עו"ד נזיקין פסקי דין

• עניינו של פסק דין זה הוא עתירת התובע לפיצוי כספי וכן למתן צו מניעה בגין הפליה אסורה “מחמת דת או מחמת קבוצה דתית”. התובע נכלל במועדים הרלוונטיים על ציבור הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. התובע הפנה לארבעת אירועי נטוורקינג (“רישות”) עם סטודנטים זרים מסין אליהם הוזמן לדבריו על ידי האוניברסיטה כאשר כל האירועים התקיימו במסעדות שאינה כשרה ובהן מאכלים “שאנשים שומרי כשרות אינם מורשים על פי ההלכה לאכול”.

עורך דין מומלץ

• התובע פנה לשווא פעם אחר פעם לאוניברסיטה, ובהמשך אף לדיקאן הפקולטה לניהול, לנשיא האוניברסיטה ולרקטור האוניברסיטה. התובע הפציר, ביקש ואף דרש לקיים האירועים ולדבריו לכל הפחות אחד מהם, במסעדה כשרה. למרות פניות התובע לא נמצאו מסעדות כשרות ואף לא חיפשו מסעדות כשרות בעיר תל אביב ובסביבותיה. ארבע פעמים הוחלט על מסעדות לא כשרות מתוכן שלוש פעמים הוזמנו הסטודנטים לאותה מסעדה, פעם אחר פעם. “התרנגול הכחול” שמה. לאחר שהובאו הראיות התברר שאותה מסעדה זוכה וזכתה להזמנות נוספות גם בעבר. ענין זה וריבוי הפניות דווקא למסעדה אחת אפשר וגם הוא מעורר סימני שאלה אך אינו מנושאי פסק דין זה.

• במהלך הדיון התברר ששאלת כשרות המסעדות אפילו לא נבחנה על ידי האוניברסיטה. לא בטרם פניית התובע ואף לא לאחר מכן. אפילו לא נערכה עבודת מטה, בחינה, או ישיבה בה התקבלה החלטה לערוך את הארוחות במסעדות אלה. הובהר שאין זה אחד מהקריטריונים. שהדבר איננו “פקטור” ובכלל ש”האוכל עצמו חסר משמעות”. כלומר, על פניו אין מדובר בהחלטה מושכלת של האוניברסיטה אשר על פי שיקוליה הגיעה למסקנה שיש לקיים את כל הסעודות במסעדה לא כשרה. האוניברסיטה אשר מקפידה על כשרות בכל המסעדות בקמפוס, דבקה בכך שאין מדובר בפעילות המשויכת לה ושאין כל חובה לערוך את הארוחות במסעדה כשרה.

• כעולה מכתב התביעה, עריכת כל אירועי הרישות (נטוורקינג) במסעדות לא כשרות, הדירו את התובע מאירועים אלה. העובדה שהתובע לא יכול היה להשתתף בסעודות מטעמי דת – מהווה לטעמו הפלייתו על רקע דת, בניגוד לדין ובניגוד לאיסור ספציפי הקבוע בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים – תשס”א – 2000. עוד טען התובע, בין היתר, לקיומה של עוולה חוקתית ולהפרת חובה חקוקה.

• האוניברסיטה מתייחסת לפניותיו בכתב של התובע ולתביעה עצמה כאל בריונות פסולה ומקוממת

• הנתבעת טוענת שיש לדחות את התביעה, טוענת שאין מדובר בפעילות של האוניברסיטה וכי התובע יכול היה להשלים לימודיו גם ללא השתתפות במפגשים אלה. עוד מעלה הנתבעת טענות שונות אליהן יתייחס פסק הדין.

• אך לא רק זאת. בעוד התובע ביקש לקבל זכויות שלטעמו הוא זכאי להם הרי הנתבעת לא היססה להאשים אותו דווקא בבריונות. וכך למשל ציינה הנתבעת בפתח סיכומיה (סעיף 2, ההדגשות אינן במקור) – “תובענה זו היא ניסיון בריוני, פסול ומקומם, להכתיב לאוניברסיטה ולכלל הסטודנטים – לרבות לסטודנטים זרים המממנים את אירועי הרישות מכיסם – את אמונתו האישית של התובע ושל תנועת נאמני תורה ועבודה”. כך.

כאן ייאמר שאין חולק על כך שפניות התובע התמצו בכתב, בהגשת התביעה ובאמור בתביעה. בפניותיו וכן בתביעה ביקש התובע להגן על אינטרס שלטעמו הוא לגיטימי. נראה שהגדרת התובע כבריון אינה במקומה.

• שני הסעדים הנדרשים (פיצוי כספי על סך של 100,000 ש”ח ומתן צו מניעה)

התובע עותר לשני סעדים:

• פיצוי כספי – פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪, פיצוי נזיקי תוך הפניה בין היתר להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים – תשס”א – 2000 (להלן: “חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים”).

• צו מניעה – מתן צו מניעה האוסר “על הנתבעת להפלות בין תלמידיה בדרך של עריכת אירועים מהסוג המתואר בכתב התביעה כמו גם כל אירוע אחר הנמצא בזיקה ישירה לפעילות האוניברסיטה במסעדות לא כשרות”.

2. מי ומי בהליך – בעלי הדין ושני העדים שנחקרו
   • התובע הוא מי שהיה במועדים הרלוונטיים לתביעה סטודנט באוניברסיטת תל אביב ללימודי תואר שני במנהל עסקים בפקולטה לניהול (להלן: “התובע“).

• הנתבעת היא אוניברסיטת תל אביב, מוסד להשכלה גבוהה (להלן: “האוניברסיטה/הנתבעת“).

• במהלך הדיון העידו שניים:

• מטעם התביעה העיד התובע עצמו.
• מטעם האוניברסיטה העיד מר אודי אהרוני שהציג עצמו כמנהל תכניות DBI בפקולטה לניהול ע”ש קולר של האוניברסיטה וכן מנכ”ל עמותת לה”ב לימודי הכשרה בניהול ומנכ”ל להב פיתוח מנהלים בע”מ (חל”צ).

3. השאלות העיקריות בהן יעסוק פסק הדין

במסגרת הדיון בפסק הדין תובא התייחסות לשאלות הבאות:

• ראשית – האם הפעילות אליה התייחס התובע היא פעילות השייכת לאוניברסיטה והאם קמה לו זכות להשתתף בה? התשובה לשאלה זו חיובית, כפי שעולה משורה ארוכה של נימוקים שיובאו בסעיף 7 להלן.

• שנית – האם הבקשה לערוך אירוע או אירועים במסעדה כשרה היא כה מופרכת? כך בכלל וכך למשל באוניברסיטה שמקפידה שכל המסעדות בתחומה יהיו כשרות. כלומר מודעת לרגישות שבכשרות. כיצד יש להתייחס לכך שהאוניברסיטה אפילו לא התייחסה לשאלה זו, גם לא לאחר פניית התובע? לכך תובא התייחסות בסעיפים 8 ו-9 לפסק הדין.

• שלישית – האם העובדה שמבחינת “דת” התובע לא יכול היה לסעוד במסעדות שאינם קשורות, מקימה עוולה של הפליה על רקע “דת” כמשמעה בחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים. על כך בסעיפים 10 ו-11 לפסק הדין.

4. תוכן עניינים ותמצית פסק הדין
   • טענות הצדדים יובאו בסעיפים 5 ו-6 לפסק הדין.

• הפעילות המתוארת בתביעה היא פעילות המשויכת לאוניברסיטה, לעניין זה יובאו בסעיף 7 לפסק הדין שישה נימוקים:

• על כך שהפעילות משויכת לאוניברסיטה למדים מכתב ההגנה וכן התצהיר מטען האוניברסיטה – ור’ סעיף 7.2 (א) לפסק הדין.
• האוניברסיטה אף קיבלה תמורה ישירה בגין האירועים – על כך בסעיף 7.2 (ב) לפסק הדין.
• המזומנים הם סטודנטים לתואר שני הלומדים באוניברסיטה – ור’ סעיף 7.2 (ג) לפסק הדין.
• מרצה מטעם האוניברסיטה הזמין את הסטודנטים לאירועים – ור’ סעיף 7.2 (ד) לפסק הדין.
• הסטודנטים הוזמנו להיות בין אורחי האוניברסיטה ולא בין אורחי הסטודנטים הזרים – על הבחנה זו יורחב בסעיף 7.2 (ה) לפסק הדין.
• גם פרסומי האוניברסיטה מקשרים עצמם לאירועים – ועל כך בסעיף 7.2 (ט) לפסק הדין.

• הבקשה לערוך את האירועים, או לפחות אחד מהם, במסעדה כשרה – אינה כה מופרכת ונובעת מציוויי דת שאינם זרים לקהל היהודי והמוסלמי. לעניין זה יורחב בסעיף 8 לפסק הדין, במסגרתו יובאו הדברים הבאים:

• גם האוניברסיטה החילה על עצמה מצוות כשרות, ולעניין זה ר’ סעיף 8.2 לפסק הדין.
• ההחלטה לערוך האירועים במסעדות לא כשרות תוך הדרת התובע ודומיו, אינה פרי מחשבה מושכלת. ההחלטה, כפי שעולה מדברי המצהיר מטעם האוניברסיטה נובעת מהתעלמות מכוונת. שאלת הכשרות שהביאה להדרת התובע ודומיו כלל לא נשקלה. על כך בסעיף 8.3 לפסק הדין.
• הבחירה במסעדות לא כשרות הייתה בחירה מודעת. אין מדובר בהחלטה עצמאית של קבוצת סטודנטים מסין, על כך בסעיף 8.4 לפסק הדין.

• התובע פנה אל האוניברסיטה פעם אחר פעם. על פניות התובע והתשובות שקיבל יורחב בסעיף 9 לפסק הדין.

• קיומם של כל האירועים, ללא יוצא דופן, במסעדות לא כשרות (שלושה מתוך ארבעה במסעדת התרנגול הכחול) הדירה את התובע והפלתה אותו על רקע דתו. על כך יובא הדיון בסעיף 10 לפסק הדין.

• קיומם של כל האירועים, ללא יוצא דופן, במסעדות לא כשרות הן הפרת הוראות חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים – על כך יורחב בסעיף 11 לפסק הדין ובמסגרתו יובא הדיון בנושאים הבאים:

• האוניברסיטה כמעניקה שירות ציבורי והתייחסות ל”שירותי חינוך” כמשמעם בחוק, על כך יורחב בסעיף 11.1 לפסק הדין.
• דיון באיסור להפלות השירות הציבורי על רקע דת יובא בסעיף 11.2 לפסק הדין.

• דיון בסעדים הנדרשים וכן סוף דבר המחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי כספי וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד יובאו בסעיפים 12 ו-13 לפסק הדין

חלק שני – טענות הצדדים

5. תמצית טענות התובע
   • התובע היה במועדים הרלוונטיים סטודנט לתואר שני אצל הנתבעת אשר קיימה אירועים משותפים של סטודנטים ישראלים וזרים במסעדות לא כשרות. התובע טוען שבפועל, הוא הודר מאירועים אלה בשל קיומם במסעדות לא כשרות, וזאת למרות פניותיו לנתבעת.

• התובע טוען שהאירועים נשואי התובענה התקיימו באחריות האוניברסיטה ומטעמה. לטענתו, ההחלטה על עריכת האירועים במקומות לא כשרים נתקבלה בצורה מודעת ומכוונת תוך מתן תשובות שליליות לבקשות חוזרות של התובע להימנע מכך. תשובות אלה, לשיטתו, נמסרו לתובע במענים בוטים ופוגעניים, גם בפן האישי.

• התובע הוסיף שעריכת אירועים במסעדות לא כשרות מעמידה את הסטודנטים שומרי הכשרות בסיטואציה מורכבת מבחינה הלכתית ומצפונית ולמעשה מדירה אותם מהאירוע. הוא אף טוען שמעשי האוניברסיטה נעשו מתוך מודעות ו/או כוונה ולחלופין מתוך רשלנות.

• לטענת התובע הדרה זו עולה כדי הפליה מחמת דת או מחמת השתייכות לקבוצה דתית מכוח סעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000 מכיוון שהאירועים נשואי התובענה עולים כדי “שירות ציבורי” כמשמעותי בסעיף 2(א) לחוק.

• עוד ציין התובע שמכיוון והנתבעת היא מוסד להשכלה גבוהה הממומן על ידי המדינה, חלים עליה כללי המנהל הציבורי ובתוכם החובה לנהוג בשיווין בתלמידיה. נוסף על כך, חלה עליה החובה להבטיח מזון כשר לתלמידיה נוכח היותה מוסד ציבורי ישראלי ומכוח מעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. משכך, פעולותיה עולות כדי עוולה חוקתית ועוולת הפרת חובה חקוקה.

• התובע עתר לסעד של פיצוי כספי וכן מתן צו מניעה – כפי שפורט בסעיף 1.3 לעיל.

6. תמצית טענות הנתבעת
   • הנתבעת טוענת שלא הפלתה את התובע, לא הפרה את הוראות חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים ולא פעלה בניגוד לחובה המוטלת עליה ולכן יש לדחות את טענות התובע.

• הנתבעת טענה שהשתלמויות, דוגמת השתלמות הסטודנטים מסין, ממומנות על ידי האוניברסיטאות הזרות או המשלחות שמגיעות. הנתבעת הודתה לצד זאת לקשר בין ההכנסות מההשתלמויות והאירועים לבין האוניברסיטה וציינה שההכנסות ממפגשים אלה מועברות לפקולטה לרבות הסטודנטים ובכללם התובע.

• לבקשת האוניברסיטאות הזרות ובהתאם לסיכום איתן, במסגרת השתלמויות אלה נערכים אותם אירועים עם ישראלים. האוניברסיטה אמנם הפנתה את ההזמנות לסטודנטים אך לטענתה דרישת המשלחות הזרות אינה מחייבת פעילות רישות (נטוורקינג) עם סטודנטים דווקא. כך או כך ההזמנות לאירועים הופנו לסטודנטים בפקולטה לניהול של האוניברסיטה, כפי שיתואר להלן.

• הנתבעת תיארה כיצד לקראת כל אירוע נשלחת הזמנה לשתי כיתות של סטודנטים בפקולטה לניהול של האוניברסיטה. זאת, מכיוון שבאופן כללי הפרופיל של סטודנטים לתואר שני בניהול יהיה דומה לפרופיל של חברי המשלחות הזרות, ונוכח העובדה שרשימות התפוצה זמינות למרצה אשר מנהל את התכנית מטעם האוניברסיטה. הנתבעת טוענת שאירועים אלה הם לא אירועי חובה או רשות מטעם האוניברסיטה. לטענתה האירועים אף אינם חלק מתכנית הלימודים מכיוון שהאחראים עליהם הם המשלחות הזרות שמגיעות, דבר שלטענתם לאוניברסיטה אין שליטה עליו.

• הנתבעת הפנתה לכך שבהזמנות שהפקולטה מפנה לסטודנטים נרשמו המילים – “להיות בין אורחינו”. ממילים אלה, לטענתה, ניתן להבין שמדובר בתכנית חיצונית לפעילות הלימודים. בנוסף, בין השאר, הסטודנטים נתבקשו לציין פרטים כמו תיאור תחום עסקי ותפקיד וגם מכך ניתן ללמוד שההזמנות נשלחו לסטודנטים שלא בכובעם כסטודנטים אלא כמי שהפרופיל העסקי שלו עשוי להיות רלוונטי לעניין.

• באשר למקום בו נערכים האירועים, מסרה הנתבעת שבחירת המיקום נעשית על בסיס שיקולים ענייניים ובהתאם לדרישת המשלחות. בין השיקולים נמנים שיקולי קרבה למלון בו המשלחת משתכנת, מגוון המנות הראשונות שהמסעדה מציעה, גודל המסעדה וזמני הפעילות שלה.

• הנתבעת טוענת שבחירתו של התובע להגביל עצמו מלאכול מזון שאינו כשר, דומה להעדפות כמו טבעונות/צמחונות/כשרות מסוג אחר. העדפות אלה הן עניין אישי של מי שצו מצפונו מורה לו כך ולא יעלה על הדעת שהאוניברסיטה חבה בחובה סטטוטורית כלשהי להתאים את עצמה לצו מצפונו. אין כל סימוכין לחובה שבדין מטעמה על האוניברסיטה להבטיח מזון כשר לתלמידים. כבר מיד ייאמר שבכך התעלמה הנתבעת מהחובה החקוקה למנוע הפליה על רקע דת, בעוד לא קיימת חובה חקוקה המתייחסת לצמחונות/טבעונות או כל העדפה אחרת.

• הנתבעת אף ציינה שלמרות שאין זה מחובתה, הוצעו לתובע מספר דרכים בהן יוכל ליהנות מהארוחה שבאירוע בנוסף להשתתפות במפגש כגון מנה צמחונית אישית או מנת דג עטוף בנייר כסף, דרכים שאומצו בעבר על ידי תלמידים שומרי כשרות.

• לטענת הנתבעת ביסוס התביעה על הגדרת האירועים כ”שירות ציבורי” כהגדרתו בסעיף 2(א) לחוק איסור הפליה משוללת יסוד ואין ההגדרה שבסעיף מתאימה כלל. משכך, גם סעיף 3 לחוק איסור הפליה לא מתאים לעניינינו. בנוסף מציינת לטענתה, גם אין כל יסוד לטענות התובע בעניין פעולה בניגוד לכללי המנהל הציבורי.

אין באמור לעיל כדי להביא מלוא טענות הצדדים אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.

חלק שלישי – דיון והכרעה

7. הפעילות המתוארת בתביעה היא פעילות המשויכת לאוניברסיטה (שישה נימוקים לכך)

• פסקת מבוא והתייחסות לכך שאפילו אם הפעילות אינה הכרחית להשלמת לימודים, עדיין אסור שתהיה מפלה

• פעילות הרישות (נטוורקינג) הופנתה לסטודנטים של הפקולטה לניהול באוניברסיטה. ההזמנות הוצאו לסטודנטים של האוניברסיטה. כפי שיובא להלן, שורה ארוכה של נימוקים מבססים ומחזקים את הקשר בין הפעילות לבין האוניברסיטה.

• הנתבעת טוענת שאין מדובר בפעילות חובה ואף מציינת שהתובע, כמו כל סטודנט, יכול להשלים את לימודיו האקדמיים אף ללא השתתפות בפעילות זו.

• במלוא הכבוד אין בטענות אלה דבר. העובדה שניתן להשלים לימודים אקדמיים ללא השתתפות בפעילות כזו או אחרת של האוניברסיטה – אינה הופכת את הפעילות לכזו שאינה קשורה לאוניברסיטה. במיוחד ייאמר שהעובדה שניתן להשלים לימודים אקדמיים ללא השתתפות בפעילות כזו או אחרת של האוניברסיטה אינה מבטלת את החובה לקיים את הפעילות כדין ולצורך העניין ללא הפליה בין הסטודנטים השונים.

• כך למשל, אם ניטול כדוגמא פעילות רשות של האוניברסיטה אשר תהא חסומה לכניסה לסטודנטים בעלי צבע עור מסוים. אותם סטודנטים בעלי צבע העור המסוים יוכלו להשלים את לימודיהם האקדמית גם מבלי להשתתף בפעילות שנחסמה להם. עדיין חסימת הפעילות לבעלי צבע העור המסוים עלולה להיחשב כהפליה, אפילו אם תתקבל תעודה אקדמית בסוף תקופת הלימודים. ולעניינינו, גם חסימת פעילות בשל מגבלות דת עלולה להיחשב כהפליה, אפילו אם תתקבל תעודה אקדמית בסוף תקופת הלימודים.

• שישה נימוקים המלמדים שהפעילות במסעדות הלא כשרות משויכת לאוניברסיטה

להלן יובאו שישה נימוקים המלמדים שהפעילות במסעדות הלא כשרות משויכת לאוניברסיטה:

• נימוק ראשון משישה לכך שהאירועים משויכים לאוניברסיטה ובאחריותה – כך עולה מכתב ההגנה וכן התצהיר מטעם האוניברסיטה

אירועי הרישות לא מנותקים מפעילות האוניברסיטה. לעניין זה ציינה האוניברסיטה כבר בסעיף 1 לכתב ההגנה וכן בסעיף 5 לתצהירו של מר אודי אהרוני מטעמה (ההדגשות לא במקור):

“עניינה של התובענה שבכותרת הינו באירועי רישות (networking) הנערכים במסגרת השתלמויות למשלחות של סטודנטים זרים ממדינות שונות הנערכות על-ידי הפקולטה לניהול ע”ש קולר של האוניברסיטה וזאת בשיתוף פעולה עם אוניברסיטאות מאותן מדינות. רובן המכריע של המשלחות מגיע מסין, ובהתאם לכך הפקולטה מעסיקה לצורך העניין גם עובדים לטיפול במשלחות שחלקם דוברים את השפה הסינית”

כלומר, מדובר באירועים במסגרת השתלמויות בפקולטה לניהול של האוניברסיטה; האירועים נערכים על ידי הפקולטה לניהול; הפקולטה אף מעסיקה לצורך ארגון האירועים עובדים שמטרתם טיפול במשלחות הסטודנטים הזרים. אין כל רבותא בטענת האוניברסיטה לפיה האירועים ממומנים על ידי המשלחות והאוניברסיטאות הזרות, שכן בכל מקרה מדובר בפעילות האוניברסיטה. יתירה מכך – המימון של המשלחות משמש ישירות לטובת האוניברסיטה ועל כך בפסקה הבאה.

• נימוק שני משישה לכך שהאירועים משויכים לאוניברסיטה –האוניברסיטה אפילו קיבלה תמורה ישירה בגין האירועים

חזקה על האוניברסיטה שהפיקה הכנסות מעצם קיומה של התוכנית בה השתתפו הסטודנטים הסינים. אך מעבר לחזקה זו – הרי ברור הוא שהאוניברסיטה הפיקה הכנסה ישירה מעצם קיומם של האירועים במסעדות בהן ביקש גם התובע להשתתף. כך הבהירה האוניברסיטה כבר בכתב ההגנה וכן בתצהיר מטעמה (סעיף 2 לכתב ההגנה וסעיף 6 לתצהיר שמובא להלן, ההדגשות אינן במקור):

“השתלמויות אלה ממומנות באופן מלא על ידי הכספים המשתלמים על ידי המשלחות/האוניברסיטאות הזרות והן מהוות מקור הכנסה לפקולטה (למען הסר ספק יובהר כי ההשתלמויות אינן ממומנות על ידי תקציבים ציבוריים ו/או שכר הלימוד שמשולם על ידי הסטודנטים הלומדים במכללה) מכספים אלה נהנה בעקיפין גם התובע מר עדי דויטש, שכן יתרות מכספים אלה מועברות לפקולטה לשימושים שונים, לרבות לטובת הסטודנטים הישראלים הלומדים בפקולטה ובכללם התובע (לצורך הדוגמא, בכספים אלו נעשה שימוש לשיפור ושדרוג כתות הלימוד בפקולטה ומתקנים שונים העומדים לשימוש הסטודנטים)”

כלומר – נציג האוניברסיטה מודה שזו הפיקה מאירועים אלה הכנסה כספית. הדבר בוודאי מעיד על מעורבותה  של האוניברסיטה על השייכות בין הסעודות במסעדות שאינן כשרות לבין פעילותה. אין מדובר באירועים התנדבותיים מצד הנתבעת אלא באירועים שהפיקו הכנסות במיוחד הכנסות ישירות מעצם קיומם וזאת מעבר להכנסות עקיפות, מעצם קיום ההשתלמויות לסטודנטים מסין.

• נימוק שלישי משישה לכך שהאירועים משויכים לאוניברסיטה – המוזמנים הם סטודנטים לתואר שני מהאוניברסיטה
• ההזמנות למפגשי הרישות מופנית במיוחד לסטודנטים של האוניברסיטה ובתווך האוניברסיטה הופנו ההזמנות ונשלחו לסטודנטים משתי כיתות לתואר שני בפקולטה לניהול. לעניין זה העיד התובע כך (ע”מ 17, שורות 6-9 לפרוטוקול): “אני קיבלתי את ההזמנות לאירועים האלה מהאוניברסיטה. כל הגורמים ששלחו לי את ההזמנות לאוניברסיטה, לאירועים האלה, הם עובדים של האוניברסיטה. הטייטלים שתחתיהם האנשים שפנו במכתב פנו, הם טייטלים של אנשי סגל באוניברסיטה. הסיבה שפנו אליי כסטודנט באוניברסיטה, שפנו אליי כמוזמן לאירוע, כי אני סטודנט באוניברסיטה“

• הנתבעת, מצידה, ניסתה להמעיט בעובדה שההזמנות הופנו דווקא לסטודנטים בפקולטה לניהול. בנימוק מעט מתפתל מנסה האוניברסיטה לטעון כאילו דרך מקרה ו”מטעמים פרקטיים” הופנו ההזמנות לסטודנטים. כך, דרך מקרה יצא הדבר שפרופיל הסטודנטים לתואר שני בפקולטה מתאים להזמנתם; ודרך מקרה כתובות הדוא”ל של הסטודנטים היו זמינות. ומשכך קרה הרי “מטעמים פרקטיים” הוזמנו הסטודנטים. וכלשון מר אודי אהרוני המצהיר מטעם האוניברסיטה (סעיף 9 לתצהיר) נטען שההזמנות:

“נשלחו לסטודנטים שלא במסגרת לימודיהם בפקולטה אלא כאמור מטעמים פרקטיים. זאת בשים לב שבאופן כללי ניתן לומר שהפרופיל של סטודנטים ללימודי תואר שני בפקולטה לניהול תואם לפרופיל של אלו שחברי המשלחות יהיו מעוניינים להיפגש עמם, ולנוכח העובדה שרשימות התפוצה של כתובות הדוא”ל של סטודנטים אלו שכוללות כאמור כ – 140 מוזמנים פוטנציאליים זמינות לי כמרצה של אותם סטודנטים”

כך או כך – ברור הוא שאין מדובר באירועים רבי משתתפים הפונים לקהל הרחב. האירועים היו ממוקדים למוזמנים מתוך קהל הסטודנטים של האוניברסיטה, ומתוכם ממוקדים לקהל הסטודנטים לתואר שני בפקולטה לניהול. ובמילים אחרות – בוודאי מדובר בפעילות שהופנתה ואף יוחדה לסטודנטים של האוניברסיטה בקבוצת מיקוד ספציפית בה נכלל גם התובע.

• נימוק רביעי משישה לכך שהאירועים משויכים לאוניברסיטה – מרצה מטעם האוניברסיטה הזמין את הסטודנטים לאירועים

ההזמנה לקהל הסטודנטים הממוקד לא נעשתה על ידי גורם חיצוני שאינו קשור לאוניברסיטה. כפי שעולה מתצהירו של נציג האוניברסיטה, הרי הוא כמרצה באוניברסיטה השתמש ב“רשימות התפוצה” אשר כלשונו – “זמינות לי כמרצה של אותם סטודנטים”.

שוב ניתן לראות שההזמנות נעשו מתוך מאגר מידע של האוניברסיטה, ועל ידי מרצה של האוניברסיטה שלדבריו מלמד את אותם סטודנטים וביניהם התובע.

• נימוק חמישי משישה לכך שהאירועים משויכים לאוניברסיטה –הסטודנטים הוזמנו להיות בין אורחי האוניברסיטה ולא בין אורחי הסטודנטים הזרים
• האוניברסיטה הדגישה משום מה את העובדה שבהזמנות צוין ש“הפקולטה מזמינה את הסטודנטים להיות בין אורחינו” (סעיף 9, פסקה שניה לתצהיר מטעם האוניברסיטה). לטעמה של האוניברסיטה, ניסוח זה של ההזמנה מוכיח מיד ש“מדובר בפעילות שהינה במובהק אקסוגנית לפעילות הלימודים בפקולטה”.

• במלוא הכבוד, נוסח ההזמנה אינו תומך בעמדת האוניברסיטה אלא דווקא מוכיח שהיא זו אשר מקושרת ואחראית לפעילות. ודוק – בהזמנה שהופנתה לתובע ולסטודנטים נוספים לא נרשם שמדובר להזמנה על מנת להיות ‘בין אורחי הסטודנטים הזרים/אורחי המשלחת’ – אלא בהזמנה להיות בין אורחי האוניברסיטה, וכלשון ההזמנה – “בין אורחינו”. הדבר אך דומה ומשווה לאירועים שונים שהאוניברסיטה יוזמת ומארגנת לאורך כל השנה ומוגדרים כאירועים של האוניברסיטה.

• נימוק שישי משישה לכך שהאירועים משויכים לאוניברסיטה –פרסומי האוניברסיטה ביחס לאירועים כחלק מחוויית הלימודים
• התובע העיד במפורש שאירועי נטוורקינג עם סטודנטים זרים היו חלק מחוויית הלימודים שהוצגה לו בטרם נרשם ללימודים. וכלשונו (ע”מ 15 לפרוטוקול, שורה 29 ואילך): “…וכשאני הגעתי לאוניברסיטה, והאוניברסיטה הציגה בפניי את התואר, היא הציגה את התואר הזה כתואר עם כל מיני דברים שאני לא אוכל למצוא באוניברסיטאות אחרות. בין הדברים האלה מדובר על זה שהאוניברסיטה תיתן לי חוויה של נטוורקינג, בין לאומיות, וכל הדברים האלה שהאוניברסיטה”

• דבריו של התובע לא נאמרו בעלמא. האוניברסיטה אכן התגאתה ואף שיווקה עצמה בזכות מפגשי הרישות הבינלאומיים כחלק מתכנית הלימודים. כך כתבה בעלון פרסומי שמופץ על ידה לצורך פרסום הפקולטה לניהול תחת הכותרת “בינלאומיות בתל אביב” (ההדגשות לא במקור):

“הכירו סטודנטים מצטיינים מרחבי העולם בתכניות MBA בינלאומיות, במפגשי נטוורקינג עם בתי ספר מובילים למנהל עסקים, בתחרויות, בכנסים…” (

ואכן האוניברסיטה העניקה את האפשרות למפגשי נטוורקינג לקבוצה ממוקדת של סטודנטים עליה נמנה גם התובע. אפשרות שלא הייתה פתוחה לקהל הרחב כמוזמנים – אלא רק לציבור המצומצם שנרשם ללימודי תואר שני בפקולטה לניהול.

הערת מעבר – עד כה דן פסק הדין בכך שהפעילות במסעדות הלא כשרות היא פעילות המקושרת ומשויכת לאוניברסיטה. בשלב זה אפנה לעסוק בשאלה כיצד יש להתייחס לבקשה לערוך את האירועים, או לפחות אחד מהם, במסעדה כשרה. עוד אתייחס להתנהלות האוניברסיטה.

8. הבקשה לערוך את האירועים, או לפחות אחד מהם, במסעדה כשרה – אינה כה מופרכת ונובעת מציוויי דת שאינם זרים לקהל היהודי והמוסלמי

• כללי

• הבקשה לערוך את האירועים, או לפחות אחד מהם, במסעדה כשרה אינה כה מופרכת. הבקשה למזון כשר אינה בגדר העדפה קולינארית כזו או אחרת של התובע. הבקשה למזון כשר גם אינה בגדר העדפה בריאותית כזו או אחרת, או פרי השקפה הנובעת ממאכל אוכל צמחוני או טבעוני.

• הבקשה למזון כשר נובעת מציוויי דת אשר אינם זרים לקהל היהודי ואינם זרים לקהל המוסלמי – שני קהלים המהווים את רוב הציבור במדינת ישראל. יודגש שאין מדובר במצוות עלומות או כאלה המוכרות רק ליודע ח”ן או לכוהני דת הבקיאים בכל רזי המצוות. ההיפך הוא הנכון, ניתן לומר כבידיעה שיפוטית שהעובדה שהדת המוסלמית והדת היהודית כוללות ציוויי כשרות שונים – היא בגדר ידיעה רווחת ונפוצה אפילו בקרב מי ששם עצמו כחופשי ממצוות. גם האוניברסיטה מודעת ומקפידה לאפשר שמירה על מצוות הכשרות לבאים בשעריה ועל כך בפסקה הבאה.

• גם האוניברסיטה החילה על עצמה מצוות הכשרות

• על כך שמצוות הכשרות אינה זרה גם לא לאוניברסיטה, למדים מכך שזו מקפידה שכל המסעדות במסגרת הקמפוס באוניברסיטת תל אביב תהיינה מסעדות כשרות. על כך ניתן ללמוד גם מדברי ב”כ האוניברסיטה אשר הבהיר ש“בתוך הקמפוס כל מערך ההסעדה מחויב עם תעודת כשרות” (ע”מ 1 לפרוטוקול).

• כלומר, סטודנט הלומד באוניברסיטה ולמעשה כל מי שנכנס בשערי האוניברסיטה – אינו יכול לסעוד במסעדות שאינן כשרות. ושוב יודגש שאין מדובר במצב הנובע מהעדפה קולינרית או בריאותית – אלא בציווי דתי ואם תרצה לומר, מגבלה דתית שגם האוניברסיטה נטלה על עצמה.

• האוניברסיטה טענה ואף הדגישה (למשל בסעיף 30 לסיכומיה) כי “אירועי הרישות מתקיימים כאמור מחוץ לגבולות הקמפוס“, כאילו היציאה מגבולות הקמפוס משחררת את האוניברסיטה מהפעילות המשויכת לה וכאילו היא מחויבת רק לבאים בשערי הברזל הפיזיים המוצבים בפתחיה.

במלוא הכבוד אין באמירה זו דבר. העובדה שהאוניברסיטה הכירה בכך שיש לספק מזון כשר בין שעריה, דווקא תומכת בכך שלא מופרך שסטודנט יבקש להשתתף באירועי האוניברסיטה ובהם מזון כששר גם מחוץ לשעריה.

• ההחלטה לערוך האירועים במסעדות לא כשרות תוך הדרת התובע ודומיו, אינה פרי מחשבה מושכלת. ההחלטה, כפי שעולה מדברי המצהיר מטעם האוניברסיטה נובעת מהתעלמות מכוונת. שאלת הכשרות שהביאה להדרת התובע ודומיו כלל אינה קריטריון.

• אילו הייתה האוניברסיטה שוקלת ומחליטה לערוך את האירועים דווקא במסעדות לא כשרות – ניחא. במקרה כזה הייתה ההחלטה פרי מחשבה מושכלת וחזקה על האוניברסיטה שהיו נימוקים טובים באמתחתה. אך האוניברסיטה לא עשתה כך. ההחלטה לערוך את האירועים במסעדות לא כשרות, להבדיל מהמסעדות בקמפוס ותוך אפשרות להדרת ציבור יהודי ומוסלמי התקבלה כלאחר יד. מבלי להתייחס לשאלת הכשרות. לא לפני פניות התובע וגם לא לאחריהן.

• לעניין זה העיד המצהיר מטעם האוניברסיטה ששאלת הכשרות כלל אינה מעניינו וכלל אינה חלק מהקריטריונים שנשקלו. וכך למשל נשאל והשיב (ע”מ 87 לפרוטוקול, שורות 30-33, ההדגשות לא במקור):

עו”ד בנמלך :                      או קיי, אז אתה לא בדקת בדיקת היתכנות, נכון?

העד, מר אהרוני :               הנושא של כשרות לא, עשינו הרבה מאוד אירועים גם במסעדות שהיו כשרות לא בגלל שהן כשרות או לא. אנחנו, יש לנו קריטריונים שהסכמתי שהכשרות היא לא אחת מהן.

              ואין מדובר בפליטת פה או באי הבנה, שכן נציג האוניברסיטה הבהיר פעם אחר פעם שהאוניברסיטה כלל לא התייחסה לשאלת הכשרות. נציג האוניברסיטה אף הבהיר זאת בשאלה ישירה נוספת (ע”מ 92, שורות 19-20 לפרוטוקול):

כב’ הש’ ברקאי :                שאלת הכשרות הייתה פרמטר?

העד, מר אהרוני :               לא.

ונציג האוניברסיטה שב והבהיר ש“מעולם” לא הייתה התייחסות לשאלת הכשרות. נראה שדווקא האוניברסיטה נתנה דעתה רק לשאלת הטעם הקולינארי וחווית האכילה במסעדה, וכך העיד ביחס לבחירת המסעדות באירועים תוך שהוא מייחס לעצמו את בחירת המסעדות (ע”מ 105 לפרוטוקול, שורה 29 ואילך, ההדגשות לא במקור):

“העד, מר אהרוני :            התשובה היא שאם מסעדות יהיו ברמה שלא יהיו בהתאם לדרישות של המשלחות, זה עלול לפגוע בהגעה של המשלחות. מעולם לא דיברנו על כן כשר, לא כשר. מאותה סיבה שלא ערכתי את האירוע הזה גם במסעדה טבעונית. כי סינים אוהבים לאכול בשר, אז לא ערכתי את זה במסעדה טבעונית,”

ואם היה ספק, הרי נציג האוניברסיטה לא היסס להבהיר שאפילו לאחר בקשותיו של התובע – האוניברסיטה התעלמה לחלוטין וכלל לא התייחסה לשאלת הכשרות. וכך נשאל והשיב נציג האוניברסיטה (ע”מ 106 לפרוטוקול, שורות 19 ואילך, ההדגשות לא במקור):

“עו”ד בנמלך :                    אז אני שואל אותך, האם בתקופהשחלפה מאז הפניות של עדי, במהלך השנתיים האחרונות כאשר התובענה הזאת נטושה בינינו, האם ביצעת איזושהי בדיקה, ערכת איזשהו אירוע במקום כשר? בדקת היתכנות של מסעדה כשרה?

…

העד, מר אהרוני :               אני יכול לענות, צריך לשאול את יועצי המשפטי, אנחנו כל הזמן בודקים מקומות אלטרנטיביים, כאשר הנושא של הכשרות כן או לא, הוא לא היה פקטור,

דבריו של נציג האוניברסיטה ברורים וחד משמעיים. האוניברסיטה אכן התעלמה במכוון משאלת הכשרות. האוניברסיטה מקפידה לבדוק “כל הזמן מקומות אלטרנטיביים” כאשר נושא הכשרות “לא היה פקטור”. האוניברסיטה התעלמה לחלוטין משאלת הכשרות גם לפני בקשותיו של התובע וגם לאחריהן. בכך גם התעלמה האוניברסיטה מציבור הסטודנטים המייחס חשיבות לכשרות.

• הבחירה במסעדות לא כשרות הייתה בחירה מודעת. אין מדובר בהחלטה עצמאית של קבוצת סטודנטים מסין

• נציג האוניברסיטה הבהיר שהוא זה שבחר את המסעדות שאינן כשרות. בניגוד לעמדה שניסתה להציג האוניברסיטה – הרי אין מדובר בבחירה של ציבור הסטודנטים הסיני. הבחירה במסעדות שאינן כשרות נעשתה על ידי האוניברסיטה עצמה והנציג מטעמה.

• מדברי נציג האוניברסיטה עלתה תמונה ברורה לפיה האוניברסיטה ולמעשה הוא, היו אלה שמשכו בחוטי הבחירה וקבעו באיזו מסעדות ייערכו האירועים. וכך בשטף הסבריו של נציג האוניברסיטה, הוא הבהיר שבחירת הצעות למסעדות הייתה של האוניברסיטה ושלו עצמו אשר הציע את המסעדות וכלשונו (ע”מ 88 שורות 23 ואילך, ההדגשות לא במקור):

העד, מר אהרוני :               זה לא משהו שהם מכירים. הסינים באוניברסיטת סון יאט סן שנמצאת בשנזן, המשתתף יודע מה זה מסעדה כשרה או לא? אתה נותן להם ידע שלא קיים. אז אני לא פונה אליהם שאני רוצה להחליף להם מסעדה,

ומיד אחר כך הסביר כיצד האוניברסיטה היא זו שמציעה את המסעדות (ע”מ 89 שורה 1 ואילך, ההדגשות לא במקור):

העד, מר אהרוני :               הוא לא יודע מה זה מסעדה כשרה כמו שה-cultural tourאנחנו אומרים לו מה אנחנו מציעים, אנחנו אומרים לו שאנחנו עושים לדוגמה, כמו שאמר כבוד השופט, סיור בירושלים, אבל אנחנו לא,

ועוד מוסיף נציג האוניברסיטה ומבהיר עד כמה הבחירות למיקום האירועים הן בחירות של האוניברסיטה כאשר הנציג הסיני “סומך” על האוניברסיטה:

העד, מר אהרוני :               אנחנו לא, סליחה, כמו שציטט כבוד השופט, בדיוק באותה מידה אני לא אומר לו בירושלים, אנחנו ניסע בשעה 8 למוזיאון, מה אתה אומר אם כן או לא לבקר בכותל או במוזיאון זה או אחר, הוא סומך עלינו שאנחנו נעשה את המיטב בהתאם לצרכים שלו.

ובשלב זה הודה נציג האוניברסיטה שהבחירה במסעדות שאינן כשרות היא בחירה של האוניברסיטה בלבד (ע”מ 89, שורות 10 ואילך – ההדגשות לא במקור):

כב’ הש’ ברקאי :                זאת אומרת הדרישה לכשרות, הדרישה למסעדה הזאת, גם סמך עליכם על הדבר הזה?

העד, מר אהרוני :               הדרישה למסעדה הוא סמך עליי. הוא לא יודע באיזו מסעדה ספציפית אני בחרתי, הוא סומך עליי שזה יהיה בהתאם לדרישות שלהם לאוכל בצורה שמגישים לסינים,

מחקירתו של נציג האוניברסיטה עולה, במלוא הכבוד, שזו פשוט זלזלה בפניית התובע. פעם אחר פעם פנה התובע (ור’ סעיף 9 להלן) ואילו האוניברסיטה סירבה להתייחס לפניותיו. שאלת הכשרות במסעדות (מתוכן שלוש פעמים עוקבות במסעדת התרנגול הכחול) כלל לא הייתה “פקטור”. ולהשלמה אפילו ציין מר אודי אהרוני מטעם האוניברסיטה כאשר נשאל האם נשקלו פתרונות רלוונטיים כך (ע”מ 101, שורה 29 לפרוטוקול):

“לא…לא התעמקנו גם בסיפור כי האוכל עצמו חסר משמעות”

ואידך זיל גמור.

• וכך קרסה גרסת האוניברסיטה כאילו מדובר בפעילות חיצונית, אקסוגנית, שאינה קשורה לאוניברסיטה כלל. התברר שאותה פעילות קשורה היטב לאוניברסיטה. הובהר שהפעילות נעשתה במקומות שנבחרו על ידי האוניברסיטה (“אני בחרתי” כלשון נציג האוניברסיטה). הובהר שהאוניברסיטה במכוון כלל לא התייחסה לשאלת הכשרות, לא לפני בקשות התובע ולא לאחריהן (“הנושא של הכשרות כן או לא, הוא לא היה פקטור”, כלשון נציג האוניברסיטה).

הערת מעבר – משלב זה ואילך יתייחס פסק הדין לפניות התובע אל הנתבעת, לפני כל אירוע. לתשובות אותן קיבל התובע. עוד אתייחס למשמעות עריכת כל האירועים במסעדות שאינן כשרות.

9. פניות התובע אל הנתבעת ותשובות הנתבעת
   • פניה טרם האירוע הראשון – התובע הקפיד ופנה אל האוניברסיטה עוד טרם קיומו של האירוע הראשון. ביום 28/1/2018 פנה התובע בכתב, עוד טרם האירוע הראשון. בתשובה בכתב נמסר לו על ידי גב’ בשם סמדר חייק שהתייחסה אל התובע כאל אישה – “אני מבינה את הבעייתיות. לצערי את האירוע הקרוב לא נוכל להזיז אך אני אשמח להעלות את ההצעה לפעמים הבאות”.

• פניה טרם האירוע השני – התובע פנה אל הנתבעת גם לפני האירוע השני. פעם נוספת התקבלה תשובה מגב’ סמדר חייק והפעם נמסר לתובע שלא ניתן “להזיז את האירוע” וכן נמסר (הפניה כאל אישה במקור) – “אנחנו מציעים לך את האפשרות הזו כאורחת וזו המהות של האירוע. בסופו של דבר הבחירה להגיע היא שלך על שיקולייך השונים”.

• פניה טרם האירוע השלישי ותשובתה הנוזפת וכועסת של האוניברסיטה

גם לפני האירוע השלישי פנה התובע אל האוניברסיטה והפעם קיבל תשובה נוזפת. מר אודי אהרוני אשר גם העיד מטעם האוניברסיטה בהליך השיב בין היתר כך (ההדגשות לא במקור):

“… ההזמנה למפגש אינה חלק מתכנית הלימודים שלך, אין לה כל קשר לשכר הלימוד שאתה משלם, אין כלל חובה להזמין סטודנטים, והדבר נעשה מתוך רצון טוב של חברי המשלחת בלבד, ומבחירה שלי איזה כתות להזמין“.

לאחר שהובהר לתובע שאין לו כל זכות להלין על ההזמנה ושהזמנה נעשית מבחירה של מר אודי אהרוני אף הציעה האוניברסיטה לתובע הצעה המיועדת למי “שפחות מקפידים” ולפיה יאכל “דג עטוף בנייר כסף”. לסיום נמסר לתובע הסבר על “המדינה היהודית” יחד עם נזיפה על כך שהתובע מבקש לרצות את צרכיו האישיים בלבד, וכלשון המכתב (ההדגשות לא במקור):

“רוב מוחלט של האורחים במפגשים הנם חלק מ’המדינה היהודית’, גם אם הם אוכלים אכל במסעדה לא כשרה (להזכירך, כרבע מאזרחי המדינה אינם יהודים אולם הנם אזרחים שווי זכויות) אולם מדינה יהודית אינה הגדרה למדינה דתית, ולכן כל הטיעונים שלך מובילים למעשה לנסיון לכפות את סוג המזון על משתתפים מסין המשלמים ממיטב כספם על הארוחה, ומזמינים ברוחב לב סטודנטים ישראלים לארוחת רישות, ועל משתתפים יהודים הלוקחים חלק בארוחה, וכל זאת על מנת לרצות את צרכיך האישיים בלבד”

• האוניברסיטה ביקשה לשוות לבחירה במסעדות השונות, כבחירה של המשלחת מסין. כל זאת כאשר הוכח בדיעבד, במסגרת ההליך בבית המשפט – שבחירת המסעדה (שלוש פעמים עוקבות מסעדת “התרנגול הכחול”) נעשתה על פי המלצת נציג האוניברסיטה. עוד הוכח, כדברי נציג האוניברסיטה שאנשי המשלחת מסין לא יודעים מה זו מסעדה כשרה והם פועלים בהתאם להמלצה. ואם לא די בכך הוכח זלזול מוחלט בפניות התובע.

• קיומם של כל האירועים, ללא יוצא דופן, במסעדות לא כשרות (שלושה מתוך ארבעה במסעדת התרנגול הכחול) הדירה את התובע והפלתה אותו על רקע דתו

אין מדובר במקרה בו אירוע אחד, או שניים או אף שלושה התקיימו במסעדה לא כשרה. אף אין מדובר במקרה בו האוניברסיטה הפעילה שיקול דעת או החליטה במודע על קיומם של כל האירועים במסעדות לא כשרות. בעניינינו האוניברסיטה התעלמה במפגיע מפניות התובע (וכדברי נציג האוניברסיטה – “לא התעמקנו גם בסיפור כי האוכל חסר משמעות”; “לא פקטור”). בכך פגעה האוניברסיטה בתובע ובציבור שומרי הכשרות. לא רק היהודי. לעניין זה יובאו הדברים הבאים:

• בקשה לערוך אירוע במסעדה כשרה עולה בקנה אחד עם זכותו האישית של אדם ולעניין זה ר’ כבר דברי בית המשפט בע”א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע”מ נ’ תופיק ראבי(מיום 19/5/2003) שם נקבע כך:

“ישנה פגיעה באוטונומיה של הפרט, אף שאין עמה נזק גוף או סכנה ממשית לנזק גוף. לכל צרכן וצרכן העדפות בנוגע למזונותיו, העדפות המבטאות לעתים את האידאולוגיה שהוא מאמין בה כדרך לחיים נכונים או בריאים. אכן, זה שאינו שומר כשרות יוכל לומר לשומר הכשרות: מה קרה אם אכלת מזון שאינו כשר; לא נגרם לך כל נזק. לא זו השקפתו של מי שמבקש לשמור על כשרות או לאכול רק מזון אורגני או מזון דל שומן.”

על ההשוואה וההבחנה בין ההקפדה על מזון כשר לבין, לצורך העניין, הבקשה לאכול מזון דל שומן או העדפות שונות ר’ גם ע”א 8037/06, שי ברזילי נ’ פריניר (הדס 1987) בע”מ(מיום 4/9/2014) וכן בג”ץ 77/02 מעדני אביב אוסובלנסקי בע”מ נ’ מועצת הרבנות הראשי (מיום 5/9/2002) שם נקבעו הדברים הבאים:

“…היו מי שסברו – וניתן להוסיף: בצדק כך סברו – שלא הרי הטעייתו של צרכן בטיבו של עיפרון או בשיעור השומן בגבינה כהרי הטעיה באשר לכשרותו של מזון, והדברים פשוטים.”

כך או כך, ההקפדה לאכול אוכל כשר אינה משום “בחירה אישית” או “העדפה אישית” אלא היא בהחלט מצוות דת המגבילה את השומרים עליה. מצוות דת אשר המחוקק ראה מקום להגן על השומרים עליה מפני הפליה או הדרה.

• האוניברסיטה מבקשת להמעיט בדרישות התובע. לדבריה – “האוכל חסר משמעות”. עוד לדבריה – החשיבות היא באירוע עצמו. ועדיין ההזמנה הייתה לסעודה וכלשון ההזמנה: “אנו מזמינים אותך להיות בין אורחינו ולקחת חלק בארוחת ערב חגיגית“ (נספח 2 לתצהיר התובע, הדגשות לא במקור). קרי, האכילה תוכננה כעיקר האירוע.

• אפילו סברה האוניברסיטה ש“האוכל חסר משמעות”, הרי ניתן היה לצפות שלאחר פניותיו החוזרות והנשנות של התובע תתכבד ותבצע עבודת מטה מסודרת ולא תתעלם מפניותיו. בוודאי לא ניתן לקבל טענה לפיה בכל אזור תל אביב רבתי לא הייתה כל ברירה מאשר לפנות פעם אחר פעם ושלוש פעמים רק למסעדת “התרנגול הכחול”.

• אירועי הרישות נעשו במדינת ישראל, המוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. רבים מאזרחיה היהודים וכן המוסלמים שומרי כשרות ואין זה מופרך שיהיו שומרי כשרות במוסדותיה כגון אוניברסיטה, אשר יצפו לאפשרות כשרה במסגרת פעילות אוניברסיטאית. לעניין זה יפים הדברים מבג”ץ 5016/96 ליאור חורב נ’ שר התחבורה ואח‘ (1997), לפיה:

“ההתחשבות ברגשות הדת ובאורח החיים הדתי הוכרה בעבר – כחלק מתכליתו הכללית של דבר חקיקה – שכן היא התיישבה עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. התחשבות זו מקבלת עתה, לאחר כינונם של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, חיזוק נוסף, בהיותה מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית“.

כאן המקום להדגיש שאפילו האוניברסיטה בתשובתה לתובע התייחסה לכך במפורש ועדיין בחרה לכנות את בקשת התובע לקיים אירוע אחד לכל הפחות במסעדה כשרה כפעולה שנועדה “לרצות את צרכיך האישיים בלבד“.

• קיומם של כל האירועים, ללא יוצא דופן, במסעדות לא כשרות הן הפרת הוראות חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים
  • האוניברסיטה כמעניקה שירות ציבורי – שירותי חינוך, כהגדרתם בחוק
• חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים מגדיר ואוסר הפליה ב”שירות ציבורי”, כאשר המונח “שירות ציבורי הוגדר כך (ההדגשות לא במקור) – “שירות ציבורי” – שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור“.

• האוניברסיטה, כפי שאף היא מגדירה עצמה, נועדה לקיים ולפתח חינוך. לעניין זה ר’ סעיף 1 לפרק הכללי של חוקת של אוניברסיטת תל אביב שם נקבע כך (הדגשות לא במקור):

“אוניברסיטת תל אביב היא מוסד להשכלה גבוהה שהוכר כדין, ומטרתה לקיים ולפתח חינוך, הוראה ומחקר בכל שטחי המדע והתרבות“.

ביחס לכך שבין מטרותיה של אוניברסיטה נכלל גם החינוך ר’ למשל פסיקת בית המשפט בכל הקשור להפרדה מגדרית בלימודים אקדמאיים ולעניין זה אפנה לבג”ץ 8010/16 מלכה נעמה ברזון נ’ מדינת ישראל (מיום 12/7/2021). במקרה זה נדונה הפרדת לימודים אקדמיים בין גברים ונשים  ושם הוזכרו האוניברסיטאות כמוסד חינוכי. לעניין זה ר’ למשל סעיף 52 לפסק הדין והדיון הנרחב בשאלת ההפרדה המגדרית אל מול איסור ההפליה באוניברסיטאות כמוסדות חינוך.

• האיסור להפלות השירות הציבורי על רקע דת

• סעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים קובע כך (ההדגשות לא במקור):

“מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.“

האוניברסיטה העניקה השירות הציבורי תוך שהיא מדירה מתוכה מי שמקפיד על כללי הכשרות קרי כללי הדת היהודית וכן המוסלמית. ההדרה לא נעשתה על בסיס החלטה מובנית, אלא תוך התעלמות מוחלטת משיקולי הכשרות. הנושא כלל לא היווה קריטריון. לא לפני פניותיו ובקשותיו של התובע ולא לאחריהן.

• אדגיש שאילו הייתה האוניברסיטה מפעילה שיקול דעת ומגיעה למסקנה שאין ברירה ואכן נכון לקיים את כל הסעודות במסעדה לא כשרה – ניחא. אולי ניתן היה להתייחס לפעולת האוניברסיטה כאל הפעלת שיקול דעת לפיו הפלית שומרי המצוות היא בגדר הבחנה מותרת כלשהי. אך האוניברסיטה התעלמה במפגיע משיקולים אלה בעודה מספקת שירות ציבורי הפוגע מחמת דת.

• האוניברסיטה כה זלזלה בפניות התובע עד אשר השיבה לתובע במכתב המשתלח משהו בו הצהיר נציג ה7וניברסיטה שהוא יחליט “איזה כיתות להזמין” וכן הטיח בתובע שהוא מבקש לרצות את צרכיו האישיים בלבד. מכתב זה, כמו כל ההתנהלות נעשתה ללא התייעצות, ללא בדיקה מוסדרת, ללא פניה להנהלת האוניברסיטה או לייעוץ משפטי – ור’ תשובת נציג האוניברסיטה בע”מ 99 לפרוטוקול שורה 11.

• עוד אציין שנתתי דעתי להצעה לפיה בעוד כל המוזמנים ישתתפו בסעודה, הרי התובע יאכל דג בנייר כסף. במלוא הכבוד אין בהצעה זו כדי לאיין את ההפליה לה טוען התובע. אין מקום לחייב את התובע לתת בעצמו סימנים תוך שהוא אוכל “בנייר כסף” בעוד כל המוזמנים סועדים במסעדה שנבחרה בקפידה לצורך האירוע. כך בכלל וכך בעיקר כאשר פנייתו של התובע ובקשתו על רקע דתו למזון כשר אינה כה מופרכת, בוודאי לא במדינה בה רוב אזרחיה, היהודים כמו המוסלמים, מודעים למגבלות שבאכילת אוכל כשר.

• בשולי הדברים ייאמר שאפילו תטען האוניברסיטה שההפליה נעשה שלא בכוונת מכוון, לא יהיה בכך כדי להפחית מקיומה. הצד המפלה לא תמיד מבחין בהתנהגותו. לא כך הצד הנפגע.. הפליה בהחלט עלולה להתרחש גם כאשר הצד המפלה כלל לא מפעיל שיקול דעת או לא מתכוון להפלות. הלכה פסוקה היא כי “להיעדרה של הכוונה להפלות אין השפעה על קיומה של ההפליה” ולעניין זה ר’ למשל כבר בבג”ץ 7052/03, עדאללה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נגד שר הפנים (מיום 14/5/2006, סעיף 51 לפסק דינו של הנשיא ברק).

חלק רביעי – דיוןבסעדים הנדרשים וכן סוף דבר

• יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי. אין מקום ליתן צו מניעה
  • הדרישה לפיצוי התובע
• כפי שהורחב לעיל, פעולת האוניברסיטה, הזמנת הסטודנטים לפעילות תוך הדרת התובע וכן הפלייתו על רקע דת מביאים לכך שיש מקום לחייב את האוניברסיטה בתשלום פיצוי. לעניין זה קובע סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה, שניתן לקבוע פיצוי אף ללא הוכחת נזק וזאת עד לסך של 50,000 ₪ לאירוע כאשר סכום זה הוצמד למדד חודש אוקטובר 2000. סכום זה עומד, נכון למועד פסק הדין, על הסך של כ – 70,000 ₪.

• קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק מייחד את חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים כאחד החוקים אשר כולל בתוכו “מנגנון ייחודי לזיהוי הנזק ולפיצוי בגינו במצבי פגיעה חוקתית מובהקת”, ור’ לעניין זה יפעת ביטון, “”כאבים באזור הכבוד” – פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות”, משפט וממשל, כרך ט’ (תשס”ו) 137. להרחבה ר’ גם דפנה ברק ארז, “עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד”, משפט וממשל ט’ (תשס”ו) בע”מ 103.

מנגנון קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק נועד מלכתחילה להתמודד עם המורכבות שבהערכת הנזק הבלתי ממוני לתובע הטוען להפליה, לעניין זה ר’ למשל רע”א 2015/15, מאיר פלבסקי נגד חברת מקור הפורמיקה בע”מ (מיום 4/8/2016).

• בעניינינו הופלה התובע בהתנהלות אחת ובה ארבעה מופעים. ארבע סעודות במסעדות לא כשרות, כאשר כלל לא נשקלה האפשרות לחפש בכל אזור תל אביב מסעדה כשרה אליה ניתן יהיה להזמין את ציבור הסטודנטים היהודי והמוסלמי משנטל על עצמו עול מצוות.

ביחס לסכום הפיצוי, ניתן להפנות לסקירה הנרחבת של פסיקת בתי המשפט ביחס לפיצויים  מכח חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים כפי שהובאה למשל בתא”מ (בית שמש) 31641-03-17, מוקד רפואי ביתר נגד גל ביתר שירותי פרסום והפקות (מיום 27/5/2018, השופטת מ’ אב-גנים ויינשטיין).

במסגרת קביעת הפיצוי בהליך כאן שקלתי את אופי ההפליה, את היקפה, את ההתנהלות לאחר שהתובע פנה בכתב לאוניברסיטה וההתעלמות בפועל ממצוקתו כפי שהובעה; התעלמות אשר הביאה לכך שהאוניברסיטה אפילו לא התייחסה למצוקתו של התובע ולשאלת הכשרות כאל קריטריון שיש לדון בו. לאחר כל האמור לעיל אני קובע שיש לחייב את האוניברסיטה בתשלום פיצוי בסך של 30,000 ₪, כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

• הדרישה לקביעת צו מניעה

• אין מקום לקבוע צו מניעה גורף אשר יאסור “על הנתבעת להפלות בין תלמידיה בדרך של עריכת אירועים מהסוג המתואר בכתב התביעה כמו גם כל אירוע אחר הנמצא בזיקה ישירה לפעילות האוניברסיטה במסעדות לא כשרות”.

• צו מניעה גורף אשר יקבע מסמרות לעתיד ביחס לכל אירוע ואירוע של האוניברסיטה, הוא כבר בגדר התערבות מנהלית בשיקול הדעת של האוניברסיטה בניהול פעילותה. שיקול דעת שבעניינינו כלל לא הופעל, כשנושא הכשרות כלל לא היה חלק מקריטריונים כמו גם פניותיו של התובע. על כך כבר הורחב לעיל.

יש להיזהר פן ייקבע כעת צו המגביל לעתיד ולכל מקרה, את פעילות האוניברסיטה. יש להיזהר פן ייקבע צו גורף ביחס ל”אירועים מהסוג המתואר” – זאת מבלי להתייחס לכל מקרה לגופו ולכל פעילות שתהיה.

13. סוף דבר

לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום,  י”ד סיוון תשפ”ב, 13 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

ת”א15566-11-18דויטש נ’ אוניברסיטת תל אביב

לפני כבוד השופטאביים ברקאי

התובע:

עדי דויטש

נגד

הנתבעת:

אוניברסיטת תל אביב

פסק דין