פלילי פסקי דין חשובים

הנדון:היחס שבין דין ‘אישה רעה’ לבין ‘יצאו הגירושין הימנה’

עורך דין מומלץ

נימוקי פסק הדין

אקדמות מילין

לפנינו עמדה תביעת כתובה של התובעת-האישה, על סך 1,000,001 ש”ח ולעומתה בקשת האיש לדחות את התביעה.

ביום כ”א במרחשון התשפ”ג (15/11/2022)הכריעבית הדין בתביעה ופסק כדלהלן:

• תביעת הכתובה ותוספתה של האישה מתקבלת חלקית.
• בגין תביעת הכתובה ותוספתה, בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 80,000 ₪.
• סכום זה יעביר הנתבע לתובעת בתוך שלשים יום.

פסק הדין נחתם ע”י שלושת דייני ההרכב דנן.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאוני למסקנה האמורה. יודגש כי נימוקים אלו הן על דעתי האישית ואינם בהכרח מחייבים את חבריי להרכב.

הצדדים התגרשו בתאריך 13.06.21.

יוער, כי כבר ניתן פסק דין בתיק זה בעניין טענה מקדמית של הבעל שיש לפוטרו מכתובת האישה לנוכח הסכם ממון שנכרת ביניהם טרם הנישואין, כאשר בסופו נפסק לדחות את טענת האיש ולהותיר את תביעת הכתובה על כנה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הגדול, שהחליט לדחות את הערעור, עד שיינתן פסק דין סופי בעניין חיוב הכתובה.

פסק דין נוסף ניתן ביום 07.06.21 לחיובו של האיש בגט ודחיית בקשתו לעכב את מתן הגט עד לקבלת פסק הדין בעניין הכתובה.

כבר בשלב זה ייאמר ברורות, כי תיק זה שונה במהותו ואיננו דומה לתיקים אחרים, ולא רקעקב השתלשלות האירועים ופסקי הדין המהותיים שנתנו בו, אלא בעיקר לנוכח תהפוכות מצד לצד, והתהום הפעורה שבין הצדדים, רמת המעשים החמורים שנעשו בו איש כלפי רעהו שאיננה מביישת נורמת התנהגות המוכרת ב’עולם התחתון’ הכוללות: שוחד, פיתויים, בגידות, אלימות, ועוד. תחושת מלחמה של ממש ברמות קיצוניות שאינם מקובלות בכל קנה מידה זוגי, אלימות מילולית קשה ביותר כשלעיתים הגיעה אף לאלימות פיזית. לאורך כל הדרך, כל צד נאחז בקרנות המזבח ומוציא ממיטב כספו אונו ומרצו במלחמת קודש זו, כשהדברים מגיעים לפרסום במדיה התקשורתית, פתיחת תיקים במשטרה וכו’.

יש לציין, שאף בעת כתיבת שורות אלו – כשנה ויותר לאחר גירושי הצדדים – עדיין מגיעים בקשות ממי מהצדדים על גילויי אלימות פיזית בין הצדדים, סביב הסדרי השהות עם הקטין.

כמובן שכל צד מאשים את זולתו בפירוק הנישואין, כשדבר זה משליך ישירות על החיוב בכתובה, ועל כך נסוב פסק הדין.

השתלשלות האירועים בתיק

הצדדים נשאו בתאריך … כשלבעל אלה נישואין שניים ולאישה נישואין ראשונים. מנישואין אלה נולד בנם של הצדדים כיום בן שש.

הצדדים התגרשו בתאריך ג’ תמוז תשפ”א 13.06.21, רק לאחר תהליך ארוך, כשבסופו בתאריך 07.06.21 נאלץ בית הדין להוציא כנגד האיש פסק דין לחיוב בגט.

לתועלת הדברים ובכדי שלא להאריך, אציין בקצרה את השתלשלות האירועים כפי שהעליתי בפסק הדין הקודם לחיובו של הבעל בגט, וכדלהלן:

*הצדדים נישאו זה לזה כדמו”י בתאריך …. שלשה חדשים לאחר מכן הצדדים כבר נפרדו.

*בתאריך ….. – הגיש הבעל תביעת גירושין וטען שהוא מואס באישה אך האישה סירבה לקבל גט.

*בתאריך …… הגישה האישה תביעה לשלום בית כשמנגד טענה כל העת שבעלה בוגד בה.

* בפסק דינו של בית הדין(בהרכבו הקודם), מיום 17.06.18, חויבה האישה בגט. האישה ערערה לבית הדין הגדול וערעורה נדחה תוך כדי התרשמותם של בית הדין הגדול שאכן הקרע בין הצדדים בלתי הפיך. תיק זה נסגר ביום 25.06.18.

*ביום 02.07.18 פתחה האישה תיק תביעת כתובה.

*ביום 13.07.20 נפתח תיק תביעת גירושין הפעם ע”י האישה, אך כאמור התהפכו היוצרות והבעל סירב לגרש את האישה עד שבית הדין ידון בתביעת הכתובה של האישה.

* התנהלו בפנינו מס’ דיונים שכללו חקירות הצדדים ועדויות משני הצדדים, עד שהבעל החליף עו”ד והועלתה טענה מקדמית לדחיית תביעת הכתובה לנוכח הסכם ממון שנחתם בין הצדדים טרם נישואיהם וויתור האישה על כתובתה מחמתו.

*בתאריך 29.12.20 ניתן פסק דין בהרכב דידן הדוחה את הטענה הנזכרת ומותיר את ניהול התביעה על כנה.

* פס”ד זה עורער בבית הדין הגדול ובתאריך 28.01.21 דחה בית הדין הגדול את הערעור בשלב זה עד לפס”ד סופי בעניין הכתובה.

עתה עסקינן בתביעת הכתובה עצמה, כשלדברי האיש האישה איננה זכאית לכתובתה כלל.

טענות הצדדים

הנה בעוד שהאישה עומדת על זכותה לקבל את כתובתה ותוספתה, הרי שהאיש דוחה מכל וכל את טענותיה.

כפי שהוזכר, הצדדים נידונים בפנינו כבר משנת 2016 בהליך ארוך ומתמשך, כשלאורך כל הדרך נטענו טענות הדדיות הקשורות לחיוב הכתובה. משכך, ובכדי לקבל תמונה מלאה וברורה, אעלה את טענות הצדדים בהתאם להשתלשלות האירועים בתיק ולפי הסדר הכרונולוגי – הגם שבתביעת הכתובה, האישה היא התובעת.

תחילה אביא את טענות האיש בתביעת הגירושין (הראשונה)בשנת2016, כשבתביעה זו כאמור נאלץ בית הדין בתאריך 17.06.18 להוציא פס”ד לחיוב האישה בגט.

לאחר מיכן אביא את טענותיו של האיש בתביעת הכתובה הנוכחית של האישה שהוגשה בתאריך 02.07.18, כשלאחר מיכן מצטרפת תביעת הגירושין (השנייה) של האישה שהוגשה על ידה בתאריך 13.07.20, שכאמור הפעם, האיש סירב להתגרש, ובית הדין הוציא כנגדו פס”ד לחיוב בגט.

טענת האיש

בתאריך 26.06.2016, העלה האיש בכתב תביעתו לגירושין כי יש לחייב את האישה בגירושין מאחר שעזבה את הבית כמה פעמים ובפעם אחת הלכה לידיד שלה בשעה מאוחרת. בדיון מתאריך 7.12.2016 חזר האיש על טענותיו. האישה ביקשה שלום בית.

גם בדיון בתאריך 07.12.2016 נאמרו דברים ברוח דומה (שורות 13-22):

הבעל: לאחר החתונה גליתי דברים עליה. חודש לאחר החתונה הייתה אצל גבר זר בבית עד לשעה מאוחרת, הילדים שלי מנישואים הקודמים אמרו לי שאמרה להם אני אצל ידיד שלי ואנו מתגרשים.

האישה: היה ריב בינינו והלכתי עם חברה שיצאה עם גבר, והבאתי לו שעון מתנה שקנינו לו אני ובעלי, והיינו רק תחת הבית.

הבעל: לאחר החתונה גיליתי שיש לה עבר פלילי עשיר. פחות מחודש לפני החתונה סיפרה לי שהיא יצאה עם העבריין פ’, וחודשיים לאחר החתונה התגלה לי שיש לה עבר פלילי ויש לה תיקים במשטרה. היא הורחקה כמה פעמים על ידי קצין משטרה מהבית בגלל אלימות . כל הבקשה שלה למזונות זמניים זה הכול שקרים. היינו נשואים שלושה חודשים עד לקרע.

בית הדין: אתה רוצה להתגרש והיא רוצה שלום בית אז מה עושים.

הבעל: היא לא רוצה שלום בית היא רוצה כסף. היא עזבה את הבית פעמיים.

בית הדין כתב בהחלטתו שהצדדים יגשו ליחידת הסיוע לבדיקת עתיד נישואיהם ואכן בתאריך 05.01.2017 הוגשה הודעה מטעם יח”ס, כי הצדדים ינסו לחזור לשלום בית עם הגשת נספח להסכם הממון שנחתם לפני הנישואים.

לאחר כמה חודשים בלבד ביקש האיש מועד לדיון בתביעתו לגירושין.

האיש טען בפנינו ובסיכומיו [מתאריך 11.03.2019] כי כבר מתחילת נישואיהם האישה דרשה כל העת להתגרש, היא הייתה אישה רעה שנהגה לקלל את הוריו בפניו, הייתה אלימה כלפיו ומתנהגת באגרסיביות. היא ביזתה אותו ברבים באופן קבע, ונהגה לכנותו בעיני חבריה בשם ‘היטלר’.

לדבריו, כבר בתחילת הנישואים התברר לו כי לאשתו הצעירה יש עבר פלילי וקשר עם עבריינים, תיקים במשטרה וכו’. לדבריו, במספר הזדמנויות האישה פעלה כנגד האיש אם זה בתלונות סרק במשטרה וברשויות הרווחה על אלימות כנגדה ונגד בנם הקטין.

אך מעבר לכל מצביע האיש על השיא מבחינתו ברוע ליבה ומעשיה הנפשעים, בכך שהיא שלחה אליו נערת פיתוי על מנת שתביים מעשה אונס ובכך תגרום להפלילו. מבחינתו כלו כל הקיצין ולכן רצה להתגרש. הסיבה היחידה שבגינה סרב האיש בשנים האחרונות לגירושין, הייתה תביעת הכתובה וכפי שבית הדין התייחס אליה בפסק דין בעניין.

בסיכומי האיש לתביעה זו (כתגובה לסיכומי האישה) שהוגשו בתאריך 14.10.2021 מוסיף האיש, כי בדרכו לטיסה, האישה קרעה את דרכונו ובכך נמנעה טיסתו הצפויה. האישה לא הכחישה זאת.

לאור הדברים טוען האיש כי האישה הייתה אלימה, מורדת, ועוברת על דת, והגירושין הינם פרי מעשיה של האישה, ובכל מקרה יש להפסידה את כתובתה ותוספתה.

טענת האישה

האישה כמובן מכחישה את רוב טענות האיש כנגדה, ומטילה את האשמה לפתחו. האישה טענה בפנינו ובסיכומיה לתביעת הכתובה [02.07.18], כי היא זו שרצתה בכל מאודה שלום בית בעוד האיש תבע גירושין.

בסיכומיה מיום 25.03.2019 הוסיפה האישה,כי טענות האיש לתלונות סרק של האישה במשטרה אינם נכונות באשר תלונות אלו לא נסגרו אלא מחוסר ראיות והוגשו בכלל על ידי אנשים אחרים לאור מצוקת האישה.כן הוכח מדו”ח החוקר כי לא ניסתה לטפול על בעלה תלונה כלשהיא וניסתה לאורך כל הדרך שלום בית.

טענה הלכתית מוסיפה האישה, כי אף אם נצא מנקודת הנחה כי יש כאן מצב של ספק, נמצא א”כ שאין להפסידה כתובתה. לטיעון זה צירפה האישה אסמכתאות הלכתיות מפסקי דין אשר נקטו שבמקום ספק, אין האישה מפסידה כתובתה. ובוודאי היכן שקיים ספק מציאותי בנוגע לעובדות.

עוד טענה האישה כי בהגדרה הכי רחוקה שניתן להגיע אליה היא, שהאישה היא “אישה רעה וכתובתה מרובה” כמבואר בגמרא (מסכת יבמות דף סה), ובוודאי שאיננה מפסדת כתובתה.

בנוגע לקללות טענה האישה כי מעולם לא קיללה את הורי האיש וכל הקללות בבית נבעו ממתח ששרר בביתם ועקב בגידותיו של האיש ולא היו לחינם. צורף פסקי דין שקללות שבאות כתוצאה מהתנהגות לא נאותה, אינם עילה להפסד כתובתה.

סיכומי האישה לתביעת הכתובה

להלן תמצית סיכומיה לתביעת הכתובה [מיום 01.08.21] :

1. האיש תבע גירושין תחילה, בעוד שהיא רצתה בשלום בית.
2. האיש בגד באשתו מספר פעמים, ומבחינתה מדובר ב’רועה זונות’ שמחמתו יצאו הגירושין.
3. ניסה להפליל את האישה על ידי חוקרת משטרה עימה קיים יחסי אישות.
4. האיש היכה את האישה מספר פעמים ואף הוגשה נגדו תלונה במשטרה בגין אלימות.
5. האיש רקם מזימה נגד האישה כששלח את הגברת ק’ לשדל את האישה למעשה עבירה.
6. האיש דחה את בקשתה של יועצת הנישואין לניסיון לשלום בית למרות רצונה של האישה בכך.
7. התימלולים אותם הזמין האיש אינם מדויקים שכן האיש שיחד את המתמלל באופן שיפליל את האישה, שיחד את חוקרת המשטרה שתפליל את האישה, ולבסוף בגין כך החוקרת הועברה מתפקידה.
8. האיש הגיש נגדה תלונות סרק רבות במשטרה.
9. האיש זרק את אותה מהבית והחליף את המנעול.
10. לאור סתירות רבות בגרסתו, והתחמקות סדרתית ממתן תשובות לשאלות שהופנו אליו בחקירות, וסירובו המוחלט לבדיקת פוליגרף, יש לדונו כ’דין מרומה’.

סוף דבר טוענת האישה כי היא זכאית לכתובתה.

מסגרת הדיון

לאחר שהצגנו את השתלשלות האירועים, וטענות הצדדים, עולה בפנינו תמונה מצערת של בני זוג שמסכת נישואיהם הקצרה התאפיינה באלימות מתמדת, שנאה יוקדת, כעסים ואגרסיביות, מלחמת כח ושליטה, כאשר הקטין בתווך, כשכל צד איננו בוחל בשום אמצעי זה או אחר כדי ל’הכניע את אויבו’.

אכן, האישה העלתה בפנינו ובסיכומיה כי היא רצתה שלום בית, אך בית הדין כבר דחה את דבריה – – שהם מן השפה ולחוץ – בפסקי דין קודמים וכפי שהוזכר.

כעת נותר לדון אך ורק בסוגיית הכתובה.

השאלות העומדות לדיון

לאור האמור נדון בסייעתא דשמיא בשאלות הבאות:

א. דינו של הטור שהגירושין יצאו ממנו, ומה הדין בספק.

ב. דינה של אישה רעה שכתובתה מרובה.

ג. כיצד ניתן ליישב את שתי הסוגיות הנזכרות – הגדרת הדברים.

ד. כששני הצדדים חפצים/אשמים בגירושין.

ה. מסקנות – פסק דין.

דיון והכרעה

א. דינו של הטור שהגירושין יצאו ממנו, ומה הדין בספק.

הנה ידועים דברי הטור באבן העזר סימן קי”ח שקבע יסוד גדול, שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וז”ל:

“מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו’, ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת”. עכ”ל.

כוונת דבריו במה שהוסיף את המילים ‘והגירושין יצאו ממנה’ היא, שתביעת הגירושין איננה ‘סיבה’ אלא ‘סימן’. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין. אלא שבד”כ הצד התובע את הגירושין הוא זה ה’אשם’ בפירוד, אך במפורש לא תמיד, ייתכן עד מאד מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית ואף על פי כן לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין מתרשם כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו’הגירושין יצאו ממנו’ כהגדרת הטור. וכן להיפך, באופן שהבעל הגיש תביעת גירושין ומתברר לבית הדין כי האישה היא זו שהביאה אותו לידי כך במעשיה כלפיו, אין הוא חייב בתוספת כתובתה^[1].

הדברים פשוטים וברורים. מבחן המהות הוא הקובע ולא מבחן הפרוצדורה, והארכתי בזה רבות בפסקי דין קודמים שפורסמו[תיק מס’ 1232327/3 ועוד].

מן הכלל אל הפרט

והנה בנידוננו, הגם שאין ויכוח כי תיק תביעת הגירושין נפתח בתחילה ע”י האיש, אולם שני הצדדים חלוקים בניהם בשל מי הסער הזה, ועל מי מוטלת האשמה למצבם.

כבר בשלב הזה ייאמר, כי התרשמותנו הברורה היא, כי אופיים ומבנה אישיותם של הצדדים הנפיץ, הלוחמני, והמתפרץ, הוא זה שבעצם היה להם לרועץ, כשהתווה את דרכם המשותפת כבר מתחילתה לעבר הגירושין. אנו נוכחנו לראות זאת במהלכם של הדיונים בפנינו, וכ’יהודה ועוד לקרא’ נצטט את דבריה של הפסיכולוגית ד”ר נעמי כהן בעניין, שמדברים בעד עצמם:

‘בפגישה משותפת בולטת תוקפנות עזה והתגרויות הדדיות. לדברי [נ’] “אנחנו שנינו דומים, יש ביננו הרבה מלחמות ואף אחד לא מוותר”. אכן, במבנה אישיותם [נ’] ו[א’] דומים. שניהם אימפולסיביים, בעלי אופי ‘מתפוצץ’. כמעט ואינם יכולים לדבר. השיחה הופכת תוך זמן אפסי למאבק כוחות קשה, למלחמה של ממש. הילד הפעוט נמצא איתם בחדר הטיפול, והמריבה ביניהם סוערת, ואפילו למענו אינם יכולים להפסיק.

אינני רואה סיכוי להמשך נישואיהם. הכעסים, המלחמה על שליטה וכוח אינם מרפים. איני רואה סיכוי לשינוי שיחול כתוצאה מטיפול. מדובר במבני אישיות שאינם משתנים. ועל כן אני ממליצה בצער על גירושי בני הזוג’.

אשר על כן, על אף שבתחילה האיש הוא זה שפתח את תביעת הגירושין עוד בשנת 2016 והאישה בקשה שלום בית, אך כפי שכבר ביארנו, מאחר ומחובתנו להתבונן בצורה מפוקחת על שורש הדברים ולהחליט על מי מוטלת אשמת הגירושין, הרי שבמקרה דנן מלאכה זו קשה שבעתיים.

בקשת שלום בית אינה כנה

יתירה מזאת. הרי בית הדין בעבר, כבר אמר את דברו ברורות באשר לבקשת האישה לשלום בית שהיא בקשה שאיננה כנה, וכפי שהובא בפסק הדין לחיוב האישה בגט מתאריך 17.06.2018:

‘לאורך הדיונים טענה האישה בבית הדין כי היא מעוניינת בשלום בית, וכי הבעל בוגד בה. הוכח בפנינו, כי בשלב מסוים האישה באמצעות בא כוחה פנו לניהול משא ומתן לגירושין.

….לאחרונה העלה הבעל טענה, כי האישה ניסתה “לתפור” לו תיק פלילי באמצעות שליחת נערת פיתוי, אשר תעליל עליו עלילת אונס. הוגשו על ידי הבעל תמלילים בעניין זה, וכמו כן תמלילי שיחות כלליות בין האישה לחברותיה, המעידים על שנאה וזלזול בוטה מצד האישה כלפי הבעל.

האישה אינה מכחישה את הקשר עם נערת הפיתוי, אך טוענת כי לא שלחה אותה לשם ביום אונס, אלא כדי לפתותו בלבד, וזאת בכדי להוכיח את טענת הבגידה. היא גם טוענת שהבעל הוא זה ששלח אליה את הנערה, כדי לגרום לה שתפעיל אותה נגדו.

הבעל מסר, כי החומר הוגש על ידו לבדיקת המשטרה.

לדעתנו, אף אם גרסת האישה נכונה, יש לראות את הדבר בחומרה רבה.

אישה המנסה על פי הודאתה להכשיל את בעלה עם נערת פיתוי אינה יכולה לטעון לשלום בית.

הדבר מצטרף להתרשמותנו ולהתרשמות המומחית, כאמור לעיל, שאין כל תוחלת ואפשרות לקיים נישואין אלה, השנאה בין הצדדים גדולה ואין כנות ברצון של האישה לשלום בית.

לאור הנ”ל, בית הדין מחייב את האישה להתגרש’. ע”כ.

לאור מסקנת בית הדין בפסק הדין הנזכר, שבקשתה של האישה לשלום בית לא הייתה כנה כלל וכלל, הרי ברור שאין אפשרות לייחס את האשמה לגירושין רק לצד האיש אך ורק בגלל תביעתו לגירושין בעוד שהאישה בקשה שלום בית.

אולם עדיין שומא עלינו להכריע בשאלה מהותית זו, או שמא האשמה מוטלת לפתחי שניהם, וא”כ נצטרך להכריע לגבי חיוב הכתובה על פי אמות המידה ההלכתיות המקובלות, ולבדוק האם יש כאן עילה להפסד כתובה אם לאו.

התייחסות לטענות האישה

תוך כדי בירור וליבון הסוגייה בשל מי הרעה הזאת, נתייחס בפרטנות לטענות האישה כנגד האיש.

רועה זונות

האישה העלתה בפנינו ובסיכומיה כי יש לחייב את האיש בכתובה מאחר והוא בגד בה כל העת עם מספר נשים, ובסיכומיה אף הגדירה אותו כרועה זונות, כשעובדה זו הובילה לפירוק הנישואין.

הן אמת הדבר שבמהלך הדיונים בפנינו התרשמנו כי לאיש היה קשר פסול עם יותר מאישה אחת, אך האיש טען להגנתו כי קשרים אלה החלו רק בתקופה מאוחרת יותר, ובכל מקרה הוא כופר בטענות נגדו שהוא בגד באשתו.

יצויין רק שבעיון קל בפרוטוקול הדיון חקירות שנערך ביום 02.05.18 עולה, כי גרסתו של האיש מפוקפקת למדי, ומבין דבריו עולה כי הוא ‘מודה במקצת’, וכדלהלן [שורות 15-72]:

ב”כ האישה: הדיון של היום נקבע לחקירות, לברר אם היה לו מאהבות או לא.

בית הדין: ב”כ האישה יחקור קודם את הבעל.

ב”כ האישה חוקר את הבעל.

ש. בדיון ביום 17.7.17 טענת שלא בגדת ולא הייתה לך אישה אחרת בזמן החיים המשותפים עם [נ’], אני נותן לך הזדמנות לחזור בך, מההצהרה שנתת. האם אתה חוזר בך היום.

ת. הייתי נשוי ל[נ’] שלושה חודשים, ובחיים המשותפים לא בגדתי בה.

ש. לאחר אותם שלושה חודשים האם בגדת.

ת. לא.

ש. השם מ’, אומר לך משהו.

ת. חברה טובה שלי.

ש. מה הקשר שלך איתה.

ת. היא מכירהאת ההורים שלי ואת הילדים.

ש. כמה זמן אתה מכיר אותה.

ת. שנה.

ש. אם כן הכרת אותה תוך כדי הנישואין.

ת. במאי 2017 [נ’] הוציאה אותי מהבית, ורק אחר כך היה לי קשר חברי עם מ’.

ש. מה היא עושה בחיים.

ת. עובדת בש’.

ש. איך היא רשומה בטלפון שלך.

ת. מ’…… היא עבדה ב………

ש. מתי עבדה ב….. ?

ת. לפני כשנתיים עבדה ב… , היא עובדת בע’ ועכשיו העבירו אותה לעבוד בש’ פעמיים בשבוע.

ש. זאת אומרת שמ’ עבדה לפני כשנתיים ב…… ואתה רושם אותה מ’….., ואני רוצה לומר לך שרצית להסוות את ההתכתבויות שלך איתה.

ת. שקר וכזב.

ש. האם היית עם גב’ מ’ במלון באילת בקיץ האחרון?

ת. לא הייתי איתה באילת במלון היא הייתה במלון אחר, ופגשנו אותה בטיילת.

ש. האם זה נכון שנפגשת עם גב’ מ’ מספר פעמים בדירתה בשעות לילה מאוחרות, לאחר השעה 21:00?

ת. כן.

ש. עד לאיזה שעה?

ת. לא זוכר.

ש. האם ישנת אצלה לילה?

ת. אולי פעם ישנתי אצלה בסלון ויצאתי.

ש. יש לי דוח של חוקר שאמר שראה אותך נכנס אליה בתאריך 17.6.17 ובתאריך 21.6.17 ובתאריך 16.7.17. האם אתה רוצה לחזור בך מההכחשה שלך שלא קיימת איתה יחסי אישות?

ת. ס”ה היה לי קשר ידידותי איתה.

ש. בתאריך 17.6.17 נערכה תצפית לבית של מ’, איפה היא מתגוררת?

ת. בר’.

ש. מה הכתובת שלה?

ת. לא יודע.

ש. האם היא מתגוררת בבניין?

ת. כן.

ש. באיזה קומה?

ת. יכול להיות בקומה שלישית.

ש. האם היא גרה לבד?

ת. כן.

ש. האם הגעת לשם עם הרכב שלך?

ת. כן הגעתי עם רכב.

ש. בשעה 21:50 ראו אותך נכנס אליה?

ת. כן.

ש. לאחר כמה דקות הדירה הוחשכה?

ת. לא יודע.

ש. יכול להיות שהיית שם עד לשעה 24:30?

ת. כן, הייתי שם.

ש. בתאריך 21.6.17 היה אירוע דומה, שאספת אותה והמשכת למועדון ק….

ת. יכול להיות שהקפצתי אותה לאירוע, אבל לא נכנסתי לשום מועדון.

דומה שאין צורך להכביר במילים, שהנתבע דנן איבד זה מכבר את חזקת החפות בעניין זה.

כמו כן בית הדין אף שמע את עדותו של החוקר הפרטי שהעיד על מעשיו של האיש, כשמדבריו עולה שהאיש ניהל קשר זוגי עם נשים זרות ביוני 2017.

עם זאת, קצת קשה להסיק באופן ברור כי האיש במעשיו בלבד גרם לגירושין כמו שטוען ב”כ האישה, שהרי בתחילת נישואיהם בחדשים הראשונים לא נטען על ידי האישה כי הוא בוגד בה, בעוד שמנגד, לדברי האיש, הרי שהאישה במעשיה כשברחה מהבית מספר פעמים, הכתה אותו, והגישה כנגדו תלונות שווא במשטרה, היא זו שהביאה את הקץ לחיי הנישואין ודחפה אותו במעשיה אלה לפתוח תביעת גירושין.

יצוין עוד, כי מעיון בפרוטוקול ששת הדיונים שהתקיימו בפנינו עוד בתיק התביעה הראשון בתביעת הגירושין של האיש, עולה, כי רק בדיון הרביעי שהתקיים ביום 29.11.17, העלתה האישה בפנינו לראשונה את הטענה כי הבעל בוגד בה [ פרוטוקול הדיון שורות 32-47] כשכל זה לא הפריע לה לטעון שהיא עדיין רוצה שלום בית.

לענ”ד יש בעובדה זו כדי לקבל את הרושם, כי מסכת התנהגותו המופקרת והתקשרותו של האיש ברמה זו או אחרת עם נשים אחרות, החלה רק לאחר כשנה מאז פתח את תיק הגירושין בפנינו.

מן המותר לציין, כי חלילה בית הדין איננו מכשיר התנהגות פסולה זו, שאיש התובע גירושין והאישה מערימה קשיים, שילך וירעה בשדות אחרים. אולם ככל שאנו דנים לגבי חיוב כתובה ותוספת כתובה כשאנו רוצים לקבוע על מי מוטלת אשמת הגירושין, אפשר שאין במעשיו אלה של האיש כדי להכריע את הספק בשאלה, מי הביא את הנישואין אל קיצם.

עוד נציין, כי כפי שהוצג בפנינו, הרי שכבר מתחילת הנישואין האישה דרשה גט מבעלה ושלחה לו הודעה כתובה שכזו.

אלימות/תלונות שווא במשטרה

טענה זו של האישה כנגד האיש, כפי ששמענו בדיונים, התרשמנו כי הייתה כאן אלימות לכל אורך הדרך משני הצדדים גם יחד, וקשה לקבוע בבירור כי האשמה מוטלת על אחד מהם. יעויין בפרוטוקול הדיון הנזכר [שורות 49-59] משם עולה, כי האלימות בביתם הייתה דו סטרית כדבר שבשגרה.

הן אמת כי חלק מתקריות האלימות הבשילו עד כדי פתיחת תיק פלילי כשהאיש נתבע ע”י מדינת ישראל בגין אלימות ואיומים לרצח, אך מדובר באירוע שארע בחודש אפריל 2020 עת הצדדים ממשיכים לנהל הליך גירושין מכוער וקשה כבר יותר מ4 שנים, ומתכתשים ונלחמים זה בזה בכל מה שניתן. על כן קצת קשה לראות בכך את הטריגר לגירושין.

מי עזב את הבית

גם בעובדה זו שני הצדדים חלוקים מן הקצה אל הקצה. בעוד שהאיש טען בפנינו כי האישה עזבה את הבית מספר פעמים והיא זו שלבסוף זרקה אותו מביתם בחודש מאי 2017[כתב התביעה מיום 26.06.16, פרוטוקול הדיון מיום 07.12.16 שורה 22, ובדיון חקירות מיום 02.05.18] הרי שהאישה טענה בפנינו כי האיש זרק אותה מהבית בהיותה בהריונה, ואף החליף את המנעול.

אכן יצויין, כי מהאיש שמענו מספר גרסאות מדוע הוא החליף את המנעול, וכפי שהעלה ב”כ התובעת בסיכומיו, וייתכן שהדבר מערער את אמינותו של הנתבע בשלל טענותיו. אך שוב קשה להכריע את שאלת האשמה לגירושין, רק מחמת כך.

לאור האמור נמצאנו למדים לכאורה, כי עדיין אין בידנו קביעה ברורה ומוחלטת ממי יצאו הגירושין.

בספק ממי יצאו הגירושין – חובת ההוכחה

באופן ששני הצדדים חלוקים מן הקצה לקצה באשמת הגירושין, יש לדון מי נחשב המוחזק ועל מי מוטלת חובת הראיה לחיוב או לפטור, והארכתי בסוגיה זו במספר פסקי דין[תיק מספר 1061002/2 ותיק מספר 1065793/3 שניהם בבית הדין בחיפה – הרוצה יעיין שם],ולאחרונה בפסק דין כאן בתל אביב [תיק מס’ 382416/7 פורסם].

העליתי שם שמחלוקת זו שורשה עוד ברבותינו הראשונים, המרדכי, הראבי”ה, הרא”ש, ואחריהם המהרי”ק, הב”ח, הבית שמואל, ועוד, הסוברים שהאישה נחשבת למוחזקת בשטר הכתובה. הרי שבספק נחייב את הבעל בכתובת אשתו, מה שאין כן לדעת המהרי”ט, הבית מאיר וכו’ שהבעל הוי ‘מוחזק’, אם כן מספק לא נחייב אותו בכתובה.

חילוק בין ספק דיני לספק מציאותי

ברם, יעויין שם בדברים שחלקנו בזה, שכל מחלוקת זו הינה רק היכא שיש בפנינו ספק דיני האם יש לחייב את הבעל בכתובה או לפוטרו ובהא מצינו בזה מחלוקת מי נחשב המוחזק, מה שאין כן היכא שיש בפנינו ספק מציאותי, הרי שכל עוד שלא יוכח מעל לכל ספק שיש סיבה לפוטרו מחיוב הכתובה, כ”ע יודו שיש לחייבו בכתובה מאחר שהאישה המחזיקה בידיה שטר כתובתה היא נחשבת ל’מוחזק’ ולא הבעל.

יעויין שם שהוכחתי כן מסוגיית ‘איני יודע אם פרעתיך’ בב”ק קי”ח. ובשו”ע חו”מ סימן ע”ה, והארכתי בזה בדבריו של המהרשד”ם בתשובותיו (חושן משפט חלק ג’ סימן פ’)ובמחלוקת הש”ך והט”ז בחו”מ סימן רל”ב [בש”ך ס”ק ט”ו] ובפתחי תשובה שם [ס”ק ט’] בשם הדגול מרבבה ומדברי הרשב”א בגיטין וביאורו של הקצוה”ח ואכמ”ל.

ויעויין עוד בפד”ר חלק ג’ (עמוד 161)בפסק דין מבית הדין הגדול שע”י הרבנים הגאונים בן מנחם, הדס, וז’ולטי זצ”ל שהסיקו כן^[2].

בנידוננו – ספק מציאותי

והנה בנידון דנן, גם אם נצא מנקודת הנחה כי יש בפנינו ספק על מי מוטלת האשמה לגירושין, מכל מקום אין זה ספק דיני אלא מציאותי^[3], ובשל כך, ברור הדבר שכל עוד שהבעל לא הוכיח באותות ובמופתים כי גרסתו היא הנכונה, לכאורה חזקת חיוב הכתובה בעינה עומדת, וכפי שטענה האישה בסיכומיה^[4]. קל וחומר כאשר יש מקום לדונו כ’דין מרומה’ לאור התנהלותו בדיונים בפנינו, ולאור העובדה שגרסתו בעניין החלפת המנעול והותרת האישה מחוץ לביתם, נסתרת מיניה וביה.

לאור האמור לכאורה יש לחייב את הבעל בכתובת האישה ובתוספתה.

ב. דינה של אישה רעה שכתובתה מרובה.

האישה בסיכומיה אף העלתה טענה נוספת, שאף אם נצא מנקודת הנחה כי היא הייתה אישה רעה לבעלה, הרי שנינו בתלמוד ביבמות, כי אישה רעה כתובתה מרובה, ואין זו סיבה להפסידה כתובתה.

בטרם ניכנס לעומקה של סוגיה, נתייחס בקצרה לקביעה זו.

הנה, האישה בעצמה מכחישה את עובדת היותה אישה רעה, וכפי שהעלתה בסיכומיה האחרונים מיום 01.08.21, אמנם יש בהחלט מקום להגדירה ככזו. עיון קל בפרוטוקול הדיונים מעלה, כי תואר זה ייתכן ויינתן לה מן הדין, ביושר ובצדק.

התרשמות בית הדין

התקיימו בפנינו מספר דיונים בשלל התביעות לשמיעת טענות הצדדים, עדויות וחקירות.

בפסקי הדינים שנתנו, פורטו העובדות וההליכים בין הצדדים. כמו כן דן בית הדין ב’מחלוקתם’ של הצדדים בעניין פרשנות האירוע בו האישה שלחה את נערת הפיתוי לבעל.

התרשמות בית הדין דאז כפי העולה מפסק הדין הנזכר, הינה, שטענתו של האיש על ניסיון האישה להכשיל אותו בבגידה היא חמורה למדי, ויש בה כדי לשלול את בקשתה של האישה לשלום בית.

יצוין כי לאחר פסק הדין ערערה האישה בתאריך 23.07.2018 בבית הדין הגדול אשר דחה את בקשת האישה.

לאחר מתן פסק הדין ולאחר שהוא לא מומש, פתחה האישה תביעה לחייב את האיש בגירושין, אך כאמור האיש לא הסכים וטענתו העיקרית נסובה סביב שאלת הכרעת הכתובה לפני הגירושין.

בפסק הדין כאמור לעיל נדחתה בקשתו, ובית הדין חייב את הצדדים להתגרש לאלתר ולהותיר את סוגית הכתובה עד לאחר הגירושין.

בתאריך 18.09.2019 התקיים דיון הוכחות, במהלכו עלה כי האישה ביקשה להתגרש בתחילת הנישואים וכך אמרה:

בית הדין: נכון ששבוע אחרי החתונה אמרת לו שאת רוצה להתגרש?

תשובה: יכול להיות כול זוג רב היו הרבה מריבות .

בהמשך הדיון נידונה סוגית תלונות במשטרה כשכל צד מפרש את התלונה בצורה שונה (שורות 95-108):

בית הדין: החיים היו מעניינים מאוד זה לא ישנה האם היו שתי הרחקות או חמש, המשטרה הייתה מעורבת הלוך וחזור על זה אין ויכוח?

ב”כ האישה: יש ויכוח מי הזמין את המשטרה בניגוד לסיכומים הציגו אותה כאישה מתלוננת סדרתית, אבל אחרי שבודקים עולה תמונה הפוכה שהיא לא רצתה להזמין משטרה אלא מלאה פיה מים אמרה להם שהוא לא הרביץ למרות ששאלו אותה על כך.

ב”כ הבעל: הודתה שהזמינה לו משטרה בערב שבועות.

בית הדין: לא נכנס לשאלה מי הזמין את המשטרה למה בכלל הייתה אמורה להגיע משטרה?

תשובה: היה צעקות, ובפעם הראשונה הייתה הרמת ידיים שלא הלך לאמא שלי לחג, אמר לי שאם את הולכת לחג את תיקחי את כול הדברים, רציתי ללכת אתו הוא לא רצה אמרתי לו בוא נלך. השכנים הזמינו משטרה, אמרתי לו בוא נלך אמרתי לו אני לא רוצה להרוס לך גם את הפרנסה התחננתי אליו בוא לחג אמרת לי בוא מספיק לא עזר כלום אמר לי בוא תיקחי את הדברים זה היה חג שבועות הזמינו אותו ההורים שלי, אמרתי לוזה אמא שלי צריך לכבד אחר כך תריב איתי .

בית הדין: את רצית ללכת לאמא שלך והוא ניער אותך ברחוב ואז הגיע משטרה?

תשובה: כן.

עוד נחקרה האישה בנוגע להתכתבויות בווצאפ עם קבוצת נשים וכך עלה בחקירה (שורות 182-207):

שאלה: באחת ההודעות את מתכתבת עם ו’ ואת אומרת לה שבעלך ה”גיי” שם שני עגילים, האם זה נכון את אומרת שזה בחיר ליבך?

תשובה: זה רשום מהפלאפון שלי.

שאלה: עונה לך החברה מה את מתייחסת, בחיר ליבה במשך שנתיים שמבקשת שלום בית כותבת א’ כותבת לך שהוא דוחה את השועלים, מה אפשר לפתוח בפניו ומה לא.

ב”כ האישה: זה שאלה .

שאלה: קבוצת הפרזיטיות [נ’] זה נכון?

תשובה: כן

שאלה: יש הודעה כזאת שכתוב בה תסגנני משהו ל[א’] הודעה מינית שהוא יפחד?

תשובה: הוא כתב משהו בפייסבוק דבר חמור שיכול להישפט על הטרדה מינית הוא כול יוםהיה מופיע בפייסבוק.

שאלה: “א’ לביאה” רושמת לך אני נראית?

בית הדין: תעני על שאלות.

שאלה: אני אקריא:”אתן רואות זרע עמלק חולה נפש”, על מי כתבת את זה?

תשובה: לא רשמתי [א’] .

שאלה: “אתן רואות…” -זה כתבת עליו?

ב”כ האישה: פרשנות לא נכונה.

הבעל: לא אמרת עליי חולה נפש עמלק? אני אראה הקלטות.

שוב גם בדיון זה בית הדין קיבל רושם ברור, כי מסכת נישואי הצדדים התאפיינה כל העת באלימותוכוחנות לשמה המלווה בתחושת מלחמה וכיפופי ידים כל העת, כאשר כל צד איננו טומן ידו בצלחת, והאישה אף מרבה להכפיש את בעלה ברשות הרבים, ברשת החברתית, ועוד. האישה אף לא הכחישה את פנייתה לבעלה כבר בתחילת דרכם המשותפת על רצונה להתגרש, אלא שטענה שזה דבר רגיל כמו כל זוג שרב.

התרשמנו לכל אורך הדרך, כי המריבות בבית לא היו מצד אחד בלבד, אלא כל צד תרם את חלקו ביד נדיבה על כל המשתמע מכך, וכפי שעלה גם מחוו”ד הפסיכולוגית הנזכרת.

גרסאות הצדדים בדבר מצבם בתחילת חיי הנישואין

יש לציין כי שני הצדדים חלוקים ביניהם האם בתחילת דרכם המשותפת היה מצב סביר ביניהם ככל בני זוג, או שמא כבר מתחילה הנישואין עלו על שרטון.

הנתבע טען בפנינו [פרוטוקול הדיון מיום 07.12.16 שורות 11-26] שכבר מתחילה לאחר 3 חדשים בלבד גילה שיש לה קשר פסול עם גבר, והיא בעלת עבר פלילי, וכבר מיד גם היא רצתה להתגרש, כשכל טענתה לשלום בית היא רק כדי לסחוט אותו כספית ככל שניתן ולזכות בכתובתה.

לעומתו טענה האישה, כי היא רוצה שלום בית, והמריבות שהיו ביניהם בתחילת הדרך היו סטנדרטיים כמו אצל כל בני זוג [פרוטוקול דיון הנ”ל שורות 5-10 ובשורות 58-59].

בית הדין סבור, כי לדבריה אלה אין כיסוי במציאות.בדיון מתאריך 29.11.2017 תבע האיש גירושין וטען שוב על תלונות שווא במשטרה (שורות 49- 59):

ב”כ הבעל: היא מדברת על שלום בית וטיפול זוגי וזה הצגות. בערב ראש השנה הוא בא לראות את הילד, ואז היא התלוננה עליו במשטרה, והוא היה עצור עד עשר וחצי בלילה, והילדים שלו מנישואין קודמים יושבים בבית ובוכים, וכל זה בגלל תלונות שווא שלהאישה. היא טוענת שהבעל אלים כלפיה ומהווה איום על הילד, ואם זה נכון למה היא רוצה לחיות עם אדם אלים ומאיים, אלא כל מטרתה לסחוט אותו לתת לה מזונות. היא אמרה לו “לא אקבל גט עד שההורים שלך יהיו בקבר”. יש לה בקשות הזויות כששמעה שהוא לקח את הילדים שלו מהנישואין הקודמים לטיול באילת, כעסה עליו למה לא לוקח גם אותה לנופש באילת. הוא לקח אותם פעם בחופש, ואז עשתה לו בלגן. בערב ראש השנה עשתה לו הרחקה, וקצין בודק בדק את התלונה והחליט שההרחקה לא מוצדקת וביטל את צוההרחקה, והיא לא ויתרה ופנתה לביהמ”ש שירחיקו אותו. הבעל ישן חצי שנה בסלון של ההורים שלו. הוא מפחד לישון בבית שלו. חברות שלה עושים בבית חנגות ובדלי סיגריות בתוך כוסות. בעניין המזונות מדובר באישה עובדת ועוסקת בתיווך מקרקעין.

יש לציין, כי כנגד טענתו זו של הנתבע כנגד התובעת – כיצד היא יכולה לטעון לשלום בית מחד, כשמאידך היא טוענת שהוא אלים כלפיה וכלפי הילד – לא זכינו למענה מצדה.

יצוין עוד, שכבר לפני תאריך הדיון, בעוד ניסיון שלום הבית עדיין בעינו, בבקשה להשבת עירבון מתאריך 19.07.2017, מציין האיש כי דרכונו של האיש נקרע על ידי האישה בחודש מרץ, 2017 ובכך נמנע ממנו לטוס לחו”ל, כך שאפילו בזמן שלום הבית, לא באמת שרר שלום בין הצדדים.האיבה בין הצדדים הייתה גדולה, התקשורת רוויה באלימות מילולית וכנראה אף פיזית, וכפי שנכתב בפרוטוקול המשטרה בתאריך 10.06.2016 (שורות 30-31).

האיש הגיש אסמכתאות על שמונה תלונות שנסגרו נגדו בתאריכים שבהם האישה תבעה שלום בית, ובחלקם הצדדים אף חיו ביחד. האישה הסבירה כי היא אף פעם לא הגישה כנגדו תלונה והיו אלה השכנים או משפחתה, אך מהתרשמות בית הדין נראה כי חלק מהטענות של האיש בעניין זה, בוודאי מוצדקות.

כן עולה מהודעות ווטסאפ של האישה בו היא משמיצה את האיש לפני חברותיה וכינויי גנאי לא שגרתיים, כינתה אותו היטלר, ומפרסמת ברבים בקשות ופסקי דין, ומראה בעצם שפניה אינם אלא למלחמה ולגירושין.

גם התמלולים של שיחות הטלפון בין האישה ובין גברת ק’ מתאריך 26.04.2018 מאששים את ההנחה כי האישה שנאה את האיש, וכוונותיה לא היו ממש לשם שמיים. יוער, כי שיחות הטלפון בוצעו בזמן בו האישה טענה בכל עוז כי היא מעוניינת בשלום בית.

וכבר הוזכר, כי בסיכומי האישה לתביעת הגירושין לא הוכחשה הטענה על הניסיון לשדל את האיש למעשה זנות עם אישה אחרת, אלא שטענה כי רצונה היה לבדוק את נאמנותו של האיש כלפיה. אך אף לפי טענתה כתב בית הדין בהחלטתו כאמור לעיל כי יש לראות ניסיון זה בחומרה רבה, אף אם טענות האישה נכונות. להלן נתייחס לטענות הצדדים בנושא זה.

נסכם ונאמר, כי בפנינו אפוא שתי גרסאות סותרות בין התובעת לנתבע על טיב חיי הנישואין ביניהם, האם ועד כמה היו ביניהם מריבות, ממתי הם החלו, וכמובן מי אשם בהם.

וידועים בזאת דברי הרמ”א (בסימן קנד סעיף ג) שבמריבות שבין בעל לאשתו הנעשות בביתם אי אפשר לברר מהות העניין ומיהו הגורם, אלא על ידי שיושיבו אדם ביניהם שיוכל לעמוד על הדברים בשעת התרחשותם ולברר לבית הדין מי הוא הגורם למריבות.

ובאמת שיש להקל בזה אף בלא עדות גמורה, וכמו שכתב החתם סופר בתשובתו (בחלק חושן משפט סימן כג) וזה לשונו:

“ואשר לטענת בעלת קטטה – כי נראה לי לזה סגי בעדים אפילו שלא בפניה ואין צריך לזה עדות גמורה, והווי ליה כמו “אשתמודעינהו” (פרק החולץ [יבמות] לט, ב) דמסקינן “והלכתא: גילוי מילתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב ואפילו אישה” ומשמע דכל דיני עדות לא בעינן […] מכל מקום נראה בעניין זה כולי עלמא מודים דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה, כיוון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עמה ממש הוא כראיה, ולא הוה אלא גילוי מילתא בעלמא” עכ”ל.

חזינן מדבריו שאף שהקל וסבר דלא בעינן עדות גמורה המעידה שהאישה היא בעלת קטטה, מכל מקום ודאי בעינן שהמציאות תהיה ברורה לבית הדין בדרך כלשהי.

אולם יש לומר, שאף אם ננסה לרגע לדבוק בגרסת הנתבע שהמריבות והקטטות החלו תמיד מצידה של התובעת, והיא זאת שלא תפקדה כדבעי וכפי שהאריך בכתב התביעה, בפנינו, ובסיכומיו, אף על פי כן עדיין יש לדון האם יש בזה כדי להשליך על נידון חיובו בכתובת האישה ובתוספתה כפי שיבואר.

גרימת האישה למריבות אינה בהכרח עילה להפסד כתובה.

עלינו להבהיר בזאת, כי על אף שמהתרשמות בית הדין עולה כי ייתכן שבאישה רעה ובעלת קטטה עסקינן, עדיין אין זו ערובה להפסד כתובה ותוספתה.

פעמים רבות תוך כדי דיון עולות טענות הדדיות על התנהגות לא הולמת של הצד השני, גרימת מריבות וקטטות, ולעיתים הבעל הנתבע לשלם את הכתובה מצליח להרים את נטל הראיה שאשתו רבה עמו ללא הפסק, או שהאישה התובעת הודתה כי ידה במעל והיא זו הגורמת למריבות.

חשוב להבהיר, כי אין בעובדה זו גרידא כדי לתלות את קולר הגירושין בצווארה ולהפסידה כתובתה. ייתכן עד מאד כי אכן היא זו ש’מלבה את האש’ ורבה עמו כל העת, וכל יועץ נישואין יגיע למסקנה שבני זוג אלה צריכים להתגרש מיידית, הוא ‘חיובי’ והיא ‘שלילי’ וכל העת יש ‘קצר’ ביניהם, אך עדיין אין בהחלטה זו בכדי להשליך להפסד כתובת האישה ותוספתה.

הראיה הטובה לכך היא דין ‘אישה רעה’ המופיע בגמרא.

דין ‘אישה רעה’

בסוגיה ביבמות (ס”ג:) נאמר:

“אמר רבא אישה רעה מצווה לגרשה, דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון” (משלי כ”ב י’)

בגמרא שם חזינן שנחלקו אביי ורבא בהגדרת אישה רעה מהי. לדעת אביי, מדובר באופן שהאישה מקללתו, ועל אף שדואגת למזון עבורו, היא מנצלת את הזמן בינתיים ומחרפת ומגדפת אותו כדי לצערו. רבא לעומתו מגדיר את האישה הרעה שעל אף דאגתה למזון עבורו היא איננה מסיבה לאכל עמו ומצערתו. בהמשך הוא מגדירה כ’יום סגריר’, עיי”ש בגמרא.

ויעויין בדברי ה’ערוך לנר’ שם בסוגיה, שביאר בטוב טעם ודעת את מחלוקתם של אביי ורבא. לדבריו, אביי סבור כי ‘אישה רעה’ הינה רק באופן שעושה ופועלת כנגד בעלה בפועל, ומצערתו ב’קום ועשה’ ולא רק ב’שב ואל תעשה’, ולכן נקט דוגמא שמחרפת ומגדפת אותו. רבא לעומתו מחמיר וסובר שאישה רעה נקראת אף בלא עשייה כלשהי בפועל שמביישתו ומקללתו, אלא גם אם היא פוגעת בו ב’שב ואל תעשה’ וכגון “מהדרא לו גבא” שמפנה לו את הגב. זלזול זה בבעלה, יש בו כדי להגדירה כ’אישה רעה’^[5].

בהמשך הסוגיה שם דורשת הגמרא:

“נתנני ה’ בידי לא אוכל קום (איכה פרק א’ פסוק י”ד) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא, זו אישה רעה וכתובתה מרובה”.

מבואר בגמרא שבעל המגרש את אשתו הרעה, הריהו חייב בכתובתה ובתוספתה.

‘רעה לשמים’ לעומת ‘רעה לבעלה’

לכאורה יש לדון בשתי המימרות הנזכרות, האחת לגבי המצווה לגרשה, והשנייה לגבי חיוב בכתובתה, האם מדובר על אותה אישה רעה, או שמא שונות הן השתיים?

הנה מפורסמים בזה דברי התשב”ץ ב’חוט משולש’ (טור א’ סימן נ”ד) שאותה אישה רעה הנזכרת שכתובתה מרובה, איננה אישה רעה לשמים, דאם כן הוא הדבר, הרי יכול היה לגרשה מיד ואף הפסידה את כתובתה. אלא בהכרח שמדובר כאן באישה הרעה לבעלה ולא לשמים. היינו שאותו אדם לא זכה שאשתו תהיה ‘עזר כנגדו’ אלא נגדו ממש, וכדברי הגמרא (ביבמות שם בעמוד א’) על הפסוק “אעשה לו עזר כנגדו”, זכה – נעשית לו עזר, לא זכה – כנגדו”. וזה לשון ‘חוט המשולש’ שם:

“בודאי דהאי אישה רעה דקאמרי רבנן ז”ל לאו רעה בעיני שמים היא בעובדין דלאו כדאוריתא דאי הכי הוה, יכול גברא למיפטרה אף על גב דלא אית לה כתובה […] דריעותא דאית בה היינו ריעותא עם בעלה דלא מותבא ליה אדעתיה, ועובדין דידה לא אינן כרעותיה. ואישה רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני שמים […] אבל אי אינתתא דא אזלא באורחין דאורייתא, אף על גב דהיא רעה לגבי בעלה […] עליו נאמר נתנני ה’ וכו’ ולא אית לזו לבי דינא רשותא למיכרחא למיפק בלא כתובה”.

מבואר אם כן בדבריו, שמדובר כאן בשתי נשים שונות לחלוטין. ישנה אישה ‘רעה לשמים’ שיש מצווה לגרשה ומפסדת כתובתה, ולעומתה ישנה אישה ‘רעה לבעלה’ שמעשיה אינם לשביעות רצונו, שאין מצווה לגרשה ואיננה מפסדת כתובתה. ייתכן שאולי קרוביו ייעצו לו להסיק מסקנות אלה ואחרות אם חפץ הוא בחיים טובים יותר, אך מצווה לגרשה אין לו. משכך, הוא יהיה חייב לקחת בחשבון שהוא חייב בכתובתה, וכפי שהמשיל זאת רב חסדא על הפסוק הנזכר.

ויעויין עוד בשו”תהרשב”ש ז”ל בתשובה (סימן תיא) שהאריך בזה מאד, והסיק כדברי התשב”ץ. והוכיח שם שכן דעת הרי”ף והרא”ש סוף גיטין שהשמיטו לגמרי הא דאביי ורבא ‘דמקשטא’ וכו’ עיין שם. ולא עוד אלא דמייתו הא דאישה רעה אברייתא דרבי מאיר, ושם מבואר דהיינו חסרון צניעות ופריצות. עיי”ש.

ראיה נוספת לכך יש להביא מדברי התוס’ בגיטין.התוס’ שם בדף מח: (ד”ה ‘וכתובת’) כתבו לבאר הטעם, מדוע כתובת אישה נגבית רק מקרקע זיבורית ולא מ’בינונית’ כשאר בעלי חוב, וכתב לבאר וז”ל:

“טעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמר בגמרא (לקמן מ”ט.) גבי בעל חוב שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלוונו, הכי נמי חששו חכמים באישה, שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובתה” עכ”ל.

מתוך דברי התוס’ שביארו את הטעם שחכמים קבעו שכתובת אישה נגבית מזיבורית, עולה בבירור שגם בגוונא שהאישה מקניטה את בעלה כדי שיגרשנה והדבר צלח בידה והוא גירשה בעקבות כך, אפילו הכי לא הפסידה כתובתה^[6].

ברור הדבר, שדברי התוס’ אמורים לא רק על ‘עיקר כתובה’ אלא גם באשר ל’תוספת כתובה’ מאחר שלעניין ‘דין זיבורית’ תוספת כתובה ככתובה כפי שעולה מהסוגיא שם בדף נ”ה. עיי”ש.

לענ”ד הדברים מדוייקים אף מלשון השולחן ערוך באבן העזר סימן קי”ט סעיף ד’ שפסק וזה לשונו:

“אישה רעה בדעותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה”.

בדווקא הוסיף מרן המחבר את המילה ‘בדעותיה’ ולא בכדי, שאז ורק אז היא נקראת ‘רעה לשמיים’ כדאמרינן, ורק אז מצווה לגרשה^[7] ופטור מכתובתה. יעויין שם בדברי הח”מ בס”ק ד’ שאיירי בעוברת על דת יהודית, אך בלא זה משמע שחייב בכתובתה, גם אם היא אישה רעה לבעלה, וכן עולה מדברי הט”ז שם בס”ק ז’, וכדברינו לעיל.

מסקנא זו עולה גם מהסעיף הקודם בשו”ע. באבן העזר סימן קי”ט סעיף ג’ פסק השו”ע וז”ל:

“לא יגרש אדם את אשתו ראשונה אלא א”כ מצא בה ערות דבר”.

יסוד הדין שנינו בסוגיה במסכת גיטין דף צ. במחלוקתם של בית הלל, בית שמאי, ורבי עקיבא.

על כל פנים חזינן להלכה, שאדם שחי לצדה של אישה רעה, שאף אם היא הקדיחה תבשילו ומצירה לו והוא מחליט לגרשה עקב כך, הרי שהוא חייב בכתובתה.

כשהבעל נענה לבקשת האישה להתגרש

יתירה מכך מצינו, שאף בגוונא שהבעל אינו חפץ כלל בגירושין, אך האישה דורשת ממנו להתגרש והוא נענה לבקשתה, אכתי לא פקע ממנו חיוב כתובתה, דכיוון שהגירושין נעשו ברצונו הוא נקרא מגרש מדעתו.

ראיה לכך ניתן לראות מדברי הגמרא בגיטין (מט, ב):

“דבר אחר אישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו. מאי דבר אחר, וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה, תא שמע אישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה בגיטא”.

ויעויין ברש”י שם שביאר את דברי הגמרא וז”ל:

“אפשר דמשהי לה, ולא יהיב לה גיטא, וכיון דלא אישהי מדעתיה גירשה”. עכ”ל

מבואר אם כן, דכל היכא שהבעל נותן גט בהסכמתו, אף שלא ביוזמתו, הרי הוא חייב בתשלום כתובה, שהרי כך הייתה תקנת חז”ל, שישלם אדם כתובת אשתו עם הגירושין כל עוד לא נפטר מתשלום זה. לפיכך אם הבעל נענה לבקשת אשתו וגירשה ולא ביקש ממנה מבעוד מועד שתמחל לו על הכתובה, הרי הוא חייב בכתובתה^[8].

נחזור שוב לדין אישה רעה.

יסוד גדול למדנו מכאן הלכה למעשה, שלא כל מריבות וקטטות בין בני זוג מהווים עילה להפסיד כתובה אף אם יתברר שלאישה חלק נכבד בדבר, ואפילו שהיא זאת שגרמה כל העת לתככים ומריבות ומחמת כן הוא מגרש אותה, אף על פי כן לא מפסידה כתובתה.

מסקנת הדברים היא, שכל עוד שלא יוכח שהיא בגדר ‘אישה רעה לשמיים’ אנו לא נפסיד את כתובתה בלא עילה מן העילות שבסימן ע”ז מדין מורדת או מדין עוברת על דת. אכן, ייתכן ש’מזגה’ של האישה ו’מזגו’ של האיש אינם עולים בקנה אחד, וכל אימת שהם נפגשים יש ‘קצר’ ביניהם, ואולי אף כדאי להם ‘לחשב מסלול מחדש’, אך כאמור אין זו סיבה להפסד כתובה ותוספתה, כל עוד היא לא מרדה בו^[9] או עברה על דת.

משכך בנידוננו, אף אם הבעל היה מצליח להרים את נטל הראיה ולהוכיח שהתובעת דנן מרגיזה ומקניטה אותו כל העת, והיא איננה ‘עזר’ אלא ‘כנגדו’ וכלל המריבות שהיו בביתם נגרמו תמיד מחמתה ובליבויה, ויש להגדירה כ’אישה רעה לבעלה’, ברור שבית הדין היה מורה לה להפסיק מיידית בהתנהגות שלילית זו, אך לא היינו מפסידים כתובתה אם הבעל עומד על דעתו לגרשה בעקבות התנהגותה זו – כל עוד היא איננה ‘רעה לשמים’ ואיננה ‘מורדת’ בבעלה או עוברת על דת.

דרגות ב’אישה רעה’

אמנם עדיין יש לעיין בזה, שהרי כפי שהתרשמנו והובהר לעיל, המקרה שבפנינו שונה בתכלית מרף המקרים השכיחים בבתי הדין. ברור כי לא בכל יום אנו עדים לניסיון של אישה להפיל את בעלה ע”י נערת ליווי. מעתה יש לדון שמא בדרגה חמורה שכזו אולי מפסידה היא את כתובתה. האם בכל גוונא של ‘אישה רעה’ לבעלה [שאיננה רעה לשמים], אמרינן שהיא איננה מפסדת כתובתה, אושמא יש לחלק בדרגות שונות של רשעות והתנהגות אכזרית של אישה לבעלה? במידה וכן הוא הדבר, אולי יש לדון בדרגת רשעותה של התובעת הניצבת בפנינו, ובמידה והיא עונה על הקריטריונים של אישה רעה ביותר, שמא היא בכלל הנשים שהפסידו את הכתובה ותוספתה, שהרי לנגד עיננו קיימת סברת הראשונים ד’על מנת למשקל ולמיפק לא יהיב לה’, ומהיכי תיתי שנחייב בתוספת כתובה בכי האי גוונא?

ברם, עיון קל בהמשך הסוגיה שם מורה כי לא כן הוא הדבר, ואף אישה רעה [לבעלה] ברף הגבוה ביותר, נמי איננה מפסידה כתובתה.זה לשון הגמרא שם בהמשך הסוגיה:

“ואמר רבא: קשה אישה רעה כיום סגריר, שנאמר: דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה. ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אישה טובה וכמה רעה אישה רעה, כמה טובה אישה טובה – דכתיב: מצא אישה מצא טוב, אי בגוה משתעי קרא, כמה טובה אישה טובה שהכתוב משבחה, אי בתורה משתעי קרא, כמה טובה אישה טובה שהתורה נמשלה בה; כמה רעה אישה רעה – דכתיב: ומוצא אני מר ממות את האישה, אי בגוה משתעי קרא, כמה רעה אישה רעה שהכתוב מגנה, אי בגיהנם משתעי קרא, כמה רעה אישה רעה שגיהנם נמשלה בה. הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אישה רעה וכתובתה מרובה. נתנני ה’ בידי לא אוכל קום – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אישה רעה וכתובתה מרובה”. עכ”ל.

רבא מבאר כאן בגמרא את הגדרתה של אותה ‘אישה רעה’ שאיננה מפסדת כתובתה, ותוך כדי דבריו הוא מבהיר, כי ישנם כמה דרגות ברמת הקושי והסבל שהם מנת חלקו של בעלה של אותה ‘אישה רעה’, עד כדי כך שלעיתים מוגדר אותו בעל אומלל שחייו אינם אלא גיהנם לכל דבר ועיקר, וחייו אף מרים ממוות^[10].

למרבה הפלא הגמרא מביאה את המימרא של רבא כהמשך למסקנה שהסיקה לעיל בשם רב חסדא^[11], שאישה רעה כתובתה מרובה.

משמע אם כן, שהגמרא מעבירה לנו הוראה ברורה, שהדין ששנינו שבעל המגרש את אשתו בגלל היותה עבורו אישה רעה, הוא חייב בכתובתה אף במקרה שמדובר באישה רעה ברף העליון ביותר, שהחיים לצדה משולים לגיהנם, מרים ממוות, כיום סגריר, וכמבואר.

מקורות בחז”ל בעניין

הן אמת שחזינן במספר מקומות בחז”ל כי יש לו לאדם להתרחק ככל שניתן מלדור תחת קורת גג אחת לצדה של ‘אישה רעה’.

בגמרא במסכת ברכות [יז.] מצינו, שיש גרסה בתפילת ‘אלוקי נצור’ בסוף תפילת שמונה עשרה’, שמזכירים שם ‘ותצילני מפגע רע מיצר הרע ומאישה רעה’.

יתירה מזאת מצינו בגמרא במסכת בבא בתרא [דף י.], שהגמרא שם מונה עשרה דברים קשים הקיימים בעולם, ומסיימת הגמרא שם שאישה רעה קשה מכולם. ובמדרש רבה בקהלת [ז.כו] אף מצינו שישנן ארבעה עשר דברים קשים, כשהאישה הרעה מעל כולם.

וידועים בזה דברי הגמרא במסכת עירובין דף [מא:] המחדשת, ששלשה אינם רואים פני גיהנם. דקדוקי עניות, ויש אומרים אף מי שיש לו אישה רעה. וברבינו חננאל פירש בפשטות הדברים שטעם הדבר מאחר והוא כבר סבל כאן בעולם הזה גיהנם של ממש, ובשל כך הוא כבר קיבל את מנת יסוריו בעולם הזה. מבואר שם בגמרא, שהמאן דאמר שלא הזכיר ברשימה זו את מי שיש לו אישה רעה, סובר, שכיון ששנינו שמצווה לגרשה, הרי שהוא יכול לפטור את עצמו מייסוריו כאן בעולם הזה, ובשל כך הוא איננו נפטר מהגיהנם^[12].

ויעויין בסוגיה ביבמות [דף ס”ג.] שרב כשנפטר מרבי חייא, אמר לו ‘רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא […] נפק דק ואשכח “ומוצא אני מר ממוות את האישה”, וכפי שהגמרא שם מתארת בהמשך את דבר רשעותה של אשת רבי חייא.

ויעויין במהרש”א שם שהעלה, שלפעמים אישה רעה מציקה לבעלה עד כדי כך שאומר ‘טוב מותי מחיי’. ומדברי התשב”ץ בתשובותיו [ב’ סימן ח’] עולה בפשטות, שלחיות בבית שיש שם מריבות בלתי פוסקות, זהו דבר שקשה יותר מהמוות עצמו.

ועוד חזינן התם, שרבי יוסי הגלילי לא יכל לגרש את אשתו הרעה למרות שסבל הימנה רבות, כיון שלא הייתה לו אפשרות לשלם את כתובתה הגדולה, עד שרבי אלעזר בן עזריה חברו תמך בו כספית, והעניק לו את שווי כתובתה, ובכך אפשר לרבי יוסי הגלילי לגרשה על אתר. על כל פנים חזינן שאף אם יש מצווה לגרש אישה רעה^[13], אך כל זה איננו פוטרו מלשלם כתובתה ותוספתה.

לאור האמור נמצאנו למדים לענייננו, שאף אם נגדיר את האישה הניצבת בפנינו כאישה רעה ברף הגבוה ביותר, שמא עדיין אין זו עילה להפסידה כתובתה ותוספתה.

ג. כיצד ניתן ליישב את שתי הסוגיות הנזכרות – הגדרת הדברים.

לאחר שהבאנו את שני הדינים הנזכרים, יש לעיין כיצד ניתן ליישב את הסתירה העולה מביניהם, שהרי מחד ראינו בדברי הטור ודעימיה, שהמודד להפסד הכתובה הוא מי שהגירושין יצאו ממנו, וביארנו שהמודד איננו נמדד רק בעובדת פתיחת תביעת הגירושין בפועל, אלא ובעיקר מי בפועל הביא לגירושין.

הסקנו בזאת, שאם האישה היא זו שבמעשיה הביאה את הבעל למצב שהוא כבר איננו יכול עוד, הרי שאף אם בפועל הוא זה שתבע גירושין, האישה הפסידה כתובתה, וכדברי התשב”ץ והטור הנזכרים.

מאידך, נוכחנו לראות שכל אישה שהיא בגדר רעה לבעלה ומצערתו, היא איננה מפסדת את כתובתה ותוספתה.

לכאורה יש כאן סתירה של ממש.

הנפק”מ בכל זה הוא במקרה דנן, שהרי מחד, הבעל הוא זה שפתח תיק תביעת גירושין לראשונה, כשלדבריו הקולר תלוי בצווארה של האישה עקב מעשיה והתנהגותה הרעים, ולאור האמור היא מפסדת כתובתה. מאידך, אם היא לכל היותר בגדר של אישה רעה לבעלה, הרי שצודק ב”כ האישה, שהרי שנינו בזה שהיא איננה מפסדת כתובה בשל כך.

סברת דין ‘אישה רעה’

ובאמת שיש לעיין טובא בדין זה של אישה רעה, מה הטעם שיש לחייבו בכתובתה ותוספתה, הרי אין ספק שאדם זה סובל מרורים מאשתו, וכבר למדונו חז”ל שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ובמה גרע מדין המשיאה שם רע על בעלה דקיי”ל באבן העזר סימן ע”ד סעיף ג’, שיכול לגרשה וייפטר מכתובתה ותוספתה לאור הצער שגרמה לו, ומאי שנא מהא?

ואין לחלק בין סוגי המקרים השונים ורמת דרגת הרוע, הסבל, והקושי, שהיא מייצרת כלפי בעלה, שהרי הוכחנו מפשטות הסוגיה, שגם באישה שהחיים לצידה קשים ממוות ומשולים לגיהנם, אף על פי כן ע”ז שנינו שכתובתה מרובה וכדלעיל. הדברים תמוהים.

ובביאור הדברים נראה לענ”ד לבאר בתלתא אנפין וכדלהלן:

1. חילוק בין אישה רעה הנוקמת, לאישה רעה מחמת עצמה.

יש לחלק בין שני סוגי ‘אישה רעה’. ישנה אישה רעה שכל פעולותיה ומעשיה כלפי בעלה, הינם כנקמה מחמת התנהגותו והצרות שעשה לה. לעומתה, ישנה אישה רעה שהיא רעה במהותה כשתכונותיה ומידותיה מקולקלים המה, והם שורש התנהגותה הרעה כלפי בעלה.

מעתה יש לומר^[14], שכל מה שמצינו שאישה רעה איננה מפסדת כתובתה, זהו רק באופן שלא ברור לבית הדין שהתנהגותה הרעה כלפי בעלה, הינם מחמת התכונות והמידות רעות שבה, ומאחר וייתכן שהתנהגותה הרעה הינה כתוצאה מהתנהגותו של הבעל וממעשיו כלפיה קודם לכן, ורק מחמת מעשיו הרעים כלפיה, היא עתה נוקמת בו ומתנהגת כאישה רעה, ובאופן שכזה היא איננה מפסידה את כתובתה, שהרי לא היא הביאה את הגירושין אלא הבעל במעשיו הרעים כלפיה. לכן בכל אישה רעה כל עוד לא הוכח בפנינו כי מעשיה הרעים אכן אינם כנקמה כלפיו לנוכח מעשיו הרעים שלו כלפיה, אלא הם כתוצאה מתכונותיה הרעות גרידא, היא איננה מפסדת את כתובתה ותוספתה, כי באמת ניתן לתלות ולהניח שהוא זה שהתחיל בפועל להקניטה ולצערה, והיא זו שנגררה אחריו והשיבה לו בשפתו שלו.

זהו אפוא פשרם של דברי חז”ל שאישה רעה כתובתה מרובה.

אולם, באופן שיהיה ברור לנו כי מעשיה הרעים של האישה כלפי בעלה הינם מחמת מידותיה הרעות וללא כל קשר למעשיו של בעלה כלפיה קודם לכן, באופן שכזה האישה הרעה אכן מפסידה את כתובתה ותוספתה^[15].

ראיה לדברים, ניתן להביא מהדין שהוזכר לעיל, ממשיאה שם רע על בעלה.

הנה שנינו במסכת כתובות ע”ב. באישה שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל לשכנים נפה וכיריים ריחיים ותנור, כיון שהשיאה לבעלה שם רע, הריהי מפסדת כתובתה, וכפי שנפסק באבה”ע בסימן ע”ד סעיף ג’.

ויעויין שם בחלקת מחוקק בס”ק ט’, ובבית שמואל בס”ק ח’ שמדבריהם עולה, דהואיל ואין אלה נדרי עינוי נפש שרק אותם הבעל יכול להפר לה, ומשכך נמצא שהוא איננו יכול לשנות את המצב. לכן כיון שמשיאתו שם רע בשכניו ומצערתו, יוציאה בלא כתובה.

בפשטות סברת הדברים היא, שלאור העובדה שהאישה במעשיה מצערת את בעלה וגורמת לו נזק תדמיתי בעיני חבריו ושכניו, על כן נחשב הדבר שהיא זו שמביאה את הגירושין, בעקבות מעשיה אלה שמפרידה את בעלה מחבריו ומונעת הימנו חיים תקינים, ועל מנת למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

ובכדי ליישב את מה ששאלתי לעיל – במה שונה הדבר מכל אישה רעה לבעלה שאיננה מפסדת כתובתה – יש לומר כהיסוד הנזכר, שיש לחלק בין הדבקים ולומר, שבגוונא שנדרה לגבי שכניה שאיננה משאילה להם כלי בישול וכדו’, לאור זאת שברור הדבר שהתנהגותה הרעה כלפיהם, איננה קשורה למישור היחסים שבינה לבין בעלה כלל, אלא רק במישור היחסים שבין השכנים ובינה בלבד, הרי שברור הדבר שמעשיה הרעים אינם כתוצאה של נקמה בבעל על מעשיו כלפיה, אלא מרוע לבה ומידותיה הרעות. והיות והיא מצערת את בעלה עד מאד באופן שמביישתו ברבים, לכן הפסידה כתובתה ותוספתה בזה, ואין אנו דנים אותה כאישה רעה שכתובתה מרובה.

ובאמת שניתן לראות את יסוד הדברים גם בדברי המרדכי בכתובות(רמז רע”ג) כתב בשם אחד מהגאונים וז”ל:

“בתשובת רב פלטוי גאון וז”ל, והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה”.

מבואר בדבריו, שאם האישה מרגילה קטטה עם בעלה דינה כמורדת ואין לה כתובה.

מעתה שוב יש להקשות, כיצד יתיישבו דברי המרדכי הללו עם הראיות שהבאנו לעיל שיש לאישה רעה כתובה?

בהכרח שיש לחלק בין הדברים ולומר שאכן במקרה שהאישה מרגלת קטטה מחמת עצמה ולא כתגובת נגד למעשיו הרעים כלפיה, יש להפסידה כתובה ותוספת.מה שאין כן היכא שהוא זה שהחל בכך, והיא רק מגיבה כלפיו, שאיננה מפסדת וכדלעיל.

ראיה נוספת ניתן לראות מדברי התוס’ בגיטין(דף מט: ד”ה ‘וכי’) וז”ל:

“פי’ בקונטרס משום מילתא אחריתי קאמר ולא טעמא לזיבורית הוא ונראה לפרש דה”ק דלא תימא על כרחך טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ליתא דחיישינן לחינא מדלא תקינו ליה רבנן כתובה מינה אם הקניטתו עד שגירשה”. עכ”ל.

עולה מהתוס’, שאילולי זה שהבעל יכל להשהות את אשתו בגט כמבואר בגמרא שם, הרי שבאופן שהאישה הייתה מקניטה את בעלה עד כדי כך שהיה מגרשה, האישה היא זו שהייתה צריכה לתת לבעל כתובה. עיי”ש בדברים.

לפי זה לכאורה יוצא, שבודאי שבאופן שהאישה הרעה מקניטה את בעלה עד שהוא נאלץ לגרשה בעקבות כך, שלפחות אין מקום לתביעתה לקבל את כתובתה ותוספתה.

מעתה ישנה לכאורה סתירה בין שני התוס’ שהזכרנו, דלעיל הבאנו את דברי התוס’ בגיטין בדף בדף מח: בדב”ה ‘וכתובת’, דמוכח משם שגם בגוונא שהאישה מקניטה את בעלה כדי שיגרשנה והדבר צלח בידה והוא גירשה בעקבות כך, אפילו הכי לא הפסידה כתובתה, ואילומדברי התוס’ הנזכר בדף מ”ט: בביאור בגמרא משמע איפכא.

בהכרח נראה שאין מנוס מלחלק בין הדברים ולומר כדלעיל, שאכן באופן שהדבר ברור לבית הדין כי מעשיה הרעים של האישה אינם כתוצאה ממעשיו הרעים כלפיה אלא היא בעצמה מחמת מידותיה הרעות נוהגת כן, אכן באמת יש להפסידה כתובתה ותוספתה, וכפי שראינו בתוס’ בדף מ”ט: שהיה הו”א אפי’ לחייבה ליתן לו כתובה, וא”כ כש”כ שהיא תפסיד את כתובתה.

דומה שעל מצב שכזה כבר קבעו לנו חז”ל [כתובות ע”ב.] שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ונמצא שהגירושין יצאו הימנה ומפסידה את כתובתה ותוספתה.

שונים הדברים כאמור, באופן שאין בפנינו שום הוכחה לכך שרשעותה ואכזריותה כלפיו נובעים ממידותיה הרעות, ויש מקום לתלות שמעשיה הרעים כלפי בעלה הינם כתוצאה ישירה ממעשיו כלפיה, במקרה שכזה בית הדין יקבע כי היא בגדר של אישה רעה שכתובתה מרובה, ולא הפסידה כתובתה ותוספתה.

מבחן האדם הסביר

אולם יש להדגיש ולומר, שהדברים צריכים להיבחן במבחן ‘האדם הסביר’. היינו שכל מה שהסקנו שבאישה רעה שמתנהגת ברשעות ובאכזריות כלפי בעלה מחמת מידותיה הרעות, מצערת ומציקה לו – ולא כתוצאה מחמת מעשיו שלו כלפיה – היא מפסידה את תוספת כתובתה, היינו רק בגוונא שאנו יוצאים מנקודת הנחה שאדם נורמטיבי לא היה יכול להמשיך את חייו לצדה של אישה עם מעשים שכאלה. ברור כי כל אדם נוטה להצדיק את החלטתו להתגרש מאשת נעוריו לאור מעשיה הרעים, ובשל כך הדבר נתון לשיקול דעת בית הדין בכל מקרה ומקרה לגופו.

אין ספק בכך, שבגוונא שבית הדין סבור כי ניתן לחיות לצדה של אישה עם מעשים שכאלה, אף על גב שהבעל דנן רגיש יתר על המידה או שאין לו רצון וכוח לסבול ממנה יותר ומעדיף לגרשה, הוא יחויב בתשלום כתובה ותוספתה.

ובאמת שאף מצד הסברא נראה ברור שלא מגיע לאישה רעה שגרמה את הגירושין לקבל תוספת כתובה – כשם שבמקרה ההפוך שהבעל גורם במעשיו הרעים לאשתו שהיא תגיש תביעת גירושין, שבוודאי שיש לחייבו בכל תוספת הכתובה – אלא שכאמור יש להגביל את הדברים דווקא במקרה שהאדם הסביר אכן איננו יכול להמשיך לדור במחיצתה וכפי שביארנו.

2. האם האדם הסביר יכול להמשיך את חייו לצדה

בדרך אחרת אפשר ליישב את הדברים^[16], שהמודד הוא אך ורק האם האדם הסביר יכול להמשיך את חייו לצדה של אישה שכזו אם לאו.

דהיינו, שאין אנו מחויבים להעמיק כל העת ולבדוק מהו המקור למעשיה הרעים של האישה כלפי בעלה. האם הדבר נובע ממידות מושחתות, או שמבחינתה כלו כל הקיצין ומחליטה לקדש מלחמה כנגדו, או שהיא אישה נטולת שליטה עצמית, ומתירה לעצמה להתנהג איך שבא לה, גם אם על הדרך היא פוגעת קשות בנפשות הקרובות אליה, שהרי מבחינתה הבעל הוא זה שנתן לה סיבה טובה להתנהג כך כלפיו.

המודד היחיד^[17] המונח בפנינו כדי לקבוע האם היא זכאית בתוספת הכתובה אם לאו, הוא האם נחשב הדבר שהגירושין יצאו הימנה. אם בית הדין סבור כי לנוכח מעשיה הרעים של האישה שהוצגו והוכחו בפניו, אין שום אפשרות לבעלה לחיות לצדה ולהישאר נורמלי, הרי נחשב הדבר שהיא זו שהביאה את הגירושין, ואיכא סברת ‘דעל מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה’, והריהי מפסדת את הכתובה ותוספתה.

מה שאין כן בגוונא שנראה לבית הדין שעל אף הסבל הרב, עדיין האיש מסוגל למעשה להמשיך ולחיות עימה, ויכול לחיות עימה חיי אישות, אזי אף על פי שהיא מצערת אותו עד מאד והוא סובל ממנה סבל רב, עדיין אין להפסידה מחמת כן כתובתה, שהרי עדיין הם יכולים להמשיך ולחיות כבעל ואישה, וכמו שמצאנו בגמרא שם [יבמות ס”ג:] אצל גדולי ישראל, רבי חייא ורב, שאע”פ שנשותיהן היו מצערות אותן, ומה שהיו מבקשים מהן היו עושות בדיוק להיפך, מכל מקום קיבלו זאת עליהם ואמרו דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו.

בהתאם לדרך זו ייתכן לומר, שיש לחלק בין מעשים קיצוניים שהאישה עשתה לבעלה שקשה מאד עד בלתי אפשרי לאדם מן השורה למחול לה על פעולות רשע אלה, שבכה”ג נחשב לגירושין יצאו ממנה והוא ייפטר מתוספת הכתובה. מה שאין כן בדבר שניתן למחול על כך, שבזה הוא יחוייב בתוספת הכתובה. ברור כי זכותו לבוא ולדרוש גט ולא להמשיך לסבול הימנה, אך את הכתובה ותוספתה הוא צריך לשלם. אולם באופן שהאדם הסביר לא יכול בשום פנים ואופן להישאר לחיות לצדה, הרי שנחשב הדבר שהגירושין יצאו הימנה ומפסדת תוספת כתובתה, שהרי על דעת למשקל ולמיפק לא הקנה לה.

ירידת הדורות וכושר הסיבולת בהתאם לאדם הסביר בדורנו

מעבר לאמור יש מקום להוסיף ולומר, שלאור השינויים הקיצוניים שאנו עדים להם בדור יתום זה, הרי ייתכן שאף במצב שפעם בזמן חז”ל היו יכולים עדיין להמשיך ולדור זה לצדו של זו וההיפך, מ”מ כיום שכשל כוח סבלנו, ובית הדין יהיה סבור כי האדם הסביר בזמנינו לא יוכל לחיות על יד אישה שכזו ומעשיה הנלוזים, [וכן ההיפך באישה שאיננה יכולה לדור לצדו של בעל במעשים רעים שכאלה], עשוי בית הדין להחליט לאחר שיקול דעת, שיש להפסידה את הכתובה ותוספתה, מחמת הסברא שעל דעת למשקל ולמיפק לא הקנה לה, ונחשב הדבר שהיא זו שהביאה את הגירושין.

הכלל שקבעו חז”ל לגבי חיים לצד שוטה – שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת – קיים בהתאמה בכל דור ודור.

תנאי יסודי בנישואין

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור דברי הפוסקים הסוברים, שבגוונא שחסר בחיי הנישואין אחד מהדברים היסודיים ביותר, הרי שמי שתובע את הגירושין מחמת כן, אין הוא מפסיד את זכויותיו על כל המשתמע מכך.

יעויין בדברי רבי עקיבא איגר בשו”ת החדשות (בודפסט תרצ”ח חלק ג’ סימן נ”א) מה שהעלה בזה לחלק בין אישה הבאה מחמת טענה של ‘בעינן חוטרא לידה’ וקובלת על כך שלא זכתה לבנים מבעלה ומבקשת להתגרש – שמפסידה תוספת הכתובה, לבין היכא שטוענת שאין לו גבורת אנשים שמקבלת את כל כתובתה ותוספתה.

לחיבת הדברים נצטט דבריו וז”ל:

“כוונת תוספות, כיון שידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו. אם כן משום הכי לא מיקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו” עכ”ל.

וכן כתב האור שמח בהלכות אישות פרק י”ב הלכה י”א בביאור דברי הרמב”ם, שכתב בעניין בעל עני ביותר שאיננו יכול לפרנס את אשתו אפילו לחם שהיא צריכה לו, דכופין אותו לגרשה ותהיה כתובתה חוב עליו, וביאר האור שמח שהוא הדין שחייב ליתן לה כל תוספת הכתובה אף על גב שהיא זו שתבעה את הגירושין – והוא לא יוכל לטעון שעל דעת למשקל ולמיפק לא הקנה לה – שהרי מידע ידע דאדעתא דליזון נישאת, עיי”ש.

שניהם מסתמכים על דבריו המפורסמים של הריצב”א בתוס’ ביבמות בדף ס”ה: דב”ה ‘כי’ בסופו, שפסק שם שעל אף שחידש רבינו חננאל דכל אימת שכופין את הבעל להוציא וליתן כתובה, היינו רק עיקר כתובה אך היא מפסדת את תוספת הכתובה – אף על גב שהיא תובעת את גיטה מחמת מום שיש לבעל והאשמה היא בעצם בו ולא בה – מחמת הסברא ‘דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה’, וכך סוברים ראשונים רבים כדעת רבינו חננאל ודלא כדעת רבינו תם^[18] וכפסיקת השו”ע באבן העזר סימן קנ”ד סעיף ו’ ובביאור הגר”א שם בס”ק כ”ו.

מחדש הריצב”א שם, שרבינו חננאל יודה לר”ת באופן שהבעל איננו יכול לבעול את אשתו כלל, שבמקרה שתבעה האישה גטה מחמת כך, היא איננה מפסידה את תוספת כתובה, ולא אמרינן בכה”ג את הסברא שעל דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, והטעם ‘דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך’.

יסוד הדברים הוא, דכל היכא שהדרישה לגט מחמת האישה, הגיעה אך ורק מחמת העדרו של דבר יסודי ומהותי בנישואין, וכל בר בי רב מבין ויודע שהנישואין מתחילה היו על דעת כך, כגון חיי אישות, שהרי הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה, ולפיכך הבעל לא יוכל לטעון שעל דעת כן שהיא תדרוש גטה ותעזבנו הוא לא הסכים להתחייב ולהוסיף על כתובתה, שהרי הוא ידע היטב שהאישה נישאת לו על דעת שיהיו ביניהם חיי אישות, ובלא זה יש להניח שהיא תדרוש גיטה. לכן אומדים דעתו שהתחייבותו למתן תוספת כתובה הייתה גם על דעת כך שתתבע את גטה מחמת טענתה זו בהעדר דבר מהותי ויסודי בנישואין, ובזה מודה ר”ח לדעת ר”ת שחייב בתוס’ כתובה, עיי”ש בתוס’^[19].

מעתה נראה לומר גם לאידך גיסא, שכל היכא שבית הדין מתרשם ברורות כי לנוכח מעשיה הרעים של האישה הניצבת לפנינו, אין אדם יכול לדור באופן קבע במחיצתה, ושלא לדבר על קיום יחסי אישות עמה לאור הסבל הבלתי ניתן להכלה, הרי בודאי שיש להפסידה את תוס’ כתובתה, שהרי במעשיה אלה היא עוקרת את האפשרות לחיים משותפים ביניהם, שהרי זו הייתה סברת התוס’ והריצב”א לחלק בין טענת ‘אין לו גבורת אנשים’ ומונע ממנה מצוות עונה, שכיון שזהו הדבר המהותי והיסודי בחיי הנישואין, נמצא שבהעדר דבר זה אין כאן בכלל נישואין, ונמצא שלא טענת האישה היא זו שפרקה את הנישואין, אלא עצם המציאות שאין לבעל גבורת אנשים, זהו הדבר שפירק את חייהם המשותפים, ולכן היא איננה מפסדת תוספת הכתובה במקרה זה. מה שאין כן היכא שטוענת ‘בעינן חוטרא לידיה’ שהפסידה תוספת הכתובה דחשיב שיש כאן אישות ונישואין ביניהם – גם בהעדר חוטרא לידיה וללא בנים זכרים, אלא שיש חיסרון זה שלמרות שזוהי טענה לגיטימית של האישה לדרוש את גיטה בהעדר חוטרה לידיה, מ”מ אין זה דבר יסודי ומהותי בחיי הנישואין, ולכך נחשב הדבר שהגירושין יצאו ממנה, ועל דעת כן הוא לא כתב לה את תוספת הכתובה.

משכך ה”ה בנידוננו נמי יש לומר כן, דזיל בתר סברא, דכיון שהאישה במעשיה הרעים דרדרה את המצב לכך שאין אפשרות לחיות לצדה ולחיות עמה חיי אישות כנדרש, נחשב הדבר שהיא במעשיה שמה קץ לחיי הנישואין, וחשיב שהגירושין יצאו ממנה וכאילו דורשת בפה מלא את גיטה.

זהו פשר הדברים העולה מהסוגיה ביבמות שם גבי אישה רעה שכתובתה מרובה, שבדוגמאות הנזכרות שם, חז”ל שיערו, שעדיין עם כל הקושי, ניתן לחיות לצדה של אישה שכזו, לאור המעלות שיש לבעל מנישואיו עמה וכפי שמפורט שם בגמרא. מה שאין כן לגבי מוציאה שם רע בין שכניו שעם זה האדם איננו מסוגל להשלים, ולכן היא מפסדת את תוספת כתובתה.

לפיכך גם במקרה דנן, אם נסיק שזהו מצב שבעלה לא יכול היה לחיות עימה כלל, היא תפסיד את כתובתה ותוספתה, לפי שנחשב הדבר כמי שהיא תובעת את גירושיה.

3. רעה דווקא כלפי בעלה

דרך נוספת בהבנת הדברים אפשר לומר^[20], שההבדל איננו מתבטא בעוצמת הרוע שבמעשי האישה, אלא כלפי מי היא מכוונת את מעשיה וחיציה. ישנם מקרים בהם מעשיה הרעים אינם מכוונים כלפיו, אלא זהו טבעה ואופייה וכך היא מתנהגת כלפי כל אחד יהא אשר יהיה. בכה”ג אין בפנינו אישה שרוצה להתגרש, ואף היא משתדלת לקיים את כל מחויבותה כלפיו בהתאם להלכה. מה לעשות שאלה מידותיה ודפוס התנהגותה. לפיכך על אף סבלו של הבעל, כל עוד והוא רוצה לגרשה ייתן כתובה ותוספת.

לעומתה, ישנה אישה שכלפי כל אדם היא מתנהגת בכבוד, ורק כלפי בעלה היא נהפכת למרשעת. אישה כזו, ייתכן ויש להסיק את המסקנה המתבקשת כי היא בעצם רוצה להתגרש מבעלה ולשם כך היאמתכננת את צעדיה מראש ומרשיעה כלפיו כדי לגרום לו לרצות להתגרש ממנה ואחר כך תתבע את כתובתה. ברור שבמקרה שכזה היא לא תיכלל בכלל אותה אישה רעה שכתובתה מרובה, אלא אנו נגדיר זאת כמי שהגירושין יצאו הימנה, והיא תפסיד את כתובתה ותוספתה.

נפקא מינא לדינא

כדי לחדד את הדברים, אציג מקרה שיש בו נפק”מ לדינא בין שלשת הדרכים שהעלנו. בגוונא שבית הדין נוכח שמדובר באישה בעלת התנהגות קיצונית ביותר כלפי כולם, וגורמת לסובבים אותה סבל רב ולא רק לבעלה.

לאחרונה שמעתי ל”ע על מקרה שנמצא בפני בי”ד אחר, באישה הזקוקה לקחת כדורים פסיכיאטרים ומסרבת לקחתם, ועקב כך היא לא מאוזנת דיה ומתנהגת כבעלת אישיות גבולית. כתוצאה מכך, היא מתנהגת ברה”ר בצורה לא נאותה, הן בלבושה והן בדיבורה, כשבעלה וילדיה סובלים מכך סבל רב ומרוב בושות אינם יכולים לצאת מביתם. ברי לבית הדין כי אדם מן היישוב איננו יכול לדור לצדה, לסבול סבל ובושות שכאלה ולקיים עמה חיי נישואין נורמטיביים, ועתה בעלה דורש להתגרש.

לביאור הראשון שביארנו, ייתכן ויש לדון מה הביא אותה למצב שכזה, וכל עוד לא יהיה לנו ברור כי הדבר נובע מחמתה בלבד ולא כתוצאה ממעשיו של בעלה כלפיה ומהסבל שנגרם לה ממנו, היא לא הפסידה תוספת כתובה. לביאור השני, ברור שהיא תפסיד את תוספת הכתובה, שהרי אי אפשר לאדם מן היישוב לחיות לצדה בכה”ג. לביאור השלישי היא לא תפסיד את תוספת הכתובה, שהרי אין התנהגותה הרעה דווקא כלפי בעלה. ויש לעיין בזה עוד לדינא.

מן הכלל אל הפרט

לנוכח שלשת הביאורים שהעליתי בזה לחלק בין דין אישה רעה שכתובתה מרובה, לבין דינו של הטור והתשב”ץ, נדון עתה במקרה דנן.

האישה טענה בפנינו שבתחילת דרכם המשותפת הם חיו כבני זוג רגיל. להיפך, הוא זה שטען כל העת כלפיה כי היא עושה לו צרות כבר מתחילת הנישואין, ולכן פתח תיק שלשה חודשים לאחר נישואיהם. בהתאם למה שהוצג בפנינו נוכחנו לראות, כי הצדדים נפרדו בתאריך 17.06.16, ורק כשנה לאחר מיכן האישה פתחה תיק לשלום בית, כשלדבריה חייהם התנהלו כמו כל זוג ללא בעיות מיוחדות. אם כן מעתה לא שייך לתלות שזו רק כנקמה כלפיו לאור מעשיו הרעים. סביר יותר להניח, כי מעשיה הרעים של התובעת היו הם אלה שהביאו לגירושין בהמשך, והתנהלותו הקלוקלת של הנתבע עם נשים זרות הייתה כתוצאה מהמצב בבית ולא כסיבה לכך.

יתירה מכך כבר העלנו לעיל, כי לאורך כל הדרך התרשם בית הדין כי האישה איננה דוברת אמת ולכן דחה את בקשתה לשלום בית עוד בשנת 2017 כשנה לאחר הנישואין. זה לא שהאיש התגלה כדובר אמת בלבבו, אך לאור העובדה שהוכחות חותכות למי מהצדדים לא היו וכל אחד סותר את זולתו בטענותיו בשל מי הרעה הזאת, ואין בפנינו קצה חוט ברור שיוכיח כי מעשיה הרעים של התובעת נבעו ממעשיו הרעים של בעלה כלפיה, הרי שיש לנו להסיק ולומר שכנראה מעשיה הרעים של האישה הם אלה שהביאו את הנישואין אל קיצם.

הן אמת שהתובעת טענה בפנינו בשלב מאוחר יותר שהוא בגד בה וכפי שהתרשמנו ברורות כי האיש איננה טלית שכולה תכלת – לכה”פ בתחום זה, מ”מ כפי שעולה מטענותיה בפנינו, התרשמנו שכל זה החל רק לאחר כשנה מעת הנישואין, כשקודם לכך האישה לא טענה עליו שהוא בוגד בה, להיפך, היא דרשה אז שלום בית ובית הדין הוא זה שדחה את מבוקשה והורה על חיוב בגט. לעומת זאת, הבעל העלה את טענותיו על האישה ומעשיה הרעים כבר בתחילת דרכם המשותפת עוד הרבה קודם.

עתה נבחן את הדברים בנידוננו לאור שלושת הביאורים שהעלנו בהגדרת דין אישה רעה לעומת היכא שהגירושין יצאו הימנה.

בהתאם לביאור הראשון שהעליתי יש לומר, שכיון שמבחינת סד הזמנים קשה לתלות את מעשיה הרעים כלפיו שהם הינם אך ורק כנקמה מחמת מעשיו, ועל פניו יש לומר שמעשיה שלה הם אלו שהביאו לגירושין. לפיכך במקרה דנן בית הדין סבור, כי מדותיה הרעות של האישה, הם אלה שהביאוה לפעול כנגד בעלה ללא גבולות כלל, וכי לא שייך לחיות לצד אישה בהעדר אמון מינימלי כשנוכחנו לראות שהיא רצתה אף להפלילו ולהפילו עם אישה אחרת, ואף הודתה על כך בפנינו. על כן הדין לכאורה שיש להפסידה את כל תוספת הכתובה.

לפיכך גם בהתאם לביאור השני שהעליתי יש לומר, שבודאישבמבחן האדם הסביר, ברור כי איש איננו יכול לדור על יד אישה שכזו כשאיש את רעהו חיים בלעו, והיא מטילה את אימתה עליו בכל עת ובכל שעה, כשמעבר לאלימות והאגרסיביות היא לא תהסס ותמנע מכל פעולה שהיא להכשילו ולהפילו, כי בעיניה המטרה מקדשת את האמצעי ללא גבול.

כבר הבאנו לעיל, שהתובעת עשתה מעשים רעים ביותר כלפי בעלה, היא שלחה לו נערת ליווי להפילו ולהכשילו בזנות, הייתה נוהגת לכנותו בציבור בכינויים לא שגרתיים כדוגמת ‘היטלר’, והייתה מציירת אותו בדמותו של אותו האיש, היא הכניסה כתבה לתקשורת כנגד בעלה (הגם שבית הדין הזהירה שלא לעשות כן), ברור כי כל זה מוכיח כי היא במידותיה הרעות עשתה כן, ובשנאה תהומית שהאדם הסביר לא שייך שידור לצידה.

מעתה, גם במבחן השלישי לביאור הנזכר יש לומר, שלאור האמור נראה כי בנידוננו הסבל של הנתבע לא היה בעקיפין ממעשה זה או אחר של האישה שלא כוון כלפיו, אלא סבלו היה מכח פעולות ומעשי רשע של האישה ישירות דווקא כלפיו. ולאור חומרת המעשים כפי שהזכרנו שמערערים את יסודות השותפות והתשתית לחיי נישואין סבירים, ומותירים רק את ברירת המחדל להתגרש, הרי שאין מנוס מלקבוע כי מעשיה אלה של האישה הם שהביאו לקץ הנישואין.

לא בכדי קבע בית הדין (בהרכבו הקודם) כי לא היה מצב לבקש שלום בית או לנסות לשולחם לייעוץ, וזו הסיבה שבית הדין קבע שבקשתה לשלום בית איננה כנה וחייבה להתגרש.

לאור מעשיה הרעים ביותר של התובעת, ברור הוא כי אי אפשר היה לצפות שהנישואין יחזיקו מעמד. הן אמת כי הבעל סרך דרכו עם נשים אחרות ברמה זו או אחרת, ובית הדין מוחה על כך נמרצות, אך מבלי לגרוע מחומרת הדברים, כאמור סביר להניח כי מעשיו אלה של הבעל אינם סיבת המשבר אלא התוצאה ממנו. משכך, יש קושי רב לחייב את הבעל בכתובה ובתוספתה, שהרי טענתו עמו שע”מ למשקל ולמיפק לא הקנה לה.

הכרעה כהביאור השני בהגדרת הדברים – מבחן האדם הסביר

לאחר עיון נראה לי להסיק כהביאור השני בהגדרת הדברים, ושכל אימת שבית הדין נוכח לראות כי האישה עושה מעשים רעים ביותר כלפי בעלה וגורמת לו סבל רב שבן אדם סביר איננו יכול לעמוד בזה יותר, אנו נגדירה כמי שהגירושין יצאו הימנה ולא כסתם אישה רעה שאיננה מפסדת כתובה, ויש להפסידה את תוספת הכתובה.

בביאור הדברים אקדים בהצבת שלש קושיות כנגד דינו של הטור בסימן קי”ח הנזכר, וכדלהלן:

א. הנה קיי”ל שאדם הנותן מתנה לחברו האהוב, ולאחר כמה שנים האוהב נהפך לשונא, ועתה רוצה נותן המתנה לחזור בו ולבטל את המתנה למפרע, הדין הוא שאיננו יכול לחזור בו ממה שנתן מתנה חלוטה – כל עוד לא מוכח שכבר בעת נתינת המתנה הוא היה שונאו ולא אוהבו. מקור דין זה בדברי תרומת הדשן בסימן שי”ז עיי”ש בדבריו, והביאו הרמ”א להלכה בחו”מ סימן רמ”ו סעיף י”ז.

מעתה יש להקשות מדוע באישה שנשאה לפלוני ונהפכה למרשעת ושנתה את עורה כלפיו ממה שהייתה בליל הכלולות, דשנינו שאם הגירושין יוצאים הימנה היא מפסדת את תוספת הכתובה, מדוע לא נימא גם כאן שהדבר דומה לנתן מתנה לאוהבו שנהפך לשונאו, שאין נותן המתנה יכול לחזור בו לאחר מיכן, ולא נפסיד את תוספת כתובתה על אף שעתה היא רשעית והגירושין יצאו הימנה?

ב. הנה קיי”ל שבכל גוונא שאישה מורדת בבעלה ואיננה מקיימת את מחוייבותה כלפיו, הרי היא בגדר אישה מורדת המפסידה את כתובתה ותוספתה, רק לאחר שבית הדין מבצע התראה הכרזה והמלכה, וכדאיתא בסוגיא דכתובות וכנפסק בשו”ע אבה”ע סימן ע”ז סעיף ב’ גבי מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה.

לכאורה תימה, שאם כנים דברי הטור וחידושו שיש להפסיד את האישה את כתובתה ותוספתה בגוונא שהגירושין יצאו הימנה, א”כ מדוע מורדת איננה מפסידה טרם עשיית התראה והכרזה, הרי יש להפסידה את הכתובה והתוספת לאלתר היות ורק מחמת מרידתה זו הבעל תובע את הגט ונמצא שהגירושין יצאו הימנה במרידתה בבעלה?

ג. הנה קיי”ל גבי אישה שנמצאה איילונית או נמצאה לאחר הנישואין שהיא הייתה אסורה להינשא לו מאיסור לאו כגון גרושה לכהן וכדו’ ולא היה ידוע זאת לבעל בעת הנישואין, שהדין הוא שלמרות שחייב לגרשה והפסידה את עיקר הכתובה, מ”מ אין היא מפסדת את תוספת הכתובה, וכפי שפסק הרמב”ם בהלכות אישות פרק כ”ד הלכה ב-ג.

לכאורה זהו דבר תימה, דכיון שהמום הוא בה ולא בו והיא לא אמרה לו זאת בטרם נישואיהם, ורק מחמת כך הוא נאלץ עתה לתבוע גירושין, א”כ אין ספק שנחשב הדבר שהגירושין יצאו הימנה, ובהתאם לדברי הטור הנזכרים היה צריך להיות שהיא תפסיד גם את תוספת הכתובה ולא רק את עיקר הכתובה, וזאת מחמת סברת הטור ‘דעל דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה’?

והנה, בפסק דין יסודי ביותר בעניין חיוב תוספת כתובה שכתבתי בעבר עוד בשבתי בחיפה [תיק מספר 1061002/2], דנתי בהגדרת נתינה זו של בעל לאישה מתחת החופה, האם תוספת כתובה הוי כדין מתנה או כדין מכר, לעניין ‘אומדנא בדעת הנותן’. מפאת חשיבותם של הדברים והקשרם לנידון דנן, ובפרט ליישוב קושיותינו, אצטט את עיקרי הדברים שהבאתי שם.

“ובתחילה חשבתי לומר בפשטות, שחלוק דין תוספת כתובה מעיקר הכתובה, מפני שדין הכתובה הוי חוב גמור על הבעל מעיקר הדין, ולכן חשיב כמכר ממש, וכל עוד שאין לנו אומדנא דמוכח בדעתו ובדעת כל אדם שבמקרה כלשהו הוא לא היה מוכן להתחייב, הרי שהוא חייב. מה שאין כן בתוספת כתובה, שכיון שהוא לא חייב מעיקר הדין אלא מוסיף לה מרצונו הטוב, אם כן חשיב כמתנה בעלמא, ובמתנה אמרינן שאומדן דעת כלשהו מבטל את המתנה, כי דברים שבלב במתנה הוי דברים.

דין זה שנינו בדברי הרמ”א בחו”מ סימן ר”ז (סעיף ד’), שלאחר שהביא השו”ע שם את הדין לגבי אומדנא במכר, פסק הרמ”א כדעת התוס’ והרא”ש שבאומדנא דמוכח מתבטל המכר אפילו ללא גילוי דעת כלל, ובהמשך דבריו כתב שם וזה לשונו:

“ויש אומרים דבמתנה דברים שבלב הויין דברים.”

מקור הרמ”א מדברי הראשונים, הגהות הרי”ף בכתובות, בתוס’ רי”ד בקידושין שם בסוגיה, וכן כתב הרקאנטי בשם הריב”ם, דבמתנה לא בעינן לגילוי דעת כלל כיון שדברים שבלב במתנה הוי דברים.

בסברת החילוק בזה בין מכר למתנה כתב שם הסמ”ע בס”ק י’ וזה לשונו:

“הטעם דדווקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, מה שאין כן במתנה דהוא בחינם, דאומדן דעת כל דהו מבטל את המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו לתנו לו בחנם”.

מבואר אם כן שכל אימת שאדם נותן מתנה לחברו, כיון שזו נתינה שהוא איננו חייב בה כלל ועושה כן רק מרצונו הטוב, לכן כל אומדן דעת כלשהו כבר מבטל את המתנה, ואנו מסבירים את דעת הנותן שאם היה יודע זאת הוא לא היה מסכים לכך בשום פנים. מה שאין כן במכר שכיון שהוא מקבל תמורה למקח, לפיכך לא כל דבר קל מהוה אומדן דעת לבטל את המקח.

ובאמת שבגדר חיוב זה של “תוספת כתובה” שהבעל נטל על עצמו, יש מקום לדון אי הוי כמכר או כמתנה. היינו, שמחד ניתן להגדיר זאת כמכר ממש, דאף על גב שהוא לא חייב בזה מעיקר הדין, מכל מקום כיון שהוא מקבל מהאישה את חיוביה כלפיו ואיכא נמי חיבת ביאה, וכמו כן חיוב זה של הבעל נוצר תחת החופה ותוך כדי חיובים הדדיים של בני הזוג זה לזה, הוא נותן לה כנגד חיוביה כלפיו את תוספת הכתובה, אם כן הוי ממש כמכר של דבר מסוים כנגד תמורתו, ותוספת הכתובה הינה בעצם כנגד נישואיה עמו, אלא שמפאת חיבתו אליה הוא ‘משלם’ ו’מוכר’ לה יותר. מאידך, ניתן בהחלט לומר דהוי כמתנה ולא כמכר, לפי שהוא נותן לה מעבר למה שהוא חייב ליתן. נכון שהוא נותן לה התחייבות זו כנגד נישואיה עמו, אך לזה בלבד יכול היה להסתפק בתשלום עיקר הכתובה ולא מעבר לכך, לכן אפשר שיתרת הסכום של תוספת הכתובה מעבר לעיקר הכתובה הוי כמתנה בעלמא. הן אמת שיש לו חיבת ביאה כדאמרן, אך זוהי הסיבה שהוא החליט לתת לה מתנה, ולא הוי כתמורה למה שהוא נותן לה, כיון שמה שהיא נותנת לו היא חייבת מעיקר הדין כלפיו כשם שהוא חייב כלפיה בעיקר הכתובה מעיקר הדין.

נפקא מינה לדינא בחקירה זו תהא כאמור כשאנו דנים באומדן דעת הבעל בעת שהתחייב לאישה תחת החופה בתוספת הכתובה. הנה הבאנו לעיל שבמכר שאין אפשרות לבטלו אלא אם כן בהלכות תנאים או בגוונא שלפחות גילה דעתו בעת המקח על רצונו, או שיש אומדנא דמוכח ברורה ובגדר של “אנן סהדי” שעל דעת כן הוא לא היה מוכר. מה שאין כן במתנה שדברים שבלב הוי דברים, שאומדן דעת כלשהו מבטל את המתנה.

מעתה, אם נימא שתוספת כתובה חשיבא כמכר, אם כן נצטרך כל פעם לדון היטב בכל מקרה ומקרה לגופו, האם יש כאן אומדנא דמוכח לבטל חיוב זה מעיקרו או לא, כיון שאין ולא קיים שום גילוי דעת לכך בעת שהתחייב כלפי אשתו מתחת החופה, ובודאי שלא עשה תנאי ככל הלכות תנאים. מה שאין כן אם נימא שחיוב תוספת כתובה מוגדר בהלכה כמתנה ולא כמכר, אם כן סגי באומדן דעת כלשהו כדי לבטל את המתנה, וכפסיקת הרמ”א הנ”ל להלכה.

בטרם נפשוט חקירה זו ולאחר העיון נראה, שאף אם נימא שגדר חיוב זה של הבעל בתוספת הכתובה חשיב כמתנה בעלמא שהוא נותן לה – שהרי ברור לכולנו שהוא איננו חייב היה לעשות כן – מכל מקום עדיין יש להקשות טובא, שהרי גם במתנה על אף ששנינו שאומדן דעת כלשהו מועיל לבטל את המתנה ודברים שבלב הוי דברים, מכל מקום זהו רק כאשר אנו דנים על רגע נתינת המתנה כאמור, ואנו יוצאים מנקודת הנחה שכיון שנתן בחינם, אילו היה יודע נתונים אלו שעתה התגלו לנו והדבר משנה את פני התמונה כולה בעת הנתינה, לכך הנותן לא היה מסכים כלל ולכן המתנה בטילה אף על גב שלא היה אפילו גילוי דעת כלל מצד הנותן. מה שאין כן היכא שאין אנו דנים על זמן הנתינה, אלא אך ורק על שינוי נסיבות וסיטואציה חדשה שנוצרה לאחר זמן הנתינה, דבזה לא מצינו שנאמר שדברים שבלב הוי דברים והמתנה בטילה מאליה. אדרבה, בזה מצינו בדיוק להיפך, דאף על גב שברור לנו שאילו היה הנותן יודע שזה מה שיהיה לבסוף הוא לא היה נותן את המתנה, וכגון שנתן מתנה לאוהבו שנהפך לאחר מיכן לשונאו, שבודאי שאין לו אפשרות לחזור בו ממתנתו שנתן אם וכאשר חלו שינויי נסיבות בשטח רק לאחר מיכן.

הלכה ברורה זו מצינו בדבריו של תרומת הדשן בסימן שי”ז^[21]. מבואר בדבריו, שכאשר אדם נותן לשני דבר כלשהו או מאכיל אותו, אף על גב שלא אמר לו מראש שהוא רוצה תשלום עבור זה, עדיין יכול לתובעו שישלם לו על כך, ואין הנהנה יכול לטעון “בחינם עשית עמדי”^[22].

בהמשך דבריו, ועל אף שפסק לחייב את החתן לשלם לחמיו על שהאכילו שנתיים ימים מעבר להתחייבותו, כתב שם בסוף וזה לשונו:

“אמנם נראה, אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, ואם כן אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה”ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו.”

כלומר, שאם נראה לבית הדין שהוא נתן לחתנו את האוכל כמתנה גמורה וכפי שנוהגים שם בני העיר הנמצאים במעמדו הפיננסי של החותן, אלא שלאחר מיכן החותן והחתן רבו ביניהם והחתן נהפך מאוהב לשונא, כי אז לא אמרינן שהמתנה תתבטל, דזה פשוט שאם הוא כבר מחל לו על כך בתחילה וגמר בדעתו ליתן לו במתנה, שוב איננו יכול לחזור בו.

להלכה הביא הרמ”א את דברי התרומת הדשן בחו”מ סימן רמ”ו סעיף י”ז עיי”ש.

נמצאנו למדים, שאף במתנה שאמרנו שדברים שבלב הוי דברים ואומדן דעת כלשהו מבטלה, זהו רק כאשר דנים אנו על שעת הנתינה, ולא לאחר מיכן, שבודאי שאין אדם יכול לאחר זמן לחזור בו מהמתנה שנתן, אף על גב שמשעת נתינת המתנה היה שינוי נסיבות קיצוני ביותר וחתנו נהפך מאוהב לשונא, כאמור.

עתה שוב נשוב לתוספת כתובה.

הנה לגופם של דברים נראה ברור שתוספת כתובה חשיבא כמתנה ולא כמכר, וכאידך גיסא בחקירה הנ”ל. סברת הדברים, שכל אימת שאדם נותן לזולתו דבר שאיננו חייב בו, הוי מתנה ולא מכר. הן אמת שכל נותן מתנה, סיבותיו עמו מדוע החליט לתת ולמי, אך אין בסיבת הנתינה בכדי להפוך את המתנה כהכרח וכמכר שהוא מקבל עבורו תמורה, שהרי אין נותן המתנה חייב לעשות זאת. אם כן גם תוספת כתובה שהבעל מתחייב משום חיבת ביאה דאית ביה, עדיין הוי בגדר מתנה בלבד ולא כמכר. הדברים פשוטים.

ובאמת שמצינו כן להדיא בלשונו הזהב של רש”י בכתובות (ק”א.) שכתב לבאר (בד”ה “אבל תוספת יש לה”) יסוד חיוב תוספת כתובה, וזה לשונו:

“דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה.”

הרי שכתב בפשיטות דהוי מתנה בעלמא, כאשר סיבת הנתינה היא מחמת חיבת ביאה כאמור.

והשתא, לאחר שהסקנו שתוספת כתובה הוי כמתנה בעלמא, לאור הדברים הנ”ל יש לדון טובא בשנית בסברת הראשונים הנ”ל “דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה”.

לכאורה יש מקום לשאול במה זה שונה מההלכה שהזכרנו זה עתה מדברי התרומת הדשן ופסיקת הרמ”א בחו”מ, שאדם שנתן מתנה לחברו אוהבו ולאחר מיכן נהפך לשונאו, איננו יכול לחזור בו מהמתנה על אף ששנינו לעיל שבמתנה אומדן דעת כלשהו מבטל את המתנה. מאי שנא גבי תוספת כתובה, ומדוע במקרים שהאישה תובעת את גטה ואין הבעל יזם את הפירוד, הוא פטור מליתן לאשתו את התוספת כתובה מאחר “דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא אוסיף לה”, הרי למדנו מדברי תרומת הדשן שאין אדם יכול לחזור בו מהמתנה אם שינוי הנסיבות נעשה לאחר זמן הנתינה, ומאי שנא סברא זו מכל מתנה לאוהב שנהפך והיה לשונא שאין נותן המתנה יכול לחזור בו, ומדוע פטור הבעל מתשלום תוספת הכתובה?

והנראה בס”ד לבאר בזה, שבאמת יש חילוק יסודי מהותי ושורשי בין שתי סברות אלו, וסברת הראשונים “דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה” לא קרבה כלל לדין שמצינו במתנה לאוהבו ונהפך לשונאו. היינו, דודאי שאין כוונת הראשונים הנ”ל שיש אומדנא בדעת הבעל שאילו היה יודע בעת המעשה את שינויי העתיד, הוא לא היה מתחייב. סברא כזו לא מצינו במתנה כלל וכדאמרן. כוונת הראשונים לומר שחז”ל ירדו לסוף דעתו של הבעל המתחייב, שיש כאן התחייבות מותנית ועומדת, שכל חיובו זה בתוספת כתובה שהוא התחייב בו מרצונו הטוב והחופשי, זהו רק וכאשר אם בסופו של דבר הבעל יגרש את אשתו מיוזמתו שלו ומרצונו, אולם היכא שמאן דהו יכתיב לו זאת וידרוש ממנו ו/או יאלץ אותו לגרש את אשתו בניגוד לרצונו, בכה”ג הוא לא מתחייב כלל בתוספת הכתובה.

נוסיף בביאור הדברים. הנה אין ספק בכך שכל בעל העומד בפנינו בעת דיון בחיוב הכתובה טוען, שאילו היה יודע שכך ייראו חיי נישואיו, הוא לא היה מעלה בדעתו כלל להתחייב ועוד בסכום שכזה. ברור שטענה זו איננה יכולה להישמע, שהרי החיים דינמיים הם, וישנם שינויים לכל אורך הדרך, והוא בר דעת להבין שאין בעל שהולך מראש להינשא למספר שנים ומתכנן מראש את גירושיו, אלא ישנם אחוזים מסוימים שיבוא הקץ על חיי הנישואין, ועל מצב שכזה בדיוק הוא מתחייב לאשתו שבעת גירושיה הוא ייתן לה את כתובתה, וכל זאת כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אם כן לכאורה הוא הדין לגבי תוספת כתובה, אלא שמאחר והוא בעצם מגדיל את הסכום בכתובה שהוא כלל אינו חייב בו מעיקר הדין, זה כבר נחשב למתנה. שאלתינו הייתה שגם במתנה אין אפשרות לבטלה בגין שינויים עתידיים אלו ואחרים וכאוהבו ונמצא שונאו, ואם כן מהי כוונת רבינו חננאל בסברא זו “שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא אוסיף לה”?

כאן אנו חייבים לחדש, ולהוסיף בביאור דברי קדשם של הראשונים הנזכרים, שחז”ל הבינו בדעתו של הבעל בעומדו מתחת לחופה ומתחייב בתוספת הכתובה, שעל אף שהוא יודע, מבין וחי את המצב בו הוא נמצא, הן אמת שהוא מחליט לתת לה מתנה מדעתו, וכמו שמצינו ברש”י בכתובות, אמנם מדובר במתנה, אך יש בה מאפיינים הדומים למכר. יש כאן התנייה תלויה ועומדת, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו. נכון שזה לא מכר במובן של “תן וקח” כתמורה לדבר, שהרי זה כבר מעבר ל’עיקר כתובה’, אך יש כאן סיבה ומניע, מטרה ותנאי למתנה זו, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו את חיוביה כלפיו, ורק מפני זה של ‘חיבת הביאה’ הוא הסכים לתת את המתנה. בכוונתו של הבעל, שכל עוד שהגירושין במידה ויהיו, יהיו מחמתו ומרצונו וביוזמתו שלו בלבד. דבר אחד הבעל איננו מוכן, הוא לא יהיה מוכן לסבול זאת שהוא נתן לאשתו מתנה כה גדולה בעת נישואיהם, והנה לאחר זמן היא מנצלת אותו, ומחליטה לסיים את מערכת הנישואין, לעשות עליו ‘סיבוב’ ולגרוף אל כיסה את אותה מתנה שהוא נתן לה, ודאי שבכוונתו הייתה ליהנות מהחיים המשותפים עם אשתו למשך כל חייו, ולכן הסכים להתחייב לה סכום מורחב כתוספת לעיקר הכתובה. סכום זה ניתן לה אך ורק בהתניה חד משמעית, שהנישואין הללו ימשיכו עד בלי די – אא”כ הוא ורק הוא יחליט כי הם באו אל קיצם. לא האישה ואף לא בי”ד יחליטו לו. זוהי אומדנת חז”ל בדעת הבעל נותן המתנה – לביאורם של הראשונים הנ”ל^[23].

נמצא אם כן, שאין הסברא כאן שאנו מבטלים את המתנה שניתנה עקב שינויים עתידיים שנוצרו לאחר מיכן, אלא סברא בדעת נותן המתנה עכשיו שמטרתו לקבל מאשתו דבר המתמשך לתקופת כל חייהם המשותפים, ושלא ייעצר על ידי מאן דהו כי אם מרצונו שלו ומיוזמתו אם ירצה זאת. לפיכך, במידה ואכן האישה תבעה את גירושיה והגירושין יצאו ממנה, נמצא שהיא איננה עומדת בתנאי היסודי שהציב לה בעלה בעת נתינת המתנה של תוספת הכתובה, ולכן הוא ייפטר מתשלום התוספת.

הדברים משתלבים כמין חומר בביאור דברי הרמב”ם בהלכות אישות (פרק כ”ד הלכה ב’, ג’) שהבאנו לעיל, שכתב לגבי בעל שנשא אישה ולא ידע שהיא איילונית, או שהיא מחייבי לאוין, שהוא חייב לה את תוספת כתובתה – אף על גב שהוא פטור מעיקר הכתובה. וכתב שם וזה לשונו:

“ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא עצמו חייב בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו והיא עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להיאסר אחר הנישואין אלא אסורה הייתה מקודם.” עכ”ל.

היינו ממש כמו שהסברנו, שכל המתנה שנתן לה הבעל, היא בתנאי שהיא ‘הקנתה לו הנאה’ כלשונו הזהב של הרמב”ם. היינו כפי שהגדרנו זאת שחיוב תשלום תוספת כתובה הוי כמתנה שהבעל נותן לאשתו מתחת החופה – מתנה שהוא החליט לתתה אך ורק מחמת הנתינה שאשתו נותנת לו בהתחייבותה ובאופן מתמשך למשך כל ימי חייהם, בלא שתיפסק הנאה זו אם לא ביוזמתו שלו בלבד, במידה ויחליט לגרשה”. ע”כ.

כלל העולה בקצרה ממה שכתבתי שם, שההגדרה המדויקת של מתן תוספת כתובה לאישה, היא מתנה עם מאפייני מכר, בדמות כך שיש כאן התניה ברורה תלויה ועומדת, שהאישה מתחייבת להעמיד את עצמה לבעלה למשך כל חייה בכל מחויבותה בהתאם להלכה. זוהי מתנה עם סיבה ברורה ומניע מוגדר. לפיכך, כל עוד שלא הוא זה שיזום את הגירושין בהמשך החיים אלא היא, או כפיית בית הדין וכדו’, אמרינן בזה שעל דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, ויש לפוטרו מחיובו בתוספת הכתובה.

מעתה יש לנו יישוב מיידי לקושייה שהעליתי מדין אוהב הנהפך לשונא, שבאמת מצד דין אומדנא בנתינת מתנה אין אפשרות לחזור בו בשינוי נסיבות שנוצרו לאחר זמן נתינת המתנה, אלא שבתוספת כתובה שאני, שכאמור זוהי איננה מתנה בעלמא, אלא מתנה כעין מכר לנוכח התחייבותה כלפיו ‘לשלם לו בתשלומים’ במשך כל חייה בהעמדתה את עצמה בפניו ובכל חיוביה ההלכתיים, ושהיא לא תעצור זאת ביוזמתה שלה כל ימי חייה. לפיכך ברגע שבית הדין מתרשם כי הגירושין יצאו הימנה^[24], נמצא שהיא לא עמדה בהתחייבות שלה לעסקה/למכר/לנתינה בהתניה, שהרי היא זו ששמה קץ לנישואין, ולכן אין הוא חייב ליתן לה את תוספת הכתובה.

ולגבי השאלה מדין מורדת, יש לומר, שבאמת אין הכי נמי שמעיקר הדין אישה המורדת בבעלה הייתה צריכה להפסיד גם את תוספת הכתובה מחמת הטעם דלעיל שהגירושין יצאו ממנה וכדברי הטור, אלא שמפאת חשיבות העניין של שלום בית וניסיון אמיתי לשוב למסלול הנכון, חכמים מצאו לנכון לשדל את האישה המורדת שתחזור בה ממרידתה בבעלה, ותשוב אליו לשלום בית. משום כך תקנו חז”ל, שכל עוד ולא יושלמו התנאים שנקבעו בתקנה, האישה לא מפסידה עדיין את הכתובה והתוספת.

כך מבואר להדיא בראשונים. אצטט רק את דברי הרא”ה בכתובות ס”ג: במה שכתב בעניין וז”ל:

“ודאי בין במורדת בין באומרת מאיס עלי, שורת הדין הייתה בשתיהן להפסיד כתובתן לאלתר, וכל דכן הוא מהא דמנינן לקמן דיוצאות בלא כתובה. אלא דבמורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה…חסו חכמים עליה שלא להפסידה כל כתובתה לאלתר ולפטרה בלא כלום, ולהטיל שלום ביניהם קנסוה לפחות מכתובתה שבעה דינרין לכל שבת, שמא תחזור בה”.

וכן כתב רבינו קרשקש שם בסוגיה^[25], ויעויין עוד בדברי החזון איש באבה”ע בסימן ס”ט ס”ק ד’ שאף הוא הלך בדרך זו^[26].

מעתה יש ליישב אף את הקושיה השלישית – מדין איילונית ואיסור חייבי לאוין שחזינן שהיא איננה מפסדת תוספת כתובתה למרות אשמתה בגירושין – דכיון שהיא מצדה הקנתה לו ההנאה ויכולה לעמוד בפניו ולהמשיך לשמשו, הרי שהיא מצדה כן ספקה לו את מה שהתחייבה לו תחת החופה כנגד מה שהוסיף לה את תוספת הכתובה וכפי שהבאתי [בפס”ד הנזכר שצוטט לעיל] את דברי רש”י בכתובות [ק”א.] ואת לשון הרמב”ם גבי איילונית, שהיא תטען כלפיו ובצדק שהיא עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאתה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות.

בהתאם לכך נמצאנו למדים, שזכאותה של אישה לקבל את תוספת הכתובה מותנית בכך שהיא מצדה מעוניינת ורוצה בהמשך החיים המשותפים, היא מעוניינת להמשיך ו’לשלם’ לבעלה בהמשך החיים בכך שהיא ממשיכה ומעמידה את עצמה כלפיו כפי מה שהתחייבה לו כנגד מתן תוספת הכתובה. לפיכך, כל עוד שהיא זו שרוצה לצאת ממסגרת הנישואין הריהיא מפסידה את תוספת הכתובה, שהרי לא כתב לה אלא על מנת לשמשו וכדלעיל.

החידוש שמצינו גבי איילונית וחייבי לאוין [וכן לגבי מי ששהה עשר שנים ולא ילדה או בכה”ג שאינו יורה כחץ בגוונא שחזקת החולי ממנה והחיסרון תלוי בה], שאף על גב שהבעל רשאי לגרשה על פי דין ובהתאם להלכה, והאשמה בעצם מוטלת לפתחה של האישה ולכן היא מפסידה את עיקר הכתובה במקרים אלה^[27], אף על פי כן היא איננה מפסידה את תוספת הכתובה, שהרי האישה מצדה רוצה ומוכנה להמשיך להעמיד את עצמה בפניו ולעשות כלפיו את כל חיוביה, ונמצא שלא היא זו שהביאה לגירושין, כי המודד בעניין תוספת הכתובה אינו מיהו האשם, אלא האם האישה מוכנה ורוצה להמשיך את חיי הנישואין אם לאו.

דברי הראשונים בעניין

הנה הרמב”ן בחידושיו למסכת כתובות דף ק”א, הקשה מדין איילונית מדוע לא הפסידה כתובתה ולא יהא זה אלא מקח טעות, וכתב שם הרמב”ן ליישב בזה”ל:

“ודעתם רחבה מדעתינו וקבלתם נקבל, שהם אמרו שכל שמדעת עצמו מוסיף ולא חשש לשמא תמצא אילונית ועקרה, רצה ליזוק בנכסיו, וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה. אבל בזמן שאינה רוצה בו, אף על פי שיוצאה בדין, כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה מחמת הטענה […] אין לה תוספת, שע”מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין, הרי עמדה בתנאה”. עכ”ל.

ויעויין עוד בדברי הר”ן פרק אלמנה ניזונית [נ”ט: בדפי הרי”ף], בחידושי רבינו קרשקש שם בסוגיה, בנימוקי יוסף שם, ועוד.

היינו ממש כדברי לעיל.

אצטט רק את דברי הרמב”ן במלחמות בביאורו את דברי הרי”ף לגבי דין אלמנה ששמין כל מה שעליה בכתובות נ”ד עמוד א. גם דין זה שאישה אלמנה בבואה לגבות את כתובתה מיורשי העיזבון, מחשבים לה את שווי בגדיה כנגד פירעון כתובתה, הינו מאותה סברא שכתב הטור לגבי דין תוספת כתובה, וכדברי הגמרא שם שבעלה הקנה לה את בגדיה רק אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה’, ולכן לאחר מותו יש לשום את תכשיטיה ובגדיה, מפני שהם נחשבים כחלק מעיזבון האב ולא שייכים לאלמנה.

וברי”ף שם כתב וז”ל:

“ושמעינן מינה, דמאן דגריש לאיתתיה מדעתא דנפשיה, אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה”.עכ”ל.

וברמב”ן במלחמות שם [נ”ד.] כתב לבאר את דבריו וז”ל:

“אבל מגרש את אשתו, כיון שהוא קנאה כדי לעמוד לפניו ועכשיו יוצאת בע”כ, תימא, תנו לי בעלי ואעמוד לפניו…”עכ”ל.

הרמב”ן מבאר את דברי הרי”ף בנקודת השוני שבין גרושה לאלמנה, מדוע באלמנה סובר רב והלכתא כוותיה ששמין את בגדיה בכתובתה, ואילו בגרושה לא מצינו זאת. מבאר הרמב”ן, שבגרושה כיון שנעשה הדבר בעל כרחה והיא מבחינתה רוצה להמשיך לעמוד לפניו, לכן לא אמרינן בכה”ג סברא זו דע”מ למשקל ולמיפק לא הקנה לה.

שוב חזינן שזהו יסוד הדברים כפי שביארנו לעיל. כל עוד שהאישה תוכל לטעון בפנינו [וניכרים בפנינו דברי אמת ולא מן השפה ולחוץ] – אני מצידי מעוניינת בהמשך חיי הנישואין, הוא זה שרוצה לשים להם קץ, מבחינתי אדרבה, תנו לי בעלי ואעמוד בפניו – אין אישה זו מפסדת את תוספת כתובתה.

אישה שיזמה את הגירושין והבעל נעתר לה

במאמר המוסגר אציין, כי בהתאם להגדרת הדברים שראינו עתה בדבריהם של הראשונים, ישנה נפק”מ לדינא במספר מקרים נוספים המגיעים לפתחנו בבית הדין, כאשר בני הזוג מגיעים למסקנא משותפת, כי מוטב להם לפרק את החבילה ולהיפרד, כשפעמים הבעל הוא היוזם בפנייתו זו, ולעיתים זו האישה, כשהצד שלא יזם את הבקשה נעתר מיידית לבקשת בן זוגו ומסכים להתגרש – הגם שיכל לנסות ולהצליח לשכנע את בן זוגו לחזור לשלום בית – במידה והיה זה הבעל (שנעתר על אתר לבקשת אשתו להתגרש) האם יש בעובדה זו כשיכל להציל את הנישואין ולא עשה כן, כדי לשנות את הדין בעניין חיובו בתוספת כתובת אשתו?

זאת ועוד, לעיתים בית הדין בעצמו משכנע את בני הזוג לנוכח המצב ביניהם שכדאי להם להתגרש ויפה שעה אחת קודם, אך לא סיכמו בעניין הכתובה והתוספת טרם מתן הגט, ומשאירים זאת לדיון לאחר הגט, האם בכה”ג חייב הבעל בתוספת הכתובה אם לאו.

אכמ”ל בזה בנידון דנן, ובמקום אחר אפרש ואאריך בזה^[28].

אי יכולת לחיות לצדה – כאמירת האישה שאיננה מעוניינת בנישואין

לאחר כל זאת נשוב עתה לנידון דנן בביאור ההבדל שבין דין אישה רעה שמקבלת כתובתה בשלימות, לבין אישה שהגירושין יצאו ממנה שמפסדת את תוספת הכתובה.

הצגתי לעיל שלש דרכים בביאור הדברים, ולאור האמור נראה ברור שיש לנקוט כהדרך השנייה הנזכרת, שכל עוד והאדם הסביר איננו יכול לדור עמה מחמת מעשיה הרעים וסבלו הרב, נחשב הדבר כאילו היא זאת שעומדת בפנינו ואומרת שאיננה מעוניינת להמשיך את הנישואין וברצונה להתגרש, וממילא נחשב הדבר שהגירושין יצאו ממנה והיא מפסדת את תוספת הכתובה.

ראיה ניצחת נוספת אביא כאן מדברי הרמב”ם – בעניין אישה ששהתה עשר שנים ולא ילדה, ולא מדובר שהבעל אינו יורה כחץ, [ונקבע שחזקת החולי ממנה ולא ממנו] – במה שכתב בהלכות אישות פרק ט”ו הלכה ח’ שהאישה זכאית לקבל הימנו תוספת הכתובה. ולכאורה שוב נשאלת השאלה מדוע, הרי בכה”ג הגירושין יצאו ממנה והאשמה מוטלת על כתפיה, ולדברי הטור מדוע היא לא תפסיד את תוספת הכתובה?

בהכרח צריך לומר כדלעיל, שהמודד הינו לא מיהו האשם למצב שנוצר, אלא מיהו זה שרוצה בגירושין. ואם בית הדין מתרשם ברורות כי האישה רוצה את בעלה ומבקשת להמשיך את הנישואין על אף הבעיה שהיא סובלת ממנה, אזי היא איננה מפסדת תוספת הכתובה – אף על גב שהיא אשמה בבעיה המביאה את הבעל לגרש את אשתו – מאחר וישנה אפשרות להמשיך את חיי הנישואין והאישה חפצה מאד בכך.

המודד הינו האם שייך להמשיך את החיים המשותפים ביניהם והאישה חפצה בכך, הא ותו לא.

אמור מעתה, שבכה”ג שבמציאות לא שייך לדור לצדה ולחיות עמה חיי אישות תקינים לנוכח מעשיה הרעים וסבלו הרב של הבעל, הרי שנחשב כאילו היא אומרת בפירוש שאיננה מעוניינת לדור עמו, שהרי בפועל היא לא יכולה לשווק את מה שהתחייבה כנגד תוספת הכתובה להעמיד את עצמה עבורו למשך כל ימי חייה. כפי שביארנו זהו התנאי הבסיסי שבגינו התחייב לה בעלה תחת החופה לתת לה מתנה יקרת ערך זו. והיות ומצד האישה היא לא מספקת את מה שהתחייבה, לפיכך אף הוא איננו חייב לספק לה את מחויבותו בדמות תוספת הכתובה.

ברור לכל בר בי רב, כי אישה רשעית ורעה שעושה צרות גדולות לבעלה ומביאה אותו לסף, שהיא איננה יכולה לעמוד בפנינו ולומר ‘תנו לי את בעלי ואעמוד בפניו’ כדברי הרמב”ן שהבאנו לעיל, כיון שהוא לא יכול לדור לצדה מחמת מעשיה הרעים – בהתאם לשיקול דעת בית הדין במבחן האדם הסביר.

זה כלל לא דומה לטענת האישה לגבי חייבי לאוין ואיילונית שהיא מוכנה מצדה להמשיך לגור עמו ומה היה לה לעשות כלשון הרמב”ם שם, כי שם באמת אין למצב הנתון כל קשר למעשיה הרעים של האישה, והיא מצד עצמה מוכנה ורוצה להמשיך לחיות לצדו^[29]. בשונה ממקרה הנדון בבעל שאיננו יכול לדור לצד אשתו לנוכח מעשיה הרעים, שנחשב הדבר שהאישה דוחה אותו במו ידיה והגירושין יצאו ממנה^[30] ומפסדת תוספת הכתובה.

משל למה הדבר דומה: אישה שתעמיד בכניסה לביתם כלב אימתני הנושך את כל המעז להתקרב, והבעל מנוע מלהיכנס או להתקרב אליה, היעלה על הדעת שתוכל לתבוע את תוספת הכתובה בטענה הביאו בפני את בעלי ואעמוד בפניו (כדברי הרמב”ן הנזכר)? ברור שלא, כיון שבמעשיה היא מונעת את אפשרות החיבור ביניהם ואיננה מעמידה את עצמה אליו כפי שהתחייבה תחת החופה^[31]. ה”ה הכא נמי.

למותר לציין כי דברינו אלה הינם רלוונטיים גם לאידך גיסא, שבאופן שהבעל במעשיו הרעים מביא את האישה למצב שלא שייך לדור עמו כלל, ייחשב הדבר כמי שהגירושין יצאו ממנו והאישה תהא זכאית לתוספת כתובתה – גם אם בפועל האישה הייתה זו שפתחה תיק לתביעת גירושין, דזיל בתר סברא.

מבחן האדם הסביר – בהתאמה

ברצוני להדגיש כאן נקודה נוספת וחידוש לדינא בענייננו.

לענ”ד מעבר לכך שביארתי שבית הדין צריכים לבדוק כל מקרה ומקרה לגופו, האם בעקבות מעשים רעים אלה ואחרים של האישה, באמת לא שייך לדור לצדה על כל המשתמע מכך, אני סבור שגם בזה לא שייך לקבוע מסמרות וכללים קבועים אצל כל בני האדם, שכל אדם ברמת גיל שכזו ובמצבו הסביבתי הוא לא יכול לעמוד בזה, אלא יש לבית הדין לבדוק בפלס בכל אדם באשר הוא מבחינה אינדיבידואלית, ולהתחשב בעברו ומצבו הרפואי וכדו’, ולא להתייחס לדבר ככלל המחייב את כל המקרים.

אסביר את הדברים.

הנה יש לעיין בכל תביעת כתובה ותוספתה, האם בית הדין חייב לקחת בחשבון גם גורמים אישיים של האדם ומצבו הבריאותי שבהחלט יכול להשפיע על רמת כושר הסיבולת שיש לו במצבים שכאלה.

האם אדם הסובל ממחלת לב, לחץ דם גבוה או מחלת הסוכר, ובהתאם לכללי הרפואה המקובלים, קשה לו לעמוד במצבי לחץ מתמשך וסבל קשה, האם הדין אצלו יהיה שונה מאדם אחר? האם ייתכן שבאותו מעשה רע של אישה כלפי בעלה, באופן שבית הדין מחליט כי אין הדבר רק בגדר אישה רעה שכתובתה מרובה, אלא הוי כמי שהגירושין יצאו ממנה ותפסיד את תוספת הכתובה, האם אנו נחלק בזה בין המקרים השונים בהתאם למצב בריאותו וגילו המתקדם של האיש, או”ד לא.

לענ”ד נראה ברור שיש להתחשב בכלל הגורמים הסביבתיים כולל מצבו הרפואי וכדו’, ובהתאם לשיקול דעת בית הדין ייקבע מעמדו של איש זה, רמת סבלו ומסוגלות ההכלה שבקרבו. רק לאחר שייבדקו כלל המרכיבים על ידי בית הדין, תינתן החלטה מהותית בשאלה האם נחשב הדבר שהגירושין יצאו הימנה אם לאו. דהיינו, האם זהו מצב בלתי נסבל לחלוטין המביא אותנו לגירושין, ואז הפסידה האישה את תוספת הכתובה שהרי הגירושין יצאו הימנה, או שמא ישנה אפשרות שהבעל דנן ימשיך לחיות לצדה של אשתו תוך כדי סבל סביר, ואם כך הם פני הדברים, נמצא שהגירושין לא יצאו ממנה אלא הוא זה שמנסה לשפר את חייו ולהמעיט את סבלו, ועל כן הוא מעוניין להתגרש מאשתו הרעה לטעמו ולנסות את מזלו בזיווג שני, ובכה”ג בודאי שיש לחייבו לשלם את תוספת הכתובה שהתחייב לה.

ראיה לדברים דומני שמצאתי בחול המועד סוכות האחרון. נשאלתי, האם אדם שרגיל לישון בלילות החמים עם מזגן ואין לו בסוכה מזגן, האם נחשב הדבר כמצטער ופטור מן הסוכה?

והנה בשו”ע או”ח בהלכות סוכה בסימן תר”מ סעיף ה’ פסק את דברי הטור שאדם לא יוכל לומר ‘מצטער אני’ אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו. ובמשנה ברורה שם בס”ק כ”ט הביא, שכל שאניני הדעת מצטערין בזה נחשב הדבר למצטער. וראיתי שבספר ‘אשל אברהם’ מבוטשאטש כתב, שמשערים את הצער גם לפי גילו של האדם, ובודקים האם האדם הסביר בן גילו של האיש גם הוא מצטער כמותו, וכו’.

כלומר, שאין בפנינו אמת מידה ברורה ושווה בין כל בני אדם לקבוע מתי נחשב האדם ‘מצטער’ בסוכה ללא מזגן, היינו שלא רק שיש הבדל בין אזור המרכז לירושלים ו/או הצפון הקריר יותר, אלא אנו נתייחס גם לגילו של השואל, מצבו הרפואי (ואולי אף משקלו)וכדו’^[32].

מעתה נראה לי פשוט וברור כי באותה אמת מידה יש להתייחס גם בשאלתנו. בטרם קבלת החלטה האם האישה הפסידה תוספת הכתובה לנוכח מעשיה הרעים שפעלה כנגד בעלה וסבלו המתמשך ממנה, עד כדי קביעה שהגירושין יצאו ממנה, בית הדין יהיה חייב לדון בכל מקרה ומקרה לגופו, ולשקול בפלס עד כמה יכול הבעל לסבול, האם הוא אדם חולה במחלה כרונית, שבמצבו הרפואי הנוכחי ייתכן שסבל רב המתמשך לאורך זמן, עשוי להגביר את מחלתו ולהביאו לידי סכנה וכדו’.

לא הרי אדם בריא היכול לסבול את מצבו, כאדם חולה שכשל כוח סבלו. אכן, ברור כי אין מתפקידו של שום אדם לסבול בחיים, וזכותו להחליט לסיים את נישואיו עם אישה רעה, אך כל עוד והמצב איננו בגדר של ‘כלו כל הקיצין’, אין שום סיבה לפוטרו ממה שנתחייב לה תחת החופה, זהו מזלו וגורלו להיות נשוי לאישה שהוא סובל ממנה, ואם הוא מתגרש מיוזמתו אנו נחייבו בכל תוספת הכתובה. שונים הדברים במצב שלא שייך כלל להמשיך ולחיות יחדיו, לנוכח מצבו הסביבתי הרפואי והאינדיבידואלי של הבעל ויכולת סבלו, רק אז כאמור יחשיב זאת בית הדין כמי שהגירושין יצאו ממנה ויפטור את הבעל מתשלום תוספת הכתובה.

הפסד תוספת כתובה – לא מותנה בחיוב הבעל בגירושין

הנה מידי דברי בו, שמעתי כי בקרב מספר דיינים הדעה נוטה כי אין בכלל דין כזה בדברי הטור, שכל אימת שהגירושין יצאו ממנה הפסידה תוספת הכתובה, אלא רק באופן שהבעל חויב במתן גט, דווקא שם מצינו זאת, שהבעל יטען שכל מה שהתחייבתי לך זהו רק כאשר אעמוד ואגרשך מדעתי ומרצוני שלי, ולא כאשר יכתיבו לי זאת ויכריחוני לגרשך.

הטוענים כך^[33] סוברים, שכל מה שהביא רבינו חננאל בתוס’ ביבמות [הובא לעיל] סברא זו לומר שהאישה הפסידה תוספת כתובה בכה”ג, זהו רק במקרים שאכן בית הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו באותם המקרים המנויים בסוגיה שם ובשו”ע בסימן קנ”ד, ואכן במקרים אלה הוא פטור מתוספת כתובה. מה שאין כן בכל מקרה שאין כפייה או חיוב בגט, שאז הבעל חייב בכל כתובת אשתו והתוספת – אף על גב שהגירושין יצאו ממנה והיא זו שתובעת את הגירושין, ולא אמרינן בזה את הסברא ש’על דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה’.

סברת הטוענים כן הינה, שאילו הדין נותן להפסידה תוספת הכתובה אף במקום שאין חיוב בגט והאיש מגרש את אשתו מרצונו החופשי עקב בקשתה של האישה, לא ייתכן שדין זה לא הוזכר בגמרא או לפחות בראשונים שקדמו לטור. לדבריהם עולה, שכל אימת שאין חיוב או כפייה לגט, ואין עילה ברורה להפסידה כתובתה כמורדת או עוברת על דת, האישה איננה מפסידה את תוספת הכתובה – אף על גב שאין ספק כלל כי היא זו שאשמה לקץ הנישואין ועל כל פנים יזמה אותם בבקשתה.

אין ברצוני להאריך בזה, אך אציין ממש בקצרה כי אינני מסכים עמם. ראינו להדיא בדברי הרמב”ם וברמב”ן ורש”י בכתובות הנ”ל, שהסברא ד”על דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה” עומדת בשורש חיוב תוספת הכתובה, וחז”ל ירדו לסוף דעתו של הבעל הצעיר תחת החופה, שכל חיובו לתת לה תוספת כתובה הינו רק מחמת התחייבותה להעמיד עצמה אליו כל ימי חייה, ורק באופן שכזה שהוא זה שיגרום לגירושין, רק אז הוא התחייב לה תוספת כתובה לנוכח עמידתה לצדו ומתן ‘חיבת ביאה’, אך באופן שהנישואין התפרקו בעטיה של האישה ולא באשמתו כלל, בכה”ג הוא לא התחייב מעיקרא כלל.

ישנם כמה ראיות לכך מדבריהם של הראשונים. אביא רק ראיה אחת מדבריו של רבינו הרשב”א.

בשו”ת הרשב”א חלק א’ סימן אלף רל”ה העלה, שבמקום שהאישה תבעה גט בין אם מחמת טענת ‘מאיס עלי’, ובין אם מחמת טענת ‘בעינא ליה’, היא איננה נוטלת משל בעלה כלום כיון ‘שהן תובעות להתגרש, ואדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב’. מבואר א”כ בדבריו להדיא שאף על גב שהבעל נאות לגרש את אשתו זו, אף על פי כן כיון שהיא זו שתבעה את הגירושין היא מפסידה תוספת כתובה מחמת אותה סברא.

ויעויין עוד בדברי הבית שמואל באבה”ע סימן קנ”ד ס”ק א’ שהעלה, שבמקום שמהדין היה לכוף את הבעל לגט כגון במומים אלה ואחרים, שאף על גב שכיום אין אנו כופין על כך, מכל מקום האישה התובעת גיטה מפסידה את תוספת הכתובה. עיי”ש.

חזינן להדיא בדברי הרשב”א, שאף במקום שאין דין כפיה או חיוב בגט, אף על פי כן היכא שהאישה תבעה את גטה היא מפסידה את התוספת כתובה מחמת הסברא ‘דעל מנת למשקל ולמיפק לא יהיב לה’, וכפי שהעלנו מדברי הטור הרמב”ם והרמב”ן – ודלא כהדעה הנזכרת.

כמו”כ חזינן כן להדיא בדבריו של החזון איש בסימן ס”ט בס”ק ד’ ובס”ק ה’ שלמד כן בפשיטות, שסברת רבינו חננאל והראשונים נוהגת בכל גווני וכביאורינו לעיל, ולא רק כשהבעל חוייב במתן גט על ידי בית הדין, וכפי שהוכיח כן מהסוגיה בגיטין מ”ט: שהבאנו לעיל, עיי”ש בדבריו.

ביאורו של ה’בית יעקב’ שכשתובעת גיטה הפסידה תוספת כתובה

מעבר למה שכבר ביארנו בפשיטות – שמאחר ועל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה, לכן פטור הבעל מליתן לה את תוספת הכתובה כי היא לא עמדה במחויבותה כלפיו להעמיד עצמה בפניו לכל ימי חייו – אציין סברא נוספת מעניינת שעולה^[34] מדברי הבית יעקב באבה”ע (סימן ע”ז סעיף ב. ב”ה ‘ותיטול בלאותיה’).

לדבריו, כל אימת שאישה תובעת את גיטה בטענת מאיס עלי, יש בדבריה מחילה על כל מה שהבעל נתן לה מרגע שהם הכירו ביניהם – אף על גב שלא אמרה זאת בפירוש ואף לא גלתה דעתה שהיא מוחלת. א”כ הוא הדין בכל גוונא שאישה תובעת את גטה ואומרת שאיננה מעוניינת להמשיך את הנישואין עם בעלה, יש כאן מחילה על תוספת הכתובה. ובאמת שישנם ראיות נוספות לדברים^[35] ואכמ”ל.

מן הכלל אל הפרט

נסכם את הדברים. הסקתי שסברת החילוק בין כל אישה רעה שכתובתה מרובה, לבין אישה שהגירושין יצאו ממנה ומפסדת תוספת הכתובה, נעוצה בשאלה האם הבעל יכול ומסוגל לשרוד ולדור תחת קורת גג אחת עם אשתו הרעה שמעשיה גורמים לו סבל רב, אלא שהוא היה מעוניין לשפר את חייו ולהפסיק לסבול, שאז במקרה זה הוא כן חייב לעמוד בהתחייבותו בתוספת הכתובה, כיון שהאישה מצד עצמה מעוניינת בהמשך חיי הנישואין ועומדת בהתחייבותה כלפיו בהתאם להלכה. אולם היכא שבית הדין יתרשם ברורות כי לנוכח המצב האינדיבידואלי אין שום אפשרות לבעל להמשיך לחיות לצדה של האישה מפאת מעשיה הרעים, ולא שייך להמשיך ולסבול זאת, באופן שכזה נחשב הדבר כאילו האישה עומדת בפנינו ואומרת ברורות כי היא לא מעוניינת להמשיך לחיות עמו ותובעת את גיטה, ובכה”ג הדין הוא שהיא מפסדת את תוספת הכתובה דעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

עתה נשוב לנידוננו אנו.

כפי שהארכנו לעיל, במקרה דנן נוכחנו לראות כי מעשיה הרעים של האישה לבעלה לא היו רק בגדר של עשיית סבל זה או אחר לבעל, אלא יצירת מצב שבו אין אפשרות לחיות לצדה כאשר האישה פתחה שנאה יוקדת לבעל שקדשה בפניה את כל האמצעים לענותו, להתנהג באלימות יתרה כלפיו ולביישו לעין כל, ואפילו להפלילו ולנסות להפילו עם אישה אחרת שיבגוד עמה בהיותו נשוי.

לא אכחד אם אומר, שמאז שבתי כדיין בבית הדין לא נפגשתי עם מקרה קיצוני שכזה. לפיכך דומה שבחוסר אמון משווע שכזה, אין אפשרות לבעל לחיות לצדה של אישה שכזו ולחיות עמה כדרך בעל ואישה. משום כך סבור בית הדין, כי מצב זה מביא אותנו למסקנה כי האישה התובעת את כתובתה, היא זו שבעצם רצתה את הגירושין, וכאמור, אף את דרישתה לשלום בית בתחילת הדרך, בית הדין דחה וחייב בגט. משום כך נראה לכאורה כי אין מנוס מלקבוע כי הגירושין יצאו ממנה, ומפסדת את תוספת הכתובה.

ד. כששני הצדדים חפצים/אשמים בגירושין.

ברם, על אף שהעליתי כי בנידון דנן יש לראות את הדברים כמי שהאישה פעלה ודחפה את הבעל עד לקצה, והותירה בפניו ברירה אחת בלבד את הגירושין, ועל כן הפסידה תוספת כתובה מחמת שהגירושין יצאו ממנה, עם זאת שמא עדיין יש לדון בזה, שהרי אי אפשר להקל ראש בעובדה שהבעל הוא היה זה הראשון שעזב את הבית ודרש להתגרש.

הן אמת שהוא טען עליה טענות מן הגורן ומן היקב, ואף אנו נוכחנו לראות שהיא רחוקה מלהיות דוברת אמת, ובוודאי שתביעתה הראשונית לשלום בית לא הייתה כנה, עם זאת, גם היא העלתה כנגדו טענות קשות וכמובן הכחישה את כל טענותיו כנגדה, מלבד מה שהודתה בפנינו שניסתה להפלילו עם אותה אישה זרה.

משכך, שמא יש לדון את המקרה שלפנינו כמי ששני הצדדים חפצים בגירושין, ושמא יש לחייבו אף בתוספת כתובה, לאור העובדה שאף הוא חפץ היה בגירושין.

חידושו של רבינו ירוחם

הנה מפורסמים עד מאד דבריו של רבינו ירוחם במישרים (נתיב כ”ג פרק ח’), ובשנים האחרונות ישנם בתי דין המשתמשים רבות בשיטתו לפסוק חיוב בגט לבני זוג – כששני הצדדים מורדים ואינם מעוניינים זה בזו, אך מי מהם מסרב לבצע את נתינת הגט – עם חלוף זמן של י”ב חודש, וזה לשונו שם:

“וכתב מורי הרב רבי אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה ‘לא בעינא ליה, ייתן לי גט וכתובה’, והוא אומר ‘אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט’, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.” עכ”ל.

וכבר בעבר דנתי רבות בדבריו של רבינו ירוחם אלה במספר פסקי דין בחיפה [1083672/1,1065793/3 פורסמו] ובתל אביב, באשר למצב של מרידה הדדית כעילה לחיוב בגט, והן בעניין פטורו של הבעל מתוספת כתובה, הרוצה יעיין שם. על כל פנים עולה מדבריו, שבכה”ג שהאישה דורשת את גיטה, הרי היא מפסידה את תוספת הכתובה – אף על גב שבעלה נאות לגרשה ומיישר קו עם דרישתה לסיום חיי הנישואין.

ראשית יש לציין, כי חלק מהראשונים חולקים על רבינו ירוחם בקביעתו זו.

הרמ”ה סובר שגם היכא ששניהם מורדים זה על זה אין האישה מפסדת כתובתה ותוספת כל עוד לא הכריזו עליה שהיא מורדת. לדבריו, כל עוד הבעל איננו דורש שיכריזו על אשתו שהיא מורדת, נחשב הדבר כאילו הוציאה מרצונו ולכן חייב גם בתוספת כתובה. בנקודה זו ממש פליג עליה רבינו ירוחם הנזכר וס”ל שכ”ז רק לגבי עיקר הכתובה. אך גבי תוספת הכתובה אמרינן בזה שיש לפוטרו מאחר ו’אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה’, וכדברי הראשונים שהוזכרו לעיל (הרמב”ם, הרמב”ן, ר”ח, הר”ן, ועוד) והטור.

הן אמת שדבריו של רבינו ירוחם הושרשו בקרב בתי הדין, אך דווקא משום כך יש לעיין בדבריו טובא, כי על פניו הם קשים להבנה.

הקושי בהבנת דברי רבינו ירוחם וביאור הגרי”ש אלישיב זצ”ל

לכאורה יש להקשות על דבריו, מדוע מפסידה האישה את תוספת הכתובה, הרי מחמת היותה מורדת בבעלה לא הפסידה כל עוד שלא הכריזו עליה כמורדת ולא נמלכו בה כדבעינן בהתאם לתקנת חז”ל^[36], ואילו עתה כשבעלה גם כן מורד בה, הריהי מפסידה את תוספת כתובתה? היכן נעלם דין מורדת שאיננה מפסדת כתובתה בטרם התראה והכרזה? הדברים לכאורה משוללי הבנה.

וידועים בזה דברי קדשו של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל שביאר פשט בדברי רבינו ירוחם, בפס”ד בפד”ר כרך ח’ עמודים 323-325^[37] נצטט דבריו שם:

“ולכאורה היה נראה בביאור הדברים על פי מה שכתב הר”ן בפ’ אעפ”י וז”ל: ולדידי ל”ק דאי הוי תוספת כמתנה, כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקני לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה. אבל השתא דאמרינן דדמי (תוספת) לכתובה, לא מפסידה מיניה לתנא דמתני’ אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד’ שבתות כרבותינו”. והנה דעת הר”ח הו”ד בתוס’ ביבמות ס”פ הבע”י, והרי”ף שם, וכן קיי”ל באבה”ע בסי’ קנ”ד, דבמקום שהבעל חייב לגרש את אשתו כגון בבאה מחמת טענה ‘בעינא חוטרא לידיה’ או בבעל שנעשה מוכה שחין וכו’ (עי’ ב”ש בריש סימן קנ”ד) אינו חייב בתוספת כתובה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה. ובזה מחולק דין כתובה מדין תוספת. ולכן לדעת רבו של רי”ו ז”ל הסובר דאם גם הבעל מורד באשתו – לאחר שנה כופין אותו לגרש, ממילא א”א לחייבו בתשלום תוספת כתובה מדינא דהר”ח ז”ל”.

מבואר בדבריו, שהפסד תוספת הכתובה במקרה של רבינו ירוחם נובע מהעובדה שכופים עליו ליתן גט, וזאת מחמת הסברא הנזכרת ש’על דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה’ וכפי שהבאנו בשם רבינו חננאל בתוס’ ביבמות ס”ה.

אך בהמשך דבריו חזר בו הגרי”ש אלישיב זצ”ל^[38], וסבר שגם באופן שלא מחייבים את הבעל ליתן גט, נמי יש לפוטרו מתשלום תוספת הכתובה, וביאר את דברי רבינו ירוחם וז”ל:

“וע”כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתימלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה. מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה”. עכ”ל.

ויעויין בקובץ תשובות חלק ג’ סימן קצ”ח שהגרי”ש אלישיב העלה בתשובה אחרת [מאוחרת יותר] את הדברים בנוסח מעט שונה, והוא בעצמו מתייחס לביאור הראשון שלו בדברי רבינו ירוחם (בקובץ תשובות חלק ב סימן פז) כשהוא דוחה את הדברים מכל וכל, ומסיק כביאורו האחרון הנזכר.

לתועלת המעיין אצטט את עיקרי דבריו שם (בעמוד רס”ח), וז”ל:

“ומן הראשונים משמע, דלאו דווקא בבאה מחמת טענה, אלא כל אלו שכופין אותו להוציא כגון מוכה שחין, מצרף, בורסקי, בכולן אי אפשר לחייבו בתוספת כתובה וכמו שכתב הבית שמואל שם.

ומעתה אחרי שדעת מורו של הרבינו ירוחם כשהיא מורדת ואיהו מורד כופין אותו לגרש, ממילא פטור מתוספת כתובה, ורק במורדת שאין כפיה על הבעל לגרשה, בזה לא מפסדת לא כתובתה ולא תוספת כתובתה כל עוד ולא עשו לה ככל הסדר. כן היה נראה לכאורה.

ברם דבר זה לא ניתן לאומרו לא מגמרא ולא מסברא.

והנה הנתיבות משפט^[39] כתב דגם מתשובות הרשב”א מבואר כמורו של רבינו ירוחם….^[40]

גם מצד הסברא לא נראה כן […] אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו על זה, האיך שייך לומר בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו […] כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה^[41].

ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד גם הוא הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו”.

ובהמשך דבריו שם לאחר שדחה את פירושו הראשון, מבאר הגרי”ש אלישיב זצ”ל את דברי רבינו ירוחם בטוב טעם, וז”ל:

“לפי האמור אכתי צריך ביאור מה שכתב הרשב”א, דאם גם הוא מורד בה אין לה תוספת כתובתה, מה שאין כן כשהיא לבד מורדת.

וצריך לומר דהטעם הוא פשוט, דהא דתקנו חז”ל דתנאי כתובה ככתובה לגבי מורדת והוציאו את התוספת כתובה מכלל המתנות שנתן לה, הוא דהרי כל ענייני ההכרזות וההתראות שתקנו חז”ל במורדת, הכל הוא בכדי ללחוץ עליה אולי תימלוך בדעתה ותשוב ותשלים עם בעלה, לכן כל העכבה היא לטובתו של הבעל, ומשום האי טעמא כל כמה שלא עשו לה כסדר הזה, אכתי לא הפסידה תוספת כתובתה שהיא ככתובה.

וכל זה שהוא בעצם היה רוצה בה אלא שהיא המורדת בו. מה שאין כן כשגם הוא מורד בה שוב אין כאן הטעם ללחוץ עליה, שהרי גם הוא לא רוצה בה. ובנפול העניין של ההכרזות וההתראות, שוב הדר דינא להא דקיימא לן דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה”. עכ”ל.

חזינן א”כ בדבריו האחרונים שהוא הבין כפי שהבאנו לעיל, שסברת הראשונים שעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה, לא נאמרה רק באופן של חיוב או כפיית גט על הבעל, אלא גם כשהוא מוכן ומסכים לגרשה מדעתו לאור בקשתה שלה להתגרש, נמי היא מפסידה תוספת כתובה.

מעתה מיושבת הקושיה שהקשינו על דברי רבינו ירוחם, מדוע מפסדת האישה את תוספת הכתובה בלא שהושלמו כל דיני מורדת עפ”י תקנת חז”ל, כפי שביאר הגרי”ש אלישיב, שמאחר והבעל איננו מעוניין בה יותר לאור סירובה שלה להמשיך לחיות לצדו, נמצא שכבר לא שייכא כאן תקנת חז”ל שנימלך בה ונכריז עליה כדי להטותה לדרך שלום בית ושובה לחיק בעלה, שהרי אף הוא בעצמו כבר איננו מעוניין בה. נמצא א”כ שהיא מפסידה תוספת הכתובה מחמת הסברא הנזכרת.

ולעיל הוספנו נדבך בהבנת הדברים, שלאור האמור שאנו מייתרים את תקנת חז”ל שכבר איננה שייכת בכה”ג שבעלה אף הוא איננו מעוניין בה, הרי שחוזר הדין לעיקרו מעיקר הדין, שכל אישה המורדת בבעלה, בודאי שיש להפסידה את הכתובה ותוספתה לאלתר, והדברים אכן עולים בקנה אחד עם חידושו של הטור הנזכר, שכל אימת שהגירושין יצאו ממנה מפסידה האישה תוספת הכתובה מחמת הסברא הנזכרת דעל מנת למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

מן הכלל אל הפרט

עתה שוב נשוב לנידוננו. בגוונא שעקב מעשיה הרעים של האישה בית הדין סבור כי בעלה איננו יכול להמשיך לחיות לצדה, אנו נתייחס לכך כאילו היא בפועל דורשת את גטה כאמור, וכפי שהסברתי לעיל באריכות את סברת הדברים, שהתחייבות הבעל תחת החופה בתוספת הכתובה הוי כמתנה אך עם דינים של מכר, לאור העסקה שנרקמה ביניהם, כשהיא מתחייבת להעמיד עצמה לפניו ולא לדרוש לסיים את קשר הנישואין כל חייה, והוא לעומתה בתמורה לכך מתחייב ליתן לה תוספת כתובה אם וכאשר הוא יהיה זה שידרוש את סיום הקשר. משכך, מאחר והיא במעשיה הרעים מותירה לו רק ברירה אחת, להתגרש הימנה, נחשב הדבר שהיא לא עמדה בהתחייבותה זו. והיות וכל התחייבותו שלו הייתה רק על תנאי זה, לכן היא מפסידה תוספת הכתובה.

אולם יש לומר, שכל זה היה נכון אילו האישה הייתה דורשת גירושין לראשונה, ורק לאחר מיכן דורש זאת הבעל. אך בנידוננו כאמור המצב הוא הפוך, קודם הבעל תבע גירושין, ורק לאחר מיכן כשתביעתה לשלום בית נדחתה, תבעה האישה גירושין וכתובה. אם כן מהיכי תיתי שנגדיר זאת כאילו שני הצדדים מורדים זה על זה כדינו של רבינו ירוחם ונפסיד לה את תוספת הכתובה? מן הראוי לכאורה היה לומר שיש לחייבו בתוספת הכתובה מאחר והוא תבע גירושין תחילה ושמא הוא זה שמרד באשתו?

ברם, בהתאם למה שהארכתי לעיל באשמתה של האישה בגירושין ובהתנהגותה הקלוקלת כלפיו באופן שלא היה שייך להמשיך לדור לצדה, ובהתאם למה שבית הדין כבר בהרכבו הקודם דחה את בקשתה לשלום בית ואף בית הדין הגדול הסכים עמו, הרי שלא היה מנוס מגירושין, וכפי שאף יועצת הנישואין העלתה בחוות דעתה.

בשל כך יש בפנינו מקרה של אישה המורדת בבעלה, שמעבר לכך שהיא ביישה אותו ברבים ופתחה לו תיקים רבים במשטרה, ייתכן שהיא אף בגדר של ‘עוברת על דת’ מחמת אלימותה ומחמת שניסתה להכשילו, אך בעיקר ישנה בפנינו אישה שדחפה כל העת לגירושין, והגדילה עשות בכך שלא הותירה שום אופציה לבעל להמשיך את חיי הנישואין יחדיו. על כן מן הדין יש להפסידה את תוספת הכתובה.

האם תמיד תביעת גירושין או עזיבת הבית מבטאת מרידה

והנה, על אף האמור עדיין יש לדון בנידוננו, שמא יש מקום להתבונן על הדברים מזווית שונה, שהרי כפי שהוזכר, רוב רובם של האירועים שהארכנו אודותם לעיל – ושבגינם קבענו כי התובעת דנן איננה רק בגדר של אישה רעה, אלא שהגירושין יצאו ממנה כי אי אפשר לחיות לצדה בחוסר אמון משווע שכזה – מרביתם אירעו רק בשלב מאוחר יותר, אך בתחילה היה זה הבעל שדרש גירושין. אם כן מדוע אנו נגדיר את האישה כמורדת בבעלה, וכביכול אנו מנקים את הבעל מכל אשמה?

הן אמת, שכבר בתאריך 26.07.16 הגיש הבעל כתב תביעה לגירושין, בו הוא מתאר את מעלליה של התובעת דנן, כי היא בעצמה רוצה להתגרש, כך היא כתבה ואמרה לו, ואף שלחה הודעה לעורך דינה עם העתק לבעלה שהיא מבקשת ממנו לזרז את הגירושין, עזבה את הבית שלש פעמים, סטרה לו ברחוב וביישה אותו ברבים ואף השמיצה אותו ברשת. הבעל אכן פנה על כך למשטרת ישראל.

מעתה, דרישתו לגירושין הייתה מוצדקת, ולכן עזב את הבית.

עם זאת, עדיין יש לעיין בזה לנוכח העובדה שבשלב מסוים כשהיא בקשה לילך לטיפול זוגי היה הוא זה שסירב. כמו”כ בתאריך 29.03.17 קיבל בית הדין הודעה מיחידת הסיוע שע”י בית הדין כי הצדדים מבקשים לנסות שלום בית. אא”כ נאמר שמאחר ובית הדין דחה את בקשתה לשלום בית וקבע חד משמעית כי היא איננה כנה, נמצא שוב שהגירושין יצאו ממנה ועל כן יש להפסידה תוספת הכתובה.

אך יתירה מזו יש להקשות, שהרי הבאנו לעיל את חוות דעתה של יועצת הנישואין שלאחר ששמעה את שני הצדדים, קבעה חד משמעית, כי אין מנוס מגירושין.

לתועלת המעיין אצטט שוב את דבריה:

‘בפגישה משותפת בולטת תוקפנות עזה והתגרויות הדדיות. לדברי [נ’] “אנחנו שנינו דומים, יש ביננו הרבה מלחמות ואף אחד לא מוותר”. אכן, במבנה אישיותם [נ’] ו[א’] דומים. שניהם אימפולסיביים, בעלי אופי ‘מתפוצץ’. כמעט ואינם יכולים לדבר. השיחה הופכת תוך זמן אפסי למאבק כוחות קשה, למלחמה של ממש. הילד הפעוט נמצא איתם בחדר הטיפול, והמריבה ביניהם סוערת, ואפילו למענו אינם יכולים להפסיק.

אינני רואה סיכוי להמשך נישואיהם. הכעסים, המלחמה על שליטה וכוח אינם מרפים. איני רואה סיכוי לשינוי שיחול כתוצאה מטיפול. מדובר במבני אישיות שאינם משתנים. ועל כן אני ממליצה בצער על גירושי בני הזוג’.

בהתאם לאבחונה של היועצת עולה, כי הצדדים לא היו יכולים להמשיך את חיי הנישואין, ואם כנים דבריה ששני הצדדים בעלי אופי מתפוצץ וכפי שגם אנחנו ראינו זאת במהלך הדיונים בבית הדין, נמצא א”כ שיש להאשים את שני הצדדים במתרחש על כל המשתמע מכך (או שלא נאשימם לנוכח אופיים זה), א”כ אולי אין לדמות מקרה זה לנידון של רבינו ירוחם, כי הוא דיבר במקרה שהמרידה החלה מצדה של האישה דווקא אלא שהאיש יישר קו עמה ומרד בה, והסכים אף הוא לגירושין, מה שאין כן בנידוננו שייתכן ושני הצדדים יחדיו באופיים וטבעם האימפולסיבי הביאו את הנישואין אל קיצם, ומדוע שנפסיד לאישה את תוספת כתובתה, הרי לפי אבחנת היועצת נמצא כי אין כל בסיס לשותפות ביניהם משני הצדדים גם יחד ולא רק מצדה של האישה?

נוסיף ונאמר, שמאחר ולא הוצגו בפנינו הוכחות ברורות חד משמעיות על מי מוטלת האשמה ומי זה שהחל בהתנהגות רעה כלפי זולתו, א”כ שמא מידי ספק לא נפקא, ומדוע נטיל את כל כובד האשמה אך ורק על כתפי האישה ונפסיד לה את תוספת הכתובה?

זאת ועוד, במקרים רבים אנו עדים לכך, שלאחר קבלת אבחון מיועצת נישואין על כך שאין מנוס מגירושין, אחד הצדדים פותח תביעת גירושין או עוזב את הבית לנוכח תוצאת האבחון. השאלה הנשאלת היא, האם אנו נתייחס למעשהו זה כאל מעשה מרידה בצד השני, או שמא לאור האבחון הקודר, הרי שהוא היה זה הראשון שקורא את המפה, ואיננו מעוניין להותיר את הנישואין על הנייר, אך בוודאי שלא נקרא לו מורד. ייתכן שההכרעה בשאלה זו, יש בה כדי להשליך אף על מקרה דנן – לפחות בשאלה האם יש להפסידה את כל תוספת הכתובה, או שמא מאחר ויש בפנינו ספק כלשהו בעניין הטלת אשמה כלשהי גם על הנתבע דנן – עם כי לא ספק השקול – יש מקום לשקול לחייבו חלקית כפשרה הקרובה לדין.

והנה מצאתי מקרה די דומה למקרה דנן בספר עטרת דבורה חלק ג’ סימן מ”ב, בגוונא שהאישה תבעה גירושין וכתובה לאחר מספר חדשים שדרו בנפרד, ולאחר חוו”ד של יועצת נישואין כי אין מנוס מגירושין, הבעל החליט שלא לשוב לביתם ונעתר לסידור גט. התנהל דיון לגבי חיובו בכתובה ובתוספתה. בית הדין האזורי בירושלים בראשותו של כבוד האב”ד הרב לביא שליט”א פסק שיש לדחות את תביעת הכתובה והתוספת, לאור העובדה כי הבעל איננו נקרא מורד בכך שעזב את הבית, שהרי האבחון מדבר בעד עצמו, וכל עוד שאין בפנינו מעשה של מרידה שהגדרתו התנערות מחובות בדרך של פשיעה^[42] אין להגדיר את הבעל כמורד, מאחר והוא עשה את המעשה הנכון שלא לשוב לחיות תחת קורת גג אחת, ובכך מנע עימות שעלול היה להיגרר לתבערה של ממש. בית הדין היה סבור, שהיות והאישה תבעה את הגירושין בעת שלא היה מקום לקבוע את מעמדו של הבעל כמורד, ולא הייתה עילה אחרת לגירושין, הרי שהאישה מפסידה תוספת הכתובה כפסקו של רבינו ירוחם במקרה של מרידה הדדית.

פסק דין זה עורער בבית הדין הגדול, שקבע שיש לקבל את ערעורה של המבקשת בנסיבות התיק, והינה זכאית בתוספת כתובתה, ואין לדמות זאת לנידונו של רבינו ירוחם ופסיקתו שיש להפסיד לאישה תוספת כתובה, כיון שהם פירשו את המקרה לא כשל מרידה הדדית, אלא קריאה נכוחה של המצב על ידי האישה. לדבריהם האישה איננה נחשבת למורדת לנוכח פתיחת תיק תביעה לגירושין בנסיבות שכאלה, כשהיא חפצה הייתה עד מאד בנישואין, ועמדה חסרת אונים. ההיפך הוא הנכון. הבעל מרד באשתו ולא נענה להפצרותיה לשוב לביתם, וכל חיזוריה אחריו נענו בניכור ובשלילה מוחלטת מצדו. בשל כך, אין לדמות מקרה זה למקרהו של רבינו ירוחם. לדבריהם, הנסיבות עליהם הצביע הבעל שהם גרמו לו להסיק את המסקנה שלא לשוב לביתם, כדוגמת התפרצויות זעם של האישה כנגדו, התנהגותה האימפולסיבית של האישה, אין בהם יותר מאשר הגדרתה כ’אישה רעה’ שכתובתה מרובה, ואיננה נקראת בשל כך אישה מורדת בבעלה. בשל כך הסיקו בבית הדין הגדול, כי יש להגדיר את המקרה כמרידה מצד הבעל שהיא זו שהביאה את מרידתה מנגד של האישה לאחר מכן. לדבריהם עולה, כי תביעת הגירושין של האישה יצאה מאת הבעל, וממנו יצאו הגירושין בשל מרידתו בה.

בתשובתו שם בספרו עטרת דבורה, מאריך הרב לביא לדחות את דברי בית הדין הגדול, ומגדיר את המקרה שאין בפנינו לא מורד ולא מורדת, כי כל אימת שהוא או היא מקבלים החלטה שאיננה באה ממקום של התנערות מחובם בפשיעה, אלא לאור קביעת האבחון המקצועי על כך שיש קשיים עצומים בהמשך חייהם המשותפים, וישנה המלצה להפרדת מגוריהם ובהמשך על גירושין, הרי שאין כאן בפנינו מעשה של מרידה.

לדבריו, כללי הדין להחלת דין של מורד/ת שווים הם הן אצל האיש והן אצל האישה. על כן, ברגע שהאישה החליטה לתבוע גירושין, בשלב זה היא זו שקבעה את המציאות שהגירושין הינם בלתי נמנעים, ודינה כמי שהגירושין יצאו ממנה והפסידה תוספת כתובתה, דעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

במסגרת פס”ד זה בוודאי שאינני מתיימר לצדד לצד זה או אחר, אך ברור גם ברור כי בעיקרי הדברים כולם מודים, שכל עוד ואין כאן מעשה של מרידה בפשיעה ו/או סתימת הגולל על הניסיון לשוב לשלום בית, הרי שיש קושי להגדיר את אותו צד כמורד או כמי שהגירושין יצאו ממנו, וממילא יש קושי להחיל במקרה זה את דינו של רבינו ירוחם^[43].

לאור האמור יש להסיק מכך, שכאשר מי מהצדדים עושה פעולה אקטיבית, עוזב את הבית או פותח תביעת גירושין, אך מוכיח לבית הדין כי כל פעולתו זו נעשתה רק לנוכח הנסיבות וגרימתו של הצד השני שהובילו לכך, ייתכן ויהיה קשה להגדיר אותו כמורד או כמי שהגירושין יצאו ממנו.

ה”ה נראה להוסיף ולומר, שגם כאשר אבחון חיצוני בלתי תלוי קובע כי אין מנוס מגירושין ואין שום סיכוי לשלום בית, ולא רק מחמת רצונו או אי רצונו של מי מהצדדים, אלא מבחינה אובייקטיבית לנוכח תהום הפעורה בין הצדדים^[44], גם במקרה זה נראה לענ”ד שאם לאור זאת יחליט מי מהם לקרא את המפה ולהסיק את המסקנות בדמות פתיחת תיק גירושין או עזיבת הבית כדי שלא יחריף המצב אף יותר ויגררו לאלימות וכדו’, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להגדירו כמורד/ת או כמי שהגירושין יצאו ממנו – רק מחמת עצם פתיחת תיק תביעת הגירושין או עזיבתו את הבית.

לאור הדברים נשוב עתה למקרה דנן.

אכן הבעל הוא זה שתבע גירושין לראשונה, ברם נראה לי כדבר פשוט שבנידוננו המצב שונה בתכלית, ויש לכך שלש סיבות:

א. דווקא בשל דברי היועצת ואבחנתה החד משמעית כי אין מנוס מגירושין, וגם בשל הרושם הברור שקיבל בית הדין במהלך הדיונים, כי האישה לא הייתה כנה בדבריה, ופניה מתחילת הדרך כנראה היו לגירושין, הרי שכל מה שהבעל עשה בתביעת הגירושין, היא קריאת המצב נכוחה כי הגיעו מים עד נפש ואין מנוס מגירושין. על כן, אין להאשימו בכך ולראותו כמורד או כמי שהגירושין יצאו ממנו, ויש להפסידה תוספת כתובתה כי אנו יוצאים מנקודת הנחה ברורה למדי כי האישה לא רצתה להמשיך את חיי הנישואין אי שם כבר בתחילת דרכם המשותפת, וזו סיבה מספקת להפסידה תוספת הכתובה וכדלעיל בדברי הראשונים.

ב. לעיל בתחילתו של פסק הדין העליתי, כי כל עוד ויש ספק לבית הדין בעניין חיוב הכתובה יש לחלק בין ספק דיני לספק מציאותי, והיות ובנידון דנן הגדרנו כי יש ספק מציאותי, הרי שהאישה נקראת מוחזקת וכל עוד שלא הוכח שיש להפסידה כתובה, הרי היא זכאית לה כי שטר כתובה בחזקתו עומד. יעויין שם.

אולם, לאור מה שהעלנו באריכות יתר, וקבענו כי האישה התובעת העומדת בפנינו הינה בגדר אישה רעה שהגירושין יצאו ממנה, הרי שהיא איננה זכאית לתוספת הכתובה.

הארכתי לעיל טובא בהגדרת השוני שבין אישה רעה שכתובתה מרובה, לבין אישה רעה שהגירושין יצאו ממנה.

מעתה יש לומר, שגם אם מקונן בלבנו ספק כלשהו שיש אולי מקום להאשים גם את הבעל דנן [אמנם באשמה מופחתת משמעותית מזו של האישה], כי אולי מעשיה והתנהגותה של התובעת כלפיו לא היו יותר מאשר מעשים רעים של סתם אישה רעה גרידא שאיננה מפסדת את כתובתה, ואין די במעשיה אלה להגדירה כאישה רעה שהגירושין יצאו ממנה, נמצא א”כ שאין בפנינו ספק מציאותי אלא ספק דיני, כיצד יש להתייחס למעשיה של התובעת דנן לאור האימפולסיביות של הנתבע שכנראה גם הוא תרם לא מעט למצב, ושמא דווקא מעשיו הם אלו שהביאו את אשתו התובעת דנן עד לנקודת רתיחה, ומחמת טבעה המתפוצץ היא יצאה מכלל שליטה ועשתה מה שעשתה.

אם כנים הדברים שיש להגדיר את הספק כספק דיני ולא מציאותי, הרי שהבעל דנן הינו מוחזק, ויוכל לטעון ‘קים לי’ שהנתבעת הינה אישה רעה שהגירושין יצאו ממנה ויש להפסידה תוספת כתובתה.

ג. חילוק נוסף ומכריע אעלה עתה, כי גם אם נסבור שקשה להתעלם מחלקו של הבעל בעניין, ומידי ספק [שאיננו שקול] לא נפקא, וייתכן שיש לו מידה לא מבוטלת של אחריות ליצירת מצב בו יש לאשת נעוריו שנאה יוקדת ותהומית כלפיו, הן בצורת התנהגותו, והן בכך שהוא סרך דרכו עם נשים אחרות ברמה זו או אחרת (אולי כבר בשנת 2016, למרות שהאישה בעצמה לא טענה זאת לפנינו עד לדיון בשלהי 2017, כשעד אז היא מבקשת כל העת שלום בית..), מ”מ יש לומר כי התרשמותנו הברורה הינה, שבשלב הראשוני ניתן היה עדיין להשיבם למסלול שלום בית – גם אם הדבר היה כרוך בקשיים מרובים לנוכח טבעם המתפוצץ כפי שהגדירה היועצת.

לענ”ד השלב בו ניתן לומר כי נסתם הגולל על מערכת הנישואין ואין כל סיכוי לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורנית, זה היה רק לאחר מעשיה הרעים והקיצוניים של האישה כלפי בעלה, כשניסתה להפלילו ולהפילו עם אותה נערת ליווי. מעשה זה ודומיו שהם בגדר אנטי-תזה לכל אמון מינימלי שחייב לשרור בין בני זוג, הם הם אלה שהפכו את המשבר לסופי, וחיסלו כל זיק של תקווה להשיבם למסלול של שלום בית, ובכך הובילו לגירושין.

נשוב חזור והדגש ונאמר שזה ברור לכל בר בי רב, כי לא כל מריבה או קטטה בין בני זוג, מובילה אותם לבית הדין לתביעת גירושין וסידור גט. בדרך כלל זהו תהליך מתמשך והצטברות של פעולות ומעשים המעכירים את האווירה ומדרדרים את המצב. אך עדיין אפשר לתקן את המצב, באמצעות ליווי מקצועי אם אכן ישנו רצון כנה לשני הצדדים, וכפי שראינו לא אחת בבית הדין.

דבר אחד חייב להיות ברור, ששלילת הזכאות של אישה לקבלת תוספת הכתובה מתקיימת אך ורק במקרה שהאישה היא זו שקבעה את מציאות וסופיות הפירוד, שממנו נבעו הגירושין.

משכך נמצא, שגם אם נסיק כי גם הבעל אשם חלקית לפחות בתחילת הדרך, הרי שמי שניתן להגדירו שהגירושין יצאו ממנו ולא ניתן בגינו לחזור אחורנית למסלול שלום בית היא התובעת דנן ולא הנתבע, כיון שטרם השלב הקריטי של עשיית המעשים הקיצוניים והשפלים של האישה שתוארו לעיל, עדיין ניתן היה להשיב את הצדדים למסלול נורמטיבי של שלום בית. והיות שסופיות הפירוד והניתוק נוצר מחמתה והגירושין יצאו ממנה, לכן יש להפסידה תוספת הכתובה כי על דעת למשקל ולמיפק לא כתב לה.

ה. מסקנות – פסק דין

העלנו לעיל [סעיף א] כי נישואי הצדדים התאפיינו באלימות ואגרסיביות מתמדת משני הצדדים גם יחד. הצדדים חלוקים בגרסותיהם בעניין העזיבה מהבית, ואף אם יש ספק כלשהו בשל מי הרעה הזאת, הרי שבספק מציאותי כדהכא כעל”פ שישנה חזקת חיוב בכתובה ובתוספתה. [בסעיף ד העלנו צד אחר, שיש לדון כאן כספק דיני].

לאחר מיכן [סעיף ב] ביארנו את דינה של אישה רעה שכתובתה מרובה, והוכחנו כי אין כל הבדל בדרגת רשעותה ורעתה כלפיו. עוד העליתי שם שכל אימת שהבעל נותן גט בהסכמתו לדרישת האישה – גם אם זה לא ביוזמתו – חייב הבעל בתוספת כתובה בכה”ג^[45](אלא שבד”כ הבעל יתנה את הסכמתו בוויתורה על הכתובה).

בהמשך הדברים [סעיף ג] יישבנו את סוגית הגמרא באישה רעה שאיננה מפסידה כתובה ותוספת, לבין אישה שהגירושין יצאו ממנה דהדין הוא שמפסדת תוספת הכתובה. הבאנו בתחילה ג’ דרכים ביישוב הקושיה, והסקנו לבסוף כהדרך השנייה שכל אימת שבמבחן האדם הסביר (וכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו – לרבות מצבו הבריאותי, פיזית ונפשית של הבעל, גילו וכדו’, הכל בהתאם לשיקול דעת בית הדין)אין בעלה יכול להמשיך לדור צדה ולקיים עמה יחסי אישות, חשיב הדבר כמי שהיא אומרת בפירוש שהיא איננה מעוניינת להמשיך ולדור לצדו של בעלה, ומפסדת את תוספת כתובתה.

העלינו עוד בזה, כי ישנה ירידת הדורות בכושר הסיבולת ועבודת המידות של האדם, וביארנו את הגדרת התחייבותו של בעל בתוספת הכתובה, שאיננה כמתנה בעלמא אלא יש בה מאפייני מכר, והוי כתנאי ברור למחויבותה של האישה מנגד, להעמיד את עצמה עבורו ולא לפרק את הנישואין מיוזמתה. משכך, כל אימת שהאישה רוצה בהמשך הנישואין ומבחינתה אומרת ‘תנו לי את בעלי ואעמוד בפניו’ אין היא מפסידה תוספת הכתובה. ביארנו שלפי”ז היכא ששני הצדדים הגיעו להסכמה משותפת על גירושין, לכאורה היא מפסידה את תוספת הכתובה וכדברי רבינו ירוחם^[46].

בהמשך [סעיף ד] הוכחתי כי דין זה של רבינו ירוחם ורבינו חננאל איננו מותנה רק בחיובו של הבעל בגירושין, אלא המודד היחיד הינו האם האישה חפצה בהמשכם של הנישואין אם לאו. אכן ביארנו שלא תמיד עזיבת הבית או תביעה לגירושין מהווה מדיד למרידה או להגדרת המקור מהיכן יצאו הגירושין, ויש לדון בכל מקרה ומקרה לגופו. הסקתי לעיל שבנידוננו אנו ישנן ג’ סיבות שהביאו אותי למסקנא, כי הגירושין יצאו מהתובעת, ועל כן מן הדין יש להפסידה תוספת הכתובה.

פשרה הקרובה לדין

ברם, על אף האמור, ועל אף שהסקתי כי הגירושין יצאו מהתובעת, מכל מקום נראה לי לאחר שיקול הדעת כי במקרה קיצוני ומורכב זה, מוטלת על בית הדין החובה לחייב את הבעל מדין פשרה הקרובה לדין בסכום יחסי מהסך הנקוב בה.

אבאר את דברי בקצרה.

ברור לכל המעיין בפסק דין זה, כי המקרה שלפנינו איננו שגרתי כלל וכלל. כפי שציינתי לעיל, אנו התרשמנו ברורות שעל אף שמי שהביא את הגירושין כעובדה מוגמרת וסתם את הגולל על האופציה לשוב לשלום בית, הייתה זאת האישה במעשיה הקיצוניים, אך התרשמנו לא פחות שלפחות בתחילת דרכם המשותפת הייתה אשמה הדדית [אם כי לא בעוצמה שווה] של שני הצדדים שהביאה את יחסיהם לשפל המדרגה. משכך, ייתכן כי חלקו [המזערי] של הבעל, הוא זה שהביא את תגובתה השפלה והבלתי מידתית של האישה, שכאמור בזה היא חיסלה את נישואיהם.

בשל כך ולאור האמור, אכן בוודאי שאי אפשר לחייבו בתוספת הכתובה כמופיע בשטר הכתובה, אך מנגד גם אי אפשר וקשה להתעלם מחלקו של הנתבע בעניין – לפחות בשלב הראשוני של חייהם המשותפים – על אף שהוא קטן יותר ביחס לחלקה ואשמתה של האישה, ועל אף שביארנו כי בנידון דנן הגירושין יצאו מהתובעת.

משכך, אנו סבורים כי פטור בלא כלום אי אפשר במקרה שכזה, ולכן מוחלט לחייב את הנתבע בסך שמונים אלף ש”ח כפשרה הקרובה לדין.

כאמור לעיל, כבר פסק בית הדין בהרכבו המלא, כפשרה הקרובה לדין כי:

א. תביעת הכתובה ותוספתה של האישה מתקבלת חלקית.

ב. בגין תביעת הכתובה ותוספתה, בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 80,000 ש”ח.

ג. סכום זה יעביר הנתבע לתובעת בתוך שלשים יום.

ניתן לפרסם נימוקים אלו לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י’ באב התשפ”ג (28/07/2023).

הרב רפאל זאב גלב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

[1]האם דיבר הטור גם באופן שהבעל תבע את הגירושין. הנה מידי דברי בו, העירני ידידי אחד מחשובי הדיינים שליט”א על דברי אלה, מניין בטוח אנוכי שכוונת דברי רבינו הטור לומר כן – בין בתביעת גירושין של האישה ובין בתביעת גירושין של האיש, ושתמיד המודד הוא מהיכן יצאו הגירושין, ושאין להתבונן רק בתוצאה מיהו זה שפתח בתביעת גירושין, אלא להסתכל על המהות ולקבוע, בשל מי הסער הזה, ומיהו זה שבפועל הביא את הפירוד והגירושין – לדבריו, הטור חידש בדבריו אך ורק באופן שהאישה היא זו שתבעה את הגירושין. בזה דווקא מחדש הטור, שאף בכה”ג אמרינן שהיא איננה מפסדת את כתובתה כל עוד לא הוכח בפנינו כי היא בעצם אשמה בפועל לגירושין. אך לא כאשר הבעל תובע את הגירושין, שבכה”ג חייב בתוספת כתובה אף על גב שהגירושין יצאו הימנה ובאשמתה.

ליתר ביאור אציג את שני הצדדים בהבנת הטור:

צד א – הטור מחדש שהמודד לחיוב כתובה או לפטור איננו תלוי בשאלה מי תבע את הגירושין, אלא מי הביא את קץ הנישואין, והוא זה שדחף ויזם את הגירושין, ואילץ למעשה את בן הזוג להגיש תביעה לגירושין. אנו נתבונן במבחן המהות ולא במבחן הפרוצדורה, ואין הבדל בין הגבר לבין האישה בנקודה זו.

צד ב – הטור מחדש שבכדי להפסיד כתובת האישה, בעינן תרתי, גם שהגירושין יצאו ממנה, וגם שהיא בפועל תבעה את הגירושין. אך באופן שהבעל תבע גירושין, בזה אמרינן שיתחייב בכתובה אף בגוונא שהגירושין יצאו הימנה, והיא זו שבמעשיה גרמה לו ודחפה אותו לידי כך.

לביאורו של ידידי בדברי הטור עולה, שבכדי להפסיד לאישה כתובתה לא סגי בכך שהיא תבעה את הגירושין, אלא שבמציאות הגירושין גם יצאו ממנה ובאשמתה. אבל בגוונא שהבעל תבע גירושין אך הגירושין יצאו בעצם ממנה ובאשמתה, והיא זו שללא ספק הביאה אותו עד לקצה וגרמה לו לתבוע גירושין, בזה לא אמר הטור את דברו שהאישה מפסידה את כתובתה, אלא להיפך, היא תהיה זכאית לכתובתה ותוספתה.

נפקא מינה לדינא

הנפק”מ הגדולה בביאור דברי הטור, תהא בכמה אופנים, ונציין לפחות שניים מהם:

• בגוונא שהבעל תובע גירושין, ומתברר מעל לכל ספק כי מעשיה הרעים של אשתו שהביאה אותו עד לסף, הם אלה שבעצם הניעו אותו לתביעת הגירושין.
• בגוונא שהבעל נאלץ לעזוב את הבית בעקבות מעשיה והתנהגותה של אשתו כלפיו, ועד מהרה התגלגלו שניהם לסידור גט.

לפי הבנתי בדברי הטור, הרי שאין צל של ספק כי בשני המקרים גם יחד, תתקבל טענת הבעל להפסיד את האישה כתובתה ותוספתה, מפני שבעצם אנו מסתכלים על שורש הדברים, ועל העובדה שהגירושין יצאו הימנה, ויש להפסידה כתובתה ותוספתה אף אם בפועל הבעל היה זה שפתח תיק תביעת גירושין, וכמו שביארתי לעיל בפס”ד זה ובאחרים, דעל מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה, וכפי שיבואר בגוף פסק הדין בהתאמה לאמור להלן בסעיפים ג-ד. אין בזה שום נפקותא אם מדובר על הבעל או על האישה, כשבשניהם המודד הוא מי גרם ודחף בפועל לגירושין והביא למצב של אל חזור ולקץ הנישואין.

מאידך, לדעת ידידי הרב שליט”א, כיון שבפועל הבעל היה זה שתבע את הגירושין, אזי גם אם הגירושין יצאו הימנה, בזה לא אמר הטור את דברו, והאישה תהיה זכאית לכתובתה ותוספתה.

דיוק לשון הטור

ובאמת, שאולי היה מקום לדייק כן מלשונו של הטור שם, שמצא לנכון להוסיף את המילים ‘ויצאו הגירושין ממנה’ רק במקרה הראשון שהביא, כשמדובר שהאישה היא זו שתבעה את הגירושין, ואילו במקרה השני שהזכיר שם כשמדובר שהבעל הוא זה שפתח בתביעת גירושין, שם הטור נמנע מלהוסיף את המילים: ‘ויצאו הגירושין ממנו’. מוכח לכאורה כדבריו של ידידי, שרק באופן שהאישה תבעה גירושין, מציין הטור שהקובע הוא האם הגירושין יצאו הימנה אם לאו (ושצריך ב’ תנאים כדי להפסידה כתובתה ותוספתה) אבל באופן שהבעל תובע גירושין, בזה לא אמר הטור שאם יתברר שהגירושין יצאו הימנה, לא נתייחס לעובדה שהוא זה שתבע את הגירושין, ונורה על הפסד כתובתה, אלא היא איננה מפסדת כתובתה.

ברם נראה לי ברור דלא כדבריו ובשום מקום לא מצאנו זאת, לחלק בזה בין הגבר לאישה. מה גם שמדברי הראשונים, התוס’ ועוד, מוכח כן דהיכא שהאישה הקניטתו עד שהוא תבע גירושין, אין הוא חייב בכתובתה, ואין לחלק בדעת הטור בין הבעל והאישה. כוונתו של הטור ברורה למדי, שבין אצל האיש ובין אצל האישה, תמיד אנו נסתכל על הכח המניע ומה שעומד מאחורי פירוק הנישואין, ושתביעת הגירושין איננה ה’סיבה’ אלא ‘סימן’ וכפי שביארתי – אך בכפוף לאמור להלן במסקנות בסעיף ה, ואכמ”ל.

[2] עיי”ש שדנו באישה שהיא ספק מורדת האם יש להפסידה כתובתה מספק כיון שהבעל ‘מוחזק’ או דלמא לא, והביאו שם את דברי ‘נתיבות משפט’ על רבינו ירוחם ב’מישרים’ (נתיב כ”ג) גבי פלוגתא דרבוותא האם הבעל יכול לכוף את האישה לגור איתו במקומו, דכיון שהבעל ‘מוחזק’ יוכל לומר ‘קים לי’ ולא אפרע כתובתה, וכתב שם וזה לשונו:

“ואפשר עוד שאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שכתובתה שחייב לה הוא ודאי והפסד כתובתה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים”.

מבואר שם בפסק הדין שהבית שמואל הסובר שהאישה היא המוחזקת בכתובה ולא הבעל, אזיל בשיטת נתיבות המשפט הנזכר הסובר שאזלינן בתר ‘חזקת החיוב’, ומאחר שהוא חייב לה בודאי והפסד הכתובה מוטל בספק, אמרינן בזה שאין ספק מוציא מידי ודאי.

בהמשך הדברים הסיקו שם לדינא, שאף לדעת הבית מאיר הנ”ל דפליג על הבית שמואל וס”ל שהבעל חשיב המוחזק, מכל מקום זהו רק ב’ספיקא דדינא’ כגון התם שהספק האם נחשבת כמורדת בעקבות מעשה כלשהו שעשתה, והבעל טוען בודאי שהיא מורדת. מה שאין כן היכא שיש בפנינו ‘ספק מציאותי’ בקביעת העובדות בשטח, כאן יודה ה’בית מאיר’ לשיטת הבית שמואל ונתיבות המשפט שמספק האישה לא תפסיד את כתובתה, וייחשב הדבר כאומר ‘הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך’ שחייב.

[3] להלן בסעיף ד’ נציג פן נוסף בעניין, שניתן להתייחס לספק בנידוננו כ’ספק דיני’ על כל המשתמע מכך.

[4] ברם, יעויין בפסק דין של בית הדין הגדול בהרכב הרבנים הגאונים שליט”א, הרב נחום גורטלר, הרב היישריק, והרב מיכאל עמוס, [תיק מספר 1043381/1] שהאריכו בעניין זה, ונחלקו שם בנקודה זו, כשלדעת הגאון הרב גורטלר שליט”א, כל היכא שהבעל טוען טענת ברי שהוא פטור, אזי גם בגוונא שיש בפנינו ספק מציאותי, יודה בזה הבית מאיר שהוא פטור. מדבריו עולה שכל מחלוקתם של הבית שמואל והבית מאיר מי נחשב המוחזק בכתובה, הוא רק בגוונא שהבעל טוען ב’שמא’ שהוא פטור. ויעויין שם שהגאונים שליט”א הרב היישריק והרב עמוס נחלקו עליו בנקודה זו, ואנוכי הקטן לאחר שלמדתי את פסק הדין בעיון, מסכים עמם בכל פה ואכמ”ל. על כן הנני נותר בעמדתי הנזכרת בגוף פסק הדין. אלא שלדינא הלכה למעשה בנידוננו אנו, ייתכן ואין בזה נפק”מ כלל – מעבר לכך שגרסתו של הבעל כאמור איננה ברורה דיה, מגלה טפח ומכסה טפחיים, ובכה”ג אף הרב גורטלר יודה שאין להתייחס לטענת ‘ברי’ שכזו – אלא שניתן בנידוננו לראות זאת כספק דיני האם לאור מעשיה יש להחשיבה כאישה רעה שהגירושין יצאו ממנה, וטעמים נוספים, כפי שיובאו הדברים להלן בסעיף ד’.

[5] אכמ”ל בזה. לדבריו עולה שלפי רבא יש נפק”מ בין ‘אשת מדנים’ שהיא רבה עם בעלה בקול רם, לבין ‘אישה רעה’ שהיא נמנעת מלהרים את קולה על בעלה בקום ועשה, אך מזלזלת בו ומפנה לו את גבה ומציקה לו בשתיקתה הרועמת. ויעויין שם שלפי”ז ביאר בטוב טעם את החילוק לדעת רבא בין שני דימויים שהביא בעניין אישה רעה. ישנה אישה המשולה ל’דלף טורד’, היינו שהיא רעה כל כך שאין אפשרות לבעלה להיפטר מהרעה שעושה לו, כי היא מציקה לו ומקניטה אותו בקום ועשה, ולכן אשת מדנים זו משולה לאותו דלף הטורד את מנוחתו של האדם גם כאשר הוא ספון בביתו. הוא איננו יכול להיפטר מרעה זו. לעומת זאת ישנה אישה רעה המצערת את בעלה בשתיקתה ‘ומבשלת אותו על אש קטנה’, אך בידו להתרחק הימנה ולהסתתר, ולהקל את סבלו מעליו. אישה זו משולה ע”י רבא רק ל’יום סגריר’ שאפשר להינצל הימנו אם האדם יהיה ספון בביתו, עיי”ש.

[6] יעויין להלן במה שהבאנו את דברי התוס’ בגיטין בדף מ”ט: ומה שכתבנו בזה ליישב את הסתירה שלכאורה קיימת בין שני התוס’.

[7] ובאמת שנחלקו בזה הראב”ד והרשב”א האם הוי מצווה ממש או רשות שיכול לגרשה אף בע”כ אפילו בזיווג ראשון. עיין בבאר היטב שם בס”ק ה’ ובאבה”ע סימן קט”ו סעיף ד’ ובח”מ שם בס”ק י”ח מה שכתב בזה, ואכמ”ל.

[8] יעויין להלן בסעיפים ד-ה מה שהעלנו בזה לדינא.

[9] ברור גם ברור שאם האישה נקראת מורדת על כל המשתמע מכך, הרי שהיא הפסידה מתנותיה שקבלה ממנו, ובכלל זה תוספת הכתובה עכ”פ לאחר הכרזה והמלכה כדין. ויעויין להלן מה שכתבנו בזה עוד, מדוע לא נימא בכל מורדת שתפסיד תוספת הכתובה מיידית אף ללא הכרזה והמלכה, שהרי הגירושין יצאו ממנה וכדברי הטור.

[10] אין כאן המקום להאריך בזה, עד כמה חז”ל ידעו לרדת לעמקן של דברים, ושאין בדבריהם חלילה גוזמא בעלמא ותו לא, אלא הגדרת הדברים כמות שהן. להרחבת הדברים מומלץ לעיין בפירוש הנפלא של המהרש”א שם באגדות, המבאר את הדברים, ובמה שכתב שם וז”ל:

“נתנני ה’ בידי לא אוכל קום גו’. וכן בגוי נבל גו’. הני קראי בגלות איירי אבל לקחו הדמיון באישה רעה וכתובתה כו’ מושלת על האיש כאילו האויב מושל עליו להכעיסו ואין להנצל ממנו וכן במי שמזונותיו תלוין בכספו שיד המוכר תבואה מושל עליו או שינעלו שערי שבר כפרש”י” וק”ל.

לענ”ד ייתכן שזהו תורף דברי חז”ל בגמרא שאחד משלשה שחייהם אינם חיים, הוא ‘מי שאשתו מושלת עליו’, ואכמ”ל.

[11] האמת שהיה מקום לומר, שדברי רבא כאן, הם המשך לדבריו למעלה שאמר שם שאישה רעה מצווה לגרשה, ולא כהמשך לדברי רב חסדא שאמר את הדין שאישה רעה כתובתה מרובה. ברם יש לדחות זאת בתרי אנפי: א. בסדר הכרונולוגי של הדברים, הגמרא מביאה את דברי רבא הנ”ל, מיד לאחרדברי רב חסדא, ולא לאחר דברי רבא לעיל. אם כנים הדברים שרבא בא לבאר בגדר הדין שאמר לעיל שאישה רעה מצווה לגרשה, קצת קשה, מדוע באמת הגמרא לא מביאה את דברי רבא בחלק השני יחד עם דבריו בחלק הראשון? ב. אם אכן ממשיך רבא את דינו הראשון, צריך עיון מה החידוש בדבריו, הרי פשיטא שאם היא אישה רעה בגדר של גיהנם ממש, בודאי שיש מצווה לגרשה? לכן נראה פשוט וברור כי רבא בדבריו אלה בא להשלים את דברי רב חסדא, שכאמור, אפילו אישה רעה [לבעלה] בדרגת קושי מקסימלית כגיהנם של ממש, אף על פי כן בעלה חייב בתוספת כתובתה בגוונא שהגירושין יצאו הימנו והוא תבע את הגירושין, אף על גב שזה בא בגרימתה אודות להתנהגותה המרשעת כלפיו וכמבואר.

[12] כלומר, שמכיון שהוא יכל להימנע מכך ולא עשה כן, הרי שהוא אשם לעצמו במנת היסורין שקיבל עקב היותו נשוי לאותה אישה רעה. מבואר שם בגמרא שגם המאן דאמר הראשון מסכים עקרונית לכך שיש מצוה לגרשה, אלא שמאחר וכתובתה מרובה ואין לו לשלם את כתובתה, על כן בכה”ג שאין בידו לגרשה ולעמוד בתשלום כתובתה או בגוונא שיש להם ילדים קטנים והוא צריך את עזרתה בגידולם, במקרים אלה כשלא הייתה לו ברירה ועל כן נמנע מלגרשה, על זה נאמר שהוא לא יראה פני גיהנם, עיי”ש. ויעויין עוד בראשונים ביבמות דף ס”ג, במה שביארו את הסיפור עם אשת רבי חייא שסבל הימנה רבות בהיותה אישה רעה ואף על פי כן נמנע מלגרשה.

[13] ובודאי שלא גרע דין זה ממה שמצינו בחז”ל גבי אישה שוטה, דקיי”ל שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, א”כ כש”כ באישה רעה שמצווה לגרשה, שהרי אין מצווה לאדם שיסבול סבל שהוא יכול להיפטר הימנו (אא”כ דיינו שמצילות אותנו מן החטא) – אא”כ נימא כדברי התשב”ץ שהבאתי לעיל, שלדבריו הסוגיה כאן עוסקת בשתי סוגי נשים רעות. אחת רעה לשמים – שמצוה לגרשה. והשניה רעה לבעלה – שאין מצוה לגרשה, וכתובתה מרובה.

[14] עיקרי הדברים ראיתי בספר משפט השלום. יעויין שם בעמוד קי”א.

[15] אם וכאשר במבחן האדם הסביר, אין אדם יכול לחיות במחיצתה של אישה רעה שכזו וכדלקמן.

[16] הסכים עימי בזה מו”ר הגאון הרב מנחם מנדל הכהן שפרן שליט”א.

[17] כמובן רק בהעדר עילה להפסידה כתובה ותוספת ככל אישה מורדת או עוברת על דת וכדו’.

[18] יעויין בדברי הרי”ף ביבמות (בדף כ”א.) בדפי הרי”ף, ובשו”ת הרא”ש בכלל מ”ג סימן ה’, ובדברי המרדכי בכתובות [אות רפ”ט], ועוד.

[19] ובאמת שבשו”ת הרא”ש בכלל מג סעיף ה’ עולה, שהרא”ש פליג בזה על הריצב”א שבתוס’ – המחלק בין אישה התובעת גירושין מחמת טענת ‘בעינא חוטרא לידיה’ שבכה”ג האישה מפסידה את תוספת הכתובה לבין הטוענת שאין לו גבורת אנשים ומונע ממנה מצוות עונה, שזהו חיסרון יסודי ומהותי ביותר והנישואין אינם יכולים להתקיים בלעדיו, ועל כן ליכא בזה טענת הבעל שעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ואין האישה מפסדת תוספת הכתובה בכה”ג – הרא”ש סובר, שכל כי האי גוונא שהבעל מונע ממנה מצוות עונה או שאיננו מפרנסה, נמי שייכא עדיין סברת ‘דעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה’ והבעל יהיה פטור בכה”ג מתשלום תוספת הכתובה. וכן מוכח ברשב”א בתשובותיו המיוחסות לרמב”ן בסימן קמ”א, עיי”ש. הרוצה יעיין בפד”ר א עמוד 217 מה שכתבו בזה הגר”א גולדשמיט זצ”ל והגרש”ש קרליץ זצ”ל והגר”י בבליקי זצ”ל שבכל ספק בעניין אין להוציא מהבעל המוחזק, ואכמ”ל.

[20] כך ביאר הגאון הרב בנימין בארי שליט”א אב”ד אשקלון בדימוס.

[21] להלן ציטוט דבריו שם: שאלה: שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב’ שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה, ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות. השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך הראשון מזונות לו ולאשתו ב’ או ג’ שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום, וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך, הדין עם מי. תשובה: יראה דלפום ריהטא הסברא והדין נוטה לשמעון, אבל כי דייקינן שפיר נראה טפי דהדין עם ראובן, ואפי’ אי ראובן איש עשיר הוא ואין דרכו להאכיל ב”א בשכר, מ”מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו… וכל שכן בנ”ד דזה נהנה וזה חסר ממש הוא, שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו…ומצאתי שפסק מהרי”ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אף על פי שמותר לו לשבור…” עכ”ל.

[22] יעויין שם באורך בנושאי כלים שם, בש”ך בס”ק י”א בשם המהרש”ל, ובקצוה”ח שם בס”ק א’ ובס”ק ב’ ובנתיבות המשפט שם בס”ק ה’, אך אין זה נוגע לענייננו.

[23] כאמור לעיל, רבינו תם פליג על רבינו חננאל כפי שהביאו בתוס’, אך הלכה נפסקה כדעת רבינו חננאל כאמור.

[24] דהיינו כשהיא זו שפתחה תיק תביעת גירושין. אך לא רק. גם באופן שהוא זה שפתח את התיק, אך ברור הדבר לבית הדין כי היא הגורמת ודחפה את הבעל למצב שאין לו כל ברירה מלבד להתגרש ממנה, אנו מחשיבים זאת לגירושין יצאו ממנה והיא תפסיד תוספת הכתובה, וכפי שביארתי.

[25] והביאו בספר עטרת דבורה חלק ג’ סימן מ’, עיי”ש.

[26] עיי”ש שכתב בזה”ל: ..”כיון דהיא מואסת בו, ודאי היא יודעת דאין לה זכות לתבוע כתובה דאיהי מגרשת ליה לדידיה, וכהאי גוונא ראוי שתיתן לו כתובה וכדאמר גיטין מ”ט ב'” עיי”ש.

[27] כי אין שם את הסברא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

[28] ברור כי במקרים אלה ושכמותם, ישנם חילוקי דינים הנובעים ממכלול הפרטים הקיימים בכל מקרה ומקרה לגופו, כשהדבר נתון לשיקול דעת בית הדין בהתאם לכללי ההלכה. על כן לא נעסוק בזה במסגרת פסק דין זה. ועיין להלן הערות 45-46.

נקודה נוספת חשובה למדי אציין, שלענ”ד כאשר דן בית הדין בעניין זכאותה של אישה בקבלת הכתובה והתוספת, הרי שמוטלת עלינו החובה מחמת איסור לשון הרע להימנע משמיעת טענות הבעל להשחרת פני האישה – כל עוד שאין בפנינו טענה ברורה מצד הבעל על קיומה של אחת מהעילות השוללות את זכאותה של האישה לכתובתה, כגון עוברת על דת, מורדת בבעלה, או שהגירושין יצאו ממנה והיא זו שבעצם פירקה את הנישואין.

[29] לכן גם באישה שהיא איילונית והחיסרון הוא בה ולא בו, מ”מ עדיין הנישואין יכולים להמשך ביניהם ויכולים לקיים יחסי אישות, אלא שהבעל מחוייב בקיום מצוות פריה ורביה, ואם עדיין לא קיימה, הוא לא יוכל להמשיך לחיות לצדה, אא”כ ישא אישה שנייה ואז יעבור על חדר”ג.

[30] לפיכך, גם אם היא תנסה להוכיח לבית הדין באותות ומופתים כי היא אוהבת את בעלה ורוצה להמשיך לחיות לצדו, מ”מ מעשיה בשטח גוברים על דיבוריה בעניין. והיות ולא שייך להותירם יחדיו והבעל איננו יכול לחיות עמה כדרך בעל ואישה, אנו נחשיב זאת כמי שהגירושין יצאו ממנה והפסידה תוספת כתובתה.

[31] דוגמא נוספת. אישה שמחמת מצבה הנפשי החמור מסרבת להתקלח, ובעלה קובל על כך שהוא איננו מסוגל לסבול עוד. האם יעלה על הדעת שבעת שיתבע גירושין מחמת כך אנו נחייבו בתוספת כתובה, כי האישה מתחננת להמשיך לחיות לצידו? ברור שלא. ואם לאחר שננסה בכל אמצעי השכנוע הקיימים לשדלה לחזור להתנהגות נורמטיבית אנו נרים ידים, הרי שנמליץ על גירושין ונפטור את הבעל מתשלום תוספת הכתובה, שהרי הגירושין יצאו ממנה (אא”כ ניתן לרפאותה ומחובתו לעשות כן).

[32] אכמ”ל בזה, אך ברור כי עד כמה שייקבע שאדם כזה או אחר ייחשב ל’מצטער’ כאשר אין לו בסוכה מזגן, מ”מ בודאי שחלה עליו החובה מבעוד מועד להתקין מזגן בסוכה, וייתכן שאם לא יעשה זאת ייחשב כפושע – על אף שזוהי הוצאה כספית וטרחה גדולה וכו’.

[33] בכנס הדיינים (אלול תשפ”ב) שוחחתי עם אב”ד רחובות וחבר בית הדין הגדול בדימוס, הגאון הרב נחום גורטלר שליט”א בעל מחבר ספר ביכורי גושן. אף הוא אוחז כך, שהטור מעולם לא נתכוון לדברים שאומרים בשמו, וכפי שיבואר להלן.

[34] הביאו בספר עיונים למשפט של אב”ד ת”א הגאון הרב שאנן זצ”ל בחלק א’ באבה”ע סימן כ”ח עמוד ערה.

[35] ראשית, יש להוכיח כן מדברי רבינו ירוחם המפורסמים במישרים בנתיב כג חלק ח’, שאף הוא הביא סברא זו לפטור את הבעל מתשלום תוספת כתובה כששניהם מורדים זה על זה, – להלן אביא את דבריו, ואת ביאורו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שכתב כן להדיא בקובץ הערות בחלק ג’ סימן קצ”ח, [וחזר בו ממה שכתב בתחילה בקובץ הערות בחלק ב’ סימן פ”ז] שדבריו ממש מכוונים למה שהעליתי כאן, וברוך שכיוונתי. הרוצה יעיין בספר עטרת דבורה חלק ג’ סימן מ’, עמוד 151, מה שהביא שם להוכיח כן מדברי הר”ן בכתובות במה שכתב בעניין אישה המסרבת לעלות לארץ ישראל או למקום אחר כשהדין נותן שהיא חייבת לעבור, שהדין הוא שאם בעלה מגרשה עקב כך, היא מפסידה תוספת כתובה ולא מחמת היותה מורדת, אלא מחמת הסברא ‘דעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה’. מוכח להדיא, שסברא זו היא שורש החיוב בתוספת כתובה, ויש לפוטרו מתשלום התוספת אף על גב שאין כאן חיוב או כפיה לגט, והוא מגרשה מדעתו בלבד – כיון שהגירושין יצאו ממנה, והיא איננה מבצעת את התחייבותה להעמיד עצמה לפניו בכל מחוייבותיה בהתאם להלכה. מוכח להדיא דלא כהבנת הגאון הרב גורטלר שליט”א. כן מוכח עוד משו”ת התשב”ץ חלק ג’ סימן פ”ו, ובתשובת הרשב”ש בסימן ב’ (עיי”ש בעניין בעל שאומר לעלות לא”י והיא אומרת שלא לעלות, שכופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה, ובמה שהביא בזה את הרא”ש בכתובות פ’ י”ג סי’ י”ח, שביאר שדינה כדין איילונית וכפי שחידש הרמב”ם שבנמצאת איילונית ומוציאה, שפטור מכתובתה, אך חייב בתוספת כתובה (הבאנו לעיל דבריו), ומביא בשם אביו הרשב”ץ דפליג על הרא”ש בזה, ואמרינן שמעשיה גרמו לה ומאבדת את תוספת הכתובה) ואכמ”ל.

[36] והארכתי בזאת בדיני מורדת בפס”ד כאן בתל אביב, תיק מס’ 1232327/3 עיי”ש. [פורסם]

[37] התשובה הועתקה לספרו ‘קובץ תשובות’ חלק ב סימן פ”ז, עיי”ש.

[38] עיי”ש שהביא ראיה מדברי שו”ת הרשב”א סימן אלף רל”ה שציטטנו לעיל, וכמו”כ חילק שם חילוק יסודי – גם באותם הדברים שכופין את הבעל לגרש – בין מקרים שהבעל אנוס במצבו כגון שחלה ונעשה מוכה שחין או כשאיננו מסוגל להוליד והאישה באה מחמת הטענה וכדו’, שאין בידי הבעל להיפטר מאותם גורמים שמביאים אותם לגירושין. לכן דווקא שם אמרינן את דברי הראשונים שעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ויש לפוטרו מתוספת כתובה. מה שאין כן בגוונא שהדבר תלוי בו ובאחריותו, הוא איננו אנוס כלל וברצותו הוא יכול להסיר את הדבר הגורם את הגירושין, וכגון כשהבעל רועה זונות וכדו’ ‘שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה’, וה”ה כשהבעל מורד באשתו כבנ”ד, בכה”ג יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה (ומציין שם ‘וכבר כתבנו מזה בפס”ד ערעור תש”ל/172’).

[39] ביאור ה’נתיבות משפט’ לגר”ח אלגאזי בדברי רבנו ירוחם במשרים (נתיב כ”ג הלכה ח’).

[40] זהו אותו רשב”א שהוזכר לעיל בתשובה אלף רל”ה.

[41] אין צורך להאריך בהעתקת כל לשונו הזהב של מרן זצוק”ל. יעויין לעיל בהערה 36 שהבאתי עיקרי דבריו באותו פס”ד בפד”ר כרך ח’, והן הן הדברים.

[42] עיי”ש בהמשכם של דברים שהביא אתדברי המרדכי בכתובות בפרק אע”פ, ובהגהות אושר”י פ”ה סימן כ”ט אודות מי שמחמת חולי איננו יכול לקיים עונתו, שכתבו וז”ל: “לא מיקרי מורד אלא כשעושה כן מחמת שנאה וכעס, דמורד הוי פושע כמו הפשעים אלו המרדין”.

[43] והארכתי בזה בפסק דין אחר והבאתי שישנה מחלוקת בקרב דייני ישראל כיצד יש להתייחס במקרים שכאלה האם יש להחיל את דינו של רבינו ירוחם אם לאו. גם בשורת הדין בכרך י”א (עמ’ רמ) כתב בזה הגאון הרב דוד לבנון שליט”א, יעויי”ש ואכמ”ל.

[44]וכבר הזכרתי לא אחת, כי כל המושג של מורד, שייך רק היכא שהצד השני ממתין לשובו של משנהו. לא כאשר שני הצדדים אינם מעוניינים איש ברעהו.

[45] וכפי שהוכחתי לעיל מהסוגיה בגיטין מ”ט:, וכך גם העלה לדינא אב”ד אשקלון בדימוס, הרב דוד לבנון שליט”א בשורת הדין חלק י”א עמוד רמ”א, עיי”ש. ועיין בהערה הבאה.

[46] ואולי יש לחלק בין היכא שהיוזמה הייתה של האישה והבעל נאות לכך מיידית – שאז יש לפוטרו מתוספת הכתובה – וכמשמעות דברי רבינו ירוחם הנזכר, לבין היכא שהיוזמה לגירושין הייתה הדדית, אך הוא לא סיכם עמה קודם לכן כי היא מוחלת לו על הכתובה, שאז יש לחייבו אף בתוספת הכתובה, ועיין לעיל בהערה 28, ואכמ”ל בזה בפס”ד דנן.

ב”ה

תיק1084985/16

בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב רפאל זאב גלב