פסקי דין חשובים

עורך דין מומלץ

פסק דין

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.4.21(כב’ השופט ארז שני בתמ”ש 24590-04-12ותמ”ש 8307-05-12) שקיבל את תביעת המשיבים לביטול עסקת מתנה שעליו חתמה אם המשיבים ולפיה היא העבירה למערערים מקרקעין ללא תמורה.

א.          רקע עובדתי

1. 1. המערערת מס’2(להלן: פלונית) והמשיבים, הם שלושה מתוך שמונת ילדיה של המנוחה ד’ (להלן: המנוחה) שנפטרה ביום _ בהיותה אלמנה כבת 76שנים. בעלה של המנוחה נפטר ביום _ (להלן: המנוח) ולאחר שכל ילדי המנוחה למעט המשיב 3(להלן: א’) חתמו על תצהירי הסתלקות מעיזבון המנוח לטובת המנוחה, המנוחה נותרה בעלת 17/18מנכסי המנוח.
2. 2. ביום 17.10.09המנוחה ערכה צוואה בעדים (להלן: הצוואה) שבה הורישה את עיקר עיזבונה לשישה מילדיה ולנכדה פלוני שהוא המערער 1(להלן: פלוני) בחלקים שווים והיא הדירה מעיזבונה שניים מבניה – א’ וב’ – שהם המשיבים 3-4. א’ וב’ התנגדו לצוואה, ואולם התנגדותם נדחתה והצוואה קוימה במסגרת פסק הדין מושא הערעור, שהכריע גם במחלוקת על תוקף הצוואה. הנכס

המרכזי בעיזבון המנוחה הוא זכויות ב – 35/36חלקים משתי חלקות בשטח כולל של כשני דונם בהוד השרון שעליו עומד גם בית המנוחה (להלן: המקרקעין).

3. 3. ביום 7.12.10חתמה המנוחה על הסכם מכר ללא תמורה (להלן: ההסכם או המתנה) לפיו היא מעבירה למערערים במתנה שטח של 506מ”ר מהמקרקעין על פי תשריט (להלן: השטח). על השטח בנה פלוני בית, עוד בחיי המנוחה, שבו הוא התגורר עם משפחתו.
4. 4. הסכם המתנה הוכן ע”י עו”ד ענבל שטרית (להלן: עוה”ד) והוא נחתם בבית המנוחה כשהמנוחה במיטתה. יחד עם ההסכם, חתמה המנוחה גם על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת השטח למערערים וכן על טופסי דיווח לרשויות המס ושטרי מכר. ביום 27.12.10נרשמה הערת אזהרה על השטח לטובת המערערים ואולם הרישום לא הסתיים בשל חובות לרשויות.
5. 5. א’ ובן המנוחה אלמוני, הגישו כל אחד תביעה לביטול המתנה. לטענתם, המנוחה היתה תחת משככי כאבים חזקים ביותר בעת שחתמה על ההסכם והתרופות גרמו לה לטשטוש וערפול חושים. המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, לא הבינה על מה היא הוחתמה והיא היתה תחת השפעה בלתי הוגנת ולחצים מצד המערערים. לדבריהם, למנוחה לא היתה את גמירות הדעת הנדרשת להעניק מתנה והמערערים ניצלו את חולשתה הגופנית והנפשית ואף הטעו אותה ולכן יש לבטל את ההסכם. המערערים טענו מנגד, שהמנוחה היתה כשירה וצלולה באותה העת והיא רצתה כבר מזה זמן, להעביר למערערים את השטח שעליו בנה פלוני בית כבר לפני שנים והוא התגורר בו בהסכמת המנוחה.
6. 6. בימ”ש קמא שהצוואה תקיפה ולפיכך א’ לא יורש דבר מהמנוחה. כתוצאה מכך, אין לא’ מעמד להגיש את התביעה לביטול המתנה. ברם, מאחר שאלמוני הוא אחד מיורשיה של המנוחה על פי הצוואה, הוא בעל “זכות עמידה” להגשת התביעה לביטול המתנה.
7. 7. ביהמ”ש קמא קבע בפסק דינו שיש לקבל את התביעה לביטול המתנה והוצהר שההסכם בטל (להלן: פסה”ד).
8. 8. המערערים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור.

ב.          תמצית פסק הדין

1. 1. בית המשפט מינה את המומחה, הפסיכיאטר ד”ר אדם דרנל (להלן: המומחה) על מנת שיבחן את

המסמכים הרפואיים אודות מצבה הרפואי של המנוחה ויחווה דעתו האם המנוחה היתה כשירה להעניק למערערים את המתנה במועד חתימת ההסכם. המומחה קבע בחוות דעתו שהמנוחה לא היתה כשירה לתת מתנה (להלן: חו”ד). בחוות הדעת נקבע, בין היתר, שהרופאים שטיפלו במנוחה התרשמו שהמנוחה סובלת מכאבים חזקים שגרמו לה לדיכאון, שהוסיף על עוצמת הכאב שלה. עד לתחילת חודש דצמבר 2010לא צוין במסמכים הרפואיים שלמנוחה היה ליקוי קוגניטיבי כלשהו. המומחה קבע שכאב כשלעצמו לא גורם לליקוי קוגניטיבי ובחקירתו טען המומחה כי “התרופות נגד הכאב הופסקו ובעקבות כך היא נכנסה למצב נפשי שבו שיפוט הדעת שלה מערעור“.

2. 2. נדחתה טענת המערערים שלמעשה המומחה חזר בו במהלך חקירתו מעמדתו לפיה המנוחה לא היתה מטופלת בתרופות לשיכוך כאבים ולכן היא לא היתה כשירה לתת מתנה. “חקירתו הארוכה של המומחה על ידי הצדדים כולם … לא שינתה את תוצאות חוות הדעת. על אף דבריו כי “עליו לעיין בחומר בשנית כי בטחונו במסקנתו נתערער”, לא חזר בו המומחה הרפואי ממסקנתו כטענת הנתבעים ומסקנתו הוסברה היטב היטב. המנוחה לא היתה כשירה במועד הסכם המתנה, לא בשל בעיה קוגניטיבית כי אם בשל הכאבים העזים מנשוא מהם סבלה. מסקנה זו, עליה חזר שוב ושוב הן בחוות דעתו והן בחקירתו כחוט השני, משתלבת ותואמת את כלל המסמכים הרפואיים ולא נסתרה על ידי מי מהצדדים. המומחה לא חזר בו ממסקנתו. על אף ההבדל בעמדתו של המומחה הרפואי באשר לאי כשירות המנוחה אשר נבעה מעוצמת הכאב, אל מול קביעתו של דר’ שפיר מיום 1/12/2010כי המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית, הרי שהתוצאה היא אותה תוצאה. המנוחה לא היתה כשירה רפואית באופן המקנה לה גמירות דעת לחתום על מסמכי הסכם המתנה במועד בו נחתמו“. אין לפסול את חו”ד המומחה או לדחות את מסקנותיו.
3. 3. עוה”ד אישרה בחקירתה שהיא לא שוחחה כלל עם המנוחה בטרם שהגיעה לביתה עם מסמכי עסקת המתנה וזה היה המפגש הראשון והיחיד שלה עם המנוחה. עוה”ד אישרה שהיא ייצגה את המערערים והמנוחה אמרה לה שקשה לה לקום מהמיטה. כמו כן העידה עוה”ד שבמעמד החתימה על המתנה נכחו גם פלוני ורעייתו ובן נוסף של המנוחה – ח’.
4. 4. תמוה שהמנוחה, אשר ערכה צוואה רק שנה קודם אצל עו”ד שובלי שאותו הכירה, ביצעה את עסקת המתנה באמצעות עו”ד שטרית שהיא חברה של אשתו של פלוני והמנוחה לא הכירה אותה. לא ברור גם, מדוע בחרה המנוחה להעניק חלק עיקרי מעיזבונה למערערים במתנה שבועות ספורים לפני פטירתה, שעה שלטענת המערערים היא רצתה לתת להם את השטח כבר “מזמן” ובצוואתה שנערכה שנה קודם למתנה, היא לא הזכירה זאת ולא ציינה כלל שהיא רוצה להעביר את השטח למערערים. הסכם המתנה משנה כליל את מהות הצוואה, היות שחלקם היחסי של הנהנים על פי הצוואה הוקטן. עוה”ד כלל לא ידעה שהמנוחה ערכה צוואה וכאמור לעיל יש במצב “כדי לעורר ספק ממשי בדבר גמירות דעתה של המנוחה לבצע את הסכם המתנה.“
5. 5. ספק רב האם לנוכח מצבה הרפואי של המנוחה והיעדר יכולתה לקרוא ולכתוב, היא הבינה כדבעי את מהות עסקת המתנה, טיבה והשלכותיה המשפטיות, לרבות על הצוואה. פלונית העידה שהעברת השטח אליה ואל בנה פלוני היה רצון המנוחה “משנים”. למרות זאת, הדבר לא אוזכר בצוואתה שנערכה רק כשנה לפני כן והיא אף לא ערכה באותו מועד הסכם מתנה ו”מוקשה בעיני ההיגיון לעניין זה“.
6. 6. היה על עוה”ד לתעד באסמכתא כל שהיא את מצבה הרפואי של המנוחה באותה עת, שעה שמדובר באישה הנמצאת במיטתה וסובלת מכאבים. “גמירות דעת זו, כפי שהצטיירה בעיני עו”ד שטרית, במהלך אותה פגישה בודדה בה בביתה של המנוחה עת ישבה על מיטתה, אינה יכולה לשקף את גמירות הדעת האמיתית של המנוחה, במנותק מכלל הראיות … סבורני כי אילו היתה יודעת עו”ד שטרית כי קיימת צוואה אשר שונה במהותה, היתה מסבירה למנוחה, או למצער היה מצופה ממנה כך, את המשמעות המשפטית של הפגיעה בחלקם של היורשים מעיזבונה המלא כפי שחולק בצוואתה.“
7. 7. קיים חוסר בהירות “באשר לגמירות דעתה של המנוחה ומחזק העובדה כי המנוחה כלל לא היתה מודעת כי בכך בעצם מבצעת שינוי באשר להורשה בצוואתה … סימני השאלה עודם רבים ורב הנסתר על הגלוי, וכל אלו פוגמים ברמת גמירות הדעת הנדרשת לצורך ביצוע עסקת המתנה.“
8. 8. הוכח “מעל לכל ספק” שבמועד החתימה על ההסכם מצבה הרפואי של המנוחה לא אפשר לה להבין את מהותו ותוכנו של ההסכם “עד כדי שהמנוחה לא היתה כשירה לחתום על גבי אותם מסמכי העברה”ולכן יש לקבוע שההסכם בטל.

ג.           תמצית טענות המערערים

1. 1. המומחה חזר בו במהלך חקירתו ממסקנתו שהמנוחה לא היתה כשירה להעניק מתנה לאור הכאבים החזקים שהיו לה באותה עת. זאת, לאחר שהוצגו למומחה במהלך חקירתו מסמכים המעידים שהמנוחה קיבלה טיפול תרופתי באותה עת על מנת לשכך את כאביה. הוכח שהטיפול התרופתי של משככי כאבים למנוחה מעולם לא הופסק. בדו”ח הרופאים מיום 1.12.10נאמר כי הוחלט להקטין את המינון של מדבקות הפנטניל ובדו”ח קבלת המנוחה לבית החולים ביום 21.12.10נאמר כי היא הגיע כשהיא מטופלת במדבקות פנטניל ודרגת הכאב שלה היה שש.
2. 2. לאחר שהוצגו מסמכים אלו למומחה הוא אמר שמסקנתו “התערערה קצת” וכי “באמת התזה שלי היא לא כל כך חזקה“(עמ’458שורות 13-20). אם אכן באותה עת המנוחה סבלה מכאבים עזים, לא סביר שהנחיית הרופאים היתה להפחית את מינון התרופה של משכך הכאבים. בידי המומחה לא היה כל מסמך המעיד כי במועד החתימה על ההסכם המנוחה סבלה מכאב בעוצמה רבה. המומחה אישר שכאב מדרגה שש הוא לא כאב בלתי נסבל (עמ’449-450לפוטוקול). כמו כן, בסיום חקירתו אמר המומחה כי: “אני באמת צריך ללכת הביתה ולעשות הערכה מחדש לגבי זה. לגבי התזה שלי” (עמ’472שורות 1-2).
3. 3. לכן, טעה ביהמ”ש קמא שעה שקבע שהמומחה לא חזר בו מקביעתו שהמנוחה לא היתה כשירה לתת מתנה. המומחה הודה שאין כל עדות למגבלה קוגניטיבית אצל המנוחה ומסקנתו בחוות הדעת התבססה על תיאוריה שהכאב גרם לה להעדר כשירות. ברם, משהוכח שלא היו לה כאבים חזקים, ממילא אין כל ממצא המלמד שהמנוחה לא היתה כשירה לתת מתנה. כמו כן, המומחה הוא פסיכיאטר ואינו ממומחה לכאב.
4. 4. לא היו בפני ביהמ”ש קמא שום ראיות נוספות להוכחת קביעתו שהמנוחה לא היתה כשירה. הנטל להוכחת התביעה היה מוטל על המשיבים והם לא עמדו בו. הם לא הוכיחו שלמנוחה לא היתה גמירות דעת להעניק מתנה. ביהמ”ש קמא “הפך את היוצרות” והטיל על המערערים את נטל הראייה, שעה שהמשיבים – התובעים – לא הביאו בפני ביהמ”ש ראיות מספיקות המחייבות את העברת נטל הראייה.
5. 5. הונחה בפני ביהמ”ש קמא תשתית ראייתית שהמנוחה התכוונה לתת את המתנה זמן רב קודם לכן ופסק הדין מבוסס על השערות בלבד. עדויות השכן _ והאחיינית _ בדבר רצון המנוחה להעניק למערערים את המתנה לא נסתרה. תהליך הכנת התשתית להענקת המתנה לקח זמן וקדמה לו הכנת מפה על ידי מודד.
6. 6. ביהמ”ש קמא התעלם מעדות קצין המשטרה שחקר את המנוחה ביום 21.10.10והתרשם שהיא צלולה לחלוטין על אף שהיתה ישובה במיטתה וכן מעדות המנוחה שנשמעה בביתה בפני כב’ השופט נחמני ביום 15.11.10שממנה עולה שהמנוחה היתה כשירה לחלוטין. ביהמ”ש התעלם גם מהעובדה שפלוני שגדל בבית המנוחה בנה על השטח בית והתגורר בו בהסכמת המנוחה. פלוני גם הסתמך על המתנה והשקיע בבניית הבית מאות אלפי ₪. כמו כן, טעה ביהמ”ש קמא כשקבע כי המתנה התייחסה לעיקר רכושה של המנוחה, שעה שמדובר רק בחצי דונם מתוך המקרקעין שהם בגודל של כשני דונם.
7. 7. אין בקיומה של צוואה להגביל את המנוחה לעשות ככל שהיא רוצה ברכושה בחייה ולהעניק מתנות. העובדה שהמנוחה פנתה לעורכת דין אחרת לצורך הענקת המתנה, לא מלמדת על העדר כשירותה לתת מתנה. עוה”ד התרשמה שהמנוחה היתה צלולה וכשירה ולא הובאו ע”י המשיבים כל ראיות לסתור זאת.
8. 8. המשיבים לא הרימו את הנטל הנדרש להוכיח שיש עילה לבטל את המתנה ולכן יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המתנה שרירה וקיימת.

ד.           תמצית טענות המשיבים

1. 1. המערערים משיגים על קביעות עובדתיות של הערכאה המבררת וערכאת הערעור לא מתערבת בקביעות אלו. המומחה קבע באופן נחרץ שביום החתימה על ההסכם, המנוחה לא היתה כשירה לחתום על ההסכם. המומחה לא חזר בו מקביעתו זו בחקירתו.
2. 2. למנוחה לא היתה גמירות דעת לחתום על ההסכם. היא הוחתמה ע”י עוה”ד שהיא חברתה של אשתו של פלוני, מבלי שהיא שוחחה עם המנוחה טרם החתמתה על המסמכים ולמעשה היא ייצגה את המערערים בלבד והמנוחה כלל לא היתה מיוצגת. המנוחה הוחתמה במיטת חוליה ע”י עו”ד שכלל לא הכירה, כשהמנוחה לא היתה מסוגלת לקום ולהתיישב על כיסא ליד שולחן כמקובל. אף אחד לא דאג לאינטרס של המנוחה.
3. 3. העובדה שהמתנה סותרת את הוראות הצוואה שנערכה רק שנה קודם, מלמדת על חוסר מודעותה של המנוחה למסמכים שהיא הוחתמה עליהם במיטתה. אילו רצתה המנוחה להעניק למערערים את השטח “מזמן” כפי שהם טענו, היא היתה מעגנת זאת בצוואתה שנערכה שנה קודם.
4. 4. לכן, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות.

ה.         דיון והכרעה

1. 1. יש בסיס לדברי המערערים שבסיום חקירתו של המומחה, הוא התלבט האם מסקנתו לפיה המנוחה לא היתה כשירה לתת מתנה עקב העובדה שהיא סבלה מכאבים, נכונה. שהרי, בחקירה הוצגו בפני המומחה מסמכים רפואיים שמהם עולה בבירור שהמנוחה היתה מטופלת בתרופות נגד כאבים במועד שבו נחתם ההסכם.
2. 2. חוות דעת המומחה התבססה על ההנחה שהמנוחה לא קיבלה משככי כאבים לכאב העז שאחז בה. רק בגלל שהמומחה לא מצא בחומר הרפואי אסמכתאות לכך שהמנוחה קיבלה טיפול תרופתי נגד כאבים, הוא קבע בחוות דעתו שנוכח הכאבים המנוחה “לא יכלה לשקול את ההשלכות של מתן המתנה. לא היה לה שיקול דעת להבין מה ההשלכות של המתנה. המנוחה לא היתה בצלילות דעת מספיקה בכדי לתת מתנה ב – 7.12.10“.
3. 3. בחקירתו, הודה המומחה כי כאב בדרגה שש הוא לא כאב בלתי נסבל (עמ’449שורות 16-18). כשהמומחה נשאל האם עמדתו שהמנוחה היתה כשירה עדיין עומדת הוא השיב “האמונה שלי התערערה … אחרי שעורך דין דותן הראה לי שהיא היתה מטופלת … אז באמת התזה שלי היא לא כל כך חזקה“(עמ’438שורות 13-20). בהמשך, המומחה השיב כי: “אני בהחלט צריך ללכת הביתה ולעשות את ההערכה מחדש לגבי זה. לגבי התזה שלי” (עמ’472שורות 1-2) ובסיום חקירתו הוא אמר כי: “ערערו את הביטחון שלי במסקנות שלי” (עמ’483שורה 16).
4. 4. למרות זאת, כשהמומחה נשאל ע”י ביהמ”ש קמא האם בהינתן כל מה שידוע לו על מצב המנוחה, המנוחה יכולה היתה להיות נתונה יותר להשפעתם של אחרים, הוא השיב בחיוב (עמ’459שורות 27-30).
5. 5. המסקנה היא שהתזה של המומחה לפיה הכאב שהיה למנוחה הביא אותה למצב של חוסר כשירות התערערה. אכן, המומחה לא חזר בו במפורש ממסקנתו בחו”ד ואולם עמדתו לא היתה החלטית והוא הסתפק בה.
6. 6. שני המסמכים הרפואיים החשובים ביותר שאף נותחו ע”י המומחה, הם דיווחים של שני רופאים – ד”ר שפיר וד”ר גולדשטיין – שבדקו יחדיו את המנוחה ביום 1.12.10בביתה. ד”ר שפיר שהוא רופא שיקום כתב שהם הגיעו לבדוק את המנוחה לפי בקשת היחידה לטיפולי בית של קופת החולים. בדיווח שלו נאמר ביחס למנוחה: “התמצאות חלקית במקום ובסיטואציה. לקויה בזמן. בבדיקה קוגניטיבית התרשמתי מירידה בזיכרון, ליקויים ביזימה, פסיביות“. בבדיקה הנוירולוגית הוא התרשם כי: “”סובלת מירידה תפקודית וקוגניטיבית. בנוסף, קיימת פגיעה רגשית ולהערכתי המטופלת סובלת מדיכאון“.
7. 7. ד”ר גולדשטיין שהוא רופא פנימי ציין ביחס למנוחה: “לדעתי היא לא ידעה איזה תרופות לקחת נגד כאבים או כמה לקחת ואפילו מתי. סביר להניח שסובלת מדיכאון בגלל מצבה והדיכאון מוסיף על הכאב”.
8. 8. שהמסקנה העולה מהמסמכים הרפואיים הנ”ל היא כי שבוע לפני חתימת ההסכם, המנוחה סבלה מכאב, סבלה מירידה בזיכרון ומירידה קוגניטיבית והיא אף סבלה מדיכאון. נתונים אלו כשלעצמם, לא מלמדים על העדר כשירות לתת מתנה. יחד עם זאת, בצירוף נתונים עובדתיים נוספים שיפורטו להלן, אני סבור שצדק ביהמ”ש קמא שעה שקבע שהמשיבים הרימו את הנטל להוכיח שלא היתה למנוחה גמירות דעת מספקת להעניק את המתנה.
9. 9. בע”א 7051/93האפוטרופוס הכללי נ’ איתן גולדברג (7.95) נקבע כי:

“אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד”.

בע”א 3601/96עמית בראשי נ’ עיזבון המנוח זלמן בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 597 (1998) נקבע בנוגע לבחינת גמירת הדעת בהסכמי מתנה כי:

“כאשר דנים אנו בעסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה… נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. היה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת- הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה“.

ראו גם: ע”א 3354/18פלונית נ’ פלוני (23.3.20).

10. 10. במקרה דנן, בנוסף למצבה השברירי של המנוחה כמפורט לעיל, יש לקחת בחשבון עובדות אלו:

א.       המנוחה ערכה צוואה בעדים אצל עורך דין שובלי שהיא הכירה אותו היטב, שנה וחודשיים לפני ההסכם ובצוואתה היא העניקה לשישה מילדיה וכן לפלוני את כל רכושה והיא לא העניקה למערערים את השטח.

ב.        המערערים ועדיהם טענו שהמנוחה רצתה להעביר להם את השטח כבר לפני זמן רב.

ג.        עוה”ד כלל לא דיברה עם המנוחה ולא ביררה עמה את כוונותיה בטרם שנפגשה עמה פעם אחת לצורך החתמתה על מסמכי המתנה. עוה”ד קיבלה את כל המידע בקשר לעסקה מחברתה – אשתו של פלוני – שביקשה ממנה לטפל בעסקה.

ד.        עוה”ד התייצבה בבית המנוחה עם המסמכים המוכנים ולא נערכה עם המנוחה כל פגישה מקדימה בטרם החתימה על המסמכים שכללו גם ייפוי כוח בלתי חוזר.

ה.        המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.

ו.         המנוחה חתמה על המסמכים כשהיא שכובה במיטתה והיא אמרה לעוה”ד שקשה לה לקום מהמיטה. למרות זאת, לא התבקש מרופא לבדוק את כשירות המנוחה.

ז.        המסמכים נחתמו בנוכחות פלוני ורעייתו ובן נוסף של המנוחה (ח’) ולא ביחידות ובפרטיות.

ח.        המנוחה לא היתה מיוצגת ע”י עו”ד מטעמה.

ט.       לא הובטחו זכויותיה של המנוחה בחייה בשטח ולא הוגבלה זכות המערערים לפרק את השיתוף במקרקעין בחייה ואף לפנותה.

י. עוה”ד לא ידעה כלל שהמנוחה ערכה צוואה שנה קודם ולא הוסבר למנוחה מה המשמעות של ההסכם על האמור בצוואה.

11. 11. מכלול העובדות הנ”ל הביא בצדק את ביהמ”ש קמא לקבוע כי הוכח מעבר לנדרש במשפט אזרחי, שהמנוחה לא הבינה את משמעות ההסכם שעליו היא הוחתמה. על מי שמחתים אדם מבוגר יחסית השוכב על מיטתו ולא מסוגל לקום ממנה, על מסמכי מתנה משמעותית כמו העברת מקרקעין, לוודא היטב שהמעביר כשיר. מומלץ מאוד להזמין בדיקת מומחה בסמוך לחתימה על מנת לוודא את כשירות המעביר. כמו כן, מצופה שעו”ד שמבקשים ממנו לערוך מסמכי מתנה של מקרקעין עבור אדם מבוגר המרותק למיטתו, שיבקש לדבר עם המעביר לפני כן ויקבל ממנו באופן ישיר ובלתי אמצעי את ההוראות. מצופה גם שההחתמה תיעשה לאחר שהמעביר דיבר ביחידות עם עורך הדין ועל עורך הדין לברר היטב עם מעניק המתנה מה רצונותיו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהמעביר הוא אדם שאינו יודע קרוא וכתוב. במקרה דנן, משעוה”ד כלל לא שאלה את המנוחה האם היא ערכה צוואה, גם לא הוסבר למנוחה מה השפעת המתנה על הצוואה ולא ברור בכלל האם המנוחה הבינה מרכיב משמעותי זה. למנוחה גם לא הוסבר ההבדל בין מתנה מחיים לבין צוואה ולא הוסבר מה משמעותו של ייפוי כוח בלתי חוזר.
12. 12. כאמור, המערערים הביאו עדויות לפיהם המנוחה רצתה להעביר לפלוני את השטח כבר “מזמן”, היות שהיא גידלה אותו בביתה מילדותו. העובדה שהמנוחה שהעניקה לפלוני בצוואתה – שנערכה קצת יותר משנה לפני ההסכם – שביעית מעיזבונה ולא העבירה לו את כל השטח, מלמדת כי כשהמנוחה היתה כשירה וכוחה במותניה, היא לא דאגה להעניק לו יותר משביעית מעיזבונה.
13. 13. לעיתים, “הכמות עושה את האיכות”. מצבור העובדות המפורטות לעיל, בתוספת העובדה שהמנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית מסוימת, מכאבים ומדיכאון מסוים, מביאים למסקנה שאכן המשיבים הוכיחו כנדרש (בסבירות מעל 50%) שלמנוחה לא היתה גמירות הדעת המספקת להעברת המתנה והיא בטלה.
14. 14. העובדה שפלוני בנה בית (שנטען ע”י המשיבים שהוא לא חוקי), לא מעניקה לפלוני זכות הסתמכות על המתנה. שהרי, הבית נבנה עוד בחיי המנוחה ופלוני ידע שהוא בונה בית על שטח שאינו שלו והוא ידע היטב שהוא משקיע במקרקעין שאינם שלו.
15. 15. יודגש כי העובדה שהמנוחה העידה באופן קוהרנטי כחודשיים לפני חתימת ההסכם במסגרת בקשה לצו הגנה ואף חוקר המשטרה סבר שהמנוחה צלולה בעת שפגש אותה בסוף חודש אוקטובר 2010, לא מלמדת שהיא הבינה את משמעות המתנה. יש הבדל גדול בין תיאור עובדות ביחס לאירועים שקרו לה ושעליהם היא סיפרה במסגרת עדותה במשטרה ובבית המשפט ואשר עסקו בהטרדות מצד אחד מילדיה שבגינם היא הגישה בקשה לצו הגנה, לבין המשמעות של עסקת מתנה. אינה דומה ההבנה הנדרשת לתאר הטרדות והצקות להבנה הנדרשת לצורך הענקת מתנה של שטח מקרקעין שהיווה חלק משמעותי מנכסיה של המנוחה.
16. 16. לפיכך, אציע לחברותיי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 40,000₪. הערובה על פירותיה תועבר למשיבים באמצעות ב”כ.

השופטת צילה צפת, סגנית הנשיא – אב”ד:

אני מסכימה.

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של כב’ השופט נפתלי שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

ניתן היום, י”ב אדר א’ תשפ”ב, 13פברואר 2022, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים
אזרחיים

עמ”ש 44530-05-21פלוני ואח’ נ’ אלמוני ואח’

לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא צילה צפת

כבוד השופטת עינת רביד

כבוד השופט נפתלי שילה

המערערים                                    1.פלוני

2.פלונית

נגד

המשיבים                                         1.אלמוני

2. אלמונית

3. א’
4. ב’