חדשות עולם הפשע והמשפט בישראל

ישראל חווה בשנים האחרונות עלייה משמעותית בהיקפי הפשיעה המדווחת. בתקופה 2020-2024 נפתחו במשטרת ישראל כ-1. 47 מיליון תיקי חקירה פליליים – בממוצע כ-294 אלף תיקים בשנה. שיעור הפשיעה השנתי עומד על כ-29 תיקים לאלף נפש, ובמצטבר חמש-שנתי מדובר בכ-144 תיקים לכל 1,000 תושבים. בשנת 2023 בלט זינוק חריג בפשיעה: מספר תיקי הפשע שנפתחו גדל ברוב הקטגוריות בהשוואה ל-2022. למשל, עבירות אלימות ועל סדר הציבורי רשמו עליות, וכמות גניבות הרכב עלתה בהתמדה. רק בתחום עבירות “כנגד המוסר” (סמים, זנות וכד’) נרשמה ירידה של 17% ב-2023 לעומת השנה הקודמת – מגמה שמיוחסת לביטול הרישום הפלילי על שימוש עצמי בקנאביס ולהגברת האכיפה בגבולות שמנעה הברחת סמים.

נתון מדאיג במיוחד הוא היקף מעשי הרצח. בשנת 2022 נרצחו בישראל 147 בני אדם, מהם 109 מקרב החברה הערבית. בשנת 2023 המספר זינק באופן חסר תקדים ל-299 נרצחים, מהם 233 ערבים – יותר מכפול מן השנה שקדמה לה. רוב העלייה מיוחסת להסלמת האלימות בארגוני הפשע במגזר הערבי, אך גם בערים יהודיות אירעו בתקופה זו חיסולים פליליים בולטים. טבלת השוואה: מספרי הנרצחים ב-2022 מול 2023:

מקור הנתונים: דו”ח מרכז טאוב ומידע משטרתי שפורסם בתקשורת.

גורמי אכיפת החוק מצביעים על מספר סיבות למגמות הללו. בשנים 2020-2022, בתקופת הגבלות הקורונה, חלה דווקא ירידה מסוימת בפשיעה, אך החל מסוף 2022 נרשם זינוק מחדש עם הסרת המגבלות. בתחילת רבעון 4 בשנת 2023, בעקבות פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” (אוקטובר 2023), חלה ירידה זמנית של כ-13% בפשיעה הכללית ברבעון זה – תופעה דומה למה שנצפה בישראל בתקופות חירום ביטחוניות בעבר. ואולם, עם חזרת השגרה ברבעון הראשון של 2024, הטרנד התהפך שוב: עבריינים ניצלו את הוואקום, ובתחומים כמו התפרצויות לדירות, גניבות רכב ופשיעה כלכלית חלה עלייה מחודשת. המשטרה מדווחת כי ברבעון הראשון של 2024 נרשמה ירידה של 35% בפריצות לבתים ו-21% בגניבות כלי רכב בהשוואה לאשתקד – מגמה חיובית שמיוחסת לתגבור פעילות האכיפה לאחר המלחמה. עם זאת, נתוני חברות הביטוח מצביעים על עלייה מחדש בגניבות הרכב ברבעון השני של 2024, מה שממחיש את הדינמיות של מפת הפשיעה.

חשוב לציין שהנתונים הרשמיים מתייחסים לפשיעה המדווחת בלבד. סקרים מעידים שחלק ניכר מהנפגעים אינם מגישים תלונה למשטרה – לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק כ-26% מנפגעי עבירה דיווחו על כך ב-2023, השיעור הנמוך בעשור האחרון. כלומר, היקף העבירות בפועל גבוה אף יותר מהמשתקף בסטטיסטיקה הרשמית. לאור זאת, התמונה המצטיירת היא של עליה משמעותית בעומס על מערכת האכיפה והמשפט. אכן, בסוף 2023 היו בבתי המשפט מעל 412 אלף תיקים פתוחים, בעוד מספר השופטים חסר תקנים (כ-5% פחות מהמצבה המלאה הנדרשת) – עומס שממחיש את האתגר בטיפול בגל הפשיעה.

גורמי הממשל התחייבו לתגבר את המאבק בפשיעה. השר לביטחון לאומי הנוכחי (איתמר בן גביר) נכנס לתפקידו בסוף 2022 תחת הבטחות להשבת ה”משילות” והביטחון האישי, אולם נכון לשנת 2023 הנתונים הראו הידרדרות: “זו הממשלה שהבטיחה משילות – אך הפשיעה זינקה” אמר מנכ”ל משרד לביטחון הפנים לשעבר, תומר לוטן, בביקורת על הטיפול הכושל בגל האלימות. בעקבות לחץ ציבורי ועתירות של התנועה לחופש המידע, נאלצה המשטרה לשוב ולפרסם ברבעון הראשון של 2024 את נתוני הפשיעה המעודכנים, לאחר שנחשד כי ב-2023 הופסק פרסומם השוטף בנימוק פוליטי. שקיפות הנתונים מאפשרת דיון ציבורי ומעקב אחר מאמצי הממשלה לריסון הפשיעה. הגם שהמשטרה שללה בתוקף טענות על “הסתרת נתונים”, המציאות בשטח – כפי שמשתקף במספרי התיקים ההולכים וגדלים, ובריבוי האירועים האלימים – מחייבת טיפול מערכתי ושיטתי.

“פוסטה” – אתר חדשות עולם הפלילים בישראל

“פוסטה” הוא אתר חדשות ישראלי ייחודי המוקדש לתחום המשפט והפלילים. האתר, שהוקם בשנת 2010 על ידי העיתונאי הוותיק אמיר זוהר, מסקר בהרחבה פרשיות פשע, חקירות, משפטים וחקיקה פלילית בישראל. מקור שמו של האתר הוא במונח הסלנג “פוסטה” – הכינוי לרכב השב”ס הגדול המוביל עצירים ואסירים מבתי המעצר לבתי המשפט ולבתי הסוהר מדי יום. השימוש בשם זה מבטא את זיקת האתר לעולם הפלילים ואת השאיפה “להוביל” את הסיקור בתחום. אמיר זוהר, מייסד ועורך ראשי של “פוסטה”, הוא עיתונאי פלילי בעל ניסיון של עשרות שנים, שצבר מוניטין בסיקור ארגוני פשע והמערכת המשטרתית. זוהר החל את דרכו בעיתונות הממסדית (בין השאר כתב ב”ידיעות אחרונות”, “מעריב” וגלובס) ובשנת 2010 עבר לפלטפורמה דיגיטלית עצמאית עם הקמת “פוסטה”. מאז, האתר הפך למקור מרכזי לעדכוני חדשות פלילים, תחקירים ופרשנויות בתחום.

התכנים באתר “פוסטה” משתרעים מעבר למדור הפלילים הקלאסי, וכוללים גם כיסוי של עולם המשפט הרחב: עדכונים על עורכי דין ושופטים, מאבק בארגוני פשיעה, שחיתות ציבורית, סוגיות צדק חברתי, משפט צבאי, דיני משפחה ותעבורה. בכך, “פוסטה” ממלא משבצת ייחודית בנוף התקשורת הישראלית – הוא מתמקד בעולם התחתון וזרועות אכיפת החוק באופן מקצועי ומעמיק, בדומה למגזינים ופורטלים ייעודיים בעולם. למשל, בארה”ב קיים האתר Gang Land News של העיתונאי הוותיק ג’רי קאפו, שמדווח על המאפיה הניו-יורקית; וכן הארגון OCCRP (פרויקט דיווח על פשע מאורגן ושחיתות) המסקר גלובלית רשתות פשיעה. גם באזור אמריקה הלטינית יש דוגמאות, כמו אתר InSight Crime, המתמקד בניתוח פשע מאורגן באמריקה. עם זאת, “פוסטה” מותאם לקהל הישראלי ושואב את כוחו מהיכרות ישירה עם זירות הפשע המקומיות ועם דמויות המפתח בעולם הפלילי הישראלי. האתר צבר אמינות בקרב קוראיו – חובבי ז’אנר הפשע, עיתונאים, משפטנים ואף גורמי משטרה – בשל הגישה למידע פנימי, דיווחים מהירים מהשטח וחשיפות בלעדיות.

על מנת לבסס את סמכותו כמוביל בתחומו, “פוסטה” מפרסם באופן שוטף סקירות על פרשות פליליות מתוקשרות, ראיונות עם עורכי דין, סנגורים ותובעים, וסיקור מתוך בתי המשפט. כך למשל, האתר נלווה למשפט התקשורתי של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (פרשת הולילנד) כשאמיר זוהר דיווח ישירות מאולם בית המשפט. צוות הכותבים של “פוסטה” כולל עיתונאים פליליים מוכרים, כשלצד זוהר עצמו בולט שמו של העיתונאי רוני חסון (כתב ופרשן), וכן מתפרסמות באתר כתבות של עיתונאים אורחים. “פוסטה” פעיל גם ברשתות החברתיות ומפעיל עמוד פופולרי ב-Facebook עם למעלה מ-66 אלף עוקבים, בו הוא משתף חדשות ועדכונים בזמן אמת. בכך, הצליח האתר ליצור סביבו קהילת קוראים נאמנה המתעניינת ב”מאחורי הקלעים” של עולם הפשע הישראלי.

מעניין לציין כיצד מייסד האתר אמיר זוהר עצמו משמש דמות בולטת בסיקור הפלילים בארץ. זוהר, שגדל באזור הקריות שבצפון ומכיר אישית את עולם הפשע שם, מרבה להתראיין כמומחה לכלי תקשורת אחרים. כך למשל התראיין אודות נפילת “המאפיה הקווקזית” בקריות – פרשה שעליה כתב בהרחבה – והסביר את חילופי הדורות בעולם התחתון (“בפשע, כמו בכדורגל, עולים שחקנים חדשים מהנוער ודוחקים את הוותיקים” אומר זוהר). זוהר הפך בזכות “פוסטה” לסמל של העיתונות הפלילית העצמאית – מעבר מעיתונות מסורתית לדיגיטלית, וחתירה להבאת ידע “מקצוענים” אל הקהל הרחב, כפי שמשתקף גם בסגנון כתיבת האתר המשלב מונחים מקצועיים והסברי חוק. היותו עיתונאי בלתי תלוי, שאינו כפוף לאילוצי מערכת גדולה, מאפשר לזוהר ול”פוסטה” לעתים לחשוף מידע נועז וביקורתי על רשויות האכיפה והמשפט, למשל תקלות בחקירות או כשלים באיסוף מודיעין משטרתי. בכך הפך “פוסטה” לגורם משפיע בשיח על פשיעה ומשפט בישראל, עד שיש הרואים בו מעין “ויקיפדיה פלילית” – מקור תוכן עשיר ומעמיק בנושאי פשיעה, אך בשפה נגישה לציבור הרחב.

מערכת אכיפת החוק וההליך הפלילי בישראל

הטיפול בפשיעה בישראל מופקד בידי מערכת אכיפת חוק ושיפוט מפותחת, הפרושה בכל רחבי הארץ. ההליך הפלילי בישראל מתנהל בעיקרו במתווה דומה למודל האנגלו-אמריקאי, עם התאמות מקומיות: חקירת עבירות בידי המשטרה, העמדה לדין בידי התביעה הכללית (פרקליטות המדינה או תובעי משטרה בעבירות קלות), ומשפט הנערך בבתי המשפט לפי חומרת העבירה. חוקי היסוד, ובראשם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מבטיחים את זכויות החשודים והנאשמים (כגון זכות להליך הוגן) לצד מתן סמכויות לרשויות החקירה. המסגרת החוקית המרכזית היא החוק הפלילי המעוגן בפקודת החוק הפלילי (הקרויה חוק העונשין, התשל”ז-1977), הקובעת את ההגדרות של עבירות פליליות ואת העונשים המרביים בצידן. לצידה קיימים חוקים מיוחדים (כמו פקודת הסמים המסוכנים, חוק איסור הלבנת הון, חוק המאבק בטרור ועוד) המסדירים תחומי עבירה ספציפיים.

הליכי האכיפה מתחילים לרוב בדיווח או בפעולת יזומה של משטרת ישראל. המשטרה, שעליה מופקד המשרד לביטחון לאומי, מונה שבעה מחוזות טריטוריאליים (צפון, חוף, מרכז, תל אביב, ירושלים, דרום, ויהודה ושומרון) וכן יחידות ארציות (כגון להב 433 לפשעים חמורים, ימ”ר בכל מחוז ללוחמה בפשיעה המאורגנת). לכל מחוז משטרה מפקד בדרגת ניצב ופריסה של תחנות משטרה מקומיות. טבלת דוגמה: מחוזות משטרת ישראל ופרטי יצירת קשר (מטה המחוז):

פרטי התחנות: מטות המחוזות לפי פרסום משטרת ישראל, 2023. בכל מחוז פועלות תחנות משטרה עירוניות וכן מרחבים אזוריים. למשל, במחוז תל אביב ישנם מרחבים כמו ירקון, דן ואיילון, כל אחד כולל מספר תחנות משנה. משטרת ישראל מפעילה גם יחידות מתמחות כגון יחידות סיור (יס”מ) להתמודדות עם אירועי אלימות ופיזור מהומות, יחידות כלבנים, מערך חבלה לסילוק פצצות ועוד – כל אלה מהווים כלים הכרחיים בלחימה בפשיעה.

לאחר סיום חקירת משטרה, התביעה הפלילית מחליטה על הגשת כתב אישום. במקרים של עבירות קלות יחסית (חטא ועוון) או כאשר הנאשם הוא קטין, התיקים עשויים להתברר במסגרת התביעה המשטרתית או לסגור בהסדר. עבירות חמורות (פשע, שעונשו מעל 3 שנות מאסר) נדונות בידי פרקליטות המדינה. לנאשם עומדת הזכות לייצוג משפטי, ובמידת הצורך – ימונה לו סנגור ציבורי מטעם המדינה (למשל, במידה שהוא חסר אמצעים, נאשם בעבירה חמורה מעל 5 שנות עונש, קטין, או שבית המשפט ראה צורך בכך). מערכת הסנגוריה הציבורית בישראל מספקת ייעוץ וייצוג חינם לאלפי חשודים ונאשמים הזכאים לכך לפי החוק.

הדיון המשפטי מתנהל בבתי המשפט בהתאם לערכאות: מרבית המשפטים הפליליים נערכים בבתי משפט שלום (ערכאה ראשונה לעבירות שדינן עד 7 שנות מאסר) ובבתי המשפט המחוזיים (לעבירות פשע חמורות, וכן כערכאת ערעור על השלום). בישראל פרוסים 6 בתי משפט מחוזיים: בירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע (דרום), מרכז (בלוד) וצפון (בנצרת). ערעורים נוספים ועתירות חוקתיות נדונים בבית המשפט העליון בירושלים, המשמש גם כבג”ץ. נכון לסוף שנת 2022 כיהנו בכלל מערכת בתי המשפט 799 שופטים ושופטות במשרה מלאה (ועוד 73 רשמים). בהרכב בית המשפט העליון מכהנים עד 15 שופטים בו-זמנית, ובכל מחוז מחוזי יש עשרות שופטים (כ-140-150 בסך הכל בערכאת המחוזי) והיתר בבתי משפט השלום (כולל שופטי נוער, תעבורה וכו’). השופטים מתמנים על ידי הוועדה לבחירת שופטים, והם בלתי תלויים בתפקידם.

לכל בית משפט מחוזי בישראל יש סגני נשיא ייעודיים לעניינים פליליים, המנהלים את הרכבי השופטים למשפטים פליליים מורכבים. כך, למשל, בבית המשפט המחוזי תל אביב (הגדול בארץ) כיהנה בעבר השופטת הילה גרסטל כסגנית נשיא לעניינים פליליים, ובירושלים מילא תפקיד דומה השופט אהרן פרקש (שגם כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי עד 2022). בהרכבי משפט פלילי משמעותיים משובצים לרוב שלושה שופטים מחוזיים. דוגמה ידועה היא ההרכב שדן בפרשת הולילנד: בראשו עמד השופט דוד רוזן מבית המשפט המחוזי תל אביב, אשר ב-2014 הרשיע את רה”מ לשעבר אולמרט בשוחד וגזר עליו מאסר. השופט רוזן התבלט בפסיקתו התקיפה וכיום משמש כנציב תלונות הציבור על הפרקליטות. שופט מחוזי בולט נוסף הוא יצחק אברג’יל – סליחה, יצחק עמית (לשעבר שופט מחוזי חיפה) המכהן כיום בבית המשפט העליון. בבית המשפט העליון בירושלים, שבראשו עומדת נכון ל-2025 הנשיאה אסתר חיות, מובאים ערעורים פליליים עקרוניים. למשל, בהרכב בערעור פרשת כביש החוף (רצח מחריד משנות ה-80) ישב השופט נעם סולברג, שפסיקתו שילבה ניתוח ראיות פורנזיות חדשניות לצד חידוד דרישות ההוכחה במשפט הפלילי.

ניתן לומר שבמערכת המשפט הפלילי הישראלית שוררת חלוקת עבודה: בתי משפט השלום מטפלים באלפי תיקים “נורמטיביים” (גניבות, אלימות מקומית, תיקים של אזרחים נורמטיביים שמעדו), בעוד בתי המשפט המחוזיים דנים בתיקי צווארון לבן גדולים, בארגוני פשע, בעבירות המתוחכמות ובפרשות הרצח. שופטי המחוזי צוברים מומחיות בתחומים אלה; חלקם אף מתקדמים לעליון. כך, ח’אלד כבוב, ששימש שנים כשופט פלילי במחוזי תל אביב והתמחה בעבירות כלכליות, מונה בשנת 2022 לשופט בית המשפט העליון – והיה לערבי המוסלמי הראשון בעליון (ציון דרך היסטורי במערכת המשפט). מלבדו, מכהנים כיום בהרכב העליון שופטים בולטים כמו יצחק עמית (המשנה לנשיאה, מומחה במשפט פלילי דיוני), אלכס שטיין (שהיה פרופ’ למשפט בארה”ב, נודע בפסיקותיו העקרוניות בזכויות נאשמים) ועוד. המערכת מקפידה גם על גיוון: יש בעליון נשים מובילות בתחום הפלילי כמו דפנה ברק-ארז (שפסיקותיה עיצבו את דיני ההגנה מן הצדק) ויעל וילנר, וכן יוצאי פרקליטות (לשעבר תובעים) לצד יוצאי סנגוריה. גיוון זה תורם לאיזון הגישות בפסיקה – בין החמרה בענישה על פשיעה חמורה לבין הגנה על זכויות חשודים ונאשמים בהליך.

הליך פלילי טיפוסי בישראל מתחיל כאמור בחקירת משטרה, ממשיך בהחלטת פרקליט על הגשת כתב אישום, דיון בהקראת האישום בבית משפט, ולעיתים קרובות מסתיים בהסדר טיעון. למעלה מ-80% מהתיקים הפליליים בישראל מוכרעים במסגרת עסקת טיעון ולא בפסק דין לאחר ניהול הוכחות מלא – נתון המשקף גם את העומס וגם את תמריץ הנאשמים לזכות בהקלה בעונש. במקרים שכן מגיעים להכרעת דין, קיימת זכות ערעור: נאשמים שהורשעו בבית משפט שלום זכאים לערער למחוזי, וממחוזי ניתן לערער ברשות לעליון. מערכת הענישה בישראל כוללת ענישה מגוונת: מעונשי קנס וענישה משקמת (כגון עבודות שירות לצורך שיקום עבריינים צעירים) ועד מאסרי עולם חובה בעבירות רצח. נכון ל-2023, בבתי הכלא בישראל מרצים עונשי מאסר עולם מעל 500 אסירים (מרביתם מחבלים מורשעים בבתי דין צבאיים, אך גם עשרות עבריינים פליליים מורשעים ברציחות). החלטות על שחרור מוקדם נתונות לוועדות שחרורים מיוחדות (במעמד של מעין-בית-משפט), הכפופות גם הן לביקורת שיפוטית של בית המשפט המחוזי. כך, מערכת המשפט והאכיפה בנויה לאזן בין הצורך בהגנה על הציבור מפני פשיעה, ענישת עבריינים והרתעה – לבין מנגנונים להבטחת הליך הוגן, שיקום והגנה על זכויות אדם.

עולם הפשע המאורגן: ארגוני פשיעה, חיסולים ומלחמות כנופיות

הפשע המאורגן בישראל התפתח מאז שנות ה-80 ממספר “משפחות פשע” מקומיות לכדי תופעה מרובדת עם ארגונים עברייניים רבי-עוצמה, רשתות הפועלות בפריסה ארצית ואף זליגה לחו”ל. בין משפחות הפשע היהודיות שצמחו בעבר נמנו “משפחת אלפרון” (שרבים מחבריה חוסלו בסכסוכים פנימיים; אבי המשפחה יעקב אלפרון חוסל במכוניתו ב-2008 בפיצוץ בלב תל אביב), “משפחת אבוטבול” (נתניה), “משפחת אברג’יל” (רמלה-לוד, שהתפתחה לארגון בינלאומי), ו”כנופיית רוזנשטיין” (תל אביב). במהלך שנות ה-2000, המשטרה הצליחה לסכל ולצמצם חלק מארגונים אלה – בין השאר באמצעות חוק מאבק בארגוני פשיעה (2003) המאפשר ענישה חמורה על עצם החברות בארגון פשע, ועד מדובבים ועדי מדינה שחדרו לארגונים. אך במקביל, עלו ופרחו ארגונים חדשים. בדרום הארץ בלטו בשנות ה-2000 ארגוניהם של האחים ניבי וחגי זגורי (מבאר שבע) וארגון שלום דומרני (אשקלון), שנודעו כמלחמתיים ואכזריים במיוחד. בצפון, החלו לפעול “המאפיה הקווקזית” (אשדוד ואשקלון) בהובלת ישי חנוכייב, וכנופיות יוצאי חבר המדינות בערים כמו נתניה וחיפה. גם הארגונים הערביים תפסו תאוצה – כנופיית ג’רושי (רמלה), כנופיית אבו לטיף (גליל), כנופיות ואדי ערה ועוד – אשר בהמשך יהפכו לשחקנים דומיננטיים.

החל מאמצע שנות ה-2010, מפת השליטה של הפשע המאורגן בישראל התעצבה מחדש. “דור המייסדים” – עבריינים ותיקים כדוגמת זאב רוזנשטיין (“הזאב”), פרנסואה אבוטבול, אסי אבוטבול, ריקו שירזי, אילן קארדי ואחרים – נוטרלו במידה רבה: חלקם נרצחו או נפצעו, ואחרים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. אחד השיאים במאבק המשטרתי בארגוני הפשע היה פרשה 512, במסגרתה הוגשו בשנת 2015 כתבי אישום נרחבים נגד עשרות ראשי ארגוני פשיעה בעבר ובהווה. בפרשה זו נכללו בין היתר האחים יצחק ומאיר אברג’יל, העבריין איתי (אלישע) שלינגר, עמיר מולנר, עופר לקס ועוד, והואשמו בעבירות של ניהול ארגון פשע, סחר בסמים, ניסיונות רצח וחיסולים שבוצעו בארץ ובחו”ל בשנים קודמות. משפט ענק זה התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב למעלה משבע שנים, וביוני 2022 נחתם בגזר דין תקדימי: יצחק אברג’יל, מי שנחשב לאחד מראשי הפשע החזקים בתולדות המדינה, נדון ל-3 מאסרי עולם ועוד 30 שנות מאסר. בית המשפט כינה את אברג’יל “קטגוריה אחרת של פשיעה” בשל היקף מעשיו. גם יתר הנאשמים המרכזיים בפרשה, כמו האחים שלום ודני יצחק, הורשעו ונידונו לשנות מאסר ממושכות. פרשה 512 סימנה נקודת מפנה – היא ערערה את ההיררכיות בעולם התחתון: חלק מראשי הארגונים נשלחו לכלא לתקופות ארוכות, מה שיצר “חלל” שאליו שאפו גורמים חדשים להיכנס.

לתוך החלל הזה נכנסו ארגונים צעירים ופרצו סכסוכים חדשים על טריטוריות וכספים. בדרום, עם כליאת האחים זגורי ודומרני, עלה כוכבו של בני שלמה – עבריין בן דור ההמשך שהיה בעבר יד ימינו של דומרני. שלמה הנהיג ארגון עצמאי בנגב ובשפלה, עד שנפגע בסופו של דבר: באוקטובר 2022 הוא חוסל ביריות ע”י מתנקשים בתחנת דלק באזור ראשון לציון, בצהרי היום. חיסולו הדרמטי של בני שלמה – שנחשב “יעד מספר 1” של המשטרה בדרום – המחיש עד כמה הסכסוכים הפנימיים בין כנופיות הפכו קטלניים ונועזים. לפי החשד, מאחורי ההתנקשות בשלמה עמד ארגון הפשע ג’רושי מרמלה, שהיה בקשרי ברית ונקמה עם גורמים בדרום. ואכן, כעבור שנה של מצוד, בסוף 2023 נלכד חשוד מרכזי ברצח, צעיר בן 20 ממשפחת ג’רושי, והוא הואשם בכך בבית המשפט. חיסול בני שלמה היווה חלק ממלחמת חיסולים כוללת בדרום: אנשיו של דומרני ופלג שפרש מארגונו (ארגון האחים לביא מאשדוד) נאבקו על השליטה לאחר ששלמה “הוצא מהמשחק”. במהלך 2021-2023 אירעו בסכסוך הזה מספר ניסיונות חיסול רועשים, בהם פיצוץ מטען בלב אולם אירועים באשקלון (בו נפצע קשה ראש ארגון האחים לביא, עמוס לביא) וניסיונות התנקשות בדמויות כמו אייל נגר – איש כספים של ארגון שלמה שהפך מטרה לחיסול ונודע בכינויו “החמקן” עקב שרידותו.

גם בצפון התרחשו תמורות: המאפיה הקווקזית בקריות – ארגון ותיק שאיים על אזור הקריות שנים רבות – חוסלה כמעט לגמרי. מנהיגיה, האחים למשפחת איסקוב, נרצחו זה אחר זה במסגרת נקמות אכזריות. באוגוסט 2023 חוסל בקריית ביאליק איתן איסקוב, אחרי שאחיו שומי ובנו נרצחו ב-2021. בכך הגיעה לסופה “המאפיה הקווקזית” ההיסטורית שפעלה באזור חיפה, ופינתה את הזירה לכנופיות ערביות ולארגון הפשע נהריה (בהנהגת מיכאל מור). אמיר זוהר, שסיקר את הפרשה, תיאר זאת כך: “הרצח של שומי איסקוב היה הסוף האמיתי של המשפחה, והרצח של איתן הוא ספיח – הסיום של האפיזודה שלהם”. ואכן, מאבקי הכנופיות באיזור הצפון כיום מערבים בעיקר את ארגוני הפשע הערביים (משפחות כמו חרירי, נג’מי, וכו’) שנכנסו לחלל שהותירו הקווקזים.

במגזר הערבי בפרט, גל חסר תקדים של אלימות פוקד את היישובים: בשנת 2023 נשברו שיאים עגומים עם מעל 230 נרצחים ערבים, רבים מהם צעירים שחוסלו כחלק ממלחמות בין חמולות וארגוני פשע ערבים. דוגמה מחרידה אירעה בכפר יפיע שבגליל ביוני 2023: חמישה בני אדם נורו למוות במתחם לשטיפת מכוניות – טבח שהתברר כחלק מסכסוך בין ארגוני פשע בצפון. בין הנרצחים ביפיע היה גם נער בן 15 (ראמי מרג’יה) שלא היה מעורב ישירות בפשע. אירוע זה, יחד עם סדרת רציחות קשות נוספות (כגון רצח כפול בטירה של מועמד לראשות העיר ושלושה מעוזריו בספטמבר 2023), ממחישים את אובדן תחושת הביטחון בחברה הערבית. המשטרה הכריזה על הקמת צוותי חקירה מיוחדים ו”שיתוף פעולה עם שב”כ” להתמודדות עם מימדי הטרור הפלילי – אך עד כה, רמת הפענוח של מקרי הרצח במגזר הערבי נותרה נמוכה, ונדרש מאמץ מתוגבר להשבת הסדר.

על אף המאמצים, התופעה של “חיסולים” ונסיונות התנקשות בעולם התחתון מוסיפה להיות נפוצה. העבריינים נוקטים שיטות מגוונות: מטעני חבלה המוטמנים ברכבים, ירי מטווח קצר של רוכבי אופנוע רעולי פנים, ואף שימוש בכלי נשק אוטומטיים בלב אזורים מיושבים. כך למשל, פיצוץ מכונית תופת שאירע בחודש מאי 2022 בכביש החוף – ליד מחלף ינאי – נועד לחסל עבריין מוכר, ופצע קשה עוברי אורח תמימים. ירי צלפים לעבר יעד פשע בלב אזור הומה באשקלון (2021) גרם לפציעת שוטר שחלף באזור. דוגמה נוספת: בפברואר 2020 התפוצץ מטען באופנוע בלב נתניה, ופצע קשה מקורב למשפחת פשע מקומית – אירוע שהיה חלק מסכסוך בין פלגי כנופיה. בכל המקרים הללו, הציבור הרחב עלול להיפגע כתוצר לוואי של מלחמות העבריינים, והדבר מעורר ביקורת ציבורית חריפה על אוזלת היד של המשטרה במניעה מראש של אירועים כאלה.

ארגוני הפשיעה מתאפיינים כיום במבנה מבוזר וגמיש. לרוב לא מדובר ב”משפחות” גרעיניות כפי שהיה בעבר, אלא בבריתות אינטרסים משתנות. עבריינים חוברים לפי צורך לעסקה או לחיסול יעד משותף, ולעיתים אותו עבריין נמנה על כמה ארגונים בו זמנית (למשל כקבלן חיסולים עצמאי). המשטרה משתמשת בכלים מיוחדים להתמודד עם התופעה: האזנות סתר נרחבות, סוכנים סמויים (כמו הסוכן המכונה “אל צ’אפו” שהפליל 33 חשודים בסחר סמים במרכז הארץ), ועדי מדינה. עם זאת, ארגוני הפשע למדו גם הם לפתח נוגדנים: הם משתמשים בקודים מוצפנים בתקשורת, מחזיקים “חיילים” נאמנים שמוכנים לרצות מאסר תמורת תמורה כספית למשפחותיהם, ולעיתים אף חודרים לתוך גורמי האכיפה (כפי שנחשף ב”פרשת בלומנטל”, שבה קצין משטרה בכיר הואשם בהדלפת מידע לארגון פשע).

בעשור האחרון, פשיעת הצווארון הכחול (אלימות, סחר בסמים, גביית דמי חסות) הצטרפה אליה פשיעת צווארון לבן מצד ארגוני הפשע. עבריינים זיהו את הפוטנציאל הכלכלי בעבירות הונאה, הלבנת הון, הונאות פונזי וחדירה לעולם העסקים הלגיטימי. מספר ארגוני פשע השקיעו את רווחיהם “השחורים” ברכישת נכסי נדל”ן, מיזמים חוקיים לכאורה ואף קבוצות ספורט. דוגמה בולטת הייתה חדירת עבריינים לשוק הקנאביס הרפואי דרך חברות קש, או נסיונות של עבריינים להשתלט על מכרזי תשתיות ועירייה (מה שהוביל לחקירות משטרה מתוקשרות בכמה רשויות מקומיות).

כדי להמחיש את ההיקף הכלכלי: בשנת 2020 העריכה הרשות לאיסור הלבנת הון כי היקף הכלכלה השחורה בישראל (כספים שלא דווחו) מגיע לכ-50 מיליארד ש”ח בשנה, חלק משמעותי ממנה מגיע מפעילות עבריינית. ארגוני הפשע מעורבים בכך דרך גביית “פרוטקשן” (דמי חסות) מעסקים, הלוואות בשוק האפור בריבית קצוצה, והפעלת רשתות הימורים לא חוקיים (פיזיים ומקוונים). דמי החסות הפכו למכת מדינה: בענף הבנייה למשל, קבלנים באזורים מסוימים נאלצים לשלם לארגוני פשע מקומיים תמורת “שמירה” – ואם לא, ציוד כבד שלהם עולה באש. לפי הערכות משטרתיות משנת 2022, לפחות 25% מאתרי הבנייה בצפון ובדרום נתונים לסחיטת דמי חסות. רק מעטים מהמקרים מגיעים לתלונה – הקבלנים חוששים מנקמה ונמנעים משיתוף פעולה עם המשטרה. אולם, כאשר כבר מוגשים כתבי אישום, בתי המשפט נוקטים יד קשה: לאחרונה נגזרו 15 שנות מאסר על ראש חוליית פרוטקשן בגליל שהצית עשרות כלי רכב של עסק שסירב לשלם.

עולם הפשע המאורגן הישראלי הוא שדה קרב מתמיד בין רשויות החוק לעבריינים מתוחכמים, אלימים ובעלי משאבים גדולים. על אף הישגים נקודתיים – כמו מאסר ממושך של ראשי ארגון, ירידה זמנית בהיקף החיסולים, וחילוט רכוש עברייני בעשרות מיליוני שקלים מדי שנה – ניצבת מערכת אכיפת החוק בפני אתגרים מתחדשים: דור עבריינים צעיר וחסר מורא, שתוף פעולה הדוק בין כנופיות יהודיות וערביות, וטשטוש הגבולות בין פשע “רחוב” לפשע כלכלי וטכנולוגי. ההתמודדות מחייבת משאבים, חקיקה גמישה (למשל, הרחבת שימוש בצווי האזנת סתר וחקיקה נגד ארגוני פשיעה בינלאומיים), ובעיקר התמדה – כפי שמעיר גורם בכיר במשטרה, “המלחמה בפשע המאורגן היא ריצה למרחקים ארוכים, כל הצלחה היא זמנית וצריך להמשיך להפעיל לחץ מתמיד”.

עבירות סמים וסחר בינלאומי

קטגוריה מרכזית של פשיעה חמורה בישראל היא עבירות הסמים – ייצור, הברחה, סחר והפצה של סמים בלתי-חוקיים. ישראל נמצאת בתפר בין יבשות וכמדינה בעלת גבולות מגוונים (יבשתיים עם מצרים וירדן, ונתיבי הים והאוויר) היא מהווה גם יעד לצריכת סמים וגם נקודת מעבר (טרנזיט) בנתיבי סחר סמים בינלאומיים. סוגי הסמים הנפוצים כוללים קנאביס ומריחואנה (בכמויות גדולות, למרות הקלה בחוק לגבי שימוש עצמי), קוקאין, אקסטזי וסמי הזיה, וכן בשנים האחרונות גם סמי פנטזי ודומיהם המיוצרים במעבדות מחתרת. בנוסף, ישנו ייצור מקומי מצומצם של סמי “נייס גאי” (קטגוריה של קנבינואידים סינתטיים) אשר אף שהיה חוקי בעבר, הוצא אל מחוץ לחוק.

בהיבט ההברחות, משטרת ישראל וצה”ל מתמודדים מדי חודש עם נסיונות הברחת סמים דרך הגבולות, בעיקר בגבול מצרים ובגבול לבנון. בגבול מצרים (סיני-נגב) מדובר לרוב בהברחות חשיש ומריחואנה על ידי בדואים, ולעיתים גם הרואין. צה”ל הקים יחידות תצפית ותגובה מהירה לסכל הברחות – לדוגמה, ביולי 2022 סיכלו לוחמי יחידת “ברדלס” הברחה של 31 ק”ג חשיש בשווי 1. 2 מיליון ₪ באזור ניצנה. בגבול לבנון, ארגון חיזבאללה מעורב בהברחות של קוקאין וכדורי קפטגון (סם אמפטמין פופולרי במזרח התיכון) כדי לממן פעילותו; כמה הברחות גדולות סוכלו בשנים 2021-2023, ובאחת מהן אף התגלו חומרי נפץ מוסלקים יחד עם הסמים.

מן העבר השני, ישראל כיעד: ארגוני פשיעה מנסים ליבא לישראל משלוחי סמים בקנה מידה גדול דרך הים והאוויר. בשנים האחרונות חשפה המשטרה מספר פרשות הברחה ענקיות. בנובמבר 2022 דווח כי על אוניית משא שהובילה פחם מקולומביה לפרגוואי (בדרך לישראל) נתפסו לא פחות מ-2. 3 טון קוקאין מוסלקים בתוך אריזות הפחם – בשיטה מתוחכמת שחשפו רשויות אכיפה זרות. שווי הקוקאין העצום הזה (שהיה מיועד בסופו של דבר להגיע לארגוני הפשע בארץ) נאמד בכחצי מיליארד ש”ח. לפי הערכת המשטרה, ארגון פשע ישראלי גדול השקיע כ-25 מיליון דולר במימון אותה הברחה, בתקווה לגרוף רווח עתק אם תצלח. במקרה אחר, בתחילת 2023, פעלה רשת עבריינים ישראלים ביחד עם שותפים בספרד להביא מאות ק”ג קוקאין לישראל; החקירה (בשיתוף משטרת ספרד) הניבה מעצרים וחשיפת הרשת.

אפילו אנשי עסקים ובעלי ממון נקשרו לעתים בניסיונות הברחה: בנובמבר 2021 נעצר איש עסקים מוכר ממרכז הארץ בחשד שהסתיר משלוח של 600 ק”ג “קריסטל מETH” (סם מסוכן) בתוך מכולה של רהיטים שהגיעה מחו”ל – הסם, בשווי כ-90 מיליון ש”ח, היה מיועד להפצה בישראל. גורמי משטרה מסרו כי סביר שארגון פשע גדול עומד מאחורי יזמה כזו, כאשר איש העסקים תפקד כחוליה חולפת בשרשרת, תמורת נתח מרווחי העתק.

במישור האכיפה, המשטרה מצליחה מדי שנה לתפוס חלק קטן אך משמעותי מתנועת הסמים: בשנת 2022 לבדה הוחרמו בישראל מעל 4 טון קנאביס, 120 ק”ג הרואין, 220 ק”ג קוקאין וכ-300 אלף כדורי אקסטזי – לצד פירוק עשרות מעבדות הידרו, כך לפי דוחות המשטרה. מגמה חדשה שנצפתה היא עלייה בניצול הדואר וחברות שילוח מהיר להבאת סמים “עד הבית”: מאות חבילות של סמים נתפסו בדואר ישראל ב-2021-2023 (בעיקר כדורי MDMA, LSD וקוקאין בכמויות קטנות). המשטרה הקימה יחידה ייעודית (“בלדר”) למעקב אחר חבילות חשודות במרכז המיון, בשיתוף פעולה עם המכס ורשות הדואר.

ראוי להזכיר גם את תופעת הסחר בסמים בתוך החברה הערבית – היא מהווה מקור מימון משמעותי לרבים מארגוני הפשע הערביים. בכפרים ובערים ערביות מסוימות הוקמו “מוקדי סחר” קבועים (מעין drive-thru לסמים) המשרתים גם לקוחות יהודים. המשטרה ביצעה פשיטות מתוקשרות על חלק ממוקדים אלה (למשל בטייבה וכפר קאסם), אך לרוב הם חוזרים לפעול מיד לאחר שהכוחות עוזבים, משום שהפעילים הזוטרים משוחררים מהר. הניסיון מלמד שיש צורך בטיפול עומק – תעסוקה וחינוך בקהילה – כדי למגר לחלוטין את נגע הסחר.

בכל הנוגע לענישה, בתי המשפט בישראל שומרים על הבחנה בין דרגות חומרה: צרכני סמים קלים לשימוש עצמי מופנים בדרך כלל למסלול של אי-הפללה וקנסות מנהליים, בהתאם למדיניות הממשלה בעשור האחרון. אולם בעבירות של סחר, ייבוא וייצוא סמים – הענישה כבדה. למשל, בשנת 2020 גזר בית משפט המחוזי בלוד 15 שנות מאסר על נאשם שהורשע בהברחת 50 ק”ג קוקאין דרך נתב”ג. במקרים של ראשי קרטלים בינלאומיים שפעלו מישראל, הרשויות משתפות פעולה עם עמיתיהן בחו”ל להסגרה: בשנת 2021 הסגירה ישראל לארה”ב שלושה אזרחים ישראלים (אורי מימון, אפיק טורי וגלעד מזוגי) שנמלטו לאחר שהונו כ-150 מיליון דולר במסחר “אופציות בינאריות” – בעיקר משום שבארה”ב העונשים על פשעים אלה חמורים יותר.

פרשה בינלאומית מפורסמת הייתה שערוריית האופציות הבינאריות: מאות ישראלים עבדו בחברות שהפעילו אתרי אינטרנט שהתחזו לפלטפורמות השקעה לגיטימיות, אך בפועל רימו לקוחות מכל העולם וגרפו את כספם. לחץ בינלאומי הביא את הכנסת לאסור את פעילות אופציות הבינאריות לחלוטין ב-2017, אך לא לפני ששם ישראל נקשר בהונאות ענק. המנכ”לית של חברת “יוקום”, לי אלבז, הורשעה בארה”ב ב-2019 בהונאת משקיעים בהיקף 145 מיליון דולר ונידונה ל-22 שנות מאסר. בנוסף, בית משפט פדרלי הורה ב-2022 לשלושה ישראלים (אלבז, יוסי הרצוג ושלום פרץ) לשלם קנס עתק של 452 מיליון דולר בשל חלקם בהונאה זו. זו אחת הדוגמאות כיצד ישראלים היו מעורבים בפשיעה חובקת עולם, וכיום משתפים גורמי האכיפה בארץ פעולה עם רשויות חוץ להבאת עבריינים לדין.

פשיעה כלכלית, הונאות ועבירות “צווארון לבן”

מלבד הפשיעה האלימה, בישראל קיימת תופעה נרחבת של פשיעה כלכלית – עבירות מרמה, הונאות, שחיתות ציבורית, עבירות מס והלבנת הון. לעיתים קרובות מדובר בנורמות עברייניות בקרב אנשי “צווארון לבן” – אנשי עסקים, פוליטיקאים, ונושאי משרה – שפועלים מתוך תאוות בצע או תחושת חסינות. את הפשיעה הזו חוקרת בעיקר יחידת להב 433 (יחידה ארצית במשטרה המכונה “FBI הישראלי”), יחד עם רשות המסים והרשות לניירות ערך (במקרי עבירות בשוק ההון).

דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות: “פרשת 4000” – משפטו המתמשך של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים בשל יחסיו עם איש העסקים שאול אלוביץ’ (בעל השליטה באתר וואלה ו”יקום”), וכן “פרשת 1000/2000” (שיוך טובות הנאה וקנוניה בתקשורת) – מהוות את משפט השחיתות הפוליטי הגדול בתולדות ישראל. משפט נתניהו החל במאי 2020 במחוזי ירושלים עם 333 עדי תביעה ברשימה, ועד ספטמבר 2023 נשמעו למעלה מ-120 עדים (מתוכם 3 עדי מדינה). משפט זה עדיין מתנהל, והוא הפך לעוגן של השיח הציבורי בשנים האחרונות, המדגים את נחישות רשויות החוק להעמיד לדין גם את בעלי השררה הגבוהים ביותר.

בזירה העסקית, פרשת ההונאה הגדולה של משה חוגג עוררה הדים: חוגג, איש הייטק והשקעות, נחשד כי גייס במרמה 290 מיליון דולר ממשקיעים בתחום המטבעות הקריפטוגרפיים ועשה בהם שימוש לטובתו האישית, לרבות רכישת קבוצת הכדורגל בית”ר ירושלים. חוגג נחקר גם בחשד לעבירות מין חמורות (קיום מסיבות מין עם נשים, מתוכן קטינות, בתמורה לתשלום). בדצמבר 2022 הודיעה המשטרה שהתיק נגדו הבשיל ל”תשתית ראייתית” מבוססת להעמדה לדין בעבירות מרמה, גניבה, הלבנת הון ועבירות מין. אולם, נכון ל-2025 טרם הוגש כתב אישום רשמי נגד חוגג, בין היתר עקב עיכובים בבחינת חומר הראיות (ההליכים הואטו בשל אירועי החירום של 2023). תיק חוגג מדגים את המורכבות של חקירת הונאות פיננסיות עתירות נתונים, במיוחד בתחום חדש יחסית כמו קריפטו, שבו הפיקוח הרגולטורי בארץ היה דל בשנים שעברו.

שוק ההון הישראלי ידע אף הוא שערוריות פליליות. המקרה הידוע ביותר הוא של איל ההון נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה בקונצרן IDB. דנקנר הורשע בשנת 2016 בהרצת מניות – ביצוע עסקאות פיקטיביות במניות חברת אי. די. בי אחזקות כדי לנפח את ערכן לקראת הנפקה – וב-2018 הוחמר עונשו בעליון לשלוש שנות מאסר בפועל. דנקנר, שפעם נחשב המיליארדר החזק במשק, הפך לסמל למאבק בתרבות “הטייקונים” העבריינית. שותפו למזימה, הברוקר איתי שטרום, נדון למאסר אף הוא. פסיקת בית המשפט העליון בפרשה הבהירה כי בתי המשפט לא יסבלו מניפולציות בשוק ההון הפוגעות באמונם של המשקיעים – אפילו אם הנאשמים הם אנשי עילית כלכלית. בעקבות זאת, רשויות האכיפה (רשות ניירות ערך) הגבירו פיקוח ואכיפה נגד חשדות להרצת מניות, מידע פנים והונאת משקיעים. פרשות מתוקשרות נוספות כללו את “פרשת מליסרון” (הרצת אג”ח בידי בעל שליטה – הסתיימה בהרשעה), “פרשת פסגות” (מנהלי בית השקעות שהורשעו בתרמית בני”ע), ועוד. הענישה בעבירות אלו אומנם קלה מעבירות “רחוב” אלימות (בדרך כלל שנות מאסר בודדות), אך המגמה היא להעלותה עם הזמן כדי ליצור הרתעה בתחום הפיננסי.

שחיתות ציבורית היא פן נוסף של פשיעה כלכלית. בישראל הועמדו לדין בשני העשורים האחרונים נשיא מדינה (משה קצב, שהורשע באונס), ראשי ממשלה (אהוד אולמרט, שהורשע בשוחד, ובנימין נתניהו שמשפטו מתנהל כאמור), שרים, חברי כנסת, ראשי ערים ופקידי ממשל – בעבירות הנעות מעתירת שוחד, עבור במרמה והפרת אמונים, ועד גניבה מקופה ציבורית. העונשים משתנים לפי חומרת המעשה: קצב ריצה 5 שנות מאסר, אולמרט 16 חודשי מאסר, וכמה ראשי ערים (שלומי לחיאני מבת-ים, למשל) נשפטו למאסרים של חודשים ספורים במסגרת עסקאות טיעון, מה שעורר ביקורת ציבורית על עונשים קלים יחסית. בשנת 2022 הורשע סגן השר לשעבר פיינשטיין בקבלת שוחד מקבלנים וריצה שנת מאסר. דו”חות מבקר המדינה ממשיכים לחשוף כשלים ומחדלים במנגנונים המונעים שחיתות, אך גם מדגישים התקדמות: למשל, אימוץ תוכניות אתיקה במשרדי ממשלה, והקמת יחידה משטרתית ייעודית לחקירת עבירות שחיתות (להב 433 יחידת “להב – יהלום”).

הלבנת הון – “כביסת” כספים שהושגו בעבירה והסוואת מקורם – היא עבירה שבשנים האחרונות נאכפת בקפדנות. חוק איסור הלבנת הון (2000) ותקנותיו חייבו את הבנקים, חברות הביטוח ונותני שירותי אשראי ודיגיטל לדווח על פעולות חשודות. כך מצליחה הרשות לאיסור הלבנת הון לאתר תזרימי כספים חריגים. דוגמה: בשנת 2021 חשפה הרשות רשת הלבנה בהיקף עשרות מיליוני ש”ח שבה היו מעורבים חלפני כספים בירושלים שקלטו מזומנים מארגוני פשיעה והעבירו אותם דרך חשבונות קש בארץ ובחו”ל. בית המשפט גזר 7-10 שנות מאסר על ראשי הרשת. בנוסף, מחרימים רשויות החוק מדי שנה נכסים רבים מעבריינים: בשנת 2022 חילטה המדינה רכוש בשווי כ-120 מיליון ₪ בתיקים פליליים (בתוכם נכסי נדל”ן, רכבי יוקרה, חשבונות בנק וכו’), כדי לשלול מהעבריינים את ההנאה מפירות העבירה. צעד זה, שלעיתים פוגע בהם יותר מהמאסר, זכה לעידוד בתי המשפט.

טבלת דוגמה – מקרים בולטים בפשיעה הכלכלית 2018-2023:

(הטבלה לעיל מדגימה את טווח עבירות הצווארון הלבן בישראל ואת מצב הטיפול בהן בבתי המשפט, נכון ל-2023. )

ישראל מציגה בשנים האחרונות אכיפה גוברת נגד פשיעה כלכלית: יותר חקירות, יותר כתבי אישום והחמרה מסוימת בענישה. בתי המשפט מדגישים בהכרעות הדין מסר ערכי – שאמון הציבור בטוהר המידות ובשוק הוגן הוא נכס חיוני, ומי שפוגע בו ייענש בחומרה. למרות זאת, האתגר נמשך: עבריינים כלכליים מאמצים טכנולוגיות חדשות, משתמשים באנשי קש ובמקלטי מס זרים, ולעיתים נהנים מיחסי הון-שלטון שמקשים על חשיפתם. רשויות האכיפה קוראות לכן להגברת שיתוף הפעולה הבינלאומי (למשל חילופי מידע מודיעיני על תנועות הון), להרחבת סמכויות (כגון יכולת חילוט רכוש ללא הרשעה במקרים של בריחת חשודים לחו”ל) ולהעלאת המודעות הציבורית – כצעדים משלימים במאבק המתמשך נגד הפשיעה הכלכלית.

פשיעת סייבר וטכנולוגיה – איומים חדשים והתמודדות

בעידן הדיגיטלי, גם זירת הפשע עברה מהרחוב אל מרחבי הסייבר. ישראל, כמדינה טכנולוגית מאוד, מתמודדת עם גל גובר של עבירות מחשב, פשעי אינטרנט ושימוש לרעה בכלי בינה מלאכותית. פשעי סייבר כוללים בין היתר מתקפות “כופרה” (Ransomware) שמשתקות מערכות של ארגונים ודורשות דמי כופר, פריצות למאגרי מידע רגישים למטרות ריגול או סחיטה, הונאות “פישינג” ברשת במטרה לגנוב פרטי אשראי, הפצת תוכנות זדוניות, ועוד. גורמים עברייניים – מקומיים וזרים – מנצלים את האנונימיות היחסית ברשת, את הקושי בחציית גבולות אכיפה ואת הפערים בחוק כדי להוציא לפועל פשעים רווחיים.

התפתחות משמעותית מהשנה-שנתיים האחרונות היא אימוץ כלי בינה מלאכותית (AI) על ידי עבריינים. לדברי רפ”ק דודי קץ, מפקד יחידת הסייבר בלהב 433, “ארגוני הפשע בישראל מאמצים את הבינה המלאכותית ומבצעים באמצעותה עבירות התחזות וסחיטה. . . זה לא מדע בדיוני, זה כבר קורה”. אחת הדוגמאות המדאיגות היא שימוש בטכנולוגיות דיפ-פייק (Deepfake) ליצירת זיופים משכנעים של קול או וידאו. עבריינים כבר מסוגלים לקחת הקלטה של קול, ולהשתמש במנועי AI כדי להפיק חיקוי קול זהה של אדם אחר. בפועל אירעו מקרים בהם עבריין התחזה טלפונית בעזרת דיפ-פייק קולי למנכ”ל חברה גדולה, התקשר לסמנכ”ל הכספים ו”הורה” לו לבצע העברת כסף דחופה – וכך הצליח לרמות את העובד ולגנוב סכומי עתק. במשטרה מציינים שתרחיש זה (הנקרא “whaling” – דיוג בכירים) כבר אינו תיאוריה אלא מציאות, ומזהירים כי הציבור וארגונים עסקיים צריכים לנקוט ערנות מוגברת.

טכנולוגיית בינה מלאכותית אחרת שנוצלה בפשיעה היא צ’אטבוטים חכמים דוגמת ChatGPT. חוקרי סייבר הראו כי ניתן “לשכנע” את הבוט לייצר קוד זדוני למחשבים, לכתוב הודעות דיוג מותאמות אישית ואפילו ליצור תוכן פייק-ניוז משכנע. למעשה, מחסום הכניסה לפשעי סייבר ירד משמעותית – פושעים עם מיומנות טכנית בסיסית יכולים להיעזר בכלי AI לייצר מיילי פישינג מתוחכמים ללא שגיאות (אפילו בשפה גבוהה, כך שהקורבנות לא יחשדו). חברות אבטחה הזהירו שמדובר בשינוי “משחק” בתחום: פעולות שהצריכו בעבר האקר מומחה ניתנות כעת לביצוע בהדרכת AI. יתרה מזו, ישנו חשש כי בוטי AI ישמשו להונאה מתמשכת: לדוגמה, פושעי סייבר כבר בוחנים שימוש בבוטים לשיחות צ’אט עם קורבנות – כלומר, במקום שהקורבן ישים לב שמשהו לא כשורה (כפי שקורה כשמתכתבים עם עבריין שבאנגלית רצוצה דורש סיסמאות), בוט AI יכול לנהל שיחה קולחת ואמינה מאוד, ובכך לשכנע את הקורבן “לשתף פעולה” (למשל למסור קוד אימות שנשלח לטלפון).

בד בבד, התרחבה תופעת התקיפות על תשתיות מחשוב ציבוריות בישראל, לעיתים בידי ארגוני פשיעה ולעיתים בידי האקרים לאומנים. בשנים 2020-2023 אירעו כמה מתקפות “כופרה” גדולות: על חברת הביטוח שירביט (דצמבר 2020) – במהלכה דלפו פרטים אישיים של מבוטחים; על בית החולים הלל יפה (אוקטובר 2021) – ששיתקה מערכות חיוניות למספר ימים; וכן על רשות הדואר וחברות תעשייה. חלק ממתקפות אלו יוחסו לקבוצות האקרים ממזרח אירופה, אך בחלקם היו מעורבים גם גורמים ישראלים שסיפקו מודיעין או גישה.

משטרת ישראל הגיבה בהקמת יחידות ייעודיות ללוחמת סייבר. בלהב 433 פועלת היחידה הארצית למאבק בפשעי סייבר (יאל”כ), המצוידת באנשי מקצוע וציוד מתקדם לאיתור עברייני מחשב. גם בשב”כ ובאמ”ן (מודיעין צבאי) קיימות מחלקות לסייבר-פלילי כשמדובר באיומים על ביטחון המדינה. בשנת 2022 הכריזה הממשלה על תוכנית לאומית לחיזוק הגנת הסייבר במגזר האזרחי, כולל חובת דיווח של חברות על מתקפות וסיוע ממשלתי לשיקום. יחד עם זאת, באוקטובר 2023 חשף מבקר המדינה כי כ-50% מהגופים הציבוריים בישראל טרם יישמו נהלי אבטחה בסיסיים, מה שהופך אותם לפגיעים – כר פורה לעברייני סייבר.

אחת ההתלבטויות המוסריות והמשפטיות החדשות היא שימוש המשטרה עצמה בבינה מלאכותית. מצלמות חכמות עם יכולת זיהוי פנים ואלגוריתמי AI כבר פרושות בערים מסוימות (ירושלים ות”א בין היתר) ומשמשות לזיהוי חשודים במרחב הציבורי. המשטרה פיתחה גם מערכת AI לחיזוי פשיעה (בדומה לפרויקט משטרת בריטניה שדלף, אשר נועד לנבא מי עשוי לבצע רצח). אולם, חשיפת “פרשת פגסוס” (שימוש של המשטרה בתוכנת ריגול לטלפונים ללא אישור משפטי) בתחילת 2022 עוררה חשדנות ציבורית רבה. בעקבותיה, ועדת מררי שסיימה בדיקה המליצה להגביל משמעותית את הפעלת הטכנולוגיות הפולשניות ע”י המשטרה. לכן, לפי המשטרה, נכון ל-2023 הוחלט “להימנע מפיתוח” כלים מבוססי AI לפילוח ואיתור חשודים עד להסדרת התחום בחקיקה. ביקורת נוספת מגיעה מארגוני זכויות הפרט לגבי סכנת “הקופסה השחורה” – החלטות AI שקשה לערער עליהן. למשל, אם אלגוריתם יקבע שאדם מסוים “בסבירות גבוהה” יבצע עבירה, כיצד יגן עצמו אותו אדם משפטית?

מערכת המשפט כבר מתחילה להתמודד עם שאלות אלה. במשפט פלילי שהתנהל ב-2023 בגין תקיפה מינית, התגלה שהנאשם השתמש בדיפ-פייק כדי ליצור סרטונים בהם “פניו” של מתלונן משולבים בסצנות פורנוגרפיות – זאת על מנת לסחוט אותו. בית המשפט קבע שהשימוש בדיפ-פייק מהווה הכנת חומר תועבה בכוונה להפיץ, והרשיע את הנאשם, תוך הדגשה שעבירה מסורתית כמו סחיטה באיומים מתעדכנת בהקשר הטכנולוגי.

פן אחר הוא עבירות קריפטוגרפיה – למשל גניבת מטבעות ביטקוין מארנקים דיגיטליים, או הפעלת אתרי “דארקנט” לסחר בסמים ובנשק. ישראלים היו מעורבים בכמה מקרים כאלו. בשנת 2020 נעצר ע”י ה-FBI ישראלי בשם גל ולדר, שהואשם בהפעלת שוק סחר בסמים ב”דארקנט” (אתר בשם DeepMart) בו נסחרו סמים בשווי מיליוני דולרים באמצעות ביטקוין. ולדר הוסגר לארה”ב ונדון שם למאסר ממושך.

לא ניתן לסיים פרק זה בלי להזכיר את פרשת NSO/Pegasus – חברת סייבר ישראלית שפיתחה תוכנת ריגול מתקדמת (פגסוס) שמסוגלת להשתלט על טלפונים ניידים ללא ידיעת המשתמש. למרות שפגסוס נמכרה רשמית רק לגופי ביטחון בחו”ל למלחמה בטרור ופשע חמור, תחקירים חשפו שבמקרים מסוימים נעשה בכלי שימוש גם נגד עיתונאים, פעילי זכויות ואף אזרחים ישראלים. שערורייה זו הובילה לבדיקת משרד המשפטים ולפגיעה במוניטין תעשיית הסייבר ההתקפי בארץ. בהיבט הפלילי, עלתה שאלה האם שימוש בלתי-חוקי בכלי כזה מהווה עבירה; ואכן, היועמ”ש הנוכחי הבהיר שמשטרה או ארגון אחר שיפעיל רוגלה ללא צו כדין – אנשיו עלולים לעמוד לדין בעבירות של פגיעה בפרטיות והאזנת סתר.

לסיכום, חזית הפשיעה הטכנולוגית מתרחבת במהירות. ישראל – כאומת סייבר – צריכה לאזן בין היתרונות שמציעה הטכנולוגיה ללחימה בפשיעה, לבין הסיכון שהיא תנוצל בידי עבריינים או שתפגע בפרטיות יתר על המידה. המחוקק הישראלי כבר דן בעדכוני חקיקה (כגון חוק הגנת הסייבר המוצע, וחוק הבינה המלאכותית העתידי). קובעי המדיניות מדגישים את הצורך בהגברת מודעות הציבור: לא ללחוץ על קישורים חשודים, לא למסור סיסמאות, לוודא אימות כפול. חברות מקומיות משקיעות יותר באבטחת מידע ומגייסות יוצאי יחידות סייבר. במקביל, המשטרה משתפת פעולה יותר עם אינטרפול וזרועות אכיפה זרות לחקירת פשיעת רשת, כי הפושעים לא מכירים בגבולות מדינתיים. נראה שבעתיד, זירה זו תוסיף להיות אתגר מרכזי – “המרדף אחר העבריין” עבר, לפחות בחלקו, למרחב הווירטואלי.

עורכי הדין הפליליים המובילים בישראל

המוניטין של מערכת אכיפת החוק תלוי לא רק בשופטים ובשוטרים, אלא גם בסנגורים הפליליים – עורכי הדין המגנים על נאשמים. בישראל פועלים מאות עורכי דין בתחום הפלילי, אך קומץ מתוכם ניצבים בטופ וזוכים להכרה ציבורית בשל הישגיהם. אלה הם הפרקליטים אשר מייצגים בתיקים המתוקשרים ביותר – מפוליטיקאים ועד ראשי פשע – ולעיתים מצליחים לחולל מהפכים מפתיעים בתוצאות משפט. דירוגים שנתיים, כדוגמת “Dun’s 100” ו-BDI, מדרגים את המשרדים הפליליים המובילים. לפי דירוג Duns לשנת 2022, רשימת הצמרת כללה את עוה”ד אבי חימי, ירום הלוי, משה שרמן, יהודה פריד, טל גבאי וציון אמיר – שמות אלה חוזרים ומופיעים כעורכי הדין הפליליים המבוקשים בישראל.

עורכי דין אלה מאופיינים בשילוב של ניסיון רב, יכולת הופעה מרשימה בבתי המשפט, וקשרים והיכרות עמוקה עם המערכת. למשל, עו”ד ציון אמיר – שזכה לחשיפה רחבה כמייצגו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב במשפטו, וכן ייצג דמויות כמו השר לשעבר גונן שגב, הבדרן דודו טופז וראשי ארגוני פשע – נודע כסנגור שאינו חושש מתיקים “אבודים” ומנהל קרבות משפטיים עד הסוף. עו”ד אבי חימי, שבנוסף לעבודתו כסנגור אף שימש כראש לשכת עורכי הדין (עד שפרש ב-2023), מתמקד בתיקי צווארון לבן, עבירות סמים ועבירות מין חמורות. חימי הקים את משרדו ב-1990, ומשרדו ייצג בין היתר אישי ציבור, ראשי ערים ואף שחקני כדורגל. ירום הלוי, בדומה, פעיל משנת 1990 ומוכר בכך שרשם תקדימים משפטיים מרשימים – בהם זיכוי נאשם ברצח למרות עדות מרשיעה של שני עדי מדינה, וזיכוי אחר של נאשם ברצח לאחר שהוכיח כי פעל בזמן התקף אפילפסיה. עו”ד הלוי גם מוביל בשנים האחרונות את ההגנה על רומן זדורוב בבקשתו למשפט חוזר – פרשה שזכתה לתהודה ציבורית רחבה, שבה הצליח הלוי להביא לזיכויו של זדורוב (אחרי שהיה מורשע שנים).

משה שרמן הוא שם נוסף שמוזכר בצמרת – משרדו מוכר עוד משנות ה-80 בסנגוריה הפלילית. שרמן ייצג מגוון רחב של נאשמים, מנערים ועד עברייני צמרת, והיה מעורב בכמה פרשות ידועות, בין היתר במשפטים נגד חברי כנופיית מע״צ בשנות ה-90. יהודה פריד וטל גבאי מנהלים יחד משרד בוטיק (פריד-גבאי) שנבחר תדיר לאחד המשרדים הפליליים המובילים. עו”ד פריד מוביל במחלקת הפלילים של המשרד ועוסק רבות בתיקי פשיעה חמורה, בעוד עו”ד גבאי מתמחה בליטיגציה של צווארון לבן. בין הישגיהם – ייצוג מוצלח של מלכה לייפר (מנהלת בית ספר חרדית שהואשמה בתקיפה מינית של קטינות באוסטרליה) במאבקה נגד ההסגרה: הם הצליחו בשלב ראשון לעכב את הליכי ההסגרה בטענת חוסר כשירות נפשית, אף שבסופו של דבר לייפר הוסגרה והורשעה.

לצד אלה, ראוי לציין גם עורכי דין שהתפרסמו בדירוג BDI של 2023: שרון נהרי (ידוע כמומחה להסגרות בינלאומיות ולעבירות בינלאומיות; ייצג אנשי עסקים ישראלים בהליכי הסגרה לארה”ב), תמי אולמן (הייתה סנגורית ידועה בחיפה – בין השאר ייצגה את רוצחי הנער דניאל חזוט – ולימים מונתה לשופטת בית משפט השלום בחיפה), אלעד שאול (דור צעיר, מדורג כבעל מומחיות בסייבר ובלבנת הון), לירן זילברמן (בנו של שופט בדימוס, צבר הישגים בתיקי מרמה גדולים) ויעל גרוסמן (מתמחה בעבירות כלכליות, בעלת רקע כיועצת משפטית של רשות ני”ע).

עורכי דין פליליים מובילים פזורים בכל רחבי הארץ, אם כי עיקרם מרוכז באזור תל אביב והמרכז – בסמוך לריכוז העסקים ובתי המשפט הגדולים. בירושלים, בולט משרד פריד-גבאי כאמור, וכן עורכי דין כמו נבות תל-צור (שייצג את רה”מ נתניהו בתחילת חקירותיו בתיק 4000) ואיתן מעוז (ייצג בפרשות שחיתות של אישי ציבור). בחיפה ובצפון פעלו דמויות כמנוח ד”ר יעקב וינרוט (אמנם מת”א, אך ייצג לקוחות בצפון; וינרוט נודע כסנגור-על בפשיעת צווארון לבן עד לפטירתו ב-2018) וכן עו”ד דורון נוי (המוכר מתיקי הברחת סמים גדולים בנמל חיפה). בדרום, לעיתים קרובות ארגוני פשיעה שוכרים דווקא את שירותי המשרדים התל-אביביים המובילים. כך ארגון דומרני שכר בעבר את עו”ד שרון נהרי להגנה על בכיריו. יחד עם זאת, ישנם מספר עורכי דין מצוינים הפועלים מהפריפריה: למשל, דוד יפתח (לשעבר שופט מחוזי ת”א, חזר לעריכת דין ופתח משרד בבאר שבע), או יורם חכם ז”ל (שפעל באזור השפלה וייצג עבריינים מהדרום, אך נרצח בעצמו בפיצוץ רכבו ב-2008 – חיסול שמיוחס לארגון פשע שנטר לו טינה).

טבלה: עורכי דין פליליים בולטים בישראל ומאפייניהם (מדגם)

(הטבלה מציגה עורכי דין ידועי-שם, את אזור פעולתם העיקרי, התמחותם ופעילות נבחרת; מבוסס על מידע מדירוגי Duns100 ו-BDI. )

יש לציין כי רבים מעורכי הדין הפליליים המובילים התחילו את דרכם בכלל כתובעים בפרקליטות, מה שנתן להם היכרות “מבפנים” עם חשיבת התביעה. למשל, ד”ר יעקב וינרוט (ז”ל), שכונה “גדול סנגורי הצווארון הלבן”, התמחה בצעירותו אצל היועמ”ש שמגר לפני שעבר לסנגוריה. עו”ד נבות תל-צור, גם הוא מבכירי התחום (ייצג את רה”מ אולמרט, את שר האוצר הירשזון ואחרים), החל את דרכו כפרקליט מדינה. המעבר “מהצד שמאשים לצד שמגן” מעניק יתרון הבנה לסנגורים בהתמודדות עם חומר ראיות, עדי מדינה וניהול מו”מ מול התביעה. מנגד, חלק מהסנגורים הבכירים פונים בהמשך לכהונת שיפוט – כמו תמי אולמן (שופטת), יורם דנציגר (סנגור לשעבר שמונה לשופט עליון), וכמובן אהרן ברק (שהיה סנגור קצרות בתחילת דרכו).

הסנגורים המובילים זוכים לא פעם לסיקור תקשורתי, ולעיתים גם לביקורת ציבורית כשנראה שהם “מחלצים” עבריינים מעונש. אולם, יש לזכור כי חזקת החפות והזכות לייצוג הן מאבני היסוד של המשפט. פרקליט פלילי טוב נועד להבטיח שנאשם יקבל את יומו בבית המשפט, שההליך יתנהל בהגינות, ושלא יורשע חף מפשע. בישראל היו מספר זיכויים מפורסמים הודות לעבודת סנגורים מקצועית: פרשת הרצח בבר-נוער (2013) קרסה והתיק נגד הנאשם נסגר ללא הרשעה, במידה רבה בשל חתירת הסנגורים לחשיפת ליקויים בחקירה; מקרה אחר הוא נאשם שהואשם ברצח כפול בנתניה וזוכה בערעור בעליון לאחר שעו”ד ירום הלוי חשף כשלים בראיות התביעה. גם כאשר הראיות מכריעות, סנגורים מצליחים לעיתים להמתיק עונשים בטיעונים לעונש (למשל, להציג נסיבות חיים מקלות, שיקום, או מחדלי חקירה שהצדיקו ענישה מתונה יותר).

לא בכדי, דמויות כמו ציון אמיר, אביגדור פלדמן, ששי גז, ועוד – נהפכו לסלבריטאים קטנים בישראל. הם מתראיינים, כותבים ספרים (עו”ד פלדמן, למשל, מפרסם טורים פובליציסטיים נוקבים) ומשתתפים בדיוני חקיקה בכנסת בנושאי משפט פלילי. רבים מהם פעילים גם בהגנה על זכויות אדם: פלדמן היה בין מייסדי ארגון “בצלם” ואף ייצג נאשמים בעבירות בטחון כמו מרדכי ואנונו וח”כ לשעבר באסל גטאס. כך, הסנגורים הבכירים מהווים חלק משמעותי מעולם הפלילים הרחב – לא רק כפרקליטים בשכר, אלא גם כקולות במאבקים ציבוריים על דמותו של החוק הפלילי.

העיתונאים והכתבים הפליליים בישראל

מי שמנגיש לציבור את כל סיפורי הפשע, הדרמות המשפטיות והאירועים הפליליים הם הכתבים הפליליים – עיתונאים המתמחים בסיקור תחום המשטרה והפלילים. בישראל צמחה לאורך השנים קהילת כתבי פלילים חזקה, שרבים מחבריה הפכו מוכרים כמעט כמו העבריינים והשוטרים שהם מסקרים. קטגוריה זו של עיתונאים כוללת כמה דורות: וותיקים שהחלו לפעול בשנות ה-70 וה-80, לצד כישרונות צעירים שנכנסו לתחום בעשור האחרון.

העיתונאי הפלילי המזוהה ביותר הוא כנראה משה נוסבאום – הכתב הוותיק לענייני משטרה בערוץ 12 (חדשות 2 לשעבר). נוסבאום, יליד 1953, מסקר כבר כ-40 שנה אירועי פשיעה וטרור מבזקיים ומדווח מזירות פיגועים, רציחות ופרשיות שחיתות. הוא בעל הסגנון הייחודי (קול צרוד ומונוטוני מעט אך סמכותי) עד שהפך לדמות חיקוי בתרבות הפופ. נוסבאום החל ככתב רדיו בקול ישראל בשנות ה-80, ועם הקמת ערוץ 2 ב-1993 מונה לכתב המשטרה הראשי של חברת החדשות – תפקיד בו הוא מחזיק עד היום. נוסבאום ידוע ברשת הקשרים הענפה שלו במשטרה: לעיתים קרובות ידיעות ראשוניות על חקירות או מעצרים גדולים מדווחות על ידיו. למרות שמאז 2021 הוא מתמודד עם מחלת ALS שפגעה בדיבורו, באפריל 2023 הוחזר נוסבאום למסך באמצעות טכנולוגיית AI שיצרה עבורו “דמות וירטואלית” המדברת בקולו הממוחשב – פתרון חלוצי שמאפשר לו להמשיך לדווח.

שם בולט נוסף הוא בוקי נאה – שנחשב ל”אגדה” בקרב הכתבים. ברוך (בוקי) נאה, יליד 1957, שימש כתב פלילים ב”ידיעות אחרונות” במשך יותר מ-20 שנה. נאה התפרסם ביכולתו להשתלב בעולם העבריינים – הוא נהג להסתובב בלילות בדרום ת”א, להכיר אישית עבריינים, להשתתף בהלוויות של דמויות מפוקפקות ולהביא סיפורים “מבפנים”. טורו השבועי “הזווית של בוקי” ב”ידיעות” שילב סלנג עברייני ופרטי מידע שרק הוא הגיע אליהם. בשנת 2008 פרש נאה מעיתונות יומית ופנה ליזמות טלוויזיונית (השתתף בריאליטי “הישרדות VIP”) ולהפעלת סיורי פשע בתל אביב – בהם הוא מדריך סיור באוטובוס לתיירים בנתיבי הפשע של העיר, ומספר אנקדוטות מאחורי הקלעים. בוקי נאה נחשב לסמל של כתב פלילים שטח, ברוח התקופה שחלפה – היום רוב הכתבים אינם מנהלים קשרים קרובים עם עבריינים מחשש לניגוד עניינים ולדיני האתיקה.

ברשימת הכתבים הפליליים המוכרים ניתן למצוא גם את שמעון איפרגן (כתב Mako בדרום, בעבר “מעריב”), אורלי אלקלעי (כתבת כאן 11, המתמחה באזור הצפון), ברהנו טגניה (כתב חדשות 12, בעבר באזור המרכז), אלי סניור (כתב Ynet לשעבר; ידוע בסקופים מעניינים, כגון חשיפת התפתחות דרמטית בתיק רצח באמצעות מקור), דורון הרמן (ראש דסק הפלילים בחדשות 13 לשעבר, עזב ב-2021 להקים חברת סטארט-אפ בתחום חינוך ברשת). כתבים נוספים: עדי מאירי (רשת ב’ – קול ישראל), רוני זינגר (בעבר “הארץ”), מאור צור (חדשות 13 – מתמקד גם בפשעי המגזר הערבי), גלעד שלמור (חדשות 12 – שמו עלה לכותרות כשהתחפש בעצמו לחרדי כדי לתעד הטרדות במאה שערים), בוקי נאה (כאמור, כיום יותר פובליציסט), אילה חסון (חברת כנסת כיום, אך בעבר כתבת פלילים בערוץ 1 – חשפה את פרשת בר-און חברון בשנות ה-90).

לפי מקורות,כיום פעילים 29 כתבים פליליים מוכרים. ביניהם גם תמר איש-שלום (כיום מגישת חדשות 13, החלה דרכה בחדשות פלילים), נסלי ברדה (עיתונאית תחקירים שהחלה ככתבת פלילים בגלי צה”ל), אור רביד (כתב חדשות 13 הצעיר), חן ליברמן (ערוץ 13), בוקי נאה, דנה סומברג (ערוץ 14), אלי לוי (מגיש רדיו בחיפה, בעבר כתב פלילים בצפון), ניר גונטז’ (היה כתב “העיר”), יעל שטרנהל (במקור היסטוריונית, כותבת גם על פשיעה), לירן תמרי (Ynet בירושלים). הרשימה ארוכה ומלמדת עד כמה תחום הסיקור הפלילי ריתק דורות של עיתונאים.

תפקידו של כתב פלילים הוא מאתגר: הוא ניצב לעיתים קרובות בחזית זירת אירוע פלילי, מדווח בשידור חי מזירות רצח, פיגועים, הפגנות אלימות ופשיטות משטרה. הוא נדרש לפתח מקורות הן במשטרה והן בעולם התחתון, לשמוע מידע חסוי מבלי לחשוף מקורות, ולעבדו לדיווח עיתונאי מובן וענייני. כתבים פליליים טובים צריכים לשלב אמינות וזהירות (כדי לא לפגוע בחקירה מתנהלת או בהליך משפטי, דבר שיכול להוביל אף לצו איסור פרסום) עם יכולת דרמטית לתאר סיפור פשע באופן מושך. חלק מהכתבים, כמו משה נוסבאום וברהנו טגניה, מתמחים גם בדיווח טלוויזיוני מבצעי – כולל הופעות מבוקרות ליד זירות כדי לא “לזהם” זירת פשע. אחרים, דוגמת אלי סניור או שלומי הלר (כתב וואלה), מצטיינים בחשיפת סקופים מתוך החדרים הסגורים – למשל, חשיפת זהות עד מדינה בפרשה 512 (סקופ שפורסם ב”וואלה” ועורר סערה).

במהלך השנים היו גם מקרים שבהם עיתונאים פליליים הפכו בעצמם למטרה: העבריין שלום דומרני למשל נחשד בעבר כי ניסה להתנכל לכתב אלי לוי בחיפה, וזרק רימון הלם לעבר ביתו של כתב Mako שמעון איפרגן בב”ש (2017) – איפרגן דיווח “לא קרה לי מקרה כזה ב-33 שנותיי ככתב”. בעקבות מקרים כאלה, עיתונאים קיבלו לעיתים אבטחה זמנית. רוב העבריינים מבינים שאין תוחלת לפגוע בעיתונאים, אך מדובר בסיכון מקצועי ממשי.

למרות הסיכונים, הכתבים הפליליים ממלאים תפקיד חיוני: הם חושפים ליקויים (למשל פרשת המחדל בבדיקות DNA במשטרה נחשפה ע”י כתבת לילך וייסמן ב-2005), הם מעלים מודעות לנושאים (האלימות במגזר הערבי קיבלה ביטוי יומיומי דרך כתבים כמו מאור צור), ולעיתים אף מסייעים לנפגעי פשע על ידי מתן במה. התקשורת הפלילית בישראל גם משפיעה על דעת הקהל ועל קובעי מדיניות – לדוגמה, סדרת כתבות על תאונות “פגע וברח” של כתב חדשות 12 גלעד שלמור הביאה להחמרת ענישה בעבירות אלה.

עולם הפלילים הישראלי משתקף אל הציבור דרך עדשת העיתונות: עיתונאים כדוגמת נוסבאום, נאה, איפרגן, טגניה ואחרים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנרטיבים של פרשות פשע גדולות. הם מתעמתים עם דוברים משטרתיים, מביאים סיפורים אנושיים של קורבנות, ומדי פעם – כמו אמנון לוי בסדרת “פשע בפנים” – אפילו יוזמים מבצעי תחקיר עצמאיים החושפים פשעים נסתרים (לוי חשף ב-2019 תופעה של “כלא בתוך כלא” כששידר ממצלמה נסתרת מבפנים באגף עבריינים בכלא איילון). בכך, העיתונות הפלילית תורמת לריסון הכוח (של הרשויות) ולפיקוח הציבורי על הנעשה בעולם הפשע.

התפתחויות בפלילים בעולם ה-AI והסייבר

כבר נגענו בפשיעת סייבר ובינה מלאכותית, אולם ראוי להתייחס בנפרד להתפתחויות פליליות ספציפיות בתחום ה-AI, אשר צוברות תאוצה וישפיעו מאוד על עולם הפשע וחקיקת הענישה בעתיד הקרוב. בינה מלאכותית (AI) היא טכנולוגיה משבשת (disruptive) המשנה תעשיות רבות – וגם את תעשיית הפשע. מעבר לשימוש בה בידי עבריינים (כמתואר לעיל: התחזויות קוליות, יצירת פורנו-נקמה מזויף, כתיבת נוזקות), גם רשויות החוק מנסות לרתום אותה.

לדוגמה, משטרת ניו יורק הודיעה ב-2023 כי תדרוש מחברות בינה מלאכותית לאמץ “תוכניות בטיחות” שימנעו שימוש לרעה בבוטים שלהן לביצוע פשעים. בבריטניה, נחשף כי הממשלה מפתחת AI לחיזוי מקרי רצח, מה שגרר ביקורת מארגוני זכויות בשל פוטנציאל לפגיעה בזכויות חשודים. בישראל, השב”כ גילה ב-2023 כי פיתח כלי דמוי ChatGPT לשימוש פנימי, שסייע באיתור איומים טרוריסטיים על בסיס ניתוח Big Data. במקביל, יחידת הסייבר הארצית מנסה לפתח אלגוריתמים שיזהו דפוסים של הונאות רשת על סמך אלפי תלונות שמתקבלות, במטרה להתריע בזמן אמת לבנקים ולגורמים בסכנה.

אחד האתגרים המשפטיים החדשים הוא השאלה מי נושא באחריות כש-AI “מבצע עבירה”. למשל, אם רכב אוטונומי (שמונע ע”י AI) ידרוס הולך רגל במזיד – האם ניתן להאשימו? ולמעשה, כבר היה אירוע קרוב לכך: בפלורידה דיווחו שהתוכנה של רכב טסלה זיהתה הולך רגל כ”קונוס תנועה” והתנגשה בו. בישראל, עו”ד דן שרון פרסם מאמר משפטי בשם “כשבינה מלאכותית מבצעת עבירה” (2025) בו הציע מודל להטלת אחריות משפטית בהליך הפלילי על יוצרי האלגוריתם או המפעילים, ולא על ה-AI עצמו. מודלים כאלה עשויים להיכנס לחקיקה עתידית, שכן ברור ש-AI כשלעצמו אינו סובייקט לענישה, אך בהחלט יש צורך ברגולציה על שימושיו.

גם שוק הסמים והנשק הושפע מ-AI: דווח שבעולם שיווק הנשק, ברוני מלחמה משתמשים בבינה מלאכותית כדי לאתר קונים פוטנציאליים ברשת החשוכה. בפן החיובי, AI מסייע בניטור עסקאות חשודות במערכת הפיננסית – בנקים בארץ התקינו מערכות למידת-מכונה שמזהות תבניות של הלבנת הון על סמך התנהלות חשבון (כך התגלתה למשל רשת הלבנת הון שקשורה לארגון הפשע אברג’יל, כש-AI התריע על פעולות חריגות בסניף בנק באזור השפלה).

אפילו בבתי הכלא הגיעה החדשנות: שירות בתי הסוהר בוחן הכנסת מצלמות AI לתאים כדי לזהות בזמן אמת ניסיונות בריחה או פגיעה עצמית של אסירים. כמו כן, הופעל פיילוט של רובוט בינה מלאכותית המשמש כמדריך שיקום וירטואלי לאסירים לקראת שחרור – הרובוט מדמה סיטואציות יומיומיות בחוץ כדי לבדוק את תגובות האסיר ולתת ציון רמת סיכון. פרויקטים כאלה עשויים לצמצם שיעורי חזרה לפשיעה (רצידיביזם) בעתיד.

לבסוף, מעניין לציין את הדיון האתי סביב AI בבתי המשפט: עלתה השאלה האם מותר להשתמש בכלי AI (כמו ChatGPT) בניסוח כתבי טענות או אפילו פסקי דין. בארה”ב היה תקדים בו עו”ד הגיש לבית משפט תקדים משפטי “שנוצר” ע”י בינה מלאכותית – והסתבר שהציטוטים היו בדויים, מה שכמעט עלה לו בסנקציות. בישראל, נכון ל-2025, אין הנחיה רשמית בנושא, אך לשכת עורכי הדין הוציאה אזהרה לחבריה שלא להגיש מסמכים שלא נבדקו בקפדנות על ידם. מערכת בתי המשפט עצמה שוקלת ליישם AI כדי לסווג ולתעדף תיקים – למשל, מודל שבוחן כתבי אישום וקובע את רמת החומרה לצורך תיעדוף שמיעת מעצרים – אך המהלך בשלב בחינה.

אין ספק שהטכנולוגיה והפשע ישליכו זה על זה בצורה גוברת. כפי שהעיר אחד המומחים: “הבריון של המאה הקודמת השתמש באגרופן, הבריון של המאה ה-21 משתמש במחשב-על”. מולו, גם “השריף” מצטייד ברובוטים. הכנסת והקהילה המשפטית יידרשו לעדכן חוקים ודינים (מהגדרת ראיה קבילה שמופקת ע”י AI ועד אחריות של מפעיל רובוט קטלני). ה”חתול והעכבר” בין העבריין והמחוקק נכנס למרחב חדש ומרתק – המרחב הדיגיטלי-מלאכותי. העתיד יביא עמו אתגרים, אך גם פתרונות חדשים, ובישראל כמו בעולם, יידרש שיווי משקל בין חדשנות לביטחון, בין חירות לפרטיות, ובין מוח אנושי לבינת מכונה.