דיני משפחה עוסקים בנושאים המרכזיים והרגישים ביותר בחיי אנשים – נישואין, גירושין, ילדים, הורות, ירושה ועוד. בעולם המודרני, שיעורי הנישואין והגירושין עוברים תמורות, ומשפט המשפחה נדרש להתאים עצמו לערכי שוויון וזכויות אדם. בשנים האחרונות ניכרת עלייה מתמדת במספר הגירושין במרבית המדינות, אם כי בקצב שונה ממקום למקום. בארה”ב, למשל, נהוג לציין שכ-50% מהנישואין עלולים להסתיים בגירושין (ההערכה בפועל עומדת על 42%-53%). בישראל, שיעור הגירושין הגולמי הגיע לכ-1.8 לכל 1,000 נפש – נמוך ביחס למערב – אך ההערכה היא שכ-30%-40% מהזוגות הישראלים הנישאים בסופו של דבר מתגרשים. מדינות מערביות אחרות מציגות שיעורים גבוהים יותר: הממוצע במדינות ה-OECD הוא ~2.0 ל-1,000, כאשר במדינות כמו ליטא, לטביה ולוקסמבורג נרשמו שיעורים גבוהים במיוחד סביב 3.1 לכל 1,. בחלק מהמקומות השמרניים, שיעור הגירושין הרשמי נמוך מאוד – לדוגמה, בסרי לנקה ווייטנאם כמעט שאין גירושין – אך לעיתים נתונים נמוכים אלה משקפים מגבלות חברתיות או משפטיות המקשות על פירוק נישואין ולא בהכרח “אושר נישואין”. מנגד, השיא העולמי נרשם באיים המלדיביים, עם כ-5.5 מקרי גירושין לאלף תושבים, תופעה שמקורה בחופש היחסי שיש לנשים ולנורמות תרבותיות מקומיות המעודדות פרידה ונישואים חוזרים.

מגמות וגורמי גירושין: מחקרים גלובליים מראים שגורמי הגירושין העיקריים דומים בכל העולם – חוסר נאמנות (בגידה), קונפליקטים כלכליים, אלימות במשפחה, שחיקה רגשית, חוסר התאמה ערכית או פשוט “התבגרות בנפרד”. כך למשל, בארה”ב ובאירופה הסיבות הנפוצות כוללות בגידה, חילוקי דעות כספיים ואובדן תקשורת. בישראל, סקרי דעת מצביעים על עלייה בשיעור הבגידות כגורם במשברים זוגיים: בעולם כ-20%-25% מהגברים וכ-10%-15% מהנשים מודים שסטו לניאוף לפחות פעם אחת במהלך נישואיהם. בישראל נתון אחד משנת 2010 היכה גלים כאשר נמצא שבקרב האוכלוסייה החילונית-מסורתית, 85% מהנשואים העידו כי או שבגדו או שאינם פוסלים אפשרות לבגוד בעתיד. אמנם שילוב של שאלה היפותטית הפחית את האמינות – בפועל ההערכות הן ששיעור הבוגדים בארץ דומה לנורמה העולמית (סביב 10%-25%, עם פער מגדרי מצטמצם) – אך אין ספק שבגידה, או חשד לבגידה, הפכו לגורם שכיח מאוד במשברי נישואין בעידן הנוכחי. מעבר לכך, השפעת הקורונה ראויה לציון: בין 2020 ל-2022 נצפתה בחלק מהמדינות ירידה זמנית בשיעורי הגירושין (עקב סגרים ועיכובים משפטיים), אולם ב-2023-2024 נרשם “אפקט הדף” עם גידול בתיקי הגירושין הנפתחים. בישראל למשל, בשנת 2024 התגרשו 11,542 זוגות – עלייה של 6.5% לעומת השנה הקודמת (ייתכן שחלק מהעלייה מושפע גם מלחץ ומצוקה בעקבות מבצע שומר החומות/חרבות ברזל, כפי שדווח לאחרונה).

פסיקה וחקיקה עדכנית בדיני משפחה: תחום דיני המשפחה התפתח משמעותית בעשור האחרון, עם תקדימים משפטיים וחוקים חדשים המחזקים את עקרון השוויון בין בני זוג ואת טובת הילדים. בישראל, אחת ההלכות החשובות הייתה פסק הדין בע”מ 919/15 (יולי 2017) בבית המשפט העליון, בו נקבע לראשונה עיקרון חלוקת הנטל במזונות ילדים בין שני ההורים במשמורת משותפת. עד אז, על-פי הדין הדתי, אב נשא כמעט לבדו במזונות הילדים גם אם היו בהחזקתו מחצית הזמן. בפסק הדין המהפכני נקבע שבמשמורת משותפת ובכוחות כלכליים דומים, שני ההורים יחלקו באופן שווה במימון צרכי הילדים – ובכך בוטלה למעשה חזקת “חיוב האב בלבד” בגילאי. תקדים זה – אותו הובילה, בין היתר, עו”ד מאיה רוטנברג עורכת דין ומגשרת ותיקה, נחשבת למומחית בדיני משפחה בישראל – שינה לחלוטין את פני דיני המזונות בארץ. התפתחות משמעותית נוספת הגיעה ב-2022, כאשר בית המשפט העליון ובג”ץ 5988/21 שמו סוף לסוגיית הסמכות במזונות ילדים: נפסק סופית כי תביעות מזונות ילדים יידונו כמעט תמיד בבית המשפט לענייני משפחה (האזרחי) ולא בבית הדין הרבני, אלא אם שני ההורים נתנו הסכמה מפורשת אחרת. בג”ץ הדגיש שלילד יש זכות עצמאית למזונות וכי לא ניתן “לכרוך” את מזונות הילדים אגב גירושין לרבני ללא הסכמה – פסיקה שחותמת ויכוח רב-שנים על מירוץ הסמכויות בתחום זה.

גם מחוץ לישראל ראינו שינויים היסטוריים: בבריטניה נכנסה לתוקף באפריל 2022 רפורמת גירושין ללא אשם (No-Fault Divorce), המאפשרת לזוגות להתגרש בהליך פשוט ללא הצורך בהוכחת עילה אשמתית – מהלך שמטרתו להקטין עימותים מיותרים. בהודו, בשנת 2019, בוטל רשמית החוק הדתי המסורתי שהתיר לבעלים מוסלמים להתגרש חד-צדדית ומיידית (טקס “טלאק” משולש) – תחילה בפסיקת בית המשפט העליון ב-2017 שהכריזה עליו בלתי חוקתי, ולאחר מכן בחקיקה של הפרלמנט שהפכה זאת לעבירה פלילית. צעד זה נתפס כמהפכה חברתית להגנת זכויות נשים במגזרי החברה המסורתיים. בארצות הברית, בית המשפט העליון פסק ב-2015 (עניין Obergefell v. Hodges) כי נישואין חד-מיניים הם זכות חוקתית בכל מדינות ארה”ב – דעת הרוב נכתבה בידי השופט אנתוני קנדי וקבעה כי הזכות לנישואין “טבועה בחירות האדם” ואינה יכולה להיות מוגבלת רק לזוגות הטרוסקסואלים. פסיקה זו אישרה סופית בארה”ב את השוויון בנישואים אחרי שנים של מאבקים משפטיים במדינות השונות. גם בישראל ניכרת התקדמות בהכרה במשפחות חד-מיניות: בינואר 2022 נכנסו לתוקף תיקונים לחוק הפונדקאות בעקבות בג”ץ שהורה על כך – וכיום פונדקאות בישראל פתוחה גם בפני זוגות גברים חד-מיניים וגברים יחידים, ולא רק לזוגות הטרוסקסואלים ונשים רווקות כפי שהיה בעבר. שר הבריאות ניצן הורוביץ הכריז אז על “יום היסטורי במאבק הלהט”ב”, והמדינה העניקה סוף-סוף גישה שוויונית להליך הפונדקאות לכל אזרחיה.

חשיבות השינויים הללו היא אדירה: הם משקפים מעבר מתפיסות מסורתיות לכללי משחק חדשים השמים דגש על שוויון, זכויות הילד והפרט, וחופש הבחירה בנישואין ובגירושין. כעת נעמיק בתתי-הנושאים העיקריים בדיני המשפחה – החל ממזונות ורכוש, דרך סוגיות משמורת, בגידה, אלימות, ועד פונדקאות, צוואות ואפילו בינה מלאכותית – נסביר כל תחום ונביא נתונים, מגמות ופסקי דין חשובים, בארץ ובעולם.

מומחים מובילים בעולם בדיני המשפחה

1. לורה ווסר (Laura Wasser) – עורכת דין מלוס אנג’לס, ארה”ב, המכונה “Queen of Divorce” בהוליווד. היא ייצגה את מיטב הסלבריטאים, ביניהם קים קרדשיאן, אנג’לינה ג’ולי, ג’וני דפ, קווין קוסטנר, אריאנה גרנדה ואחרים. וסר ידועה באסטרטגיה שלה לשמור על פרופיל נמוך ומכובד בהליכי גירושין מתוקשרים – לעודד פתרונות סגורים ומושגים מחוץ לבית משפט כדי להימנע מדליפת פרטים לתקשורת. היא בתו של עו”ד הגירושין הוותיק דניס ווסר, והלכה בעקבותיו; כיום מנהלת משרד משפחה מהבולטים בארה”ב. וסר אף פיתחה כאמור פלטפורמה מקוונת לגירושין קלים. נאמר עליה ש”כאשר סלבריטאים מתגרשים – יש בדרך כלל אדם אחד אליו הם פונים: לורה ווסר”.
2. רוברט סטפן כהן (Robert S. Cohen) – פרקליט מניו יורק, ארה”ב, הנחשב לאחד מעורכי הדין המובילים בעולם לענייני גירושי מיליארדרים. הוא בעל קריירה של מעל 50 שנה בתחום, שימש גם כפרופסור באונ’ פנסילבניה. כהן זכה לפרסום עולמי כאשר ייצג את מלינדה גייטס בגירושיה מביל גייטס ב-2021 – מה שצפוי היה להיות אחת ההתנגשויות הכלכליות הגדולות בהיסטוריה. בעבר ייצג לקוחות מפורסמים רבים, בהם את דונלד טראמפ (את נשותיו לשעבר, מרלה מייפלס ואיוונה טראמפ), את השחקנית אומה תורמן, השחקן ג’יימס גנדולפיני, ראש העיר מייקל בלומברג ועוד. סגנונו תואר כ”קילר” – הוא כונה “דוברמן” ו”סיוט הגרוע ביותר שלך” בכתבה, על שום קשיחותו במו”מ. עם זאת, בראיונות ציין שגם ניסה לא פעם לשכנע לקוחות לוותר על הגירושין אם חש שעדיין יש סיכוי לנישואין. הוא מהמעטים שהפכו שם מוכר בציבור הרחב בשל עיסוקו בתחום המשפחה.
3. ברונית פיונה שקלטון (Fiona Shackleton) – פרקליטה בריטית מהבכירות בעולם, בעלת תואר אצולה (Baroness Shackleton of Belgravia) וחברה בבית הלורדים. שקלטון ייצגה את בני משפחת המלוכה הבריטית והמפורסמים ביותר: הנסיך צ’ארלס (כיום המלך צ’רלס השלישי) בגירושיו מדיאנה, הנסיך אנדרו, פול מקרטני (בגירושיו המתוקשרים מהת’ר מילס), מדונה, הנסיכה היאא מירדן ועוד. היא ידועה בכינוי “מגנוליית הפלדה” – שילוב של קסם ונועם (מגנוליה) עם קשיחות ומקצוענות (פלדה). שעHonorific: LVO (קצינת מסדר ויקטוריה המלכותי) בזכות שירותיה. עורכי דין בבריטניה חוששים להיתקל בה מן העבר השני בשל יכולתה להשיג עסקאות מצוינות ללקוחותיה – היא למשל השיגה לפול מקרטני הסכם בו אשתו השנייה הסתפקה בפיצוי של ~24 מיליון ליש”ט “בלבד” למרות שדרשה 125 מיליון£ בתחילה. שעOn record שכרה השעתי עולה על £. היא מהחלוצות שדחפו לשינוי חוקי מזונות באנגליה בתקופת חברותה בוועדת חקיקה.
4. ריימונד “ג’וז” טוט (Raymond Tooth) – עורך דין בריטי ותיק (למעלה מ-50 שנה במקצוע), שזכה לכינוי “Jaws” (מלתעות) בשל תאבונו וקשיחותו ללקוחותיו העשירים. טוט טיפל בכמה מתיקי הגירושין היקרים באירופה: הוא ייצג את אשתו של המיליארדר הרוסי רומן אברמוביץ’ בגירושיהם (2007), את השחקן ג’וד לאו, את שחקן הקריקט אימראן חאן, את שדרנית הטלוויזיה ניקולה פלטון ועוד. הוא שותף מייסד משרד Sears Tooth בלונדון, המתמחה בדיני משפחה לעשירון העליון. באופן אירוני, טוט עצמו התגרש פעמיים; גרושתו השנייה אף פתחה נגדו הליך לאחר שנקלעה לקשיים כספיים. בזכות פועלו, הוא גם נמנה על מקימי “האקדמיה הבינלאומית למשפטנים לענייני משפחה” (IAML) – פורום הזמנה בלבד של 500 עורכי הדין המובילים בעולם בענף. מקרה מפורסם שטיפל בו היה החזרת צעירה אנגליה שפונתה בכפייה להודו לנישואי שידוך – הוא ייצג את המשפחה והצליח לקבל פסק דין לטובת ביטול הנישואים, מה שהוביל לחקיקת חוק מניעת נישואי כפייה בבריטניה ב.
5. איישה וארדאג (Ayesha Vardag) – עורכת דין אנגלייה מכונה “דיוות הגירושין” (The Diva of Divorce) במדיה הבריטית. וארדאג התפרסמה כשהובילה בשנת 2010 את התיק של יורשת גרמניה קטרין רדמכר בבית המשפט העליון הבריטי – ובו השיגה פסיקה תקדימית שהכירה בתוקף הסכמי ממון באנגליה (שעד אז לא היו מחייבים). למעשה, בזכותה לראשונה ניתן תוקף משפטי מחייב להסכם ממון שחתמה מרשת עשירה כדי להגן על הונה, וביהמ”ש העליון קבע שיש לכבד זאת ככל שזה הוגן. פסיקה זו שינתה לחלוטין את דיני יחסי הממון בבריטניה. וארדאג, שהייתה מתמחה של ריימונד טוט בעבר, הקימה משרד עצמאי (Vardags) ב-2005 וכיום מובילה בו צוות של עשרות עו”ד. בין לקוחותיה היו אשתו של צ’ארלס ספנסר (אחיה של הנסיכה דיאנה) ועוד שועי עולם. היא ידועה בסגנונה הנועז – הופיעה בשמלות מעצבים בניגוד לקוד השמרני, ודוגלת בהעצמת נשים במהלך גירושין. תחת ניהולה המשרד אף פתח שלוחה במונקו כדי לטפל בגירושי מיליארדרים שם.
6. גלוריה אולרד (Gloria Allred) – עורכת דין אמריקאית (קליפורניה) הידועה כלוחמת למען זכויות נשים וקורבנות. אולרד עוסקת אמנם בתחומי משפט מגוונים (הטרדות מיניות, אפליה), אך גם בייצוג נשים בהליכי גירושין מתוקשרים ותביעות נלוות. למשל, היא ייצגה את ניקול בראון סימפסון (משפחת הנרצחת) במשפט O.J. סימפסון; ייצגה את מל. בי (ספייסגירלז) בתביעת אבהות נגד אדי מרפי והשיגה בדיקת אבהות ומזונות עבורה; ייצגה את אשתו של סקוט פיטרסון שנרצחה ועוד פרשות ידועות. סגנונה דרמטי: היא מרבה לערוך מסיבות עיתונאים, למשל עמה ועם לקוחותיה האוחזות בידיהן – תמונות איקוניות פורסמו בה החזיקה בק demonstratively בטבעת אירוסין של דוגמנית שתבעה את דודי פאייד על הפרת הבטחת נישואין. אולרד ממשיכה בגיל 82 (נכון ל-2025) להיות דמות נערצת ושנויה במחלוקת: היא נתפסת כמי שמחפשת צדק לנשים מוחלשות, אך יש המבקרים את חיבתה לתקשורת. בכל מקרה, היא אחת מעורכות הדין המוכרות בעולם. בתה, ליסה בלום, גם היא עורכת דין ידועה.
7. רות ביידר גינסבורג (Ruth Bader Ginsburg) – שופטת בית המשפט העליון של ארה”ב (נפטרה 2020) שנחשבת לגיבורת שוויון זכויות, במיוחד בכל הנוגע למשפחה. עוד כעו”ד בשנות ה-70, גינסבורג הובילה שורת תיקי עלית לביהמ”ש העליון בהם הביאה לביטול חוקים מפלים בין גברים לנשים במשפחה: לדוגמה, בתיק Weinberger v. Wiesenfeld (1975) היא יצגה אלמן שטען לאפליה כי לא קיבל קצבת שארים כמו אלמנות – ובית המשפט קיבל טענתה שמדובר בהפליית גברים והורה להעניק לו את הקצבה. זו הייתה הפעם הראשונה שהעליון האמריקאי פסל חוק בגלל אפליה מגדרית נגד גברים, והטיעון היה שזה בעצם פוגע במשפחות ובנשים – כי יצא מהנחה שאישה לא מפרנסת. בהיותה שופטת, גינסבורג המשיכה לקדם שוויון במשפחה: ב-1996 כתבה את פסק הדין ארה”ב נגד וירג’יניה שחייב קבלת נשים למכללה צבאית (לא משפחה ישירות, אך שוויון הזדמנויות). היא תמכה בעמדות ליברליות עקביות, למשל הייתה בקבוצה שתמכה בזכות חוקתית לנישואים חד-מיניים עוד לפני 2015. מורשתה – פירוק פטריארכיה משפטית לאורך עשרות שנים – הייתה משמעותית לכל אישה (וגבר) במשפט המשפחה האמריקאי.
8. אינדירה ג’ייסינג (Indira Jaising) – עורכת דין ומגינת זכויות מהודו, נחשבת לאחת הנשים המשפיעות בתחום המשפט בדרום אסיה. ג’ייסינג הייתה האישה הראשונה בהודו שקיבלה תואר “עו”ד בכירה” (מקביל לסטטוס של Queen’s Counsel) ב. היא כיהנה כפרקליטת המדינה (Additional Solicitor General) – האישה הראשונה בתפקיד – והובילה רפורמות חשובות. ג’ייסינג כתבה את החוק הראשון בהודו למניעת אלימות במשפחה (2005) – חוק שאיפשר לנשים בהודו לקבל צווי הגנה ולתבוע מזונות ופיצויים על אלימות, באופן שלא היה קודם. כמו כן, היא ייצגה נשים מוסלמיות בתביעות היסטוריות, בהן פסיקת בג”ץ ההודי ב-2017 שביטלה את “הטלאק המשולש” (גירושי בזק בעל-פה) כאמור – אף שלא טענה ישירות בתיק, היא השפיעה רבות דרך הארגון שהקימה (Lawyers Collective) לקידום זכויות נשים. היא גם נודעת בכינוי “סופר-וומן של זכויות” בהודו. ג’ייסינג לא נרתעת גם להתעמת עם הממסד: בשנת 2020 ממשלת הודו שללה לה מימון ומיקדה בה חקירה פוליטית, כנראה כתגובה לביקורת שלה. אך היא מוסיפה להוות השראה – האישה ההודית שמשנה את חוקי המשפחה כדי לאפשר שוויון וצדק למיליוני נשים קשות-יום.
9. פלביה אגנס (Flavia Agnes) – עורכת דין פמיניסטית מהודו, הנחשבת לחלוצת המאבק באלימות במשפחה ותיקון חוקי הנישואין במדינה. אגנס, עצמה ניצולת אלימות מצד בעל, הפכה את כאבה לשליחות: בשנות ה-80 הייתה ממובילות התנועה לשינוי חוקי האונס ודיני הנדוניה בהודו. היא ייסדה ב-1990 את ארגון MAJLIS – המספק סיוע משפטי ושירותים לנשים קורבנות אלימות וילדים במצוקה במומביי. אגנס חיברה ספרים ומחקרים חשובים על אי-שוויון משפטי בין דתות בהודו – למשל הצביעה על אפליית נשים מוסלמיות תחת חוקי השריעה האישיים, וקראה לחקיקת “קוד משפחה אחיד” בהודו במקום ריבוי הדינים הדתיים. בעבודתה היא שילבה בין פרקטיקה – ייצוג נשים עניות בחינם בבתי משפט – לבין פעילות ציבורית. הודות ללחצים של פעילות כמוה, נחקק לבסוף חוק הגנה לנשים מפני אלימות במשפחה (2005) בגיבוי ג’ייסינג שהזכרנו, וכן הוטלו הגבלות על הסדרי נדוניה ועוד. אגנס מהווה מודל – עו”ד צנועה ממוצא קתולי שהפכה לאחת הקולות המוסריים החזקים בהודו בענייני משפחה ודת. כיום היא בשנות ה-70 לחייה, ועדיין נואמת וכותבת למען הנשים שאין להן קול.
10. אסמה ג’האנגיר (Asma Jahangir) – משפטנית פקיסטנית (נפטרה 2018) שנודעה כלוחמת אמיצה למען זכויות אדם, במיוחד של נשים ומיעוטים, בסביבה שמרנית ומסוכנת. ג’האנגיר הקימה ב-1980 את המשרד המשפטי הנשי הראשון בפקיסטן (יחד עם אחותה הינה ג’ילאני). הן החלו לייצג נשים שהיו קורבנות אלימות ועוולות, למשל מקרים של נשים שנכלאו בגלל “פשעים” של אי-ציות למשפחה (בחוקי פקיסטן הישנים). ג’האנגיר הובילה ב-1983 את הפגנת הנשים נגד חוקי העונשין של הדיקטטור זיא אל-חאק (Hudood Ordinance) שהפלילו נשים קורבנות אונס על “ניאוף” – היא הוכתה ונעצרה אז. במשך הקריירה ייצגה ללא פחד: זוגות נוצריים שנדונו למוות על “חילול קודש”, נשים שביקשו להתגרש ונרדפו בידי משפחותיהן (מקרה מזעזע: ב-1999 לקוחה שלה נרצחה בירי בלשכתה של אסמה בידי קרוב משפחה מתנגד לגט). אסמה עמדה בראש ועדות שונות, כולל יו”ר נציבות זכויות האדם הפקיסטנית. בשנת 2010 נבחרה לנשיאת לשכת עורכי הדין של בית המשפט העליון – האישה הראשונה בתפקיד זה. היא גם שימשה כשליחת האו”ם לענייני חופש דת. אסמה קיבלה פרסים בינ”ל לרוב (פרס מרטין אנאלס, פרס מגיני זכויות האדם של האו”ם וכו’). היא הלכה לעולמה באופן פתאומי ב-2018, ומותה הוגדר “אבידה לעולם כולו” – לא רק לפקיסטן. מורשתה – עיגון מושגי זכויות אדם בסיסיים בתוך מערכת משפט משפחה איסלאמית מורכבת, והוכחה שגם במקום מסוכן, קול אחד אמיץ יכול לשנות חיים של רבים.
11. שירין עבדי (Shirin Ebadi) – משפטנית איראנית, כלת פרס נובל לשלום (2003), שהייתה האישה המוסלמית הראשונה שזכתה בכבוד זה. עבדי הייתה לפני המהפכה האסלאמית (1979) השופטת הראשונה באיראן (נשיאת בית משפט בטהרן). אחרי המהפכה הודחה (משטר האייתוללות אסר על נשים לכהן כשופטות) והפכה לעורכת דין פרטית. היא הקדישה את עצמה להגנה על נשים וילדים: ייצגה משפחות של ילדות שנרצחו ב”פשעים על כבוד המשפחה”, נלחמה על זכויות אימהות במשמורת (באיראן האב מקבל משמורת אוטומטית על ילדים מעל גיל 7; היא הצליחה במקרים חריגים לשנות זאת). היא סייעה בהקמת ארגונים לא-ממשלתיים לקידום רווחת ילדים ונגד התעללות. בפרס נובל היא הוכרה על “מאבקה למען דמוקרטיה וזכויות אדם… במיוחד זכויות נשים וילדים”. בשל פעילותה, היא הוטרדה בידי המשטר, ונאלצה לצאת לגלות בבריטניה ב-2009. עבדי ממשיכה משם לעמוד בראש מרכזי שלום ולקדם מודעות למצב באיראן. היא כתבה ספרים על התנגשות השריעה וזכויות האישה. ניתן לראות בה דמות משלימה לאסמה ג’האנגיר: שתיהן נלחמו בתוך מסגרת איסלאמית, אך עבדי עשתה זאת מתוך איראן עד שגורשה. בזכות נשים כמותה, גל מחאה כמו “מהפכת הנשים 2022” באיראן שדרש חופש לבוש וזכויות, נשען על בסיס רעיוני ומשפטי מוכנים.
12. ברנדה הייל (Baroness Brenda Hale) – משפטנית בריטית, הנשיאה לשעבר של בית המשפט העליון בבריטניה (2017-2020) והאישה הראשונה בתפקיד זה. הליידי הייל החלה את דרכה כמרצה לדיני משפחה וכשופטת משפחה. למעשה, היא נחשבת ל”תיאורטיקנית של דיני משפחה” בלונדון – בשנות ה-80 מונתה לחברת הוועדה לחוקי משפחה והייתה אחראית לכתיבת חוק הילדים 1989 (Children Act) – רפורמה מרכזית שהחליפה את משטר האפוטרופסות והמשמורת בבריטניה בגישה של “טובת הילד” וגמישות. מבקרים שמרנים בעיתונות תקפו אותה אז על “חתרנות לערכי המשפחה”, אך חוק הילדים הוכיח עצמו כהצלחה. ב-2004 מונתה הייל כשופטת בבית הלורדים (אז ערכאת הערעור העליונה), גם כן הראשונה אי פעם. הייל ידועה בפסיקותיה הפרוגרסיביות לטובת זכויות נשים וילדים, אך גם איזון זכויות גברים. למשל, בפס”ד המשמעותי Ghaidan v. Godin-Mendoza (2004) היא הייתה בדעת הרוב שקבעה שבן זוג חד-מיני זכאי לרשת זכות דיירות מוגנת כמו “בן זוג” – מה שפתח דלת להכרה בזכויות זוגות להט”ב באנגליה עוד לפני חקיקת חוק שותפות רשומה. בפס”ד Radmacher (2010) על הסכמי ממון, הייל הייתה היחידה שהתנגדה לאכיפת ההסכם בטענה שזה יפגע בנשים העניות – היא חששה שהסכמי ממון נותנים יתרון למי שעשיר (במקרה זה האישה הייתה העשירה, אך בדרך כלל זה הגבר). למרות שלא התקבלה דעתה אז (הסכם הממון כן נאכף ברוב, כנ”ל וארדאג ייצגה שם), דעת המיעוט שלה נחשבת מניפה דגל לשיוויון ממוני. הייל גם משכה תשומת לב ציבורית כשהופיעה עם סיכת עכביש בשיער בעת פסיקת הבג”ץ נגד בוריס ג’ונסון (2019) – והפכה לכוכבת תרבות פופולרית. מבחינת דיני משפחה, היא נותרה סמכות-על: רבים מספרי הלימוד מסתמכים על כתביה.
13. אליזבת’ בטלר-סלוס (Baroness Elizabeth Butler-Sloss) – שופטת בריטית בדימוס, הנשיאה הקודמת של בית המשפט הגבוה למשפחה (1979-2005). היא הייתה האישה הראשונה שמונתה לבית משפט לערעורים באנגליה (1988), והאישה הראשונה שעמדה בראש מחלקת משפחה של בית המשפט העליון. בלשכתה טופלו עשרות אלפי מקרי גירושין, משמורת, הגירת ילדים וכו’ בשנה. היא גם נודעה בכך שעמדה בראש ועדת קליבלנד (1987) – ועדת חקירה בפרשת חשד להתעללות מינית נרחבת בילדים בצפון אנגליה. מסקנותיה אז הביאו לשינוי נהלים: חובת דיווח ותיאום בין רשויות בטיפול בילדים, והובילו לחוק הילדים 1989 (שניסחה ברנדה הייל). בשנת 2002 פסקה בטלר-סלוס בפסק דין תקדימי המכונה “זכות לילד” – ואישרה בהליך חריג שאישה גרושה שלא הצליחה ללדת, תקבל מבעלה לשעבר חלק מהעוברים שהקפיאו יחד (ביהמ”ש הכריע בעד זכותה להיות אם מול זכותו לא להביא ילד – מקרה קשה של ניגוד זכויות). על אף שהיא ממעמד אריסטוקרטי (בתו של שופט עליון ואחות של שר משפטים), היא קנתה שם כהוגנת ורחומה. לאחר פרישתה הוטלה עליה משימה רגישת ציבור – לחקור חשדות ישנים לפגיעות מיניות בילדים בממסד – אך היא פרשה מהתפקיד בשל חשש לניגוד עניינים עם אחיה. עדיין, בזיכרון הציבורי בבריטניה שמה מתקשר ל”ניקוי אורוות” בתחום הגנת ילדים, ובקידום נשים בשיפוט.
14. אן-מרי האצ’ינסון (Anne-Marie Hutchinson) – עורכת דין צפון-אירית שפעלה בלונדון, שהלכה לעולמה ב-2020, והייתה מן הדמויות הבולטות בעולם במאבק נגד נישואי כפייה והברחת ילדים. האצ’ינסון ניהלה עשרות תיקי חטיפת ילדים בינלאומיים לפי אמנת האג – ייצגה הורים (בעיקר אימהות) שילדיהן נחטפו לחו”ל על ידי בני זוגן. היא זכתה לכינוי “הפיה הטובה של הילדים החטופים”. בשנת 1999 הצליחה בהליך ראשון מסוגו להחזיר לאנגליה נערה סיקית שהוריה לקחו אותה להודו כדי להשיאה בכפייה, בכך שגרמה לביהמ”ש להפוך אותה ל”קטינה מוגנת בצו” ולהוציא צו עולמי. מאוחר יותר, ב-2006, היא השיגה תקדים משפטי ראשון: בית המשפט העליון קבע שנישואי כפייה הם עילה לביטול הנישואין בשל העדר הסכמה, אף אם בוצעו בחו”ל – וביטל נישואים של אישה פקיסטנית-בריטית שנכפתה (תיק של הלקוחה שלה “M v. M”). הדבר סלל את הדרך לחקיקת החוק למניעת נישואי כפייה 2007 בבריטניה, שסיפק צווים וצווי הגנה ספציפיים בתחום. האצ’ינסון גם סייעה לנשים שהוברחו לחו”ל: למשל, ד”ר הומיירה עבדי, רופאה שנלקחה בכוח לבנגלדש לנישואין – בזכות צו שהיא השיגה באנגליה, הרשויות בבנגלדש שחררו את הומיירה, זינוק תקדימי. אנן-מרי גם הייתה פעילה בתחום הפונדקאות הבינלאומית וסייעה לנסח קווים מנחים להגנה על ילדים שנולדו דרך פונדקאות חו”ל (להבטיח שיוכרו כאזרחי ארצות מוצא הוריהם). היא זכתה בתואר כבוד OBE על תרומתה. המשפטנים הסכימו שהיא “שינתה חיים של אין ספור צעירים שניצלו מסבל”.
15. יוניטי דאו (Unity Dow) – משפטנית ובכירה פוליטית מבוצואנה (אפריקה). דאו נכנסה להיסטוריה כשהייתה התובעת בעתירה התובע הכללי נגד דאו (1992) בבוצואנה – היא עצמה תבעה את מדינתה על חוק האזרחות המפלה נשים. דאו, אז עורכת דין צעירה ואם ל-3, נישאה לגבר אמריקאי, אך חוק המדינה קבע שילדיה לא זכאים לאזרחות בוצואנה כי רק האב מוריש אזרחות. היא טענה שהחוק מנוגד לחוקת בוצואנה (סעיף שוויון). בית המשפט העליון של בוצואנה פסק לטובתה – אירוע תקדימי חשוב באפריקה – וקבע כי יש לשנות את החוק כדי לאפשר גם לנשים להעביר אזרחות לילדיהן. ניצחון זה הוביל לשינוי חקיקה אמיתי. לאחר מכן, דאו הייתה בין הנשים הראשונות שמונו לשפוט בבית המשפט הגבוה בבוצואנה. היא גם קידמה חקיקה נגד אלימות מגדרית ומניעת HIV מאם לילוד. לאחר כשני עשורים על כס השיפוט, נכנסה לפוליטיקה ושימשה שרת החוץ של בוצואנה (2018-2020). יוניטי דאו היא סמל לקידום זכויות נשים באפריקה דרך מערכת המשפט, והוכיחה שבמדינה אפריקאית קטנה ניתן ליצור שינוי חוקתי משמעותי לטובת נשים וילדים.
16. אלבי זאקס (Albie Sachs) – שופט דרום אפריקאי מפורסם, פעיל אנטי-אפרטהייד בעברו, שכיהן בבית המשפט החוקתי של דרום אפריקה (1994-2009). זאקס היה מאדריכלי החוקה הדרום אפריקנית החדשה, הכוללת איסור אפליה מטעמי מין ונטייה מינית. הוא כתב מספר פסקי דין מרכזיים בנושאי משפחה: החשוב שבהם – פסק הדין שר הפנים נגד פוריי (2005) – שבו בית המשפט החוקתי פה אחד ביטל את האיסור על נישואים חד-מיניים וקבע שיש להתיר לזוגות בני אותו מין להינשא. את פסק הדין כתב השופט זאקס, בנימוקים מרגשים: הוא כתב שהדרת זוגות חד-מיניים מן הנישואין שוללת מהם מעמד של כבוד ומשדרת שאהבתם “פחות ראויה”. הוא דיבר גם מתוקף ניסיון חייו – ציין שכיהודי תחת האפרטהייד הרגיש מה זה להיות אזרח מדרגה שנייה. פסיקה זו הפכה את דרום אפריקה למדינה הראשונה באפריקה (חמישית בעולם) שמכירה בנישואי גאים. זאקס כתב גם פסיקה התומכת בזכויות נשים מסורתיות בנישואין שבטיים, וכן עמד על עיקרון טובת הילד בכמה עניינים (למשל, פסל חוק שאסר לאפשר אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים). לאחר פרישתו הוא נוסע בעולם לקדם מסר של “צדק עם רוח של פיוס”.
17. אנתוני קנדי (Anthony Kennedy) – שופט בית המשפט העליון של ארה”ב (פרש ב-2018), שכתב את פסק הדין ההיסטורי אוברגפל נגד הודג’ס (2015) אשר ביסס את הזכות החוקתית לנישואי בני-זוג מאותו מין בארה”ב. קנדי היה לעיתים “הקול המתנדנד” בין שמרנים לליברלים, ובמקרה זה כתב את חוות דעת הרוב הרגשית בה הסביר שהזכות להינשא היא יסוד עמוק בחירות ובאוטונומיה האישית, ואין צידוק לשלול אותה מזוגות חד-מיניים. הוא הדגיש את ערך המשפחה לכל אדם – סטרייט או גיי – ואת הנזק שנגרם לילדי זוגות חד-מיניים כאשר נאמר שמשפחתם “פחות לגיטימית”. קנדי גם כתב בעבר פסק דין מתקדם אחר – פסק דין לורנס נגד טקסס (2003) – שמחק חוקים שאסרו על יחסים הומוסקסואליים (סלל הדרך לדיון בנישואין). בכך, ניתן לומר שהוא תרם תרומה מכרעת להרחבת מושגי המשפחה בארה”ב ולשוויון מגדרי. קנדי בשנותיו האחרונות נטה לכיוון שמרני יותר, אך המורשת המשפחתית שלו תיזכר בנימה ההומניסטית שבה כתב: “אין איחוד עמוק יותר מנישואין, שכן הוא מגשים את האידיאלים הנעלים של אהבה, נאמנות, מסירות והקרבה” (מתוך פסק דין אוברגפל).
18. אנתוני יוליוס (Anthony Julius) – עורך דין לונדוני הנודע כ”עורך הדין של הנסיכה דיאנה”. הוא ייצג את הנסיכה דיאנה בגירושיה המתוקשרים מהנסיך צ’ארלס ב. גירושין אלו הסתיימו בפשרה בה קיבלה דיאנה כ-17 מיליון ליש”ט ומעמד מסוים, ואנתוני יוליוס זכה לשבחים על ניהול התיק בדיסקרטיות והוגנות (ולא מתלהם). מלבד זאת, יוליוס עוסק גם בתחומים אחרים – הוא אקדמאי (דוקטור לספרות) וייצג למשל את דברה ליפשטדט במשפט diffamation המפורסם נגד מכחיש השואה דיוויד אירווינג (זכה, סיפור המסופר בסרט “הכחשה”). הוא ידוע גם בפעילותו נגד אנטישמיות בבריטניה. למרות שעיסוקו המסחרי מגוון, שמו נחקק בתודעה בשל גירושי דיאנה. לימים משרדו שכר (בשנת 2021) גם את הנסיך ויליאם, בנה של דיאנה, לטפל בעניינים משפטיים – אירוניה היסטורית. יוליוס פרסם ספרים, כולל על השורשים האינטלקטואליים של האנטישמיות. בתחום דיני המשפחה, הוא מוערך כבקיא מאוד בספרות וגם כאסטרטג קר רוח – תכונות שסייעו לו בניווט פרשיות רגישות.
19. קימברלי מוטלי (Kimberley Motley) – עורכת דין אמריקאית שהפכה בשנת 2009 לעו”ד הזרה הראשונה שפעלה בבתי משפט באפגניסטן. מוטלי, שהגיעה כעובדת קבלן להדרכת עורכי דין מקומיים, החליטה להישאר ולפתוח פרקטיקה פרטית בקאבול – דבר חריג ביותר. היא ייצגה עשרות נשים וילדים אפגנים במקרי גירושין, קידושים בכפייה, אונס במשפחה ועוד, ולעיתים קרובות הצליחה נגד כל הסיכויים. אחד המקרים המפורסמים: נערה בשם שרבהנה שהורשעה בזנות ונכלאה אחרי שנאנסה, ומוטלי השיגה את שחרורה בחנינה נשיאותית. היא גם ייצגה דמויות מערביות שהסתבכו באפגניסטן, אבל גאה במיוחד בעבודתה למען המקומיים הפר弱אנ. סיפור חייה תועד בסרט “חוקרת ללא גבולות” (Motley’s Law). מוטלי עדיין פעילה בזירה הבינלאומית: לאחר נפילת משטר אפגניסטן ב-2021, היא סייעה מרחוק לנשים אפגניות וארגוני סיוע. כמו כן פועלת באפריקה (ייצגה נערה בגמביה שנוצלה מינית בידי תיירים למשל). היא הפכה לסמל של עו”ד אמיצה הפועלת היכן שאין שלטון חוק תקין, ומיישמת את חוקי המקום לטובת החלשים. היא זכתה בפרסים רבים על פועלה.
20. מרילין סטו (Marilyn Stowe) – עורכת דין בריטית, שנחשבה לאחת מעורכות הדין הידועות בממלכה בענייני גירושין. סטו הקימה ב-1982 את משרד Stowe Family Law בעיירה קטנה ליד לידס, והובילה אותו למשרד בעל פרישה ארצית (כ-30 סניפים) – הוא היה המשרד המשפחתי הגדול בבריטניה עד מכירתו לקרן השקעות ב. סטו עצמה רכשה פרסום דרך הופעות בטלוויזיה (השתתפה כתורמת מומחית בתוכניות בוקר ובריאליטי בנושא משפחה), וכתבה בלוג ועיתון בו נתנה טיפים לגרושים. היא צברה מוניטין של “ספינת קרב” בעבור לקוחותיה – בין היתר טיפלה בתיק גירושין מורכב של בן למשפחת מלונאים מול אשתו בה הצליחה לבטל הסכם ממון מקפח. סטו תיארה רבות את חוויותיה בייצוג נשים חרדיות בישראל (היא למדה את הנושא לעומק וייצגה לקוחה בכתובה בבית דין רבני) – היא כיבדה תרבויות שונות אך גם עמדה על זכויות לקוחותיה. ספרה “גירושין – להתחיל מחדש” נמכר היטב. כיום, אחרי פרישתה עם רווח גדול, היא עוסקת בפילנתרופיה. סטו היא דוגמה מעניינת כיצד עורכת דין מפריפריה הצליחה לבנות מותג של מומחיות משפחה מבוקשת, שהמוני מעמד הביניים זיהו וסמכו עליה.

המומחים הגדולים בעולם מגוונים – חלקם ליטיגטורים פרטיים למיליונרים, אחרים אקטיביסטים חברתיים, יש שופטים, יש עורכי דין של סלבריטאים. המשותף לכולם הוא השפעה עצומה על חייהם של אלפי אנשים ועל עיצוב הנורמות המשפטיות והחברתיות סביב מושג המשפחה. הם פעלו בכל היבשות, תחת מערכות משפט שונות, אך קידמו עקרונות דומים: שוויון, זכויות ילדים, והגינות בהליכי משפחה.

ראינו ברשימה שיעור ניכר של נשים – לא מפתיע, שכן תחום דיני המשפחה היה אחד הערוצים שבהם נשים משפטניות פרצו והובילו לשינוי חברתי (עוד במאה ה-19, פעילות כמו קרוליין נורטון באנגליה לחוקי משמורת). כיום, דיני המשפחה נחשבים לתחום שבו שילוב של מקצועיות משפטית עם אינטליגנציה רגשית ורגישות תרבותית הוא חיוני – ואלה בדיוק הכישורים שהמומחים הגדולים מדגימים.

מזונות ילדים: חובת ההורים והשוויון החדש

חובת המזונות ותיקון הלכת 2017: מזונות ילדים הם אחד הנושאים המרכזיים בגירושין, שכן הם נוגעים לרווחתם הכלכלית של הילדים לאחר פרידת ההורים. על פי הדין האישי העברי המסורתי, האב חויב באופן כמעט מוחלט במזונות הילדים הקטינים (בפרט עד גיל 15), בלי קשר לחלוקת הזמנים עם הילד או הכנסת האם. מצב זה השתנה דרמטית עם הלכת בע”מ 919/15 שנפסקה בבית המשפט העליון ביולי 2017: בהרכב מורחב נקבע כי במשמורת משותפת (או חלוקת שהות קרובה לזאת) של ילדים מעל גיל 6, כאשר שני ההורים משתכרים, תוטל חלוקת נטל מדורגת בין ההורים לפי יכולתם הכלכלית היחסית. למעשה, בוטל העיקרון הישן שמזונות הילדים הם “חובת האב בלבד”, והוכרה האחריות ההורית המשותפת – אם האב והאם מרוויחים באופן דומה ומחלקים את זמנם עם הילדים באופן שווה, לא יהיה עוד מצב שבו האב משלם לאם מזונות מלאים; במקום זאת, כל הורה יישא ישירות בהוצאות הילדים בעת שהותם אצלו, וביתר ההוצאות יתחלקו שווה בשווה (או לפי יחס ההכנסות). פסיקה זו חוללה שינוי עצום: לפי הערכות, אלפי אבות גרושים בישראל פנו מאז לבתי המשפט להפחתת דמי המזונות בפסקי הדין הישנים, ואלפי זוגות חדשים הסדירו ביניהם מראש בהסכמים את החלוקה השוויונית. בהמשך, בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין השרעיים והנוצריים (אצל מוסלמים ונוצרים) גם הושפעו מרוח הפסיקה, למרות שהלכת 919/15 חלה פורמלית רק על יהודים – היא חלחלה כהיגיון כלכלי-חברתי כללי.

פסיקה וחקיקה משלימה: לאחר 919/15 נותרה סוגיית הסמכות לדון במזונות ילדים בעייתית – האם אפשר עדיין שעניין המזונות יוכרע בבית דין דתי (למשל אם נכרת בהסכמה להסדר כולל בגירושין)? בג”ץ 5988/21 (פברואר 2022) סתם את הגולל על שאלה זו: נפסק חד-משמעית שבתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים מהותיים ללא הסכמת שני ההורים מראש. בג”ץ הזכיר שכבר מ-1994 (הלכת שרגאי) למעשה סמכות המזונות שמורה לבית המשפט האזרחי, אך הבהיר סופית שכל כריכה אוטומטית של מזונות לבית הדין אינה תקפה. משמעות הדבר היא שכיום כמעט תמיד תביעות מזונות הילדים נשמעות בבית המשפט לענייני משפחה, שמחיל את עקרונות העליון (לרבות הלכת השוויון החדשה), בעוד בתי הדין הרבניים מוגבלים למקרים חריגים מאוד ובהסכמה בלבד.

כיצד נקבעים המזונות בפועל? בפועל, דמי המזונות לילדים מורכבים ממספר רכיבים: צרכים הכרחיים (כגון מזון, ביגוד, חינוך בסיסי) – שלגביהם בעבר חויב האב תמיד, אך כעת חולקים; מדור (השתתפות בעלות הדיור של הילדים אצל ההורה המשמורן); והוצאות חריגות (כגון חוגים, טיפולים רפואיים לא שגרתיים, קייטנות וכו’). לאחר 2017, בתי המשפט נוהגים לחשב “סל צרכי ילד” חודשי (למשל, נאמר 2,000 ₪ לחודש לילד, תלוי בגיל וברמת החיים), להכפיל במספר הילדים, ואז לחלק בין ההורים לפי יחס ההכנסות ולפי חלק היחסי של כל הורה בזמני השהות. במקרים של משמורת משותפת 50/50 והכנסות דומות – ייתכן אף ביטול מלא של תשלום המזונות בין ההורים, וכל אחד נושא ישירות בהוצאות ילדיו אצלו (אם כי לרוב עדיין תהיה השתתפות מסוימת במדור – למשל עזרה של אחד לשני בשכר דירה, במידת פערי ההכנסה). ראוי לציין שגם לאחר ההלכה, עבור ילדים מתחת לגיל 6 עדיין נוטים לחייב את האב במזונותיהם כמעט לבדו, בשל דין דתי שעודו שריר (חיוב אב “קטני קטינים” עד גיל 6). אך מאחר שכיום מרבית הילדים עוברים גיל זה במהלך התהליך, ובהסכמי גירושין רבים קובעים מנגנון הפחתה אוטומטי בגיל 6, הרי שהאב והאם יודעים מראש שעם גדילת הילד – החיוב יתאזן יותר.

השוואה בינלאומית: בעולם, המגמה היא דומה – מעבר לחישוב מזונות המבוסס על הכנסת שני ההורים ומשך הזמן עם הילד. בארה”ב, לדוגמה, מרבית המדינות מיישמות “טבלאות הנחיה” שבהן מוכנסות הכנסת האב והאם ומספר הלילות אצל כל אחד, ומתקבל סכום מזונות. במדינות כמו קנדה, בריטניה, גרמניה ועוד נהוגות נוסחאות דומות. כך, השינוי שישראל עשתה ב-2017 למעשה השאיר אותה בקו אחד עם המדיניות הרווחת בעולם המערבי במאה ה-21. לעומת זאת, במדינות מסורתיות יותר עדיין המצב אינו שוויוני – למשל במדינות מוסלמיות רבות (סעודיה, ירדן וכו’) האב תמיד משלם את מלוא מזונות הילדים, אך גם מגבלות שונות חלות (למשל המזונות נפסקים לבנות רק עד שהן נישאות, ולבנים עד גיל הבגרות). בהודו ובמדינות דרום-אסיה, המזונות נקבעים פעמים רבות באופן חד-פעמי (מוהר/סכום גירושין מוסכם) ולא כתשלום חודשי, מה שמשפיע אחרת על מצב הילדים.

סוגיית מזונות אישה: בהקשר זה חשוב להזכיר גם את נושא מזונות האישה (דמי סיפוק צרכי האישה מבעלה בתקופת הפרידה ועד הגט). בישראל מושג זה, המבוסס על הדין הדתי המחייב את הבעל לזון את אשתו “כל עוד הם נשואים”, נמצא בנסיגה מתמדת. כיום, ברוב המשפחות שני בני הזוג עובדים ולכן מעט מאוד נשים תובעות מזונות אישה בפועל. מזונות אישה נפסקים בעיקר במקרים שבהם האישה הייתה תלויה כלכלית לחלוטין בבעל (למשל עקרת בית לאורך שנים) וזקוקה לפרנסה במהלך הליך הגירושין המתמשך. בתי המשפט למשפחה אמנם דנים בכך לפי הדין האישי, אך בהסתכלות מודרנית: אם האישה “אשמה” בפירוד (למשל בגדה או עזבה את הבית ללא סיבה), היא תאבד זכות למזונות אישה. כך, אישה שניהלה רומן – בעלה פטור מלשלם לה מזונות אישה בתקופת הפרידה. מאידך, אם הבעל הוא שעזב את הבית או בגד, והאישה נותרה ללא פרנסה – יחויב הבעל לתמוך בה עד סידור הגט. בפועל, במרבית הסכמי הגירושין מוותרים על מזונות אישה תמורת ויתורים רכושיים אחרים (למשל האישה לא תקבל מזונות אישה אך תקבל חלק גדול יותר ברכוש המשותף או תוספת במזונות הילדים). יש לציין שלאחר הגירושין – אין עוד מושג של מזונות אישה; גרושה אינה זכאית במאומה מבעלה לשעבר פרט למה שנקבע בחלוקת הרכוש או בפיצויים מיוחדים. סוגיה מעניינת היא “מדור האישה”: לעתים אישה בהליך גירושין יכולה לבקש צו מדור ספציפי שימנע מהבעל למכור או לפנות אותה מדירת המגורים עד הגט, בטענה שזו זכותה למדור (קורת גג) כחלק ממזונותיה. בתי הדין נעתרים לכך רק במקרים מסוימים, בעיקר כשהדירה בבעלות הבעל בלבד.

תחום המזונות עבר רפורמה של ממש: מילדים שנשענו כלכלית רק על אביהם עברנו לפרדיגמה של אחריות משותפת ושוויון (לפחות מגיל מסוים). בכך מבקשים בתי המשפט להבטיח שגם לאחר הגירושין רמת חיי הילדים תשמר ככל הניתן, ללא עיוותים מגדריים וללא תמריצים שליליים (כגון שאבות יבקשו משמורת משותפת רק “כדי לא לשלם”, או שאמהות יתנגדו לחלוקת זמן שוויונית רק “כדי לקבל יותר מזונות” – בתי המשפט ערים לכך ומנסים לאזן ביושר).

חלוקת רכוש בגירושין: מי מקבל מה?

העיקרון הבסיסי – איזון משאבים שוויוני: בעת גירושין, בנוסף לדאגה לילדים, ניצבת השאלה כיצד יחולק הרכוש שהצטבר במהלך הנישואין. בישראל חלים שני משטרים משפטיים לפי מועד הנישואין: זוגות שנישאו לפני 1.1.1974 כפופים לדין “חזקת השיתוף” הפסיקתי, ואילו זוגות שנישאו מ-1974 ואילך כפופים ל”חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973″. בפועל שני המשטרים דומים בתוצאה – שניהם מכוונים לחלוקה שוויונית של נכסים שנצברו במאמץ משותף במהלך הנישואים, אלא אם נקבע אחרת בהסכם ממון תקף. הכלל המרכזי: בהיעדר הסכם ממון, יש לבצע איזון משאבים שווה – כלומר, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית משווי כלל נכסי המשפחה שנצברו בתקופת הנישואין. זה כולל דירת מגורים, חשבונות בנק, חסכונות, נכסי נדל”ן, רכב, זכויות סוציאליות ופנסיוניות – הכל נכנס ל”קופה המשותפת” לחלוקה. הרציונל פשוט: הנישואין נתפסים כשותפות מלאה, גם אם צד אחד הרוויח יותר כסף – שכן הצד השני תרם בדרכו (למשל בגידול הילדים ובטיפול בבית שאיפשרו לאחר לפתח קריירה).

נכסים מוחרגים – חריגים לכלל השיתוף: לא כל מה שבידי בני הזוג בהכרח מתחלק. החוק (בסעיף 5 לחוק יחסי ממון) מונה מספר חריגים מפורשים: נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין, וכן מתנות או ירושות שקיבל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין – אינם נכללים באיזון. המשמעות: אם, למשל, לאישה הייתה דירה בבעלותה מלפני שנישאה, והדירה נשארה רשומה על שמה – הדירה מוחרגת ולא תחולק עם הבעל בגירושין. באופן דומה, ירושה כספית גדולה שקיבל הבעל מהוריו תוך כדי הנישואין – שייכת רק לו לפי החוק ולא תחולק. עם זאת, בתי המשפט פיתחו דוקטרינת שיתוף ספציפי: אם הנכס ה”חיצוני” נטמע בפועל במארג המשפחתי המשותף, ניתן לעתים לראות בו כנכס משותף. למשל, אם בני זוג גרו 20 שנה בדירה שהייתה של הבעל מלפני הנישואין, גידלו בה את ילדיהם ושיפצו אותה מכספים משותפים – ייתכן שבית המשפט יראה בדירה כנכס משותף חרף היותה רשומה על שם הבעל מלפני הנישואין. הקריטריונים לכך כוללים: נישואים ארוכים, חיים משותפים ממושכים בנכס, השקעות משותפות בו (שיפוץ, משכנתא מחשבון משותף), או כוונה מפורשת לשיתוף (למשל ראיה שהשניים תכננו למכור את הדירה ולרכוש יחד אחרת). ככל שהנישואין היו קצרים יותר וללא ילדים, קל יותר לטעון שנכס נשאר נפרד. הלכה פסוקה אף קבעה שכשנישואים התפרקו אחרי שנים רבות “יש הנחה שהרכוש שבידי בני הזוג הוא בבעלותם המשותפת, גם אם נרכש ע”י אחד מהם לפני הנישואין – אלא אם יוכח אחרת” (כלשון השופט מישאל חשין: “נכסים פרטיים נטמעו – והיו לאחד”). בתי המשפט מחילים עיקרון זה בזהירות אך בהחלט משתמשים בו למנוע תוצאה בלתי צודקת.

גם ירושות וצוואות שהוחרגו בחוק עלולות להפוך משותפות אם הצדדים התייחסו אליהן כאל רכוש משפחתי. למשל, אם כסף מירושה הופקד בחשבון המשותף ושימש לקניית בית משפחתי – אפשר שייחשב משותף חרף מקורו. בנוסף, פעמים רבות בני זוג עורכים צוואות הדדיות או הסכמי ממון מיוחדים לגבי ירושות (בעיקר בזוגיות פרק ב’ עם ילדים קודמים, כדי להבטיח שרכוש מסוים יישאר בילדים מהנישואים הקודמים ולא יעבור לבן הזוג החדש).

סוגי נכסים נפוצים ויישום הכללים: באופן כללי, כמעט כל סוג נכס ניתן לחלוקה. דירת המגורים היא לרוב הנכס העיקרי – אם נקנתה במהלך הנישואים מהכנסות משותפות, תחולק שווה בשווה; אם יש משכנתא, לרוב מוכרים את הדירה, פורעים חובות ומחלקים את היתרה. לעתים אחד מבני הזוג “יקנה” את חלקו של השני ויישאר בדירה (למשל כדי לא לערער את הילדים), אך זה דורש יכולת פיננסית מתאימה. במידה שהדירה הייתה שייכת לאחד מלפני הנישואין – כאמור זה נושא קונפליקטואלי: הבעל/אישה שבבעלותם הדירה טוענים שהדירה שלהם בלבד, בעוד השני יטען שבשל החיים המשותפים הארוכים הדירה הפכה משותפת. במקרים כאלה נדרשת הכרעה שיפוטית פרטנית, תוך בחינת הראיות לכוונת שיתוף ספציפית בדירה. מקרים שכיחים הם שהורים של אחד הצדדים נתנו כסף לרכישת הדירה – אם נכתב שזה “מתנה לשני בני הזוג”, הכסף הופך משותף; אם ההורים דאגו לחתים על מסמך שהכסף מתנה רק לילדם, ייתכן שחלק יחסי מהדירה יוכרז כנכס נפרד של אותו צד.

נכסים פיננסיים כמו חשבונות בנק, חסכונות וקופות גמל/פנסיה: כלל הכספים שנחסכו במהלך הנישואין מתחלקים חצי-חצי. כאן ראוי לציין חוק חדש יחסית (תיקון משנת 2014) המאפשר חלוקה ישירה של זכויות פנסיה – כלומר רישום חלק מהפנסיה על שם בן הזוג לשעבר, במקום לחכות שהפנסיונר יקבל ויעביר חלק, מה שמבטיח את חלקו של בן הזוג ונותן ודאות (בפרט כשהפנסיה כבר משולמת). אם אחד מבני הזוג ניסה להעלים נכסים או “להבריח” כספים לפני הגירושין (תופעה לצערנו לא נדירה – למשל הסתרת חסכונות, ריקון חשבונות, העברת כסף לקרובי משפחה, רכישת קריפטו וכו’), בתי המשפט רואים זאת בחומרה. החוק מתיר במקרים כאלה לתת סעדים מרחיקי לכת לטובת הצד שנפגע – עד כדי פסיקה שכל הרכוש הגלוי יעבור אליו בהנחה שהצד המבריח שמר לעצמו את הנכסים הנסתרים. לכן בתי המשפט נענים די בקלות לבקשות לצווי מניעה וגילוי מסמכים – כולל צו מרווה (Mareva) לעיקול עולמי של נכסים בחו”ל אם יש אינדיקציות להברחה. המסר ברור: משחקי מחבואים ברכוש מסוכנים מאוד – לרוב האמת צצה, ובית המשפט אף עלול “להעניש” על הסתרה בכך שייטה את החלוקה נגד המעלים.

פיתוחים חדשים בדין הרכוש כוללים הכרה גוברת בנכסי קריירה ומוניטין – למשל שווי חברה שהקים אחד מבני הזוג, או קריירה מקצועית מצליחה, עשויים לעמוד לחלוקה (בדרך של איזון כספי – פיצוי). כן הוכרו לאחרונה יותר מקרים של פיצוי נזיקי בין בני זוג בהקשר הרכושי – למשל תביעה נזיקית על הסתרת מידע או על בגידה שגרמה נזק נפשי וכד’. אמנם לא “מענישים על בגידה” באופן רשמי בחלוקת הרכוש (החלוקה אמורה להיות אובייקטיבית), אך בפועל לעיתים צד נבגד מקבל “משקל” לכאבו במסגרת מו”מ והסדר כולל. דוגמה קונקרטית: במקרה אמיתי, אישה שבעלה בגד בה סירבה לגט עד לקבלת פיצוי מוגדל – הבעל וויתר לה על 60% משווי הדירה (במקום 50%) כדי להגיע להסכם.

מטרת החוק והפסיקה בחלוקת הרכוש היא להגיע לתוצאה הוגנת – לרוב שוויונית – המשקפת את תרומת שני הצדדים. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, אך ההבנה העקרונית היא שנישואין הם שותפות כלכלית לכל דבר. כיום, מודעות הציבור לנושא גבוהה – יותר זוגות חותמים על הסכמי ממון לפני הנישואין או במהלכם, כדי למנוע סכסוכים ולייצר וודאות (למשל, בעשור האחרון חל גידול חד במספר הסכמי הממון הנחתמים בישראל, במיוחד בקרב מתחתנים בפרק ב’ או בעלי עסקים טרם הנישואין). גם בתי המשפט מעודדים זאת ורואים בהסכם ממון כלי יעיל. חשוב לזכור: הסכם ממון חייב לקבל אישור רשמי (נוטריון, רושם נישואין או בית משפט) כדי שיהיה תקף. בהיעדרו – חלים כללי החוק והפסיקה כמפורט לעיל, המבטיחים לרוב חלוקה שוויונית אך גמישה בנסיבות יוצאות דופן.

משמורת ילדים והסדרי שהות: לעבר הורות משותפת

מושגי יסוד במשמורת: בניגוד לסברה הרווחת, “משמורת” אינה מילה אחת ויחידה – בתחום דיני המשפחה נהוג להבחין בין משמורת פיזית (Physical Custody) לבין אפוטרופסות חוקית (Legal Custody). המשמורת הפיזית משמעותה היכן ובידי מי גר הילד בחיי היומיום; ואילו האפוטרופסות היא הזכות לקבל החלטות מהותיות על חיי הילד (חינוך, בריאות, דת וכו’). בישראל, שני ההורים הם אפוטרופסים טבעיים ושווים על ילדיהם עד גיל 18, וגם לאחר גירושין שניהם ממשיכים באופן עקרוני להיות שותפים בהחלטות (אלא אם בית משפט שלל אפוטרופסות מהורה במקרה קיצוני). לפיכך, “משמורת” במובן הנפוץ מתייחסת בעצם להסדר הפיזי: כיצד יחולק זמנם של הילדים בין ההורים, והאם אחד מהם יוגדר “ההורה המשמורן העיקרי” או שתהיה משמורת משותפת.

חזקת הגיל הרך והביקורת עליה: בישראל קיימת בחוק (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) חזקת הגיל הרך, הקובעת שילד עד גיל 6 להורים נפרדים יישאר כברירת מחדל במשמורת האם, אלא אם יש סיבה מיוחדת אחרת. חזקה זו, שנכנסה לחוק לפני עשרות שנים מתוך תפיסה שילדים רכים זקוקים יותר לאמם, זוכה בעשרים השנים האחרונות לביקורת רבה – נטען שהיא מפלה אבות מעורבים והיא כבר אינה תואמת את המציאות בה אבות רבים שותפים מלאים בטיפול בילדיהם. מספר ועדות ציבוריות (ועדת שניט, ועדת שיפמן) המליצו לבטל את החזקה, אך נכון ל-2025 היא עדיין חלק מהחוק (למרות ניסיון חקיקה חוזר ונשנה לבטלה). בפועל, ישנם שופטי משפחה “המנטרלים” את החזקה במקרה בו ברור להם שהאב היה מטפל עיקרי לא פחות מהאם – במקרים כאלה לא מיישמים אוטומטית את ברירת המחדל שלפיה הילד אצל האם עד.

עליית המשמורת המשותפת: בעשורים האחרונים מתרחשת מהפכה של ממש ביחס למשמורת – מגמת הורות משותפת לאחר גירושין. יותר ויותר זוגות בישראל (בעיקר בחברה היהודית החילונית) בוחרים לקיים משמורת משותפת או לפחות הסדרי שהות רחבים מאוד לאב ולאם גם יחד. הנתונים מלמדים שבישראל של 2023 יש כבר כ-15,000 ילדים החיים במשמורת משותפת רשמית או למעשה, ומספרם בעלייה מתמדת. בעולם המערבי, מדינות כמו שוודיה, בלגיה ואוסטרליה הגיעו אף לכך שכ-30%-40% מהזוגות הגרושים מיישמים בפועל הורות שוויונית (50/50 או קרוב לכך). הסיבה ברורה: טובת הילד נתפסת כיום כקשר קרוב עם שני הוריו, ולא “הורה עיקרי” אחד מול “הורה מבקר” שוליים. לכן, בתי המשפט ושירותי הרווחה שואלים בראש ובראשונה – מה יספק לילד את היציבות והרווחה המירבית? ברוב המקרים התשובה היא שילד זקוק לשני הוריו. אם האב כשיר, מעורב ומעוניין, ואם האם משתפת פעולה – נוטים ללכת לכיוון משמורת משותפת או קרוב לכך.

אין הגדרה אחת וחד-משמעית ל”משמורת משותפת”. נהוג לומר שאם לילד יש ~40%-50% מהלילות עם כל הורה – זו משמורת משותפת מלאה. גם חלוקת 30%-70% לפעמים מכונה “משמורת משותפת חלקית/גמישה” אם שני ההורים מעורבים מאוד. מה שחשוב הוא הרצף עבור הילד: קשר יומיומי סדיר ומשמעותי עם אבא ועם אמא, בלי שאחד יהפוך ל”הורה של סופ”ש” בלבד.

יתרונות וחסרונות: מחקרים מצביעים שכאשר ההורים מצליחים לשתף פעולה והקונפליקט נמוך, משמורת משותפת היא הטובה ביותר לילדים – הילדים מסתגלים טוב יותר, מרגישים שיש להם שני בתים אך עדיין תא משפחתי מתפקד, זוכים לאהבת שני ההורים במידה שווה, והפערים הנפשיים מצטמצמים. גם להורים עצמם יתרונות: כל הורה נהנה מזמן פנוי בימים שהילד אצל האחר (מה שמאפשר להתאוורר, לפתח קריירה או חיים אישיים), ומצד שני לא מאבד קשר יומיומי עם הילדים. עם זאת, לא הכל ורוד – משמורת משותפת דורשת רמת תקשורת ותיאום גבוהה מאוד בין ההורים. יש לתאם יומנים, סידורי איסוף מבית ספר, חוגים, ציוד שנע בין הבתים, החלטות בריאותיות, משמעת וכד’. כאשר יש עוינות עמוקה או חוסר אמון, הסידור הזה עלול לקרוס ולפגוע בילדים (שייקלעו בתווך בין ההורים הנצים). גם הבדלי סגנון חינוך גדולים עלולים להקשות – למשל אם בבית אחד יש משטר קפדני ובשני “אין חוקים”, הילדים עלולים לסבול מסתירה ומבלבול. לכן, בתי המשפט בישראל היום לא כופים משמורת משותפת אם הורה אחד מתנגד בתוקף ואין בסיס לשיתוף פעולה. עם זאת, הם ערים לכך שלעיתים האם מתנגדת רק בגלל נושא המזונות (כי במשמורת משותפת מופחתים המזונות מהאב) – בשנים האחרונות יש נטייה להתייחס בחשד לטיעול כזה, ואם ברור שהאב באמת מעוניין לקחת חלק שווה וההתנגדות נובעת ממניע כלכלי גרידא, יש שופטים שמאשרים משמורת משותפת למרות התנגדות האם, וממילא מתאימים את המזונות בהתאם.

חלופות למשמורת מלאה: לא בכל מצב שני ההורים רוצים או יכולים לחלוק את הילדים בשווה. אם, למשל, אחד ההורים עובד בחו”ל רוב הזמן, או לחלופין אם אחד ההורים (לעיתים האם) אינו כשיר זמנית לטפל בילדים עקב בעיה בריאותית או נפשית – תהיה משמורת יחידנית להורה האחר, ולשני ייקבעו הסדרי ראייה (ביקורים) רגילים. הסדר מינימלי קלאסי הוא: שני ביקורים באמצע השבוע (ללא לינה) וכל סוף שבוע שני עם לינה אצל ההורה הלא-משמורן. עם קטנטנים מאוד, לעיתים מתחילים במפגשים קצרים ותכופים יותר ללא לינה אצל האב, עד שהילד גדל מספיק. אם יש חשש לסיכון לילד אצל אותו הורה (במקרי אלימות, התמכרות וכד’), ההסדר יהיה מפוקח – למשל מפגשים ב”מרכז קשר” בנוכחות גורם מפקח, עד שההורה ישתקם.

ניכור הורי ושינוי משמורת: אתגר כואב בתחום המשמורת הוא תופעת הניכור ההורי – מצב שבו ילד מסרב לקשר עם אחד ההורים בגלל הסתה או העברה של קונפליקט ההורים אל הילד. בתי המשפט בישראל מכירים בכך כבעיה חמורה, וממנים מומחים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים) לאבחן ולסייע. במקרים קיצוניים, נקטו אפילו בצעדים כמו העברת משמורת זמנית אל ההורה המנוכר במטרה “להוציא את הילד מהבועה” של ההורה המסית. בנוסף, שינוי משמורת יכול להתבצע אם הנסיבות משתנות או כשהילד המבוגר מביע רצון לעבור להורה השני – אך זה מותנה בהוכחת שינוי מהותי ובדיקת טובת הילד, כמובן, בהליך משפטי מתאים.

פסיקה חדשנית במשמורת: אחד התקדים החשובים בישראל היה הכרה במשמורת משותפת כעילה להפחתת מזונות (עוד לפני 2017) – למעשה כבר ב-2015 בבית המשפט המחוזי נקבע שאב במשמורת שווה ישלם פחות מזונות. לאחר ההלכה הארצית, הנושא הוסדר סופית. מעניין לציין מקרה שקיבל פרסום: בפברואר 2023 חייב בית משפט אם לשלם מזונות לילדיה שבמשמורת האב – מקרה נדיר בו פער ההכנסות היה גדול והאב נותר משמורן עיקרי, ולכן האם חויבה בסכום חודשי מסוים (סביב 1,000 ש”ח לילד). למרות שהדין העברי פוטר אישה ממזונות הילדים, בתי המשפט מצאו דרך לחייב מכוח עקרון השוויון, בייחוד בגילאי 15-18 (ששם החיוב בין כה וכה הוא מכוח דיני צדקה). מגמה זו מלמדת על כך שהעיקרון המנחה כיום הוא אחריות הורית משותפת – אם האב יכול להיות משמורן, האם יכולה במקרים מסוימים להיות “משלמת מזונות”, לפי הנסיבות.

סיפור מקרה: כדי להבין את מורכבות ענייני המשמורת, ראוי לספר בקצרה על מקרה אמיתי (פרטי הצדדים שונו): זוג התגרש אחרי שהתגלה רומן של הבעל. האם נפגעה קשות ודרשה משמורת בלעדית על שתי הבנות (בנות 8 ו-5), בטענה שהאב “איבד זכותו” בשל בגידתו. האב, לעומת זאת, רצה לכפר וביקש משמורת משותפת. בתחילה שרר מתח רב, והבנות אף כעסו על אביהן לאחר ששמעו רינונים. האם, במודע או לא, עודדה את כעסן. נוצר ניכור – הבנות סירבו לצאת לביקורים אצל אביהן. בית המשפט מינה פסיכולוגית מומחית, שגילתה שהאם משדרת עוינות וגורמת להרחקת הבנות מאביהן. השופט התערב בתוכנית טיפולית: בהדרגה חודש הקשר עם האב, ואף נשקל להעביר זמנית משמורת אם לא יראה שיפור. בלית ברירה, האם שיתפה פעולה לבסוף, ולאחר שנה המצב התייצב: כיום הבנות מבלות כ-40% מהזמן אצל האב, כלומר כמעט משמורת משותפת. בהתאם, חיוב המזונות עודכן – האב משלם כ-1,500 ש”ח בלבד לחודש (במקום 3,500 קודם) לכיסוי חלקו היחסי בהוצאות, כי כעת הוא מממן את הבנות ישירות בימי שהותן אצלו. האם למדה לקבל זאת כשהבינה שהילדות רוצות בקשר עם אביהן. מקרה זה ממחיש כמה דינמית ומאתגרת יכולה להיות סוגיית המשמורת – במיוחד כשברקע יש בגידה, רגשות סוערים וניכור. אך הוא גם מלמד שעם התערבות מקצועית נכונה, לעיתים ניתן להפוך סכסוך מר לסטטוס-קוו יציב שמטיב עם הילדים.

בגידה ואמון בין בני זוג: השלכות במשפט

סטטיסטיקות בגידה בעולם ובישראל: בגידה (ניאוף) הייתה מאז ומתמיד גורם דרמטי במשברים זוגיים, ולעיתים “הקש ששובר את גב הגמל” שמוביל לגירושין. מחקרים בינלאומיים מלמדים שבממוצע כ-20%-25% מהגברים וכ-10%-15% מהנשים הודו שקיימו רומן מחוץ לנישואין לפחות פעם אחת. בעבר היה פער גדול בין גברים לנשים (יותר גברים הודו בבגידה), אך הפער מצטמצם עם השנים – ייתכן כי נשים היום חשות פתוחות יותר לדווח בעילום שם, בשל ירידת הסטיגמה החברתית. בישראל, כאמור, סקר משנת 2010 בקרב יהודים חילונים העלה תוצאה מפתיעה: 85% מהמשתתפים הנשואים אמרו או שבגדו או שאינם פוסלים אפשרות לבגוד בעתיד, ורק 15% דיווחו על נאמנות מוחלטת. נתון קיצוני זה משקף לכל הפחות נכונות גבוהה להודות (באנונימיות) בחוסר נאמנות. יש לסייג שסקר זה ערבב בין מי שבגד בפועל למי שרק הביע נכונות היפותטית – כך ששיעור הבוגדים בפועל ודאי נמוך מ-85%. מומחי יחסים מעריכים שבישראל שיעור הבגידה בפועל דומה לטווחים העולמיים (סביב 10%-25% במצטבר, עם פער מגדרי שהולך וקטן). עורכי דין לענייני משפחה מעידים שב”רוב המכריע של תיקי הגירושין בשנים האחרונות הייתה מעורבת בגידה של אחד או שני בני הזוג” – כלומר, הנושא עולה כמעט בכל תיק.

הבדלים מגדריים ומגזריים: היסטורית, גברים דיווחו יותר על בגידה, אך כיום נשים מדווחות כמעט באותו שיעור – לפחות בסקרים אנונימיים – כך שהתפיסה הישנה שנשים בוגדות הרבה פחות כבר אינה מדויקת. הסיבות לכך יכולות להיות שינוי נורמות חברתיות ופתיחות מינית, וכן הפחתת הסיכון שכרוך בניאוף עבור נשים (פחות שיפוט חברתי מבעבר). כמובן, יש לקחת בערבון מוגבל סקרים בנושא כה רגיש – ייתכן שהרבה עדיין מסתירים או משקרים, או להפך מפריזים. בהיבט מגזרי, קיים שוני ניכר: בחברה החרדית והדתית-לאומית הבגידה היא טאבו מוחלט, והנכונות להודות בה אפסית. בסקר הישראלי הנ”ל השתתפו רק חילונים ומסורתיים – בציבור החרדי כמעט ואין נתונים (בהנחה שאצלם התופעה מועטה ביותר). סביר שגם בקרב דתיים וערבים בישראל, שיעור הבגידות נמוך יותר עקב ערכים מסורתיים ולחץ חברתי – אך קשה למדוד זאת, כי וידוי על בגידה במגזרים אלו הוא נדיר. מכל מקום, יש להניח שכלל שאוכלוסייה יותר ליברלית וחילונית – שיעורי הבגידה עולים. בעולם החרדי, לדוגמה, מקרה ניאוף שייחשף הופך לכותרות ענק. בעולם הערבי-מסורתי, הבגידה אף עלולה לסכן חיים (בשל “כבוד המשפחה”) – ולכן התופעה סמויה ביותר.

גורמי סיכון לבגידה: מחקרים העלו תובנות מעניינות – למשל, נמצא שגילאים מסוימים מועדים יותר לניאוף: סוף שנות ה-20 עד סוף ה-30 לחיי אדם הם תקופה עם שיעורי בגידה גבוהים יחסית (סקר אוכלוסייה אחד הראה שבקרב בני 29-39 כ-21% הודו שבגדו – השיעור הגבוה ביותר מכל קבוצות הגיל). הסברים לכך כוללים “משבר אמצע החיים מוקדם” או שחיקה לאחר 5-15 שנות קשר, בעיצומם של לחצי קריירה והורות. בגיל צעיר מאוד (18-24) שיעור הבגידה נמוך – אולי כי הקשרים עוד קצרים ולא מבוססים, ואנשים בתחילת הדרך עדיין מחזיקים בערכי נאמנות חזקים. מעניין שבקרב גברים בארה”ב, שיעור הבגידה דווקא עולה שוב לאחר גיל 50 – מחקר מצא שכ-20% מהגברים מעל 60 הודו בבגידה, אולי בשל תופעת “הקן המתרוקן” או רצון ל”חוויית ריגוש אחרונה” לפני הזקנה. אצל נשים מבוגרות המגמה הפוכה – פחות בוגדות עם הגיל. גם מצב כלכלי משחק תפקיד מפתיע: נמצא שככל שאדם תלוי כלכלית בבן זוגו – כך דווקא גדל הסיכוי שיבגוד. למשל, גבר שתלוי לחלוטין בהכנסת אשתו – הסתברות של ~15% לבגוד בשנה מסוימת; אישה שתלויה לגמרי בבעלה – כ-5% סיכוי שנתי. ההסבר האפשרי: תלות כלכלית פוגעת בתחושת הערך העצמי, והבגידה נעשית כדרך (לא מודעת) להשיב תחושת שליטה ועצמאות. במיוחד אצל גברים מדברים על “איום על הגבריות” – אם הוא לא המפרנס, אולי ינסה “לפצות” את אגו באמצעות כיבושים מיניים. ואכן במחקר זה, גברים צעירים שתלויים כלכלית בנשותיהם בגדו הרבה יותר מנשים תלויות. אצל נשים, נהפוך הוא – הן נטו לשמור אמונים יותר כשהיו תלויות, אולי כי החשש לאבד ביטחון כלכלי מרסן, או נורמות חברתיות אחרות.

השפעת הבגידה על הליכי הגירושין: מבחינה משפטית, במדינות רבות (כולל ישראל) לבגידה יכולות להיות השלכות אך לא “עונשים” ישירים. בישראל, לצורך קבלת גט דתי – בגידת אישה נחשבת עילת גירושין חמורה (אישה נשואה שבגדה עלולה להיחשב “אסורה על בעלה ועל בועלה” לפי ההלכה, ואינה זכאית לכתובתה). בגידת גבר, לעומת זאת, פחות משמעותית הלכתית (אין איסור הלכתי מוחלט על גבר לקיים יחסים עם אחרת, אם כי כמובן זה עילת גירושין אזרחית-מוסרית). בבתי הדין הרבניים, אישה יכולה לסרב לחיות עם בעל בוגד ולקבל גט, ובעל שבגד לא יכול לחייב אשתו לשלום בית כי האשמה בו. בבתי המשפט האזרחיים, בגידה כשלעצמה אינה עילה לפיצויים (למעט במקרים נדירים של תביעות נזיקין על “עגמת נפש” שפסיקות בהן מאוד מתונות, אם בכלל). עם זאת, הבגידה משפיעה על מזונות האישה – כאמור, אישה בוגדת אינה זכאית למזונות מבעלה. גם בעל בוגד עשוי לאבד זכות לתבוע שאשתו תחזור או לדרוש כתובה. לעיתים, בגידה משפיעה בעקיפין על חלוקת הרכוש במסגרת מו”מ: הצד הנבגד מרגיש ש”מגיע לו יותר” ומנהל קו קשוח יותר. ראינו מקרים שבהם בגידה הובילה את הצד הפגוע לקבל נתח רכוש גדול מהמחצית המקובלת, בעזרת לחץ משפטי או רגשי. לדוגמה, בתיק מפורסם (שצוטט לעיל) האישה הנבגדת קיבלה בפועל ~60% מהרכוש המשותף כי הבעל בחר להסכים לכך כדי לסיים את ההליך ולקבל גט. גם במשמורת ילדים, בגידה כשלעצמה לא אמורה להשפיע – הורה אינו “גרוע” יותר בשל רומן שניהל – אבל בפועל, לא אחת מתפתח משבר אמון עם הילדים (כמו בסיפור המקרה לעיל). אם הבגידה יוצרת סכסוך קשה ופוגעת בילדים (דרך הניכור למשל), היא עשויה להשפיע על הסדרי המשמורת (כפי שראינו – השופט נאלץ לשקול שינוי משמורת זמני עקב הניכור שנוצר אחרי בגידת האב). יש גם מקרים בהם הבגידה מערבת את הילדים (למשל מתבגר שגילה הורה בוגד וניתק קשר עמו) – דבר שמאתגר מאוד את מערכת המשפט למצוא פתרונות טיפוליים.

בגידה היא תופעה נפוצה מכפי שנהוג לחשוב, והפכה כמעט “נורמה” בסיפורי גירושין. אולם המשפט מתייחס אליה כיום בעיקר בשוליים – אין יותר עבירת ניאוף (בעבר במדינות כמו ארה”ב הייתה, וכיום רק במדינות שריעה מסוימות יש על כך ענישה חוקית). הגישה המודרנית: מערכת המשפט אינה “מענישה מוסרית” על בגידה, אלא דנה בהשפעותיה המעשיות – למשל על זכאות למזונות אישה, על עילות גירושין ברבני, ועל רווחת הילדים. במקביל, יותר זוגות צעירים מנסים למנוע בגידה מראש – תרבות הטיפול הזוגי, סדנאות לשימור הנישואין, ואף הסכמי נישואין פתוחים (Open Marriage) צוברים נוכחות (בעיקר בארה”ב) כדי להתמודד עם שגרה ושחיקה ללא פרידה. ועדיין, עורכי דין יודעים: כאשר מגיע לקוח נסער ומספר שגילה שבני זוגו בוגד – סיכוי גבוה שהגירושין בפתח. האמון שנשבר הוא קשה לאחות, והמשפט לרוב משמש כלי לפרידה מסודרת יותר מאשר פיוס.

אלימות במשפחה: צווי הגנה והשלכות משפטיות

היקף הבעיה: אלימות במשפחה – פיזית, נפשית, מינית או כלכלית – היא מהנושאים הכאובים ביותר בדיני משפחה. לצערנו, התופעה רחבה בכל העולם. בישראל, עשרות אלפי תלונות על אלימות בין בני זוג ואלימות נגד ילדים מוגשות מדי שנה. אלימות במשפחה מוגדרת בחוק הישראלי כמעשה אלימות של בן משפחה כלפי בן משפחה – בן זוג, ילד, הורה, אח/ות וכו’. הנתונים מראים שבמהלך חייהן כ-20%-25% מהנשים תחווינה אלימות זוגית פיזית או מינית ברמה כלשהי, ובקרב גברים גם יש אחוזים בלתי מבוטלים (בעיקר אלימות נפשית וכלכלית נגד גברים).

החוק וצעדי הגנה: בשנת 1991 נחקק בישראל “חוק למניעת אלימות במשפחה”, המסמיך בתי משפט לתת צווי הגנה באופן מיידי כנגד בן משפחה אלים. צו הגנה יכול להרחיק אדם מביתו, לאסור עליו להתקרב או להטריד את בן המשפחה הנפגע, ולשלול ממנו נשק. צווים אלו ניתנים בתחילה במעמד צד אחד, לתקופה קצרה, ואז מתקיים דיון בנוכחות שני הצדדים להארכה (עד 3 חודשים בכל פעם, וניתן להאריך עד שנה). בנוסף, במשטרה ובפרקליטות קיימת מדיניות מיוחדת להחמרת טיפול בעבירות אלימות במשפחה – כולל אפשרות מעצר עד תום הליכים, שחרור בערובה עם הרחקה, ותוכניות טיפול בעבריינים. בתי המשפט לענייני משפחה, מצידם, רואים באלימות “גורם מכריע” שיכול להשפיע על יתר הנושאים: אם הורה נהג באלימות, הדבר ישפיע על משמורת (לדוגמה, הורה אלים לא יקבל הסדרי שהות רגילים – אולי רק מפגשים בפיקוח), ועל חלוקת רכוש במקרים קיצוניים (יש פסיקה שקבעה שבמקרה של אלימות קשה ומתמשכת, זכות האישה לדרוש חלוקה לא שוויונית לטובתה כפיצוי על הסבל). עוד התפתחות היא תביעות נזיקין בעילת תקיפה או רשלנות שמגישים נפגעי אלימות נגד בן הזוג המכה – כבר היו מקרים שנפסקו פיצויים של עשרות ומאות אלפי שקלים לנשים שספגו אלימות קשה מבעליהן במהלך הנישואין.

הוכחת אלימות: פעמים רבות, בעת סכסוך גירושין, עולות טענות הדדיות על אלימות – לא תמיד הן מוצדקות. בתי המשפט מודעים לכך שלעיתים יש ניסיונות מצד אחד “לצבוע” את השני כאלים כדי להשיג יתרון (למשל, האם תטען שהאב אלים כדי למנוע ממנו משמורת משותפת). לכן בתי המשפט בוחנים בקפידה – צו הגנה יתנו בקלות יחסית מיד כשיש ראיות לכאורה (אפילו קלות), אך החלטות קבע בנוגע למשמורת או מהימנות טענות אלימות יינתנו רק לאחר בירור מעמיק: תסקירי רווחה, חוות דעת מומחים, ולעיתים חקירה פלילית. בהיעדר ראיות, טענה לאלימות לא תתקבל. מצד שני, אם יש הרשעה פלילית של בן זוג בעבירת אלימות – זה משנה את התמונה באופן דרמטי: בן זוג שהורשע בתקיפת בת זוגו, למשל, כמעט בוודאות לא יקבל משמורת על ילדים קטנים, ולעיתים אפילו המפגשים עמו יהיו בפיקוח.

רצח בתוך המשפחה: מקרים טרגיים של אלימות במשפחה מגיעים לשיאם ברצח בני זוג או ילדים. בישראל, למרבה הצער, 10-20 מקרים בשנה של רצח נשים ע”י בני זוג דווחו בעשור האחרון. מערכת המשפט מנסה להפיק לקחים – בין היתר, הוקמה בשנת 2020 “ועדת קריניצי” (ע”ש מקרה רצח מזעזע) לתחקור מקרי רצח במשפחה, ויושמו נהלי סיכון חדשים במשטרה וברווחה. עם זאת, ביקורת רבה נשמעת בכל פעם שמתגלה שאישה התלוננה מספר פעמים והמערכת לא מנעה את הרצח. ב-2022 תוקן החוק כך שבית משפט יהיה חייב לנמק אם לא נתן צו הגנה למרות חשש ממשי.

אלימות כלכלית והתעללות נפשית: כיום, המודעות התרחבה גם לסוגי אלימות פחות “גלויים”. אלימות כלכלית – מצב שבו בן זוג שולט באופן מלא בכספים, מונע מהשני משאבים, מטיל גזירות כספיות ולמעשה הופך את האחר לתלוי ונזקק – מוכרת היום כתופעה. אף הוצעה הצעת חוק להפיכת אלימות כלכלית לעבירה, אך היא שנויה במחלוקת (יש הטוענים שקשה להגדיר זאת בלי לפגוע באוטונומיית התא המשפחתי). התעללות נפשית – השפלות, איומים, הקנטות מתמידות – היא קשה להוכחה, אך בתי המשפט ערים לה. לעיתים ניתן צו הגנה גם בלי אלימות פיזית אם משוכנעים שיש “התעללות נפשית חמורה ומתמשכת” (למשל, תיעוד של קללות ואיומים לאורך זמן).

בהקשר הגירושין: אלימות היא גורם לגירושין מיידי כמעט תמיד. נשים רבות אינן עוזבות מערכת מתעללת במשך שנים, עד שקורה אירוע מכונן או שהן צוברות כוח. כיום יש יותר תמיכה: מקלטים לנשים מוכות, סיוע משפטי חינם לנפגעות, וקמפיינים ציבוריים (“שוברת שתיקה”, “גם לך מגיע לחיות ללא פחד” וכו’). מבחינה משפטית, אישה מוכה תקבל תמיד גט (בתי הדין אינם כופים על אישה לחיות עם מכה, כמובן). כתובתה של אישה מוכה – לעיתים מחייבים הבעל לשלמה במלואה בשל התנהגותו. משמורת הילדים כמעט אוטומטית תינתן לאם אם האב נהג באלימות קשה.

מצד שני, קיימים גם מקרים של גברים נפגעי אלימות – תופעה פחות מדוברת אך קיימת. יותר גברים החלו להתלונן בגלוי. בשנת 2023 נפתח מקלט ראשון לגברים נפגעי אלימות מצד בנות זוג. המשפט אינו מפלה – גבר שחווה אלימות זכאי לצווי הגנה ולהגנת החוק כמו אישה. אבל סטטיסטית, רוב הנפגעים עדיין נשים, והמערכת מתמקדת בעיקר בהן.

מה קורה לאחר הגירושין? במקרים של היסטוריית אלימות, האתגר נמשך גם אחרי הפרידה. החלפת משמרות הילדים בנוכחות שני ההורים עלולה להצית עימותים חדשים. לכן לעיתים בפסקי דין קובעים “העברת הילדים תיעשה בתחנת משטרה” או במקום ניטרלי אם יש חשש. בנוסף, הורה אלים ייתכן שלא יקבל משמורת אף פעם, גם לא בעתיד, אלא אם יעבור טיפול ושיקום מוכח. ישנם מרכזי טיפול ייעודיים לגברים אלימים (תוכנית “אפשר גם אחרת” למשל) – השתתפות בהם נלקחת בחשבון בהחלטות.

נקודה חשובה: בשנים האחרונות זוכה לתשומת לב תופעת “התלונות הכוזבות” – יש טענה שכחלק ממאבקי גירושין, חלק מההאשמות באלימות או פגיעה מינית כלפי ילדים הן שקריות. אף שיש מקרים בודדים מתועדים של תלונת שווא חמורה, מחקרים העלו שרוב רובן של התלונות אמינות (גם אם לא תמיד ניתן להוכיח). בתי המשפט משתדלים להיזהר: הם מגנים בתוקף תלונת שווא (ואף יכולים לשקול העברת משמורת להורה שהואשם כזב), אבל דורשים ראיות משמעותיות כדי לקבוע שתלונה הייתה כוזבת בזדון.

אלימות במשפחה היא תחום שבו המשפט נדרש לאזן בין הגנה מיידית על קורבנות, ענישה והרתעה של הפוגע, לבין שמירה על זכויות הליך הוגן והימנעות מפגיעה לא מוצדקת בצד המואשם. מערכת דיני המשפחה משלבת כאן כלים פליליים (משטרה, בתי דין פליליים) עם סעדים אזרחיים (צווי הגנה, הסדרי גירושין מותאמים). ככל שהמודעות החברתית עולה – כך גדלה הציפייה מהמערכת המשפטית לספק ביטחון למשפחות במצוקה, ואף לתרום במניעה.

פונדקאות, פריון ומשפחה חדשה: מגמות משפטיות

רקע והמצב בישראל: פונדקאות – תהליך שבו אישה נושאת עובר עבור הורים מיועדים ומוותרת עליו לאחר הלידה – הפך בשנים האחרונות לנושא “חם” בדיני המשפחה, בשל התפתחות הטכנולוגיה הרפואית ושינויי התפיסות החברתיות לגבי הורות. בישראל חוקקה כבר בשנת 1996 “חוק הסכמים לנשיאת עוברים” (חוק הפונדקאות), שהפך את ישראל לאחת המדינות הראשונות שאפשרו פונדקאות מוסדרת בחוק. עם זאת, החוק במקור הגביל זאת לזוגות הטרוסקסואלים נשואים בלבד (שאינם יכולים להרות מסיבה רפואית), והאם הנושאת (הפונדקאית) הייתה חייבת להיות אישה לא נשואה עם ילד אחד לפחות. במהלך השנים, עתרו לבג”ץ שוב ושוב קבוצות של גברים יחידים וזוגות חד-מיניים נגד הגבלה זו, בטענה לאפליה. בתחילה בג”ץ דחק בכנסת לשנות את החוק – שניהם לא עשו זאת. לבסוף, ביולי 2021 פסק בג”ץ שעל המדינה לפתוח את הליך הפונדקאות גם בפני גברים יחידים וזוגות גברים תוך 6 חודשים, אחרת ייחשב הדבר לאפליה פסולה. ואכן, בינואר 2022 שר הבריאות הודיע על שינוי הנהלים, ומאז הפונדקאות בישראל פתוחה לכולם – זוגות הומוסקסואלים, גברים יחידים, נשים יחידות וכמובן זוגות נשואים כבעבר. התנאים הבסיסיים (למשל שאישה פונדקאית לא תהיה קרובת משפחה של ההורים, ושתתקיים ועדה מפקחת על ההליך) נותרו, אך מעגל הזכאים הורחב שוויונית. כבר בפברואר 2022 נולד התינוק הראשון בישראל לזוג גברים באמצעות פונדקאית ישראלית, אירוע שהלהט”ב חגגו כמדהים.

השוואה בינלאומית: מדיניות הפונדקאות בעולם מגוונת מאוד. יש מדינות שאוסרות פונדקאות מכל סוג (למשל צרפת, גרמניה, ספרד – רואות בכך פגיעה בכבוד האדם או חשש לסחר בתינוקות). יש המתירות פונדקאות אלטרואיסטית בלבד (ללא תשלום מלבד הוצאות) – כגון בריטניה, קנדה, אוסטרליה. ויש מדינות המתירות פונדקאות מסחרית (בתשלום) – ארה”ב (בחלק מהמדינות), רוסיה, אוקראינה, גאורגיה, הודו (בעבר, היום הודו אסרה על זרים). למשל, בארה”ב הסדרת הפונדקאות נעשית ברמת מדינה: בקליפורניה זו תעשייה משגשגת עבור כל סוגי ההורים (כולל חד-מיניים), לעומת זאת במדינות כמו ניו-יורק פונדקאות מסחרית הייתה אסורה עד 2020. רבים מהישראלים, עד לא מזמן, נאלצו לנסוע לחו”ל כדי לבצע פונדקאות – בעיקר לארה”ב (במחיר עתק של 150-200 אלף דולר), או לאוקראינה ולגאורגיה (בעלות נמוכה יותר, ~50-70 אלף דולר). לאחרונה, בשל המלחמה באוקראינה, חלה ירידה במסלול זה.

בטבלה הבאה מוצגת השוואה של מעמד הפונדקאות במדינות נבחרות:

(מקורות: סקירות חוק בפונדקאות ברחבי העולם, נתוני ארגוני פריון בינ”ל, ואתרי ממשל רשמיים בכל מדינה.)

סוגיות משפטיות בפונדקאות: הפונדקאות מעוררת שאלות מורכבות: מעמד הפונדקאית – בישראל החוק קובע שהיא אינה אם הילוד (אם אין מטען גנטי שלה) וההורים הם המזמינים. אך במדינות אחרות, האם היולדת נחשבת אם על פי חוק, וצריך הליך אימוץ/צו הורות כדי להעביר את הילד להורים המיועדים (כמו בבריטניה). זכויות הילד – ביקורת אתית נשמעת על כך שילד נולד לתוך “חוזה”, האם זה לטובתו? בתיקים בודדים בעולם קרה שפונדקאית סירבה למסור תינוק (ולעיתים בית משפט פסק לטובתה). יש גם מקרים בהם ההורים המיועדים נסוגו בהם (למשל אם נולד ילד עם נכות) – מצב נורא שעורר דיון על אחריות חוזית כלפי התינוק. תחום אחר הוא שימוש בביציות וזרע תורמים – לעיתים בהליך פונדקאות יש שלושה “מעורבים”: אב גנטי, אם תורמת ביצית (אם האם המיועדת לא יכולה לספק ביציות), והאם הפונדקאית הנושאת. מבחינת ההגדרות – בישראל נהוג לרשום את ההורים המיועדים כהורים, ללא קשר לגנטיקה, מתוקף ההסכם וההליך המאושר. אבל בעתיד, ילדים בוגרים אולי ירצו לדעת מיהם ההורים הגנטיים.

משפחה חדשה – לא רק פונדקאות: בהקשר רחב יותר, דיני המשפחה של העשור האחרון עוסקים יותר ויותר בפריון וטכנולוגיה: הקפאת ביציות וניצולן לאחר פרידה (למשל, היו סכסוכים משפטיים בין בני זוג שנפרדו לגבי מה ייעשה עם עוברים מוקפאים שלהם – בישראל נקבע שאם אין הסכמה, לא ניתן להשתמש והעוברים יושמדו, בשם הזכות שלא להפוך להורה בעל כורחך). סוגיה אחרת – הורות יחידנית: כיום רווקים ורווקות רבים בוחרים להביא ילדים לבד (דרך תרומת זרע, פונדקאות לגברים, או אימוץ). המשפט מסתגל – למשל, בעבר יחידים כמעט לא יכלו לאמץ או לעשות פונדקאות, וכעת זה מתאפשר (בישראל: גבר יחיד יכול פונדקאות, אישה יחידה יכלה תמיד תרומת זרע).

גם מושגי המשפחה מתרחבים – הורות משותפת ללא זוגיות: ישנם “שותפים להורות” – גבר ואישה שאינם זוג רומנטי, אך החליטו להביא יחד ילד ולגדלו בשני בתים. הדבר נעשה לרוב דרך הסכמים מפורטים מראש, ובתי המשפט מאשרים הסכמים כאלו ומגנים על טובת הילד במסגרתם. כבר נכתבים פסקי דין בנושא כאשר אחד הצדדים חרג מהסכם ההורות, וכן מקרים בהם אחד רוצה לעבור עיר/ארץ והשני מתנגד – סוגיות דומות לגירושין, אך בלי נישואים שקדמו.

השפעת ה-AI והטכנולוגיה בתחום המשפחה: אף שתחום זה עוד בראשיתו, מעניינים ניצני הדיון על בינה מלאכותית בדיני משפחה. כיצד AI קשור? ראשית, מופיעים בשוק כלי בינה מלאכותית משפטיים המסייעים לעריכת הסכמי גירושין ומחשבים תחשיבים (מעין “TurboTax לגירושין” – בארה”ב עורכת הדין המפורסמת לורה וסר ייסדה פלטפורמה כזו). מערכות AI יכולות לנתח אלפי פסקי דין ולחזות הערכת מזונות, חלוקת רכוש וכו’. בעתיד, יש החוזים, בוררי AI יסייעו בפתרון סכסוכים פשוטים (למשל חלוקת זמני שהות סטנדרטיים). שנית, AI מעלה סוגיות ראייתיות – למשל, דיפ פייק (Deepfake): האם ניתן לקבל כראיה סרטון שתוכנת AI יכולה לזייף? חשש זה קיים גם במשפט פלילי אך יכול לעלות בהליכי משפחה (למשל סרטון “בגידה” מזויף). מערכת המשפט תצטרך להתאים כללי קבילות וחקירה לזה. ושלישית, AI וצילומי נתונים משפיעים על פרטיות: היום כמעט כל בן זוג קנאי יכול להתקין בקלות תוכנות מעקב, מקליטי שיחות ואפליקציות ריגול בטלפון של בן/בת זוגו. החוק מנסה להדביק – בישראל הוצאו מספר צווים נגד מעקבים לא חוקיים והוגשו כתבי אישום על פגיעה בפרטיות.

תחום נוסף הוא אלגוריתמים בקביעת משמורת: במדינות מסוימות עלה הרעיון לפתח אלגוריתם נייטרלי שימליץ על הסדר משמורת אופטימלי על בסיס נתוני ההורים (זמן פנוי, מסוגלות, קרבת מגורים וכו’), מתוך תקווה להפחית מרירות. אך הדבר מעורר ביקורת – אפשר שבינה מלאכותית תשמר הטיות קיימות (אם הוזנה בנתוני עבר).

התפתחות מעמדם של מומחי משפחה בעידן הדיגיטלי: מעניין לציין שככל שהמידע נגיש יותר לציבור (באינטרנט יש אינספור מדריכים לגירושין, מחשבוני מזונות וכו’), כך לקוחות לעיתים מגיעים לעורכי דין “מלומדים למחצה” – עם חצי ידע וחצי הנחות שגויות. המומחים המקצועיים נדרשים אפוא להפגין ערך מוסף, ידע עדכני והבנה רגשית, ולא רק לצטט חוק.

צוואות, ירושות וניהול הון משפחתי

זיקה לדיני המשפחה: אף שדיני ירושה נפרדים במידה רבה, הם קשורים בקשר הדוק למשפחה. לאחר פטירה, עולות סוגיות ירושה המשפיעות על התא המשפחתי – חלוקת עיזבון בין בן/בת זוג לילדים, בין ילדים מנישואים שונים, ועוד. בישראל חוק הירושה (1965) מסדיר את הירושה בהיעדר צוואה – חצי לבן זוג, וחצי לילדי המוריש (אם זה נישואים ראשונים). אך המציאות מורכבת: כיום אנשים רבים מצויים בפרק ב’ בחייהם, עם ילדים מפרק א’ וילדים משותפים בפרק ב’. במצב כזה, כדי למנוע סכסוכים, מאוד מומלץ לערוך צוואה והסכמי ממון/עזבון. ואכן מורגש שיותר זוגות מבוגרים פונים לייעוץ בעודם בחיים כדי לתכנן הורשה הוגנת.

התפתחות פסיקה בישראל: דוגמה בולטת היא צוואות הדדיות – תיקון 12 לחוק הירושה (2005) איפשר לבני זוג לערוך צוואות הדדיות המגבילות שינוי חד-צדדי כדי להגן על בן הזוג שנותר. זה נפוץ בזוגות עם ילדים קודמים: למשל, אדם מצווה שבן זוגו יירש אותו, אבל קובע שבתמות בן הזוג – הרכוש ילך לילדיו שלו, לא לילדי בן הזוג. כך בן הזוג לא יכול לשנות אחרי מותו ולתת הכל לילדיו. בתי המשפט אוכפים הסדרים כאלה, למנוע “נישול” יורשים.

“ניהול הון משפחתי”: זהו מונח רחב הכולל תכנון פיננסי משפטי למשפחה – הסדרי נאמנות (Trusts) עבור ילדים, רכוש offshore, ביטוחי חיים, ועוד. בעלי הון ניכרים משתמשים בכלים אלו כדי להגן על נכסיהם במקרה גירושין וכדי להוריש באופן אופטימלי. בישראל התחום עדיין בחיתוליו יחסית (בניגוד לארה”ב ובריטניה שם כמעט לכל משפחת מיליונרים יש מנהל נאמנות). עם זאת, בעשור האחרון חלה עלייה גם בארץ: נרשמות יותר נאמנויות משפחתיות, ועשירים מכניסים נכסים לחברות בע”מ כדי להרחיקם ממעמד “נכס בר איזון” בגירושין. בתי המשפט ערים לכך: אם ברור שחברה הוקמה רק כדי “לאחסן” נכסים משותפים – יראו דרך המבנה ויחלקו את השווי.

מגמה חשובה: יותר מודעות לעריכת ייפוי כוח מתמשך ואפוטרופסות – אנשים בני 50-60 עורכים מסמכי ייפוי כוח מתמשכים המסמיכים את בני זוגם או ילדיהם לקבל החלטות אם יאבדו כשירות. זה חלק מניהול ההון והמשפחה – כדי למנוע סכסוכי אפוטרופסות בין הילדים לאם/אב. בישראל מאז 2017 אלפי אנשים ערכו ייפוי כוח מתמשך, וזה משפיע ישירות על המשפחה (מפחית מאבקי אפוטרופסות בבית משפט). משרדי עורכי דין למשפחה מתמחים בכך כיום לצד גירושין.

סכסוכי ירושה מתוקשרים: בשנים האחרונות היו מספר תיקים שזכו לכותרות – למשל, מקרה נוחי דנקנר נגד אמו (2020) סביב צוואת אביו המנוח, או מאבק הירושה במשפחת אומן (בנו של חתן פרס נובל טען שאביו השפוי לכאורה נישל אותו בצוואה חדשה). מקרים אלו מעלים סוגיות של השפעה בלתי הוגנת, כשירות למצווה, וכו’. בתי המשפט בוחנים בקפידה: האם המצווה היה צלול? האם הופעל עליו לחץ או ניצול תלות?

הפן הגלובלי: בעולם, דיני הירושה שונים – בארה”ב ובאנגליה חופש הציווי מוחלט (אדם יכול להוריש הכל למי שירצה). במדינות קונטיננטליות (צרפת, גרמניה) יש “רבע חובה” לילדים. בישראל, החוק מבוסס בריטי – חופש ציווי מוחלט, אך נותן אפשרות לתלויים לתבוע מזונות מן העיזבון במקרים קיצוניים. ניכר שעולה המודעות גם לזכותם של ידועים בציבור וידועות בציבור בירושה: החוק הישראלי משווה אותם לנשואים (בתנאי שחיו יחד בשיתוף), אך בפועל היו מקרים של מאבקי ירושה בהם משפחת המנוח ניסתה להתכחש לבת זוגו הלא רשמית. כיום בתי המשפט נוטים מאוד להגן על הידוע/ה בציבור – דורשים ראיות לקשר, ואם הוכח, הבת זוג תקבל חלק כבן זוג על כל המשתמע.

ניתוח כלכלי של גירושין: פרק זה קשור לניהול הון המשפחה. מחקרים מראים שגירושין גורמים להפסד כלכלי מצטבר ניכר למשפחה – מעבר מהחזקת בית אחד לשני בתים. בישראל נמצא שמשפחה מתגרשת יורדת בכ-25%-30% ברמת החיים הממוצעת שלה בשנים הראשונות שלאחר הפרידה. לכן, זוגות בעלי אמצעים לעיתים משקיעים בניסיון להציל נישואין “מכלכלת” – כי הגירושין “יקרים”. מאידך, נאמר לא אחת: “גירושין הם פריבילגיה של עשירים” – במשפחות מעמד נמוך, לעיתים זוגות נשארים יחד פשוט כי אין להם יכולת כלכלית לממן חיים בנפרד. מכאן עולה האחריות של עורכי הדין והשופטים לוודא שהסכמי גירושין מאזנים כראוי את הפגיעה הכלכלית: חלוקת רכוש הוגנת, מזונות ילדים מספקים, ולעיתים גם מזונות משקמים לאישה שנשארה חסרת כל (מזונות משקמים הם תופעה חדשה: פסיקה שפוסקת תשלום חד-פעמי או קצבה זמנית לגרושה כדי לסייע לה להשתלב בשוק העבודה – שילוב של דיני משפחה ודיני רווחה).

ניהול ההון המשפחתי הפך לחלק בלתי נפרד מעבודת מומחה דיני המשפחה. עורך דין משפחה בכיר אינו רק מגשר ומתווכח בבית משפט – הוא לעיתים קרובות יועץ פיננסי, מתכנן ירושה ונאמן של המשפחה לדורותיה. כך המומחים הגדולים בתחום מבדלים עצמם – ביכולת לראות את התמונה הרחבה ולתכנן לא רק את הפרידה המיידית אלא גם את ההשלכות ארוכות הטווח עבור לקוחותיהם וילדיהם.

טכנולוגיה ובינה מלאכותית: אתגר חדש לדיני המשפחה

כפי שרמזנו קודם, הטכנולוגיה המודרנית – ובעיקר התפתחות הבינה המלאכותית (AI) – מתחילה להשפיע גם על דיני המשפחה, אם כי בעקיפין. נפרט כמה היבטים:

1. כלים דיגיטליים לפתרון סכסוכים: הופעת אתרי אינטרנט ואפליקציות המסייעים בעריכת  הסכמי גירושין בעצמך<  (DIY Divorce). לדוגמה, בארה”ב הושק שירות מקוון בשם “Hello Divorce”, שמנוהל על ידי עורכת הדין המפורסמת לורה וסר, ומאפשר לזוגות לערוך הסכם גירושין סטנדרטי עם מילוי טפסים מודרך – מעין “TurboTax” של גירושין. גם בישראל קיימים כבר מחשבונים מקוונים לחישוב מזונות (על בסיס נוסחאות לא רשמיות) ומדריכים אוטומטיים לעריכת טופסי תביעות (באתר הרשות השופטת ישנו מחולל טפסים מקוון לתביעת מזונות קטינים, למשל). מערכות AI עשויות לשכלל זאת: לדוגמה, צ’טבוט משפטי המייעץ מה סיכוייך לקבל משמורת אם את עובדת עד מאוחר, או מה גובה דמי המזונות הצפויים בהתאם לנתונים.

2. בינה מלאכותית בקבלת החלטות שיפוטיות: רעיון שנוי במחלוקת אך כבר נדון – האם ניתן ליישם אלגוריתמים לניתוח מקרים והמלצה על פסיקה? הרי AI יכול ללמוד מאלפי פסקי דין קודמים לדמות את “שיקול הדעת הממוצע”. תומכי הרעיון טוענים שזה יפחית אי-ודאות והטיות שופט. מתנגדים מעלים חשש להטיה דווקא – אם המידע שה-AI לומד ממנו אינו מייצג או מוטה, הוא ישחזר הטיות (למשל, אם בעבר הייתה נטייה קלה לטובת אמהות במשמורת, AI עלול לנציח זאת). בפועל, טרם ידוע על בית משפט שמשתמש בהמלצת AI בענייני משפחה. אולם יש ניצנים: בסין דווח על ניסוי בתוכנת AI המסייעת לשופטים בהכנת טיוטת פסק דין בענייני גירושין פשוטים. בברזיל, כך נטען, שופטת ערכה ניסוי בו נתנה ל-ChatGPT לכתוב טיוטה ואז ערכה אותה.

3. ראיות דיגיטליות ובעיית ה”Deepfake”: בהליכי משפחה, ראיות כמו התכתבויות וואטסאפ, אימיילים, הקלטות וידאו ושמע – הן לחם חוק. כיום, עם טכנולוגיית Deepfake קל יחסית לזייף מדיה. אמנם עדיין לא נפוץ שצד מציג וידאו מזויף של האחר, אך החשש קיים. בתי המשפט נעזרים במומחי מחשב כאשר עולה טענה שראיה דיגיטלית נערכה.

4. פגיעה בפרטיות באמצעות טכנולוגיה: גירושין רבים מלווים בריגול דיגיטלי: יש מקרים שהבעל התקין תוכנת Spyware בטלפון של אשתו ועקב אחריה חודשים, קורא את כל הודעותיה. או אישה ששתלה מקליט קול בבית להקליט את הבעל. פעולה כזו בלתי חוקית – זו עבירה של פגיעה בפרטיות. ראיות שהושגו כך אינן קבילות ברוב המקרים. היו מקרים שגבר העלה תמונות פרטיות של אשתו לרשת (פורנו נקמה) – ב-2020 נכנס לתוקף בישראל חוק שמטיל עד 5 שנות מאסר על עבירה כזו (הפצת תמונות אינטימיות ללא הסכמה). באופן כללי, עורכי דין מדווחים שתיקי גירושין כיום כוללים הרבה יותר מידע דיגיטלי – מהקלטות, צילומי מסך, נתוני GPS, היסטוריית גלישה ועוד. יש דיונים משפטיים אם ניתן לחייב בעל למסור גישה לתכתובות טלגרם שלו אם האישה טוענת שיש שם הוכחות להכנסות מוסתרות וכו’. העתיד ידרוש איזון חדש בין פרטיות לבין חקר האמת, בסיוע מומחי סייבר.

5. AI ככלי לזיהוי סיכוני אלימות: יש גם צד חיובי – ערים ברחבי העולם החלו להשתמש בבינה מלאכותית כדי לנתח תיקי עברייני אלימות במשפחה ולזהות גורמי סיכון להסלמה. למשל, תוכנת AI שבוחנת היסטוריית תלונות, תדירות, מאפייני אישיות ושולחת התרעה לשירותי הרווחה: “מקרה בסיכון גבוה”. זה מאפשר התערבות יזומה (ביקורי בית, מעקב מוגבר של המשטרה). בישראל קיימת תוכנית “שירות מניעת אלימות” שמנסה לשלב אלגוריתם שיתריע על משפחות בסיכון מתוך מאגרי המידע (למשל שילוב נתוני משטרה עם נתוני רווחה על אלימות בילדים).

6. טכנולוגיה בחיי הילדים של הורים גרושים: נושא נוסף – הורות מקוונת. כעת נפוץ שלהורים יש אפליקציות משותפות לניהול יומן הילדים, הוצאות וכד’. ישנה אפליקציה בשם OurFamilyWizard שמאפשרת תקשורת מנוטרת – הכל נרשם, וצד שלישי (או בית משפט) יכול לצפות, מה שמרסן את ההתכתבויות. חלק מהחלטות השפיטה בארה”ב מחייבות הורים להשתמש בה כדי למנוע ויכוחים על “לא ידעתי על האסיפה”.

7. AI ותמיכה נפשית/משפטית: לא מופרך שבעתיד יעמוד לרשות מתגרשים יועץ וירטואלי 24/7 – צ’טבוט אמפתי המבוסס AI שיודע להקשיב לפריקת רגשות, לתת מידע משפטי בסיסי (“אל דאגה, רבים עברו את זה, החוק קובע כך וכך…”). כבר כיום יש צ’טבוטים בסיסיים שמדמים פסיכולוג. אולי בהמשך ישולב זה גם בהליכי גישור – “מגשר AI” שיציע פשרות אופטימליות לפי נתוני הצדדים ותלמד מתגובותיהם.

סכנות AI ביחסי משפחה: חוקרים מזהירים מפני מצב ש-AI תשמש גם למניפולציה רגשית: נניח בן זוג קנאי משתמש ב-AI כדי לייצר מצג שווא (למשל שיחה מזויפת מפלילה) ולהפחיד את בת זוגו. או מישהו שישאל ChatGPT “איך אני גורם לבת זוגי לוותר על מזונות” ויקבל טיפים (חלקם אולי מניפולטיביים). הטכנולוגיה לא מבדילה מוסר; הכל תלוי במשתמשים.

בסופו של יום, הטכנולוגיה לא תחליף את האנושיות בדיני משפחה – אלו הרי סכסוכים שורשיים המערבים רגשות, טראומות ואהבה. בינה מלאכותית יכולה לחשב ממוצעים, אבל לא לרחם על ילד בוכה שרוצה עוד יום אצל אבא, או להבין אינטואיטיבית האם טענת אם נגד אב היא אמת או נקמה. לכן הדעה הרווחת היא שבתחום המשפחה, AI יהיה כלי עזר מצוין (לייעול הליכים ולסיוע טכני), אך בני אדם – שופטים, עורכי דין, מגשרים – יישארו מקבלי ההחלטות הסופיים, כי נדרש מימד של שיקול דעת ערכי ואנושי שאין לו אלגוריתם פשוט.

כיצד לבחור מומחה (עו”ד) לדיני משפחה?

בשל המורכבות הרבה שתיארנו, ובשל ההשלכות מרחיקות הלכת של תוצאות הליכי הגירושין, בחירת עורך דין מומחה לדיני משפחה היא החלטה גורלית עבור מי שניצב בפני הליך כזה. להלן מספר קווים מנחים לבחירה מושכלת:

• ניסיון והתמקצעות בתחום: יש לוודא שהעו”ד עוסק בעיקר בדיני משפחה. ניסיון של שנים רבות (לפחות 10+) בגירושין, משמורת, מזונות וכו’ הוא יתרון משמעותי. התחום דורש הבנה ספציפית – עו”ד פלילי מבריק ככל שיהיה, לא בהכרח יידע לנווט ברזי הרבנות או פסיקות המשפחה העדכניות. מומחים אמתיים גם מחזיקים בתיקים מורכבים (ריבוי נכסים, אלימות, משפט בינלאומי) שדורשים מיומנות מיוחדת.
• מוניטין והמלצות: כדאי לבדוק את המוניטין – האם העו”ד מוכּר בקהילה המקצועית? האם פורסמו עליו כתבות, הוא מרצה בכנסים, כתב ספרים? למשל, עורכת דין המדורגת דרך קבע בצמרת דירוגי Duns100 או BDI בתחום המשפחה, היא ככל הנראה בעלת הישגים ותדמית מקצועית גבוהה. המלצות אישיות מלקוחות לשעבר חשובות – כי הן מעידות על היחס והאכפתיות מעבר לתוצאות. כיום גם ניתן לקרוא ביקורות באינטרנט (בזהירות, כי לא הכל אמין). אחת השאלות: האם עו”ד מסוים מומלץ על ידי אנשי מקצוע אחרים – מגשרים, שופטים בדימוס, עובדים סוציאליים – זה סימן איכות.
• גישת עבודה וסגנון: לכל מומחה יש סגנון. חלקם ידועים כאגרסיביים ולוחמניים בבתי משפט; אחרים כדוגלי גישור והסכמה. חשוב לבחור בעו”ד שסגנונו מתאים לערכיך ולמטרותיך. אם ברצונך להימנע ממלחמות – חפש מגשר/ת מנוסה; אם בן זוגך אלים או תחמן – אולי עדיף “כריש” לוחמני. עורכי דין מובילים רבים מציעים שילוב: מנסים להגיע להסכם בדרכי שלום אך ערוכים לקרב משפטי אם נדרש.
• תקשורת וכימיה אישית: בתיקי משפחה, עו”ד ולקוח עובדים בצמוד, ודנים בפרטים הכי אישיים בחייך. חייב להיות אמון וכימיה. שים לב האם העו”ד מקשיב לך? האם הוא סבלני לשאלות? האם הוא מסביר לך מושגים בסבלנות? מומחה אמיתי יידע לתקשר גם דברים מורכבים בשפה מובנת, וייתן לך תחושת ביטחון ו”שיתוף בתמונה”. אם בפגישה ראשונה אתה מרגיש “עוד אחד בתור” או זלזול – ייתכן שזה לא מתאים, גם אם השם גדול. כמו בכל טיפול מקצועי, אמפתיה וכבוד הן קריטיות.
• זמינות וצוות: משרדים גדולים ומוכרים (כמו משרד פלוני המדורג גבוה) מנהלים הרבה תיקים – וחשוב להבין מי באמת יטפל בתיק שלך. לעיתים אדם שוכר “שם גדול” ולבסוף עיקר העבודה נעשית בידי עו”ד זוטר במשרד. אין בזה רע כשלעצמו – למשרדים מובילים יש צוות מוכשר – אבל יש לוודא שתהיה לך גישה גם לשותף הבכיר בעת הצורך. בנוסף, בחן אם המשרד ערוך מקצועית: האם יש בו רואה חשבון לניתוח נכסים? פסיכולוג יועץ לנושאי משמורת? משרדים גדולים מציעים מעטפת מומחים (הוצאות נוספות, אך שוות במקרים מסובכים).
• שקיפות בעלויות: נושא שכר הטרחה מהותי – מומלץ לקבל כתב הצעת שירות מפורט ולוודא שאתה מבין כיצד תחויב. חלק מעורכי הדין עובדים בשכר טרחה גלובלי לכל התיק, אחרים לפי שעות. חלק משלבים – מקדמה X + לפי שעות. תבקש הערכת עלות כוללת. מומחה הגון יציג עלויות ריאליות ולא “ינופף” בהבטחות זולות רק כדי שתשכור אותו. זכרו: עו”ד למשפחה הוא בעל מקצוע – זול מדי חשוד, יקר מאוד גם, יש למצוא תמורה לכסף. בהמשך הפרק נסקור טווחי מחירים מקובלים.
• יכולת לנהל מו”מ וגם להתדיין בבית משפט/דין: תיקי משפחה רבים מסתיימים בפשרה או גישור, אך לפעמים אין ברירה אלא לנהל הליך. מומלץ עו”ד שאינו חד-מימדי. יש כאלה שמצוינים בעסקאות אבל חלשים בחקירות נגדיות בבית המשפט, ולהפך. נסו לברר: האם למומחה יש ניסיון ניכר בהופעות בבית דין רבני (אם חשוב לכם נושא דתי), או בערכאות ערעור. ככל שהתיק פוטנציאלית מסובך יותר, צריך אחד שיודע “לסגור עניין” בחדר גישור וגם לטעון בטיעון משפטי מבריק בפני שופט כשצריך.
• התאמה אישית וערכית: במקרה שלקוח/ה מרגישים שמגדר חשוב – למשל אישה מוכה עשויה לחוש נוח יותר עם עורכת דין אישה; אב הנאבק על משמורת אולי יעדיף עו”ד שגם הוא אב לשעבר ומזדהה. אלו שיקולים סובייקטיביים, אך לא מבוטלים. דיני משפחה מלאים ברגש, ולפעמים ההרגשה שהעו”ד “מבין מאיפה אני בא/ה” נותנת כוח.
• בדיקת פסקי דין ותיקים קודמים: היום קל יחסית לחפש בגוגל את שם עו”ד ולמצוא אזכורים מפסקי דין. עו”ד שהופיע בתיקים תקדימיים – זה לרוב סימן איכות. למשל, אם אתם רואים “עו”ד פלונית יצגה בתיק בע”מ 919/15 בבית העליון” – הרי לכם הוכחה לניסיון ברמה הגבוהה ביותר. כמו כן, ניתן לחפש אם עורך הדין כותב בלוג מקצועי או מאמרים (רבים עושים זאת כדי לשווק, אבל זה גם מדגים ידע).

בחירת מומחה משפחה היא שילוב של בדיקת רקע ורציונליות יחד עם הקשבה לאינטואיציה. קחו את הזמן למפגש ייעוץ עם 2-3 עורכי דין לפני שתחליטו. אל תתביישו לשאול שאלות קשות – על הניסיון, על אסטרטגיה בתיק, על סיכויים וסיכונים. מומחה טוב יהיה כנה: לא יבטיח לך “הרים וגבעות” ולא ילבה סתם את האמוציות. הוא יסמן לך יעדים ריאליים וינחה אותך במה להתמקד כדי לצלוח את המשבר עם מקסימום תוצאות ומינימום נזק.

שכר טרחה ועלויות: השוואה בישראל ובעולם

היבט פרקטי חשוב הוא עלות שירותי מומחי דיני משפחה. הליכי גירושין עשויים להיות יקרים למדי – תלוי במורכבות, משך הסכסוך, ורמת היוקרה של עוה”ד שנשכר. נציג טבלה מסכמת של טווחי מחירים נפוצים לשירותי עורכי דין לגירושין בישראל, לעומת נתונים מארה”ב ובריטניה:

הערות: 1) העלויות מושפעות מאוד מהאם הצדדים מסכימים או מתדיינים: גירושין בהסכמה יכולים להסתכם בכמה אלפי שקלים בלבד (עריכת הסכם ואישורו), בעוד מאבקים משפטיים מרים עלולים להגיע למאות אלפי ש”ח ואף יותר. 2) משרדים בכירים נוטים לגבות שכר גלובלי גבוה, בעוד עורכי דין יחידים רבים מציעים מחירים נגישים יותר – אך יתכן שעם פחות “עוצמה” משפטית. 3) בפונדקאות, למי שתהה, העלויות הן סיפורים אחרים לגמרי – בישראל כ-250 אלף ש”ח תהליך מלא; בארה”ב קרוב למיליון ש”ח.< /em>

ניתן לראות שבהשוואה בינלאומית, העלות בישראל נמוכה קצת מזו שבארה”ב ובריטניה, אך עדיין משמעותית. ישראל אמנם מדורגת במדינות ה-OECD במקום יחסית נמוך בשיעור הגירושין, אך מבחינת עלות – יחסית לשכר הממוצע – גירושין יכולים להיות “מכה בכיס” מורגשת מאוד אצלנו. מצד שני, התפתחות הגישור והמודעות לכך שמשפט יקר, מביאה יותר זוגות לנסות לסגור עניינים יפה ומהר.

כמה טיפים להפחתת עלויות: להגיע מוכנים לפגישות (רשימת נכסים, שאלות ממוקדות – יחסוך זמן שעתי), לשתף פעולה במידע (להימנע מהליכי גילוי ארוכים), ולהיות פתוחים לפשרות בנושאים מסוימים – כל יום דיון בביהמ”ש עולה כסף רב. כמו כן, ניתן לשקול חלוקת שכר טרחה – יש עורכי דין שמוכנים לפרוס תשלומים או לקשור חלק משכרם לתוצאות (למשל אחוז מסוים אם ניצחו בתיק רכוש גדול).

ולבסוף – תמיד זכרו שהוצאה על עו”ד טוב היא לעיתים השקעה שמחזירה עצמה. למשל, אם עו”ד מומחה השיג לך עוד 200,000 ₪ ברכוש או חסך מזונות גבוהים מדי – שכר טרחתו מתגמד לעומת התועלת. לכן לא לבחור אוטומטית בהצעה הזולה ביותר, אלא בכך שנותן תמורה מיטבית.

עתיד דיני המשפחה

דיני המשפחה עברו כברת דרך ארוכה – ממערכת פטריארכלית ונוקשה למדי, למערכת גמישה ושוויונית יותר המבקשת להכיר במציאות המגוונת של משפחות במאה ה-21. הסטטיסטיקה מלמדת שהמשפחה המסורתית (אבא-אמא-ילדים) כבר אינה המודל היחיד: יותר ילדים גדלים במשפחות חד-הוריות, אצל זוגות גרושים, אצל זוגות חד-מיניים, או במשמורת משותפת מפוצלת. המחוקקים ובתי המשפט מתאימים עצמם – בחלק מהמדינות מהר, באחרות באיטיות.

ניכור הורי – האם להגדירו כהתעללות רגשית חוקית? הגירה עם ילדים – בעולם גלובלי, זה נעשה תכוף, ויוצר עימותי שיפוט בינלאומיים (אמנת האג מנסה לתת מענה, אך לא חלה על כל המדינות). הכרה במשפחות פוליגמיות או חד-ורות – מדינות ערביות מתחבטות כיצד להתייחס לפוליגמיה (האם לאפשר או לא), בעוד במערב הדיון עבר ל-polyamory (ריבוי בני זוג בהסכמה). הורות לא ביולוגית – עוד אתגר: עליית הפונדקאות והתורמות יצרו ילדים עם עד 5 “הורים” אפשריים (ביולוגיים, גנטיים, משפטיים). קליפורניה כבר חוקקה אפשרות לילד שיהיו לו יותר משני הורים חוקיים במקרים נדירים. השאלה מי מוכר כהורה תהפוך מורכבת: למשל, אם שלושה אנשים מנהלים משק בית ומגדלים ילד, האם ניתן להכיר בשלושתם?

התחזקות תפיסת זכויות הילד גם משנה את השיח: יותר ויותר, ילדים נתפסים כבעלי זכויות עצמאיות בהליכי משפחה – זכות להישמע בביהמ”ש, זכות לשמור על שני הורים בקשר, זכות לזהות. דוגמה מרתקת: בצרפת יוני 2022 העביר האסיפה חוק המאפשר לילד בן 15 ומעלה לבקש בעצמו שינוי במשמורתו בין הוריו (ללא תלות בהורים).

מן העבר השני, יש גם ריאקציה שמרנית במקומות מסוימים: לדוגמה, בפולין ב-2021 הממשל ניסה לצמצם את אפשרויות הגירושין ולהחמיר תנאי משמורת אם ההורה “מונע קשר” – חלק ממהלך רחב יותר של חיזוק ערכי משפחה קתוליים. בארה”ב, ביטול פסה”ד רו נגד וייד (2022) בנושא הפלות מסמן אולי אפשרות שגם נישואי גאים – שהוכרו בפסה”ד קנדי שציינו – יותקפו בעתיד ע”י שמרנים.

ומה בישראל? ישראל נמצאת במקום מעניין: מצד אחד, מערכת דיני המשפחה כאן מתקדמת בכמה מובנים (משמורת משותפת ומזונות שוויוניים, פונדקאות מתקדמת וכו’), מצד שני מוסד הנישואין כאן עדיין דתי וההלכה מעורבת (גט, עגינות, כתובה). האתגרים הבאים אצלנו: חקיקת ברירת המחדל של ביטול חזקת הגיל הרך (שנדחתה שוב ושוב), הכרה בנישואין אזרחיים או לפחות הסדרת זוגיות מחוץ לרבנות (כרגע אלפי זוגות נוסעים בקבוצות נישואין אזרחיים בקפריסין), וטיפול בבעיית סרבנות הגט (יש הצעות לחקיקה יותר חריפה, כמו ביטול אוטומטי של נישואין אחרי זמן).

תחום הירושה אצלנו גם עשוי להשתנות: ועדה בכנסת כבר דנה בהורשת הזכויות הפנסיוניות (בעיה שהתעוררה במקרים כמו אלמנות צה”ל שנישאו מחדש ואיבדו קצבה – כעת שונה החוק). כמו כן, נדרש מענה לנושא הרכוש שלא היה קיים פעם – קריפטו, נכסי NFT – איך לאתר ולחלק אותם בגירושין? זה עוד יתפתח.

ניתן לומר שהמומחים הגדולים בדיני המשפחה – בישראל ובעולם – נדרשים היום ליותר ידע, יותר רגישות ויותר יצירתיות מאי פעם. על שולחנם מונחים נתונים סטטיסטיים, פסקי דין מיבשות אחרות (הודות לאינטרנט, השוואה למשפט משווה הפכה כלי שגרתי), וגם סיפורים אישיים קורעי לב. הציפייה מהם היא להביא לא רק פתרון חוקי קר, אלא צדק אנושי חומל – להוציא משפחות ממצבי משבר עם מינימום נזק ועם הסתכלות לעתיד הילדים.

מילותיה של השופטת רות גינסבורג, אחת מגדולי המומחים, מסכמות היטב את חזון התחום: “דיני המשפחה צריכים להתעדכן עם הזמן ולהכיר בכך שמשפחה היא לא מבנה אחד קבוע – היא מה שאהבה ודאגה יוצרות”.