל לרדוף רגלית אחרי הרכב ואחרים שהיו באזור החלו לקרוא קריאות מאיימות לעברן. במקביל, חסם ספקטור את היציאה מהישוב באמצעות רכבו ודיווח על האירוע לאחראי הביטחון, שדיווח לכיתת הכוננות. בחזרתן של המתלוננות לכיוון השער, ראו שהיציאה חסומה, ובשל חששן מפני הנאשם, האחרים בסביבה וחסימת השער, למיס פנתה ימינה לדרך עפר, על מנת למצוא דרך אחרת להימלט מהישוב, אולם מדובר היה בדרך ללא מוצא.

הנאשם נאסף לרכב קטן בצבע בהיר שהיה במקום, ובו מספר צעירים, שהחל במרדף אחרי רכבן של המתלוננות, כשהנאשם במושב הנוסע הקדמי, תוך שאחרים רודפים אחרי רכבן רגלית, ממקומות שונים. הרכב בו הנאשם נסע במהירות בשביל העפר, ובחלק מהזמן נסע במקביל ובסמוך למתלוננות. הן ניסו להסביר במהלך הנסיעה כי טעו בדרך וביקשו הכוונה, אך האנשים שרדפו אחריהן, לרבות הנאשם, לגלגו להן ואמרו “אתן לא יודעות כלום”. כשהגיעו לסוף השביל, עצרה למיס את הרכב, הנאשם והצעירים האחרים החלו להתגודד סביבן, כיסו את פניהם בחולצות, ואחרים נוספים התקהלו בגבעה סמוכה.

כעשרים אנשים צבאו על הרכב, רבים מהם כיסו את פניהם בחולצותיהם, וחלקם חמושים באקדחים. משלב זה, לכל הפחות, ידעו הנאשם והאחרים כי מדובר בארבע נשים ופעוטה. למרות זאת, ובשל היותן ערביות, יידו הנאשם והאחרים אבנים וסלעים לעבר הרכב, במשך דקות ארוכות, והנשים התבצרו בתוכו. במקביל, איימו עליהן שיהרגו אותן, ואמרו דברי לעג כמו “אתן מחבלות”, “באתן לעשות פיגוע”, “אין לכן מה לצעוק אף אחד לא ישמע אתכן”. הנשים התחננו כי יחדלו, ציינו כי הן ישראליות שטעו בדרך ולא באו לעשות דבר, וניסו להציג תעודות זהות. שמשות הרכב החלו להתנפץ, והנשים נפגעו מהאבנים, תוך שנופה מגוננת על א.א, הפעוטה. יעקב ראובני, חבר כיתת הכוננות, הגיע למקום כשהוא חמוש ברובה, התקרב אל רכב המתלוננות, כיוון לעברן את נשקו הדרוך, החל לתחקר את הנשים בצעקות, ועד מהרה הבין כי מדובר ברכב ישראלי בו נשים ישראליות מבועתות, צועקות, ופצועות, לרבות פעוטה. הוא לא הושיט להן עזרה, אלא דיווח לאחראי הביטחון, תוך שהנאשם והאחרים ממשיכים ליידות אבנים וסלעים על הרכב. אחראי הביטחון, שקיבל דיווח מחבר כיתת הכוננות, דיווח לרבש”ץ שאין אירוע בטחוני ושיש לסייע למתלוננות ולחלצן. הנאשם והאחרים ריססו גז מדמיע לחלל הרכב, איימו שיציתו את הרכב ושיהרגו אותן אם המתלוננות לא יצאו, ובשל האיומים, הן יצאו מהרכב. תוך שהנאשם והאחרים צועקים, מקללים וממשיכים ליידות אבנים לעברן, החלו המתלוננות לברוח רגלית כשהן יחפות. הנאשם והאחרים הציתו את הרכב, המשיכו ליידות אבנים לעברו ולאיים לעבר המתלוננות.

עוד מיוחס, כי נאשם 2 הגיע מהאזור בו יידו אבנים, ריססו גז מדמיע והציתו את הרכב, והחל לרדוף אחרי המתלוננות תוך שהוא מאיים עליהן בצעקות לעצור, ואחרת יהרגן. הנד ונופה נענו ונעצרו, בשל חששן, ולמיס, ראדה ו-א.א המשיכו לברוח לכיוון בסיס חטמ”ר שומרון. נאשם 2 התנפל על נופה והנד והתעמר בהן. הוא הורה לנופה לתת לו את תיקה, וכשלא נענתה, חטף אותו בכוח תוך קריעת הרצועה, שלף תעודת זהות, ניער ופיזר את תכולתו, והורה לה לשבת על הרצפה. כן דרש מהנד לתת לו את הטלפון הנייד שלה ואת הקוד לפתיחתו, והיא צייתה בשל חששה. הוא חיטט בטלפון, צילם את נופה, לעג לה שיפיץ את התמונה בקבוצות בטלפון של הנד, והתקשר לאמה של נופה ואיים עליה כי ראדה רצתה לעשות פיגוע וכי יהרגו אותה. כל זאת עשה, כשנופה והנד מפצירות בו שיחדל, ואחד מחיילי כוח ההגנה המרחבי שהגיע למקום מפציר בו להפסיק ולהתרחק. נאשם 2 הפסיק רק אחרי שהחייל ביקש בקשר סיוע משטרתי. אותה עת, המשיכו למיס, ראדה ו-א.א לברוח, כשהן מועדות במדרונות.

בסופו של דבר, בשעה 18:15 לערך, חולצו המתלוננות על ידי כוחות הביטחון, כשהן מבוהלות, בוכיות, מלוכלכות וחבולות, וכשהכרתה של ראדה מעורפלת, וחברו לכוחות משטרה ורפואה. בעת פינויה היתה ראדה מחוסרת הכרה ובסכנת חיים, בשל פגיעת הראש. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלוננות פציעות שונות, והרכב נשרף כליל, לרבות תכולתו הכוללת 4,600 ₪ במזומן ושרשרת זהב.

1. הנאשם כפר במיוחס לו. לטענתו, נכנס לישוב גבעת רונן, מאחורי רכבן של המתלוננות. כן טען, כי האמין שמדובר באירוע ביטחוני, ולפיכך נסע במהירות אחרי רכבן של המתלוננות, יצא מהרכב והלך אל רכבן, אך לא באופן מאיים, על מנת לברר את פשר העניין. בעקבות זאת האיצו המתלוננות לכיוון השער, הוא נפגע קלות מנסיעת המתלוננות, וניסה לרדוף רגלית אחרי הרכב. הנאשם הכחיש כי היתה התאספות של אנשים במקום, ולחלופין שאינו מודע לקיומה. לטענתו, ספקטור אכן חסם את השער, ככל הנראה משום שסבר כי מדובר באירוע ביטחוני. המתלוננות התרחקו, אך לא בשל איום שלו. לאחר שהרכב עזב את המקום, הנאשם שב לרכבו ונסע לביתו. לטענתו, כלל לא נכח ביתר האירועים המתוארים בכתב האישום.

ההגנה הוסיפה בהמשך, כי אינה כופרת בהתרחשות העובדות המתוארות בכתב האישום, מהשלב בו הגיעו המתלוננות לשביל והחלה התאספות סביבם, ועד לשלב הצתת הרכב, אלא רק במעורבותו של הנאשם באירועים, נוכחותו בהם, ומעשיו שם.

1. להשלמת התמונה יצוין, כי נאשם 2 הורשע, לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן, וביום 12.5.25, הוטל עליו מאסר לתקופה של 8 חודשים בדרך של עבודות שירות.

זירת המחלוקת ומתווה הדיון

1. אין מחלוקת כי ביום 9.8.24 נכנסו לישוב גבעת רונן בשגגה המתלוננות – ארבע נשים בוגרות ופעוטה, ישראליות מהעיר רהט – שהיו בדרכן לשכם, ושם עברו אירוע אלימות קשה. למיס, ילידת 2002, אם לשישה ילדים, נהגה ברכב. ראדה, ילידת 1995, ישבה ליד למיס. במושב האחורי של הרכב ישבו נופה, ילידת 1983, הנד, בתה של נופה, ילידת 2002, ו-א.א, בתה הפעוטה של למיס, ילידת 2021.

גם אין מחלוקת, כי אנשים מהישוב רדפו אחרי רכבן של המתלוננות ברגל וברכב, צבאו על רכבן, איימו עליהן, יידו עליהן אבנים וסלעים, תוך ניפוץ שמשת הרכב, וכתוצאה מכך המתלוננות נפגעו באופן קשה. כן ריססו המעורבים גז מדמיע לחלל הרכב, איימו שיציתו את הרכב ושיהרגו את המתלוננות אם לא יצאו. בהמשך, הרכב הוצת ונשרף כליל. המתלוננות יצאו מהרכב והחלו לברוח רגלית כשהן פצועות, יחפות ומפויחות, תוך שהמעורבים המשיכו ליידות אבנים לעברן. במהלך המרדף, אחת המתלוננות נפלה מספר פעמים (ת/1 – ת/4).

מתצפית צה”ל לכיוון האירוע עולה, כי נצפתה שריפת הרכב, וכן נצפו ארבע נשים בורחות במורד הגבעה, אחת מהן מחזיקה פעוטה. במקום היו שלושה רכבים, האחד רכבן של המתלוננות, ושני רכבים נוספים – אחד בצבע כהה ואחד בצבע בהיר (ת/4 – ת/6ג).

אין גם מחלוקת, כי נאשם 2 ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן בו הודה, משמע, כי רדף אחרי המתלוננות בסוף האירוע, והתעמר בנופה ובהנד, כמתואר.

1. על מנת להבין את זירת האירוע, מצורפת להלן מפה, ובה מסומנים המיקומים המרכזיים, כפי שתוארו על ידי מכלול העדים (ת/3). מהמפה ניתן גם להתרשם מהטופוגרפיה הרלוונטית.
2. האירוע המתואר בכתב האישום נחלק לשני שלבים, כאשר עיקר המחלוקת עניינה בשאלת מעורבותו של הנאשם בשלב השני של האירוע.

השלב הראשון, התרחש בין הכניסה לישוב ובין כיכר סמוכה, המצויה כ-100 מטרים ובעלייה משער הכניסה (ת/3). מהראיות עולה, כי ההתרחשות בשלב זה והמעורבים בה, כבר אינם שנויים במחלוקת ממשית. שלב ראשון זה כולל תחילה את כניסת המתלוננות ברכב לישוב, דין ודברים של המתלוננות עם יצחק ספקטור – עד תביעה בתיק – בצמוד לשער הישוב, ונסיעה של המתלוננות מהשער במעלה הדרך לכיוון הכיכר. בשלב זה, הנאשם נסע אחרי המתלוננות מהשער עד הכיכר ברכב ההונדה שלו, עם בנו, בן הארבע, בתוך הרכב. בסמוך לכיכר, כפי שאישרו הן הנאשם והן למיס, הנאשם עצר ויצא מרכב ההונדה, והתנהל דין ודברים ביניהם. המתלוננות הגיעו עם רכבן עד הכיכר, שם שבו על עקבותיהן בשל חששן, במטרה לצאת מהשער, אלא שהשער היה חסום באמצעות רכבו של ספקטור (ההתרחשות בין שער הישוב ובין הכיכר תכונה להלן – “השלב הראשון” או “למעלה“).

בשלב השני, בשל חסימת השער פנו המתלוננות ימינה מאזור השער לתוך שביל בו נסעו עד שהגיעו לדרך ללא מוצא, במרחק של כ-880 מטרים מהכיכר, ושם נעצרו (ת/3). שם הושלכו לעברן האבנים, רוסס גז מדמיע והרכב הוצת. אין גם מחלוקת, כי רכב קטן רדף אחרי המתלוננות בשביל, לכל הפחות בחלק מהדרך, ואילו רכב ההונדה לא נסע בשביל ולא היה במקום. המעורבים בשלב השני, ותפקידיהם, מצויים במחלוקת, שעיקרה בשאלה אם הנאשם עלה על הרכב הקטן שרדף אחרי המתלוננות, ונסע בשביל אחריהן. כן חלוקים הצדדים באשר לנוכחותו ולמעשיו של הנאשם עת הגיעו המתלוננות לדרך ללא מוצא. אין מחלוקת, כי למקום זה הגיע, בשלב מסוים באמצעות רכבו, ראובני, חבר כיתת הכוננות, שהוא עד תביעה בתיק, וכן הגיע למקום נאשם 2, שכבר הורשע ונדון (ההתרחשות בין השער, בשביל ועד הדרך ללא מוצא, תכונה להלן – “השלב השני” או “למטה“).

1. כאמור, אין מחלוקת על ניהול דין ודברים בין הנאשם ובין למיס בשלב הראשון של האירוע. למיס מתארת דין ודברים זה בעדותה, כפי שעוד יפורט, ואת חששה מפני הנאשם, שדיבר בצורה מאיימת. גם הנאשם מאשר דין ודברים זה, למן חקירתו הראשונה, הגם שהוא מתאר את השיח בצורה פחות מאיימת. השניים גם שוחחו על כך במסגרת העימות ביניהם. למיס מסרה בעדותה גם, כי לאחר דין ודברים זה, עלה הנאשם על הרכב קטן, שהיה במקום בשלב הראשון, שרדף אחריהם בשביל עד שהגיעו למבוי הסתום, שם נטל חלק אלים באירוע. יאמר כבר עתה כי למיס לא ראתה את הנאשם עולה על הרכב הקטן, אולם לטענתה ראתה את הנאשם בתוך רכב זה במהלך המרדף. הנאשם חולק על כך, מכחיש כי עלה על הרכב הקטן, מכחיש כי נסע בשביל, ומכחיש כי הגיע לאזור המבוי הסתום. לטענתו, לאחר דין ודברים עם למיס באזור הכיכר, שהה עוד זמן קצר באזור זה לכיוון השער, ולאחר מכן חזר לרכבו ונסע עם בנו לביתו. ממילא, לטענתו, אין ראיות הקושרות אותו למעורבות אלימה באירוע.
2. התשתית הראייתית שמכוחה הוגש כתב האישום מבוססת, לעמדת התביעה, על זיהוי הנאשם כמי שלקח חלק באירוע האלימות, וזאת בשני מישורים: האחד, זיהוי האדם שהיה באזור השער, על ידי למיס, ולאחר מכן רדף אחרי רכבן של המתלוננות בשביל, כמי שנטל חלק בפגיעה בהן; השני, זיהוי הנאשם לאחר שהוצגה למתלוננות תמונה בודדת של הנאשם.
3. הנאשם חולק על זיהויו, כאמור, כמי שנטל חלק באירוע בשלב השני.

טענות הצדדים

1. לעמדת בא כוח התביעה, די בראיות שהוצגו כדי להוכיח כי הנאשם ביצע בצוותא את העבירות המיוחסות לו. לטענתו, הראיות מלמדות כי הנאשם הגיע למקום, נטל חלק פעיל באירוע האלים, לרבות ביידוי האבנים, בריסוס גז מדמיע, בהתלהמות, בהתפרעות ובאיומים כלפי המתלוננות. כן הדגיש, כי מדובר בביצוע עבירות בצוותא, ומכאן שאין לייחס משקל לתיאור המדויק של כל פעולה שביצע הנאשם.

עוד טען, כי הגרסאות של המתלוננות מלמדות על זיהויו של הנאשם כמי שנטל חלק פעיל באירוע ואין לייחס משקל של ממש לשינויים והתפתחויות בגרסאותיהן, המשקפים את מורכבות האירוע ואת מצבן הנפשי. כן ציין, כי יש לקחת בחשבון את הקושי של המתלוננות בניסוח ובתיאור בשפה העברית, שאינה שפת אימן. גם אין ליתן משקל, לעמדתו, לטעויות של המתלוננות ביחס לתיאור המדויק של האירוע, תיאור מדויק של הרכבים והיתקלויות משניות עם אנשים שונים שתיארו, וזאת בשל האירוע הטראומטי שחוו.

לטענתו, אין כל קושי בהחלטה שהתקבלה בדבר אופן עריכת הליכי הזיהוי וההבחנה שנערכה בין מי שאין מחלוקת כי היה באירוע – והוצגו למתלוננות תמונותיו אך על מנת להבין את חלקו – ובין מי שהיתה מחלוקת כי היה באירוע, ובעניינו נערך מסדר זיהוי. כן הדגיש, כי החשש לזיהום הזיהוי אינו קיים, הואיל והשאלה היחידה שנשאלו המתלוננות, עת הוצגה להן תמונת הנאשם, היא בדבר תפקידו. מכאן, ונוכח הקושי בעריכת מסדר זיהוי, לעמדתו, נבחר אפיק הזיהוי “הנוח יותר” למתלוננות.

כן הוסיף, כי היכולת של למיס לזהות את הנאשם מבוססת על המפגש הבלתי אמצעי שהיה ביניהם בשלב הראשון. לעמדתו, הזיהוי בתמונה הוא מעל הצורך, שכן למיס טוענת שאותו אדם שירד מההונדה בשלב הראשון הוא שרדף אחריה ברגל, עלה לרכב קטן ורדף אחריה. היא אף עמדה על הזיהוי בוודאות מלאה גם בעדותה. לטענתו, היא לא הציגה לגבי אף אדם אחר את אותה וודאות, וגם לא זיהתה איש במסדרי זיהוי שנערכו לה, למעט חשוד אחד, שלא הועמד לדין.

לטענתו, יש לתת משקל להודעותיה של למיס החל מיום 25.8.24, תוך שניתן למצוא עוגנים גם בחקירות הקודמות לגרסתה. לדבריו, בשל הטראומה שנגרמה לה, היא לא היתה מסוגלת למסור עדות מדויקת, וזיכרונה הלך ונבנה עם הזמן, כפי שציינה. עוד טען, כי בעדות התבלבלה ביחס לחלק מהפרטים שלגביהם מסרה אמת בהודעותיה לאחר יום 25.8.24.

עוד ציין, כי אין ליתן כל אמון להיעדר תיעוד העימות בזמן אמת, ויש לאמץ את עדותו של השוטר, שהסביר כי אירעה תקלה בהקלטה.

לעמדתו, יש ליתן משקל מלא לזיהוי שביצעה ראדה, שכן היא זיהתה באופן מדויק את כלל המעורבים, ובכללם את הנאשם. לטענתו, בהודעתה הראשונה זיהתה ראדה את הנאשם ללא סייג, ורק בהודעה הנוספת, היא חשה שלא בטוב, ותחילה לא זיהתה אותו, ולאחר מכן אמרה כי שיעור הוודאות שלה בדבר הזיהוי הוא 70% בלבד. לטענתו, גם אין לתת משקל לבלבול שחל באשר לתיאור הרכבים, ככל שחל, שכן ישנן ראיות רבות לגבי הרכבים שהיו במקום.

עוד יש לתת משקל, לעמדתו, לשתיקת הנאשם בכל חקירותיו, למעט הגרסה החלקית והלעומתית, שמסר בחקירתו הראשונה. יתר על כן, הנאשם אישר כי היה במקום, רדף אחרי רכבן של המתלוננות, והיה בדין ודברים עם למיס. בגרסה זו אין כל מידע להגנתו של הנאשם. עוד טען, כי הנאשם שתק בחקירה ורק לאחר שעיין בראיות, הגיע “מוכן” לעדות וגיבש את גרסתו הלא מפלילה. יתר על כן, למרות נוכחותם של רבים במקום, לא היו עדים בדבר נוכחותו באזור הכיכר.

לטענתו, אי הבאת עדי הגנה לעדות על ידי הנאשם, גם היא משמשת לחובת הנאשם.

1. בא כוח הנאשם טען, לעומת זאת, כי אין די ראיות להרשעתו של הנאשם במיוחס לו, וכי רוב עובדות כתב האישום לא הוכחו. לטענתו, התביעה עצמה אישרה כי יש קשיים ראייתיים וסתירות בעדויות המתלוננות, אלא שביקשה להתעלם מהם, בניגוד לכללים המקובלים בדין הפלילי. במקביל, התביעה גם ביקשה להתעלם מעובדות וראיות המוכיחות את התשתית העובדתית הרלוונטית.

לטענתו, על מנת להביא לזיהוי הנאשם, רשויות החקירה והתביעה “חירבו” את התיק, בחקירה רשלנית, הכוללת מחדלי חקירה רבים, גבו הודעות רבות מהמתלוננות, תוך פגיעה בהן, הציגו תמונת יחיד של הנאשם למתלוננות, לא ביקרו בזירה כנדרש, לא ערכו מדידות במקום, ולא הציגו את תמונת הזירה כראוי.

לדבריו, אין ליתן אמון בגרסאות הרבות והסותרות שמסרו המתלוננות במהלך חקירותיהן, וגם אין ליתן אמון במהימנות הזיהוי. בהקשר זה הוסיף, כי המשטרה לא ביקשה מהמתלוננות למסור תיאור של התוקפים, ולא דייקה עמן בהקשר זה. עוד ציין, כי הנאשם מסר גרסה אותנטית בחקירתו הראשונה בדבר מפגש עם המתלוננות בשלב הראשון – גרסה שאומתה על ידי למיס רק בשלב מאוחר של חקירתה, ולאחר זיהום גרסתה.

כן הדגיש, כי אין די בייחוס העבירות בצוותא, חלף הבהרת חלקו של הנאשם באירועים.

באשר ללמיס הוסיף, כי יש קושי לא רק בהליך הזיהוי שערכה אלא גם במהימנותה, נוכח חוסר הקוהרנטיות ביחס לפרטים רבים ומהותיים, כמו למשל זיהוי האדם החמוש שירד מהרכב בדרך ללא מוצא, זיהוי האדם שהתיז גז מדמיע, זיהוי הרכבים שהיו במקום, המפגש עמם, מקום המפגש, ועוד. למיס גם לא עומתה בחקירותיה מול גרסאותיה והשינויים שחלו בהן. למעשה, גם בבית המשפט, תיארה למיס את האדם שפגע בה כרזה וגבוה, בעוד הנאשם רזה וגובהו נמוך, כ-1.60 מ’. בגרסתה של למיס, לרבות במסגרת עדותה, גם נפלו טעויות אובייקטיביות רבות בעניינים מגוונים.

לטענתו, עתירת התביעה לאמץ דווקא את גרסתה המאוחרת של למיס סותרת את המחקרים והפסיקה, לפיהם הזיכרון דווקא נחלש עם הזמן ולא מתחזק.

כן הוסיף, כי המתלוננות לא מסרו פרטים מזהים במשך מספר חקירות, ומכאן כי היה מקום לערוך מסדר זיהוי, באותה העת. הצגת תמונה בודדת של הנאשם למתלוננות, בכלל, ובפרט בהיעדר גרסה קוהרנטית, זיהמה את החקירה. מדובר גם בזיהוי שכלל אינו עומד במבחנים הנדרשים ואין ליתן לו כל משקל. בהצגת תמונתו של הנאשם, פעם שנייה, היה ניסיון להביא לשינוי גרסתה של למיס, שלא התאימה לנסיבות האובייקטיביות.

לטענתו, העובדה כי התברר כי גם זיהוי אחר, שנערך במסדר זיהוי, כשל – מלמדת כי אין ללמיס יכולת זיהוי.

באשר לגרסתה של ראדה הוסף וטען, כי לא היה מקום להציג בפניה תמונה בודדת של הנאשם, בעוד שמסרה כי ביכולתה לזהות רק אדם חמוש, ואין מחלוקת כי הנאשם לא היה חמוש. מכאן, כי היה בכך כדי לזהם את עדותה. בנוסף, יש לזכור כי ראדה בעצמה תיארה את האירוע בו נזרקו אבנים ככזה בו היה קושי אינהרנטי לזהות את המעורבים. יתר על כן, היא מאשרת בסופו של דבר, כי אינה יכולה לזהות את הנאשם בוודאות מספקת.

כן טען, כי בוצעה הטעיה של שופטי המעצר בהליכי מעצר הימים, בהם נמסר כי לא נערך מסדר זיהוי בשל פרסום תמונת הנאשם, וגם הפרסום שהיה, כלל לא היה רלוונטי לעריכת מסדר הזיהוי.

עוד הדגיש את הקושי בהצגת תמונה יחידה ואת היעדר ההצדקה המספקת להחלטה לנקוט הליך זה, כמו גם את ביצועו הכושל, שפגע במהימנות הזיהוי. כן הדגיש את הקושי בתעתועי זיכרון ושימור זיכרון, שיש בו כדי להשליך על הזיהוי, שכן קרבת הנאשם אל למיס, לא תוארה בכלל בחקירותיה הראשונות של למיס.

עוד הוסיף וטען למחדלי חקירה רבים בעריכת העימות, ולטענתו בשל הכשל בהקלטת העימות ובתיעודו, לא ניתן ליתן כל משקל למזכר שנרשם בהקשר זה. גם לחקירה המנחה ולמזכר שנערכו לאחר העימות יש ליתן משקל נמוך, אם בכלל, נוכח הנסיבות. כלל המחדלים עולים, לעמדתו, לכלל טענות של הגנה מן הצדק. מחדל נוסף נפל בביצוע בירור טלפוני באשר למעורבים שהמתלוננות יוכלו לזהות, כשהן שוהות יחד.

באשר לגרסת הנאשם טען, כי הנאשם מסר גרסה ראשונית בתחילת החקירה, ובעדותו לא שינה מדבריו, אשר עולים בקנה אחד עם גרסת המתלוננות. טענתו לא נבדקה במהלך החקירה, ועדי התביעה גם לא נשאלו על נוכחותו של הנאשם בשלבים השונים. מכאן שגם לא היה צורך בהבאת עדים מטעם ההגנה, בהקשר זה.

עוד התייחס לתנאי המעצר הקשים בהם שהה הנאשם, עליהם שב והתלונן.

1. התביעה הגישה התייחסות להשלמת סיכומי ההגנה, בה פורט כי הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד ראובני, למרות האמון בדברי המתלוננות באשר לחלקו, וזאת משום שלא ניתן לשלול כי פעל במסגרת תפקידו כחבר כיתת כוננות ואך בפרק הזמן בו היה חשש לאירוע ביטחוני. משהבין ראובני כי אין מדובר באירוע ביטחוני, דיווח על כך לאחראי, ובכך פעל לסייע להן. ההגנה התנגדה לקבלת התייחסות זו, הן משום שהיה ביכולתה של התביעה להתייחס להצדקות לאי העמדת ראובני לדין בשלב מוקדם יותר של המשפט, והיה עליה לעשות זאת, והן משום שלא ניתנה רשות להגשת ההתייחסות להשלמת הסיכומים.

הואיל ואין מדובר בנושא שיש לו השפעה על הכרעת הדין, אין צורך להידרש למחלוקת זו.

דיון והכרעה

1. בהתאם לזירת המחלוקת בין הצדדים, הדיון וההכרעה יכללו מספר פרקים: תחילה, יתואר מהלך החקירה, לרבות הליכי הזיהוי; לאחר מכן, יתוארו גרסאות עדי התביעה, באשר למהלך האירוע; בהמשך תידון הערכת מהימנות עדויות עדי התביעה; לאחר מכן, תידון גרסת הנאשם והערכת מהימנותו; עוד יערך דיון משפטי בסוגיית הזיהוי ותיאור המסקנות העולות מתוך הראיות באשר לאפשרות זיהויו של הנאשם כמי שנטל חלק פעיל ואלים באירוע; ולבסוף, תידונה טענות הנאשם באשר למחדלי חקירה.

מהלך החקירה

1. מיד בסמוך לאחר האירוע החלה חקירה משותפת על ידי המשטרה והשב”כ.
2. בליל האירוע, ביום 10.8.24, נגבו הודעות מלמיס, על ידי השב”כ והמשטרה.

בתשאול בשב”כ מסרה למיס, כי בעת שהיו בשביל הכניסה לגבעת רונן, הונדה שחורה ניסתה לחסום את נסיעתן, וממנה יצא אדם חמוש ברובה M16 עם כוונת, בשנות ה-20 לחייו, לבוש בחולצה לבנה ומכנסי ג’ינס. כן תיארה אדם חמוש עמו דיברה בשביל, ששאל למעשיהן במקום ואיים עליהן בנשק. בהמשך, מסרה כי אדם כבן 40, חמוש בנשק ארוך עם כוונת, שלבש חולצה שחורה ומכנסי ג’ינס, שמנמן, בינוני-נמוך, בעל זקן ארוך ועם פאות, ראה את התקיפה, לא עשה דבר ועזב את המקום (ת/46, בסעיפים 6 – 8, 12).

בחקירת המשטרה שנערכה באותו מועד, זמן קצר לאחר מכן, מסרה למיס, כי בכניסה לישוב ראתה הונדה שחורה, והנהג יצא מהרכב, התקרב, חזר לרכבו והביא נשק ארוך, שב לכיוון רכבן, וכיוון את הנשק לעבר בתה. לאחר חילופי דברים, הנחה אותן לנסוע ישר, והוא נסע אחריהן. בעת שהגיעו למקום בו אירעה זריקת האבנים, יצאה ראדה לדבר עם האדם עם הנשק, ובהמשך הוא אמר להן לעזוב את המקום ולהותיר שם את הרכב. הוא גם ביקש לקחת את הטלפונים שלהן. בחקירה זו מסרה, כי תוכל לזהות אך את האדם עם הנשק, שאיים עליהן, וכי לא היה במקום אדם נוסף עם נשק (ת/47).

1. ביום 12.8.24 ערך החוקר עדיאל גרינולד שיחת טלפון עם המתלוננות. הוא התקשר לנופה על מנת לברר פרטים ביחס לזיהוי המעורבים. נופה מסרה, כי תוכל לזהות אך את האדם שהכווינן ולאחר מכן חסם את דרכן, ותיארה אותו כאדם כבן 40, המרכיב משקפיים, בעל זקן שחור ולבן, שנסע ברכב שנראה כמו ברלינגו. נופה נתנה לחוקר לדבר עם למיס, שמסרה גם היא כי תוכל לזהות את אותו אדם, ותיארה אותו כ”שמן-בינוני”, עם שיער שחור ושיער שיבה, שהיה חמוש ואיים עליהן. בהמשך, שוחח עם ראדה, שתיארה אדם עם נשק בעל פנים עגולות, ושיער וזקן שחור ולבן. ראדה תיארה גם אדם כבן 20 שלבש חולצה אדומה (נ/1).

כאן המקום להעיר, כי נופה ולמיס הציגו תיאור מתאים לתיאורו של ספקטור, שעמד בשער. ראדה, לעומת זאת, תיארה, ככל הנראה, את ראובני.

1. לנאשם לא נערך מסדר זיהוי. כל זאת, למרות שהוצהר בפני בית המשפט, בהליכי הארכת המעצר ביום 13.8.24, כי יש כוונה לבצע מסדר זיהוי. חלף זאת, החליטו רשויות החקירה, בתיאום עם התביעה, להציג למתלוננות תמונה של הנאשם, ולשאול על תפקידו באירוע (ת/44). בהמשך לכך, נגבו הודעות נוספות מלמיס, ונגבו הודעות גם מראדה.
2. בשאלה מדוע לא נערך מסדר זיהוי ביחס לנאשם וביחס למעורבים נוספים, הועלו גרסאות שונות. השוטרים תיארו בעדויות, כי הטעם לכך היה בפרסום תמונות ברשתות בימים לאחר האירוע, כשנטען כי הפרסום העלה חשש “לזיהום” הזיהוי (עדות השוטר תורג’מן; עדות השוטר מגידו בתמליל דיון מיום 11.3.25, בעמ’ 54, 89, 96 – 101). תמונתו של הנאשם, לצד ציון היותו חשוד בפרשה, אמנם פורסמה ברשת ביום 13.8.24, אך זאת בפוסט באינסטגרם בעמוד “מתחת לרדאר” (ת/64).
3. למרות שנטען בפני בית המשפט בהליכי המעצר, כי הטעם לאי עריכת מסדרי זיהוי נעוץ בפרסום תמונות ברשתות, במהלך המשפט הוצג טעם אחר להחלטה. מטופס ריענון העד שי דא-קוסטה, שניהל את החקירה מטעם המשטרה, מיום 11.5.25, עולה כי התקבלה החלטה בתיאום עם הפרקליטות, להציג למתלוננות תמונות בודדות של ארבעת החשודים “שמחומר החקירה עלה בוודאות שנכחו והיו מעורבים באירוע”, על מנת לברר את חלקם. לעומת זאת, הוחלט לערוך מסדרי זיהוי תמונות, ביחס לארבעת החשודים שבעניינם “מחומר החקירה עלה ספק אם נכחו והיו מעורבים באירוע” (ת/44).

דא-קוסטה הוסיף בעדותו כי הצגת התמונות לא נועדה לצורך זיהוי אלא רק למיקוד המעורבות, ולדבריו, בהחלטה משותפת של המשטרה, השב”כ והפרקליטות הוחלט שלא לערוך את המסדרים. תחילה אמר שמדובר בהליך שאפשר “זיהוי אובייקטיבי ותקין”, אולם מיד תיקן את עצמו ואמר שאין מדובר בתהליך זיהוי, אלא בביסוס מידת מעורבותו של הנאשם (תמליל דיון מיום 18.5.25, בעמ’ 209 – 219, 238).

1. כאמור, בעקבות ההחלטה להציג למתלוננות תמונות של מעורבים שקשרו עצמם לאירוע, ובהם הנאשם, נגבו הודעות נוספות מלמיס, וגם ראדה מסרה הודעות.
2. בחקירה שנערכה בתחנת המשטרה ברהט ביום 15.8.24, וקודם להצגת התמונה, תיארה למיס את רכב ההונדה ונוסעיו. לדבריה, היה ברכב אדם לא צעיר, שמן קצת, שהרכיב משקפיים ועם פאות וזקן ושיער שחור “עם קצת לבן” בגובה בינוני וגוון עור “לא כהה ולא בהיר”. כן ציינה אדם נוסף שנהג בהונדה, עם זקן “לא גדול” לבן עם קצת שחור, רזה, לא גבוה, “לא הרבה שיער”, שלבש חולצה לבנה ומכסי ג’ינס, ושהיה לו נשק ארוך. לאחר שהוצגה לה תמונתו של הנאשם, מסרה כי מדובר במי שריסס גג מדמיע, זרק אבן על אצבעותיה, ובהמשך דרש טלפונים ודחף את ראדה שיצאה לדבר אתו. עוד מסרה, כי ראתה אותו לראשונה כשהרכב נעצר. למיס נשאלה אם ראתה אותו לפני שהחלו לזרוק אבנים, וענתה “לא, כשהוא התקרב לרכב, אולי ראיתי ומהלחץ אני לא זוכרת” (ת/48). לא הוצגו ללמיס בחקירה זו תמונות של מעורבים נוספים.
3. ראדה נחקרה לראשונה ביום 15.8.24, ובמועד זה הוצגה לה תמונה יחידה של הנאשם. לדבריה, היא ראתה אותו “כשזרקו אבנים על הרכב”, וזו הפעם הראשונה שראתה אותו. ראדה לא זכרה פרטים נוספים מלבד כי לא היה ברכב (ת/49).
4. ביום 16.8.24 הודע לבית המשפט בהליכי המעצר, כי נזנחה האפשרות לבצע מסדר זיהוי לנאשם, הואיל ותמונת הנאשם פורסמה בתקשורת. לשאלת בית המשפט הוסף גם כי הנאשם קשר את עצמו למקום ולמתלוננות. לא הודע לבית המשפט, כי כבר לא ניתן לבצע מסדר זיהוי שכן הוצגה תמונת הנאשם למתלוננות (תמליל דיון מיום 11.3.25, בעמ’ 45 – 63).
5. בהודעתה הנוספת מיום 25.8.24 הוצגו ללמיס ארבע תמונות. תחילה הוצגה תמונתו של ספקטור, ולמיס השיבה כי “אולי זה מי שהיה לו נשק”, וכי ראתה אותו לראשונה “למטה”, “אחרי שהגענו לדרך ללא מוצא”. לדבריה, היא לא ראתה אותו לפני כן, הוא יצא מהרכב ועשה תנועה של דריכה עם נשק ארוך. עוד מסרה, כי הוא הגיע ברכבו, יצא, הסתובב מסביב לרכבן, דיבר עם האנשים ואיים עליהן שיירה עליהן. לדבריה, מדובר באדם מלא, עם קצת זקן, גובה בינוני, והיא בטוחה בזיהויו בשיעור של 90% – 100%. לאחר מכן הוצגו לה תמונות של ראובני ושל יעקב גואלמן, נאשם 2, והיא מסרה כי אינה מזהה אותם. לאחר שלוש התמונות הללו, הוצגה לה תמונת הנאשם, תוך שצוין בפניה “הצגתי לך בעדות הקודמת פרצוף, את זוכרת אותו?”. לאחר שענתה בחיוב, אמר החוקר “מציג לך שוב את התמונה של המעורב חסדאי מהמערכת המשטרתית, מזהה אותו?” (ת/50, בשורה 63).

ביחס לנאשם מסרה כי “היה מסביב לרכב אחרי ששאלנו את הבחור לאן לנסוע”. עוד ציינה, כי לאחר שהמשיכו בנסיעה, הגיע רכב שנעמד משמאלן – בו היה הנאשם – הן שאלו לאן ללכת, והוא אמר לאחרים שעמו שהיא “לא יודעת כלום”. כן מסרה, כי הוא ישב במושב ליד הנהג, היו רבים עמו ברכב, שהיה קטן ומלוכלך. עוד מסרה, כי לשלב השני “הוא בא עם הרכב מאחורה ובא ברגל אחרי האיש עם הנשק”, איים, ריסס גז מדמיע, זרק אבן על אצבעותיה ואמר שהן ימותו. לדבריה, היא מזהה אותו בוודאות של 100% (ת/50 בשורות 67 – 79).

1. החוקר מגידו אישר כי ציין בפני למיס שהציג לה “שוב” תמונה, משום שתמונה זו הוצגה 10 ימים קודם לכן. עוד הוסיף, כי יתכן שמדובר בניסוח פסול, אך ככל הנראה נעשה בהתייעצות. אשר לציון שמו של הנאשם, מסר מגידו, כי ככל הנראה בשגגה לא נכתב פרט זה כהערת חוקר. עוד מסר, כי למיס לא נשאלה בדבר פרטים מזהים או האופן בו זיהתה את הנאשם, משום שהיא כבר זיהתה אותו בחקירה קודמת. עם זאת, לא ידע להסביר מדוע לא נשאלה על סתירות בין התיאורים השונים שמסרה (תמליל דיון מיום 18.5.25, בעמ’ 155 – 161).

גם דא-קוסטה, מסר כי לא היה פסול בכך שמגידו אמר למתלוננת שהוא מציג לה שוב תמונה של הנאשם, תוך ציון שמו, משום שהיא כבר זיהתה והצביעה על מעורבותו בחקירה קודמת (תמליל דיון מיום 18.5.25, בעמ’ 231 – 235).

1. ביום 25.8.24 הוצגו לראדה בחקירתה תמונותיהם של אותם ארבעה מעורבים (ת/60). תחילה הוצגה לה תמונה של ספקטור והיא ציינה כי מדובר במי שהכווין אותן לאחר שאמרו לו כי טעו בדרך והוא כיוון אותן להמשיך ישר. לדבריה, הוא לא תקף אותן. כן מסרה כי היה עם משקפיים. לדבריה, היא בטוחה בכך בשיעור של 60% בלבד משום שבתמונה אינו מרכיב משקפיים. בהמשך הוסיפה, באשר לתמונה של ראובני, כי מדובר במי שיצא עם הנשק, בדרך ללא מוצא ואיים עליהן. לדבריה, היא יצאה לדבר עמו, להסביר לו כי הן ערביות מבאר שבע, ובזמן ששמע שהיא מדברת עם המשטרה, דרך את נשקו. לאחר מכן לקח אבן מהרצפה ונתן לה מכה ברגל עם האבן. לדבריה, הוא גם אמר שיהרוג אותן אם לא יביאו לו את התיקים והטלפון. כן ציינה כי “מכל האנשים שהיו שם אני זוכרת רק אותו”, וכי היא משוכנעת בזיהויו בשיעור של 100%. באשר לתמונה של גואלמן, מסרה כי אינה זוכרת במי מדובר. באשר לתמונתו של הנאשם מסרה תחילה כי אינה מזהה אותו. לאחר מכן נשאלה פעם נוספת אם היא מזהה אותו וענתה כי היא לא יודעת ויכול להיות שהיה באירוע. לאחר מכן נשאלה פעם שלישית ושוב ענתה כי אינה מזהה אותו. רק לאחר שהחוקרת אמרה “בעדות הקודמת שלך הראו לך את התמונה הזו של האדם הזה ואמרת שאת מזהה אותו, תנסי להיזכר שוב?”, ענתה ראדה כי הנאשם זרק אבנים וכי היא בטוחה בכך ב-70% (ת/60, בעמ’ 5 – 6).
2. ההחלטה על הצגת תמונת הנאשם, תחילה, ועל הצגת תמונות נוספות, בהמשך, התקבלה, כאמור, בהנחיית הפרקליטות. מגידו ציין, ביחס להצגת התמונות, כי קיבל הנחיות מדוקדקות, אולם אלו לא כללו הנחייה, למשל, לומר לעד כי ייתכן שמדובר בתמונת מעורב אולם ייתכן שהאדם שיוצג אינו מעורב (תמליל דיון מיום 11.3.25, בעמ’ 96 – 101; תמליל דיון מיום 18.5.25, בעמ’ 143 – 144, 186 – 187). כן אישר, כי ביום 15.8.24 הוצגה אך תמונתו של הנאשם, בהנחיית הקצין הממונה, ולא הוצגו תמונות נוספות (תמליל דיון מיום 18.5.25, בעמ’ 144). דא-קוסטה לא הסביר מדוע ביום 15.8.24 הוצגה אך תמונה יחידה של הנאשם, בעוד ביום 25.8.24 הוצגו ארבע תמונות, של מספר מעורבים שנקשרו לאירוע. לדבריו, גם אין צורך בתיעוד מצולם של עדותה של למיס בנסיבות אלו בהן אין צורך בזיהוי הנאשם כמי שהיה מעורב באירוע (תמליל דיון מיום 18.5.25, בעמ’ 231 – 235).
3. ביום 15.8.24 וביום 21.8.24 נערכו מסדרי זיהוי גם ביחס לחשודים נוספים.

מתוך ארבעה מסדרי זיהוי באשר לחשודים נוספים, למיס זיהתה באחד מהם מעורב – הגם שאין מדובר במי שנערך לגביו מסדר זיהוי – אך לא הוגש כתב אישום נגדו (ת/65 – ת/68).

בשניים מתוך ארבעה מסדרי זיהוי זיהתה ראדה מעורבים, הגם שאין מדובר במי שמסדרי הזיהוי נערכו בעניינם. באחד המקרים זיהתה אותו ב-100%, ובשני ב-50% (ת/69 – 72).

1. בנוסף למתלוננות, נגבו במסגרת החקירה גרסאות ממספר נוכחים בישוב באותו יום, חלקם היו חשודים בתיק, יצחק ספקטור, מאיר דרך, לוי זוסמן ושמואל ברום (ת/32; ת/33; ת/37 – ת/42).
2. הנאשם עצמו גם נחקר הן על ידי שב”כ והן על ידי המשטרה. במכלול חקירותיו בשב”כ שמר על זכות השתיקה (ת/23). בחקירתו הראשונה במשטרה ביום 13.8.24 מסר תיאור תמציתי של האירוע, שלפיו היה לו דין ודברים עם המתלוננות לאחר שנסע אחריהן ברכבו ובסמוך לכיכר (ת/11; ת/12). לאחר מכן, במכלול חקירותיו, שמר הנאשם על זכות השתיקה, למרות שציין מספר פעמים כי לא היתה לו כל מעורבות באירוע וכי מתעללים בו. הנאשם דרש לערוך עימות (ת/13 – ת/15; ת/17).
3. ביום 27.8.24, בעקבות דרישתו של הנאשם (ת/16; ת/17) נערך עימות בינו ובין למיס. העימות החל במסגרת חקירת הנאשם. התיעוד המלא של העימות באמצעות הקלטה לא צלח, והתברר כי ההקלטה תקולה ולא ניתן לשחזרה (ת/18א, ת/18ב, ת/18ג ו-ת/20). תחת זאת, ערך החוקר תיעוד בדיעבד של העימות (ת/19).

כאמור, תחילת העימות תועדה במהלך חקירתו של הנאשם, לאחר שלמיס הוכנסה לחקירה לצורך העימות. בהודעת הנאשם צוין כי לאחר שהנאשם אמר לה, כי פגש אותה בכיכר, למיס אישרה זאת (ת/17, בעמ’ 5). לעומת זאת, לפי התיעוד בדיעבד של העימות, למיס אמרה מיוזמתה כי פגשה את הנאשם בכיכר. לאחר מכן הוסיפה, כי הנאשם זרק עליה אבנים בדרך ללא מוצא, וכי ראתה אותו לאחרונה בעת שברחו מהרכב השרוף. בהמשך לשאלה “מה היה לו ביד” גם הוסיפה, כי החזיק באבנים ובגז מדמיע וגם ציינה אותו כמי שהיה “יחד עם זה שאיים עליהן בנשק ארוך” (ת/19, בעמ’ 1 ו-2).

1. בסמוך לאחר העימות, ביום 27.8.24, נחקרה שוב למיס, ונשאלה מספר שאלות. לשאלה אם ראתה את הנאשם בכיכר וכן “למטה” ענתה בחיוב, ולשאלה אם ראתה אותו רודף אחריהן ענתה גם כן בחיוב. היא מסרה כי רדף אחריהן ברכב, והיא ראתה אותו במראה מאחור ולאחר הסיבוב היה מולה. עוד מסרה, כי ראתה אותו כל הזמן. לאחר מכן נשאלה אם האדם שמולו נערך העימות היה “גם למעלה וגם למטה” או רק בחלק מהאירוע, והיא השיבה כי היה “גם למעלה וגם למטה” (ת/51). בשיחת מסדרון עם החוקר לאחר גביית ההודעה הוסיפה, כי הנאשם היה ברכב קטן, רדף אחריהן רגלית ובהמשך הגיע לדרך ללא מוצא ברכב קטן אחר, בצבע בהיר, אולם אינה זוכרת את כניסתו לרכב (ת/52).
2. בעדותו אישר מגידו כי חלק מהשאלות ששאל בעימות ובחקירה לאחר מכן הן שאלות מנחות ו”ככל הנראה” ניתן היה לשאול את השאלות אחרת. כן אישר כי ככל הנראה קיבל הנחייה להשלים חקירה לאחר העימות (תמליל דיון מיום 18.5.25, בעמ’ 171 – 172). למעשה, למיס אישרה כי חששה מאוד בעימות (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 255 – 256), וניכר מתוך הרישום בהודעה, כי ביחס לחלק מהשאלות, ענתה לשאלות החוקר ולא מסרה גרסה עצמאית.
3. גם לאחר העימות, המשיך הנאשם לשמור על שתיקתו בחקירותיו הנוספות (ת/21; ת/22).

גרסאות עדי התביעה באשר לתיאור האירוע

1. על שאירע ביום 9.8.24, עת נכנסו המתלוננות ברכבן לגבעת רונן, ניתן ללמוד מגרסאות העדים. תחילה, תתואר גרסתה של למיס, ולאחר מכן, גרסתה של ראדה. בהמשך, יוצגו גרסאותיהם של ספקטור, זוסמן, דרום ודרך, המתגוררים בישוב. הואיל ועצם קרות אירוע האלימות, על חלקיו השונים, אינו שנוי במחלוקת, יתוארו להלן גרסאות העדים באשר למעורבים ולהתרחשויות, על מנת להכריע במחלוקות שתוארו.

כאמור, גרסאותיהן של למיס וראדה, עברו מספר שלבים במהלך החקירה. בהודעות הראשונות מסרו השתיים תיאורים כלליים בדבר מאפייני המעורבים, מבלי שנמסר תיאור כלשהו המתאים לנאשם. אולם, לאחר שהוצגה להן תמונת הנאשם נמסרו פרטים נוספים. בהודעה מיום 15.8.24 הוצגה לכל אחת מהן תמונה בודדת של הנאשם, ללא תמונות של מעורבים נוספים. בהודעה מיום 25.8.24 הוצגו לכל אחת מהן תמונות של ארבעה מעורבים, ובהן תמונתו של הנאשם, ובאשר לכל אחת מהתמונות נשאלו המתלוננות בדבר מעורבותו.

יאמר כבר עתה, כי בעדותה – למיס דבקה בגרסתה האחרונה במשטרה, כפי שהתפתחה, שלפיה האדם שעמו היה לה עימות מילולי בשלב הראשון של האירוע, בסמוך לכיכר, היה מעורב גם בשלב השני של האירוע, שבמהלכו אירע אירוע האלימות, לרבות זריקת אבנים, איומים והצתת הרכב. עם זאת, גם במהלך עדותה שינתה בתיאור תפקידו. ראדהשינתה עמדתה בדבר ודאות הזיהוי והיא גם לא מסרה דבר על הקשר בין האדם שעמו היה עימות מילולי בשלב הראשון ובין מעורבות של אותו אדם בשלב השני. הנאשם עומד על גרסתו הראשונה ומפרטה.

גרסתה של למיס

1. בעדותה הראשית מסרה למיס כי עם כניסתן בשער הכניסה לישוב ראו אדם ברכב ברלינגו. לשאלתו, אמרו שהן מבקשות לנסוע לשכם, והוא אמר להן לנסוע ישר. הן נסעו ישר ומאחוריהן נסע רכב שחור מסוג הונדה. בשלב מסוים האדם מרכב ההונדה יצא מהרכב ושאל את האדם בברלינגו מה הן עושות, והוא אמר ש”ערביות … נכנסו לישוב” (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 245 – 247).

בהגיען לכיכר ראתה שהאדם בהונדה רודף אחריהן, הוא ירד מהרכב, הגיע לצד שלה, והפחיד אותה, עת עמד צמוד לרכב. במקום היו גם אנשים שצעקו כי “רוצים להרוג” אותן, וראדה אמרה לה לעשות פרסה. בעת שניסתה להסתובב, הגיע רכב קטן ובו צעירים, ומי שהיה בהונדה “היה ברכב הקטן”. כן ציינה כי לא ראתה את האדם מההונדה עולה לרכב הקטן, אולם ראתה אותו בהמשך יושב ליד הנהג. הרכב הקטן ניסה לרדוף אחריהן, ונהג הברלינגו חסם ברכבו את הדרך לצאת (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 247 – 248, 256 – 260).

בלית ברירה פנו ימינה לשביל ונסעו בו עד שהגיעו לדרך ללא מוצא. בשלב זה הגיעו האנשים אחריהן וגם רכב הברלינגו. הן אמרו כי הן טעו בדרך ומבקשות לצאת ו”לא רוצות לעשות שום דבר”, אך לא הקשיבו להן, זרקו עליהן אבנים, ריססו עליהן גז מדמיע, איימו עליהן, ואמרו שיהרגו אותן וכי לא יצאו בחיים. כן הדגישה כי האדם שהיה בהונדה השחורה איים, ריסס גז מדמיע וזרק אבנים. במקום היו הרבה אנשים והיא רצתה רק להגן על עצמה. בשלב מסוים האנשים שהיו במקום התחילו לשרוף את רכבן והן יצאו ממנו וברחו. כן מסרה, כי בתוך הרכב היה סכום של 5,000 ₪, שרשרת זהב וניירות ומסמכים – שכולם נשרפו (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 248 – 250, 255, 261).

בבית המשפט ערך הפרקליט תהליך זיהוי נוסף. לאחר שלמיס תיארה את האירוע שאל אותה הפרקליט, “מי זה הבן אדם הזה” (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 251). למיס תיארה את האדם שהיה ברכב ההונדה ובהמשך לקח חלק ביידוי האבנים ובריסוס הגז המדמיע, כמי שהיה רזה, גבוה, ובעל “תלתלים”, משמע פאות. לאחר מכן, ביקש הפרקליט להציג לה את תמונת הנאשם מתוך החקירה, והיא אמרה שאין צורך להציג את התמונה, שכן הוא נמצא בבית המשפט. כן הצביעה על תמונת הנאשם ואמרה שהוא היה בהונדה השחורה, וכי היא בטוחה בכך ב-100%. עוד ציינה, כי פגשה את מי שהיה בהונדה השחורה בפעם האחרונה באזור זריקת האבנים. כן הוסיפה, כי לא ראתה תמונות נוספות של הנאשם למעט במהלך החקירה (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 249 – 255, 262).

לדבריה, לא האמינה שיש אנשים כל כך רעים, היתה בחקירות רבות, והיא ממשיכה להיזכר בדברים כל יום בגלל האירוע הקשה והטראומתי שחוותה (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 255 – 256, 261).

1. בחקירתה הנגדית של למיס עלו נושאים רבים בהם חלו שינויים בגרסתה באשר לתיאור ההתרחשויות. הנושאים יפורטו להלן תוך התייחסות לגרסאות השונות שמסרה למיס בכל עניין ועניין בחקירותיה ובעדותה.

תיאור המעורבים, לרבות תפקידו של הנאשם –

1. בעדותה מסרה למיס כי לאחר שהאדם בשער אמר לה לנסוע ישר, האדם שנסע בהונדה רדף אחריהן ברכב. לאחר מכן, ועוד לפני שהגיעו לכיכר, האדם שהיה בהונדה ירד מהרכב, שאל “לאן אתן רוצות ללכת”, דיבר איתה בצורה מפחידה ומאיימת, והיא ברחה מהמקום. כן מסרה, כי אותו אדם רדף אחריהן לאחר מכן ברגל. היא אישרה, כי המרדף ברגל אירע ב”ירידה”, משמע, לאחר הפרסה בכיכר, בעת הנסיעה לכיוון השער (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 245 – 248, 256 – 260, 262, 269 – 270, 299 – 300; תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 377 – 378).

כן הדגישה, כי השיחה עם מי שהיה בהונדה היתה לפני הפרסה בכיכר, והיא בטוחה ב-100% שמדובר בנאשם (תמליל הדיון מיום 20.5.25, בעמ’ 253, 266). עוד הוסיפה, כי את האדם שהיה ברכב ההונדה, ראתה בפעם האחרונה “למטה באזור … שזרקו אבנים” (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 255). עוד הבהירה, שכאשר אמרה בעימות כי פגשה את הנאשם בכיכר “כשהוא בא אחרינו” (ת/17, בעמ’ 5), הכוונה שהמפגש היה בסמוך לכיכר, שכן יש מרחק קצר בלבד בין המקומות (תמליל הדיון מיום 20.5.25, בעמ’ 333).

כפי שכבר פורט, למיס הדגישה בעדותה הראשית כי האדם שהיה בהונדה השחורה – משמע הנאשם – איים עליהן, ריסס גז מדמיע וזרק אבנים. בחקירתה הנגדית, לעומת זאת, טענה תחילה כי ייתכן שמי שריסס עליה גז מדמיע ונתן לה את המכה עם אבן ביד היה עם נשק (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 342). בהמשך אישרה כי הנאשם אינו האדם שהכה אותה עם אבן, אך טענה כי ריסס גז מדמיע, ואילו האדם שהחזיק בנשק הוא שהכה עם האבן (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 392 – 393). לשאלה בדבר הפער ביחס לתיאור של אותו אדם עם נשק – לא ענתה (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 321).

תחילה מסרה למיס, כי מלבד האדם בברלינגו, לא ראתה אדם נוסף עם נשק במהלך האירוע, ובהמשך מסרה כי היה רק אדם אחד עם נשק בכל האירוע (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 282 – 283, 364). לעומת זאת, לאחר מכן אמרה, כי היה אדם אחד בשער עם נשק והיה אדם אחד בסוף עם נשק, אבל היא לא יודעת אם מדובר באותו אדם (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 388 – 389).

בחקירה הנגדית הוסיפה למיס כי האדם עם הנשק ירד מהברלינגו ולא מההונדה, וכי ראתה אותו רק בכניסה לישוב. לאחר מכן אמרה שאינה זוכרת אם היה אדם נוסף עם נשק במבוי הסתום. כן מסרה, כי בעת החקירה ככל הנראה התבלבלה “בין האנשים”, ובהמשך הוסיפה כי התבלבלה בין רכב ההונדה לרכב הברלינגו. לדבריה, התבלבלה “רק באנשים” (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 274 – 275, 283 – 284, 300 – 301). לשאלת בא כוח הנאשם אישרה כי ספקטור הוא האדם שהיה בשער עם הנשק (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 373 – 374). עוד ציינה כי האדם שהיה עם הנשק היה אדם מבוגר ולא צעיר, הוא נסע לבד ברכב, היא אינה יודעת מהיכן הגיע (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 409).

1. לעומת זאת, בחקירותיה הראשונות של למיס בשב”כ ובמשטרה מסרה גרסאות שונות ביחס לשיחה עם אדם שהיה בהונדה בשלב הראשון של האירוע, וכך גם בשאלת נוכחותו ומעורבותו של הנאשם ואחרים בשלב השני.
2. בדו”ח התחקור הגלוי מיום 10.8.24 מסרה למיס כי מרכב ההונדה, שניסה לחסום אותן, יצא בחור עם M16 וכוונת, חולצה לבנה וג’ינס והוא לא דיבר עמן. כשנסעו לכיוון השביל, עצר אותן בחור, כיוון אליהן נשק, שאל מה הן עושות ואם הן באו לבצע פיגוע, ולמיס אמרה לו כי הן התבלבלו בדרך וביקשה כי לא יפגע בהן. בשלב זה, גם החלו להתאסף אנשים נוספים סביב הרכב (ת/46, בסעיפים 8 – 9). גם בהודעתה המלאה מיום 10.8.24 מסרה, כי ירד מההונדה אדם עם נשק, שאל אותן למעשיהן והיה עם נשק שלוף, הן אמרו לו כי טעו בדרך. ראדה דיברה איתו במקום בו נזרקו האבנים, בדרך ללא מוצא (ת/47). באותה חקירה נשאלה אם תוכל לזהות מתוך תמונות את המעורבים, ואמרה שתוכל לזהות רק את האדם עם הנשק (ת/47, בעמ’ 2, שורה 17).
3. בהודעתה מיום 15.8.24 מסרה למיס תחילה, כי האדם שהיה בהונדה, יצא לקראתן ואמר להן לנסוע ישר ואחר כך חסם את השער. בהמשך אמרה כי נהג ההונדה ירד מהרכב עם נשק לאחר שהחלו לזרוק אבנים (ת/48, בעמ’ 1 – 3). עוד ציינה, בשלב הראשון של החקירה, כי האדם שירד מהרכב עם הנשק, אמר שיירה עליהן, איים על הילדה, ריסס עליהם גז מדמיע ונתן מכה עם אבן על האצבעות שלה (ת/48, בעמ’ 2). כן הוסיפה, כי מי שהיה לו את הנשק גם ביקש לקחת את הטלפון והציוד (ת/48, בשורה 20). לעומת זאת, לאחר שהוצגה לה תמונת הנאשם בחקירה זו, לא ייחסה לו למיס נשיאת נשק, אולם ציינה כי הוא ריסס עליהן גז מדמיע וזרק אבנים, דרש טלפונים ורכוש, ודחף את ראדה (ת/48, בשורות 27 – 34).
4. בחקירה מיום 25.8.24, לאחר שהוצגה לה גם תמונתו של ספקטור, השיבה כי “אולי זה מי שהיה לו נשק”. לאחר מכן אמרה כי הוא היה עם M16, עשה תנועת דריכה ואיים עליהן (ת/50, בשורה 16 ואילך). באשר לנאשם, זיהתה אותו כמי שהתיז עליה גז מדמיע וזרק אבנים. עוד הוסיפה ביחס לנאשם, כי היה ברכב שנעמד משמאל לרכבה, אחרי שביקשו הכוונה, וכששאלו אותו “לאן ללכת” הנאשם אמר לאחרים שהיו עמו שהיא “לא יודעת כלום” וכן “ישר”, במקום בו ראדה אמרה לה לעשות פרסה. כן הוסיפה, כי היו עמו הרבה אנשים ברכב, שהיה קטן ומלוכלך, והוא ישב במושב הנוסע הקדמי (ת/50, בעמ’ 10). כן תיארה לראשונה את המעשים, כמעשים שבוצעו על ידי שני אנשים: האחד עם נשק, והשני – הנאשם – בא אחריו, היכה אותה עם אבן וריסס גז מדמיע (שם, בשורות 73 – 75).
5. בעימות, כאמור, לאחר שהנאשם אמר ללמיס כי ראה אותה בכיכר, היא אישרה זאת (ת/17, בעמ’ 5). לפי דו”ח העימות שנערך בדיעבד, למיס גם ציינה שם, כי הוא זרק אבנים בדרך ללא מוצא, ולדבריה, ראתה אותו לאחרונה כשהתחילו לברוח מהרכב שעלה באש (ת/19, בעמ’ 1). בהמשך הוסיפה, כי היה לנאשם גז מדמיע (שם, בעמ’ 2).
6. לאחר העימות מסרה למיס כי זיהתה את הנאשם בשני חלקי האירוע “גם למעלה וגם למטה” (ת/51). בדו”ח העימות שנערך בדיעבד וגם בחקירת למיס לאחר העימות, לא אמרה דבר על אופן הגעתו של הנאשם לדרך ללא מוצא. עם זאת, בשיחת מסדרון עם החוקר הוסיפה, כי תחילה היה ברכב קטן, ובהמשך רדף אחריהן רגלית והגיע ברכב קטן אחר, בצבע בהיר, בו ישב במושב שלצד הנהג. כן מסרה, כי אינה זוכרת את כניסתו לרכב (ת/52).

בחקירה זו נשאלה על שני אנשים נוספים שלא זכרה, למרות שהיו במהלך האירוע – ראובני (ת/50, שורה 43) ונאשם 2 (ת/50, שורה 60). למיס לא ציינה כי ראובני היה עם נשק בדרך ללא מוצא, למרות שאין מחלוקת על כך.

המפגש הראשון עם הרכב הקטן –

1. בעדותה הבהירה למיס כי פגשה את האדם שמולו נערך עימות (הכוונה למלכיאל – א.פ) שהיה ברכב הקטן, וזאת בסמוך לאחר שנכנסו לישוב. לדבריה, ראתה רכב קטן זה לראשונה בכיכר (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 296 – 298). כן מסרה, כי הרכב עצר לשמאלה לפני הפרסה בכיכר, “באמצע הדרך”, וכששאלה את יושבי הרכב איך לצאת, הילדים שהיו ברכב, צחקו עליהן ואמרו “הן לא יודעות איפה הן” או “את לא יודעת כלום” (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 301 – 306; תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 380 – 381). עוד אישרה כי פנתה ליושבי הרכב הקטן לשאול איך נוסעים, היו ברכב מספר רב של אנשים, ומישהו מתוך רכב זה הוא שאמר את הדברים (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 376 – 377, 380 – 381). כן הוסיפה, כי ראדה ככל הנראה התבלבלה, כאשר מסרה שראתה את הרכב הקטן רק בשביל, וכי היא ראתה רכב זה עוד קודם לכן (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 295 – 297).

למיס אישרה בעדותה כי אחותה, ראדה, החלה לשוחח עם המשטרה עוד לפני הפנייה לשביל, המשיכה לדבר עם המשטרה בפנייה לשביל, ובאותו זמן התנהלה שיחה עם מישהו שביקשו ממנו לכוון אותן. לדבריה, הוא היה ברכב שחסם את הדרך וירד עם נשק. בחקירה נגדית מסרה, כי בזמן שיחת הטלפון של ראדה עם המשטרה דיברו במקביל עם בן אדם שהיה ברכב הקטן (בימ”ש/1ד). כל זאת באזור הכיכר ולפני זריקת האבנים. כן הוסיפה, כי אותו אדם היה רעול פנים (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 277 – 286, 292 – 294, 347, 366). לאחר מכן אישרה כי מדובר היה בזמן קצר לאחר תחילת השיחה עם המשטרה, משמע בדרך אל השביל לפני זריקת האבנים (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 355 – 357; תמליל דיון מיום 25.5.25).

לדבריה, החלו לזרוק אבנים בכיכר, וכשהגיעו לסוף השביל המשיכו לזרוק אבנים וגם ריססו גז מדמיע. בהמשך מסרה, כי יתכן שנזרקה בשלב הראשון אבן אחת בלבד, וזו שברה את החלון בחלקו האחורי של הרכב, בעת שביצעה את הפרסה, אך לא ראתה מי זרק אותה (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 289 – 290, 334). לעומת זאת, לאחר מכן מסרה, כי אך לאחר הפנייה אל השביל, בעת שעצרו על מנת לשאול אדם כיצד לצאת, החלה זריקת האבנים (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 385 – 387)

בהמשך עדותה הוסיפה כי השיחה עם המשטרה התחילה בסמוך לאחר הכיכר, ובזמן ששוחחו עם המשטרה, היה מפגש עם אדם נוסף (תמליל דיון מיום 20.5.25, 277 – 281, 285 – 286, 366).

1. לעומת זאת, בחקירותיה הראשונות מסרה למיס כי נתקלה ברכב הקטן רק בשביל. בדו”ח התחקור ציינה, כי ראתה את הרכב הקטן בשביל, ולא ציינה כי ראתה אותו קודם לכן (ת/46, בסעיף 10). גם בהודעתה המלאה מליל האירוע ציינה רכב קטן לראשונה בשלב של זריקת האבנים (ת/47). בחקירה ביום 15.8.24 תיארה כי ראתה את הרכב הקטן לראשונה “אחרי שהבחור בהתחלה הכווין אותנו”, וכן כי כששמעו כי יושבי הרכב אומרים “אתן לא יודעות כלום”, ראדה אמרה לה לעשות פרסה (ת/48, בשורות 6 – 12). גם ביום 25.8.24 תיארה את הרכב הקטן באופן דומה (ת/50, בשורות 67 – 71). גם בעימות מסרה, כי ראתה את האדם – שזוהה כמלכיאל – במכונית “השנייה” והוא אמר “עדיין לא יודעת מה”, וכן זרק אבנים למטה “איפה שהיה מבוי סתום” (ת/53, ת/54). למעשה, גם בהודעתה מיום 12.9.24 מסרה, כי ראתה את מלכיאל לראשונה “למטה … כשהרכב שלנו נעצר איפה שהיה מבוי סתום” (ת/55).

זיהוי הרכב בו ישב הנאשם –

1. למיס הדגישה בעדותה כי הנאשם היה ברכב הונדה, יצא מהרכב והתקרב אליה. עוד מסרה, כי הנאשם עבר לרכב הקטן באזור הכיכר. לדבריה, למרות שלא ראתה את הנאשם עולה לרכב הקטן, היא ראתה אותו בתוך הרכב הקטן, בשלב בו היתה בכיכר, בעת שהרכב נסע לידה, ומשמאל לרכב שלה. רכב זה המשיך לרדוף אחריהן עד המבוי הסתום. בתוך הרכב היו 5 – 6 צעירים. כן הוסיפה בהמשך כי באותו מקום היו גם אנשים ברגל (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 255 – 261, 265 – 266, 303 – 304, 349 – 350, 361 – 363).
2. לעומת זאת, בחקירתה מיום 15.8.24 תיארה למיס אדם עם משקפיים, בחור לא צעיר, שמן שירד אליהן והוא היה בהונדה שחורה עם חמישה אנשים. כן מסרה כי היה רכב נוסף מסוג ברלינגו מלוכלך ושם היו גם חמישה אנשים (ת/48, בשורות 4 – 6). בעדות הבהירה כי גם בחקירתה התכוונה לרכב הקטן, אולם לא ידעה להסביר מדוע תיארה שני רכבים ובהם חמישה אנשים וכיצד התיאור של אותו אדם עולה בקנה אחד עם התיאור של הנאשם (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 349 – 353). בחקירה שנערכה ביום 25.8.25, זיהתה את הנאשם כמי שהיה ברכב שעצר משמאלן, כאמור, אותו תיארה כקטן ומלוכלך (ת/50, בעמ’ 10).

זהות הרכב שרדף אחרי המתלוננות לשביל –

1. בעדות הראשית מסרה למיס תחילה כי מי שרדף אחריהן לשביל היה רכב ברלינגו ואנשים נוספים ברגל (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 249).

לאחר מכן הבהירה בחקירה הנגדית, כי הברלינגו לא רדף אחריהן אלא רק חסם את הדרך. כן ציינה כי האדם לא עשה כלום והלך, ומי שרדף אחריהן היה הרכב הקטן. כן מסרה, כי ראתה את הרכב הקטן כבר כשביצעה את הפרסה (תמליל דיון מיום 20.5.25, 263 – 264, 280).

לדבריה, נתקלה לראשונה ברכב הקטן בסמוך לכיכר בתחילת האירוע, ולאחר מכן, בפעם השנייה נתקלה בו בסמוך לאחר הפנייה לשביל ובעת שהיתה בשיחת טלפון עם המשטרה. יושבי הרכב היו בתוך הרכב בעת השיחה (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 376 – 374, 386 – 387). בהמשך אמרה כי איננה זוכרת אם מדובר ברכב הברלינגו או ברכב קטן אחר שרדף אחריהן (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 395 – 398). לדבריה, הרכב הקטן שפגשה בסמוך לכיכר או הברלינגו – רדף אחריהן, וכאשר הגיעו למבוי הסתום, יצא אדם עם נשק ואנשים רבים זרקו עליהן אבנים (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 388, 401 – 406).

1. גם במהלך החקירה, שינתה למיס את גרסתה ביחס לזהות הרכב שרדף אחריהן. בדו”ח התשאול מיום 10.8.24 צוין, כי למיס מסרה כי רכב קטן רדף אחריהן מתחילת הנסיעה בשביל ועד לדרך ללא מוצא (ת/46, בפסקה 10). לעומת זאת, בהודעה שנמסרה למשטרה זמן קצר לאחר מכן ציינה למיס, כי ההונדה, ממנה יצא האדם שהכווינן, הוא שנסע אחריהן, ואילו רכב קטן וכסוף חסם אותה ואז החלה זריקת האבנים (ת/47). בהודעתה מיום 15.8.24 מסרה למיס, כי ראתה את הרכב הקטן אחרי שקיבלו הכוונה, וכי חלק מהאנשים יצאו מהרכב ואחרים נשארו בו ו”כולם באו אחרינו”. כן ציינה כי האדם עם הנשק בדרך ללא מוצא הגיע למקום בהונדה, ומכאן שלפי גרסה זו, גם ההונדה הגיעה למקום (ת/48). בהודעה מיום 25.8.25, התייחסה לרכב הקטן כזה שהגיע לדרך ללא מוצא אחריהן (ת/50).

גרסתה של ראדה

1. ראדה מסרה בעדותה הראשית, כי לאחר שטעו בדרך פנו לאדם בכניסה לישוב, שהיה ברכב, בבקשה שיכוון אותן, והוא אמר להן להמשיך ישר. המדובר באדם עם משקפי ראייה (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 429, 434).

הן נכנסו לישוב, ולאחר כ-40 – 50 מטרים, הרגישו משהו לא בסדר, אנשים צעקו ואמרו “תבוא תבוא אנחנו רוצים להרוג אותם”. חלק מהאנשים היו ברכב וחלק ברגל. בשל חששה, היא אמרה ללמיס לעשות פרסה, ואז ראו את אותו אדם בו נפגשו בתחילה חוסם את הדרך. היא זיהתה אדם זה כספקטור, אך בחקירה במשטרה אמרה שמדובר בביטחון בשיעור של 60%, משום שבתמונה לא היו לו משקפי ראייה, כאמור (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 429 – 430, 434 – 435).

בשלב זה אמרה ללמיס לנסוע לשביל עפר שהיה בצד ימין בניסיון לברוח. הן נסעו בדרך זו עד שהגיעו למקום ללא מוצא. כשהגיעו לדרך העפר, התקשרה למוקד 100, והתחילו מעל הגבעה לזרוק אבנים. אחריהן נסע רכב ברלינגו שהיו בו 5 – 6 גברים. בירידה לדרך עפר, הם נסעו אחריהן, ובשלב מסוים הן עצרו את הרכב כדי להיעזר בהם, והם צחקו ואמרו “הן לא יודעות כלום” (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 430 – 431).

בהגיען לדרך ללא מוצא, זרקו עליהן אבנים וגם ריססו עליהן גז מדמיע, עד שלא יכלו לראות מי ריסס. לדבריה, במהלך כל הזמן היתה בשיחת טלפון עם המשטרה, שהתנתקה מעת לעת. בשלב זה רצתה לרדת ולהגיד לאנשים סביבן שהן לא עושות כלום, ואחיותיה אמרו לה לא לרדת, כי יש שם מישהו עם נשק. אולם, היא ירדה ואמרה לאדם עם הנשק שהן לא רוצות לעשות כלום אלא לצאת. האדם עם הנשק צעק, איים בנשק, ביקש את הטלפון והתיקים, הרים אבן, הכה אותה ושבר לה את הרגל. לדבריה, לאדם עם הנשק שאיים עליה היו משקפי ראייה. עוד הוסיפה, כי בשלב זה, וכתוצאה מיידוי האבנים, נפלה על ראשה אבן וירד לה המון דם. היא שמעה אחד מהם אומר שהם רוצים לשרוף את האוטו, ואמרה לאחיותיה לצאת מהאוטו ולרוץ, כדי לא להישרף. בשלב הזה שרפו את הרכב והמשיכו לאיים עליהן שיהרגו אותן, והן ברחו (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 431 – 432, 435).

עוד מסרה כי בשביל ללא מוצא היה רכב ברלינגו אולם היא לא זוכרת אם היו שם רכבים נוספים. לדבריה, אנשים עמם דיברה היו בתוך רכב הברלינגו, הן פנו אליהם ושאלו בדבר הדרך, והאנשים צחקו ואמרו “הן לא יודעות כלום”. השיחה היתה על השביל בעת הבריחה. היא לא זכרה לומר אם היו רעולי פנים (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 433, 452 – 454).

1. נמצאו פערים מסוימים בין גרסתה של ראדה במסגרת חקירותיה ובין גרסתה בעדותה באשר לתיאור ההתרחשויות.
2. בהודעתה מיום 15.8.24, מסרה ראדה תיאור דומה מאוד של האירוע, אלא שלא הזכירה, תחילה, את הרכב שנסע אחריהן ושהן ביקשו להסתייע ביושביו כדי למצוא את הדרך אל מחוץ לישוב, וציינה אך כי בעת שברחו רדפו אחריהן אנשים “חצי ברגל וחצי ברכבים” (ת/49, בשורה 4). בהמשך חקירתה, נשאלה “אחרי שנכנסתן לישוב אמרת שנתקלתן ברכב נוסף, תארי לי אותו בבקשה” (ת/49, בשורה 21). היא מסרה כי מדובר ברכב “כמו ברלינגו”, בו 5 – 6 אנשים, ותיארה את מקום המפגש הראשון עם רכב זה והשיחה עמן “כשברחנו מהם והלכנו לדרך אחרת”. כן הוסיפה, כי הם “הלכו בערך 2 דקות וחזרו עם החבר’ה” (ת/49, בשורות 22 – 28). בהודעה זו מסרה גם, כי במקום בו נזרקו האבנים לא היו רכבים נוספים, מלבד הברלינגו (ת/49, בשורה 34).

עוד מסרה, ביחס לאדם עם הנשק, גם כי כיוון אותו לראשה, ולאחר מכן כיוון אותו לראשה של הפעוטה שהיתה ברכב, ואף דרש ממנה את הטלפון ואיים לשרוף את הרכב. את קבלת המכה בראשה מאבן תיארה לפני יציאתה על מנת לדבר איתו (ת/49, בשורות 4, 18, 40).

ראדה ציינה גם כי הציגו תעודות זהות ואמרו שהן מבאר שבע אך “הם לא הקשיבו” (ת/49, בשורה 14). עוד ציינה כי יידוי האבנים החל כשהגיעו לדרך ללא מוצא (ת/49, בשורה 32).

אשר לזיהוי הנאשם, כאמור, ייחסה לו בחקירה ביום 15.8.24, כי נכח במקום כשנזרקו האבנים. בחקירתה הנגדית, אישרה ראדה, לאחר שהוצגה לה הודעתה מיום 15.8.24, כי לא אמרה באותה חקירה שהוא זרק אבנים על הרכב, אלא רק שהיא ראתה אותו בחלק של האירוע “כשזרקו אבנים על הרכב” (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 448).

1. בהודעתה מיום 25.8.24 מסרה ראדה תיאור דומה של חלקי האירוע אליהם התייחסה. היא הוסיפה כי האדם עם הנשק דרש טלפונים וגם תיקים (ת/60, בשורה 40).

ביחס להודעה זו אישרה בחקירה הנגדית, כי לאחר שהוצגה לה תמונה של הנאשם, לא זכרה במי מדובר ואמרה לחוקרת מספר פעמים שאינה זוכרת מי זה. לדבריה, רק לאחר שהתבקשה על ידי החוקרת מספר פעמים שתנסה להיזכר, ענתה שמדובר במי שזרק אבנים בשיעור של 70% כי לא היתה בטוחה, בשל מצב הכאבים שלה והבלבול. בעדות הוסיפה, כי מדובר באדם שזרק אבנים בדרך ללא מוצא. כן מסרה, כי באותה עת לא חשה בטוב והיתה עם סחרחורות, אך לפתע נזכרה, לאחר שהחוקרת אמרה לה שפעם שעברה היא זיהתה אותו (תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 436 – 437, ובעמ’ 443 – 445, 451 – 452).

גרסתו של יצחק ספקטור

1. ספקטור מתגורר בגבעת רונן והוא נעצר כחשוד בתיק ביום 27.8.24 (ת/30).

הוגשו הודעותיו של ספקטור בחקירות במשטרה ובשב”כ חלף עדותו הראשית. בחקירותיו ביום 27.8.24 וביום 28.8.24 מסר, כי בדרכו ביום שישי להביא אוכל מאחיו, ראה “ערביות רעולות”, משמע “עם לבוש ערבי”, ולפיכך התקשר לרבש”צ. לדבריו, חיכה לראות שמגיע הצבא ולאחר מכן נסע מהמקום. כן הוסיף, כי פגש אותן עומדות באזור שער הכניסה והן חסמו את המעבר, ולאחר שצפר, הן נכנסו פנימה, ורכבו של הנאשם נכנס אחריהן. הנאשם היה עם בנו הקטן, והוא הזהיר אותו “לגבי הערביות”. משם נסע הנאשם בעלייה לכיוון הבית שלו, ולאחר מכן לא ראה את הנאשם ואת “הערביות”. בשלב זה חיפש בטלפון את המספר של הרבש”צ, ולפתע ראה את “הערביות” נוסעות בצורה פראית לכיוונו, ולאחר מכן פנו ימינה. לדבריו, עמד באותה העת “בין הבטונודות” ולפיכך, הרכב לא יכול היה לצאת. עוד מסר כי חשש מאירוע ביטחוני באותה העת נוכח אירועים קודמים. הוא המתין במקום עד שהגיעה כיתת הכוננות ואנשים נוספים שאינו מכיר. כן הכחיש כי היתה שיחה בינו ובין המתלוננות. לדבריו, לא פגע בהן בדרך כלשהי וגם לא היה נוכח בשריפת הרכב, אלא רק שמע על כך. עוד מסר, כי הנאשם לא חזר בשלב כלשהו לאזור השער (ת/32; ת/33).

עוד הוסיף באשר למעצרו, כי שהה בתא שחור, עם שפיצים על הקיר, אזקו אותו בידיים וברגליים ושמו לו תחבושת על העיניים. הוא הוכה, ועיניו כוסו בכוח. לדבריו, קיבל רק חלק מהתרופות שהוא צורך והדבר השפיע עליו, לרבות עימותים עם החוקרים. החוקר הצמיד את פניו, צעק שהוא שקרן, איים עליו עם הידיים, וספקטור ירק עליו. באחד הדיונים, ציין עורך דינו כי כשהגיע לבקרו, הוא שכב על הרצפה, ולא ניתן היה לתקשר איתו. כן ציין כי לא אכל שלושה ימים. עוד מסר כי שקל להגיש תביעה בגין מעצר שווא, שכן לא היתה כל הצדקה לעצרו רק בשל כך שהתריע על כניסת מחבלים. לדבריו, הם ניסו להשיג מידע שיפליל את הנאשם (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 485 – 487, 492 – 495).

אשר לאירוע מסר בעדותו כי היה בשער באופן מקרי לצורך הבאת אוכל למישהו, צפר לרכב בשער כדי לצאת, ראה שיש אנשים עם רעלות, חשב שמדובר באירוע ביטחוני, ולכן התקשר לרבש”צ והזהיר את הנאשם שנכנס עם רכבו. הוא עמד בכביש, ראה מכוניות ואמר להם להיזהר ושיש אירוע ביטחוני, והוא עמד שם עד שהצבא הגיע למקום. הוא לא זכר אם היה בתוך הרכב, היה בלחץ ודיבר בטלפון (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 487 – 489).

עוד מסר כי ראה את הנאשם פעם אחת ולא ראה אותו יותר. כן הבהיר, כי ממקום הימצאותו בשער הישוב, אין שדה ראייה לכיכר, בשל צמחייה באזור (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 490 – 491).

גרסתו של שמואל ברום

1. ברום העיד בפני בית המשפט ומסר כי הוא תושב גבעת רונן, שכונה בישוב הר ברכה, ומשמש כרבש”צ – אחראי ביטחון – במקום, מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 466 – 467).

הוגשו הודעותיו במשטרה מיום 12.8.24 חלף עדות ראשית. מההודעות עולה כי בשעה 17:50 לערך, ספקטור עדכן אותו “שיש רכב עם ערבים בגבעה”, והוא עדכן את כיתת הכוננות ואת הרבש”צ. לדבריו, ראה מחצר ביתו שני רכבים נוסעים על השביל, אחד נוסע במהירות ורכב אחר מאחוריו. כן ציין, כי בשל מהירות הנסיעה והדיווח, חשש כי מדובר באירוע ביטחוני, והקפיץ את ראובני, חבר כיתת הכוננות. הוא הגיע סמוך לרכב, מסר כי מדובר בערביות ישראליות ואין חשש לאירוע ביטחוני. לפיכך, נסע לכיוון השביל כדי לסייע ולחלץ את הערביות, בהגיעו למקום, ראה את הרכב נשרף והאירוע כבר הסתיים (ת/37, ת/38, ו-ת/39).

בחקירה נגדית התברר כי מדובר בשביל מתפתל, רצוף בתים, עם פיצולים וגישה לשכונות נוספות. לדבריו, לאורך השביל מתגוררים רווקים, שאינם תושבים קבועים במקום. כן מסר, כי בזמן האירוע היה במדרון מתחת לבית, והוא ראה חלק מסוים מתוך האירוע בלבד. הוא ראה רכבים נוסעים על השביל, ואישר כי ניתן להשתלב בנסיעה שם מאזור הבתים בסביבתו (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 468 – 470).

עוד הבהיר כי בישוב יש כ-40 משפחות, בסמוך לשטחים פלסטינים ובעבר היו תקיפות, חדירות וניסיונות פיגוע ברכוש ובנפש, כולל רצח שבוצע בגבעת רונן, שאינה מגודרת. מכאן סבר שמדובר באירוע פח”ע. כן מסר, כי בשלב מסוים הבין שאין מדובר באירוע ביטחוני וכי הצבא כבר הגיע, ובשל כך לא הגיע בעצמו למקום. לדבריו, מספר חודשים לפני כן, היה אירוע בו הנאשם הביע בפניו חשש בדבר כניסה לישוב על רקע ביטחוני (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 469 – 471).

גרסתו של מאיר דרך

1. דרך מתגורר בגבעת רונן, הוא חבר כיתת הכוננות וחבר המזכירות. הוא שכן של הנאשם (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 473).

הוגשו הודעותיו של דרך חלף עדות ראשית. מההודעות עולה כי לאחר שהתקבל דיווח בווטסאפ של כיתת הכוננות מהרבש”צ ברום ולפיו “ערבים נכנסו לגבעה”, הם התבקשו להגיע לשער ולחסום אותו. הוא הגיע לשער וראה שהוא כבר חסום על ידי הרכב של ספקטור. בשלב זה קיבלו דיווח על המיקום המדויק של הרכב, ספקטור מסר שמדובר בנשים והוא הבין שלא מדובר באירוע ביטחוני. בשלב זה קיבלו דיווח על הנקודה שיש להגיע אליה, הוא התקרב לשם רגלית, וראה מרחוק התקהלות. הוא הבין שזה לא אירוע ביטחוני, הגיעו חיילים, הוא היה שם כחצי דקה ועזב את המקום (ת/40, ת/41).

בעדות הוסיף, כי הלך ברגל מהשער על השביל, בין דקה ובין 3 דקות, עד סמוך להתקהלות. לדבריו, בין הנוכחים היו רעולי פנים, ומכל מקום, היה מרוחק מהאירוע ולא הצליח לזהות איש. הוא לא ראה את הרכב עולה באש (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 473 – 477).

עוד ציין, כי השער נסגר בכל פעם שיש אירוע ביטחוני, כדי למנוע בריחה של המפגע וכניסה של מפגעים אחרים. כן תיאר כי היו אירועים ביטחוניים רבים במקום. גם הנאשם פנה אליו מספר חודשים קודם לכן ודיווח על חששו לאירוע ביטחוני (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 475 – 477). כן אישר, כי הדרך בין השער ובין הכיכר מפותלת ואינה ארוכה (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 476).

גרסתו של לוי זוסמן

1. זוסמן מתגורר בשניר יעקב ובתקופת המלחמה, כל מי שהיה בעל נשק היה חבר במעין “כיתת כוננות” (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 496).

הוגשה הודעתו של זוסמן, בה צוין, כי מישהו דיווח בקבוצת הווטסאפ של כיתת הכוננות שיש חשש לחדירת מחבלים, רכב ערבי שנכנס, שהצבא בדרך ואם יש מישהו שיכול לחסום את השער. כן ציין כי הדיווח היה בדבר רכב ערבי שהגיע לכיכר, וכשנשאלו מי הם, הרכב טס במהירות בין הבתים. לפיכך, לקח את אקדחו ורץ לשער. הוא הגיע לשער רגלית, חושב שספקטור היה במקום, אך אינו בטוח משום שהיה בתוך רכב. גם הרבש”צ היה שם, והוא פנה ברכב לכיוון האירוע. הוא לא הגיע למקום האירוע ולא ראה את הרכב השרוף, ורק בשלב מאוחר יותר נודע לו הדבר (ת/42).

לדבריו, סבר שמדובר באירוע ביטחוני של חדירת מחבלים בשל רכב ערבי שנכנס לישוב. כן הדגיש, כי היו במקום מספר אנשים, אך אינו זוכר את פרטי האירוע, שכן סבר באותה העת כי מדובר באירוע ביטחוני והוא פעל בהקשר זה. הוא הוסיף גם, כי חושב שספקטור היה בסמוך לשער, אך אינו בטוח משום שהאדם שראה היה בתוך הרכב. הוא לא הגיע למקום האירוע עצמו. עוד מסר כי לאורך השביל מתגוררים “צעירים” (תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 497 – 502).

הערכת עדויות התביעה

1. למיס היא למעשה עדת התביעה המרכזית. היא המקשרת בין האדם שעמו היה עימות מילולי בשלב הראשון – שאין מחלוקת שהוא הנאשם – ובין אדם שהיה מעורב באלימות בחלק השני של האירוע, והיא גם ציינה, לאחר שהוצגה לה תמונה של הנאשם, כי לנאשם היתה מעורבות אלימה באירוע. מכאן חשיבות גרסתה.
2. התרשמתי כי למיס עדה אינטליגנטית, העברית בפיה היתה טובה – הגם שאין מדובר בשפת אם – והיא דיברה בצורה רהוטה, למרות הקשיים הטבעיים במסירת עדות על אירוע כה טראומטי. היא תיארה את כל תיאוריה מדם ליבה, מתוך שכנוע שהיא מתארת דברי אמת, תוך שציינה כי היא משוכנעת בזיהוי בוודאות מלאה. ניכר כי אינה משקרת. עם זאת, לא ניתן לאמץ את גרסתה בעדותה במלואה, וזאת ממספר טעמים מצטברים, שיפורטו להלן.
3. למיס לא מסרה גרסה אחידה הן באשר לזיהוי המעורבים ותפקידיהם והן באשר לתיאור ההתרחשות.

למיס תיארה אדם שהיה בהונדה כבר בחקירתה הראשונה, אולם מסרה שתי גרסאות סותרות באותו לילה בשאלה אם שוחחה עמו. היא טענה גם, באותה העת, כי מי שירד מההונדה היה עם נשק, ובאחת הגרסאות מאותו מועד, ההונדה נסעה אחריהן אל הדרך ללא מוצא. גם ביום 15.8.24 מסרה כי ההונדה הגיעה לדרך ללא מוצא, וממנה יצא האדם עם הנשק, שנהג בה, וכן כי אדם אחר בהונדה הכווינן בכניסה ליישוב. כל זאת, למרות שאין מחלוקת כי הנאשם לא החזיק נשק באותו יום, כבר אין מחלוקת כי היה שיח ביניהם, וגם אין מחלוקת כי ההונדה לא הגיעה לשביל ולדרך ללא מוצא. בתחילת החקירה היא גם מסרה שפגשה ברכב הקטן רק בשביל. לאחר שהוצגה לה תמונת הנאשם ביום 15.8.24, טענה כי הוא מי שריסס עליהן גז מדמיע והכה אותה בידה, דרש טלפונים ודחף את ראדה, וכי ראתה אותו רק בשלב השני; ביום 25.8.24 זיהתה את הנאשם כמי שריסס עליהן גז מדמיע, הכה אותה עם אבן וגם היה ברכב הקטן שרדף אחריהן, שיתכן שהיה גם בשלב הראשון, אולם לא בהונדה; רק אחרי שהנאשם אמר לה בעימות, כי הוא מזהה אותה כנהגת הרכב, אישרה שהוא נהג בהונדה, בסמוך לאחר כניסתן לישוב. בהמשך, לאחר שנדרש הסבר בדבר אופן הגעתו של הנאשם לדרך ללא מוצא, שכן ההונדה לא היתה במקום, הוסיפה למיס כי הנאשם עבר מרכב ההונדה לרכב הקטן. בעדותה הוסיפה כי האדם עם הנשק ירד מהברלינגו ולא מההונדה. עוד ציינה, בעדות הראשית, כי הנאשם ריסס גז מדמיע וזרק אבנים, אולם בחקירה הנגדית מסרה, כי הנאשם אמנם התיז עליה גז מדמיע, אולם לא הכה אותה עם האבן ולא היה עם נשק.

מכאן, כי חלו שינויים רבים בגרסתה של למיס, והרושם הוא כי הגרסה הושפעה מנתונים אובייקטיביים שהתגלו במהלך הזמן, ומתוך רצון להביא את המעורבים לדין.

1. כמו כן, לאורך כל הדרך ייחסה למיס את אותן הפעולות ממש לאנשים שונים – כך למשל, ייחסה לספקטור כי הגיע עם נשק לדרך ללא מוצא, בעוד שאין מחלוקת כי לא היה במקום, ומי שככל הנראה הגיע עם נשק למקום היה ראובני. היא ייחסה לנאשם שאמר “היא לא יודעת כלום”, בעוד שעתה היא מייחסת זאת למלכיאל. למיס טענה בחקירתה מיום 15.8.24 כי מי שהיה בהונדה ירד עם נשק, איים עליהן, ריסס עליהן גז מדמיע וגם נתן לה מכה עם אבן. אולם, בהמשך, ביום 25.8.24 פיצלה תפקיד זה לשניים וטענה כי אדם אחד היה עם נשק והשני – הנאשם – ריסס עליה גז מדמיע והכה אותה עם אבן. בהמשך, בחקירה הנגדית, ייחסה לנאשם אך כי ריסס גז מדמיע. למעשה, גם למיס עצמה אישרה בעדותה כי חל אצלה בלבול “בין אנשים”.
2. גרסתה של למיס עברה שינוי לאחר שהוצגו לה תמונות, ומכאן החשש כי הצגת התמונות השפיעה על גרסתה. כאמור, בתשאול השב”כ מסרה למיס כי אדם בהונדה איים עליהן בנשק בתחילת האירוע, ובהמשך תואר אדם נוסף עם נשק. בחקירת המשטרה הראשונה, תיארה למיס אדם שהיה בהונדה שאיים עליהן עם נשק בשלב השני של האירוע, משמע באזור הדרך ללא מוצא. לאחר מכן אמרה, כאמור, כי אותו אדם הוא זה שהיה עם הנשק, הכה אותה עם אבן וריסס עליה גז מדמיע. מגרסאות אלו במשטרה עולה כאילו מדובר באדם אחד. ביום 15.8.24, כשהוצגה רק תמונה אחת של הנאשם טענה כי הנאשם ריסס עליה גז מדמיע והכה אותה עם אבן, אך לא כי החזיק בנשק, ואילו ביום 25.8.24, אחרי שהוצגו מספר תמונות של אנשים, פיצלה בין הדמויות, טענה כי מי שהיה עם הנשק היה ספקטור – שכאמור כלל לא היה באזור הדרך ללא מוצא – ואילו הנאשם ריסס עליה גז מדמיע והכה אותה.
3. גרסתה של למיס עברה שינוי נוסף לאחר שפגשה בנאשם במסגרת העימות, ושמעה ממנו כי הם נפגשו בשלב הראשון של האירוע כשהוא נהג בהונדה. לאחר העימות הדגישה למיס כי פגשה את הנאשם פעמיים, תחילה בשלב הראשון – “למעלה” – ולאחר מכן בשלב השני, בדרך ללא מוצא – “למטה”. גרסתה של למיס באשר למקום בו נתקלה ברכב הקטן לראשונה השתנה במהלך הזמן, ועתה היא טוענת כי פגשה בו כבר בסמוך לכיכר. אולם מכל מקום, לא ייחסה לנאשם – עד שלב העימות – כי יצא מההונדה והתקרב אל הרכב, הגם שמעורבותו של אדם בהונדה תוארה כבר בשלבי החקירה הראשונים.
4. למיס אמנם טענה, בעקבות שאלות שנשאלה בעדותה הראשית, כי היא זוכרת היום טוב יותר את הדברים, וכי “בכל יום שאני עוברת כאילו זמן על האירוע אני זוכרת משהו כאילו כל יום” (תמליל דיון מיום 20.5.25, בעמ’ 261).

עם זאת, לא ניתן לאמץ את עמדת התביעה, כי יש היגיון בהתפתחות שחלה בזכרונה של למיס בעקבות האירוע הטראומטי וכי יש לאמץ דווקא את גרסתה המאוחרת – שהחלה להתפתח כשבועיים לאחר האירוע. אכן, לא ניתן לדחות את האפשרות כי זכרונו של עד יתחדד בחלוף זמן והוא ייזכר בפרטים נוספים. עם זאת, ככלל זכרונו של אדם טוב יותר בסמוך לאירוע, ולפיכך הכלל המקובל הוא כי גרסה ראשונה עדיפה בדרך כלל על עדות מאוחרת שבמסגרתה יש ואדם משנה את גרסתו (ע”פ 2132/23 ביטון נ’ מדינת ישראל, בפסקה 98 לחוות דעתו של כבוד השופט עופר גרוסקופף (1.9.24); ע”פ 8449/17 פלוני נ’ מדינת ישראל, בפסקה 28 לחוות דעתו של כבוד השופט נועם סולברג (16.6.19); ע”פ 612/76 מדינת ישראל נ’ פרץ פ”ד לא(3) 365, 377 (1977); ע”פ 421/71 מימרן נ’ מדינת ישראל פ”ד כו(1) 281, 287 (1972)). כלל זה יפה במיוחד באשר לזיהוי מעורבים, כפי שעוד יפורט להלן.

במקרה הנדון, אין מדובר בהיזכרות בפרטים חדשים, אלא בהתפתחות של גרסה לאורך הזמן, ותוך סתירה לגרסאות הקודמות, ומכאן שלא ניתן לאמץ הגרסה העדכנית. גם אין מדובר כאן במקרה הייחודי, אליו הפנתה התביעה, על מנת לבסס את עמדתה, בו מדובר בדיסוציאציה בעקבות אירוע טראומטי, ובהיזכרות מאוחרת כתוצאה מכך. ברי, כי בהיעדר כל תשתית כי למיס אמנם סבלה מדיסוציאציה, אין באפשרות זו כדי להביא להעדפת גרסתה המאוחרת.

1. יתר על כן, ישנם פערים מהותיים בין התיאור שמסרה למיס ובין התיאור שמסרה ראדה. בעוד שבעדות הראשית מסרה למיס כי הנאשם הוא מי שריסס עליהן גז מדמיע והכה אותה עם אבן, בחקירה הנגדית מסרה כי לא הכה אותה עם אבן, ואילו ראדה טענה כי זרק עליהן אבנים מבלי שציינה דבר לגבי גז מדמיע. יתר על כן, בעוד שלמיס טענה כי ראתה את הרכב הקטן, אליו עלה הנאשם, בשלב ראשון כבר בסמוך לכיכר, ראדה הדגישה כי ראו את הרכב הקטן מהשלב בו ירדו אל השביל.
2. עוד אין להתעלם מהעובדה, כי לאחר העימות, למיס אישרה את רוב רובה של גרסת הנאשם, כפי שנמסרה בחקירתו הראשונה במשטרה, באשר לשלב הראשון של האירוע. למיס אישרה כי אמנם פגשה בנאשם, כפי שטען, היא אישרה את מיקום המפגש עמו בשלב הראשון בסמוך לכיכר לכיוון השער, וגם אישרה את הדין ודברים ביניהם. יש לזכור כי למיס לא תיארה מפגש זה בחקירותיה הראשונות.
3. כאן המקום להעיר, כי בא כוח התביעה שאל את למיס שאלות רבות בחקירה ראשית, שאינן מתאימות לעדות ראשית, אולם אפשרתי שאלות אלו, בהתחשב במצבה הנפשי של למיס. כן התעלמתי מסתירות קטנות בגרסתה של למיס, כמו למשל תיאור הרכב הקטן שנסע בשביל כברלינגו, בעוד שברור כבר עתה, כי רכב זה, שהיה שייך לספקטור, נותר באזור השער.
4. אשר לראדה – הרי שהראיות מלמדות, כי גרסתה מדויקת וזהירה יותר, אולם, גם בעניינה, לא ניתן לאמץ את גרסתה ביחס לזיהוי הנאשם מתוך התמונות שהוצגו לה.

בחקירתה הראשונה, כאמור, ביום 15.8.24, לאחר שהוצגה לה תמונת הנאשם בלבד, אמרה רק כי הנאשם היה באזור זריקת האבנים. ביום 25.8.24, רק לאחר שנשאלה שלוש פעמים אם היא מזהה אותו, היא אמרה שאינה בטוחה, ואך לאחר שהחוקרת הזכירה לה כי כבר ראתה את תמונתו, מסרה ראדה כי היה מעורב בזריקת האבנים. גם לאחר שהחוקרת הכווינה את ראדה, הביעה ראדה ביטחון נמוך יותר בזיהוי – אך של 70%. ראדה אמנם הסבירה בעדותה את הקושי בזיהויו במצבה הבריאותי בחקירתה ביום 25.8.24. עם זאת, באותו מועד הוצגו לה גם תמונותיהם של מעורבים אחרים, שאת שניים מהם זיהתה מיד ותיארה נכונה את חלקם באירוע.

יתר על כן, גם גרסתה של ראדה עברה שינויים, כאמור, בכל הנוגע לזיהוי הנאשם. תחילה מסרה בעת הצגת תמונתו של הנאשם, כי היה במקום זריקת האבנים, מבלי שציינה מה עשה. בחקירה הנוספת אמרה תחילה כי אינה זוכרת ולאחר מכן מסרה, כי הוא זרק אבנים. חוסר דיוק זה אינה עולה בקנה אחד עם הדיוק של ראדה אשר לזיהויים של אחרים, כאמור. יודגש, בהקשר זה, כי ראדה זיהתה את ראובני אותו ראתה מולה ושוחחה עמו, ואת ספקטור אותו ראתה לפני שהאירוע עצמו החל.

כאמור, גרסתה של ראדה גם שונה מזו של למיס, באשר למעשיו של הנאשם במהלך האירוע.

ראדה גם לא זיהתה את הנאשם כמי שעצר לצד הרכב ויצא לקראת המתלוננות בשלב הראשון של האירוע, וייחסה לו השתתפות אך בשלב זריקת האבנים, הגם שאין מחלוקת כי הנאשם בא במגע עם המתלוננות בסמוך לאחר כניסתן לישוב, ולפני תחילת האירוע האלים.

1. אשר להערכת עדותו של ספקטור – ניכר מתוך מכלול הראיות, כי מצבו הנפשי של ספקטור אינו שפיר. הוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית עם מעצרו, השתולל במהלך כליאתו, דיבר לא אחת בגסות רוח אל השוטרים, התפרע, וירק על שוטרים. מחקירותיו בשב”כ עולה גם כי הוא תיאר את בעיותיו הרפואיות, לרבות הנפשיות. גם במסגרת עדותו פנה בחוסר כבוד אל הנוכחים באולם, לרבות המותב (ת/31 – ת/34; תמליל דיון מיום 27.5.25, בעמ’ 480, 495).

עם זאת, לא מצאתי קשיים ממשיים בגרסתו. הגרסה שמסר ספקטור בחקירותיו, עולה בקנה אחד עם גרסתו בעדותו. היא נתמכת בראיות נוספות, לרבות עדויות המתלוננות ועדותו של הנאשם. מכאן, שניתן להתרשם בחיוב ממהימנותו, וליתן את המשקל הראוי לדבריו.

ספקטור למעשה מאשר את עדויות המתלוננות והנאשם בדבר ההיתקלות בו בשער, וזאת למרות שהוא הכחיש שיח עם המתלוננות. ספקטור אישר כבר בחקירתו כי הנאשם היה עם בנו ברכב, וכי נסע לכיוון ביתו. כן מסר כי לאחר מכן לא ראה אותו עוד (ת/32). למעשה, הימצאות בנו של הנאשם ברכבו צוינה בכתב האישום. אין גם עדות נוספת כי הנאשם היה בשער עצמו, ולמעשה, כפי שעוד יפורט, גם הנאשם אינו טוען זאת.

1. גם לעדויות עדי התביעה הנוספים, ברום, דרך וזוסמן – יש ליתן מהימנות מלאה ולמעשה עדויותיהם אינן שנויות כלל במחלוקת.

גרסת הנאשם

גרסת הנאשם בחקירה ובעדות אשר לאירועי יום 9.8.24

1. הנאשם שתק במהלך תשע חקירותיו בשב”כ ולא מסר בחקירות אלו דבר (ת/23).
2. כאמור, הנאשם מסר גרסה בחקירתו הראשונה במשטרה ביום 13.8.24 (ת/11), ובהשלמה לחקירה זו באותו יום (ת/12). לדבריו, ביום האירוע, לקראת שבת, חזר מנסיעה למעיין עם בנו, בן הארבע, דרך שער הישוב ברכבו מסוג הונדה. בכניסה לישוב עמד רכב וחסם את התנועה, בעוד רכב ממול מנסה לצאת מהשער. הרכב התקדם, והאדם שהיה ברכב ממול צעק לו “זה ערבים”. לפיכך נסע אחריו לכיוון הכיכר, עד שנעמד במקביל אליו בצד שמאל באזור הכיכר. החלון שלו היה פתוח, הוא ראה “אישה עם כאפייה”, צעק “תעצרי אל תזוזי”, יצא מהרכב, והתקרב כדי לשוחח עמן, אך הרכב החל לנסוע במהירות, והוא קיבל מכה קלה מהרכב בצד ימין של בטנו. מהשער פנה הרכב ימינה בשביל עפר לכיוון הגבעה הדרומית. הנאשם הלך לכיוון השער, בעוד הטלפון שלו נותר ברכב, ראה שתושבים מדווחים על האירוע, וחזר לרכב בו היה בנו הקטין. הוא התעכב במקום מספר דקות, ראה את כיתת הכוננות רצה לכיוון השכונה, ומשם המשיך לעלות בנסיעה עם בנו לכיוון ביתו. הנאשם סירב למסור שמות של מי שראה במקום. עוד תיאר את המצב הביטחוני בישוב, החשש מפיגועים, היתקלות קודמת עם רכב חשוד בו היה מחבל משוחרר, ואירוע נוסף בו נכנס לישוב מחבל עם סכין.

עוד מסר, כי לא ראה את כל הדמויות ברכב, ואינו יודע אם מדובר בגברים או נשים. הנאשם הכחיש כל קשר לאירוע אלים, טען כי לא הצית את הרכב, אולם שמע על אודות האירוע מקבוצות דיווחים בישוב, ומהתקשורת. כן הוסיף, כי האירוע התחיל כאשר היה לו חשד שמדובר באירוע ביטחוני והוא רצה רק לבדוק ולברר כדי לשמור על חיי משפחתו ותושבי המקום, אולם לא השתתף באירוע אלימות והוא מתנגד לאירועי אלימות. לדבריו, מדובר ב”אירוע מצער שלא היה צריך לקרות”, ו”זה מביא נזק לגבעה, להתיישבות”.

1. כאמור, במשך רוב חקירותיו הנוספות במשטרה ביום 15.8.24, ביום 20.8.24, ביום 21.8.24, ביום 27.8.24, וביום 29.8.24 שמר הנאשם על זכות השתיקה, למעט מספר נושאים שיתואר להלן (ת/13; ת/14; ת/15; ת/17; ת/21; ת/22).

בחקירתו ביום 21.8.24 הוסיף הנאשם ואמר, כי כבר מסר את גרסתו, כי היה לו חשש לפיגוע, והגיע להציל חיים ולא פגע באיש. כן הכחיש את כל החשדות, וציין כי הוא לא מבין מדוע מוחזק כאחרון המחבלים בתנאים לא אנושיים (ת/15).

בחקירתו ביום 27.8.24 הוסיף והדגיש הנאשם כי מתעללים בו וכי הוא חוזר על דרישתו לערוך עימות. במהלך אותה חקירה צוין, כי למיס הוכנסה לחקירה, תוך שהיא חוששת ורועדת. עוד צוין, כי הנאשם פנה אליה ואמר כי היא מתבלבלת, כי לא פגע בה אלא בא להציל חיים. כן אמר לה כי פגש אותה בכיכר, והיא אישרה כי פגשה אותו שם לראשונה. הנאשם הוסיף גם כי הוא מבקש ממנה “לעשות חשבון נפש”, וכי הוא חושב שהיא “עושה בלבול … מאוד מקווה שהיא לא משקרת … מעדיף לחשוב שהיא טועה ותגיד להם את הטעות” (ת/17). גם לפי דו”ח העימות שנערך בדיעבד, הנאשם אמר ללמיס מספר פעמים לאורך העימות, כי הוא זוכר שהיתה הנהגת, אולם הוא לא רדף אחריה, אלא פגש אותה בכיכר. כן אמר כי הוא מצר על מה שעברה, אך לא עשה לה כל רע, ומקווה שהיא לא משקרת אלא טועה (ת/19).

1. כאמור, מיד לאחר העימות נחקר הנאשם פעם נוספת (ת/21). גם בחקירה זו שמר על זכות השתיקה. אולם, הוסיף ואמר “לא אכפת לכם מהאמת. אני מאוד מקווה שהעימות הזה מצולם או הוקלט כדי שיראו אתה החוקר רק מפריע ומנסה להכניס לה מילים לפה”. יוער, וכפי שכבר צוין, כי העימות לא הוקלט בשל תקלה.
2. בעדותו, מסר הנאשם, כי הוא תושב גבעת רונן, נשוי ואב לבן ובת, עובד בתחום הבנייה ואשתו מורה (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 476).
3. כן הוסיף ותיאר בעדותו את אירועי יום 9.8.24. לדבריו, ירד לטבול במעיין יחד עם בנו, בן הארבע. בעת שחזר, ראה בשער רכב עומד בין שתי הבטונדות. הוא לא יכול היה לעבור, וממולו היה ספקטור, שרצה לצאת מהישוב. הנאשם צפר לרכב שלפניו להתקדם, הרכב התקדם ונסע במהירות לכיוון הכיכר. הוא התקדם בנסיעה אחרי הרכב, וראה שספקטור מסמן לו “זה ערבים, זה ערבים” (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 476 – 477).

הוא נסע במהירות לכיוון הכיכר וראה את הרכב עומד מימין לכיכר, הוא עמד לשמאלו, בין הכיכר לרכב, ראה נהגת ערבייה “עם כאפייה”, פתח חצי חלון וצעק “תעצרי אל תזוזי”. הוא פתח את הדלת, יצא מהרכב, נעמד והתקרב אליה כדי לדבר איתה. בעת שהתקרב לרכב, היא החלה לנסוע והוא קיבל מכה מהרכב. היא הסתובבה שמאלה ונסעה לכיוון השער במהירות. הנאשם הלך ברגל לכיוון השער, ותוך כדי הליכה ראה שהיא פונה ימינה לכיוון השכונה הדרומית בדרך עפר. הוא ראה גם את ספקטור מתקשר בטלפון, כשרכבו עומד בין שתי הבטונדות. היה רכב שרצה להיכנס, והיו שם אנשים נוספים. הוא נעמד בנקודה לכיוון השער, כאשר הוא שומר על קשר עין עם הרכב בו היה בנו, במרחק של כ-10 – 15 מטרים מהרכב וראה את מה שאירע בשער ממרחק של כמה עשרות מטרים. הוא התעכב שם מספר דקות וראה את כיתת הכוננות רצה לכיוון השכונה הדרומית. בשלב זה חזר לרכב והרגיע את הילד. בשלב מסוים ראה את הרשב”צ, שמואל ברום, נוסע במהירות ברכב לכיוון השער. הוא התעכב במקום כמה דקות, ראה ג’יפים נכנסים מכיוון השער ולאחר מכן חזר הביתה (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 477 – 478).

1. עוד הוסיף, שכאשר ספקטור צעק “זה ערבים”, ובשל ניסיונות הפיגוע הרבים שהיו במקום, עלה בליבו חשש לאירוע בטחוני. כן הוסיף, כי מספר חודשים לפני האירוע, חדר למקום מחבל חמוש בסכין, הוא היה במרחק קצר מהמחבל, שניסה לדקור את תושב הישוב, וככל הנראה בשל ערנות התושבים, הוא חזר לכפר. כן תיאר אירוע נוסף בו תושבים חשדו ברכב שעמד בכניסה, הגיעו לבדוק אותו, וגילו שמדובר במחבל משוחרר שבא לתצפת. עוד ציין כי ראה פיגוע בעבר, ובו מחבלת חמושה בסכין הגיעה לחיילים. לאור כל אלו, הפך לאדם דרוך, וחשש לאירוע חדירה (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 478 – 479).
2. להלן יתוארו הנושאים השונים שעלו בחקירתו הנגדית של הנאשם, תוך תיאור גרסתו וקשיים, ככל שהתעוררו.
3. תיאור ההתרחשות בשלב הראשון –

הנאשם אישר בעדותו את גרסת למיס, כי נסע ברכב הונדה מאחוריהן עם הכניסה לשער ונסע אחריהן לכיוון הכיכר. כן אישר כי דיבר עם למיס, אך טען כי עשה זאת מתוך הרכב. לדבריו, לאחר שיצא ממנו, לא הגיע עד לחלון רכבה, אלא הקיף את רכבו מקדימה בכיוון החלון והיה באזור הכנף הקדמי של רכבו. בשלב זה הרכב של המתלוננת החל לנסוע והוא קיבל מכה מהרכב (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 520 – 524).

כן מסר, כי לא דיבר אליה בצורה מפחידה, וכי דבריה של למיס בהקשר זה הם דברי שקר. כך מסר, גם ביחס לדבריה כי רדף אחריהן (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 524, 529).

הנאשם הכחיש מכל וכל את גרסת למיס כי עלה לרכב קטן שרדף אחרי רכבן של המתלוננות. עוד מסר כי לא ראה שום רכב קטן באזור בין הכיכר ובין השער בזמן שהוא היה שם (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 527 – 536, 561).

לדבריו, ייתכן כי הן נבהלו ממנו כאשר יצא לרכבן וצעק בקול תקיף “תעצרו, אל תזוזו”, וכשהוא רדף אחריהן ברגל, ומנגד, כשראו את ספקטור חוסם את השער, ולכן ברחו (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 533).

1. הנאשם הוסיף בעדותו, כי עמד במרחק של כ-10 – 15 מטרים מרכבו ובמרחק כמה עשרות מטרים מהשער, בעוד שבחקירתו הראשונה רק מסר כי “הלך לכיוון השער” וכן “התעכבתי שם” (ת/11, בעמ’ 4). לדבריו, הוא לא נשאל על המרחק ולפיכך לא ציין זאת. אולם הדגיש כי לא היה בשער אלא אך צפה לכיוונו (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 500, 501 – 573 – 579).
2. הנאשם מסר בחקירתו כי ראה את אנשי הביטחון וחברי כיתת הכוננות רצים לכיוון השביל, ופירט את שמותיהם, וזאת למרות שבחקירתו לא ציין את השמות (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 580). כן הוסיף, כי הרבש”צ נסע במהירות לשער, בעוד שבחקירתו הראשונה לא ציין זאת. גם בהקשר זה אמר שלא נשאל על כך. הנאשם מסר כי ראה את ברום נוסע לכיוון השער, אך לא ראה אותו חוזר לכיוון הכיכר (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 501, 582).
3. השתתפותו של הנאשם בשלב השני של האירוע –

הנאשם הכחיש מכל וכל כי היה נוכח בשלב השני של האירוע, ומסר כי לאחר שנתקל בלמיס בכיכר עזב את המקום. ממילא לא ידע לומר דבר על מה שהתרחש לאחר מכן (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 552 – 553).

לדבריו, הדברים שמסרה למיס בהקשר זה, באשר לזיהויו כמי שנטל חלק בשלב השני, וכפי שהם עולים מזכ”ד העימות שנערך בדיעבד (ת/19), אינם משקפים את הדברים כהווייתם. לדבריו, השוטר שאל את למיס אם נכון שזה הבחור שהיא זיהתה בתמונה בחקירה, שאל אותה שאלות מנחות, והיא כלל לא דיברה, אלא לכל היותר הנהנה בחיוב לשאלות ששאל החוקר (תמליל דיון מיום 10.6.24, בעמ’ 540 – 542, 546 – 555).

באשר לתשובתה החיובית של למיס כי ראתה את הנאשם הן “למעלה”, משמע בכיכר, והן לאחר מכן “למטה” (ת/51), מסר הנאשם כי יש בכך הוכחה שהשוטר מכניס מילים לפיה של למיס, ושואל שאלות שלמיס רק אישרה. בכל מקרה, מדובר בתיאור שלא היה שלא נברא (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 549).

כך גם מסר כי גרסתה של ראדה לפיה ראתה אותו לראשונה בשלב בו זרקו את האבנים (ת/49, בעמ’ 6; תמליל דיון מיום 25.5.25, בעמ’ 428) – אינה נכונה, שכן לא היה במקום, והיא משקרת או מתבלבלת. לדבריו, ראדה עצמה מסרה בחקירתה הנוספת כי אינה מזהה אותו, ורק לאחר שהחוקרת אמרה לה שכבר זיהתה אותו, אמרה שהיא בטוחה בכך שזרק אבנים בשיעור של 70% בלבד (ת/60, בעמ’ 5; תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 509 – 512).

התנהלות הנאשם בחקירותיו

1. הנאשם שתק במסגרת תשע חקירותיו בשב”כ (ת/23). הוא נחקר שבע פעמים על ידי המשטרה (ת/11 – ת/15; ת/17; ת/21; ת/22). בחקירתו הראשונה במשטרה ביום 13.8.24, מסר גרסה חלקית. גם בשש חקירות נוספות במשטרה – שתק, ובסך הכל שתק במהלך 15 חקירות.

הנאשם התייחס בעדותו לטעם לשתיקתו ולתנאים בבית המעצר של השב”כ. לדבריו, לקחו לו את כל הבגדים, אמרו לו שהוא מחבל, הכניסו אותו לתא קטן, עם קירות מקורצפים, מזרן קשיח, שמיכות מסריחות, שירותי “בול קליעה” עם שתן וצואה, פתח אוורור מכני, וללא אוורור. לדבריו, היה בלחץ נפשי קשה ומדובר ב”גיהנום”. אל החקירות הובל עם כיסוי עיניים, אזוק עם ידיו מאחורי גבו, הוא נאזק לכיסא, עם מזגן קפוא, וספג צעקות והשפלות. ביום שנעצר, קיבל ייעוץ משפטי לשתוק בחקירותיו בשב”כ ולמסור את חלקו רק בחקירת המשטרה, ולפיכך שתק בחקירותיו בשב”כ. לדבריו, היה מעוניין לצאת מבית המעצר של השב”כ, ועורך הדין סבר כי זה יסייע להעביר אותו לבית מעצר משטרתי, אולם לא הסביר כיצד זה היה אמור לסייע (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 479 – 480, 483 – 485).

1. כן מסר, כי בחקירה הראשונה במשטרה שיתף פעולה לפי ייעוץ של עורך דינו, אולם בהמשך הפסיק לשתף פעולה גם עם המשטרה, בעצת עורך דינו, כי לא האמינו לו. לדבריו, הוא ראה שמסירת הגרסה לא סייעה לו, אלא גרמה להקשחת התנאים, לרבות החזקתו “במרתפים”, אי אספקת חומרי ניקוי לתא, ולאחר שסופקו חומרי ניקוי והוא ניקה התא, העברתו לתא אחר. כך הועבר מתא לתא (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 480, 486 – 489).
2. גם בחקירתו הראשונה במשטרה ביום 13.8.24 לא מסר הנאשם פרטים כלשהם על האנשים שהיו מעורבים באירוע ובהם נתקל בעת שהיה במקום. הוא גם סירב למסור פרטים נוספים על זהותם של אנשים בישוב או בבית הכנסת, על כמות האנשים, ועוד (ת/11). בעדות הסביר כי לא מסר שמות של תושבים, משום שלא רצה שהמשטרה תעצור עוד אדם שלא עשה כלום במרתפים בהם הוא שהה. כן אמר שחלק מהשאלות “מעצבנות” ולכן לא ענה עליהן. כאמור, הנאשם גם סירב למסור כל מידע שמכוחו ניתן היה לאמת את גרסתו. לדבריו, נוצר בליבו חשש “כי מנסים לתפור לו תיק”, נוכח התנהלות החוקרים והצגת מידע שקרי, ולכן לא שיתף פעולה. כן ציין, כי היה לו חוסר אמון מסוים בחוקרים בשל כך שנעצר אף שלא עשה דבר, אולם הוא קיווה כי יאמינו לו (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 491 – 499, 505).
3. עוד הוסיף, כי לא היו בידיו פרטים נוספים על אירוע האלימות עצמו כדי לסייע באופן ממשי (תמליל דיון מיום 10.6.25, בעמ’ 503).

הערכת מהימנותו של הנאשם

1. עתה, להערכת מהימנותו של הנאשם ולמשקל שתיקתו. אכן, כידוע, שתיקת הנאשם עשויה לשמש כראיה מחזקת (ע”פ 6731/23 סטרוג נ’ מדינת ישראל, בפסקה 17 (16.7.24); ע”פ 8823/12 שבתאי נ’ מדינת ישראל, בפסקה 29 (1.7.14); ע”פ 11068/08 מדינת ישראל נ’ סנקר, בפסקה 28 לחוות דעתו של כבוד הנשיא יצחק עמית (12.7.10)). עם זאת, לא ניתן להתעלם מגרסתו הראשונית של הנאשם, כפי שנמסרה בחקירתו הראשונה במשטרה, שלפיה ההיתקלות שלו במתלוננות הסתכמה בדין ודברים עם למיס בשלב הראשון, ובסמוך לכיכר. גרסה זו אומתה במלואה על ידי למיס, לאחר העימות. היא אישרה שהנאשם נסע אחרי רכבן ברכב ההונדה שלו וכי יצא מרכבו בסמוך לכיכר, וכן אישרה את עיקרי הדין ודברים בינה ובין הנאשם.
2. מכאן, כי לא ניתן לאמץ את עמדת התביעה כי בגרסתו הראשונה של הנאשם אין כל מידע להגנתו, שהרי זו בדיוק גרסת ההגנה – שבכך הסתכמה ההיתקלות שלו במתלוננות. גם אין מדובר במצב דברים בו נאשם מגיע “מוכן” לעדות לאחר שעיין בראיות, שהרי גרסתו בעדותו היא, בעיקרה, אותה גרסה שמסר בחקירתו, ואומתה כאמור על ידי עדי התביעה, עוד במהלך החקירה. למיס, כאמור, אימתה בחקירה, את דבר ההיתקלות בנאשם בשלב הראשון. עדי תביעה נוספים אימתו בחקירותיהם פרטים נוספים. נכון אמנם שהוסיף פרטים מסוימים בעדותו, כמו למשל באשר למיקומו המדויק, אך למיס אישרה מיקום זה, בסמוך לכיכר ולא בכיכר עצמה, במסגרת עדותה. גם אין בפירוט הנוסף שמסר הנאשם במהלך עדותו, כמו למשל פירוט שמותיהם של חברי כיתת הכוננות, כדי להעלות או להוריד, שכן אין מחלוקת כי אותם אנשים אכן היו במקום.
3. בסופו של דבר, סבורה אני כי גרסת הנאשם, שלפיה לא חבר לאירוע, כי ראה את אנשי הביטחון והכוננות נוסעים לכיוון האירוע – היא עדות סבירה. גם אין בעובדה שאנשי כיתת הכוננות לא ראו את הנאשם בשער, כדי להפריך את גרסתו, שכן הם היו עסוקים באירוע הביטחוני הנסער, ואילו, לפי גרסתו, הוא עמד בסמוך לכיכר ולא בשער עצמו, כפי שאימתה למיס. אכן, במענה לכתב האישום, שניתן בעל פה, צוין כי הנאשם הגיע “בסמוך לשער”, אולם משהובהר כי הגרסה לפיה לא הגיע עד השער מעוגנת גם בדבריו בחקירה, לא מצאתי כי יש בכך כדי לפגום במהימנות הגרסה.
4. יתר על כן, אין מחלוקת כי הנאשם היה ברכב עם בנו, בן הארבע, בכניסתו לישוב, כפי שאף צוין בכתב האישום. ככל שהיה חובר לאירוע האלימות – בין ברכב הקטן ובין ברגל – משמעות הדבר היתה הותרת בנו הקטין בן הארבע, לבד ברכב, במשך זמן רב וביום קיץ חם. הנחה זו של התביעה, העומדת ביסוד עובדות כתב האישום, המייחסות לו כי עזב את בנו למשך זמן רב ברכב הקטן, אינה סבירה בעיניי, ולא ניתן לה כל הסבר סביר.
5. בסופו של דבר, הנאשם מסר גרסה ראשונית, גם אם חסרה פרטים, לפיה ההיתקלות שלו במתלוננות הסתכמה בשלב הראשון. סבורה אני כי מדובר בגרסה אמיתית שלא הופרכה.
6. אכן, הנאשם לא הביא עדי הגנה, אולם עניין זה אינו עומד כשלעצמו.
7. הנה כי כן, למרות שתיקתו של הנאשם במסגרת רוב חקירתו, בין בשל עצת עורך דינו ובין משום שהוא מסתיר מידע, אין בעצם היעדר שיתוף הפעולה והשתיקה, כדי לשמש כראיה עצמית.

עדויות ראייה – המתווה הנורמטיבי

1. זיהוי הנאשם לא בוצע בשלב אחד, והוא מבוסס, בעיקרו, על עדויות המתלוננות – למיס וראדה – שהן עדות ראייה. כאמור, המתלוננות מסרו תיאורים שונים בדבר המעורבים באירוע האלים לאורך החקירות שלהן ובמסגרת עדותן. הן לא מסרו תיאור של הנאשם, וגם לא תיאור דומה לנאשם, עד שהוצגה להן בחקירתן, לראשונה ביום 15.8.24, תמונה של הנאשם בלבד. לאחר מכן ביום 25.8.24 הוצגה להן תמונה של הנאשם וכן תמונות של מעורבים נוספים. בעקבות הצגת התמונה הן תיארו את תפקידו באירוע. כל אחת מהן מסרה תיאורים שונים באשר לתפקידו וכל אחת מהן גם שינתה מהתיאורים שמסרה במהלך הזמן. לאחר העימות מול הנאשם, ודבריו כי פגש את המתלוננות באזור הכיכר, אישרה זאת למיס.
2. עדות ראייה בדבר זיהוי חשוד טומנת בחובה סיכון. היא ביסודה עדות סברה, ולמעשה כוללת מספר הנחות: לעד היתה אפשרות לראות את פני החשוד; הוא זוכר את מראהו; ההתרשמות ממראה החשוד נותרה חרותה בזיכרונו של העד; התרשמותו זו לא השתנתה בשלב מאוחר יותר, למשל בשל תמונות שהוצגו לו; די בהתרשמות המקורית כדי להסיק מסקנה בדבר זיהויו. יוזכר, בהקשר זה, כי זיכרונו או חושיו של העד עשויים להיות שגויים, גם אם הוא מאמין בוודאות הזיהוי. לפיכך, ננקטות שיטות שונות, שנועדו לבחון את מהימנות הזיהוי, וכבר נפסק, כי יש לנקוט זהירות מירבית בביסוס הרשעה על עדות זיהוי לבדה (ע”פ 8902/11 חזיזה נ’ מדינת ישראל (15.11.12); ע”פ 2957/10 אלאטרש נ’ מדינת ישראל (30.5.12); ע”פ 10360/03 שדיד נ’ מדינת ישראל, בפסקה 12 (2.3.06); ע”פ 347/88 דמיאניוק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(4) 353, 394 – 395 (1993))
3. בבוא בית המשפט לבחון את משקלה של ראיית הזיהוי, עליו לבחון את מהימנותה של עדות הזיהוי, תוך בחינה פנימית וחיצונית של העדות (עניין דמיאניוק, לעיל, בעמ’ 404 – 405).

בשלב הבחינה הפנימית, על בית המשפט לבחון את מהימנות העד, בין היתר, על יסוד, מידת בהירותה של העדות, קיומן של סתירות אם לאו, תוכנה של העדות, ומידת האמון שבית המשפט נותן בדבריו של העד (ע”פ 3055/18 אבו רקייק נ’ מדינת ישראל, בפסקה 5 (4.8.20); ע”פ 193/14 נסראללה נ’ מדינת ישראל, בפסקאות 27 – 31 (26.10.14); עניין חזיזה, לעיל; עניין אלאטרש, לעיל).

ככל שההתרשמות ממהימנותו של העד חיובית, יש לבחון, בשלב הבחינה החיצונית, את משמעויותיה של עדותו, ואת המשקל שיש ליתן לזיהוי שבוצע במסגרתה, וזאת בשני רבדים: הראשון – רובד אובייקטיבי, הבוחן אם העד מסר דבר טעות באופן בלתי מכוון. ברובד זה יש לבחון את נסיבות חשיפת העד לחשוד, משך החשיפה, תנאי החשיפה לרבות זווית הראיה, התאורה ותנאי הראות, המרחק ממנו בוצע הזיהוי, ההשתייכות האתנית של העד והחשוד, וחלוף הזמן; השני – רובד סובייקטיבי, הבוחן את יכולתו של העד המסוים לשמר רושם חזותי של אדם, ולזהותו על פיו. בבחינת רובד זה יש לשקול השפעות על מצבו הנפשי של העד, חלוף הזמן, וכושרו לזהות את החשוד (עניין נסראללה, לעיל, בפסקאות 27 – 31; עניין חזיזה, לעיל; עניין אלאטרש, לעיל; עניין שדיד, לעיל, בפסקה 11). פגם בהליך הזיהוי, עלול לפגוע במשקלו. גם מידת ביטחונו של העד בזיהויו רלוונטית, הגם שישנו קשר רופף בין רמת הביטחון של העד ובין נכונות הזיהוי. מכל מקום, זיהוי המלווה בספק אינו חסר ערך, ויש ליתן לו משקל מתאים (עניין אבו רקייק, לעיל, בפסקה 5; עניין חזיזה, לעיל, בפסקה 49; עניין שדיד, לעיל, בפסקה 24; דורון מנשה ורביע עאסי “טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה” משפטים לה 205, 226 – 238 (2005)).

1. שיטות זיהוי שונות נמצאו כקבילות. אולם, בבחינת מהימנות הזיהוי יש לקחת בחשבון גם את שיטת הזיהוי בה נעשה שימוש, לרבות מסדר זיהוי חי, מסדר תמונות, הצגת תמונה של החשוד, עיון באלבום תמונות, הסתכלות סמויה על החשוד, זיהוי חשוד על דרך ההצבעה, ועימות עמו (עניין שדיד, לעיל, בפסקה 8; עניין דמיאניוק, לעיל, בעמ’ 395).

הצגת תמונת יחיד בפני עד אינה אסורה, אולם, ככלל, מדובר בשיטה בלתי רצויה, משום שהיא כוללת בחובה רמיזה באשר לזהות החשוד, והיא עשויה לפגוע בערכו של זיהוי אחר הכולל בחירה בין מספר אפשרויות (רע”פ 1421/24 יפרח נ’ מדינת ישראל (11.4.24)); עניין דמיאניוק, לעיל, בעמ’ 399).

נקבע גם, בהקשר זה, כי גם שאלה המופנית לעד המזהה אם הוא מכיר את האדם שתמונתו מוצגת, עשויה להוביל לכרסום במשקל הזיהוי (ע”פ 1714/95 יתום נ’ מדינת ישראל (20.4.97). שאלה כזו עשויה לשחד את זיכרונו של העד ולהניעו לזהות דווקא את החשוד כאותו אדם שראה בעת ביצוע העבירה (מנשה ועאסי, בעמ’ 215).

עוד עולה, כי עד ראייה עשוי לתייג בשגגה כמבצע העבירה אדם שהיה במקום האירוע, שנוכחותו שם תמימה, שכן עדים נוטים להשלים את זיכרונם, לבצע העברות ולהבנות את הזיכרון מחדש. משמע, כי יש חשש שהעד ימלא חסרים בזיכרונו תוך שימוש בהיגיון, דעות קדומות, או מידע שהתקבל באמצעות שאלות מנחות (מנשה ועאסי, בעמ’ 232, 264).

1. הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן התייחסה בדו”ח הביניים שערכה, ביחס לעדויות ראיה שגויות וזיהוי מוטעה, למחקרים ולהמלצותיהן של ועדות מקצועיות במדינות שונות שבחנו את הנושא ולהיבטים שונים שעשויים להשפיע על טיב הזיהוי (הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן דוח ביניים בנושא עדויות ראיה שגויות וזיהוי מוטעה (2019)). הוועדה הציגה שיעור גבוה של זיהויי שווא, כפי שעלה מנתוני משטרת ישראל וממחקר שבוצע בארצות הברית (שם, בעמ’ 3 – 4).

בין ההיבטים שיש ליתן עליהם את הדעת, מנתה הועדה את ההיבטים הבאים:

זיהוי של אדם שאינו מוכר למזהה הוא ככלל מהימן במידה פחותה מאשר זיהוי אדם המוכר לו (שם, בעמ’ 6); קיומם של מאפיינים ייחודיים בנראותו של החשוד, ומנגד גם היות פניו “טיפוסיות”, כך שהאבחנה בהם קשה יותר משום שעלולה להתגבר תחושת העד כי ראה את הפנים בעבר (שם, בעמ’ 7); קיומה של שונות משמעותית בין יכולתם של אנשים שונים לזהות פנים, וישנם אנשים שנוטים לטעות בזיהוי יותר מאחרים (שם, בעמ’ 8); שייכות אתנית עשויה להשפיע על היכולת לזהות באופן מדויק, שכן נמצא במחקר כי עדים מזהים מתקשים לזהות חשודים המשתייכים לקבוצה אתנית אחרת (שם, בעמ’ 9).

אין יחס ישר בין אורך החשיפה ובין הדיוק בזיהוי, ונמצא, כי העיקר הוא בחשיפה לתווי הפנים של החשוד, ולא לאירוע בכללותו. עוד עולה, כי ישנם גורמים אחרים שעשויים ללכוד את תשומת הלב של העד המזהה, למשל נשק, וכך הוא ממוקד פחות בפני המבצע (שם, בעמ’ 10); דיוק הזיהוי יורד ככל שהעד צפה באירוע ממרחק רב יותר (שם, בעמ’ 11); גם לתנאי ראות לקויה ישנה השפעה משמעותית על היכולת לבצע זיהוי מדויק (שם, בעמ’ 11); לחלוף הזמן בין האירוע ובין ביצוע הזיהוי יש השלכה משמעותית על מידת הדיוק בזיהוי, ועיקר אובדן הזיכרון של האירוע מתרחש במהלך שעות ספורות אחרי האירוע (שם, בעמ’ 12).

רמת עוררות מסוימת, הנובעת מלחץ האירוע הפלילי, משפיעה לטובה על יכולתו של העד לזהות באופן מדויק, אולם עד רמת לחץ מסוימת בלבד. במקרים חמורים וטראומטיים במיוחד, יכולה להיות לכך השפעה שלילית על יכולתו של העד לזהות חשוד (שם, בעמ’ 12); ישנו קשר רופף בלבד בין מידת ביטחונו של העד בזיהויו ובין דיוק הזיהוי. ישנה אמנם קורלציה מסוימת בין מידת הביטחון בשלב הזיהוי ובין מידת הדיוק, אולם יש קושי בהסקת מסקנות ממידת הביטחון בזיהוי בשלב מאוחר יותר (שם, בעמ’ 13).

זיהוי הנאשם כמי שנטל חלק באירוע האלימות – דיון

1. ביישום המבחנים שנקבעו בפסיקה, וכפי שעולה ממכלול ההיבטים שפורטו במחקרים, כפי שבאו לידי ביטוי בדו”ח הביניים של וועדת דנציגר, לא ניתן ליתן משקל מספק לעדויות עדות התביעה, למיס וראדה, בדבר זיהויו של הנאשם כמי שלקח חלק באירוע האלים ביום 9.8.24 בישוב גבעת רונן.
2. כאמור, התביעה מתבססת על שני שלבים של זיהוי הנאשם – האחד, הקישור בין הנאשם, שבא בדברים עם למיס בשלב הראשון של האירוע, ובין האדם שהשתתף באירוע האלימות בשלב השני; והשני, התיאור שמסרו למיס וראדה בדבר מעורבותו של הנאשם באירוע האלימות לאחר שהוצגו להן תמונותיו.
3. אכן, ללמיס היתה הזדמנות לראות היטב את פניו של הנאשם בעת שהגיע בסמוך לרכבה בשלב הראשון של האירוע. ניתן גם להניח כי היתקלות זו – שהיתה בתחילת האירוע, ושנחוותה על ידי למיס כאירוע מאיים, כפי שתיארה, הותירה עליה רושם, והובילה לחריתת פניו של הנאשם בזכרונה. עם זאת, ניתן היה לצפות כי תמסור, בנסיבות אלו, תיאור של הנאשם, ההיתקלות עמו בשלב זה, והתרשמותה ממראהו, בחקירותיה הראשונות. את זאת לא עשתה כלל. למיס גם לא מסרה תיאור כלשהו המתאים לנאשם במכלול חקירותיה, ורק בעימות מול הנאשם ייחסה לו את הנסיעה אחריהן לכיכר והיציאה מהרכב אליהן – עובדות עליהן אין מחלוקת. כאן המקום להדגיש, כי לנאשם מראה ייחודי. הוא שחום עור, נמוך ורזה, תיאור שלא היה אופייני למי מהחשודים האחרים. תיאור כזה לא נמסר בשלב כלשהו, ואף בעדותה תיארה למיס את הנאשם כרזה וגבוה. יתר על כן, כבר פירטתי את השינויים הרבים שחלו בגרסתה של למיס, הן לעניין תיאור המעורבים, והן לעניין תפקידם. תיאורים אלו עברו שינויים, לאחר הצגת תמונת הנאשם, לאחר העימות ואף במסגרת העדות עצמה.
4. כאמור, זיכרונו או חושיו של העד עשויים להיות שגויים, גם הוא מאמין בוודאות הזיהוי. בנסיבות אלו, לא היה מקום להציג ללמיס ולראדה תמונה יחידה של הנאשם. גם אם ביקשו לברר אך את מידת מעורבותו, ניתן היה לבצע ההליך באופן שלא יפגום במהימנות הזיהוי. כך למשל, ניתן היה לערוך מסדר זיהוי, וככל שהיה זיהוי, לברר את תפקיד המזוהה. ניתן היה, לחלופין, להציג את כל תמונות המעורבים יחדיו – בדומה למסדר תמונות – ולבקש כי כל אחת מהעדות תפרט מה תפקידו של כל אחד מהמעורבים, או כל שיטה אחרת שתבטיח את מהימנות הזיהוי. יש לזכור, כי בחקירה ביום 15.8.24 הוצגה תמונת הנאשם לבדה, ולא ניתן הסבר כלשהו, מדוע ההצגה נעשתה באופן זה, מבלי שהוצגו תמונות של אחרים.

ברובד הפנימי של הערכת משקל העדויות – כאמור, הגם שסבורה אני כי למיס משוכנעת בדבריה, כפי שהדגישה מספר פעמים, והגם שאין כל מחלוקת כי היא חוותה אירוע קשה וטראומטי, נמצאו בעדותה סתירות רבות, שכבר פורטו בהרחבה.

מבלי לחזור ולפרט את מכלול הסתירות, יש לזכור כי בהודעותיה הראשונות בסמוך לאירוע תיארה מספר רב של תוקפים ומסרה פרטים מזהים ביחס אליהם: אדם חמוש שיצא מרכב הונדה, בשנות העשרים לחייו שלבש חולצה לבנה ומכנסי ג’ינס; אדם שסגר את השער; אדם נוסף שעצר אותן במהלך הנסיעה וכיוון אליהן נשק; אנשים רבים שהתקרבו אל הרכב; מספר אנשים שרדפו אחריהן בתוך רכב קטן; בזמן זריקת האבנים היה גם אדם חמוש כבן 40, שלבש חולצה שחורה וג’ינס, שמנמן, בגובה בינוני-נמוך, עם זקן מאפיר ופאות; רעול פנים שריסס בגז מדמיע; רעול פנים שהורה למתלוננות לצאת מהרכב; מספר רעולי פנים שהחלו לרדת מהגבעה בעקבותיהן, ורבים שצעקו ורצו אחריהן. בהמשך תיארה אדם עם נשק שגם יידה אבנים והתיז עליהן גז מדמיע. לאחר שהוצגה תמונת הנאשם טענה כי הנאשם התיז עליהן גז מדמיע ויידה אבנים ופיצלה בינו ובין מי שהחזיק נשק. בעדות הראשית טענה כי הנאשם התיז גז מדמיע וכן יידה אבנים, אך בחקירה הנגדית מסרה כי לא יידה אבנים.

בגרסה שניתנה בסמוך לאירוע ייחסה לאדם עם נשק את המעשים שלבסוף יוחסו לנאשם בכתב האישום, וזאת למרות שהנאשם לא נשא נשק באותו יום. כן ייחסה לאדם בהונדה מעשים שלבסוף לא יוחסו לנאשם.

גם בעדותה הקצרה והמדויקת בעיקרה של ראדה נמצאו סתירות לעניין תפקידו של הנאשם. תחילה מסרה כי הוא היה במקום, מבלי לציין כי עשה דבר. לאחר מכן לא זכרה את הנאשם, ובהמשך מסרה כי זרק אבנים וכי היא משוכנעת בזיהוי ב-70% בלבד.

ברובד החיצוני – ישנה אפשרות סבירה כי העדות טעו באופן בלתי מכוון. המדובר בחשיפה לא ארוכה למספר מעורבים במסגרת אירוע טראומטי. הנאשם משתייך לקבוצה אתנית שונה מזו של המתלוננות, ומאופיין במראה אופייני למתגוררים בישוב, הכולל פאות ארוכות וכיפה גדולה. עוד יש להדגיש, את הזמן שחלף מהאירוע ועד הצגת התמונות – כ-7 ימים עד הצגת התמונה לראשונה, ו-10 ימים נוספים עד להצגת התמונה בשנית. יתר על כן, וכפי שכבר פורט, ללמיס ישנה נטייה לבלבול בין אנשים, כפי שעלה מייחוס מעשים לנאשם, שכבר אין ספק כי אחרים ביצעו, או שהיא מייחסת עתה לאחרים. כך, ייחסה בתחילת חקירותיה למי שיצא מההונדה שאיים באמצעות נשק בשלב השני – אירוע שככל הנראה יש לייחס לראובני. היא ייחסה לנאשם שאמר “היא לא יודעת כלום”, בעוד שעתה היא מייחסת אמירה זו למלכיאל. היא גם ייחסה לנאשם את אותם מעשים ממש שייחסה למלכיאל, במסדר זיהוי, כמי שאיים עליהן, זרק אבן וריסס גז מדמיע, וזאת במסגרת מסדר זיהוי שנערך בכלל ביחס לחשוד אחר (ת/55 ו-ת/68). היא גם ייחסה לספקטור השתתפות באירוע האלים, למרות שכבר אין מחלוקת כי נותר באזור השער.

אכן, לראדה ישנה, ככל הנראה, יכולת מדויקת יותר בזיהוי. אולם, גם היא טעתה בשני מסדרי זיהוי. באחד, זיהתה, לדבריה ב-100%, אדם שאינו החשוד לו נערך המסדר, ובשני, זיהתה ב-50% אדם שאינו החשוד לו נערך המסדר כמי ש”היה שם”. למעשה, גם ראדה שינתה עמדתה, כאמור, באשר לזיהויו של הנאשם – תחילה זיהתה אותו בוודאות של 100%, בהמשך העמידה את הוודאות על 70% בלבד, ובעדות הביעה שוב ביטחון בזיהויו. היא גם ייחסה לנאשם השתתפות אך בשלב השני של האירוע.

השימוש בנסיבות אלו בהצגת תמונת יחיד בפני העדות – הגם שאינה אסור – לא היה רצוי כלל וכלל, שכן הוא כלל רמיזה כי הנאשם היה מעורב באירוע האלים. שימוש זה פגם במשקל הזיהוי, שכן הוא לא כלל בחירה מתוך אפשרויות, וכאמור גם שאלה בדבר תפקידו של האדם שתמונתו מוצגת עשויה להוביל לכרסום הזיהוי (עניין יתום, לעיל).

ניכר מתוך ההתפתחויות, כי למיס השלימה את זיכרונה תוך שימוש בהיגיון ואולי אף בדעות קדומות, לאחר שהוצגו לה תמונות הנאשם, ובפרט נוכח השאלות המנחות שנשאלה.

1. הנה כי כן, נוכח הבלבול בין מכלול הפרטים, האירוע הטראומטי והקשה, מעורבותם של רבים במהלך אירוע זה, לא ניתן לומר בוודאות הנדרשת למשפט הפלילי, על יסוד עדויותיהן של למיס וראדה, כי הנאשם אכן השתתף באירוע האלים בשלב השני, על השביל ובדרך ללא מוצא. בנסיבות אלו, ונוכח הזהירות הנדרשת, אינני סבורה כי ניתן לבסס הרשעה בפלילים המתבססת אך על עדות הראייה לבדן.

טענות בדבר מחדלי חקירה

1. כאמור, בא כוח הנאשם העלה טענות רבות בדבר מחדלי חקירה, ובהם: אי עריכת מסדר זיהוי לנאשם; אופן עריכת הזיהוי באמצעות הצגת תמונה יחידה של הנאשם, ואף לפני הצגת תמונות חשודים נוספים; תיעוד בדיעבד של העימות בין למיס והנאשם; היעדר מתן זכות היוועצות לפני העימות, ועוד.
2. נוכח המסקנה כי אין די ראיות להרשעת הנאשם, הדיון במחדלי החקירה התייתר. עם זאת, ואך למעלה מן הצורך, אתייחס בתמצית שבתמצית לטענות שהועלו.
3. אי עריכת מסדר זיהוי לנאשם – ניתן וראוי היה לערוך מסדר זיהוי לנאשם, גם אם קשר עצמו לאירוע. כאמור, הנאשם קשר עצמו אך לחלק הראשון של האירוע, ולא נהיר כלל כי המתלוננות היו מזהות אותו. יתר על כן, גם אם היו מזהות אותו, ניתן היה אז לשאול בדבר מעורבותו, והדבר היה מפחית את הפגיעה הקשה במשקל הזיהוי. יתר על כן, הוצהר תחילה בפני בית המשפט בהליכי המעצר כי יש כוונה לערוך מסדרי זיהוי, ומדובר בהצהרה שאינה מדויקת, בלשון המעטה, ובכך נמצא קושי נוסף. גם הטענה שהוצגה, בהמשך, בהליכי המעצר, כאילו אי עריכת מסדר זיהוי קשורה לפרסום ברשתות, לא זו בלבד שאינה נכונה, אלא שגם אינה מצדיקה את ההחלטה להציג תמונה יחידה, שהרי מקל וחומר שפרסום יכול לזהם במצב זה. כך או כך, התברר כי הפרסום ברשתות היה במיקום זניח והמתלוננות כלל לא נחשפו לפרסום זה. גם לא הודגש בפני בית משפט השלום כי הוצגה תמונה בודדה של הנאשם, ומכאן כי ממילא לא ניתן לערוך המסדר, והדבר התגלה בהמשך הליכי המעצר, אך בשלב מאוחר.

מכאן, כי ההחלטה להבחין בין חשודים שקשרו עצמם לאירוע ובין אילו שלא קשרו עצמם – היתה החלטה שגויה, והיא פגמה באופן מהותי באפשרות לבירור האמת.

1. אופן עריכת הזיהוי לפי תמונה – גם הצגת תמונתו של הנאשם בוצעה באופן בעייתי ומעורר תמיהות. תחילה הוצגה, כאמור, תמונה יחידה של הנאשם, ולא הוצגו תמונות של אחרים, שגם הם, אישרו מעורבותם באירוע, בדרך זו או אחרת. גם לאחר שהוצגו מספר תמונות, נאמר ללמיס ולראדה כי מציגים להן פעם נוספת תמונה של מי שכבר זיהו.
2. תיעוד בדיעבד של העימות בין הנאשם ולמיס מיום 27.8.24 – כאמור, העימות בין למיס והנאשם לא תועד חזותית בשל תקלה ולא ניתן היה לשחזר התיעוד. גם לא נערך רישום של העימות בזמן אמת. מגידו ערך, אמנם, תיעוד תמציתי בדיעבד של העימות. ברי כי מדובר בתקלה מצטברת שניתן היה למנעה, בין בדרך של רישום בזמן אמת, בין בדרך של וידוא ההקלטה, ובין בדרך של רישום בדיעבד בצמוד לאירוע ולא כעבור זמן. עם זאת, לא התרשמתי כי המחיקה של ההקלטה בוצעה באופן מכוון, ואין כל תשתית לטענה קיצונית זו. בה בעת, ניכר כי תמצית העימות אינה משקפת את מלוא העימות, שכן מספר נושאים לא נרשמו. כך למשל, אין מחלוקת כי המתלוננת אישרה את דבריו של הנאשם, שפגשה אותו בכיכר, כפי שעולה מתיעוד חקירתו של הנאשם, למרות שבתיעוד שנערך בדיעבד, כלל לא צוין, כי הנאשם אמר ללמיס שפגש אותה בכיכר, וצוין אך שאמר לה שהיא היתה הנהגת. יתר על כן, למיס ענתה על שאלות רבות בתשובה קצרה, ואף בהנהון, אולם עניין זה לא בא לידי ביטוי בתיעוד עצמו.
3. היוועצות לפני העימות – גם לא התאפשר לנאשם להיוועץ בעורך דינו באופן עצמאי לפני העימות, אולם יש לזכור כי נועץ בעורך דין לפני חקירתו שהובילה לעימות.
4. הפניית שאלות ללמיס חלף גביית הודעה – בתום העימות נחקרה למיס פעם נוספת, ובהמשך לכך, נשאלה שאלות נוספות, מבלי שנגבתה ממנה הודעה. כל זאת, למרות שראוי היה לגבות זאת בהודעה, שניתן להתרשם לא רק מתוכנה אלא גם מאופן הצגת השאלות.
5. ניהול שיחה טלפונית בנושא הזיהוי עם שלוש המתלוננות יחדיו – ביום 12.8.24 נערכה שיחה עם שלוש המתלוננות בדבר זיהוי התוקפים, כאשר שלושתן יחד, והן עשויות להשפיע זו על עדות זו.
6. טענות נוספות בדבר מחדלי חקירה – הועלו גם טענות נוספות בדבר מחדלי חקירה, ובהן: היעדר תיעוד חזותי של החקירות; אי ביצוע עימות מול ראדה; היעדר עריכת איכונים של הדוברים ברקע השיחה עם המשטרה; ואי ביקור בזירת האירוע, עריכת מדידות במקום והצגת תמונת הזירה. אולם, בסופו של דבר אין לכל אלו השלכה ממשית על הממצאים ומכאן שאין עוד צורך להידרש למכלול הטענות.

סיכום ומסקנות

1. תם ולא נשלם. מתפרעים רבים לקחו חלק באירוע אלים שהוביל לפגיעה קשה במתלוננות, לרבות זריקת אבנים שפצעו אותן, איומים, ריסוס גז מדמיע, והצתת רכבן של המתלוננות בעודן בתוכו. בסופו של דבר, אך בנס הצליחו המתלוננות לברוח מרכבן העולה באש, כשהן חבולות, מפויחות וחוששות לחייהן, ואין לדעת כיצד האירוע היה מסתיים אלמלא הצליחו לברוח ולחבור לכוחות הצבא.
2. שמונה נחשדו במהלך החקירה. שניים בלבד הועמדו לדין. נאשם 2 סיים את ההליך בהסדר טיעון מקל הנוגע לחלקו הקטן באירוע. נאשם 1 מזוכה עתה מכל המיוחס לו, בהיעדר ראיות מספקות להרשעתו.

הכרעת הדין מעוררת קושי ממשי, שכן איש לא נתן את הדין על המעשים הקשים שבוצעו במתלוננות, ואין ספק, כי הכרעת דין זו תגרום למעמסה נפשית נוספת עליהן. עם זאת, יש לקוות, כי למרות שלא מוצה הדין עם האחראים לאירוע, ימצאו המתלוננות את הכוחות הפנימיים להשתקם, והאחראים יבואו על עונשם במקום אחר.

ניתנה היום, י’ אב תשפ”ה, 04 אוגוסט 2025, במעמד הצדדים