המערכת הפלילית בישראל מטפלת באלפי תיקים בשנה, עם שיעורי הרשעה גבוהים במיוחד בהשוואה בינלאומית. בשנת 2021, למשל, כ-90% מהנאשמים שעניינם הסתיים הורשעו או נקבע שביצעו את העבירה המיוחסת להם, לעומת כ-2% שזוכו וכ-4% שלגביהם חזרה בה התביעה מכתב האישום. נתון זה משקף את מגמת ההרשעות הגבוהה בישראל, הנובעת בחלקה מהשימוש הנרחב בעסקאות טיעון (כ-74% מהנאשמים סיימו את ההליך בהסדר טיעון בשנת 2021) ומהגישה של התביעה להגיש אישומים רק כשקיימת תשתית ראייתית חזקה. עם זאת, אם בוחנים רק תיקים שנוהלו עד תומם ללא עסקת טיעון – שיעור ההרשעה נמוך משמעותית (כ-59% ב-2020) עקב אחוזי זיכוי גבוהים יותר בניהול הוכחות.

תונים מספריים עדכניים (2025): בשנת 2020 הגישה הפרקליטות 4, 278 כתבי אישום – עלייה של כ-7% לעומת 2019. ב-2021 הוגשו 4, 434 כתבי אישום (כ-4% יותר מ-2020 וכ-10% יותר מב-2019), כאשר בכ-32% מהם סעיף העבירה המרכזי היה עבירת אלימות, בכ-20% עבירת מין, כ-10% עבירות נשק וכ-8% עבירות סמים. מגמה זו מצביעה שהעבירות האלימות הן הנתח הגדול מבין האישומים, ואחריהן עבירות מין ועבירות נשק. הפרקליטות ציינה שב-2020 כ-41% מכלל התיקים שטופלו עסקו בעבירות אלימות, 15% בעבירות מין, 8% ברכוש ו-7% בהפרות סדר ציבורי.

בהתאם לכך, מספר ההליכים הפליליים גדל בשנים האחרונות. לצד זאת, ניכרת עלייה בשימוש בכלי אכיפה מודרניים: כך למשל יחידת הסייבר בפרקליטות המדינה דיווחה על גידול חד בתיקי פשיעה מקוונת (144 תיקים ב-2020, לעומת 57 בלבד ב-2019) והגשת 42 כתבי אישום בתחומי הסייבר ב-2020 – עלייה של 40% משנה קודמת. מגמה נוספת היא הקפדה גוברת על זכות נפגעי עבירה ושקיפות ההליכים: המשטרה והפרקליטות מפעילות מערכת ממוחשבת (מנ”ע) לעדכון מתלוננים במצב תיקם, וצמצום הסחבת המשפטית. בשנת 2020, למשל, בכ-70% מהתיקים שהועברו מהמשטרה לפרקליטות התקבלה הכרעה סופית בתוך חודש אחד בלבד – שיפור לעומת 67% ב-2019.

היקף הפעילות של רשויות התביעה: פרקליטות המדינה מטפלת בכ-10% מהתיקים הפליליים בישראל – אלה הכוללים את העבירות החמורות ביותר. יתר התיקים (כ-90%) מטופלים בעיקר ע”י חטיבת התביעות במשטרת ישראל וגופי תביעה ציבוריים אחרים. נכון לסוף 2022, עובדים בפרקליטות המדינה 2, 114 איש (מהם 1, 163 פרקליטים, 385 מתמחים, 267 מנהליים, 149 סטודנטים ו-49 חוקרי מח”ש), והיא בנויה מ-14 יחידות מטה ו-13 פרקליטויות מחוז ברחבי הארץ. בפרקליטות כ-1, 100 תובעים ופרקליטים פעילים בסך הכול. נתונים אלה מדגימים את ממדי המערכת: אלפי אנשי מקצוע פועלים כדי להוביל הליכים פליליים במאות אלפי תיקי חקירה שנפתחים מדי שנה. לדוגמה, בשנת 2020 נפתחו בפרקליטות 29, 263 תיקים שהועברו מהמשטרה, אך מתוך אלה רק בכ-30% התקבל החלטה להגיש כתב אישום – בשאר (כשני שלישים) הוחלט על סגירת התיק ללא כתב אישום, לעיתים בהסדר מותנה. בפועל, כ-20 אלף תיקים נסגרו ללא אישום ב-2020 (נגד כ-31 אלף חשודים), כאשר ב-57% מהמקרים עילת הסגירה הייתה חוסר ראיות, ב-20% היעדר אשמה וב-16% חוסר עניין לציבור. נתונים דומים נצפו גם בשנים שאחר כך, וממחישים את האתגר הראייתי – בפרט בעבירות מורכבות כמו עבירות מין, שבהן שיעור הסגירה בשל חוסר ראיות אף גבוה מהממוצע (כ-68% מתיקי המין שנסגרו ב-2020, לעומת 59% בכלל התיקים).

השוואה בינלאומית: שיעורי ההרשעה בישראל (כ-93% בהרשעה חלקית/מלאה בכלל המשפטים הפליליים) גבוהים במעט ממדינות מערביות אחרות, אך דומים למגמה במדינות בעלות מערכת תביעה חזקה. בבריטניה, למשל, שיעור ההרשעה עומד על ~84% בערכאות נמוכות ו-80% בבתי משפט הכתר, ובארה”ב (פדרלי) למעלה מ-90% מהתיקים מסתיימים בהרשעה – בעיקר עקב עסקאות טיעון. לעומת זאת, ביפן מדווח על 99% הרשעה מהתיקים המגיעים להכרעה, אך חשוב לציין ששיעור אישור ההעמדה לדין שם נמוך (רק ~37% מהחשודים מואשמים בפועל), כך שהתביעה היפנית ממיינת בחומרה ורק מיעוט מהחקירות מגיע לבית משפט. גם בישראל ננקטת גישה דומה: פרקליטות המדינה מסננת ומעמידה לדין רק כאשר יש סיכוי סביר להרשעה, כנדרש בחוק ובמדיניותה. כך נשמר אמון הציבור שבתי המשפט אינם מרשיעים חפים מפשע, אך מנגד מתעצמת הביקורת על שיעורי הזיכוי הנמוכים. גורמי אכיפה ומשפטנים דנים תדיר בסוגיה זו, ומדגישים כי שיעור הרשעה גבוה לכשעצמו אינו מעיד בהכרח על עיוות דין, כל עוד הוא תוצר של סינון תיקים חלשים מראש, ניהול עסקאות טיעון מוסכמות והעדפת צמצום סיכונים משפטיים. יחד עם זאת, מתקיים שיח מתמשך על הצורך בחיזוק זכויות נאשמים ובאיזון בין יעילות ההליך לצדק מהותי, במיוחד לאור מקרים חריגים בהם התגלו כשלים (ראו בהמשך מקרה זדורוב כמקרה בוחן).

מערך התביעות הפליליות בישראל – גופים ותפקידים

רשויות התביעה בארץ מתחלקות בין מספר גופים עיקריים: פרקליטות המדינה (הכפופה למשרד המשפטים) וחטיבת התביעות של משטרת ישראל. הפרקליטות מופקדת על העמדה לדין בעבירות פשע חמורות ועל ייצוג המדינה בערכאות, בעוד התביעה המשטרתית מטפלת בעבירות קלות יחסית הנידונות בבתי משפט השלום (כגון תיקי תעבורה, עברות רכוש קלות, החזקת סמים לשימוש עצמי וכד’). התובעים המשטרתיים הם שוטרים שעוברים הסמכה מיוחדת ממפכ”ל המשטרה כדי לשמש כתובעים, אך אינם חלק מפרקליטות המדינה. כך נשמרת חלוקת עבודה: המשטרה חוקרת ומגישה כתבי אישום בעבירות פחותות חומרה, והפרקליטות מטפלת בעבירות החמורות (רצח, הריגה, אונס, שוד, שחיתות שלטונית, פשע מאורגן ועוד). למעשה, לפי החוק ונהלי העבודה, כל תיק עבירה מסוג פשע חמור או תיק מורכב מבחינה ציבורית/משפטית – מועבר לפרקליטות לטיפול. הפרקליטות מטפלת כאמור בכ-10% מכלל התיקים הפליליים, שהם הקשים והמורכבים ביותר, ואילו כ-90% האחרים נותרו לתביעה המשטרתית וגופי תביעה אחרים.

מלבד גופים אלו, גופי תביעה ייעודיים נוספים פועלים בישראל: למשל, רשויות מקומיות מוסמכות להעמיד לדין בעבירות מקומיות (כגון עבירות תכנון ובנייה או רישוי עסקים), באמצעות עורכי דין פרטיים המקבלים הסמכה מהיועץ המשפטי לממשלה. אלה מטפלים באכיפת חוקי עזר עירוניים, איכות הסביבה וכד’ ונחשבים גם הם חלק ממערך התביעה (על אף שאינם עובדי מדינה, הם מוסמכים כתובעים ציבוריים). כמו כן, בתחומים רגולטוריים מסוימים קיימות יחידות תביעה של משרדי ממשלה – למשל רשות המסים (בתיקי עבירות מס), הרשות לניירות ערך (בעבירות בשוק ההון), היחידה לאכיפת דיני מקרקעין (בבנייה בלתי חוקית) ועוד – אשר פועלות בשיתוף עם הפרקליטות. בנוסף, החוק מאפשר גם הגשת קובלנה פלילית פרטית בעבירות קלות מסוימות (כגון לשון הרע פלילי, תקיפה פשוטה וכד’), שבה אזרח פרטי משמש כתובע; אך מקרים אלה נדירים ומהווים שארית היסטורית שמופעלת במשורה.

בראש פרקליטות המדינה עומד פרקליט המדינה – המנהל המקצועי של מערך התביעה (מקביל במובן מסוים ל”תובע כללי” במדינות אחרות). פרקליט המדינה ממונה ע”י הממשלה בהמלצת שר המשפטים, וכפוף מנהלית ליועץ המשפטי לממשלה. למעשה, היועץ המשפטי לממשלה (היועמ”ש) הוא בעל הסמכות העליונה להחלטות בעניינים פליליים, כולל סמכות להחליט על העמדה לדין או ביטול אישום, אך ברמת הביצוע השוטף ניהול התביעה מופקד בידי פרקליט המדינה. לאורך השנים שימשו בתפקיד זה משפטנים בולטים, ביניהם דורית ביניש (לימים נשיאת בית המשפט העליון) שכיהנה כפרקליטת המדינה בשנות ה-90, עדנה ארבל (לימים שופטת עליון, פרקליטת המדינה 1996-2004) שנודעה במדיניות תקיפה נגד שחיתות ציבורית, משה לדור (2007-2013) שניהל את התביעות בתיקי ראש הממשלה לשעבר אולמרט, שי ניצן (2013-2019) והפרקליט הנוכחי עמית איסמן (מאז 2020). פרקליטי המדינה לדורותיהם קבעו תקדימים ומדיניות – למשל בתקופת ארבל נוסדו הנחיות לתעד חקירות וללוות מתלוננות בעבירות מין, ובתקופת ניצן גובשו נהלים לתיקי הסדר מותנה וענישה קהילתית.

לפרקליט המדינה ארבעה משנה (סגנים בכירים) בעלי תחומי אחריות: המשנה לעניינים פליליים (אחראי על התביעה הפלילית והנחיית כל פרקליטי המחוז בחקיקה ונהלים פליליים), המשנה לעניינים אזרחיים, המשנה לתפקידים מיוחדים (תחומים כגון ביטחון המדינה, זכויות אדם ותחומים רוחביים), והמשנה לאכיפה כלכלית (פיקוח על אכיפת עבירות כלכליות, הלבנת הון וכד’). לדוגמה, המשנה הפלילי מרכז פורומים מקצועיים בנושאים כמו תעבורה, עבירות המתה, עבריינות נוער, סחר בבני אדם ועוד, ומנחה גם גופי תביעה חיצוניים כמו התביעה המשטרתית בתחומים אלה.

במשטרת ישראל, חטיבת התביעות מהווה יחידה ארצית באגף החקירות והמודיעין. בראש החטיבה עומד קצין בדרגת תת-ניצב; נכון ל-2023 משמש בתפקיד זה תנ”צ דודו (דדו) זמיר, והחטיבה אחראית מקצועית על מאות תובעים משטרתיים הפרוסים בכל מחוזות המשטרה. התביעה המשטרתית מטפלת ברוב כתבי האישום בעבירות שגרתיות: מדי שנה מגישה המשטרה עשרות אלפי כתבי אישום – למשל, בתיקי תאונות דרכים, תקיפות קלות, גניבות קטנות, אלימות במשפחה קלה וכד’. ריכוז התביעה המשטרתית תחת פיקוד אחוד נועד להבטיח אחידות בענישה ובמדיניות. כך, למרות שהשוטרים-התובעים אינם כפופים לפרקליטות, הם מתואמים עמה: נהלי פרקליט המדינה ויועמ”ש מחייבים גם אותם (למשל בהסדרי טיעון, במדיניות אי-העמדה לדין בעבירות קלות, וכיו”ב).

בנוסף, קיים הפרקליט הצבאי הראשי (פצ”ר) המנהל את הפרקליטות הצבאית – גוף נפרד המטפל בעבירות המבוצעות ע”י חיילי צה”ל ואכיפת החוק בשטחי איו”ש (יהודה ושומרון) במסגרת חוקי הביטחון. הפרקליטות הצבאית פועלת במקביל למערכת האזרחית: תובעי צה”ל מעמידים לדין חיילים בבית הדין הצבאי, ועבירות ביטחון של פלסטינים נדונות בבתי משפט צבאיים. אמנם הפרקליטות הצבאית כפופה לצה”ל ולפצ”ר (ולא ליועמ”ש האזרחי), אך יש ממשקים – למשל, העמדה לדין של קצינים בכירים על עבירות פליליות יכולה לערב גם שיקולים אזרחיים. אחד המקרים המפורסמים בתחום הצבאי הוא משפט החייל אלור אזריה (2016-2017), שבו הפרקליטות הצבאית העמידה לדין חייל שירה במחבל מנוטרל והוא הורשע בהריגה. מקרה זה ואחרים מדגימים שגם בצבא יש הליך פלילי מובנה הדומה בעיקריו לאזרחי, אם כי בעל ייחוד שיפוטי (שופטים-קצינים, סמכויות חנינה שונות וכו’).

כוחות עזר וגורמים משלימים: תהליך התביעה מערב גם רשויות נוספות. בתי המשפט כמובן הם הזירה המרכזית – בישראל ישנם בתי משפט שלום (ערכאה ראשונה לעבירות שהדין עליהן עד 7 שנות מאסר), בתי משפט מחוזיים (דנים בעבירות חמורות יותר, או בערעורים על השלום) ובית המשפט העליון (ערעורים שניים ועקרוניים). חוק בתי המשפט קובע שעבירות שעונשן מעל 10 שנות מאסר ידונו במחוזי בפני הרכב של 3 שופטים, עבירות 7-10 שנים במחוזי בפני שופט יחיד, ועבירות קלות יותר בשלום בפני שופט יחיד. הפרקליטים והתובעים פועלים בהתאם לחלוקה זו: פרקליטויות המחוז מופיעות בעיקר בשלום ובמחוזי, ואילו פרקליטות המדינה (מחלקות המטה בירושלים) מרכזות את הייצוג בתיקים של העליון (כגון ערעורים פליליים, עתירות לבג”ץ בענייני ענישה, וכד’). בנוסף, הפרקליטות מייצגת את המדינה גם בהליכים משלימים – לדוגמה, בפני ועדות שחרורים של שירות בתי הסוהר (הדנות בשחרור מוקדם של אסירים על תנאי), וכן בעתירות אסירים בבתי משפט לעניינים מנהליים (בנוגע לזכויות אסיר, תנאי מעצר וכו’).

גורם חשוב נוסף הוא הסניגוריה הציבורית – זרוע ההגנה הממלכתית. בסניגוריה (שגם היא כפופה למשרד המשפטים) מועסקים עורכי דין שתפקידם לייצג חשודים ונאשמים חסרי יכולת כלכלית. לפי חוק הסניגוריה הציבורית, כל נאשם בעבירה חמורה (שעונשה מעל 5-7 שנים, או נאשם עצור/קטין/חסר ישע) זכאי לייצוג סניגור ציבורי על חשבון המדינה. הסניגורים הציבוריים עובדים מול התביעה באופן יומיומי ומחזיקים בניסיון רב בהתמודדות מולה. למעשה, רבים מההלכות החשובות בפסיקה (למשל הלכות בעניין קבילות ראיות, פסילת הודאות שהוצאו בלחץ, וכד’) הושגו ע”י סניגורים ציבוריים במסגרות הגנה על נאשמים. שיתוף הפעולה וגם המתח בין התביעה לבין הסניגוריה תורמים לאיזון המערכת: הסניגוריה מעלה על סדר היום סוגיות של זכויות הנאשם, עומס על בתי המשפט, כשלים ראייתיים ועוד, ובמקרים מסוימים התביעה אף אימצה רפורמות בעקבות כך (לדוגמה, אימוץ נוהל תיעוד חקירות וידאו בעבירות חמורות – לאחר ביקורת על תיקים ללא תיעוד).

גופי בקרה ופיקוח: נציבות תלונות הציבור על מערך התביעה (הוקמה ב-2013) מטפלת בתלונות נגד פרקליטים ותובעים. על פי דוח הנציבות ל-2022, מעל מחצית (55%) מהתלונות שנמצאו מוצדקות באותה שנה היו כנגד הפרקליטות – נתון שהוביל לתהליכי הפקת לקחים פנימיים. הנציבות, בראשה עומד שופט בדימוס, בודקת תלונות על התנהלות בלתי תקינה של תובעים (למשל עיכוב הליכים מופרז, התבטאויות לא ראויות בדיון, הסתרת חומר חקירה וכד’). סמכויותיה מוגבלות להמלצות משמעת, אך היא הפכה לכלי חשוב לשקיפות ואחריותיות (accountability) של רשויות התביעה. בנוסף, ביקורת שיפוטית: בתי המשפט לעיתים מותחים ביקורת בפסקי דין על הפרקליטות – למשל, בית המשפט העליון קבע בהלכת יששכרוב (2006) כלל פסילה של ראיות שהושגו באמצעים פסולים, מה שחייב את התביעה להתאים את שיטותיה (למשל הדרכה לשוטרים לגבי זכויות נחקרים). גם ועדת בדיקה ממשלתית (אם מוקמת) עשויה להשפיע – דוגמה זכורה היא ועדת גולדברג (2018) שבחנה את עבודת מח”ש והתביעה, או דוחות מבקר המדינה על סגירת תיקים בעבירות מין. כל אלה משרטטים תמונה של מערכת תביעה מורכבת ורב-שכבתית, שבה פועלים גופים שונים אך מתואמים במטרה להבטיח אכיפת חוק יעילה והוגנת.

טבלה: בעלי תפקידים מרכזיים במערכת התביעה (2025)

הערה: הטבלה מציגה חלק מבעלי התפקידים הבכירים במועד כתיבת המאמר; מינויים ואיוש תפקידים בכירים כפופים לשינויים על פי החלטות הממשלה, שר המשפטים והמפכ”ל.

שלבי ההליך הפלילי – מהחקירה ועד גזר הדין

ההליך הפלילי בישראל בנוי כסדרה של שלבים מוגדרים בחוק, שבכל אחד מהם מעורבים גורמים ותהליכים שונים. להלן שלבים מרכזיים בסדר הכרונולוגי, בציון תפקיד התביעה והסנגור בכל שלב, והמסמכים הרלוונטיים:

1. קבלת תלונה ופתיחת חקירה – ההליך מתחיל לרוב בהגשת תלונה במשטרה, על ידי קורבן העבירה או עד ראייה. ברגע שמתקבלת תלונה, נפתחת חקירה רשמית. חוק סדר הדין הפלילי מחייב את המשטרה לתעד כל תלונה ולקיים רישום. המתלונן מוסר עדות ראשונית לחוקר, שמתשאל אותו על פרטי האירוע, ועשוי לברר אם הוא מכיר את החשוד או יכול לזהותו משלב זה עדכון התביעה : בתיקים חמורים, כבר עם פתיחת החקירה, המשטרה מתייעצת לעיתים עם פרקליט תורן (נציג פרקליטות המחוז) לקבלת הכוונה – למשל, האם יש צורך לנקוט פעולות מידיות כמו מעצר דחוף, צו חיפוש וכו’. תפקידי הסנגור: בשלב זה, לרוב החשוד עוד לא ידוע או לא נעצר, ולכן טרם נכנס עורך דין לתמונה. אולם אם החשוד מודע לחקירה (למשל, אם הוזמן לתחנת המשטרה לחקירה או שהתלונה פורסמה), הוא רשאי כבר כעת לפנות לסנגור כדי לקבל ייעוץ טרם מסירת גרסה. מסמכים עיקריים: דו”ח תלונה משטרתי, רישום פתיחת תיק חקירה (המכונה תיק מב”ד – מידע בלי דיון, עד ההחלטה).
2. חקירת משטרה ואיסוף ראיות – שלב החקירה הפלילית מבוצע על ידי חוקרי המשטרה, וכולל גביית עדויות מעדים, חקירת חשודים באזהרה, איסוף ראיות פיזיות (ממצאים פורנזיים, מצלמות אבטחה, מסמכים וכו’) וביצוע פעולות כמו עימותים, מסדר זיהוי, האזנות סתר (באישור), ועוד. זכויות החשוד בחקירה: על-פי חוק חקירת חשודים, התשס”ב-2002, חוקר מחויב בתחילת חקירה להזהיר את החשוד – כלומר להסביר לו את החשד נגדו, ליידע אותו שיש לו זכות לא לומר דבר (זכות השתיקה) ושכל דבר שיאמר עשוי לשמש נגדו, וכן את זכותו להיוועץ בעורך דין טרם החקירה. החקירות כיום מתועדות בוידאו או אודיו (בעבירות חמורות), או לכל הפחות בכתב – דבר שנועד להבטיח הליך הוגן ושיקוף נאמן של מהלך החקירה. במהלך החקירה, התביעה (פרקליטות או תביעות משטרה) עשויה ללוות את החוקרים – במיוחד בתיקים רגישים. למשל, בפרשיות סבוכות או חקירות רגישות (פשע מאורגן, שחיתות בכירים), פרקליט מלווה מסייע למשטרה בהחלטות כגון הפעלת מדובב, אישור חדירה למחשב, או מתן חסינות לעד מדינה.

   תפקיד הסנגור בשלב החקירה: אם החשוד נעצר או מזומן לחקירה, זכותו להתייעץ עם עו”ד טרם חקירתו. הסנגור יכול לייעץ לו על שמירה על זכות השתיקה או מתן גרסה – בהתאם לנסיבות. הסנגור אינו נוכח בתוך החקירה עצמה (החקירה היא בדלתיים סגורות בין חוקר לחשוד), אך לאחריה ייתכן וינכח בעימות בין החשוד למתלונן או יעקוב אחר פעולות חקירה מסוימות (למשל נוכחות בעת חיפוש בבית החשוד – כדי לוודא שהחיפוש כדין). מסמכים בשלב זה: דו”חות חקירה (תרשומות של כל חקירה עם חשוד/עד), טופס אזהרת חשוד (המפרט זכויותיו וניתן לחתימת החשוד), צווי חיפוש/מעצר חתומים בידי שופט, דוחות מז”פ (מעבדה לזיהוי פלילי) על ממצאים, ועוד. חומרים אלה נאגרים ל”תיק חקירה” משטרתי.

3. מעצר וחקירה תחת מעצר – אם יש יסוד סביר לחשד שהחשוד עבר עבירה חמורה, או קיים חשש לשיבוש הליכים/בריחה, המשטרה רשאית לבצע מעצר של החשוד. המעצר יכול להיות מעצר דחוף ללא צו (אם נתפס בשעת מעשה או מיד אחרי עבירה חמורה), או מעצר בצו שופט – המשטרה פונה לבית משפט בבקשה למעצר ימים (מעצר לצורכי חקירה). החשוד שנעצר מובא בתוך 24 שעות בפני שופט לדיון מעצר, שם המשטרה (באמצעות תובע משטרתי) מבקשת להאריך את מעצרו למספר ימים לצורך השלמות חקירה. תפקיד התביעה: בדיון זה, נציג התביעה (בד”כ קצין חקירות או תובע משטרתי) יציג לשופט את הראיות המצביעות על חשד סביר ואת עילות המעצר (סכנת שיבוש, מסוכנות, חשש הימלטות). השופט רשאי להורות על הארכת מעצר (במקטעים של עד 15 יום בכל פעם, וסך הכול עד 30 יום בחקירה רגילה, אלא אם אושר יותר בחריגים). במקרים קלים, התביעה עשויה להסכים לשחרור החשוד בתנאים מגבילים (למשל שחרור בערובה – הפקדת ערבויות כספיות, מעצר בית, צו הרחקה). תפקיד הסנגור: לטעון בדיון המעצר שאין הצדקה להמשך המעצר – למשל שהחשוד יוכל להשתחרר בלי לסכן חקירה, להציע חלופת מעצר (כמו מעצר בית בפיקוח ערב), ולשאול את נציג המשטרה שאלות כדי לערער את עילת המעצר. בפועל, שלב המעצר הינו קריטי: סנגור מנוסה לעיתים ישיג שחרור מוקדם של לקוחו, או לפחות יצמצם את ימי המעצר. מסמכים רלוונטיים: בקשת מעצר לעיון חוזר בבית משפט, פרוטוקול דיון מעצר עם החלטת השופט, צו מעצר חתום ותנאי הערובה (אם יש).
4. סיום החקירה וגיבוש המלצות – לאחר מיצוי פעולות החקירה העיקריות, צוות החוקרים מכין סיכום תיק ומעביר את חומר הראיות לפרקליטות המחוז או לתביעה המשטרתית (לפי סוג העבירה). המשטרה מצרפת לעיתים “המלצה” – דעה האם יש מספיק ראיות להגשת כתב אישום נגד החשוד. יצוין שבישראל מאז 2017 המשטרה מנועה מלפרסם המלצות פומבית, אך בתיק עצמו לעיתים תצוין עמדתה. התיק מועבר לפרקליט מפרקליטות המחוז (או לתובע משטרתי מוסמך) לעיון והחלטה. שלב זה קרוי “החלטה בשאלה האם להעמיד לדין”. תפקיד התביעה: הפרקליט עורך בחינה מקצועית של כל הראיות בתיק: עדויות, מסמכים, דוחות מומחים, חוות דעת פורנזיות וכו’. הוא בודק האם קיימת תשתית ראייתית “מספיקה להרשעה” (הקריטריון הוא סיכוי סביר להרשעה בבית משפט לפי הנחיות היועמ”ש), וכן אם יש עניין ציבורי בהעמדה לדין. התביעה רשאית בשלב זה גם להורות למשטרה לבצע השלמות חקירה נקודתיות (לדוגמה: גביית עדות נוספת, איסוף ראיה חסרה, בדיקה פורנזית נוספת) כדי לוודא שהתשתית חזקה מספיק. במידה והפרקליט מחליט לסגור את התיק – הוא יסגור אותו בעילה מתאימה: “חוסר ראיות”, “היעדר אשמה”, או “חוסר עניין לציבור”. במידה ומחליט להגיש כתב אישום, מתחילים בהכנות להגשה (ראו שלבים הבאים). זכות נפגע העבירה: בחוק זכויות נפגעי עבירה נקבע שבפשעים חמורים (בעבירות מין ואלימות חמורה למשל), על התביעה ליידע את המתלונן אודות הכוונה לסגור את התיק, ולעיתים לתת לו אפשרות לערור על החלטת הסגירה. תפקיד הסנגור בשלב זה: בשלב הזה, טרם הוגש כתב אישום ולכן פורמלית הסנגור לא “בתמונה” רשמית מול בית משפט. אך הלכה למעשה – אם החשוד מיוצג, הסנגור יכול לפנות לתביעה במכתב ולטעון מדוע אין להגיש אישום. לעיתים אף ייזום פגישת שימוע בלתי פורמלי (נפרדת מהשימוע החוקי, עליו נרחיב) כדי לשכנע את התובע לוותר על אישום או לכל הפחות לבחור בסעיפי אישום קלים. מסמכים בשלב זה: חוות דעת פרקליט (טופס החלטה), טיוטת כתב אישום אם נכתב, הודעה על סגירת תיק אם נסגר (נשלחת לחשוד ולמתלונן), וכן מכתב יידוע לחשוד בעבירות פשע (ראה שלב הבא – “שימוע”).
5. זכות שימוע (יידוע לפני אישום) – בהליכים על עבירות פשע חמורות (שעונשן מעל 3 שנות מאסר, לפי סעיף 60א לחסד”פ), קמה לחשוד זכות שימוע לפני הגשת כתב אישום, ובלבד שאינו במעצר באותה עת. הפרקליטות חייבת לשלוח לחשוד הודעה (מכתב יידוע) המודיעה על כוונה להעמידו לדין ועל זכותו, בתוך 30 ימים, לפנות בכתב ולנמק מדוע יש להימנע מהגשת האישום. זהו שלב קריטי שבו לחשוד (ולסנגורו) הזדמנות לשכנע את התביעה לא להגיש כתב אישום או לשנות את סעיפי העבירה. כיצד השימוע מתבצע: החשוד באמצעות עורך דינו מגיש טיעונים בכתב לתובע המוסמך (פרקליט המחוז או פרקליט מהמשרד המטפל) שבהם יכול לטעון לחוסר ראיות מספיקות, לחוסר אשמה (אליבי, טעות בזיהוי וכו’), או לנסיבות אישיות וציבוריות המצדיקות לסגור את התיק באזהרה/הסדר. במקרים מורכבים, התביעה מזמנת גם לפגישת שימוע בעל פה, בה מציגים הסנגור והחשוד את טענותיהם בפני צוות פרקליטים. תפקיד התביעה בשימוע: לבחון בפתיחות את הטענות. אכן, לא אחת מוביל שימוע לשינוי החלטה – דוגמאות: פרשות שבהן ראיה מרכזית הופרכה ע”י החשוד בשימוע, או מקרים גבוליים בהם שוכנעה הפרקליטות שיש מקום ל”הסדר מותנה” במקום העמדה לדין. עם זאת, ברוב המקרים (סטטיסטית) השימוע אינו משנה מן היסוד את ההחלטה, אך הוא עשוי להשפיע על נוסח כתב האישום (למשל הסכמה להאשמה בסעיף קל יותר).

   הסדר מותנה: תוצאה אפשרית של שימוע יכולה להיות הסדר מותנה – זהו הליך חלופי בו התביעה מסכימה לסגור את התיק בלי משפט, בתנאי שהחשוד יודה בעובדות ויעמוד בתנאים מסוימים (לדוגמה: תשלום קנס, פיצוי לנפגע, התחייבות להימנע מעבירה בעתיד, תוכנית שיקום וכו’). מאז תיקון החוק ב-2013, יושמו מאות הסדרים מותנים בעבירות שאינן חמורות (עד 3 שנות מאסר לרוב), במיוחד לנאשמים ללא עבר פלילי. למשל, בעבירת גניבה ראשונה של עובד, במקום כתב אישום – ייתכן הסדר מותנה שבו ישיב את הכסף ויעשה שירות לתועלת הציבור. אם החשוד עומד בתנאים – לא יוגש אישום, והתיק ייגנז. תפקיד הסנגור בשימוע: קריטי – הוא יכין טיעון משכנע, יביא ראיות הגנה מוקדמות (למשל אליבי מוצק), או יציג נסיבות אישיות (מצוקה, שיקום, וכד’) כדי לרכך את לב התביעה. הסנגור גם ינהל מו”מ על הסדר מותנה או עסקת טיעון טרום-אישום. מסמכים בשלב זה: מכתב יידוע לחשוד, תשובת החשוד בכתב (אם הוגשה), פרוטוקול פגישת השימוע (אם התקיימה), והחלטת פרקליט בעקבות השימוע (למשל “הוחלט לגנוז את התיק” או “יימשך הליך להכנת כתב האישום”).

6. הגשת כתב אישום – זהו שלב מעבר קריטי: הפרקליטות, לאחר בחינת הראיות ושמיעת טיעוני ההגנה (אם היו), מחליטה להאשים את החשוד ומגבשת כתב אישום. כתב האישום הוא מסמך רשמי המפרט את פרטי הנאשם, העובדות המהוות את העבירה, סעיפי החוק בהם הואשם, ורשימת עדי התביעה. התובע (פרקליט המחוז או תובע משטרתי, בהתאם לערכאה) מגיש את כתב האישום לבית המשפט המוסמך. סיווג הערכאה: כאמור, תיק קל יוגש לבית משפט השלום, תיק חמור – למחוזי. למשל, אישום באונס (עונש מירבי 16 שנה) – יוגש למחוזי; אישום בתקיפה הגורמת חבלה (עד 3 שנים) – יוגש לשלום. לעיתים, באירוע אחד שיש בו עבירות בסמכות שונות, הסמכות נקבעת לפי העבירה החמורה ביותר. תפקיד התביעה: לוודא שכתב האישום מנוסח בבהירות, מכסה את כל יסודות העבירה, נתמך בראיות הקיימות, וכולל את כל העדים הרלוונטיים. בעת ההגשה, התביעה גם תבקש במידת הצורך מבית המשפט לדון בסוגיות מקדמיות – למשל, להורות על מעצר הנאשם עד תום ההליכים (אם העבירה חמורה וקיים חשש מסוכנות או הימלטות, ראה שלב 8). תפקיד הסנגור: מרגע הגשת האישום, החשוד הופך “נאשם” וזכאי לקבל את כל חומר הראיות נגדו (ראה שלב גילוי חומר חקירה). הסנגור יבחן את כתב האישום בעיון כדי לאתר בו כשלים פורמליים או מהותיים. במקרים מסוימים, בשלב זה ממש, סנגור עשוי לפנות לתביעה במטרה לחדש מו”מ לעסקת טיעון – למשל אם רואה שהאישום כבד, ינסה להשיג הסדר מקל לפני הקראת כתב האישום. מסמכים מרכזיים: כתב האישום עצמו (נמסר לבית המשפט ולנאשם), הזמנה לדין לנאשם (אם היה משוחרר), ובקשה למעצר עד תום ההליכים (אם מוגשת).
7. הקראת כתב האישום (דיון הקראה) – זהו הדיון הראשון במשפט, שבו כתב האישום מוקרא (או מוצג) לנאשם בבית המשפט, והנאשם מתבקש למסור את תשובתו לאישומים. בפועל, ברוב המקרים אין קריאה קולית של כל כתב האישום – בית המשפט שואל את הנאשם אם הוא מכיר את תוכנו ומבין אותו. הנאשם, בעצת סנגורו, משיב אחת מכמה תשובות אפשריות: “מודה באשמה” (כולה או חלקה), “כופר באשמה” (כלומר “לא אשם”), “מכחיש עובדות מסוימות” או טוען ל”טענות מקדמיות” (פירוט בשלב 10). אם הנאשם מודה בעובדות ובסעיף האישום ללא הסדר – ביהמ”ש יכול להרשיעו במקום ולעבור לשלב הטיעונים לעונש. ברם, כמעט תמיד אם יש הודאה זה במסגרת הסדר טיעון מוסכם מראש. תפקיד התביעה בהקראה: לוודא שהנאשם משיב לאישום. לעיתים התביעה מסכימה לדחות את מתן התשובה אם יש מו”מ פעיל להסדר. תפקיד הסנגור: אם בכוונת הנאשם לכפור ולהמשיך למשפט הוכחות, הסנגור יודיע “הנאשם כופר בכל העובדות” (או בחלקן) בהתאם. אם יש כוונה להגיע לעסקת טיעון – הצדדים יכולים לבקש לדחות את המענה כדי למצות מגעים. כמו כן, טענות מקדמיות לפי סעיף 149 לחסד”פ נהוג להעלות עכשיו: למשל לטעון הגנה מן הצדק (התנהגות שערורייתית של הרשויות המצדיקה ביטול האישום), טענת התיישנות העבירה, חסינות של הנאשם (נדיר, כגון חסינות חברי כנסת בעבירות מסוימות) וכדומה. טענות כאלה מוכרעות לרוב לפני כניסה לשלב ההוכחות. מסמכים: פרוטוקול הקראה (הכולל את תשובת הנאשם, כגון “כופר באשמה”), ובמידה ויש – בקשה לביטול אישום או טענות מקדמיות בכתב שמגיש הסנגור. אם הועלו טענות מקדמיות, ייתכן פסק דין חלקי הדוחה או מקבלן (למשל החלטה המורה על ביטול חלק מהאישום בשל התיישנות). ראוי לציין שחלק מדיון ההקראה יכול להיות בלתי פורמלי – הצדדים והשופט מנהלים “שיח ליישור קו” על המחלוקות, לרוב מחוץ לפרוטוקול, כדי לייעל את ההליך. השופט שומע אם יש מגעים לעסקה, כמה זמן צריך להגנה ללמוד חומר וכו’. אם התיק ממשיך להוכחות, השופט קובע את מועדי הדיונים הבאים.
8. מעצר עד תום ההליכים – במקרים חמורים, לאחר הגשת כתב האישום, התביעה (המדינה) יכולה לבקש את המשך מעצרו של הנאשם לכל תקופת המשפט. הבקשה מוגשת אם הנאשם מואשם בעבירות חמורות (בהן חזקת מסוכנות סטטוטורית, למשל עבירות רצח, אונס, סחר בסמים בכמויות גדולות, טרור וכו’), או אם יש חשש ממשי שיימלט מאימת הדין או ישבש עדים. הדיון בבקשה נערך בפני שופט, ובמהלכו נבחנות ראיות לכאורה לאשמת הנאשם ועילות המעצר. למעשה, זהו מעין משפט זוטא מקדמי – אם הראיות שבידי התביעה חלשות מאוד, בית המשפט עשוי לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, כי התנאי הראשון למעצר עד סוף ההליך הוא ראיות לכאורה מספקות לאשמה. תפקיד התביעה: להצביע על הראיות העיקריות (למשל: עדות ראייה, DNA, הודאת נאשם) ולהראות שיש בהן די “לכאורה” להרשעה. בנוסף, להוכיח עילת מעצר – למשל, בעבירות אלימות חמורה התביעה תטען שהנאשם מסוכן לציבור; בעבירות מרמה עם עדים רבים – שקיים חשש לשיבוש אם ישוחרר; בעבירות תעבורה קטלנית – סכנה לציבור בכבישים, וכו’.

   התביעה יכולה להציג גם עבר פלילי של הנאשם כדי לחזק טענת מסוכנות. תפקיד הסנגור: לנסות לערער את חוזק הראיות לכאורה (למשל לטעון: “אין זיהוי ברור של הנאשם”, “העד המרכזי לא מהימן”), וכן להציע חלופת מעצר ראויה: מעצר בית אצל קרוב משפחה רחוק מהמתלונן, איזוק אלקטרוני, פיקוח קצין מבחן, ערבות גבוהה – מה שיבטיח שאין סכנה בשחרור. בהרבה תיקים, הדיון מסתיים בפשרה: שחרור בתנאים מגבילים. כיום גם קיימת אפשרות להשית פיקוח אלקטרוני (אזיק אלקטרוני) במקום מעצר בפועל, בכפוף לאישור. מסמכים: בקשה למעצר עד תום ההליכים (מפרטת את האישומים והראיות), תסקיר מעצר (דו”ח של שירות המבחן המוערך לעיתים ע”י השופט, עם המלצה על חלופה), פרוטוקול דיון המעצר והחלטת בית המשפט. אם מוחלט על שחרור בערובה, מופקדים ערבויות והנאשם חותם על התחייבויות. אם הוחלט על מעצר, הנאשם יישאר במעצר מאחורי סורג ובריח אך יש אפשרות בהמשך לבקש “עיון חוזר” אם חל שינוי (למשל צצו קשיים בראיות במהלך המשפט).

9. גילוי חומרי החקירה (עיון בחומר ראיות) – מיד לאחר ההקראה, עוברת המערכת לשלב של הכנת המשפט להוכחות. חוק סדר הדין הפלילי (סעיף 74) מחייב את התביעה להעמיד לרשות ההגנה את כל חומר החקירה שבידי הרשויות, שהיה “עשוי להביא לידי הגשת כתב האישום”. פרקליט התביעה מעביר לסנגור רשימת כל הפריטים (רשימת חומר חקירה) – לרוב אלו קלסרים עם הודעות העדים, תצלומים, דוחות מז”פ, סרטוני וידאו, הקלטות, ועוד. הסנגור רשאי לקבל עותקים של החומר (למעט חפצים מזירת פשע וכד’, אותם יבחן במזכירות). תכלית שלב זה היא להבטיח הליך הוגן – שלנאשם לא יהיו “הפתעות” וישלוט במידע על בסיסו יישפט. תפקיד התביעה: לחשוף ביושר את כל החומר הרלוונטי. לעיתים התביעה מבקשת מבית המשפט חסיון על ראיות מסוימות (למשל, זהות מודיע משטרתי, או חומר רגיש ביטחוני). השופט יכול לבדוק במעמד צד אחד ולהכריע אם להתיר הגילוי להגנה. אך ברירת המחדל – הכל פתוח להגנה. תפקיד הסנגור: עליו לבחון בקפידה את חומר החקירה. כאן נעשית עבודת ניתוח הראיות: איתור סתירות בעדויות, ליקויים בחקירה, מחדלי משטרה, כשלים אפשריים בשרשרת ראייתית, וכד’. הסנגור יכול להגיש בקשות לפי סעיף 74 לבית המשפט, אם סבור שלא הועבר לו חומר מסוים (למשל, אם ידוע לו על עד שלא תושאל, או על דוח שלא סופק). בית המשפט יבחן ויורה לתביעה למסור חומר משלים אם דרוש. מסמכים בשלב זה: רשימת חומר חקירה (מפורטת, לפעמים עשרות ומאות פריטים), אישורי מסירה לסנגור, בקשות לגילוי חומר חקירה (אם הוגשו) וצווי בית משפט בעניין זה. בשלב זה הסנגור עשוי גם לשקול שכירת מומחים מטעמו (למשל מומחה רפואי לסתור חוות דעת פתולוגית של התביעה) – דבר המביא להכנת חוות דעת נגדיות שיוגשו בהמשך.
10. טענות מקדמיות והליכי ביניים – בטרם ניגשים לשמיעת עדי התביעה, ניתן לדון ולהכריע בסוגיות מקדמיות. כבר הזכרנו חלק: טענת התיישנות (נדיר, רק אם עברו שנים רבות מהעבירה להגשה), סיכון כפול (אם כבר נשפט על אותו מעשה), חסינות (למשל ראש מדינה זר), וחשוב מכך – הגנה מן הצדק. טענת “הגנה מן הצדק” פירושה שהגשת האישום או ניהולו פוגעים בתחושת הצדק וההגינות. למשל, מקרה שבו הרשויות פעלו באופן שערורייתי: אכיפה בררנית (רק את הנאשם העמידו לדין ואחרים לא, בלי הצדקה), התמהמהות בלתי מוסברת שגרמה נזק להגנה, אובדן ראיות על ידי הרשויות, או התנהגות בלתי הוגנת (כגון פיתוי נאשם באופן בלתי חוקי). אם בית המשפט משתכנע בכך, הוא מוסמך לבטל את כתב האישום או חלק ממנו. עוד הליך ביניים הוא כשרות נפשית: אם עולה ספק ביכולתו הנפשית של הנאשם לעמוד לדין (כשירות דיונית), בית המשפט מפנה אותו לבדיקה פסיכיאטרית. במידה ונקבע שאינו כשיר – מעוכבים ההליכים. תפקיד התביעה: להתמודד עם טענות מקדמיות – להציג פסיקה נגדית, להצדיק את ההתנהלות. למשל, אם נטענת אכיפה בררנית, התביעה תנסה להראות שנסיבות המקרים שלכאורה “הופלו” שונות. תפקיד הסנגור: לעלות בנחישות כל טענה שעשויה לחסל או לצמצם את האישום. גם אם לא יבוטל האישום, לעיתים טענה מקדמית מובילה ל”תיקון כתב האישום” – למשל אם הסנגור מצביע שהאישום כולל כמה עבירות שמבחינה משפטית “נבלעות” זו בזו, בית המשפט עשוי להורות לתביעה לתקן. מסמכים: בקשות בכתב ותגובות, החלטות שיפוטיות. יצוין שטענות מקדמיות ניתן להעלות גם במהלך המשפט, אם נתגלו עובדות רלוונטיות חדשות, אך עדיף בשלב המקדמי כדי לייעל את ההליך.
11. שלב ההוכחות – פרשת התביעה – לאחר סיום כל העניינים המקדמיים, מתחיל המשפט העיקרי – שמיעת עדי התביעה ופרישת הראיות בפני בית המשפט. נטל ההוכחה הוא על המדינה, ולכן התביעה מציגה ראשונה את כל ראיותיה כדי לבסס אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. מהלך הדיונים: התביעה קוראת להעיד את עדי התביעה אחד אחד. כל עד נשבע (או מצהיר) לומר אמת, ואז עונה לשאלות התובע בחקירה ראשית. בחקירה ראשית העד מספר את הידוע לו באופן חופשי יחסית – התובע שואל שאלות פתוחות במטרה שיוצגו כל הפרטים הרלוונטיים. לעיתים מוצגים באמצעות העד מוצגים – התובע יגיש, למשל, דרך חוקר המשטרה, את התמונות מזירת הפשע, או את הודאת הנאשם שנגבתה, כראיה. אחרי שתם עד תביעה, עובר הסנגור לחקור אותו בחקירה נגדית. חקירה נגדית היא זכות יסוד של ההגנה – מטרתה לערער את אמינות העד, לגלות סתירות, או להוציא ממנו אמירות שתומכות בגרסת ההגנה. לעיתים בחקירה נגדית העד עשוי לשנות פרטים (“איני בטוח בזיהוי”), או להיחשף במחדליו (למשל חוקר שמודה שלא תיעד כראוי). לאחר החקירה הנגדית, רשאי התובע לבקש חקירה חוזרת – מוגבלת להבהרת סוגיות שעלו בנגדית. באופן זה נשמעים כל עדי התביעה בזה אחר זה. התביעה יכולה להיות מורכבת מעדים רבים: מתלוננים, עדי ראייה, שוטרים וחוקרים, מומחים (רופא משפטי, בלשן, כימאי במעבדה), ועוד. ישיבות ההוכחות עשויות להתפרס על פני ימים או שבועות (ולעיתים חודשים בתיקים סבוכים). תפקיד התביעה: להוביל את העדים כך שיחזקו את מסכת הראיות. התובע צריך להיות מיומן – לשאול שאלות מדויקות, להימנע מהכוונת עד באופן פסול (אסור לו “להזכיר” לעד פרטים שלא אמר, למשל), ולהגיש נכון כל ראיה תוך עמידה בכללי הקבילות (למשל להראות שראיה מסוימת מקורית ואותנטית). תפקיד הסנגור: בחקירה הנגדית – לתקוף כל נקודת חולשה. למשל, להצביע שעד הראייה ראה את האירוע בחושך ומרחוק (ערר על מהימנות זיהוי), או שהמתלוננת מסרה גרסה משתנה (פגיעה במהימנות), או שחוקר המשטרה לא בדק כיוון חקירה מסוים (מחדל חקירה). מטרת הסנגור לייצר אצל בית המשפט “ספק סביר” לגבי חלק מהעדויות או לגבי התמונה הכוללת. לעיתים הסנגור גם ישיג מהעדים אמירות המועילות ישירות להגנה.

    חשוב: לפי החוק, בתום פרשת התביעה, אם ההגנה סבורה שאין די ראיות להרשעה אפילו לכאורה – היא רשאית לבקש זיכוי ללא צורך בהגנה (סעיף 158 לחסד”פ). במצב זה הטענה היא “אין להשיב לאשמה”. אם בית המשפט משתכנע – יזכה את הנאשם מיידית. אך לרוב יש מספיק ראיות לחייב מענה, ואז ממשיכים. מסמכים: פרוטוקולי הדיונים הכוללים את עדויות העדים (הפרוטוקול לרוב מוקלט ומתומלל), חומר ראיות שהוגש (מסומן כ”ת/. ” – ת exhibits), למשל ת/1: סכין המוצג, ת/2: דו”ח נתיחת גופה, וכו’.

12. שלב ההוכחות – פרשת ההגנה – אם בתום פרשת התביעה נותר כתב האישום על כנו וביהמ”ש לא זיכה, עוברים לפרשת ההגנה. כאן הנאשם רשאי (אך לא חייב) להביא עדים מטעמו וראיות התומכות בגרסתו. הנאשם עצמו רשאי להעיד להגנתו – אך אינו מחויב להעיד (זכות השתיקה עומדת גם במשפט, אם כי בחירה שלו לא להעיד יכולה לחזק את הראיות נגדו, שכן בית המשפט רשאי – מאז תיקון משנת 2002 – להסיק “חיזוק” מסוים משתיקת נאשם). מהלך פרשת ההגנה: הסנגור מציג לבית המשפט את עדיו וראיותיו. הוא עשוי להזמין עדי אליבי (אנשים שיעידו שהנאשם היה במקום אחר בעת האירוע), עדי אופי (למסירת רקע על אופיו הטוב של הנאשם – במגבלות; לרוב בשלב העונש זה קביל יותר), עדי ראייה שלא זומנו על ידי התביעה (למשל עד שראה משהו סותר את גרסת התביעה), וכן מומחים מטעם ההגנה (לסתור חוו”ד התביעה – למשל פסיכיאטר שיאמר שהנאשם לא היה שפוי בעת המעשה). כל עד הגנה נחקר בחקירה ראשית על ידי הסנגור, ונחקר נגדית על ידי התובע, וייתכנו חקירה חוזרת של הסנגור. לגבי הנאשם עצמו – אם בוחר להעיד, הוא יעבור אותו תהליך: חקירה ראשית בידי סנגור (שבה יספר לראשונה את גרסתו המלאה ישירות לבית המשפט), ולאחר מכן חקירה נגדית חודרנית בידי התובע, המנסה לערער את אמינותו. לדוגמה, התובע יציג לנאשם סתירות בין גרסתו כעת לבין גרסתו במשטרה, או ראיות פיזיות הסותרות את דבריו. תפקיד הסנגור: בניהול פרשת ההגנה – למקם ספק בלב בית המשפט. בעזרת העדים מטעמו, הסנגור מנסה להציג תמונה אחרת: אולי הנאשם לא יכל לבצע את המיוחס לו (אליבי), אולי כן עשה את המעשה אך יש הצדק או הגנה (לדוגמה טענת הגנה עצמית בתקיפת התוקף), או שהוא עשה אבל באחריות מופחתת (למשל בשל מחלת נפש – אי-שפיות, או קינטור שגרם לו לאובדן שליטה – בתיקי אלימות במשפחה זו טענה להפחתה מהריגה להריגה ב”קינטור”). כל אלה עולים דרך הראיות. תפקיד התביעה: בחקירה נגדית של עדי ההגנה, התובע ינסה לסתור את האליבי (למשל להראות שהעד האליבי הוא חברו הטוב של הנאשם ולכן עדות מעניינת או לא מדויקת), או שערך המומחה ההגנתי שגויה (לשאול את המומחה שאלות קשות שיערערו את מסקנותיו), וכמובן לנגח את עדות הנאשם עצמו ככל האפשר. מסמכים: פרוטוקולי עדויות וראיות הגנה (מסומנות “נ/. ” – נ exhibits), כמו נ/1: חוות דעת מומחה מטעם הנאשם. יצוין שהגנה לעיתים קרובות מוותרת על הבאת עדים אם סבורה שהתביעה ממילא לא הוכיחה אשמה – כדי להסתמך על כך בסיכומים בלי לחשוף את הנאשם לחקירה נגדית. זה הימור שנלקח במקרים מסוימים.
13. סיכומי הצדדים – לאחר תום שמיעת כל הראיות, מגיע שלב הסיכומים. בשלב זה אין עדים, אלא כל צד פורש בפני בית המשפט את ניתוחו המשפטי של הראיות ואת טיעוניו למסקנה הרצויה לו. נהוג בישראל לסכם בכתב: בית המשפט מאפשר לפרקליטות להגיש סיכומים כתובים (ממספר עמודים ועד מסמך מפורט מאוד, תלוי בהיקף התיק) תוך X ימים, ולאחר מכן ההגנה מגישה סיכומיה. לעיתים אף ניתנת הזדמנות לתגובה (סיכומי תשובה תמציתיים לתביעה). בחלק מהמקרים – בעיקר בתיקים קטנים או עקב רצון לחסוך זמן – השופטים יבקשו סיכומים בעל-פה מייד בתום ההוכחות. הסיכומים הם ההזדמנות של התביעה לשזור את כל החוטים: התובע ידגיש את הנקודות שבונות תמונה שלמה של אשמה, יסתמך על ציטוטי פרוטוקול (דברי עדים) להוכחת כל יסוד מיסודות העבירה, ואז יטען: “משכך, הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם אשם”. הסיכומים יכללו גם התייחסות לפסיקה רלוונטית (תקדימים משפטיים) כדי להדריך את בית המשפט כיצד לנתח את הראיות. תפקיד התביעה: להצביע שהעדויות credible, שהסתירות – אם היו – אינן משמעותיות, שכל טענות ההגנה הופרכו, ושנותר רק תרחיש הגיוני אחד: אשמת הנאשם. לעיתים תטען גם לפסיקה מחמירה כיוון שמדובר בתופעה נפוצה שיש בה עניין ציבורי (לדוגמה: “יש להרשיע ולשלוח מסר הרתעתי בעבירות נשק לא חוקי”). תפקיד הסנגור: בסיכומים מנגד, להראות שאין מספיק הוכחה חד-משמעית; להדגיש את ה”ספקות”: עד התביעה המרכזי לא מהימן, הראיה המדעית לא חד-ערכית, ייתכן תרחיש חלופי (למשל חשוד אחר שביצע). הסנגור גם מנצל את הסיכומים לטיעונים משפטיים “טהורים”: למשל, לטעון שהמעשה המתואר לא מקים עבירה לפי החוק (פרשנות משפטית) – כך שגם אם העובדות קרו, אולי הן אינן פליליות (כגון טענה של “הסכמה” של המתלונן בעבירות מין). מסירה בעל-פה: אם יש דיון לסיכומים בעל פה, התובע מסכם תחילה בנאום, הסנגור אח”כ – לעיתים מתקיים ממש דיאלוג עם השופטים השואלים שאלות הבהרה. במתכונת הכתובה, ייתכן שגם יישמעו “השלמות טיעון בעל פה” קצרות לאחר הגשת כתבי הסיכומים. מסמכים: סיכומי תביעה (בכתב או בפרוטוקול), סיכומי הגנה, תגובת תביעה (אם ניתנת).
14. הכרעת הדין – זוהי פסיקת בית המשפט בשאלת אשמת הנאשם. את הכרעת הדין כותבים השופטים לאחר שקלול כל הראיות והטענות. החוק מחייב את בית המשפט למסור הכרעת דין מנומקת בכתב. הכרעת הדין יכולה להיות “מרשיעה” (בכל העבירות או בחלקן) או “מזכה” (על כולן או חלקן). יש גם אפשרות ביניים שבה הנאשם מבצע את העבירה אך לא מורשע, בנסיבות מיוחדות, למשל בנוער. ביום הקראת הכרעת הדין, הנאשם מובא (אם עצור) או מתייצב חופשי, והשופטים מקריאים תקציר של ההכרעה בפומבי. במקרה של זיכוי מלא – ההליך מסתיים מיד, והנאשם חופשי (בדרך כלל השופטים אף ישחררוהו כבר בתחילת הדיון ויקריאו בנחת את הנימוקים, שכן זיכוי שקול לסיום התיק). במקרה של הרשעה – עוברים לשלב הבא (טיעונים לעונש). חשוב: הכרעת הדין עשויה להיות חלקית – למשל, נאשם שהואשם בתקיפה וחבלה חמורה עשוי להיות מורשע בעבירת תקיפה בלבד (פחות חמורה) אם בית המשפט מצא שהחבלה לא הוכחה. או נאשם באונס וזוכה מאונס אך הורשע במעשה מגונה, וכדומה. בית המשפט עובר סעיף-סעיף ומכריע בכל אחד. תפקיד התביעה כאן: אין הרבה – לאחר הסיכומים, התביעה ממתינה להכרעה. במקרה של הרשעה חלקית, היא עשויה לשקול בהמשך (לא כעת) האם לערער על הזיכוי בחלק מהסעיפים. תפקיד הסנגור: גם הוא ממתין. במידה והלקוח זוכה, אולי יבקש מבית המשפט החזר הוצאות מהמדינה (במקרים חריגים). אם הורשע – הסנגור מכין עצמו לשלב הענישה. מסמכים: הכרעת דין כתובה – מסמך מפורט שיכול לנוע בין עמודים ספורים למאות עמודים (בתיקים גדולים). החוק מורה שבית המשפט יקבע מועד להקראת הכרעת הדין לא יאוחר מ-30 יום לאחר הסיכומים, אך לרוב במציאות מועד זה נדחה לפי עומס התיקים. הכרעת הדין נמסרת לצדדים ונטענת לתיק.
15. שלב הטיעונים לעונש – בהנחה שניתנה הרשעה באשמה כלשהי, המשפט עובר לפאזה השנייה: קביעת העונש. בשלב זה, התביעה וההגנה מציגות טיעוניהן לגבי העונש הראוי לנאשם, בהתחשב בחומרת העבירה מצד אחד, ונסיבותיו האישיות והמקילות מצד שני. לרוב שלב זה מתקיים בדיון נפרד שבועות אחדים אחרי ההרשעה, כדי לאפשר היערכות (למשל הכנת תסקיר קצין מבחן). נפתח בטיעוני התביעה לעונש: הפרקליט יפרט את חומרת המעשה והשפעותיו – לעיתים יוזמנו להעיד נפגעי עבירה (כגון קורבן אלימות המספר על הטראומה) או יוגשו הצהרות קרבן כתובות. התביעה תציג את עברו הפלילי של הנאשם (גליון הרשעות קודמות) אם ישנו, ותפנה לפסיקה מנחה לגבי מתחם ענישה. בישראל מאז תיקון 113 לחוק העונשין (2012), על בית המשפט לקבוע “מתחם ענישה הולם” לעבירה, ואז למקם את הנאשם בתוכו. התביעה תטען למתחם מחמיר אם העבירה חמורה. למשל, בעבירת שוד מזוין – מתחם 3-6 שנות מאסר, ותבקש במקרה המסוים למשל 5 שנים בפועל. טענות נוספות: התובע עשוי להדגיש אם יש נסיבות מחמירות: העבירה בוצעה באכזריות, או סדרת עבירות, או פגיעה בקשיש חסר ישע, או מניע גזעני – כל אלו בחוק מצדיקים החמרה. התביעה גם תבקש מביהמ”ש להשית פיצוי למתלונן (עד סכום מסוים בחוק לכל עבירה) וכן קנס למדינה או חילוט רכוש אם רלוונטי. לאחר התביעה, מציג הסנגור את טיעוניו לקולה: הוא יעלה את נסיבותיו האישיות של הנאשם – גילו (צעיר מאוד/מבוגר מאוד), מצב בריאותי, משפחה שתלויה בו, רקע חיים קשה, תרומה לחברה בעבר, חרטה שהביע. לעיתים מביאים עדי אופי (בני משפחה, מעסיקים) להעיד לטובתו: לספר שזה אירוע חריג בחייו, שהוא אדם טוב בדרך כלל וכו’. כמו כן, ההגנה תטען אם קיימות נסיבות מקלות בעבירה עצמה: למשל שהנאשם היה שולי באירוע (שותף משני), שהופעל עליו לחץ או איום, או שהנזק נמוך משאר המקרים. הסנגור עשוי להציג פסיקה מקלה – תקדימים בהם נאשמים דומים קיבלו עונשים קלים יותר, כדי לשכנע לא להחמיר איתו.

    גם תסקיר של שירות המבחן יוגש אם בית המשפט הורה: קצין מבחן נפגש עם הנאשם, בודק את הרקע שלו, סיכויי שיקום, חוות דעת נפשית, ולעיתים ממליץ על מסגרת טיפולית או עונש חינוכי במקום מאסר (בעיקר בקרב צעירים). התביעה יכולה להתנגד להמלצות התסקיר אם הן מקלות מדי. הנאשם עצמו מקבל זכות דיבור אחרון לפני גזר הדין – הוא יכול להביע חרטה, לבקש רחמים, להתנצל בפני הקרבן. זהו רגע חשוב אנושית, שלעיתים משפיע על התרשמות השופטים. מסמכים בשלב זה: גליון הרשעות קודמות (אם יש, מוגש כראיה רשמית), תסקיר שירות מבחן (בכתב), חוות דעת מומחים לעונש (למשל פסיכיאטריית שיקומית), אסופת פסקי דין להשוואה שמגיש כל צד, ומסמכים אישיים (למשל תעודות הערכה שקיבל הנאשם בצבא, תעודות טיפול, מכתבי תמיכה). פרוטוקול הטיעונים משקף את העדויות בעונש ואת נאומי הצדדים.

16. גזר הדין – לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, בית המשפט גוזר את דינו של הנאשם. גזר הדין הוא החלטה נפרדת מהכרעת הדין, והוא מנומק גם הוא. בית המשפט מתאר את הנסיבות לחומרה ולקולה, קובע מתחם ענישה (לפי תיקון 113), ומתוך המתחם מייעד עונש ספציפי לנאשם. העונשים האפשריים: עונש מאסר בפועל לריצוי בבית סוהר, מאסר על תנאי (תקופת מאסר שצופה פני עתיד – אם יעבור עבירה נוספת בתקופה X, יופעל), עבודות שירות (מאסר עד 9 חודשים ניתן להמיר בעבודות שירות בקהילה, אם נמצא מתאים), של”צ – שירות לתועלת הציבור (עבודות התנדבות ללא הרשעה, במקרים קלים), קנס כספי, פיצוי למתלוננים, ועוד. ניתן לשלב מספר רכיבים. לדוגמה: גזר דין יכול להיות “36 חודשי מאסר מתוכם 24 בפועל והיתרה על תנאי ל-3 שנים, קנס 10,000₪ ופיצוי למתלונן 20,000₪”. בית המשפט מקריא את עיקרי גזר הדין בפני הנאשם. אם נגזר מאסר בפועל, לרוב ייקבע תאריך כניסה לכלא (אם הנאשם היה משוחרר עד כה – לעיתים מאפשרים לו להתארגן ולסדר ענייניו, אלא אם יש חשש). תפקיד התביעה: לאחר גזר הדין, לבחון אם העונש הולם. אם לדעת הפרקליטות העונש קל מדי (מתחת למתחם הסביר), היא רשאית לשקול ערעור על קולת העונש. תפקיד הסנגור: לוודא שבגזר הדין נלקחו בחשבון כל הנקודות לקולה. אם העונש חמור מאוד ביחס למקובל, ישקול ערעור. לעיתים הסנגור יבקש עיכוב ביצוע של המאסר לצורך ערעור – כלומר, שבית המשפט יאפשר לנאשם להישאר חופשי עד הכרעת ערעור (דבר שבימ”ש יעניק רק אם סבור שיש נקודות רציניות בערעור ושאין מסוכנות מיידית). בית המשפט מסביר לנאשם על זכות הערעור: 45 יום עומדים לרשותו (ולמדינה) להגיש ערעור. מסמכים: גזר דין בכתב – מסמך מפורט (אך לרוב קצר מהכרעת הדין), הכולל את העונשים המדויקים ותנאיהם. גזר הדין יחד עם הכרעת הדין מהווים את פסק הדין הסופי של הערכאה.
17. ערעור לערכאת הערעור – לכל צד (תביעה או נאשם) הזכות לערער פעם אחת על פסק הדין. אם המשפט התנהל בבית משפט שלום, הערעור בזכות הוא לבית המשפט המחוזי. אם התנהל במחוזי – הערעור בזכות לבית המשפט העליון. ערעור יכול לתקוף את ההרשעה עצמה (ערעור על הכרעת הדין) ו/או את חומרת או קלות העונש (ערעור על גזר הדין). יש להגיש הודעת ערעור וכתב נימוקים תוך 45 ימים ממתן גזר הדין. בערעור, התיק נשמע בפני הרכב שופטים (במחוזי 3 שופטים בערעור פלילי; בעליון גם 3 לרוב). אין שמיעת עדים מחדש (למעט במקרים חריגים ביותר של ראיות חדשות שאושרו), אלא הערעור מתבסס על פרוטוקול הדיונים והראיות כפי שהיו בערכאה הראשונה. הצד המערער מגיש עיקרי טיעון בכתב וטוען בעל פה, והצד שכנגד משיב. ערעור הנאשם: הסנגור יטען למשל כי בית המשפט קמא טעה במסקנותיו – לא נתן משקל מספיק לסתירה בגרסת עד, פירש לא נכון ראיה מדעית, או טעה בפרשנות החוק. ערכאת הערעור בדרך כלל לא מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הראשונה, אלא אם יש טעות בולטת. יותר קל לערער על חוק – למשל שבימ”ש טעה כשקבע שעובדות המקרה הן “שוד” בעוד נכון להגדירן “גניבה” (טעות משפטית). ערעור המדינה: הפרקליטות מערערת כשסבורה שבית המשפט זיכה בטעות נאשם אשם, או שהעונש שהוטל מקל בצורה בלתי סבירה. עם זאת, המדיניות לרוב זהירה – המדינה מערערת יחסית מעט, במיוחד על זיכויים (התביעה מכבדת זיכוי אלא אם כן יש שגיאה משפטית מובהקת). סטטיסטית, מרבית הערעורים על חומרת העונש שמגישה המדינה – נדחים או מביאים לתוספת עונש צנועה.

    תוצאות הערעור: ערכאת הערעור יכולה לדחות את הערעור (ואז פסק הדין המקורי עומד בעינו), או לקבל את הערעור – באופן מלא או חלקי. אם ערעור המדינה על זיכוי מתקבל – ערכאת הערעור עשויה להרשיע את הנאשם במקום, או להורות על משפט חוזר בערכאה הקודמת בנקודה מסוימת. אם ערעור הנאשם מתקבל – ייתכן ויזוכה, או שההרשעה תומר לעבירה קלה יותר, או שהעונש יופחת. לעיתים הערעור מוחלט בפשרה: למשל הנאשם מושך את הערעור על ההרשעה והתביעה מסכימה להפחתת העונש. דיוני הערעור: בהכרעת ערעורים, אין עדים, אך לעיתים השופטים מפנים שאלות לצדדים. ערעורים פליליים רבים מוכרעים בפסק דין קצר, אך בתיקים כבדים – ניתן פסק דין מפורט המסביר את הניתוח המחודש של הראיות. דוגמאות: בשנת 2021 הוגשו 3,036 ערעורים פליליים בסך הכל לבתי המשפט המחוזיים והעליון. באותה שנה, בבית המשפט העליון נשמעו 560 ערעורים פליליים והוכרעו; 57 מתוכם הוגשו ע”י המדינה, והשאר (503) ע”י נאשמים. הנתון מעיד שרוב הערעורים – יוזמת הנאשמים. הערכת הצלחה: קשה לכמת, אך ידוע שמרבית הערעורים על חומרת העונש מקלים במעט, וכ-10-15% מהערעורים על הרשעה מסתיימים בשינוי כלשהו (זיכוי מוחלט נדיר יותר). מסמכים: פסק דין בערעור, המחליף את פסה”ד קמא בהתאם להחלטה.

18. הליך נוסף בעליון (ערעור שני / דיון נוסף) – לאחר מיצוי הערעור בזכות, החוק מאפשר במקרים חריגים פנייה נוספת. למשל, אם משפט החל בשלום, נערך ערעור במחוזי, ייתכן בקשת רשות ערעור לעליון (ערעור שני). עליון יתערב רק בשאלה משפטית עקרונית חשובה או עיוות דין חמור. כמו כן, גם לאחר עליון, ניתן לבקש דיון נוסף (נדיר ביותר) בהרכב מורחב בעליון אם פסק דין של העליון יוצר הלכה חדשה או סותרת. אלו ערוצים נדירים שבשגרה אינם מתממשים. לעומת זאת, קיים במסלול מקביל אפשרות למשפט חוזר – ראו להלן.
19. ביצוע גזר הדין – ענישה ומאסר – אחרי שהעונש סופי (או לא הוגש ערעור, או שהסתיימו הערעורים), מתחיל שלב הביצוע. אם נגזר מאסר בפועל – הנאשם (כעת אסיר מורשע) ירצה את עונשו במתקן שב”ס (שירות בתי הסוהר). אם היה משוחרר – עליו להתייצב למאסר בתאריך שנקבע; אם היה עצור – ממשיכים להחזיקו. שירות בתי הסוהר מקצה את האסיר לכלא בהתאם לסיווגו (ביטחוני/פלילי, רמת מסוכנות, קרבה למשפחתו). במהלך המאסר, אסיר עשוי לזכות לשחרור מוקדם (“שחרור על-תנאי”) – לאחר שריצה שני שליש, ועדת שחרורים רשאית לשחררו על תנאי עד תום התקופה. התביעה (פרקליט מפרקליטות מחוזית) מייצגת את המדינה גם בוועדת השחרורים, ולעיתים מתנגדת לשחרור מוקדם אם לדעתה האסיר לא הביע חרטה, לא עבר שיקום, או עדיין מסוכן. סטטיסטית, כ-46% מהאסירים הפליליים זוכים לשחרור על-תנאי בישראל. אם אסיר מפר תנאי שחרורו (מבצע עבירה חדשה בתקופת התנאי), ניתן להחזירו לריצוי יתרת העונש המקורי בנוסף לעונש החדש. אם נגזרו עונשי קנס או פיצוי, ההליך עובר להוצאה לפועל (גבייה מהנידון). עונש מאסר על תנאי ייכנס לפועל רק אם תהיה עבירה חוזרת באותה תקופה ובאותו סוג. עבודות שירות – מתבצעות בפיקוח הממונה על עבודות שירות בשב”ס; אי-עמידה שולחת את הנידון לכלא ביתר הזמן. התחייבות להימנע מעבירה – סכום כסף על-תנאי שהנידון חותם עליו, יחולט אם יעבור עבירה דומה תוך זמן מסוים. הסנגורים עדיין מלווים לעיתים גם אחרי גזר הדין: למשל, בסיוע בהגשת בקשת חנינה או המתקת עונש, או ייעוץ לאסיר לקראת ועדת שחרורים.
20. רישום פלילי, חנינות ומשפטים חוזרים – הרשעת פלילית נרשמת במרשם הפלילי המנוהל ע”י משטרת ישראל. בהתאם לחוק המרשם הפלילי, פרק הזמן שבו רישום עומד בתוקפו תלוי בחומרת העונש: לרוב, לאחר 7-10 שנים ממועד השחרור מהמאסר, ההרשעה “מתיישנת” (לא מוצגת לגורמים רגילים) ולאחר זמן נוסף “נמחקת” לגמרי לצרכים שאינם ביטחוניים. עם זאת, רישום פלילי עלול לפגוע בפרנסה, בקבלת ויזה ועוד, ולכן לעיתים אנשים מגישים בקשה לחנינה מנשיא המדינה שמטרתה לקצר את תקופת ההתיישנות/מחיקה. נשיא המדינה (בהמלצת משרד המשפטים) מוסמך לחון עבריינים – בין אם לקצר עונשם בזמן ריצויו, ובין אם למחוק את הרשעתם לאחר שסיימו את ענשם (מה שמוחק את הרישום). חנינות ניתנות במשורה ורק מטעמים מיוחדים (שיקום יוצא דופן, נסיבות אישיות קשות, מחלה סופנית של האסיר וכו’). במקביל, אם צצה ראיה חדשה מהותית לאחר פסק דין חלוט, או שנתגלתה עיוות דין משמעותי (כגון התברר שעד מפתח שיקר), ניתן לפנות לבית המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר. זה כלי יוצא דופן שביהמ”ש משתמש בו בזהירות רבה, אך היו תקדימים. למשל, בפרשת רומן זדורוב שהואשם ברצח תאיר ראדה, בית המשפט העליון קיבל בקשה למשפט חוזר לאחר שנים, והורה על משפט חוזר שבו זדורוב זוכה לבסוף ב-2023 – מקרה נדיר של ביטול פסק דין חלוט לטובת הנאשם. משפט חוזר הוא למעשה חידוש ההליך מהתחלה (או מחלקו) בערכאה הראשונה, תחת הנחיות שיקבע העליון. הוא נועד למנוע עיוותי דין במקרים קיצוניים ולהציל חפים מפשע שהורשעו. גם המדינה יכולה עקרונית לבקש משפט חוזר לרעת נאשם, אך זה קרה רק בעבירות קלות (כגון בקובלנה פלילית פרטית שהמדינה התערבה).

ההליך הפלילי הוא מסע ארוך מביצוע העבירה ועד מיצוי הדין. התביעה (המדינה) מלווה אותו לכל אורכו: מהייעוץ לחוקרים, דרך הגשת כתב האישום וניהול המשפט, ועד שלב הענישה והפיקוח על יישום העונש. בכל שלב ישנם כללים סטטוטוריים (חקיקה) ופסיקות מנחות שבאו להבטיח הגינות לנאשם מצד אחד, ויעילות והגנה על הציבור מצד שני.

קשרי הגומלין של התביעה עם רשויות וגורמים נוספים

מערכת התביעה הפלילית אינה פועלת בחלל ריק, אלא נמצאת במגע מתמיד עם מגוון רשויות וגופים אחרים לאורך הטיפול בתיק:

• משטרת ישראל – אגף החקירות והמודיעין : זהו הקשר המרכזי. המשטרה היא הזרוע החוקרת, והתביעה מנחה אותה משפטית. כבר בעת החקירה, פרקליטים מלווים מסייעים כאמור. לאחר מכן, התביעה מקבלת את תיקי המשטרה ומחליטה האם להעמיד לדין. גם במהלך המשפט, התביעה מזמנת לשופט שוטרים כעדים (למשל חוקר המעיד כיצד גביית ההודאה נעשתה). קציני המשטרה מכינים תעודת חיסיון לעיתים על מקורות מודיעין שמוגשת ע”י התביעה לבית המשפט. בנוסף, המשטרה מבצעת עבורה משימות במהלך המשפט: איתור עדים שלא התייצבו באמצעות צווי הבאה, שמירה על המוצגים, אבטחת אולם בית המשפט במקרה של נאשמים מסוכנים, ועוד. היחסים הם יום-יומיים: תובע משטרתי עובד פיזית בתחנות המשטרה, וגם פרקליטים מבקרים תכופות ביחידות חוקרות לסקור תיקים.
• מז”פ והמכון לרפואה משפטית: חוקרי הזיהוי הפלילי (מז”פ) של המשטרה והמכון לרפואה משפטית באבו כביר (השייך למשרד הבריאות) הם הספקים העיקריים של ראיות מדעיות. תובע פלילי לעיתים קרובות ממתין לדו”ח מעבדה (כמו התאמת DNA) או חוות דעת פתולוגית (סיבת מוות) לפני החלטה סופית. התביעה גם מתאמת לעיתים בדיקות נוספות: למשל, אם סנגור מבקש בדיקה משלימה (כגון בדיקה טוקסיקולוגית על קורבן), התביעה תפנה לגורם הרלוונטי אם היא מוצדקת. במשפט, מומחי מז”פ ופתולוגים מעידים מטעם התביעה.
• מערכת בתי המשפט והנהלת בתי המשפט: בתי המשפט הם כמובן זירת הפעולה, אבל הקשר הוא לא רק באולם. התביעה עובדת מול מזכירויות בתי המשפט להגשת כתבי אישום ומסמכים, מקבלת תאריכים לדיונים ומתאמת את הופעת העדים. הנהלת בתי המשפט מספקת שירותי תרגום (לנאשמים שאינם דוברי עברית – התביעה תבקש מתורגמן), ולעיתים נדרשת היערכות מיוחדת – למשל אם צפויים עדים מוגנים (התביעה מבקשת להעיד בדלתיים סגורות, וביהמ”ש דואג לפינוי אולם ולהסרת פרוטוקולים מהמאגר הפומבי במקרה כזה). בשנים האחרונות מערכת המשפט התייעלה טכנולוגית: הוגדרו נהלי הגשה מקוונת של כתבי בי-דין (“נט המשפט”) והפרקליטות מתאימה עצמה לכך.
• שירות המבחן ושירותי הרווחה: כפי שתואר, שירות המבחן (למבוגרים ולנוער) נכנס לתמונה בשלבי המעצר (תסקיר מעצר חלופת מעצר) ובשלב העונש (תסקיר לעונש). הפרקליטות משתפת פעולה עם קציני המבחן – לדוגמה, אם יש מקרה גבולי בו יש סיכוי לשיקום במקום עונש מאסר, התביעה עשויה להסכים לעיכוב הליכים מותנה בטיפול, בהתאם לחוות דעת שירות מבחן. גם שירותי רווחה (למשל, פקידי סעד) מעורבים בתיקים שיש בהם קטינים נפגעים או חשודים. התביעה מתייעצת עם גורמי רווחה בהחלטה – למשל בחוק הנוער יש אפשרות שלסגור תיק לקטין ולהעבירו לטיפול הרווחה ללא משפט, באישור תובע.
• הממונה על עבודות שירות: כאשר בית משפט גוזר עונש של עבודות שירות, הפרקליטות מתנהלת מול יחידת עבודות השירות בשב”ס. יש גם שלב מקדמי – בחינת התאמת הנאשם לעבודות שירות: הממונה מגיש חוות דעת אם הנאשם כשיר לעבודה פיזית, ויש לו מקום שיבוץ. הפרקליטות ממתינה לאישור הזה לפני שמסכימה להסדר של עבודות שירות במקום מאסר, למשל.
• מחלקת חקירות שוטרים (מח”ש): מח”ש שייכת אמנם למשרד המשפטים (נפרדת מהמשטרה) ותפקידה לחקור שוטרים החשודים בעבירות. התביעה הפלילית עובדת יד ביד עם מח”ש בתיקים רלוונטיים – למשל, פרקליטות מח”ש מגישה כתבי אישום נגד שוטרים, ובמקרים אלה הפרקליטים ממח”ש מייצגים את המדינה. יש חפיפה מסוימת: אם במהלך משפט רגיל עולה חשד שמשטרה ביצעה עבירה (נאמר, אלימות שוטר כלפי נחקר) – בית המשפט עשוי להעביר את העניין למח”ש, ופרקליטות המדינה ממתינה לראות תוצאות. בשנת 2021, למשל, הגישה מח”ש 68 כתבי אישום נגד שוטרים (כמחצית מהם עבירות אלימות במסגרת תפקיד). פרקליטות המדינה ומתנדבי מח”ש מקפידים ששוטרים עבריינים יועמדו לדין ללא משוא פנים, כדי לשמור על אמון הציבור.
• הרשות לשיקום האסיר: לאחר הרשעה, במקרה של נאשמים הזקוקים לשיקום (למשל עברייני סמים), התביעה משתפת פעולה עם גורמי שיקום. לדוגמה, אם סוכם בעסקת טיעון שנאשם יופנה לגמילה, הפרקליטות תבחן דיווחים מהרשות לשיקום האסיר לגבי התקדמותו ותעדכן את בית המשפט. גם בשחרור מוקדם, כניסת אסיר לתוכנית שיקום היא גורם מכריע – התביעה לא תתנגד לשחרור מוקדם אם רואה אסיר שעבר שינוי משמעותי.
• גורמי חוץ – אינטרפול ומדינות זרות: בפרקליטות המדינה פועלת המחלקה הבינלאומית, המטפלת בהליכי הסגרה (מוסגרת בפרק מיוחד בחוק) ועזרה משפטית הדדית עם מדינות זרות. אם נאשם ברח לחו”ל, המחלקה הבינלאומית תוציא צו מעצר בינלאומי ותבקש הסגרתו דרך משרד החוץ והאינטרפול. וכן להפך – כשהתביעה מבקשת ראיות מחו”ל (למשל מסמכים מבנק זר), היא מפעילה הליך “אמנת סיוע משפטי” מול אותה מדינה. במקרים של פשעים חוצי-גבול – למשל פדופיליה ברשת – יחידת הסייבר בפרקליטות עובדת מול חברות אינטרנט בינלאומיות להסרת תכנים או איתור חשודים (ב-2020 יחידת הסייבר הגישה 35 בקשות לבתי משפט לחסימת אתרים בלתי חוקיים – רבים בהסתמך על מידע מאינטרפול). התביעה הישראלית אם כן מתואמת גם גלובלית.
• התקשורת והציבור: אף שאינם “רשות”, יש להם השפעה. פרקליטות המדינה מקיימת דוברות שמוסרת מידע לתקשורת על כתבי אישום משמעותיים, הרשעות וכד’ – במגבלות החוק (כגון איסור לזהם משפט תלוי ועומד). לחץ תקשורתי וציבורי עשוי להשפיע בעקיפין: למשל, ביקורת ציבורית על עונשים קלים בעבירות מין הובילה את הפרקליטות לטעון למתחמי ענישה גבוהים יותר בעבירות אלה, תוך הצבעה על הפגיעה החברתית. בהיבט אחר, נפגעי עבירה הם חלק מהציבור המשפיע: מאז חוק זכויות נפגעי עבירה, הפרקליטות מחויבת לעדכן מתלוננים בהחלטות מפתח, לשמוע את עמדתם בהסדרי טיעון בעבירות חמורות, ולהציג לבית המשפט את דברם בשלב העונש. כך קולם של הקורבנות משתלב בשיקולי התביעה.

עבודת התביעה היא רב-תחומית ורב-מערכתית: התובע הפלילי ניצב בצומת שבו נפגשים חקירה, מומחיות מדעית, שיקולי חברה ורווחה, יחסים בינלאומיים ותקשורת – ועליו לאזן את כולם כדי לקדם את מטרת ההליך הפלילי: עשיית צדק ואכיפת החוק.

חוקים מרכזיים ופסיקה מנחה בתחום התביעה הפלילית

מערך הנורמות המסדיר את עבודת התביעה וההליך הפלילי כולל מספר דברי חקיקה עיקריים וכן הלכות חשובות מבתי המשפט. להלן סקירה של החוקים המרכזיים הרלוונטיים, עם אזכור פסקי דין מנחים:

• חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 – זהו החוק המרכזי המגדיר את כללי הפרוצדורה במשפט הפלילי בישראל הוא קובע את שלבי ההליך, את זכויות החשוד בהליך החקירה (לצד חוקים ספציפיים), את אופן הגשת כתב אישום, ניהול משפט, כללי ראיות מסוימים (יחד עם פקודת הראיות), סמכויות בית המשפט, סדרי הערעור ועוד. דוגמאות לסעיפים חשובים: סעיף 60א – זכות שימוע לחשוד בפשע (כאמור), סעיף 74 – חובת גילוי חומר חקירה להגנה , סעיף 87 – כללים לתיקון כתב אישום, סעיף 94 – עיכוב הליכים (סמכות יועמ”ש להפסיק הליך בכל עת מטעמי אינטרס ציבורי), סעיף 149 – פירוט הטענות המקדמיות לנאשם , סעיף 155-156 – סדר הבאת ראיות תביעה והגנה, סעיף 158 – סמכות לזכות נאשם אם אין לו להשיב לאשמה בסוף פרשת תביעה , ועוד. החוק תוקן עשרות פעמים (למשל, הכנסת הסדר מותנה בפרק ד’1, או תיקוני הגנה מן הצדק).
• חוק העונשין, התשל”ז-1977 – זהו הקודקס הפלילי המהותי: מגדיר מהן העבירות הפליליות ומה העונשים בצדן. הוא חשוב לתביעה כי הוא מסמיך את התביעה להעמיד לדין על כל עבירה שמופיעה בו. בנוסף, בחוק העונשין יש חלק כללי עם עקרונות ענישה (למשל תיקון 113 שהוסף בו מגדיר את עקרון ה”מתחם” והנסיבות לקולה/לחומרה). החוק גם קובע הוראות כרונולוגיות (אי-התיישנות לרצח, תקופות התיישנות לשאר עבירות). תיקון מפורסם הוא הרפורמה בעבירות ההמתה שנכנסה לתוקף ביולי 2019, שהחליפה את עבירת ה”רצח” המסורתית במדרג חדש (רצח בנסיבות מחמירות – מאסר עולם חובה, רצח סתם – עד מאסר עולם בשיקול דעת, המתה באחריות מופחתת, המתה עקב בקשת קורבן, הריגה – עד 15 שנה). רפורמה זו נתנה בידי התביעה כלים גמישים יותר לייחס עבירת המתה התואמת את כוונת העבריין.
• פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971 – מסדירה אילו ראיות קבילות במשפט. לדוגמה, כלל האוסר עדות שמועה (למעט חריגים), דרישת התביעה להביא עדים ישירים ולא שמועות. פקודה זו שונתה עם השנים, ובעיקר – הלכת יששכרוב (בג”ץ 5121/98) שאמנם לא תיקנה את הפקודה עצמה, אבל קבעה דוקטרינה לפיה בית המשפט רשאי לפסול ראיה שהושגה שלא כדין אם קבלתה תפגע בזכות להליך הוגן. הלכה זו אינה מעוגנת בחוק מפורשות, אבל הפרקליטות בפועל יישמה אותה בהנחיות פנימיות – למשל, הנחיית פרקליט המדינה לא להגיש כראיה אמרה של נאשם שלא הוזהר כדין או חיפוש ללא צו אם הוא פסול מהותית.
• חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996 – הידוע בקיצור כ”חוק המעצרים”. הוא קובע את כללי המעצר, מעיכוב ועד מעצר ימים ומעצר עד תום ההליכים. חוק זה קריטי לתביעה: הוא מדריך מתי מותר לבקש מעצר (עילות כמו מסוכנות, שיבוש), כמה זמן, זכויות עצור (למשל ביקור עו”ד). התביעה חייבת להקפיד על עמידה בזמנים (אם הגשת כתב אישום מתעכבת מעבר ל-30 ימי מעצר ימים, העצור ישוחרר אלא אם ביהמ”ש העליון אישר עוד).
• חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף בני אדם ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ”ו-1996 – חוק המסדיר סמכויות חודרניות יותר (בדיקות דם, טביעות אצבע, DNA). הוא מאפשר לתביעה, בהוראת בית משפט, לכפות לעיתים על חשוד לתת דגימת DNA או דם. הפרקליטות משתמשת בו במיוחד בעבירות מין קשות (בדיקת נשא איידס לחשוד באונס, למשל) ובזיהוי נאשמים (מאגר ה-DNA).
• חוק הסנגוריה הציבורית, התשנ”ו-1995 – מסדיר את זכות הנאשמים החלשים לייצוג, וקובע מתי חובה למנות סנגור (למשל בעבירות עם מאסר מעל 10 שנים, בקטינים, בלקויי נפש). התביעה עצמה לא מפעילה חוק זה, אך עליו להיות מודעת: אישום נגד נאשם לא מיוצג לא יישמע בעבירה חמורה מבלי שביהמ”ש מוודא את מינויו של סנגור ציבורי.
• חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל”א-1971 – קובע הליכים מיוחדים לקטינים: חקירת קטין תיעשה ע”י חוקר נוער, משפטים בדלתיים סגורות, אפשרות לאי-הרשעה בדין וכו’. התביעה נדרשת לפעול לאורו: אישום נגד קטין מוגש בבית משפט לנוער (מחוזי/שלום), באישור מיוחד אם הקטין צעיר מגיל 14, ואופני הטיפול שונים (דגש שיקום).
• חוק לנוער (טיפול והשגחה), תש”ך-1960 – לא ישירות פלילי, אך נוגע לקטינים נפגעים או עדים. למשל, יש חובת דיווח על עבירות נגד קטין; התביעה לעיתים משתמשת בו כדי לבקש מביהמ”ש מינוי אפוטרופוס לקטין מתלונן בהליך.
• חוק הגנת ילדים, התשס”ה-2005 – מאפשר עדות ילדים קורבנות בעבירות חמורות באמצעות חוקר ילדים במקום עמידה בבית משפט. התביעה חייבת לפעול לפיו: ילד נפגע עבירת מין מתחת לגיל 14, למשל, לא יעלה להעיד אלא חוקר ילדים ימסור עדותו במקום (מה שמונע חקירה נגדית רגילה; הסנגור מפנה שאלות דרך חוקר הילדים).
• חוק הגנה על עדים, התשס”ט-2008 – מסמיך הקמת תוכנית להגנת עדים. הפרקליטות מפעילה אותו בעיקר לגבי עדי מדינה וקרובים שמאויימים. ישנה רשות להגנת עדים שת”פ עם התביעה.
• חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס”א-2001 – כפי שתואר, משרטט מערך זכויות לקורבנות: קבלת מידע, הגבלת מפגש עם הנאשם (חדרי המתנה נפרדים בבית משפט), הזכות לחוות דעת בתיקים חמורים בעונש, ועוד. הפרקליטות התאימה נהלים בעקבות חוק זה (למשל, חובת יידוע: הפרקליט חייב לעדכן נפגע עבירת מין/אלימות חמורה בהחלטה לסגור תיק ולאפשר לו לערר, וכן לעדכנו בעסקת טיעון ולהתחשב בעמדתו).
• חוק חיסיון עיתונאים (תיקון לפקודת הראיות) – קובע כללים לקבלת חומר עיתונאי. רלוונטי במצבים שהתביעה רוצה להכריח עיתונאי לחשוף מקור (תהליך מורכב שדורש בית משפט עליון בהרכב מיוחד).
• חוק האזנת סתר, תשל”ט-1979 – קובע מתי אפשר להשתמש בהאזנות. התביעה, בשיתוף המשטרה, פונה לשופט מחוזי בבקשה להיתר להאזנת סתר. אם לא עשו כך והושגה ראיה – אסור להשתמש בה. היה אפילו מקרה שבו פרקליט המדינה הוציא הנחיה (הנחיה 14. 13) שאסרה על הנחקר עצמו להקליט את חקירתו כי ראו בזה הפרת חוק האזנת סתר – אך היא בוטלה לאחר מכן.
• תקנות סדר הדין הפלילי ונהלי פרקליטות – בנוסף לחוקים, יש תקנות ופקודות שנותנות מסגרת. וישנו קובץ הנחיות פרקליט המדינה שמדריך את הפרקליטים במדיניות הפעלה. הנחיות מפורסמות למשל: הנחיה 2. 5 – אי-העמדה לדין של עד תביעה שחזר בו בעדות בבית המשפט (כדי לא להרתיע עדים מלגשת); הנחיה בעניין מדיניות ענישה בעבירות מין; הנחיה לגבי מתי ראוי לדרוש מאסר בפועל בעבירות תעבורה, ועוד. הנחיות אלה מתגבשות מתוך פסיקת בתי המשפט והניסיון המצטבר, והן שקופות לציבור (מפורסמות באתר משרד המשפטים).
• פסיקה מנחה: מלבד הלכת יששכרוב (פסילת ראיות לא חוקיות) שהזכרנו, יש עוד פסקי דין עליהם מסתמכת התביעה בעבודתה: הלכת הצפיות (ע”פ 341/80, שהגדירה בפלילים יסוד נפשי של כוונה כשהעושה צפה את התוצאה כוודאית); בג”ץ דרעי-פנחסי (1993) – שקבע שאיש ציבור שמוגש נגדו כתב אישום חמור חייב להתפטר – החלטה שביצועה מסור לדרג השלטוני אך התביעה נדרשת לשקול מהי “חומרה המצדיקה” להגיש כתב אישום נגד נבחר ציבור מכהן; ע”פ 532/71 (הלכת קינזי) – שקבעה כי לא ירשיעו נאשם פעמיים על אותה התנהגות (איסור כפל הרשעה בגין מעשה יחיד תחת שני סעיפים – הנחיה לפרקליטות לצמצם אישומים חופפים); בש”פ 537/95 (הלכת איתוראן) – בנושא מעצר עד תום ההליכים, קבע כללים מתי די בחלופת מעצר; דנ”פ עבריין מין צעיר (2019) – אישר עקרונות לאי-הרשעת נאשמים צעירים במקרים של שיקום מוצלח; בג”ץ 156/75 אליהו גולן – שהכיר בכך שזכות השתיקה אינה מוחלטת ושתיקה עשויה לחזק ראיות תביעה; ע”פ 2513/96 סילגדו – הלכה מנחה לגבי אכיפה בררנית כהגנה מן הצדק; ע”פ 512/04 פרשת אבוטבול (תיק 512) – פסק דין רחב בהיקף על פשע מאורגן, אישר הרשעות על סמך עדויות “עד מדינה” והדגיש את חשיבותם, ועוד רבים. הפרקליטות מחזיקה מאגר פסיקה מנחה והתובע בתיק רציני חייב להכיר את ההלכות העדכניות בתחום הרלוונטי לעבירה.

היכרות עם החקיקה והפסיקה הללו היא חלק מ”הלחם והחמאה” של עבודת התובע המקצועי, המאפשרת לו לקיים את ההליך כנדרש כמו ויקיפדיה משפטית מהלכת – קרי, להפגין שליטה בסעיפי החוק הרלוונטיים ולצטט פסיקה תומכת בפני בית המשפט.

טבלה: חוקים עיקריים המסדירים את ההליך הפלילי

הערות: לצד אלה, כמובן קיימים חיקוקים מיוחדים לעבירות ספציפיות (כגון פקודת הסמים המסוכנים, חוק איסור הלבנת הון, חוק המחשבים וכו’) שמגדירים עבירות פרטניות – התביעה מסתמכת עליהם כשמנסחת את סעיפי האישום. כמו כן, פקודת הפרקליטות (חוק שלא עבר אך יש נהלים פנימיים) מגדירה למשל את מדרג הסמכויות בתוך פרקליטות המדינה. ובנושא פסיקה, הלכות חדשות נוצרות כל הזמן: למשל בשנת 2021 בית המשפט העליון דן בהרחבה בע”פ 7450/19 מדינת ישראל נ’ פלוני בשאלת עונשים תחליפיים בעבירות מין, וקבע מדיניות מחמירה – מאז הפרקליטות נשענת על הלכה זו בטיעוניה.

מקרים פליליים מפורסמים והתנהלות התביעה בהם

במהלך השנים התמודדה מערכת התביעה הישראלית עם פרשיות בולטות רבות, שחלקן גם יצרו תקדימים היסטוריים. אזכור של מקרים מפורסמים מאפשר להמחיש את אופן פעולת התביעה במצבים מורכבים במיוחד:

• משפט אייכמן (1961) – משפטו של אדולף אייכמן, פושע המלחמה הנאצי, הוא אולי התיק הפלילי המפורסם בתולדות ישראל. את התביעה ניהל היועץ המשפטי לממשלה דאז גדעון האוזנר (טרם נוסד תפקיד “פרקליט המדינה” נפרד) וצוות פרקליטים. אייכמן שנחטף מארגנטינה הובא למשפט בירושלים באשמת פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. התביעה הביאה למעלה מ-100 עדי ראייה, ניצולי שואה, להוכחת אחריותו. המשפט התנהל לעיני העולם ותועד. אייכמן הורשע ונידון לעונש מוות – הפעם היחידה שישראל ביצעה עונש מוות (הוצא להורג בתלייה ב-1962) משפט זה סימן את יכולתה של מערכת המשפט הישראלית לנהל באובייקטיביות משפט ראווה היסטורי. האוזנר התפרסם בנאום הפתיחה (“במקום זה אני ניצב לפניכם לשמש קטגור בפני העם היהודי”). המורשת המשפטית: בוססה אחריות פלילית על שותפות ברצח עם, ואייכמן הורשע עפ”י חוק לעשיית דין בנאצים. המקרה חיזק מאוד את היוקרה והביטחון של פרקליטות המדינה הצעירה.
• פרשת כפר קאסם (1957-1958) – משפטם של קציני צה”ל שפיקדו על טבח כפר קאסם (1956), שבו נהרגו 49 אזרחים ערביים בהפרת עוצר. התביעה במשפט צבאי זה נוהלה למעשה ע”י פרקליטות צבאית, אך המקרה נכנס לקאנון המשפטי בישראל בשל קביעת בית הדין כי הפקודה שניתנה הייתה “בלתי חוקית בעליל” – הלכה מוסרית-משפטית חשובה. הפרקליטות האזרחית עקבה בדריכות, ובהמשך משפט זה תרם לעיצוב מדיניות התביעה לגבי חיילים – העובדה שהיו הרשעות (אם כי העונשים קוצרו) אותתה שאין חסינות בפני דין פלילי גם במדים, וביססה עיקרון עליונות המשפט אפילו בשעת חירום.
• פרשת יגאל עמיר (רצח רבין, 1995) – יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, הועמד לדין בתוך שבועות ממעשה הרצח. פרקליטות מחוז ת”א (עורכי הדין שי ניצן, דני בכר וצוותם) ניהלה את התיק. עמיר נתפס על אתר והודה חלקית, ולא היו ספקות לגבי זיהויו. הוא נשפט בעבירת רצח ראש הממשלה (חוק מיוחד) ובית המשפט הרשיעו די במהירות וגזר עליו מאסר עולם + 6 שנים (על פציעת המאבטח). משפט זה היה קצר יחסית (בהיעדר חולקים ממשיים על העובדות) והפך אבן דרך בעיקר כי המחיש את שוויון הכל בפני החוק: רוצח פוליטי נשפט כדין, ללא עונש מוות, במערכת אזרחית רגילה. התביעה גם טיפלה בערעור של עמיר (שנדחה). מאז ועד היום עמיר כלוא, וכל בקשותיו להקלה נדחו. הפרקליטות מציבה מקרה זה כדגל, שגם בנסיבות קיצוניות של פגיעה בדמוקרטיה, התגובה היא משפט חוקי וענישה במסגרת החוק.
• תיקי שחיתות שלטונית (ראשי ממשלה, נשיא ושרים): ישראל ראתה מספר משפטים תקדימיים בהם התביעה העמידה לדין בכירים ביותר:
  • משפט אריה דרעי (שנות ה-90) – שר הפנים דאז שהואשם בקבלת שוחד. פרקליטת המדינה דורית ביניש דאז אימצה קו נחוש להעמידו לדין, למרות סערה פוליטית. הוא הורשע ב-1999 ונידון ל-4 שנות מאסר (ריצה 3). התיק הזה ביסס את עקרון “שלטון החוק” שחל על שרים.
  • משפט משה קצב (2006-2010) – נשיא המדינה הואשם בעבירות מין (אונס והטרדות) נגד עובדות בלשכתו. פרקליט המדינה משה לדור וצוותו ניהלו את התיק. בתחילה הוצע לקצב הסדר טיעון מקל (ללא אונס) אך משהתפוצץ ההסדר – הוגש כתב אישום חמור. קצב הורשע באונס ועבירות מין ב-2010, ונידון ל-7 שנות מאסר בפועל, אותן ריצה (שוחרר אחרי 5 שנים על-תנאי). זו הייתה הפעם הראשונה שנשיא לשעבר מורשע בפלילים, והתביעה הדגישה בכך שאין “פרות קדושות”.
  • פרשות אהוד אולמרט (ראש הממשלה) – אולמרט נחקר בכהונתו ופרש, והועמד לדין במספר תיקים: תיק “ראשון-טורס”, “מעטפות הכסף” (טלנסקי), ותיק “הולילנד” (שוחד בפרויקט נדל”ן). התביעות (פרקליטות מחוז י-ם ות”א) התמודדו עם תיקים מורכבים, עדי מדינה ובעבירות שבוצעו שנים קודם. אולמרט זוכה בחלק מהאישומים, אך לבסוף הורשע בשוחד בתיק הולילנד (2014) ונגזרו עליו 6 שנות מאסר, שהופחתו בערעור ל-18 חודשי מאסר. אולמרט היה רה”מ הראשון שנשלח לכלא. המורשת – פרקליטות ללא היסוס תעמיד לדין גם מנהיג בגובה כזה, אך היא גם ספגה ביקורת על זיכוייו בחלק מהתיקים (מה שגרר ועדת בדיקה פנימית).
  • תיקי בנימין נתניהו (2020-) – לראשונה, ראש ממשלה מכהן הועמד לדין במהלך כהונתו. בתום חקירות “תיק 1000/2000/4000” הואשם נתניהו בשוחד, מרמה והפרת אמונים. היועמ”ש אביחי מנדלבליט החליט על כתב אישום, והוא הוגש ע”י פרקליט המדינה שי ניצן רגע לפני סיום תפקידו. המשפט נמשך (נכון ל-2025) במעמד רה”מ נתניהו כנאשם. צוות התביעה כולל את עו”ד ליאת בן-ארי (התובעת הראשית) ופרקליטים מפרקליטות מיסוי וכלכלה. התיק תקדימי גם מבחינת האתגרים: הוא מתנהל באור הזרקורים, עם מערכה ציבורית נגד מוסדות האכיפה. הפרקליטות, מצידה, מתנהלת בתוך האולם באופן מקצועי, מביאה עדי מדינה (שלמה פילבר, ניר חפץ) ואלפי תכתובות כמוצגים, ובמקביל מתמודדת בחוץ עם “משפט דעת הקהל”. תיק זה עדיין בעיצומו – תוצאותיו יהיו בעלות השלכות היסטוריות על יחסי משפט ושלטון בישראל. עצם ניהול המשפט מוכיח את עיקרון שוויון החוק, אך גם מעורר דיון על עוצמתה של התביעה מול הרשות המבצעת.
• פרשות פשע מאורגן – תיק 512: זהו הכינוי למבצע האכיפה הענק נגד ארגון הפשע של יצחק אברג’יל ואחרים. בשנת 2015 הוגש כתב אישום בן מאות עמודים נגד 18 נאשמים, בפרשה שסבבה סביב ניסיונות ההתנקשות בעולם התחתון שהביאו גם לרצח אזרחים (הפיגוע הפלילי ברחוב יהודה הלוי בת”א 2003) וסחר סמים בינ”ל. את התיק ניהלו פרקליטות מחוז ת”א ומרכז במאוחד, עם מספר שיא של עדי מדינה. המשפט היה מורכב ביותר: למעלה מ-700 דיוני הוכחות, מערך אבטחה כבד באולם בשל המסוכנות, ותיאום מול רשויות חוץ (מרוקו, ארה”ב). ב-2019 ניתנו הכרעות הדין המרכזיות: אברג’יל הורשע בשלושה מעשי רצח (בין היתר של 3 עוברי אורח בפיגוע הפלילי) ונידון לשלושה מאסרי עולם ועוד 30 שנה. עונשיו של אברג’יל וכלל ראשי הארגון שיקפו החמרה חסרת תקדים. בנוסף חולט רכוש בשווי כ-225 מיליון ש”ח מארגון אברג’יל. התביעה הצליחה בפועל למוטט את ארגון הפשע – רבים מראשיו בכלא לתקופות ארוכות. תיק 512 המחיש שהפרקליטות למדה להתמודד עם פשיעה מאורגנת מודרנית, תוך שימוש בעדי מדינה (למרות הסיכונים), האזנות, וכלים כלכליים. הוא גם שימש כר לפסיקות חשובות: בית המשפט הגדיר אותו “הפיגוע הפלילי החמור בתולדות המדינה” ופיתח בהלכתו עקרונות ענישה לעבירות במסגרת ארגון פשיעה. כיום, אף על פי שהפשע המאורגן לא מוגר לגמרי, ההרתעה גברה וארגונים חדשים נזהרים יותר.
• פרשת רצח תאיר ראדה – משפט זדורוב: מקרה זה מדגים לא רק את עבודת התביעה אלא גם איך המערכת מתקנת עצמה. בשנת 2006 נרצחה הנערה תאיר ראדה בביה”ס בקצרין. רומן זדורוב, פועל שעבד שם, הודה (לאחר חקירה ארוכה) ושחזר את המעשה, והוגש נגדו כתב אישום. פרקליטות מחוז נצרת ניהלה את התיק, שהתבסס בעיקר על הודאת הנאשם וראיות נסיבתיות. ב-2010 הורשע זדורוב ברצח. הוא ערער לעליון – הערעור נדחה (2015) ברוב דעות, אך שופט אחד (דנציגר) סבר שיש לזכותו בשל ספק סביר. גל של ספקות ציבוריים ומשפטיים עלה (בין היתר תיאוריות רשת על חשודים חלופיים, ביקורת על כשלים ראייתיים בהודאה). ב-2021, לאחר שנים בכלא, קיבל בית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר לזדורוב. המשפט החוזר נערך ב-2022-2023 בבית המשפט המחוזי בנצרת, והסתיים בזיכויו של זדורוב מחמת הספק. במקרה זה, התביעה עמדה בפני סיטואציה יוצאת דופן: לאחר שהגנה עשויה במשפט החוזר העלתה ספקות לגבי ראיות דנ”א (שערות בזירה) וסתירות בחקירה, החליטה פרקליטות המדינה לא לערער שוב, וזדורוב שוחרר סופית. מחד, זה מקרה שמעורר ביקורת על התביעה המקורית – אולי מיהרה לסמוך על הודאה לא אמינה. מאידך, הוא מדגים כי המערכת כן יודעת לתקן עצמה בכלים מוסדיים. הפרקליטות שיתפה פעולה עם המשפט החוזר (לא עמדה בדרכו) ובסופו קיבלה את פסק הדין. פרשה זו ממחישה שאמת משפטית עשויה להשתנות עם הופעת ראיות חדשות, וכי התביעה אינה עיקשת באופן עיוור אלא מחויבת לחתור לצדק, גם במחיר זיכוי בדיעבד.
• פרשת עבירות המין בקטינים – “הנאשם מאיה פורם”: זהו שם כולל לכמה תיקים מורכבים בהם התגלו מקרי התעללות מינית סדרתית. דוגמה מייצגת היא תיקו של מוטי מלכה, ראש עיריית קריית מלאכי (2012) שהואשם באינוס ותקיפה מינית של עובדות – שהתפתח לכדי פרשה ציבורית רחבה. הפרקליטות הגישה כתב אישום, אך בשל קשיים מסוימים (סירוב חלק מהמתלוננות להעיד ועוד) גיבשה לבסוף הסדר טיעון שבו מלכה הודה בעבירות קלות יותר (הטרדה) ושילם מחיר ציבורי גבוה (התפטרות). המקרה עורר שיח ציבורי סוער על הסדרי טיעון בעבירות מין. ביקורת ציבורית: טענו שהפרקליטות ויתרה למקורב שלטון. אך מנגד הפרקליטות הסבירה ששיקלה את טובת המתלוננות שחסכו עדות טראומתית, ואת סיכויי ההרשעה. המסקנה הייתה קריאה של היועמ”ש להחמיר בעונשים במקרים הבאים. ואכן, בהמשך נראה שינוי: למשל תיק דני חדד (סרסור בקטינות, 2017) – בו הפרקליטות סירבה להסדר מקל, ניהלה משפט מלא והשיגה עונש כבד; או תיק אלון קסטיאל (עבריין מין סדרתי, 2018) – בו היה הסדר טיעון, אך הפרקליטות דרשה מאסר רב-שנים (7) והצליחה. מקרים אלה מראים את ההתפתחות במדיניות התביעה לפי רוח החברה: בתחילת העשור הקודם עוד היו הסדרים מקלים, אך בעשור הנוכחי הדרישה היא לענישה מחמירה ואפס סובלנות. הדבר מגובה בנתונים: שיעור ההרשעה בעבירות מין נמוך מעט מהממוצע (79% ב-2020, לעומת ~85% בכלל התיקים), וגם אחוז הזיכויים גבוה יחסית (12% זוכו לעומת 9% בכלל) – בשל הקושי הראייתי. הפרקליטות מכירה בכך ופועלת בהתאם: משפרת הכשרות לעורכי הדין לטעון בעבירות אלה, מעודדת שימוש בעדויות מומחה על התנהגות נפגעות (לסתור “מיתוסים”), ויוזמת חקיקה להקלות ראייתיות (למשל תיקון לחוק העונשין בדבר עדות אחת בעבירת מין יכולה להספיק בלי סיוע).

לצד אלו, יש עוד אירועים מפורסמים: משפט כלא גלבוע (בריחת ששת האסירים, 2021 – בו הפרקליטות הגישה כתב אישום תקדימי על בריחה מכלא, מה שחשף מחדלים בשב”ס), פרשת דומא (פיגוע בכפר דומא 2015, הצתת בית ורצח משפחה פלסטינית – הנאשם עמירם בן אוליאל הורשע ב-2020 על סמך הודאה לאחר חקירת שב”כ; תיק זה עורר ויכוח על גבולות חקירה ופסילת הודאות תחת לחץ, אך ביהמ”ש העליון אישר ההרשעה). התביעה מצאה עצמה מגןה על שימוש בשיטות חקירה חריגות במקרי טרור – ובמקרה דומא הכרעת העליון (2022) קבעה שסמכות “אמצעים מיוחדים” הופעלה כדין כי הייתה סכנת פיגוע מיידית. כך בית המשפט גיבה את הפרקליטות ושב”כ, אך גם פסל חלק מההודאות (הפרקליטות נאלצה לוותר על חלק מהאישומים, מה שקרה).

מכל הדוגמאות הללו עולה תמונה: הפרקליטות מפגינה נחישות עקרונית – אף אדם אינו חסין, גם הגבוהים ביותר. היא משקיעה משאבים לתיקים מורכבים (עדים רבים, מסמכים, שנים של דיונים). לעיתים היא חוטפת ביקורת – על עסקאות טיעון, על כשלים (זדורוב), או על אורך התהליכים (תיק 512 ארך 7 שנים). אולם לרוב כאשר מסתיים משפט גדול, המערכת (ציבור ושופטים) מכירה בהישגי התביעה. למעשה, במקרים מפורסמים רבים נוצרות הלכות תקדימיות שבאות לשפר את המערכת – והתביעה עצמה למדה והתפתחה דרכן.

טיפים להתמודדות מול התביעה – עשה ואל תעשה לנאשם וחשוד

מפגש עם התביעה הפלילית הוא אירוע מלחיץ עבור מי שאינו מצוי בעולם המשפט. בין אם אדם זומן לחקירה, קיבל כתב אישום, או מנהל מו”מ על עסקת טיעון – חשוב להבין כיצד להתנהל נכון מול רשויות התביעה. להלן מספר טיפים מעשיים “עשה ואל תעשה” שגובשו על-ידי עורכי דין מנוסים:

עשה:

• פנה לייעוץ משפטי בהקדם – עוד לפני החקירה הראשונה במשטרה, מומלץ מאוד להתייעץ עם עו”ד פלילי מנוסה עורך דין יסביר לך את זכויותיך (לשתוק, להתייעץ) ויכין אותך לשאלות אפשריות. כל מילה שתגיד ללא ייעוץ עלולה להזיק מאוחר יותר , לכן אל תוותר על זכות זו.
• שמור על זכות השתיקה בתבונה – אם אין לך תשובות טובות בחקירה, מוטב לא למסור גרסה שקרית. היעזר בזכות השתיקה או אמור שתגיב לאחר התייעצות. שתיקה יכולה למנוע הפללה עצמית מיותרת. עם זאת, צריך אסטרטגיה: שתיקה גורפת עלולה לחזק את הראיות נגדך בבית המשפט, אז החלטה כזו תקבל רק לפי עצת עו”ד.
• תעד והבא ראיות משלך – רשום מיד את פרטי האירוע כפי שאתה זוכר (זמני שיחות, שמות עדים פוטנציאליים). אם יש ראיות מזכות – תמונות, התכתבויות, אליבי – שמור אותן וחלוק עם עורך דינך. אל תניח שהמשטרה תמצא הכל; סייע להוכיח את צדקתך. למשל, אם היית במקום עבודה בזמן העבירה – הבא תלוש נוכחות או עד מעבודה.
• היה מכבד ושקול בהתנהלות – בין אם מול חוקר משטרה, תובע או שופט – התייחס בכבוד, דבר בנימוס, ועמוד בתנאים שנקבעו (למשל, הגיע בזמן לדיונים, ציית לתנאי שחרור בערובה). רושם של שיתוף פעולה ורצינות יכול לעזור גם בתוצאה; פרובוקציות לעומת זאת יפעלו לרעתך.
• נצל הזדמנויות לשיקום ולהסדר – במידה ועברת עבירה ואתה אכן אחראי, גלה יוזמה לתקן: פנה לטיפול (סמים, אלכוהול, אלימות), השתתף בסדנאות, פצה מרצונך את הנפגע. הפרקליטות ובתי המשפט מתחשבים מאוד בשיקום עצמי. לעיתים ניתן בעקבות זאת לקבל הסדר טיעון מקל או אפילו הסדר מותנה (ללא הרשעה). למשל, אדם צעיר ללא עבר שגנב – אם יחזיר הגניבה ויתמיד בעבודה, ייתכן תסקיר חיובי שיוביל לאי-הרשעה.
• הכן “יום סיכומים” מוקדם – שמור תיעוד לאורך הדרך: פרוטוקולים, החלטות, התכתבויות עם התביעה. הם עשויים לשמש אותך בהמשך לדיון או ערעור. ערוך יומן של כל אינטראקציה משמעותית (מי אמר לך מה ומתי). עורך הדין שלך ישתמש במידע זה לבניית קו הגנה קוהרנטי.
• שקול היטב עסקאות טיעון – אם מוצע לך הסדר טיעון, דון עם עורך דינך על סיכויי הזיכוי לעומת היתרונות בהסדר. במקרים רבים עסקת טיעון מורידה משמעותית את הענישה – היא כדאית כשיש ראיות טובות נגדך. אך אל תמהר להודות בעבירה שלא ביצעת סתם כדי “לגמור עם זה” – הרשעה פלילית יש לה השלכות כבדות (רישום פלילי, קלון, מאסר אולי). החלט החלטה מושכלת עם ייעוץ.

אל תעשה:

• אל תשבש הליכים – בשום פנים אל תיצור קשר עם עדים בתיק כדי להשפיע עליהם, אל תשמיד מסמכים או ראיות, ואל תתאם גירסאות עם מעורבים אחרים. פעולות כאלה מהוות עבירות בפני עצמן (שיבוש מהלכי משפט, הדחת עד) ועלולות לגרום למעצר מיידי התביעה וכוחותיה מיומנים בזיהוי שיבוש – שיחות מוקלטות, מדובבים – זה לא משתלם.
• אל תשקר לחוקרים – שקר בחקירה יכול להרוס לך. אם אתה חושש לומר את האמת – השתמש בזכות השתיקה, אך אל תמציא סיפור שקרי. שקרים נחשפים לבסוף (מצלמות, פינגל סלולר וכו’), ואז אתה מאבד אמון לגמרי. עדיף לשתוק מלהסתבך ברשת שקרים שסותרת ראיות.
• אל תפר תנאי שחרור/מעצר בית – אם שוחררת בערובה (למשל מעצר בית או איסור יצירת קשר עם מישהו) – עמוד בכך בקפדנות. הפרת תנאי (למשל לצאת מהבית בלי אישור) כמעט תמיד תתגלה על ידי פיקוח משטרה או תלונת שכנים. במקרה כזה התביעה מיד תבקש לעצור אותך מחדש עד תום ההליכים. מעבר לכך, בית המשפט יתייחס אליך בחומרה יתרה בהמשך כי הראית זלזול.
• אל תדבר על התיק ברבים – הימנע מחשיפת פרטי התיק בתקשורת או ברשתות חברתיות. פרסומים פומביים לא זהירים (פוסטים, ראיונות) יכולים לשמש נגדך כ”הודאה” או לפחות כפגיעה במרקם המשפט (עלולים גם להוות הפרת צו איסור פרסום אם קיים). היו מקרים שנאשמים דיברו בפייסבוק או בוואטסאפ בהתבטאויות בעייתיות – והתביעה קיבלה גישה לכך והוסיפה כראיה מחמירה. שמירת פרופיל נמוך היא בדרך כלל הטובה ביותר.
• אל תפטר עורך דין באמצע בלי סיבה טובה – נתקלת בקושי עם סנגורך? נסה לפתור או בקש החלפה דרך הסניגוריה. אבל הימנע מלבוא ללא יצוג לדיונים משמעותיים. נאשמים שמייצגים עצמם לרוב נפגעים – הם לא שולטים בדיני הראיות והפרוצדורה כמו תובע מקצועי. גם החלפות תכופות של עו”ד רק מעכבות את המשפט וגורמות לרושם של חוסר רצינות מצד הנאשם.
• אל תאיים או תכעס על התובעים – זה מובן שתובע הוא “נגדך” בהליך, אבל הם עושים תפקידם. גילויי זעם מילוליים או חלילה איומים כלפי פרקליט עלולים להוביל להאשמות נוספות (העלבת עובד ציבור, איום). היו מקרים של נאשמים שאיימו על תובע בבית משפט – מייד נעצרו. במקום זה, עדיף לתת לעורך דינך לבטא עבורך טענות בלשון ראויה.
• אל תזלזל בהליך – גם אם נראה לך שהעניין “פעוט” או שהתביעה “חלשה”, אל תקל ראש. כל תיק פלילי עלול להסתיים בהרשעה שמשפיעה על חייך. היו נאשמים שחשבו “אה, זה תיק קטן, אני לא צריך עו”ד, אנהל לבד” ונקלעו למלכודות. התייחס תמיד בכובד ראש, התייצב לדיונים (אי התייצבות יכולה להביא למעצר או דיון בהיעדרך), וקח כל שלב ברצינות.

בקצרה, ההתנהלות הנבונה היא להיות כנה עם עורך דינך, זהיר מול הרשויות, ולכבד את הכללים. התביעה אינה אויב אישי – תפקידה להשיג צדק. אם אתה חף מפשע, שיתוף פעולה חכם יוכל לעזור להוכיח זאת; אם אתה אשם, הכרה באחריות וצעדי תיקון עשויים להטיב עמך משמעותית.

טבלה: “עשה” ו”אל תעשה” בהתמודדות מול תביעה פלילית

שאלות נפוצות ותשובות – סמכויות התביעה וזכויות הנאשמים

שאלה: האם התביעה (הפרקליטות) יכולה לעצור אדם או לחפש בביתו? תשובה: לא באופן ישיר. סמכויות המעצר והחיפוש מסורות למשטרה (באישור בית משפט במידת הצורך). לפרקליט אין סמכות להגיע לבית חשוד ולערוך חיפוש, או לשים אדם במעצר בעצמו. מה שהתביעה עושה הוא לפנות באמצעות המשטרה לבית המשפט בבקשה למעצר או צו חיפוש, אם הדבר נחוץ לחקירה. לאחר הגשת כתב אישום, הפרקליט רשאי להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים – אך שוב, בית המשפט הוא שמחליט אם לעצור התביעה מייצגת את “המדינה” ומבקשת, והשוטרים מבצעים.

שאלה: התובע מציע לי עסקת טיעון – למה בעצם ללכת על זה ולא לנהל משפט ולהוכיח חפותי?
תשובה: עסקת טיעון היא פשרה: מוותרים על ניהול הוכחות ארוך בתמורה להקלה מסוימת (הורדת סעיפים או ענישה מתונה יותר). אם אתה אכן חף מפשע ויש ראיות חלשות נגדך, ייתכן שכדאי להוכיח זאת במשפט. אבל אם יש סיכון ממשי להרשעה ועונש כבד, עסקה מבוקרת יכולה להציל אותך מענישה חמורה יותר. לדוגמה: התביעה מציעה להוריד אישום הריגה (עד 20 שנה) לגרם מוות ברשלנות (עד 3 שנים) אם תודה. זו הקלה דרמטית בענישה הפוטנציאלית. כמובן, החלטה תלויה בייעוץ משפטי פרטני. זכור שאם חותמים על הסדר – אי אפשר לערער אח”כ בטענה שחפותך לא הוכחה, כי הודית מרצון. לכן שקול בכובד ראש.

שאלה: האם מותר לתביעה לעכב לי רישיון נהיגה / דרכון במהלך ההליך?
תשובה: כן, בתנאים מסוימים ובהחלטת בית משפט. כאשר אתה משוחרר בערובה, בית המשפט רשאי – לבקשת התביעה – להטיל עליך הגבלות כמו הפקדת דרכון (כדי למנוע יציאה מהארץ) או פסילת רישיון נהיגה זמנית (בתיקי תעבורה חמורים) עד תום ההליכים. התביעה תנמק שזה נחוץ להגן על הציבור. אם בית המשפט משוכנע – יוציא צו איסור יציאה (עם הפקדת דרכון בבית משפט) או יפסול את הנהיגה עד גמר משפט (קורה למשל בתיקי תאונות קטלניות). יש לזה סטטוס של תנאי שחרור – אם זוכית, תקבל הכל חזרה; אם הורשעת, לפעמים התקופה תנוכה מהפסילה הסופית.

שאלה: האם לפרקליטות יש מכסת הרשעות שהיא צריכה לעמוד בה? שומעים 99% הרשעה – זה אומר שהם חייבים להרשיע בכל מחיר?
תשובה: אין מכסה רשמית או “יעד הרשעות”. הנתון של ~99% הרשעות שהוזכר לפעמים מתייחס לכך שמתוך התיקים שמגיעים לפסק דין, כמעט כולם מסתיימים בהרשעה מלאה או חלקית. אבל זה לא בגלל “חובה להרשיע” – זה נובע מכך שהתביעה מסננת מראש תיקי ראיות חלשים (שנסגרים), ורבים מהמואשמים מודים בעסקאות טיעון. בפועל, במקרים שמתנהל משפט הוכחות עד הסוף – יש גם זיכויים (כ-9% מהנאשמים שעמדו למשפט מלא זוכו ב-2020). פרקליט שמפסיד (זיכוי) לא נענש או משהו – זה חלק מהעבודה. אין “תמריץ להרשעה בכל מחיר” – אדרבה, אתיקה של פרקליט מחייבת לא לחתור להרשעת חף מפשע.

שאלה: האם תובע יכול להחליט על דעת עצמו לחזור בו מכתב אישום או לשנות אישום באמצע משפט?
תשובה: כן. התובע רשאי לחזור בו מאישום בכל עת, אך אם זה לאחר תחילת המשפט – צריך אישור בית משפט (שבדרך כלל מאשר). למשל, אם תוך כדי משפט התגלו ראיות מזכות חותכות, על התביעה חלה חובה אתית לעדכן את בית המשפט ואף לחזור בה מכתב האישום. כמו כן, התביעה יכולה לתקן כתב אישום (באישור בית המשפט) – להוסיף או לגרוע סעיפים – למשל בעקבות עדות שהפתיעה. חוקית, חזרה מוחלטת מכתב אישום לאחר שהדיון התחיל תביא לזיכוי הנאשם. בנוסף, בעבירות קלות, היועמ”ש יכול להורות על עיכוב הליכים – שעוצר את המשפט בכל שלב לפני הכרעת הדין (מקביל לחזרה). שימוש בזה נדיר ושמור למקרי מדיניות או רחמים מיוחדים.

שאלה: האם אני (הנאשם) יכול לדבר ישירות עם הפרקליט שמנהל את התיק שלי?
תשובה: אם יש לך עורך דין – נהוג שכל התקשורת תעבור דרכו. פרקליט לא ישוחח ביחידות עם נאשם מיוצג ללא סנגורו, מטעמי אתיקה. אם אתה ללא עו”ד (למשל בקובלנה פרטית קטנה או בתחילת חקירה) – אתה יכול לפנות לתובע או לחוקר, אבל כל מה שתגיד עלול לשמש כראיה, אז זה לא מומלץ בלי ייעוץ. במעמד רשמי (כמו שימוע) תוכל לדבר ולהציג דברים בפני התובע. זכור שהתביעה אינה היועץ המשפטי שלך – אל תצפה לקבל ממנה הנחיות לטובתך. אם אינך מיוצג, אתה רשאי למשל להגיש בעצמך בקשות בכתב לפרקליטות (למשל, לעיון בחומר מסוים) – והם ישיבו. אך באופן כללי עדיף שתהיה מיוצג, והדיאלוג יתנהל בין הסנגור לתובע.

שאלה: מה ההבדל בין תובע משטרתי לפרקליט – האם יש להם אותן סמכויות?
תשובה: שניהם מייצגים את המדינה כתובעים, אבל תחום הפעולה שונה. תובע משטרתי הוא שוטר שקיבל הסמכה להגיש כתבי אישום ולייצג את התביעה בתיקי בית משפט שלום בעיקר (עבירות עוון וחטא). סמכותו מוגבלת לעבירות שפחות מ-7 שנות מאסר, באופן כללי. פרקליט (עורך דין בפרקליטות) מטפל בעיקר בתיקי פשע חמורים, בערכאות מחוזי ועליון, וכן בתיקים רגישים בערכאות הנמוכות. לפרקליט לעיתים יש השכלה וניסיון משפטי מעמיק יותר (הוא בדרך כלל עו”ד ותיק יותר). מבחינת סמכויות דיוניות – שתיהן יכולות, למשל, להציע הסדר, לזמן עדים, לחתום על כתב אישום. אך כתבי אישום על רצח, למשל, תמיד יחתמו ע”י פרקליט מדינה או פרקליט מחוז, לא ע”י תובע משטרה.

שאלה: מה קורה אם התביעה כשלה – למשל התיק קרס כי התגלו כשלים בחקירה? האם מישהו נושא באחריות?
תשובה: תלוי. אם התיק זוכה, הנאשם יצא לחופשי. אין בישראל באופן שגרתי פיצוי אוטומטי לנאשם שזוכה, אם כי בית המשפט יכול במקרים חריגים לחייב את המדינה לשלם הוצאות משפט לנאשם שזוכה (קורה לעיתים רחוקות כשיש ביקורת חריפה על התביעה). משמעתית, בתוך הפרקליטות – אם זיכוי נבע מרשלנות תביעה (למשל הסתרת ראיה מזכה), ייתכן בירור פנימי, ואף היו מקרים שפרקליטים זומנו לנציבות תלונות הציבור על התביעה ונדונו משמעתית. במקרה קיצוני מאוד, אפשר תאורטית שנאשם יתבע נזיקית את המדינה על רשלנות – אבל פסיקה קובעת שחסינות המדינה רחבה בתחום הרשלנות המשפטית, למעט זדון. בפועל, המערכת מעדיפה להפיק לקחים: למשל, בעקבות זיכוי מתוקשר, הפרקליטות ערכה השתלמויות מקצועיות או שינתה נהלים כדי שלא יישנה הכשל. דוגמה: לאחר זיכוי מהדהד בפרשת מע”צ (2008) בשל חקירה לקויה, הפרקליטות הקימה צוות לשיפור ליווי חקירות כלכליות. אין מנגנון “ענישה” אישי על פרקליט שטעה בשיקול דעת אם פעל בתום לב.

שאלה: אם נפגעתי מעבירה, האם התביעה מייצגת אותי? האם אני צד במשפט?
תשובה: מבחינה פורמלית, המאשימה היא המדינה ולא הקורבן הפרטי. כלומר, הפרקליט אינו “עורך הדין” האישי שלך כנפגע עבירה, אלא מייצג את אינטרס הציבור כולו. עם זאת, חוק זכויות נפגעי עבירה מחייב את התביעה להתחשב בך במידה רבה: עליהם לעדכנך בהחלטות חשובות (סגירת תיק, עסקת טיעון), לאפשר לך להביע עמדה (בעבירות חמורות, לדוגמה במשפט קצב מתלוננות הביעו התנגדותן להסדר הטיעון שהוצע, מה שתרם לביטולו). כמו כן, יש לך זכות למסור הצהרה בשלב הטיעון לעונש על הנזק שנגרם לך, והתביעה תטען לפיצוי כספי עבורך במסגרת הענישה. חלק מתפקידי פרקליט בתיק עבירות מין/אלימות זה לשמור על כבוד הנפגע בהליך – למשל להתנגד לשאלות משפילות מדי בחקירה נגדית של המתלוננת, ולעדכן אותה בזכויותיה (כמו האפשרות לבקש דיון בדלתיים סגורות או איסור פרסום שמה). אז אמנם את/ה לא צד רשמי, אך קולך נשמע דרך המנגנונים האלה. במקרים מסוימים ניתן לך אפילו להיות נוכח עם מלווה מטעמה בהליך. לסיכום, התובע מייצג את המדינה, אך אינטרס המדינה כולל צדק לנפגע, ולכן באופן עקיף את/ה “מיוצג/ת” דרך המדינה. אם בכל זאת תרצה ייצוג פרטי – ניתן, למשל, עו”ד מלווה נפגעי עבירה שמייעץ לך ויכול אף לפנות עצמאית לתביעה במכתבים, אך אינו מדבר באולם (למעט בבקשות מיוחדות חריגות).

שאלה: מהן רפורמות צפויות בתחום הפלילי בשנים הקרובות?
תשובה: יש כמה כיוונים שדנים בהם כיום:

1. פיצול תפקיד היועמ”ש – הצעה לנתק את ראש התביעה הכללית (תובע כללי) מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כיום היועמ”ש הוא ראש התביעה הפלילית וגם היועץ של הממשלה. יש מדינות (כמו ארה”ב) בהן תובע כללי נפרד. דנים בכך במסגרת “הרפורמה המשפטית” בשנת 2023 נכון לעכשיו זה לא מומש, אבל ייתכן שינוי מבני שמשמעותו שתפקיד פרקליט המדינה יתחזק ויקבל עצמאות גדולה יותר, או מנגד שתוקם נציבות שתפקח יותר על התביעה.
2. יעול ההליך וקיצור משכו – פרויקט שמקדמים הנהלת בתי המשפט ומשרד המשפטים, למשל: הקמת בתי משפט ייעודיים לעבירות תעבורה קלות בהליך מקוון כדי לפרוק עומס (אושר חוק ב-2023 להעביר חלק גדול מדוחות התעבורה להליך מנהלי עם אופציה להישפט אונליין). כמו כן, בוחנים לאפשר הודאות באשמה מרחוק דרך וידאו במקרים פשוטים, ולקדם גישור פלילי – הליך בו מגשר (לרוב שופט בדימוס) מסייע לצדדים להגיע להסדר עוד לפני המשפט.
3. החמרה בעבירות נשק ואלימות בחברה הערבית – עקב גל פשיעה חמור במגזר הערבי (שיאי מקרי רצח בשנים 2021-2023), הוחלט על צעדים מיוחדים: התביעה מגבשת הנחיות להחמיר בהסדרי טיעון בעבירות נשק (פחות ביטולים, יותר מאסר בפועל). אכן, לפי נתוני 2022, הוגשו 631 כתבי אישום על עבירות נשק באותה שנה, עלייה משמעותית. הממשלה דנה אף בהכנסת השב”כ לסיוע – מה שיעלה סוגיות ראייתיות (מודיעין מסווג כבסיס ראיה). ייתכן חקיקה שתאפשר לבית משפט לקבל ראיות חסויות יותר בקלות בתיקי נשק, בדומה לתיקי טרור.
4. דיגיטציה מלאה של חומרי חקירה – פרויקט “תיק דיגיטלי” – שכבר התחיל: פחות ניירת, העברת חומר הראיות להגנה באמצעות פורטל מאובטח. זה ייעל מאוד את זכות העיון. צעד משלים הוא שימוש בבינה מלאכותית לסריקה וניהול חכם של ראיות (ניסיוני בשלב זה).
5. הגדלת השימוש בענישה חלופית – מתוך הבנה שהכלא לא תמיד הפתרון, התביעה שוקלת יותר הסדרים מותנים ושיקום. למשל, הרחבת קשת העבירות שאפשר לסגור בהסדר מותנה (אולי עד חומרה בינונית ולא רק קלות). זה דורש תיקוני חקיקה. מגמה נוספת – בתי משפט קהילתיים: מיזם שפועל בכמה ערים, שמשלב גורמי רווחה ופרקליטות; נאשם שמסכים לתהליך שיקום מפוקח קהילתי, התביעה תעתור להקלות משמעותיות בעניינו אם יצליח. הפרקליטות תומכת בזה כדי לצמצם עבריינות חוזרת.
6. שינוי בעבירות סייבר ודיגיטל – קידום חקיקה שנותנת כלים לתפוס פושעי סייבר, למשל סמכויות לחדור למחשב מרחוק עם צו. הפרקליטות חותרת לעדכן חוקים אנכרוניסטיים – לדוגמה, להכיר בראיות דיגיטליות (צ’אטים, בלוקצ’יין) בדרכים חדשות, ולהסדיר גבולות פרטיות.
7. הפחתת עומס בבתי המשפט – חלק מ”הרפורמה” המדוברת כולל מינוי שופטים רבים שיקלו העומס (דבר שתומכת בו גם הפרקליטות), וכן ייתכן שינויים בסדרי דין כדי למנוע מריחה של הליכים – כגון הגבלת מספר דחיות, או חיוב הגנה לחשוף אליבי מראש (נושא שנוי במחלוקת).

כל אלו בתהליכי דיון. במקביל, הפרקליטות עוברת שינוי תרבותי: יותר שקיפות (פרסום דוחות שנתיים, נתוני ביצועים לציבור), יותר ייצוגיות (מאמצים לגייס ולשלב פרקליטים מהמגזר הערבי והחרדי), והטמעת טכנולוגיה (מערכות ניהול תיקים מתקדמות, סריקה וחיפוש דיגיטלי). כל זאת במטרה לענות לביקורת הציבורית ולשפר את אמון הציבור – שהוא קריטי להמשך תפקוד מערכת אכיפת החוק.

במבט קדימה, עולם המשפט הפלילי בישראל ניצב בפני אתגרים: גלובליזציה של פשיעה (סייבר, הונאות בינ”ל), שינויי חקיקה אפשריים במסגרת פוליטית (כמו מעמד היועמ”ש), ועלייה בדרישות הציבור לצדק מהיר ומוחשי. פרקליטות המדינה ותביעות המשטרה יצטרכו לנווט בתקופה זו, ולשמור על האיזון העדין: להגן על ביטחון הציבור, להעמיד עבריינים לדין ללא משוא פנים – ומנגד להקפיד הקפדה יתרה על זכויות חשודים ונאשמים ועל הוגנות, כדי שהתוצר הסופי – הרשעה פלילית – יהיה מוצק ובלתי מעורר ספק. מערכת תביעה מקצועית וחזקה היא אבן יסוד בשלטון החוק, וישראל שואפת לשמור זאת גם בעשורים הבאים.

עלות ההליך הפלילי – סקירת עלויות וסיכונים כספיים

מעבר לאספקט המשפטי, הליכים פליליים נושאים עמם גם עלויות כספיות ניכרות – הן לנאשמים עצמם והן למערכת. נפרט להלן את העלויות העיקריות בהליך הפלילי מנקודת מבטו של הנאשם/חשוד (ייצוג משפטי וקנסות), וכן עלויות עקיפות. נציין מראש: אם אדם זכאי לייצוג ע”י הסניגוריה הציבורית (בשל מעמדו הכלכלי או חומרת העבירה) – ייצוגו המשפטי יהיה ללא עלות ישירה עבורו, אך רבים בוחרים בעו”ד פרטי ולכן מתמודדים עם הוצאות משמעותיות. טבלה בהמשך תציג סדרי גודל של שכר טרחה נפוץ.

עלויות עיקריות לנאשם:

• שכר טרחת עורך דין פרטי: התשלום לעורך דין הוא אולי ההוצאה המרכזית. שכר הטרחה נקבע חופשית ע”י עוה”ד בהתאם למורכבות התיק, זמן ההשקעה ומוניטין המשרד. יש כמה מודלים: תשלום פיקס עבור ייצוג מלא עד סיום ההליך, או תשלום לשלב (נפרד עבור שלב חקירה, נפרד למשפט). לפי מחירון מומלץ 2024, טווחי המחירים למשל: ייעוץ ראשוני (שעה) – 450-650 ש”ח ; ייצוג בהארכת מעצר בבית משפט שלום – 650-750 ש”ח ; ייצוג מלא בתיק פשע במחוזי – 3, 500-4, 500 ש”ח (ככל הנראה הכוונה לדיון יחיד או לשלב, כי בפועל ייצוג בכל התיק יהיה עשרות אלפים) תיק רציני יכול לעלות הרבה יותר: לדוגמה, ניהול תיק שוחד מורכב עשוי לעלות 50,000-100,000 ש”ח שכר טרחה עורכי דין בכירים מאוד גובים אף מעבר לכך בתיקים תקשורתיים. הערה : סניגוריה ציבורית ניתנת חינם למי שעומד בקריטריונים (הכנסה מתחת ~8,000 ש”ח לחודש לאדם יחיד, לפי טבלאות זכאות ). מדינת ישראל מממנת זאת – תקציב הסניגוריה הוא חלק מתקציב משרד המשפטים.
• ערבויות וביטחונות: אם החשוד/נאשם משתחרר בערובה, עליו (או מישהו מטעמו) להפקיד מזומן או ערבות בנקאית. סכומים נעים לרוב בין 5,000 ש”ח (בתיק קל) לעשרות אלפי ש”ח (בתיק רציני). אם נעצר עד תום ההליכים – הוא עלול להפסיד ימי עבודה ושכר, אך לפחות לא נדרש תשלום.
• שירותי מומחה פרטיים: לעיתים ההגנה שוכרת מומחה עצמאי (פסיכולוג, מהנדס, רופא) לחוות דעת נגדית. עלות חוות דעת מומחה יכולה להיות בין 5,000 ש”ח למאות אלפים – תלוי בתחום ובכמות העבודה (חקירות נגדיות וכו’). זה שיקול כבד לנאשמים אם להשקיע בכך.
• קנסות, פיצויים ועונשים כספיים: אם הנאשם מורשע, ייתכן וייגזר עליו קנס לטובת אוצר המדינה (בעבירות כלכליות, שוחד, או כהרתעה כללית) בסכומים משתנים. בנוסף, לעיתים קרובות מוטל פיצוי כספי לקורבן – בסדר גודל של אלפי עד עשרות אלפי ש”ח לנפגע, תלוי נזק. סכום הפיצוי המקסימלי בחוק על כל עבירה הוא 258,000 ש”ח (נכון ל-2023), אך בפועל ברוב המקרים הסכומים נמוכים יותר. יש גם חילוט נכסים: בעבירות סמים, הלבנת הון, שוחד – יכולים לחלט (להחרים) רכוש וכסף של הנאשם ששימשו לפשע או שהושגו ממנו. בתיק 512, ראינו חילוט ענק של 225 מיליון ש”ח כנגד ארגון פשע. אצל אנשים רגילים, למשל במרמה, יחלטו את הרווחים מהעבירה (רכב שנקנה בכספי גניבה וכד’).
• אובדן הכנסה ועבודה: הליך פלילי לוקח זמן שבמהלכו נאשם עשוי לאבד ימי עבודה (להתייצב לחקירות, דיונים). אם נכנס למעצר בית, לעיתים לא יכול לעבוד. אם במעצר – מאבד שכר כליל. גם לאחר הרשעה, רישום פלילי יכול לפגוע בתעסוקה עתידית. קשה לכמת זאת, אבל זו “עלות הזדמנות” משמעותית.
• עלויות חברתיות-נפשיות: שם ערטילאי אבל ממשי. נאשם ומשפחתו לעיתים משקיעים כסף בתמיכה נפשית (טיפול פסיכולוגי עקב הסטרס), ילדים של נאשם עשויים לעבור בי”ס וכד’. זה לא מתמחר קל.
• הוצאות נלוות למשפט: נסיעות לביהמ”ש (לעיתים רחוק ממקום מגוריך), חניה, לפעמים לינה אם המשפט במקום אחר – מצטבר. אם עדים מטעמך מגיעים – ייתכן ותממן להם הוצאות נסיעה כי עד הגנה לא מקבל מהמדינה (בניגוד לעד תביעה שמקבל החזר הוצאות קטן).

עלויות למערכת ולאוצר: גם המדינה מוציאה ממון ניכר על הליכים: משכורות שופטים, פרקליטים, שוטרים, תחזוקת בתי כלא (החזקת אסיר עולה אלפי ₪ בחודש למשל), מימון סניגורים ציבוריים (תקציב שנתי של עשרות מיליונים), הפעלת שירות המבחן, וכד’. למשל, יום דיונים בבית משפט מחוזי הכולל שלושה שופטים, קלדנית, מאבטחים – עולה לקופת המדינה. לכן יש גם אינטרס כלכלי לייעל הליכים (פישור עסקאות, להפחית משפטים ארוכים מיותרים).

להמחשת העלויות הישירות לנאשם, נציג טבלת מחירון משוער לשירותים משפטיים נפוצים (לפי מחירון מומלץ 2024):

הסברים: הטווחים מייצגים מחירים אופייניים בשוק אך כל עו”ד קובע מחירו. המחירים לתיקים מורכבים (שוחד, פשע חמור) עשויים להיות גבוהים משמעותית – משרדים גדולים גובים 100-300 אלף ש”ח לייצוג אישי של איש ציבור בתיק ארוך. לעומת זאת, סניגור ציבורי חינם מונע עלויות אלו לגמרי למי שמקבל שירותיו. יש לשים לב שהמחירון הנ”ל מדגים למשל סכום מאוד נמוך לייצוג במחוזי (3, 500-4, 500 ₪) – ייתכן שמדובר בתעריף לדיון בודד ולא לכל התיק, שכן לרוב ייצוג במחוזי חודשים רבים שווה עשרות אלפים.

נקודה חשובה: השקעה בהגנה טובה לעיתים קרובות “משתלמת” – עורך דין מיומן יכול להשיג זיכוי או עונש קטן בהרבה, מה שחוסך עלויות ארוכות טווח (למשל מניעת מאסר – אדם ממשיך לעבוד ולא מאבד פרנסה). עם זאת, לא לכל אחד יש יכולת לממן זאת, ולכן הסניגוריה הציבורית חיונית כדי לאזן ולמנוע פערי צדק כלכליים.

למי שנקלע להליך פלילי, מומלץ לעשות תועלת מול עלות: במקרים פשוטים ייתכן והסניגור הציבורי די והותר. במקרים שעל הפרק שנות חופש ועתיד תעסוקתי – השקעה בהגנה הטובה ביותר בהישג יד היא הוצאה הכרחית.

מחוז תל אביב (Tel Aviv District)

תל אביב-יפו (Tel Aviv-Yafo)

• עו”ד תמיר אלטיט – חברת עורכי דין תמיר אלטיט – רח’ מלכי ישראל 10 (כיכר רבין), תל אביב-יפו
• עו”ד משה שרמן – משרד עורכי דין משה שרמן – רח’ החשמונאים 105, תל אביב-יפו 6713320
• עו”ד ציון אמיר – ציון אמיר משרד עורכי דין – שד’ שאול המלך 35, תל אביב-יפו
• עו”ד רן כהן רוכברגר – משרד עו”ד רן כהן רוכברגר – רח’ ברקוביץ’ 4 (מגדל המוזיאון), תל אביב-יפו
• עו”ד אביגדור פלדמן – אביגדור פלדמן משרד עורכי דין – רח’ הוברמן 10, תל אביב-יפו 6407509
• עו”ד ירום הלוי – ירום הלוי – רח’ ארלוזורוב 145, תל אביב-יפו

רמת גן (Ramat Gan)

• עו”ד אבי חימי – אבי חימי, משרד עורכי דין – דרך מנחם בגין 7 (בית גיבור ספורט), רמת גן 5268102
• עו”ד רונן בנדל – משרד עורך דין רונן בנדל – רח’ ז’בוטינסקי 2 (מגדל Atrium, קומה 18), רמת גן
• עו”ד אורי בר-משה – בר-משה ושות’ – דרך מנחם בגין 7 (בית גיבור ספורט, קומה 1), רמת גן

בני ברק (Bnei Brak)

• עו”ד גיל בר-אור – משרד עו”ד גיל בר-אור – שד’ בן גוריון 1 (מגדל BSR 2, קומה 28), בני ברק
• עו”ד אביחי יהוסף – יהוסף ושות’ משרד עורכי דין – רח’ ז’בוטינסקי 9 (מגדל הכשרת הישוב), בני ברק 5126417
• עו”ד שרון נהרי – שרון נהרי ושות’ משרד עו”ד פלילי – רח’ מצדה 7 (מגדל BSR 4, קומה 40), בני ברק 5126112
• עו”ד יהודה פריד ועו”ד טל גבאי – פריד-גבאי, משרד עורכי דין – מגדל BSR 3, דרך בן גוריון 1, בני ברק

הרצליה (Herzliya)

• עו”ד יאיר מושיוב – יאיר מושיוב, חברת עורכי דין – רח’ הנדיב 71, הרצליה

סניגוריה ופרקליטות – מחוז תל אביב:

• הסניגוריה הציבורית – מחוז תל אביב – רח’ הנרייטה סולד 4, תל אביב-יפו (6133201)
• פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) – בית הדר דפנה, רח’ הנרייטה סולד 1 (בניין D, קומה 7), תל אביב-יפו

מחוז מרכז (Central District)

ראשון לציון (Rishon LeZion)

• עו”ד שמואל ניניו – ניניו שמואל, משרד עו”ד – רח’ משה לוי 11 (בית UMI), ראשון לציון

פתח תקווה (Petah Tikva)

• עו”ד פיני בסיס – פיני בסיס, משרד עורכי דין פליליים – רח’ יצחק רבין 2 (מתחם BSR City), פתח תקווה
• עו”ד מוטי אדטו – משרד עו”ד מוטי אדטו – רח’ הס 20, פתח תקווה

מודיעין-מכבים-רעות (Modi’in-Maccabim-Re’ut)

• עו”ד אושרת שרמן – משרד עו”ד אושרת שרמן – רח’ לב העיר 14 (בית יהונתן, קניון עזריאלי), מודיעין-מכבים-רעות

נתניה (Netanya)

• עו”ד ג’קי-הנרי סגרון – סגרון ג’קי-הנרי ושות’ – רח’ דוד רמז 13 (בית רמז, קומה 7), נתניה 42310

סניגוריה ופרקליטות – מחוז מרכז:

• הסניגוריה הציבורית – מחוז המרכז – רח’ המסגר 14, תל אביב-יפו
• פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) – ※ כתובת: בית הדר דפנה, רח’ הנרייטה סולד 1, תל אביב-יפו

מחוז חיפה (Haifa District)

חיפה (Haifa)

• עו”ד תמי אולמן – עו”ד תמי אולמן – שד’ הפלי”ם 2, חיפה 3309502

סניגוריה ופרקליטות – מחוז חיפה:

• הסניגוריה הציבורית – מחוז חיפה – שד’ הפלי”ם 15א, חיפה (ת”ד 859, מיקוד 3100801)
• פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) – קריית הממשלה, שד’ הפלי”ם 15א, חיפה

מחוז צפון (Northern District)

עפולה (Afula)

• עו”ד נדב גרינולד – נדב גרינולד, משרד עורכי דין – רח’ התוכנה 4 (בניין נקסטופ, קומה 2), עפולה

טבריה (Tiberias)

• עו”ד אילן מזרחי – משרד עורכי דין אילן מזרחי – רח’ הירדן 23, טבריה

סניגוריה ופרקליטות – מחוז צפון:

• הסניגוריה הציבורית – מחוז צפון – דרך קריית הממשלה 2 (קריית הממשלה, קומה 6), נוף הגליל
• פרקליטות מחוז צפון (פלילי) – רח’ גלבוע 9, נוף הגליל (נצרת עילית), 1767205

מחוז ירושלים (Jerusalem District)

ירושלים (Jerusalem)

• עו”ד חנה דוד – חנה דוד, משרד עו”ד – רח’ בית הדפוס 12 (בית השנהב, אגף B, קומה 4), ירושלים
• עו”ד אתי טויל – משרד עו”ד אתי טויל – רח’ תחכמוני 23, ירושלים
• עו”ד משה בן יקר – משה בן יקר, משרד עורכי דין – רח’ קריית המדע 3 (בניין גטי D, הר חוצבים), ירושלים
• עו”ד רפאל פריג’ – משרד עורכי דין רפאל פריג’ ושות’ – רח’ יפו 97, ירושלים (מרכז כלל)

בית שמש (Beit Shemesh)

• עו”ד עמית שמעוני – משרד עו”ד עמית שמעוני – רח’ הנשיא 2א, בית שמש

סניגוריה ופרקליטות – מחוז ירושלים:

• הסניגוריה הציבורית – מחוז ירושלים – רח’ בן יהודה 34 (מגדל העיר, ת”ד 1601), ירושלים 9423001
• פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) – רח’ עוזי חסון 4 (קומה 2), ירושלים

מחוז דרום (Southern District)

באר שבע (Be’er Sheva)

• עו”ד ספיר שושן – ספיר שושן, משרד עורכי דין – רח’ רחה פריאר 9, באר שבע
• עו”ד ענת נוי-פרי ועו”ד פנחס פרי – נוי-פרי את פרי, משרד עורכי דין – רח’ הרצל 32, באר שבע

אשקלון (Ashkelon)

• עו”ד עודד חביב – עו”ד עודד חביב – רח’ ההדרים 281, אשקלון

סניגוריה ופרקליטות – מחוז דרום:

• הסניגוריה הציבורית – מחוז דרום – רח’ קרן היסוד 4, באר שבע
• פרקליטות מחוז דרום (פלילי) – קריית הממשלה, רח’ התקווה 4 (קומה 5), באר שבע