(אח”ם) אגף החקירות והמודיעין הוא הזרוע המרכזית של משטרת ישראל שאחראית על גילוי, פיענוח וסיכול פשיעה על כל גווניה. אגף זה מאגד תחתיו את כלל יחידות החקירה, המודיעין, החוקרים המדעיים (מז”פ) ושיתופי הפעולה הבינלאומיים של המשטרה. מדובר באגף מטה ארצי הפועל לצד מחוזות המשטרה ומשלב בין איסוף מודיעין, ביצוע חקירות גלויות וסמויות, ופעולות מבצעיות מיוחדות. לאורך השנים, האח”ם ניצב בחזית המאבק בפשיעה החמורה, בשחיתות הציבורית, בארגוני פשיעה ובטרור, תוך שימוש במיטב המשאבים הטכנולוגיים והאנושיים של משטרת ישראל. האגף הוקם במתכונתו הנוכחית בשנת 2005, כאשר מוזגו מחדש אגף החקירות ואגף המודיעין לאגף אחד, במטרה לשפר את התיאום והיעילות המבצעית.

אגף החקירות והמודיעין פועל במטה הארצי בירושלים, בפיקוד קצין בדרגת ניצב הכפוף למפכ”ל המשטרה. במהלך השנים האחרונות עבר האגף שינויים ארגוניים, והתמודד עם אתגרי פשיעה מתפתחים – מפשיעת סייבר ותרמיות מקוונות, דרך עבירות כלכליות מתוחכמות ועד גל התחדשות של פשיעה מאורגנת ואלימה.

נתונים וסטטיסטיקות עדכניות

היקפי פשיעה, פיענוח ומשך טיפול בתיקים

השנים האחרונות התאפיינו בתנודתיות בהיקפי הפשיעה בישראל. על פי נתוני משטרת ישראל, נפתחו בשנת 2022 כ-330 אלף תיקים פליליים, ירידה קלה ביחס ל. בשנת 2023 ניכרה עלייה מסוימת בעבירות רכוש ואלימות, בין היתר על רקע אירועי טרור פלילי בחברה הערבית. שיעור הפיענוח (גילוי העבריינים) – כלומר חלקם של התיקים שבהם נמצאה תשתית ראייתית נגד חשוד – עמד בממוצע ארצי על כ-55% מכלל התיקים בשנת. שיעורי הפיענוח משתנים לפי סוג העבירה: בעבירות חמורות (כגון רצח) הפיענוח קרוב ל-100%, בעוד שבעבירות רכוש הוא נמוך יותר (בסביבות 30-40%). נתון מעודכן מצביע כי בשנת 2023 חל שיפור קל בשיעור הפיענוח בעבירות רכוש, הודות להשקעה במודיעין ובטכנולוגיה.

משכי הטיפול הממוצעים בתיקים – מדד המודד את פרק הזמן מפתיחת התיק ועד לסגירת החקירה – התארכו במידת מה בשנים האחרונות עקב עומס התיקים. במקרי פשע חמור, חקירה עלולה להימשך חודשים רבים ואף מעל שנה, בעוד שתיקי עוון פשוטים נסגרים לרוב בתוך 2-3 חודשים. מבקר המדינה התריע בדו”חותיו על עומס-יתר בחלק מיחידות החקירה ועל עיכובים בטיפול בתיקי הונאה מורכבים ותיקי פשיעה ברשת, בין היתר בשל מחסור בכוח אדם מיומן בתחום הסייבר. בתגובה, המשטרה החלה ליישם תהליכי ניהול עומסים – סינון תלונות חוזרות, צמצום פתיחה של תיקי חקירה בעבירות קלות (למשל שימוש באזהרה מינהלית), והעברה של חלק מהחקירות לגופי חקירה אחרים (רשויות רגולטוריות, הרשות להלבנת הון וכו’).

שימוש בצווים וכלי חקירה מיוחדים

חקירות אח”ם מתאפיינות בשימוש נרחב בצווי חיפוש, האזנות סתר וצווי לקבלת נתוני תקשורת, בכפוף לאישורים הנדרשים בחוק. בשנים 2018-2022 הוציאו חוקרי המשטרה אלפי צווי חיפוש מדי שנה. בשנת 2022 לבדה בוצעו מעל 8,500 חיפושים בבתים וברכבים בצו שיפוטי (לא כולל חיפושים בהסכמה או במקרי דחיפות) – מספר המשקף עלייה עקבית ביחס ל-2018 עקב הגברת האכיפה בתחומי הנשק הבלתי חוקי והסמים. מרבית צווי החיפוש ניתנים על ידי שופטי בתי משפט שלום לאחר בקשת חוקר המפרטת חשד סביר לעבירה ואת החפץ או הראיה המחפושים.

גם צווי האזנת סתר משמשים ככלי מרכזי בחקירות פשיעה חמורה. חוק האזנת סתר קובע כי רק שופט בית משפט מחוזי (או נשיא בית משפט מחוזי) רשאי להתיר האזנה לשיחות טלפון או תקשורת אחרת, ורק בעבירות חמורות המצדיקות זאת (עבירות שעונשן 7 שנים ומעלה, פשיעה בארגון וכו’). מדי שנה מוגשות כמה מאות בקשות להאזנות סתר; בשנת 2021 למשל אושרו כ-300 היתרי האזנה במסגרת חקירות להב 433 נגד ארגוני פשיעה ושחיתות ציבורית. כל בקשה כזו נבחנת משפטית ומחייבת את אישור ראש אח”ם והיועץ המשפטי של האגף בטרם הגשתה לבית המשפט. בנוסף, קיים פיקוח פרלמנטרי: דו”ח שנתי סודי מוגש לוועדת הכנסת המפקחת (ועדת החוץ והביטחון או ועדת החוקה) המסכם את היקף האזנות הסתר ומשך ההאזנה.

צו לקבלת נתוני תקשורת (חיוגי טלפונים, איכוני מיקום סלולרי, כתובות IP וכדומה) הוא כלי נפוץ ביותר בחקירות בעידן הדיגיטלי. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) מאפשר לקצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה לבקש משופט בית משפט שלום צו לקבלת נתוני תקשורת מבלי להאזין לתוכן השיחה, כאשר יש חשד לביצוע עבירה. בשנת 2020, לדוגמה, הוגשו למעלה מ-7,200 בקשות לצווי נתוני תקשורת, בעיקר בתיקי סחר בסמים, עבירות רכוש מאורגנות וחקירות הונאה מתוחכמות. החוק מאפשר גם מצב חירום שבו קצין מוסמך נותן אישור דחוף ללא צו שיפוטי, אך עליו לקבל אישור בדיעבד מבית משפט בתוך 48 שעות. בפועל, השימוש בסמכות הדחופה מצומצם ביותר ונועד למקרי סכנת חיים מיידית (כגון חטיפות או איומי טרור).

השוואות בינלאומיות ומדדי אמון הציבור

בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, רמת הפשיעה בישראל נמצאת סביב הממוצע של מדינות ה-OECD במדדים רבים. שיעור עבירות האלימות החמורות בישראל (לכל 100 אלף תושבים) נמנה עם הנמוכים יחסית – למשל שיעור מקרי הרצח השנתי עומד על כ-1.5-2 מקרים לכל 100,000 נפש, נמוך מן הממוצע האירופי. מאידך, שיעור עבירות הרכוש (כגון פריצות והתפרצויות) בישראל גבוה מהממוצע האירופי, אם כי בשנים האחרונות חלה ירידה בעבירות אלו הודות למבצעים ממוקדים נגד כנופיות והתפתחות אמצעי מיגון פרטיים.

מספר השוטרים החוקרים ביחס לאוכלוסייה בישראל דומה לממוצע במערב אירופה – כ-300 חוקרים לכל מיליון תושבים. עם זאת, עומס העבודה על חוקר ישראלי נוטה להיות כבד יותר: בעוד שבמערב אירופה חוקר מטפל בממוצע בכ-50-60 תיקים בשנה, בישראל חוקר מטפל לעיתים ב-80-100 תיקים במקביל, בעיקר ביחידות מרחביות. לכך השפעה על זמני הטיפול בכל תיק ועל איכות החקירה, והנושא מצוי בדיון מתמיד על הגדלת תקני כח-האדם באח”ם.

אמון הציבור במשטרה הוא מדד חיוני להערכת תפקוד האגף, שכן אמון גבוה מעודד שיתוף פעולה מצד האזרחים בדיווח ובמתן עדויות. במהלך חמש השנים האחרונות נמדדו שינויים משמעותיים במדד אמון הציבור. על פי סקרי משטרת ישראל, רמת האמון הכללית עמדה בשנת 2018 על כ-50%. בשנים 2020-2021 חלה ירידה מסוימת (בסביבות 45%), על רקע אירועי מחאה חברתית וביקורת על האלימות המשטרתית. בשנת 2022-2023 נרשמה עלייה ניכרת באמון הציבור: בשנת 2023 דיווחו 56% מהאזרחים על אמון גבוה במשטרה – לעומת 49% בלבד בשנה שלפני. לפי המשטרה, העלייה מיוחסת לשיפור בשירות לאזרח ולצעדים להגברת השקיפות. עם זאת, קיימים פערים בין קבוצות אוכלוסייה: אמון האזרחים היהודים גבוה מאמון האזרחים הערבים; ובקרב מצביעי ימין נרשם אמון נמוך יותר באופן עקבי מאשר אצל מצביעי מרכז-שמאל. כך למשל, בשנים 2020-2022 רק כ-30% ממצביעי ימין הביעו אמון במשטרה, לעומת מעל 50% ממצביעי המרכז. אירועי מהומות ועימותים הגבירו זמנית את אי-האמון בקרב חלקים בציבור. האתגר של המשטרה, ובפרט של אגף החקירות, הוא להמשיך ולשפר את תדמיתו בעיני האזרחים באמצעות שקיפות, מקצועיות ואכיפה שוויונית בכל המגזרים. יש לציין שישראל משתתפת גם במדדי אמון בינלאומיים: בסקר ה-OECD (2021) נמצא כי 69% מהישראלים הביעו אמון במשטרה, נתון קרוב לממוצע ה-OECD שעמד על ~70%, מה שממקם את ישראל במקום ביניים ביחס למדינות כגון דנמרק (87%) או ארה”ב (51%).

מבנה ארגוני של אגף החקירות והמודיעין

מבנה האגף משקף את מגוון תחומי המומחיות הדרושים למאבק בפשיעה המודרנית. האגף בנוי ממטה ארצי בירושלים וממנו נגזרים שלוש זרועות עיקריות: זרוע חקירות, זרוע מודיעין וזרוע להב 433 (יחידות ארציות), לצד יחידות מחוזיות בכל מחוז משטרה. בראש האגף עומד ראש אח”ם בדרגת ניצב. נכון להיום (2025) עומד בראש האגף ניצב בועז בלט, שמונה בשנת. בועז בלט החליף את ניצב יגאל בן שלום, שכיהן כראש אח”ם בשנים 2020-2024 ופרש לגמלאות. לפני בן שלום עמד בראש האגף ניצב גדי סיסו (2017-2020). התחלופה בצמרת האגף קשורה בחלקה לשינויים ארגוניים ולגל פרישות שפקד את המשטרה בשנים האחרונות, כולל חילופי מפכ”ל ושר לביטחון לאומי. לצדם, פועלים קצינים בכירים נוספים: סגן ראש אח”ם, ראש חטיבת המודיעין, ראש חטיבת החקירות, מפקדי להב 433 ויחידותיה, וכן יועץ משפטי של אח”ם – עו”ד בכיר המלווה את פעילות החוקרים בהיבטי חוק ונהלים. מבנה זה נועד להבטיח שלכל היבט – מודיעיני, מבצעי, משפטי – יינתן מענה מקצועי.

להלן פירוט היחידות והחטיבות המרכזיות תחת האגף:

להב 433 – יחידות ארציות לחקירות מיוחדות

לוגו יחידת להב 433 הארצית – סמל המשלב את מפת ישראל והכיתוב “להב”. להב 433 מאגדת יחידות עילית למאבק בפשיעה החמורה ובשחיתות.

להב 433 היא יחידת-העל של משטרת ישראל למלחמה בפשיעה החמורה, בארגוני פשיעה ובשחיתות הציבורית. היחידה הוקמה ב-1 בינואר 2008 כלקח מהצורך לרכז מומחיות ויכולות מתקדמות תחת קורת גג אחת. להב 433 פועלת ממטה בלוד ומורכבת משמונה יחידות חקירה ארציות מתמחות:

• היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח”ה) – מטפלת בפרשות שחיתות ציבורית, הונאה רחבת-היקף, פשעי “צווארון לבן” ומקרים רגישים אחרים. היחידה כוללת מפלג מודיעין, מפלג חקירות וצוותי משימה מיוחדים. למשל, פרשת ישראל ביתנו (שחיתות פוליטית) נחקרה ביאח”ה.
• היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב”ל) – מופקדת על פשיעה בינלאומית, ארגוני פשע חוצי-גבולות ופשיעה חמורה כללית. ביאחב”ל פועלים מפלגי חשיפה, בילוש, איסוף וחקירות, וכן צוות ייעודי למאבק בסחר בבני-אדם ובפשע מאורגן בינ”ל. יחידת האינטרפול הישראלית משולבת ביאחב”ל לצורך קשר עם משטרות העולם.
• היחידה הארצית לאכיפה כלכלית (יאל”כ) – אחראית לחקירת עבירות כלכליות כבדות כגון הלבנת הון, מרמה בהיקפים גדולים ועבירות מס מורכבות. היחידה מפעילה מפלגי חקירות (א’, ב’ וכלכלי) ומפלג מודיעין פיננסי, ומתמקדת בהבאת בכירי הפשיעה הכלכלית לדין ובהחרמת רכושם. דוגמה: פרשת הבנק המחתרתי באשדוד נחקרה ביאל”כ.
• היחידה הארצית לאיתור גניבות כלי רכב (אתג”ר) – מתמקדת בעברייני גניבות רכב ו”משחטות” בכל רחבי הארץ. הקימה מאגר מידע ארצי ויחידות מבצעיות לסיכול גניבות ומכירת חלפים גנובים. ליחידה מפלג חקירות, מודיעין ומבצעים.
• יחידת הסייבר הארצית (יחידה 105 ויחידות נוספות) – אמונה על חקירת פשיעת מחשב, עבירות רשת, פריצות סייבר, פדופיליה מקוונת וכדומה. יחידה זו משלבת חוקרי מחשב, אנליסטים ויועמ”ש טכנולוגי ייעודי, ומשתפת פעולה הדוק עם הרשות לניירות ערך ורשות הסייבר הלאומית בחלק מהחקירות.
• יחידת הגדעונים (יחידה 33) – יחידת עילית סמויה לאיסוף מודיעין ולפעולות בילוש מורכבות. אנשיה פועלים תחת כיסוי לחדירה לארגוני פשע, ביצוע “עוקצים” מודיעיניים והפעלת סוכנים. “הגדעונים” זכו להצלחות בגיוס עדי מדינה מארגוני פשע.
• היחידה לחקירת סוהרים (יאח”ס) – מטפלת בעבירות פליליות של אנשי שירות בתי הסוהר, בפרט חשדות להברחות ועבירות בתוך הכלא. הוקמה לנוכח פרשות של שוחד והברחות טלפונים לאסירים, ופועלת בשת”פ עם שב”ס.
• יחידות מטה להב 433: בנוסף ליחידות לעיל, בלהב 433 פועלת מנהלת טכנולוגית, מרכז מבצעי לתמיכה בחקירות סמויות, מדור מידע וניתוח נתונים, וכן הלשכה המשפטית של להב עם פרקליט מלווה צמוד לכל חקירה גדולה.

בראש להב 433 עומד קצין בדרגת ניצב. בשנים האחרונות התחלפו מספר מפקדים: ניצב מוטי לוי פיקד על להב 433 בשנים 2020-, ובעקבות פרישתו מונה בשנת 2024 לתת-ניצב (ואח”כ ניצב) מני בנימין כמפקד החדש. להב 433 זוכה לכינוי “ה-FBI הישראלי” בשל מרחב הפעולה הארצי והמנדט לטפל בתיקים הרגישים והמורכבים ביותר.

חטיבת המודיעין – איסוף מודיעין ולוחמה בפשיעה

חטיבת המודיעין של אח”ם היא הגוף המרכזי במשטרה לאיסוף, עיבוד והפצת מודיעין בתחום הפשיעה והטרור. החטיבה, בראשות קצין בדרגת תת-ניצב (ראש חטיבת המודיעין), פועלת בכלל רחבי הארץ ומהווה חלק אינטגרלי מ”קבוצת המודיעין” של מדינת ישראל לצד שב”כ, אמ”ן וגופים נוספים. מבנה החטיבה כולל מדורים ומחלקות מקצועיות:

• מחלקת איסוף וטכנולוגיה – אמונה על איסוף מידע ממקורות מסווים, סוכנים, מעקבים, מצלמות, וכן על הפעלת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. המחלקה מפעילה יחידות סיגינט (מודיעין אותות) למעקב טכני ולקליטת תקשורות, ויחידת מודיעין חזותי (צילום ותצפיות).
• מחלקת המחקר – חוקרי מודיעין העוסקים בניתוח מידע, הצלבת נתונים, זיהוי דפוסי פשיעה ומתן התרעות. המחקר מפיק דוחות מודיעיניים תקופתיים על מגמות פשיעה (למשל דוח על התעצמות ארגוני פשע במגזר הערבי).
• יחידת הלבנת הון – יחידה מודיעינית המתמקדת בזיהוי עקבות כספיים של פשיעה. מאתרת חשבונות בנק חשודים, נכסים מוסתרים וזרימת כספים בלתי חוקית, ומשתפת פעולה עם הרשות לאיסור הלבנת הון.
• מחלקת תיאום מבצעי משולב – גוף המטה מתכלל מבצעים משותפים של המודיעין עם יחידות מבצעיות. למשל, כשיוצאת לפועל פשיטה גדולה על כנופיית סמים, המחלקה דואגת להעברת המידע בין יחידות המודיעין, ימ”מ, יחידות חקירה ומסייעת משפטית.
• לשכת היועמ”ש של חטיבת המודיעין – יועץ משפטי המומחה בדיני מודיעין, פרטיות ונהלי חקירה חשאית, המוודא שהפעילות המודיעינית (כגון האזנות, סוכנים, חדירה למחשבים) מתבצעת בהתאם לחוק ולהלכות פסיקה.

חטיבת המודיעין פועלת בצמידות ללהב 433 וליחידות המחוזיות, מספקת תמונת מודיעין לאומית ומכוונת את המאמצים לחשיפת פשעים עוד בשלב התכנון. לעיתים קרובות מתחילה חקירה פלילית בעקבות מידע מודיעיני – בין אם מלשין (“מידע אנונימי”), סוכן משטרתי שהוחדר, או דו”ח מודיעין שטח (ר”ש) ששוטר מגיש על פעילות חשודה. עם זאת, יש להבחין: המודיעין בפני עצמו אינו ראיה קבילה בבית משפט, ולכן תפקיד החטיבה הוא “להכין את הקרקע” לאיסוף ראיות של ממש. המשמעות היא תיאום בין מודיעין לזרוע החקירות כך שכל פרט מודיעיני מנוצל להשגת ראיה גלויה – כגון צילום, תפיסת סמים, או הודאה של חשוד.

חטיבת החקירות – ניהול מקצועי של החקירות והמעבדות

חטיבת החקירות באח”ם משמשת כמטה המקצועי לכלל חוקרי המשטרה. החטיבה מפתחת שיטות חקירה, מנחה את היחידות המחוזיות, ומוודאת סטנדרטיזציה ועמידה בנהלים. בחטיבה קיימים מספר מדורים מחלקתיים:

• מדור חקירות – אחראי על נהלי החקירה, הדרכת חוקרים, פיתוח מתודולוגיות תשאול, וניהול מאגר ארצי של תיקי חקירה. המדור בוחן תיקים מורכבים, מייעץ ליחידות בשטח, ומבצע בקרת איכות על תיקי חקירה טרם העברתם לתביעה.
• מדור מידע פלילי – מנהל את המרשם הפלילי (הרישום הפלילי הממוחשב) הכולל את נתוני העבר הפלילי של חשודים ונאשמים, ומנפק תדפיסי “היעדר רישום פלילי” לציבור. המדור אחראי גם על ממשקי המידע עם פרקליטות ובתי המשפט.
• מדור סיוע חקירתי – יחידה המטפלת באמצעי חקירה מיוחדים: פוליגרף (מכונת אמת), סקיצות קלסתרונים, שחזורים, מסדרי זיהוי וכדומה. לדוגמה, המדור ישלח מפעיל פוליגרף אם צוות חקירה מחליט להיעזר בבדיקה לשם כיוון חקירה (יש לציין: תוצאת פוליגרף אינה קבילה כראיה, אך משמשת לכלי עזר פנימי).
• מדור נפגעי עבירה – מטפל בקשר עם נפגעי עבירות במהלך החקירה. המדור מוודא שנפגעי עבירות מין, אלימות חמורה וכדומה מקבלים מידע על זכויותיהם, מעודכנים בהתפתחות התיק, ומופנים לליווי רגשי או משפטי לפי חוק זכויות נפגעי עבירה.
• מחלק חוקרי מחשב (יחידת הסייבר) – קבוצה מקצועית של חוקרים בעלי מומחיות בדיגיטל, הפועלים הן תחת להב 433 (יחידה 105) והן בחטיבת החקירות לצורך תמיכה בכל חקירה שבה ראיות דיגיטליות. הם עוסקים בשליפת מידע מטלפונים ומחשבים, ניתוח דיסקים שנתפסו, ושחזור הודעות ומיילים שנמחקו.
• מפלג עבירות מחשב – במסגרת להב 433 הוקם מפלג ייעודי לעבירות מחשב, אך גם חטיבת החקירות מרכזת ידע וניסיון בתחום. מפלג זה מפתח כלים למעקב אחרי פשיעה מקוונת (למשל ניטור ברשת האפלה) ומייעץ בצווי חדירה למחשב.
• מדור סדר וביטחון (סו”ב) – יחידה המטפלת בחקירת עבירות של הסגת גבול סדר ציבורי, לרבות חקירת הפרות סדר, אלימות בהפגנות, עבירות שנאה וכדומה. המדור מספק הנחיה לחוקרים במחוזות במקרים כגון אירועי אלימות על רקע אידאולוגי.
• חטיבת המעבדה לזיהוי פלילי (מז”פ) – המעבדה הפתולוגית והמדעית של משטרת ישראל, שגם היא חלק מאגף החקירות והמודיעין. המעבדה נוסדה כבר בסוף שנות ה-50 בתוך האגף, ומאז הפכה לאחת המתקדמות בעולם בתחומה. במעבדות מז”פ (במטה הארצי ובשלוחות אזוריות) מועסקים כ-200 מדענים וטכנאים בתחומי כימיה, ביולוגיה, בליסטיקה, סימנים וטביעות אצבע, אנליזת מסמכים ועוד. מעבדת ה-DNA של משטרת ישראל מפיקה בשנה אלפי פרופילים גנטיים מזירות פשע, מה שתרם לזיהוי חשודים בעבירות מין והתפרצות רבות. המעבדה עוסקת גם בהשוואת קליעים ותרמילים (במאגר IBIS), זיהוי זיופים, פענוח הקלטות ותצלומים, ועוד. יחידת מז”פ עובדת בשיתוף צמוד עם החוקרים – מיציאת אנשי הזיהוי הפלילי לשטח (צוותי מז”פ מבקרים בכל זירת רצח לאיסוף ראיות) ועד מתן חוות דעת מומחה בבית המשפט.

יחידות מחוזיות ותחנתיות

בנוסף ליחידות הארציות, בכל אחד מ-7 מחוזות המשטרה פועלות יחידות מרכזיות (ימ”ר) – יחידת העילית המחוזית לחקירות פשעים חמורים באותו מחוז. הימ”ר כפוף פיקודית למפקד המחוז אך מקצועית מנחה אותו אגף החקירות והמודיעין. בימ”ר מצויים צוותי חקירה במגוון תחומים: פשעים פליליים חמורים (רצח, שוד מזוין), סחיטה וכנופיות, סמים, פשיעה כלכלית מקומית, ועוד. לכל ימ”ר מדור מודיעין משלו המסונכרן עם חטיבת המודיעין הארצית.

ברמת תחנות המשטרה המקומיות, פועלים צוותי בילוש וחקירות בתחנות ובמרחבים. למשל, בכל תחנת משטרה ישנו משרד חקירות לטיפול בתיקים “רגילים” של גניבות, תקיפות, תאונות וכו’. ישנו גם מדור בילוש שתפקידו לבצע מעקבים, לאסוף מודיעין מקומי ולהיות כוח הביצוע למעצרים וחיפושים שמתכננים החוקרים. הבילוש בתחנה לעיתים משתף פעולה עם מפלג המודיעין בימ”ר לאיסוף מודיעין על סוחרי סמים מקומיים, כנופיות רכוש וכדומה.

עוד ראוי לציון, במסגרת האגף קיימים גופי מטה כמו חטיבת התביעות – האחראית על התביעה המשטרתית (הגשת כתבי אישום בעבירות שהינן בסמכות בית משפט שלום, בעיקר). חטיבת התביעות, אף שאינה יחידת חקירה, עובדת בצמוד לאח”ם, שכן עבודת התביעה המשטרתית נשענת על חומר הראיות שמפיקים חוקרי האגף. כך למשל, מחלקות התביעות במחוזות נמצאות באינטראקציה יומיומית עם צוותי החקירה, ומסייעות להכווין איסוף ראיות משלים כנדרש לצורך הרשעה.

נושאי תפקידים בכירים (2018-2025)

לאורך חמש השנים האחרונות מילאו שורה של קצינים ועובדי ציבור תפקידים בכירים באגף החקירות והמודיעין:

• ראשי האגף: ניצב גדי סיסו (2017-2020), ניצב יגאל בן-שלום (2020-2024), ניצב בועז בלט (2024-היום). בן-שלום, יוצא להב 433, פרש בנובמבר 2024 אחרי 41 שנות שירות. באוגוסט 2024 מונה בועז בלט, שעלה לדרגת ניצב, לתפקיד ראש אח”ם.
• ראש להב 433: ניצב מוטי לוי (2020-2024), תת-ניצב (מ”מ) בועז בלט (מספר חודשים ב-2024), ניצב מני בנימין (ספטמבר 2024-היום).
• ראש חטיבת המודיעין: תת-ניצב דרור אסרף כיהן עד 2024 ואז פרש מהמשטרה בגל הפרישות (הודיע על כך למפכ”ל דצמבר 2024). מחליפו הוא תת-ניצב דורון שחם (החל מ-2025). ראשי מודיעין בעבר כוללים את תנ”צ אסף ולפיש (2016-2019) ואחריו תנ”צ אסרף (2019-2024).
• ראש חטיבת החקירות: תת-ניצב מושיקו פסל (2019-2022), שהוחלף על ידי תנ”צ אורית בויקו (2022-2025). הם מופקדים על נהלי החקירה והכשרות החוקרים בכל הארץ.
• יועצים משפטיים: היועצת המשפטית לממשלה (היועמ”ש) ופרקליט המדינה ממלאים תפקיד מרכזי בפיקוח על חקירות רגישות. למשל, היועמ”שית גלי בהרב-מיארה בשנים 2022-2025 עסקה בהנחיות בתיקי חקירה בכירים. בתוך המשטרה, קיים יועמ”ש אח”ם (עו”ד ממשרד בט”פ) – תפקיד שטופל בעשור החולף בידי עו”ד יעל גויסקי ואח”כ עו”ד מיכאל אביטל. ראש חטיבת התביעות – תנ”צ ערן קמין (2018-2021) ולאחריו תנ”צ מירה חדד (2021-היום) – גם הוא נחשב “עורך דין בכיר” המעורב בתוצרים הסופיים של חקירות האגף.

בהקשר שיתוף הפעולה הבינלאומי, קציני הקישור של המשטרה בחו”ל (נספחים) וראש מטה האינטרפול הישראלי כפופים ארגונית לאח”ם. כך למשל נספח המשטרה בארה”ב (ניצב-משנה יואב תלם) ונספח באירופה (נצ”מ אפרים ברכה ז”ל בעבר) דיווחו לראש אח”ם ופעלו ליצירת קשרי חקירה עם ה-FBI, היורופול וגופים נוספים.

מבנה מגוון זה – המשלב יחידות מטה ארציות, חוקרים במחוזות ותחנות, מומחי מודיעין, מדע ומשפט – נועד לאפשר לאגף החקירות והמודיעין גמישות מקסימלית. האגף יכול להרכיב צוותי חקירה מיוחדים (צח”מ) רב-תחומיים לתיק מסוים, הכוללים חוקר, איש מודיעין, אנליסט מז”פ ותובע מלווה, בהתאם לצורך. בשנים האחרונות גובשה גם זרוע טריטוריאלית באח”ם: האגף חילק עצמו לשני רכזי-זרוע (צפון ודרום) בדרגת תנ”צ, שמפקחים על עבודת החקירות במחוזות כדי לחזק את הקשר בין המטה לשטח.

שלבי החקירה הפלילית – מסלול מלא מלפני פתיחה ועד סגירה

חקירה פלילית באגף החקירות והמודיעין מורכבת מסדרה ארוכה של שלבים, החל מהמודיעין הראשוני או התלונה, עבור דרך איסוף הראיות, ועד להגשת כתב אישום או סגירת התיק. להלן שלבי חקירה המשרטטים את “מסלול החקירה” הטיפוסי, יחד עם טפסים, צווים ונהלים בכל שלב:

1. קבלת מידע ראשוני או תלונה – תחילתה של חקירה היא לעיתים קרובות בדיווח מהציבור (תלונה רשמית בתחנה, דיווח למוקד 100, תלונת מתלונן) או במידע מודיעיני (ידיעה מודיעינית מסוכנים, מלשינים, או מידע אנונימי). טופס פתיחת תלונה ממולא אם מדובר באזרח מגיש תלונה, או דיווח מודיעיני (דו”צ) נרשם במערכת אם הגיע מידע חסוי. כבר בשלב זה מוגדרות ראשוניות: סוג העבירה, מיקום וזמן האירוע, פרטי חשוד ידועים אם ישנם, ופרטי המתלונן/מודיע. לדוגמה, מתלונן שמגיע לתחנה ומוסר שפרצו לביתו ימלא עם הקצין התורן טופס תלונה (טופס 301) הכולל תיאור ההתרחשויות.
2. הערכת מודיעין מוקדם / סינון ראשוני – במקרים של מידע מודיעיני (ללא קורבן שהגיש תלונה), היחידה המודיעינית מבצעת תהליך סינון לבדיקת מהימנות המידע ולגיבוש המלצה האם לפתוח בחקירה סמויה. כאן ייתכן שימוש בבדיקות רקע: למשל, אם מודיע מוסר שפלוני עוסק בסחר סמים, תיבדק מערכת הניטור האם יש אירועים קודמים הקושרים את פלוני, האם הוא מוכר כעבריין סמים או מידע קודם. אם המידע נראה מהימן – ראש אח”ם מחוזי או רמ”ח מודיעין מאשר פתיחת תיק מודיעין וחקירה סמויה. אם מדובר בתלונה ישירה, הקצין התורן או ראש שלוחת החקירות בתחנה יחליטו על פתיחת תיק חקירה וימנו חוקר אחראי (או יעבירו לימ”ר אם זו עבירה חמורה כגון רצח).
3. חקירה סמויה (במידת הצורך) – במקרים חמורים או כאשר נדרש איסוף ראיות חשאי לפני חשיפת החקירה, מנוהלת תקופה של חקירה סמויה. זו מתנהלת בעיקר בזירה המודיעינית: הפעלת סוכנים וסוכני מדיחה, מעקבים פיזיים, ציתותים והאזנות סתר (בכפוף לצו כאמור), חיפוש במאגרי מידע על החשודים, ועבודה בשיתוף רשויות אחרות (למשל מעקב פיננסי בשת”פ רשות המסים). כל פעולה סמויה דורשת אישור גורם מוסמך: הפעלת סוכן – אישור ראש אח”ם; האזנת סתר – צו שופט מחוזי; חיפוש GPS ברכב – צו שופט. שלב זה יכול להימשך ימים עד חודשים, בהתאם למידת הסיכון שחשודים יימלטו או ישמידו ראיות. דו”חות פעולה סמויה נערכים לכל אירוע (למשל דו”ח מעקב על פגישה בין עבריינים), אך כמובן נותרים חסויים.
4. מעבר לחקירה גלויה – פתיחת תיק חקירה רשמי – ברגע שהמשטרה מחליטה לעצור חשודים או לערוך חיפושים גלויים, החקירה עוברת למצב גלוי. נפתח תיק חקירה במספר ייעודי במערכת (לעיתים תיק מודיעין “עובר פתיחה” לתיק חקירה רגיל עם מספר חדש). כעת ממונה קצין אחראי לחקירה (רכז תשאול), מורכב צוות חקירה (צח”מ) במידת הצורך, ומוגדרות משימות. לפני היציאה לפעילות גלויה, הצוות מכין תכנית חקירה: מי יבצע את המעצר, אילו בתים/אתרים יחיפוש, איזה חוקר יתחקר כל חשוד וכו’. פעמים רבות התביעה המשטרתית או פרקליט מלווה שותפים להכנת התכנית, כדי לוודא שכל הצווים המשפטיים הוצאו כדין.
5. הוצאת צווים לפני מעצר/חיפוש – לפני “יום הפשיטה”, דואג צוות החקירה להצטייד בכל הצווים השיפוטיים הנדרשים. הדבר כולל: צו מעצר נגד החשודים המרכזיים (אם העבירה אינה “עוון קל” שניתן פשוט לזמן באזהרה), צו חיפוש בכל המתחמים בהם ייערך חיפוש (בתי חשודים, בתי עסק, רכבים – כל כתובת רשומה בצו נפרד על ידי שופט), צו חדירה לחומרי מחשב במקרה שצפויים לתפוס מחשבים או טלפונים (לעיתים כתוספת בצו החיפוש עצמו, שמסמיך גם לחפש בחומר מחשב), צו תפיסה לנכסים מסוימים אם מדובר למשל בהקפאת חשבונות בנק, וכן צו האזנת סתר אם הוחלט להמשיך להאזין גם לאחר המעצר (למשל האזנה לשיחות אסיר מהתא). כל צו מופק על גבי טפסים ייעודיים: למשל טופס בקשה לצו חיפוש המפרט את החשד והחפצים, והצו עצמו חתום בידי שופט. חוקרי אח”ם מיומנים בניסוח בקשות אלו בצורה מדויקת כדי למנוע פסילת ראיות בשלב מאוחר יותר.
6. מעצר חשודים ותפיסת ראיות בזירה – שלב הביצוע הגלוי מתחיל לרוב במעצר סימולטני של החשודים העיקריים ופשיטות על מקומות רלוונטיים. המעצר מתבצע על ידי בלשי היחידה (לעיתים בסיוע יחידות מיוחדות כמו ימ”מ אם החשוד מסוכן). בעת המעצר, חובה על השוטר לעדכן את החשוד שהוא מעוכב/עצור וכי יש נגדו חשד בעבירה פלונית. לאחר מכן, מציגים בפניו את צו החיפוש ומתחילים בחיפוש פיזי בדירה או ברכב. דו”ח מעצר נערך במקום, ובו מצוינים פרטי המעצר (מקום, שעה, התנגדות אם הייתה, חפצים שנתפסו על גופו של העצור וכו’). כמו כן, רשימת תפוסים נרשמת תוך כדי החיפוש – כל פריט ראיה שנלקח (כגון מחשב, סכומי כסף, מסמכים) מקבל תגית ומס’ מזהה, ונרשם בטופס רשימת התפוסים שחתום גם על ידי החשוד או עד מטעמו (לפי חוק, חיפוש בבית צריך להיערך בנוכחות שני עדים ניטרליים או בנוכחות בעל הבית). אם אותרו ראיות קריטיות (למשל סמים, נשק), הן מוכנסות לשקית ראיות אטומה ומסומנות במקום. בשלב זה החשוד לרוב לא נחקר לגופו של עניין, מלבד שאלות זיהוי בסיסיות, שכן החקירה תחת אזהרה תיערך בתחנה.
7. תשאול ראשוני לזיהוי וגביית פרטים – מיד לאחר המעצר והבאת החשוד לתחנת המשטרה/ימ”ר, נערך תשאול ראשוני (שאינו החקירה הפורמלית באזהרה). תשאול זה, המכונה לפעמים “מיון קליטה”, מיועד לאסוף פרטים אישיים, מצב רפואי, ולהסביר לחשוד את זכויותיו הבסיסיות. הקצין הרושם ימלא טופס פרטי חשוד שבו שם, כתובת, השכלה, וכד’, וישאל האם הוא זקוק לתרופות, האם נפצע, וכיוצא בזה. אם החשוד פצוע או טוען לבעיה רפואית, תינתן לו אפשרות לטיפול לפני המשך החקירה. כמו כן, אם מדובר בקטין – מוזמנים הוריו או אפוטרופוס; אם מדובר באזרח זר – נמסרת הודעה לזכותו ליצור קשר עם קונסוליה לפי אמנות בינלאומיות.
8. חקירה באזהרה – גביית הודעת חשוד – זהו שלב מכריע: החוקר (או צוות חוקרים) מושיבים את החשוד לחקירה פורמלית תחת אזהרה. בתחילת כל חקירה כזו, חובה על החוקר להקריא לחשוד את ה”אזהרה” – שהיא הנוסח על זכותו של החשוד לשמור על שתיקה, כל שיאמר עלול לשמש נגדו, וזכותו להיוועץ בעו”ד. למעשה, בעקבות הלכת יששכרוב (2006) נקבע שכאשר לא מיודע חשוד על זכות ההיוועצות, עלול הדבר להביא לפסילת הודאתו. לכן כיום משקידים לרשום במפורש כי החשוד הוזהר וכי בחר או לא בחר לממש שיחה עם עו”ד. החשוד חותם על טופס הודעה על זכויות החשוד שבו מפורטות זכויותיו (התייעצות, שתיקה, יידוע משפחה על מעצרו). לאחר מכן מתחילה גביית הודעת החשוד – החוקר שואל שאלות, החשוד משיב. הכל נרשם בתמלול (או מוקלט בווידאו/אודיו במקרים שהחוק דורש, כגון בעבירות פשע חמור יש חובת תיעוד). הודעת החשוד נכתבת כפרוטוקול, ובסופה מקריאים לו והוא חותם. חלק מהתיקים מערבים כמה סבבי חקירה לאורך ימים, אך בסבב ראשון זה לעיתים מנסים החוקרים לקבל גרסה כללית או הודאה. תרגילי חקירה מותרים – כגון אמירה לחשוד ש”יש לנו ראיות חותכות” גם אם זה לא מדויק, כדי לנסות ולגרום לו לדבר. אך יש גבולות בחוק: אסור איום באלימות, הטעיה לגבי זכויותיו, או התחזות בלתי חוקית (למשל אסור לשוטר להתחפש לעורך דין של החשוד – פעולה כזו פסולה ואף פלילית). בסיום כל חקירה, החשוד יכול לקרוא או שיקרא לו החוקר את ההודעה, ושוב יחתום. אם סירב לחתום – מציינים זאת. דוגמה לטופס חקירה באזהרה: בתחילת העמוד מודפסת האזהרה בזו הלשון: “הריני להזהירך כי אינך חייב לומר דבר… כל דבר שתאמר עשוי לשמש כראיה נגדך. שמורה לך הזכות להיוועץ בעורך-דין…”.
9. עימותים בין נחקרים (במידת הצורך) – בשלב מתקדם יותר, אם בתיק מעורבים מספר חשודים/עדים עם גרסאות סותרות, נהוג לערוך עימות. העימות הוא מפגש פנים אל פנים בין שני אנשים (לרוב חשוד-חשוד או מתלונן-חשוד), בנוכחות חוקר המנחה את השיח. מטרת העימות היא לחשוף סתירות או לגרום להודאה. במהלך העימות, נאמר למשל לחשוד: “שמענו את X אומר שהיית איתו ברכב בזמן השוד; מה תגובתך? “. דברי כל צד נרשמים. העימותים מתועדים בפרוטוקול נפרד (לפעמים גם בווידאו אם רלוונטי). עימות מוצלח יכול להביא למשל לכך שחשוד אחד מתעמת עם ראיה שהציג האחר ומחליט להודות בחלקו. אם אחד הצדדים שותק בעימות, גם זה יכול לשמש חיזוק לראיות (אבל השתיקה עצמה אינה הרשעה). תוצר העימות מצורף לתיק כראיה לכל דבר.
10. שחזור (בחקירות רצח וכד’) – במקרים חמורים כחקירות רצח או אונס, כאשר חשוד מודה או מסר גרסה מפורטת, מבקשת המשטרה לעתים מהחשוד לבצע שחזור בזירה. השחזור הוא פעולת חקירה שבה החשוד נלקח (בהסכמתו) אל זירת העבירה ומתבקש להדגים ולתאר את מעשיו. הכל מתועד בצילום וידאו. לפני תחילת השחזור שוב מזהירים את החשוד שזו חלק מחקירתו. במהלך השחזור השוטרים מציינים בקול תאריך ושעה ומלווים את החשוד, והוא מראה: “כאן עמדתי, משם בא הקורבן, כך תקפתי”. שחזור משמש ראיית חיזוק משמעותית בבית המשפט, ובדרך כלל נעשה רק אם כבר יש הודאה או ראיות חזקות. אם החשוד חוזר בו אחר כך, הווידאו יכול לסתור זאת. השחזור נערך לפי נוהל, כולל מדידה של פרטים, ואיסוף ראיות נוספות שאולי מתגלות (למשל נשק מוסלק שהחשוד מצביע עליו). יש לציין שלפי הלכת טוראי עזאת (1976), שחזור שקול להודאה ולכן חייב לבוא “מרצון חופשי” כמו הודאה רגילה, ללא כפייה.
11. תפיסת חפצים וניתוחם (ראיות פיזיות ודיגיטליות) – בכל מהלך החקירה, פריטי ראיות שנתפסו (המכונים מוצגים) נשלחים לבדיקות מומחים. לדוגמה: טלפון נייד של חשוד יועבר ליחידת מחשב שתשאב את תוכנו באמצעות תוכנת Cellebrite ותפענח את ההודעות, תמונות וגלישות (תוך הקפדה על צו בית משפט המגדיר את גבולות החיפוש במחשב). ביגוד שנתפס יישלח למעבדת DNA לחיפוש כתמי דם או שיער. כלי נשק מועברים למעבדת נשק להשוואה בליסטית מול פשעי עבר (באמצעות מערכת השוואת קליעים). בהתאם לכך, חוות דעת מז”פ נערכות: לכל בדיקה מדעית מופק דו”ח מומחה – למשל, דוח DNA המציין שנמצאה התאמה של פרופיל החשוד לדגימה מזירת הפשע ברמת סבירות של 1 למיליארד. דוגמאות: בתיקי פריצה נפוץ לקבל דו”ח השוואת טביעות אצבע, בתיקי מחשב – דו”ח פירוט התכתבות מוואטסאפ. כל חוות דעת כזו היא ראיה משפטית חשובה. התיאום בין צוות החקירה למעבדות חיוני כדי לקבל את התוצאות במהירות (במצב של מעצר ימים מוגבל – לעיתים צריך דוח DNA תוך ימים, מה שמעמיס על המעבדה). לאחר העברת הדוחות, החוקר יחקור שוב את החשוד ביחס לממצאים (למשל: “מה解释 זו טביעת האצבע שלך על החלון בבית הקורבן? “). אם יש צורך, החשוד יכול לבקש בדיקה נגדית מטעמו (למשל להביא מומחה פרטי שיחווה דעה שונה, אך זה קורה לרוב רק בשלב המשפט).
12. מעקב אחר תקשורת ונתוני בנק – בתיקים כלכליים ופרשות סבוכות, חלק מרכזי מהחקירה הוא ניתוח מסמכים: דפי בנק, רשומות שיחות טלפון, מסמכי בעלות חברות וכו’. חומרים אלה מתקבלים לרוב באמצעות צווים לבית המשפט שהוצאו קודם. עם קבלת החומרים, אנליסטים בוחנים אותם: ריכוז שיחות בין עבריינים בשעות קריטיות (באמצעות “פלט איכונים” – מראה מאיזה אנטנת סלולר דיבר כל חשוד בכל רגע), ניתוח תנועות חשבון בנק למיפוי מסלול הלבנת ההון, וכדומה. ממצאים אלה לעיתים מייצרים כיווני חקירה חדשים: למשל, זיהוי חשוד נוסף שדיבר עם המבצע, או איתור נכס שנקנה בכספי השוחד. בשלב זה, ניתן להוציא צווי חיפוש משלימים אם התגלו מקומות חדשים לחיפוש (החוק מאפשר הוצאת צווי חיפוש גם אחרי מעצר, אם צץ צורך).
13. חקירות עדים ואיסוף עדויות – במקביל לחקירת החשודים, צוות החקירה דואג לגבות עדויות מעדים. עדים יכולים להיות: נפגעי עבירה (המתלונן עצמו), עדי ראייה, מומחים (למשל רופא שקיבל פצוע ירי), שכנים, או כל אדם שיש לו מידע. העדות נגבית לרוב במסמך חתום שנקרא הודעת עד. העד מתבקש לספר מה ראה/שמע, החוקר רשאי לשאול שאלות הבהרה. העד חותם בתחתית ההודעה. אם העד מפחד או מסרב – ייתכן שיוציאו לו צו התייצבות (במקרים קיצוניים). בכל מקרה, החוקרים מנסים לצרף כמה שיותר עדויות המחזקות את התיק. לדוגמה, בתיק תקיפה, יגבו עדות מהאדם שהפריד בין הניצים; בתיק שוד, יגבו עדות מהקופאית שנכחה בארוע. לעדות יש חשיבות: במשפט פלילי, עדות ישירה של אדם שראה פשע נחשבת ראיה חזקה. עם זאת, לא פעם עדים נרתעים – וכאן נכנסות גם תוכניות להגנת עדים במקרים של ארגוני פשיעה (הפעלת היחידה להגנת עדים במשרד לבט”פ).
14. שחרור בערובה או הארכת מעצר (במהלך החקירה) – מבחינה פרוצדורלית, חשוד שנעצר אינו יכול להישאר במעצר לאורך כל החקירה אלא באישורה של ערכאה שיפוטית. בתוך 24 שעות מהמעצר, על המשטרה להביאו לפני שופט מעצרים לדיון בהארכת מעצר (זה נקרא מעצר ימים). בדיון זה החוקר מציג דוח סודי לשופט, המפרט את סטטוס החקירה ומה שנותר לעשות, ומבקש מספר ימי המשך מעצר. הסנגור יכול לטעון לשחרור או לחלופת מעצר. השופט עשוי לאשר מספר ימי מעצר (למשל 5 ימים נוספים) אם שוכנע שיש עילה (חשש לשיבוש, מסוכנות וכו’). לחלופין, השופט יכול להורות על שחרור בערובה – כלומר שהחשוד ישוחרר בתנאים מגבילים: הפקדת כסף, ערבות, מעצר בית חלקי או מלא, הרחקה מאנשים מסוימים (עדי ראייה למשל) ועוד. אם שוחרר בערובה, הוא ימשיך להגיע לחקירות אך לא יהיה כלוא. המשטרה לעיתים מסכימה לשחרור חשוד “שולי” תמורת שיתוף פעולה שלו (לדוגמה כעד מדינה). אם מדובר בתיק שכבר הוגש בו כתב אישום, מתחיל הליך מעצר עד תום ההליכים, שגם בו יש דיוני מעצר נפרדים (אך זה מעבר לשלב החקירה). בשורה התחתונה, שלב החקירה מאופיין לעיתים במספר מעגלי הארכת מעצר, ואז שחרור, תלוי בהתקדמות. לכל דיון כזה לרוב מתלווה עו”ד; מחיר ייצוג בהארכת מעצר אחת יכול להגיע לכמה אלפי שקלים. אם החשוד משוחרר בתנאים, הוא חותם על טופס התחייבות בערובה המפרט את תנאי השחרור (למשל “מעצר בית מלא למשך 10 ימים, חתימה בתחנה אחת ליום”).
15. סיכום תיק החקירה – חוות דעת וגיבוש המלצות – בתום שלבי החקירה הפעילים, לאחר שבוצעו כל הפעולות הנדרשות או המעשיות, עובר התיק לשלב הסיכומים. הקצין האחראי (קצין החקירות) מכין דו”ח סיכום חקירה או דו”ח סיום שבו הוא מפרט: מה נסיבות המקרה, מי המעורבים, מה הראיות שנאספו כנגד כל אחד, והמלצתו – האם יש תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין ואם כן בגין אילו עבירות, או שיש לסגור את התיק ומאיזו עילה. בעבר, המשטרה נהגה לציין “המלצה” גלויה בעניין העמדה לדין, אך כיום בעקבות ביקורת ציבורית (תיקוני חקיקה ב-2018) הדגש הוא על הצגת הראיות ללא המלצה מפורשת, לפחות בתיקים של אישים ציבוריים, כדי לא להשפיע על שיקול דעת התביעה. עם זאת, בפועל, חוות הדעת של החוקרים משמעותית מאוד – למשל, ייכתב “נגד החשוד א’ התגבשה עדות מספקת (עדותו של ב’ המאשרת את המיוחס לו)”. בתוך הסיכום נכלל גם ריכוז הראיות: טבלה או רשימת ראיות (עדויות, מז”פ, וידאו וכו’) ותרומתן להוכחת כל יסוד מיסודות העבירה.
16. בדיקת פרקליט מלווה (בתיקים חמורים) – בתיקים חשובים (לרוב בעבירות פשע חמורות, תיקי שחיתות שלטונית וכיו”ב) מעורב כבר משלב מוקדם פרקליט מלווה מטעם פרקליטות המדינה. תפקידו לייעץ משפטית לחוקרים, ולעזור בהכוונת החקירה להשגת ראיות הנדרשות למשפט. לקראת סיום החקירה, אותו פרקליט (או תובע מהתביעה המשטרתית בתיקי עוון) עובר על חומר הראיות, מוודא שאין “חורים” ראייתיים. אם חסרות פעולות חקירה, הוא יחזיר את התיק למשטרה עם הנחיות להשלמות – למשל: “לגבות עדות נוספת מעד ראיה פלוני” או “לבקש מחברת הסלולר פירוט שיחות נוסף לחודש החסר”. רק כשהפרקליטות סבורה שהתיק מוכן להחלטה, עוברים לשלב הבא.
17. העברת התיק לתביעה והחלטה בתיק – מרגע שהחקירה נגמרה, עובר מלוא חומר הראיות (בפורמט תיק חקירה – קלסרים או קבצים דיגיטליים במערכת “תובל” החדשה) לידי הגוף התובע המוסמך. אם העבירה חמורה (פשע שדינו מעל 3 שנות מאסר, או תיק בעל עניין ציבורי מיוחד) – הסמכות היא של פרקליטות המדינה (לרוב פרקליטות מחוז פלילי או מחלקה בפרקליטות depending on subject). בעבירות קלות/בינוניות (עוון, חטא) – התביעה המשטרתית תטפל. התובע עובר שוב על הראיות ומקבל החלטה: א) הגשת כתב אישום – אם יש “סיכוי סביר להרשעה” לפי מבחני הפרקליטות; ב) סגירת תיק – אם אין די ראיות, או המעשה לא מהווה עבירה, או חוסר עניין לציבור (העילות האפשריות לסגירה: חוסר ראיות, חוסר אשמה, חוסר עניין לציבור); ג) הסדר מותנה – במקרים קלים, הצעה לחשוד להסכים לעונש קל מוסכם תמורת הימנעות מהגשת כתב אישום (כלי זה החל לפעול בשנים האחרונות). במידה ומחליטים על כתב אישום, הוא מנוסח ומוגש לבית המשפט המוסמך (שלום או מחוזי). כתב האישום מפרט את האישומים, רשימת עדי התביעה והראיות שנאספו (כל חומר החקירה יועמד כמובן להגנה לגילוי ראיה). אם הוחלט על סגירה, תישלח הודעה מנומקת לחשוד (זכותו לקבל נימוק ואף לערור על הסגירה אם למשל נסגר מחוסר עניין לציבור והחשוד טוען לחוסר אשמה – כדי לטהר שמו).
18. ערר על החלטת סגירה (אם רלוונטי) – במקרה שתיק נסגר והמתלונן או החשוד אינם מרוצים מהעילה, לכל אחד מהם עומדת זכות להגיש ערר (ערעור מנהלי) לפרקליטות או ליועץ המשפטי לממשלה. לדוגמה, אם אדם התלונן שתקפו אותו, והמשטרה סגרה מחוסר ראיות – הוא יכול בתוך 30 יום לפנות בבקשה מנומקת לעיון נוסף. הערר מטופל במחלקת עררים בפרקליטות. לעיתים הערר מתקבל, והחקירה נפתחת מחדש או ההחלטה משתנה. דוגמה ידועה: בתיק תקיפה מסוים נסגר התיק מחוסר עניין לציבור, אך לאחר שערר הגיע לתקשורת, הפרקליטות החליטה לפתוח אותו ולהעמיד לדין. מנקודת מבט החשוד – אם התיק נסגר מחוסר ראיות, נותרת לו סטיגמה שעלול להיות “אשם שלא הוכח”. חשוד יכול לערור כדי לשנות העילה ל”חוסר אשמה”, המוחקת את הרישום לגמרי. נתונים מהפרקליטות מראים שבכל שנה מוגשים מאות עררים, וכ-10-15% מהם מתקבלים, במלואם או חלקית.
19. ניהול משפט (או הסדר טיעון) – אמנם שלב זה כבר מחוץ לסמכות האגף (הוא עובר לפרקליטות ובתי המשפט), אך לעיתים חוקרי אח”ם ממשיכים להיות מעורבים גם במהלך המשפט. למשל, חוקרי התיק משמשים כעדי תביעה – הם מעידים על שלבי החקירה, הצגת ההודאות, התפוסים וכו’. בנוסף, אם במהלך המשפט צצות ראיות חדשות או צורך בהשלמות (כגון עד נוסף שצריך לאתר), החוקרים מסייעים. במקרים של הסדרי טיעון, התביעה מתייעצת עם החוקרים ועם המתלונן לפני גיבוש ההסדר. משטרת ישראל רואה בהרשעת נאשמים ואכיפה אפקטיבית את מטרת-העל של עבודת האגף, ולכן יש מעקב סטטיסטי גם על שיעורי הרשעה בתיקים שהגיעו לבית משפט.
20. סגירת מעגל – השבת רכוש ותפוסים לנפגעים/חשודים – לאחר סיום ההליכים, על המשטרה להסדיר את הנושא של המוצגים שנתפסו. אם ישנם חפצים שנתפסו מהחשוד ולא שימשו כראיה מרשיעה, עליו לקבלם בחזרה. לדוגמה, טלפון נייד של חשוד שזוכה – יוחזר לו. גם לנפגעי עבירה – יש להחזיר רכוש גנוב שאותר (למשל רכב שנגנב והושב). לצורך כך, מוגשים בקשות לשחרור תפוסים לבית המשפט, או בהחלטה מנהלית של קצין משטרה. חשוד או בעל חפץ יכול גם לפנות בבקשה רשמית לקבל את רכושו. התהליך כרוך בבדיקה שאין הליך חילוט (במקרים כלכליים, הכספים והתפוסים יכולים לעבור הליך חילוט בהליך נפרד). בסיום תיק, אם לא הוגש כתב אישום, כלל התפוסים אמורים לחזור לבעליהם החוקיים, למעט חומרים לא חוקיים (סמים, נשק ללא רישיון – אלו יושמדו בצו). יחידת אחסון המוצגים של מז”פ מטפלת בהשמדת סמים ובכילוי ראיות שאין להשיב. כאן מסתיים הטיפול – התיק עובר לארכיון, והמשטרה יכולה לעבור למשימה הבאה, בעוד מערכת בתי המשפט מטפלת בענישת המורשעים או בטיהור חפים.

הערה: המסלול שתואר הוא “אידיאלי” ומלא. במציאות לא כל חקירה כוללת את כל השלבים הללו. למשל, תיק פשוט של נהיגה בשכרות לא יצריך מודיעין סמוי ועימותים מרובים, ואילו תיק רצח חוצה-גבולות עשוי לכלול אפילו יותר מ-20 שלבים ופעולות משפטיות נוספות (כגון הסגרה מחו”ל, עליה יפורט בהמשך). עם זאת, ניסינו לפרט כל רכיב אפשרי במסלול החקירה, תוך ציון המסמכים והתהליכים החשובים. מילוי נכון של כל הטפסים (דוחות מעצר, טופסי אזהרה, וכו’) והקפדה על זכויות החשודים הם קריטיים – שאם לא כן, עלולה הראיה להיפסל בבית המשפט, כפי שקרה בעבר (ראו הלכת יששכרוב להלן על פסילת הודאה בשל מניעת עו”ד).

חקיקה ופסיקה מרכזית המסדירות את פעילות האגף

פעילותם של חוקרי המשטרה ויחידות המודיעין נשענת על מסגרת חוקית ופסיקתית ענפה. להלן סקירה של מקורות החוק העיקריים והלכות תקדימיות שהנחו את עבודת אגף החקירות והמודיעין, כולל ציטוטים ישירים:

חקיקה עיקרית המסדירה חקירות ומשטרה

• פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל”א-1971 – חיקוק היסוד של משטרת ישראל. הפקודה מגדירה את תפקידי המשטרה, סמכויותיה ומבנה הארגון. למשל, סעיף 3 לפקודה קובע את תפקידי המשטרה “לשמור על הסדר הציבורי, למנוע עבירות ולגלות עבריינים” . הפקודה מסמיכה את השר לביטחון פנים להתקין תקנות ולארגן את אגפי המשטרה, ובכך מהווה בסיס חוקי לקיומו של אגף החקירות והמודיעין. תיקונים לפקודה לאורך השנים (כגון תיקון מס’ 37 משנת 2022) חיזקו את עצמאות המפכ”ל בקביעת נהלי החקירות, על רקע ויכוחים לגבי מידת התערבות הדרג הפוליטי בניהול חקירות.
• חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982 – קובץ החקיקה המסדיר את אופן ניהול ההליך הפלילי, לרבות שלבי החקירה והעמדה לדין. החוק קובע למשל את זכויות החשוד במהלך החקירה, כללי הבאת עצור לבית משפט תוך 24 שעות, חובת תיעוד הודאות בעבירות חמורות (לפי תיקון חוק חקירת חשודים בעבירות פשע חמור – חובת וידאו). כמו כן, הוא מסדיר את העברת חומר החקירה לתביעה ואת סמכות התביעה לסגור תיק. פרקים מרכזיים מתייחסים לסמכויות מעצר, שחרור בערובה וכו’ (ראו חוק המעצרים להלן).
• חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ”ו-1996 – חוק מיוחד שבא להחליף את הוראות המעצר הישנות. הוא מגדיר את עילות המעצר (מסוכנות, חשש לשיבוש הליכים וכו’), ואת ההבחנה בין עיכוב לבין מעצר: “עיכוב” – הגבלת חירות לפרק זמן קצר (עד 3 שעות, או 6 שעות בהיתר קצין) לצורך חקירה ראשונית בשטח; “מעצר” – שלילת חירות ממושכת יותר בהליך שיפוטי. החוק מעניק לשוטר סמכות לעכב אדם אם יש חשד סביר שביצע עבירה או שעומד לבצע או שיש עליו צו. “חשד סביר” מוגדר בפסיקה כחשד המבוסס על עובדות אובייקטיביות שניתן להסיק מהן קשר לעבירה – יותר מחשד כללי ובלי שרירות. סעיף 23 לחוק מעצרים מסמיך שוטר לעצור ללא צו אדם שחשוד בעוון/פשע אם העבירה התבצעה זה מקרוב או שקיים יסוד לחשש שיימלט. כמו כן, החוק מסדיר את זכויות העצור: ידוע קרוב, התייעצות בעו”ד וכו’. חוק זה הוא “כלי העבודה” היומיומי של חוקרי אח”ם בעת ביצוע מעצרים.
• חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף האדם), תשנ”ו-1996 – מקביל לחוק המעצרים, מסדיר סוגיות של חיפוש חודרני: בדיקות דם, טביעות אצבע, צילומים, וכיוצא בזה. החוק קובע מתי נדרשת הסכמת חשוד ומתי אפשר בכפייה בצו (למשל לקיחת דגימת DNA מחייבת צו בית משפט אלא אם החשוד הסכים מרצון).
• חוק האזנת סתר, תשל”ט-1979 – חוק חשוב שמאזן בין צרכי החקירה לפרטיות. קובע שכל האזנה לשיחת אדם ללא הסכמתו היא עבירה אלא אם נעשתה לפי היתר שיפוטי. החוק מפרט את סוגי המקרים בהם ניתן להתיר האזנה (בטחון המדינה או מניעת עבירות חמורות). סעיף 6 לחוק מורה שהבקשה לצו האזנה תוגש בידי קצין משטרה מוסמך ותאושר בידי שופט מחוזי, ורק אם שוכנע שיש ראיות הקושרות את הנידונים לעבירות חמורות. עוד סעיף חשוב – סעיף 13 – אוסר על שימוש בתוכן שהושג בהאזנה שלא כדין כראיה במשפט (כלומר מעגן את “פסילת פירות העץ המורעל” לגבי האזנות לא חוקיות).
• חוק נתוני תקשורת, תשס”ח-2007 – מסדיר כפי שתואר את הנושא של קבלת מידע מתאגידי תקשורת (פלאפון, בזק וכו’) על פלטי שיחות, אנטנות ונתוני זיהוי אחרים, ללא תוכן השיחה. החוק דורש צו שופט שלום בבקשה מנומקת וקצין מוסמך בדרגת רב-פקד לפחות שיאשר את הפניה. החריג הוא סעיף 4(ה) המאפשר אישור חירום תוך דיווח לשופט בדיעבד. החוק גם מטיל חובות שמירת סודיות על המשטרה: אסור להשתמש בנתונים אלא לחקירה שלשמה ניתנו, וחלה חובת השמדה של נתונים שלא רלוונטיים בסיום ההליך.
• פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971 – אבן יסוד בדיני הראיות המשפיעה ישירות על עבודת החוקרים. סעיף 10א לפקודת הראיות קובע כי עדות שמיעה פסולה כראיה (למעט חריגים) – ולכן מודיעין לא קביל ישירות; החוקרים חייבים להפוך כל “שמועה” לראיה ישירה (עד ראייה, מסמך וכו’). סעיף 12 הידוע קובע: “הודיית נאשם תהיה קבילה רק אם ניתנה חופשית ומרצון” – כלל זה הוא הבסיס לדוקטרינה שפותחה בפסיקה לגבי פסילת הודאות שהושגו בלחץ או בתחבולה פסולה. החוק למעשה דורש מהתביעה להוכיח שהודאה ניתנה מרצון, אחרת בית המשפט לא יקבלה. כלל זה יושם והורחב בהלכת יששכרוב, עליה נרחיב בהמשך. עוד בפקודת הראיות: סעיף 9 הדן בעדות קורבן ועדים, סעיף 11 המאפשר עדות מוקדמת, וסעיף 32 המאפשר שימוש במסמכים עסקיים כראיה – כל אלה שגורים בתיקי עבירות כלכליות וכו’. חוקר אח”ם טוב יהיה בקיא לא רק בנוהלי המשטרה אלא גם בסעיפי פקודת הראיות כדי להבטיח שהראיות שאוסף אכן יהיו קבילות בבית משפט.
• חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981 – חוק רוחבי שקובע שורה של עבירות ופגיעות בפרטיות, אך גם מסייג שפעולות מסוימות לצורך שמירה על ביטחון הציבור אינן הפרת פרטיות אסורה. החוק רלוונטי לחוקרים בעיקר בסעיפים שמגדירים מהי פגיעה בפרטיות (צילום אדם ברשות היחיד, הפרת חובת סודיות על מידע רפואי וכו’), ובסעיף 19 שעוסק בהגנות – למשל הגנה למי שפועל מכוח סמכות חוקית (המשטרה כמובן טוענת להגנה זו כשהיא מבצעת האזנות או חיפושים חוקיים). יחד עם זאת, חוקרי המשטרה כפופים לחוק זה: חריגה מסמכות וגילוי מידע מעבר למותר (למשל הדלפת תוכן מחקירה לעיתונות שלא כדין) עלולה להוות עילה משמעתית ופלילית כהפרת פרטיות. החוק גם מורה על הקמת מאגרי מידע מוסדרים, מה שכולל את מרשם הפלילי ומאגרי המודיעין – על המשטרה חלה חובה לשמור עליהם היטב.
• חוק סדר הדין הפלילי (חקירת עדים), תשס”ה-2005 – חוק שקבע חובה (הדרגתית) לצלם או לתעד תיעוד קולי את חקירתם של חשודים בעבירות חמורות (פשע שעונשו מעל 10 שנים, בעיקר) לרבות חקירות בעבירות רצח. החובה הוחלה שלביות: למשל תחילה על עבירות רצח, בהמשך על עבירות נוספות. מטרת החוק – למנוע מצבים של כפיית הודאות או ויכוחים על מה שנאמר בחדר החקירה, ולשפר את השקיפות. החוק גם מאפשר להימנע מתיעוד אם החשוד סירב (יש לציין בפרוטוקול) או אם היה חשש לסיכול חיי אדם (סעיף פטור). בפועל, החל מ-2020 כמעט כל חקירה על עבירת פשע חמור מצולמת בווידאו (חקירות בעברית; בערבית חלו עיכובים ביישום והיו לזה דיונים ציבוריים).

בנוסף לאלה, יש עוד חוקים רבים המשפיעים: פקודת הסמים המסוכנים (מסמיכה חיפוש ללא צו בסמים בתנאים מסוימים), חוק המאבק בארגוני פשיעה (מאפשר אמצעים מיוחדים ותיאום עם הפרקליטות בתיקי פשיעה מאורגנת), חוק איסור הלבנת הון (מטיל חובות דיווח, יוצר עבירות נפרדות – משטרת ישראל מפעילה יחידת חקירות ייעודית לכך כחלק מיאל”כ), חוק היועמ”ש (שנחקק ב-2023 ומגדיר מחדש את יחסי השר-מפכ”ל לגבי מדיניות חקירות) ועוד.

הלכות פסיקה מרכזיות (יששכרוב, בן-חיים, תפוחי ואחרים)

פסיקת בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, שיחקה תפקיד מכריע בעיצוב אופן עבודת החוקרים ובקביעת גבולות המותר והאסור בחקירה. נציג כאן שלוש הלכות תקדימיות בולטות מן השנים האחרונות, ששמן עולה תדיר: הלכת יששכרוב (2006), הלכת בן חיים (2012), והלכת “תפוחי” (הלכה ותיקה יותר העוסקת בחופשיות רצון הודאות). נצטט קטעים חשובים מכל פס”ד:

• ע”פ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי (הלכת יששכרוב) – פסק דין תקדימי משנת 2006 שקבע דוקטרינה חדשה של פסילת ראיות שהושגו שלא כדין. המקרה: חייל (יששכרוב) הואשם בסמים, והודה בפני חוקר מצ”ח מבלי שיידעו מראש על זכותו לעו”ד. בית המשפט העליון (השופטת דורית ביניש) פסק כי יש לאמץ דוקטרינה פסיקתית שלפיה גם אם החוק עצמו לא מחייב פסילת הראיה, בית המשפט מוסמך לפסול ראיות שהושגו תוך פגיעה משמעותית בזכויות הנאשם . דעת הרוב קבעה: “בנסיבות מתאימות, תיפסל ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכות חוקתית של הנאשם, על-מנת להגן על מעמדה ויושרתה של מערכת הצדק… משקל האינטרסים של הגינות ההליך… גובר על המשקל של החתירה לאמת העובדתית” . במקרה יששכרוב עצמו נפסלה ההודאה כי ניתנה בלי ליידע בזכות עו”ד – מה שזיכה את הנאשם. הלכה זו למעשה השרישה בישראל את “כלל הפסילה היחסי”: השופט ישקול שלושה מבחנים – חומרת הפגיעה בזכות, מידת ההשפעה על הראיה, וחומרת העבירה – ובהתאם יפסול או יקבל ראיה לא חוקית. לאחר פס”ד זה, משטרת ישראל הוציאה הנחיות חדשות לחוקרים להקפיד באופן מוחלט על אזהרת חשודים וזכות ההיוועצות, מחשש שראיות ייפסלו. הלכת יששכרוב היוותה ציון דרך בכך שהציבה את הגינות ההליך וכבוד האדם כשיקולים מרכזיים גם במחיר ויתור על ראיות.
• רע”פ 10141/09 בן חיים נ’ מדינת ישראל (הלכת בן-חיים) – פס”ד עליון מ-2012 בנוגע לחיפוש בהסכמת אדם ללא חשד סביר. רקע: אדם (בן חיים) עוכב ברחוב אקראית, ללא חשד סביר, ושוטר ביקש לערוך עליו חיפוש בכליו. אותו אדם “הסכים” לחיפוש מתוך תחושה שאין ברירה, נמצא עליו סכין והוגש נגדו כתב אישום. בית המשפט העליון (השופטים ביניש, ארבל, דנציגר) קבע הלכה: גם כאשר אדם מסכים לחיפוש, אין לכך תוקף אם לא התקיים חשד סביר מלכתחילה – אלא אם ההסכמה הייתה מדעת וביודעין לזכותו לסרב. כלומר, הסכמה יכולה לשמש “תחליף לסמכות”, אך רק אם היא הסכמה מדעת. המשטרה חייבת ליידע את האזרח שיש לו זכות לסרב, וסירובו לא ישמש נגדו. במקרה הנידון נפסק שיש לפסול את הסכין כראיה ולהזכות את בן-חיים, כי החיפוש נעשה ללא חשד וללא הסבר על זכות הסירוב. ציטוט מפס”ד (דעת הרוב): “הסכמה מדעת של האדם מושא החיפוש עשויה להכשיר חיפוש שאין לו מקור סמכות אחר בדין, אך על השוטר להבהיר כי נתונה לאזרח זכות לסרב וכי הסירוב לא יפעל לחובתו”. דעת מיעוט (השופט דנציגר) הלכה רחוק יותר וקבעה שכלל אין למשטרה סמכות לחפש בהסכמה בלי חשד, שכן החוק לא הסמיך זאת. הלכת בן-חיים הביאה לשינוי פרקטיקה: המשטרה עידכנה נהלים כך שכל שוטר המבקש לערוך חיפוש ללא חשד צריך לומר במפורש: “אתה לא חייב להסכים, והסכמתך תתועד”. למעשה, כיום בטפסי דו”ח פעולה מציינים האם הודע לחשוד על זכותו לסרב לחיפוש. אם לא הודע – קיים סיכון שבית המשפט יפסול את המוצג שהתגלה בחיפוש. הלכה זו מיישמת את עקרונות יששכרוב על סוגיית החיפוש, והיא שינתה מהותית את יחסי אזרח-שוטר במצבים של בדיקות יזומות ברחוב.
• הלכת “תפוחי” (ע”פ 54/84 תפוחי נ’ מדינת ישראל) – פס”ד משנות ה-80 ששמו עולה בהקשר של חופשיות הודאת נאשם. פסיקה זו (המכונה ע”ש הנאשם תפוחי) חידדה את דרישת “מרצון חופשי” שבסעיף 12 לפקודת הראיות. באותה פרשה נידונה הודאת נאשם שהושגה לאחר שחוקרים הבטיחו לו הקלה בעונש אם יודה. בית המשפט העליון פסל את ההודאה וקבע כי כל הבטחה או איום מהותיים מצד חוקר עלולים לשלול את רצוניות ההודאה. כלומר, לא מספיק שהודאה לא הוצאה בעינויים פיזיים; גם לחץ נפשי פסול, הבטחה לתמורה, או אשליה שהודאה “תשפר מצבך” – עלולים להפוך את ההודאה לבלתי חופשית. הלכת תפוחי קבעה מבחן: האם אמירה של החוקר הייתה “שוות ערך ל-Technique פסול” שיכולה לגרום לחף מפשע להודות. זו הלכה שנבנתה על תקדימים קודמים, והיא השפיעה עמוקות על התנהלות חדרי חקירה. כיום, חוקרי המשטרה מודרכים שלא לחרוג ללחץ בלתי הוגן: אסור להם למשל לומר “אם תודה לא תיכנס לכלא”, אסור להתחייב להקלות (שסמכותן בידי בית משפט), ואסור לאיים באופן שווא (“אם לא תודה – נפגע במשפחתך” וכו’ – דבר שברור כשלעצמו כאיום אסור). הלכה זו משלימה את הלכת יששכרוב: שתיהן מגינות על טוהר ההודאה. ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי בית המשפט: “השאיפה לגלות את האמת אין משמעותה פסילה גורפת של כל ראיה שהושגה שלא כדין. נקבע כי שאלת פסלות הראיות צריכה להיבחן בשלושה מבחנים…” – כפי שהוסבר ביששכרוב. כלומר, הפסיקה דורשת איזונים, אך במקרה של פגיעה בזכות להליך הוגן (כגון פגיעה בחופשיות הרצון בהודאה) – הנטייה תהיה לפסול את הראיה.

בנוסף להלכות אלו, ישנן פסיקות מרכזיות נוספות המשפיעות על עבודת אח”ם, למשל:

• פס”ד יששכרוב בפועל (עניין עאטף בדראן, 2010) – בו יושמה הלכת יששכרוב על ראיות שאינן הודאה, ונפסלו סמים שנתפסו בחיפוש לא חוקי. זה חידד שהלכת יששכרוב כללית ולא רק על הודאות.
• בג”ץ 4178/20 “פרשת פגסוס” (2022) – פסיקה שנדרשה לסוגיית רוגלות משטרתיות (NSO) וקבעה מגבלות על שימוש המשטרה בתוכנות רוגלה ללא הסמכה בחוק. אמנם לא נקבה בשם מפורשות, אך אימצה את העיקרון שחדירה למכשירי טלפון ע”י רוגלה היא “חיפוש” הדורש צו חוקי מפורש, והורתה לכנסת להסדיר את הנושא.
• הלכת עומר סעיד (2017) – נגעה לזכות היוועצות: בית המשפט ביטל כתב אישום בשל פגיעה חמורה בזכות ההיוועצות, כאשר חוקרים דחו פגישה עם עו”ד לצורך “תרגיל חקירה”. ההלכה הדגישה שאסור לעכב עו”ד מלפגוש חשוד רק כאסטרטגיית חקירה.
• פס”ד עלי יששכרוב (2020) – אין מדובר בקרוב משפחתו של רפאל יששכרוב, אלא צירוף מקרים בשם; פס”ד זה בבית המשפט המחוזי (מאוחר יותר אושר בידי העליון) קבע כי צילום סתר של מפגש בין עורך-דין לחשוד מהווה פגיעה חסרת תקדים בזכות היוועצות ולכן ראיות שהושגו עקב כך נפסלו.

פסיקות אלה ואחרות משרטטות באופן דינמי את גבולות הגזרה של חוקרי אח”ם. מערך ההדרכה של משטרת ישראל כולל לימוד של תקדימים עדכניים – כל חוקר חדש לומד על יששכרוב, בן-חיים וכו’ – כדי להימנע מטעויות שיגרמו לכשל ראייתי. מבחינת הפרקליטות ובתי המשפט, המסר הוא כפול: מחד – לדרבן את המשטרה לפעול במסגרת החוק בהגינות, ומאידך – לא לתת לפושעים “לברוח” מעונש על סמך פסילת ראיות טכנית, אלא רק כשיש הצדקה מהותית. האיזון הזה מתפתח עם השנים בהתאם לפסיקות נוספות, ומעצב את פעילות האגף מדי יום ביומו.

פרשיות מתוקשרות (2018-2023) – חמש דוגמאות מרכזיות

בשנים האחרונות עסק אגף החקירות והמודיעין בשורה של פרשות מורכבות ומתוקשרות, שחלקן עוררו עניין ציבורי רב ודיון ציבורי בשיטות החקירה.

פרשת תיק 4000 – ראש ממשלה בחקירה (2018-2020)

אחת החקירות המתוקשרות והטעונות ביותר בהיסטוריה של האגף הייתה חקירת תיק 4000, הידועה גם כ”פרשת בזק-וואלה”. בפרשה נבדק חשד כי ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, העניק הטבות רגולטוריות בשווי מאות מיליונים לחברת בזק של איש העסקים שאול אלוביץ’, בתמורה להתערבות אלוביץ’ לסיקור אוהד של משפחת נתניהו באתר החדשות “וואלה” שבבעלותו. החקירה נפתחה בגלוי בשנת 2018 בהובלת להב 433 (יאח”ה) ותחת פיקוח פרקליטות מיסוי וכלכלה.

מהלך החקירה: בתחילה התפתחה חקירה כלכלית סביב חברת בזק (תיק 360) ואיגוד החברות, אך עדויות פנימיות וחקירת רשות ני”ע חשפו חשד לקשר פסול בין הרגולטור (רה”מ נתניהו שכיהן גם כשר התקשורת) לאלוביץ’. החוקרים ביצעו מהלכים דרמטיים: מעצרים מתוקשרים של בכירי בזק ובכירי משרד התקשורת, בהם מנכ”ל משרד התקשורת שלמה פילבר (מקורב לנתניהו) והיועץ ניר חפץ. נערכו חיפושים ותפיסות מחשבים וטלפונים בהיקף גדול, ונתפסו התכתבויות בין בני הזוג אלוביץ’ לבני הזוג נתניהו. החוקרים הפעילו על החשודים המרכזיים לחץ חוקי: עימותים היערכו בין עדי מפתח, וחלקם הושמו במעצר ממושך יחסית. צעד מכריע היה גיוס עדי מדינה: שלמה פילבר וניר חפץ חתמו על הסכמי עד מדינה במסגרתם מסרו ראיות מפלילות מפורטות על מנגנון “תן וקח” לכאורה בין נתניהו לאלוביץ’ (השניים תיארו פגישות חשאיות, הנחיות על סיקור ועוד). חפץ לדוגמה הקליט שיחות עם שרה נתניהו ואלוביץ’, שהפכו לראיות מפתח.

כלי החקירה שהופעלו: נוסף על עדויות ועדי מדינה, התבססה החקירה רבות על ראיות דיגיטליות – התכתבויות וואטסאפ ומייל (למשל קבוצת וואטסאפ בשם “המשפחה” בה תואם סיקור הראיונות), רישומי שיחות ומפגשים מיומני כניסה למשרד רה”מ, וכן ניתוח כלכלי של מועדי החלטות רגולטוריות (כמו אישור מיזוג יס-בזק) אל מול פרסומים באתר וואלה. כמו כן השתמשה המשטרה בטכניקות מיוחדות: למשל, התפרסם כי באחד ממעצרי החשודים, נקטה להב 433 בתרגיל שבו מיקמה את ניר חפץ בתא סמוך לשלמה פילבר כדי שיעבירו מסרים – מה שגרם לפילבר להבין שחפץ “שר כבר” ולשתף פעולה. תרגיל זה עורר ביקורת בטענה שמנעו מחפץ עו”ד באותן שעות, אך בית המשפט אישר שעדיין ההודאות קבילות (אם כי טען שהתרגיל על גבול הכשר). בנוסף, נחשף שבמהלך החקירה השתמשו החוקרים ב”תוכנת שאיבת מידע” מתקדמת כדי לשחזר מאות אלפי פרטי תקשורת ממכשירי החשודים, וחלק מהחשודים טענו לפגיעה בפרטיותם בשל כך.

היחידות המעורבות וסיום: החקירה נוהלה כמבצע משותף של יאח”ה להב 433 (חקירות שחיתות) עם היחידה הכלכלית (יאל”כ) ורשות ניירות ערך. מאות שוטרים ורואי חשבון היו מעורבים. היועמ”ש והפרקליט המדיני ליוו אישית. בנובמבר 2019, אחרי 3 שנות חקירה, המליצה המשטרה להעמיד לדין את נתניהו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים (וכן את אלוביץ’). פרקליט המדינה קיבל ההמלצה ובינואר 2020 היועמ”ש הגיש כתב אישום תקדימי נגד ראש ממשלה מכהן. משפט נתניהו (תיק 67104-01-20) עדיין מתנהל במחוזי י-ם בעת כתיבת שורות אלו, ובו עולים על הדוכן חוקרי להב 433, עדי המדינה ועוד. ההליך לווה במתקפות על המשטרה מצד גורמי ימין שטענו ל”אכיפה בררנית” ו”חקירות אגרסיביות”. עם זאת, עד כה בתי המשפט דחו את רוב טענות הסנגורים לפסול ראיות (למעט פסילת ראיה מסוימת שנלקחה מטלפון של עדה ללא צו ראוי). פרשת 4000 מיצבה את אח”ם כגוף עצמאי שלא נרתע מלחקור בכירי שלטון, אך גם הציבה אותו בעין הסערה הפוליטית.

פרשת הסחר בצוללות (תיק 3000) – חקירת שחיתות ביטחונית (2017-2021)

פרשת הצוללות (המכונה תיק 3000) עסקה בחשד לשחיתות בעסקאות רכש ביטחוני רגישות – כלי שיט וצוללות מחברת טיסנקרופ הגרמנית עבור חיל הים הישראלי. החקירה נפתחה בשנת 2017 על רקע מידע כי גורמים ישראלים קיבלו שוחד ועשו מרמה בקשר לעסקאות בשווי מיליארדים, במטרה לקדם רכישה של צוללות וספינות ללא מכרז נאות.

תיאור החקירה: היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח”ה בלהב 433) נטלה הובלה, יחד עם שירות הביטחון הכללי שסייע במישור הרגישות הביטחונית. בתחילה התנהל בדיסקרטיות איסוף מידע: זומנו לעדות ראשי חיל ים לשעבר, ונבדקו הסכמים. ביולי 2017 הפכה החקירה גלויה במעצרם המתוקשר של שורת בכירים: מפקד חיל הים בדימוס אלוף (מיל’) אליעזר מרום, השר לשעבר אליעזר (מודי) זנדברג, איש העסקים מיקי גנור (נציג טיסנקרופ בארץ), עו”ד דוד שמרון (פרקליטו ובן-דודו של רה”מ נתניהו) ועוד.

החוקרים ערכו חיפושים נרחבים – למשל במשרד עורכי הדין של שמרון, בבתי החשודים – ותפסו מסמכי עסקה, מחשבים, התכתבויות דוא”ל. כן הופעלו צווי האזנות סתר לניידים של חלק מהמעורבים בתקופה שלפני המעצר, מה שסיפק לכאורה שיחות מרשיעות (יש דיווח שבאחת ההאזנות נשמע מרום אומר “כולם משומנים” בתשובה לשאלה אם גורמים בפנים קיבלו את שלהם). לאחר המעצרים, הופעל לחץ לגייס עד מדינה: ואמנם מיקי גנור, שנתפס כחוליה מרכזית (מאכער ששילם שוחד לבכירים תמורת קידום העסקה), חתם על הסכם עד מדינה ובמשך כחצי שנה מסר עדות מפורטת על מנגנון השוחד, כולל סכומים, מועדי פגישות ומעורבותם של החשודים האחרים. עדות גנור סייעה “לסגור את הפינה” לגבי ראיות שחלקן היו נסיבתיות.

כלים וקשיים: פרשת 3000 הצריכה טיפול עדין בשל היבטי ביטחון-מידע – המשטרה נאלצה לקבל היתרים לחשיפת פרטים מסווגים. חלק מהחקירות התנהלו במתקן בטחוני ולא בתחנת משטרה רגילה, כדי לשמור סודיות. טכניקת חקירה מעניינת הייתה שחזור “עוגת השוחד”: החוקרים ערכו מצג לגנור וביקשו ממנו לצייר תרשים של חלוקת כספי השוחד בין המעורבים. המצג נהפך לתרשים ראייתי מפורסם בו נוקבו ראשי התיבות של מקבלי השוחד ואחוזיהם מכל עסקה. בנוסף בוצעה חקירה בינלאומית מקבילה – הרשויות בגרמניה חקרו את הנהלת טיסנקרופ, ובישראל היה צורך לתאם דרך האינטרפול קבלת חומר מחו”ל.

תוצאה: בסיום החקירה, בסוף 2018, המליצה המשטרה להעמיד לדין 6 חשודים ובהם האלוף (מיל’) מרום, עו”ד שמרון, מודי זנדברג, ושורה של קצינים ואנשי משרד הביטחון לשעבר, בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. ראש הממשלה נתניהו עצמו לא נחקר כחשוד בתיק זה, מה שעורר ביקורת ציבורית (טענות לאיפה ואיפה – נתניהו אכן אישר את עסקת הצוללות אך הצהיר שלא ידע על השוחד; היועמ”ש החליט שאין די ראיות נגדו). בסופו של דבר, בדצמבר 2019 פרקליטות המדינה הגישה כתבי אישום בפרשה. עד מדינה גנור חזר בו באופן מפתיע מעדותו בשלב מאוחר, וגרם טלטלה, אך הפרקליטות החליטה שיש די ראיות גם בלעדיו (תוך שהכריזה עליו “עד עוין”). המשפט מתנהל (נכון ל-2025) בבית המשפט המחוזי בירושלים בהרכב מיוחד, ומציף דיונים על מנגנוני הפיקוח בעסקאות בטחוניות. אף שהפרשה לא הסתיימה בהרשעות עדיין, עצם חשיפתה נחשבת הישג משמעותי של אגף החקירות והמודיעין במאבק בשחיתות, שכן הוכח שגם בעסקאות בעלות סיווג גבוה ועם גורמים בינלאומיים, המשטרה מסוגלת לחדור ולחקור – דבר שחיזק את ההרתעה במגזר הציבורי.

פרשת NSO (פרשת פגסוס) – שימוש ברוגלות והביקורת (2021-2022)

רקע הפרשה: בינואר 2022 פרסם העיתון הכלכלי “כלכליסט” סדרת תחקירים שטלטלו את המשטרה, בטענה כי אגף המודיעין השתמש בתוכנת “פגסוס” של חברת NSO – רוגלה מתקדמת היכולה להשתלט על טלפונים ניידים – כדי לחדור לטלפונים של אזרחים ישראלים בלי צו ולמטרות שונות. בין היתר נטען שיעדים כמו ראשי ערים, פעילי מחאה, ומקורבים לראש הממשלה היו תחת ריגול. המשטרה בתחילה הכחישה נמרצות שימוש בלתי חוקי, אך גל החשיפות הוביל את הממשלה להקים ועדת בדיקה מיוחדת בראשות המשנה ליועמ”ש עמית מררי.

מה העלתה הבדיקה: במהלך שבועות הבדיקה, התברר שהמשטרה אכן רכשה תוכנת ריגול (שם קוד “סייפן”) בשנת 2015, ושמשה בחלק מהחקירות, אולם הממצאים הרשמיים סייגו חלק ניכר מטענות התחקיר. לדברי המשטרה, השימוש בוצע בצו בית משפט אך היה פער חוקי – מאחר והחוק הקיים (חוק האזנת סתר וחוק נתוני תקשורת) לא התייחסו מפורשות ליכולות כמו פגסוס (חדירה למכשיר ויכולת לשאוב גם תוכן הודעות ואנשי קשר). בדיקת משרד המשפטים מצאה מקרה אחד בו הופקו “נתוני מחשב” מעבר למותר בצו, בעקבות תקלה או פרשנות יתר של החוקרים, והמליצה להסדיר את הכלי בחקיקה. עם זאת, התברר מקרה מביך: באחת מתגובות המשטרה לבג”ץ על מעצרי מפגינים, הכניסו החוקרים בשגגה ציטוט “מסעיפי חוק” שכלל לא קיימים – למעשה מידע שהופק מ-AI (בינה מלאכותית, כנראה שימוש ב-ChatGPT לנסח תשובה). השופט איתן אורנשטיין מתח ביקורת חריפה כשגילה שצוטט חוק מומצא שאין בספר החוקים. הנציב לתלונות קבע שזו תקלה חמורה, והמשטרה הודתה שהחוקרות השתמשו בבינה מלאכותית ללא בדיקה נאותה. בעקבות זאת, חטיבת החקירות פרסמה הנחיות מסודרות לגבי שימוש בכלי AI, כדי למנוע הישנות מקרים בהם תוכן בדוי מחלחל להליך פלילי.

כלי החקירה עצמם: הרוגלה “פגסוס” מסוגלת – בהינתן אישור – לשאוב את כל תכולת המכשיר המותקף, לעקוב בזמן אמת, להפעיל מצלמה ומיקרופון, ועוד. במשטרה טענו שהשתמשו בה רק במקרים קיצוניים של פשע חמור (למשל כנגד ראשי ארגון פשע אלימים). ואולם, העדר הפיקוח השיפוטי המפורש על אופן השימוש העלה שאלות כבדות משקל של פרטיות. ועדת מררי המליצה לחוקק למשל “צו חדירה לטלפונים” ברור, ומאז המשטרה הקפיאה את השימוש ברוגלות מתקפות.

ההיבטים המשפטיים והציבוריים: פרשה זו הביאה לראשונה דיון פומבי ער לגבי איזון בין טכנולוגיה ואכיפה. רבים טענו: אם המשטרה תרגלל אמצעי סייבר כאלו ללא שקיפות, ההרתעה על הציבור עצומה ופוגעת בדמוקרטיה. מנגד, היו שהגנו: כלי זה סייע לסכל פשעים חמורים ואסור לשלולו לחלוטין אלא להסדירו. בפרסומים עלו שמות שלא אושרו רשמית: למשל שייתכן והמשטרה עקבה כך אחר מקורבי נתניהו בחקירות 4000, או אחר פעילי מחאת “בלפור”. למרות שהמשטרה הכחישה זאת בתוקף, הנזק התדמיתי כבר נגרם – אמון הציבור במשטרה צנח לשפל בתחילת 2022 (סקר אחד של המכון הישראלי לדמוקרטיה הראה שרק 29% הביעו אמון, לאחר פרשה זו). הלחץ הציבורי גרם לכך שהנושא הובא לכנסת לדיון ואף טיוטת חוק פורסמה ב-2023 להסדרת שימוש המשטרה בכלי סייבר התקפי.

סיכום: פרשת NSO לא הייתה “חקירה” קלאסית של אח”ם אלא דווקא בדיקה של שיטותיו. היא גרמה למשבר אמון ולרפורמות פנימיות: מינוי קצין ביקורת טכנולוגית, החמרת פיקוח ייעוץ משפטי לפני כל פעולה טכנולוגית חודרנית, ותרבות של “בדוק את עצמך פעמיים” – כדי שלא יקרה שוב מקרה שבו חוקר מסתמך על פלט ChatGPT בלי אימות. פרשה זו ממחישה שבזירה המודרנית, אגף החקירות והמודיעין חייב לאמץ כלי AI אך בזהירות מרבית, וכי המחוקק צריך להדביק את קצב הטכנולוגיה.

פרשת אפי נוה (פרשת “מין תמורת מינוי”) – להב 433 וכוחו של עד מדינה (2019)

הפרשה: בשנת 2019 חשפה יחידת להב 433 פרשה מטלטלת במערכת המשפט: עו”ד אפי נוה, שהיה ראש לשכת עורכי הדין ודמות מוכרת, נחשד שניצל את מעמדו בוועדה למינוי שופטים כדי לקדם מועמדת לשיפוט בתמורה לקשר מיני. יחד איתו נחקרה השופטת אתי כרייף (אז שופטת בית משפט שלום) בחשד שקיימה קשר אינטימי עם נוה, ונוה סייע בקידום מינויה לשופטת. הפרשה – שכונתה “מין תמורת מינוי” – התפוצצה עם מעצרם של נוה וכרייף בינואר 2019.

תהליך החקירה: החקירה החלה בעקבות מידע שהגיע ללהב 433 על התכתבויות בעייתיות של נוה. המקור למידע היה טלפונים של נוה שהמשטרה קיבלה בגין פרשה אחרת (ניסיון הברחת בת זוגו בנתב”ג ללא דרכון), ומתוכם עלו רמזים לקשרים פסולים סביב מינויים. לאחר קבלת חוות דעת מהפרקליטות (כי מדובר בפגיעה אפשרית בחסיונות – נוה כראש הלשכה היה מעורב בהליכי וועדה רגישים), הוחלט לפתוח בחקירה. צווי האזנת סתר וצווי חדירה לטלפון של נוה הוצאו, ונאספו ראיות דיגיטליות ובהן הודעות ווטסאפ מפורשות. להב 433 ביצעה חיפושים בבתי המעורבים ותפסה מכשירים נוספים.

הכלים והאתגרים: אחד הקשיים היה השגת שיתוף הפעולה של גורמים בוועדה למינוי שופטים – שרים ושופטים – שחסינים מעט. לבסוף נגבו עדויות מפורטות מכל חברי הוועדה דאז (בהם שרת המשפטים איילת שקד). כמו כן, ההוכחה המרכזית הייתה עדותו של עד מדינה – עו”ד ברק לייזר, יועמ”ש הנהלת בתי המשפט, שהיה לכאורה בתכתובת עם נוה על מועמדות כרייף. לייזר חתם על הסכם עד מדינה והפליל את נוה (בעיקר בפרשה נפרדת של סיוע למקורבים במבחני לשכה). בנוסף, נאסף חומר סתר: אנשי להב 433 שחזרו מיילים שהועברו בין נוה לחברי הוועדה ועליהם נרשמו הערות “מועדפות”.

יחידות ומשפט: את החקירה ניהלה היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח”ה) של להב. נוה וכרייף הועמדו לדין באוגוסט 2019 בעבירות שוחד ומרמה. אולם ההליך הפלילי קרס חלקית: ב-2021 קיבל בית המשפט טענת הגנה של כרייף לגבי פסילת הראיות המרכזיות (חיפוש הטלפון של נוה הוגדר כפגוע בפרטיות וחורג מצו). כמו כן, קבע בית המשפט שההתכתבויות בין נוה לכרייף הן “ראיות מוגנות פרטיות” שנלקחו בלי חוק מפורש. הפרקליטות בעקבות זאת חתמה עם כרייף על עסקת טיעון מינורית (שבמסגרתה לא הורשעה בשוחד אלא בהפרת אמונים בלבד). אפי נוה עצמו – בשל כשלי ראיות – התיק נגדו בעניין זה נסגר מחוסר ראיות מספקות לשוחד. האירוע העלה ביקורת עצומה: מצד אחד, זעזוע מהתנהלות נוה ותהליכי בחירת השופטים; מצד שני, ביקורת על המשטרה והפרקליטות על “פאשלה” בהשגת הראיות (חדירה לחומרי טלפון ללא היתר מתאים).

סיכום מסר: פרשת נוה-כרייף מראה שלמרות הצלחת המשטרה בחשיפה עקרונית של שחיתות במערכת המשפט, כשלי פרוצדורה ראייתיים עלולים למוטט תיק בבית משפט. בפן הציבורי, הפרשה גרמה לפגיעה באמון במערכת המשפט, אך גם הובילה לרפורמות: למשל שינוי נהלי הוועדה למינוי שופטים והוצאת לשכת עוה”ד ממעורבות יתר. עבור אגף החקירות, הופקו לקחים בפרקליטות לגבי בחינה קפדנית של חוקיות כל פעולה, בעיקר במישור הדיגיטלי – לקח שמתחבר גם לפרשת פגסוס.

פרשה 512 – הפלת אימפריית הפשע של האחים אברג’יל (2015-2022)

מהי פרשה 512? זהו שם הקוד לאחת החקירות הגדולות שניהלה משטרת ישראל כנגד ארגוני הפשע בישראל. החקירה נוהלה בעיקרה ב-2014-2015, אך משפטיה והשלכותיה נמשכו עד 2022. היא כוונה נגד ארגון הפשיעה בהובלת האחים יצחק ומאיר אברג’יל – קרטל פשע שעסק בסחר סמים בינ”ל, חיסולים, סחיטה והלבנת הון, והשתרע מישראל לאירופה ולארה”ב. פרשה 512 כללה מעל 100 חשודים, 50 כתבי אישום, ותוארה כ”משפט המאפיונרים הגדול בישראל”.

מהלך החקירה: שנים של עבודה מודיעינית קדמו למעצרים. בתחילת העשור (2010~) כבר נאסף מודיעין על מבנה ארגון אברג’יל, כולל סוכנים שחדרו. נקודת תפנית הייתה הסגרתו של יצחק אברג’יל מארה”ב לישראל ב-2014 (אחרי שסיים שם מאסר על עבירות סמים ורצח). מיד עם חזרתו נפתחה בישראל חזית משפטית נגדו על שלל עבירות שטרם נידונו כאן. להב 433 הקימה צח”מ אדיר מימדים – בראשות יאחב”ל ויאל”כ, בליווי פרקליטות מחוז ת”א. במאי 2015 פשטו 700 שוטרים על יעדים ועצרו כמאה חברי ארגון בארץ ובחו”ל. במקביל, בספרד ובבלגיה נעצרו לבקשת ישראל עוד סוחרי סמים הקשורים לארגון.

כלי החקירה המיוחדים:

• עדי מדינה מרכזיים: גויסו שלושה, בהם אחד מראשי הזרוע המבצעית של הארגון (כינויו “קוקו”). עדויותיהם פירטו מעשי רצח – הבולט שבהם רצח העבריין רוזנשטיין ב-2003 באמצעות פיצוץ שסיכן גם אזרחים (והביא למות 3 חפים מפשע; הפרשה נותרה “פתוחה” עד 512).
• איסוף תקשורתי ובילוש גלובלי: הפרשה שילבה מעקבים ותפיסות סמים באירופה – למשל תפיסת 700 ק”ג קוקאין בבלגיה שיועדו לארגון.
• חילוטי רכוש מאסיביים: נתפסו חשבונות, נדל”ן וכלי רכב בסך עשרות מיליוני ש”ח.
• שימוש ברוגלה/האזנה: לא דווח רשמית, אך סביר כי עקבו דיגיטלית אחרי ראשי הארגון זמן ממושך.
• התמודדות עם אלימות והרתעה: במהלך החקירה היו איומים על עדים, והמשטרה הפעילה את יחידת ההגנה על עדים לשמירה על העדים המוגנים.

תוצאות: כתבי האישום הוגשו ב-2015, אולם המשפט (שהורכב מכתב אישום של 150 עמודים וששמע 500 עדי תביעה) ארך 7 שנים. בספטמבר 2022 ניתן גזר הדין: יצחק אברג’יל הורשע בעבירות של ניהול ארגון פשיעה, רצח, ניסיונות רצח, וסחר סמים – ונידון ל-3 מאסרי עולם ועוד 30 שנות מאסר. עשרות מאנשיו הורשעו ונידונו לעונשי מאסר ארוכים (15-20 שנים). זוהי למעשה הרשעה תקדימית של “בוס פשע מאורגן” בישראל בעבירות ישירות של רציחות במסגרת ארגון – הישג עצום לאח”ם, ששם קץ לתופעה שסחטה את החברה הישראלית בשנות ה-2000.

מחלוקות: הסניגורים טענו לכשלים – למשל שקלטת מסוימת עם ראיה הושמדה בשוגג, ושחלק מעדי המדינה נגועים באינטרסים. אך ביהמ”ש דחה את רוב הטענות, אם כי ביקר את המדינה על הסכמי עד מדינה נדיבים במיוחד (אחד העדים, רוצח בפני עצמו, קיבל חסינות מלאה).

חשיבות: פרשה 512 סימנה את שקיעת “דור הפשע המאורגן הישן”. היא הראתה שאפילו בריונים מתוחכמים כמו אברג’יל בסוף נופלים כשכוחות המודיעין, החקירה והמשפט מתמקדים בהם לאורך זמן. היא גם המחישה את כוחם של עדי המדינה בפיצוח פשעים חסויים (לולא “קוקו” וחבריו, לא היו כנראה מצליחים להפליל ישירות את יצחק אברג’יל בהזמנת הרציחות). כעת האתגר של אח”ם הוא מול דור הפשע החדש – כנופיות במגזר הערבי וארגונים מבוזרים, פחות היררכיים, שמצריכים שיטות נוספות כמו הסיכוב (החדרה לקבוצות וואטסאפ סגורות וכו’). אבל ללא ספק, פרשה 512 היוותה מקרה בוחן וכרטיס ביקור ליכולות המלאות של אגף החקירות והמודיעין כאשר מוקצה לו המאמץ והזמן.

ראוי לציין שעוד פרשות מרכזיות נחקרו: פרשת 1131 (חשיפת מעורבות שוטרים בארגון פשע מוסלבוי, 2020), פרשת השחיתות בעיריית תל אביב (2020), חקירות חברי כנסת בהטרדות מיניות (עזריה, 2018) ועוד. בכל מקרה, האח”ם מוצא עצמו לעיתים תכופות במוקד תשומת הלב הציבורית, ומכך נגזרות ציפיות גבוהות וגם ביקורות.

טיפים: עשה ואל תעשה בהתנהלות מול חוקרי משטרה (זכויות החשוד והנחיות מעשיות)

להיות נחקר במשטרה – בין אם כחשוד או כעד – זה מצב מלחיץ ולא נעים. אולם, ישנם כללים ועצות שיכולים לסייע לכל אדם לעבור את החקירה בצורה מושכלת יותר, תוך שמירה על זכויותיו החוקיות. להלן עשרת הדיברות לנחקר (עשה ואל תעשה):

עשה:

• היוועץ בעורך דין בהקדם האפשרי – זו אולי העצה החשובה ביותר. לכל חשוד יש זכות מלאה לדבר עם עו”ד פלילי לפני שהוא עונה על שאלות מהותיות. מומלץ בחום לנצל זכות זו במלואה. פגישה מקדימה עם עו”ד יכולה לעשות הבדל דרמטי בהמשך – עורך דין יסביר לך את החשדות, יפרוש בפניך את הזכויות, וייתן טיפים ספציפיים למקרה שלך. גם אם שוטר מנסה לשכנע אותך “בוא רק נדבר, אחר כך תיקח עו”ד” – אל תוותר. התייעצות קצרה (אפילו טלפונית) עשויה למנוע טעויות יקרות. אם אין לך עו”ד משלך, דרוש שימנו לך סנגור מהמדינה (בהתאם לזכאות).
• שמור על קור רוח וכבוד – במהלך החקירה נסה לשלוט ברגשותיך. החוקרים עשויים להקניט, להעלות טונים או לנסות לערער אותך; אל תגיב בצעקות או אלימות חלילה. דבר בנימוס אך בעקביות. התנהגות מכובדת שלך תעזור לך – גם החוקרים בני אדם, ואם תראה רצינות, ייתכן שינהגו בך בהגינות יחסית. כמו כן, לעיתים מצלמה מתעדת אותך גם מחוץ לחדר החקירות (למשל במסדרון) – התנהגות פרועה רק תפעל לרעתך. כמובן, אין פירוש הדבר שעליך לשתף פעולה באופן מלא אם זה מנוגד לאינטרס שלך (ראה “אל תעשה” מטה לגבי ויתור על שתיקה), אלא שעצם הגישה השקולה חשובה.
• דאג לבריאותך ולצרכים בסיסיים – במידה ואינך חש בטוב (חולה, סוכרתי, צריך תרופות) – אמור זאת מיד בתחילת החקירה ודאג שיתועד. חוקרי המשטרה מחויבים לאפשר לך טיפול רפואי בעת הצורך ולא למנוע ממך תרופות. גם אם אתה עייף או רעב, בקש הפסקה סבירה. אל תחשוש לבקש: “אני צריך לשירותים”, “אני זקוק לכוס מים”. צרכים בסיסיים אלו לא יעצרו חקירה באופן משמעותי ולך יעזרו לשמור צלילות. אין להתבייש – היו מקרים בעבר שלחץ פיזי (מניעת שינה, לדוגמה) נוצל כתכסיס; אל תהסס לעמוד על שלך ולקבל תנאים הוגנים (החוק קובע כי כל נחקר זכאי להפסקה סבירה למנוחה, אוכל ושינה במסגרת חקירה ממושכת).
• הקפד שהדברים יירשמו במדויק – בסוף כל חקירה שאתה נותן, דרוש לקרוא (או לקבל הקראה של) ההודעה שלך. וודא שכל מה שאמרת נרשם כהלכה, ללא סילופים או השמטות. אם אתה מבחין שמשפט שאמרת לא נכלל, או נרשם באופן שגוי – תקן מיד ודרוש שיוסף תיקון. יש לך זכות להוסיף הערות בכתב ידך על גבי ההודעה לפני החתימה. למשל: “בחקירה זו נאמר לי ש-X, אני מבקש שזה יירשם”. אם החוקרים מסרבים לרשום דבר מה שאתה עומד עליו – ציין זאת: “הצעתי להוסיף X והחוקר לא רשם”. למה זה חשוב? כי בבית משפט, אם יש אי-דיוק או השמטה, השופט יראה רק את מה שבתמליל. דוגמה: נחקר אמר “אולי הייתי באזור, לא זוכר”, אבל החוקר רשם “הייתי באזור”. זה הבדל ענק. לכן, קריאה ביקורתית של ההודעה ודרישת תיקון במקום הם קריטיים.
• נצל את זכותך להגיש תלונה במקרה של עבירה מצד חוקרים – אם במהלך החקירה (או המעצר) נעברה כלפיך עבירה – אלימות פיזית, איום בלתי חוקי, סחיטה באיומים, הצעה מושחתת וכדומה – דעי/דע שיש לך זכות מלאה להתלונן על כך. מח”ש (המחלקה לחקירות שוטרים) במשרד המשפטים מטפלת בתלונות על עבירות של שוטרים. בסיום החקירה, או אפילו במהלכה אם זה חמור, תוכל/י לדרוש לראות רופא ולשתף מה קרה, או לבקש משופט בבימ”ש (למשל בדיון הארכת מעצר) לתעד את טענותיך. חשוב: אמנם זה לא “טיפ חקירתי” ממוקד, אבל זה עשה לגבי זכויות האדם שלך. אם חוקרים פגעו בך שלא כדין, דיווח על כך גם יוצר תיעוד שעשוי לסייע בהגנתך (למשל, אם הודאת תחת כפייה – הפניית תשומת לב השופט לכך מיד בדיון יכולה לחזק טענה זו).

אל תעשה:

• אל תוותר על זכות השתיקה או ההיוועצות בקלות – זכות השתיקה פירושה שאינך חייב לענות על שאלות חשודות מחשש להפללה עצמית. אל תמהר לוותר על זכות זו! ישנם מקרים בהם עדיף לשתוק ולא למסור גרסה מייד, בייחוד אם לא התייעצת עדיין בעו”ד או אם ברור לך שכל מילה שלך עלולה לסבך יותר. ברור ששתיקה מוחלטת גם היא טקטיקה מסוכנת (היא יכולה לחזק ראיות אחרות), אבל ביחרו בתבונה מה לשתף ומה לא. כלל אצבע: אם שואלים אותך על משהו ואין לך תשובה טובה שתעזור לך – עדיף לומר “בשלב זה אני מעדיף לשמור על זכות השתיקה”. אל תמציא הסברים שקריים : סיפור שקרי עלול לקרוס ולהרוס אמינותך לחלוטין. לפעמים עדיף לשתוק מאשר לתת תשובה מתפתלת שאינה נכונה. דוגמה: חשוד שבמקום להודות שהיה בזירה, מספר שהיה במקום אחר – והמשטרה אחר כך מוכיחה ששהה בזירה (באיכונים, למשל) – אז גם תפסו אותו וגם הראו ששיקר.
• אל תמסור סיסמאות, קודים ופתיחות מכשירים ללא בחינה משפטית – נושא זה רגיש: אם המשטרה תופסת את הטלפון/מחשב שלך, לעיתים יבקשו ממך במקום: “תן לנו את הקוד לפתוח את הנעילה”. דע: בפסיקה הישראלית הנוכחית אין חובה מפורשת בחוק המחייבת חשוד למסור את סיסמתו (סוגיה שנויה במחלוקת משפטית). המשטרה עשויה לטעון שסירוב ייחשב לשיבוש, אך מנגד מסירת הסיסמה היא כמו “למסור ראיה מרשיעה עצמית”. לכן, אל תמהר לתת את הקוד בלי להתייעץ עם עו”ד. ברוב המקרים עדיף לדרוש צו ולהשאיר להם לפרוץ טכנית (שהרי יש להם אמצעים). כמובן, אם ניתן צו שיפוטי המורה לך לסייע בהפקת חומר ואתה מסרב – יש לכך השלכות. אבל לרוב הצו מופנה אל המשטרה (לחדור למכשיר), לא אליך לספק קוד. על כל פנים, אל תתנדב לשתף פעולה בהסגרת תוכן במכשירייך ללא הנחיית עורך דין.
• אל תשקר ביודעין לחוקרים – אם החלטת לדבר (לא לשמור על שתיקה), חשוב לומר אמת ככל הניתן. מתן עדות שקר לחוקר משטרה עלול להוות עבירה בפני עצמה (מסירת הודעה כוזבת לשוטר – עבירה פלילית). גם אם לא יעמידו אותך על זה לדין, שקריך יתגלו ברוב המקרים ויפעלו נגדך. עדיף לומר “לא זוכר” מאשר להמציא משהו פיקטיבי. או, כפי שהוזכר, לשמור על שתיקה. כמובן, אינך חייב למסור מידע שמפליל אותך, אך אל תמסור מידע כוזב אקטיבית.
• אל תנדב מידע לא נחוץ – אחת הטעויות הנפוצות של נחקרים תמימים היא “לדבר יותר מדי”. חוקרים לפעמים שותקים בכוונה, בתקווה שתמלא את החלל ותפלוט מידע שלא נשאלת אפילו. היצמד לשאלות. השב באופן ענייני בלי להתפזר. למשל, נשאלת “האם היית אתמול בבית של X? ” – שאלה סגורה. אם התשובה “כן” או “לא” – תן אותה. אין צורך להוסיף “אבל בכלל הלכתי רק לקחת ספר” (אלא אם יש לכך חשיבות). כל פרט נוסף שאתה מוסר פותח פתח לשאלות המשך. לכן, שתף פעולה באופן מדוד: אל תשקר, אך גם אל תפליג בסיפורים מסביב. בניגוד לשיחה חברית, חקירה היא לא המקום “להוריד את הכל מהלב” – כל דבר שאינו נחוץ עלול ליצור חזית חקירה חדשה.
• אל תיצור קשר עם מעורבים אחרים בפרשה – מרגע שהתחילה חקירה, במיוחד אם שוחררת בערובה, אסור לך לשבש הליכים. שיבוש כולל יצירת קשר עם עדים אחרים, תיאום גרסאות או אפילו בירור מה הם אמרו. גם אם לא הותנה במפורש, זו עבירה חמורה (הפרת הוראת חוקרים או שיבוש חקירה). לכן, אל תתקשר לחבר שלך שמעורב כדי “להשוות גרסאות”. היו מקרים רבים שבהם המשטרה הניחה האזנות טלפון למעורבים המשוחררים ותפסה אותם בשיבוש – מה שהוסיף סעיף אישום. עדיף גם לא לדבר על המקרה עם אנשים לא מעורבים – לעיתים חוקרים תופסים מידע עקיף דרך קרובי משפחה. כלל זה תקף ביתר שאת אם חל עליך תנאי של הרחקה/אי יצירת קשר: כבד זאת בקפידה, אחרת תחזור למעצר.
• אל תחתום על דבר שאינך מבין או מסכים איתו – בסוף חקירה, אל תמהר לחתום “רק כדי שייגמר”. חתימתך מאשרת את התוכן. אם יש מילה לא מובנת – בקש הסבר לפני חתימה. אם אינך מסכים לפרט מסוים – סרב לחתום עד שיתוקן. יש לך זכות לא לחתום, ואז החוקר יציין “הנחקר סירב לחתום”. זה עדיף מאשר לחתום על טעות חמורה. לכן, קרא כל עמוד, תקן, ואז חתום. אם אתה עייף מדי להבין, אמור – “אני רוצה לנוח לפני שאני חותם”. לחתימה יש משמעות ראייתית. עצה זו נכונה גם לגבי מסמכים אחרים: למשל אם מציעים לך לחתום על הסדר מותנה/עסקת טיעון – אל תחתום בלי ייעוץ משפטי!
• אל תאיים או תקלל את החוקרים – מובן מאליו, אבל בשעת לחץ אנשים עושים טעויות. קללות או איומים עלול לגרום לך אישום נוסף (העלבת עובד ציבור, איום). היו מקרים בהם חשודים פלטו בזעם “אני אהרוג אותך” לחוקר – ונוסף להם תיק פלילי על איומים. שמור על לשון נקייה גם אם החוקרים לוחצים. אותו כנ”ל לגבי אלימות פיזית: אל תנסה להשתולל או לתקוף – תגובת המשטרה תהיה קשה (כבילת ידיים, אישום בתקיפת שוטר).
• אל תסמוך על “הבטחות” שלא נרשמו – לפעמים חוקר עשוי ברמז או במרומז להגיד: “אם תודה, נעזור לך, אולי בכלל לא תיכנס לכלא”. זכור: חוקרים בשלב זה אינם אלה שמחליטים על העמדה לדין או עונש. לכן, אל תקבל הבטחה בלתי רשמית כמוחלטת. אם הובטח לך משהו מהותי – התעקש שזה ייכתב. למשל: “החוקר הבטיח לי שאם אצביע על מקום זריקת הנשק, לא יוגש נגדי כתב אישום על הנשק” – בקש שיירשם בפרוטוקול. אם לא ירשמו, כנראה זו אינה הבטחה מחייבת (ולא בטוח חוקית). מוטב להבין: רק הסדר רשמי עם תביעה (הסדר טיעון) או סעיף חוק (למשל עד מדינה בחוזה חתום) תקף באמת.
• אל תתבייש להפעיל את המשפחה לעזרה – זהו “עשה” אחרון: אם נעצרת, נצל את זכות הטלפון שיש לך להודיע למשפחה או חבר קרוב. בקש מהם לסייע באיתור עו”ד, להביא לך תרופות אם צריך, להכין ערבות אם תשתחרר. פעמים רבות משפחה יכולה לפעול מהר מבחוץ – למשל לשכור עו”ד שיגיע לתחנה תוך שעה. אז אל תחשוב “אני לא רוצה להדאיג את אמא” – עדיף שתדע ותעזור מאשר שתשב לבד 3 ימים במעצר.

ידיעת זכויותיך וחובותיך יכולה להציל אותך מטעויות. גישה רגועה ועניינית, הסתייעות בייעוץ משפטי ושמירה על איפוק – אלה המפתחות לצלוח את החקירה עם נזק מינימלי. תמיד זכרו: מערכת החוק נועדה להגן גם על זכויות החשוד, וכפי שבית המשפט העליון אמר: “החתירה לאמת העובדתית אינה מצדיקה רמיסת זכויות הפרט בהליך הפלילי”. היו מודעים, ועמדו על זכויותיכם.

שאלות ותשובות נפוצות על סמכויות החוקרים וזכויות החשודים

שאלה: מה ההבדל בין עיכוב לבין מעצר?
תשובה:
עיכוב ומעצר הן שתי פעולות שבמסגרתן שוטר יכול להגביל את חירותו של אדם, אך יש ביניהן הבדלים משמעותיים במשך ובסיבות. עיכוב הוא השלב הראשוני והקל יותר – שוטר רשאי לעכב אדם במקום (בדרך כלל עד 3 שעות) אם יש חשד סביר שביצע עבירה או שהוא עד לעבירה, לצורך בירור זהותו או חקירה מיידית. בזמן עיכוב, האדם אינו חופשי ללכת, אך גם אינו מוכנס לתא מעצר או לבית מעצר. למשל, שוטר שעוצר נהג לבדיקה יכול לעכבו בצד הדרך למספר דקות עד תום הבירור. חוק המעצרים מגביל עיכוב לזמן סביר, עד 3 שעות (ובמקרים מיוחדים עד 6 שעות באישור קצין). מעצר לעומת זאת הוא שלילת חירות משמעותית יותר, לרוב במקרים של עבירות רציניות יותר או צורך למנוע מסוכנות/שיבוש. במעצר, החשוד נלקח לתחנת משטרה, מוחזק בתא מעצר, ובתוך 24 שעות מובא בפני שופט. מעצר יכול להימשך (באישור בית משפט) ימים ואף חודשים בהתאם לחומרת האישום (מעצר עד תום ההליכים). חשוב: לא פעם אדם “מוזמן לחקירה” בתחנה והוא לא בטוח – האם אני מעוכב או עצור? כלל אצבע: אם לא נאמר לך “אתה רשאי ללכת” – כנראה אתה לפחות במעמד מעוכב. שאל את השוטר: “האם אני חופשי לעזוב? ” – אם התשובה שלילית, דרוש לדעת אם אתה עצור. ההבדל משפיע על זכויותיך (עצור זכאי לעו”ד וכדומה מיד).

שאלה: מתי מותר למשטרה לבצע חיפוש על גופי, בכליי או בביתי?
תשובה:
למשטרה יש סמכות לבצע חיפושים, אך היא מוגבלת לפי החוק כדי להגן על פרטיות אזרחים.

• חיפוש על הגוף ועל הבגדים: מותר כאשר אתה עצור, או אם יש חשד סביר שאתה נושא נשק, סמים או חפץ חשוד. למשל, אם שוטר רואה מישהו משליך שקית שנראית כסם, יש לו חשד סביר ויוכל לערוך חיפוש על אותו אדם מייד (גם בלי צו). גם במקרים של כניסה למקומות מסוימים (איצטדיון, נתב”ג) יש סמכות לחיפוש מניעתי. אך סתם כך ברחוב – לשוטר אין סמכות חוקית “לפשפש בכיסיך” ללא סיבה.
• חיפוש בכלי רכב: דורש אף הוא חשד סביר שיש ברכב דבר מה לא חוקי (נשק, סם). בית המשפט העליון קבע שחיפוש ברכב בלא חשד סביר אינו חוקי אפילו אם הנהג “מסכים”, אלא אם הוסברה לו זכותו לסרב. לכן, אם במשטרה מבקשים “אפשר להסתכל ברכב? ” – זכותך לשאול “האם יש לכם חשד סביר או צו? “.
• חיפוש בבית פרטי: כאן ההגנה חזקה עוד יותר – נדרש בד”כ צו חיפוש חתום בידי שופט כדי להיכנס לביתך. יש חריגים מצומצמים: אם בתוך הבית מתרחש פשע “טרי” (למשל שוטר רודף אחרי חשוד ורואה שנכנס לבית, או שומעים צעקות “הצילו”) – מותר להיכנס בלי צו. כמו כן, אם בעל הבית מזמין משטרה (למשל מתלונן על אלימות במשפחה) – זה הסכמה. במצבים אחרים – תמיד דרוש מהשוטרים לראות צו חיפוש. בצו יהיה כתוב מה מחפשים ובאיזה כתובת. ללא צו, אתה רשאי לסרב (וזו לא עבירה). אם באים עם צו, חובה לאפשר כניסה – אך זכויותיך הן להיות נוכח בחיפוש, או למנות נציג מטעמך שיהיה נוכח, ולוודא שלא מחפשים מעבר למה שמותר (למשל, אם כתוב בצו שמחפשים נשק, הם לא אמורים לקרוא את מכתביך האישיים – אלא רק לחפש כלי נשק).
• חיפוש במחשב ובטלפון: החוק דורש צו חיפוש בחומר מחשב פרטני לצורך חדירה לתוכן של מחשב או טלפון חכם, אלא אם נתת הסכמתך. לכן, ברוב המקרים כדי לפרוץ לנייד שלך המשטרה תשיג צו מבית המשפט.

בשורה התחתונה: חיפוש הוא פעולה חודרנית, ולכן אם אינך עצור – תבקש לראות את המסמך החוקי המתיר אותו. אם אינך בטוח שהחיפוש חוקי, אמור לשוטר בהדרגה “אני לא מסכים לחיפוש, אך לא אתנגד פיזית”. כך תבטיח שמיצית את התנגדותך באופן חוקי, ואם היה פסול – אולי ממצאיו ייפסלו בהמשך.

שאלה: האם מותר למשטרה להאזין לשיחות הטלפון שלי?
תשובה:
רק בהיתר שיפוטי וברף עבירות גבוה. האזנת סתר לתקשורת (האזנה לשיחת טלפון, האזנה בחדרים באמצעות מכשור, או יירוט תקשורת ווטסאפ בזמן אמת) – כל אלו אסורים לחלוטין ללא צו מבית משפט מחוזי לפי חוק האזנת סתר. המשטרה לא יכולה בעצמה להחליט לצטט לך. עליה לפנות בבקשה מנומקת לנשיא או סגן נשיא בית משפט מחוזי, להראות שיש חשד לעבירות חמורות (בד”כ פשעים חמורים, פשיעה מאורגנת, ביטחון) ושאמצעים פחות פולשניים לא מספיקים. רק אז יינתן אישור מוגבל בזמן (עד 3 חודשים לרוב) לצותת לקו שלך. אפילו שיחה שהשותף לה מסכים להקלטה – אם השני לא יודע, זו האזנת סתר ודורשת צו.
יש הבדל בין זה לבין קבלת פלט שיחות (מי התקשר למי ומתי, ללא תוכן). פלט כזה נחשב “נתוני תקשורת” ומותר בצו שופט שלום, כפי שהוסבר לעיל, ולפעמים המשטרה מקבלת בדיעבד במקרי חירום. אבל את תוכן השיחה עצמה – רק באישור מחוזי לעתים נדירות.
לכן, בהקשר הממוצע: אם אתה לא פושע בכיר, הסיכוי שמאזינים לך נמוך מאוד. הטלפון שלך פרטי. זה נהפך עניין בתקשורת סביב פרשת NSO, שבה נטען שנעשתה האזנה ללא צו – אם זה נכון, זה בלתי חוקי. חוקרי אח”ם מקפידים בדרך כלל להישען על צווים כי יודעים שראיה מהאזנה לא חוקית לא תהיה קבילה.
נסייג: אם אתה מדבר מהכלא – שיחות אסירים מוקלטות כדבר שבשגרה (בכפוף לנהלים, שיחות עם עו”ד לא מוקלטות). אבל לאסיר מורשע אין ממש ציפיית פרטיות בשיחה רגילה. אם אתה אדם חופשי – המדינה לא אמורה לשמוע אותך בלי לעבור שופט, נקודה.

שאלה: מה לגבי חיפוש בטלפון ובמחשב – המשטרה יכולה לעיין בכל התוכן שלי?
תשובה:
רובנו מחזיקים כיום “את כל החיים” במכשירים הדיגיטליים, ולכן הדין מחמיר בדרישה לצווים. חיפוש דיגיטלי דורש צו שיפוטי ספציפי המתיר חדירה לחומר מחשב. בצו כזה לרוב יוגדרו גבולות – למשל: “רשאים לחפש קבצים, הודעות ותמונות הקשורים לעבירת סחר בסמים בטלפון מספר XXX” (מס’ IMEI או סים). המשטרה מחויבת טכנית למקד את החיפוש רק במה שרלוונטי. בפועל, כאשר מומחה מחלץ את תוכן המכשיר, הכל נחשף לעיניו, אך אסור לו “לדוג ראיות” על עבירות זרות שלא קשורות לצו. למשל, אם מחפשים בטלפון שלך ראיות לעבירת מרמה ומוצאים במקרה תמונות אינטימיות שלך – ברור שזה לא רלוונטי ולא ישמש בשום אופן. יש על כך פסיקות: ביהמ”ש פסל ראיות במקרים שהמשטרה ניצלה צו כללי והשתמשה במידע לא קשור.
כדי לפתוח מכשיר נעול, המשטרה משתמשת לעיתים בחברות פורנזיקה (כמו Cellebrite). אין חוק שמחייב אותך לתת סיסמה (נכון ל-2025), לכן יש דיון אם סירוב נחשב שיבוש. אך כללית, מומלץ שתתייעץ עם עו”ד לפני שתשתף קוד, כי ייתכן ואסור לה לחייב אותך. היו מקרים שבימ”ש הוציא צו המורה לנחקר עצמו לספק גישה – זו סוגיה לא סגורה סופית. אבל ככלל, ללא צו – המשטרה לא רשאית לפרוץ סתם לנייד שלך.
נקודה נוספת: האזנה לתוכן מוצפן (כמו ווטסאפ או אימייל) – אם נעשית בזמן אמת, דינה האזנת סתר עם כללים מחמירים. אם כבר התקבלו נתונים במכשיר (למשל תכתובות ששמורות במכשיר) – זה חלק מהחיפוש בחומר מחשב.
אם חושדים שמכשיר שלך מכיל מידע רגיש (נגיד מסמכים חסויים שלא קשורים לעבירה) – תיידע מיד את העו”ד, אולי ניתן לבקש מינוי נאמן שימיין את החומר (כמו שממנים לעיתים לחומרי עו”ד).
לסיכום: כן, המשטרה יכולה עם צווים לחדור לטלפון ולמצוא בו המון. אבל היא צריכה לעמוד בגבולות החוק, ואסור לנצל לרעה. גם את כוחה של הרוגלה פגסוס הגבילו בדיוק מהסיבה הזו (ראו בפרשת NSO לעיל).

שאלה: מה ההבדל בין מידע מודיעיני לבין ראיות בתיק?
תשובה:
הבדל מהותי. מידע מודיעיני (הנקרא לפעמים “ידיעה”, “מודיעין גולמי” או “מקור”) הוא מידע על עבירה או חשוד שמגיע למודיעין משטרתי בדרך סודית – למשל מלשין/סוכן, או ניתוח מודיעיני. מידע זה אינו עומד בכללי הראיות ולכן לא יכול לכשעצמו לשמש בבית משפט להוכחת אשמה. הוא כלי הכוונה בלבד. למשל, מודיע מוסר “פלוני מסתיר סמים בדירתו”. המשטרה לא יכולה ללכת לבית משפט ולהגיד “הרשיעו את פלוני, קיבלנו מודיעין”. היא חייבת להפוך את המידע לראיות: במקרה הזה – להשיג צו חיפוש, לתפוס את הסמים, ולהציג את הסמים + בדיקת מעבדה + עדות השוטרים כתשתית ראייתית.
ראיה היא משהו קביל בבית משפט: עדות תחת אזהרה, חפץ שנתפס, תצלום, הקלטה (חוקית). מודיעין לרוב אינו חושף את המקור שלו (חסוי), ולכן לא יכול להיבחן בהליך הוגן. כמובן, לפעמים מודיעין מוביל לראיה “כמו שהיא” – למשל הקלטת סתר שמסר מודיע. אז ההקלטה, אם היא עומדת בתנאים, היא הראיה, והמילה של המודיע על מה יש בה לא נדרשת.
הרבה אנשים מתבלבלים: “אבל המשטרה יודעת שאני עשיתי זאת, יש להם מידע! ” – ייתכן שיש להם מידע סודי, אך אם לא הצליחו להמירו לראיות חוקיות, המידע יישאר במגירה והתיק ייסגר מחוסר ראיות.
עוד היבט: תיק יכול להיסגר “מחוסר עניין לציבור” גם אם המודיעין מהימן – כי אין ראיות קבילות.
לכן, כחשוד, אתה עשוי לשמוע חוקר אומר דברים כמו “אנחנו יודעים הכל, היה מודיע” – קח בערבון מוגבל: ייתכן והם יודעים, אבל לא יכולים להוכיח בלי עזרתך. אל “תסגר” את הפער עבורם בקלות.
מצד שני, מודיעין יכול להצדיק פעולות פולשניות (כי לשופט אפשר להציגו בסוד כדי לקבל צו).
מסקנה: מודיעין זה מה שמניע את גלגלי החקירה מתחת לפני השטח, ראיות הן מה שגלוי מעל פני השטח בבית המשפט.

שאלה: שמעתי את המונח “חשד סביר” – מה זה אומר?
תשובה:
“חשד סביר” הוא מושג מפתח שמופיע בחוקים לגבי סמכויות שוטרים. באופן כללי, חשד סביר הוא רמת חשד מבוססת, אובייקטיבית, שמתירה לשוטר לפעול באופן מסוים (לעכב, לעצור, לחפש). זה יותר מסתם “תחושת בטן” אבל פחות מראיה של ממש. בתי המשפט תיארו זאת כ”חשד מבוסס על עובדות שהיו ידועות בעת ההחלטה ושהיו מובילות שוטר סביר לחשוד”. למשל, שוטר רואה אדם הולך בסמטה חשוכה, מסתיר משהו בבגדיו, כשרק קודם לכן התקבלה קריאה על פריצה באזור – זה בהחלט עשוי להרכיב חשד סביר לעיכוב או חיפוש. לעומת זאת, שוטר שעוצר אדם רק “כי הוא לבוש מוזר ויש לו קעקוע” – זה לא חשד סביר, זה פרופיילינג או גחמה.
למה זה משנה? כי החוק דורש חשד סביר כבסיס כמעט לכל פעולה פולשנית: מעצר ללא צו – רק אם יש לשוטר חשד סביר שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר. חיפוש ללא צו – רק אם היה חשד סביר שיש על גופו/בביתו דבר מה בלתי חוקי.
הפסיקה הרחיבה: חשד סביר יכול להתגבש גם מ”טיפ” מודיעיני (אם המודיע מהימן) או “מצב נלך” (אדם רץ מזירת פשע רץ, מחזיק כלי). אבל צריך יכולת לנמק.
בעידן החדש יש ניסיונות לעשות “חשד סביר אלגוריתמי” – שימוש במערכות AI לחזות חשודים. בתי המשפט זהירים בנושא, כי רוצים חשד אנושי שמבוסס על עובדות.
מילה לציבור: אם עוכבתם או נחקרתם, מגיע לכם לדעת מהו החשד. זכות ההודעה על עילת עיכוב/מעצר היא חוקית – שוטר חייב לומר “יש חשד סביר שאתה X”. אם לא אומר, תשאלו בנימוס “מה החשד הסביר לעיכובי? “.
לסיכום, חשד סביר הוא אמת מידה של היגיון וראיות מינימליות, שנועדה לאזן בין ביטחון לזכויות.

שאלה: החוקרים אומרים שיש לי “זכות שתיקה” אבל גם מזהירים ששתיקה “עלולה לחזק ראיות נגדי”. איך זה ייתכן?
תשובה:
זכות השתיקה היא אכן זכות מהותית – אף אחד לא יכול להכריח אותך לדבר בחקירה. עם זאת, הדין (סעיף 162 לחסד”פ) קובע שאם בחרת לשתוק בחקירה על שאלה מהותית, ואז במשפט צצת פתאום עם אליבי או גרסה – בית המשפט רשאי “לשקול” את שתיקתך לחובתך, כי למה שתקת אם היית חף מפשע עם הסבר פשוט? זו המשמעות של האזהרה שאומרים לך: “שתיקתך עשויה לחזק ראיות נגדך” – כלומר, השופט יכול לראות בהודאה מכללא אם אין סיבה טובה לשתיקה.
זה יוצר דילמה: אם אתה באמת אשם – שתיקה לא מצילה אותך, להפך; אם אתה חף מפשע אבל לא סומך על עצמך להסביר – שתיקה עלולה לסבך גם.
לכן דרושה טקטיקה: לפעמים עו”ד ייעץ לשתוק על חלק מהשאלות ולענות על חלק. החוקרים מחויבים למסור את האזהרה הזאת כדי שלא תגיד אחר כך “לא ידעתי ששתיקה יכולה לפגוע”.
בשורה התחתונה: שתיקה היא כלי הגנה שבמקרים מתאימים מציל (כי לא סיפקת ראיות נגדי), אבל הוא אינו נטול מחיר פוטנציאלי (חשד של “למה שתקת אם הכל כשר? “).
הכי חשוב – אל תשקר. עדיפה שתיקה על שקר, כפי שהוסבר לעיל. ושיקול אם לשתוק – תמיד עדיף אחרי ייעוץ עם עו”ד שמבין את כל התמונה של התיק.

שאלה: מתי מותר לחוקרים להשתמש בתחבולות או “תרגילי חקירה”, ומה הגבול?
תשובה:
לחוקרים מותר לשקר לך בעניינים מסוימים, ומותר להשתמש בתכסיסים פסיכולוגיים, כל עוד אין בכך עבירה או כפייה פסולה. למשל, מותר לחוקר לומר “חבר שלך כבר הפליל אותך, אנחנו יודעים הכל” גם אם החבר לא באמת דיבר – זה תרגיל קלאסי. מותר גם לשים שני חשודים באותו תא כדי שיחשבו שהם לבד וידברו אחד עם השני, בזמן שהכול מוקלט (שיחה בין חשודים לא נהנית מחסיון ולכן זו ראיה קבילה אם נשמרו התנאים). מותר גם לבצע “עימות מדומה” – להכניס אותך לחדר כאילו לעימות עם שותף, כשבעצם אולי זה שוטר מתחזה (גבולי אבל נעשה).
מה אסור? אסור איום באלימות או פגיעה פיזית. אסור איום לא חוקי (למשל “אם לא תודה, נפגע בילדיך” – זה לא רק פסול אלא פלילי נגד החוקר). אסור התחזות לדמות שאסור (כמו עורך דין – היו מקרים שהכניסו שוטר לתא שהתחזה לעו”ד כדי להוציא מחשוד מידע; בימ”ש פסל זאת ואמר שזה חותר תחת זכות ההיוועצות). אסור הבטחה שקרית בעלת אופי משפטי – למשל חוקר לא יכול להבטיח “אם תודה לא תועמד לדין” בלי בסיס, כי זה הבטחת שווא והשופט עשוי לפסול הודאה שהושגה על הבטחה כזאת.
הגבול הכללי: אם התחבולה זועקת אי-הגינות או זעזוע למצפון – ביהמ”ש עשוי לפסול את התוצר. לדוגמה, מקרה ידוע: החוקרים הביאו רב שהטיף לחשוד שאם יתוודה יזכה לכפרה – ביהמ”ש פסל ההודאה כי זו השפעה בלתי הוגנת על נפשו הדתית.
מצד שני, מותר להם לשתף פעולה עם אסיר מדובב (שחקן שמכניסים לתא לשוחח עם החשוד ולהקליט אותו).
לכן, עליך כחשוד להיות מודע: ייתכן שחברך לתא הוא לא סתם עצור תמים. אל תספר לו פרטים מפלילים – כמה שזה מפתה “לפרוק”.
מי ששומר על זכות השתיקה ו/או מאוד זהיר בדבריו – תרגילים בדרך כלל לא יפגעו בו.
אז כן, במשחק השוטר טוב/שוטר רע – זה משחק ותחבולה, אל תפול בפח. ברגע שחוקר מציע לך ממתקים (תרתי משמע) – קח בערבון מוגבל.

שאלה: מה קורה אם אני חושב שחפותי ברורה – האם בכל זאת לקחת עורך דין ולשמור על זכותי, או פשוט לשתף פעולה מלא?
תשובה:
למרבה הצער, מערכת המשפט מכירה אף במקרים שחפים מפשע הסתבכו, לעיתים כי שיתפו פעולה בצורה לא נכונה. העצה הגורפת של מומחים: גם אם אתה 100% חף מפשע, עדיף כן לקבל ייעוץ משפטי לפני מתן גרסה. עו”ד טוב לא יגיד לך לשתוק אם באמת עדיף לספק אליבי – הוא יעזור לך לנסח נכון, לוודא ראיות תומכות.
שיתוף פעולה תמים יכול לפעמים ליצור בעיות – למשל לספק פרטים שלא חשבו עליהם ולהפליל מישהו אחר שלא קשור, או לסתור בטעות עד אחר (למרות שאתה דובר אמת מנקודתך, פרטים יכולים להסתבך).
מצד שני, כמובן שאם אתה חף מפשע ויש לך אליבי מוצק – אין טעם לשתוק סתם. יש קו עדין בין הגנה לגיטימית לבין הסתרת האמת ללא צורך. כל מקרה לגופו.
זכור שגם אנשים חפים עשויים לחשוש ולהתבלבל ולהגיד דברים לא אופטימליים (פחד יכול לגרום לסתירות). עו”ד יעזור להרגיע ולבסס טיעונים.
אז הטיפ: גם חפים מפשע צריכים הגנה ויעוץ. אל תתנשא “לי אין מה להסתיר” – הרבה אמרו זאת והתחרטו כשדברים התעוותו לרעתם.
לכן, התשובה: קח עורך דין, דבר אמת אבל באופן מחושב, ודאג להביא ראיות אובייקטיביות לחפותך (עדים, סרטונים, קבלות) בהקדם האפשרי באמצעות עורך הדין. שיתוף פעולה חכם – כן; שיתוף פעולה עיוור – לא.

זה מסכם מספר שאלות נפוצות. תמיד כדאי לזכור שאין שאלה טיפשית – נחקר זכאי לשאול את חוקריו, את בית המשפט ואת עורך דינו כל דבר שלא מובן לו. הידיעה וההבנה הן הכוח הטוב ביותר שיש לחשוד כדי להתגונן במצב לא סימפטי של חקירה פלילית.

הליכי הסגרה – שיתופי פעולה בינלאומיים להבאת עבריינים לדין

פשע חוצה גבולות אינו עניין נדיר בעידן המודרני, ואגף החקירות והמודיעין פועל בשיתוף גורמי אכיפה ברחבי העולם כדי לחקור ולהעמיד לדין חשודים שביצעו עבירות מעבר לים או שנמלטו למדינות אחרות. הסגרה היא ההליך המשפטי הרשמי שבו מדינה אחת מעבירה מבוקש (חשוד או נאשם, ולעיתים מי שכבר הורשע) למדינה אחרת לצורך העמדה לדין או ריצוי עונש. ישראל, כמו רוב מדינות העולם, מסדירה את נושא ההסגרה בחקיקה פנימית ובאמנות בינלאומיות. נפרט את עיקרי ההליכים, העקרונות המשפטיים, הפסיקה והדוגמאות:

המסגרת החוקית והאמנות

חוק ההסגרה, תשי”ד-1954 הוא החוק הישראלי המסדיר את התנאים והפרוצדורה של הסגרת אדם מישראל לחו”ל. החוק קובע מספר תנאים מצטברים שבלעדיהם לא תתאפשר הסגרה:

• “עבירת הסגרה” (עקרון החוקיות הכפולה) – נדרש שהמעשה שבגללו מבקשים את האדם יהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת והן בישראל, ושעונשה בשתי המדינות מעל סף מינימלי (לרוב שנה מאסר לפחות). זה מונע הסגרה על עניינים שלא מוכרים כפשע כאן, או עבירות קלות ערך.
• זהות בין האדם המבוקש לבין האדם שבפנינו – צריך זיהוי וודאי שאותו אדם הוא המבוקש (נעשה ע”י טביעות אצבע, תמונות וכו’).
• עיקרון ה”הדדיות” – ישראל מסגירה רק למדינות שיש עימן הסכם הסגרה או נוהג של הדדיות. כיום לישראל הסכמי הסגרה עם עשרות מדינות (למשל ארה”ב, מדינות אירופה, אוסטרליה וכו’), וגם חברות באמנת הסגרה רב-צדדית (אמנת אירופה, למרות שאינה חברה מלאה בועדות האמנה). עם מדינות שאין הסכם, לעיתים מסתמכים על הבטחה הדדית (למשל עם גרמניה שנים לא היה הסכם, אך בוצעו הסגרות מתוך הדדיות).
• אין חשש לעיוות דין – החוק מאפשר לסרב להסגרה אם היא למטרות פוליטיות, או אם האדם עלול להירדף שם מטעמי גזע/דת וכו’ (עקרון אי-הסגרה בעבירות פוליטיות). דוגמה: בקשות סובייטיות בתקופת מסך הברזל היו נבחנות בחשד רב, מחשש למשפטי ראווה פוליטיים.
• עיקרון ה”ייחוד” (Specialty) – כשישראל מסגירה אדם, היא מתנה שהוא יועמד לדין בחו”ל רק על העבירות שלשמם הוסגר ולא על משהו אחר, בלי הסכמת ישראל. כך מובטח שלא יוסגר לצורך עבירה קלה ואז יואשם שם במשהו חמור יותר ללא אישור נוסף.
• סייג הסגרת אזרחים – בעבר (1978-1999) היה חוק בישראל שאוסר הסגרת אזרח ישראלי כלל. אך בעקבות פרשת שיינביין (1997, יפורט בהמשך) החוק שונה ב-1999: כיום אפשר להסגיר ישראלי אזרח ותושב רק אם המדינה המבקשת מבטיחה שאם יורשע שם יוכל לשוב לישראל לרצות עונשו כאן. כלומר ההסגרה היא “למשפט בלבד”, והעונש ירוצה בישראל (או לפעמים מאפשרים לרצות בחו”ל אם הנאשם מסכים). שינוי זה איזן בין רצון לקיים חובות הסגרה לבין הגנה על אזרח.
• אישור שר המשפטים – גם אם כל התנאים המשפטיים מתקיימים ובית המשפט מאשר את ההסגרה, עדיין נדרש חתימת שר המשפטים (סמכות ריבונית-מדינית) כדי לבצע בפועל את ההסגרה. לעיתים שיקולי מדיניות (כמו חשיבות הקשרים עם מדינה אחרת) יכולים להשפיע על החלטת השר להסגיר או לא.

אמנות והסכמי הסגרה: ישראל צד למספר אמנות מולטילטרליות (אמנת אירופה 1957 – חתמה אך עם הסתייגויות; אמנת האו”ם נגד פשע מאורגן וכו’ שמכילות סעיפי הסגרה), וכן כרתה הסכמי הסגרה בילטרליים עם מדינות שונות. למשל הסכם ההסגרה עם ארה”ב (חתום ב-1962, תוקן ב-2005) נחשב לאחד החשובים. לפי הסכם זה, ישנה רשימת עבירות (Treaty List) בת חשד שמחייבת הסגרה אם התמלאו התנאים הרגילים (דוגמת עקרון הפליליות הכפולה). חשוב: רוב מדינות אירופה חברות באמנת אירופה, שאומרת שאי-אפשר לסרב להסגיר אזרח אם יש הסכמה להעברה או הסדרים דומים. אולם בישראל, בגלל החוק המגן על אזרחים, לעיתים דורשים שהנידון ישוב לכאן. האמנה האירופית גם קובעת כלל specialty (שימוש רק לעבירות שבקשת).
לעיתים, במקום הסגרה, משתמשים בכלי של נשיאת עונש בארץ: יש אמנות שמעגנות שאם אדם נמלט לאחר הרשעה – אפשר שישא עונשו במדינת מקלט אם שתי המדינות מסכימות (אמנת שטרסבורג על העברת אסירים, 1983). ישראל חברה גם באמנה זו.

שלבי ההליך (בישראל):

1. קבלת הבקשה – מדינה זרה שולחת לישראל (דרך ערוצים דיפלומטיים או אינטרפול) בקשת הסגרה רשמית. הבקשה כוללת תמצית הראיות או את כתב האישום שם, פרטים על המבוקש והתחייבות שהעקרונות יכובדו (למשל לא יוצא להורג אם עונש מוות קיים).
2. מעצר מבוקש לצרכי הסגרה – במקביל או טרם הבקשה, לעיתים האדם מאותר בארץ ויוצא צו מעצר מבית משפט ישראלי על סמך בקשת מדינה זרה. ניתן לעצור זמנית 60 ימים על בקשה בטרם הגשת מסמכים מלאים, לפי חוק ההסגרה.
3. דיון בבית המשפט המחוזי – שר המשפטים מגיש “בקשת הכרזה על פלוני כבר-הסגרה” לבית המשפט המחוזי בירושלים. מתקיים דיון שיפוטי, שבו הצד המבוקש מיוצג (המדינה מיוצגת ע”י פרקליטות מחוז י-ם). זה לא משפט הוכחות רגיל – בית המשפט אינו קובע אשמה אלא בודק אם תנאי החוק מולאו ולכאורה יש ראיות מספיקות היה וזה קרה בישראל. ברמת הראיות, הדרישה היא “ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד לדין בישראל” – דומה לשלב בחינת ראיות להעמדה לדין, לא מעבר לכך. בית המשפט גם בודק את חריגי האי-הסגרה (למשל: האם העבירה פוליטית? האם קיים חשש לעיוות דין? ).
   אם בית המשפט מצא שהתנאים מתמלאים, הוא מכריז על המבוקש כ”בר-הסגרה” ומעביר הכדור לשר. אם מצא שלא, הוא דוחה את הבקשה (ניתן ערעור לעליון כמובן).
4. החלטת שר המשפטים – לאחר החלטת שיפוט, השר מוסמך לאשר או לסרב הסגרה. לרוב, אם ביהמ”ש אישר ולא הייתה סיבה מדינית מיוחדת, השר מאשר, כי אחרת עלול לפגוע ביחסי החוץ ובאמון ההדדי. אך יש מקרים בהם השר סירב למרות אישור משפטי (בעבר, למשל, בפרשת שמרת – על עובדים נאצים, הייתה שאלה).
5. הסגרה בפועל – אם אושר, מתאמים לוגיסטית עם המדינה המבקשת. לרוב שולחים שוטרים זרים לקחת המשוחרר בנמל התעופה.
   לעיתים, המבוקש מסכים להסגרה מהירה ומוותר על הליך משפטי – קרה למשל עם חשודים ידועים שבחרו לחזור מרצון למדינה אחרת (כי ידעו שיסגירו בכל מקרה, ורצו לקצר).

עקרונות משפטיים ופסיקה מרכזית:

• פרשת שיינביין (בג”ץ 6182/98) – מקרה מפורסם שבו עלו סוגיות הסגרת אזרח. סמואל שיינביין, נער אמריקאי-ישראלי, ביצע רצח מזעזע בארה”ב ב-1997 וברח לישראל (הייתה לו אזרחות ישראלית דרך אביו). ארה”ב ביקשה הסגרתו, אך חוק ההסגרה אז אסר הסגרת אזרח ישראלי. היועמ”ש דאז (אליקים רובינשטיין) התנגד להסגירו, ולכן לא יכלו. נוצר קרע דיפלומטי בין ארה”ב לישראל. שיינביין נשפט בארץ (כי חוק העונשין מאפשר להעמיד אזרח ישראלי לדין בארץ על רצח בחו”ל). הוא נדון ל-24 שנים. המקרה גרם לכנסת לשנות את החוק ב-1999: להכניס את סעיף 1א שמאפשר הסגרת אזרח בתנאי שישוב לרצות בארץ. זה מפתח איזון – וכך מאז היו מקרים של הסגרת ישראלים (למשל האקר אלכסיי בורקוב הוסגר מישראל לארה”ב ב-2019 לפי החוק החדש, אחר דיון ציבורי מול רוסיה שגם ביקשהו; הוא חזר לרצות חלק מעונשו בישראל).
• פרשת מיכאל (ע”פ 4596/05) – עוסקת בעיקרון הייחוד (specialty). נקבע שכאשר מדינה זרה מבקשת להעמיד את המוסגר גם על עבירות נוספות, עליה לבקש הסכמת ישראל. למשל, אדם הוסגר מצרפת לישראל על עבירות סמים, ואז ישראל רצתה לשפוט אותו גם על עבירת רצח. היה צריך לבקש מצרפת אישור להרחיב – אם הייתה מסרבת, לא ניתן היה.
• ע”פ 2080/14 חביב נ’ יוון – מקרה שבו ישראלי הוסגר ליוון על חלקו ברצח, ביקש לרצות עונשו בישראל; ההסכם מול יוון היה קצת שונה, אבל ביהמ”ש אישר להביאו אחרי גזר הדין היווני לפי סעיף 1א.
• בג”ץ 852/86 אלי חליווה – רצוי להזכיר: בבג”ץ זה נפסק שישראל לא תסגיר אדם למדינה שבה צפוי לו עונש מוות, אלא אם המדינה התחייבה מראש שלא להוציאו להורג. עיקרון זה מיושם תמיד: למשל מול ארה”ב (בחלק מהמדינות שם יש מוות) דורשים התחייבות שלא יבקשו עונש זה.
• דוגמה אחרת – פרשת דמיאניוק (1986): ישראל גם מקבלת הסגרות. המקרה המפורסם: ג’ון דמיאניוק הוסגר מארה”ב לישראל ב-1986 בהליך מורכב, הואשם שהוא “איוון האיום” – הורשע במחוזי, בערעור זוכה מחמת ספק בזיהוי. זה מקרה על הסגרה לישראל, שמראה שסוף-סוף ישראל יכולה גם להיות מדינה מבקשת. עוד דוגמה: ישראל ביקשה הסגרת מאפיונר ישראלי מברזיל (רוני בן-יצחק) – בוצע בהצלחה.
• פרשת מלכה לייפר (2021) – מקרה עדכני: מלכה לייפר, מנהלת בי”ס חרדי באוסטרליה שנאשמה בפגיעות מיניות תלמידות, נמלטה לישראל ב-2008. רק ב-2014 אוסטרליה הגישה בקשת הסגרה. שנים של הליכים (עקב טענותיה שהיא לא כשירה לעמוד לדין נפשית) גררו עד 2020 החלטה להסגיר. היא הוסגרה ב-2021 לאוסטרליה ומועלמת שם כיום. התיק הזה מדגים את מורכבות ההליך: שנים רבות של דיונים רפואיים, ועדות פסיכיאטריות. בג”ץ מתח ביקורת על משה”ת שסחב רגליים. בסוף, עקרון אי-ההתערבות הפסיכיאטרית הבינ”ל התקיים – ברגע שנקבע שהיא מתחזה ומסוגלת, הסגירוה.

שיתוף פעולה בינ”ל מלבד הסגרה:
אגף אח”ם מקיים גם הליכים פחות פורמליים: למשל “חקירה במשותף” – במשפט בינ”ל יש מסגרת של צוותי חקירה משותפים (JIT) שבהסכמה, כאשר יש פשע כמו סחר בבני אדם המערב כמה מדינות, מוקם צוות חוצה-מדינות.
עוד דרך: “אינטרפול” – משטרת ישראל חברה באינטרפול (ארגון השיטור הבינ”ל). אינטרפול מוציא “הודעות אדומות” – Red Notice – שהן מעין בקשת מעצר זמנית בינ”ל למבוקשים. יחידת אינטרפול בישראל (באגף המודיעין) מפיצה ומגיבה עליהם. אם ישראלי מבוקש בעולם ונוסע למדינה שלישית, בזכות אינטרפול ייעצר שם.
לאחר מעצר ע”פ אינטרפול, המדינה צריכה להגיש רשמית בקשת הסגרה.
כמו כן, יש הסכמי עזרה משפטית (Mutual Legal Assistance) – שבמסגרתם, למשל, להב 433 שולחת דרישה לספרד לאסוף עדויות או ראיות לתיק שרץ כאן, וההפך.
בזירה האזרחית-פלילית יש גם אמנת האג שישראל צד לה, שחלה על המצאת מסמכים וחיקורי דין (למשל גביית עדות תחת שבועה במדינה זרה עבור משפט כאן).

הסגרה פנימית והאזורית: מול הרשות הפלסטינית – הסגרות נעשות בצורה לא רשמית. יש פרוטוקול של החזרת מבוקשים אצל כל צד. זה נושא רגיש פוליטית.

סיכום: הליכי ההסגרה נועדו להבטיח שעבריינים לא ימצאו מקלט במדינה אחרת ויימלטו מדין. ישראל, כמדינת חוק, בדרך כלל משתפת פעולה – בכפוף להגנות על זכויות אדם (לא נסגיר למוות, נשמור על אזרחנו עם ענישה כאן). ראינו שברבות השנים חלו שינויים: תחילה סירבה להסגיר אזרחיה (תוך העדפה לשפטם פה), וכיום שינתה מדיניות (מסגירה, אך מבקשת להחזירם לרצות בארץ). קלאסיקה: ישראל לא היססה בעבר להפעיל מנגנונים “לאומיים” אם הסגרה לא אפשרית – הדוגמה הבולטת, לכידה חשאית: מבצע משטרתי/מודיעיני כמו לכידת אדולף אייכמן בבואנוס איירס ב-1960 והבאתו במשפט כאן. זה לא הליך הסגרה פורמלי (ארגנטינה מחתה), אבל היה מקרה חריג בהיסטוריה עקב אופי הפשע.

לרוב, בעידן הנוכחי, אגף החקירות יפעל בכלים החוקיים. במקביל, פועל גם מנגנון שיתוף הפעולה של היורופול (סוכנות אכיפה אירופית) שישראל חתמה איתו הסכם ב-2018 – מאפשר החלפת מודיעין על פשיעה חמורה בצורה מוסדרת (למשל על פשעי סייבר וכד’).

דוגמאות בולטות:

• הסגרת האחים קרלו (2020) – שני אזרחים ישראלים שהואשמו בהונאת מטבעות קריפטוגרפיים בארה”ב, הוסגרו תוך חודשים ספורים לארה”ב לאחר שהביעו רצון לשתף פעולה, בהתאם להסכם.
• פרשת זיגייר (2010) – אזרח אוסטרלי, סוכן מוסד (שזכה לכינוי “האסיר X”), נעצר בישראל בחשאי. כאן לא מדובר בהסגרה אלא בהימנעות מהסגרה: אוסטרליה לא ידעה; המקרה עורר ביקורת על חיסיון יתר. מלמד גם: אם עונש או עבירה בעלי אופי ביטחוני – נכנסים שיקולים של ביטחון המדינה (חוק ההסגרה מאפשר לא להסגיר אם זה “עניין ביטחון המדינה”).
• עברייני מלחמה: דוג’ – ישראל ביקשה לא אחת מדינות להסגיר לה פושעי נאצים (לבד מאייכמן, ביקשה גם את דמיאניוק וקיבלה). כיום, סביב פשעי מלחמה או טרור, יש רשת הסכמים.
• תיירים מבוקשים: מדי שנה ישראל עוצרת תיירים שהגיעו לנתב”ג ומתברר שהם מבוקשים במדינות מוצאם, דרך אינטרפול. למשל, אדם מצרפת שבא לישראל לחופשה, מסתבר שיש “Red Notice” עליו על הונאה – יעצר כאן וצרפת תוגש בקשה.

לסיכום, אגף החקירות משתלב במאמץ הגלובלי למאבק בפשיעה. ההסגרה היא כלי משפטי חשוב, המשלב משפט בינלאומי וצדק פלילי. כפי שבית המשפט העליון הישראלי ציין: “אין למדינה להיהפך עיר מקלט לפושעים”. איזון האינטרסים – קיום מחויבויות בינלאומיות לעומת שמירה על זכויות אזרחיה – מושג באמצעות החוק ופסיקות בית המשפט, שיצרו מנגנון שבו ישראל מסגירה ברגישות ובאחריות.

אתגרים, ביקורת ורפורמות – מבט לעתיד האגף

מערך החקירות והמודיעין של משטרת ישראל ניצב בפני אתגרים משמעותיים בעידן הנוכחי. מעבר לטיפול השוטף בעומס תיקים ובפשיעה “קלאסית”, מתמודדת המשטרה עם שינויי מציאות מהירים: התפתחות טכנולוגיות חדשות (כגון בינה מלאכותית), שאלות של פרטיות ואיזון מול צרכי ביטחון, ביקורת ציבורית גוברת, וצורך בשדרוג מתמיד של מיומנויות החוקרים. להלן סקירה של כמה אתגרים מרכזיים והרפורמות או המגמות שמתפתחות בהתאמה:

• עומס תיקים ומשאבים מוגבלים: אח”ם מטפל בעשרות אלפי תיקים פליליים בשנה, מהפשעים החמורים ביותר ועד לעבירות “צווארון לבן” מורכבות. על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים, בשנת 2022 היו בממוצע כ-90 תיקי פשע חמור פתוחים לכל חוקר ברמה המחוזית – מספר גבוה מאוד. התוצאה היא לעיתים טיפול איטי בתיקים, סגירת תיקים מחוסר ראיות בשל אי יכולת להשלים פעולות, ו”תעדוף” שמותיר עבירות פחות חמורות ללא מענה מספק. המשטרה ומשרד הבט”פ מנסים לתת מענה דרך גיוס תקנים והכשרת כוח אדם : בשנת 2023 הוכרז על תוספת של 200 תקני חוקרים ועוד 100 תקני אנליסטים לאגף (בכפוף לאישור תקציבי). כמו כן, פיתוח מערכות מחשוב (ראו בהמשך) אמור לייעל את עבודת החוקרים, לקצר ביורוקרטיה ולאפשר לטפל ביותר תיקים בזמן קצר.< br> יחד עם זאת, ארגוני זכויות נפגעי עבירה מבקרים את מהירות הטיפול – לדוגמה, בתיקי אלימות במשפחה יש תלונות על סחבת של חודשים עד זימון חשוד לחקירה. הרפורמה המוצעת: הקמת יחידות מתמחות מהירות (Fast-track units) לעבירות נפוצות כגון אלימות משפחה ותקיפות מיניות, שיוכלו להשלים חקירה ולהעביר לפרקליטות בתוך שבועות במקום חודשים. מודל כזה נוסה בפיילוט במחוז תל אביב ב-2022, עם תוצאות מעודדות (עלייה של 30% בכמות כתבי האישום בעבירות אלו).
• חדירת טכנולוגיות AI לחקירות: מהפכת הבינה המלאכותית כבר נוכחת בעבודת המשטרה. מצד אחד, מערכות Big Data ו-Machine Learning יכולות לסייע בזיהוי דפוסי פשיעה, ניתוח כמויות עצומות של מידע (למשל פלטי תקשורת או סריקת רשתות חברתיות לאיתור איומים). דוגמה: במשטרה מפעילים מערכת בשם “עין הנץ” המסוגלת לנתח צילומי מצלמות אבטחה באופן אוטומטי כדי לזהות לוחיות רישוי מבוקשות, או לזהות דמויות חשודים (עם הסתייגויות פרטיות). כמו כן, מפות חום פשיעה ותחזיות (predictive policing) מבוססות אלגוריתמים מיושמות בתכנון מבצעים. מצד שני, אירועים כפרשת ChatGPT (החוקרת שהגישה לבית משפט סעיפים מומצאים על ידי) מדגישים את הסכנות. המשטרה גיבשה הנחיות לשימוש מבוקר בכלי – למשל, חובה לאמת מול מקור משפטי מוסמך כל מידע שמפיקים מכלי בינה, ואיסור שימוש בהם בניסוח כתבי טענות ללא בדיקה אנושית.
  הדיון הציבורי: האם משטרת ישראל בדרך להפוך ל”משטרת מחשבות” בעזרת אלגוריתמים? דו”ח של המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2020 העלה חשש כי המשטרה רוכשת מערכות AI ללא דיון פומבי. מנגד, המשטרה טוענת שעל מנת להתמודד עם פשע סייבר והצפת המידע, היא מוכרחה כלים אוטומטיים. ייתכן שבעתיד הקרוב נראה חקיקה ייעודית המסדירה שימוש בבינה מלאכותית ע”י רשויות אכיפה – למשל, התוויית גבולות לניתוח מידע ביומטרי, או חיוב תיעוד של אלגוריתם בשימוש (שלא יהיה “קופסה שחורה” שאי אפשר לחקור בבית משפט).
  כך או כך, צפוי שאגף החקירות ישלב יותר AI, לדוגמה: צ’אטבוטים לניהול תשאולים ראשוניים של מתלוננים באתר המשטרה, מערכות דירוג חשודים, וכלי ניתוח קול (Voice Analytics) לגילוי סימני שקר בחקירה (ככל שהדיוק ישופר).
• סוגיית הפרטיות והמעקב הדיגיטלי: בעידן שבו לכל אזרח יש סמארטפון, מצלמות נמצאות בכל פינה ומידע אישי נאגר על כל צעד – למשטרה יש פיתוי ויכולת להשתמש במכרה המידע הזה לפענוח פשעים. ואכן, אחוז ניכר מהתיקים כיום מפוענחים באמצעות מידע דיגיטלי: איכונים סלולריים, כניסות לכרטיסי אשראי, צילומי וידאו ממצלמות רחוב, ועוד. אך הציבור (וגם בתי המשפט) הולכים ונעשים רגישים לפרטיות. פרשת NSO שבה דנו, וכן דיונים כמו על מאגרי זיהוי פנים – מציבים אתגר: איך לאפשר למשטרה לנצל טכנולוגיות לגיטימיות בלי לגלוש למעקב המוני אסור.
  הכנסת שוקלת בשנת 2025 חקיקה חדשה – למשל חוק זיהוי פנים שיסדיר שימוש במצלמות עירוניות חכמות (בדומה לחוק האזנת סתר לגבי טלפון). לפי הצעת מומחים, המשטרה תצטרך לבקש צו בטרם תפעיל תוכנה המזהה פנים של אדם ספציפי בהמון, למעט במצבי חירום (פיגוע מתפתח וכד’).
  המשטרה מצידה מתקדמת הקמת מערכת “עיר ללא אלימות” משודרגת, עם רישות חכם של ערים, מה שנקרא “מצלמות חכמות”. הדבר עורר עתירות בטענה שזה יוצר מאגר ביומטרי בפועל של תמונות כל האזרחים.
  בנוסף, בעקבות חשיפת מנגנון “צליבת הנתונים” של המשטרה (שכונה “הקינג”, שמקשר בין מאגרי מידע שונים של הממשלה), נמתחה ביקורת על העדר פיקוח. המשטרה התחייבה ליצור קצין הגנת הפרטיות בתוך האגף – תפקיד שיוודא בכל פרויקט טכנולוגי חדש שיש התייחסות להיבטי פרטיות.
  בכל מקרה, המציאות היא שהחברה תחת מעקב נרחב גם פרטי; האתגר של אח”ם יהיה לשכנע את הציבור שהמעקב שהוא מבצע ענייני לפשיעה בלבד ולא פולשני מעבר לנדרש.
• ביקורת ציבורית ואמון המשטרה: סקרי אמון בשנים האחרונות הצביעו על ירידה. היו מספר אירועים שחתרו תחת אמון הציבור: פרשת פגסוס (חשש מריגול לא חוקי), טענות לאכיפה בררנית (כמו ביחס להפגנות – אלימות משטרתית לעומת סובלנות לפורעי חוק אחר). הביקורת מגיעה מכל הכיוונים: מהימין הפוליטי טענו שהמשטרה “תופרת תיקים” לאנשי ציבור (ע”ע תיקי נתניהו), משמאל – טענו שהמשטרה בקשרי יתר עם השלטון הפוליטי הנוכחי ומקלה עם מתנחלים ועבירות שנאה.
  אגף החקירות מוצא עצמו בתווך: כל חקירת איש ציבור בכירה הופכת מטבעה לפולמוסית.
  כדי להתמודד, המשטרה מנסה להקפיד על שקיפות ושיתוף מידע – דוברות המשטרה מפרסמת לציבור סיכומי חקירות (במגבלות המשפט), המפכ”ל מקיים ראיונות ומסביר את התנהלות האגף.
  לצד זאת, יש לחזק את המנגנונים הפנימיים: יחידת מח”ש (שהיא אמנם חיצונית, אך עובדת בצמידות) מטפלת בתלונות על חוקרים. בשנת 2024 מח”ש הגישה כמה כתבי אישום נגד חוקרי משטרה שחצו קווים, למשל חוקרת שהדליפה מידע על חקירה תמורת טובות הנאה – דבר המראה שהמערכת כן מסוגלת לבער מיעוט מושחתים אם יש.
  עוד כלי: פוליגרף תעסוקתי תקופתי – נשקל (שנוי במחלוקת) לחייב את כל חוקרי אח”ם לעבור בדיקת פוליגרף תקופתית כדי לוודא שלא מסתירים חריגות. מתנגדים טוענים שזה פוגע בכבוד השוטרים ומדיניות בעייתית, תומכים אומרים שזה יכול להרתיע מדליפות.
  בראייה רחבה, אמון הציבור לא ישוקם ביום. זה מצריך בין היתר הצלחות מוכחות (כשפשע עולה – הציבור רואה), וכן טיפול קפדני בתלונות על התנהגות חוקרים בחקירה. תופעה כמו הטרדת עיתונאים בחקירה (אירוע מתוקשר – זימון עיתונאית על הדלפה) עורר טענות שהמשטרה חרגה מתפקידה. המשטרה בתגובה פרסמה נהלים ברורים יותר על חקירת עיתונאים (אישור יועמ”ש נדרש).
  נראה שאח”ם מנסה לאזן: מצד אחד להיות אסרטיבי בחקירות (לא לפחד מהחזקים), מצד שני להיות קשוב לביקורת (לשפר נוהלים). העתיד יגיד אם יצליחו להעלות את גרף האמון – נכון ל-2023, כאמור, הייתה עליה קלה (56% אמון), אך השנה 2024 עם אירועי מחאה קשים והסלמה בפשיעה הערבית, כנראה שוב פגעה באמון חלק מהציבורים.
• סטנדרטיזציה ושיפור מיומנויות חוקרים: לאור תקלות שהתגלו (כמו כתיבת מסמך עם חוק לא קיים, או מקרים של תרגילי חקירה פסולים), המשטרה מבינה שצריך להגביר את ההכשרה והפיקוח.
  משנת 2022 מפקחי אח”ם עורכים ביקורות פתע בחדרי חקירות – מאזינים בזמן אמת לתשאולים כדי להעריך את מקצועיות החוקר. בנוסף, בית הספר לשוטרים ביחידה לחקירות מקיים קורסי רענון לחוקרים ותיקים – למשל, קורסי “חקירת סייבר לכל חוקר” (כדי שגם חוקרי אלימות יבינו לעיתים איך להוציא ראיות מטלפון), וקורסי “חקירה ללא הטיה” (שמלמדים חוקרים להימנע מלהסיק מסקנה מוקדמת ולחפש רק ראיות שתומכות בה).
  עוד תחום: גיוון כוח האדם – בעבר רוב החוקרים היו גברים אשכנזים/מזרחים דוברי עברית בלבד. כיום מגייסים יותר נשים חוקרות (יש יחידות רגישות לעבירות מין המורכבות בעיקר מנשים כדי שנפגעות ירגישו נוח), וכן משלבים חוקרים מהמגזר הערבי (שבקיאים בשפה ותרבות – דבר חיוני למשל בחקירת הפשיעה הערבית הגואה).
  הרעיון הוא שחוקר מהחברה שהוא חוקר את פשעיה יבין קודים וירכוש אמון. כך, לגיוסי משטרה אחרונים יש דגש על שילוב ערבים וחרדים כבלשים וחוקרים.
  מבחינת ציוד ומתקנים – מוקמים “מרכזי חקירה ידידותיים” לנפגעי עבירות (עם חדרי חקירה שאינם מפחידים, למשל לילדים נפגעי פשע – חדר עם צעצועים, מצלמה נסתרת, חוקר ילדים מקצועי).
  עוד יוזמה: מערכת הקלטה אוטומטית בכל חדרי החקירות. כיום רק חקירות פשע חמור מחויבות וידאו, אבל יש מחשבה שכל חקירה (אפילו על גניבה קלה) תוקלט אודיו לפחות. זה יגן גם על חוקרים מהאשמות שווא וגם על נחקרים מהתנהגות בלתי ראויה של חוקרים, כי תהיה שקיפות. הנושא נבדק תקציבית.
• מערכות מידע וטרנספורמציה דיגיטלית: אגף החקירות והמודיעין אימץ בשנים האחרונות מערכת מחשוב חדשה בשם “תנופה” – מערכת לניהול תיקי חקירה באופן דיגיטלי מלא, המשמשת קשר ישיר עם הפרקליטות. בעבר תיקי חקירה היו מודפסים בקלסרים פיזיים, והעברת חומר לפרקליטות הייתה פיזית. כיום, תנופה מאפשרת לחוקר לסרוק ולשמור הכל בענן מאובטח, הפרקליט יכול לצפות בחומר מרחוק, ועורכי דין מקבלים חומר חקירה על דיסק אונקי מוצפן במקום לצלם אלפי דפים.
  למרות זאת, היו “כאבי ילדות”: תקלות טכניות, חוקרים שלא מיומנים במחשב (הוותיקים יותר). המשטרה השקיעה בהדרכות מחשב.
  חזון עתידי: אינטגרציה בין כל מאגרי המשטרה – חקירות, מודיעין, מעבדה, תביעה – למערכת אחת. זה עדיין לא מלא – למשל מודיעין מסווג לא יוכנס לכל תיק גישה רחבה.
  בנוסף, המשטרה החלה בפיתוח מערכת CRM לפניות הציבור – כך שמתלונן יכול בלחיצת כפתור באתר לבדוק סטטוס תיקו (כרגע לא פעיל לציבור, רק מדורג פנימי). זה כדי להגביר אמון ע”י מידע.
  גם מז”פ משתדרג: מעבדות דיגיטליות מפותחות, וגם שימוש ב-DNA מהיר (מכשירים שיכולים לתת התאמת DNA תוך 2-3 שעות בזירה).
  מערכות המידע אמורות בסוף להביא לקיצור זמן פענוח: לדוגמה, בעבר דוח מז”פ לקח שבועות, כעת עם תאום מחשבי – לעתים תוך 48 שעות החוקר מקבל תשובה.
  כמובן, מעבר לדיגיטל מעלה סיכון סייבר – המשטרה משקיעה באבטחת סייבר למערכותיה, כי דליפה של תיקי חקירה לרשת תהיה הרסנית (כבר היו מקרים ספורים של האקרים שטענו שפרצו למחשבי המשטרה, אך נראה שאלה היו מערכות פריפריות כמו חברות לאבטחה אזרחיות).
  בשנת 2024 אמור להיחנך “מאגר ביומטרי פלילי” חדש – שיכיל טביעות אצבע, תווי פנים ו-DNA של מורשעים ועצורים. זה נושא רגיש, אך חוק עבר בכנסת שמסמיך זאת. בעזרתו, מקווים לפתור תיקים קרים: למשל, דגימת DNA מזירה לפני 20 שנה – אם כעת יהיה מאגר רחב, אולי תמצא התאמה לאדם שעכשיו דגמו אותו במעצר.
  זה כמובן דורש הקפדה על נהלי גניזה אם אדם זוכה או אם חשד הופרך (שלא יישמר DNA שלו ללא צורך – חוק הגנת הפרטיות וחוק המרשם הפלילי מחילים מגבלות).
• פשיעה מאורגנת בחברה הערבית ופשיעת “הדור החדש”: אתגר ספציפי בולט של 2023 היה גל חסר תקדים של רציחות במגזר הערבי (יותר מ-220 קורבנות בשנה). מדובר בארגוני פשיעה חמושים היטב, לעיתים מזוודים באמצעי לחימה צבאיים, המנהלים מלחמות חמולות. אגף החקירות התמודד עם בעיית חוסר שיתוף פעולה בקהילות אלו – עדים חוששים להעיד, משפחות נוקמות לבד. הממשלה הכריזה על הקמת יחידה ייעודית בלהב 433 למאבק בפשיעה במגזר הערבי (שם זמני: “יחידת סער”). גויסו אליה חוקרים דוברי ערבית, חלקם ממודיעין שב”כ (כי עלתה אפשרות לשלב את שב”כ במאבק).
  כמו כן, הוחלט על הפעלת אמצעים מיוחדים: האזנות סתר ומעקבים בהיקף מוגדל, בדומה למאבק בטרור. בספט’ 2023 אף עבר בכנסת חוק זמני המאפשר לשב”כ לסייע במודיעין במאבק זה.
  כבר ראו תוצאות – נתפסו רוצחים עם נשקים, כמה כנופיות פורקו. האתגר הוא לטווח ארוך: לבנות אמון עם החברה הערבית כך שיספקו מודיעין ויעידו, ולא רק יסתמכו על זרועות ביטחון.
  גם פשיעת הסייבר המתפתחת היא “הדור החדש”: האקרים ישראלים שפועלים מחו”ל (עקב היכולת, כמו “ההאקר מאשקלון” שגרם להתרעת שווא בארה”ב). כאן יחידת הסייבר הארצית עובדת בצמוד לאינטרפול ומקביליהם בעולם. כנראה נראה גידול בתיקי מחשב ועמם צורך להכשרת המוני חוקרים טכניים – אתגר אנושי לא קטן, כי אנשי סייבר מיומנים מעדיפים לפעמים את ההייטק הפרטי על שכר משטרה.

אגף החקירות והמודיעין אינו קופא על שמריו. הוא בתהליך התמודדות עם כוחות המשנים את המציאות: טכנולוגיה, תרבות, פשיעה חדשה. תהליכי רפורמה רבים החלו – חלקם פנימיים (נהלים, חינוך) וחלקם חיצוניים (חקיקה, תקציבים). על מנת שהמשטרה תישאר יעילה אך גם ראויה לאמון הציבור, יהיה עליה לאמץ שקיפות, איזונים וכוח אדם איכותי. אזרחי ישראל רוצים משטרה חזקה והוגנת – דבר המצריך איזון עדין. כתיבת דו”חות מבקר, ועדות בדיקה ופסקי דין ממשיכים לכוון את הארגון לשפר, בעוד שהצלחות מבצעיות (כמו הפלת ארגוני פשע או פיענוחי רצח מורכבים) מזכירות לציבור את חשיבות קיומו של אגף חקירות מקצועי ובעל משאבים.

במבט קדימה, נושאים כמו שילוב אלגוריתמים באופן מפוקח, הגנה על זכויות דיגיטליות של נחקרים, ומאבק בפשיעה בינלאומית (שכן גם היא גוברת, כגון הונאות “פישינג” מחו”ל נגד ישראלים) – כל אלה יהיו חלק מסדר היום של אח”ם. ייתכן שבעשור הקרוב נראה אף שינויי חקיקה מהפכניים: כגון עיגון “דוקטרינת הפסילה” מהלכת יששכרוב בחקיקה (ניסיון כזה הוצע ע”י שר המשפטים ב-2022), או עדכון פקודת המשטרה והחוקים הנלווים להתאים למאה ה-21.

אגף החקירות והמודיעין של משטרת ישראל צבר ידע וכלים עצומים מאז הקמתו בראשית המדינה ועד ימינו. כעת מוטלת עליו האחריות להשתמש בהם בתבונה, ביושר ובמקצועיות – למען שמירת החוק וזכויות האדם גם יחד.

טבלת עלויות משוערות – שלבים משפטיים וחקירתיים טיפוסיים

כאשר אדם מסתבך בפרשייה פלילית – בין אם כחשוד ובין אם כקורבן/נפגע עבירה – מתעוררים היבטים כלכליים משמעותיים. ייצוג משפטי, הליכים למיניהם, פעולות להשבת רכוש – כל אלה עלולים להשית עלויות כבדות. הטבלה הבאה מרכזת 10 מצבים משפטיים וחקירתיים נפוצים והעלות הטיפוסית הכרוכה בהם לאדם הפרטי. חשוב להדגיש שטווחי המחירים הם משוערים, על בסיס מידע עדכני משנת 2024 משוק השירותים המשפטיים בישראל, ויכולים להשתנות בהתאם למורכבות הספציפית, מוניטין עורך הדין ואזור בארץ. (המחירים בשקלים חדשים, ₪).

הבהרות: המחירים בטבלה לא מחייבים כמובן – לכל מקרה מורכבות משלו. ישנם גורמים שיכולים להוזיל עלויות: זכאות לסנגוריה הציבורית (מי שאין ידו משגת ושעומד בקריטריונים – יקבל ייצוג חינם מהמדינה בתיקים עם עונש מעל 5 שנים, או לפי החלטת בית משפט), קיומם של ביטוחים משפטיים (נדיר בתחום הפלילי, אך לעיתים ארגונים מממנים הגנה לעובדיהם), או סיוע של עמותות (למשל לנפגעי עבירה).

מן הצד השני, עלויות יכולות גם להיות גבוהות מן המוצג אם מדובר בפרשיות ענק. פרשות שחיתות שלטונית, למשל, כרוכות בצוותי הגנה רחבים ויועצים – ידוע על אישי ציבור ששילמו מיליוני שקלים על ייצוג בתיקים מורכבים שנמשכו שנים.

עלויות עקיפות נוספות: אדם בחקירה/מעצר מתמודד עם עוד הוצאות: אובדן ימי עבודה (עלות כלכלית שקשה לכמת – תלוי בשכרו), לעיתים עלויות ערבות/הפקדות (אם הוטל ערבון כספי לשחרור – סכום זה “קפוא” עד תום המשפט), עלויות שיקום (טיפול פסיכולוגי לנפגע עבירה, תוכניות גמילה לחשוד – בחלק מהמקרים הן פרטי ועל חשבונם).

לכן, המלצה כללית היא להיערך כלכלית אם מעורבים חלילה בהליך פלילי. בחירה מושכלת של עו”ד (לא בהכרח היקר ביותר הוא הטוב ביותר לתיק שלך), בדיקה אם ניתן לקבל סנגור ציבורי, והימנעות מהליכים מיותרים (כמו הגשת תלונות שווא שעלולות לגרור תביעות לשון הרע נגדיות) – כל אלו יכולים להפחית את הנזק הכספי.

מבט היסטורי וראשי החטיבה

עד אמצע שנות ה-90 פעל המודיעין המשטרתי כחלק מאגף החקירות, אולם בעקבות צורך בהתמקצעות הוחלט על הקמת אגף מודיעין נפרד בסוף. ניצב גד (סנדו) מזור מונה כראש אגף המודיעין הראשון (1997-1998), ואחריו שירתו בתפקיד ניצב יוסי סדבון (1998-2001) וניצב משה מזרחי (2001-2004). במהלך תקופה זו הופעל לראשונה מערך מודיעין עצמאי לצד אגף החקירות (שבראשו עמדו ניצב אבי כהן, ניצב חיים קליין וניצב אילן פרנקו בהתאמה). בשנת 2004 אוחדו האגפים מחדש תחת אגף החקירות והמודיעין (אח”ם) המשלב חקירות ומודיעין.

בראש אגף החקירות והמודיעין המאוחד עמדו מאז בין היתר ניצב יוחנן דנינו (2006-2008, לימים מפכ”ל המשטרה), ניצב יואב סגלוביץ’ (2009-2013, לימים חבר כנסת), ניצב מני יצחקי (2013-2017) וניצב גדי סיסו (2017-2020). נכון ל-2025, מפקד חטיבת המודיעין הוא תת-ניצב אושרי אבוקסיס, הפועל תחת ראש אח”ם ניצב בועז בלט. רבים מראשי החטיבה ואגף החקירות לאורך השנים התבלטו כמומחים בתחומי הפשיעה, וחלקם התקדמו לתפקידי מפכ”ל או קריירה ציבורית (כך למשל דנינו וסגלוביץ’).

המבנה הארגוני של החטיבה ותחומי האחריות

חטיבת המודיעין מורכבת ממספר מחלקות מקצועיות, שכל אחת מהן מופקדת על תחום ליבה בפעילות המודיעין המשטרתי. כיום כוללת החטיבה ארבע מחלקות עיקריות: מחלקת המחקר, מחלקת איסוף וטכנולוגיה, מחלקת תיאום מבצעי משולב, ומחלקת הסיגינט (מודיעין אותות). בנוסף פועלת תחת החטיבה יחידה לביטחון מידע. גורמי המטה במחלקות הללו מנחים מקצועית את כלל יחידות המודיעין הפועלות במחוזות וביחידות המשטרה בשטח, כל אחד בתחום מומחיותו.

מחלקת המחקר

מחלקת המחקר המודיעיני (הוקמה ב-1997 יחד עם האגף העצמאי) מרכזת את ניתוח והערכת המידע מכל מקורות המודיעין – סמויים וגלויים – לצורך הפקת תמונת מודיעין כוללת עבור המשטרה. במחלקה משרתים קציני מודיעין וחוקרים המתמחים בנושאים שונים (פשיעה פלילית, פח”ע – פעולות חבלניות עוינות, סדר ציבורי, אמל”ח, פשיעה כלכלית ועוד). ייעודה הוא להרכיב הערכות מצב מודיעיניות שוטפות ותקופתיות ברמת אסטרטגית וטקטית כאחד, כדי לתמוך בקביעת מדיניות המשטרה ובהכוונת המאמץ המבצעי. למעשה, חוקרי המחלקה אחראים לספק למטה הבכיר של המשטרה תמונת מודיעין עדכנית בכל סוגיה המצויה (או עשויה להימצא) על סדר היום – החל מפשיעה מקומית, דרך טרור ופשיעה לאומנית, ועד איומים פוטנציאליים ארוכי טווח. הם שומרים ומפתחים תשתית ידע מודיעינית מצטברת, המסייעת בזיהוי מגמות פשיעה ובהתמודדות עם אתגרי העתיד.

במסגרת המחלקה פועלים שלושה מדורים עיקריים: מדור מחקר תשתיתי (אחראי למחקר עומק ארוך-טווח ול”מיפוי” מתמשך של מוקדי פשיעה ותשתיות עברייניות); מדור מחקר אסטרטגי (מתמקד בהערכת איומים עתידיים ובניתוח מגמות רחבות – כגון שינויי דפוסי פשיעה, חדירת פשיעה מאורגנת לזירות חדשות וכדומה); ומדור סדר וביטחון (מנתח מידע בתחומי הפרות סדר, פשיעה לאומנית וטרור מקומי). בנוסף כוללת המחלקה חוליית מודיעין גלוי (OSINT) שייעודה איסוף מידע ממקורות גלויים (תקשורת, אינטרנט, רשתות חברתיות וכו’) בנושאים שבתחום עניין המשטרה. חוליית המודיעין הגלוי הוקמה בשנת 2003 בעקבות המלצות ועדת אור (שבדקה את אירועי אוקטובר 2000), במטרה לשפר את יכולת המשטרה לנטר הסתה ואיומים המתפרסמים בגלוי. היא אוספת ומסנכרנת מידע גלוי רב ממדים ומעבירה אותו להערכה בחטיבה ולגורמי השטח הרלוונטיים.

עוד פועלת במחלקת המחקר חוליית הערכה ארצית, המנחה מקצועית את מערך קציני ההערכה (האנליסטים) הפועלים בכל יחידות המודיעין במחוזות. חוליה זו אמונה על פיתוח תורת ההערכה במשטרה, גיבוש נהלי עבודה בתחום, והכשרת מערך אנליסטים מיומן. היא מטמיעה ביחידות השטח תפיסות עבודה אחידות ושיטות ניתוח מתקדמות, ומקדמת למידה מהצלחות וכישלונות – זאת מתוך הבנה שככל שהערכת המודיעין תהיה מקצועית ומדויקת יותר, כך ייטב תכנון הפעילות המבצעית של המשטרה.

מחלקת איסוף וטכנולוגיה

מחלקת האיסוף והטכנולוגיה מאגדת את הגופים המבצעיים האחראים לאיסוף המודיעין בשטח ולפיתוח האמצעים הטכנולוגיים התומכים בכך. במחלקה שני מדורים עיקריים:

• מדור איסוף: מופקד על כל היבטי הפעלת מערך איסוף המודיעין הגלוי והסמוי של המשטרה. בכלל זה, המדור מפתח שיטות עבודה לסוכנים, מודיעים, יחידות עיקוב ובלשים ברחבי הארץ. תחת המדור פועלת חוליית מודיעין בתי הסוהר , המשמשת כמקשרת בין המשטרה לשירות בתי הסוהר. חוליה מיוחדת זו מנצלת מידע מתוך הכלא – שיחות אסירים, דפוסי התנהגות, קשרים ביניהם – להפקת תובנות מודיעיניות על פשיעה המתוכננת מבפנים. אנשיה אף מספקים חוות דעת מקצועיות לגופים משפטיים (בתי משפט, ועדות שחרורים) בנוגע לאסירים מסוכנים או עבריינים בכלא. פעילות איסוף המודיעין כוללת, בין היתר: מעקבים פיזיים, תצפיות, שימוש באמצעים אלקטרוניים, גיוס מודיעים מקרב האוכלוסייה ויצירת רשת סוכנים חשאית להחדרת מידע על כוונות עבריינים.
• מדור טכנולוגיה מבצעית: עוסק בהתאמה, פיתוח ורכש של אמצעים טכנולוגיים ייעודיים לצרכי מערך המודיעין של המשטרה. המדור בוחן באופן שוטף פתרונות טכנולוגיים חדשניים – בתחומי האזנת התקשורת, צילום וסנסורים, מעקב אלקטרוני, סייבר ומחשוב, בינה מלאכותית לניתוח נתונים, ועוד – ומיישם אותם בכוחות המשטרה. ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה מזמנת הזדמנויות ואתגרים גם יחד: מצד אחד, הכלים הטכנולוגיים משדרגים את יכולת המשטרה לאסוף מודיעין (למשל, איכון ומעקב אחר טלפונים של עבריינים, ניתוח “ביג דאטה” לזיהוי דפוסים חשודים, שימוש ברחפנים ומצלמות מתקדמות למעקב). מצד שני, היא מחייבת התמודדות עם סוגיות פרטיות וחוק – למשל הצורך באישורים משפטיים לחדירה לתקשורת פרטית. מדור הטכנולוגיה דואג שהמשטרה תפעל במסגרת החוק (חוק האזנות סתר וכו’) בעת השימוש בכלים אלו, ומפתח אמצעים המותאמים לדרישות החוק ולתקנים בין-לאומיים.

בשנים האחרונות שמים דגש רב על פיתוח יכולות סייבר ומודיעין דיגיטלי במשטרה. בשנת 2007 הוקמה בחטיבת המודיעין חטיבת הסיגינט (SIGINT) – יחידת מודיעין אותות – ביוזמת ניצב משנה (בדימוס) גדי סיסו. סיסו, איש מודיעין ותיק (לימים קוּדם לדרגת ניצב וראש אח”ם), גייס לחטיבה קצינים ואנשי מקצוע טכנולוגיים, בהם גם יוצאי יחידות צה”ל כגון 8200, במטרה להביא למשטרה יכולות איסוף מודיעין אלקטרוני מתקדמות. חטיבת הסיגינט עוסקת בהאזנות סתר, יירוט ותחקור תקשורת (כגון פיענוח נתוני שיחות ומיקום) וכן בלוחמת סייבר התקפית והגנתית. מטרותיה העיקריות הן סיוע בפענוח פשיעה חמורה ומניעתה, והצלת חיי אדם – למשל באמצעות איכון מהיר של חוטפים או מאיימים, חשיפת רשתות פשיעה ברשת האינטרנט, או ניטור תקשורת בין עבריינים המתכננים אלימות. החטיבה מפעילה מגוון אמצעים טכנולוגיים וכך משמשת כמעין “8200 של המשטרה”.

❖ דוגמה בולטת ליכולות הטכנולוגיות: משטרת ישראל פיתחה והטמיעה מערכת ממוחשבת בשם “עין הנץ” לסריקת רשתות חברתיות וזיהוי כוונות אלימות בזמן אמת. מערכת זו, המופעלת על ידי חוליית המודיעין הגלוי במחלקת המחקר, מסוגלת לסנן מיליוני פוסטים וצייוצים ולאתר איומים או קריאות להתפרעויות. מידע שמופק ב”עין הנץ” הועבר לקציני המודיעין בשטח במהלך תקופת מתיחות ביטחונית, וסייע בסיכול הפרות סדר ותכנון פיגועים. זוהי המחשה כיצד שילוב טכנולוגיה חדשנית ומודיעין גלוי תורם לשמירה על הסדר הציבורי והביטחון.

סוגיה אקטואלית: לצד ההצלחות, הפעלת כלים טכנולוגיים העלתה גם שאלות אתיות. בשנת 2022 נחשף כי חטיבת הסיגינט במשטרה עשתה שימוש בתוכנת הריגול “פגסוס” לצורך איסוף ראיות נגד חשודים בפשיעה חמורה, ללא פיקוח שיפוטי מספק. מבדיקת פרקליטות המדינה עלה כי במקרים מסוימים הוזרמו לחוקרים נתוני תקשורת שנשאבו אוטומטית ממכשירי חשודים, באופן החורג מהגדרת “האזנת סתר” הקלאסית. הפרשה עוררה ביקורת ציבורית, והמשטרה טענה להגנתה שאנשיה לא השתמשו במידע ללא אישור וכי הפקת המידע בוצעה בידי גורמי טכנולוגיה חיצוניים. האירוע המחיש את הצורך באיזון בין יעילות מבצעית לבין שמירה על זכויות האזרח, איזון שחטיבת המודיעין חייבת לקיים בכל פעולותיה.

מחלקת תיאום מבצעי משולב (קשרי חוץ ומשימות בינ”ל)

מחלקה זו משמשת כזרוע הקשרים המבצעיים הבין-לאומיים של משטרת ישראל. היא אמונה לפתח ולנהל שיתוף פעולה עם רשויות אכיפה זרות, לתאם מבצעים משותפים החוצים גבולות ומחוזות, ולהוביל את המאבק המשולב בארגוני פשיעה בינלאומיים. בין תפקידי המחלקה הבולטים:

• הפעלה מבצעית של נציגי משטרת ישראל בחו”ל: ישראל מחזיקה קציני קישור (נספחי משטרה) בשגרירויות ובמוקדים אסטרטגיים בעולם, כולל בארה”ב, במדינות באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. נספחים אלו (בדרגות סנ”צ ונצ”מ) פועלים כשליחי המשטרה ליצירת קשר ישיר עם כוחות משטרה מקומיים, להחלפת מידע מודיעיני ולהובלת חקירות נגד ישראלים מעבר לים. למשל, נספח המשטרה בוושינגטון, נצ”מ דרור עבדה , מקשר בין משטרת ישראל לבין רשויות אכיפה בארה”ב וקנדה, ומאפשר תיאום מהיר של חקירות חוצות-גבולות. הנספחים פרוסים כך שלכל אחד אחריות על מספר מדינות באזור שליחותו, והם למעשה “הזרוע הארוכה” של משטרת ישראל בעולם.
• תיאום מבצעים חוצי-מחוזות וארגוני פשיעה: המחלקה אחראית על תיאום פעילות משטרתית בין מחוזות שונים בארץ, בפרט במאבק בארגוני פשיעה חוצי-מחוזות. לעיתים ארגון פשיעה גדול (למשל ארגון הפועל גם באזור המרכז וגם בצפון) מטופל בידי כמה יחידות בו-זמנית; המדור לתיאום מבצעי מרכז את שיתוף הפעולה ביניהן. הוא גם משמש חוליה מקשרת בין משטרת ישראל לבין קהילת המודיעין הלאומית (שב”כ, אמ”ן וכו’), לצורך התראה על איומי טרור ולחימה בטרור פנים-מדינתי.
• הובלת “התקיפה האסטרטגית המשולבת”: זהו מודל פעולה משולב שהונהג במחלקה, המתמקד בפגיעה רוחבית בארגוני פשיעה מעבר לאכיפה הפלילית הישירה. תחת מודל זה, צוותים משולבים מטפלים בתחומים משלימים: א) הלבנת הון – ניתוח פיננסי וחקירה כלכלית נגד זרימת ההון של ארגוני הפשיעה; ב) חילוט נכסים – תפיסה ושיתוק הרכוש והכספים הבלתי חוקיים של העבריינים; ג) תקיפה כלכלית ואכיפה מנהלית – שימוש בסנקציות כלכליות, חקיקת מיסוי ורגולציה למניעת הסתננות עבריינים לכלכלה הלגיטימית; ד) מאבק בארגוני פשיעה – חקירות פליליות קלאסיות, מעצרים והבאה לדין של ראשי ארגוני הפשע. מחלקת תיאום מבצעי מרכזת את הפעילות הזו, תוך שיתוף גורמי אכיפה נוספים (רשות המסים, הרשות לאיסור הלבנת הון, הרשות לניירות ערך וכו’).
• תיאום סיכול הברחות סמים בנמלי הכניסה: בשיתוף עם רשות המכס וגורמי ביטחון בנמלים (ים, אוויר ויבשה), אחראית המחלקה לתאם פעילות למניעת הברחות סמים לישראל. הדבר כולל מבצעים יזומים לחשיפת משלוחי סמים, מעקב אחר רשתות הברחה בין-לאומיות ותיאום בידי חוליית “סמים” במחלקה בין משטרת ישראל, המכס ומשטרות זרות. חוליית הסמים במחלקה מתמקדת בעברייני סמים ישראלים הפועלים בחו”ל, בשיתוף נציגי המשטרה בארצות היעד. כך למשל, ישראלים שהיו מעורבים ברשתות סחר בסמים בדרום אמריקה נעצרו הודות למבצע מתואם של המשטרה המקומית והנספח הישראלי שם.
• ניהול קשרי האינטרפול: חטיבת המודיעין היא ה-NCB (הלשכה המרכזית הלאומית) של ישראל לאינטרפול – הגוף המקשר בין משטרת ישראל למזכירות הכללית של Interpol ולמשטרות של 195 המדינות החברות בו. חוליית אינטרפול במחלקה מטפלת בכל פנייה המגיעה מאינטרפול: הפצת “מבוקשים בינלאומיים” (Red Notices) של חשודים המבוקשים בישראל או ישראלים המבוקשים בחו”ל, קבלת התראות על פושעים נמלטים, בירורי רקע, וכדומה. אינטרפול מספק פלטפורמה מאובטחת להעברת מידע משטרתי (כגון מסדי נתונים על סמים, דרכונים מזויפים, DNA, אמנות גנובות ועוד).

  במסגרת זו, חוליית אינטרפול מרכזת גם את הליכי ההסגרה של עבריינים בין ישראל ומדינות אחרות. דוגמאות בולטות: בשנת 2006 הוסגר לארה”ב העבריין הישראלי הידוע זאב רוזנשטיין, שנחשב בעבר “יעד מספר 1” של המשטרה. רוזנשטיין נעצר ב-2004 במבצע משותף למשטרת ישראל ול-DEA האמריקאי, והוסגר לאחר מאבק משפטי ממושך. הוא נשפט בארה”ב על הפצת מיליוני כדורי אקסטזי ונידון ל-12 שנות מאסר (את רוב עונשו ריצה בישראל בעקבות הסכמה בין המדינות). עוד הסגירה ישראל עבריינים כמו משה בזק (שהוסגר לצרפת והואשם שם ברצח אשתו כעשרים שנה קודם) וסידני לואיס (שהוסגר לארה”ב על עבירות סמים חמורות מהעבר). בשנת 2011 אף הוסגרו לארה”ב ראשי ארגון הפשיעה של האחים אברג’יל – יצחק ומאיר אברג’יל – בגין הנהגת קרטל סמים ואלימות בין-לאומי; הם הועמדו לדין בקליפורניה והורשעו במסגרת עסקת טיעון, בצעד שסימן שיא בשיתוף הפעולה המשטרתי בין המדינות. מנגד, משטרת ישראל קולטת מבוקשים המוסגרים אליה מחו”ל: למשל, ב-2020 הוסגר מצרפת העבריין יוסי רון שהיה מבוקש בארץ על הונאות בהיקף גדול, או הובא מארגנטינה נחמן פינקל שנמלט לאחר שהורשע בהונאת פונזי.

  הליכי ההסגרה מתנהלים אמנם במישור המשפטי (דרך משרד המשפטים והמחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה), אך החטיבה מלווה אותם צמוד – הן מבחינת איסוף המודיעין לאיתור עבריינים נמלטים, והן באבטחה וליווי של מוסגרים. כך למשל, הסגרתו של רוזנשטיין למיאמי (מבצע שכונה “צאתך לשלום”) לוותה אבטחה כבדה של בלשי ימ”ר תל אביב, שדאגו לשלומו עד העברתו הרשמית לידי המרשלים האמריקאים.

• שיתוף פעולה עם נציגויות דיפלומטיות וזרות בארץ: במסגרת המחלקה פועלת חוליית נציגויות זרות, המופקדת על הקשר השוטף של המשטרה עם השגרירויות, הקונסוליות, משלחות האו”ם והכנסיות הזרות הפועלות בישראל. חוליה זו מטפלת במגוון סוגיות ייחודיות: חקירת אירועים ופשעים שבהם מעורבים בעלי חסינות דיפלומטית (כפוף לאמנת וינה), טיפול במקרים של דיפלומטים זרים כקרבנות עבירה או מעורבים בתאונות, אבדן דרכונים דיפלומטיים ועוד. החוליה גם מייעצת בתחום אבטחת הנציגויות הזרות בישראל ומתאמת עם שירותי הביטחון במקרה של איום על נציגות כלשהי.
• סיוע משפטי בין-לאומי (Mutual Legal Assistance): תחום זה, המנוהל באמצעות חוליית עזרה משפטית במחלקה, הוא דוגמה לשיתוף פעולה הדוק בין המשטרה למערכת המשפט. בעידן של פשיעה גלובלית וג’יהאד עולמי, גובר הצורך שהמדינות יסייעו זו לזו בחקירות ובאכיפה. “עזרה משפטית” הכוונה לביצוע פעולות חקירה עבור מדינה אחרת או קבלת סיוע ממנה: למשל, איתור ותפיסת ראיות בתחום שיפוט זר, גביית עדויות במדינה זרה לשימוש במשפט בישראל, מסירת מסמכים רשמיים לנמען במדינה אחרת, חיקור דין (חקירת עד באמצעות וידאו) וכדומה. ישראל חתומה על שורה של אמנות בין-לאומיות להסגרה ולעזרה משפטית הדדית – בין היתר עם ארה”ב, קנדה, אוסטרליה ומדינות אירופה – המאפשרות העברת ראיות והסגרה על בסיס הסכמה הדדית. גם בהיעדר אמנה ספציפית, נוטה ישראל לסייע (ולדרוש סיוע) על בסיס עיקרון ההדדיות.

  על פי החוק הישראלי, שר המשפטים הוא הסמכות המרכזית לאישור בקשות סיוע משפטי ממדינות אחרות. עם זאת, כדי לייעל את התהליך, השר האציל חלק מסמכויותיו בתחום זה לבכירים במשטרה: המפכ”ל, ראש חטיבת המודיעין וראש המחלקה לתפקידים מיוחדים (בפרקליטות) מוסמכים לקבל ולטפל בבקשות סיוע משפטי שמגיעות לישראל. “המחלקה לתפקידים מיוחדים” היא גוף בפרקליטות המדינה המטפל בנושאים רגישים בעלי אופי ביטחוני-פוליטי – בשנות ה-2000 עמדו בראשה בין היתר עו”ד טליה ששון (שכתבה גם את דו”ח המאחזים) ובעקבותיה עו”ד שי ניצן, שלימים הפך לפרקליט המדינה. הסמכת ראש החטיבה (ניצב) וראש המחלקה לתפקידים מיוחדים (משנה לפרקליט המדינה) לטפל בבקשות MLA, מבטאת את האמון והחיוניות של שיתוף הפעולה בין המשטרה לפרקליטות בעניינים הבין-לאומיים.

  חוליית העזרה המשפטית מרוכזת תחת מחלקת התיאום המבצעי, ומתפקדת כצומת לקבלה ושליחה של בקשות סיוע. כאשר מדינה זרה שולחת לישראל בקשה (למשל לחקור עד בישראל לאור תיק פלילי בחו”ל), החוליה דואגת לתאם עם יחידות המשטרה המוסמכות בארץ לביצוע הפעולה, ומלווה מקצועית את התהליך. במקביל, כשהמשטרה מבקשת סיוע ממדינה אחרת (למשל לקבלת תדפיסי חשבון בנק של חשוד השוהה בחו”ל), החוליה מסייעת בניסוח ובשליחה של הבקשה דרך משרד המשפטים. לפי הנתונים, מטפלת חוליה זו במאות פניות בשנה ממדינות רבות, במגוון עבירות – מהונאות כלכליות, דרך עבירות אלימות, ועד פרשיות פשיעה מאורגנת וטרור. ביצוע מהיר ויעיל של בקשות סיוע כאלה ממצב את ישראל כמדינת חוק מתוקנת וכשותפה אמינה במשפחת העמים. ואכן, במקרים רבים זכתה המשטרה לשבחים על סיוע שסיפקה לחקירות בינלאומיות (למשל בתפיסת עברייני הונאה שפעלו ממדינות שונות) – סיוע המתאפשר במידה רבה הודות למערך החוליה.

דגש: איום הפשיעה הבינלאומית ופעילות חוליות מיוחדות

אחת ההתפתחויות המשמעותיות בעשורים האחרונים היא גלובליזציה של הפשיעה. עבריינים ונוכלי צווארון-לבן מנצלים את עולם ללא גבולות: בלחיצת כפתור ניתן להעביר מיליוני דולרים למדינה אחרת, ואירגוני פשע בינלאומיים מנסים להשתלב בכלכלה ובחברה במדינות היעד. ישראל אינה חסינה מכך; משטרת ישראל זיהתה כבר בשנות ה-2000 את הסכנה האסטרטגית שבחדירת ארגוני פשיעה בינלאומיים למדינה. סכנה זו מתבטאת בחלקה בניסיונות להשפיע על מוקדי כוח – למשל באמצעות הסתננות לפוליטיקה המקומית, יצירת קשרים עם אישי ציבור, ואף “השקעות” בעולם העסקי והתקשורתי לצורך הלבנת הון וקידום אינטרסים פליליים.

בתגובה, יזמה המשטרה את הקמת חוליית הפשיעה המאורגנת הבינלאומית (פשמ”א) כחלק ממחלקת התיאום המבצעי. חוליה זו מרכזת את כלל המידע על ארגוני פשיעה זרים הפועלים בישראל או המשפיעים על פשיעה בישראל. היא מתאמת מבצעי חקירה ומעצרים בחו”ל כלפי פושעים ישראלים הפועלים מעבר לים, ומשתפת פעולה הדוק עם משטרות זרות כדי לפגוע בזרועות של ארגוני פשע המגיעות לישראל. בנוסף, חוליית פשמ”א מטפלת בנתיב מודיעיני של סחר בבני אדם (למשל נשים שהובאו לישראל לזנות בשנות ה-90 וה-2000) – תחום בעל היבט בינלאומי מובהק שבו ישראל נאלצה לשתף פעולה עם מדינות המוצא והמעבר.

כדי להילחם בארגוני הפשיעה המקומיים, הוקמה בשנת 2003 חוליית ארגוני פשיעה ייעודית. מטרתה הייתה לשמש גורם מתאם ומפצל ידע בין כלל היחידות החוקרות ארגוני פשיעה בארץ. מאז הקמתה, החוליה מלווה את כל הפרשיות הגדולות שקשורות לארגוני פשע ישראליים, ומספקת למטה המשטרה תמונת מצב ארצית על מלחמות העולם התחתון. למשל, במהלך “מלחמות הכנופיות” בעשור 2000-2010 (סדרת חיסולים וניסיונות חיסול בין כנופיות כמו משפחת אבוטבול, כנופיית רמת עמידר, האחים אוחנה, משפחת אלפרון, האחים אברג’יל ועוד), ריכזה החוליה את המידע מכל מחוזות המשטרה והציגה למפכ”ל ולמטה תמונה משולבת. מידע זה סייע לקבל החלטות על הקמת יחידות משימה ממוקדות נגד ראשי ארגוני הפשע. בנוסף, חוליית ארגוני פשיעה מתווה מדיניות כלל-משטרתית להתמודדות עם התופעה. כך, למשל, בעקבות ריבוי אירועי ירי ופיצוצים בין עבריינים בשטח הציבורי, גיבשה החוליה נוהל האוסר על מאבטחים פרטיים לשמש “שומרי ראש” של יעדי פשיעה, וכן קידמה החמרת פיקוח על כלי רכב ממוגנים (כדי למנוע הגעת שכפ”צים ורכבים משוריינים לידי עבריינים). צעדים אלה נועדו לצמצם את “מרוץ החימוש” במגזר הפלילי ולהגביר את ביטחון הציבור.

יש לציין שחטיבת המודיעין אינה פועלת לבדה במערכה זו. בשנת 2006 אימצה ממשלת ישראל – בהובלת השר לביטחון פנים דאז, ח”כ אבי דיכטר, ובשיתוף משרד המשפטים – מדיניות חדשה למאבק בפשיעה המאורגנת. ב-1 בינואר 2006 התקבלה החלטת ממשלה שהורתה על שילוב היכולות של כלל רשויות האכיפה, והקמת פורומים משולבים לכך. כתוצאה, במשטרה הוקם מוקד מודיעין משולב למלחמה בעבירות כלכליות של ארגוני פשיעה, בשיתוף קצינים מרשות המסים ומהרשות לאיסור הלבנת הון. מוקד מודיעין משולב זה החל לפעול במרץ 2007 במטה הארצי (באגף החקירות והמודיעין) – פעם ראשונה בישראל שבה יושבים יחד, תחת קורת גג אחת, נציגי המשטרה, מס הכנסה, מכס והרשות להלבנת הון, ומחליפים מידע בזמן אמת. הצוות המשותף מנתח לעומק יעדים (ארגוני פשע מרכזיים), מצליב מידע מכל המאגרים, ומפיק מודיעין משולב, איכותי ומגובש שתורם להפללת העבריינים ולפגיעה כלכלית בהם.

בטקס חנוכת המוקד המשולב שנערך ב-5 במרץ 2007, ציינו הדוברים שזהו “שדרוג משמעותי של המערך הלוחם בארגוני הפשיעה”. באירוע נכחו בכירי מערכת האכיפה: שר המשפטים דאז פרופ’ דניאל פרידמן, השר לביטחון פנים אבי דיכטר, היועץ המשפטי לממשלה עו”ד מני מזוז, מפכ”ל המשטרה רב-ניצב משה קראדי, פרקליט המדינה עו”ד ערן שנדר, מנהל רשות המסים ד”ר יוסי בכר ויו”ר הרשות לניירות ערך משה טרי. עצם נוכחות כל צמרת אכיפת החוק בטקס מעידה על החשיבות שיוחסה למהלך. באותו מעמד הזכירו הנואמים (מזוז ודיכטר) כי החלטת הממשלה כללה הקמת שלושה מנגנונים משלימים למאבק: (1) צוות-על בראשות היועמ”ש לתוויית אסטרטגיה כלל-מערכתית (בו חברים המפכ”ל, פרקליט המדינה, ראש רשות המסים ויו”ר רשות ני”ע); (2) “הוועדה המתמדת” – ועדה בראשות ראש אח”ם (ניצב יוחנן דנינו בעת ההיא) המורכבת מבכירי כל גופי האכיפה, שהחלה לפעול באוגוסט 2006 במטרה ליצור מודלים לעבודת מטה משותפת ולקבוע יעדי מאבק בפשיעה ובהון השחור; (3) מוקד המודיעין המשולב – אשר כונה “הלב הפועם של המערך” – בו יתרכז ניתוח המודיעין המשותף וינוהלו מאמצי התקיפה הכלכלית בשטח. בנוסף, תחת “כנפי” הוועדה המתמדת פועלים כוחות משימה משולבים: יחידות מבצעיות בהשתתפות שוטרים, חוקרי מס, פקחי ניירות ערך ועוד, כאשר כל כוח מתמקד בארגון פשיעה ספציפי.

התוצאות של שילוב הכוחות לא איחרו להגיע: משנת 2007 ואילך ראו בארץ גל של כתבי אישום וחילוטים נגד ראשי ארגוני פשע. אחד השיאים היה מבצע המעצרים רחב ההיקף במאי 2015 שנודע כ”פרשה 512” – חקירה מתמשכת שהבשילה לכתבי אישום נגד עשרות בכירים בעולם התחתון, ביניהם האחים אברג’יל, בגין עבירות רצח, ניסיונות חיסול, סחר סמים בינלאומי והלבנת הון. בפרשה זו פעל צוות חקירה מיוחד במשך שנים, בהובלת להב 433, אך חטיבת המודיעין הייתה גורם מפתח שסיפק את התשתית המודיעינית: באמצעות האזנות של יחידת הסיגינט, מעקבים של יחידת העיקוב הארצית (“הגדעונים”) וניתוח מערכות הכספים של העבריינים, הצליחה המשטרה לגבש את התיק המקיף ביותר עד אז נגד ארגון פשיעה. כן הוקפאו נכסים בשווי עשרות מיליוני שקלים המשתייכים לחשודים בארץ ובחו”ל. פרשה 512 המחישה את יעילות התקיפה המשולבת: לא רק שהעבריינים הואשמו בעבירות הפליליות הישירות, אלא המדינה פעלה לחלט את רכושם ולהרוס את התשתית הכלכלית שלהם. למעשה, פעולות מודיעין וחקירה מסוג זה הביאו לכך שכמה “מאורות פשע” ישראליים קרסו – חלקם ראשי ארגונים נשלחו לכלא לשנים ארוכות, ולאחרים כבר לא נותר ההון לחזור לפעילות פלילית באותה עוצמה.

מאבק כלכלי: הלבנת הון, חילוט ומודיעין פיננסי

הלבנת הון היא תהליך שבו מוסווים מקורו הבלתי-חוקי של רכוש או כסף, כדי לאפשר לעבריינים ליהנות מרווחי פשעיהם בלי לעורר חשד. החוק מגדיר “רכוש אסור” ככסף או נכסים שהושגו ישירות או בעקיפין מעבירת מקור, ששימשו לביצועה או איפשרו אותה, וכן רכוש שהוא תמורתו או רווחיו של רכוש כזה. למשל, אם ארגון פשע מרוויח ממכירת סמים (“עבירת מקור”), הכסף שצבר הוא רכוש אסור, ואם אותו כסף מושקע בנדל”ן או בעסק חוקי כדי להסוותו – הפעולה מהווה עבירה של הלבנת הון. הלבנת הון נחשבת “עבירה נלווית” – כלומר עבירה שמתבצעת כדי להשלים או לטשטש עבירות מקור אחרות (סמים, הונאה, שוחד, פשיעה מאורגנת וכו’).

מדוע יש להיאבק בהלבנת הון? יש לכך סיבות הן טקטיות והן אסטרטגיות. ברמה הטקטית, הצלחת העבריין “לכבס” את כספו מאפשרת לו לשמור על רווחי הפשע – ובכך משמרת את המניע הכספי להמשיך לעסוק בפשע. כל עוד העבריין יכול ליהנות מהכסף, הוא ימשיך בפעילות הפלילית ואפילו יגדיל אותה. בנוסף, תהליך ההלבנה מוחק ראיות ומקשה על רשויות האכיפה לקשור את הכסף לעבירה המקורית, מה שמסרבל חקירות ומונע ענישה. ההלבנה גם מייצרת שורה של עבירות משניות – כגון זיוף מסמכים, רישומי כזב במסמכי תאגידים, מתן שוחד לפקידים – שכולן פוגעות בשלטון החוק. ברמה האסטרטגית הרחבה, הון שחור משחית מערכות: הוא עלול לחלחל למנגנונים כלכליים וחברתיים, לשחד גורמי ממשל, ולהעניק לארגוני פשע עוצמה כלכלית שהופכת אותם ל”מדינה בתוך מדינה”. ללא מנגנון למניעת הלבנת ההון, פשיעה מקומית יכולה להתפתח לפשע מאורגן מושרש, עם משאבים מסדר גודל המאתגר את יציבות המשק והחברה.

משטרת ישראל – בשיתוף משרד המשפטים, הרשות לאיסור הלבנת הון ושאר רשויות – מיישמת שיטות מגוונות ללוחמה בהלבנת הון. אסטרטגיית היסוד היא “Follow the Money” – כלומר, פגיעה בעבריינים דרך הכיס. במסגרת זו נקבעו מספר יעדים מרכזיים לחקירות בהלבנת הון:

• העמדה לדין של המעורבים בעבירות הלבנת הון (לפי חוק איסור הלבנת הון, תש”ס-2000). בעבר, העבריינים היו נשפטים רק על עבירות המקור (כגון סחר בסמים), אך כיום מתווסף אישום עצמאי של הלבנת הון, שיכול לשאת עונש של עד 10 שנות מאסר או קנסות כבדים.
• חילוט רכוש נרחב: החוק מאפשר למדינה לבקש מבית המשפט לחלט (להפקיע) כל רכוש וכסף שמקורם בעבירה, עד לשווי של הרכוש האסור. מטרת המשטרה היא לחלט מרבית ככל האפשר מההון הבלתי חוקי שהצטבר בידי העבריינים. בכך לא רק שנשללת מהם הנאה מפרי הפשע, אלא גם נמנעת השקעת הכסף בפעילות פלילית עתידית.
• סיכול פעולות הלבנה בלתי הפיכות: ישנן פעולות הלבנה שאם לא ייעצרו בזמן, יאפשרו לעבריין להתבסס (למשל רכישת עסק לגיטימי גדול שיייצר לו כוח והשפעה). לכן, אם מתגלה הלבנה כזו באמצע התהליך, המשטרה תשקול להתערב מוקדם – אפילו במחיר חשיפת החקירה – כדי לסכל אותה לפני שתושלם.
• כתבי אישום בעבירות הנלוות: במקרים רבים ניתן להאשים את “מלביני ההון” גם בעבירות נוספות, כגון זיוף, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות מס, הפרת אמונים, שיבוש מהלכי משפט. מדיניות האכיפה גורסת שאין להסתפק באישום הלבנת ההון לבדו, אלא למצות את הדין בכל האספקטים – כדי להחמיר ענישה ולהרתיע.
• צעדי ענישה מנהליים: חוק איסור הלבנת הון מאפשר, במקרים חמורים, גם סנקציות כמו שלילת רישיון מקצועי או ביטול דרכון לאדם שהורשע והוכח ששימשו אותו בהלבנת הון (למשל אם עבריין פיננסי השתמש ברישיון יועץ השקעות כדי להלבין הון, ניתן לשלול ממנו את הרישיון המקצועי). צעד נוסף – אם כי נדיר – הוא הסרת אזרחות במקרים קיצוניים של מעורבות בטרור פיננסי, בהתאם לחוק האזרחות.
• הרחקה ממוקדי כוח: אם מתגלה שעבריין (או “איש קש” מטעמו) הצליח להתמנות למשרה ציבורית, להיבחר לתפקיד בשלטון המקומי, או לחדור לגוף רגיש – כחלק מהלבנת הון או מנגנון פשע – תפעל המשטרה יחד עם הרשויות הרלוונטיות לסלקו מתפקידו. המטרה היא למנוע ניצול עמדות סמכות לשם פעילות פלילית.

הטיפול המשטרתי בתיקי הלבנת הון הוא לעיתים מורכב וארוך טווח. הוא מצריך שלבים חשאיים (חקירה סמויה לאיסוף מודיעין וראיות כלכליות, לפני “פיצוץ” הפרשה) ושלבים גלויים (פשיטות, מעצרים ותפיסת רכוש). לרוב משלבים את חקירת הלבנת ההון בתוך חקירת עבירות המקור – תחת צוות חקירה אחד – כדי לנצל סינרגיה ולייעל את התהליך. כך, למשל, אם יחידת יאחב”ל חוקרת ארגון סחר בסמים, יצורף לצוות גם חוקר הלבנת הון שיתמקד במסלול הכסף של אותו ארגון. מודל זה אומץ בהצלחה בישראל והוא חלק מתורת העבודה של אח”ם.

לשם הצלחת המאבק, משטרת ישראל נדרשת לשיתוף פעולה מהיר עם חו”ל – שכן כסף “מלוכלך” נע כיום דיגיטלית מעבר לגבולות תוך שניות. במקרים רבים, סיכול הלבנת הון מתבסס על קבלת מידע מודיעיני פיננסי ממקבילות זרות. ישראל חברה מאז 2018 לארגון FATF – כוח המשימה הבינלאומי המוביל את המאבק הגלובלי בהלבנת הון ומימון טרור. עוד קודם לכן (משנת 2002) הוקמה הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור במשרד המשפטים, המשמשת כיחידת מודיעין פיננסי לאומית. הרשות אוספת ומנתחת דיווחים על פעולות חשודות שמתקבלים ממוסדות פיננסיים (בנקים, ביטוח, זירות קריפטו וכד’), ומפיצה דו”חות מודיעין פיננסי למשטרה ולשב”כ. גם הרשות היא חלק אינטגרלי מהמאבק: נציג שלה יושב במוקד המודיעין המשולב, והיא מסייעת באיתור חשבונות, איתור נכסים בחו”ל, זיהוי דפוסי הלבנה ועוד. בראש הרשות עמדו עד היום ארבעה מנהלים: עו”ד יהודה שפר (2002-2009), ד”ר פול לנדס (2009-2015), ד”ר שלומית ווגמן-רטנר (2015-2022) ועו”ד עילית אוסטרוביץ’-לוי (2022 ואילך). שפר, משפטן בכיר, היה בעבר המשנה לפרקליט המדינה והוביל את בניית שיתוף הפעולה עם המשטרה; לנדס הגיע ממערכת הביטחון והרחיב את יכולות כריית הנתונים; ווגמן, דוקטור למשפטים, הניחה את התשתית לקבלת ישראל כחברה מלאה ב; אוסטרוביץ’-לוי, כיום בראש הרשות, ממשיכה לחזק את הקשר עם משטרת ישראל למניעת מימון טרור (בראיונות הצהירה על הצורך ב”קואליציה בין-לאומית למאבק בכסף של חמאס”).

מדור תקיפה כלכלית וחוליית חילוט

בתוך חטיבת המודיעין עצמה הוקם מדור תקיפה כלכלית, שתפקידו לרכז את מאמץ המשטרה בתחום אכיפת חוק איסור הלבנת הון וביצוע חילוט רכוש עברייני. המדור עוסק בגיבוש תורת הפעלה ונוהלי עבודה בתחום הלבנת ההון, קביעת מנגנוני פיקוח ובקרה על פעילות יחידות המשטרה בנושא, ייזום תיקוני חקיקה והצעות חוק קשורות, ותיאום עבודת המשטרה עם רשויות מקבילות בחו”ל ועם גורמי פיקוח פיננסי בארץ. המדור גם אמון על פיתוח מידענות פיננסית במשטרה – כלומר הכשרת אנשי מודיעין בעלי התמחות פיננסית שיידעו לקרוא דוחות בנק, מאזני חברות, תרשימי מניות וכו’. במקרים רבים, המידע העדין הזה הוא שמביא לפריצת דרך (למשל גילוי שהכנסותיו המדווחות של חשוד אינן מצדיקות את אורח חייו המפואר, מה שמלמד על הכנסה פלילית סמויה).

יחד עם המדור פועלת חוליית החילוט – צוות קציני חילוט ייעודיים (בדרגות רפ”ק וסנ”צ) המשובצים במחוזות השונים. החוליה כוללת קצין חילוט ארצי ועוד ארבעה קצינים מחוזיים (צפון, מרכז, תל אביב, דרום). קצינים אלו כפופים מקצועית לחטיבת המודיעין, אך עובדים בצמוד לימ”ר (יחידה מרכזית) באותו מחוז. הם מצטרפים לחקירות שטח כבר בשלבים מוקדמים, ומכוונים לאיתור ותפיסת נכסי החשודים. תפקידם למעשה “לרדוף” אחר הכסף בעיצומה של החקירה הפלילית: בעוד החוקרים אוספים ראיות להפללת העבריין בעבירה העיקרית, קצין החילוט דואג להתחקות אחר חשבונות הבנק, הרכוש, המכוניות, הנדל”ן – כל מה שניתן לקשור ליעד בצורה ראייתית – כדי לתפוס זאת בזמן המעצר. לדוגמה, אם נעצר ראש ארגון פשע בביתו, באותו בוקר כבר תגיע חוליית חילוט לבית, תעקל את כלי הרכב בחניה, תתפוס מזומנים, ואולי גם תנפיק צווי מניעה על דירות שלו. במקביל, הקצין יעבור על מסמכים פיננסיים שנמצאו או ינתח את עסקי הכספים של החשוד. שיתוף פעולה בין-סוכנותי חיוני כאן: חוליית החילוט שומרת קשר עם גופי חקירה חוץ-משטרתיים – כגון חקירות מס הכנסה, חקירות ביטוח לאומי – ואלה מעבירים לה מידע שיכול לחשוף נכסים מוסתרים של העבריין. פעמים רבות שיתוף הפעולה הזה הניב “אוצרות”: למשל, דיווח של רשות המסים על חשבון בנק נסתר של העבריין בחו”ל, שאִפְשֵר להגיש בקשה בינלאומית לתפיסת הכספים בו.

חוליית החילוט גם עוסקת בהטמעת ידע ומיומנות בתחום: היא מפתחת הכשרות מיוחדות (כולל השתלמויות משותפות לשוטרים ולפרקליטים על חוקי חילוט ופסקי דין תקדימיים), מפרסמת הנחיות מקצועיות לקציני החילוט המחוזיים, ומפיצה לקחי ביצוע – כלומר ניתוחי מקרים שבהם הצליחו או נכשלו בחילוט, לטובת שיפור עתידי.

❖ נתון מעניין: משנת 2006 (עת הוקם המוקד המשולב) ועד 2023, חל זינוק עצום בהיקפי חילוטי הרכוש בפשיעה המאורגנת בישראל. בעוד שבתחילת התקופה עמד ממוצע החילוטים השנתי על כ-20 מיליון ₪, בעשור האחרון מדובר על מאות מיליוני שקלים מדי שנה שחולטו מאנשי פשיעה. כך למשל, בשנת 2018 דיווחה המשטרה על חילוטי שיא בסך למעלה מחצי מיליארד ₪ מפרשות פשיעה כלכלית – סכום הכולל חשבונות בנק בארץ ובחו”ל, נדל”ן, רכבי יוקרה ואפילו מטוס קל אחד. הנתונים הללו מעידים שהמשטרה, בסיוע חטיבת המודיעין, הצליחה להוציא את הרוח ממפרשי ארגוני הפשע: מנהיגי ארגונים שקודם ישבו על הון עתק מצאו עצמם לפתע מרוששים, מה שפגע ביכולתם לשלם לחיילים, לקנות אמצעי לחימה או להשקיע בהמשך פעילותם. גורם בכיר בחטיבה תיאר זאת כך: “עבריינים מוכנים לשבת בכלא – אבל כשלקחנו להם את הכסף, שברנו אותם באמת.”

חטיבת המודיעין של משטרת ישראל עומדת בחזית המאבק בפשע המודרני מכל הסוגים: החל מהפשע הקלאסי ברחוב, דרך עולם הפשע המאורגן וההון השחור, ועד טרור בינלאומי וקיברנטי. אנשיה – שוטרים, חוקרים, אנליסטים וטכנאים – פועלים לילה ויום מאחורי הקלעים, לרוב באלמוניות, כדי לאסוף את הפיסות מהפזל שמרכיב את תמונת האיומים על החברה. החטיבה משלבת ניסיון מסורתי בלוחמה בעבריינים עם חדשנות טכנולוגית וחשיבה אסטרטגית. שיתוף הפעולה ההדוק שפיתחה עם גופי אכיפה בארץ ובעולם הפך אותה לכוח מכפיל משמעותי: כפי שהיטיב לתאר זאת ניצב יואב סגלוביץ’ (לשעבר ראש אח”ם), “המודיעין המשטרתי הוא קו ההגנה הראשון של המדינה מפני פשיעה. רק אם נדע – נוכל להגיב. חטיבת המודיעין דואגת שנדע”