דיני משפחה

עורך דין מומלץ

א’ – העובדות הצריכות לעניין:

התובע והנתבעת (להלן: האיש, האשה, בני הזוג – בהתאמה) התגרשו זמ”ז כדמו”י בשנת 2008 ולהם שני ילדים בגירים.

במסגרת ההליכים שבפני, הוגשו בין הצדדים שלוש תובענות, כדלהלן:

תמ”ש 12289-07-21: תביעתו של האיש בעילה של לשון הרע לתשלום פיצויים בסך של 120,000 ₪ (להלן: התביעה בלשון הרע);
תלה”מ 60251-07-21: תביעתו של האיש להשבת דמי מזונות בהם חויב ביתר ע”ס של 48,489 ₪ (להלן: התביעה להשבה);
תלה”מ 14423-10-21: תביעתה של האשה כנגד האיש לתשלום סך של 326,440 ₪ (להלן: התביעה הכספית).

ב’ -דיון:

להלן אדון בשלוש התביעות לפי סדר הגשתן.

ב.1. – התביעה בלשון הרע:

התביעה שבפניי מתייחסת לשני אירועים שלטענת האיש מקימים לו זכות תביעה כנגד האשה בעילה של לשון הרע.

האירוע הראשון, מתייחס לדברים שלטענת האיש נכתבו על ידי האשה במכתב ששלחה למשרד הרישוי והוציאו את דיבתו רעה (להלן: האירוע הראשון).

האירוע השני, מתייחס לדברים שלטענת האיש נאמרו על ידי האשה במסדרונות בית הדין הרבני בתל אביב ומהווים לשון הרע (להלן: האירוע השני).

בכתב התביעה טען האיש, כי בשני האירועים הנ”ל התכוונה האשה לפגוע בו ולכן התגבשה לו עילת תביעה על סך 292,000 ₪ ללא הוכחת נזק (146,000 ₪ בגין כל מקרה). למרות זאת, טען האיש כי: “משיקולי אגרה ויעילות הדיון התובע יעמיד את תביעתו על סך של 120,000 ₪ בלבד” (ר’ סעיף 28 לכתב התביעה).

בדיון שהתקיים בפניי ביום 10.1.22 נרשם מפי ב”כ האיש: “… אנו מקבלים את המלצת בית המשפט ומוחקים את החלק שדן בכך [את האירוע הראשון – י’ ש’] ונפחית את סכום התביעה בהתאמה” (ר’ עמוד 15 לפרוטוקול, ש’ 16-18; הדגשה לא במקור). חרף האמור לעיל ומטעמים השמורים עמו, הוסיף האיש לטעון בסיכומיו, כי יש לחייב את האשה בסך של 120,000 ₪, כפי שעתר בכתב התביעה, מבלי שיתייחס לעניין האירוע הראשון ממנו נסוג ומבלי שיסביר בדבר נכונות הסכום שתבע.

ככל שהאיש היה מגיש כתב תביעה מתוקן ובו טיעון מסודר מדוע הוא עדיין זכאי לתשלום של 120,000 ₪ בגין אירוע בודד, יכולה הייתה האשה להתייחס לכך ולשטוח את טענותיה, והדבר לא נעשה. למצער, ככל שהאיש היה מתייחס בתצהיר עדותו הראשית לתחשיב חדש כלשהו שנבע מצמצום גדר המחלוקת, יכולה הייתה האשה להתייחס לכך, וגם זאת לא נעשה.

בנסיבות אלה (“נפחית את סכום התביעה בהתאמה”, ר’ לעיל), אין כל מנוס אלא מלהעמיד את תביעתו של האיש על מחצית הסכום שתבע, קרי 60,000 ₪, ואנמק בקצרה: מחד, יכול היה האיש לטעון, כי עומדת לו עילת תביעה סטטוטורית על סך 146,000 ₪, אשר צומצמה לכדי 120,000 ₪ (סכום התביעה שבגינו שולמה האגרה). מנגד, יכולה הייתה האשה לטעון, כי מתוך תביעה בסך 120,000 ₪ הופחת רכיב בסך 146,000 ₪, ולכן אין סכום לתבוע. לפיכך, הן משום שהאיש הצהיר באמצעות ב”כ, כי יפחית את סכום התביעה בהתאמה והן משום שלא מסר כל גרסה ו/או תחשיב בעניין, מצאתי להורות כפי שהוריתי.

ולאירוע עצמו; התובע הציג לבית המשפט סרטון ותמלול אירוע שהתרחש במסדרונות בית הדין הרבני בתל אביב בו נצפתה האשה ונשמעה אומרת: “… אנס את [אחותי]… מסכנה אחותי, מסכנה אחותי מה הוא עשה לה… אני הבת של…. ז***ת לו את שתי הבנות, אנסת אותן עכשיו תשלם… לך תאנוס את אשתך החדשה ואת הילדים שלך החדשים, את…. אתה אנסת את אחותי… שלא תאנוס אותו, שלא תאנוס את הבן שלך, אנסת את אחותי, את הבן שלך, אתה באת לאחותי כשהיא הייתה ישנה כשהיינו בבית מלון ב…. אח שלי … גם עד, ברוך השם חי וקיים אמר לך, מה זה?… הוא יבוא לבית המשפט, גם אחותי תבוא ותגיד שאנסת אותה… הנה, הנה אתה רוצה לשמוע את אחותי אומרת שאנסת אותה. בוא, [אחותי]. בבקשה [אחותי]. אה, מסכנה [אחותי], לאנוס ילדה. את יודעת אחותי הייתה בת 12, תחשבי. מה יש לך אתה סוטה, מה יש לילדה בת 12? אפילו ציצי אין לה. איך העזת? איך העזת? פטמות אין לה. הייתה אחותי רזה ככה, מסכנה. החלטת לאנוס אותה לקחת אותה אליך אחר כך הביתה… בן זונה. לא, כי הוא עושה לי גם את זה, את מבינה? מזכיר לנו האנס המנומס פדופיל שלא יושב בכלא… ילדה בת 12 אין לה אפילו ציצי. אם תראי את התמונה של אחותי… תקשיבי, התמונה של אחותי, אין לה אפילו חזה כשהוא אנס אותה”.

לאחר מכן נראית ונשמעת האשה משוחחת בטלפון ואומרת: “… רציתי להגיד לך שברוך השם… הבאתי את האנס שאנס אותך, אנס אותך ולא רק אותך, אותנו את כולם, לפסק דין היום שכולם יראו מה שהוא עשה, שידעו את האמת” (ר’ תמלול השיחה, נספח “2” לכתב התביעה).

כפי שניתן לצפות בסרטון, האשה דיברה בקול רם, פנתה מיוזמתה לאשה זרה שנכחה במקום וניכר כי דבריה נשמעו היטב באוזני כל הנוכחים.

האשה לא הכחישה את הדברים שיצאו מפיה, ואולם טענה כי “אמרתי את מה שהוקלט בבית הדין הרבני וזאת תוך כדי עימות עם התובע בדלתיים סגורות. זה שהתובע מקליט ויכוחים שנגררים למסדרון, זה לא אומר שלא צריך לומר לו את האמת בפנים!” (ר’ סעיף 2 לכתב הגנתה). למעשה, טענות ההגנה של האשה מסתכמות בשתיים. האחת – האירוע התרחש בדיון בדלתיים סגורות שנגרר אל מחוץ לאולם הדיונים. השניה – אמת דיברתי.

באשר לטענה בדבר ‘אמת דיברתי’; לכתב התביעה צירפה האשה שלושה מכתבים מודפסים, בדפוס ובאופן הדומים מאד לכתב התביעה, כאשר ניכר, כי שלושתם נכתבו על ידי אותו אדם. המכתב הראשון, לכאורה, מאת מר… (אחי האשה); המכתב השני, לכאורה, מאת מר …. (אחי האשה); המכתב השלישי, לכאורה, מאת הגברת … (שכנה). כל המכתבים “מאששים” את דברי האשה באשר לאירועי האונס המדוברים.

במהלך חקירתו הנגדית של האיש נשאל האיש והשיב:

“ש: …קודם כל זה היה בדלתיים סגורות, היה אסור לך לצלם. אני שוב שואלת, למה, באיזו זכות אתה מצלם אותי בזמן שאני בסערת רגשות כל כך כזאת.
ת: זה לא היה בדלתיים סגורות, זה היה לפני, לפני שנכנס לדיון…” (עמ’ 27 לפרוטוקול, ש’ 32-33).

יאמר כבר עתה כי האירוע הנטען אירע שלא במהלך דיון בבית הדין הרבני, אלא במסדרונותיו ובנוכחות זרים, כך שהטענה שמדובר בהקלטה אסורה או באירוע מתוך דיון משפטי נדחית מכל וכל.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה 1965 (להלן: החוק), קובע כי: “לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו…”. עוד קובע סעיף 2 לחוק את מהותו של הפרסום: “(א) פרסום, לענין לשון הרע -בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע”.

בשים לב לדברי האשה, כפי שצוטטו לעיל, אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת כי מדובר בלשון הרע. לומר על אדם, כפי שהוכח שנאמר על האיש מאת האשה – שוב ושוב – כי הוא אנס קטינה בת משפחה, ולהאשימו בפדופיליה חמורה, זה איננו דבר של מה בכך, ולטעמי, מדובר בלשון הרע ברף גבוה ביותר.

לטענת האשה, במקרה דנן עומדת לה הגנת סעיף 14 לחוק, הקובע הגנה טובה באם הדברים שנאמרו הם אמת וכי היה בפרסום משום עניין ציבורי. למעשה, האשה לא טענה ובטח שלא הוכיחה כי היה בפרסום משום עניין ציבורי כלשהו. חשוב להזכיר כי הגנת סעיף 14 לחוק מתקיימת אך ורק בהוכחת שני הרכיבים יחדיו, קרי: הן את ‘אמת דיברתי’ והן את העניין הציבורי ובאין הוכחה של אחד מהם, ההגנה כולה קורסת, וכמאמר בית המשפט העליון בע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ’ חברת חשמל לישראל (נבו, 24.2.1977) “בהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע” (שם, עמ’ 299).

בענייננו אנו, משלא טענה האשה לקיומו של עניין ציבורי, אין מנוס אלא מלדחות את טענתה לקיומה של הגנה. למעלה מן הצורך, אזכיר כי בע”א 89/04 ד”ר יולי נודלמן נ’ נתן שרנסקי (נבו, 4.8.2008; להלן: פרשת ד”ר נודלמן) נקבע כי: “אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית… קיומו של עניין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע… כדי לזכות בהגנת “אמת הפרסום”, מטיל החוק הישראלי את נטל ההוכחה של ההגנה על הנתבע… מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום… סבירותה של הפגיעה במושגים נורמטיביים מקרינה על שאלת תום הלב של הפוגע… עדיין אין מדובר בחירות ביטוי נטולת כל רסן ומגבלות ונדרשת גם כאן יחסיות ראויה בהתמודדות בין זכויות נוגדות של פרטים…”. אורי שנהר בספרו ‘דיני לשון הרע’ (נבו הוצאה לאור, מהדורת 1997) מתייחס לקיומו של העניין הציבורי, לאמור: “ככל שעובדות האמת נוגעות לענייניו האינטימיים של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם… גם כאשר קיימת תכלית ראויה המצדיקה פגיעה בכבודו של אדם, עדיין אין להתיר פגיעה שכזו במידה העולה על הנדרש לשם השגת אותה תכלית (עמ’ 227-230)… ככל שמידע נוגע יותר לענייניו האינטימיים של אדם, כך ייטה בית המשפט פחות להכיר בעניין הציבורי שבפרסום” (שם, עמ’ 231).

האשה לא זימנה לעדות את אחותה, זו שנטען כי האיש אנס אותה ולמעשה לא זימנה ולו עד אחד שיהיה בו להוכיח כי אמת דיברה. מעבר לכך, אני מתקשה לראות איזה עניין ציבורי יכול היה להיות בפרץ ההשתלחות החמור והקשה, בליווי מילים קשות על אודות “מעשיו” של האיש, במסדרון בית הדין הרבני.

באשר להגנת סעיף 15 לחוק (מעשים שבוצעו בתום לב) – עם כל הכבוד, מעשיה של האשה היו נטולי כל שביב של תום לב, ואין ספק כי נועדו לפגוע באיש ולבזותו בעיני הנוכחים באותו אירוע. לאשה לא היה די בהטחת דבר מה כזה או אחר, אלא היא שבה פעם אחר פעם לתאר, לשיטתה, את אותם מעשים קשים אותם הטילה על האיש. ושוב, יש לשוב ולקרוא את המלל ואת רצף הדברים ולהיווכח כי אין מדובר בפליטת פה או בדבר מה שנאמר בעידנא דריתחא מבלי רצון לפגוע, אלא במשנה סדורה שנאמרת שוב ושוב ושוב באין מפריע. יצויין כי במהלך הדיון כולו, שבה האשה על ‘האמת שלה’ משל מדובר באנס ובפדופיל, ‘אמת’ שלא נמצאו לה ראיות, ולו אחת, ולו קלושה.

ב-פרשת ד”ר נודלמן, נקבע כי: “לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם – שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, כהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה – משפחתו, ילדיו וידידיו. היא פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו” (שם, פסקה 16). באשר לתכלית שבפסקת פיצוי לנילון קבע בית המשפט העליון כי התכלית הראשונה היא תכלית תרופתית דהיינו, הרצון להביא את הנפגע למצבו כפי שהיה בטרם פרסום לשון הרע (שם, פסקה 52). התכלית השנייה היא תכלית עונשית (שם, פסקה 53), אשר טומנת בחובה את ההיבט העונשי – הרתעתי.

שיקולים נוספים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק את הפיצוי לתובע נוגעים למידת הסטייה המוסרית והחברתית של הנתבע מהתנהגות נורמטיבית, גם אם אין לסטייה זו השלכה ישירה על היקף הנזק שנגרם לתובע, אלא ברמת השיח הציבורי (שם, פסקה 59). בנוסף לכך נפסק כי שיקול נוסף שבית המשפט יביא בחשבון בעת פסיקת פיצוי לתובע מצדיק התייחסות גם לזהותו של המפרסם, למצבו הכלכלי והאישי ולשאר גורמים רלוונטיים שעשויה להיות להם השלכה חשובה על השגת תוצאה צודקת בקביעת שיעור הפיצוי (שם, פסקה 73).

בעניין שיעור הפיצוי שעל בית המשפט לפסוק בגין פרסום של לשון הרע במסגרת סכסוך משפחתי נקבע בעמ”ש 47311-10-13 פלוני נ’ פלמונית (פורסם בנבו, 19.5.14) כדלהלן: “כאשר עסקינן בסכסוך משפחתי, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע. סכסוכים מסוג כזה הם מטבע הדברים טעונים מאוד מבחינה רגשית, ועלולים לגרור ביטויים חריפים שנאמרים בסערת רגשות. גם כענין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגע שנאמר על יד הצד שכנגד, שאם לא כן, בתי המשפט לענייני משפחה יוצפו בתביעות לשון הרע לרוב. יחד עם זאת, לכלל הזה ישנם יוצאים מהכלל, ודומה כי המקרה הנוכחי הינו דוגמא מובהקת ליוצא מן הכלל…” (דגשים לא במקור; שם, עמ’ 17).

באותו מקרה פסק בית המשפט המחוזי פיצויים בסך 100,000 ₪ כנגד הבעל אשר בשלושה מקרים שונים פנה למשפחת האשה ואמר להם כי היא בוגדת בו, כאשר בהזדמנות אחת, דברים נאמרו בנוכחות ילדיהם המשותפים.

במקרה דנן, הפרסום לא הופץ בתפוצה רחבה, אלא במסדרון בית הדין הרבני ושוכנעתי כי בעטיו של הפרסום אמנם נגרמה לאיש עוגמת נפש רבה, אולם הדברים לא זכו לתהודה מעבר לנאמר שם. במהלך הדיון טענה האשה כי תושבים רבים בשכונתה מודעים למקרה ויש לתהות למי היה האינטרס להפיץ את המקרה בין התושבים, אולם כתב התביעה נגדר ונתחם לאירוע בבית הדין הרבני ולא לאירועים אחרים, כך שלא אתן לזאת ביטוי בפסק דין זה.

לאור האמור ולאחר שהבאתי בחשבון את התכליות שבפסיקת פיצוי לתובע, יחד עם יתר השיקולים הרלוונטיים, לרבות עוגנת הנפש הקשה שנגרמה לאיש מחד, ומאידך את ‘רשימת התפוצה’ המצומצמת שהקשיבה לדברים, מנגד, מצאתי לנכון לפסוק לטובת האיש בגין האירוע בבית הדין הרבני ואשר מהווה לשון הרע סכום פיצוי כולל בסך של 30,000 ₪.

ב.2. – תביעת ההשבה:

עניינה של תביעה זו בדרישתו של האיש מאת האשה להשיב לו את מלוא התשלומים ששולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי בתורת קצבת תלויים בסך של 48,489 ₪. לטענתו של האיש, סוכם בינו לבין האשה כי הוא ישלם לה את דמי המזונות בהם חויב במסגרת הסכם הגירושין משנת 2008 בסך של 1,600 ₪ לחודש, ואילו קצבת התלויים המשולמת לו תוסיף להיות בידיו. מוסיף האיש כי רק בשנת 2015 התחוור לו כי האשה גבתה מאת המוסד לביטוח לאומי חלק מקצבת התלויים שלו, חרף שהוא הקפיד לשלם את מלוא תשלומי המזונות.
האשה מכחישה את טענתו של האיש וטוענת כי מלוא התשלומים ששולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי, שולמו משום שהאיש לא שילם את מלוא המזונות בהם חויב. עוד טענה האשה, כי לנוכח פעילות עסקית משותפת לה ולאיש (הפעלת חנות), חב לה האיש כספים כאלה ואחרים וכל התשלומים שהועברו על ידו בסכומים שונים בכל חודש, מלמדים ששילם בעבור העסק ולא בעבור המזונות.

לאחר שמיניתי מומחה לבחון את היקף התשלומים ששולמו אל מול החיובים ששררו במהלך השנים, הוגשה חוות דעת המומחה שתמציתה:
ככל שאקבל את טענת האיש, משל מלוא התשלומים ששילם לאשה היו תשלומי מזונות – יוצא כי האיש שילם מזונות ביתר בסך של 60,857 ₪ בערכים נומינאליים.
ככל שאקבל את טענת האשה, משל התשלומים ששולמו לה על ידי האיש היו בעבור העסק – יוצא כי האיש שילם מזונות ביתר בסך של 28,252 ₪ בערכים נומינאליים.

עיון בדו”ח שהגיש המומחה – אותו למעשה שני הצדדים מקבלים – מעלה כי מחודש יולי 2014 עד חודש נובמבר 2015 שילם האיש סכומים שונים לידי האשה, שאף אחד מהם איננו 1,600 ₪. כך לדוגמא, אנו מוצאים תשלומים בסכומים: 2,150 ₪; 4,300 ₪; 1,800 ₪; 3,600 ₪; 1,875 ₪; 1,980 ₪ ואף 0 ₪ (באותו חודש לא שולם דבר). לתשלומים אלו לא נמצא כל הסבר סביר וטוב מאת האיש, זולת טענה סתמית כי שילם יותר מיוזמתו.

מתוך סך הנתונים עולה כי בתקופה הרלוונטית שילם האיש לידי האשה תשלומים בסך של 32,605 ₪ שהם בליבת המחלוקת שבין הצדדים. אם נניח לרגע מחלוקת זו (נשוב אליה בהמשך), יוצא כי האיש אמור היה לשלם לאשה בכל אותה תקופה דמי מזונות בסף כולל של 89,600 ₪ (1,600 ₪ לחודש במשך 56 חודשים). סך כל התשלומים ששולמו לאשה באותה תקופה מאת המוסד לביטוח לאומי מתוך קצבת השארים של האיש הסתכמו ב – 117,852 ₪, כלומר, אף אם האיש לא שילם דבר על חשבון המזונות, אין מחלוקת כי האשה גבתה מתוך קצבת השארים שלו סך של 28,252 ₪ ביתר בערכים נומינאליים.

להזכיר – תביעתו של האיש היא להשיב לו את הכספים שהאשה גבתה ביתר מאת קצבת התלויים שלו ובכל הכבוד, אין זה מתפקידו של בית המשפט לשמש במסגרת תביעה כספית כרשם הוצאה לפועל, הבודק טענות ‘פרעתי’. טענותיו של האיש באשר לתשלומים ששולמו על ידו לאשה החל מחודש יולי 2014 וכלה בחודש נובמבר 2015 הן טענות ‘פרעתי’ מובהקות שלא לבית המשפט לבחון אותן, אלא לרשם ההוצאה לפועל, ואין באמור לעיל כדי להביע כל עמדה באשר לכל הליך שיינקט, אם יינקט, במסגרת תיק ההוצאה לפועל.
יחד עם זאת, אין כל מניעה שבית המשפט יבחן כספים שנמסרו לאשה מאת קצבת התלויים של האיש מבלי שהייתה לה זכות לקבלם (עשיית עושר ולא במשפט), ולכן אני מחייב אותה לשלם לאיש את הסך הנ”ל כשהוא צמוד למדד ונושא ריבית, בסך כולל של 30,974 ₪ ולא כפי שנרשם בטעות בדו”ח (שם נרשם אותו הסכום הן נומינאלית והן לאחר ריבית).

ב.3. – התביעה הכספית:

מספר חודשים לאחר הגשת שתי תביעותיו של האיש, הגישה האשה תביעה משל עצמה ובה עתרה לחייב את האיש בתשלום 326,440 ₪, בהתאם לרכיבים הבאים:
א. סך של 45,600 ₪ – חוב מזונות.
ב. סך של 99,840 ₪ -אי קיום ביקורים עם הילדים.
ג. סך של 30,000 ₪ – אי תשלום הוצאות נלוות בהסכם הגירושין (מזונות).
ד. סך של 165,000 ₪ – בגין הפרת הסכם הגירושין.

בקדם המשפט מיום 18.11.21, ולאחר ששמעתי את הצדדים, הוריתי על מחיקת העתירות בגין חוב המזונות (45,600 ₪) ובגין אי תשלום הוצאות נלוות (30,000 ₪) שתי העתירות הנוספות, בגין אי קיום ביקורים ובגין הפרת הסכם הגירושין נותרו לבירור.

במהלך הדיון הנ”ל התקשתה מאד האשה להשיב לשאלות בית המשפט באשר לרכיבי תביעתה או לצידוק כלשהו שבעצם תביעתה את אותם רכיבים וכפועל יוצא, הוצע לה לשקול עמידה על תביעתה. חרף האמור לעיל, בחרה האשה לעמוד על תביעתה.

לצערי הרב, ואין מנוס מכתיבת הדברים, ניכר כי התביעה שהגישה האשה נועדה להוות משקל נגד לשתי תביעותיו של האיש, ללא כל ראיות וללא כל אפשרות בדין לחייב את האיש בגינה. מקריאת התביעה, ולא כל שכן לאחר שלא הוגשו על יד האשה ראיות, אין מנוס ממסקנה כי התביעה ריקה מכך תוכן ומהות.

האשה לא הוכיחה כי האיש לא קיים את הסדרי הקשר, היא לא הוכיחה כי אי פעם דרשה ממנו לקיים את הסדרי הקשר, שלטענתה לא קוימו. אם לא די בכך, האשה לא הביאה כל נימוק שהוא לשיהוי הכבד שבעצם הגשת התביעה או נימוקים באשר “לתחשיבי הנזק” ומסקנתי הברורה היא כי התביעה הוגשה ממניעים זרים ולא כעמידה על זכות אמיתית.

כך גם ביחס לטענתה הסתומה של האשה, משל האיש הפר את הסכם הגירושין וגרם לה נזקים. מלבד טענה כללית, לא הביאה האשה כל ראייה להפרה כלשהי מצידו של האיש, קו”ח לא הוכיחה הפרה ו/או נזק. להתרשמותי, האשה הגישה את תביעתה כטוב ידה על המקלדת, מתוך תחושה או אמונה כי בית המשפט ישעה לחלק מהטענות.

אשר על כן, מצאתי לדחות את התביעה.

ג’ – סיכומם של דברים:

בסופו של יום, מצאתי לקבל באופן חלקי את שתי תביעותיו של האיש ולדחות את תביעתה של האשה על כל רכיביה.

בשים לב לתביעות שהוגשו, לסכומן לתוצאתן, מצאתי לחייב את האשה בשכר טרחת ב”כ האיש בעבור שלוש התביעות בסך כולל של 25,000 ₪. עוד ובנוסף, מצאתי לחייב אותה במחצית הוצאות המומחה ששולמו על ידי האיש (המחצית – 3,800 ₪).

במהלך הדיונים התייצבה האשה ללא ייצוג, למרות שבית המשפט הציע לה לדאוג לייצוג משפטי. כתבי טענותיה של האשה לא נערכו באופן מיטבי וגם חקירתו הנגדית של האיש שנערכה על ידי האשה לא הייתה משובחת.

ברע”א 2122/17 ורדה אחימן נ’ המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (נבו, 5.6.17) נרשם מפי כב’ השופט נ’ סולברג: “לסיכום אבקש להוסיף הערה קצרה. המבקשים החליטו לייצג בהליך זה את עצמם. זו זכותם המלאה, גם אם הדבר ידרוש מן הצד שכנגד או מבית המשפט להקדיש מאמץ מסוים על מנת לבצע את ‘תרגום’ טענותיהם וכתבי טענותיהם בשפה המשפטית… מאידך גיסא, לבחירה שלא להיות מיוצג יש מחירים. אחדים מהם באים לידי ביטוי בפסק דין זה: כללי הפרוצדורה, שנימוקם עמם, לא יתירו למבקשים לשגות ולתקם ללא הרף. טענה שאינה מועלית היום, נוצר לגביה השתק מחר. בקשה שאינה במקומה, אשר תכביד על הצד שכנגד, תוביל להטלת הוצאות משפט. גם להקדשת המשאבים מצד מערכת המשפט יש גבול… אלו ‘כללי הטקס’, והבוחר להשתתף בהם עליו להכיר ביתרונות ובחסרונות של בחירתו”. (שם, פסקה 21 לפסק הדין). גם כאן, התובעת בחרה לייצג את עצמה, בין שידה אינה משגת ובין מכל סיבה אחרת, ואין משמעות הדבר כי בית המשפט יעשה עצמו פה לצד שאינו מיוצג או יעלה טענות מפה שלא אמר אותן.

אשר על כן ומכל המקובץ הריני להורות:
התביעה בלשון הרע מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 30,000 ₪.
התביעה להשבה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 30,974 ₪.
התביעה הכספית נדחית.
הנתבעת תשלם לתובע שכ”ט ב”כ בסך כולל של 25,000 ₪ וכן תשלם לאיש סך של 3,800 ₪ עבור חלקה בהוצאות המומחה.
כל התשלומים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
כל התיקים ייסגרו.

ניתן היום, י”ב חשוון תשפ”ג, 06 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.