פסקי דין חשובים

פסק דין

עורך דין מומלץ

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 10.2.22 (כב’ השופטת ורד שביט פינקלשטיין בתלה”מ 22662-03-19) ועל החלטה (פסק דין חלקי בכותרתה) מיום 18.4.12 (כב’ השופט אריאל בן ארי ז”ל בתמ”ש 34947-11-09), מכוחם נקבע כי למשיב מגיע 7% מדירת המערערת.

א. רקע עובדתי

1. המערערת (להלן גם: האישה) והמשיב (להלן גם: האיש) קיימו קשר זוגי במשך למעלה משלוש שנים ונולד להם בן ביום 6.9.06.

2. במהלך הקשר הזוגי האיש התגורר יחד עם האישה בדירתה בתל אביב (להלן: הדירה). הדירה נרכשה ע”י האישה עוד בטרם שהכירה את האיש והיא רשומה על שמה בלבד. לצורך רכישת הדירה, נטלה האישה משכנתא.

3. המשיב טען, שמאחר שהאישה לא יכלה לשלם את החזרי המשכנתא החודשיים עקב מצבה הכלכלי הקשה, הוסכם ביניהם שהאיש ישלם את החזרי המשכנתא החודשיים וכן את עלות השיפוצים שבוצעו בבניין שבו נמצאת הדירה ובתמורה הוא ירכוש זכויות בדירה בהתאם לגובה השקעתו היחסית בדירה (להלן: ההסכם).

4. ביום 1.5.07 עזב האיש את הדירה ואולם הוא המשיך לשלם את תשלומי המשכנתא על הדירה עד ליום 31.3.08.

5. בחודש נובמבר 2009 הגיש האיש על בסיס ההסכם תביעה רכושית כנגד האישה שבמסגרתה הוא טען שלאור העובדה שהוא שילם את תשלומי המשכנתא החודשיים במשך כשלוש שנים וכן ביצע תשלומים עבור שיפוץ הבניין, הוא זכאי להירשם כבעל 7.23% מהזכויות בדירה (להלן: התביעה). לטענתו, לאחר שהצדדים נפרדו, הם פנו לגישור והמגשר הפנה אותם ליועצת פיננסית (להלן: היועצת) על מנת שתעריך את חלקו של האיש בדירה. בחודש מאי 2008 היועצת מסרה להם חוות דעת שלפיה חלקו של האיש הוא 7.23% משווי הזכויות בדירה. לדברי האיש, הגישור לא צלח והאישה סירבה להעניק לו את שווי חלקו הנ”ל בדירה ולכן הוא נאלץ להגיש את התביעה. האישה הכחישה בכתב הגנתה את דבר קיומו של ההסכם וטענה שהאיש העביר אליה כספים מאחר שהוא גר בביתה והשתתף בהוצאות אחזקת הבית ומזונות בנם. לדבריה, מעולם לא הוסכם ביניהם שהאיש יקבל זכויות בדירה שהיא נכס חיצוני שנרכש על ידה זמן רב לפני שהצדדים הכירו.

6. מאחר שחוות הדעת של היועצת נערכה במסגרת גישור, לבקשת האישה, הורה ביהמ”ש קמא עוד ביום 14.2.10 על הוצאתה מתיק ביהמ”ש.

7. ביום 18.4.12 ניתן פסק דין חלקי בתביעה (להלן: ההחלטה) שבה התקבלה עקרונית תביעת האיש ונקבע בין היתר כי:

“28. כפי שאמרתי לעיל בכמה מקומות, אין בידי התובע כל ראיה של ממש להוכחת טענתו, כי מירב הכספים שהעביר מידי חודש בחודשו לידי הנתבעת (האם) היו כספים שנועדו לרכוש חלק בבעלות על הדירה שרשומה היא על שם הנתבעת.
29. ואולם כמה מן הראיות הנסיבתיות שהעמיד לפני בית המשפט לתמיכה ולהוכחת טענתו הנ”ל היו משמעותיות מאד:
29.1 העובדה שהפקיד לחשבון האם כספים עוד טרם לידת התינוק.
29.2 העובדה שהמשיך להפקיד כספים לחשבון האם גם לאחר שגורש מהדירה.
29.3 ועיקר העיקרים, הטענה (שלא הוכחשה) כי שני הצדדים הסכימו ואף פנו ליועצת פיננסית שנתבקשה (ע”י שניהם) לתת דעתה בשאלות היקף הזכויות שהתובע/האב רכש בדירת הנתבעת מכוח הכספים ששילם לה.
אין לביהמ”ש כל מידע או אינדיקציה על הטענות שהושמעו בפני היועצת הכלכלית ואף לא על החלטותיה/המלצותיה. אבל אין ספק כי הפניה אליה הייתה לצורך הערכת חלקו של התובע בדירת הנתבעת כפועל יוצא מהשקעותיו…
30. המתבקש מהנאמר היא הקביעה שהכספים (חלקם או מרביתם או כולם) שמשו לרכישת זכויות בדירת הנתבעת.
31. נותר לקבוע מה הוא היקף הזכויות שרכש התובע, ולשם כך יהא על ביהמ”ש למנות מומחה שיקבל את הנתונים מהצדדים ויכריע בשאלת היקף רכישת הזכויות”.

8. האישה הגישה ערעור על פסק הדין החלקי ואולם מאחר שנקבע ע”י בית משפט זה כי מדובר בהחלטה אחרת, הודיעה האישה שהיא תמחוק את הערעור על ההחלטה ותשמור על זכותה להגיש ערעור גם על ההחלטה במסגרת הערעור שיוגש לאחר שיינתן פסק דין.

9. מאחר שלא שולם שכרו של המומחה שמונה בהחלטה, לא הוכרע היקף הזכויות שרכש האיש בדירה וביום 11.3.19 הגיש האיש תביעה לאכיפת ההחלטה ולקביעת שיעור זכויותיו בדירה (להלן: התביעה השנייה).

10. הצדדים הסכימו על מינוי מומחה מטעם ביהמ”ש וביהמ”ש מינה רו”ח מומחה מטעמו לביצוע החישוב וכן מונה שמאי להערכת שווי הדירה במועד שבו הועברו הכספים ע”י האיש וכן למועד הנוכחי. על פי הערכת השמאי, שווי הדירה נכון ליום 1.1.07 עמד על 930,000 ₪ ושווי הדירה נכון למועד עריכת חוות הדעת (20.1.21) עמד על 3,530,000 ₪. על פי חוות דעת המומחה, האיש העביר בתקופה הרלוונטית מחודש מאי 2005 ועד לחודש מרץ 2008 – סה”כ 35 חודשים – סך של 393,191 ₪.

11. גם במסגרת התביעה השנייה, האישה הכחישה את דבר קיומו של ההסכם וטענה שהאיש העביר אליה את הכספים עבור הוצאות משק הבית המשותף וכן בגין מגוריו בדירה ומזונות בנם הקטין.

12. בית המשפט קמא קיבל את התביעה השנייה של האיש בעיקרה וקבע שחלקו בדירה עומד על 7% (להלן: פסק הדין). בין היתר נקבע בפסק הדין כי:

“בהליך דנן אין מקום להידרש לטענותיה של הנתבעת כי הנתבע לא העביר כספים עבור הדירה שכן עדות זו סותרת את עדותה בהליך הקודם מכוחו ניתן פסק הדין החלקי במסגרתו הודתה הנתבעת כי היתה בין הצדדים הסכמה בקשר להעברת תשלומי המשכנתא והוצאות הבית גם לאחר שהנתבע עזב את הבית ולעניין זה מנועה ומושתקת הנתבעת מלהעלות טענות סותרות במסגרת אותו הליך. יצוין, כי גם בדיון ההוכחות שהתקיים לפני כשנשאלה האם זה נכון שהתובע המשיך לשלם את הוצאות הבית והמשכנתא גם לאחר שהיא “זרקה אותו מהבית”, השיבה: “זרקתי אותי כי הוא הרביץ לי. אבל זה נכון לפי מה שהסכמנו” (ר’ עמ’ 26 לפרוט’ הדיון מיום 26.4.11, ש’ 10-12 …). בנוסף, הנתבעת אינה מכחישה בעדותה כי שולמו הסכומים כאמור בחוות הדעת המומחה, אלא שלטענתה הסכומים לא שולמו בגין הדירה אלא שולמו עבור הוצאות המחייה של התובע בביתה ועבור מזונות הילד המשותף שנולד להם”.

13. בפסק הדין נקבע, שמאחר שאף האיש מודה שלא כל התשלומים שהועברו על ידו נועדו לתשלומי המשכנתא, יש לחשב את חלקו של האיש בהתאם לתשלומים שנועדו לתשלומי המשכנתא בלבד. גובה המשכנתא שניטלה ע”י האישה עמדה על 492,000 ₪ ובתקופה הרלוונטית (מאי 2005 עד מרץ 2008) שולם סך של 126,165 ₪ בגין תשלומי המשכנתא ע”י האיש. לפיכך, האיש שילם 13.5% משווי הדירה (126,165 ₪ מתוך 930,000 ש”ח). ברם, מאחר שהמשכנתא ניטלה בנוגע ל – 52% בלבד משווי הדירה (492,000 ₪ מתוך 930,000 ₪ ), ואת היתרה האישה שילמה ממקורותיה הנפרדים, יש לחשב את חלקו של האיש רק בנוגע ל – 52% משווי הדירה. לכן, לאיש מגיע רק 13.5% מתוך 52% משווי הדירה, דהיינו 7% משווי הדירה. לפיכך נפסק שלאיש יש 7% משווי הדירה.

14. האישה לא השלימה עם פסק הדין ועם ההחלטה והגישה את הערעור שלפנינו.

ב. תמצית טענות המערערת

1. האיש התחייב להעביר לאישה סכום שלא יפחת מ – 12,000 ₪ לחודש לכיסוי הוצאות גידול הבן ואחזקת הבית, מאחר שהוא רצה שהאישה לא תצא לעבוד והוא פעל בהתאם והעביר לה כספים למטרה זו בלבד. האיש לא הוכיח בראייה כלשהי את דבר קיומו של ההסכם הנטען.

2. האיש ביסס את תביעתו על חוות דעת של היועצת שניתנה במסגרת הליך גישור שלא צלח. בית המשפט הורה על הוצאתה של חוות הדעת מהתיק היות שהיא הייתה חלק מהליכי הגישור שהם חסויים על פי הדין. טעה ביהמ”ש קמא שבניגוד להחלטתו שלו, הוא עשה שימוש בחוות הדעת של היועצת, למרות שהצדדים פנו ליועצת במסגרת הליכי גישור. אם ביהמ”ש קמא היה פועל על פי החלטתו הקודמת ומתעלם מחוות דעת זו, לא הייתה בידי המשיב כל ראייה להוכחת תביעתו. התביעה כולה נסמכת על חוות דעת שהוצאה מהתיק והיא אינה קיימת. משחוות הדעת איננה, נשמטה הקרקע מתחת לתביעה.

3. ביהמ”ש קמא לא יכול היה לעשות שימוש בדברים שנאמרו במסגרת הגישור. בגישור הועלו רעיונות שונים שלא גובשו לכדי הסכם והאיש לא יכול לאכוף הצעות שהועלו בגישור ולא התגבשו להסכם מחייב.

4. רוב הכספים שהאיש העביר לאישה הועברו אחרי לידת הבן. הכספים הועברו עבור מזונות ודמי טיפול ולא עבור רכישת חלק מהדירה. גם העובדה שהאיש המשיך להעביר כספים לאישה לאחר שעזב את הדירה לא מלמדת על קיומו של ההסכם, מאחר שהכספים הועברו כתמיכה בבנם התינוק ובהתאם להתחייבותו טרם שהבן נולד. אף המשיב הודה שחלק מהכספים הועברו לצורך תשלום מזונות והוצאות עבור החיים המשותפים בדירה. משהאיש לא הוכיח איזה חלק שולם לצורך רכישת זכויות בדירה, לא היה מקום לקבל את תביעתו. ההסכם הנטען היה רק בגדר הצעה שהועלתה במסגרת מו”מ שלא הבשיל בגישור ולא ניתן לאוכפה.

5. המשיב גם לא הוכיח שהוא זה שהעביר את הכספים לאישה. בנוסף, לא התקיימו הדרישות לעסקת מקרקעין: מסמך בכתב, גמירות דעת, מסוימות והצעה וקיבול. דרישת הכתב היא מהותית ומשלא נערך הסכם בכתב, אין תוקף לטענת האיש לפיה האישה מכרה לו חלק מהדירה. לא הייתה גם גמירות דעת ומסוימות, מאחר שלא הוסכם מה החלק הנמכר ומה התמורה שתשולם עבורו. אפילו האיש לא יודע מה החלק שהוא רכש לטענתו. בנוסף, העסקה לא דווחה לרשויות המס והעובדה שהצדדים פנו לגישור מלמדת שלא הייתה הסכמה ביניהם בדבר קיומו של הסכם.

6. התביעה השנייה שהגיש האיש אינה תובענה לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ”ה – 1995 (להלן: חוק בתי המשפט לענייני משפחה). שהרי לא מדובר בתביעה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל”ג – 1973 אלא תביעה לאכיפת הסכם נטען. בנוסף, היה על בית המשפט לחשב מה הייתה יתרת חוב המשכנתא לפני שהמשיב החל לשלם את התשלומים החודשיים לעומת יתרת החוב לאחר ביצוע התשלומים והחישוב שבוצע שגוי.

7. לכן, יש לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה ואת פסק הדין.

ג. תמצית טענות המשיב

1. בהחלטה יש ממצא עובדתי בדבר קיומו של ההסכם לפיו רכש המשיב זכויות בדירה. האיש יכול היה לטעון שקיים שיתוף ספציפי בדירה והוא זכאי למחצית הדירה מאחר שהוא מימן את השיפוץ ושילם את תשלומי המשכנתא. ברם, המשיב בהגינותו, לא עתר לקבלת מחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף הספציפי אלא טען לאכיפתו של ההסכם שנכרת בין הצדדים לפיו השקעתו בדירה תקים לו זכויות בדירה רק בהתאם לשיעור השקעותיו והוא לא עתר לזכויות מעבר לכך.

2. האיש המשיך לשלם את החזרי המשכנתא במשך חודשים רבים לאחר שעזב את הדירה והאישה אישרה בעדותה שהדבר נעשה “לפי מה שהסכמנו” (עמ’ 26 שורות 8-12). האיש אף שילם את תשלומי המשכנתא לפני שנולד בנם ועובדות אלו מלמדות על קיומו של ההסכם.

3. ב”כ המערערת חקר את האיש על חוות דעתה של היועצת ומכאן שהוא הסכים “להחזירה” לתיק. בנוסף, ב”כ המערערת טען בדיון מיום 1.7.19 (עמ’ 2 שורות 23-24) כי: “זה שעברו ביניהם כספים אין מחלוקת, השאלה עבור מה. לא כל הכספים עברו עבור רכישת חלקו”. מכאן, שב”כ המערערת הודה שחלק מהכסף עבר לצורך רכישת זכויות בדירה.

4. נקבע בפסיקה שדרישת הכתב נדחית מטעמי צדק, תום לב וזעקת ההגינות. חסד עשה ביהמ”ש קמא עם המערערת כשקבע שמגיעים למשיב רק 7%. שהרי, ביהמ”ש קמא התחשב רק בתשלומי המשכנתא ולא לקח בחשבון את התשלומים שהאיש שילם עבור שיפוץ הבניין בו מצויה הדירה, על אף שהמערערת הודתה שהמשיב שילם עבורו. בנוסף, היה על ביהמ”ש קמא לחשב את חלקו של האיש משווי הדירה כולה באותה עת ולא רק בגין החלק בדירה שמומן באמצעות המשכנתא.

5. המערערת לא טענה בבית המשפט קמא שלא היה מקום להגיש את התביעה לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט למשפחה וטענה זו מהווה הרחבת חזית היות שהיא נטענה לראשונה בערעור.

6. מכל הנימוקים הנ”ל יש לדחות את הערעור.

ד. דיון והכרעה
1. המערערת טוענת שמעולם לא נכרת הסכם בין הצדדים לפיו למשיב יגיעו זכויות בדירה בהתאם לסכומי המשכנתא והשיפוץ שהוא ישלם וכל הפנייה ליועצת לצורך עריכת התחשיב נעשתה במסגרת גישור בלבד ולכן הוא חסוי ויש להתעלם ממנו.

2. אין ספק שהצעות שהועלו בגישור הן חסויות ואין להשתמש בהן בהליך משפטי וזאת בהתאם לסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ”ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט) הקובע כי: “דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראייה בהליך משפט אזרחי”.

3. ברם, ביהמ”ש קמא קבע כממצא עובדתי שהצדדים כרתו את ההסכם בזמן אמת עוד בטרם שהם פנו לגישור. קביעה זו התבססה בין היתר על העובדה שהאיש העביר לאישה סכומים נכבדים מאוד מידי חודש, בממוצע כ – 12,000 ₪, גם בתקופה שהבן טרם נולד וגם לאחר שהאיש עזב את הדירה ובמהלך חודשים רבים – ממאי 2007 ועד סוף מרץ 2008. אין זה סביר כלל שהאיש יעביר סכום כה גדול במשך 11 חודשים רק עבור מזונות הקטין. בתקופה מאז שהאיש עזב את הדירה ועד להפסקת התשלומים, האיש העביר לאישה סכום של 150,593 ₪, דהיינו סך ממוצע של 13,690 ₪ לחודש. בית המשפט קמא פסק את מזונות הקטין במועד שבו ניתנה ההחלטה בסך של 2,550 ₪ לחודש וזאת בין היתר בהתחשב בהכנסתו של האיש. לפיכך, מסקנתו של ביהמ”ש קמא לפיה המשך העברת כספים ע”י האיש אף לאחר שהצדדים נפרדו בסכומים כה משמעותיים מלמדת על קיומו של ההסכם, היא מסקנה מתבקשת וסבירה ביותר. יש להוסיף כי סעיף 28 להחלטה, אליו מפנה ב”כ המערערת (עמ’ 2 סעיף ב1 לערעור), מכוון להיעדר ראייה של ממש להוכחת הטענה כי “מירב הכספים” שהועברו נועדו לרכוש חלק בבעלות על הדירה ומכאן שהחלטתו של בית המשפט בפסק הדין לחשב את חלקו של המשיב על בסיס תשלומי המשכנתא ששילם ותו לא. אף שלא היתה קיימת ראייה ישירה לטענת המשיב, קיימות “ראיות נסיבתיות” שהן “משמעותיות ביותר” כפי שנקבע בהחלטה.

4. לפיכך, מסקנתו של ביהמ”ש קמא בדבר קיומו של ההסכם נובעת מניתוח התנהלות הצדדים עוד טרם שהם פנו לגישור. העובדה שהצדדים פנו לאחר מכן, במסגרת הגישור, ליועצת, על מנת שתבצע את החישוב, מהווה ביטוי לכך שהצדדים פעלו ליישום ההסכם שכבר גובש וסוכם. לא מדובר בהצעה שהועלתה במסגרת הגישור כפי שטוענת המערערת. מדובר בהסכם שנכרת עוד כשהצדדים התגוררו יחדיו והגישור נועד לבחון בין היתר באיזו דרך הוא ייצא לפועל וכיצד הוא ייושם. ביהמ”ש קמא ציטט בפסק הדין מדברי המערערת בחקירתה (עמ’ 26 שורות 10-12 לפרוטוקול מיום 27.4.11) שבה היא הודתה בכך שהוסכם בין הצדדים שהאיש ישלם את המשכנתא גם לאחר שהוא עזב את הדירה וכלשונה “זה נכון לפי מה שהסכמנו”.
הוראת סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט, אליה מפנה ב”כ המערערת, מכוונת ל”דברים שנמסרו במסגרת הליך הגישור”. בענייננו לא נמסר לבית משפט קמא דבר ממה שנמסר בהליך הגישור. כל שהונחה לפניו היא העובדה, שעליה לא היה חולק, שהצדדים פנו להליך גישור לקביעת היקף הזכויות שרכש המשיב. בית משפט קמא אף היטיב להבחין עת ציין שאין לו כל מידע או אינדיקציה על הטענות שהושמעו בפני היועצת אליה נעשתה הפנייה ואף לא על המלצותיה “אבל אין ספק כי הפנייה אליה הייתה לצורך הערכת חלקו של התובע בדירת הנתבעת כפועל יוצא של השקעותיו”.
5. הלכה היא כי: “אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. כלל זה מבוסס על הרציונל לפיו הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות ועל כן יש לה יתרון על פני ערכאת הערעור אשר מתרשמת מהן באופן עקיף בלבד…המקרה שלפנינו אינו בה בגדר מקרים מיוחדים אלה” (רע”א 9304/17 פלוני נ’ שירביט חברה לביטוח בע”מ (4.1.2018)).
כפי שנקבע בע”א 6798/16 לייבוביץ נ’ יורש (26.9.2017):
“כידוע, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים”.
במקרה דנן, אין שום הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה בדבר קיומו של ההסכם, שכאמור, מעוגנים היטב בהעברות הכספיות שהאיש ביצע כפי שהוכחו.
6. זאת ועוד: בצדק טען המשיב שב”כ המערערת אף הוא הודה במסגרת הדיונים שהתנהלו במסגרת התביעה השנייה שהיה הסכם וכל המחלוקת היא איזה חלק מהתשלומים שהאיש העביר לאישה היו עבור רכישת זכויות בדירה ואיזה חלק נועד לתשלום מזונות הקטין ואחזקת הדירה. בעמ’ 2 שורות 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.19 טען ב”כ האישה כי: “זה שעברו ביניהם כספים אין מחלוקת, השאלה עבור מה. לא כל הכספים עברו עבור רכישת חלקו. הרי אין מחלוקת שהיה ילד, שולמו מזונות, שולמו דמי טיפול כשהיא היתה בהיריון”. מכלל לאו אתה שומע הן. לא כל הכספים הועברו לצורך רכישת זכויות בדירה אבל חלק מהם עברו גם עברו לצורך רכישת זכויות בדירה.
7. גם בדיון שהתקיים לאחר מכן, ביום 3.11.20, טען ב”כ המשיב כי: “בפרוטוקול הדיון הראשון בבית משפט זה הוא אומר שעברו כספים ביניהם אין מחלוקת על כך, השאלה עבור מה והוסיף ואמר “לא כל הכספים עברו עבור רכישת חלקו”” (עמ’ 4 שורות 20-21). ב”כ המערערת לא נזעק לחלוק על דברים אלו שצוטטו מפיו. אדרבא, במסגרת תשובתו לדברי ב”כ המשיב הוא ענה: “באותה החלטה ביהמ”ש לא קבע שכל הכספים מהווים עבור הדירה” (שם שורה 32). בהמשך הדיון (עמ’ 5 שורה 15) שב וטען ב”כ המשיב כי: “יש הצהרות לפרוטוקול שחברי לא יכול לחזור מהם היום…” וב”כ המערערת לא תיקן את מה שאמר בישיבה הקודמת לפיו “לא כל הכספים עברו עבור רכישת חלקו בדירה” ומכאן שקיימת הודאה מטעם ב”כ המערערת בדבר קיומו של ההסכם וכל המחלוקת היא איזה חלק מהתשלומים שהאיש העביר לאישה נועד לצורך רכישת זכויות בדירה.
8. יש לדחות את טענות המערערת להעדר תוקף של ההסכם מאחר שהוא לא נערך בכתב ולא נקבע בו שיעור חלקו המדויק של האיש בדירה. כידוע, הלכת השיתוף הספציפי שמכוונת להכללת נכסים חיצוניים בגדר הנכסים המשותפים (שחלה גם על בני זוג שכפופים להלכת השיתוף כבעניינינו, ולא רק על מי שכפופים להסדר איזון המשאבים), לא מצריכה כתב. הרציונל של הלכה זו היא שבני זוג לא עורכים מסמכים בכתב שעה שהם מתכוונים לשתף את בן הזוג השני בנכס השייך להם וניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים, כגון נשיאה בתשלומי המשכנתא או שיפוץ מהותי בדירה, כי היתה כוונת שיתוף בנכס החיצוני.
בהתייחס להלכת השיתוף הספציפי קבעה כב’ הנשיאה השופטת חיות בדנג”ץ 8537/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.6.21) בסעיף 37 לפסק דינה כי‏‏:
“הלכת השיתוף הספציפי לא יצרה מנגנון משפטי חדש להעברת זכויות בנכסים. הלכה זו מיישמת את הדין האזרחי הכללי, בדגש על דיני השיתוף ובהקשר הייחודי של התא הזוגי. בשים לב להקשר ייחודי זה, נפסק זה מכבר כי ניתן להכיר בשיתוף בנכס חיצוני ספציפי גם אם אין מתקיימות דרישות מהותיות מסוימות שהיו נחוצות להתגבשות זכויות בנכס בהקשרים אחרים, כגון דרישת הרישום… וכי הנטל להוכחת שיתוף בבית המגורים של בני הזוג הוא קל יותר בהשוואה לנכסים אחרים. אך זאת, רק כל עוד מתקיים אותו “דבר מה נוסף” המצביע על כוונת שיתוף באותו הנכס”.
ובהמשך בסעיף 42 לפסק דינה נקבע כי:
“בבוא בית המשפט או בית הדין להכריע בשאלה אם בני זוג מסוימים חצו את משוכת ה”דבר מה הנוסף”, עליו לבחון את נסיבות המקרה מתוך הבנה כי “בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין”… וכי פעמים רבות ההסכמה לשיתוף בין בני זוג אינה מתגבשת באופן מפורש וממוסמך. ככל שבבית המגורים מדובר, כבר נקבע בפסיקה כי “יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם”…”.
9. במקרה דנן, טענת האיש דומה לטענה בדבר קיומו של “שיתוף מוחלש”. האיש לא טען למחצית מהזכויות בדירה עקב תרומתו הכספית לפירעון המשכנתא ושיפוץ הבניין אלא טען לשיתוף בחלק היחסי שמשקף את השתתפותו הכספית בתשלומי המשכנתא למול שווי הדירה. כשם שאין צורך בדרישת כתב במקרה של שיתוף ספציפי כמפורט לעיל, קל וחומר שאין צורך בכתב במקרה דנן שבו השותפות הנטענת היא מצומצמת ביותר.
10. לא ניתן לומר גם שההסכם אינו מסוים דיו ולכן אין לו תוקף. שהרי, התמורה שהוסכמה היא החלק היחסי של התשלומים משווי הדירה והעובדה שלא נקבע אחוז מסוים באותה עת לא פוגמת בגמירות הדעת ובמסוימות של ההסכם. אכן, הצדדים נחלקו ביחס לשאלה מהו בדיוק הסכום שנועד לרכישת הזכויות בדירה מתוך כלל התשלומים שהאיש העביר ואולם לא היתה מחלוקת על העיקרון. ביהמ”ש קמא נקט בגישה שמרנית והחשיב רק את תשלומי המשכנתא ובהתאם בוצע החישוב והאיש לא ערער על התחשיב. בנוסף, ביהמ”ש קמא עשה חסד עם המערערת שעה שביצע את החישוב רק ביחס לחלק הדירה שבגינו ניטלה משכנתא (52%) ולא משווי הדירה בכללותה, למרות שבהחלט ייתכן שהיה מקום לבצע חישוב יחסי בהתאם למלוא ערך הדירה.
11. סיכומו של דבר: אין מקום להתערב בהחלטה שקבעה כממצא עובדתי את דבר קיומו של ההסכם ואין להתערב בתחשיב שנקבע בפסק הדין. לפיכך, אציע כי הערעור יידחה והמערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 15,000 ₪. לפיכך, הערובה תועבר למשיב באמצעות ב”כ על חשבון ההוצאות. יתרת הערובה תושב למערערת באמצעות ב”כ.

______________
נפתלי שילה, שופט

השופט שאול שוחט, סגן הנשיא, אב”ד:

אני מסכים.

_____________
שאול שוחט, שופט
סגן הנשיא, אב”ד

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

______________ עינת רביד, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, כ”ב טבת תשפ”ג, 15 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא
אב”ד

עינת רביד, שופטת

נפתלי שילה, שופט