דיני משפחה

במסגרת החלטתי זו אני נדרש לקבוע את מועד הקרע לצורך איזון המשאבים שבין הצדדים שבפני.

עורך דין מומלץ

רקע

הצדדים נישאו זל”ז כדמו”י בשנת 1976. מנישואים אלה נולדו לצדדים ארבעה ילדים משותפים- כולם כיום בגירים.

נישואיהם של הצדדים נקלעו לכלל משבר, וביום 30/1/2017 הגישה הנתבעת לבית הדין הרבני האזורי באשדוד בקשה ליישוב סכסוך. לאחר סגירת התיק הנ”ל בביה”ד הרבני לא הוגשו תביעות כלשהן מטעם מי מהצדדים.

בחודש אוגוסט 2018 התובע עזב את דירתם המשותפת של הצדדים ברח’ **** באשדוד (להלן: “דירת המגורים”)- וממועד זה ואילך הצדדים מתגוררים בנפרד (ראו סעיף 5 בעמ’ 2 לסיכומי התובע, וכן סע’ 1 לסיכומי הנתבעת).

ביום 7/7/2021 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לישוב סכסוך בבית הדין הרבני האזורי באשדוד. תיק זה נסגר ביום 30/10/2021.

בהמשך, ביום 2/2/2022, הגישה הנתבעת לבית הדין הרבני האזורי באשדוד תביעה לשלום בית וכן בקשה למתן צו למדור ספציפי.

ביום 10/4/22, הגיש התובע את התביעה הרכושית שבפני, במסגרתה עתר בין היתר לביצוע איזון משאבים בין הצדדים, מתן צו לביצוע פירוק השיתוף בדירת המגורים, וכן חיוב הנתבעת בתשלום שכר דירה ראוי בגין השימוש שהיא עושה בדירת המגורים המשותפת.

ביום 29/5/2022 ניתן ע”י בית הדין הרבני צו למדור ספציפי בהתאם לבקשת הנתבעת, ובהיעדר תגובה מטעם התובע. ביום 5/10/2022 ניתנה החלטה נוספת ע”י בית הדין הרבני המורה על ביטול הצו הנ”ל ועל סגירת התיק. בהחלטה זו נקבע בנוסף כי בהיעדר מניע משפטי משמעותי אין עילה להותיר את תביעת הנתבעת לשלום בית על כנה, וכי בהיעדר עדכון לכתב התביעה שהוגש, התביעה תידחה והתיק ייסגר.

בקדם המשפט שהתקיים בפני ביום 2/11/22, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה הצדדים יגישו טיעונים בכתב לעניין מועד הקרע. ואכן, הצדדים פעלו בהתאם להחלטה זו, והגישו סיכומי טענות מטעמם- ומכאן החלטה זו.

תמצית טענות הצדדים
טענות התובע-

לטענת התובע מועד הקרע הינו מועד הגשת התביעה שבפני- היינו 10/4/2022.

עפ”י הנטען בסיכומי התובע, הכלל הוא שהמועד הקובע לעניין ביצוע איזון המשאבים הינו מועד פקיעת הנישואין- וזאת בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: “החוק”). לטענתו, בסעיף 8 (4) לחוק נקבע חריג לכלל הנ”ל, על פיו ביהמ”ש מוסמך לקבוע מועד מוקדם יותר על פי שיקול דעתו וזאת רק בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

בהמשך סיכומיו טען התובע כי התפתחה פרקטיקה לפיה מועד תחילת ההליכים המשפטיים הוא שייקבע כמועד הקרע, ומועד איזון המשאבים הוקדם בפועל למועד פתיחת ההליכים המשפטיים. התובע מוסיף וטוען כי על אף שבמרבית המקרים הפירוד הממשי בו עוזב אחד מבני הזוג את הבית הוא המעיד על קיצה של כוונת השיתוף ברכוש ועל כן ייקבע כמועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש, אזי לשיטתו בנדוננו יש לקבוע את המועד בו הוגשה התביעה שבכותרת על ידו כמועד הקובע- שכן רק במועד זה התובע נתן ביטוי מפורש לרצונו בהפסקת השיתוף.

לטענת התובע הנתבעת לא הייתה מעוניינת בגירושין והיא אף יזמה הליך שלום בית ועתרה למתן צו למדור ספציפי, ובנוסף המשיכה לדאוג לתובע ולבשל עבורו, והיא לא ראתה בעזיבתו את הבית בבחינת קץ הנישואין. בפועל, לטענת התובע, המשיך להתקיים שיתוף בין הצדדים גם לאחר עזיבתו את הבית בשנת 2018. עוד טען התובע שצדדים לא ניהלו חשבון משותף במשך מרבית שנות נישואיהם, בשל חובות שצבר התובע והליכי פשיטת הרגל שהתנהלו בעניינו. עוד טען התובע שאף לאחר עזיבתו את הדירה, הוא המשיך לשלם את הוצאות הבית, העביר כספים לחשבונה של הנתבעת, עשה שימוש בכרטיס האשראי שלה, וערך קניות לבית.

התובע הפנה לפסק דינו של כב’ השופט ויצמן בתמ”ש (כ”ס) 3591/02 ש.צ נ’ ח.צ, ממנו עולה כי על ביהמ”ש לברר את נקודת הזמן בה החלו בני הזוג לנהוג בנכסיהם מנהג שלי-שלי, ושלך- שלך.

לטעמו של התובע, הפירוד הכלכלי בין הצדדים נבע מהעובדה שהתובע היה שרוי בהליכי פש”ר, ולכן הפירוד הכלכלי בין הצדדים לא יכול להוות לשיטתו אינדיקציה לפירוד בבחינת “שלי-שלי, שלך-שלך”. לטענת התובע, עיקר המשקל צריך להינתן לטענות הנתבעת ורצונה בשלום בית, כעולה מההליכים בהם נקטה בבית הדין הרבני. התובע טוען כי כל הנ”ל יש בו להוכיח שהנתבעת לא הייתה מעוניינת בפירוד מהתובע חרף עזיבתו, ומבחינתה נישואיהם של הצדדים כלל לא פקעו. על כן לטענת התובע, טענתה הנוכחית של הנתבעת לפיה יש לקבוע את מועד הקרע למועד עזיבת התובע, נגועה בחוסר תום לב.

עוד הפנה התובע בסיכומיו לפסק דינו של ביהמ”ש העליון בבג”ץ 8463/19 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו- 24.10.2022), ולטענתו יש להקיש מקביעת בג”ץ שם על המקרה שבנדוננו.

בנסיבות אלה, התובע עתר לקבוע כי המועד הקובע הינו מועד הגשת התביעה בפני על ידו- 10/4/22.

טענות הנתבעת-

הנתבעת עתרה לקבוע כי מועד הקרע ייקבע למועד עזיבת התובע את דירת המגורים בחודש אוגוסט 2018.

לטענת הנתבעת, התובע עזב את דירת המגורים ועבר להתגורר עם בת זוג אחרת, ובכך סתם את הגולל על נישואיי הצדדים. עוד נטען כי התובע עמד בסירובו באופן עקבי לשתף פעולה עם ניסיונות שלום הבית של הנתבעת, וניער חוצנו ממנה לחלוטין גם כאשר הנתבעת חלתה בסרטן ועברה טיפולים קשים. לטענתה, מזה שנים שהצדדים חיים בנפרד, ואין ביניהם כל יחסים מכל סוג- וזאת בהתאם לרצונו של התובע עצמו.

הנתבעת הפנתה לדברי התובע בדיונים שהתקיימו בתביעת שלום הבית שהגישה בבית הדין הרבני, שם טען התובע שנישואיי הצדדים הסתיימו לפני שנים רבות. כמו כן הפנתה הנתבעת גם להחלטת בית הדין הרבני מיום 5/10/2022 (נספח 2 לסיכומי הנתבעת), במסגרתה קיבל בית הדין הרבני את טענות התובע, ועל בסיסן דחה את תביעת הנתבעת לשלום בית וביטל את הצו למדור ספציפי.

לטענת התובעת, טענות התובע מהוות ניסיון לא ראוי לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד התובע טען בבית הדין הרבני שהצדדים נפרדו לפני שנים ואין ביניהם ולא כלום, ומאידך בהליך זה התובע טוען שהקרע הסופי בין הצדדים התרחש רק בחודש אפריל 2022, עת הגשת התביעה שבנדוננו. לטענת הנתבעת, התובע העלה טענות אלה בחוסר תום לב, רק על מנת לחייב אותה להשתתף בחובות והלוואות שהוא צבר משנת 2019 ואילך.

הנתבעת הכחישה את טענות התובע באשר להעברת הכספים הנטענת על ידו לאחר עזיבתו, וטענה כי בפועל התובע לא העביר כל כספים לטובת צרכי הבית וכלכלת המשפחה לאחר עזיבתו בשנת 2018, והנכון הוא שהנתבעת היא הנושאת לבדה בתשלום חשבונות הבית, הוצאותיה והוצאות ילדיהם הבגירים של הצדדים המתגוררים עמה, ולא היה כל שיתוף כלכלי בין הצדדים לאחר עזיבת התובע. לטענת הנתבעת לא בכדי התובע לא צירף ולו בדל של ראיה להוכחת טענותיו בעניין העברות כספים לאחר עזיבתו, וכל שצירף הם דפי בנק לשנים 2017-2018, אשר אין בהם כדי לתמוך בטענות התובע לפיהן העביר כספים גם לאחר שעזב את דירת המגורים.

בנסיבות אלה, הנתבעת עתרה לקבוע כי המועד הקובע הינו 1/8/2018- מועד עזיבת התובע את דירת המגורים.

דיון והכרעה
הדין החל-

הצדדים נישאו בשנת 1976 ובהתאם חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון.

ברירת המחדל הקבועה בחוק להתגבשות הזכות לביצוע איזון משאבים הינה מועד התרת או פקיעת נישואיי בני הזוג (ראו הוראות סעיף 5 לחוק). ברירת מחדל זו יצרה בעייתיות והביאה לא פעם לתוצאות קשות.

המחוקק היה ער לכך, ובמסגרת תיקון מס’ 4 לחוק (משנת תשס”ט- 2008) יצר שינוי מהותי הן בקביעת המועד הקובע לאיזון המשאבים והן בקביעת המועד למימוש האיזון הנ”ל.

במסגרת תיקון מס’ 4 הנ”ל, נוסף סעיף 5א לחוק שכותרתו: “הקדמת המועד לאיזון המשאבים”. בסעיף 5א(א) לחוק נקבע שהזכות לאיזון משאבים תתגבש גם טרם פקיעת הנישואין, בהתקיים אחד התנאים הבאים: (1) חלוף שנה ממועד הליך להתרת הנישואין או הגשת תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, (2) קיומו של קרע בין בניה”ז או שהם חיים בנפרד- גם תחת קורת גג- במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים למצער, מתוך תקופה רציפה של שנה.

בסעיף 5א(ב) לחוק נקבע שביהמ”ש רשאי- בהחלטה מנומקת- לקצר את התקופות הקבועות בסעיף 5א(א) הנ”ל, או להקדים את המועד לביצוע הסדר איזון המשאבים, וזאת אף אם לא התקיימו הוראות סעיף 5א(א), בהתקיים אחד מאלה:
” (1) ניתן כלפי בן הזוג של המבקש צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א-1991, צו לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס”ב-2001, או צו הרחקה להבטחת מדור שקט, והכל בדיון שנקבע למעמד שני הצדדים;
(2) הוגש כתב אישום נגד בן הזוג של המבקש הכולל אישום בעבירת אלימות שבוצעה במבקש או בילדו;
(3) בית משפט ציווה על מעצרו של בן הזוג של המבקש לאחר ששוכנע כי קיים חשד סביר שהוא עבר עבירת אלימות שבוצעה במבקש או בילדו וכי קיים יסוג סביר לחשש שהוא יסכן את ביטחונם, או ציווה על שחרורו ממעצר בנסיבות האמורות, בתנאים המפורטים בסימן ו’ לפרק ב’ בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996, אם קבע כי התנאים, כולם או חלקם, נועדו להגן על המבקש או על הילד.”

בסעיף 8(4) לחוק נקבע שבית המשפט רשאי “בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת… לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע”.
בסעיף 8(3) לחוק נקבע שבית המשפט מוסמך “לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע”.

דהיינו: לאחר התיקון הנ”ל, צומצמה ברירת המחדל הקבוע בחוק, וכיום ניתן להורות על ביצוע איזון משאבים בין בני הזוג גם בטרם הגירושין/התרת הנישואין- בהתקיים אחד התנאים הקבועים בחוק. זאת ועוד; המחוקק קבע במסגרת סעיף 5א (א) מועדי איזון אפשריים, ואף הכיר בקיומם של אירועים מסוימים כמועד קובע לעניין מימוש הזכות לאיזון המשאבים.

בפסיקה נקבע שהמועד הקובע לצורך ביצוע איזון המשאבים הינו המועד שבו פסק משק הבית של הצדדים מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת, ומדובר בקרע סופי שאינו ניתן לאיחוי. מועד זה נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין אם במועד הפרידה בפועל, בין במועד הגשת התובענות לביהמ”ש, במועד בו עזב אחד מבני הזוג את הבית, במקרה בו מנהל אחד מבני הזוג קשר זוגי/רומנטי עם אחר, ובין במועד אחר – על פי הנסיבות המצביעות על ההפרדה הרכושית והכלכלית בפועל.

עוד נקבע כי על בית המשפט לבחון לא רק את האקט הספציפי אשר ממנו והלאה נטען שפסק השיתוף, אלא גם את אופייה של מערכת היחסים, ומהותו של הקשר בין הצדדים. לעניין זה ראו דברי כב’ השופט צ’ ויצמן, בתמ”ש (פ”ת) 38559-05-11 ת.ס נ’ ד.ס , בעמוד 11 (1.12.2013):
” ודוק, אותו ‘מועד’ אחריו אנו תרים צריך שיצביע באופן בירור על ‘קרע שאינו ניתן לאיחוי’, על ‘שבירת כלים’ מוחלטת, רגע ממנו אין חזרה ותקומה למערכת הזוגית של הצדדים, רגע אשר ממנו והלאה יהא ברור כי בני הזוג נוהגים ביניהם כמנהג זרים- שלי שלך ושלך שלך”.

מן הכלל אל הפרט

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבוע כי מועד הקרע בנדוננו חל במועד עזיבת התובע את דירת הצדדים, היינו ביום 1/8/2018.

אין חולק כי מאז עזיבת התובע את דירת הצדדים בחודש אוגוסט 2018, הוא לא שב להתגורר בדירת הצדדים וכי החל מהמועד הנ”ל, הצדדים פרודים ואינם מתגוררים תחת קורת גג אחת. לא זו אף זו; אין ולא יכולה להיות גם כל מחלוקת שהחל ממועד עזיבתו, התובע לא חפץ בהמשך החיים המשותפים עם הנתבעת, הוא לא סבר שיש סיכוי לשלום בית ולא חפץ בשלום בית.

לא עלה בידי התובע להוכיח שאכן מבחינתו עזיבתו את דירת המגורים בחודש אוגוסט 2018 לא היוותה קרע שאינו ניתן לאיחוי. לא זו אף זו; התרשמתי שטענות אלה שהעלה בפני התובע עומדות בניגוד מוחלט לטענות שהעלה התובע קודם לכן במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני בתביעת שלום הבית שהגישה הנתבעת, וכלהלן:

במסגרת הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 6/7/2022 (הפרוטוקול הוגש ע”י הנתבעת ביום 6/12/2022 במסגרת בקשה מס’ 7) התובע טען שהנתבעת ביקשה להתגרש ממנו עוד בשנת 2017 (ראו עמ’ 1 שורה 10 לפרטיכל הדיון הנ”ל).

במסגרת הדיון הנ”ל התובע טען שיועצת אליה פנו הצדדים אמרה להם במפורש שעליהם להתגרש משום שאין ביניהם כל מכנה משותף. לא זו אף זו; התובע אף הביע פליאה על כך שהנתבעת בחרה לטעון לפתע שברצונה בשלום הבית (שם, עמ’ 1 שורות 12-13).

עוד טען התובע במהלך הדיון הנ”ל שהנתבעת טסה ליוון עם גבר זר (שם, עמ’ 1 שורות 13-14).

התובע הוסיף וטען במהלך דיון זה שיום נישואיהם של הצדדים (שחל במועד הדיון הנ”ל) הינו תאריך ארור, והוא אף הצהיר לפרטיכל כהאי לישנא:

” … אני לא רוצה לחיות איתה ולא רוצה את האישה הזו היא מיררה לי את החיים.” (שם, עמ’ 1 שורות 19-20).

ב”כ התובע טען, בשמו של התובע במהלך הדיון הנ”ל, שתביעת שלום הבית שהגישה הנתבעת הוגשה מטעמים זרים ורק לצורך קבלת צו למדור ספציפי (שם, בעמ’ 1 שורות 21-23), וכן טען שבמשך 4 שנים הנתבעת כלל לא ביקשה מהתובע שישוב לחיות עמה, לא התקשרה אליו ולא שלחה אליו נציג כלשהו (שם, בעמ’ 2 שורות 36-37).

לאחר דיון זה בית הדין הרבני אפשר לתובע להגיש טיעונים בכתב מטעמו. סופו של דבר שבית הדין הרבני קיבל בהחלטתו מיום 5/10/2022 את טענות התובע והורה על ביטול הצו למדור ספציפי ודחיית תביעת שלום הבית שהגישה הנתבעת.
בהחלטה זו חזר כב’ בית הדין הרבני על טענות התובע כפי שהובאו בפניו, וכהאי לישנא:

” האיש שב על מה שטען בפרוטוקול הדיון האחרון, שכמה שנים שאין בין הצדדים דבר. הם אינם מתגוררים יחד כ 4 שנים, אין מתפקדים כבני זוג, וכלל אינם מתעניינים זה בזה.”

דהיינו: בהליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני, התובע טען שנישואיהם של הצדדים הגיעו לקיצם לפני שנים, וכי אין בין הצדדים ולא כלום כבר מזה כ-4 שנים מאז עזיבתו. עוד טען התובע שטענת הנתבעת לשלום בית הינה מחוסרת תום לב וברור שפניה של הנתבעת אינם לשלום בית, ותביעה זו הוגשה על ידה רק על מנת לסכל את ביצוע פירוק השיתוף בדירת המגורים במסגרת התביעה שהגיש בפני.
על אף האמור, במסגרת ההליך שבפני התובע העלה טענות סותרות והפוכות, לרבות טענות לפיהן הנתבעת כלל לא חפצה בסיום נישואי הצדדים גם לאחר שעזב את דירת הצדדים, ותביעת שלום הבית שהגישה מהווה הוכחה לכך, והלכה למעשה הנתבעת כלל לא סברה שנסתם הגולל על נישואיהם של הצדדים. כפועל יוצא, ובהסתמך על טענות אלה, התובע טען בפני שמועד עזיבתו את הבית אינו מהווה קרע שאינו ניתן לאיחוי בין הצדדים, ויש לקבוע את מועד הגשת התביעה על ידו כמועד הקרע שבין הצדדים.

כפי שיופרט להלן, אין בידי לקבל טענות מנוגדות וסותרות אלה.

כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין מלהעלות טענות סותרות בשני הליכים שונים. כלל זה נחצב מעקרון תום-הלב, ותכליתו למנוע פגיעה בבעל הדין שכנגד, בטוהר ההליך השיפוטי, ובאמון הציבור במערכת המשפט (וראו לעניין זה רע”א 4224/04‏ בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, פ”ד נט(6) 625).
כבר נפסק ונקבע שההליך השיפוטי אינו “תכנית כבקשתך”, ובעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים, בבחינת “טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ” (קהלת ז, יח).

בנסיבות אלה, ומשטענת התובע בעניין שלום הבית והקרע הממושך בנישואיהם של הצדדים התקבלו במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני, התובע מנוע ומושתק מלהעלות טענות הפוכות וסותרות במסגרת ההליך שבפני, מכח השתק שיפוטי וכנ”ל.

למעלה מהצורך יצוין כי התובע גם לא עמד בנטל להוכיח את טענותיו לפיהן גם לאחר עזיבתו את דירת המגורים בחודש דצמבר 2018 לא נסתם הגולל על נישואיהם של הצדדים. גם אם אכן היה עולה בידי התובע להוכיח שפניה של הנתבעת אכן לא היו לגירושין לאחר עזיבתו (וכאמור זה כלל אינו המצב), אזי בכל מקרה מהראיות שהוצגו בפני ברי כי התובע עצמו כלל לא סבר שיש היתכנות כלשהי לשלום בית ולהמשך חיי הנישואין עם הנתבעת- אלא ההפך הגמור מכך- ומבחינתו מדובר היה בקרע שאינו ניתן לאיחוי.

התובע לא הוכיח בראיות כלשהן שאכן הצדדים המשיכו לראות את עצמם כשותפים וכמקיימים מערכת יחסים זוגית כלכלית מחייבת גם לאחר עזיבתו. התובע לא צירף כל ראיות שיש בהן לתמוך בטענות אלה, וגם לשיטתו הייתה בין הצדדים הפרדה רכושית שהמשיכה להתקיים גם לאחר עזיבתו את דירת המגורים. התובע גם לא עמד על חקירות הצדדים בעניין זה, וגם הימנעות זו נזקפת לחובתו.

גם לגופו של עניין, בחינת התנהלות הצדדים על יסוד העובדות והראיות שהוצגו בפני, לרבות הפרוטוקולים והחלטות בית הדין הרבני בתביעת שלום הבית שהגישה הנתבעת, לא תומכים בטענות התובע (בלשון המעטה), אלא ההפך הגמור מכך.

לא עלה בידי התובע להוכיח שהוא אכן העביר כספים לחשבונה של התובעת לאחר הפירוד בחודש אוגוסט 18′, ולא עלה בידיו להוכיח בראיות כלשהן את השיתוף הכלכלי הנטען בין הצדדים לאחר הפירוד, כמו גם את הטענה לפיה הצדדים המשיכו להוות יחידה כלכלית אחת חרף הפרידה הפיזית הכרוכה בעזיבתו את הבית.

התובע צירף דפי בנק לשנים 2017-2018 המעידים על העברות לחשבון הבנק של הנתבעת. ברם, דפי הבנק שצורפו מתייחסים לתקופה שקדמה לעזיבתו, ואין בהם כדי להוכיח במאום שאכן הועברו כספים גם לאחר מכן. לא זו אף זו; גם באם היה עולה בידי התובע להוכיח העברת כספים כנ”ל, אזי בכך לא היה די, שכן עצם העברת כספים והשתתפות בהוצאות אין בה ליצור חזקה אוטומטית בדבר התנהלות כלכלית משותפת. ויודגש; תשלומי מזונות/השתתפות בהוצאות בין בני זוג שנפרדו בוודאי אינם בגדר אינדיקציה לשיתוף רכושי כלשהו- אלא ההפך הגמור מכך!

בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל את טענות התובע באשר לטענות שלום הבית שהעלתה הנתבעת, המשך ניהול חיים משותפים כלכליים, והשלכתם של שני אלה על המועד הקובע, והן נדחות בזאת.

גם הפסיקה אליה הפנה התובע (בג”ץ 8463/19 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24/10/12)) אין בה כדי לסייע לו. מדובר בנסיבות שונות ובעובדות אחרות, ובהתייחסות לאפשרות להקדמת מועד הקרע במקרה של ניהול קשר זוגי ממושך ונסתר עם גבר אחר, במקביל להמשך חיי נישואים תקינים. נסיבות המקרה שבנדוננו כאמור הינן שונות בתכלית, שעה שאין חולק שהצדדים מתגוררים בנפרד כבר מזה למעלה מ-4 שנים.

אשר על כן אני קובע כי מועד הקרע בין הצדדים הינו 1/8/2018.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 1,500 ₪.

החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, י”ח כסלו תשפ”ג, 12 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.