בפניי שתי בקשות לסילוקה על הסף של התביעה בטענות להיעדר עילה והתיישנות.

עורך דין מומלץ

עסקינן בתביעת רשלנות רפואית אשר הוגשה על ידי תובע יליד שנת 1993, כנגד קופת חולים כללית ובית חולים מאיר (נתבעים מס’ 1, 2 בהתאמה) וכנגד בית חולים לניאדו (נתבע מס’ 3).

תמצית טענות הנתבעים 2-1

1. התביעה כנגדם התיישנה, התובע יליד שנת 1993 ומרוץ ההתיישנות הסתיים בשנת 2018 עת הגיע התובע לגיל 25.
2. כתב התביעה מפרט מסכת אירועים החל מילדותו המוקדמת של התובע ועד לשנת 2020 אולם חוות הדעת כוללת טענות בדבר התרשלות הנתבעים 1-2 בין השנים 2015-1994, אשר על פניו התיישנו זה מכבר.
3. יש לדחות את טענת התובע להארכת תקופת ההתיישנות לאור הכלל של התיישנות שלא מדעת (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות“) הואיל והתובע לא הצביע על עובדות המהוות את עילת התביעה, אשר התגלו לו רק בשנת 2020 ולא התגלו קודם לכן מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
4. באשר לטענות התובע ביחס לאירועים מהשנים 2020-2016 הרי שאלה אינם נמנים על מעשי ההתרשלות המיוחסים לנתבעים 1-2 בין השנים 2015-1994 ובשנים 2020-2016 לא מיוחסות לנתבעים 1-2 טענות בדבר פעולות לא סבירות אשר גרמו לנזק ובדבר קשר סיבתי בינן לנכויות הנטענות.
5. לחילופין ולמען הזהירות, יש לדחות על הסף את החלקים המשמעותיים בכתב התביעה, ובכללם כל הפעולות הרפואיות אשר התבצעו לפני חודש מאי 2016, לגביהן אין מחלוקת כי אכן התיישנו.
6. למען הזהירות מבוקשת ארכה להגשת כתב הגנה עד לאחר ההכרעה בבקשה.
7. כמו כן מבוקש למחוק את הנתבע מס’ 2, בית חולים מאיר, משאינו אישיות משפטית נפרדת אלא מצוי בבעלות הנתבעת 1.

תמצית טענות הנתבע 3

8. בכתב התביעה נטען שמחלת הבסיס אשר גרמה לתלונות המרכזיות של התובע משחר לידתו הינה מחלת הירשפרונג, המחלה אובחנה באופן סופי בתאריך 13.9.2000 וניתן היה לרפאה בניתוח שבוצע לתובע ביום 12.10.2000. מכל מקום, טענות התביעה אודות אבחון מחלת הבסיס והטיפול בה, נעשו באופן בלעדי בבית חולים מאיר.
9. בתאריך 25.8.2002 פנה התובע לבית חולים מאיר עם אותן תלונות הבסיס לאחר שבוצע ניתוח התיקון, ובמועד זה יכול היה להבין היטב ובבירור כי ניתוח זה לא צלח, מדובר במועד המאוחר ביותר להיווצרות “קצה חוט” לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות.
10. בתאריך 29.4.2010 יכול היה התובע לדעת ולמצער להתחיל בירור עקב חשד מבוסס לטיפול כושל בתלונות הבסיס ובמחלת הבסיס במסגרת בית חולים מאיר. למעשה, “קצה החוט” והחשד שהצריך בירור התגבשו לידי ודאות מוחלטת בשנת 2005, נוכח הטענה כי הניתוח אשר בוצע ביום 8.5.2005 בבית חולים מאיר לא פתר את תלונות הבסיס. אף מומחה התביעה מציין כי לאחר הניתוחים והטיפולים בשנת 2010, מצבו של התובע המשיך להתדרדר.
11. הביקורים הנקודתיים המוכחשים, בבית חולים לניאדו בשנת 2000 ו-2005 אינם רלוונטיים לנזקי התובע. יש למחוק את התביעה כנגד בית חולים לניאדו בהיעדר יריבות.
12. לנתבע 3 אין תיעוד של פניית התובע במהלך שנת 2016 כפי שטען התובע (ר’ להלן), אף לא צורפה כל אסמכתא מבית חולים לניאדו, וממילא אף אם הייתה פניה כזו, היא נבעה מסדרה של ניתוחים ופעולות שבוצעו בבית חולים מאיר.

תמצית תגובת התובע

13. ביום 7.5.2000 החלו הצוותים בבית חולים מאיר לבצע הערכת מצב של מערכת העיכול במקום לבצע ביופסיה מתוכננת היטב ולהגיע למסקנה סופית כי התובע סובל ממחלת הירשפרונג, במהלך ניתוח כושל שבוצע בתאריך 12.10.2000 נצפתה חוסר שלמות בהחלטות שנלקחו אליהם התלוו כשלים כירורגיים, זיהומים, ועוד.
14. במהלך השנים מצב הכליה השמאלית הורע ובשנת 2019, מועד המצוי בתוך תקופת ההתיישנות, בוצעה כריתת כליה באיחור רב. חודש לאחר מכן נותח התובע לאחר חוסר טיפול בתהליך הדלקתי ממנו סבל, במעי הגס נמצא נמק – ונכרת. בהמשך נדרש התובע לאשפוזים רבים נוספים.
15. לטענת התובע, עילת התביעה נולדה ביום 29.3.2020, מועד בו שוחרר לביתו כאשר מאזור האגן ממשיכה הפרשת מוגלה מרובה המחייבת טיפול מתמשך.
16. אף אם מרוץ ההתיישנות יספר מתחילת האירוע אשר התרחש בחודש יולי 2016 כאשר נצפתה כליה מוגדלת, התביעה אשר הוגשה בחודש מרץ 2023 טרם התיישנה.
17. במהלך שנת 2017 עבר התובע ניתוח נוסף. בשנת 2018 אושפז שוב עקב כאבים, אובחן דלף, דימום, ובשנת 2019 נותח שוב ונכרתה הכליה השמאלית, כאמור, עקב התרחשות סיבוכים נדרש התובע לניתוחים ופרוצדורות נוספות.
18. ביחס לבית חולים לניאדו מפנה התובע לאירוע משנת 2016 בו נצפתה כליה שמאלית מוגדלת ופרוצדורות שונות בחודש ספטמבר 2016 ו-2017. התובע מציין “אשפוז בבית חולים לניאדו, עם מתן 3 מנות דם, אך ללא גילוי מקור הדימום ממערכת העיכול” (ר’ בראש עמ’ 8 לחוות הדעת מטעם מומחה התביעה).

דיון והכרעה

19. לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובות, בכתבי הטענות לרבות בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשות להתקבל חלקית.
20. הלכה ידועה היא כי סילוק על הסף הינו הליך קיצוני וחריג השמור למקרים יוצאי דופן. בית המשפט לא ייעתר לבקשה לסילוק על הסף אלא לאחר בחינה קפדנית המובילה למסקנה כי אין לתובע ולו סיכוי קלוש לקבלת תביעתו אם יוכיח טענותיו (ר’ רע”א 7181/20 פקלמן נ’ משמרת חברה לשירותי נאמנות בע”מ, בפסקה 14 (16.3.2021), אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 287 (מהדורה שלוש-עשרה, 2020)). בהקשר זה נפסק זה מכבר ב-רע”א 1635/13 מדינת ישראל – משרד הבטחון נ’ מיכאל (מייק) אלדר, בפסקה 13 (12.3.2013):

“דומה, אם כן, שיש הצדקה לא למהר ולהכריע בשאלות אלה על סיפה של התביעה, בטרם נערך בירור ראייתי אשר יסייע בליבון טענותיהם של הצדדים תוך העמדת התמונה העובדתית המלאה בפני בית המשפט. תוצאה זו הולמת את הכלל המורה לנהוג בסמכות הסילוק על הסף בזהירות מופלגת ולהפעילה במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש”

21. באשר לעיתוי ההכרעה בטענת התיישנות התביעה, הנטייה היא להכריע בה בשלב מקדמי של ההליך, ככל שאין צורך בבירור עובדתי או שהבירור העובדתי הנדרש לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות הינו ברור קצר וייחודי. במקרה כזה רצוי לפצל את הדיון על מנת למנוע התדיינויות ארוכות ומיותרות. יש לזכור שלא תמיד ניתן להכריע בכל הטענות בטרם בחינת הראיות. בהקשר זה נפסק לא מכבר ב-ע”א 4627/22 מפרקי חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חקלאי בע”מ (בפירוק) ורו”ח ד”ר שלמה נס ורו”ח אלי שפלר נ’ קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה), בפסקה 40 (‏7.6.2023) (להלן: “ענין אגרקסקו“):

“במקרים כאלה, בהם הדיון בטענת הסף איננו מחייב בירור עובדתי כלל, הדרך היעילה לניהול הדיון היא כי הערכאה הדיונית תבחן את טענת הסילוק עוד בטרם הדיון בתביעה לגופה.

ברוח זו גם נפסק ב-רע”א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ א.לוי השקעות ובניין בע”מ, בפסקה 14 (‏2.12.2020)…”

כן אובחנו ארבעה מצבים עיקריים ביחס לטענת ההתיישנות (שם, בפסקה 19):

“לשם הבהירות ויישום פשוט של העקרונות האמורים, אציע להבחין בין ארבעה מצבים עיקריים בהם נטענת טענת התיישנות:

(א) מצב בו בירור טענת התיישנות אינו מצריך שום בירור עובדתי;

(ב) מצב בו נדרש בירור עובדתי ייחודי;

(ג) מצב בו נדרש בירור עובדתי חופף;

(ד) מצב בו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות, אך אין וודאות בנדון (להלן: חפיפה פוטנציאלית).”

טענת ההתיישנות

22. ככלל, תקופת התיישנותה של תביעה שאינה במקרקעין הינה 7 שנים והיא מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6-5 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות“)), ובענייננו, מיום הגעת התובע לגיל 18. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הידוע בכינוי “כלל הגילוי”, קובע במסגרת חריג לכלל ההתיישנות, כי:

23. משך השעיית מרוץ ההתיישנות על פי כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מוגבל בזמן. כאשר מדובר בתובענה לסעד בגין עוולה, קיים הסדר מיוחד המעוגן בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “פקודת הנזיקין“), הקובע כי:

עוולת הרשלנות הרפואית באה בגדרו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כאשר מרוץ ההתיישנות יפתח במועד אירוע הנזק אולם אם הנזק לא נתגלה במועד האירוע, יושעה מרוץ ההתיישנות עד לגילויו ובלבד שהתביעה תתיישן בחלוף מחסום סופי של 10 שנים מהמעשה או המחדל שגרם לו. מדובר בכלל גילוי מיוחד שתכליתו להושיט עזרה לתובע כאשר נגרם לו נזק סמוי המתגלה בחלוף הזמן. על יתר יסודות העוולה יחול כלל הגילוי “הרגיל” הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. אם אחת העובדות החיוניות, שאינה הנזק, נעלמה מעיני התובע – יושעה מרוץ ההתיישנות ללא הגבלה, אולם כאשר העובדות החיוניות לא נעלמו מעיני התובע, אזי תתיישן התביעה בתוך אותן 7 שנים ואין בתקופת 10 השנים להעלות או להוריד (ראו: טל חבקין התיישנות 452 (מהדורה שנייה, 2021)). בכל מקרה, הסדר הגילוי הנזיקי המיוחד מטיל מגבלה על משך השעיית מרוץ ההתיישנות במקרה של אי גילוי הנזק בכך שתקופת ההתיישנות תוארך לכל היותר ב-3 שנים (ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 285 (2022)). יובהר שלא רק גילוי הנזק עשוי להשעות את מרוץ ההתיישנות אלא כל גילוי מאוחר של יסוד מיסודות העוולה. כך למשל, גילוי מאוחר של הזיקה הסיבתית עשוי לחתוך את גורל טענת ההתיישנות (ע”א 4114/96 המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, בפסקה 14 (19.4.98)).

להבהרה נוספת של היחס בין כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וההסדר המיוחד המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו את שנפסק ב-ע”א 10591/06 רפאל יפרח נ’ מפעלי תובלה בע”מ, בפסקה 27-26 (‏12.07.10)):

“שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם.”

ובהמשך:

“יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק.”

ור’ גם: רע”א 6614/19 מדינת ישראל נ’ שלמה ג’הסי, בפסקה 17 (‏30.6.2021); ע”א 8172/12 פלוני נ’ אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע”מ, בפסקה 18 (‏18.1.2018)).

התביעה נגד הנתבעת 1 – קופת חולים כללית

24. התובע סבל מהפרעות במערכת העיכול ותסמינים נלווים משחר ילדותו בשנת 1993. במרוצת השנים עבר בדיקות וטיפולים רבים עד לאבחון מחלת הירשפרונג, כן טופל בשנים אחרי האבחנה. ההתייחסות לטענות התובע ושאלת התיישנותן תחולק לשלוש תקופות על פני ציר הזמן, כמפורט להלן.
25. ביחס לאירועים ונזקים קודמים אשר התרחשו עוד מתקופת ילדותו של התובע, כל אלה התיישנו זה מכבר בשנת 2018 עת הגיע התובע לגיל 25, בלא שנדרש כל בירור עובדתי בעניינם לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות, כפי שיבואר להלן.

על פי חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, המדובר באשפוזים בשנים הראשונות לחיי התובע אשר סבל מתופעות שונות ובהן אנמיה, הקאות, בטן תפוחה, כאבים, עצירויות קשות וחשד למחלת מעי גס תחתון. במהלך האשפוזים בשנים 1998-1995 המשיכו התופעות האמורות ובוצעו מספר ביופסיות אשר לא הובילו לאבחנות ברורות או טיפוליות משמעותיות. בתוך כך גם התפתחה דלקת ריאות בעקבות הקאות מרובות. רק בשנת 2000, בהגיע התובע לגיל 7, אובחנה לבסוף מחלת הירשפרונג במעי הגס השמאלי כגורם לעצירויות החמורות לאורך השנים (להלן: “מחלת התובע“). בחודש אוקטובר 2000 התקבל התובע לטיפול כירורגי במחלתו. כשנתיים לאחר מכן אושפז בעקבות חסימת המעי הגס ובוצע ריקון הרקטום מהצואה אשר חסמה את המעבר. בשנת 2003 אושפז ונמצא חולה לאחר הניתוח לכריתה במעי הגס שלאחריו נמצא סובל מכאבי בטן, שלשולים ועצירות לסירוגין. בשנת 2005 עבר התובע ניתוח אורולוגי ובחודש אפריל בשנת 2010 כאשר התקבל בבית החולים נצפתה תמונה דלקתית במעי הגס בעקבותיה טופל בעירויים, חוקנים ושטיפות הרקטום. בהמשך אותו החודש אושפז שוב עקב כאבי בטן. אף אם אתייחס לטענה המוכחשת בדבר איחור באבחון מחלת התובע כמוכחת, הרי שזו היתה ידועה לתובע במועד האבחון, למצער היה את “קצה החוט” הנדרש לצורך דרישה וחקירה. גם אם רשלנות האבחון המאוחר, לכאורה, נעלמה מעיני התובע, לאחר גילוי מחלת התובע, היה עליו לחשוד או להעלות סברה בדבר האבחון המאוחר והקשר הסיבתי לנזקיו. לפיכך אין מקום להשעות את מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ר’ ענין אגרקסקו, בפסקה 48; ע”א 1726/21 מוחמד בכרי נ’ ניסים מגנאג’י, בפסקה 37 לפסק דינו של כב’ הש’ י’ עמית (‏23.11.2022); רע”א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ’ פלוני, פסקה 16 (‏21.5.2020)). נזקיו של התובע ליוו אותו באופן תמידי, וממילא אף אם תקופת ההתיישנות הייתה מוארכת ב-3 שנים נוספות מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לא היה בכך להועיל לתובע שכן ממילא תקופת ההתיישנות החלה להימנות מיום הגעתו לגיל 18, בשנת 2011.

יצוין כי היעדר אבחון לא מהווה עילה נמשכת אלא אירוע עוולתי יחיד ולכל היותר מדובר בנזק מתמשך.

26. בשנת 2014 התובע אושפז וטופל שוב מספר פעמים לצורך ביצוע שטיפות של המעי וכן בוצעו כריתה של הסיגמה, יצירת יציאה מן הצד ושורת טיפולים נוספים ותהליכים כירורגיים שהותירו נכות כבדה בדופן הבטן. לטענת התובע, הניתוח בוצע באופן כושל. בשנת 2015 נותח שוב התובע לסגירת האילאוסטומיה ולטיפול בדלף קיצוני מספר פעמים אולם הצוות הכירורגי הסתפק בשטיפות בלבד תוך השארת הבטן סגורה ולא ביצע כריתת השקה דולפת כמתוכנן. אירועים אלה, בשנות בגרותו הראשונות של התובע, כפי שמתוארים בכתב התביעה, קשורים למקרי העבר. אף אם תתקבל הטענה לפיה הטיפולים היו רשלניים לכשעצמם, וללא קשר למצבו הקודם של התובע, הרי שגם טיפולים וניתוחים אלו התיישנו בשנת 2022 עובר למועד הגשת התביעה, ואין בעניינם כל טענה של התיישנות שלא מדעת או נזקים נסתרים שלא התגלו במועד הטיפולים או בסמוך אליהם.
27. בתקופה השלישית, כאשר ציר הזמן הטיפולי עומד על חודש אפריל 2016, נזקק התובע, על פי חוות הדעת מטעמו, לטיפול כירורגי-פלסטי עקב נזק נרחב בדופן הבטן באזור שנותח כאשר טרם הוחלט על אפשרות לסגירת הקולוסטומיה. בהמשך בוצעו פרוצדורות רפואיות, אשפוזים וניתוחים רבים לרבות ביצוע CTU והכנסת נפרוסטומיות. בהמשך צניחה בתפקוד הכליה השמאלית (בשנת 2016), הרחבה של השסתום בפי הטבעת, ניתוח לסגירת האילאוסטומיה (בשנת 2017), אשפוז על רקע תהליך זיהומי ודלקת בכיס המרה, היצרות באזור ההשקה בין המעי והרקטום, אבחנה של דלף, דימום רקטלי (בשנת 2018) וביצוע SPHINCTRETOMY כושלת והרסנית לטענת התובע, אשר הובילה לסיבוכים קשים.
28. בשנת 2019 בוצע ניתוח לכריתת הכליה השמאלית. באשפוז בשנת 2019 נטען כי התובע סבל מאלח דם מסכן חיים, נמצא נמק במעי לאחר כריתתו, זיהומים, מורסה באזור הרקטום, הפרשה צואתית מהפצע הניתוחי באזור הבטן, הפרשה מוגלתית מפי הטבעת ותסמינים נוספים. בשנת 2019 בוצעו שוב שטיפות, התובע נותח שוב ושוב ובוצעו ניקוזים מחללים שונים, כריתת כיס המרה שנקרע במהלך הניתוח, כריתת התוספתן וקטעי מעי נוספים. מצבו של התובע הוסיף להתדרדר ובשנת 2020 בוצע ניתוח בטן בו נמצאה מורסה ענקית, מיקום יציאת המעי שונה בצורה מרושלת. בהמשך סבל התובע מזיהומים ותסמינים דומים שחווה בעבר בדמות מוגלות, הפרשות שונות, חום, זיהומים, כאבים ועוד, אשר חייבו בדיקות, ניקוזים, שטיפות וטיפולים נוספים.

על פניו, לחלק ניכר מהטיפולים שעבר התובע בתקופה זו, משנת 2016 ואילך, לא מיוחסת כל רשלנות. עם זאת חוות דעת מייחסת לנתבעים, בכוללניות, ביצוע “ניתוחים כושלים” אשר הובילו לנכויות שנקבעו לתובע על ידי המומחה מטעמו. נותר לברר את טענת התובע בכל הקשור לאפשרות שחלק מהניתוחים שעבר בתקופה זו בוצעו באופן רשלני, כפי שהוא טוען, והם לכשעצמם הובילו לנזקים עצמאיים החורגים מהמצב הרפואי הקודם אליו נקלע התובע. הואיל והתובע עבר שורה ארוכה של טיפולים וניתוחים, הנני סבורה שיש מקום לבירור עובדתי ביחס לטיב הטיפולים שעבר, על רקע מצבו הרפואי הנתון, התחלואה והסיבוכים מהם סבל עוד בטרם עבר טיפולים אלו. מוקדם בשלב זה להכריע בשאלת ההתיישנות ביחס למכלול הטיפולים המיוחסים לנתבעים 2-1 החל משנת 2016 ואילך וזו תיבחן שוב ותוכרע לאחר שמיעת הראיות.

התביעה נגד הנתבע 3 – בית חולים לניאדו

29. התובע מתמקד באירוע שהתרחש בחודש יולי 2016 במסגרתו, כפי שעולה מחוות הדעת, “במהלך ביצוע CTU נצפתה כליה שמאלית מוגדלת והידרואורטר לכל האורך, כמובן עם הידרשות להכנסות חוזרות של תומכנים לשופכן שמאל ונפרוסטומיות. התפתחה PYELONEPHRITIS קשה בכליה שמאלית”. לטענת התובע, אירוע זה במועד זה חל בתוך תקופת ההתיישנות הואיל והתביעה הוגשה בחודש מאי 2023 (אעיר שעיון בתיק בית המשפט מעלה שהתביעה הוגשה ביום 2.3.2023).
30. עוד מתייחס התובע לאירוע נוסף, על פי חוות הדעת, “בתאריך 07.09.2016 נדרשה הכנסת נפרוסטום לכליה שמאלית עם צניחה חמורה בתפקוד הכליה ל 20%. בהמשך בתאריך 25.09.2016 נדרש [התובע] לביצוע ריסוק של תומכן מסויד שנתקע בחלל השופכן השמאלי. לאחר פעולה זאת בוצעה החלפת התומכן [והתובע] שוחרר לביתו. חודשיים לאחר זאת, הוצא הנפרוסטום וזומן להמשך מעקב אורולוגי ושיקול להחלפת התומכן בתוך השופכן השמאלי. במקביל, זומן גם לביצוע הרחבה של השסתום אשר בפי הטבעת בתאריך 23.02.2017.” ובהמשך חוות הדעת:

“מצבו של [התובע] המשיך להידרדר עם איבודי הכרה על רקע דימום רקטלי וצניחה ברמות ההמוגלובין עד 5.8. עקב כך נדרש לאשפוז בבית חולים לניאדו, עם מתן 3 מנות דם, אך ללא גילוי מקור הדמום ממערכת העיכול”.

31. הלכה למעשה, האזכור ביחס לנתבע 3 מתייחס אך ורק למתן 3 מנות דם כאשר הנתבע 3 כלל אינו מכיר את האשפוזים משנת 2016 ואילך ואלה אינם מיוחסים לו בחומר הרפואי או בחוות הדעת. למעשה לא צורפה לכתב התביעה כל אסמכתא שהיא מבית החולים לניאדו (הנתבע 3). יתר על כן, גם אם אניח שהתובע יוכיח פניה לנתבע 3 בשנת 2016, ויוכח שקבל שלוש מנות דם עקב איבוד דם, הרי שעיקר הטיפול לפני ואחרי בוצע אצל הנתבעות 2-1.בכל מקרה ,לא נטען בחוות דעת לנזק שנגרם לתובע בעקבות טיפול זה אצל הנתבע 3 או הנובע ממנו. לא מיוחסת לנתבע 3 פעולה רשלנית. אין להסתפק באמיר הכוללנית שלא אובחן מקור הדימום מבלי לפרט את הנזק שנגרם בעטיו של טיפול זה. לפיכך לא מצאתי עילת תביעה נגד הנתבע 3.
32. למען הסר ספק, יובהר כי התיישנות הטענות בדבר רשלנות בתקופת ילדותו של התובע, כמפורט בפסקה לעיל ביחס לנתבעים 2-1, חלה מאותם הטעמים אף ביחס לנתבע 3.

סוף דבר

33. התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע”ט-2018.

הנתבע 2 ימחק מכתב התביעה לאור אחריות הנתבעת 1 אשר תבוא בנעליו ככל שימצא אחראי לנזקי התובע.

התביעה כנגד הנתבעת 1 תצומצם ותתברר רק ביחס לניתוחים וטיפולים שעבר החל משנת 2016 ואילך. עילות התביעה ביחס לניתוחים קדומים יותר נדחות בשל התיישנות.

בהתחשב במצבו של התובע ובכך שנעתרתי לבקשות הנתבעים וטרם הוגש כתב הגנה וחוות דעת, איני עושה צו להוצאות.

הארכת המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבעת 1 עד ליום 6.11.23.

ניתנה היום, ז’ אלול תשפ”ג, 24 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.

לפני

כבוד השופטתאירית קלמן ברום

התובע

פלוני

נגד

הנתבעים

1. קופת חולים כללית 589906114

2. בית חולים מאיר – כללית 589906114

3. בית חולים לניאדו 580082014