דיני משפחה

בפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה”ד הרבני האזורי רחובות מיום 12.9.2022, בה נקבע על פי דעת הרוב, כי הדירה ברחוב ש’ הידועה כגוש […] חלקה […](להלן: הדירה), עליה הערת אזהרה אצל רשם המקרקעין (אין עדיין רישום מקרקעין)למרות שהיא רשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, שייכת למשיבה בלבד.

עורך דין מומלץ

נציין כי לדעת המיעוט בהרכב הנ”ל הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

הצדדים (שהינם גם קרובי משפחה – בני דודים שניים), החלו לחיות כבני זוג ללא חו”ק, עוד בשנת 2004. בתאריך 2.12.2004 נרכשה הדירה מחברת אזורים במחיר של 744,093 ש”ח. בהיות המערער עולה חדש, והואיל ולמערער לא הייתה דירה, משיקולים של אי תשלום מס רכישה וקבלת הטבות במשכנתא, נרשמה הדירה על שם המערער. סכום של 340,815 ש”חשולם ע”י המשיבה מכספים שהיו ברשותה. היתרה – 415,000 ש”ח, שולמה באמצעות משכנתא שנלקחה ע”י המערער (שהדירה הייתה רשומה על שמו).

כשנה לאחר מכן, בתאריך 28.11.205, הצדדים נישאו כדמו”י. למשיבה אלה נישואין שניים, כאשר מנישואיה הראשונים נולדו לה 3 ילדים, ולמערער אלו נישואים ראשונים. מנישואין אלה לא נולדו לצדדים ילדים.

החל מחודש ינואר 2006 החל הליך העברת מחצית מזכויות המערער למשיבה, כאשר כשנה לאחר הנישואין – בתאריך 16.10.2006, הושלמה העברת מחצית מזכויות המערער בדירה לאשתו – המשיבה דנן, וממילא המשיבה נכנסה כלווה נוספת בחוב המשכנתא. יצוין כי מתוך חוב המשכנתא, סכום של 107,000 ש”ח, קיבל המערער בתנאים מיטביים, בהיותו עולה חדש.

החל מחודש יולי 2006 ועד לחודש יולי 2008, המשיבה פרעה מכספה (פיקדונות, קופות גמל שלה ושל ילדיה, ופיצוי בגין תאונת עבודה) את יתרת המשכנתא בסך כולל של 414,192 ש”ח.

בחודש אוקטובר 2009 הגישה המשיבה תביעת גירושין, מועד הקרע נקבע לתאריך 11.12.2009. הצדדים התגרשו כדמו”י בתאריך 15.12.2014.

תמצית טענות הצדדים

טענות המשיבה, כפי שעלו בבי”ד קמא – במועד רכישת הדירה הוסכם בין הצדדים שהדירה שייכת רק למשיבה, היא זו המשלמת עבור הדירה, והרישום על שם המערער היה מתוך תכנון מס – מניעת צורך בתשלום מס רכישה.

לטענת המשיבה – התנאי לחתונה היה העברת הדירה על שמה, אולם לאחר הנישואים כשפנו לנוטריון לבצוע ההעברה, חזר בו המערער וביקש לרשום את הדירה בחלקים שווים. הואיל והייתה התכנות שאם לא תסכים לבקשתו, כל הדירה תישאר רשומה על שמו בלבד, נאלצה להסתפק בהעברת מחצית מהזכויות. ובפועל – למעט ארבעה חודשים שהמשכנתא שולמה מחשבון המערער – היא זו ששילמה את המשכנתא.

טענות המערער כפי שעלו בבי”ד קמא – אף שהמשיבה שילמה כמחצית מהסכום של הדירה מכספה, הוא שילם את הנותר על ידי עצם לקיחת המשכנתא על שמו, כאשר ניצלו את הזכויות המגיעות לו כעולה חדש, לתנאי משכנתא מיוחדים. העברת תשלומי המשכנתא לחשבון המשיבה נעשה לאור קשיים בחשבון הבנק שלו. לדבריו, אף שהמשיבה כיסתה מכספה את יתרת תשלומי המשכנתא. הוא העביר כספים רבים במזומן לצרכי הבית השוטפים, מטיפים שנתנו לו לקוחות שביצע עבורם עבודות.

המערער מאשר שהיה ויכוח בפני הנוטריון, אך לדבריו לא היה על היקף העברת הזכויות (שלם או מחצית) אלא נסב על אודות בקשתה של המשיבה להתחייבות המערער שיעביר בירושה את מחצית מהזכויות לילדיה.

המשיבה הכחישה את טענות המערער שהכניס כספים במזומן לצורכי הבית, לטענתה, משנת 2005 המערער לא עבד, והיא זו ששילמה את כל תשלומי חשמל, מים, גז, ארנונה, וחוץ מסגריות שהיה קונה לעצמו – לא קנה כלום.

יוער – שאם המערער לא עבד כטענת המשיבה, וגם המשיבה לא עבדה, מנין יכלו הצדדים לפרנס עצמם. ואף לטענתה – הרי מלכתחילה נישאה לאיש שאינו עובד, ביודעה שהמערער אינו עובד. מעיון בדו”ח רו”ח אהרן שמש (ממשרד גוטליב את ביטון) מיום 20.8.2018 (להלן: דו”ח המומחה)- מומחה מטעם ביה”ד לבחינת תשלומי הדירה, עולה שהמערער עבד כמתקין דלתות של ארונות, הוכר כנכה על ידי הביטוח הלאומי, ולדבריו – המשיך לעבוד כנגר, והכנסותיו היו במזומן. הצדדים יצאו לחו”ל, וההוצאות שולמו במזומן. כך שבהחלט יתכן שכסף מזומן היה מרכיב חשוב בהחזקת הבית על ידי הצדדים, וככל הנראה, גם עבודתו של המערער הייתה מקור לאותם כספים.

דעת הרוב בבי”ד קמא גורסת שבנדו”ד אין לראות ברישום קביעת בעלות, שהרי הבית נרשם תחילה כולו על שם המערער, ולכל הדעות לא הייתה לו בעלות על כל הבית, והדבר מלמד שבמקרה שלפנינו אין בעצם הרישום ראיה לגבי הבעלות.

באשר לתשלומים – בהתאם לדו”ח המומחה המשיבה אכן פרעה את יתרת המשכנתא (בסכום כולל של 414,192 ש”ח), אך היו חסרים לה, לפי החישוב של המומחה, 266,776 ש”ח, ולכן הסיק המומחה, שככל הנראה היו אלה כספים במזומן שנתן המערער. ועל כך סבור בי”ד קמא בדעת הרוב, שיתכן וכספים אלה היו של המשיבה מעבודתה כבייביסיטר ותמיכת משפחתה מחו”ל. עוד מסיק בדעת הרוב, שהואיל והצדדים התנהלו בחשבונות נפרדים, אין לחשב את הוצאות הצדדים כיחידה אחת.

כאמור, דעת המיעוט בבי”ד קמא סבורה שיש לילך בזה אחר הרישום.

לדעת המיעוט, אין להתחקות אחר מקור הכספים, וכי הרישום הוא זה שקובע בעלות, כפי שהאריך להביא מקורות רבים בדברי הפוסקים לגישה זו.

על אף שהצדדים הסכימו לדון בהתאם לחוק יחסי ממון, חובתנו להבהיר בנדו”ד את עמדת ההלכה, כפי שנראה לענ”ד. בפרט שדעת הרוב בנויה בעיקר על אומדנות, וגם לתוך העובדות נכנסו אומדנות, שיתכן ונכונות הן ויתכן ואינן נכונות. גם חוות דעתו של המומחה רצופה באומדנות, שגם עליהן ניתן להסכים וניתן גם לחלוק באופן שניתן לקבוע כיהדברים אינם מוחלטים. ואף דעת המיעוט הבנויה לכאורה על אדני ההלכה, יש להשיב עליה.

השאלות לדיון

הנושא שלפנינו מורכב משלוש שאלות הלכתיות עיקריות:

א. מי שנתן כסף למוכר, וקנה קרקע, ורשם את הקרקע על שם אחר, למי שייכת הקרקע, לבעל הממון או לבעל השטר?

ב. כאשר שנים נתנו כסף לצורך עיסקה או קניית קרקע, האחד נתן סכום גבוה פי כמה והאחר סכום נמוך בהרבה, והעיסקה הרויחה, איך יחלקו את הרווחים, ובפרט – אם העיסקה נרשמה ע”ש שניהם.

ג. שותף הפורע חובות של חבירו, בחוב כדוגמת משכנתא, האם דינו כמו הדין הרגיל של אדם הפורע חובו של חבירו, שאינו זכאי להחזר?

א. קונה דירה, משלם עליה, ורושם את הדירה ע”ש אחר

אריכות הדברים נמצא בספרי משפטיך ליעקב חלק ד’ סימן לב’. אביא כאן את עיקרי הדברים, והשלמתם – עיין שם.

איתא בב”ק קב,ב:

ת”ר, הלוקח שדה בשם חבירו, אין כופין אותו למכור, ואם אמר לו על-מנת, כופין אותו למכור. מאי קאמר, אמר רב ששת הכי קאמר, הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא, אין כופין אותו ריש גלותא למכור (שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוין להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין, וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא. אין כופין ריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח. ואם אומר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר, כופין ריש גלותא למכור – רש”י). ואם אמר על מנת, כופין את ריש גלותא למכור […] מכלל דמקנא קניא ליה. לימא פליגא דבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל הבית. אי משום הא – לא קשיא, כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי. אלא אימא סיפא, על מנת כופין אותו ריש גלותא למכור, אמאי, ולימא ריש גלותא לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא. אלא אמר אביי, הכי קאמר, הלוקח שדה בשם חבירו, אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי (לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח, שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא, שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא, וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבואו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני). ואם אמר לו “על-מנת” – כופין את המוכר למכור […] פשיטא, מהו דתימא מצי אמר ליה מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא, ופנחיא (הצלה)בעלמא הוא דקבעינא, וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא, קמ”ל דאמר ליה עניינא עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה, ויכתוב לך שטרא אחרינא.

ועיין ברי”ף ב”ק (לו,ב בעמוה”ר), שפירש וז”ל:

“כגון ראובן שקנה שדה משמעון ואמר ליה ללוי קניתיה, וכתב לו שטר מכר בשם לוי, ואחר כן חזר ואמר לו אותה השדה שקניתי ממך ואמרתי לך ללוי קניתיה, לא ללוי קניתיה אלא לעצמי קניתיה, ועכשיו כתוב לי שטר מכר בשמי, אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר של מכר בשמו …”

ועיין ברא”ש הי”ט.

ומבואר מדברי הגמרא דכאשר קונה קרקע ומעלה השטר בשם אחר, הקרקע שייכת לקונה, דכדי שתהיה הקרקע למי שהשטר כתוב על שמו צריכים לכוונת קניין מצד הקונה, והואיל וכוונתו לקנות הקרקע לעצמו ולא למי שהעלה השטר בשמו, הרי הקרקע של הקונה, וכל הדיון הוא אם כופין את המוכר לכתוב שטר אחר לקונה, או להוה אמינא של הגמרא, אם כופין למי שהשטר על שמו לכתוב שטר לקונה.

ודין זה אם קונה בעל המעות או בעל השטר, מבואר בגמרא דתלוי במחלוקת רבי יוחנן ובני מערבא, המובאת לעיל מינה.דתנו רבנן, הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חיטין ולקח מהם שעורין, שעורין – ולקח מהן חיטין, דלרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה – אם הותירו והרוויח בשינוי, הריווח לאמצע. ומחכו עלה במערבא, וכי מי הודיעו לבעל החיטין שיקנה חיטין לבעל המעות?

ועיי”ש ברש”י דמי הודיעו למוכר החיטין שלצורך בעל המעות הן שיקנה לו, דקתני “הותירו לאמצע”, כיון ששינה שליח ולא הוי שליחות, אם כן לא קנה בעל המעות. ועל זה הקשתה הגמרא על הברייתא דמשמע שאם העלה השטר בשם ריש גלותא דקנה הלוקח בעל המעות, והיינו כרבי יוחנן ולא כבני מערבא.

והרשב”א בחידושיו לב”ק (קב,ב ד”ה מכלל), כתב וז”ל:

“איכא למידק, אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו, היאך קנה זה, דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא, וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוין להקנות ולא לזה. וי”ל לרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי, לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו, שהרי כל שהלוקח לוקח סתם, הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו. ואפילו הכי הוי לדעת רבי יוחנן לבעל המעות, וכיון שכן, מה בין הלוקח בשמו והמעות לאחר, ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו, לעולם דעת המוכר למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות. אבל לבני מערבא דבעי שיודיעו לבעל החיטים, היאך קנה.”

מבואר מדברי הרשב”א דאליבא דרבי יוחנן דעת המוכר – תמיד למכור לבעל המעות, ואפילו כשמעלה השטר בשם ריש גלותא, דעתו למכור לבעל המעות ולא למי שהשטר עולה בשמו, אלא אם כן דעת בעל המעות להיות שליח לקנות לאחר. ועל זה תירצה הגמרא דאליבא דבני מערבא מדובר שהודיע הקונה למוכר או לעדים. וכן מבואר מדברי הרא”ש בתוספותיו (הובאו דבריו בשטמ”ק ב”ק קב,ב), וז”ל:

“לימא פליגא אדבני מערבא, בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה, הכא נמי בשמפרש שלוקח לצורך ריש גלותא, אפילו הכי דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפילו אינו ריש גלותא, אבל לבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו וכו’, וס”ל להו דבלא ידיעת המוכר לא קנה בעל המעות, והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה, היאך יקנה הלוקח.”

כלומר – לרבי יוחנן תמיד דעתו של המוכר להקנות לבעל המעות, ללא כל קשר אם הקונה העומד לפניו אומר לו שקונה לפלוני או לאחר, וללא כל קשר ועניין למה שכתוב בשטר, תמיד דעתו של המוכר להקנות לבעל המעות, הגם שהוא נסתר ואינו ידוע. אולם לבני מערבא אין המוכר מקנה לבעל המעות הנסתר ואינו ידוע לו אלא אם כן הודיעו לו שקונים עבורו, ובלא ידיעה – בעל המעות אינו קונה.

לפ”ז אם קיי”ל כרבי יוחנן, תמיד דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפילו אינו ידוע לו. (ומש”כ דלרבי יוחנן דעתו של מוכר להקנות לבעל המעות, עיין ביש”ש ב”ק ט,לג דהכל תלוי בדעת הזוכה, “למי שהוא בדעתו לקנות, זה הוא הזוכה ואין צריך הודעה למוכר”. והן הדברים גם לראשונים הנ”ל, דהרי אם הזוכה הוא שליח ודעתו לזכות למשלחו, אפילו שליח בעל המעות, זכה המשלח. ועיין עוד קצוה”ח קפג,ד. ועיין בתשו’ בית אפרים חחו”מ סי’ לח דמהרא”ש בפסקיו ב”ק ט,יח משמע דוקא בשליח דעת המוכר להקנות למשלח. אך ציין דדעת הרא”ש בתוספותיו ודעת הרשב”א כנ”ל, דתמיד דעת מוכר להקנות למשלח. ועיין עוד בחזון איש ב”ק כט,יט).

ומה שמבואר בראשונים הנ”ל, דלפי גמרא דידן פשיטא שקנה הלוקח ולא ריש גלותא, ושאלת הגמרא דפליגא אבני מערבא, דלבני מערבא היה לריש גלותא לקנותם, ואילו בברייתא מבואר שקנאם לוקח. והראשונים כתבו דלא קיי”ל כבני מערבא וכמבואר לעיל. וכן הביא בקצוה”ח קפג,ג דלא קיי”ל כבני מערבא ולא בעינן הודעה, אא”כ קונה השליח במעותיו, אבל במעות משלח לא בעינן הודעה למוכר וקנה בעל המעות.

והנה בש”ך קפג,ב נמצא הסבר אחר בדברי הגמרא, וז”ל:

“אך קשה לי על הרא”ש גופיה, דא”כ היכי קאמר בש”ס התם גבי לוקח שדה בשם ריש גלותא – נימא פליגא אבני מערבא, דהא אפילו למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות, והא התם הריש גלותא לא נתן מעות, וא”כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר. ונ”ל דהתם כיון שאמר הלוקח לעדים לכתוב השטר בשם ריש גלותא, א”כ העדים עומדים בשם ריש גלותא.”

מבואר שהש”ך למד בגמרא שאם הדיון אם מכריחים את הריש גלותא לכתוב שטר לקונה, א”כ מבואר בגמרא שהריש גלותא שהשטר עלה בשמו, הוא זה שקנה את הקרקע. וזאת בניגוד למש”כ לעיל בשם הראשונים דהלוקח קנה, והדיון לגבי כתיבת שטר הראיה מריש גלותא ללוקח, אך לעצם הקניין- אין הלוקח צריך לשטר מריש גלותא. וס”ל לש”ך דלבני מערבא כיון שריש גלותא לא היה לפני המוכר, אף שמעלה השטר בשם הריש גלותא – לא קונה הריש גלותא, וע”כ הקשתה הגמרא דהברייתא אינה אליבא דריש גלותא. ורק לרבי יוחנן שאין צריך שהקונה יעמוד בפני המוכר, קונה הריש גלותא. וע”ז הקשה הש”ך, דלרבי יוחנן קונה כשאינו בפניו דווקא אם הוא בעל המעות, אבל אם אינו בעל המעות, לא קנה לוקח? ותירץ הש”ך דאליבא דרבי יוחנן לא בעינן שהקונה יהיה בעל המעות אם הודיע השליח לעדים שקונה לפלוני, שהעדים כפלוני ועומדים במקומו. ומבואר שלומד הש”ך דבי ריש גלותא קנו את השדה.

ולכאורה קשה על הש”ך שזה נגד כל הבנת הראשונים הנ”ל בסוגיא. וכן יש להקשות, דאם העדים עומדים במקום הריש גלותא, א”כ גם לבני מערבא יקנה הריש גלותא, דמי הודיעו לבעל החיטים וכו’, העדים מודיעים שהם עומדים במקום הריש גלותא. וגדולי האחרונים הקשו על הש”ך בהבנת הסוגיא.

כך מוצאים אנו בקצוה”ח קפג,ד (ד”ה ובש”ך ס”ק ב) שכתב דהמעיין בגמרא יראה שאין זו קושיא כלל, דאליבא דהברייתא קנה הלוקח, והיינו כרבי יוחנן, דאליבא דבני מערבא אפילו היכא דאיכא מעות בעי הודעת מוכר, ובלא זה, דעת מוכר לבעל השטר. ומזה הסיק הקצוה”ח דלדידן, דליתא לבני מערבא, היכא דזבין לנפשיה במעות עצמו ואומר למוכר בשם פלוני, דזוכה לעצמו. ואף שדעת המוכר להקנות לריש גלותא, “אבל כיון דהקונה לא רצה לזכות לריש גלותא, ממילא זוכה לעצמו שהוא בעל המעות”.

גם בנתיבות קפג,ב הקשה על הש”ך, דאליבא דכל המפרשים בקושיית הגמרא זכה הלוקח ולא הריש גלותא.

גם הגרע”א בהגהותיו על שו”ע חו”מ קפג,ב הקשה כן על הש”ך. אמנם הגרע”א ציין למדברי הרא”ש בתש’ (צו,ג)שם משמע לכאורה דאליבא דהברייתא – הריש גלותא שהשטר עלה בשמו הוא זה שקנה הקרקע. הרא”ש נשאל באדם שקנה קרקעות וכתב השטרות בשם בניו הקטנים, וכן הלווה כסף ללווים, והעלה השטרות בשם בניו הקטנים. והפקיד כל השטרות ביד נאמן בשם בניו הקטנים, ואמר לו שאם ימות, יהיו השטרות לבניו אחריו. ואח”כ נשא אישה אחרת, ונולד לו בן קטן. והשיב הרא”ש דזכו הבנים שהשטרות על שמם, ואין לקטן חלק בקרקעות ובשטרות, וז”ל הרא”ש:

“כיון שלקח והלוה בשם בניו, זכו בהם הבנים. וראיה מההיא דפרק הגוזל קמא (ב”ק קב,ב); ת”ר, אין כופין ריש גלותא למכור, הא מיקנא קני, נימא פליגא דבני מערבא […] לא צריכא דאודעינהו לעדים מעיקרא. אלמא היכא דהודיעו לעדים מעיקרא שקנה לריש גלותא, קנה ריש גלותא. וכן בנידון זה כיון שנכתבו השטרות בשם הבנים, גם הקניין היה לשם הבנים, כי בעניין אחר לא היו העדים חותמים.”

לכאורה מבואר מדברי הרא”ש ממש”כ שאם הודיע לעדים שקונה לריש גלותא, שקנה הריש גלותא. וא”כ הפירוש בקושיית הגמרא “הא מיקנא קני” – שקנה הריש גלותא, וע”ז הקשתה הגמרא איך קנה הריש גלותא, ותירצה דהודיע לעדים. אלא שא”כ יהיו דברי הרא”ש בתש’ סותרים למש”כ בתוספותיו, דבתוס’ הרא”ש (הובא לעיל) מפורש שקנה הלוקח ולא הריש גלותא, וכאן לומד פשט בגמרא שריש גלותא קנה ולא הלוקח. ועוד קשה, דברא”ש פ”ט דב”ק הי”ח פסק הרא”ש דלא כבני מערבא אלא כרבי יוחנן, וכאן תרוץ הגמרא – לא צריכא דאודעינהו לעדים מעיקרא, הוא אליבא דבני מערבא שהרא”ש לא סובר כמותם, ואם כן איך למד מהם להלכה שהשטרות של הקטנים?

אמנם כדברי הש”ך בהסברו בסוגיא, נמצא להדיא בט”ז חו”מ קפד,ג, בהסבר דברי הרמ”א שם. ובתוך דבריו הביא את הסוגיא הנ”ל:

“דהא אמרינן בגמרא הלוקח שדה בשם חבירו, אין כופין אותו למכור. ופרושו בתחילת הסוגיא אין הלוקח יכול לכוף את חבירו שיחזור וימכור לו, דמשמע עכ”פ קנה חבירו.”

ומבואר שקנה בעל השטר, וזה דלא כראשונים הנ”ל. וקושיא זו הקשה בקצוה”ח קפד,א על הט”ז, דודאי ריש גלותא לא קנאו ולא עשאו שליח כלל לקנותו. ולפירוש הט”ז אמאי הקשתה הגמרא לימא פליגא אבני מערבא. “ותמהיני על המאורות הגדולים הט”ז והש”ך מה ראו על ככה”.

מהאמור לעיל עולה שלדעת רוב הפוסקים, כאשר קונה אדם דירה בכספו, וכותב השטר על שם אחר – אין בעל בשטר זוכה בדירה אלא בעל המעות, מאחר ודעת המוכר להקנות לבעל המעות ולא לבעל השטר.

כשטוען בעל השטר שהקרקע שלו

והנה הרשב”א בחידושיו (ב”ק קב,ב הנ”ל) מסיק דלעניין דינא קיי”ל כרבי יוחנן, ע”כ קנה הלוקח בעל המעות ולא ריש גלותא, אפילו לא הודיע למוכר. והביא הרשב”א תוס’ רבינו פרץ הסוברים דבכל עניין בעינן שיודיע לעדים, דאל”כ מנין לנו שלא קנה ריש גלותא, כיון שקנה בפירוש בשמו. ואף שהרשב”א דחה ראייתו מ”מ הסכים עימו לדינא, דכל מה דאיתא בגמרא אליבא דרבי יוחנן – היינו דמצד המוכר אין כאן מניעה שיקנה הלוקח, דלא כבני מערבא, דאף שלא הודיעו, יש כאן מעשה קניין מצד הלוקח. אבל מצד הדו”ד בין ריש גלותא ללוקח, אם יטען ריש גלותא שהקרקע שלו – בזה לא מיירי הגמרא, וע”כ ס”ל לרבינו פרץ שצריך להודיע לעדים שלוקח עבור עצמו ולא עבור ריש גלותא, למנוע טענה עתידית מצד ריש גלותא שהקרקע שלו. וכן מבואר בדברי הרמ”ה (הובאו דבריו בשטמ”ק ב”ק קב,ב ד”ה וכן כתב הרמ”ה), וז”ל:

“מיהו כי לא בעי רבי יוחנן לאודועינהו לעדים קמיה דמוכר, הני מילי היכא דריש גלותא שתיק ולא מערער, אבל אי איהו מערער, ודאי בעי לאודועינהו לעדים, דאי לאו הכי קני לה ריש גלותא לארעא, דקיי”ל זכין לאדם שלא בפניו […] והכא נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, אדקשי לן לבני מערבא מי הודיעו לבעל החיטים, תיקשי לן לכ”ע מנא ידעינן דלא לחבריה איכוון למיקנא. אלא ודאי שאפילו לרבי יוחנן צריך לאודועינהו לעדים.”

הרי שגם לרבי יוחנן צריך להודיע לעדים במקום שיש חשש והכחשה מצד הריש גלותא שהקרקע שלו, דרבי יוחנן אמר דבריו ביחס לקניין המוכר ולדין ודברים בין המוכר לקונה, האם המוכר כיון למכור לריש גלותא או לבעל המעות, ובזה אמרינן שכיון למכור לבעל המעות, והיינו בהלכות קניינים, אבל בדין ודברים בין הריש גלותא לבעל המעות, בהלכות טוען ונטען, אם יטען הריש גלותא שהוא בעל המעות או טענות אחרות, הרי שיש לריש גלותא – בעל השטר – נאמנות ביחס לבעל המעות. וכן נראה מדברי הרא”ש בתש’ (צו,ה), דהא דקיי”ל כרבי יוחנן – הוא באופן שמודה בעל השטר לדברי בעל המעות, עיי”ש.

לכאורה, לאמור לעיל, אם יבוא בעל השטר ויטען כי הוא בעל הקרקע מכוח מעות שנתן או מכוח חוב שחייב לו נותן המעות –יהיה הדין עימו, שהרי הוא מוחזק בקרקע מכוח השטר. השאלה תהיה כשאין ויכוח על העובדה כי בעל השטר לא נתן מעות לקניית הקרקע, אלא שטוען בעל השטר שבעצם כתיבת השטר על-שמו, הרי זיכה לו בעל המעות את הקרקע ונתן לו אותה בתורת מתנה, ובא מכוח אותו שטר לחזק טענתו, האם גם זה יהיה בכלל “מערער”, שהדין עם בעל השטר? האם גם בזה מודה רבי יוחנן שזכה בעל השטר?

דבר זה נידון בספר התרומות (שער נא, ט,א) בעניין שטר הלוואה שראובן המלווה כתב את שטר ההלוואה ע”ש שמעון (כביכול שמעון הוא המלווה). בתחילת דבריו כתב שאם לא הודיע ראובן המלווה לא ללווה ולא לעדים, שכל מה שמעלה השטר ע”ש שמעון הוא מטעם אחר, אך אין שמעון המלווה אלא הוא, אם שמעון שותק ולא מערער, כיון שאין ההלכה כבני מערבא אלא כרבי יוחנן, גובה ראובן חובו, והלווה משועבד לראובן המלווה ולא לשמעון שהשטר כתוב על שמו. אולם כאשר לא הודיע המלווה לעדים או ללווה, וטוען שמעון שהלווה משועבד לו אף שלא הייתה ההלוואה מממונו – בזה מביא בעל התרומות שני צדדים. טענת שמעון שהשעבוד שלו:

“מפני שטוען שראובן עשה ענינו כמזכה לו אותו ממון, דכיון שציוהו ללוי לכתוב החוב על-שמו ולשעבד עצמו ונכסיו בקניין לשמעון ולפרוע לו ממון זה לזמן קבוע, הילכך הו”ל כנותן ממון לחבירו ואומר תנהו לפלוני, דכל האומר תנו, כאומר זכו דמי, וקנה שמעון אותו ממון […] ואולי יהיה הדין כסברא זו דקני שמעון אחר שמערער ולא אודעינהו. או דילמא כלך לאידך גיסא – דאפילו מערער שמעון, כיון דמודי לראובן דממונא דיליה הוא אלא שרוצה לערער בו מפני שנדמה בעיניו כמו שזיכה אותו ראובן, בודאי זה אינו כלום, דכיון דאמר כתבו ותנו לו השטר, הרי זה גילה דעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה על שמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר ע”ש שמעון, והיה מדרך אמנה שסמך עליו ולא זכהו כלום לשמעון […] ומהימן ראובן דלא זיכה בו […] וכסברא בתרא מסתברא, ואף הרמב”ן נשאל ממני בזה והשיב שנ”ל שהדין עם ראובן, דכל כהאי גוונא לא הוי הודאה דמעות דשמעון הוו אלא לפנחיא בעלמא כתב הכי.”

מדברי בעה”ת עולה שכל הדין שיכול בעל השטר לערער ולומר שהשטר שלו, הוא דווקא בטענה שהמעות היו שלו או שהיה בעל המעות חייב לו, אבל כשטוען שזיכה לו ע”י השטר, נאמן בעל המעות לומר שלא זיכה באמצעות השטר לשמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו שנותן את המעות או החוב במתנה לשמעון. וכך השיב גם הרמב”ן לבעל התרומות. וכן הביאו הטור (חו”מ ס,יח).

ובמחבר בשו”ע חו”מ ס,ט, פסק וז”ל:

“ראובן הלוה מנה ללוי, ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו השטר ע”ש שמעון אך שיתנו השטר ליד ראובן, וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טוען לאו בעל דברים דידי את, הדין עם ראובן.”

והגרע”א בהגהותיו שם על השו”ע הוסיף, דאף אם מערער שמעון ואומר אע”פ שלא היה הממון שלי – זכיתי בו – שאין בדבריו ממש. והיינו שלומד דהשו”ע מיירי אף באופן שמערער שמעון וטוען שראובן זיכה לו. וכן מבואר בדברי התומים ס,יז. ובגידולי תרומה (שער נא, ט,א) כתב דמדברי הריב”ש בתש’ (סי’ קנ) משמע שמעלה שטר מכירת קרקע בשם בנו הקטן, שאם לא הודיע לעדים, שקנה הבן אף שמעולם לא ירד לתוכה, וי”ל רק שנתן במתנה.

וכן נראה לכאורה גם מדברי הרא”ש בתש’ (צו,ה). ובתומים ס,יז הקשה איך סתם הטור דבריו שלא כדעת אביו הרא”ש בתש’. ותירץ התומים וחילק:

“ואולי ס”ל לטור לחלק במקח כיון שקרקע נקנית בשטר, א”כ במצוה לכתוב שטר בשם לוי – הוי כמזכה לו בשדה, מה שאין כן בשטר הלואה דהוא רק שטר ראיה ועיקר הוא המעות, וא”כ צריך זכיה על המעות ולא מהני בזיכה השטר, ובמעות לא אמר שמזכה לו, לא אמרינן דזיכה לו, ומ”מ צ”ע.”

הרי שרוצה התומים לחלק בין מקח להלוואה, דבמקח וממכר של קרקע, אם מעלה השטר על שם אחר – הרי בעצם העלאת השטר ע”ש אחר, מזכה לו הקרקע, דקרקע נקנית בשטר, ובהלואה אין המעות נקנות בשטר ולא זיכה בדרך אחרת.

ובנתיבות ס,יט הקשה על התומים, דהא בעינן בשטר קניין שיגיע השטר ליד הקונה. וע”כ תירץ הנתיבות דכשאומר הקונה למוכר הילך מנה ותהיה שדך קנויה לפלוני, הרי קנה פלוני מדין עבד כנעני, כמבואר בקדושין ז,א ובשו”ע חו”מ קצ,ד, ומיירי באופן שקונה במעות בלבד ושאין המעות חוב על חבירו, וע”כ “אם אומר שנותן מעותיו במתנה וחבירו יקנה השדה באותן המעות – ודאי דזכין לאדם שלא בפניו”. מה שאין כן בהלוואה דלא אמר רק כתבו שטר בשם שמעון, דאפילו אמר בפירוש שנותן מעותיו במתנה לראובן ושמלווה אותן מעות ללוי, לא זכה שמעון, כיון שלא זיכה לו ראובן ע”י אחר. ועיין בגר”א בבאוריו לחו”מ סי’ קצ ס”ק ו'(בליקוט) וס”ק ז’.

ונראה דגם לתומים ולנתיבות דמחלקים בין שטר קניית קרקע לשטר הלוואה, כל אחד לפי דרכו והסברו, כל זה הוא דווקא באומר שנותן מעותיו מתנה לחבירו, וכמש”כ בנתיבות, ואף לתומים י”ל דוקא באופן שניכר שנותן ומזכה את הקרקע לשמעון, אבל במקום שיש להסתפק או שניכר שלא זיכה, והעלה השטר ע”ש שמעון מטעם אחר, בזה לא מיירי התומים והנתיבות, דבזה גם במקח וממכר לא זכה שמעון בשטר שבידו.

ועיין גם בחקרי לב (מהדורא בתרא חחו”מ סו”ס ו’) שנראה מדבריו דדוקא כשאין לו שום טעם ונימוק מדוע כתבו ע”ש שמעון, וכן אם כתוב מפורש בשטר שנותן אותם במתנה ומזכה אותם לבעל השטר, וכתב דכן מתבאר בתש’ מעשה חייא סי’ יח, עיי”ש.

ועיין עוד בתש’ ושב הכהן (סי’ מו) שדן באריכות בדברי בעה”ת ובדברי הרא”ש בתש’ (צו,ג הנ”ל). ובתחילה כתב דפשטות הסוגיא דאפילו מערער ריש גלותא – לא קנה, ולדעת בעה”ת אפילו טוען שמעון טענת ברי שזיכה לו – לא קנה. אולם מדברי הרא”ש אפשר לפרש באופן שאם מערער בעל השטר, י”ל שזכה, וכנידון הרא”ש דמיירי באב שזיכה לבנים, אפילו בטענת מתנה ואפילו אינו מערער, אמרינן שזכה בעל השטר. אולם מסוף תשובתו מבואר להדיא דדוקא בנידון כרא”ש שהיה קניין מהמוכר לאבי היתומים, והאב הוא כאחר, והתכווין לזכות להם, זכו היתומים מכוח הקניין ולא מכוח השטר. וא”כ דווקא במקום שהיה קניין בנוסף על השטר, זכה בעל השטר, אך ללא קניין, אינו זוכה.

מהאמור לעיל עולה שכאשר קונה אדם דירה בכספו וכותב השטר ע”ש אחר, אם טוען בעל השטר כי הדירה ניתנה לו במתנה וע”כ היא שייכת לו – אין שומעין לו, מה שאין כן אם מערער וטוען שהדירה נקנתה מכספו וכדו’. אמנם אם הקנה בעל המעות את הדירה לבעל השטר באופן שיזכה על פי הלכות קניינים, וזאת בנוסף לשטר – זכה בעל השטר.

שטרי קרקעות הכתובים מחציתם על שםהאישה.

והרא”ש בתש’ (צו,ד) בשטרי קרקעות הכתובים ע”ש האישה וע”ש בעלה המנוח בחלקים שווים, וטוענת האישה כי בעלה קנה מחצית מהקרקעות ממעותיה שנפלו לה מבית אביה. והשיב הרא”ש דמחצית מהקרקעות הכתובים, שייכים לאישה:

“כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה, וזה שכתב שם אשתו, ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה. אם היה שטר הקניה כתוב כולו על שמה, הדבר ידוע שהקרקע היה שלה, מה לי כולו מה לי חציו, נדון זה הוי כאילו נכתב השטר לאיניש דעלמא, מה לי אשתו מה לי אינש דעלמא.”

מבואר מדברי הרא”ש דאם השטר עולה בשם האישה ובשם בעלה, וטוענת האישה כי מחצית הקרקעות נקנו מממון שלה, ניכרים דברי אמת, והמחצית שלה.

ולכאורה יש לדייק בדברי הרא”ש, ממש”כ שטוענת האישה שהמחצית נקנתה מממון שלה, ומה היה אם הייתה טוענת שהמחצית לא הייתה מממון שלה, אלא שבעצם העלאת השטרות גם על שמה, נתן לה הבעל מתנה את מחצית הקרקעות. ובשלמא על עצם השאלה יש לומרדמעשה שהיה – כך היה. אולם בתשובתו שכתב; “ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה”, הרי אפילו לא ניכרים דברי אמת, מכל מקום עצם העלאת השטרות על שמה מהווים מתנה, והו”ל להרא”ש לחדש חידוש גדול יותר. אלא מוכח מהרא”ש דדוקא אם טוענת שהיא נתנה את מחצית הכסף לקניית מחצית הקרקעות, אך אם לא נתנה את מחצית הכסף, בין אם נתנה פחות, וכל-שכן אם לא נתנה כלל – שלא קנתה את מחצית הקרקעות שהעלה הבעל על שמה. ולפי זה מוכח מתשו’ הרא”ש הזו שאין כוונת הרא”ש בתשו’ שלפניה (צו,ג הנ”ל) שזכו היתומים בעצם העלאת השטר על שמם אלא מכח הקניין שהיה בין המוכר לאביהם, כשהאב הוא כאחר לעניין לזכות לבניו.

אמנם בתשו’ הרשב”א (סי’ תתקנז) דן בשאלה זהה לזו המובאת בתשו’ הרא”ש. בעל קנה בתים והעלה את השטרות בשמו ובשם אשתו, וכשמת באה האישה לגבות מחצית נכסים אלו בתורת נכסי מלוג ובמסגרת גביית כתובה, וטוענת כי מחצית זו נקנתה מכספים שבאו לה במהלך הנישואין מבית אביה, ואילו היורשים טוענים כי כל הבתים שלהם ונקנו מכסף אביהם. על כך השיב הרשב”א:

“אלו קנה ראובן מנכסיו, אע”פ שכתב השטר בשם אשתו, לא קנתה, כדאיתא בפרק הגוזל קמא (ב”ק קב,ב) בשמעתא הלוקח שדה בשם ריש גלותא, ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב […] אבל אם היא טוענת שקנתה (מכספים) שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג אם לאו. ואם הוחזקה בכך וטוענת כן, הדין עימה. אבל אם אינה מוחזקת בכך, אינה נאמנת ואפילו בשבועה, לפי שכל מה שיש לה לאישה הוא בחזקת הבעל […] ועוד דאמרינן וכן האישה שהייתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, עליה להביא ראיה. וסתם אישה בחיי בעלה נושאת ונותנת בתוך הבית, ועליה להביא ראיה כל שלא חלקה.”

מבואר בדברי הרשב”א שאם טוענת האישה שנקנו מכספי נכסי מלוג (והוא הדין מכספים שנפלו לה בירושה מאביה), בודקים אם היא מוחזקת שיש לה נכסים ואם יש רגליים לטענתה זו. לאמור – עצם הרישום בשטר אינו מהווה חזקה לגבי טענה שהבתים נקנו מחצית מכספה, אלא עליה לגבות טענתה. ואם יתברר שכל טענתה מתבססת על עצם העלאת השטר על-שמה, אין בזה מוחזקות או קניין, והראיה מהסוגיא הנ”ל בריש גלותא. והביא הרשב”א שתי ראיות: מהגמ’ ב”ב מג,א שיכול הבעל לטעון דעשה כן לגלויי זוזי. ועוד ראיה דאישה הנושאת ונותנת בבית – אין בשטרות העולים על שמה משום קניין או בעלות, ועליה להביא ראיה שהם שלה, וסתם אישה נושאת ונותנת בתוך הבית, ועל כן חובת הראיה עליה לטענתה שהמחצית נקנתה מכספים שלה.

ומדברי הרשב”א נראה דמיירי שהבעל העלה השטרות ע”ש האישה, ואעפ”כ כיון שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, עליה להביא ראיה. דהרי משאלת הרשב”א מבואר שהבעל העלה השטרות על שמה, וא”כ מה גריעותא יש בזה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית. ובשלמא אם היא הייתה מעלה השטרות על שמה, אמרינן דאין בזה ראיה כיון שנושאת ונותנת בתוך הבית, מה שאין כן כשהבעל העלה בשמה. אלא נראה דלרשב”א דין נושאת ונותנת בתוך הבית שחובת הראיה עליה אינו מכוח החשש שבמסגרת שעסקה בתוך הבית היא העלתה השטרות על שמה, אלא שהואיל והיא נושאת ונותנת בתוך הבית, אם מחמת הכבוד וכד’ או מטעמים אחרים (לגלויי זוזי הוא דבעי – עיין ש”ך חו”מ סב,ז), השטרות עולים גם על שמה, בהיותה חלק מעסקי הממון בבית, אך אין ברישום השטרות כדי ראיה על כוונה למתנה או לקניין.

אמנם האמור לעיל בהסבר הרשב”א אינו מוסכם. הסמ”ע סב,ה הביא את דברי הטור באהע”ז סו”ס פו דאם הבעל העלה את השטרות על-שמה, אע”פ שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, אין חובת הראיה עליה. וסברתו – דכל דין נושאת ונותנת הוא שבמסגרת עיסוקה היא העלתה השטרות על שמה, וע”כ אין ברישום משום הוכחת בעלות. ע”פ זה מסביר הסמ”ע את דברי הרמ”א בחו”מ סב,א, שאם הבעל העלה השטרות על-שמה, אפילו נושאת ונותנת בתוך הבית, דינה כמי שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית, ורישום המחצית על שמה מקנה לה דין של מוחזקת, וחובת הראיה על הבעל המוציא ממנה, שלא נקנו הבתים מממונה. אולם הש”ך בחו”מ ס,לט וסב,ז כתב בדעת הרשב”א, דמוכח משאלתו שאפילו הבעל העלה השטרות על שמה, חובת הראיה עליה, דיכול הבעל לטעון (והוא הדין במת דטענינן ליורשים) לגלויי זוזי הוא דבעי, וסובר הש”ך להלכה כדעת הרשב”א.

ובנתיבות סב,ז דייק מדברי הטור חו”מ סו”ס ס’ שאם ציווה הקונה שיתנו השטר ליד מי שהשטר רשום על שמו, זכה מי שהשטר רשום על שמו בקרקע. ובנידון האישה, כיון שהשטרות הם ביד האישה, על כרחך ציוה למסור ליד האישה, וממילא לא שייכת שוב טענת הבעל דלגלויי זוזי הוא דבעי, דכיון שציוה ליתן השטר לידה, דבר שלא נצרך אם לגלויי זוזי הוא דבעי, קנתה האישה בשטר קניין, ובזה מיירי הרא”ש. והרשב”א מיירי באופן שהשטר אינו תחת יד האישה, ע”כ לא זכתה האישה ולא קנתה. והנתיבות הוא לשיטתו בסי’ ס,יט (עיין לעיל). וכן מש”כ התומים כאן בסי’ סב,ה, הוא לשיטתו ע”פ מש”כ בסי’ ס,יז (עיין לעיל). ועיין עוד בערך שי סו”ס ס’ מש”כ בדברי הנתיבות.

מהאמור לעיל מבואר דיש מחלוקת בין הרא”ש והרשב”א באופן ששטרי הקרקעות רשומים מחציתם ע”ש האישה ומחציתם ע”ש הבעל, וטוענת האישה שנקנו מחציתם מכספי נכסי מלוג, והאישה נושאת ונותנת בתוך הבית, והשטרות נכתבו ע”י הבעל, האם על האישה להביא ראיה לטענתה אם לאו.

ולכאורה יסוד המחלוקת היא בהבנת הדין שאין ברישום ע”ש האישה ראיה כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית. לדעת הרא”שהטעם הוא שאנשים העוסקים בענייני כספי המשפחה מכירים גם את האישה, בהיותה נושאת ונותנת בתוך הבית, ואך טבעי הוא שמתוך היכרותם והתעסקותם עימה, יעלו השטרות על-שמה. בוודאי שאין בזה ראיה כאשר האישה מעלה את השטרות על שמה, או מהטעם הנ”ל בהיותה עוסקת או שעשתה כן שלא ברשות. ע”כ אין ברישום כדי להוות ראיה לטענתה ועליה הראיה. לכן כאשר הבעל העלה את השטרות על שמה, שאין בזה את הטעמים הנ”ל, מפעולת הבעל ניכרים דבריה והם הראיה לדבריה. אולם לשיטת הרשב”א טעם אי הראיה בשטרות העולים ע”ש אישה הנושאת ונותנת בתוך הבית הוא גם כדברי הרא”ש, אך גם כאשר הבעל מעלה השטרות על שמה יש לומר שעשה כן כדי לפייסה או להבריח מבעלי חובות (וכמבואר ברשב”א בתש’), או שבדרך זו יקל עליה לשאת ולתת בענייני הקרקעות כשהם רשומים גם על שמה, וע”כ אין ברישום משום הודאה על בעלות.

ונראה הן מדברי הרא”ש והן מדברי הרשב”א דיש לשקול טענתה דווקא כאשר טוענת שנקנו מכספים שהביא מבית אביה, אך כאשר מודה שהבעל קנה מכספו, אפילו אינה נושאת ונותנת בתוך הבית, לא מהני מה שתטען שהבעל נתן לה מתנה. ולכאורה יש להבין מדוע אינה יכולה לטעון שנתן לה מתנה. ונראה דבנדון הרא”ש והרשב”א היה השטר שטר ראיה ולא שטר קניין, ע”כ גם על עצם טענת המתנה צריכה להביא ראיה שניתן לה, שהרי דעת המוכר להקנות לבעל המעות, וכיצד זכתה. ובשלמא בתש’ הרא”ש הקודמת (צו,ג) מיירי שהיה גם קניין וזיכה להם בקניין, או שהודיע למוכר שהוא נותן לבניו ומכוין המוכר להקנות לבנים, מה שאין כן בשטר ראיה שאין בו קניין למתנה, ואין בשטר ראיה משום קניין על המתנה, ומהיכן קנתה.

ומדברי הרשב”א מפורש שכל אימת שיש לנו סיבה לטעון שהרישום נעשה מחמת סיבה ולא הייתה כוונתו להורות על בעלות – לא אזלינן בתר הרשום בשטרות. אמנם הרשב”א מיירי אפילו בטוענת שנקנה מכספה, וזאת באופן ששייך לומר שכל הנכסים בחזקת בעלה. אך ברור שאם אישה תטעון על שטר קניין קרקע הרשום על שמה ועל שם בעלה כי מחציתה שלה מחמת שניתן לה במתנה ע”י הבעל (כשלא היה שטר מתנה מהבעל לאישה), הרי שכשיש טעם וסיבה לומר שעשה כן מחמת סיבה אחרת, וכפי הדוגמאות שנותן הרשב”א – לפייסה או כדי להבריח מבעלי חוב – לא אזלינן בתר הרישום בשטר אלא הקרקעות בחזקת בעל המעות.

מעין זה מוצאים אנו בתשובת שארית יוסף (סי’ עה) שנשאל באישה שבית רשום על שמה בערכאות שנמכר לה ע”י פלוני. והאמת – עליה אין חולק – כי הבעל נתן את הכסף למוכר וציווה לכתוב את הבית ע”ש אשתו, והשאלה אם האישה יכולה למכור הבית לאחרים, וכן אם הבעל אוכל מפירות נכסי מלוג. והסתפקבשארית יוסף האם יש לדון ע”פ הרישום, שהבית שלה, או ע”פ המציאות – כדין מתנה, ובתוך שאר דבריו כתב:

“ואף שהבעל נתן המעות לפי דבריה, מ”מ שמא עשה כדי להבריח מבעלי חובו ולא גמר ליתן לה […] ולפחות לא יהיה לה בו כוח יותר משאר נכסי מלוג.”

הרי שגם השארית יוסף הראה פנים שכל שניכר שהרישום נועד למטרה אחרת – אין לראות בזה בהכרח כוונה למתנה. ובשונה מדברי הרשב”א שכתב באופן מוחלט שאין לראות ברישום משום בעלות, הרי שהשארית יוסף כתב כן רק מחמת הסברא שהרישום נועד למטרה אחרת, שלא הייתה בזה כוונת מתנה, והבעל אוכל פירות. ועיין מהרש”ם ח”ה סי’ לח שכתב דהשארית יוסף כתב דבריו – רק לסניף, ואין לבטל מתנה ברורה מחשש שמא עשה כן כדי להבריח. ונראה גם למהרש”ם דוקא במקום שנראה שהייתה כוונה למתנה גמורה וכנידון דידיה, עיי”ש. (ועיין עוד בתש’ חתם סופר חחו”מ סי’ קמב).

והמקור לדברי הרשב”א דלא אזלינן בתר השטר אלא הבעלות לבעל המעות, מהגמ’ ב”ק קג,א:

“הלוקח שדה בשם חבירו, אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי. פשיטא, מהו דתימא מצי אמר ליה מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא, ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא, וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא, קמ”ל דאמר ליה ענינא עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה, ויכתוב לך שטרא אחרינא.”

ע”כ הגמ’.

וטענת “פנחיא בעלמא” אינה מתקבלת כדי לחייב המוכר לכתוב שטר אחר, אבל לעצם הבעלות הוי טענה מדוע רשם ע”ש אחר. ורש”י פירש שם; “להצלה התכוונתי”. וכן פירש רש”י ביבמות קטו,ב(ד”ה לפנחיא), ועיין עוד בשטמ”ק מש”כ בפירוש זה בשם הראב”ד. וכך מצאתי גם בערוך השולחן (חו”מ ס,כא):

“ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע ע”ש האישה בערכאותיהם, צריכים הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים, ולעולם הנכסים הם של הבעל, לכן צריכים לחקור בזה הרבה.”

וכן הוסיף גם בחו”מ סב,ו דאין כונת הבעל להקנות לאישה באמצעות הרישום.

ומבואר מערוך השולחן דיש טעמים נוספים שהבעל כותב נכסיו ע”ש אשתו (והוא הדין אישה הכותבת נכסיה ע”ש בעלה), “ומפני איזה טעמים” שרשמו ולא התכוונו להוראת בעלות, אין לראות ברישום משום בעלות. והדברים עולים בקנה אחד למש”כ בדברי הרשב”א, דלעיתים הרישום הוא מחמת הפיוס, ולעיתים “להצלה”, וכמו שנתבאר.

לפ”ז כל מקום שהשטרות עולים בשם שני בני הזוג, כאשר ברור לכל שאחד הצדדים בלבד הוא שהביא את הכסף מירושה או ממתנה, כאשר אין שטר מתנה מאחד לשני, יש לומר שהקרקע שייכת לבעל המעות וכרבי יוחנן, וכי כל הרישום המשותף והעלאת חוזה הקניה בשם שניהם היה “לפנחיא בעלמא” – להצלת חיי המשפחה ולפייס את הצד שכנגד (וכמש”כ הרשב”א בתש’ הנ”ל), שהרי פעמים רבות רישום הנכס ע”ש הצד הנותן, גורם למתחים רבים בתוך המשפחה, “עינך נתת בגירושין”, וכדי להימנע מעימותים וחוסר נעימות, רושמים את הדירה ע”ש שני בני הזוג בשווה, על אף שלא הייתה כוונה מצד בעל המעות לתת מתנה לבן זוגו. לעיתים יש סיבות אחרות המוליכות לרישום המשותף, אך לענ”ד הסיבה השכיחה היא כנ”ל, ודי בה כדי לקבוע כי בעלות הדירה הינה לבעל המעות ולא על פי הרישום. לאמור – אין ברישום המשותף בטאבו משום כוונה למתנה.

זאת ועוד – גם אם נכונה טענת הצד שאינו בעל המעות כי היה כאן מעשה של מתנה מצד בעל המעות לבן הזוג השני, מעשה של מתנה מאחד לשני בנפרד מהרישום, לא תעמוד לצד המקבל עובדת הרישום כדי להטיל את חובת הראיה על בעל המעות, וכפי שמדויק מדברי הרא”ש בתשו’, דדוקא אם טוענת שנקנו מכספים שבאו לה מבית אביה, יש רגליים לטענתה מחמת הרישום, אולם אם תטען שנתן לה בעלה למתנה, בזה עליה הראיה שיש קניין מתנה ממנו אליה. ובודאי לשיטת הרא”ש שיש את הטעם ד”לפיוסא קא מכוין”, בזה בוודאי חובת הראיה על המקבל שקיבל בקניין מבעל המעות.

הדרינן לדברי הרשב”א והראב”ד הנ”ל, דקיי”ל כרבי יוחנן שקנה בעל המעות ולא בעל השטר – היינו בדלא מערער בעל השטר וטוען שהיא שלו. מהאמור לעיל עולה ששונה טענת מערער בעל השטר אם טוען “אני הוא בעל המעות ומכספי נקנתה הקרקע”, לבין אם טוען בעל השטר שבעל המעות נתן לו במתנה. כאשר טוען בכספי נקנתה הקרקע, יש ממש בערעורו, וחובת הראיה על בעל המעות, אלא אם כן במקום ששייך לומר שהנכסים מוחזקים לבעל המעות, וכמש”כ הש”ך בחו”מ סב,ז לעניין הא דלא מהימנא האישה, דנכסים בחזקת הבעל, אולם כנגד טענה של מתנה – חובת הראיה היא לטוען שקיבל מתנה, ואין ברישום בשטר משום ראיה למתנה.

דעות הפוסקים

בספרי תשובות האחרונים, מוצאים אנו מספר תשובות ופסקי דין העוסקים בשאלת בעלות על דירת בני זוג, כאשר אחד מבני הזוג הוא שמימן את הדירה כולה או בחלקה שמעבר למחצית, בעוד הרישום בטאבו נרשם בחלקים שווים לבעל ולאישה. אמנם שונים הם המקרים האחד לשני, כל נידון ונסיבותיו, וכפי שיתבאר.

בתשו’ בית יצחק (חחו”מ סי’ עב ד”ה והנה) דן באלמנה שהדירה רשומה מחצית על שמה ומחצית ע”ש בעלה המנוח, וכתבה האלמנה צוואה בנוכחות היורשים, ובה הקדישה את חלקה בדירה. ולאחר מותה ערערו היורשים וטענו כי המחצית של האלמנה שייכת למעשה לבעלה ולא לה. ובתוך דבריו השיב הבית יצחק, שאם העלה הבעל ורשם את הדירה בטאבו על שמו וע”ש האישה – בזה אליבא דכ”ע הרישום הוא הקובע, וז”ל:

“דכיון דהלוקח חותם הבקשה לגעריכט לעשות האינטאבולאטיאן כשהבית נכתב ע”ש האיש והאישה, על כרחך חתמו שניהם, א”כ הוה חתימת הבעל כהודאה שחצי הבית שלה או כמתנה, וא”כ הוה שלה. ודוקא כשנכתב השטר בלא ידיעת הבעל אמרינן כיון שנושאת ונותנת כתבה השטר על שמה, אבל כשהבעל כתב על שמה הוה הודאה או מתנה כמש”כ הסמ”ע ס”ק ה’. אך הש”ך כתב בס”ק ז’ דהרשב”א חולק ונ”ל עיקר כרשב”א, דאף בכתב הבעל ע”ש האישה אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי והוה של בעל … ולפענ”ד דהטאבעלע ע”ש האישה גם הרשב”א יודה, דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי, ובמה סמך עצמו שכתב השטר ע”ש האישה, דלמא לא תרצה להחזיר לו השטר. אך שסמך עצמו על זה שע”פ דין תורה יכופו אותה להחזיר לו השטר או השדה, ואם שטר הלואה הוא, יכופו בית דין ללוה שישלם לו ויכופו אותה להחזיר השטר ללוה, מה שאין כן בטאבעלע הנעשה בנימוסיהם והבית דין לא יהיה בידם לכופם, על כרחך נתכוין למתנה גמורה.”

והנה מש”כ דטעם הרשב”א דלגלויי זוזי הוא דבעי, לכאורה מדברי הרשב”א מבואר שזה רק אחד הטעמים האפשריים, וכל היכא שיכול לטעון שהתכוין לפייסה וכדו’, טענתו טענה, ולא יכול היה לפייסה ולמנוע מריבות אלא אם כן ירשום את הדירה גם על שמה. ולכאורה גם בזמן הראשונים כשהיה השטר רשום ע”ש האישה, אף שלא היה רישום מקרקעין כטאבו, יכלה האישה שלא להתרצות לדון בדין תורה ולזכות בערכאות בחלק הרשום לה, אם כן מדוע כתבו הראשונים – הרא”ש והרשב”א – שאין ברישום משום מתנה, אלא – לרא”ש – ראיה לטענה שהקרקע נקנתה במחציתה מכספה, אך אין בזה משום ראיה וטענה למתנה מהבעל לאישה, דלא גרע שטר בזמן הראשונים, מטאבו בזמן הזה.

והגר”מ טננבוים זצ”ל בתשו’ דברי מלכיאל (ח”ה סי’ רלב) באחד שקנה רחיים וציווה לכתוב אצל הרייענט שלשה חלקים ע”ש אשתו מזיווג שני ורבע על שמו, ועשה הוצאות לתיקון הרחיים, ואשתו אינה מתערבת בענייני המסחר כלל. ולאחר מותו טוענים היורשים כי אין לה חלק ברחיים. והשיב הדברי מלכיאל דכיון שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית, נראה שנתן לה במתנה, וקנתה האישה מכוח הרישום מדין קניין סיטומתא. והנה בנדון שם לא מדובר בדירה אלא בעסק של רחיים, ובזה יש מקום לומר דהרישום מהוה ראיה למתנה. כמו כן נסיבות המקרה, שלא הייתה האישה עוסקת בענייני מסחר הרחיים ואע”פ כן רשם הרחיים על שמה, מלמדות כי הייתה לבעל בזה כוונת מתנה. ובזה לא שייכת הסברא של “לפיוסא קא מכוין”, דדוקא בדירת מגורים שייכת סברא זו או אפילו בקרקע ודירה שאינה למגורים, מה שאין כן בעסק שעוסק בו הבעל לבדו – לא שייך טעם זה, ואמרינן דלמתנה גמורה התכוין.

גם הגר”ש טנא זצ”ל (ברכת שלמה, חחו”מ סי’ טז) דן במקרה שבו כל הדירה רשומה ע”ש האישה, כאשר האישה טענה כי נתנהאת הכסף לרכישת הדירה. בתחילת דבריו כותב הגר”ש טנא כי הרישום מהווה הוכחה משני טעמים; א – מסתבר שהאישה נתנה את הכסף לרכישת הדירה. ב – אף אם הבעל מימן את רכישת הדירה, מכל מקום, כיון שרשם אותה רק ע”ש האישה, “מסתבר שנתן לה במתנה גמורה”. אך עדיין הסתפק האם הוכחה זו על הרישום כוחה יפה כמו אנן סהדי ואינה משאירה ספיקות, או שהיא מעין “שטרך בידי מאי בעי”, ונפק”מ שיוכל הבעל להשביע את האישה. ועל כך כותב שמסתבר דהוכחה זו אינה כעדות:

“שהרי לפעמים יש שמתוך נסיבות שונות נרשם הנכס רק ע”ש צד אחד ע”א שגם הצד השני השתתף בכסף לרכישתו. כמו בנידוננו שמענו מהבעל שהיה חייב חובות ולא היה מעוניין שהנכס ירשם על שמו ורשם ע”ש האישה, אבל לא הייתה לו כוונה לותר על רכוש שלו, והדבר נעשה בין בעל לאישה מתוך אמון הדדי.”

כאמור, נימוק זה נפקותו הינה רק לעניין שבועה, אם יכול הבעל להשביע את האישה שהממון שלו ולא הייתה לו כוונה למתנה, אבל אין בכוחו להוציא את הדירה מחזקתה מכוח הרישום. ובתוך דבריו הביא את דברי הבית יצחק (הנ”ל) וערוך השולחן (הנ”ל), והסיק כי אין ברישום משום הוכחה גמורה:

“כי הרי צודק בעל ערוך השולחן שיש הרבה גורמים שרושמים ע”ש האישה לבד, במיוחד כשהשלום בית הוא יציב ותקין, הרי לא עולה על הדעת שהאישה תפנה לערכאות ותטען הכול שלי. לכן מסתבר אף שלא נוציא ממנה הנכסים הרשומים על שמה, אבל אין לפוטרה משבועה או מקבלת חרם.”

ולכאורה, מדברי הראשונים הנ”ל הדין נותן שהרישום אינו מהוה ראיה על עצם הבעלות ולא רק על חיוב שבועה או קבלת חרם, דכן מוכח להדיא ברשב”א, וכן מדויק בדברי הרא”ש בתשו’ דדוקא כשטוענת שנקנו מכספים שנפלו מבית אביה אבל לא כשטוענת שהבעל נתן לה במתנה. וכן מוכח להדיא בערוך השולחן שגם לעניין הבעלות אין לראות את הרישום כמחייב, מאחר והרישום נעשה “מאיזה טעמים”, וא”כ אינו מהווה ראיה לטענת מתנה.

גם אם נאמר דהגר”ש טנא ספוקי מספקא ליה מחמת מחלוקת האחרונים – הבית יצחק וערוך השולחן – אם הרישום מהווה ראיה על כוונה למתנה, וע”כ כתב דמחמת הספק לא יוציאו מחזקתה ורק נחייב שבועה – לענ”ד יש לדון בדבר. דלכאורה השאלה היא שאלה של מציאות, האם יש בנדון שלפנינו כוונה למתנה אם לאו. התשובה לשאלה משתנה לפי נתוני כל מקרה ומקרה. לא ראי הנידון של הבית יצחק (אלמנה שהבית היה רשום מחציתו על שמה, ובעלה לא ערער בחייו, ועשתה צוואה ונתנה חלקה לצדקה, והיורשים היו נוכחים בצוואה ולא ערערו, עיי”ש שצירף כל זה לצד הקובע את בעלות האישה המנוחה על מחצית הבית, ועיין לעיל), לנדון הגר”ש טנא. בכל נידון יש לבחון אם יש רגליים לטענה, והאם הנסיבות מורות על כוונה למתנה, אם לאו.

עוד נראה כי בנידון שהגר”ש טנא זצ”ל דן בו, רשם הבעל את הדירה ע”ש האישה, הרי שאין מקום לומר שהרישום נבע מחמת רצונו לשמור על שלמות הבית וכדו’, שאם כך היה לו לרשום את הדירה לו ולאשתו בחלקים שווים. הטענה העומדת לזכותו של הבעל – כפי שאכן טען – כי הרישום נבע כתוצאה מרצון להבריח נכסים, ובזה יש לבחון אם יש ממש בטענתו, אם אכן באותה תקופה היו לבעל נושים שעלולים היו להוציאו מהדירה, (וראה מה שכתבתי בזה בפס”ד אחר, בתיק כהן אהוד – כהן שרה – לא פורסם).

בשאלה כנ”ל דנו בפד”ר (ח”א עמ’ 113 ולהלן – בהרכב: הגר”א גולדשמידט זצ”ל, הגרש”ש קרליץ זצ”ל, והגר”י בבליקי זצ”ל). הנידון שם בדירה הרשומה ע”ש שני בני הזוג בחלקים שווים, כאשר כל צד טען כי הוא זה שמימן בפועל את קניית הדירה. הובאה שם תשו’ הרשב”א (סי’ תתקנז – הנ”ל) שממנה עולה להדיא כי אין הרישום קובע את הבעלות. כך גם הביאו מתשו’ שארית יוסף (סי’ עה – הנ”ל). אולם יחד עם זאת הסיקו שלא כדבריהם:

“אולם אין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, ע”ש שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו מתנה לשני. לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה למתנה […] לפיכך בנידון דידן אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה.”

ומעין זה עיין בפד”ר כרך ג’, 75, כמו כן בפד”ר יא עמ’ 122 (מהגר”ש דייכובסקי שליט”א) שחזיון נפוץ בימינו שמימון הדירה ע”י אחד הצדדים הוא חלק מהסכם הנישואין, “על כן אין לראות את רישום מחצית הדירה ע”ש החתן כרישום של כבוד בלבד, אלא כמתנה גמורה שהיא חלק מהסכם בין הצדדים”. וכן כתב הגרח”ג צימבליסט זצ”ל (שם בעמ’ 127). וכן פסק אותו הרכב (שם כרך יא, עמ’ 253, וכן כרך יד עמ’ 22 ולהלן, וכן כרך טז עמ’ 249). ועיין עוד בפד”ר (כרך יג עמ’ 144 ולהלן), דהרישום מהווה מוחזקות במקרה של הכחשה מי מימן את קניית הדירה. וכן שורת הדין כרך ג’ עמ’ קמב, וכרך ו’ עמ’ שנט ולהלן.

דבריהם מבוססים על אומדן דעת שהכוונה ברישום לתת את הדירה בחלקים שווים, וכי הבעלות תהיה ע”פ הרישום. אולם לענ”ד נראה דהמציאות לעיתים שונה. אין ספק כי אופן הרישום נובע מחוסר נעימות, ומתוך חשש כי רישום המבטא את אופן התשלום עלול לעורר מן הצד השני טענה של – “עינך נתת בגירושין”, שהרי הנפקות המעשית הינה רק במקרים של גירושין, והצד הנותן פחות יראה ברישום המבטא את אופן התשלום, את חששו של הצד שכנגד כי חיי הנישואין עשויים לעלות על שרטון להסתיים בגט פיטורין ובהתדיינות בענייני ממון. מצב זה עלול להיות בור פתוח ברשות היחיד ופתיל השהיה העלול לנפץ את חיי הנישואין. על כן – הן הקונים דירה במהלך הנישואין והן אלה הקונים בתחילת חיי הנישואין, מעדיפים לתת אור ותקווה ולהתעלם מההשלכות הממוניות שעלולות להיווצר עקב הרישום. לכן, לענ”ד בדרך כלל אין באופן הרישום כדי להורות שהייתה כאן כוונה למתנה. אמנם הדברים צריכים להבחן לגופם בכל מקרה ומקרה, ולראות האם יש רגליים לדבר שהרישום נעשה לכוונת מתנה ולאמוד את כוונת הצדדים. אם למשל מדובר בנכס שאינו דירת הצדדים, אלא רצון של הורים לרשום נכס לטובת ילדיהם, ורשמו מחיים את הנכס גם ע”ש בן הזוג השני, בזה לכאורה אין את אומדן דעת הנ”ל (ראה: משפטי שאול לגר”ש ישראלי זצ”ל, עמ’ קיז מהגרי”ש אלישיב זצ”ל. ועיין עוד בשו”ת ציץ אליעזר ח”י סי’ נ’ בזוג שהתגרשו שנה מנשואיהם, דאף שאין לבטל המתנה, מ”מ בשנה הראשונה יש להחזיר דומיא דתקנת ר”ת (רמ”א אהע”ז נג,ג) מקרא ותם לריק כחכם, עיי”ש.)

וכן ראיתי לידידי הבלתי נשכח, אב”ד חיפה הגר”א אטלס זצ”ל (בתיק 5199/מח – לא פורסם) שכתב לדון אם רישום הדירה אין בו ראיה למתנה אלא דינה כתכשיטים שנתן לה הבעל להתקשט, והוי כמתנה על תנאי כל עוד שהיא עומדת תחתיו, ולא דמי למי שנותן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו. אולם הוסיף די”ל שאין כאן כלל מתנה:

“כשם שבעל פותח חשבון משותף על שמו וע”ש אשתו, וכל משכורתו והכנסותיו הוא מכניס לחשבון המשותף, היעלה על הדעת לומר שמחצית הכסף הנמצא בחשבון המשותף שייך לאישה והוא מעניק לאשתו כל חודש מחצית מהכנסותיו מתנה, בוודאי שלא יאמר כן אלא יאמר שזו דרך של חיים משותפים […] כן יש לומר שהדירה מיועדת לשימוש של שני בני הזוג, ושניהם רוצים לגור בדירה המשותפת ולנהל את מערכת החיים המשותפים, ומעולם לא התכווין הבעל להעניק מתנה לאשתו […] כך הוא דרכו של עולם […] לפיכך יש לדון ברישום הדירה ע”ש האישה ע”פ דיני האומדנא”

ע”כ מסיק הגר”א אטלס זצ”ל שרק במקום שמוכח שנתן לה לשם מתנה, כגון שקודם לכן הייתה הדירה על שמו ואחר כך רשם הדירה מחציתה על שמה – בזה נראה שנתן לה לשם מתנה, אך במקום שאין אומדנא דמוכח שנתן לשם מתנה, כגון שהולכים יחדיו לרכוש דירת מגורים משותפת, אין ברישום משום הוכחה שנתן לשם מתנה. ומעין זה נמצא בפתחי חושן (אישות, פרק ח’, הערה קעה) דבזמנינו שהרבה רושמים את הדירות בטאבו מפני שאין מקבלים משכנתא רק אם רשום ע”ש שניהם, י”ל שלא רשמו אלא לשם כך, ועכ”פ נראה שאם הבעל חי וטוען שמשום זה רשמו – שנאמן לטעון כן, מה שאין כן היורשים. והביא מש”כ ערוך השולחן בסוף סי’ ס’ וכנ”ל.

והנה ביה”ד הרבני הגדול (פד”ר כרך ו’, עמ’ 257 ולהלן, בהרכב: הגרי”ש אלישיב זצ”ל, הגר”ס עבודי זצ”ל, והגר”א גולדשמידט זצ”ל) דנו בענייןדירה שהייתה רשומה על שם האישה בלבד, והייתה הכחשה בין בעל ואישה על מקורות המימון לדירה, כאשר לטענת האישה נקנתה כל הדירה מכספיה, וטענת הבעל כי גם מכספו.(אמנם שם מדובר בדירה בדמי מפתח, והרישום בחוזה בלבד, ויש לזה השלכות לדינא וכמש”כ שם, אך מ”מ בפס”ד עולה גם שאלת תוקף הרישום כהוכחה לבעלות). ובתוך הדברים הביא ביה”ד את מחלוקת הרא”ש (צו,ד הנ”ל) והרשב”א (סי’ תתקנז הנ”ל). על דברי הרא”ש דייקו כי מדובר שאין הוכחה שהבעל קנה את הדירה מכספו, אלא שניכרין דברי אמת שאם העלה מחציתם ע”ש האישה, שנקנו מכספים שנפלו לה מבית אביה, וכטענתה. ומאחר שדעת הרשב”א דלא זכתה בכהאי גוונא, אין להוציא מיד האישה המוחזקת. ולאחר מכן הביאו את ערוך השולחן (סב,ו הנ”ל) דבזמנינו אין שום ראיה כתוצאה מהרישום על בעלות, כי הרבה עושים כן מחמת טעמים שונים, וע”כ על הדיינים להיות מתונים בזה מאד. וממשיך ביה”ד וקובע דמכל מקום כל זה בעניין רישום בטאבו, אך בחוזה שכירות – אין ראיה מעצם הרישום, עיי”ש. ונראה מדבריהם דנקטו שמעיקר הדין הדבר נתון במחלוקת הראשונים, אך למסקנת הדין יש לבחון כל מקרה ומקרה ולראות את הייתה כאן כוונה למתנה ולבעלות או להשכנת שלום ומניעת מריבות או סיבות אחרות, וכמו שכתב ערוך השולחן. וכנראה מפסק הדין אימצו את דעת ערוך השולחן כהנהגה למעשה.

וכך פסק גם הגר”ש ורנר זצ”ל (משפטי שמואל ל,ד), דלאחר שהביא את מחלוקת הרא”ש והרשב”א הנ”ל כתב דעולה לדינא, שאם מודה אחד מן הצדדים שלא נקנתה הדירה מכספו, אלא טוען שאם נרשם על שמו הרי זה בתורת מתנה, “יש לפוסקים דעות שונות, וצ”ע למעשה”, מה שאין כן אם טוען שהרישום הוא מפני שנתן גם הוא את חלקו במחיר הדירה – טענתו טענה. ועיי”ש בדבריו דהרא”ש והרשב”א לא פליגי, ובטוענת שניתן לה כמתנה וזאת מכוח הרישום, בזה גם הרא”ש מודה שלא קנתה ואינה בעלים, עיי”ש.

והנה הגאון הרב שמואל שפירא זצ”ל (פד”ר כרך טז 357) הרחיב את הסברא דבזמן הזה אין הרישום מהווה ראיה, אף במקום שיש הכחשה וטוענת האישה שנקנה גם מכספה, דבזמן הזה שדרך לרשום הדירה ע”ש שני בני הזוג, יודה הרא”ש לרשב”א שלא זכתה האישה במחצית הדירה. דכל טעם הרא”ש – שאין דרך להעלות הקרקעות ע”ש אשתו, א”כ בזמן הזה גם לרא”ש עליה להביא ראיה שנרכש מכספה. ואף למש”כ הנתיבות סב,ז, מ”מ בזה”ז שרושמים בטאבו, אין נפק”מ היכן השטר.

ועיין עוד באוסף פסקי דין של ביה”ד הגדול (אוסף ורהפטיג – ח”א עמ’ קיט ולהלן, בהרכב: הגרי”א הרצוג, הגרב”צ עוזיאל והגר”י עדס זצ”ל) שדנו בבית הרשום ע”ש שני הצדדים בחלקים שווים, ואשר אין חולק כי נקנה מכספי האישה אלא שהבעל השקיע סכומי כסף בדירה. ובנימוקים להחלטה מציינים חברי ביה”ד כי אין הבעל נחשב מוחזק בעקבות רישום הבית על שמו, שהרי הבעל מודה שהעבירה הבית על שמו בתורת נדוניא, עיי”ש. (אמנם צ”ע אם יטען הבעל כי הבית עבר על שמו בתורת מתנה והאישה תכחיש, אם הרישום מהווה מוחזקות. ולמה שכתבנו, אף אם יטען כי הבית ניתן במתנה, אין זה מחלוקת על העובדות שנאמר שיש צד מוחזק ויש שאינו מוחזק, אלא בשיקול דעת כוונת הנותן. ורק כאשר יטען הבעל כי אמרה לו במפורש שהיא נותנת לו במתנה – יש מקום לדון אם חשיב מוחזק בכהאי גוונא).

לא באתי בדברים הנ”ל אלא להביע דעתי בהתאם להלכה.

אני מודע ויודע שיש רבים מעמיתי, בעבר ובהווה, שסבורים שהרישום לכשעצמו מהווה מתנה, ועל מנת להעלות את צדדי ההלכה ולהבהיר עמדתי בהתאם להלכה, כתבתי כאמור.

במקרה שלפנינו נראה שאין הרישום מהווה ראיה לכל צד. הדירה נקנתה ונרשמה ע”ש המערער. המערער מודה שהדירה אינה כולה שלו, וכי כל הרישום נועד לצרכי מס והטבות. משכך הרישום בעצם קניית הדירה – אינו מהווה ראיה. משכך גם מה שהעביר אח”כ המערער למשיבהאת הרישום על מחצית הדירה על שמה, אינו מהווה ראיה שחלקה בדירה הינו מחצית או רק מחצית. אם בסיס הרישום בשעת הקניה מהמוכר אינו מהווה ראיה, כל אירועי הרישום שנעשו אח”כ בין בני הזוג, אף הם אינם מהווים ראיה, שאם אין לנו ראיה על בעלות המערער מהרישום–אם כן פשוט שכל פעולת העברת רישום שביצע אחר כך, אינה מהווה ראיה על בעלות המקבל.

ב. השקיעו בדירה בסכומים שונים, כיצד יחלקו את הריווחים

כאשר שני בני זוג השקיעו בדירה בחלקים שונים, גם אם נקבל שלכ”א יש זכות לקבל חזרה את אשר השקיע, מה הדין ברווחים. אם לדוגמא הדירה עלתה מיליון ש”ח, צד אחד השקיע 90% והשני 10%, הדירה נרשמה בחלקים שווים, וכיום שווה שני מיליון ש”ח, כיצד יחלקו את המיליון השני. בעניין זה כתבתי באריכות במשפטיך ליעקב חלק ד’ סימן ג’, ואביא את עיקרי הדברים.

איתא בכתובות צג,א-ב:

אמר שמואל, שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים, השכר לאמצע. אמר רבה, מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו (שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו, ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום, הלכך חולקין בשווה. אבל שור לחרישה והשביח בבשר ושחטוהו, זה נוטל לפי מעותיו וכו’, שהרי מתחלק לאבריו. והא דנקט ראשית מקחן לחרישה, רבותא אשמועינן, דאע”ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשווה נחות לשותפות, השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו, יטול איש לפי מעותיו – רש”י). ורב המנונא אמר, אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע. מיתבי, שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים, השכר לאמצע. מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא דרבה. לא – בשור לחרישה ועומד לחרישה. אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה מאי, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו […] תנן, וכן שלשה שהטילו לכיס, פחתו או הותירו, כך הן חולקין. מאי לאו פחתו – פחתו ממש, הותירו – הותירו ממש (וקתני כך הן חולקין לפי המעות, ותיובתא דשמואל). אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לא -, הותירו – זוזי חדתי, פחתו – אסתירא דצוניתא (שמטילין זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין הם בהוצאה, הלכך חולקים לפי המעות, דכל חד מאי דיהיב שקיל, אבל אם הותירו יותר על החשבון, השכר לאמצע. איסתרי דצוניתא. שנפסלה המטבע ואין יוצאת בהוצאה … דכיון דישנו בעין נוטל כ”א כחשבון שהטיל, אבל אם פחתו מאה או חמשים זוז, זה מפסיד מחצה וזה מחצה, שהשכר וההפסד לאמצע).

ומבואר בגמרא דכשאין קיום לחלק הרוב בלי חלק המיעוט לעניין הריווח, הרי שהשכר אליבא דכולי עלמא בשווה. וע”כ בשור לחרישה, שאינו יכול להפיק את הפירות – השכירות, בחלק הרוב בלא חלק המיעוט, הרי שהשכר לאמצע. מה שאין כן אם השור עומד לטביחה, בזה נחלקו רבה ורב המנונא, רבה ס”ל דכל חלק הוא בפני עצמו, דיש לרוב קיום לעניין הריווח גם ללא המיעוט, וע”כ חולקין לפי המעות, ורב המנונא ס”ל שגם בזה חולקים השכר לאמצע.

עוד מבואר בגמרא דאליבא דכולי עלמא אם באותו ממון חל שינוי, כגון שכ”א הטיל לכיס סכום מסוים של מטבעות, והמטבעות הישנות נעשו חדשות, וממילא הרוויחו ע”י השינוי שחל באותו ממון ממש, כ”א נוטל כפי מעותיו, שהרי המעות שהטילו קיימים אלא ששבחו. אבל אם הטילו סכום מסוים של מעות ונוספו מעות אחרים, הרי שאת המעות שנוספו חולקים בשווה.

עוד נראה מדברי רש”י דמחלוקת רבה ורב המנונא היא כשבסופו של דבר טבחו את השור, דלרב המנונא כיון שלקחו שור לחרישה, והיינו לאופן של שותפות שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה, אף שבסוף טבחו השור והוא מתחלק לאבריו, ואילו מלכתחילה היו לוקחים את השור לטביחה היו מתחלקים לפי מעות, כיון שמהות השותפות היא חלקים נפרדים, מ”מ כיון שלקחו את השור לחרישה, הרי שמהות השותפות היא האחדות שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה, וע”כ ס”ל לרב המנונא שהשכר לאמצע ומה שהשביח יחלקו בשווה. ורבה ס”ל דאין מסתכלים על המחשבה תחילה אלא על הסוף מעשה, וכיון שחלוקת השבח באה בטביחה, שהחלקים נפרדים, חולקים לפי מעותיהם. אולם בין לרב המנונא ובין לרבה, כאשר עצם השותפות היא באופן שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה, וכך אף הסתיימה השותפות (מכירת השותפות), חולקים בשווה את הריווח שמעבר להשקעה.

הרי”ף בכתובות (נב,ב בעמוה”ר) פסק כשמואל ואליבא דרב המנונא, וע”כ אפילו בשור לחרישה ועומד לטביחה, השכר לאמצע, דסתמא קאמר שמואל דהשכר לאמצע, לא שנא לקחו לחרישה ועומד לחרישה, לא שנא לקחו לחרישה ועומד לטביחה. ואף מתניתא דשנים שהטילו לכיס וכו’, מסייע ליה, ולא סמכינן אשינויא דרב המנונא. ובפירוש מחלוקת רבה ורב המנונא פירש הרי”ף שם (בע”א), וז”ל:

“כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באבריו ואח”כ נזדמן להם ומכרוהו חי, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באבריו, ואח”כ נזדמן להם ומכרוהו חי, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באבריו, היה זה נוטל שליש מגופו וזה שני שלישים. ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה, השכר לאמצע, הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו, שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת, ולפיכך השכר לאמצע.”

מבואר שהרי”ף פירש את הסוגיא באופן שונה מרש”י. לשיטת הרי”ף אם טבחו את השור, גם אליבא דרב המנונא יחלקו את הריווח לפי המעות, ופליגי רבה ורב המנונא באם מעיקרא סברו לקחת את השור לחרישה ואח”כ נמלכו לטבחו והזדמן להם למוכרו חי. רבה ס”ל דכיון שכעת עמדו לטבחו, הרי שעמדו לחלק הריווח לפי מעות, וע”כ גם אם הזדמן להם למוכרו חי, כעת תכלית השותפות היא לטביחה ולחלוקת הריווח לפי מעות, וע”כ אף שהזדמן להם למוכרו חי, אין זה משנה מעצם חלוקת השותפות. ורב המנונא ס”ל דכיון שהשור עמד לחרישה, דהיינו חלוקת ריווחבשווה, השינוי במטרת השותפות ובאופן החלוקה יכול להיות רק אם בפועל ישנו את מטרת השותפות – דהיינו יטבחוהו, אבל ללא טביחה בפועל, מטרת השותפות קיימת – לחרישה, וממילא אופן חלוקת הריווח – בשווה, שרירא וקיימת.

יוצא א”כ נפק”מ בין שיטת הרי”ף לשיטת רש”י – לרי”ף אם טבחוהו, בין אם עמד לחרישה ובין אם לטביחה, חולקים לפי מעות, ולרש”י היא גופה מחלוקת רבה ורב המנונא בשור לחרישה שבסופו של דבר טבחוהו, דלרב המנונא יחלקו בשווה ולרבה לפי מעות. וכן בשור לחרישה וסברו לטבחו, ולבסוף מכרוהו חי, דלרי”ף היא גופה מחלוקת רבה ורב המנונא, לרבה – יחלקו לפי מעות, ולרב המנונא יחלקו בשווה. ולשיטת רש”י כיון שמכרוהו חי, לכ”ע יחלקו בשווה.

ומ”מ לכאורה הן אליבא דרי”ף והן אליבא דרש”י, בשור לטביחה ולבסוף טבחוהו, אליבא דכ”ע יחלקו לפי מעות. ונראה דאפילו אם בין לבין סברו למכרו חי, לרש”י פשיטא שיחלקו לפי מעות, ואף לרי”ף אליבא דרבה נראה דבכהאי גוונא לא אזלינן בתר מחשבתם האחרונה אלא על פי מה שעשו, דכיון שטבחוהו הסתיימה השותפות באופן שהסכימו בתחילה לחלוק לפי מעות.

ומש”כ בשור לטביחה ועומד לטביחה, דהן אליבא דרש”י והן אליבא דרי”ף יחלקו לפי מעות, מרש”י נראה כן – ממה שכתב בדברי רבה דנקטו שור לחרישה לרבותא, עיי”ש. וכן מהרי”ף משמע כן, דדוקא כשלבסוף מכרוהו פליגי רבה ורב המנונא, מה שאין כן אם בסוף טבחוהו, גם רב המנונא אליבא דהרי”ף יודה דחולקים לפי מעות. ובר”ן (נב,ב בעמוה”ר), כתב וז”ל: “ולאו דוקא כשלקחוהו מתחילה לחרישה, דהוא הדין בשור לטביחה ועומד לטביחה, אלא דלישנא דרבה נקט”.

כלומר – לשיטת הרי”ף גם בשור לטביחה ועומד לטביחה, לרב המנונא השכר לאמצע. והביא ראיה מהמשך הגמרא ומה שהקשו תיובתא לרבא, דאף לרב המנונא קשיא, כיון דמודה בשור לטביחה ועומד לטביחה, לפלוג וליתני בדידיה. ומדלא הקשו לרב המנונא, ש”מ רב המנונאדאפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה, ג”כ חולקין בשווה, עיי”ש. ולכאורה יש לפרש את דברי הר”ן בדברי הרי”ף, דמיירי בשור לטביחה ועומד לטביחה – ולבסוף מכרוהו, אבל אם השור אף נשחט לבסוף, בזה לשיטת הרי”ף אף לרב המנונא חולקים לפי מעות. והא דלא חילקה הברייתא בדידיה, במה דברים אמורים וכו’, אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה השכר לפי מעות. דכיון דלא הברייתא ולא רב המנונא מיירי שלבסוף טבחוהו, דאם טבחוהו – פשיטא שיחלקו לפי מעות, כן נראה בדברי הר”ן אליבא דרי”ף. (ועיין עוד ברב המגיד שותפין ד,ג מש”כ בדברי הר”ן).

ולכאורה היה נראה בהסבר דעת הרי”ף כסברת רש”י, שחולקים הריווחבשווה במקום שאין קיום לחלק של האחד בלא חבירו, והריווח בא מקיום חלקי השיתוף יחדיו, והיינו מכרוהו חי ולא בטבחוהו, דבטבחוהו הריווח בא מחלקי השיתוף הפרודים, מה שאין כן במכרוהו חי הריווח בא מקיום חלקי השיתוף יחדיו. אלא שהרי”ף ורש”י פליגי מה היא השעה הקובעת את היות הריווח מחלקי השיתוף יחדיו. שיטת הרי”ף דלרב המנונא המציאות היא הקובעת – האם מכרוהו חי או טבחוהו. אם טבחוהו, הן אליבא דרבה והן אליבא דרב המנונא הריווח בא מחלקים נפרדים, וע”כ חולקים לפי מעות. ואם מכרוהו חי, אף אם בדעתם היה לטובחו, מ”מ ס”ל לרב המנונא דכיון שסוף סוף מכרוהו חי, הרי הריווח בא מחלקים מאוחדים וחולקים בשווה. ורבה ס”ל דכיון שדעתם הייתה לטובחו, הרי שדעתם הייתה לסיים את השותפות באופן של פרוד חלקים, ואופן חלוקת הריווח תהיה ע”פ מה שדעתם הייתה לסיים השותפות, דאליבא דרבה הקובע הוא דעתם בשעת הרצון לסיים את השותפות, מה שאין כן לרב המנונא הקובע הוא אופן סיום השותפות בפועל.

ולשיטת רש”י אף שהסברא הבסיסית היא כמבואר בדבריו, שחולקים בשווה במקום שאין לחלק האחד קיום ללא חלק השני, מ”מ שונה ההסבר על האופן הקובע. לשיטת רש”י נחלקו רב המנונא ורבה מהו הרגע הקובע אם הייתה כאן שותפות בחלקים מאוחדים או בחלקים נפרדים. לרבה הקובעת היא המציאות – האם בסופו של דבר טבחוהו או מכרוהו, ואין נפקות מה הייתה דעתם בשעת התחלת השותפות. ואילו לדעת רב המנונא הקובעת היא שעת התחלת השותפות, האם במחשבה תחילה היה דעתם לחלקים מאוחדים או לנפרדים, ואם דעתם הייתה על חלקים מאוחדים, אף אם לבסוף סיימו את השותפות בריווח ע”י פרוד החלקים, מ”מ כוונתם בתחילה היא הקובעת, וחולקים בריווחבשווה. לאמור – סברת רש”י והרי”ף בבסיסה היא אותה סברא, והשוני הוא אופן ההסבר במחלוקת רבה ורב המנונא.

ובתוס’ וברא”ש מבואר דהסברא דבשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים חולקים הריווחבשווה, מפני שאדעתא דהכי השתתפו שיחלקו הריווחבשווה. כך מבואר בדברי התוס’ כתובות צג,ב (ד”ה הותירו), דלא דמי בכור ופשוט שהניח להם אביהם שור לחרישה, לשור לחרישה ועומד לחרישה, דבשור לחרישה ועומד לחרישה אדעתא דהכי השתתפו כדי שיהיה השכר לאמצע, מה שאין כן גבי בכור ופשוט דלא שייך טעם זה. וכן כתב הרא”ש בכתובות י,י, וז”ל:

“דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריווח לפי הקרן, ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריווח, לפי שהוא חריף ובקי במו”מ או משום אמתלא אחרת, לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריווח לפי הקרן, ומדלא התנה ודאי אומדנא דמוכח הוא.”

הרי שסברת הדין היא דאיבעי ליה לבעל המאתים לאתנויי, ומדלא אתני, אומדנא דמוכח שהסכים לחלוק בשווה עם בעל המאה. ובהסבר אופן מחלוקת רבה ורב המנונא הסביר הרא”ש על הדרך שהתבארה בדברי הרי”ף, דשור לחרישה ועומד לטביחה היינו שלקחו שור למטרת חרישה ונמלכו לטובחו, ואח”כ הזדמן להם שמכרוהו חי, וס”ל לרבה דהחלוקה כשמכרוהו חי הינה על הדרך של החלוקה אילו טבחוהו. ובדברי רב המנונא הסביר הרא”ש:

“לאו דוקא כשלקחו לחרישה, דהוא הדין נמי לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה, או לקחו פירות וכלים הראויין ליחלק, אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה, נקט איהו נמי האי לישנא.”

והמעיין יבחין בתוספת קלה ובשינוי מלשון הר”ן. גם הר”ן הנ”ל כתב דלרב המנונא הוא הדין בשור לטביחה ועומד לטביחה, והוכיח את דבריו – כפי שהוכיח הרא”ש – מקושיית הגמרא דלהלן. ולכאורה ההבנה בדברי הר”ן היא על דרך הסבר הרי”ף בגמרא, והיינו שלבסוף מכרוהו חי, וע”כ גם בשור לטביחה ועומד לטביחה חולקים השכר לאמצע, דוקא אם לבסוף מכרוהו חי, אבל אם טבחוהו, לכאורה בזה גם לשיטת הרי”ף ולהסברו, יחלקו לפי מעות, דהרי”ף – בניגוד לרש”י – מסביר בשור לחרישה ועומד לטביחה, שנמלכו לטובחו ולבסוף מכרוהו חי, אבל בטבחוהו ממש – גם רב המנונא מודה דיחלקו לפי מעות, כך נראה בדברי הר”ן. אלא שהרא”ש הוסיף; “או לקחו פירות וכלים הראויין ליחלק”. וחזר על דבריו בסוף ראייתו מהמשך הגמרא; “אלא על כרחך דלרב המנונא אפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה הראויה ליחלק פלגי בשווה”. וא”כ שור לטביחה דומיא דפירות הראויים ליחלק, והיינו ששחטו בפועל את השור הרי הוא כפירות הראויים ליחלק, ובכל זאת לרב המנונא חולקים בשווה. וא”כ לאו דוקא נמלכו למוכרו, אפילו שור לטביחה ועומד לטביחה וטבחוהו – לרב המנונא חולקים בשווה.

והסיבה לשוני הסבר הרא”ש מהסבר הר”ן, מונחת בשוני בהסבר טעמי רב המנונא. לרא”ש הטעם שחולקים בשווה, מפני שאדעתא דהכי נשתתפו, שכאשר לקחו שור לטביחה או אפילו פירות, כיון שהרוצים לחלוק לפי ממון מתנים זאת ביניהם, מדלא התנו אומדנא דמוכח שכוונתם לחלוק בשווה. וע”כ לא משנה המטרה בתחילה או המסקנה בסוף, אי ההתנאה היא הגורמת. מה שאין כן לר”ן נראה הטעם שאיחוד החלקים גורם, שאין לחלק אחד קיום בלא חלק חבירו, היא הנותנת לחלוק בשווה, א”כ בפירות או בטבחוהו ממש, אף אם השור היה לחרישה וכו’, חולקים לפי המעות, שהרי הצורך של האחד בחבירו הסתיים קודם חלוקת הריווח. וההבדל בהסבר הדין בין רש”י (הרי”ף והר”ן) לבין הרא”ש ותוס’, הם היוצרים את הנפק”מ בדין “טבחוהו” ובדין “השתתפו בדברים העומדים לחלוקה”.

ומדברי האחרונים נראה שפסקו כדעת התוס’ והרא”ש.

כן נראה מדברי הש”ך חו”מ קעו,י שכתב דדעת המחבר כדעת הרי”ף והרמב”ם, אבל הרמ”ה והתשב”ץ פסקו כתוס’ והרא”ש, וכתב הפתחי תשובה דנראה דכן דעת הש”ך. וכן נראה מדברי הט”ז בשו”ע שם (חו”מ קעו,ה) שהקשה על המחברמדוע לא הביא דעת התוס’ והרא”ש. ועיין בתש’ חתם סופר (חחו”מ סי’ קכג) שכתב דאין להוציא ממון נגד דעת התוס’ והרא”ש. ועיין עוד להלן במש”כ הנתיבות בזה.

ולכאורה בפשטות היה על הרא”ש לומר דטעמא דמילתא דחולקים בשווה, אף בהשתתפו בשאר מיני סחורות או בשור לטביחה, דמדלא התנו, אומדנא דמוכח שכוונתם לחלוק בשווה. אלא שהרא”ש הוסיף:

“וטעמא כדאיתא בירושלמי, דגרסינן התם (ה”ד) אמר רבי אלעזר כשהייתה הסלע חסירה או יתירה, אבל לשכר או להפסד שלהן חולקין בשווה. וקשה, הדין יהיב מאה דינרין, והדין יהיב חמשין, ואת אמרת הכין. חבריא אמרין יכול הוא למימר ע”י עשרה דינרין סלקת פרקמטיא. פירוש – דרך קונה סחורה לקנות סחורה בק’ דינרין, ואלמלי י’ דינרין דילי לא היית יכול לקנותה, עד כדון דהות פרקמטיא זעירא. הות פרקמטיא רבה מאי. פירוש – אם נשתתפו במעות הרבה, היה יכול לקנות כמה סחורות בלא שותפו. אמר רבי בון בר חייא, יכול הוא למימר ליה עד דאת חד זבין, אנא מזבין עשר זימנין …”

ולכאורה טעם הירושלמי שונה מהטעם שכתב הרא”ש בתחילת דבריו. דשיטת רש”י דאיחוד החלקים גורם – הוא מעין טעם הירושלמי, דהרי גם מהירושלמי משמע שאיחוד החלקים גורם, שאילולי השותף בעל החלק הקטן, לא היה יכול בעל החלק הגדול להשתתף בסחורה. או שבעל החלק הקטן הביא את כישוריו העסקיים והשיווקיים לעסקה, ובזכות כישוריו הרויחה העסקה. ולכאורה זהו טעם רש”י שאי אפשר לאחד בלא חלק חבירו, וא”כ לטעם זה של הירושלמי, מדוע בטבחוהו או בפירות או כלים שמחולקים ועומדים – מדוע לא יחלקו הריווח לפי המעות?

אלא ששונה טעם הירושלמי מטעם רש”י. לשיטת הירושלמי אין זה הטעם מדוע עליהם לחלוק הריווחבשווה אלא טעם מדוע נהגו השותפים לחלוק בכהאי גוונא בשווה. דכיון שיכל לקנות כמות של פרקמטיא רק בזכות חלק המיעוט, או שנהגו להסכים לחלק בשווה אף שאחד הביא מאה ואחד מאתים, כיון שבעל המאה מביא עימו את כישוריו, ע”כ הסכימו הסוחרים בשתיקה לחלוק ביניהם את הריווחים בחלקים שווים, דיש להסכמה זו בסיס בהגיון המסחרי, וע”כ כל היכא שלא התנו לחלוק ע”פ ההשקעה, הרי שהסכימו לחלוק בשווה, כיון שבעל המיעוט בזכותו התקיימה הפרקמטיא, או כיון שלולי חלק המיעוט לא יכל בעל הרוב לרכוש את הסחורה, או כיון שבעל המיעוט אמנם מביא מיעוט ממון אך רוב כשרון, וע”כ נהגו הסוחרים לחלוק בשווה. ע”כ אין חילוק אם החלקים נפרדים או מאוחדים, דאף בחלקים נפרדים, ג”כ נהגו הסוחרים מהטעמים הנ”ל לחלוק בשווה, ואם ברצונם שלא לחלוק בשווה, הרי הם מתנים על כך להדיא.

ועיין בשטמ”ק כתובות צג,ב ד”ה השכר, שהביא בשם המהרי”ט הסבר זה, וז”ל:

“שיש בני אדם שחריפים במשא ומתן יותר מחבריהם ומפני כך הוסיף זה להטיל מעות יותר או שמא מפני אהבתו לא חשש, הלכך כל זמן שלא פירשו אלא הרוויחו בסתם – חולקין השכר בין שניהם לאמצע. אך אם פירשו ליטול כל אחד כפי מעותיו, הכל כפי התנאי.”

הרי שלירושלמי מן הסתם צריכים לחלוק בשווה, כיון שההשקעה אינה נמדדת רק בממון אלא גם בחריפות של מו”מ, ע”כ שינוי מהרגילות ומהסברא הישרה יתכן ע”י התנאה מפורשת. וזה על דרך שכתבנו לעיל בהסבר דברי הרא”ש, דטעם הירושלמי הוא טעם לאומדנא דמוכח. ובהסבר דברי רבה בשור לחרישה ועומד לחרישה הסביר המהרי”ט (בשטמ”ק שם), דבשור לחרישה ועומד לחרישה, הרי שהשכר שעושין – מובדל מן הקרן, ע”כ כל השכר לאמצע, והוא הדין אם הטילו מעות לכיס להשתכר בהם והותירו, דכיון שהשכר מובדל מן הקרן, השכר לאמצע. מה שאין כן בשור לחרישה ועומד לטביחה, כל אחד ואחד נוטל קרן משובחת, וע”כ נוטל לפי השקעתו, עיי”ש.

וממשיך הרא”ש ומביא יש מפרשים דרב המנונא לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה, אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה, חולקין לפי המעות. ופירש דברי הגמרא דלא תיקשי להסבר זה, דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה, עיי”ש. והביא את הסבר הרי”ף ורבינו חננאל דבכל עניין מחלוקתם כשלבסוף מכרוהו חי, אבל אם טבחוהו, השכר לפי מעות, וכל שכן בלקחוהו לטביחה.

ומ”מ מסיק הרא”ש כפירוש קמא, דאפילו שור לטביחה ועומד לטביחה וטבחוהו, השכר לאמצע, דכן מבואר להדיא בירושלמי. ואף אם היה פירוש קמא דחוק – ראוי לדחוק ולפרש באופן שלא יחלקו הגמרות אהדדי;

“וכל-שכן שהוא מרווח ומפורש, וכן דעת רוב המפרשים, שבכל מיני שיתוף סחורות, אם נשתתפו בסתם, לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד, והטעם כמפורש בירושלמי או משום אומדנא דמוכח כדפרישית.”

ולכאורה מסוף דברי הרא”ש נראה שטעם אומדנא דמוכח וטעם הירושלמי הם שני טעמים. ועדיין י”ל שטעם הירושלמי הוא הסבר לאומדנא דמוכח. וכמסקנת הרא”ש נמצא גם בריטב”א בחידושיו (כתובות צג,ב), ושכן דעת רבו הרא”ה (עיין גם בשטמ”ק כתובות צג,ב ד”ה וכ”כ הרא”ה). וטעמא דמילתא דאפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה חולקים בשווה;

“משום דמזלא דבי תרי עדיף, ושכרן נתרבה ג”כ מפני חלקו המועט של זה, שיכולין ליקח סחורה גדולה יותר, וזה מהפך בה וזה מהפך בה, וכן נראה בירושלמי.”

והריטב”א לא הזכיר את סברת האומדנא דמוכח שהביא הרא”ש אלא את סברת הירושלמי כטעם בפני עצמו, דכיון דמזלא דבי תרי עדיף, הרי חלק המרובה משתבח מחלק המועט, וכן שהריווח מכוח המזלא דבי תרי, ובזה המזל אינו לפי ההשקעה אלא לפי עצם ההשתתפות, שאם משתתף בסחורה, מזלו שוה למזל המרובה. וכן הריווח מכוח ההתעסקות. ע”כ לא מפני שלא התנו, אדעתא דהכי השתתפו. אין כאן סיבה על דרך השלילה לחלוק בשווה אלא סיבה על דרך החיוב, שכך היא שורת הדין (אא”כ יתנו, דאז פשיטא שחולקים כפי שהתנו).

ובעצם הסבר הירושלמי הוא שונה ממה שכתבנו בשיטת רש”י. דלפי שיטת רש”י הטעם שחולקים בשווה- דאי אפשר לחלקו של זה בלא זה, הרי שהחלוקה בשווה נובעת מעצם מהות החפצא של השותפות, דהחפצא היא מאוחדת. ולירושלמי החלוקה בשווה נובעת מעצם מהות השותפות עצמה ומעצם השותפים, שמזל שניהם עדיף, וכן ההתעסקות השווה גרמה לריווח.

עוד נראה בדברי הריטב”א, דבד”ה הקודם הביא את הסבר רש”י דבשור לחרישה ועומד לחרישה, אי אפשר לחלקו של זה בלא זה וכנ”ל. ונראה מדבריו דשיטת רש”י אינה כשיטת הרי”ף דבשור לטביחה ועומד לטביחה, או בחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו בפועל, דאף לרב המנונא חולקים לפי מעות, דכן נראה ממהלך דברי הריטב”א. ונראה שהריטב”א פירש דדברי רש”י שאין לחלק זה קיום בלא חלק זה – הינו לדברי רבה בלבד, אך דברי רב המנונא טעמם הם כדברי הירושלמי דמזלא דבי תרי עדיף וכו’. ועיין עוד ברמב”ן בחידושיו לסוגיא בכתובות (צג,ב) שהסביר בדברי רש”י דלרב המנונא אפילו טבחוהו או סחורה העומדת לחלק חולקים בשווה, עיי”ש. ועיין עוד בשטמ”ק כתובות צג,ב (ד”ה השכר לאמצע) שהביא מרש”י במהדורא קמא דמיירי בלקחו שני שוורים אחד במנה ואחד במאתיים וחרשו בהם, שכר החרישה לאמצע, ששני השוורים טרחו יחדיו בחרישה, ועיי”ש שכתב דהפירוש שבמהדורה שלנו עיקר. ועיין עוד להלן בדברי הראב”ד.

ועיין בשטמ”ק (כתובות צג,ב ד”ה ורב המנונא) שהביא מדברי הריטב”א שהסביר בדעת רב המנונא בשור לחרישה ועומד לטביחה, דאע”פ שאם היו שוחטים השור ומחלקים ביניהם, השכר עומד על הקרן ששבחה, מ”מ כיון שלבסוף מכרוהו, נמצא שהריווח מובדל מן הקרן, וכנשתכרו בפרקמטיא דמי, שהשכר לאמצע. וממשיך בשטמ”ק, דאזיל הריטב”א בשיטת הרי”ף, אבל לרש”י והרמב”ן – אפילו שחטו וחלקו בבשרו – חולקים לאמצע. ולכאורה כן נראה מהריטב”א בחידושיו וכנ”ל, דלא ס”ל כרי”ף.

ושיטת הרמב”ם היא לכאורה כשיטת הרי”ף, דבשור לטביחה ועומד לטביחה, אם מכרוהו חי – חולקים בשווה. ודוקא טבחוהו, חולקים לפי מעות. אלא שהרמב”ם הוסיף נתון נוסף בזה שחולקים בשווה, ומינה נלמד את טעם הדין לשיטת הרמב”ם. הרמב”ם בהל’ שותפין ד,ג, כתב וז”ל:

“השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולן בממון ופחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשווה לפי מנינם לא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה, שאילו טבחוהו היה כל אחד נוטל מבשרו כפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע […] במה דברים אמורים בסתם, אבל אם התנו […] חולקין לפי מה שהתנו, שכל תנאי שבממון קיים.”

מדברי הרמב”ם משמע שחולקים בשווה דוקא כשהתעסקו כולם ולא כשהתעסקו חלקם, והדין כשהתעסק אחד או חלקם, או אחד מקצת ואחד הרבה, לא התבאר בדברי הרמב”ם. (ונראה שבדירת מגורים אין נפק”מ בדברי הרמב”ם, דשניהם לא התעסקו, וממילא חולקים בשווה). ועיין בהגהות מימוניות (שם ס”ק ב’) שהביא משערי רב אלפס (שער ח’) ומהסמ”ג שאף אם התעסק אחד בממון, חולקים בשווה, עיי”ש. ובפשטות היה נראה בהסבר דברי הרמב”ם דהחלוקה בשווה היא מכוח ההתעסקות המשותפת, שהיא הגורמת והנותנת, דהיינו כטעם הירושלמי וכמש”כ המהרי”ט (שהובאו לעיל), שלא הממון גורם הריווח אלא גם הכישרון, יכולת ההתעסקות והחריפות, וע”כ חלוקת הריווח היא בשווה. וכדי שיהיה טעם זה קיים, חייבים שניהם להתעסק, מה שאין כן כשאין שניהם מתעסקים, אין טעם זה קיים. ואם כנים דברינו, א”כ לכאורה אפילו טבחוהו וחלקו בבשרו, כיון שהשביח מחמת חכמת גידולו וכו’ כששניהם התעסקו – היה להם לחלוק בשווה. והרי לשיטת הרי”ף והרמב”ם הוא הדין בהתעסקו בפירות או בכסף העומדים לחלוקה, דחולקים הפירות והכסף לפי ההשקעה. ולכאורה כיון ששניהם התעסקו וחכמת שניהם גרמה לריווח – מדוע יחלקו לפי מעות?

ובלבוש בע”ש קעו,ה הביא את לשון הרמב”ם, וכתב בטעם הדבר דאיבעי להו לאתנויי שיהיה הריווח וההפסד לפי המעות, ומדלא התנו – אמרינן דבעל חלק המרובה ידע בבעל חלק המועט שהוא חריף במו”מ או אמתלא אחרת, ועל כן לא התנה ויחלקו בשווה. ונראה מדבריו דעיקר סברת הרמב”ם היא אומדן הדעת שיש לנו בעסק השותפות שהטילו סתם ולא התנו, שדעתם לחלוק בשווה. וס”ל דדעה זו היא מן הסתם – דווקא באופן ששניהם מתעסקים, דאז שייכת האמתלא שבעל החלק המועט חריף במו”מ, אבל בלא מתעסקים או בשור לטביחה וטבחוהו, מן הסתם דעתם לחלוק לפי המעות אף בלא התנו. לאמור – התנאי של ההתעסקות הוא חלק מהאומדן דעת בשותפות סתם שלא התנו שחולקים בשווה. ומבואר דבשניהם לא מתעסקים – יחלקו לפי המעות.

ובסמ”ע קעו,טו הביא את דברי הלבוש ודחה את דבריו, דטעם הלבוש נאמר בתוס’ וברא”ש החולקים על הרי”ף והרמב”ם, וזיכה הלבוש טעם הרא”ש לרמב”ם, עיי”ש.

אמנם למש”כ אפשר דטעם זה יתכן אף לרמב”ם, לבאר דבריו בדין ההתעסקות של שניהם, ואפשר דאף לרי”ף הטעם כן, דהכל בבחינת אומדן דעת של שותפים המתעסקים בסתם, דהתוס’ והרא”ש ס”ל דאומדן הדעת שבכל עניין שלא התנו, דעתם לחלוק בשווה. והרי”ף ס”ל דאם טבחוהו, אומדן דעת שאף בסתם ולא התנו, דעתם לחלוק לפי מעות. ודעת הרמב”ם דאומדן דעת זה קיים דוקא בהתעסקו וכמו שהתבאר. כן נראה בדעת הלבוש ובתירוץ קושיית הסמ”ע. ועיין עוד בכנסת הגדולה, חו”מ סי’ קעו, הגהות טור, ס”ק לא מש”כ בזה.

אמנם בתשובת ושב הכהן (סי’ סה) כתב בשיטת הרמב”ם, דמש”כ הרמב”ם דבטבחוהו חולקים לפי מעות – היינו בטבחוהו וחילקו את הבשר ביניהם, ודמי להתעסקו במעות שהשביחו (זוזי חדתי), אבל אם טבחוהו למכור את בשרו – בזה גם הרמב”ם מודה שחולקים בשווה. וע”כ כתב דגם בהתעסקו בפירות או במעות חולקים בשווה, ולא כהבנה הפשוטה לכאורה בדברי הרמב”ם.

וכתב דכן משמע מדברי הלבוש במה שפירש את דברי הרמב”ם לפי טעם התוס’ והרא”ש, דכיון שכן הוא אומדן דעת, א”כ הוא הדין בפירות ובסחורה העומדת לחלק שיחלקו בשווה, דרק בבשר שטבחוהו וחילקו הבשר בין השותפים, נוטלים לפי מעות, דזה אומדן דעת במה שלא התנו, עיי”ש.

ובנתיבות קעו,ח הקשה כמה קושיות בדברי הראשונים והשו”ע, ובקושיא ז’ הקשה, היאך פליגי הרי”ף והרמב”ם על הירושלמי, ובפרט דגם סוגית גמרא דידן מרווחת טפי להסבר הרא”ש. וכן הקשה (קושיית הט”ז) מדוע השמיט המחבר והרמ”א את שיטת הרא”ש, דכל הפוסקים לא ס”ל כרי”ף והרמב”ם. וכתב לבאר את דברי הרמב”ם, דהירושלמי מיירי שהשתתפו במעות לקנות סחורה הראויה לחלק על מנת למוכרה ולהתעסק במכירתה, וכיון שהשתעבדו לעסוק בשווה – אדעתא דהכי השתתפו לחלוק בשווה. ובקנו שור לחרישה ועומד לחרישה או עומד לטביחה ולבסוף מכרוהו חי, כיון שלא השתתפו על מנת להתעסק יחדיו – לא שייך בזה טעם הירושלמי, אלא טעם סוגיה דידן, דכיון שהחלקים מאוחדים ואי אפשר לחלק המרובה בלא המועט -בוודאי השתתפו אדעתא דהכי שיחלקו בשווה. אולם בקנו סחורה בשותפות על מנת לחלקה מיד, או שור לטביחה על מנת לטובחו מיד ולחלק בשרו ביניהם, בזה לא שייך טעם הירושלמי, עיי”ש באריכות הדברים. ולפ”ז הא שהצריך הרמב”ם התעסקו, דבסחורה הראויה לחלק, דוקא שקנו סחורה כדי להתעסק, דבזה שייך טעם הירושלמי דבלא התנו השתתפו אדעתא דהכי שיחלקו הריווחבשווה, ואתי שפיר דברי הרמב”ם עם דברי הירושלמי.

ולפ”ז ישב הנתיבות גם את קושיית הט”ז על השו”ע (חו”מ קעו,ה), דהשו”ע כתב כדברי הרמב”ם, והט”ז הקשה עליו מדוע לא הביא דעת ר”י ורא”ש דאפילו קנו לטביחה וטבחוהו חולקים בשווה, דכיון שלא התנו אומדנא דמוכח שדעתם לחלוק בשווה. ועיין במחנה אפרים (שותפות א’) שדייק בדברי הרי”ף שחולקים לפי המעות – דוקא כשהסכימו לחלוק ביניהם את בשרו, אבל טבחוהו ומכרו את בשרו – הריווח לאמצע (עיין מש”כ בתש’ ושב הכהן, הובא לעיל). ולמד בדברי הרמב”ם דדווקא לקחו שור לטביחה, אם טבחוהו – חולקים לפי מעות, אבל לקחו לחרישה וטבחוהו – חולקים בשווה. ומזה למד שאם לקחו סחורה הראויה לחלק, על מנת לשאת ולתת בה, אפילו באים לחלוק בסחורה עצמה – חולקים בשווה, דהוי כשור לחרישה ועומד לטביחה, ורק בלקחו סחורה לחלקה ולא לשאת ולתת בה, דדמי בכהאי גוונא לשור לטביחה ועומד לטביחה, שחולקים לפי מעות. עוד הוסיף המחנה אפרים דאם לקחו סחורה על דעת לחלקה ולבסוף מכרוה – שחולקים לפי מעות. ולא דמי לשור לטביחה ועומד לטביחה ולבסוף מכרוהו, דשור אינו ראוי לחלוקה בעודו חי, מה שאין כן סחורה, עיי”ש.

מדברי הראשונים דלעיל עולה שבשור לחרישה ומכרוהו חי – חולקים בשווה, דחלק המרובה צריך לחלק המיעוט. כן מבואר בדברי רש”י והרמב”ם הנ”ל. אולם הראב”ד בהשגותיו (שותפין ד,ג) חלק על מש”כ הרמב”ם דבמכרוהו חי חולקים בשווה, דדין שור לחרישה ועומד לחרישה או עומד לטביחה ונמלכו עליו – היינו בריווח שהרוויחו עליו במלאכתו שהוא חי, וז”ל:

“לא נתחוורו דברים הללו כשמכרוהו חי אלא בריווח שהרוויחו בו כשהוא חי במלאכתו, מפני שהחלק הקטן צריך לגדול.”

ועיין עוד במה שהשיג הראב”ד בהל’ שותפין י,ה, ועיין עוד בשיטת רש”י במהדורא קמא שהובאה בשטמ”ק (כתובות צג,ב ד”ה השכר).

ועיין בהשגות הראב”ד (כתובות נא,ב בעמוה”ר) שכתב בהסבר הסוגיה דדוקא בבעלי חיים השכר לאמצע, שאינו ראוי לחלק ואבר אחד צריך לכל הגוף, אבל בסחורה הראויה לחלק חולקין לפי מעות:

“אלא ש”מ בבעלי חיים קאמר, שאם לקחו שור אחד בשותפות, השכר לאמצע, לפי שאין השור נרכש לחצאין, וחלקו של זה צריך לזה בין מרובה בין מועט. אבל כשלקח זה ב שוורין וזה שור אחד ונשתתפו לחרוש בהם, כיון שאין חלקו של זה צריך לזה, כי האחד יכול גם הוא לחרוש, נוטלין לפי מעות.”

וממשיך הראב”ד דכן נראה מהסוגיא בכתובות, אלא שבירושלמי מבואר שאף בסחורה חולקים בשווה. ונראה דגם בהלכות ס”ל דבכל מיני סחורות שחלק הקטן צריך לחלק הגדול, חולקים בשווה, ודוקא בשעה שצריכים לחלקים, והיינו כשהם מתעסקים בסחורות והחלקים צריכים האחד לשני או המתעסקים צריכים האחד לשני, מה שאין כן כשהריווח אינו מההתעסקות, דבזה חולקים לפי המעות. (ועיין כנסת הגדולה, (חו”מ סי’ קעו, הגהת טור ס”ק לב) שהביא שאין המוחזק יכול לומר קים לי כראב”ד, שסברתו סברת יחיד. אמנם זה דוקא לעניין מש”כ דבהפסד ס”ל לשמואל שחולקים לפי מעות, עיי”ש).

והגרא”ז באבן האזל (שותפין ד,ג) כתב לבאר דעת הרמב”ם באופן שונה. ובתחילה כתב לשיטת הר”ן דס”ל דלרב המנונא אפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה, דקשה לבאר כן בדברי הגמרא, אמאי קאמר רב המנונא שור לחרישה ועומד לטביחה, ודוחק לומר דאמר כן לאפוקי מדברי רבה, דיכול היה להשמיע את הרבותא הגדולה יותר. כמו כן יש להקשות לשיטת הרמב”ם הסובר דחולקים בשווה דוקא אם לבסוף מכרוהו חי, ולכאורה בגמרא משמע דעומד לטביחה היינו אפילו טבחוהו לבסוף. ע”כ פירש הגרא”ז דהפשט לפי הרי”ף והרמב”ם בשור לחרישה ועומד לטביחה, היינו שור לחרישה – שהשכר עליו דנים הוא מחרישה, ועומד לטביחה – שעיקר קנייתו לטביחה, ועומד לחרישה – שעיקר קנייתו לחרישה. כלומר – בניגוד לכל הפירושים שפירשו את הרישא “שור לחרישה” במטרת הקניה, הרי שהגרא”ז מפרש את הרישא במציאות הנוכחית – השכר שעליו דנים לחלוקה, בשווה או לפי מעות. דכל הפירושים פירשו שהרישא (“שור ל…”) מיירי במטרה והסיפא (“עומד ל…”) מיירי במציאות – השכר שעליו דנים, והגרא”ז מפרש איפכא וכנ”ל. לפ”ז לשיטת הרמב”ם (להסבר הר”ן) רב המנונא מיירי דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה, היינו שדנים בשכר השור מהחרישה או מהדומה לו – שמכרוהו חי, כלומר שלא הרוויחו מבשרו, אף שמלכתחילה קנו את השור לטביחה. ומוסיף שם לפרש דמה שכתב הרמב”ם “ואפילו לקחו שור לטביחה” הכונה שזו הייתה תחילת השתתפותם, עיי”ש בהמשך דבריו.

השאלה שאנו דנים בה בנדו”ד איך יחלקו את הרווחים באופן שאחד מבני הזוג הביא חלק מרובה ממחיר הדירה והאחר הביא חלק מועט, וערך הדירה עלה מעבר להשקעה. נראה לנו שהרישום בחלקים שווים הוא מעין תנאי לעניין אופן חלוקת הריווח, שהתנו ביניהם לחלוק לכל הפחות את הריווח בחלקים שוים, דאף שלעניין הקרן אפשר שאין ברישום משום כוונת מתנה, כמו שהבאנו לעיל מדברי הפוסקים, מכל מקום כיון ששניהם נתנו את הכסף לרכישת הדירה (בין אם מהון עצמי או שנטלו יחד הלוואה, שהרי הדבר נחשב ככסף של שניהם), והטילו לכיס זה מנה וזה מאתים, הרי שבאופן הרישום הסכימו ביניהם לחלוק את הריווח בחלקים שווים.

ואף אם יבוא החולק ויאמר שאין ברישום כל ראיה והתנאה, מ”מ אין אנו צריכים לעצם הרישום, כיון שמעיקר הדין שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים, חולקים הריווח בחלקים שוים, לאחר חישוב הקרן. דודאי דירה של בני זוג שנועדה למגורים, דינה כשור לחרישה ועומד לחרישה, לפי כל הפירושים (למעט הראב”ד, שכבר נתבאר שאין לומר קי”ל כוותיה), שלא נקנתה הדירה כדי למכרה ולהתחלק בתמורתה, בניגוד לדירות להשקעה שבהם יש לדון (גם אם דינם כשור לחרישה אולטביחה ועומד לטביחה, ומה הדין להלכה להסבר הראשונים הנ”ל). אולם דירת מגורים של בני זוג, היא בכלל שור לחרישה ועומד לחרישה, שבכל עניין ולכו”ע השכר לאמצע. (ואין זה דומה למטבעות ישנות שנעשו חדשות, דכאן השקיעו כסף וקנו דירה, ולא כ”א הביא חלק בקרקע. אם למשל יהיו להם שתי חלקות קרקע צמודות, ויחברו את שתי חלקות הקרקע לאחת, ולאחד יהיה שליש ולשני שני שליש, הרי שחיוב ההשבחה יהיה לפי חלקו של כ”א, שהרי זה כמטבעות ישנות ונעשו חדשות, (וכן הדין בהטילו מטבע זר ועלה שערו, שכ”א יקבל לפי חלקו), מה שאין כן כשהביאו כסף וקנו דירה, ואכמ”ל).

קניית הדירה הינה בבחינת “שור לחרישה ועומד לחרישה ולבסוף מכרוהו”, דסו”ס אי אפשר לחלק אחד בלא חלק חבירו, ולרי”ף בכל עניין כשמכרוהו חולקים בשווה, דקיי”ל כרב המנונא, וכאן ודאי לא לקחוהו בתחילה לטביחה, וגם לא שייך בדירה לטביחה.

גם לשיטת הר”י והרא”ש (שלדעת חלק מהאחרונים קיי”ל כוותיהו), הטעם שחולקים בשווה- מפני שאומדנא דמוכח שדעתם לחלוק בשווה, מדלא התנו לחלוק לפי מעות. בפרט בנדו”ד שעשו הסכם ממון לפני הנישואין, מדוע לא התנו שאופן רישום דירה וכד’ יקבע לפי ההשקעה של כסף שיביא כל אחד מהם, ומ”מ הרא”ש ס”ל דאומדנא דמוכח אינו טעם יחידי, וס”ל גם טעם הירושלמי, וע”כ גם לרא”ש יחלקו בשווה.

כמו כן צ”ע למה שהעלינו לעיל בשיטת הרמב”ם דדוקא נתעסקו יחדיו חולקים בשווה, הרי שבדירה לא בא הריווח מההתעסקות אלא מהממון בלבד. אמנם אפשר דאם נפרש את הרמב”ם כטעם הירושלמי, א”כ יכול לומר בעל חלק המועט לבעל החלק המרובה, שאילולי חלקי המועט לא יכולת לקנות דירה כזו אלא דירה אחרת, וממילא לא יכולת להרוויח בדירה כפי שהרווחת בדירה שקנית מכספך המרובה ומכספי המועט, ובזה שייך טעם הירושלמי לחלוק בשווה, אף שאין כאן חכמת התעסקות. אך טעם זה לא שייך בנדו”ד, דודאי יכל לקחת משכנתא לבד ולקנות רק מהלוואות ומתנות מההורים. אך מכל מקום גם לרמב”ם יחלקו בשווה, דשייך בזה הטעם של מזלא דבי תרי עדיף.

לפי זה נראה דשני בני זוג שקנו דירה, והאחד הביא ממון רב והשני חלק מועט, אף במקום שנפסוק שאין ברישום בטאבו משום כוונת מתנה, מכל מקום היינו דווקא לעניין הקרן, אבל לעניין מה שעלתה הדירה מעבר למחיר הקרן – יחלקו הריווח בחלקים שווים.

ומזה י”ל לנדו”ד, דעלות הדירה ששילמה המשיבה, הסכום הראשוני ופירעון החד פעמי של המשכנתא, ייזקף לזכותה ויוחזר לה, ומה שעלתה הדירה מעבר לסכום הנ”ל, יחלקו הצדדים, כאשר יש מקום להצמיד את הסכום ששילמה המשיבה – למדד המחירים לצרכן.

לפי תחשיב שעשיתי, ערך הדירה כיום בהצמדה למדד מחיר הדירות, שעלה בתקופה מרכישת הדירה ועד היום ב 221.8% = 2,394,483 ש”ח. אם מצמידים את הסכומים ששילמה המשיבה למדד (הסכום השני, לפי תקופה ממוצעת של יולי 2007, הרי שהסכום הראשוני יעמוד ע”ס של 475,918 ש”ח (עליה של 39.6%), והסכום ששולם לבנק – 553,700 ש”ח (עליה של 33.7%). סך הכל שילמה המשיבה בהצמדה למדד סכום של 1,029,618 ש”ח. בהפחת ערך הדירה כיום (כנ”ל), ובניכוי מחצית – הרי חלקו של המערער עומד על 682,432 ש”ח, שהם 28.5% מערך הדירה. נתון שהוא דומה מאד להערכה שהביא המומחה, אך בדרך אחרת.

ג. שותף הפורע חובו של חבירו

ידוע שמי שפורע חובו של חבירו, הניח מעותיו על קרן הצבי. לא אאריך, לאחר שכבר הארכתי די, אך אומר שדין פורע חובו של חבירו אינו שייך בנדו”ד, שהרי במשכנתא שניהם לווים על כל הסכום, ולא רק לווה במחצה וערב על מחצה, משכך אין זה פורע חובו של חבירו אלא חוב שלו ממש, והבריח ארי מנכסיו שלו (של הפורע). ואף אם דינו כערב על מחצה ולווה על מחצה, הרי זה כשנים שלוו, והדבר מפורש בשו”ע חו”מ עז,א, דשנים שלוו ופרע אחד מהם כל החוב, חוזר וגובה מחבירו:

“שנים שלוו כאחד, או שלקחו מקח אחד, (או שקבלו פקדון ביחד, בין בשטר בין בעל פה, שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו; ואם אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל. אבל אם יש לו נכסים, לא יתבע הערב תחלה, (כי יש לו דין ערב בכל דבר), וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו. (אלא אם כן פירשו בהדיא שהן ערבים קבלנים זה בזה שאז תובע איזה מהם שירצה). ואם פרע אחד מהם כל החוב, חוזר וגובה מחבירו חלקו. (ולכן שנים שלוו ופרע אחד מהן, ודאי פרע בעד חבירו).”

ובסמ”ע שם ס”ק ו’ ביאר, דאין לו דין הפורע חובו של חבירו דאין הלוה מחויב לשלם לו, דשאני הכא כיון דגם הוא נשתעבד ונעשה ערב בעד חבירו, הו”ל כנתן לו רשות לשלם בעדו, שכ”כ הרא”ש בתשובה (עג,ט). ולכן הוסיף הרמ”א, דלא מיבעיא אם בשעת פירעון אמר בפירוש שפורע בשביל חבירו, דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו, אלא אפילו פרע סתם, אמרינן מסתמא דדעתו הייתה כדי לחזור ולגבות ממנו.

ואף שהש”ך שם בס”ק ה’ נשאר בצ”ע, מ”מ גם הש”ך מסכים דהרא”ש וטור לטעמייהו אזלי דס”ל בשנים שלוו יכול לגבות מכל אחד ואחד הכל דהוו כקבלנים זה לזה, ובקבלן גם הרמב”ם והמחבר מודים:

“וכן משמע להדיא מדברי תשובת הרא”ש [שם] וז”ל, כיון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו, חבירו חייב לפרוע לו חלקו, דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו, היינו היכא דמדעתיה קם ופרע ולא היה מוכרח לכך, דהוי כמו מבריח ארי, אבל היכא דמתחילה נעשו אחראין וערבאין זה לזה, אין כאן מבריח ארי, וצריך חבירו לפרוע חלקו, עכ”ל”.

ועיין בנתיבות שם ס”ק ד’, שהביא מהתומים ס”ק ד’, שהביא מהמרדכי (כתובות סי’ רלח), דאף למאן דאמר דס”ל דלא הוי רק ערבים, מכל מקום חייב משום דדרך השותפים כן לשלם בעד חבירו.

לאור האמור אין בנדו”ד דין פורע חובו של חבירו.

ד. בהתאם לחוק

כאמור הדברים הנ”ל נכתבו להבהיר את המצב ההלכתי.

בהתאם לחוק יחסי ממון, המשיבה השקיעה בדירה עוד לפני הנישואין, ועוד בטרם היו בני זוג, סכום שהיווה 41.6% מערך הדירה. 58.4% מערך הדירה היה משכנתא, שככל הנראה שולמה ברובה ע”י המשיבה, הגם שנלקחה ע”י המערער, עבר מחצית גם ע”ש המשיבה, ונפרע על ידה במהלך חיי הנישואין, ככל הנראה מכספים שהיו לה מלפני הנישואין. ברור שהמשיבה הרוויחה הטבות בזכות המערער. גם לא שילמה מס רכישה וגם קיבלה משכנתא בתנאים מועדפים. בנוסף, יש להניח שהיכולת שלה לפרוע את המשכנתא, נבעה גם מניהול משק הבית המשותף, וככל הנראה גם מההכנסות שהביא האיש במזומן.

הצדדים התגוררו יחדיו בבית כארבע שנים, הגם שלדברי המשיבה, היו חיים לא פשוטים, בכל אופן כל עוד לא הוגשה תביעת גירושין ולא תביעת רכוש, הרי שיש חזקה של שיתוף, שלא נסתרה, על ניהול משק בית משותף. העובדה שהמשיבה לא הוכיחה באיזו דרך, שבמהלך אותם שנים, משנת 2006 ועד 2009, מחתה בבעלותו של המערער בבית ועל היותו שותף, מהווה גם היא אינדיקציה שהיא הסכימה לשותפות שיש לו בדירה.

לכן החישוב של המומחה, לפיו חלקו של המערער יעמוד על 29.2% מהדירה – מקובל עלי, הואיל ואנו מנכים את אשר שילמה המשיבה לפני הנישואין, ואת אשר פרעה במהלך הנישואין, אנו רואים כפירעון מהמאמץ המשותף, שאף אם המשיבה פדתה קופות גמל, לא הוכח שחלק מיכולת התשלום נבעה מכך שאף המערער הביא לבית מזומנים, והתשלום בתקופת החיים המשותפים אינו מזכה אותה בניכוי חלק המערער בדירה, מאחר והמערער הביא אף הוא כספים לדירה, הן בפטור ממס רכישה והן במשכנתא בהטבה כעולה חדש, ויתכן שאף ביכולת המשיבה לפרוע את המשכנתא.

אוסיף – קביעת השיתוף בתשלום המשכנתא, לא חף מספקות וחששות, כאשר עמדת הרוב בבי”ד קמא, הגם אם ניתן לחלוק עליה, יש לה גם הגיון משלה. בדרך הפשרה הראויה, דעתי שאין לחייב את המשיבה בדמי שימוש אלא החל ממועד מתן פסק דין זה ולא רטרואקטיבית ממועד הגירושין. כך שהמשיבה תחל רק כעת לשלם למערער דמי שימושבגין חלקו בדירה, אך לא בגין שימוש העבר.

לאור האמור, הדירה תרשם 70.8% ע”ש המשיבה, ו 29.2 ע”ש המערער.

החל ממועד מתן פסק דין זה, ולא ממועד הגירושין, תחל המשיבה לשלם למערער דמי שימוש בגין חלקו בדירה.

הרב צבי בן יעקב – דיין

ראיתי מש”כ ידידי ועמיתי הגר”צ בן יעקב, והנני מסכים למסקנת דבריו.

בעניין זה של הוראת הרישום על הבעלות במקרים שהתשלום הכספי היה על ידי אחד הצדדים או ע”י שניהם אך לא באופן שוויוני, כבר הארכנו בעבר במקומות אחרים, בפסקי דיננו הן בביה”ד האזורי והן בביה”ד הגדול, וחובתנו להבהיר הדברים איך יפסוק ביה”ד במעשים הבאים בפנינו בכל יום, לגבי קביעתהבעלות והזכויות, אף היכא שהרישום אינו בהתאם להשקעות הצדדים. ועיין בין השאר מש”כ בפס”ד בתיק 1061935/3, שם דנתי בביאור סוגיית הגמ’ בב”ק קב ובביאור דעת הראשונים והאחרונים בהאי מילתא, ואין כאן מקום לשנות במה שהבהרנו שם בפירוט ובאריכות, וכבר הלכו בו נמושות.

בפסק הדין הנזכר העלנו שלדעת כל הראשונים בקונה השדה לשם אחר, וכן אם רושם בסתמא בשטר על שם אחר או על שם אשתו ואין לנו גילוי דעתא שלא רצה להקנות, תלינן בסתמא שכיוון להקנות למי שנרשם על שמו. ודווקא במחזיק השטר תחת ידו שעשה מעשה המוכיח שאין כוונתו להקנות, בזה הרישום לא יוכיח. ולפי זה בסתמא, הרישום בטאבו מורה על הבעלות, וכפי שקובע סעיף 125 לחוק המקרקעין. כל עוד רישום זה לא נסתר בהוכחות מוצקות ולא באומדנא גרידא, שהרי אין ספק שמשנרשם בטאבו, יוכל זה שנרשם על שמו לממש בעלותו, או לדרוש פירוק שיתוף אם נרשם על שם שותפים.

ואף שמצאנו שיש דעות בין הדיינים שאיכא אומדנא שכשצד אחד נותן דמי הדירה, אין כוונתו במתנה גמורה לצד השני, ולדעה זו הרישום לא מהווה ראיה. לענ”ד אין אנו יכולים לסמוך על אומדנא זו כדי לסתור הרישום, שהרי אף שאין ספק שכשנוצר סכסוך בין בני זוג, כל אחד יאמר לא התכוונתי לתת מתנתי באופן זה,וכך הוא בדרך כלל בנישואין או כששני הצדדים משקיעים, אך רישום שנוצר בהסכמות בין בני זוג ובין מחותנים בכפוף לנישואין הוי כמכר ולא כמתנה, והך אומדנא תלויה גם בהסכמת הצד השני. ועיין תוס’ כתובות מז ,ב ד”ה שלא, ועיין שו”ת חת”ס ח’ חו”מ סימן ז’, ואכמ”ל.

והנה בין כך ובין כך, מכיוון הפסיקה הרווחת בבתי הדין הרבניים שיש לילך אחרי הרישום, ואין בסברא ד”אדעתא דהכי לא נתן” להוציא מן המוחזק, ואכ”מ למימני הדעות השונות כרוכלא, אף שיש מי שסוברים שבכהאי גוונא הוי אומדנא דאדעתא שיתגרשו לא נתן מתנה ולא רשם, וכן היא הפסיקה לפעמים בבתי הדין הפרטיים, שיש מוציאים ממי שנרשם על שמו ויש מפשרים, מכל מקום מכיוון שרוב מנין ורוב בנין של פסקי הדין שניתנו בעניין זה קובעים שיש לילך אחר הרישום והוי מתנה גמורה – שוב אף מי שיאמר שיש אומדנא דאדעתא שיתגרשו לא נתן, אומדנא זו שלא כולם מסכימים לה, לא הוי אלא ספק אומדנא, וספק אומדנא לא הוי אומדנא.

ועכ”פ מסקנתנו שם הייתה:

א. כשדירה או חלקה נרשמת בטאבו על שם מי שלא שילם עבורה, עצם הרישום מקנה לו בעלות דהוי כשטר שנרשם על אחר, אם לא נעשה גילוי מילתא שלא רצה להקנות.

ב. כשניתנו דמים עבור קניית דירה, ורישום הדירה נעשה באופן שאינו תואם לתשלום, אם יוכח שהייתה סיבה מדוע נעשה רישום זה ולא כפי התשלום, הרישום לא יהווה ראיה לבעלות, והדבר תלוי בשיקול דעת הדיינים.

מעתה בנידון דידן, ודאי שהרישום הראשון ע”ש הבעל לשעבר- המערער, לא היה על מנת להקנות לו, דאין שום הגיון מדוע שהאישה תקנה זכויותיה למי שאינו נשוי לה באותה עת, ושני הצדדים מודים שהיו טעמים פיננסיים לרישום ולא מחמת כוונת הקנאה לאיש, וכמו כן הסיבה להעברת מחצית הדירה ע”ש האישה יכולה להיות או מטעם שאמרה האישה, שהבעל נתן לה מה שלטענתה הוא שלה אך סירב לתת לה מה שהבטיח, מאידך גיסא טענת הבעל היא שזה היה ההסכם מלכתחילה, או מפני שהואנתן הזכויות שהיו לו לאישה, או משום שלקח משכנתא ע”ש ואמור היה להשתתף בפירעונה, משני טעמים אלו או אחד מהם, ואף אחד מהצדדים לא הוכיח טענותיו וגם אינו יכול להוכיח, אך עכ”פ אין ספק שבני הזוג התנהלו באופן שהרישום אינו מגלה על בעלות, והראיה, שכתבו תחילה ע”ש הבעל עוד לפני שהיה בעל, כשמאידך גיסא הבעל איפשר לאישה להשתמש בזכויותיו.

חוות הדעת של רואה החשבון מוכיחה על פניה שלא יכול להיות שהאישה מימנה מכספה את כל שווי הדירה, לפיכך אין לדחות טענת הבעל שיש לו זכויות בדירה, ואין כל הגיון שיוותר על זכויותיו וגם ישקיע מכספו ויצא חסר כל. לפיכך, אין מקום לומר שטענות הבעל אין בהם ממש. עם זאת לאור הפער בהשקעות ששני הצדדים מודים בו, לא מסתבר גם שהאישה תקנה ממה שצברה כל ימי חייה ותיתן למי שנישאה לו בנישואין שניים, לפני שנישאה לו ואף אחרי הנישואין, קודם שתבחן ותבדוק היטב שנישואיה השניים עומדים על יסודות איתנים. והנה בדרך כלל בזיווג שני דרך בני הזוג לערוך הסכם ממון, דבר שלא נעשה בבני זוג אלו, אך אכתיההיגיון אינו אומר שבהתנהלות זו לגבי דירה שנרכשה לפני הנישואין, שחוק יחסי ממון אינו חל לגביה, נעשתה כוונה לשיתוף ספציפי להקנות לבעל כפי הרישום ויותר ממה שהשקיע.

והנה דייני ביה”ד האזורי נחלקו וכתבו סברות באומדנא לגבי כוונת הצדדים מחד גיסא, ומאידך גיסא דעת המיעוט הייתה שגם במקרה זה הרישום יקבע את הבעלות. הליכה כאחד מצדדים אלו נראית כהטיית הדין לצד אחד יותר מחבירו, ולכן בנסיבות אלו יש חובה על ביה”ד לעשות פשר קרוב לדין.

אחריהעיון במש”כ הגר”צ בן יעקב ובחישוביו, יש לקבוע שהכרעתו הינה פשרה הקרובה לדין, משכך אני מצטרף למסקנתו.

הרב שלמה שפירא- דיין

ראיתי את קונטרסו של ידידי הרה”ג צבי בן יעקב שליט”א, וברצוני להעיר על דבריו.

מה שכתב:

“במקרה שלפנינו נראה שאין הרישום מהווה ראיה לכל צד. הדירה נקנתה ונרשמה ע”ש המערער. המערער מודה שהדירה אינה כולה שלו, וכי כל הרישום נועד לצרכי מס והטבות. משכך הרישום בעצם קניית הדירה, אינו מהווה ראיה. משכך גם מה שהעביר אח”כ המערער למשיב מחצית, אינו מהווה ראיה שחלקה בדירה הינו מחצית או רק מחצית. אם בסיס הרישום בשעת הקניה מהמוכר אינו מהווה ראיה, כל אירועי הרישום שנעשו אח”כ בין בני הזוג, אף הם אינם מהווים ראיה, שאם אין לנו ראיה על בעלות המערער מהרישום, כל פעולת העברה שביצע, אינה מהווה ראיה על בעלות המקבל. “

לכאורה השינוי שנעשה ברישום הוא ראיה על הבעלות, שהרי הדבר דומה לרישום כל שם “ריש גלותא” שלאחר מכן שונה לרישום על שם שני הצדדים – כאשר הצדדים כבר נשואים. מדוע נטיל ספק ברישום כאשר הוא שונה ואפשר היה לשנות לגמרי ולרשום את כל הדירה על שם האישה? טענת האישה שהסכמתה הייתה מתוך לחץ ולכל הפחות להציל חצי – לא הוכחה. כאשר מנגד טענת האיש הייתה שבקשת האישה הייתה שיכתוב צוואה לילדיה אחרי 120 כיוון שלו אין ילדים.

אולם עצם הסילוקשל המשכנתא באופן בלעדי ע”י האישה יש בומן הראיה לבעלות האישה, שהרי אין ספק שהאישה הביאה יותר ממחצית מסכום הדירה בתשלום מזומן. והסברא נותנת שהרישום מחצית השנייה על שם הבעל נובעת בין היתר מנשיאתו של הבעל בעולהתשלומים, דבר שבפועל לא קרה.

אשר על כן אני מצטרף לפשרה שקבע הרה”ג בן יעקב.

הרב אליעזר איגרא – דיין

לאור האמור קובע בית הדין כדלהלן:

1. בית הדין מקבל את הערעור – בחלקו.
2. הדירה תרשם 70.8% ע”ש המשיבה, ו 29.2% ע”ש המערער.
3. החל ממועד מתן פסק דין זה, (ולא ממועד הגירושין), תחל המשיבה לשלם למערער דמי שימוש בגין חלקו בדירה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד’ באייר התשפ”ד (12/05/2024).

הרב אליעזר איגראהרב שלמה שפירא הרב צבי בן יעקב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

ב”ה

תיק ‏986268/5

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב צבי בן יעקב

המערער:       פלוני

נגד

המשיבה:       פלונית )

הנדון:השתתפות בקניית דירה בחלקים שאינם שווים כיצד חולקים את הריווח

פסק דין