עורך דין פלילי פסקי דין 2022

1. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם כולל שמונה אישומים, המייחסים לו עבירות שונות הנוגעות ברובן לקבלת שוחד בעל אופי מיני, וכן למרמה והפרת אמונים בידי עובד ציבור.
2. באישום הראשון מיוחסות לנאשם שתי עבירות של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), עבירה נוספת של לקיחת שוחד בנסיבות סעיף 294(א) לחוק העונשין, ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

באישום השני מיוחסות לנאשם עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, עבירה נוספת של לקיחת שוחד בנסיבות סעיף 294(א) לחוק העונשין, ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

עורך דין מומלץ

באישום השלישי מיוחסות לנאשם עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 בנסיבות סעיף 294(א) לחוק העונשין, עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, ועבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

באישום הרביעי מיוחסות לנאשם עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

באישום החמישי מיוחסות לנאשם עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

באישום השישי מיוחסות לנאשם עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 בנסיבות סעיף 294(א) לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

באישום השביעי מיוחסת לנאשם עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

באישום השמיני מיוחסת לנאשם עבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2(7), 2(9) ו- 16 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א—1981.

תפקידו של הנאשם

3. הנאשם, עובד ציבור, שהחל לעבוד ברשות האוכלוסין וההגירה (להלן: “הרשות”) בשנת 1997 במחלקה שעסקה בעליה מאתיופיה במטה מנהל האוכלוסין במשרד הפנים (להלן: “המחלקה”), עם השנים תפקידי המחלקה הועברו לטיפול ה”דסק האתיופי” ברשות ההגירה, והנאשם התקדם לתפקיד בכיר שם. בשנת 2007, התמנה הנאשם לאחראי על לשכות מנהל האוכלוסין במחוז צפון ב”דסק האתיופי” ועסק בכך עד למועד מעצרו במרץ 2016.
4. ה”דסק האתיופי” הוקם במטרה לאמת פרטים בנוגע לזהות בני הפלשמורה (יהודי אתיופיה שבני משפחותיהם בדורות הקודמים התנצרו והם אינם זכאים לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש”י-1950) המבקשים לעלות לישראל או לבקר בה. עלייתם של בני הפלשמורה הוסדרה בשנת 1993 בהחלטת ממשלה על בסיס הליך של “איחוד משפחות” בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952.
5. תפקידו של הנאשם ברשות, כלל, בין היתר, בדיקות זכאות לעליה של עולים חדשים מאתיופיה בהתאם לחוק השבות וטיפול בתחום אשרות הכניסה לישראל לנתינים אתיופים בהתאם לחוק הכניסה לישראל. הנאשם גם הנחה והיווה מקור סמכות מקצועית עבור עובדי לשכות רשות ההגירה (להלן: “הלשכות”) בתחום שבסמכותו.
6. בעת בה שימש הנאשם אחראי על מחוז צפון ב”דסק האתיופי” טיפל הנאשם בפועל בבקשות שונות מכלל המחוזות. בכתב האישום נטען, כי בחלק מהמקרים, טיפל הנאשם בבקשות אלה אף שלא התבקש לעשות כן.
7. צוין, כי עד ליום 1.07.15 כל הבקשות לאשרת תייר מאתיופיה היו מנותבות לטיפול הדסק האתיופי ומטופלות על-ידי הנאשם או על-ידי אחת מעמיתותיו. לאחר מועד זה, הוחלט על-ידי מנהל אגף מרשם ומעמד, מר עמוס ארבל (להלן: “עמוס”), כי בקשות אשרות תייר של האוכלוסייה האתיופית יטופלו בלשכות הרלוונטיות של רשות ההגירה, ולא על-ידי הדסק האתיופי. מאחר ולעובדי הלשכות לא תמיד היה את הידע לטפל בכלל הבקשות, במקרים מסוימים הם נהגו להתייעץ עם אנשי הדסק האתיופי שהיו הגורם המקצועי הבכיר, לרבות עם הנאשם.
8. בתקופה הרלוונטית לאישומים, הנאשם כבר היה עובד ותיק ומוערך, בעל ניסיון רב, ונחשב לבר-סמכא בכל הנוגע לנושא אימות נתונים של המבקשים להגיע לישראל מאתיופיה. הנאשם גם שימש כנציגה המקצועי של הרשות במקרים בהם התבקשה על-ידי גורמי חוץ עמדת הרשות בכל הנוגע לכניסת נתינים אתיופיים לישראל.

האישום – כללי

9. בכתב האישום נטען, כי הנאשם שהיה מוכר בקרב רבים מבני הקהילה האתיופית בישראל כבכיר ברשות ההגירה וכבעל כוח והשפעה, קיבל פניות מצד רבים מבני הקהילה לקבלת סיוע בעניינים הקשורים לתפקידו. הנאשם שהיה מודע למעמדו זה ולתלותם של בני הקהילה בו, ניצל זאת לטובת קבלת טובות הנאה מבנות הקהילה שפנו אליו לקבלת סיוע.
10. נטען, כי טובות ההנאה שקיבל הנאשם מנשים שפנו אליו, או שהוא ניסה לקבל מהן, היו טובות הנאה מיניות, הן על דרך הצעות מיניות ושיחות טלפון ארוטיות והן על דרך קיום יחסי מין עם אותן נשים.
11. נטען, כי הנאשם נהג לאתר נשים מסוימות מבין הפונות, המשתייכות כולן לעדה האתיופית, מרביתן גרושות או פרודות, אשר מצבן הכלכלי היה קשה, נשים שגידלו ילדים לבדן וללא עורף משפחתי בישראל, ואשר ביקשו לפעול על מנת לסייע בהבאת בני משפחתן ארצה, באופן זמני או קבוע (להלן: “הנשים”).
12. בכתב האישום נטען, כי הנאשם ניצל את מעמדו במהלך השיחות שקיים עם הנשים, הרבה לספר בדיחות בעלות אוריינטציה מינית על מנת לשוות לשיחה אופי אישי ואינטימי, ובחלק מהמקרים ניהל עם הנשים שיחות ארוטיות. בהמשך לשיחות, יזם הנאשם מפגשים עם הנשים בביתן, בבית מלון או בחדרי אירוח. במפגשים אלו קיים הנאשם יחסי מין או מגע מיני אחר עם הנשים. מגעים מיניים אלו כמו גם השיחות המיניות, נדרשו והתבקשו על-ידי הנאשם, ובמקרים רבים אף סופקו לו בעקבות כך, והכל בתמורה לפעולות הקשורות בתפקידו השלטוני, שעשה עבורן או שיעשה בעבורן בעתיד כדי לקדם את בקשותיהן, ותמורת הטייתו למשוא פנים לטובת הנשים.
13. עוד נטען, כי בחלק מהמקרים טיפל הנאשם בבקשות הנשים במסגרת תפקידו על אף קשריו האישיים עמהן, כשהוא מצוי בניגוד עניינים ותוך סטייה מן השורה. זאת עשה, כשהוא אינו מציין בכתב או בעל-פה בפני הממונים עליו או בפני עובדי רשות ההגירה כי הוא נמצא בקשרים חבריים אינטימיים עם הנשים או כי הוא מייעץ להן בבקשות שהוגשו על ידן, ולא ביקש להעביר את הטיפול בעניינן לגורם אחר. בחלק מהמקרים, חרג הנאשם בסיועו האמור מן הנהלים אליהם היה כפוף כעובד הרשות.
14. כתב האישום מונה שמונה אישומים. שבעה מתוכם מתייחסים לשבע נשים בעניינם פעל הנאשם, אם בניגוד עניינים והפרת אמונים ואם תוך קבלת שוחד. האישום השמיני מתייחס לפעולות שביצע הנאשם במאגר המידע של רשות ההגירה תוך פגיעה בפרטיות של אזרחית תושבת ישראל.

תשובת הנאשם לאישום – כללי

15. בטרם אפרט את האישומים השונים, אביא את תשובת הנאשם לחלק הכללי של האישום. לאחר מכן, לצורך הנוחות, אפרט בכל אישום ואישום, את הנטען לגביו בכתב האישום ואת תשובת הנאשם לאותו אישום. יצוין, כי הנאשם הגיש תשובה ארוכה ומפורטת בכתב, ולהלן יפורטו רק עיקריה. עניינים נוספים שהועלו בה, יצוינו כאשר הם יידונו במסגרת ההכרעה.
16. למעשה, לא הייתה מחלוקת כי בין הנאשם והנשים התקיים הקשר המיני המפורט בכתבי האישום, אם בתוכן השיחות שפורטו ואם בקיום יחסי מין. המחלוקת היחידה בעניין זה הייתה כפירת הנאשם בקיום יחסי מין עם ס’, בניגוד למפורט באישום הראשון. המחלוקת העיקרית הייתה בפרשנות שיש ליתן לשיחות בעלות האופי המיני שהוא ניהל עם הנשים, כשהנאשם טען, כי הסלנג בשפה האמהרית כולל דיבור לא פורמאלי המכונה “קלד”, וכולל דימויים מיניים, וזאת ללא כל כוונה מינית מעשית. מחלוקת נוספת הייתה בהתייחס לאותם מקרים בהם הנאשם קיים יחסי מין עם מי מהנשים, כשהנאשם טען כי קיום יחסי המין נעשה כחלק ממערכת אינטימית וללא קשר לפעילותו השלטונית בעניינן של אותן נשים.
17. בנוסף, בתשובתו לאישום טען הנאשם, כי מפעולות החקירה שנעשו על ידי החוקרים השונים, עולה תמונה של קו חשיבה אגרסיבי וגזעני, שאינו בהכרח מודע, כלפי בני העדה האתיופית. פעולות גורמי החקירה והתזה הפלילית שהציגו, מלמדות, לשיטתו, כי אלו הניחו באופן מובנה שנשים ממוצא אתיופי יסכימו לספק שירות מיני עבור דברים של מה בכך.
18. נטען גם, לליקויים חמורים בעבודת גורמי החקירה, כשיטת עבודה של ביצוע חקירות ללא תיעוד, הטחת איומים כלפי הנשים בחקירותיהן, בכלל זה הפעלת לחץ נפשי ואף התעללות של ממש בהן. נטען גם, להפניית שאלות סוגסטיביות, תוך הכתבת תזה מפלילה לנחקרות וזיהום העדויות, וביצוע עבירות פליליות בידי צוות החוקרים.

בהמשך לתשובה זו, פרט הנאשם את תשובתו לכל אחד ואחד מהאישומים, כדלהלן.

אפרט עתה את כל אחד מהאישומים ובצדו את תשובת הנאשם.

האישום הראשון

כתב האישום

19. באישום הראשון נטען כי הנאשם סייע לגב’ ס’ (להלן: “ס'”), פרודה ואם לשני ילדים שהינה גם קרובת משפחה רחוקה שלו, לקבל אשרת כניסה לאמה, גב’ א.ה. ואחד מאחיה של ס’, ולהאריך אישור כניסה קיים, בשלוש הזדמנויות שונות בשנים 2008, 2012 ו-2016. זאת עשה תמורת מתת מיני בדרך של קיום יחסי מין עמה, כשבהזדמנות אחת היא נתבקשה על ידו לעשות זאת ובתמורה סייע לה הנאשם בבקשותיה שהוגשו לרשות.
20. בכתב האישום נטען, כי ביום 6.04.08 הגישה ס’ בקשה לרשות לקבלת אשרת תייר עבור אמה לצורך ביקור האם בישראל. על אף שהנאשם ידע כי ס’ הינה קרובת משפחתו, ערך הנאשם, ביום 5.05.08, במסגרת תפקידו בדסק האתיופי, ראיון טלפוני עם ס’. בעקבות ראיון זה, אישר הנאשם את הבקשה תוך מתן פטור מהפקדת ערובה, כשהוא מנמק זאת בהעדר חשש להשתקעות של האם א.ה בישראל, על אף שהיו אינדיקציות לחשש מעין זה שהיו ידועות לנאשם. נטען, כי תמורת הטיפול בבקשה זו קיימה ס’ עם הנאשם יחסי מין במועד שאינו ידוע.
21. בחלוף כשלוש שנים, ביום 8.05.11, הגיש אחד מאחיה של ס’ המתגורר בישראל, בקשה לקבלת אשרת תייר עבור האם א.ה. לצורך ביקור בישראל. האשרה ניתנה לאם לאחר התייעצות עם הדסק האתיופי. לאחר הגעת א.ה. לישראל אישר הנאשם, בתפקידו כראש ענף הדסק האתיופי במחוז צפון, את הארכת אשרת הכניסה של א.ה. עד ליום 10.06.12. זאת עשה הנאשם על אף הקרבה המשפחתית עם ס’ ועל אף מערכת היחסים עימה, ובניגוד לנוהל הקובע את הפרוצדורה הנדרשת למתן ארכה בשל מצב רפואי. גם תמורת הטיפול בבקשה זו, נטען, נתנה ס’ לנאשם מתת מיני בכך שקיימה עמו יחסי מין.
22. חלפו עוד כארבע שנים, וביום 18.03.15 הגישה ס’ בקשה נוספת לקבלת אשרת תייר עבור אמה א.ה.. זו קיבלה את האשרה לחודש ימים ונכנסה לישראל ביום 11.05.15. במהלך שהותה של האם בישראל הוגשה בקשה להארכת האשרה לתקופה של שישה חודשים נוספים, אך הבקשה סורבה על-ידי הלשכה. בשל כך, פנתה ס’ לנאשם וביקשה את עזרתו, וזה אמר לה כי ישוחח על כך עם הגורם הרלוונטי. הנאשם אכן פעל כפי שהבטיח, וביום 21.01.16 לאחר הגשת ערעור, הוחלט בדסק האתיופי לאשר את בקשת הארכה ונשלח מכתב בעניין זה לס’. ביום 22.02.16 התקשרה ס’ לנאשם וביקשה שיסביר לה מה כתוב במכתב שקיבלה מהרשות. הנאשם הסביר לס’ שהאריכו לאמה את אשרת התייר, איחל לה “מזל טוב”, ושאל אותה מה היא מבטיחה לו. ס’ השיבה לו: “מה שאנחנו רגילים, אם אתה רוצה מעבר לזה משהו אחר? אני לא יודעת, תגיד אתה”. ס’ הודתה לנאשם על סיועו בהארכת שהותה של אמה בישראל ובהמשך לכך סיכמו השניים כי יישכרו מקום לקיום יחסי מין. ביום 15.03.16 שוחחה ס’ עם הנאשם ומסרה לו כי אמה אינה מעוניינת לשוב לאתיופיה. בתגובה, הדריך הנאשם את ס’ כי עליה לאתר בת-זוג ישראלית לאחיה וכך תוכל לסייע להבאת אמה לישראל בהתאם לנהלים.
23. נטען, כי על אף הקשר האינטימי בין הנאשם לס’ והקרבה המשפחתית ביניהם, הנאשם לא משך ידו מטיפול בבקשותיה ולא עדכן את הממונים עליו באשר לקשר שלו עם ס’. הוא גם התערב בטיפול בבקשותיה של ס’ על אף שבקשה זו לא היה בטיפולו מלכתחילה.

תשובת הנאשם

24. ביחס לאישום זה, בו נטען כי הנאשם סייע לס’ לקבל אשרות עבור אמה, א.ה., בשלושה מועדים שונים, ציין הנאשם בתשובתו לאישום, כי הביקורים, הראשון משנת 2008 והשלישי משנת 2015, אינם רלוונטיים. נטען, כי בביקור הראשון הנאשם סייע לס’, מבלי שהייתה בניהם היכרות מוקדמת והשניים לא ידעו על הקשר המשפחתי ביניהם. ולגבי הביקור השלישי טען הנאשם, כי הוא כלל לא היה מעורב בטיפול בבקשה, ואך העביר אותה בדרך המקובלת לטיפול ראש הדסק האחראית על הטיפול בה.
25. באשר לסיועו בביקור השני לקבלת אישור להארכת שהייתה של האם א.ה. בישראל, בשל טיפול רפואי שכלל ניתוח עיניים שעברה בבית חולים בירושלים, ציין הנאשם בתשובתו כי אין לו קרבה משפחתית לס’, כי אם זיקה משפחתית רחוקה. לדבריו, הקשר המשפחתי ביניהם מרוחק כחמישה-ששה דורות. לא הייתה אפוא, לשיטתו, כל מניעה שהוא יסייע לס’.
26. לדבריו, פעולותיו הסתכמו בתרגום מאנגלית של המסמך הרפואי הנוגע לניתוח שעברה א.ה. הוא ציין, כי לא היה צורך בתרגום נוטריוני של המסמך, שכן הוא ידע על הניתוח מתחקיר שביצע בעצמו, ובנסיבות אלו לא היה מקום “לטרטר” את א.ה. במצבה לאחר הניתוח.
27. הנאשם הוסיף, כי היה זה דווקא הוא, שהגביל את הארכה לשלושה חודשים, וקבע כתנאי שלא תהיינה הארכות נוספות.
28. הנאשם שלל את הטענה כי לאחר אישור הארכת האשרה של אמה של ס’ בביקור השלישי הוא ביקש מס’ טובת הנאה מינית. לדבריו, שיחת הטלפון עליה הצביעה המאשימה אין בה בקשה לטובת הנאה כלשהי. מדובר היה בשיחה המכונה באמהרית “ימיסרש”, שהיא דרך לבשר בשורה טובה באמצעות השאלה “מה תיתן לי עבור בשורה טובה?”. הנאשם הוסיף, כי לעיתים, במסגרת שיחת “ימיסרש”, לאחר תשובה אחת, ממשיך המבשר ומותח את המבושר בשאלה נוספת, שלעיתים נוגעת לדבר מאכל ולעיתים לדימוי מיני. אין מדובר אפוא, לדבריו, בשיחה בעלת אופי מיני, כי אם בשיחה הכוללת שימוש בסלנג בשילוב לעג מיני, המקובל בשפה האמהרית.
29. הנאשם שלל קיום יחסי מין עם ס’ כמו גם קשר מיני כלשהו עמה. לדבריו, ס’ עונתה בידי החוקרים עינויי תופת, ואלו כפו עליה למסור גרסה לא נכונה. הוא הצביע על כך, שחקירתה נמשכה למעלה משמונה שעות, כשלא ניתנה לה אפשרות להניק את בנה בן החודש. ס’ סבלה בשל כך מגודש ומכאבים קשים ובלתי נסבלים, ובשל כך, כמו גם דאגתה לילדה התינוק המורעב, היא שינתה את גרסתה, ולאחר שתחילה הכחישה קשר מיני בינה לבין הנאשם, ציינה כי קיימה יחסי מין עם הנאשם מספר פעמים, ללא גרסה אחידה אודות מספר הפעמים.
30. הנאשם ציין בהתייחס לאישום זה, כי לא היה כל פסול במעשיו בטיפול השלטוני שהעניק לס’, ואין כל פגם בהעמדת אזרח או כל מי שפונה לרשות על זכויותיו.

האישום השני

כתב האישום

31. באישום השני נטען, כי בשנת 2006 הגישה גב’ י’ בקשה לעלות לישראל. במסגרת תחקיר שערך הנאשם מכוח תפקידו בדסק האתיופי, הוא מצא כי משפחתה של י’ אינה זכאית לעליה, ובקשתה נדחתה. בשנת 2014, נישאה י’ באתיופיה לא’, אזרח ישראלי, ובראשית שנת 2015 היא נכנסה לישראל וקיבלה מעמד ארעי מסוג א/5 במסגרת הליך לאיחוד משפחות. בהמשך, פנתה י’ ללשכת רשות ההגירה בבקשה לקבלת מעמד עולה חדש מתוקף חוק השבות. ואולם, על בסיס התחקיר הנזכר שערך הנאשם, בקשתה נדחתה.
32. נטען, כי בסמוך לחודש פברואר 2016, פנתה י’ לנאשם, לאחר ששמעה כי יוכל לסייע לה להישאר בישראל. היא סיפרה לנאשם כי א’ נוהג כלפיה באלימות, ומאיים להיפרד ממנה, מה שיוביל להחזרתה לאתיופיה. נטען, כי הנאשם לא פעל בהתאם לנוהל הרלוונטי לבחינת הפסקת ההליך לאיחוד משפחות שהחלה בו י’. להיפך, במהלך שיחות הטלפון בין השניים, הדריך הנאשם את י’ כיצד לפעול על מנת שלא תגורש מישראל. תמורת סיועו של הנאשם, שוחחה עמו י’ שיחות אשר כללו תכנים בעלי אופי מיני.
33. עוד נטען, כי ביום 7.02.16 סיפרה י’ לנאשם כי א’ הביע בפניה את רצונו להתגרש ממנה. הנאשם שחשש כי א’ יודיע על כך לרשות, מה שעלול להביא לביטול ההליך של איחוד משפחות ולסילוקה המידי של י’ מישראל, פנה לשרה סנאי (להלן: “שרה”), עובדת רשות ההגירה, על מנת למנוע את ביטול מעמדה הזמני של י’ ולהעברת הטיפול בעניינה של י’ לטיפולו. ברם, שרה השיבה כי מרגע שתינתן הודעה על פרידה בין י’ לא’, הנוהל מחייב את ביטול האשרה הזמנית. הנאשם לא יידע את שרה על הקשר הקיים בינו לבין י’.
34. בהמשך, ביום 19.02.16, פנה הנאשם אל שרה, ועדכן אותה כי י’ וא’ נפרדו על רקע תלונה של י’ על אלימות שנקט א’ כנגדה. בתגובה לכך השיבה שרה כי במצב זה הנוהל מחייב את ביטול האשרה הזמנית של י’, אך זו יכולה לנסות להגיש בקשה הומניטרית להישארותה בישראל. למרות האמור, ולמרות הנוהל המחייב, אמר הנאשם לשרה כי אין מקום לבטל את האשרה הקיימת, מאחר וייתכן שי’ תוכל להישאר בישראל בהתאם להחלטת הממשלה משנת 2015 במסגרתה נקבעו מספר תנאים מצטברים להבאתם של אחרוני בני הפלשמורה הממתינים באדיס אבבא לישראל, בין היתר הדרישה כי המועמד מופיע ברשימת הממתינים בגונדר ובאדיס אבבא. בהחלטה נקבע גם, כי על מנת ליישמה יש להקים צוות שיגיש המלצות אופרטיביות לאישור הממשלה (להלן: “החלטת 2015”). הנאשם עשה זאת, על אף שידע כי טרם נקבעו קריטריונים ליישום החלטת הממשלה הנזכרת, ובניגוד לנהלים.
35. נטען, כי במקביל לאמור, המשיך הנאשם לסייע לי’ במסגרת שיחות טלפוניות נוספות והרגיע אותה בכך שציין בפניה כי הוא פועל לאי ביטול מעמדה בישראל על אף הפרידה מא’. הוא גם הנחה אותה כיצד לפעול אל מול גורמי ממשל שונים.
36. נטען, כי במסגרת אותן שיחות, ותמורת סיועו של הנאשם לי’, הוא ניהל עמה גם שיחות ארוטיות, ואף הציע לה במספר הזדמנויות להיפגש עמו לצורך קיום יחסי מין. כך, בשיחת טלפון מיום 2.03.16 אמר הנאשם לי’: “את מכניסה את הבדים לכביסה, מה תכניסי לי”, וזו השיבה: “זין… את שלך הכלי שיהיה בתוכי וישתעשע בי. אתה רוצה שנשחק”. בהמשך אמר הנאשם לי’ ש”חם לו” ותיאר לה מה ייעשה לה במשרדו כאשר הם יהיו בו לבדם. הוא אמר לה: “קודם כל אחבק אותך, אנשק אותך ואת שפתייך, אחרי זה בגלל שאין מקום במשרד נעשה על השולחן רק לא תגידי שאני סוטה… אני אסובב אותך על השולחן ואבוא מאחורה”. בשיחת טלפון נוספת מיום 6.03.16 אמרה י’ לנאשם כי היא “רעבה לזיון שלו”. בשיחה נוספת מיום 14.03.16 אמרה י’ לנאשם כי היא מקווה שהוא יבוא אליה, וזה השיב לה כי יגיע. במהלך השיחה תארה י’ את החזה שלה לנאשם, וזה אמר לה בתגובה “נשטוף אותו כמו תינוק”.

תשובת הנאשם

37. ביחס לאישום השני, ציין הנאשם כי העיסוק שלו בעניינה של י’ החל בשנת 2015. י’ נכנסה בינואר של אותה שנה להליך של איחוד משפחות באמצעות בן זוגה הישראלי. בשלהי אותה שנה ביקשו בני הזוג בלשכה בתל-אביב להאריך את האשרה הראשונה בשנה. הם נפגשו לשם כך עם שרה פקידת אשרות בלשכה בתל-אביב. באותה פגישה, הם הזכירו בפניה את הטענה כי י’ זכאית כניסה לישראל לפי חוק השבות או לפי החלטת 2015 בעניין בני הפלשמורה. בשלב זה התקשרה שרה לנאשם, שכן זכאות המאפשרת מעמד מיידי שלא במסגרת הליך מדורג לא הייתה מסורה לטיפולה כי אם לנאשם. הנאשם סקר בפניה את הסירוב בבקשתה של י’ ומשפחתה מהעשור הקודם, והנחה אותה להמשיך את הטיפול בהליך איחוד המשפחות כרגיל. בשלב זה טרם נודע על אלימות של בן זוגה של י’ כנגדה, ובשלב זה גם לא נוצר קשר כלשהו בין הנאשם לבין י’. בכך טען הנאשם, תם תפקידו השלטוני בעניינה של י’.
38. בחלוף כשלושה-ארבעה חודשים התקשרה אליו י’ ושיתפה אותו בכך שהיא סובלת מאלימות מצד בן זוגה ומשפחתו. היא תיארה קנאות קשה והטלת מגבלות על תנועותיה ואף האשימה את בן זוגה כי הוא אונס אותה. הנאשם הציע לה לפנות למשטרה ולרשויות הרווחה. בחלוף זמן, ולאחר שי’ נפגשה עם בני משפחתה, הם עודדו אותה לפנות למשטרה ואכן היא פנתה למשטרה שעצרה את בן זוגה, שלאחר מכן נעצר בפיקוח אלקטרוני בבית הוריו בירושלים. י’ עדכנה את הנאשם כי היא עזבה את הבית למעון לנשים מוכות והעלתה בפניו את החשש כי בן זוגה ידווח על סיום הקשר ביניהם דבר אשר יביא לביטול מעמדה בישראל מכוח הליך איחוד משפחות.
39. מאחר ובשלב זה כבר התקבלה החלטת 2015 בדבר העלאת בני פלשמורה “מזרע האב”, אך טרם נקבעו קריטריונים ליישומה, פנה הנאשם לשרה והתייעץ עמה כיצד ניתן לפעול במצב דברים זה במסגרת הטיפול בהליך איחוד המשפחות. שרה הסבירה לו כי אם בן זוגה של י’ יגיע לבקש את הפסקת ההליך, לא תהיה לה ברירה והיא תצטרך להתחיל בביצוע שימוע לשני בני הזוג לקראת הפסקת הליך איחוד המשפחות. הנאשם ציין כי סירב להפצרותיה של שרה לבצע תרשומת להעברת התיק אליו במקרה שבן זוגה של י’ יגיע ויבקש להפסיק את ההליך. את סירובו הסביר בכך כי הוא לא היה מוסמך לבצע כל רישום עתידי ביחס לביצוע החלטת הממשלה באותו שלב טרם פרסום הקריטריונים לביצוע. בשל כך הוא סיכם עם שרה כי במידה והבעל האלים של י’ יגיע ויבקש להפסיק את הליך איחוד המשפחות ואת הרחקתה של י’ מישראל, תעדכן שרה את הנאשם והם יטכסו עצה יחדיו.
40. הנאשם טען כי עד שלב זה לא היה כל תוכן מיני בשיחותיו עם י’. עוד טען, כי מאז תחילת הקשר שלו עם י’, היא התייעצה עמו לגבי ניהול המשבר עם בן זוגה. הקשר הטלפוני ביניהם הלך והתפתח, עד שבשלב מסוים התחילה י’ להעלות רמיזות מיניות לגבי הקשר שלה עם הנאשם. הנאשם ציין, כי הוא מצדו דחה הצעות אלו בשלב זה. הוא ציין, כי התרשם ממצב נפשה הדיכאוני ופעל לעודד אותה לחזור לתפקוד מלא. רק בשלב מאוחר יותר באחת השיחות ביניהם, שהעלתה י’תכנים מיניים הוא השיב לה בתכנים דומים. לדבריו במסגרת שיחותיו עם שרה אודות י’, הוא לא יכול היה להעלות בדעתו כי בשלב מאוחר כלשהו תפתח אתו י’ שיח מיני.
41. הנאשם ציין כי במועד השיחה בה הוא השיב לפניותיה של י’ לתכנים מיניים, י’ ידעה היטב כי הנאשם לא סייע לה ולא יכול היה לסייע לה במסגרת תפקידו ברשות. היא התייחסה אליו כמו לאח תומך, עמו התייעצה על משבריה בתחום המגורים, העבודה ומצבה הרגשי, אך לא הייתה לה כל ציפייה ממנו באשר למעמדה בישראל. את השיחות המיניות שיזמה, היא חוותה, כפי שציינה בפני חוקריה, כתחילתה של התאהבות.
42. הנאשם ציין גם ביחס לחקירתה של י’ כי למעשה היא נעצרה באופן בלתי חוקי. הוא הצביע על כך שביחס לאישום זה גם שרה נחקרה בצורה אגרסיבית וחריפה, זאת לשיטתו, בשל היותה ממוצא אתיופי. חקירתה לוותה בביצוע עבירות מצד החוקרים, בין היתר על חוק האזנות סתר ותוך הטעייתה בעובדות שונות.

האישום השלישי

כתב האישום

43. על פי האישום השלישי, ביום 7.02.16 פנתה ו’ אל הנאשם, וביקשה את עזרתו לקבלת אשרת תייר עבור אחיה ואחותה (להלן: “האחים“), שהגישה ביום 10.01.16, זאת לרגל חתונת בנה של אמה א’ שעתידה להתקיים ביום 18.02.16. ו’ ציינה בפני הנאשם כי להבנתה, אישורה הסופי של הבקשה מצוי בידיו.
44. ביום 8.02.16 אישרה הלשכה הרלוונטית את מתן האשרות לאחים, זאת בכפוף להצגת כרטיסי טיסה הלוך ושוב, ואימות קשרי משפחה בין האחים לא’ על ידי הקונסוליה הישראלית באתיופיה. ביום 9.02.16, פנתה ו’ פעם נוספת אל הנאשם, על מנת שיברר עבורה כיצד מתקדם הטיפול בבקשה. תחילה, השיב הנאשם לו’ כי אסור לו להעביר לה מידע על כך, אולם לאחר הפצרותיה, נענה לבקשתה. הנאשם בדק במאגרי המידע של הרשות את סטטוס הבקשה, ושאל את ו’ מה התשובה שהיא רוצה לקבל. ו’ השיבה “דברים טובים”, ובתגובה, ותוך שהוא מנצל את מעמדו ואת תלותה של ו’ בו, הוא שאל את ו’ מה היא מבטיחה לו בתמורה. ו’ השיבה כי היא מוכנה לקיים יחסי מין עמו וכי הם יאתרו מקום לשם כך. בתגובה, הודיע הנאשם לו’ כי הבקשה אושרה. ו’ הודתה לנאשם והבטיחה להתקשר אליו.
45. כשבוע לאחר מכן, ביום 15.02.16, שוחח הנאשם עם פנינה בן שושן, רכזת האשרות בלשכה הרלוונטית (להלן: “פנינה”). הנאשם הסביר לפנינה, כי האחים רכשו כרטיסי טיסה, אך בקשתם לקבלת ויזה לכניסה לישראל נדחתה היות והם לא הציגו תעודות לידה מקוריות לגורמים הרלוונטיים. פנינה השיבה, כי ללא הצגת תעודות הלידה המקוריות, לא ניתן לבחון את קשרי המשפחה של האחים, ועל כן לא ניתן לאשר את האשרה. בתגובה אמר הנאשם לפנינה כי אין כל מחלוקת בדבר הקשר המשפחתי בין האחים לא’, ושאל אם ניתן לאשר את מתן הוויזות. פנינה השיבה כי אין ביכולתה לסייע, וכי הבדיקות בדבר הקשר המשפחתי מתבצעות אך על ידי הקונסוליה או הדסק האתיופי.
46. ביום 16.02.16, פנתה ו’ אל הנאשם וביקשה את עזרתו פעם נוספת, והלה השיב כי הוא יבצע בדיקה בנושא. בתגובה, שאל הנאשם את ו’ כיצד היא מחכה לו, וזו השיבה “איך שאתה רוצה”. באותו היום, ולאחר השיחה עם ו’, פנתה פנינה אל הנאשם וסיפרה לו כי נציגים ממשפחתה של ו’ פנו אליה, והתייעצה עמו כיצד לפעול. הנאשם השיב לפנינה כי שוחח עם מר טדי פקדה, עובד הקונסוליה באדיס אבבא (להלן: “טדי”), אשר אמון על הנפקת הוויזות, וזה מסר לו כי ככל שפנינה או הנאשם יאשרו בכתב את קשרי המשפחה של האחים לא’, ניתן יהיה להנפיק להם את הוויזות. בתגובה, ציינה פנינה בפני הנאשם כי היא התנתה את מתן האשרות בהוכחת קשרי משפחה, אך פתוחה בפניו הדרך להחליט בהתאם לשיקול דעתו. בהמשך, הורה הנאשם לפנינה לשלוח לו את האשרות, וציין כי הוא יורה לטדי להנפיק לאחים את הוויזות.
47. לאחר מכן, שוחח הנאשם עם טדי ובהמשך לשיחה זו הוא שלח לטדי בדואר אלקטרוני מסמך בו צוין כי לאחר התייעצות עם פנינה, הוחלט להנפיק לאחים אישורי וויזה ללא אימות מסמכים, שכן מבדיקת המטה נמצא כי קיים הקשר המשפחתי הנדרש. נטען, כי הנאשם אישר את מתן הוויזות לאחים, מבלי שבדק את המסמכים הרלוונטיים ומבלי שהוא מכיר את משפחתה של א’, מבלי לדרוש הפקדת ערבויות שיבטיחו את אי השתקעות האחים בישראל כנדרש. זאת עשה הנאשם, תוך הצגת מצג שווא לטדי לפיו בהתייעצות עם פנינה הוחלט להסיר את התנאים שנדרשו להנפקת האשרות. הנאשם גם לא ערך תרשומת אודות החלטתו זו, והסתיר את העובדה כי הוא ביטל למעשה את התנאים לקבלת האשרות שנקבעו בלשכה, במטרה להרחיק את עצמו מהטיפול בעניינה של ו’, נוכח הקשר המיני שנרקם ביניהם.

תשובת הנאשם

48. בהתייחס לאישום זה ציין הנאשם כי היכרותו עם ו’ ומשפחתה החל כאשר אביה עתר לבג”צ בדרישה לאפשר את העלאת בני המשפחה לישראל, והנאשם היה זה שנתן את המענה מטעם המדינה לבג”צ. בשל כך טען, הוא הכיר היטב את משפחתה של ו’ ושורשיה. הוא ציין גם כי ו’ ובן-דודה היו מקורות המידע שלו בקשר לפרשת מרמה שנחשפה על-ידו בעבר.
49. הנאשם ציין כי ביום 7.02.16 פנתה אליו ו’ ועדכנה אותו כי אמה הזמינה את אחותה ואחיה לפני כשלושה חודשים לחתונת אח נוסף שלה בישראל. לדבריה, נמסר להם כי הבקשה הועברה למטה אך הם לא קיבלו מענה והחתונה עתידה להתקיים בעוד כשבוע וחצי. בבדיקה שערך התברר לנאשם כי הבקשה כלל לא יצאה מהלשכה ועל כן הוא הפנה את ו’ ומשפחתה חזרה ללשכה. הוא ביקש ממנה שלא תציין בפני עובדי הלשכה כי הוא זה שהפנה אותה לשם, וזאת עשה כדי שלא יכעסו עליו על כך שהכחיש בפני ו’ את טענתם כי הם העבירו את הבקשה למטה. את העובדה כי הוא דיבר עם ו’ ולא עם אמה המזמינה הסביר בכך כי עולים חדשים רבים המתקשים בשפה העברית נעזרים בילדיהם דוברי העברית מול נותני השירות ברשות.
50. משפחתה של ו’ פנתה שוב ללשכה ואז אישרה פנינה את הבקשה תוך שהיא מתנה זאת בהצגת תעודות הלידה המקוריות על-ידי המוזמנים בקונסוליה באדיס אבבא לפני הקונסול, טדי, אשר ינפיק להם את האשרות.
51. ואולם, רק כאשר הגיעו המוזמנים לקונסוליה יומיים לפני החתונה וביקשו לקבל את האשרה מהקונסול טדי, הוא עדכן אותם בדרישה להצגת תעודות לידה מקוריות. באותו שלב לא ניתן היה להשיג תעודות לידה מקוריות שכן אלו כבר היו במשרדי הרשות בירושלים. בשלב זה עדכן הנאשם את פנינה בעיכוב בקונסוליה ולאחר שזו אישרה בפניו כי התעודות אכן מצויות בלשכה, היא ביקשה ממנו לדבר עם טדי ולציין בפניו כי הוסרה ההתניה של קבלת תעודות מקוריות, והוא פעל בהתאם.
52. לדברי הנאשם, השיחות שקיים עם ו’ בשלב זה אינן בעלות תוכן מיני כפי שהן נראות. מדובר בשיחות “ימיסרש”, והוא אך ביקש לזרז את ו’ שתזרז את משפחתה לרכוש כרטיס טיסה סגור. את מסירותו בטיפול בבקשה הסביר במחויבותו הרבה בטיפול בכל עניינו של חייל, ובשים לב כי החתן, אחיה של ו’, שירת באותה עת בצבא. הנאשם ציין כי לא היה בינו ובין ו’ כל קשר אישי-זוגי ולא התקיים ביניהם כל מפגש.

האישום הרביעי

כתב האישום

53. באישום הרביעי נטען כי ביום 10.08.15 הגישה ז’ בקשה לקבלת אשרת תייר עבור בת משפחתה מולו, לרגל חתונה בנה של ז’ שעתידה הייתה להתקיים ביום 27.08.15. ביום 23.08.15, פנתה בתה של ז’, אס’ אל הנאשם כשהיא בוכה וביקשה את עזרתו במתן האשרה למולו. הנאשם החליט לנצל את תלותה של אס’ בו בכדי לקבל ממנה מתת מיני תמורת הסיוע שיתן לה. הוא ערך באותו יום ראיון טלפוני עם אס’, ואישר את הבקשה בניגוד לנהלים, ללא הפקדת ערובה, אימות מסמכים רלוונטיים, ומבלי לשוחח ישירות עם ז’, מגישת הבקשה.
54. בהמשך לכך, ועל מנת להוציא לפועל את תכניתו לקבל מתת מיני מאס’, הידק הנאשם את הקשר עמה, והם החלו לשוחח באופן שוטף, תוך שהוא מסייע בידה גם בעניינים שאינם קשורים בתפקידו.
55. ביום 21.12.15, כארבעה חודשים לאחר אישור הבקשה, ביודעו כי אס’ “חייבת” לו נוכח סיועו בידה, שלח הנאשם לאס’ הודעות בעלות תוכן מיני: “אני מוכן לבוא לחמם אותך”. אס’ השיבה לנאשם שהיה לה “כיף” אצל אחותה ובתגובה כתב לה הנאשם: “א’, ערב טוב. מה שלומכם. טוב שהיה כי בפעם אל תשכחי לכייף איתי”. אס’ השיבה לנאשם שהיא מחכה וכתבה לו “בטח אמרתי משתרצה…”. בחלוף יומיים, ביום 23.12.15 שלח הנאשם לאס’ הודעה: “בוקר אור, וואו כמה את מגרה אותי בך ובאוכל”. בתגובה השיבה לו אס’ שהיא מזמינה אותו לבית קפה. הנאשם השיב לה: “נשמתי, עדיף בביתך במעשה ידייך, ועם כל התוספות”, והוסיף “כל שאתה תציעי אשמח לממש”. בהמשך, ביום 26.12.15, שלח הנאשם לאס’ הודעה בה כתב: “לו הייתה לי אפשרות, הייתי שמח לחלוק יחד איתך מקלחת ובטח במיטה”. למחרת, ביום 27.12.15 הזמינה אס’ את הנאשם לטקס קבלת הגט שלה. בתגובה כתב לה הנאשם: “עדיף שאקבל את פנייך לכשתחזרי לאחר קבלת הגט כדי שתהיי כשרה למהדרין”. בהמשך אותו יום שלח לה הנאשם הודעה: “לבי ואהבתי איתך לתמיד”.
56. בהמשך לשיחות שהתקיימו בין אס’ והנאשם, ביום 9.03.16 פנה הנאשם לשמחה, עובדת הרשות, וביקש ממנה לסייע לאס’ בעדכון תעודת הזהות שלה. בד בבד מסר הנאשם לאס’ מידע ממאגר המידע של הרשות הנוגע אליה. הנאשם נכנס במספר הזדמנויות לתיק הממוחשב של אס’ ברשות, מבלי שהייתה הצדקה מקצועית לעשות זאת.
57. במהלך חודש מרץ 2016, נפגשו הנאשם ואס’ לראשונה בביתה של אס’. השניים קיימו מגע מיני ביוזמתו של הנאשם, שקיבל את הסכמתה של אס’, בתמורה לסיועו בעבר ובעד סיועו בעתיד עבורה.

תשובת הנאשם

58. תשובת הנאשם לאישום זה הייתה כי ההיכרות בינו לבין אס’ החלה כשני עשורים קודם האירועים נשוא כתב האישום במסגרת סמינריון שהדריך, אם כי מאז ועד לאירועים נשוא כתב האישום לא היה ביניהם כל קשר. הקשר התחדש לאחר שאמה של אס’ הגישה בקשה לאשר את כניסת אחותה מולו – דודתה של אס’, לחתונת בנה (אחיה של אס’). הבקשה הועברה לטיפולו של הנאשם ימים ספורים לפני החתונה. הוא התקשר לאס’ שכן רק בטלפון זה היה מענה, ראיין אותה, ולאחר שנשלל חשש להשתקעות, הוא הנחה את הלשכה להבריק את אשרת הכניסה לדודתה של אס’. האשרה ניתנה ביום 10.08.15. מולו הגיעה לחתונה ועזבה את הארץ בחלוף כחודשיים.
59. הנאשם ציין כי אס’ הזמינה אותו לחתונה של אחיה, אך הוא דחה את ההזמנה ושלח לה איחולי מזל טוב במסרון. מאז, נוצר ביניהם קשר שבא לידי ביטוי במשלוח הודעות על בסיס יומי, קשר שהתבסס על הערכה הדדית. אס’ התייעצה עמו לגבי הליכי הגירושין שלה והליכי פירוק השיתוף וכן ביחס לקשיים חינוכיים ולימודיים של ילדיה. הנאשם מצדו שיתף אותה בחיי היום יום שלו. כך נוצר ביניהם קשר אנושי חם ויום יומי בתקופה של כארבעה חודשים. ביום 7.12.15 שהה הנאשם בצפת לרגל עבודתו וכשסיים התקשר אל אס’ וזו הזמינה אותו לדירתה בעכו. כשהגיע לביתה גילה שילדיה אינם בבית. הם שתו קפה, אס’ הראתה לו את הבית, ואז החלו בקיום יחסי מין חלקיים באופן ספונטני ובלתי מתוכנן. לטענת הנאשם יחסי המין הופסקו באיבם בשל הקונפליקט הדתי והמשפחתי שהוא חש. לאחר מפגש זה נמשכה הידידות החמה ביניהם במסרונים ותקשורת ללא מפגשים. ההתכתבות ביניהם כללה ביטויים מיניים הדדיים שביטאו תשוקה ורגשות חיבה. הנאשם ציין והדגיש כי לא הייתה כל התניה של השירות ושל מתן האשרה ביום 10.08.15 בקשר אישי או בקבלת מתת מיני. מדובר בקשר חברי אמיתי וחם שנוצר לאחר שהנאשם סיים את הטיפול בבקשתה של אס’.
60. בחלוף כחצי שנה, ביום 8.03.16, ביקשה אס’ להוציא בלשכה ספח עדכני של תעודת הזהות לאחר גירושיה, והנאשם התקשר עבורה לברר את שעות הקבלה בלשכה בעכו. לאחר שאס’ קיבלה את הספח היא ביקשה מהנאשם לברר את המועד בו נרשמו גירושיה במרשם האוכלוסין והנאשם מסר לה את המועד שהוזן במערכת. לדבריו, הוא היה נותן מענה שכזה לכל פונה שהיה מזוהה על ידו, שכן מדובר במידע שניתן לקבלו ללא תשלום אגרה.

האישום החמישי

כתב האישום

61. האישום החמישי עוסק בעניינה של גב’ ט’, בת לאם נוצרייה שנכנסה לישראל מכוח נישואיה לבן זוג שנכנס לישראל מכוח החלטת הממשלה בעניין בני הפלשמורה. בתחילת שנת 2011 פנתה ט’ בכתב לרשות על מנת לקדם את עליית הוריה מאתיופיה, בשל המצב הקשה בו הם היו מצויים באדיס אבבא ובשל התדרדרות רפואית של אחד מאחיה. ביום 13.03.11 היא קיבלה מענה כי בקשתה סורבה בשל כך שלא מתקיימים הקריטריונים המזכים במתן האשרה. מאז, המשיכה ט’ במאמציה להבאת בני משפחתה לישראל באמצעות פניות לנאשם. הנאשם סייע לה בעניינים שונים במסגרת תפקידו, לרבות מול הרשות.
62. בחלוף מספר שנים, לאחר קבלת החלטת הממשלה בעניין בני הפלשמורה משנת 2015, פנתה ט’ לנאשם בבקשה לברר אם בני משפחתה עומדים בקריטריונים הנדרשים לפי אותה החלטה. הנאשם בדק ברשימות משרד הפנים, ומצא שחלקם אינם מופיעים בה. הוא עדכן את ט’ בתוצאות הבדיקה, וזו הביעה בפניו דאגה וחשש. אז אמר לה הנאשם, כי בני משפחתה עומדים בקריטריונים וכי הוא יפנה לרב מנחם ולדמן האחראי על הרשימות, לברר לגבי בני משפחתה. ואכן, הנאשם פנה לרב ולדמן על מנת לסייע לט’.
63. בהמשך, ועד לחודש מרץ 2016, סייע הנאשם לט’. הוא ייעץ לה בכתיבת פניות למשרד הפנים, ועדכן אותה ביחס להעלאת בני משפחתה לישראל. בנוסף, נכנס הנאשם לתיק הממוחשב של ט’ במערכת של הרשות, במספר הזדמנויות רב, מבלי שהייתה לכך הצדקה מקצועית.
64. בסמוך לחודש מאי 2015 ולאחר שט’ נפרדה מבן זוגה, פנה הנאשם אל ט’ על מנת לקבל ממנה מתת מיני תמורת סיועו לה, כשהוא מודע לתלות שפיתחה בו כאיש הקשר שלה ברשות, ולתקוותה כי בקשתה תאושר בסיועו. בהמשך, במהלך חודש ינואר 2016, הגיע הנאשם אל ביתה של ט’ וקיים עמה יחסי מין. במספר הזדמנויות נוספות, הוא חיבק אותה ונישק אותה.
65. כמו כן, באותה תקופה, הנאשם התקשר אל ט’ פעמים רבות, ובחלק מן השיחות הציע לה הצעות מיניות שונות, כאשר הוא סבור כי ט’ עשויה להיענות לבקשותיו בשל תפקידו, מעמדו, ובעד הסיוע שהעניק לה בעבר או יעניק לה בעתיד. בין היתר הציע לה ללכת לצימר בירושלים, ובשיחה מיום 4.02.16 אמר לה: “אם היית מקלחת אותי ומשכיבה אותי ועושה לי עיסוי עם שמן מכף רגל ועד ראש, היית עושה מצווה גדולה”.
66. נטען גם, כי בכל אותה תקופה בה טיפל הנאשם בענייניה של ט’, הוא לא עדכן את הממונים עליו בניגוד העניינים ובטיב יחסיו עם ט’.

תשובת הנאשם

67. בעניין אישום זה טען הנאשם כי בשום שלב הוא לא טיפל בעניינה של ט’ או משפחתה. לצד זו ציין, כי היה לו עם ט’ קשר של ייעוץ והכוונה בכל תחומי חייה על בסיס הקשר המשפחתי ביניהם. קשר זה התפתח במשך חמש שנים של קשר רצוף ואינטנסיבי והביא למפגש מיני אחד.
68. הנאשם ציין כי במסגרת הייעוץ שנתן לט’, הוא הסביר לה את משמעות החלטת הממשלה בשנת 2015 והשפעתה על קרוביה. לא נפל כל פגם בכך שמסר לה מידע על זכויותיה, מידע שאינו חסוי או סודי. באשר לטענה כי הייתה לו השפעה על רשימות בני הפלשמורה שהמתינו בגונדר או באדיס אבבא ושאליהן התייחסה החלטת 2015 טען כי אלו לא היו בשליטת משרד הפנים, כי אם נוהלו על-ידי הרב ולדמן שפעל עבור הסוכנות היהודית. הנאשם ציין כי עדכן את ט’ כי בני משפחתה לא נכללו ברשימות של הרב ולדמן, בדיוק כפי שעדכן מאות פונים אחרים במצבה. הוא ציין בפני ט’, כפי שציין בפני כל הפונים אליו שבני משפחותיהם לא נכללו ברשימות העדכניות, כי עליהם לפנות בעניין זה לרב ולדמן. לו עצמו, טען הנאשם, לא הייתה כל השפעה על הרב ולדמן ועל רשימותיו. להיפך, הייתה ביניהם יריבות סביב החלטות הממשלה בעניין בני הפלשמורה.
69. בתשובתו לאישום התייחס הנאשם גם לפנייתה של ט’ למנהל הרשות בשנת 2011 בעניין החלטה שקרוביה אינם זכאים להיכנס לישראל לפי החלטות הממשלה שהיו בתוקף באותה תקופה. הנאשם ציין כי נטען כלפיו כי הוא סייע לט’ בעריכת הפנייה למנהל הרשות וביידועה על זכויותיה. לדבריו, הוא אינו רואה כל פגם בסיוע מעין זה לכל אזרח ובכל מקרה לא הוא היה זה שערך את המכתב עבור ט’ כי אם עובדת מסורה אחרת ברשות, ג’, שהיכרותה עם ט’ הייתה מעבודתה הקודמת של ט’.
70. הנאשם ציין כי היה לו קשר רצוף עם ט’ מאז שנת 2011 והוא ראה בה כ”אחותו הקטנה” הוא סייע לה בתהליך הגיור של בנה הגדול לקראת גיל בר המצווה שלו, הוא סייע בשילוב בנה בבית הספר, הוא סייע לה בהתמודדותה עם אבי שני ילדיה שהיה שיכור ואלים, וסייע לה בהתמודדות בעניינים שונים שצצו במהלך חייה. בהמשך, השיחות ביניהם כללו שיחות “קלד”, שיחות שכללו אמירות קלות דעת בעניינים מיניים, כשברוב השיחות ט’ הייתה זו שניתבה את השיחה לכיוון זה. בחלוף הזמן התקיים ביניהם מפגש מיני אחד. אין למפגש זה כל קשר לטיפול שלטוני שהוא העניק לט’, שכן הוא לא טיפל כלל בענייניה. כל שעשה כאמור היה למסור לה מידע המסור ממילא לכלל הציבור ומסר לה מידע אודות זכויותיה ומדיניות הממשלה. אין מדובר בפעולה שלטונית. המפגש המיני היה על רקע של קשר אמיץ ואינטנסיבי ביניהם.

האישום השישי

כתב האישום

71. האישום השישי עוסק בעניינה של אב’, שנישאה בנישואי פרגוואי לש’, נוצרי נתין אתיופיה, שנכנס לישראל בשנת 1991 וקיבל מעמד עולה ואזרחות ישראלית במרמה. בשנת 1999 ולאחר שהתגלתה המרמה, בוטלה אזרחותו של ש’, ועל כן החלו השניים לפעול מול הרשות על מנת שש’ יקבל אזרחות ישראלית.
72. בשלב זה, נוצר קשר בין אב’ והנאשם, על רקע תפקידו הבכיר ברשות ההגירה וניסיונותיה של אב’ לקדם את הבקשה לקבלת האזרחות. במרוצת השנים, התהדק הקשר בין השניים והפך למערכת יחסים חברית.
73. נטען, כי החל משנת 2009, סייע הנאשם לאב’ וש’ מספר פעמים בבקשות מול הרשות, תוך הפרת הנהלים והצגת מצגי שווא. בין היתר, ניסה הנאשם לקצר לש’ את תהליך ההתאזרחות בניגוד לנהלי הרשות. הנאשם הציג מצג שווא ברישומי הרשות לפיו אב’ וש’ נשואים כדין, והתעלם מכך שהנוהל בו הם מטופלים, המיועד לנשואים, הינו שגוי. הנאשם סייע לכך שיירשם בתעודת המעבר של ש’ כי הוא אזרח אתיופיה בכתב יד, חלף הכיתוב “אזרחות בלתי ברורה”, הוא גם הדריך את השניים כיצד לפעול אל מול גורמים ברשות ההגירה ופעל לסייע להם בפני הלשכה המשפטית של הרשות.
74. במקביל לקידום הבקשה, החל הנאשם לנהל עם אב’ שיחות בעלות אופי מיני. כך למשל, בשיחה טלפונית מיום 16.02.16, לאחר שאב’ שלחה לנאשם תמונה של בחורה עירומה, שאל אותה הנאשם מדוע לא שלחה לו תמונה שלה. בשיחת טלפון נוספת מיום 23.02.16 אמר הנאשם לאב’ כי הוא הולך “לאכול ולזיין”, וזו השיבה לו “טוב עשית. גם בשבילנו”. לשאלת הנאשם למה כוונתה “לאוכל או לזיון” השיבה לו אב’ “הכל”. בשיחה נוספת מיום 29.02.16 שאל אותה הנאשם האם ש’ “מתקתק אותה”.
75. ביום 06.03.16, פנה הנאשם אל אב’ והציע לה להיפגש עמו למטרת קיום יחסי מין תמורת סיועו. אך בסופו של דבר, הפגישה לא יצאה אל הפועל.
76. נטען, כי לא זו בלבד, שהנאשם לא דיווח לגורמים הרלוונטיים על מערכת היחסים הקרובה שלו עם אב’, ולא משך את ידו מטיפול בבקשותיה, תוך שהוא סוטה מהנהלים, אלא שמשנטען בפני הנאשם על ידי גב’ מזל כהן, מנהלת תחום אשרות ברשות ההגירה (להלן: “מזל”), כי הוא מסייע לאב’ ולש’ בשל קשריו האישיים עמהם, הוא הכחיש זאת.

תשובת הנאשם

77. את אב’ הכיר הנאשם מילדות, שכן אמו גרה בשכנות להוריה של אב’. לראשונה פנתה אליו אב’ בענייני עבודתו בשנת 2007 או 2008. ברקע לפנייה, נישואיה של אב’ לש’. ש’ עלה במרמה לישראל במסגרת “מבצע ש'” בשנת 1991 כשהוא מתחזה לבנה של יהודייה. כשנודע הדבר, זומן ש’ לשימוע והנאשם היה זה שחקר את הפרשה. לאחר ביצוע השימוע החליטה ועדת “ברטוב” – ועדה מייעצת לביטול מעמד ברשות השופט בדימוס ברטוב כי מאחר וש’ שירת בצה”ל והוא עתיד להינשא לאזרחית ישראלית, אב’, האזרחות של ש’ תבוטל, אך תינתן לו תושבות ארעית מסוג א/5 למשך מספר שנים. בשל מעורבותו של הנאשם בעניינו של ש’ שהביאה לביטול אזרחותו, כעסה עליו אב’ וקיללה אותו קללות נמרצות. ש’ ואב’ התחתנו בנישואי פרגוואי, ולאחר שפניות רבות שלהם ללשכה ברמלה לביצוע החלטת ועדת “ברטוב” לא נענו, וש’ לא קיבל מעמד בישראל, פנתה אב’ לנאשם. הנאשם היפנה אותם ללשכה ברחובות והם הגישו בקשה לקבלת מעמד בסוף שנת 2008.
78. הבקשה הועברה למטה בסוף שנת 2010 והגיעה לידי הנאשם. הוא סבר באותה נקודת זמן כי יש לתת לש’ אזרחות בשים לב להחלטת ועדת “ברטוב” שלא בוצעה, שלא כדין. ואולם, עמדת הנאשם לא התקבלה והוחלט לתת לש’ מעמד בהליך מדורג במסגרת איחוד משפחות. בהמשך החליטה הגב’ אירית לאובל (להלן: “אירית”), שעבדה במטה לצדו של הנאשם, כי ש’ יוכל להשלים את הליך איחוד המשפחות בהליך מדורג עד לתושבות קבע (ולא לאזרחות) כעבור ארבע שנים. להתאזרח הוא יוכל כעבור עשר שנים נוספות. ואכן, ש’ קיבל תושבות קבע בשנת 2014. בהתאם להחלטה הוא אמור לקבל אזרחות בשנת 2024.
79. ואולם, בשלהי שנת 2015, נאלץ ש’ לעתור לקבלת אזרחות באופן מידי זאת על מנת לאפשר את יציאתו לאתיופיה נוכח מחלתה האנושה של אמו. בשלב זה שבה אב’ ופנתה לנאשם אך הוא לא טיפל בבקשתם כי אם היפנה את הבקשה לעובדת הרשות בשם אילנה. אילנה ציינה בפני הנאשם כי אב’ דיברה באופן שאינו ראוי כלפיה וכלפי הצוות בלשכה ואמרה לו כי “הם למדו לדבר ולהתחצף”. הנאשם, שדבריה של אילנה לא מצאו חן בעיניו, פנה בהודעת דוא”ל למזל, מנהלת מחלקת האשרות, והפנה את העניין לטיפולה. לדבריו, הוא לא השפיע בשום צורה ולא ניסה להשפיע, על הטיפול בבקשתם של ש’ ואב’. מזל החליטה בחודש פברואר 2016 לדחות את בקשת בני הזוג לקבלת אזרחות. בהמשך, עדכן הנאשם את אב’ בהחלטה זו. או אז, התייעצה עמו אב’ כיצד לפעול. הוא המליץ לה להשלים עם ההחלטה ולבקש בלשכה תעודת מסע ועמה לנסות את מזלם מול הקונסוליה האתיופית להגיע לביקור באתיופיה ללא דרכון.
80. הנאשם ציין, כי במשך השנים אב’ התייעצה עמו בעניינים שונים והוא גם ליווה אותה ואת בעלה ש’ במשבר שפרץ ביניהם בשנת 2003 או בשנת 2004. שיחות אלו במשך השנים לא יצרו בינו לבין אב’ קשר זוגי או אישי כלשהו וממילא לא היה כל פסול בכך שהוא טיפל בענייניה. השיחות ביניהם שכללו ביטויים מיניים היו במסגרת שיחות “קלד” ולא היה בכך כל כוונה לקבל תמורה מאב’ בגין השירות שהעניק לה במסגרת עבודתו ברשות. לדבריו, חלק מהשיחות שהתייחסו לאירועים ספציפיים שאינם קשורים לו ולאב’, הוצגו על-ידי החוקרים בצורה לא נכונה.

האישום השביעי

כתב האישום

81. באישום השביעי נטען, כי ביום 15.09.08 ביקשה מ’ לקבל אשרת תייר עבור אמה, לצורך ביקורה של האם בישראל. במהלך תקופה זו נוצרה ידידות בין הנאשם לבין מ’, במסגרתם שוחח הנאשם עם מ’ שיחות בעלות אופי מיני, שגרמו למ’ תחושת אי נוחות. ואולם, בשל רצונה של מ’ כי הנאשם יאשר את הבקשה ללא קביעת ערבות, נמנעה מלהעיר לו על שיחות אלו. ביום 2.10.08, אישר הנאשם את הבקשה, תוך מתן פטור מהפקדת ערבות, מבלי שהוא מדווח על מערכת היחסים שלו עם מ’.
82. בחלוף מספר שנים, במהלך שנת 2015, פנתה מ’ פעם נוספת אל הנאשם, בבקשה שיסייע לה לקבל אשרת תייר עבור אחותה, א’, לה נזקקה בכדי שתסייע לה במהלך הריונה של מ’. הנאשם הדריך את מ’ כיצד להגיש את הבקשה, ובד בבד נפגש עמה בבית קפה ביקנעם וניהל איתה שיחות בעלות אופי מיני.
83. ביום 29.10.15, הגישה מ’ בקשה למתן האשרה עבור אחותה א’, וזו אושרה בו ביום לאחר התייעצות של גב’ דקלה חייט, עובדת רשות ההגירה, עם הנאשם, זאת תוך מתן פטור מהפקדת ערובה.
84. ביום 16.02.16, אישר הנאשם להאריך את אשרת התייר של א’ בחודש נוסף, בנימוק כי א’ עברה הפלה והייתה צריכה להתחזק בארץ. נטען, כי הנאשם אישר את הארכה ביודעו שבקשת הארכה התבקשה לצורך טיול בישראל לאחר ההפלה ולא מטעמים רפואיים, ובניגוד לנוהל הרלוונטי. יום לאחר מכן, התקשר הנאשם למ’ וא’, וסיפר להן שהאשרה הוארכה, הודות למאמציו. ואכן, א’ הודתה לו מאוד.
85. במהלך הביקור האמור, נהג הנאשם לשוחח שיחות טלפוניות בעלות אופי מיני עם מ’, עד שזו העירה לו על כך. כמו כן, הגיע הנאשם לביתה של מ’ לאחר הלידה, ואף הביא לה מתנה, וכן יזם מפגשים נוספים עם מ’ וא’, שלא יצאו לפועל.
86. ביום 11.03.16 עזבה א’ את ישראל. או אז, התקשר אליה הנאשם, ואמר לה כי היא עזבה מבלי להגיד לו שלום ומבלי שינשק אותה. בתגובה, א’ הודתה לנאשם על עזרתו, ואמרה לו כי היא מעריכה את מעשיו.
87. במהלך תקופה זו, פעל הנאשם בניגוד עניינים בטיפול בבקשותיה של מ’, תוך שהוא מנסה לקדם עמה מערכת יחסים מינית, כשהוא מסתיר בפני הממונים את הקשר החברי בינו ובין מ’. בנוסף, ייעץ הנאשם למ’ כיצד להגיש את הבקשות לרשות ההגירה, בקשות אשר אושרו למעשה על ידו. כל זאת בניגוד להנחיות.

תשובת הנאשם

88. הנאשם ציין כי לא היה מעורב בכניסתה של מ’ לישראל. בשנת 2008 ביקשה מ’ להזמין את אמה לביקור בישראל והבקשה הופנתה לטיפולו של הנאשם. הנאשם ציין כי אינו זוכר מה היה חלקו בבחינת הבקשה אך בסופו של דבר האם נכנסה לביקור בישראל שבסופו חזרה לאתיופיה. בחודש מרץ 2015 או בסמוך לכך יצרה מ’ קשר טלפוני עם הנאשם וביקשה לפגוש אותו. הם נפגשו פגישה קצרה בבית קפה ביקנעם, במסגרתה שוחחו בעניינים אישיים. בעקבות אותו מפגש נמשך ביניהם קשר טלפוני שכלל התייעצויות שלה עם הנאשם בענייניה האישיים. בשלב מסוים, הייתה מ’ בהריון, ולקראת הלידה, היא ציינה בפני הנאשם כי היא מעוניינת שאחותה תגיע לישראל לסעוד אותה בתקופת הלידה ולשמור על בנה הגדול. הנאשם היפנה אותה להגיש בקשה בלשכה בעפולה. היא עשתה כן, ובחודש אוקטובר 2015 אישרה הלשכה את כניסתה של האחות א’, לאחר התייעצות עם הנאשם. בדיעבד התברר שגם האחות א’ הייתה בהריון ובעת שהותה בישראל היא הפילה את ולדה. בשל כך, בחודש ינואר 2016 היא ביקשה להישאר זמן נוסף בישראל עד לסיום ההליך הרפואי. הלשכה התייעצה עם הנאשם וזה אישר אורכה של שלושה חודשים לצורך התאוששות כשהוא מוסיף שהאישור ניתן בתנאי שלא תהיינה הארכות נוספות. ואכן, בחלוף שלושה חודשים עזבה האחות א’ את ישראל. לדברי הנאשם חלקו בטיפול בבקשות היה פשוט ובהתאם לנהלים.
89. בהתייחס לשימוש בביטויים מיניים בשיחות ביניהם, ציין הנאשם כי הדבר נעשה על רקע הנושאים האישיים לגביהם התייעצה עמו מ’, אך ללא כל היבט מעשי. גם בעניין זה הוא טען כי מדובר היה בשיח משוחרר של “קלד” במסגרת הידידות שלהם.

האישום השמיני

כתב האישום

90. באישום השמיני נטען, כי ביום 15.03.16 פנה מהרט אבבא (להלן: “מהרט“) שוטר במשטרת ישראל וחברו של הנאשם, אל הנאשם, וביקש ממנו לסייע לאתר את אנ’, בת זוגו של מהרט לשעבר. בהמשך לפניית מהרט, נכנס הנאשם למאגרי המידע של הרשות, ושלף את פרטיה האישיים של אנ’. בו ביום, שלח הנאשם למהרט באמצעות מסרון את כתובתה של אנ’.

תשובת הנאשם

91. הנאשם אישר כי חברו השוטר מהרט ביקש את עזרתו באיתור טלפון של חברת ילדות שלו. הוא ציין, כי אכן טעה בכך שסייע לו כשהקליד את פרטי אותה חברה במערכת אביב. לצד זאת ציין הנאשם כי מידע אודות טלפון או כתובת אינו נופל בגדרי “ענייניו הפרטיים” של אדם כהגדרתם בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות.
92. הנאשם גם טען לאפלייתו אל מול השוטר מהרט, שעניינו הסתיים בשיחת נזיפה בלבד הגם שהתנהגותו של השוטר מהרט הייתה חמורה יותר שכן הוא תר אחר פרטי חברת הילדות שלו במערכת “שירת הסירנה” של המשטרה.

הראיות

המאשימה הצטיידה עם עדויות הנשים, עם עדויות חוקרי המשטרה ועם עדויות עובדי הרשות.

93. על עדויות הנשים ביקשה המאשימה לבסס את טענתה ליחסי “קח ותן” שהיו בין הנאשם לכל אחת מהן, במסגרתם הנאשם קיבל מהן, או ביקש וניסה לקבל מהן, מתת מיני כתמורה לפעולות השלטוניות שהוא פעל בעניינן או בענייניהם של בני משפחותיהן.
94. על עדויות עובדי הרשות ביקשה המאשימה לבסס בעיקר את טיעוניה כי הנאשם חרג מהנהלים וההנחיות, בפעולות שנקט בבקשותיהם של הנשים ובני משפחותיהם.
95. עדויות החוקרים נדרשו נוכח הטענות שהעלה הנאשם כנגד התנהלות החוקרים ובשל עתירת המאשימה להסתמך על דברים שהנשים אמרו בהודעותיהן במשטרה ואף להעדיפן על פני הדברים שאמרו הנשים בעדויותיהן בבית המשפט.

לצד זאת, ב”כ הנאשם הסכימו להגשת מלוא חומר החקירה.

96. מצד ההגנה, העיד הנאשם, ולצדו העיד חברו משה בהטה. בנוסף הגיש הנאשם חוות דעת של ד”ר דוד יגיל, מומחה בפסיכולוגיה, ועל אף שהמומחה נחקר בבית המשפט, בסופו של יום וויתר הנאשם על עדות המומחה.

דיון והכרעה

עוד בטרם אכנס לדיון בגופם של דברים, ראיתי לדון תחילה במספר עניינים שיש בהם כדי לסייע בהכרעה, ולקורא – בהבנת הדברים, במסגרת הדיון באישומים עצמם.

97. שני עניינים שתפסו חלק ניכר בראיות המאשימה היו עדויות העובדים ברשות אודות נהלי העבודה ודפוסי הפעילות, ועדויות חוקרי המשטרה אודות דרך ניהול החקירות של הנאשם, אך בעיקר של הנשים, שביחס אליהן נטען כי מהן נלקחה המתת בדמות קיום יחסי מין או ניהול שיחות בעלות אופי מיני. מהראשונות נתבקש ללמד על הסטייה מן השורה של הנאשם בדרך פעולתו בכל הנוגע לעניינים הקשורים בבקשות השונות של הנשים או של בני משפחותיהן. מהשניות נתבקש ללמד כי אין ממש בטענות ב”כ הנאשם אודות אופן ניהול החקירות וכי יש לתת משקל לגרסאות הנשים בהודעות שנגבו מהן במשטרה ואף להעדיפן על פני הגרסאות שמסרו בבית המשפט.

אפרט אפוא תחילה את העולה מעדויות עובדי הרשות ואת העולה מעדויות חוקרי המשטרה. בהמשך אתייחס לעדויות אלו בהקשר לכל אחד ואחד מהאישומים השונים, בהתאם לצורך.

עדויות עובדי הרשות 

98. המאשימה הצטיידה עם עדותו של עמוס, ששימש כמנהל אגף מרשם ומעמד ברשות האוכלוסין וההגירה כעשר שנים, בכלל זה במועדים הרלוונטיים, ומתוקף תפקידו היה אחראי גם על הדסק האתיופי. בעדותו ציין, כי במקרה בו מועברת בקשה להתייעצות מהלשכה למטה, הדבר צריך להיות מתועד במערכת אביב בעזרתה פעולת הרשות. לצד זאת הבהיר, כי ההחלטה יכולה להינתן על ידי עובד המטה ואין כל הכרח להחזיר את הבקשה למתן החלטה בלשכה. הוא הטעים, כי החלטה שיכולה להתקבל בלשכה יכולה מקל וחומר להתקבל במטה. על כן, בקשה שהועברה למטה, אך סביר הוא כי ההחלטה בה תינתן על ידי המטה.
99. העידה גם גב’ רונית ברהנו עובדת מטה במחלקה אתיופית – דסק דרום משנת 2006, ובכלל זה במועדים הרלוונטיים לאישומים (להלן: “רונית”). רונית ציינה, כי בשלב ראשון, כל הטיפול בבקשות של בני העדה האתיופית הגיעו למטות למתן המלצה לאישור הבקשה או לסירובה. בשלב מאוחר יותר, הטיפול הועבר ללשכות, והדבר היה עולה לדיון במטה רק כאשר היה צורך בבחינה מעמיקה יותר ובבדיקת תעודות.
100. רונית ציינה, כי אישור כניסה של קרוב משפחה הוא בסמכות עובדי הרשות. מדובר בסמכות רחבה שבשיקול הדעת. לעיתים קובעים ערבויות כתנאי לכניסת הקרוב, ולעיתים – לא. היא ציינה, כי הם מביאים בחשבון גם את המצב האישי של המזמינים, שלא תמיד יש להם את היכולת להעמיד ערבות.
101. באשר להתערבותו של הנאשם בבקשות שהוגשו בלשכות שלא תחת הדסק שלו, ציינה רונית, בהודעה שמסרה במשטרה, כי היא זוכרת, בין חמשה לעשרה מקרים, רק בתקופה האחרונה, בהם עמוס ביקש מהנאשם לראיין מגישי בקשות שהיו בתחום האחריות שלה – בדסק דרום, אף שהנאשם היה ממונה בדסק צפון.
102. בהתייחס לרישום במערכת אביב ציינה רונית, כי לעיתים נכתב המידע על גבי דפים הנשמרים בתיק פיסי ורק ההחלטה הסופית נרשמת במערכת אביב.
103. גם גב’ הדס דריקס, עובדת הרשות מזה כ-25 שנה, בתחום האשרות (להלן: “הדס”), אישרה כי היו מקרים לא מעטים בהם הנאשם נקרא לטיפול בעניינים שונים הקשורים לטיפול הרשות באתיופים, גם מחוץ לדסק שלו. הדבר נעשה לא פעם ללא ידיעתה, אף שהיא הייתה המנהלת של הנאשם. גם היא שללה כי פניות להתייעצות היו נרשמות במערכת אביב וגם היא שללה את הטענה כי המטה אך ממליץ ללשכה וההחלטות מתקבלות בלשכה. לדבריה, על הלשכה לבצע את החלטות המטה.
104. עדות דומה נשמעה מפיה של גב’ אשרת עזרא, שבעבר עבדה במטה בדסק מרכז (להלן: “אשרת”). היא ציינה כי ישנם מקרים בהם ההחלטות מתקבלות במטה ולא בלשכה, ואין מדובר בדבר חריג.
105. מזל שכאמור, שימשה בעבר כמנהלת תחום אשרות ומעמד, ציינה אף היא כי הנאשם ביצע עבור המחלקת עבודה מאוד טובה ויסודית, וכולם סמכו עליו ועל החלטותיו.
106. גב’ יפעת סעדון ששימשה כפקידה בלשכה באשקלון (להלן: “יפעת”) ציינה, כי היא כלל לא ידעה שהנאשם אחראי על דסק צפון, והיא סברה שהנאשם היה אחראי על הדסק האתיופי כולו. זאת, בין היתר בשל כך, שלשכות הדרום התייעצו עם הנאשם כדבר שבשגרה.
107. אל מול עדויות אלו העידה עו”ד גלי טולדנו, מנהלת הייעוץ המשפטי ברשות מנהל האוכלוסין, שהציגה את התמונה האוטופית לפיה האופן בו צריכה להתנהל העבודה ברשות, הוא האופן בו עבודה זו מתנהלת בפועל.
108. אכן, גם היא ציינה כי הנאשם היה “האורים והתומים” בכל מה שקשור להחלטות הממשלה בתחום הפלשמורה, וכולם ברשות הסתמכו עליו. כל שאלה או סוגיה שדרשה התייעצות, הייתה מובאת לפני הנאשם, ולו לשם שמיעת דעתו. היא הטעימה, כי מאחר ומדובר בנישה מאוד צרה, שאף הצריכה, לתקופה מסוימת, הקמת דסק מיוחד לעולים מאתיופיה, היה צורך במי שמתמחה ביכולת לדבר עם בני העדה, מכיר את מנהגיה, ויודע כיצד לדלות מידע. הנאשם התאים לתפקיד זה.
109. לעומת זאת, בעניין קביעת הערבויות עדותה הייתה שונה מעדויות העובדים. היא הסבירה שבשל החשש הגדול מפני השתקעות, היה צורך לקבוע ערבויות גבוהות בכל מקרה של מתן אשרה בו היה קיים חשש כזה. כך למשל, במתן אשרות קבוצתיות, נדרשה הפקדה של ערבות של מיליוני שקלים. לכן, גם במתן אשרות פרטניות, נקבעו, ככלל, ערבויות גבוהות מאוד של עשרות אלפי שקלים ואף של מאה אלף שקלים. זו הייתה ברירת המחדל. ההקפדה הייתה גם על הצגת כרטיס טיסה סגור והצגת מסמכים שונים כהסכמי שכירות, תעודות נישואין, תעודות יושר ועוד. לצד זאת היא ציינה שהסמכות של עובדי הרשות בעניין זה היא מאוד רחבה.
110. ואולם, כאמור, העובדים, רובם, העידו כי הדברים אינם תואמים את המציאות. הנהלים עצמם גם הם אינם מלמדים את שביקשה עו”ד טולדנו ללמד. כך, בנוהל 5.4.0001 העוסק ב”טיפול במתן אשרות כניסה מסוג ב/2 (ביקור) בבקשות המוגשות בלשכות הרשות ממדינות המחויבות באשרת כניסה”, נאמר בסעיף ג(8) כי: “ע”פ שיקול דעתו של מרכז אשרות בלשכה, במקרים בהם מתעורר חשש להשתקעות בישראל אשר ניתן להפיגו באמצעות ערבות שתבטיח את יציאת המוזמן מישראל במועד, ניתן יהא לדרוש ערבות בנקאית בהתאם ל”נוהל ערבויות” 5.1.004″ (ההדגשות אינן במקור). אין אפוא, ברירת מחדל המחייבת קביעת ערבות, ואין יסוד בנהלים לטענה כי יש לקבוע ערבות גבוהה.
111. גם ביחס למערכת אביב עדותה של עו”ד טולדנו הייתה שונה מזו של העובדים האחרים. היא ציינה את חשיבותה של המערכת בתחומים רבים ואת משקלו של הרשום בה, וטענה כי בשל כך במערכת זו מתועדות כל הפעולות לפרטי פרטים, כולל רישום בדבר פנייה להתייעצות וכדומה. ואולם, כאמור, מהעדויות עלה כי לא כל פרט ופרט נרשם במערכת אביב, ולו הוצג ולא דף אחד ממערכת אביב שיש בו ללמד על רישום כה מפורט.
112. עו”ד טולדנו גם ציינה כי בעת שבחנה את תיקי הנייר הרלוונטיים התרשמה מ”בלגאן” גדול. היא ציינה, כי תיקים רבים היא כלל לא מצאה. לדבריה “הם נעלמו משום מקום”. הסבר להעלמות זו לא ניתן. וגם לא ניתן מידע על הוראה לביצוע בדיקה בקשר להיעלמות זו.
113. בנוסף התעקשה עו”ד טולדנו על כך שעובדי המטה נעדרים סמכות ליתן החלטות בבקשות. לכל היותר, כך טענה, עובדי הלשכות מתייעצים עם עובדי המטות, אך את ההחלטה הסופית על עובדי הלשכות לתת. ככל שניתנת החלטה על ידי עובד המטה, הדבר נעשה בחוסר סמכות. לדבריה, לא רק הנוהל הוא כזה, אלא שמידיעתה, כך מתנהלים הדברים ברשות בפועל.
114. ואולם, בסופו של דבר היא נאלצה להודות, כי דוגמאות רבות שהוצגו לה, רק מתוך המסמכים הנוגעים לתיקים אלו הנידונים במסגרת זו, מלמדות כי החלטות רבות מתקבלות על ידי עובדי המטות. כאמור, עמוס, ששימש כמנהל, טען כי כך נכון שיהיה, וכי סמכות עובדי המטות כוללת גם מתן החלטות בבקשות המוגשות ללשכות. כך, למשל, בהתייחס לתיעוד ממערכת אביב שצורף כנספח להודעתה מיום 1.06.20 (ת/14), עמ’ 25, נכתב על ידי גב’ סוזי גיוס ביום 8.05.11 “נא החלטת הדסק”, ציינה עו”ד טולדנו כי מדובר בטעות של גב’ גיוס, שכן למטה אין סמכות להחליט. כך, בהתייחס לדברים שכתבה גב’ מזל אילה (שם) ביום 6.07.11 “ע”פ החלטת המטה ניתן לאשר הכניסה”, טענה עו”ד טולדנו כי גם כאן מדובר בטעות של גב’ אילה. גם את שנכתב (שם) על ידי גב’ מרים טובול ביום 27.06.11 בדבר “החלטת הדסק”, היא ראתה כטעות מנהלית. הנה כי כן, כבר מתוך עמוד אחד של מערכת אביב ניתן ללמוד כי ההתנהלות, למצער כפי שראו אותה עובדי הרשות, הייתה כזו שעובדי המטה מוסכמים לקבל החלטות תחת עובדי הלשכות.
115. אשר על כן, אני מבכר את עדויות העובדים בכל הנוגע להתנהלות בפועל, וכפי שיפורט להלן במסגרת כל אישום ואישום.

עדויות חוקרי המשטרה

116. בכל הנוגע לחקירות שביצעה המשטרה, טענו ב”כ הנאשם, כי חקירת הנשים שלכאורה נתנו את המתת המיני, הייתה לא ראויה ובניגוד לדין. הם אף טענו כי בחלק מהמקרים היה מדובר בעינויים של ממש של הנשים. זאת, על אף שנקודת המוצא של החוקרים הייתה כי הנשים אינן חשודות במתן שוחד, אלא כי הן נוצלו על ידי הנאשם שלמעשה כפה עליהן את מתן השוחד המיני, ועל כן היחס אליהן היה כקרבנות עבירה. בשל כך, חקירות השוטרים בידי ב”כ הנאשם התמקדו בעיקר בעניין זה של אופן חקירת הנשים.
117. ראשון העיד רפ”ק אורי קנר, כיום ראש מחלקת חקירות ביחב”ל במפלג בינלאומי, אשר בשנת 2016 שימש כראש משרד החקירות שהיה אחראי על חקירת החשדות כנגד הנאשם.
118. החוקר אורי ציין כבר בתחילת חקירתו הראשית, כי היחס לנשים היה כאל קרבנות עבירה ולא כשותפות לעבירה. זאת, בהתאם לחוות דעת שנתקבלה מהפרקליטות בעניין. הוא הצדיק קו חקירה זה גם בדיעבד. לדבריו, מדובר בנשים מאוכלוסייה מוחלשת ונכון היה שלא להתייחס אליהן כחשודות. הוא הטעים, כי מדובר בנשים שהיו נתונות בין הפטיש לסדן. הן היו צריכות את השירותים של הנאשם ברשות והנאשם ניצל זאת בקיום קשרים אינטימיים ויחסי מין איתן.
119. לצד זאת, הוא שלל כל טענה ליחס גזעני, כמו גם כל טענה להתעללות או התעמרות בנשים. לדבריו, החוקרים התייחסו אל כלל הנשים ב”כפפות של משי” ודאגו לכל צרכיהן. כך החוקרים ביקשו לדעת בתחילת החקירה אם יש להן צרכים מיוחדים, אם יש מי ששומר על ילדיהן, ודאגו להן שיוכלו לחזור לבתיהן בסוף החקירה. ככל שנוצר אצל מי מהנשים רושם אחר, הדבר אך טבעי נוכח אופי המעשים מושא החקירה. בהתייחס לתפיסת מכשירי הטלפון של הנשים הוא ציין כי הדבר נעשה כדבר שבשגרה, בכל מקרה של עיכוב לצרכי חקירה, בשל החשש מתיאום גרסאות או העברת מידע מתוך החקירה החוצה. לדבריו, מכשירי הטלפון הוחזרו לנשים בתום חקירותיהן, ואולם כבר עתה יצוין, כי מעדויות הנשים עלה כי הדבר אינו נכון.
120. בחקירתו הנגדית, ציין החוקר אורי כי אין כל צורך לומר לעד הנלקח על אתר מביתו לחקירה לאן פניו מועדות, זאת גם כאשר הנסיעה ליחידה החוקרת אורכת מספר שעות. התכלית היא שהעד לא ידע דבר אודות החקירה עד אשר הוא יהיה בחדר החקירות, כדי שלא יוכל להכין גרסה מראש. הוא ציין, כי בסיום החקירות, היחידה החוקרת דאגה שיהיה לנשים כיצד להגיע לבתיהן. את נטילת הטלפון של חלק מהנשים מיד בתחילת הנסיעה לחקירה הוא הסביר בהיותן ב”סטטוס של מעוכבות”. זאת, על אף שלא נאמר למי מהן כי היא מעוכבת, ולא הוצגה כל עילה בדין לעיכובן של מי מהנשים.
121. החוקר אורי נדרש לקיומה של פרקטיקה לפיה בכל עת שהוא נכנס לחדר החקירות במהלך חקירה המתנהלת על ידי חוקר אחר, מופסק תיעוד החקירה בכתב. הוא השיב כי אין הנחייה שכזו, אבל כאשר הוא נכנס לחדר והוא לא נמצא ליד המקלדת, אז ביודעו כי החקירה מתועדת חזותית, הוא אינו רואה צורך לתעד את הדברים בכתב.
122. החוקר אורי נתבקש באופן ספציפי להתייחס לחקירה של י’, ובפרט לרמיזות שהיו בחקירתה על כך ששיחותיה עם הנאשם ותוכנם יגיעו לידי בעלה. הוא השיב, כי הכוונה לא הייתה לאיים על העדה, אך הוסיף כי כפי שהדברים נראים מתוך הכתובים, ייתכן ודברים מעין אלו לא היו צריכים להיאמר לה. בד בבד אמר, כי לשם השגת התכלית של חקר האמת נכון היה לעשות שימוש גם בדברים מעין אלו, אך שוב סייג את דבריו, ואמר כי היום לא היה בוחר בדרך זו.
123. גם החוקרת טליה סוסןשללה כל ניסיון להפעלת לחץ על העדות. היא התייחסה לט’ ולאס’ שנחקרו על ידה, וענתה כי לא נאמר להן דבר במטרה לאיים עליהן או להפחידן. לדבריה, ההתנהלות מול ט’ ואס’ בחקירה הייתה ראויה והגונה. היא הייתה עדינה ואמפטית כלפיהן, וניסתה להרגיע אותן ולדאוג להן. היא גם הבהירה להן כי הן זומנו על מנת למסור את האמת כמי שנפגעו ממעשי הנאשם. החוקרת טליה ציינה כי העדה ט’ בכתה במהלך החקירה, לא בגלל ההתנהגות שלה כלפיה, כי אם בשל הפחד שלה לחשוף את העובדות לאשורן ולספר על הנאשם. היא הטעימה, כי לבסוף, ט’ סיפרה את האמת כולה מרצונה הטוב והחופשי.
124. בדומה, גם החוקרת רעות מורני שגבתה את הודעת ס’ ציינה כי חרף המורכבות של החקירה במצב שכזה, היא נהגה עמה בהוגנות, ניתנו לה הזכויות הבסיסיות ונמצא פתרון לבנה הקטן שלא ישהה לבד בבית.

בנוסף נחקרו גם החוקרים מאור אדרי ועודד שאטה שהציגו תמונה דומה.

125. למשקל שיש לתת לדברים שנאמרו על ידי הנשים שנחקרו, תינתן הדעת במסגרת האישומים עצמם, כל אחת ואחת לפי עניינה. בשלב זה אציין רק, כי לא ניתן לקבל מצב בו נשים, שהרשות החוקרת והפרקליטות ראתה בהן כקרבנות עבירה, תידרשנה למסור עדות במשטרה באופן בו הדברים נעשו.
126. הנה כי כן, תכלית החקירה המשטרתית היא חשיפת האמת, פיענוח עבירות שנעשו כדי להביא לדין את מי שביצע עבירה כלשהי, ולעיתים אף למנוע המשך ביצוע עבירות. על כך אין חולק. מטבעם של דברים, חקירת משטרה, גם למי שאינו חשוד בעבירה, אינה תמיד סיטואציה נעימה. עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת כי חקירה של כל אדם, יהא זה חשוד או עד, מחויבת להתבצע בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבודו ועל זכויותיו. הדבר נצרך במיוחד נוכח הלחץ הרב בו מצוי נחקר הניצב לבדו מול חוקריו, ובשל פערי הכוחות בין הנחקר לחוקריו (ראו: ע”פ 6144/10 טדרוס גטצאו נ’ מדינת ישראל(10.04.13)).
127. בשל כך הוצע במסגרת תזכיר חוק יסוד: זכויות בחקירה ובמשפט הפלילי (כשעוד קודם לכן הועלו הצעות דומות בשנת 2012 במסגרת תזכיר לתיקון חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), להסדיר את הזימון של נחקר לחקירה, ובין היתר לקבוע כי יש לזמן מראש נחקר לחקירה, ולפרט בחוק מה המידע שיש לכלול בזימון. זאת, למעט מקרים בהם יש הצדקה מטעמי החקירה שלא להודיע לנחקר מראש האם הוא מוזמן כעד או כחשוד. מוצע גם לקבוע כי משך הזמן המרבי בו ניתן לדרוש מנחקר להימצא במקום החקירה יהיה מוגבל לשש שעות, עם אפשרות הארכה לפרק זמן של שש שעות נוספות, במקרה של פגיעה ממשית בחקירה או סיכול מניעה של עבירה מסוג פשע. אמנם הצעות אלו טרם עברו הליכי חקיקה, אך ההתנהלות מול הנשים במקרה זה חורגת מכל קנה מידה סביר של חקירת משטרה, ואין צורך בחוק המסדיר את זכויות הנחקרים במשטרה, חשודים, בוודאי עדים, כדי להגיע למסקנה זו. צפייה בחקירות של הנשים מלמדת כי החקירה עצמה לא כללה צעקות, וודאי לא שימוש באמצעים פיזיים, ואולם, ניכר היה כי החוקרים מנצלים את חולשתן של הנשים והם הפעילו עליהן לחץ בניצול מצבן באופן בלתי הוגן.
128. ראשית יצוין כי סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ”ו-1996 קובע:

(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, רשאי הוא לעכב אדם שיכול למסור לו מידע הנוגע לאותה עבירה, כדי לברר את זהותו ומענו וכדי לחקור אותו במקום הימצאו; וכן רשאי הוא לזמן אותו לתחנת משטרה קרובה למועד סביר אחר שיקבע לצורך ביצוע אותן פעולות.

(ב) היה הזיהוי בלתי מספיק, או היה חשש כי האדם לא יתייצב לחקירה במועד, רשאי השוטר לבקש מאותו אדם להילוות עמו לתחנת המשטרה לשם גביית העדות.

הדברים עוגנו גם בפקודת המטה הארצי מס’ 34.01.14 בדבר “עיכוב, מעצר ושחרור” בסעיף 3ב'(2), שם נקבע גם, בסעיף 3ג'(2) כי הודעה על העיכוב וסיבתו תימסר על ידי השוטר למעוכב מיד עם עיכובו.

129. במקרה זה, החוקר אורי ציין בעדותו כי הנשים הוסעו לתחנת המשטרה בלוד במסגרת עיכוב, כשהחוק אינו מאפשר עיכוב שכזה. הנשים לא הוזמנו מראש למתן עדות, וודאי לא למועד סביר. הן נדרשו להגיע על אתר לתחנת המשטרה הקרובה, משם הוסעו, מבלי שנאמר להן דבר, לתחנת משטרה הרחוקה ממקום מגוריהן עשרות קילומטרים. כך למשל, אס’ הוסעה מעכו ללוד, מרחק של כחצי מדינה, וס’ הוסעה מקרית גת ללוד – וזאת מבלי שנאמר להן לאן פניהן מועדות ומה תכלית הנסיעה. לפי עדויותיהן לא נאמר להן כי הן מעוכבות ולא נאמר להן באיזו עילה חוקית הן נדרשות לנסוע עם השוטרים, וכאמור, עילה שכזו אינה קיימת בדין. מדובר בנשים מאוכלוסייה חלשה, באופן שפערי הכוחות המובנים בין אנשי המרות לנחקר גדולים מן הרגיל, ולמעשים מעין אלו משמעות חמורה יותר, גם על המשך ההתנהלות בחקירה.
130. זאת ועוד. הנשים נדרשו להגיע לתחנת המשטרה על אתר, בשעת בוקר לאחר שיצאו מבתיהן. חלקן הותירו בבית תינוק שהן צריכות להניק (כך ס’) וילדים קטנים בגנים ובמעונות. הנשים, חד-הוריות, ומטפלות בילדיהן בעצמן. ברי כי לבה ומחשבותיה של כל אמא נתונים במקרה כזה אך אל ילדיה, והמחשבות אודות התינוק הצריך לינוק או הילד שלא יהיה מי שיגיע לאסוף אותו מהגן, טורדות את מנוחתן ללא הפסק. איום בהימשכות החקירה גם במחיר אי חזרה הביתה לתינוק או לילד קטן, כל עוד לא תימסר הגרסה שהיחידה החוקרת מבקשת לשמוע (כך בהודעתה של ס’, עמ’ 92), כמו גם אמירה לנחקרת שאם השאלות לא תעננה על ידה (כשהכוונה שהן לא תעננה אחרת ממה שהן נענו בשעות הרבות הקודמות בחקירה) היא “תצטרך למצוא סידור לילדים” (הודעתה של ט’, בעמ’ 104), הוא דבר שאינו מתקבל על הדעת. בפרט כאמור, כאשר אין מדובר במי שחשודה בביצוע עבירה, והיא נלקחה מביתה למסור עדות כקרבן עבירה.
131. ס’ סיפרה כי כבר כשנלקחה מביתה בקרית גת, בטרם הוסעה לתחנה בלוד, היא ביקשה להתקשר לאמה שנשארה עם ילדיה כדי לומר שהיא לא תחזור בזמן הקרוב, אך מבוקשה לא ניתן לה.
132. ט’ סיפרה כי מהרגע שנכנסה לחקירה במשטרה הרגישה שלא בנוח. החוקרים צעקו עליה, ו”היה לה נורא” (עמ’ 48 לפרוטוקול מיום 5.07.21). לדבריה, בשעת בוקר מוקדמת, כשהיא עסקה בהכנות עם ילדיה ליציאה למוסדות החינוך, התקשרו אליה מהמשטרה, והורו לה להתייצב בדחיפות בתחנת “מוריה” בתלפיות. כשהתייצבה, הובילו אותה ליעד לא נודע, וסירבו להסביר לה לאן היא נוסעת ומדוע. בדיעבד, רק לאחר סיום החקירה, היא הבינה כי הוסעה ללוד. היא תארה כיצד בנסיעה לתחנת המשטרה ישבה בשקט ורועדת מפחד. מכשיר הטלפון שלה נלקח ממנה והושב לה רק בחלוף שלושה שבועות ואפילו יותר. היא סיפרה כי דאגה מאוד לילדיה ולהוצאתם בזמן מהגנים, כמו גם לטיפול בבנה שעבר ניתוח ושכב בבית. היא ציינה כי החוקרות ניצלו זאת כדי לאיים עליה, וסיפרה שפחדה.
133. אב’ סיפרה בעדותה בבית המשפט, כי בבוקר החקירה נאלצה לחזור לגן לקחת את בנה הקטן שעבר התקף אסטמה. היא סיפרה כי השאירה אותו אצל אחותה ואז הגיעה לעבודה. אז, התקשרו אליה מהמשטרה והורו לה להגיע לתחנת המשטרה ברמלה. לאחר שאמרה להם שלא תוכל להגיע באותו יום, איימו עליה כי אם לא תגיע בכוחות עצמה ישלחו ניידת שתיקח אותה. כששאלה מדוע עליה להגיע למשטרה, אמרו לה כי מדובר בעניין הקשור לנאשם.
134. בהמשך, הנשים נחקרו שעות רבות. חלקן אף לא יכלו לאכול בשל חששן ודאגתן לילדיהן. ס’, שהייתה צריכה להניק אף סבלה מגודש שעות רבות. כשהן ביקשו לצאת לשירותים, עיכבו אותן החוקרים (כך היה למשל, עם ס’), בהיותם מודעים היטב למעמדן של הנשים והיותן נשים מוחלשות, כדבריהם שלהם.
135. בסופו של יום החקירה, הפנו אותן החוקרים לשוב לבתיהן בתחבורה ציבורית, כשהן כלל לא ידעו היכן הן נמצאות (כך, למשל ט’ אומרת לחוקרת כי אינה יודעת היכן היא נמצאת ואיך היא תחזור לביתה, והחוקרת בתגובה מפנה אותה לתחבורה ציבורית (עמ’ 130 להודעתה)). לא נערך בירור כלשהו על יכולתן הכלכלית לשוב לביתן מרחק עשרות קילומטרים, ולא ניתנה הדעת על כך שהן עלולות להגיע לביתן בעוד שעות רבות, מבלי שיינתן מענה לילדיהן הקטנים. לאחת מהן – שהחוקרים הגדירו אותה, כמו את חברותיה, כאישה מאוכלוסייה מוחלשת, גם כלכלית – נאמר “את תוכלי לתפוס מפה מונית ספיישל לירושלים” (עמ’ 122 להודעתה של ט’), כשהיא עונה לחוקרת את המובן מאליו “איפה אני יכולה לתפוס מונית ספיישל. זה המון כסף מפה”, תשובת החוקרת לא מאחרת לבוא “אני לא יודעת איזה תחבורה ציבורית יש לך פה” (שם). הסעת מי מהנשים לביתה, נעשתה רק לאחר התעקשותה ופנייתה אל רחמי השוטרים (בהמשך חקירתה של ס’). כאמור, מדובר במי שהחוקרים ראו כקרבנות עבירה, שהנאשם ניצל את חולשתן.
136. לטענת השוטרים בבית המשפט, אין הוראה בחוק כי יש להחזיר עד שנחקר במשטרה לביתו. ואולם נהיר כי אין צורך בהוראה חוקית כדי להגיע למסקנה הפשוטה, כי שעה שהמשטרה לוקחת אישה קשת-יום, חד-הורית, בוודאי כשמדובר בקרבן עבירה לשיטת המשטרה, מרחוב ליד ביתה בשעת בוקר מוקדמת, כשילדיה נותרים ללא מענה של ממש, מסיעים אותה עשרות קילומטרים מבלי שהיא יודעת להיכן, חוקרים אותה עד שעות אחר הצהריים – עליה לדאוג להחזירה לביתה ולא להציע לה להזמין מונית ספיישל או לשלוח אותה לחפש תחבורה ציבורית.
137. כדוגמה להתנהלות הבעייתית במקרה זה אציין אך כדוגמה את הדו-שיח בין ס’ לחוקרת רעות (ת/1 – בעמ’ 92, שורה 29):

ס’: בבקשה… התינוק כבר מחכה לי.

חוקרת: אנחנו כשנסיים את תלכי, עד אז את פה.

ס’: מתי נסיים?

חוקרת: כשנסיים לשאול את כל השאלות שיש לנו… כמה שיותר מהר

חוקרת: תגידי את האמת

חוקרת: שתגידי אמת… ככה זה יתקצר…

138. ובהמשך, בחלוף 4 שעות מתחילת החקירה, שהחלה כאמור לאחר שהיא נלקחה מביתה ללא הכנה, וכבר שעת צהריים היא נשאלת (עמ’ 111):

חוקרת: אכלת משהו מהבוקר?

ס’: לא אכלתי.

חוקרת: כלום?

חוקרת: אז בוא נעשה הפסקה עכשיו… כמה דקות תאכלי… אחד וחצי… את עדיין מספיקה לילדים. הכל בסדר אמא בבית נכון הילדים לא בחוץ? אמא בבית מקסימום היא יכולה…

ס’: איך היא תלך עם התינוק? יש לי תינוק בבית…

139. ואת דבריה של החוקרת טליה לט’ (עמ’ 56, החל משורה 6):

חוקרת: אני לא מחפשת אותך.  אני לא צריכה אותך. אם היינו רוצים אותך, את היית באה לפה באזיקים. היינו יכולים לעשות לך קצת הרגשה לא נעימה ליד השכנים, ליד הילדים. לא רצינו שזה יקרה, נתנו לך לקום בבוקר, בכיף, שמת את הילדים בגן, הכל בסדר…

(עמ’ 58, משורה 15) יכול להיות שזה רק יפגע בך וחבל, את גרושה, לא קל לגדל ילדים לבד. שלושה ילדים, זה הרבה כסף והוצאות. את תרצי שהם יהיו בחוגים, את לבד מול כל העולם הזה וחבל. תחשבי קדימה, על עצמך, על הילדים שלך שיהיה להם טוב… שלא תעבדי קשה בעבודת קשישים…

(עמ’ 61, משורה 39) ראית, גם באנו אליך בצורה עדינה. המשטרה לא כזאת… תמיד נחמדת. יכולה לבוא, לדפוק לך בשש בבוקר, לשבור לך את  הדלת, בושות עם השכנים, הילדים היו בוכים, היית בלחץ… את צריכה לדעת מה סדר העדיפויות שלך…

הנשים סיפרו בבית המשפט, חלקן בדמעות, על תחושותיהן בזמן החקירה.

140. כך, למשל, ס’ כשנשאלה בבית המשפט על חתימתה על ההודעה במשטרה לאחר קריאתה, השיבה (עמ’ 89 לפרוטוקול מיום 3.05.21): “אני לא יודעת לקרוא. איך אני אקרא בדיוק”. היא הוסיפה כי אמרה לחוקרים: “מה שאמרתם, מה שרשמתם, רק תשחררו אותי אני אחתום. אם באותו זמן רשמה שאני רצחתי הייתי חותמת, אין לי מה לעשות כי אני רוצה להגיע לבית לתינוק שלי”. בהמשך (עמ’ 105 לפרוטוקול) שבה וציינה: “הכל אמרתי ‘כן’ כדי שישחררו אותי. העיקר שישחררו אותי באותו זמן מהר ללכת הביתה לתינוק” (וכך גם בעמ’ 113). היא הוסיפה (עמ’ 89 לפרוטוקול): “התפוצץ הראש שלי, כל הגוף שלי התפוצץ באותו זמן, טוב שלא התפרקתי”.
141. כך, למשל, ט’ נשאלה אם אכלה במהלך החקירה. היא השיבה:

“לא, לא נראה לי. לא זוכרת. כאילו אכלתי, גם אם אני ארצה לא יכולתי, כי לא יכולתי לבלוע… בכיתי, נלחצתי, אני רועדת. עד שיצאתי מהתחנת משטרה הגוף שלי רועד… זה דברים שאני לא רוצה לזכור בחיים” (עמ’ 63 לפרוטוקול מיום 5.07.21).

היא סיפרה, כי הטראומה הזו, גרמה לה לפחד לבוא לבית משפט להעיד (עמ’ 65 לפרוטוקול):

“הייתי בפחד ולא ידעתי כאילו מה לענות, כי זה היה אותו דבר עכשיו שהם (הפרקליטות – א.ס.) התקשרו אליי, כאילו נזכרתי רק כשאמרו לי שאני צריכה לבוא לבית משפט להעיד עכשיו, אני רק כאילו להגיע לפה כאילו פחדתי את היום הזה, ולא רציתי כאילו לבוא כל פעם. למרות שזה יצא לי ולא רציתי לבוא, כי זה נזכרתי רק את היום…”

142. וכך, אב’ סיפרה כי הסבירה לחוקרות מספר פעמים שהיא צריכה להיות זמינה בטלפון בכדי להישאר מעודכנת במצבו של בנה שיש לו קוצר נשימה, אך החוקרות לקחו לה את מכשיר הטלפון ולא הסכימו לומר לה מתי תסתיים החקירה. מכשיר הטלפון גם לא הושב לה מספר ימים לאחר מכן והיא הייתה בלי טלפון עד שקנתה מכשיר חדש. היא אמרה כי את יום החקירה היא לא תשכח כל חייה. היא סיפרה כיצד שהתה בחקירה משעה 09:00 בבוקר ועד השעה 19:00 בערב וכי לא הבינה על מה מחתימים אותה כשחתמה על דו”ח העיכוב. עוד סיפרה, כי במשך שבוע בכתה אחרי שחברה שלה נאלצה לקחת את הבן שלה מהמעון מאחר והיא לא הצליחה להגיע אליו (עמ’ 69 לפרוטוקול מיום 10.05.21).
143. שמעתי את הנשים בכאבן בבית המשפט, ואיני מטיל ספק בתחושותיהן כפי שבאו לידי ביטוי בדיון. לא מדובר במניפולציה שהן עשו כדי להועיל לנאשם. אין מדובר בנחקרת אחת, כי אם בכלל הנחקרות שכמעט כולן יצאו עם תחושה דומה. מדובר בתחושות המלוות את הנשים עד היום, בחלוף למעלה משש שנים מהחקירה.
144. זו הדרך בה ביקשו החוקרים לחקור נשים חלשות, קרבנות עבירה. נהיר כי כך לא אמורה להתנהל חקירה הוגנת, וכך לא אמורה להיראות חקירה המקפידה על שמירת כבוד האדם. כך בוודאי לא מתנהלת חקירה של קרבן עבירה. “דרכי החקירה המשטרתית – ציין כב’ השופט לנדוי בע”פ 264/65 ארצי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד כ(1) 225 (1965) – הן בבואה די נאמנה של טיב המשטר כולו”. למותר לציין, כי חקירה שכזו גם לא פעם מסכלת את ההגעה לחקר האמת.
145. החומרה היתרה שבהתנהלות החוקרים במקרה זה היא גם בכך שהם כלל לא הבינו כיצד ייתכן שהנשים הרגישו כך, כיצד ייתכן שהן הגיעו לכדי בכי כתוצאה מהדרך בה הן נחקרו, כשלשיטתם הם חקרו אותן ב”כפפות של משי” ודאגו לכל צרכיהן. החומרה היתרה היא בכך שגם כאשר השוטרים הועמדו על השלכות החקירה על הנשים כיום, הם לא ראו כל פגם באופן חקירתן. הם עמדו על כך שהן נלקחו כדין מבתיהן, על כך שהן הוסעו כדין מבלי שנאמר להן להיכן, על כך שלא הייתה כל חובה לדאוג להן לדרך חזרה לביתן, ואחת מהחוקרות אף ציינה כי היא אינה רואה כל בעיה בכך שבבית נותר ילד בן 10 או 12 שאמו אינו חוזרת שעות על גבי שעות מבלי שהוא יודע להיכן היא נעלמה. כל שהיה לחוקרת לומר בעניין זה הוא שלפי הוראות משרד הרווחה, ניתן להשאיר ילד מעל גיל 9 לבד בבית (עמ’ 277 לפרוטוקול מיום 22.11.21, שורה 1). הגדיל לעשות החוק אורי שציין בבית המשפט כי היחס לנשים היה ב”כפפות של משי”. החוקרים, כך טען, דאגו לכל צרכיהן ובכלל זה שיוכלו לחזור לבתיהן בסוף החקירה. כאמור, המציאות הייתה הוכה לחלוטין.

מכאן לדיון באישומים גופם.

146. כאמור, המאשימה ייחסה לנאשם במסגרת כל אחד מהאישומים הן עבירת שוחד והן עבירה של מרמה והפרת אמונים, למעט האישום השביעי בו יוחסה לנאשם עבירה של הפרת אמונים בלבד והאישום השמיני בו יוחס לו עבירה של פגיעה בפרטיות.

סדר הדיון יהיה כזה, שתחילה אדון בעבירות השוחד בכל אחד ואחד מהאישומים, ולאחר מכן אדון בעבירות של מרמה והפרת אמונים בכל אחד ואחד מהאישומים.

עבירות השוחד המיוחסות לנאשם באישומים הראשון עד השישי 

147. בחלק הכללי, פרשה המאשימה את התיאוריה שגיבשה אודות מעשי הנאשם, תחת הכותרת “שיטת הפעולה של הנאשם”. בכך ביקשה להצביע על דפוס פעולה של הנאשם לקבלת שוחד מיני מבנות הקהילה האתיופית שנזקקו לקבל שירותים מרשות ההגירה. לפי הטענה, הנאשם הוכר בקרב רבים מבני הקהילה האתיופית בישראל כבכיר ברשות ההגירה וכבעל כוח והשפעה, וכמי שניתן לפנות אליו לקבלת סיוע בעניינים הקשורים לתפקידו. הנאשם היה מודע למעמדו וניצל זאת לקבלת טובות הנאה בדרך של יחסי מין או שיחות בעלות אופי מיני מנשים בעלות מאפיינים ייחודיים – גרושות או פרודות שמצבן הכלכלי קשה – בתמורה לפעולות שלטוניות שביצע עבורן לצורך הבאת בני משפחותיהם לישראל, אם באופן קבוע ואם לתקופה.
148. “שיטת הפעולה” של הנאשם תפסה מקום נכבד בפתיח של כתב האישום ובפתיח של סיכומי המאשימה. בסופו של יום, לאחר שמיעת ההליך ובחינת הסיכומים, נדמה כי הדבר נעשה שלא במקרה. הפתיח של כתב האישום, ועוד יותר מכך של הסיכומים, מציג תמונה כוללנית, אשר בכללותה פורשת תמונה שאינה נראית טוב.
149. דא עקא, שדווקא בחינה כוללנית של האירועים מצביע על הקושי שבקבלת עמדת המאשימה ביחס למכלול האישומים ולראייתם כמקשה אחת. אכן, יחסי מין, גם כאשר הם רצוניים והדדיים יכולים להוות “מתת” אשר ניתנת לעובד הציבור בעד תפקידו. גם קיומם של יחסי חברות או יחסים אישיים אינו מקנה “חסינות” מפני הרשעה בעבירת השוחד. ואולם, יש לבחון האם המתת ניתנה בשל המרכיב הלגיטימי באותה מערכת יחסים או שמא התקיים גם מרכיב אינטרסנטי אשר יש בו כדי לצבוע את המתת כשוחד. כאשר מדובר ביחסי מין, קיים קושי מובנה וממשי להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים כי הם נובעים ממניע מושחת דווקא. בפרט, כאשר קיים קשר בין עובד הציבור למקבלת השירות בתקופה הקודמת למתן השירות.
150. במקרה זה, כפי שיפורט להלן, חלק מהנשים היו בקשר עם הנאשם עובר לטיפול השלטוני שהעניק להם. לעיתים היה זה קשר קרוב. המאשימה עצמה ציינה במסגרת כתב האישום ביחס לחלקן כי הוא פעל עבורן חרף הקשר האישי שלו עמהן. במקרים אלו, קשה יותר לקבוע, וודאי לא באופן המספיק לצורך הרשעה בעבירה פלילית, כי מדובר ב”מתת” עבור הטיפול השלטוני. כך, גם במקרים בהם נוצר בין הנאשם למי מהנשים קשר בעקבות פנייתה אליו, אך המגע המיני התקיים זמן רב לאחר ביצוע הפעילות השלטונית ובמנותק ממנו.
151. לעומת זאת, חלק מהנשים היו בקשר עם הנאשם רק בשל סיועו של הנאשם במסגרת תפקידו ברשות, ויחסי המין ביניהם, או הקשר בעל אופי מיני, התקיימו בסמוך לאחר סיום הטיפול השלטוני ובמקרים מסוימים אף טרם סיום הטיפול. במקרים אלו קל יותר לקבוע כי הרכיב האינטרסנטי עומד ביסוד הדבר.
152. לכן, בסופו של יום, איני סבור כי ההסתכלות על האירועים כמכלול יש בה לסייע להכריע האם בכל מקרה ומקרה מדובר בביצוע עבירת שוחד. למעשה, גם אם אקבל את התזה שהעלתה המאשימה כי הנאשם פעל באופן שיטתי, אין בכך כדי להכריע כי כל קיום יחסי מין או קשר בעל אופי מיני אם כל אחת ואחת מהנשים יש לראות בו כ”מתת” עבור הפעולה השלטונית שהנאשם פעל כלפי הנשים. ויש אפוא לבחון כל מקרה ומקרה בנסיבותיו.
153. על כן, לא נכון יהיה להשקיף על כלל הפרשיות כמכלול אחד, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה, האם בסופו של יום קיום יחסי המין או השיחות בעלות אופי מיני שאמורות היו להוביל לקיום יחסי מין, נעשו כ”מתת” עבור הטיפול השלטוני שהעניק הנאשם לנשים, או שמא היה זה חלק ממערכת היחסים הקרובה ביניהם.
154. ואכן, כפי שיפורט להלן, בחינת האישומים עצמם אחד לאחד אינה מביאה בכל מקרה ומקרה למסקנות אותן ביקשה המאשימה להסיק. הצבע בו ביקשה המאשימה לצבוע את כלל המעשים כאחת, הוא צבע שעולה רק מתוך העמדת המקרים זה לצד זה, לא פעם באופן מעורפל, כדי לחפות על “חורים” רבים, שלא הוכחו, ושההשלמה להם נעשתה בדרך של מתן צבע כולל לאירועים.
155. כדוגמה ניתן להציג את הנטען באישום הראשון אודות מתת מיני לאחר ביצוע פעולות שלטוניות מצד הנאשם ביחס לס’ בשנים 2008, 2012 ו-2015, וזאת בהעדר תשתית ראייתית לקיומם של יחסי מין של הנאשם עם ס’ במועדים האמורים, וכדלהלן. חוסר ראייתי זה בא בדמות האמירות הכלליות בדבר “שיטת פעולה” של הנאשם.
156. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שלמעשה כתב האישום מציג שתי תזות חלופיות המבוססות על מצע עובדתי שונה וחלופי. כך, מצד אחד נטען, כי הנאשם היה ביחסים קרובים עם חלק מהנשים ואף קיים עם חלקן יחסי מין, כשהדבר לא מנע ממנו לקבל החלטות או לפעול בעניינן תוך ניגוד עניינים ובכך לפעול בדרך של הפרת אמונים. ובד בבד נטען, לגבי אותה סיטואציה בדיוק ועל גבי אותו מצע עובדתי, כי בין הנאשם ומי מהנשים לא היה קשר אינטימי, והסכמתן לקיים עמו יחסי מין, או לשוחח שיחות בעלות אופי מיני, הייתה במסגרת יחסי “תן וקח” באופן המקיים את יסודות עבירת השוחד.

לאחר הקדמה זו והצבת תמרור אזהרה זה, אעבור לדון בכל אחד ואחד מהאישומים.

תחילה כאמור אדון בעבירות השוחד המיוחסות לנאשם באישומים הראשון עד השישי.

יסודות עבירת השוחד – ההיבט המשפטי

157. עבירת השוחד קבועה בסעיף 290 לחוק העונשין ועניינה הוא ב”עובד ציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו”. סעיף 294(א) לחוק קובע כי “המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד”. סעיף 293 לחוק קובע כי: “אין נפקא מינה בשוחד –

(1) אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת;

(2) אם היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה;

(3) אם היה בעד פעולה מסויימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל;

(4) אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר;

(5) אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר;

(6) אם תפקידו של הלוקח היה של שררה או של שירות; אם היה קבוע או זמני ואם כללי או לענין מסויים; אם מילויו היה בשכר או בלי שכר, אם בהתנדבות או תוך קיום חובה;

(7) אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו.

158. הנה כי כן, לשם הוכחת עבירת השוחד, על המאשימה להוכיח כי ניתן “מתת” ל”עובד ציבור”, וכי קיים קשר סיבתי בין המתת לבין הפעולה של עובד הציבור במסגרת תפקידו. ה”מתת” שיכול להיות גם בדרך של מגע מיני (ראו ע”פ 534/78 קוביליו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לד(2) 281 (1979)), אמור להינתן “בעד פעולה הקשורה בתפקידו” של עובד הציבור (ראו: ע”פ 1188/20 מדינת ישראל נ’ נניקשוילי (6.01.22); ע”פ 8618/19 מדינת ישראל נ’ שרון (12.07.22)).
159. בהקשר זה ובשים לב למקרה דנן, יצוין כי אין מדובר בהכרח בפעולות שביצע הנאשם בשוחד במסגרת סמכותו. די בכך שמדובר בפעולות שנעשו בקשר עם תפקידו, גם אם הן נעשו מחוץ לגבולות סמכותו, כדי שהדבר ייחשב לשוחד (ראו: ע”פ 534/78 בעניין קוביליו; ע”פ 150/88 לושי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(2) 150 (1988). כך גם יש לציין בהקשר של המקרה דנן, כי טובת הנאה שניתנה לעובד ציבור על מנת שיפעיל את השפעתו על אחר מכוח תפקידו, תוך ניצול מעמדו או אפילו מכוח קשרים שיצר במסגרת תפקידו, מהווים קבלת שוחד (ראו: ע”פ 355/88 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(3) 221 (1989); ע”פ 5829/21 קירשנבאום נ’ מדינת ישראל (24.08.22)).
160. גם אין צורך שה”מתת” יינתן בעד פעולה קונקרטית וצפויה ואפשר שהוא יינתן מתוך ציפייה שעובד הציבור ייטה למשוא פנים לנתון המתת באופן כללי כשייטיב עמו בפעולות במסגרת תפקידו (ע”פ 8618/19 בעניין שרון). בנוסף, על המאשימה להוכיח, כי הנותן או הלוקח או שניהם היו מודעים לכך שהמתת ניתן בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור.
161. לצד זאת, המתת הופך לשוחד אם אמור היה להוביל לביצוע פעולה הקשורה לתפקידו של עובד הציבור. לאמור, די בהוכחת הפוטנציאל ואין צורך במימוש הפעולה. ככלל, קיימת חזקה לפיה עובד הציבור יודע כי “הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם אלא כדי שייטה להם חסד במילוי תפקידו” (ע”פ 419/92 מדינת ישראל נ’ כהן, פ”ד מז(3) 821 (1993)). בבחינה זו, מתן שוחד לעובד ציבור בדרך של “שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו” (קהלת פרק יא, פסוק א. ראו: ע”פ 5829/21 בעניין קירשנבאום; ע”פ 121/88 מדינת ישראל נ’ דרוויש, פ”ד מה(2) 686 (1991)), ושלא “בעד” פעולה קונקרטית, גם הוא שוחד.
162. חשוב לציין כי במקרה זה לא נטען בכתב האישום כי המתת שניתן על ידי הנשים לנאשם היה עבור פעולות שהוא עתיד לספק להן מתוקף תפקידו ברשות. דברים מעין אלו נאמרו מדי פעם במהלך ההוכחות, ואולם כתב האישום – שהוא הגודר את המחלוקת שבין הצדדים – מייחס לנאשם קבלת מתת עבור פעולות ספציפיות שהוא פעל עבור מי מהנשים, או הציג עצמו בפני הנשים כמי שפעל עבורן במסגרת תפקידו. ככלל, לפי הנטען בכתב האישום, מדובר במתת שהתקבל אצל הנאשם לאחר ביצוע הפעולה השלטונית, או הצגת מצג בדבר ביצוע פעולה שלטונית עבור מי מהנשים, בבחינת שוחד מאוחר, כזה הניתן בדיעבד, שגם הוא מהווה שוחד בהתאם לדין (ע”פ 4148/96 מדינת ישראל נ’ גנות, פ”ד נ(5) 367 (1996); ע”פ 584/72 פישר נ’ מדינת ישראל, פ”ד כז(2) 836 (1973)).
163. עוד יצוין, כי עבירת השוחד יכולה להתקיים גם בין אנשים שיש ביניהם יחסי חברות. מתן טובת הנאה בין חברים יכול גם הוא לבוא בגדרי עבירת השוחד, וזאת גם כאשר מדובר במניע מעורב (ראו: ע”פ 5829/21 בעניין קירשנבאום; ע”פ 265/70 מדינת ישראל נ’ לטין, פ”ד כד(2) 677 (1970)), כאשר הרכיב הדומיננטי במטרת המתת או לקיחתו הוא האינטרס הנעוץ בתפקידו של עובד המדינה מקבל המתת ולא כחלק לגיטימי ביחסים שבין הצדדים. בחינת הרכיב הדומיננטי נועדה לסייע בבחינת השאלה האם המתת ניתן “בעד” פעולה הקשורה בתפקיד עובד הציבור. בהקשר זה יש לשקול את טיבו של המתת אל מול טיב מערכת היחסים בין הצדדים, כך שככל שהמתת משמעותי יותר ומערכת היחסים רופפת, יהא בכך כדי להוות אינדיקציה כי המתת ניתן לשם אינטרס פסול, ולהיפך.

מכאן אפנה לדיון בכל אחד ואחד מהאישומים השונים.

האישומים השונים – הראיות, דיון והכרעה

על מנת שעיני הקורא ירוצו על פני הדברים בהמשך הכרעת הדין, יש לקרוא עובר לדיון בכל אחד ואחד מהאישומים להלן, את תוכן האישום ותשובת הנאשם כפי שפורטו לעיל.

ותחילה לאישום הראשון.

האישום הראשון [כתב האישום ותשובת הנאשם לעיל בפסקאות 30-19]

164. אישום זה מתייחס לפעולות שביצע הנאשם בקשר לבני משפחתה של ס’, כשנטען ש”בעד” פעולות אלו קיימה ס’ יחסי מין עם הנאשם, ופעם נוספת היא נתבקשה לקיים יחסי מין עם הנאשם “בעד” פעולות שלטוניות שהוא ביצע עבורה אך הדבר לא יצא אל הפועל.

הראיות

כאמור, ב”כ הנאשם הסכימו להגשת הודעות הנשים במשטרה.

הודעתה של ס’ במשטרה (ת/1)

165. ס’ נחקרה במשטרה ביום 20.03.16. היא סיפרה שהיא מכירה את הנאשם מזה כשבע-שמונה שנים מאירועים משפחתיים משותפים בהם נפגשו. היא ציינה, כי הם שוחחו לעיתים לפני חגים או שבתות, אך הם לא נפגשו שלא במסגרת אירועים משפחתיים. בשלב זה ציינה בפניה החוקרת כי היא יודעת מתוך חומרי החקירה כי היא והנאשם מדברים מעבר לשיחות בערבי שבת וחג וכי הם גם נפגשים לעיתים, ושאלה אותה אם יש בינה לנאשם קשר רומנטי ואם קיימה עמו יחסי מין בעבר. ס’ השיבה בשלילה.
166. במענה לשאלהאם הנאשם עזר לה להביא את אמה לארץ, השיבה בשלילה. או אז, השמיעו לה החוקרות הקלטה של שיחה בינה לבין הנאשם אודות בקשה של אמה לשהות בישראל (שיחה מס’ 1569 – ת/139). ס’ הסבירה כי השיחה נסובה אודות מכתב שקיבלה ממשרד הפנים, שהיא לא הבינה את האמור בו, ועל כן ביקשה את עזרתו של הנאשם.
167. החוקרות השמיעו לס’ את השיחה, בה נשמע הנאשם אומר לה: “מזל טוב. מה את משקרת לי” כשלא הייתה מחלוקת כי הכוונה הייתה “מה את מבטיחה לי?”. היא השיבה בשיחה הטלפונית “מה שאנחנו רגילים”. בהמשך שאל אותה הנאשם: “למה את מזמינה אותנו?” והיא ענתה לו “מה שמשמח אותך”. ס’ הבהירה, כי כוונתה הייתה שהם יפגשו לשתות קפה. תשובה זו לא הניחה את דעתה של החוקרת והיא הבהירה לה כי “עד עכשיו באמת היינו באות לקראתך, אנחנו מכבדות אותך מאוד אז תכבדי אותנו גם בחזרה. אני לא רוצה לצעוק, אני לא רוצה להתלהם”. בד בבד, נכנס לחדר החקירות החוקר אורי, פנה לס’ והסביר לה, כי מבחינתם היא קרבן עבירה, וכי הנאשם ניצל אותה. בשלב זה, ציינה ס’ במענה לשאלה שהופנתה אליה, כי קיימה עם הנאשם יחסי מין פעמיים, על אף שלא רצתה בכך. היא עשתה זאת, לבקשת הנאשם. בהמשך, השיבה בשלילה לשאלה אם היא אוהבת את הנאשם, אך לאחר מכן ציינה כי היא רצתה בקיום יחסי המין (עמ’ 74). בהמשך ציינה כי בהתחלה, כשקיימו יחסי מין, היא אכן אהבה את הנאשם. בהמשך החקירה אישרה כי רצתה קשר עם הנאשם, על אף שידעה שמדובר במערכת יחסים בעייתית, שכן הנאשם נשוי (עמ’ 99).
168. לצד זאת, ס’ הבהירה כי הנאשם לא הבטיח לה כל דבר בתמורה, ולמעשה הוא גם לא עזר לה לקבל אשרת כניסה עבור אמה. משכך, היא נדרשה להסביר מדוע אמר לה הנאשם בשיחה “מה את מבטיחה לי”, דבר המלמד על ציפייה לקבלת תמורה בעד דבר מה שעשה עבורה. היא שבה ונשאלה “למה הייתם ביחד? הוא עזר לך במשהו?” אך היא השיבה “לא עזר לי… במה הוא יכול לעזור לי? מה, באמא שלי לא עזר לי”, ואף הבהירה “אם הוא היה עוזר לי הייתי אומרת” (עמ’ 87). לאורך כל החקירה כולה, שבה ס’ והבהירה כי הנאשם לא עזר לה מעולם, ובוודאי שלא בקבלת אשרה עבור אמה.
169. בהמשך, הושמעה לס’ שיחה נוספת עם הנאשם בה הוא ייעץ לה למצוא מישהי שתתחתן עם אחיה, דבר שיועיל להבאת אמה לישראל. היא נשאלה אם תמורת העצות שהנאשם סיפק לה היא שילמה לו, והשיבה בשלילה. גם לשאלה אם ייתכן כי שילמה לו באמצעות קיום יחסי המין, השיבה בשלילה.

עדותה של ס’ בבית המשפט

170. בעדותה בבית המשפט ביום 3.05.21, סיפרה ס’ כי היכרותה עם הנאשם החלה לפני עשר שנים, באירוע כלשהו ששניהם נכחו בו. אז הם גם התוודעו לכך שיש ביניהם קרבת משפחה, דבר שנודע לה מאביה. מאז אותו מפגש ולאורך השנים, היא והנאשם שמרו על קשר טלפוני לפני שבתות וחגים. היא סיפרה, כי כאשר אמה הייתה מבקשת להגיע לביקור בישראל, ותשובת הרשות הייתה מתמהמהת, היא הייתה מעדכנת את הנאשם, אשר תמיד השיב לה כי הטיפול בבקשות עורך זמן ויש אנשים הממתינים לפניה בתור לקבלת מענה. עוד ציינה, כי במהלך השנים הקשר ביניהם התחזק, עד שלבסוף הוא הגיע למצב בו הנאשם הגיע לביתה והם קיימו יחסי מין. היא הוסיפה, כי אינה זוכרת בדיוק מתי קיימו יחסי מין בפעם הראשונה, אך הדבר היה הרבה לאחר לידת בתה הגדולה, שנולדה בסוף שנת 2010. בהמשך הוסיפה, כי הדבר ארע לאחר הפעם השנייה או השלישית שאמה הגיעה לארץ (עמ’ 41 לפרוטוקול). גם בחקירתה הנגדית היא הדגישה, כי הקשר שלה עם הנאשם התפתח בהדרגה לאורך השנים, עד שהם קיימו יחסי מין מתוך רצון הדדי (עמ’ 108 לפרוטוקול). ס’ עמדה על כך שהיא קיימה יחסי מין עם הנאשם פעם אחת בלבד, באותה הפעם שהנאשם הגיע לביתה בקריית גת. היא שבה וציינה, כי הדבר היה לאחר שהם שמרו על קשר טלפוני ידידותי ומשפחתי במשך מספר שנים. עם זאת, בהמשך עדותה ציינה כי אינה זוכרת אם קיימו יחסי מין יותר מפעם אחת.
171. כשנדרשה לגרסתה במשטרה, לפיה קיימה עם הנאשם יחסי מין מספר פעמים, השיבה כי “יכול להיות שבאותו זמן (זה) מה שאמרתי אני לא זוכרת כי הייתי בלחץ. כי סתם ככה אספו אותי והשארתי תינוק בבית. אני באותו זמן באמת לא יודעת מה אמרתי במשטרה, אני לא זוכרת” (עמ’ 35 לפרוטוקול). בהמשך הוסיפה: “אם שאלו גם מה שלא היה באותו זמן הייתי אומרת כדי שישחררו אותי מהר, אני החלב מלא, נתפס לי כל הגב, אני בכיתי יש לי תינוק תשחררו אותי אני רוצה להניק אותו… כן יכול להיות שאמרתי הרבה דברים אבל אני לא זוכרת כי אני רציתי שישחררו אותי מהר, היה תינוק בן חודשיים וחצי” (עמ’ 37 לפרוטוקול).
172. במענה לשאלה אם היא זוכרת כי בשנת 2012, היא התקשרה לנאשם בכדי לבקש את עזרתו לכך שאמה תקבל הארכה לשהייתה בישראל, בשל טיפול רפואי שעברה, וזה השיב לה כי ידבר עם הגורם הרלוונטי שיאשר זאת, היא השיבה בשלילה. כשנדרשה להתייחסותה לעניין זה בהודעתה במשטרה השיבה כי ייתכן שכך אמרה במשטרה, אך כיום, בחלוף שנים רבות, היא אינה זוכרת אם אמרה דברים אלו, וקל וחומר שאינה זוכרת אם הדבר ארע במציאות. לצד זאת, בחקירתה הנגדית, במענה לשאלה אם רצתה שהנאשם יעזור לה, השיבה בחיוב, אך ציינה כי הנאשם לא הבטיח לה דבר מעולם.
173. היא גם נדרשה בעדותה הראשית לשיחה שהתקיימה בינה לבין הנאשם בשנת 2015, כשפנתה לנאשם שיסייע בידה להבין את המכתב שקיבלה מהרשות במסגרתו אושרה הארכת שהיית אמה בישראל. באותה שיחה שאל אותה הנאשם בתגובה לבקשתה “מה תבטיחי לי”. ס’ הסבירה, כי אכן הם התכוונו לקיום יחסי מין, אך הדבר לא יצא לפועל. לשאלה, אם הייתה בקשר מיני עם הנאשם בגלל שרצתה שיעזור לה בעניין שהותה של אמה בישראל, השיבה כי היא אינה יודעת.
174. בחקירתה הנגדית, התייחסה ס’ לגביית הודעתה במשטרה. היא סיפרה על הדרך בה נלקחה לתחנת המשטרה, כמפורט לעיל, על כך שנמנע ממנה לעדכן מי ממכריה במצבה על מנת שידאגו לילדיה שבגן, ועל כך שבשלב מסוים הודיעו לה שהיא עצורה. היא הוסיפה וסיפרה על הסבל שהיה מנת חלקה בזמן החקירה הממושכת. היא ציינה כי בכל שעות החקירה הארוכות לא הציעו לה כל דבר מאכל או שתיה, ואף מנעו ממנה במשך כל החקירה לצאת לשירותים. היא תיארה כיצד כאבו לה הראש, הגב והידיים, ואת הכאבים העזים שחשה בחזה כתוצאה מהגודש. לדבריה, עד לשלב מאוד מתקדם בחקירה היא חשבה כי היא חשודה בדבר עבירה, מבלי שהבהירו לה את סיבת מעצרה. בשל הפחד בזמן החקירה היא לא ביקשה דבר. כשנתבקשה לחתום על תיעוד החקירה בסופה, חתמה מבלי לקרוא. היא ציינה כי היא כלל אינה יודעת לקרוא עברית ומיהרה לתינוקה. במענה לשאלה, מדוע ענתה בחיוב במסגרת חקירתה במשטרה על השאלה אם הנאשם ביקש ממנה לשלם לו בכך שהיא תקיים אתו יחסי מין, השיבה כי רצתה שישחררו אותה מהר, ועל כן ענתה “כן” על כל מה שנשאלה.

גרסת הנאשם בבית המשפט

175. בעדותו בבית המשפט אישר הנאשם לראשונה, ובניגוד לתשובתו לאישום, כי אכן הוא וס’ קיימו יחסי מין פעם אחת בסביבות חודש יולי 2015. לצד זאת, הוא שלל כי הוא קיים אתה יחסי מין בהזדמנות אחרת מלבד מפגש זה בקיץ 2015. כשנדרש, בחקירתו הנגדית, לדבריה של ס’ בהודעתה במשטרה (עמ’ 102) כי הנאשם והיא קיימו יחסי מין גם בשנת 2011 או 2012 (שכן בחקירתה בשנת 2016 היא דיברה על ארבע-חמש שנים קודם לכן), הוא השיב כי ייתכן ומדובר בתוצאה של הדברים שס’ עברה במסגרת החקירה במשטרה. כשנדרש לכך שגם בבית המשפט ציינה ס’ כי היא אינה יודעת אם היו “שלוש-ארבע פעמים” (עמ’ 38 לפרוטוקול) מלבד האירוע בשנת 2015, השיב כי ייתכן שבמקרה זה היא שיקרה. דא עקא, שגם במקום זה אליו הפנה ב”כ המאשימה, ס’ הדגישה “אני זוכרת רק פעם אחת, אני לא יודעת אם זה היה שלוש-ארבע פעמים. לא זוכרת”.
176. כשנדרש הנאשם לכך שבתשובתו לכתב האישום, כמו גם בחקירתו במשטרה, הוא שלל כל קשר מיני עם ס’, הסביר שהקשר עם ס’ היה על רקע אישי ולא קשור כלל לעבודתו ברשות. לכן, לא היה כל בסיס לקשור את יחסיו עם ס’ לעבודתו, והוא לא רצה לחשוף קשר מיני זה, שעומד בניגוד לנהוג בעדת האתיופית בה קיים איסור משמעותי על קיום קשר מיני בין קרובי משפחה, אפילו כאשר מדובר בקרבת משפחה מלפני שבעה דורות, בדומה לקשר המשפחתי שלו עם ס’. הוא ציין, כי היה לו קשר של ממש עם משפחתה של ס’ כבר משנת 2012, כשהתערב בסכסוך בין אביה של ס’ לאשתו במחלוקת משפחתית בענייני ירושה. על כן, הוא חשש מהפגיעה שתיגרם מפרסום יחסי המין ביניהם.
177. בהתייחס לפעולות שהוא נקט בעניינה של ס’ במסגרת עבודתו ברשות, ציין הנאשם כי בשנת 2008 הוא טיפל בתיק של משפחתה במטה, כפי שהיה מקובל באותה תקופה. הוא בדק את קשרי המשפחה ופרטים אודות האם עבורה נתבקשה האשרה, והוא המליץ לאשר את הבקשה. באותו שלב, כך ציין, היכרותו עם ס’ הייתה דלה מאוד.
178. כשנדרש בחקירתו הנגדית לכך שבחודש מאי 2008, מועד הגשת בקשת הכניסה הראשונה של אמה של ס’, חרף חששה של גב’ יהודית חיימי עובדת הלשכה מפני השתקעות של אמה של ס’ בישראל (ת/14, בנספחים עמ’ 26), הוא אישר את ביקורה של האם, ואף מבלי ששוחח עמה, השיב הנאשם כי הוא שוחח עם ס’ טלפונית, בדק את קשרי המשפחה, ועמד על כך שאין חשש להשתקעות. רק אחר כך, אישר את הכניסה. כשנדרש לכך שאין כל תיעוד לשיחה שכזו בתיק, השיב כי צריך לבדוק בתיק הנייר של האשרות. הוא הופנה לכך שרק ביום 7.05.08 הוא שוחח עם ס’ (ת/14, בנספחים עמ’ 25), כשאת האישור נתן כבר ביום 5.05.08. בעניין זה השיב, כי כנראה שהרישום אינו מדויק, שכן לא ניתן לאשר כניסה לפני בדיקה. לדבריו, ייתכן שגב’ מרים טובול ערכה את הרישום בחלוף יומיים מהבדיקה שהוא ערך והאישור שניתן בעקבות בדיקה זו. את העברת התיק אליו מהלשכה באשקלון הסביר בכך שבשל בקיאותו בנושאים אלו, הוא נתבקש לסייע גם ללשכות ממחוז דרום.
179. לעומת זאת, בשנת 2012, כשהבקשה שהוגשה עבור אמה של ס’ הגיעה למטה, לא היה זה הוא שאישר את כניסת האם. הוא הבהיר כי הבקשה כלל לא הגיעה אליו והוא לא ידע אודות הגשתה. אם כי הוא אישר כי הוא זה שהזין את מתן הארכה במערכת אביב. בחקירתו הנגדית הבהיר, כי ס’ פנתה אליו בקשר לתרגום מסמך רפואי שהלשכה בקשה ממנה להמציא להם, והוא וגב’ טובול הפנו אותה למי שצריך שיטפל בעניינה ללא צורך במסמך מתורגם, שכן מקורו של המסמך בישראל. לדברי הנאשם, גם בשלב זה הקשר ביניהם היה רחוק מאוד. רק מאותו מועד והלאה הלך והתחזק הקשר עם ס’ ועם משפחתה.בהקשר זה הוא ציין כי סייע לס’ לקבל את דירת עמידר בה היא התגוררה, ומאוחר יותר סייע בידה גם בתיקון ליקויים בדירה. כן ציין, כי ניהל עם ס’ כ-250 שיחות טלפון בתקופה של שלוש-ארבע שנים, משנת 2012 עד שנת 2016.
180. גם בשנת 2015, כך טען, הוא כלל לא היה מעורב בבקשה לקבלת ארכה לשהייה בישראל עבור אמה של ס’. דבר שהותה של האם בישראל נודע לו רק בחלוף מספר חודשים מהגעתה של האם לישראל. לדבריו, ס’ התקשרה אליו ואמרה לו שהיא הגישה בקשה למתן ארכת שהייה לאמה וטרם קיבלה מענה. בתגובה, הוא הפנה אותה לדסק הרלוונטי – דסק דרום, אך לא טיפל בעניין בעצמו. בהמשך, ס’ התקשרה אליו לאחר ששלחה לו מכתב שקיבלה מהרשות, מכתב בו הודיעו לה על אישור הארכה שנתבקשה עבור האם. לדבריו, כל שעשה היה להסביר לס’ את האמור במכתב התשובה שקיבלה והתנאים שפורטו בו. מעבר לכך הוא לא עשה דבר בעניינה. הוא ציין כי אינו יודע לומר אם ס’ ידעה בשעה שהתקשרה אליו את התשובה העקרונית שניתנה לה על ידי משרד הפנים במסגרת אותו מכתב, אם לאו.
181. הנאשם ציין כי את השיחה פתח בשאלת “ימיסרש” כדרך שמקובל בין בני העדה האתיופית לפתוח כשמבשרים בשורה טובה. הוא ציין, כי לפי המנהג פותחים בשאלה “מה תבטיח לי” עבור הבשורה, ויש כאלו שממשיכים למתוח את בן השיח בטרם מסירת הבשורה. עם זאת, כשנשאל שוב ושוב האם באותו רגע כוונתו הייתה שהיא תקיים עמו יחסי מין, הוא נמנע מלהשיב בשלילה, ורק המשיך וטען כי מדובר בצורת ביטוי ובסלנג.

דיון והכרעה

182. הנה כי כן, אין מחלוקת כי הנאשם טיפל בעניין כניסת אמה של ס’ לישראל בשנת 2008. הוא אישר את בקשת האם לקבלת אשרת תייר לביקור בישראל. לא במחלוקת כי הנאשם אישר את הבקשה תוך מתן פטור מהפקדת ערובה בנימוק של העדר חשש להשתקעות. בכתב האישום נטען כי הדבר נעשה חרף אינדיקציות לחשש שכזה, ואולם אינדיקציות שכאלו לא הוצגו לבית המשפט. כאמור, הוכח כי אין ממש בטענה כי הכלל הוא קביעת ערבות. מעדויות העובדות ומהנוהל עצמו נלמד כאמור, כי הדבר היה מסור לשיקול דעתו של הפקיד המטפל, ולא פעם לא נקבעה ערבות בשל קושי כלכלי.
183. לצד זאת נטען, כי “בעד” פעולה שלטונית זו ניתן מתת מיני בדרך של קיום יחסי מין. דא עקא, שאין כל תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס קיום יחסי מין בין הנאשם וס’, לא בשנת 2008 ואף לא בשנתיים שלאחר מכן. כאמור, בעדותה בבית המשפט העידה ס’ כי קיימה יחסי מין עם הנאשם פעם אחת בלבד. היא לא יכולה הייתה לנקוב תאריך מדויק, אך היא כן אמרה כי היה זה זמן רב לאחר לידת בתה הבכורה שנולדה בשלהי שנת 2010. פשיטא, כי אין מקום לקבל טענה שהנאשם פעל עבור ס’ בשנת 2008 במחשבה שבעוד שלוש שנים הוא יקבל ממנה מתת בדרך של קיום יחסי מין. הטענה כי המתת ניתנה בחלוף שנים, אינה מתקבלת על הדעת, ולמעשה גם המאשימה לא ביקשה לטעון לכך.
184. אכן, בהודעתה במשטרה טענה ס’ בשלב מסוים כי קיימה עם הנאשם יחסי מין יותר מפעם אחת, אך דברים אלו נאמרו לאחר לחץ רב שהפעילו עליה החוקרים. בעדותה בבית המשפט, היא טענה כי היא זוכרת פעם אחת בלבד. עדותה הותירה רושם מהימן, לא ניכר היה שהיא ביקשה לשקר, וגם לא הוצג אינטרס כלשהו שהיא תשקר. גם קשה לקבל שהיא קיימה יחסי מין עם הנאשם יותר מפעם אחת ולא זכרה זאת, כאשר הפעם עליה כן סיפרה הייתה זכורה לה היטב, בין היתר בשל הבושה שיש לה מכך שהם הגיעו למצב זה.
185. כך או כך, גם אילו הייתי “תופס” את ס’ בדבריה במשטרה שהיא קיימה עם הנאשם יחסי מין מספר פעמים, לא ניתן לקבוע כי הנאשם וס’ קיימו יחסי מין בסמוך לפעולה השלטונית של הנאשם בשנת 2008 וכאמור אף לא בסמוך לכך.
186. בדומה, גם ביחס לשנת 2012 אז, נטען, כי הנאשם אישר את הארכת אשרת התייר של אמה של ס’ עד ליום 10.06.12, לא הוצבה תשתית ראייתית לטענה הכללית כי “בעד” פעולה זו ניתן מתת מיני. לא ניתן לקבוע מתי קיימו הנאשם וס’ יחסי מין בסמוך למועד הארכת האשרה של אמה של ס’ בראשית שנת 2012, ואפשר שהיה זה לאחר כניסתה של האם לישראל, במחצית שנת 2015, כניסה שהנאשם כלל לא היה מעורב באישורה.
187. הראייה המשמעותית היחידה היא השיחה של הנאשם וס’ ביום 22.02.16, בחלוף כחודש מהמועד בו אושרה אשרת תייר לאמה של ס’ לאחר התערבות של הנאשם, שהובילה, כך לפי הטענה, לקבלת ערעורה של האם על ההחלטה שניתנה תחילה לדחות את בקשתה.
188. באותה שיחה, שהחלה בפנייתה של ס’ לנאשם בבקשה שיסביר לה מה כתוב במכתב שנשלח אליה מרשות ההגירה ביחס לאמה, הסביר לה הנאשם שהאריכו לאמה את אשרת התייר למשך שנה מיום כניסתה. בשלב זה הנאשם איחל לה “מזל טוב” ושאל אותה “מה את משקרת לי?” כשהכוונה כאמור, כך היה מוסכם על הצדדים בהתאם לשפה האמהרית, הייתה ל”מה את מבטיחה לי?” תשובתה הייתה: “וואללה, מה שאנחנו רגילים, אם אתה רוצה מעבר לזה משהו אחר, תגיד לי אתה….” בהמשך, הנאשם שאל אותה “למה את מזמינה אותנו” והיא השיבה “מה שמשמח אותך”. לשאלת הנאשם “מתי?” השיבה ס’ “נחפש מקום”, ולשאלתה אם יש לו מקום השיב הנאשם “אנחנו נשכיר מקום לשעתיים שלוש”.
189. אכן, קריאת הדברים כשהם מנותקים מכל הקשר אחר מעלה תמונה של מערכת יחסים ברורה של “קח ותן” המתייחסת לבקשות אמה של ס’ מהרשות ולתפקידו של הנאשם ברשות.
190. דא עקא, שבין הנאשם וס’ היה קשר קודם. לא קשר רחוק כפי שנטען, אלא קשר קרוב, גם אם הוא לא כלל מפגשים פנים אל פנים ולא ניתן להגדירו כקשר רומנטי. רק במחצית השנה שקדמה לשיחה זו הם שוחחו בטלפון למעלה מ-230 שיחות (ת/58). במועד השיחה בחודש פברואר 2016, הם כבר קיימו יחסי מין, למצער פעם אחת. ס’ אמנם הייתה בקשר עם הנאשם בכל שלוש הפעמים שאמה הגיעה לישראל, עדכנה אותו בכך והייתה מעוניינת בעזרתו; בכך המאשימה צודקת. אך היא לא הייתה עמו בקשר רק בעניין זה, ואין כל אינדיקציה כי בסמוך לכל אחת מכניסותיה של האם לישראל, הנאשם וס’ קיימו יחסי מין.
191. יש צדק בטענה, כי קשה לקבל שס’ הסכימה לתת מתת בדמות קיום יחסי מין עם אדם שאין לה כל קשר אינטימי עמו, כפי שביקשה המאשימה לצייר, אך בשל כך שהוא הסביר לה מה כתוב במכתב שנתקבל אצלה מרשות ההגירה. לא מדובר במתת “בעד” החלטה שהוא עצמו קיבל, כי אם מתת “בעד” הסברת תוכן מכתב, שכל אחד אחר היה יכול להסביר לה את תוכנו, והיא פנתה אל הנאשם רק בשל היכרותה עמו וביודעה כי הוא עובד הרשות. במקרה זה, לא ניתן לשלול את טענת הנאשם, שנתמכה גם בעדותה של ס’, כי מדובר היה בשיחת שהתנהלה בצחוק וברוח טובה. הרצון לשוות לשיחה זו שיחה בין שני אנשים זרים של “תן וקח” סביב פעילות שלטונית, אינה עולה מתוך השיחה.
192. בנסיבות אלו הפרשנות של המילים “מה שאנחנו רגילים”, גם אם הייתה בה כוונה של ממש, אינה מתפרשת בהכרח למה שאנו רגילים לקיים כתמורה לפעילות שלטונית מצד הנאשם, כפי שביקש ב”כ המאשימה ללמד. ה”רגילים” יכול להתייחס לאירוע שהיה בביתה של ס’, או שמא לאירוע נוסף בו הם קיימו יחסי מין. הניסיון ללמוד רק מכאן על קיום יחסי מין בתמורה לפעילות שלטונית שנעשתה בשנים 2008 ו-2012, ומתוך כך ללמוד שזו הייתה גם תכלית השיחה בשנת 2016, הינו מרחיק לכת. בוודאי לא ניתן לקבוע, כי לזאת הייתה הכוונה. בפרט, שס’ עמדה פעם אחר פעם על הכחשתה שזו הייתה הכוונה.
193. הנה כי כן, מהחקירה במשטרה עולה בבירור כי ס’ לא חשבה לרגע כי היא אמורה הייתה לתת תמורה לנאשם, שכן זה לא עשה עבורה דבר. לכל אורך חקירתה, טענה ס’ כי הנאשם כלל לא עזר לה במסגרת תפקידו. אדרבה, היא ציינה כי היא רצתה שהנאשם יעזור לה, אך ידעה שאין ביכולתו לעשות זאת. עשרות פעמים היא שבה על כך שהנאשם לא עזר לה בדבר (למשל: עמ’ 60, שורה 1; עמ’ 65, שורה 10; עמ’ 70, שורה 1; עמ’ 72, שורה 34; עמ’ 77, שורה 38; עמ’ 78, שורה 4; עמ’ 79, שורה 8; עמ’ 80, שורה 9; עמ’ 81, שורה 8; עמ’ 87, שורה 14 ושורה 38; עמ’ 88, שורה 7; עמ’ 99, שורה 17; עמ’ 100, שורה 7). כל ניסיונות החוקרים להציג לה מצג כי הנאשם עזר לה, נדחו על ידה, וניכר בעליל שהיא אכן משוכנעת כי הוא לא סייע בידה.
194. רק בחלוף זמן רב, לאחר שהחוקר אורי נכנס לחדר החקירות, היא נשאלה שוב האם “היית בקשר מיני אתו בגלל שרצית שהוא יעזור לך עם אמא שלך שהיא תהיה פה בארץ” היא השיבה “נכון” (עמ’ 104), אך מיד לאחר מכן שוב ציינה כי הנאשם מעולם לא אמר לה, או נטע בה את התקווה, כי הוא יכול לפעול להישארותה של אמה בישראל דרך קבע. היא הוסיפה כי לא רק שהנאשם לא עזר לה, אלא “אפילו שאני מתקשרת הוא לא עוזר לי” (עמ’ 108). ניכר בבירור שאמירתה בחקירה במשטרה כי הנאשם עזר לה היה רק בלחץ החוקרים. בכל פעם שהושם בפיה שהנאשם עזר לה והיא אישרה, מיד לאחר מכן במענה לשאלה פתוחה שהוצגה לה היא תמהה “במה הוא עזר לי?”. גם בבית המשפט היא התעקשה על כך שהנאשם כלל לא עזר לה (עמ’ 96 לפרוטוקול, שורה 16). היא אפילו עמדה על כך שהיא אמרה לחוקרים שוב ושוב שהנאשם כלל לא עזר לה בענייניה ברשות, אך הם המשיכו לטעון בפניה כי הוא עזר לה “אולי בגלל שהם חשבו שאני לחוצה אני אגיד שכן עזר לי” (עמ’ 102 לפרוטוקול, שורה 3).
195. ניתן להיווכח שס’ לא הרגישה מחויבת לנאשם ולא סברה כי הוא פעל עבורה, כך שלטענה כי קיימה עמו יחסי מין במסגרת יחסי “תן וקח” אין כל בסיס, למצער מבחינתה של ס’. מכאן, כי מצדה של ס’ מדובר היה ביחסי מין שהתקיימו על רקע הקשר שהיה ביניהם במשך השנים, שהתדרדר לקיום יחסי מין באותו מפגש. כאמור, איני סבור כי ניתן לקבוע על סמך דבריה במשטרה כי התקיים מפגש מיני נוסף. ואולם, גם אם אצא מנקודת הנחה כי היה מפגש שכזה, בהעדר כל ראייה לכך כי הוא היה בסמוך לכניסת אמה של ס’ לישראל בשנת 2012, הרי שהעובדה שהם קיימו יחסי מין פעם נוספת ללא קשר לכניסת האם מלמדת כי אין מדובר במעשה שקשור לפעולותיו של הנאשם. פשיטא כי זו צריכה להיות המסקנה גם אם יש מקום לאמץ את גרסת ס’ במשטרה כי המגע המיני ארע אחת לחצי שנה או שנה (עמ’ 93), גרסה ששללה בבית המשפט, ולטענתה נאמרה בשל לחץ החוקרים.
196. ס’ ציינה בעדותה בבית המשפט, כי לקראת סיום החקירה השיבה בחיוב לכל שאלות החוקרים כדי לסיים את גביית ההודעה בהקדם האפשרי. אני נותן אמון מלא בדבריה אלו. הדבר ניכר מחקירתה במשטרה. העובדה כי גם בסיום החקירה השיבה בשלילה על חלק משאלות החוקרים אינה עומדת בסתירה לטענתה כי עיקר גרסתה שניתנה בסיום הודעתה ושעמדה בניגוד לגרסתה העקבית לאורך החקירה, ניתנה במטרה לרצות את החוקרים. בסיום חמש וחצי שעות חקירה סיכמה החוקרת את החקירה במילים הבאות:

אז ככה, לאור כל מה שדברנו היום, אני מבינה שליאור עזר לך במספר מקרים ואחרי זה הוא ביקש שתבטיחי לו משהו. את ידעת מראש שליאור מתכוון שתבטיחי לו שתשכבי אתו, ובאמת נפגשתם פעמיים שלוש, נכון? בתמורה לסיוע ממנו כי הוא עובד בכיר במשרד הפנים הוא ביקש שתשלמי לו… אז הוא ביקש שתשלמי לו על ידי כך שתקיימי אתו יחסי מין. מה התגובה שלך לזה?.

ס’ השיבה במילה אחת “כן”, ואז הסתיימה החקירה (עמ’ 150).

197. התשובה “כן” ביחס לפרטים המפורטים במשפט ארוך זה אינה יכולה לעמוד. עיון בחקירה מלמד בעליל כי התשובה “כן” שהשיבה ס’ בסוף החקירה המתייחסת לסיכום שנאמר מפי החוקרת, אינה עולה בקנה אחד עם מכלול דבריה בחקירה. בשום שלב של החקירה ס’ לא אמרה שהנאשם ביקש תמורה עבור פעולותיו עבור אמה. היא גם לא אמרה כי קיימה עם הנאשם יחסי מין בתמורה למעשיו. אף לא כי היא הרגישה כי היא חייבת לו דבר, שכן היא הדגישה שוב ושוב כי הוא לא פעל דבר למענה או למען אמה. התשובה “כן” בסוף החקירה הארוכה על כלל דברי החוקרת מלמדת כשלעצמה מה עבר על ס’ באותן שעות של חקירה, כשהיא מתחננת לשוב לביתה, לתינוקה הזקוק לחלב שלה ולילדיה שהיא צריכה להוציא מהגן וכשהיא סובלת מגודש. ניכר בעליל כי דבריה בבית המשפט כי השיבה “כן” על כל מה שנשאלה כדי שישחררו אותה, הם אמת לאמיתה.
198. כך השיבה ס’ בבית המשפט, שעה שהאמירה הארוכה של החוקרת פו’ למשפטים קצרים (עמ’ 112):

השופט:            גברתי אני חותך את השאלה לקטעים וגברתי תשיב לי אם זה נכון או לא נכון… “לאור כל מה שדיברנו היום אני מבינה שליאור עזר לך”, זה נכון?

ס’:                    אבל אני אמרתי שלא עזר לי, עזר ל רק לקרוא את הדברים.

השופט:            הבנתי. במספר מקרים הוא עזר לך.

ס’:                    במה הוא עזר לי?

השופט:            “ואחרי זה הוא ביקש שתבטיחי לו משהו ואת ידעת מראש שליאור מתכוון שתבטיחי לו שתשכבי איתו”, זה נכון?

ס’:                    אני לא יודעת.

השופט:            “ובאמת נפגשתם פעמיים-שלוש”, זה נכון?

ס’:                    אני לא זוכרת אם אמרתי לה שלוש פעמים או פעמיים או פעם אחת.

השופט:            “וזה היה בתמורה לסיוע ממנו כי הוא עובד בכיר במשרד הפנים הוא ביקש שתשלמי לו”, זה נכון?

ס’:                    שהוא ביקש שאני אשלם לו?

השופט:            כן. זה בתמורה לסיוע ממנו כי הוא עובד בכיר במשרד הפנים, הוא ביקש שתשלמי לו, זה נכון?

ס’:                    הוא לא ביקש שאני אשלם לו, הוא לא ביקש.

השופט:            אחרי זה היא שואלת אותך עוד פעם, “הוא ביקש שתשלמי לו על ידי כך שתקיימי איתו יחסי מין”, זה נכון?

ס’:                    אבל הוא לא ביקש.

השופט:            אז למה השבת לה כן כשהיא שאלה אותך את זה?

ס’:                    כי אני רציתי שישחררו אותי מהר, אני אמרתי הכל כן, מה שקרה ומה שלא קרה אני אמרתי כן כן, שישחררו אותי לבית.

199. עדותה הראשית בבית המשפט לימדה כי מבחינתה של ס’ קיום יחסי המין היה תוצאה של הקשר בינה לבין הנאשם שהתחזק במהלך השנים. גם בחקירתה הנגדית הדגישה כי הקשר ביניהם התפתח בהדרגה לאורך השנים, עד שהם קיימו יחסי מין מתוך רצון הדדי (עמ’ 108 לפרוטוקול). כשסיפרה את האירועים באופן רציף וספונטני בעדותה הראשית, סיפרה על פעם אחת בלבד בה קיימה יחסי מין עם הנאשם. היא לא ידעה לנקוב במועד המדויק בו היא והנאשם קיימו יחסי מין, ואולם לטענתה, הדבר ארע שעה שהיא כבר גרה בדירת עמידר, היה זה לאחר שבתה הגדולה כבר נולדה, לאמור אחר סוף שנת 2010, והיא גם ידעה לציין כי הדבר היה לאחר הפעם השנייה שאמה הגיע לארץ, לאמור בשנת 2011.
200. יתרה מזאת. מהודעתה של ס’ במשטרה ניכר בעליל כי תשובות שונות מגרסתה העקבית ניתנו רק בשל הקושי האמור ובמענה לשאלות מדריכות וסגורות. למעשה, גם כאשר היא ענתה לחוקר אורי כפי שהוא רצה שתענה לו, הרי שמיד לאחר מכן, כאשר השאלות חדלו להיות ממוקדות וסגורות, היא שבה לגרסתה הראשונית, וציינה כי היא הייתה מעוניינת בקיום יחסי המין, היא אהבה את הנאשם, והבעייתיות שראתה בקשר זה נבעה אך מהיות הנאשם נשוי.
201. משכך, יש להעדיף את גרסתה העיקרית, לפיה לא היה כל קשר בין קיום יחסי המין עם הנאשם לתפקידו ברשות, וכי המעשים כלל לא היו קשורים לתפקידו של הנאשם, שכלל לא פעל עבורה, לשיטתה.
202. לא ניתן אפוא לקבוע כי קיום יחסי המין היה לאחר התערבות הנאשם בעניין האשרה של האם, ולא ניתן לקבוע כי קיום יחסי המין היו “בעד” פעולתו השלטונית של הנאשם. טענה, כי יש לראות ביחסי המין כמתת בבחינת “שלח לחמך”, בשים לב למעמדו של הנאשם ויכולתו לפעול במסגרת תפקידו עבור ס’, עובדה שהייתה ידועה לס’, אינה יכולה לעמוד במקרה זה, בו ברור לפי עדות ס’ עצמה כי קיום יחסי המין הוא תוצאה של הקשר הארוך ביניהם.
203. אכן, הנאשם שלל קיום קשר מיני עם ס’. כך בחקירתו במשטרה, וכך בתשובתו לכתב האישום בבית המשפט. הוא הודה בכך רק בשלב מאוחר יותר במשפטו, לאחר עדותה של ס’. המאשימה מבקשת לחזק את ראיותיה בהכחשה שקרית זו של הנאשם. דא עקא, שאין בה מה לחזק, שעה שכאמור, לא הוכח קיום יחסי מין בסמוך לפעילות שלטונית של הנאשם. מה גם שאני סבור כי לא ניתן לשלול את הסברו, שהוא לא רצה לחשוף יחסים אינטימיים אלו. גם ס’ עצמה הכחישה את דבר קיום יחסי המין בחקירתה במשטרה עד אשר הושמעה לה השיחה בינה לבין הנאשם אודות מה שהם “רגילים לעשות”, והמאשימה לא מבקשת לראות בכך אינדיקציה לחוסר מהימנותה. המאשימה נתנה לכך הסברים שונים, כרצון להגן על הנאשם או להימנע מחשיפת חלקה במתת המיני. ברם נדמה כי ההסבר העיקרי לכך, הוא הבושה והמבוכה שחשה מעצם קיום יחסי המין עם הנאשם בהיותו נשוי, כפי שניכר היה גם בעדותה בבית המשפט, ומהחשש לזליגת המידע בקרב מכריה. הסבר זה נכון גם ביחס להכחשתו של הנאשם. לא מדובר בכבישת הסבר לקיום יחסי המין, אלא בהסתרת יחסי המין באופן גורף, כשאין סיבה של ממש שלא לקבל את טענת הנאשם בעניין זה. בוודאי שאין לראות בהכחשה זו כמחזקת מסקנות שלא ניתן להסיק ממילא, בדבר קיום עבירת שוחד.
204. בשולי העניין אתייחס לטענות המאשימה אודות הפעולות שנקט הנאשם בעניין אמה של ס’, כשנטען כי הסטייה מהשורה בפעולותיו והעובדה כי הוא פעל בניגוד לנהלים, יש בהן כדי לחזק את הטענה בדבר השוחד.
205. כאמור, המאשימה טענה כי גם קבלת ההחלטה על ידי הנאשם בבקשתה של אמה של ס’ בשנת 2008 הייתה עבור מתת של שוחד מיני. בהקשר זה, המאשימה הצביעה על כך שבחודש מאי 2008, מועד הגשת בקשת הכניסה הראשונה של אמה של ס’, הנאשם אישר את ביקורה של האם חרף חששה של גב’ יהודית חיימי עובדת הלשכה מפני השתקעות של אמה של ס’ בישראל, וזאת אף מבלי ששוחח עמה. המאשימה הצביעה על כך שאין כל תיעוד במערכת אביב לשיחה שהוא ניהל בטלפון עם ס’. לצד זאת נטען כי מהתיעוד במערכת אביב עולה כי רק ביום 7.05.08 הוא שוחח עם ס’ כשאת האישור נתן כבר ביום 5.05.08. ואולם, האמור דווקא מהווה ראיה לשלילת התזה של המאשימה. בשלב זה, שנת 2008, לא היה קשר כלשהו בין הנאשם וס’. כאמור, אין כל ראייה לכך שהוא קיים עמה יחסי מין באותה שנה ואף לא בסמוך לה. הסברו כי ייתכן שגב’ מרים טובול ערכה את הרישום בחלוף יומיים מהבדיקה שהוא ערך והאישור שניתן בעקבות בדיקה זו, אך מתבקש בנסיבות העניין. גב’ טובול ציינה ביום 7.05.08 כי התייעצה עם הנאשם בדסק האתיופי ששוחח עם ס’, ואין כל סתירה לכך שהשיחה של הנאשם עם ס’ הייתה יומיים קודם לכן.
206. דבקותה של המאשימה בקונספציה לפיה הנאשם פעל תחת שיטת פעולה מתוכננת להפיל נשים מסכנות ברשתו, ניכרת למשל בכך שהיא מבקשת לייחס לו את ההתעסקות בעניינה של ס’ בשנת 2008 כחלק מתכנית פעולה זו. יש לזכור, בשנת 2008 אין כל ראייה כי הנאשם קיים יחסי מין עם ס’ או שהיה בקשר איתה. נכון, הבקשה הוגשה בדסק דרום, וגב’ טובול התייעצה עם הנאשם שלא היה בדסק דרום, ברם כאמור, העובדים העידו שבכלל הדסקים נהגו העובדים להתייעץ עם הנאשם בשל מומחיותו. כך העיד עמוס, ששימש כמנהל, וגם רונית אישרה, כי היו לא מעט פעמים שעמוס ביקש מהנאשם לטפל בבקשות שהוגשו בדסק דרום ולא בדסק צפון שהיה תחת טיפולו של הנאשם. בנסיבות אלו, כאשר ברור כי במקרה זה של ס’ בשנת 2008 לא הייתה כל התערבות בגין קשר קודם ולא ניתנה כל מתת, יש בכך כדי לחזק הסבר זה.
207. התזה לפיה הוא בחר בס’ כ”קרבן” למזימתו, התערב בעניינה מיוזמתו, וכל זאת, במטרה שהיא תן לו טובת הנאה בדמות קיום יחסי מין בעוד מספר שנים, היא כה מרחיקת לכת, שהיא מלמדת על הדרך בה נבחנו הדברים.
208. המאשימה הצביעה גם על מתן אישור לאשרת תייר לאמה של ס’ ללא קביעת ערבות. ואולם, כאמור רונית העידה על שיקול הדעת הרב והמשמעותי שמסור למקבלי ההחלטות בלשכה ובמטה בעניינים אלו, ולא ראתה דבר חריג באישור הבקשה ללא ערבות. לדבריה, ישנה התחשבות במצבו האישי של המזמין ובכך שלא כל מזמין הוא בעל יכולת להפקיד ערבות בנקאית.
209. גם הטענה כי במערכת אביב נרשמה כל העברת תיק בתוך הרשות, כמו גם כל הנמקה ופירוט רלוונטי, נשללה על ידי רונית. דברים דומים נשמעו גם מפיה של הדס ומזל, שתיהן עובדות בכירות ברשות. ניסיונות המאשימה ללמד כי כלל הפעולות שנעשו בעניינם של מגישי הבקשות השונות ברשות מתועדות במערכת אביב – כולל כל פנייה להתייעצות של מי מעובדי הלשכות עם עובדי הדסק, כולל התייעצות עם הנאשם, וכולל כלל המסמכים והתעודות הרלוונטיות – ועל כן כל פנייה שאינה מתועדת מלמדת על התערבות שלא כדין של הנאשם, לא זו בלבד שאינה מדויקת, אלא שמהעדויות של רוב העובדים עלה כי הדברים רחוקים מאוד מלתאר את המציאות. רק עדותה של עו”ד טולדנו הייתה שונה בעניין זה, אך כאמור, עו”ד טולדנו בעדותה ביקשה להציג מצג כאילו ההתנהלות הקבועה בנהלים היא זו המתרחשת בפועל. למעשה, גם לא הוצג תיק אחד במערכת אביב שניתן ללמוד ממנו על חריגות התיקים שצוינו במסגרת כתב האישום כתיקים שזכו לטיפול מיוחד וחריג של הנאשם.
210. ייתכן ותעודות ומסמכים רלוונטיים מצויים בתיקים הפיסיים, אותם כאמור, עו”ד טולדנו לא מצאה, והסבר להיעלמותם לא ניתן. המאשימה לא ראתה כל צורך להסביר תופעה זו. הדבר כלל לא נחקר על ידי המשטרה. בנסיבות אלו, לא רק שלא היה מקום להפנות אצבע מאשימה כלפי הנאשם על כך שהוא מפנה כל פעם אל תיקי הנייר שם מצויים החומרים הרלוונטיים התומכים בעמדתו, אלא שהעובדה כי התיקים אינם מצויים מסיבה עלומה, בפרט נוכח עדויות העובדים, מקימים חזקה כי בתיקים אכן היו החומרים התומכים בעמדת הנאשם.
211. בדומה, גם הטענה כי הסמכות לקבלת החלטות היא של הלשכות בלבד ולא של אנשי המטה נשללה על ידי העובדים והעובדות שהעידו. כך העידה אשרת, שגם המטה הוא בעל הסמכות לקבל החלטות, ונחרץ יותר היה עמוס, מי ששימש כאמור מנהל אגף מרשם ומעמד ברשות. לדבריו, כל פקיד במטה הוא בעל סמכות לקבל החלטות ואין צורך בקבלת החלטה של פקיד לשכה דווקא. אדרבה, לשיטתו, אם תיק הועבר למטה, הסבירות היא שהמטה יקבל את ההחלטה. כך, שגם מבלי להיכנס למחלוקת שהתגלעה בין עו”ד טולדנו לעמוס בשאלה האם החלטה המצויה באחריות הלשכה מסורה ממילא לסמכות המטה שהלשכה כפופה לו, שכן “בכלל מאתיים – מנה”, ברי היה מעדותו של עמוס כי בפועל החלטות היו מתקבלות תדיר על ידי עובדי המטות. גם עו”ד טולדנו אישרה כי רישומי מערכת אביב מלמדים כי כלל העובדים פעלו בדרך זו.
212. בניגוד לעמדת המאשימה, איני סבור אפוא, כי ניתן לקבוע ברמה הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים, כי ההיבט המרכזי ביחסים שבין הנאשם וס’ הינו ההיבט האינטרסנטי שמטרתו הייתה להעניק לנאשם טובת הנאה מינית בעד פעולותיו כעובד הרשות. ס’ כלל לא חשבה כי הנאשם עשה עבורה משהו. כך שגם לא ניתן לומר כי הנאשם סבר כי ס’ תחשוב שהיא צריכה להסכים לקיים עמו יחסי מין בתמורה. ס’ התייעצה עם הנאשם רבות, לא רק בעניינים הנוגעים לתפקידו ברשות. היא שיתפה אותו בסכסוך שלה עם שכנתה. הוא סייע לה בענייניה לקבלת דיור ציבורי ומול “עמידר”. היא ראתה בו חבר “שאפשר להתקדם איתו” (עמ’ 107 לפרוטוקול, שורה 19 ואילך), ונרקם ביניהם קשר רגשי הדדי. קיום יחסי המין הוא תוצאה של קשר ארוך ביניהם ואירע ללא תלות במעשיו של הנאשם עבורה או עבור אמה.

אני מזכה אפוא, את הנאשם מעבירות השוחד שיוחסו לו באישום הראשון.

האישום השני [כתב האישום ותשובת הנאשם לעיל בפסקאות 42-31]

213. אישום זה מתייחס לפעולות שביצע הנאשם בקשר לבני משפחתה של י’, כשנטען ש”בעד” פעולות אלו שוחחה י’ עם הנאשם שיחות ארוטיות, והיא אף נתבקשה לקיים יחסי מין עם הנאשם “בעד” פעולות שלטוניות שהוא ביצע עבורה, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

הראיות

הודעתה של י’ במשטרה (ת/2)

214. י’ נחקרה במשטרה ביום 20.03.16. בתחילת החקירה סיפרה י’ בבכי לחוקר על חייה בצל האיומים והפחד מבעלה, שהכה אותה, קלל אותה ואף חנק אותה. היא סיפרה, כי בעלה נמצא בבית הכלא, ומצבה מורכב נוכח הליך הגירושין והפרידה מבעלה, דבר אשר עשוי להוביל לגירושה מהארץ. עוד סיפרה כי פנתה למשרד הפנים, שם, אישה נחמדה הפנתה אותה להתקשר לנאשם. את הנאשם הכירה כמי שערך בעבר תחקיר על יהדותה של משפחתה וזכאותה להיכנס לארץ. היא סיפרה על תקוותה, שמאחר והיא יהודייה, ויש בידיה מסמכים שנחתמו בידי הנאשם, היא תוכל להישאר בארץ גם לאחר הגירושין.
215. לאחר מכן סיפרה, כי היה זה דווקא הנאשם שהתקשר אליה וסיפר לה כי אותה אישה שפגשה במשרד הפנים הפנתה אותו אליה. לאחר מספר שאלות אודות משפחתה, ובעודו משוחח עמה, התקשר הנאשם לשרה, על מנת לשוחח אתה בעניינה. י’ סיפרה כי הנאשם אמר לה כי הוא יחזור אליה בעוד מספר דקות, וניתק את השיחה. בהמשך היא שוחחה שוב עם הנאשם ושיתפה אותו ביחסיה עם בעלה. זה אמר לה, כי עליה ללכת למשטרה ולעובדת סוציאלית ולדווח על מעשי בעלה כלפיה. עוד ציינה כי לא נפגשה מעולם עם הנאשם בישראל, כי אם רק באתיופיה, לפני שנים רבות טרם עלייתה לישראל, וכי הקשר ביניהם בישראל היה אך ורק טלפוני. היא שללה כי הנאשם הציע לה אי פעם להיפגש עמו.
216. בשלב זה סיפר לה החוקר כי הנאשם עצור וכי הם יודעים על היחסים שלה עם הנאשם (עמ’ 26), אך י’ השיבה כי אין לה כל קשר עם הנאשם וכי היא אך מדברת אתו על בעיותיה. היא ציינה כי כשפנתה לנאשם, הוא אמר לה כי אין ביכולתו לעזור לה.
217. י’ נשאלה אם היא אוהבת את הנאשם ואם הוא אוהב אותה והאם הם דיברו על יחסיהם אלו בעבר, והיא השיבה בשלילה (עמ’ 36). היא אף תמהה על הטענה כי הייתה בקשר עם הנאשם שעה שיש לו אישה וילדים. בשלב זה הכחישה י’ את ההתבטאויות המיניות שהוצגו בפניה ככאלו שנאמרו ביניהם. גם לאחר שהחוקר ציין בפניה כי המטרה היא לעזור לה והחשד הוא כנגד הנאשם אשר קיבל מתת כספי או מיני עבור הנפקת אשרות כניסה לישראל, המשיכה י’ להכחיש כל שיחה או קשר מיני עם הנאשם. היא אך אישרה כי מדי פעם היא הייתה מתקשרת אל הנאשם, וכי היא רואה אותו כאח (עמ’ 46).
218. בשלב זה נכנס לחדר החקירה החוקר אורי. הוא ביקש תשובה ברורה לשאלה אם הם קיימו יחסי מין, וי’ השיבה בשלילה. או אז הוא הודיע לה כי הם “לא משחקים, אנחנו יודעים”, והשמיע לה שיחה מוקלטת שלה עם הנאשם, בה הוא סיפר לה על בחורה מנצרת שהייתה מעוניינת לקיים עמו יחסי מין (שיחה מס’ 1084 – ת/157). בתגובה ציינה י’: “אז כל השיחות שלנו שאנחנו מדברים ככה יש לכם, אתם יודעים”. אז גם ציינה, כי כשהוא ביקש ממנה להיפגש אתו היא השיבה בחיוב מאחר והיא התביישה לסרב. אך בכוונה תחילה נמנעה מלהיפגש אתו, ושיקרה לו כי היא עסוקה (57). היא סיפרה גם כי הנאשם אמר לה שהוא אוהב אותה, וכששאל אותה אם היא אוהבת אותו היא ענתה בחיוב, על אף שהם מעולם לא נפגשו. כך גם, כשהוא שוחח עמה שיחות בעלות אופי מיני היא ענתה לו בשפה דומה, כל זאת בכדי לשמח אותו.
219. בשלב זה של החקירה הבהירה י’ לחוקרים כי לדעתה לא היה בכוחו של הנאשם לעזור לה, והוא אף אמר לה במפורש, כי הוא פקיד שאין בידו כוח וסמכות לקבל החלטות. החוקר הטיח בה כי היא יזמה את השיחות בעלות האופי המיני מתוך כוונה שהנאשם יעזור לה, ואף הזהיר אותה כי אם היא לא תדבר בחופשיות, הדבר “יעשה לה הרבה בעיות” (עמ’ 67). ואולם, היא לא אישרה זאת, ואך סיפרה כי אמרה לנאשם שהוא כמו אח שלה, ולאחר שזה אמר לה כי הוא אוהב אותה, התחילה גם היא לאהוב אותו.
220. כששבה על טענה זו, לפיה הנאשם אמר לה כי הוא אינו יכול לעזור לה אלא בדרך ששרה ציינה, אמר לה החוקר “את בבעיה גברת… את מאוד בבעיה אני אומר לך.. שלא תיכנסי לבעיות עדיף להגיד דברים לא בכוח” (עמ’ 73). כשאמר לה החוקר שהיא משקרת, היא השיבה לו כי היא אינה יודעת דבר וביקשה שיעזור לה: “תגיד לי מה להגיד” (עמ’ 79).
221. בשלב זה של החקירה החלה י’ לבכות. החוקר שאל אותה פעם נוספת מה רצתה להשיג בכל שיחותיה עם הנאשם, והיא השיבה כי “תפס אותה אהבה”. היא סיפרה כי כשהיא מדברת עם הנאשם כל הגוף שלה רועד, וכי כשהנאשם סיפר לה כמה הוא אוהב אותה ומה הוא יעשה לה, היא התאהבה בו חזרה. הוא אהב אותה, והיא אהבה אותו (עמ’ 91). החוקר סירב לקבל גרסה זו ואמר לה “לא, זה לא אהבה” (עמ’ 98), והיא בתגובה אמרה לו “אז מה אני אגיד לך, איך אני אסביר לך, תגיד לי”. היא הוסיפה “הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואמרתי גם בחזרה שאני אוהבת אותו, זהו. אם זה הטעות שלי תסלח לי, תסלח לי אח שלי”. הילוך דברים זה בין הצדדים נמשך במשך כשלוש וחצי שעות, ולאחר מכן אמר לה החוקר “בסדר, כל זה מגיע לבית משפט”. י’ השיבה “אלוהים ישמור, זה אומר שנכנסתי עכשיו גם (מילה לא ברורה) אה?”, והחוקר השיב לה: “בגלל זה אמרתי לך די. אם תגידי לי בחופשיות זה עדיף”. אך היא המשיכה וטענה “אני לא מכירה את הכוח של ליאור” (עמ’ 135).
222. בשלב זה, לאחר שהחוקר הקריא לה עדויות של נשים שונות, שסיפרו כי נפגשו עם הנאשם כדי לסייע לקרובי משפחה שלהם, הוא יצא מהחדר. אז פנתה אליה המתורגמנית, שנשארה עמה בחדר, בשאלה מדוע שוחחה בצורה כזו (שיחות בעלות אופי מיני) עם הנאשם. גם אז, שבה י’ ואמרה כי היא אוהבת אותו. בד בבד היא הביעה חרטה וצער על השיחות, בשל העובדה כי היא אישה נשואה וכך גם הנאשם. גם בשלב זה היא המשיכה לשלול את הטענה כי חשבה שאם תקיים יחסי מין עם הנאשם הוא יעזור לקרובי משפחתה או שידאג לה לקבלת תעודת זהות. היא ציינה כי התאהבה בו (עמ’ 169). בהמשך שב החוקר והטיח בה כי “כל השיחות סקס עם ליאור אם הייתם נפגשים הייתם עושים וחשבת את זה בגלל שלליאור יש הרבה כוח במשרד הפנים, ובעתיד, בהמשך הוא היה יכול לעזור לך… אולי הוא יביא לך תעודת זהות”. ואולם, היא נותרה איתנה בעמדתה כי “בכלל לא, בכלל לא, אלוקים יודע שאני לא חשבתי ככה ואני לא… בשביל לא לבייש אותו אמרתי לו בסדר, אלוקים הוא עדי שאני לא חשבתי על זה” (עמ’ 193).

עדותה של י’ בבית המשפט

223. בעדותה בבית המשפט סיפרה י’ כי עלתה לישראל בשנת 2015 יחד עם בעלה א’, לו נישאה בשנת 2014, בעוד שכל משפחתה נשארה באתיופיה. היא סיפרה, כי כשבוע לאחר שהגיעו לארץ, החל בעלה לשנות את התנהגותו כלפיה. היא סיפרה בבכי, כיצד הוא כעס עליה ואף היכה אותה, תוך שהוא מאיים עליה כי אם לא תתנהג יפה ידאג שישלחו אותה חזרה לאתיופיה. הוא סירב ליתן לה להיפגש עם כל אדם אחר, גם לא מבני משפחתה, והתנהג בקנאות איומה.
224. היא הוסיפה וסיפרה, כי כשהגיעה בפעם הראשונה לרשות, ניתנה לה אשרה לתקופה של ששה חודשים. כשחלפה תקופה זו, סמוך לחודש אוקטובר 2015, היא חזרה למשרדי הרשות בתל אביב, שם קיבלה את הטופס להארכת האשרה לשנה מאחת העובדות, בשם שרה. בעת שהיא מילאה את הטופס, שרה שאלה אותה לדתה והיא השיבה כי היא יהודייה. בעלה, שהיה אתה, הסביר לשרה כי אמה של י’ יהודייה ושיש לה שורשים יהודיים. בעקבות שיחה זו, נסובה השיחה על האפשרות לגיורה של י’. מאחר והמידע היה נחוץ למילוי הטופס, הציעה שרה כי תתייעץ עם הנאשם כיצד לפעול במצב זה, אך הנאשם לא ענה לטלפון. לכן, סיפרה, שרה נתנה לה את מספר הטלפון של הנאשם במשרדו, על מנת שזו תיצור אתו קשר ותבקשו לבדוק אם אכן היא יהודייה.
225. י’ סיפרה כי למרות ניסיונות מרובים, לא הצליחה לתפוס את הנאשם במשרדו. אדם מבוגר שהיה אותה עת במשרדי הלשכה ושזהותו אינו ידועה לה, שמע את ניסיונותיה להשיג את הנאשם ואת כעסה על כך שאין מענה ונתן לה את מספר הטלפון האישי של הנאשם. באמצעות מספר זה של הטלפון הנייד של הנאשם, היא הצליחה להגיע אליו, וביקשה ממנו שיבדוק בתיק שלה את מעמדה והאם היא רשומה כיהודייה.
226. עוד סיפרה, כי כבר כאשר שרה הפנתה אותה אל הנאשם, היא ידעה במי מדובר, שכן היא זכרה שבסמוך לשנת 2001 הנאשם היה זה שהחתים אותה ואת כל משפחתה באתיופיה. לכן, הייתה בטוחה שהנאשם יכיר אותה ויוכל לזהותה כיהודייה (עמ’ 124 ואילך לפרוטוקול מיום 22.04.21). היא אף זכרה לספר, שבילדותה היא ואחיה סבלו מרעב באתיופיה, והנאשם נתן להם לחם לאכול. ואולם, בשיחת הטלפון הראשונה עם הנאשם, הוא אמר לה כי הוא אינו זוכר אותה, וכי מאחר והיא נכנסה לישראל בשל נישואיה ולא כעולה חדשה, היא אינה זכאית לזכויות עולים. היא אישרה כי סיפרה לנאשם שיש לה בעיות עם בעלה שמאיים עליה ושהוא אף הזהיר אותה כי אם תזמין משטרה ירצח אותה ויתאבד. בעניין זה ציינה כי מדובר היה בתקופה חשוכה עבורה, בה הייתה בודדה, וסבלה קושי רב, תקופה שהיא אינה רוצה לזכור. הנאשם המליץ לה לפנות למשטרה ולעובדת סוציאלית, אך מאחר והיא פחדה מבעלה, לא עשתה כעצתו. בהמשך, הגיעו בני משפחתה לבקרה ולאחר שראו את מצבה, הזמינו משטרה. מאז ועד היום היא גרה עם בני משפחתה. י’ ציינה כי באותה שיחה, הנאשם חיזק אותה וניסה לעודד אותה, וכך נוצר ביניהם קשר. היא הייתה מתקשרת אל הנאשם, מתנה לפניו את צרותיה, והוא מצדו היה מחזק אותה. לדבריה, הם שוחחו בכל יום או יומיים, והיא חשה שהנאשם הוא כמו אח שלה, והייתה מספרת לו הכול (עמ’ 131 לפרוטוקול מיום 22.04.21).
227. בשלב מסוים, סיפרה, הנאשם שאל אותה על מערכת היחסים המינית שלה עם בעלה, ואם הוא מאיים עליה ומציק לה גם במיטה. לדבריה, היא לא חשדה בדבר וסברה שמדובר בהתעניינות הקשורה לשיחותיה עם הנאשם אודות התנהגותו של בעלה כלפיה. לצד זאת ציינה, כי היא התביישה מאוד מעצם השאלה בנושא זה, אך לא רצתה לבייש את הנאשם, ולכן ענתה לו. היא הוסיפה, כי לא עצרה את הנאשם מלשוחח עמה על כך, שכן כאמור, היא חשה כלפיו כאח, וכמי שמסייע לה להשתחרר ממצבה הקשה ולצחוק מעט. עוד הוסיפה כי מאחר והנאשם אדם דתי ובעל משפחה, והיא הכירה אותו כאדם טוב, היא לא סברה כי ישנה בעיה בשאלותיו אודות מערכת היחסים המינית שלה עם בעלה. גם כשהנאשם הצחיק אותה וסיפר לה בדיחות גסות, היא חשה מאוד שלא בנוח, אך היא לא מנעה ממנו מלעשות זאת, מאחר שלא רצתה לביישו. בדומה ציינה כי כאשר הנאשם אמר לה שהוא אוהב אותה, היא התביישה ונבהלה מאוד, ואמרה לו כי מבחינתה הוא כמו אח שלה.
228. בעדותה היא התייחס לאחת השיחות (שיחה מס’ 2244 – ת/121), בה היא סיפרה לנאשם כי היא מכבסת את הכביסה של הדוד שלה, והנאשם אמר לה “את מכבסת לו, ומה איתי?”, כשכוונתו הייתה מינית, והיא ענתה לו “את איבר המין שלך”. היא ציינה כי דיברה אתו בסגנון כזה אף שחשה בושה גדולה, מאחר שהנאשם תמיד עזר לה. כשעימת אותה ב”כ הנאשם, במסגרת החקירה הנגדית, עם שיחות מהן עולה כי היא הייתה זו שיזמה את הזליגה מקשר חברי לקשר מיני, ואמרה לנאשם שהפנטזיה שלה היא שהם ייפגשו והיא אינה יודעת מה יקרה באותו מפגש, השיבה י’, כי אמרה זאת בגלל שהתביישה מהנאשם (עמ’ 63 לפרוטוקול מיום 26.04.22). היא אישרה, כי באחת השיחות קראה לנאשם בכינוי “חיים שלי”, אך הסבירה כי באותה תקופה היא עדיין הייתה “חדשה” בישראל וחשבה כי כולם פונים בביטוי זה, ומדובר בכינוי מקובל לגברים ולנשים (עמ’ 61 לפרוטוקול מיום 26.04.22).
229. בהתייחס לסיוע שנתן לה הנאשם במסגרת תפקידו, ציינה י’ כי הנאשם אמר לה שטרם ניתן לאשר את בקשתה ולתת לה מעמד, שכן טרם ניתנה החלטת ממשלה בעניין. בנוסף, כשסיפרה לנאשם שבעלה מאיים עליה שילך למשרד הפנים וידאג שיוציאו אותה מהארץ, אמר לה הנאשם שהוא ידבר על כך עם שרה. הוא הוסיף והרגיע אותה, שממילא מדובר בהליך שלוקח זמן רב. הוא גם שאל אותה אם היא מעוניינת שיעביר לידיעתה של שרה את העובדה כי בעלה מאיים עליה, והיא השיבה בחיוב. בהמשך סיפרה, כי התייעצה עם הנאשם בטרם פגישתה עם עובדת סוציאלית, על מנת שתדע מה לספר לה, והנאשם ייעץ לה לספר לעובדת הסוציאלית שאמה שלה יהודייה, או לחילופין כי אמה מ”זרע ישראל”. הוא גם יעץ לה, שלא תספר שבעלה מאיים להחזיר אותה לאתיופיה.
230. לצד זאת, בהתייחס לשיחה עם הנאשם, בה הוא אמר לה כי היא נעלמה בזמן האחרון, והחוב מתחיל לגדול (שיחה מס’ 1900 – ת/131), היא הסבירה כי מדובר היה בדברים שנאמרו בצחוק, ולא היה מדובר בחוב אמיתי. היא הטעימה כי בתרבות שלהם, כשלא רואים מישהו הרבה זמן אומרים “אתה תצטרך לשלם לי, איפה היית” (עמ’ 162 לפרוטוקול מיום 22.04.21).

גרסת הנאשם בבית המשפט

231. בהתייחס לאישום זה ציין הנאשם כי לראשונה התוודע לי’ דרך הרב ולדמן. הרב ולדמן התקשר אליו וסיפר לו על בחורה שנכנסה לישראל מאתיופיה כמי שנשואה לבן זוג ישראלי, כשלמעשה היא אינה הבת זוג של אותו אדם, אלא מאהבת של נציג הסוכנות באתיופיה. הוא אמר לרב ולדמן שהוא יבדוק את העניין.
232. הוא המשיך וסיפר, כי בחודש אוקטובר 2015 פנתה אליו שרה וציינה בפניו כי הגיעה אליה מישהי שנמצאת בהליך איחוד משפחות וביקשה לקבל אשרה מסוג א/5. אותה אישה, כך סיפרה לו שרה, טוענת כי היא זכאית עלייה מכוח חוק השבות. הוא שאל לשמה של אותה פונה, ושרה השיבה לו כי מדובר בי’. הוא צחק וסיפר לשרה כיצד התוודע לראשונה לי’. הוא אמר לשרה כי י’ אינה זכאית לפי חוק השבות. בהמשך הוא ערך בדיקה ושלח לשרה סירוב של הבקשה.
233. הנאשם הוסיף וסיפר, כי בתחילת שנת 2016 י’ התקשרה אליו, ופנתה אליו בתואר כבוד. הוא אמר לה שאין צורך לפנות אליו כך כי אם בשמו הפרטי. היא סיפרה לו כי כשהייתה בלשכה, קיבלה מאחד הנוכחים במקום את מספר הטלפון הנייד שלו וכי ניסתה להשיג אותו במשך כשלושה חודשים. היא סיפרה לו על פנייתה, והוא השיב לה כי הוא כבר העביר את התשובה בעניינה לשרה וכי היא אינה זכאית למעמד לפי חוק השבות. בהמשך לכך, סיפרה לו י’ על מצוקותיה, בכלל זה שהיא נתונה לאלימות מצד בעלה. בתגובה, הוא הפנה אותה לעובדים סוציאליים, למשרד הרווחה ולמשטרה.
234. בשלב זה הוא התקשר לשרה וסיפר לה על כך על מנת שתדע שי’ חווה מצוקה אמיתית, והוא ושרה דנו “בצורה אנושית” מה אפשר לעשות בעניינה של י’. זאת, נוכח החלטת 2015 שהרחיבה את הקריטריונים להעלאת בני הפלשמורה לישראל, וייתכן שי’ יכולה להיכלל בזכאים לפי החלטה זו. שרה שאלה אותו אם הוא יכול לתת לי’ מעמד והוא השיב בשלילה. היא ביקשה ממנו לרשום במערכת אביב הערה בעניין, אך הוא ציין שגם את זה הוא אינו יכול לעשות. הוא הבהיר, כי כאשר מדובר במקרה של אלימות מצד הבן זוג הישראלי, הדבר אינו מסור לטיפול הלשכה ויש לפנות לוועדה ההומניטרית.
235. בהמשך, הוא וי’ ניהלו שיחות סביב המצוקות שלה בשל האלימות שחוותה מצד בעלה. שיחות אלו כללו בדיחות, גם גסות, בשל הרצון שלו לסייע לי’ להשתחרר מהמצב הקשה בו הייתה נתונה. במסגרת זו, י’ שאלה אותו על התנהלותו שלו מול אשתו. הוא אמנם הזדעזע מכך, אך שיתף פעולה, בעבורה – כדי להפיג את הלחץ הנפשי שהייתה נתונה בו. בשיחות אלו הוא גם סיפר לה על המצב המשפטי בישראל בסוגיות הקשורות למעמדה, וציין בפניה את הדרכים שהיא יכולה לנקוט בהן. לצד זאת, כשביקשה את עזרתו, ציין בפניה כי הוא אינו יכול לעזור לה.
236. בהמשך, ביום 26.02.16 (שיחה 1931 – ת/129) הפכו השיחות להיות בעלי תוכן אישי יותר. כך גם בשיחה מיום 1.03.16 (שיחה 2198 – ת/124) ובשיחה נוספת מיום 2.03.16 (שיחה 2244 – ת/121), כשבשיחות אלו – כך אמר – י’ החלה בשיח המיני ועל אף שהדבר לא היה נעים לו והוא ניסה להתעלם, בסופו של דבר הוא “זרם” אתה.
237. בחקירתו הנגדית, נדרש הנאשם להסביר את תשובתו לחוקר המשטרה ששאל אותו מדוע הוא דיבר עם י’ שיחות אינטימיות, כי הוא צריך להיות “גם ממזר וגם חכם”. הוא השיב כי כאשר הוא דיבר עם מי מהאתיופים והוא היה צריך להוציא ממנו מידע – כמו במקרה של י’ שהוא נדרש לאשש את המידע שהוא קיבל מהרב ולדמן שהיא נכנסה לישראל במסווה של נישואין לצורך עניין אחר – הוא נאלץ לשוחח גם בסגנון דיבור שאינו סגנון הדיבור שלו ברגיל כדי להתאים את סגנון הדיבור לבן שיחו. לצד זאת, בהמשך ציין כי הוא אכן מצר על שיחות אלו, אך אין להם כל קשר לתפקידו ברשות. י’ ידעה היטב כי הוא אינו יכול לסייע לה במסגרת תפקידו, ובעקבות שיחותיהם התפתח ביניהם קשר אנושי-אישי שהביא אותה לומר לו דברים בעלי אופי מיני, והוא, לצערו, שיתף אתה פעולה.
238. עוד ציין הנאשם בחקירתו הנגדית, כי בשלב מסוים, כאשר ראה שהקשר מבחינתה של י’ מתפתח, הוא אמר לה כי בשל כך שהוא עובד בתפקיד משמעותי ברשות אסור לו להיות עמה בקשר. הוא ציין כי היה חשוב לו להבהיר זאת על מנת שלא תפתח ציפיות. לדבריו, הוא אמר זאת גם במהלך חקירתו במשטרה. בבית המשפט הוסיף כי אף ניסה לעצור את סגנון השיחות הללו מצדה של י’, אך ללא הצלחה. ואולם, כשנתבקש להצביע על שיחה אחת בה ניסה להפסיק אותה מלשוחח עמו באופן הזה, לא עלה בידו לעשות זאת.
239. בחקירתו בבית המשפט גם הוטח בפניו כי פנה לשרה בעניינה של י’, לא כדי לדווח על האלימות של בעלה כלפיה ועל מצב הנישואין של י’, אלא כדי לשכנע אותה שלא תפעל בעניינה של י’ אם בן הזוג שלה יגיע ללשכה וידווח על הפסקת קשר הנישואין, הגם שמדובר בניגוד לנהלים. הוא השיב, כי בכל מקרה, גם אם בן הזוג היה מגיע היה צריך לזמן את י’ ולשמוע את גרסתה. בנוסף, הוא זה שיידע את שרה באלימות של בעלה של י’, ובמקרה זה היה מקום להתייעצות בעניין בשים לב לאלימות שהופנתה כלפיה מצד בן הזוג ובשים לב להחלטת הממשלה (החלטת 2015) שנתקבלה בסמוך שיכול והייתה מקנה לי’ את האפשרות להישאר בישראל.
240. בהמשך הוטח בפניו כי עוד לפני שפנה לשרה הוא אמר לי’ כי הוא יפנה לשרה ויאמר לה כיצד לפעול בעניינה, ובכך ביקש ליצור אצל י’ ציפייה שעניינה יטופל על ידו לשביעות רצונה. וכך גם, מיד לאחר ששוחח עם שרה, הוא שב לי’ ואמר לה שאין לה מה לדאוג שכן אף אחד לא יוציא אותה מישראל בשלב זה. בהתייחס לכך ענה הנאשם, כי י’ עצמה הבהירה פעמים רבות כי לא ציפתה לדבר מצדו, וכמובן שהוא לא נתן לה לצפות ממנו לדבר. כל שעשה היה כדי להרגיע את י’ ולהשקיט את מצוקתה. זאת עשה בפן האנושי ולא במסגרת תפקידו. הוא שב על עניין זה, בעניינה של י’ כמו גם בעניינים אחרים – כי פעולותיו נעשו על רקע של יחס אנושי לנשים ששוחחו איתו על מצוקותיהן ולא פעל בעניינן במסגרת תפקידו.
241. בשלב מסוים טען הנאשם כי בחינת כלל שיחות הטלפון שקיים עם נשים במועדים הרלוונטיים ניתן היה להבחין שהוא שוחח באופן דומה גם עם נשים שאינן קשורות כלל לרשות. ברם, דוגמא אחת לכך לא הובאה.

דיון והכרעה

242. אין אפוא מחלוקת כי הקשר בין י’ לנאשם החל בסמוך לחודש פברואר 2016, למעט קשר חד-פעמי שנים קודם לכן, קשר שאינו רלוונטי. אין מחלוקת כי קשר זה נוצר אך ורק על רקע פעילותו השלטונית של הנאשם. גם אין מחלוקת כי מבחינתה של י’ הקשר עם הנאשם, בוודאי בתחילתו, נועד לחלצה מהמצב אליו נקלעה ולסייע בידה להישאר בישראל. אין מחלוקת כי בעקבות שיחתו עם י’, פעל הנאשם מול שרה על מנת לסייע לי’ שלא תגורש מישראל נוכח ניתוק הקשר עם בעלה. גם אין מחלוקת כי י’ ידעה כי הנאשם פועל עבורה ברשות על מנת שלא תגורש מישראל. הנאשם עדכן אותה כי הוא בודק עבורה את הדברים. אכן, הוא אמר לה לאחר הבדיקה כי הוא אינו יכול לסייע בידה, אך המשך השיחות מלמד כי היא לא קיבלה את דבריו כפי שהם, וכי היא סברה כי הוא יכול לסייע, במידה זו אחרת, אם במישרין ואם בעקיפין. בין היתר הוא נתן לה עצות כדי לנהוג ולהימנע מגירושה מישראל. עצות אלו, ניתנו על ידו מהיכרותו את הנושא, ובשל תפקידו זה בחרה י’ לשוחח על כך דווקא עם הנאשם.
243. ההלכה היא כי על מנת שיתקיימו כל יסודותיה של עבירת השוחד אין הכרח כי עובד הציבור יבצע, בפועל, פעולה כלשהי לקידום אינטרס של נותן טובת ההנאה (ע”פ 8618/19 מדינת ישראל נ’מילר (12.07.22)). די בכך, כי נותן השוחד יסבור כי ביכולתו של מקבל השוחד לסייע בידו. ואולם במקרה זה הנאשם אכן פעל בעניינה של י’ והוא המשיך לשוחח ולקדם את עניינה ברשות, בכלל זה גם מול שרה. המהלך שהנאשם פרט, גם בבית המשפט, היה לפעול כדי להשאיר את י’ בארץ עד להסדרת מעמדה בהתאם להחלטת 2015 בעניין העלאת בני הפלשמורה מ”זרע ישראל”, וי’ הייתה מודעת לכך. הוא ידע שהיא מודעת לכך ולמעשה הוא ציין זאת בפניה במפורש. כך למשל סיפרה י’ במשטרה שהנאשם אמר לה: “אפשר לראות את התיק שלכם, נעשה שיראו אותו” (עמ’ 197 להודעתה של י’). כך, למשל, ביום 8.02.16 (שיחה מס’ 373 – ת/198) אמר הנאשם לי’: “אני לא רוצה להגיד לך סתם דברים, אבל מה שחוק יתיר לי לעזור, אני אעזור לך בכל”. הוא אפילו אומר לה ביום 17.02.16 (שיחה מס’ 1084 – ת/157) כי “אם ליאור לא היה שום דבר לא היה, ליאור לא קובע חוקים, הוא קובע מי ייכנס”.
244. לצד זאת, אין מחלוקת כי שיחותיו הטלפוניות של הנאשם עם י’ כללו שיח מיני. תוכן שיחת הטלפון בתחילת חודש מרץ 2016 מלמד כי הנאשם ביקש לקיים יחסי מין עם י’. התוכן המיני הגיע כבר בתחילת הקשר של י’ עם הנאשם, שעה שבחלוף דקות ספורות מתחילת השיחה, הוא מספר לי’ בדיחה בעלת אופי מיני ושואל אותה על יחסי המין שלה עם בן זוגה. בשלב זה הקשר שלה עם הנאשם הוא אך ורק במסגרת תפקידו ברשות, ולא היה כל צורך בשאלה זו לצורך קידום ענייניה של י’. בעדותה בבית המשפט ציינה י’ כי התביישה להעיר לנאשם על סגנון דיבור זה ועל דבריו (עמ’ 134-131 לפרוטוקול מיום 22.04.21). היא חשה שלא בנוח עם הבדיחות הגסות שהנאשם סיפר לה. היא התביישה והייתה נבוכה נוכח דבריו כי הוא אוהב אותה. הנאשם שהיה מודע לתלות של י’ בו, ולו לפי מחשבתה, ידע כי היא חסרת יכולת ממשית לסרב לשתף פעולה עם התוכן המיני של שיחותיו. למצער, גם אם לא הייתה לו ידיעה ברורה, ההלכה היא כי היסוד הנפשי של עבירת לקיחת השוחד הוא מודעות או עצימת עיניים ליסודות העובדתיים של העבירה, ובכלל זה מודעות לכך שהתמורה “שולמה” בעד פעולה הקשורה בתפקידו של לוקח השוחד (ראו: ע”פ 244/21; ע”פ 261/21 מדינת ישראל נ’ פלוני (פורסם 31.08.22); ע”פ 8618/19 מדינת ישראל נ’ מילר (12.07.22);ע”פ 244/21 מדינת ישראל נ’ פלוני (31.08.22)).
245. בנסיבות אלו, גם אם י’ אכן “שיתפה פעולה” עם הנאשם במהלך השיחות המיניות ובכך רצתה לקדם עמו קשר רומנטי, אינה מאיינת את מצב הדברים כי מדובר היה במתת שהנאשם הוביל את י’ לתתו לו, וכי הקשר שלה עם הנאשם היה בשל האינטרסים שהיו לה בקשר עם מי שהיא הכירה אותו כמי שיש בכוחו להשפיע על מעמדה ברשות. היא ידעה על תפקידו, ונשלחה אליו על ידי עובדי הרשות כמי שיכול לסייע לה. ניסיונותיה הרבים להשיג אותו מלמדים כי היא ראתה בו כמי שיש בידו את היכולת לסייע בידה בכל הנוגע לשהותה בישראל ומעמדה בארץ. השיחות ביניהם, בנסיבותיהן, מלמדות כי אין מדובר בקשר רומנטי של ממש, כי אם ברצון של הנאשם לקדם שיח מיני שיוביל למפגש מיני, ביודעו כאמור, כי י’ במצבה תתקשה לסרב.
246. כאמור, חזקה נושנה היא כי עובד הציבור יודע “‘שהנזקקים לשירותיו’ לא מעניקים לו מתנות – אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו […]” (ע”פ 8618/19 מדינת ישראל נ’ מילר (12.07.22). וראו גם: ע”פ 244/21 מדינת ישראל נ’ פלוני (31.08.22);ע”פ 763/77 בריגה נ’ מדינת ישראל, פ”ד לב(2) 824(1978)). משמעות החזקה, היא כי עובד הציבור מודע לכך כי המתת שניתן לו הוא בשל תפקידו ובעד פעולה הקשורה לתפקיד זה (ע”פ 4506/15 בר נ’ מדינת ישראל (11.12.2016); ע”פ 1877/99 מדינת ישראל נ’ בן עטר, פ”ד נג(4) 695 (1999)).
247. אכן הנאשם יכול לסתור חזקה זו בהעמדת הסבר חלופי למתן טובת ההנאה (ע”פ 4506/15 בעניין בר; ע”פ 8027/04אלגריסי נ’ מדינת ישראל (23.02.06)). כך, למשל, הוא יכול להוכיח כי טובת ההנאה ניתנה לו בשל מערכת יחסים חברית ולא בשל תפקידו הציבורי. ברם, במקרה זה, הנאשם לא עמד בנטל זה. ויובהר.
248. ב”כ הנאשם טענו כי הנאשם מעולם לא יצר אצל י’ ציפייה כי הוא יכול לסייע בידה במסגרת תפקידו. הם הפנו למקומות רבים בהודעתה, כמו גם בעדותה, בהם ציינה במפורש כי הנאשם אמר לה כי הוא אינו יכול לעזור לה (כך בהודעתה במשטרה מיום 20.03.16: עמ’ 2, שורה 69 ושורה 82; עמ’ 6, שורה 189. כך בעדותה בבית המשפט מיום 22.04.21 בעמ’ 128, שורה 14; עדותה מיום 26.04.22 בעמ’ 25, שורה 10; עמ’ 45, שורה 1). י’ גם אמרה לחוקר כי היא לא ידעה שלנאשם יש כוח רב במסגרת תפקידו. ואולם, ממכלול העדויות עולה כי היא ידעה גם ידעה. היא הלוא נשלחה אל הנאשם כדי שהוא יעזור לה, והיא העידה כי ידעה על כוחו של הנאשם ברשות.
249. אכן, הנאשם אמר לה שהוא יוכל לסייע בידה בכל הנוגע לקבלת מעמד בשים לב להחלטת הממשלה החדשה (החלטת 2015) רק בהתאם להחלטות הממשלה שעתידות היו להתקבל, אך אין בכך כדי לאיין את עבירת השוחד. ההלכה היא כאמור, כי עבירת השוחד יכולה להתקיים גם בלא ביצוע פעולה שלטונית בפועל כי אם בנטיעת ציפייה כי בכוחו ובכוונתו של עובד הציבור לפעול. מעבר לכך, י’ ידעה כי טוב לה לשמר את הקשר עם הנאשם, על מנת שבמידה ותתקבל החלטת ממשלה, תהיה לה כתובת שתוכל לסייע לה לממש אותה. גם אם היא סברה כי הנאשם עצמו אינו יכול לסייע לה, הוא ידעה כי הוא יכול לדבר עם מישהו ברשות שיעזור לה. היא הבינה, כמו שרבים הבינו, שטוב להיות בקשר עם הנאשם וטוב להחזיק קשר עם מישהו בתפקיד כה משמעותי ברשות.
250. אך בעיקר, הקשר עם הנאשם היה נחוץ לה לא לשם קבלת המעמד בבוא העת, אלא על מנת להגן על עצמה בשלב הביניים, במידה והיא תיפרד מבעלה בטרם היא תזכה למעמד מכוח עצמה בהתאם להחלטת הממשלה. י’ ידעה היטב כי הקשר עם הנאשם, פקיד בכיר ברשות, יכול לסייע בידה, חרף אמירותיו החוזרות ונשנות כי אין בידו לסייע לה. הראייה לכך היא כי חרף אמירות חוזרות ונשנות אלו היא דנה עמו בענייניה וביקשה את עזרתו שוב ושוב. יותר משהיא ביקשה את עזרתו, הוא הציע אותה וציין בפניה כי הוא ידבר עם שרה למקרה שבעלה יגיע לרשות. כאמור, העובדה שהוא ציין בפניה כי הוא יוכל לפעול במקרה זה רק בגבולות החוק אינה מאיינת את עבירת השוחד.
251. הנה כי כן, בניגוד לטענות הנאשם, הוא זה שיזם את התוכן המיני בשיחות. הוא זה שהציע שהם ייפגשו ויקיימו יחסי מין (בשיחה מס’ 2244 מיום 2.03.16 – ת/121 ובשיחה מס’ 2537 מיום 6.03.12 – ת/113), כשרוב ככול השיחות נסובו סביב צרותיה של י’, שכאמור עיקרן בדברים המשליכים על מעמדה בישראל ופעולות הרשות כנגדה. כך בשיחה מיום 1.03.16 (שיחה מס’ 2198 – ת/124) כשי’ אומרת שהיא מרגישה כאילו פגשה אותו במציאות וסיפרה לו כי נישקה אותו בתמונה ששלח לה, הוא אומר לה: “לא, לא, יותר טוב לך במציאות”. כך בשיחה מיום 2.03.16 (שיחה מס’ 2244 – ת/121) בה הוא דיבר עמה שיחה מינית לחלוטין על המגע המיני שיתקיים ביניהם אם היא תגיע למשרדו. וכך בשיחה נוספת מיום 6.03.16 (שיחה מס’ 2514 – ת/114) שם בתגובה לתלונה של הנאשם על מאמציו בהליכה, אמרה י’: “אוי מסכן, אני אחזיק לך את הירכיים”, והנאשם השיב לה “לא, אם היית מחזיקה לי את הכול הייתי שמח”. דברים דומים השמיע בשיחה נוספת מספר שעות מאוחר יותר (שיחה מס’ 2537 – ת/113) בה הוא שב ומתאר את המגע המיני שיקיימו כשיגיע אליה ואף מציין בתשובה לאמירתה כי חבל שהיא אינה עמו באותו רגע, כשהיא יצאה מהמקלחת, “היינו שוכרים מקום לכמה שעות ליד הבית שלך”. באותו יום חזרו הדברים בשיחות נוספות (שיחה מס’ 2591 – ת/109, שיחה מס’ 2739 – ת/103, ועוד). דברים דומים אמר לה בשיחה ביום 14.03.16 (שיחה מס’ 3217 –ת/86).
252. העובדה כי השיחות בעלות האופי והמיני, כמו גם השיחות האחרות, בין הנאשם וי’ היו נינוחות לשני הצדדים, וי’ נשמעת כמשתפת פעולה עם הנאשם בשיחות אלו, ואת חלקן היא אף יזמה, אין בה כדי לאיין את עבירת השוחד. הסיטואציה שהנאשם יצר במחשבה תחילה, במסגרתה הוא יכול היה לשוחח עם י’ שיחות בעלות אופי מיני, שבסופו של דבר יביאו לקיום יחסי מין – וכפי שעולה מתוכן השיחות הנאשם כיוון לכך – כשמנגד, י’ לא תוכל להשתחרר משיתוף פעולה עם שיחות אלו, כבר בשלבים מוקדמים – נועדה להביא לו טובת הנאה מצדה נוכח הפעולות השלטוניות שהוא נקט בעניינה, או שהוא יצר כלפיה מצג, שהוא נוקט בעניינה.
253. הניסיון לטעון כי סגנון שיח זה הוא חלק מהתרבות של בני העדה האתיופי, ראוי היה לו שלא ייטען. הוא לא זכה לאישוש כלשהו, והוא אף נשלל מעדותה של י’ ושל נשים אחרות שהעידו כי לא הרגישו נוח עם סגנון זה. גם הניסיון של הנאשם לטעון כי הוא דווקא פעל לעצור סגנון דיבור זה חסר בסיס. לא רק שאין לכך כל ראייה בשיחות ביניהם, אלא שבמכלול השיחות של הנאשם עם הנשים שבכתב האישום כולן, מלמד כי כך היה סגנון דיבורו עם כולן.
254. בשים לב לתקופה הקצרה בה התקיים קשר בין הנאשם וי’, הרי שגם אם היה מעורב בקשר זה רכיב אישי – וספק גדול בעיני אם כך היה, בשים לאמירותיה של י’ בהודעתה במשטרה כי השיבה לנאשם כי היא אוהבת אותו תחת דבריו כלפיה, משום שהתביישה מהנאשם ולא רצתה להביך אותו (עמ’ 191, שורה 5 ואילך. וראו גם שם בעמ’ 188, שורה 37 ואילך; עמ’ 193, שורה 20; ובעדותה בבית המשפט עמ’ 133 לפרוטוקול מיום 22.04.21), ובשים לב לדבריה כי התביישה להעיר לנאשם על דבריו כדי לא לפגוע בו ולכן הקשיבה לו (עמ’ 174 לפרוטוקול מיום 22.04.21) – לא היה מדובר בקשר רומנטי הדדי, ואין ספק כי המרכיב הדומיננטי בקשר זה, ככל שהיה רכיב נוסף, היה האינטרס של י’ בעזרה שתקבל מהנאשם. לאורך כל הדרך הנאשם נטע אצל י’ את ההבנה כי הוא דואג לענייניה, וכי הוא פועל מול שרה למנוע מצב שהיא תגורש מישראל בשל היפרדותה מבעלה (ת/105 – שיחה מס’ 2693 מיום 7.02.16 וכן פרוטוקול הדיון מיום 22.04.21, עמ’ 141 ואילך).
255. י’ סיפרה כי לא סירבה לנאשם מאחר וראתה בו “אח גדול”, “אח” זה, עמו מעולם לא נפגשה פנים אל פנים, האזין לצרות השונות שהיו מנת חלקה ושהיא שטחה בפניו, כשהמקור לרוב הצרות והדלת לפתרון הצרות היו קשורים בפעילותו של הנאשם ברשות, ומכוח עמדה זו הנאשם פעל לסייע לה בענייניה האישיים. מכאן, כי אי סירובה לתוכן דבריו וסגנונו של הנאשם היה נעוץ ברצונה לשמר קשר זה עם הנאשם נוכח תפקידו, ביודעה כי הוא מסייע בידה, או למצער יכול לסייע בידה. היא גם העידה כי מיד כשהנאשם החל לשוחח עמה בענייני מין, כבר בשאלותיו על יחסי המין שלה עם בעלה, היא הבינה כי מטרתו של הנאשם לקיים עמה יחסי מין (עמ’ 132 לפרוטוקול מיום 22.04.21 וכן בהודעה בעמ’ 189). במשטרה ציינה י’, כי המשיכה לשוחח עם הנאשם בשפתו זו, כי הייתה זקוקה לעזרתו (עמ’ 131 ו-134 בהודעתה). בהקשר זה יצוין, כי י’ ציינה בעדותה בבית המשפט, כי לא שיקרה בחקירה במשטרה, וכל שאמרה שם היה אמת באותה שעה. היא אכן אינה זוכרת כיום כל דבר שאמרה אז, אולם לדבריה לא הייתה לה כל סיבה לשקר (עמ’ 54 לפרוטוקול). איני סבור כי יש בסיס לטענת הסניגורים שדבריה כיום הם תוצאה של “שטיפת מח” שעברה י’ בחקירתה במשטרה, באופן שבניגוד למחשבתה, “החדירו” החוקרים לראשה כי הנאשם ניצל אותה, וכי “שטיפת מח” זו גרמה לה לשכוח את מצב הדברים האמיתי, שהיא הייתה למעשה מעוניינת בקשר רומנטי עם הנאשם וזה מה שהניא אותה לשוחח עמו את כל אותן שיחות. צפייה בחקירתה מלמדת כי הגם שמדובר בחקירה ארוכה ואינטנסיבית שנמשכה שעות רבות, במהלכן י’ חזרה על גרסתה שוב ושוב בעוד החוקרים מצדם ניסו, ללא הפסק, לשכנע אותה כי מדובר בניצול מיני, ושמטרתה בשיח עם הנאשם הייתה להוביל אותו לסייע לה תמורת יחסי מין, י’ עמדה על גרסתה. אין כל בסיס לטענה האמורה.
256. בניגוד לטענות ב”כ הנאשם, לא מדובר בשיחות ש”גלשו” לשיח מיני באופן טבעי, תוך התפתחות של קשר רומנטי בין הנאשם וי’. הקשר בין י’ לנאשם החל בראשית חודש פברואר 2016. הם קיימו מספר שיחות סביב מצבה של י’ והבעיות שלה עם בעלה. הם לא נפגשו ולא הביעו רגשות האחד כלפי השנייה. כבר בשיחות הראשונות של י’ עם הנאשם הוא שאל אותה על יחסי המין שהיא קיימה עם החבר הראשון שלה (ת/196 – שיחה מיום 9.02.16, עמ’ 8), ובחלוף כחודש הם החלו לשוחח שיחות שלא ניתן להגדירן מלבד שיחות ארוטיות, שכללו בתוך ימים ספורים הסכמה להיפגש ולקיים יחסי מין.
257. גם אם אקבל את הטענה כי י’ היא זו שהעלתה נושא מיני לראשונה בשיחות עם הנאשם, וכאמור הדבר אינו כן, שיתוף הפעולה של הנאשם עם פנייה זו והעצמת האופי המיני של השיחות, מלמד כי הנאשם בחר להמשיך עם הצעה זו שאין בינה לבין קשר רומנטי אישי דבר.
258. מסקנה זו עולה לא אך מתוכן השיחות, אלא בעיקר מכך, שהנאשם אמר בחקירתו במשטרה, כי שיתף פעולה עם השיח בעל האופי המיני בשל כך שהיה חייב לפעול כך, “ולשחק בראש שלהם” וכדי להגן על עצמו (חקירה מיום 20.03.16 – ת/233, עמ’ 6, שורה 157), וגם ציין כי הוא דיבר עם י’ שיחות אינטימיות, כי הוא צריך להיות “גם ממזר וגם חכם”. לאמור, כפי שהסביר בבית המשפט, לפעול לפי סגנון הדיבור שלה כדי להוציא ממנה מידע. הוא לא אמר בחקירתו כי השיח היה חלק מקשר אישי ורומנטי ביניהם. גרסה זו נולדה אך במהלך המשפט, והיא גרסה כבושה שמשקלה מועט ביותר. זאת בנוסף על האמור, לפיו אין כל בסיס לטענה בדבר קשר אישי ורומנטי בין הנאשם וי’.
259. מסקנה זו גם עולה מתוך דבריו של הנאשם לחברו מהרט בשיחתם מיום 15.03.16 (שיחה מס’ 3229 – ת/83א’), במסגרתה אמר הנאשם למהרט בהתייחס לי’ כי “הוא חייב לעשות אותה”, כשהנאשם אישר בעדותו בבית המשפט (עמ’ 446 לפרוטוקול מיום 22.03.22) כי הוא התכוון כי הוא חייב לקיים עמה יחסי מין.
260. בצדק נטען, כי הנאשם פעל בעניינה של י’ גם בניגוד לנוהל. גם אם אסבור כי כשנודע לנאשם על היחסים בין י’ לבעלה הוא לא היה צריך ליזום הליך כלשהו בעניינה, הרי שמשעה שהדבר הגיע לידיעת הלשכה בשלב מאוחר יותר, הנוהל חייב לפעול מול י’, להזמינה לשימוע עובר להפסקת ההליך לאיחוד משפחות. שרה ציינה זאת במפורש בפני הנאשם, והוא בתגובה ביקש ממנה להעביר את העניין לידיו על מנת שהוא יוכל לפעול להותירה בישראל בשלב זה. כאמור, בשלב זה טרם ניתן היה להשאירה בישראל לפי החלטת 2015 (שיחת הטלפון של הנאשם ושרה מיום 7.02.16, שיחה מס’ 269 – ת/204). הנאשם עמד על כך חרף הבהרותיה של שרה כי הדבר מנוגד לנוהל, והוא אף סרב לרשום במערכת אביב כי התיק יועבר אליו. פעולותיו של הנאשם בעניינה של י’ נמשכו גם לאחר מכן, כשהוא שב ושוחח על כך עם שרה והנחה אותה כיצד לפעול בעניינה של י’ (שיחה מס’ 1366 מיום 19.02.16 – ת/145).
261. אכן, במועד בו שוחח הנאשם עם שרה אודות י’, לא היה בין הנאשם וי’ קשר שכלל אופי מיני. ברם, בכל הנוגע לעבירת השוחד, הרי שגם קבלת שוחד מאוחר מהווה עבירה. לכן לעובדה כי שרה לא ראתה בשיחות עם הנאשם אודות י’ משהו יוצא דופן החורג מהנהלים, אין בה כדי ללמד דבר באשר לקיומה של עבירת שוחד (להבדיל מעבירה של הפרת אמונים, אודותיה יידון להלן). ייתכן, כי ככל ולאחר שיחות ההתייעצות של הנאשם עם שרה אודות י’ לא הייתה ניתנת לנאשם טובת הנאה, או לא הייתה מבוקשת על ידו טובת הנאה, אזי אפשר שלא ניתן לראות היה לראות בשיחות התייעצות אלו כהפרת אמונים (כאמור, לעניין זה אדרש להלן). ברם, גם אם ההתייעצות הייתה כדין, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא נעברה עבירת שוחד.
262. כאמור, גם שוחד מאוחר, כזה הנדרש או ניתן לאחר מעשה, ומבלי שקדם לו הסכם מראש בין הנותן והמקבל, הוא שוחד אסור, אם הוכח הקשר הסיבתי בין המתת לפעילות השלטונית (ע”פ 534/78 בעניין קוביליו). וכאן כאמור, כך הם פני הדברים. הוכח, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט הנפשי, כי הנאשם היה מודע היטב כי המתת המיני ניתן לו עבור פעולותיו השלטוניות, שהוא יכול לעשות או שהציג במצג שווא שהוא יכול היה לעשות (ראו: ע”פ 244/21 מדינת ישראל נ’ רבינוביץ’ (31.08.22) והמובאות שם).זאת גם מבלי להזדקק לחזקה לפיה “יש להעמיד עובד ציבור בחזקתו שהוא יודע שהנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו…” (ע”פ 763/77 בעניין בריגה).

בצדק נטען, כי שיחתו של הנאשם עם מהרט, מחזקת מסקנה זו. ואפרט.

263. מהרט הוא חברו של הנאשם. הם שוחחו ביניהם כחברים, ובאחת השיחות (שיחה מס’ 3229 מיום 15.03.16 – ת/83א’) הם שוחחו על ענייני נשים, ומהרט פנה אל הנאשם ושאל אותו אם הוא אינו יכול להכיר לו מישהי מהנשים שהוא בקשר איתן. בלשונו: “נו, מה קורה, אין לך סחורה מהצד שלך?”, והוא אף הלין כנגדו “אתה אוכל לבד אתה, לא יפה אחי”. הן הנאשם והן מהרט אישרו כי לכך הייתה הכוונה. בתשובה אמר לו הנאשם “באמא שלך, ההוא מעכו נתתי לו לטעום פעם אחת ומאז לא עוזב אותי, מבקש ומתחנן, נכנסתי לצרות”. לא הייתה מחלקות כי הגם שהם דיברו בלשון זכר הם התכוונו לאשה המתגוררת בעכו, כשהכוונה הייתה לאס’.
264. בשלב זה הוסיף הנאשם ואמר למהרט, כי הנשים שאתן הוא בקשר לא יסכימו לצאת עמו. בלשונו: “הבעיה שלי, מה נראה לך, בגלל שאני בנקודת מפתח, אלו מסכימים לי ונותנים לי אמון גבוה וכזה… אם אני אגיד לו שזה אחר, הם יגידו מה נראה לך שאנחנו”.
265. מכאן ביקשה המאשימה להסיק, ובצדק, כי מנקודת מבטו של הנאשם, הנשים שקיימו עמו קשר עשו זאת בגלל שהוא נמצא “בנקודת מפתח” והן נתנו בו אמון גבוה. דבר זה מחזק את המסקנה בדבר היסוד הנפשי של הנאשם בכל הנוגע לעבירת השוחד, שכן הוא ידע שהנשים בקשר אתו בשל תפקידו.
266. אכן, הנאשם ביקש בעדותו להסביר משפט זה כמתייחס למעמדן הגבוה של הנשים, שבשל זה הן לא תסכמנה לצאת עם מהרט (עמ’ 451 ו-456 לפרוטוקול מיום 22.03.22). ואולם לא זו בלבד שגם מתורגמנית בית המשפט תרגמה את המילים כמתייחסים להיותו של הנאשם בתפקיד גבוה ובמקומות מפתח (עמ’ 51-46 לפרוטוקול מיום 3.06.21); ולא זו בלבד שהחוקר צורי קברטה שתרגם את השיחה במשטרה (ת/84) תרגם אף הוא את הדברים כמתייחסים להיותו של הנאשם במקומות מפתח ולפיכך הנשים נותנות בו אמון גבוה; ולא זו בלבד שמהרט עצמו הסביר כי הבין מהנאשם שהוא מתכוון למעמדו במקום העבודה (עמ’ 44 לפרוטוקול), וכך גם הוא פירש את הדברים כששמע אותם באולם בית המשפט; אלא שלמכלול הדברים אין פשר של ממש בהקשר בו הם נאמרו. ומה גם, שלכל אורך ההליך טען הנאשם כי מלבד אס’ (שבאישום הרביעי) שהיא בעלת תואר B.A., שאר הנשים הן נשים מוחלשות, כדבריו, שעל כן עלה בידי חוקרי המשטרה לנתב אותן כרצונם. יתרה מזאת, במהלך עדותו של מהרט טען הנאשם להסבר אחר לפיו הוא אמר למהרט כי נשים אלו מצויות במקום שהפרטיות שלהן שמורה, והעברת פרטיהן לנאשם תפגע בפרטיותן. הסבר חדש זה, לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם תוכן הדברים, אלא שבפועל בהמשך לאותה שיחה מסר הנאשם למהרט פרטים שמהרט ביקש לקבל אודות בחורה אותה הכיר (כמפורט באישום השמיני), מבלי שהנאשם חש כלל על פרטיותה. גם יש לדחות את הסברו של הנאשם כי הדברים נאמרו כהתרברבות בעלמא, בתוך “שיח גברים” גס, שאינו רציני. שכן, כך או כך יש בדברים כדי לחשוף את יחסו הנפשי של הנאשם להסכמתן של הנשים לקשר עמו, דברים שנאמרו על ידו כמסיח לפי תומו. ומה גם, שכאשר נשאל הנאשם אודות דבריו אלו בחקירתו במשטרה, ואף הועלתה בפניו האפשרות כי מדובר היה בדברי רהב, הוא נמנע מלאשר זאת (חקירה מיום 23.03.16 – ת/236, עמ’ 34) ובהמשך אף שלל בפירוש פרשנות זו (שם, עמ’ 92 לתמלול). למעשה, באותה חקירה הוא אמר תחילה כי הוא אינו זוכר כלל מי זה אבבא (עמ’ 75), שעה שהוא שוחח עימו את השיחה האמורה כשבוע קודם לכן (ביום 15.03.16). כשנדרש לכך בבית המשפט אמר כי לא ידע על איזה אבבא מדובר. דא עקא, שבחקירה הוא נשאל מפורש אודות השוטר אבבא מהרט.
267. חיזוק נוסף לכך כי הנאשם סבר לקבל מתת בגין פעולותיו השונות ברשות ניתן ללמוד מדבריו לאורה מנגיסטו (להלן: “אורה”), שעבדה כמנהלת מוקד קליטה בקרית ביאליק, בשיחה מיום 9.02.16 (שיחה מס’ 508 – ת/188). באותה שיחה מודה לו אורה על פעולה שעשה לבקשתה עבור אישה שפנתה אליה לצורך הסדרת כניסת אמה לישראל מאתיופיה. בתגובה אומר לה הנאשם: “אני את התודה שלך רוצה לקבל מעשית, לא בטלפון”. בהמשך הוא אף אומר לה כי הוא יבקר את הוריה בצפון ויעשה עצירת ביניים ללילה אצלה (ת/189). אורה ציינה בעדותה כי חשה שלא בנוח עם דברים אלו שאמר לה הנאשם, והיא התקשתה בבית המשפט לומר בפה מלא כיצד הבינה את כוונת הנאשם. ואולם, הנאשם עצמו אישר בבית המשפט כי הכוונה בדברים אלו הייתה כוונה מינית. הוא אמנם ציין כי הדברים נאמרו בצחוק, בשפת “קלד” כלשונו, שכן אין כל היגיון כי הוא יקבל “תודה” מעין זו מאורה שלא עשה עבורה דבר שכן היא כאמור עבדה במרכז קליטה ופעלה עבור אישה אחרת. דא עקא, שבכל מקרה יש בדברים אלו ללמד על הלך הרוח של הנאשם בכל הנוגע לקבלת מתת “מעשי” עבור פעולותיו ברשות, גם אם במקרה זה לא הייתה כוונה שכזו. שמא אפשר היה לקבל את הטענה כי מדובר בדברי צחוק, אלמלא במקרים אחרים בהם הנאשם אמר דברי צחוק שכאלו, הם התממשו בפועל. בשים לב לכל האמור, יש בכך כדי לחזק את המסקנה העולה ממילא כמכלול הנסיבות וכפי שפורט.
268. ב”כ הנאשם טענו כי אם אכן הנאשם פעל לקבל מי’ שוחד מיני, הוא בוודאי לא היה מפנה אותה לרשויות הרווחה ולא למשטרה בכל הנוגע להתנהגות בעלה כלפיה. ברם, איני סובר כי יש בכך ראייה כלשהי. הנאשם פעל בדרך מתוחכמת לקבלת טובות ההנאה המיניות. הוא מעולם לא כרך זאת בפעילות השלטונית במפורש. אדרבה, הוא ביקש לסייע לי’, טרח לציין בפניה כי הוא עוזר לה, ובמסגרת עזרה זו הוא הציע לה כיצד לנהוג, ובין היתר לפנות למשטרה. התערבות המשטרה בתלונותיה של י’ כלפי בעלה לא היה בה כדי לפגוע בתכניותיו של הנאשם לקבל טובת הנאה, לאחר שיביא את י’ למצב בו היא מצויה עמו כביכול בקשר רומנטי שהיא אינה יכולה להשתחרר ממנו בשל תלותה בנאשם ורצונה להיות בקשר עמו כל עוד היא לא קיבלה מעמד בישראל וחרב הגירוש מונחת על צווארה.
269. בסופו של יום, אכן הנאשם לא הבטיח לי’ כל הבטחה לפעולה שלטונית מצדו. הוא בוודאי לא התנה את פעולותיו בקבלת טובות הנאה מצדה מכל סוג. ואולם, השאלה היא האם הסיטואציה שהוא יצר מול י’, כיוונה לכך שבשל התלות של י’ ביכולותיו השלטוניות, או אף בשל מעמדו הבכיר ברשות שאך בשלו היא יצרה עמו קשר, היא תשתף עמו פעולה בשיחות בעלות אופי מיני, החל משיחות לכאורה תמימות אודות יחסי המין שלה עם בעלה, דרך שיחות מיניות אודות מה שיעשו הם ביחד בשעה שייפגשו, וכלה באמירה מפורשת על קיום יחסי מין. התשובה לשאלה זו היא חיובית. הנאשם ידע, כי בשל תלות זו של י’ בו, היא לא תוכל שלא לשתף עמו פעולה, לנתק את השיחות עמו או להביע סירוב מופגן. גם אם הוא קיווה כי נוכח סגנון שיחות אלו, בסופו של דבר הוא יביא את י’ למצב של קשר קרוב יותר שגם היא תרצה בו, במובן כזה או אחר, הרי שיסודם של הדברים הוא בפעולה של הנאשם לקבל מתת מי’, באופן שהיא תתקשה לסרב לו. אין ספק, כי במועד השיחות המיניות ביניהם, ובכלל זה השיחה בה הוא דיבר איתה על המפגש המיני שיתקיים ביניהם, טרם נתקבלה הכרעה סופית בעניינה של י’. השיחות התקיימו בשלב בו י’ ממתינה לקבלת החלטות בעניינה, כמו גם כניסתן לתוקף של החלטות הממשלה שיכלו לסייע לה, ותחת חשש שעוד בטרם דבר זה ייקרה, בעלה יודיע על הפסקת הקשר באופן שיכול להביא לגירושה מישראל. בשלב זה, י’ מצויה בקשר עם מי שהוגדר על ידי מרבית העדים, הן מהרשות והן מבני הקהילה האתיופית, כמי שידיו רב לו בכל הנוגע למעמד בני העדה האתיופית בישראל, והוא מעין “שר ההגירה האתיופי”. אכן, י’, מצאה אצל הנאשם אוזן קשבת, אך אוזן קשבת זו ניתנה לי’ מתוך ניצול המצב בו היא נמצאת, ובעיקר כשהנאשם מודע לתלותה של י’ בו ובכוחו ברשות, ושהיא תתקשה לסרב לשתף עמו פעולה, תחילה באופי השיחות ובהמשך גם לעשיית מעשים.
270. אשר על כן, הוכח כי הנאשם פעל לקבל מי’ “מתת” בדרך של קיום יחס מין, אך הדבר לא יצא לפועל ואני מרשיעו בעבירת שוחד באישום זה.
271. לצד זאת, הגם שאף טובת הנאה שערכה קטן, יכולה להיחשב כמתת של שוחד. שכן, מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת, ולא שוויה (ע”פ 794/77 חייט נ’ מדינת ישראל, פ”ד לב(2) 127 130 (1978)), איני סבור כי יש לראות בשיחות המיניות בין הנאשם וי’ כ”מתת”. אלו נועדו מצדו של הנאשם כדי לקדם את קיום יחסי המין ביניהם.
272. התוצאה היא אפוא כי אני מרשיע את הנאשם באישום זה בעבירה של לקיחת שוחד בנסיבות סעיף 294(א) לחוק העונשין בשל פעולותיו לקבל “מתת” בדרך של קיום יחסי מין “בעד” פעולותיו השלטוניות בעניינה של י’, ומזכה אותו מהעבירה הנוספת שיוחסה לו לפי סעיף 290 לחוק בגין השיחות המיניות.

האישום השלישי [כתב האישום ותשובת הנאשם לעיל בפסקאות 52-43]

273. אישום זה מתייחס לפעולות שביצע הנאשם בקשר לבני משפחתה של ו’, כשנטען ש”בעד” פעולות אלו היא נתבקשה לקיים יחסי מין עם הנאשם, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

הראיות

הודעתה של ו’ במשטרה (ת/3 ו-ת/4)

ו’ נחקרה במשטרה פעמיים.

274. בהודעה הראשונה, שמסרה ביום 20.03.16, היא סיפרה כי עלתה לישראל בשנת 2004. בהמשך, לרגל חתונתו של אחיה, הגיעו שני האחים של אמה לישראל, אך היא אינה יודעת מה תהליך האישור שעברו כדי להגיע לישראל, וציינה כי אמה היא זו שפעלה להביא אותם. כשנשאלה אודות קשריה עם הנאשם, היא ציינה כי הוא עובד במשרד הפנים, אך היא אינה יודעת באיזו מחלקה. כן ציינה, כי אשת הנאשם קרובת משפחתה אך אינה יודעת לומר באיזה אופן. היא סיפרה, כי התקשרה אל הנאשם שיסייע בבקשה שהגישה אמה, ושפנייתה זו נעשתה לאחר ששמעה מקרוב משפחתה, כי הנאשם הוא הכתובת לכך. היא שאלה את הנאשם, אם המכתב של אמה הגיע ללשכה, והוא השיב בשלילה. בהמשך הוסיפה, כי היכרותה עם הנאשם, נכון למועד החקירה, נמשכה כחודש בלבד, אז הייתה הפעם הראשונה בה שוחחו, וכי אף פעם לא פגשה את הנאשם פנים אל פנים. כשנדרשה לכך שהם נדברו על כך שהם ייפגשו לשתות קפה, השיבה תחילה כי הדברים נאמרו בצחוק, ולשאלה – מי היה הראשון שהזמין את רעהו, השיבה כי הם דיברו בצחוק. “סתם אנחנו דיבורים מדברים, סתם אומר לי את זה. גם לפעמים אני אומרת לו סתם” (עמ’ 63 בתמלול שהגישה ההגנה).
275. בשלב זה, גילתה לה החוקרת את הסיבה לזימונה למסירת עדות. היא סיפרה לה כי ידוע להם שהנאשם עשה עבורה דברים שהיה אסור לו לעשות, והוסיפה כי מהחקירה עלה שהנאשם אמר לה, כי הוא עוזר רק לה, וביקש שלא תגיד לאף אחד שהוא עזר לה. ו’ הכחישה זאת. לדבריה, כל העזרה שקיבלה מהנאשם הסתכמה במסירת מידע אודות הטיפול בטופס שאמה הגישה בלשכה. כשנשאלה מה נתנה לנאשם תמורה העזרה, השיבה, “כלום. תודה” (עמ’ 68).
276. בתגובה, אמרה לה החוקרת כי מהחקירה עולה שהנאשם ביקש ממנה לקיים אתו יחסי מין תמורת העזרה. גם טענה זאת ו’ הכחישה. לדבריה, הם כלל לא נפגשו, ואין בניהם שום היכרות. היא אינה יודעת את גילו של הנאשם, ואף לא אם מדובר באדם זקן או צעיר (עמ’ 69). היא הוסיפה: “אני מתה לדעת איך נראה הבן אדם” (עמ’ 72). החוקרת ציינה בפניה, כי היא לא אשמה, ושאין לה מה להתבייש, והשמיע לה שיחה מוקלטת בינה לבין הנאשם (שיחה מס’ 336 מיום 7.02.16 – ת/201). לאחר שמיעת השיחה, אמרה לה החוקרת כי לדעתם בתמורה לעזרה שנתן לה הנאשם, היא קיימה עימו יחסי מין (עמ’ 18). ו’ שללה גם זאת, וצחקה. היא הבהירה כי כלל השיחות עם הנאשם היו “סתם”, וכשהחוקרת סירבה לקבל הסבר זה, הוסיפה ו’ “מה לי ולו?”. היא סיפרה שראתה את הנאשם פעם אחת, לפני כארבע או חמש שנים, כשקנתה פיצה, והנאשם שאל אותה לאן פניה מועדות והציע לה טרמפ לבית הוריה (עמ’ 20).
277. ו’ גם נדרשה להתייחס לשיחה נוספת (שיחה 479 מיום 9.02.16 ת/192). באותה שיחה, שאל אותה הנאשם “מה אני אגיד לך?”, והיא ענתה לו “דברים טובים”. הנאשם הוסיף ושאל “מה את מבטיחה לי?” והיא השיבה לו “מה שאתה רוצה, בטח דברים טובים”, ובהמשך הוסיפה, “במקום שאתה רוצה” ו-“פעם אחת תרביץ לי”. לאחר מכן סיפר לה הנאשם כי אישרו לה את הבקשה. בסוף השיחה אמרה לו ו’ “תודה רבה לך, אני מודה לך, בסדר? אני אתקשר אליך טוב?”. בהודעתה הסבירה ו’ כי גם שיחה זו הייתה “סתם. לא דיבורים באמת. סתם דיבורים דיברתי.” (עמ’ 27). כשנשאלה ישירות אם כשדיברה התכוונה לקיום יחסי מין עם הנאשם, השיבה בשלילה. היא הסבירה, כי הכוונה הייתה שתזמין את הנאשם לבית קפה. היא הוסיפה, כי אין לה ידיעה מה התכוון הנאשם בדבריו, אך היא לא התכוונה לקיום יחסי מין. מה גם, שהנאשם נשוי ואף לקרובת משפחתה.
278. בהמשך החקירה במשטרה הושמעה לו’ שיחה נוספת (שיחה 383 מיום 8.02.16 ת/197) במהלכה בדק עבורה הנאשם אם נתקבל האישור לבקשתה. הנאשם אמר לה שלא לספר לאף אחד שהוא זה שבדק זאת עבורה. כשנשאלה, מדוע הנאשם אמר לה זאת, השיבה כי היא אינה יודעת.
279. בשלב זה נכנס לחדר החקירות חוקר נוסף (עדי טפטה). הוא פנה לו’ ואמר לה: “אל תעשי אותי טיפש ואני לא טיפש, בסדר? יופי. גם את לא טיפשה שנינו אנשים מבוגרים, אדם שאומר לך את זה, אני עושה לך דברים שאסור לי לעשות, מה את חושבת? אחרי זה הוא אומר לך ‘מה את מבטיחה לי?’. כשאת אומרת לו ‘פעם אחת תרביץ לי’ את לא יכולה לחשוב מה הוא חושב על זה?”. ואולם, ו’ עמדה בשלה וטענה כי דיברה “סתם”, ואף הוסיפה כי חשבה שבאותה שיחה, הנאשם “עובד עליה”.
280. בחקירתה השנייה, ביום 23.05.16, נאמר לו’ כי המשטרה יודעת שכל מה שאמרה בחקירתה הראשונה אינו אמת. הם סיפרו לה כי חקרו את הנאשם, ושהוא חשף בפניהם הכול, ואף אמרו לה כי היא מסבכת את עצמה (עמ’ 12). ואולם, ו’ שבה ואמרה כי אשתו של הנאשם משפחה שלה, ושהשיחות בינה לבין הנאשם היו בצחוק. היא שבה על גרסתה כי התקשרה לנאשם בכדי לשאול אם הבקשה של אמה הגיעה, ומשזה השיב בשלילה, חזרה אמה אל הלשכה ווידאה כי יעבירו לנאשם את הטופס בדחיפות. לאחר מכן, התקשר אליה הנאשם ואיחל לה מזל טוב (עמ’ 13), והיא הזמינה אותו לקפה או למסעדה. משהנאשם סירב להזמנה, הציעה לו שירביץ לה (עמ’ 15-14). גם הפעם היא הדגישה כי הדברים נאמרו בצחוק, ומתוך שמחה על קבלת האישור. לאחר מכן הוסיפה כי הצטערה שאמרה את זה. ואולם בהמשך החקירה, שבה ו’ וטענה כי היא אינה יודעת למה התכוונה במילים אלו, וגם לאחר שהחוקר איים עליה כי היא תסתבך אם תמשיך לדבוק בגרסה זו, והוא שב ושאל אותה אם כשאמרה “תרביץ לי” היא התכוונה לומר לנאשם “תודה תודה, תשכב איתי נגמור ת’סיפור”, היא השיבה בשלילה.
281. בהמשך, החוקר סיפר לה כי הנאשם היה עם הרבה נשים במצבה ועזר למשפחות שלהן, תוך שהוא מנצל את הקשר שלהן איתו והצורך שלהן בקבלת החלטות נכונות על ידו, על מנת להיפגש איתן בצימרים ולקיים איתן יחסי מין. החוקר סיפר לה כי אנשים פוחדים מהנאשם בגלל הכוח שיש לו, מתוקף תפקידו הציבורי, ולכן חוששים לסרב לבקשותיו. לאחר מכן, שאל אותה החוקר מה היה קורה אילו הנאשם היה אומר לה כי אם רצונה שבני משפחתה יוכלו לבוא לישראל עליה לשכב איתו, היא השיבה כי לא הייתה מסכימה לכך, אך לצד זאת ציינה כי חששה שאם לא תשתף פעולה עם שיחותיו של הנאשם, הלה לא יעזור לה ואף לא יאשר את הבאת קרובי משפחתה לארץ (עמ’ 39). היא הוסיפה, כי לא היה בכוונתה להיפגש באופן ממשי עם הנאשם, וודאי לא לבדה, וכי הרגישה בשיחת הטלפון עם הנאשם שהוא רוצה אותה, והבינה שאם תזרום אתו הוא יאשר מהר את כניסת בני משפחתה לישראל (עמ’ 43-42).
282. בהמשך אמרו לה החוקרים כי הנאשם כבר לא יחזור לעבודתו ברשות, והיא הגיבה במילים “תודה לאל”. כשציינו בפניה כי הוא כלוא כבר זמן רב הגיבה “מגיע לו”, וכשנתבקשה להסביר זאת אמרה כי על אף שעמה הוא לא הצליח להגיע לידי מעשים ואך ניסה בדבריו להגיע לכך, מגיע לו עונש על מעשיו עם נשים אחרות.
283. רק לאחר שהחוקרים ציינו בפניה כי הם נדרשים לעזרתה בכדי להושיב את הנאשם בכלא ולהבטיח כי לא יחזור לתפקידו, ולאחר לחצים רבים מצדם, ושאלות חוזרות בנוגע לכוונת הנאשם כששאל אותה “מה תבטיחי לי”, היא השיבה שהוא רצה בקיום יחסי מין עמה (עמ’ 50), וציינה כי שיתפה עמו פעולה בעניין זה מחשש שיסרב לאשר את הבאת בני משפחתה.
284. כשנדרשה לכך שסירבה לומר דברים אלו בחקירתה הראשונה השיבה כי הרגישה לא נעים לעשות זאת. היא שבה וציינה כי תשמח לראות את הנאשם בכלא שכן הדבר מגיע לו, וסיפרה כי בגלל הנאשם היא התעכבה בעלייתה לישראל. כן סיפרה, כי הנאשם היה צועק על אביה, ולכן היא שונאת אותו.
285. יצוין, כי בחקירתה בבית המשפט, כשנדרשה לשאלה מדוע בחקירתה הראשונה במשטרה לא סיפרה ששוחחה עם הנאשם רק מאחר וחששה שהדבר יסכל את הגעתם של בני משפחתה לארץ, השיבה כי באותה החקירה הייתה מפוחדת ומבוהלת, ולא סיפרה את כל האמת (עמ’ 58 לפרוטוקול).

עדותה של ו’ בבית המשפט

286. ו’ העידה בבית המשפט ביום 12.04.21 וביום 19.04.21. בחקירתה סיפרה, כי עלתה לארץ בשנת 2004 יחד עם משפחתה מצד אביה. היכרותה הראשונה עם הנאשם הייתה כשנתיים-שלוש קודם לחקירתה במשטרה, כשפגשה את הנאשם בפיצרייה. היא הזמינה פיצה וכך גם הנאשם, וזה פנה אליה ושאל אותה איך היא נוסעת הביתה. לאחר שהשיבה לו שהיא נוסעת באוטובוס, שאל אותה הנאשם היכן היא גרה והציע להסיעה לביתה. כשהגיעה לביתה סיפרה על הטרמפ שקיבלה לאביה, וזה הבין כי מדובר בנאשם. ו’ ציינה, כי היא יודעת שיש קרבה משפחתית כלשהי בינה לבין אשת הנאשם, אך אינה יודעת מה היא בדיוק.
287. ו’ אישרה בעדותה, כי בחודש ינואר 2016 הגישה אמה בקשה למשרד הפנים לאפשר את כניסת בנה – אחיה של ו’ – לביקור, לרגל חתונה של בן אחר. מאחר ולאמה לא ניתן אישור שהבקשה הוגשה, היא התקשרה לנאשם, איתו הייתה לה כאמור היכרות מוקדמת, בכדי שיבדוק אם הבקשה התקבלה בלשכה. הנאשם אמר לה כי הדבר אינו במסגרת תפקידו, אך יסייע לה ויבדוק את הדבר עבורה. לאחר בדיקה השיב לה הנאשם, כי טופס הבקשה שהוגשה עדיין מונח על השולחן בלשכה. בעקבות מידע זה, היא ואמה שבו ללשכה ואז הבקשה הועברה לנאשם. לאחר זמן מה, התקשר הנאשם לו’ וביקש ממנה את מספר תעודת הזהות שלה בכדי לבדוק אם האישור התקבל, ולאחר מכן סיפר לה כי ניתן האישור. בכל השיחות עמה, הזהיר אותה הנאשם כי הדבר אינו חלק מתפקידו, וביקש ממנה שלא לספר על עזרתו לאף אחד.
288. בחקירתה היא נדרשה לשיחות הטלפון שהיו לה עם הנאשם. כשנשאלה למה התכוונה כשאמרה לנאשם בשיחת הטלפון (שיחה מס’ 479 מיום 9.02.16 – ת/192) בתשובה לשאלתו מה היא משקרת לו, כשהכוונה הייתה מה היא מבטיחה לו “תרביץ לי פעם אחת”, השיבה כי היא הבינה שכוונת הנאשם הייתה שהיא תקיים איתו יחסי מין. היא הוסיפה, כי הבינה שאם לא תשיב לנאשם בחיוב, לא תאושר הבקשה של בני משפחתה (עמ’ 397 לפרוטוקול מיום 12.04.21). במענה לשאלה אם מדובר היה בבדיחה השיבה בשלילה. היא הוסיפה, כי בעקבות מעשה ששמעה מחברתה, ומתוך דבריו ונימת קולו של הנאשם, היא הבינה כי אם תסרב לו, יוביל הדבר לאובדן הסיכוי להביא לארץ את בני משפחתה. גם בהמשך עדותה היא שבה וציינה כי בשיחה זו היא שיתפה פעולה וצחקה עם הנאשם, כדי שזה יסייע בהבאת בני משפחתה (עמ’ 489 לפרוטוקול).
289. שיחה נוספת (שיחה מס’ 864 מיום 16.02.16 – ת/171) שהושמעה לה, היא שיחה בה היא ביקשה את עזרתו של הנאשם, לאחר שדודיה הגיעו לאדיס אבבא ושם נאמר להם שחסרים להם מסמכים. במהלך אותה שיחה, ולאחר שייעץ לה כיצד יש לטפל בעניין, נשמע הנאשם אומר לה “כשאת רוצה משהו על הבוקר את אומרת בוקר טוב, אני יודע מה את רוצה, מה את מתכוונת”, ו’ השיבה לו “אני אמרתי לך בוקר טוב. תמיד אני אומרת לך גם בוקר טוב וגם צהריים טובים”. לאחר כל אלו, נשמע הנאשם אומר לה “תעזבי, תעזבי, תטחני את החריף בתוך איבר המין שלך”. במענה לכך משיבה לו ו’, כי “אני לא אטחן חריף בזה כי יש הרבה שרוצים את זה”. לאחר מכן, אמר לה הנאשם “אני אחכה לך מחר, איך את מחכה לי?”, ו’ משיבה לו “איך שאתה רוצה אני אחכה לך” (התרגום הוא על פי מתורגמנית בית המשפט באולם בית המשפט ביום 12.04.21, עמ’ 497). כשנדרשה לשיחה זו בעדותה היא הסבירה, כי הבינה שהנאשם רצה אותה, והיא שיתפה אתו פעולה מחשש שהוא לא ייתן אישור לבני משפחתה. לבסוף היא הבהירה, בהתייחס לחקירתה במשטרה, כי את כל שאמרה באותה חקירה אמרה מרצון חופשי, ולא משום שהחוקר לחץ עליה (עמ’ 501 לפרוטוקול).
290. בחקירתה הנגדית, שהתקיימה ביום 19.04.21, נשאלה ו’ אם שוחחה בעבר, קודם לאירועים שהובילו לכתב אישום, עם הנאשם, ו’ השיבה בשלילה. היא ציינה כי קיבלה את מספר הטלפון של הנאשם מקרוב משפחה שלה. בשלב זה עימת אותה ב”כ הנאשם עם תיעוד השיחות שבידיו, ממנו עולה כי היא והנאשם שוחחו לפחות 24 שיחות טלפוניות עובר לאירועי כתב האישום; אך ו’ נותרה בעמדתה לפיה היא לא דיברה עם הנאשם עובר לאירועים נשוא כתב האישום. כשב”כ הנאשם תמה על כך שלדבריה יוצא שכבר בשיחתה הראשונה עם הנאשם, היא הזמינה אותו לחתונה של אחיה, היא השיבה כי עשתה זאת מאחר ששמעה שאשתו של הנאשם היא קרובת משפחה שלה.
291. ב”כ הנאשם ביקש גם לדעת, מדוע אמרה בחקירה במשטרה שבגלל הנאשם התעכבה עלייתה לישראל. תשובתה הייתה, כי היא אינה זוכרת שאמרה זאת או שהדבר אכן קרה. למעשה, על כלל שאלותיו של ב”כ הנאשם בנוגע לחקירה השיבה כי היא אינה זוכרת מה אמרה בה ואף לא זכרה את סדר האירועים.

גרסת הנאשם בבית המשפט

292. הנאשם סיפר כי לא הכיר את ו’ כשהיא עלתה לישראל. בהמשך נוצר עמה קשר בעקבות קשר שהיה לו עם בן דוד של ו’. אותו בן דוד היה מעביר לו מידע אודות כניסות לישראל שלא כדין באמצעות רשת שפעלה לשם כך. מאותה תקופה, בשנת 2015, הוא וו’ שמרו על קשר טלפוני, במסגרתו ו’ מסרה לו גם היא, מידע על אנשים שהגיעו מאתיופיה לישראל שלא כדין, וסייעה לו בהקשר זה בעבודתו. בשלב מסוים גם נודע לו כי משפחתה של ו’ היא משפחה קרובה-רחוקה של אשתו.
293. באשר לקשר שלו לטיפול בעניינה של ו’, סיפר הנאשם כי אמה של ו’ הגישה בקשה לכניסת בני משפחתה לישראל לקראת חתונה של אחיה. הם לא קיבלו מענה ומועד החתונה משמש ובא. אז, ו’ התקשרה אליו ואמרה לו שהלשכה הפנתה אותם למטה לאחר שהבקשה נשלחה למטה לבחינה. הוא בדק, אך הבקשה לא הגיעה. הוא הפנה אותה חזרה ללשכה וציין בפניה שלא לומר בלשכה שהיא יודעת שהבקשה כלל לא נשלחה למטה, וזאת כדי לא להוציא את עובדי הלשכה שקרנים. בחלוף כשבוע, ביום 16.02.16, התברר שיש עיכוב בקונסוליה באתיופיה, לאחר שבני המשפחה נדרשו להגיש תעודות לידה מקוריות. ו’ שוב פנתה אליו, ובעקבות פנייתה זו הוא שוחח עם טדי שהפנה אותו להחלטתה של פנינה בדבר הצגת תעודות לידה מקוריות. הנאשם פנה לפנינה, שציינה בפניו כי אכן התעודות המקוריות נמצאות בישראל, ברשות. פנינה ציינה בפניו כי עליו לפעול על מנת שיאפשרו את הגעתם של בני המשפחה לישראל. ואכן, הוא פנה לטדי בהודעת דוא”ל ופרט לו את האמור. בהמשך לכך, ניתנה האפשרות לבני משפחתה של ו’ להגיע לישראל.
294. בחקירתו הנגדית ציין הנאשם, כי ביקש מו’ את מספר הזהות שלה כדי לזרז את הטיפול בבקשה, נוכח דחיפות העניין – העובדה כי מדובר היה בחייל וכי מועד החתונה משמש ובא. לדבריו, הטיפול שלו בעניינה של ו’ היה באישוש קשרי משפחה ובהורדת ההתניה של הצגת תעודות לידה מקוריות ובתיווך בין טדי לפנינה. הוא אישר כי לא ראה את התעודות המקוריות, אבל ברור היה לו כי לא היו מאשרים את הבקשה מלכתחילה בלשכה מבלי לקבל תעודות מקוריות. מכך הוא הסיק שהתעודות המקוריות נמצאות בלשכה. על זאת הוסיף כי פנינה אמרה לו במפורש כי התעודות נמצאות אצלה. על כל זאת טען, כי למעשה, פנינה היא זו שאישרה את הבקשה, והוא אך הודיע על כך לטדי.
295. עוד בחקירתו אישר כפי שעולה מדבריו לטדי כי הוא אישר קיומו של קשר משפחתי בין הצדדים לפי המידע שהיה ידוע לו לפי תיק הבג”ץ הנוגע לאביה של ו’ שעסק בו בעבר, תיק האחמ”ש ותיק העלייה. כשנשאל אם אכן עיין בחומרים הללו בטרם אישר את קשרי המשפחה לטדי, התחמק תחילה ממתן תשובה ברורה, ולבסוף טען כי אינו זוכר לומר כיום אם אכן עיין בתיקים, אך לדבריו, הוא לא היה כותב זאת מבלי שהוא אכן ראה זאת בתיקים. כשהופנה בעניין זה לכך שבחקירתו במשטרה (ת/245, עמוד 25) אמר שהוא אינו מכיר את א’ (אמה של ו’) ובני משפחתה, השיב כי הכוונה הייתה לבני המשפחה בחו”ל. מכל מקום, הוא לא ידע להסביר כיצד אפוא הוא טוען כיום כי ידע לאשר קיומם של קשרי משפחה בין בני המשפחה שביקשו לבוא לביקור, באופן שהצדיק את מתן האשרה.
296. הנאשם אישר כי בתקופה הזו היה לו קשר עם ו’, אך הקשר היה אך בשל כך שהוא נעזר בה לצרכי עבודתו. לדבריו, בשנת 2015 הוא עבד עמה כשמונה חודשים, כשהיא מסרה לו מידע על אנשים שונים לצרכי עבודה.
297. הוא ציין כי עסק בהליך בעניינה של משפחתה של ו’ על אף שמדובר היה בבקשה שנפתחה בלשכה בירושלים שאינה תחת דסק צפון בו הוא עבד, מאחר ובאותה תקופה, אשרת, שהייתה אחראית על דסק מרכז אליו שייכת הלשכה בירושלים, הייתה בחופשת לידה והוא גיבה אותה.
298. בהתייחס לשיחת הטלפון מיום 16.02.16 (שיחה מס’ 864 – ת/171) בה ו’ אמרה לו כי היא מחכה לו והוא שאל אותה “איך את מחכה לי”, הוא ציין כי אינו יודע לומר למה ו’ התכוונה. ייתכן והדברים נאמרו בהקשר של המתנה לקבלת תשובה לבקשה שהגישה ברשות או בכל הקשר אחר, אך הוא שלל לחלוטין את האפשרות כי הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. לדבריו, הוא הכיר את משפחתה ודבר שכזה לא יכול היה לקרות ביניהם.

דיון והכרעה

299. הנה כי כן, אין מחלוקת כי הנאשם פעל מול ו’ במסגרת תפקידו ברשות. מוסכם, כי ו’ פנתה אל הנאשם בבקשה שיסייע לה בקבלת אשרת תייר עבור אחיה. היא פנתה אליו ביום 7.02.16 ושוב ביום 9.02.16. ו’ פנתה לנאשם פעם נוספת ביום 16.02.12. אכן בתחילה פעולותיו בעניינה היו מינוריות. הוא בדק האם נעשה טיפול בבקשה שהוגשה והפנה אותה אל הלשכה. לאחר מכן, בדק אם האישור התקבל והודיע על כך לו’. בהמשך, פעל בצורה משמעותית יותר, כשפעל מול פנינה וטדי להסיר את התנאי של הצגת תעודות לידה מקוריות באתיופיה כתנאי לקבלת האשרות.
300. לצד פעולותיו אלו, הנאשם דאג לומר לו’ כי הפעולות שהוא עושה עבורה אינן חלק מתפקידו, ואף טען בפניה שאסור לו לעשות פעולות אלו (שיחה מס’ 479 מיום 9.02.16 – ת/192) – כשבבית המשפט הוא דווקא טען כי אין כל מניעה שהוא יעשה זאת – ולמרות זאת הוא נענה לבקשותיה ועושה זאת עבורה (עמ’ 737 לפרוטוקול מיום 16.12.21 ואילך). בצדק נטען, כי עובדה זו נועדה לחזק אצל ו’ את התחושה כי הנאשם פועל עבורה באופן מיוחד גם בניגוד לנהלים. הנאשם אף הוסיף ואמר לו’ שלא לספר על כך שהוא ביצע עבורה בדיקות במאגרי המידע של הרשות (שיחה מס’ 389 מיום 8.02.16 – ת/196). גם אם אקבל את הסברו שהוא עצמו עשה כן כדי להימנע מעימות עם עובדי הלשכה, הרי שמבחינת ו’ הוא הציג בפניה מצג כי הוא עושה עבורה פעולה ייחודית. כל זאת עשה הנאשם ביודעו גם, כי ו’ רצתה מאוד לקבל את האישור לכניסתם לישראל של המוזמנים לחתונה אחיה ושהיא תהיה מוכנה לעשות הרבה עבור מטרה זו (עמ’ 743 לפרוטוקול מיום 16.12.21).
301. הראיות גם מלמדות, כי “בעד” פעולות שלטוניות אלו של הנאשם עבור ו’ הוא פעל לקבל ממנה “מתת” בדרך של קיום יחסי מין.
302. כך, בשיחת טלפון עם ו’ ביום 9.02.16 (שיחה מס’ 479 – ת/192), לאחר שהנאשם בודק במערכת האם בקשתה של בני משפחתה של ו’ טופלה, השיחה ביניהם מנהלת באופן הבא:

נאשם: מה אני אגיד לך?

ו’: דברים טובים

נאשם: מה את משקרת? (הוסכם על הצדדים כי המשמעות באמהרית היא מה את מבטיחה לי – א.ס.)

ו’: תרביץ לי פעם אחת.

…

ו’: פעם אחת אני אזמין אותך…, איפה שאתה רוצה.

נאשם: מה זאת אומרת.

ו’: זאת אומרת בעיר, בבית.

נאשם: אישרו לך שם אבל עוד לא שלחו.

303. הגם, שהן הנאשם והן ו’, התחמקו בתחילה מלהסביר את הכוונה במילים “תרביץ לי”, שניהם הודו בסוף כי הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. עיון בהודעתה של ו’ במשטרה מלמד כי היא ידעה היטב מה משמעות מילותיה לנאשם “שירביץ” לה פעם אחת, על אף שבמשך זמן ממושך היא סירבה לאשר כי כוונתה הייתה שישכב עמה. רק לאחר שהחוקר הבהיר לה כי “אנחנו נשב על זה שעות”, עד שתבהיר מה הייתה כוונתה במילים אלו היא אישרה כי הכוונה הייתה מינית. גם הנאשם התחמק מלתת את ההסבר למילים אלו, עד שלבסוף גם הוא אישר כי הכוונה הייתה לקיום יחסי מין (עמ’ 551 לפרוטוקול מיום 7.03.22).
304. אם היה מקום לספק בעניין זה, הרי שבאו השיחות הנוספות ביניהם, לפני ואחרי שיחה זו, והבהירו את שהיה ברור מאליו ממילא.
305. כך בשיחה מיום 7.02.16 (שיחה מס’ 336 – ת/201):

ו’: איך אתה מרגיש? איך החורף?

נאשם: קר לי.

…

ו’: כשאני מגיעה לירושלים נראה לך שיהיה חושך.

נאשם: אני אומר לך שקר לי את לא עונה לי.

ו’: אז אמרתי לך שהבנתי.

נאשם: מה הבנת?

ו’: שקר לך.

נאשם: ו…

ו’: (צוחקת) אני אבוא עם מטריה להביא לך.

נאשם: אה.. מטריה, מה תעשי לי צל?

ו’: אה

נאשם: את תעשי לי צל אני שואל?

ו’: אז מה אתה מעדיף בגדי חורף?

נאשם: את תעשי לי צל, אני שואל?

ו’: צל, ככה זה נקרא. לשתיים, אחד.

נאשם: לשתיים, אחד, הכוונה.

ו’: גם מצל וגם מקור אני אביא לך.

בעדותה הבהירה ו’ כי כשהנאשם אמר לה שקר לו היא הבינה היטב כי מטרתו של הנאשם להכניס תוכן מיני לשיחה (עמ’ 480 לפרוטוקול מיום 12.04.21).

306. כך בשיחה נוספת מיום 16.02.16 (שיחה מס’ 864 – ת/171)כשו’ פנתה לנאשם ודיווחה לו כי בני משפחתה לא קיבלו את אשרות התייר המבוקשות באתיופיה, הגם שהם כבר רכשו כרטיסי טיסה, הוא הבטיח לה לבדוק את העניין. בתגובה, ו’ הודתה לו ואמרה לו שהיא מחכה לו, והוא מצדו ענה לה בשאלה כיצד היא מחכה לו. ו’ השיבה “איך שאתה רוצה”.
307. הנאשם, בעדותו בבית המשפט, טען כי אינו יודע מה הייתה הכוונה של ו’ כשאמרה לו שהיא מחכה לו, והסביר כי אולי הכוונה הייתה לכך שהיא מחכה לתשובה לבקשת משפחתה שהוגשה ללשכה. ברי, כי מדובר בהסבר חסר כל פשר. לא זו בלבד שאין הסבר לשאלת הנאשם את ו’ “איך את מחכה לי” אם הכוונה הייתה להמתנה לתשובת הלשכה, אלא שתוכן הדברים שנאמרו שני משפטים קודם לכן מלמדים היטב כי השניים ידעו היטב מה הכוונה. לאחר שהנאשם אומר לה שהוא יבדוק עבורה את מצב הבקשה השיח ביניהם נמשך כך:

נאשם: אני יודע שאת אינטרסנטית ושלא סתם אמרת לי בוקר טוב.

ו’: למה? אני תמיד אומרת לך בוקר טוב.

נאשם: לא, באמא שלך עזבי.

ו’: באלקים שאני אומרת לך בוקר טוב, צהריים טובים.

נאשם: שאני לא אשמע אותך, תטחני חריף בכוס שלך.

ו’: למה שאני אטחן בו חריף? יש הרבה שרוצים אותו.

נאשם: שייתן בו אז.

ו’: טוב אני מחכה לך.

נאשם: איך את מחכה לי.

ו’: איך שאתה רוצה.

נאשם: את סתם מדברת.

ו’: לא, למה?

308. הנאשם טען, כי בשיחות אלו הוא לא באמת ביקש מו’ מתת מיני, ואך היה מדובר בשיחת “ימיסרש” הנהוגה בין בני העדה האתיופית. ואולם, ו’ העידה כי לא התייחסה לדברים שנאמרו בשיחה זו כדברי שחוק והיתול. היא הבינה מה הנאשם מבקש ממנה, והבינה את הבעייתיות שבכך (עמ’ 93 לפרוטוקול מיום 19.04.21). גם בעדותה בבית המשפט, שנים רבות לאחר האירוע, ניכר היה שהיא נבוכה והרגישה שלא בנוח במהלך עדותה. בהתייחס לדברים אלו היא ציינה “זה לא דברים טובים. זה קשה לדבר על זה. אני מרגישה שלא בנוח” (עמ’ 401 לפרוטוקול מיום 12.04.21).
309. ו’ ציינה בעדותה כי שוחחה עם הנאשם בהמשך לדברים בעלי התוכן המיני שהעלה, כמו אמירתו ש”קר לו”, כשכוונתו הייתה ברורה (עמ’ 65 לפרוטוקול מיום 19.04.21), מאחר והייתה זקוקה לעזרתו באישור הבקשה למתן אשרה (עמ’ 56 לפרוטוקול מיום 19.04.21, עמ’ 480 לפרוטוקול מיום 12.04.21). היא העידה במפורש, כי חששה שאם לא תגיב לנאשם בחיוב, לא תאושר הבקשה לכניסת בני משפחתה לחתונה (עמ’ 397, עמ’ 489 ועמ’ 501 לפרוטוקול מיום 12.04.21). כך גם אמרה בהודעתה במשטרה (ת/4 , עמ’ 39 ו-42 בתמלול שהגישה ההגנה).
310. בצדק גם נטען, כי גם אם היה יסוד לטענת הנאשם כי ו’ היא זו שהציעה תחילה מתת מיני – דבר שאינו עולה כלל מהשיחות – הנאשם היה צריך לדחות זאת והוא לא עשה זאת. אין כל ממש בטענה של הנאשם כי הוא דחה את ההצעה של ו’ לתת לו מתת מיני, אליו כיוון מלכתחילה, בכך שאמר לה “תטחני חריף באיבר מינך”. מה גם שטענה זו בדבר דחיית ההצעה המינית הועלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית, והיא אינה עולה בקנה אחד עם אמירותיו המאוחרות יותר לו’.
311. ההסבר שנתנה ו’ בעדותה לכך שלא חשפה מיד את הגרסה המלאה בחקירתה במשטרה – הבושה, חוסר הנעימות שלה לפגוע בנאשם סייע בידה והחשש שליווה אותה במהלך החקירה – מניח את הדעת. העובדה כי ו’ התחמקה במשטרה במתן הסבר למילותיה “תרביץ לי” כשמשמעותה מובנת היטב מתוך ההקשר, תומכת בהסבר שנתנה כי התקשתה והתביישה לומר זאת (עמ’ 84 ו-100 לפרוטוקול מיום 19.04.21).
312. אכן, גרסתה של ו’ כי השיחה עם הנאשם ביום 7.02.16 הייתה השיחה הראשונה עמו, והיא התכחשה לשיחות שקדמו לכך, כשלמעשה אין מחלוקת כי הנאשם שוחח עם ו’ בתקופה שמיום 1.06.15 ועד יום 19.08.15 עשרים וארבע פעמים (ת/58). ואולם, אין בכך כדי להטיל ספק במהימנות גרסתה. השיחות שקדמו לשיחה ביום 7.02.16 הוסתרו על ידה מטעמים שונים, בדיוק כפי שהסתירה את התוכן המיני בשיחותיה עם הנאשם, ובדיוק כפי שהנאשם עצמו הסתיר לא מעט מידע אינטימי מהחוקרים, ובצורה הברורה ביותר את יחסי המין שקיים עם ס’, כאמור.
313. יתרה מזאת, הנאשם טען כי הפעיל את ו’, במהלך שנת 2015, כמקור לבירור מעמדם וקשרי משפחה של בני העדה האתיופית לצורך החלטות הרשות (עמ’ 500 לפרוטוקול מיום 12.04.21). לטענה זו אמנם לא הובאה כל ראיה, ולטענת עמוס אסור היה לנאשם לעשות זאת על דעת עצמו, ואולם לצד זאת לא הובאה כל ראיה כי קשר זה הביא לקשר אישי או רומנטי בין השניים, ואף לא נטען לכך. השיחות בעלות אופי מיני שכללו כאמור דיבורים על קיום יחסי מין באו לעולם לראשונה באותם מועדים שו’ נזקקה לשירותיו של הנאשם ברשות, היינו ביום 7.02.16, ביום 9.02.16 וביום 16.02.16. אם היה ביניהם קשר קודם סביב עבודתו של הנאשם ברשות, הרי שיש בכך כדי להסביר את שיחות הטלפון הקודמות. כך, שגם אם ו’ שיקרה בפרטים אלו, אין בכך כדי לסתור את עיקרי גרסתה בכל הנוגע לתוכן הקשר עם הנאשם שהחל בעת בו היא נזקקה לשירותיו מול הרשות. לא רק שיש בכך לדחות את הטענה כי מדובר בשיחות שבאו לעולם על רקע קשר אישי, בעובדה כי השיחות קיבלו אופי מיני רק לאחר שו’ נזקקה לשירותיו ברשות יש למעשה גם כדי לחזק את הסברה ביחס לכוונותיו המיניות.
314. עוד נטען, כי גם בעניינה של ו’, השינוי בעמדתה – כשבחקירתה הראשונה במשטרה כמו גם בתחילת החקירה השנייה היא העידה לטובת הנאשם ואילו בבית המשפט היא הפלילה אותו – הוא תוצאה של לחץ שהופעל עליה על ידי חוקרי המשטרה. במקרה זה לצד האמור נטען עוד יותר, כי דבריה בבית המשפט נאמרו בכוונת תחילה להפליל את הנאשם בשל עוינות ושנאה כלפיו, שנאה שנגרמה בשל יחסו של הנאשם למשפחתה, בשלה ראתה אותו כ”שטן” בלשונו של ב”כ הנאשם.
315. ברם, הסבר זה לפיו בבית המשפט ביקשה ו’ להביא להרשעת הנאשם בשל שנאתה אותו, אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותה. לא זו בלבד, שלפי הטענה היא הייתה בקשר רצוף עם הנאשם באותה תקופה בה הייתה השנאה כלפיו יוקדת, אלא שאם הייתה אמורה להיות שנאה מצד ו’ לנאשם, היא הייתה קיימת כבר בראשית שנת 2016. בנסיבות אלו היא אך הייתה צריכה לשמוח על ההזדמנות שניתנה לבוא למשטרה ולהפליל את הנאשם. דא עקא, שהיא כלל אינה עושה זאת. אדרבה, מהודעתה במשטרה עולה כי כבר בתחילת החקירה ו’ ניסתה להעלים כל מידע אודות הקשר שלה עם הנאשם. רק כאשר הועמתה עם ממצאים של ממש, והיא הועמדה על כך שבידי החוקרים תוכן השיחות בינה לבין הנאשם, היא החלה במתן הסברים. אם היא לא מצאה לנכון בזמן אמת לפעול כנגד הנאשם על שהרחיק את בני משפחתה מישראל, אין כל היגיון, שדווקא כיום, בחלוף שש שנים היא תעשה זאת. מה גם שבעדותה בבית המשפט ניכר היה כי היא אינה מבקשת להוסיף על שארע באמת. אכן, ו’ לא שיתפה פעולה באופן מלא בחקירה הנגדית, ועל שאלות רבות השיבה כי אינה זוכרת, ואולם איני סבור כי יש בכך כדי לשנות את המסקנה בדבר השיח המיני של הנאשם עם ו’ במטרה לקבל “מתת” בדרך של קיום יחסי מין.
316. למעשה, תיעוד השיחות כשלעצמו מלמד על משמעות הדברים שנשמעים בהן. אין כל צורך בעדות ו’ ואף לא בעדות הנאשם כדי ללמוד על כוונת הנאשם בשיחותיו עם ו’. שני הצדדים ניסו להרחיק את עצמם מתוכן הדברים, ובסופו של דבר שניהם הודו כי מדובר בתוכן מיני.
317. כאמור, גם שוחד מאוחר, כזה הנדרש או ניתן לאחר מעשה, ומבלי שקדם לו הסכם מראש בין הנותן והמקבל, הוא שוחד אסור, ובמקרה זה, הנאשם שפעל לקבל ה”מתת” בדמות קיום יחסי מין, ידע כי ו’ תסכים לכך אך הוכח פעולותיו השלטוניות עבורה. כאמור, חזקה על עובד ציבור שהוא יודע שהנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו.
318. כפי שצוין בקשר לאישום השני (לעיל פיסקאות 266-263), שיחתו של הנאשם עם מהרט, מחזקת מסקנה זו.
319. יתרה מזאת. טענת הנאשם כי השיחות עם ו’, כמו גם עם נשים אחרות היו שיחות אותן כינה “ימיסרש” ולא הייתה בהן כל כוונה אמיתית לקיום יחסי מין, נסתרת מהעובדה ששיחות אלו, למצער במקרה של ס’, אס’ וט’ הובילו לקיום יחסי מין, ומכאן סתירה לטענת הנאשם כי מדובר היה בדברי שחוק והיתול ללא כוונה מעשית. מטעם זה גם אין ממש בטענת הנאשם כי לא יעלה על הדעת כי הוא חשב לקיים יחסי מין עם ו’ שהינה קרובת משפחה של אשתו, שעה שהוא לא ראה מניעה לקיים יחסי מין עם ס’ שהייתה קרובת משפחה שלו ועם ט’ שאף היא קרובת משפחתו. בהקשר זה יצוין גם, כי הנאשם לא הצביע על שיחת טלפון אחת בה הוא נשמע מנהל שיחות דומות לאלו שניהל עם הנשים השונות שבכתב האישום, היינו בעלות תוכן מיני, עם מי שאינה מצויה באותה עת במצב בו הוא מטפל בענייניה ברשות או שטיפל בענייניה במועד סמוך.
320. בשולי הדיון באישום זה יצוין, כי אכן יש טעם לפגם של ממש בכך שמי שהכינה את ו’ לעדות בפרקליטות הייתה בת דודתה. הסבר לכך לא ניתן על ידי המאשימה. ואולם, אין כל יסוד לטענה, ולמעשה גם ב”כ הנאשמים לא טענו זאת, כי ו’ הפלילה את הנאשם בשל ההכנה שנעשתה לה על ידי בת דודתה או כדי לרצותה.
321. סופו של יום, בכל הנוגע לו’, הוכח כי הנאשם פעל לקבל ממנה “מתת” בדרך של קיום יחסי מין “בעד” הפעולות השלטוניות שנקט בעניינה, בפרט, בפניותיו לפנינה ולאחר מכן לטדי להסרת ההתנייה של מתן האשרות בכפוף להצגת תעודות לידה מקוריות של בני המשפחה.
322. התוצאה היא אפוא כי אני מרשיע את הנאשם באישום זה בעבירה של לקיחת שוחד בנסיבות סעיף 294(א) לחוק העונשין בשל פעולותיו לקבל “מתת” בדרך של קיום יחסי מין “בעד” פעולותיו השלטוניות בעניינה של ו’.

האישום הרביעי [כתב האישום ותשובת הנאשם לעיל בפסקאות 60-53]

323. אישום זה מתייחס לפעולות שביצע הנאשם בקשר לבני משפחתה של אס’, כשנטען ש”בעד” פעולות אלו קיימה אס’ יחסי מין עם הנאשם.

הראיות

הודעתה של אס’ במשטרה (ת/5)

324. בחקירתה במשטרה, ביום 21.03.16, סיפרה אס’ כי את הנאשם הכירה לפני חתונת אחיה בחודש אוגוסט 2015. היא סיפרה, כי הנאשם עזר לה לזרז את הטיפול בבקשה שהוגשה חודשיים לפני החתונה לאישור כניסת דודתה לישראל. היא ציינה כי פנתה לנאשם שבוע לפני החתונה שכן טרם התקבל האישור. את הקשר עם הנאשם היא יצרה באמצעות מספר טלפון שקיבלה במשרד הפנים. בשיחת הטלפון, ערך לה הנאשם ראיון טלפוני וחקר אותה אודות החשש מפני הישארותה של דודתה בישראל. לאחר מכן אמר לה הנאשם שהבקשה מאושרת ושלח לה את האישור. היא סיפרה גם כי אמה רצתה להזמין את הנאשם לחתונה כתודה על עזרתו, אולם הנאשם לא נענה להזמנה.
325. בהתייחס לשיחות אודות עזרתו של הנאשם בשינוי המעמד שלה לגרושה בספח תעודת הזהות, ציינה אס’ כי היא התקשרה לנאשם אך כדי לשאול אותו אודות שעות הפתיחה של הלשכה. הנאשם השיב לה כי הוא מכיר שם את אחת מהעובדות והוא ישאל אותה על כך. לאחר מכן שוחח עם ידידתו בלשכה, שמחה, בכדי שתקבל את אס’ ותטפל בעניינה. אס’ סיפרה, כי שמחה קיבלה אותה בלשכה, אך היה זה בהתאם לתור שנקבע לה.
326. אס’ הוסיפה וסיפרה כי החל מהמועד בו נוצר הקשר בינה ובין הנאשם סביב הבקשה למתן אשרה לדודתה, נרקמה ביניהם ידידות קרובה. הנאשם תמך בה וייעץ לה בכל אשר עבר עליה בחייה, לרבות גירושיה ובעיות שהיו לילדיה בבית הספר. גם הנאשם סיפר לה אודות קשייו שלו, והשניים שוחחו חמישה ימים בשבוע, בפתיחות גדולה, “כמו משפחה”. היא סיפרה כי במהלך תקופה זו של הקשר ביניהם, הם לא נפגשו, מאחר והנאשם גר רחוק, באזור ירושלים. ואולם, פעם אחת כאשר הנאשם עבר בסביבתה ועדכן אותה בכך, היא הזמינה אותו לקפה בביתה. במהלך אותה פגישה קצרה בביתה, נישק אותה הנאשם והשניים התמזמזו ונגעו זה בזה. תחילה לא זכרה מי יזם את המגע המיני, אך בהמשך אמרה כי היה זה הנאשם שיזם אותו (עמ’ 38 לתמלול). היא סיפרה כי בשעה שהנאשם נגע בה, הוא התחיל לרעוד ואמר לה “בחיים לא, נזכרתי באשתי” (עמ’ 32), ולכן, הם לא קיימו יחסי מין מלאים. לכן, הנאשם התבטא כי יש לו “חוב” כלפיה. הוא רצה להיפגש איתה שנית, על מנת “לשלם” לה את “חובו”, אך היא נמנעה ממנו ביודעין, ובכל פעם שביקש להיפגש עמה היא מצאה תירוץ אחר.
327. אס’ סיפרה כי היא הרגישה שהיא חייבת לנאשם טובה, בשל עזרתו בהבאת דודתה לחתונה, אך הבהירה כי הנאשם לא לחץ עליה (עמ’ 28). מחד ציינה כי היא לא הרגישה דבר כלפי הנאשם ולא אהבה אותו (עמ’ 30), אך באותה נשימה ציינה כי היא כן רצתה את הקשר עמו. היא ציינה כי זו הייתה תקופה “מבולבלת” עבורה, לאחר שהתגרשה מבעלה, והנאשם היווה עבורה פינה חמה ודמות זמינה לקבלת עזרה.
328. לשאלת החוקרת, אם שניהם ידעו שקיום יחסי המין הוא עבור עזרתו של הנאשם בהבאת דודתה לישראל, השיבה אס’ כי היא הרגישה כך. היא אמנם הדגישה שהנאשם לא ציין בפניה כי מדובר בתמורה לעזרתו לה, אך היא “בהרגשה שלי חושבת כאילו זה התודה שלי שאני צריכה לעשות, לא כי אני אוהבת אותו” (עמ’ 37). החוקרת ציינה בפניה כי היא יודעת מגורמים שונים שכאשר אומרים לנאשם “תודה” הוא מבקש “משהו אחר”, ובתגובה ציינה אס’ כי היא מודעת לכך והיא אף דיברה על כך עם הנאשם. היא סיפרה כי בעבר הנאשם התקשר אליה וסיפר לה שניסו להכשיל אותו במתן שוחד כספי, והיא ציינה בפניו כי דווקא ישנן שמועות אודותיו כי הוא לוקח שוחד מיני מבחורות עבור הסיוע שהוא נותן להן במתן אישורי כניסה (עמ’ 33). לצד זאת, אס’ הבהירה לחוקרות כי לה הנאשם אף פעם לא אמר כי הוא מבקש לקבל את תודתה ב”תודה מעשית”. במענה לשאלה נוספת אם הנאשם הבטיח לה שבתמורה ליחסי המין הוא יעזור לה במשרד הפנים, השיבה, “מה יש לי לעזור שם יותר? זה היה חד פעמי, אין לי מה לחפש שם יותר, לא” (עמ’ 51). היא הוסיפה, כי מצדו של הנאשם רצונו בקיום יחסי המין עמה היה בשל אהבתו כלפיה (עמ’ 53), אך מצידה מדובר היה בקשר חד פעמי, וכל המפגש ביניהם היה בלתי מתוכנן.

עדותה של אס’ בבית המשפט

329. בחקירתה הראשית בבית המשפט ביום 31.05.21, סיפרה אס’ כי עלתה לארץ בשנת 1994, וכי היא מתגוררת בעכו מזה כ-12 שנים. על השכלתה ועיסוקה סיפרה כי היא בעלת תואר ראשון בסטטיסטיקה ויש לה תוארB.A כללי מאוניברסיטת חיפה. היא עוסקת במנהל בעליית הנוער, וכמדריכת שיקום בהוסטל. היא סיפרה, כי בשנת 2015 התגרשה מבעלה עקב משבר ביחסים ביניהם, שכלל אף אלימות מצדו כנגדה (עמ’ 33 לפרוטוקול).
330. עוד סיפרה, כי במהלך שנת 2015 הגישה אמה בקשה ללשכת משרד הפנים בחיפה להביא את דודתה, מולו, לארץ, לרגל חתונתו של אחיה. היא סיפרה גם, כי באותה תקופה סבתה נפטרה, ואמה הייתה בודדה, ולכן, היה מאוד חשוב לה ולאחיה כי הבקשה תאושר. לאחר שחלפה תקופה בה לא נתקבל מענה לבקשה ומועד החתונה הלך והתקרב, היא ביקשה את מספר הטלפון של הנאשם ויצרה עמו קשר לראשונה. היא ציינה כי העזרה שהעניקה לאמה בטיפול בבקשה הייתה לפי המקובל בעדה האתיופית, בשל כך שהדור הצעיר מתמצא טוב יותר במילוי הטפסים בשפה העברית.
331. אס’ סיפרה, כי בשיחתה הראשונה עם הנאשם, היא שאלה אותו אם הבקשה של אמה הגיעה אליו, והתחננה בפניו שיאשר אותה. היא הסבירה לו את מטרת הביקור ואת חשיבות העניין עבורה. הנאשם ראיין אותה באותה השיחה, שאל אותה על גילה ועל עסקיה של מולו, דודתה. עוד באותו היום חזר אליה הנאשם, ומסר לה כי הבקשה מאושרת. וכך, יומיים לפני החתונה, נחתה מולו בארץ. מולו שבה לאתיופיה כעבור חודשיים. היא אישרה כי הזמינה את הנאשם לחתונה והסבירה כי מדובר במנהג מקובל כלפי מי שעושה טובה.
332. אס’ ציינה, כי אף שהטיפול בבקשה הסתיים, היא שמרה על קשר עם הנאשם, והם הפכו לידידים טובים והיו “כמו משפחה”. זאת, מאחר ובאותה תקופה היא הייתה בודדה לאחר גירושיה, ונזקקה לאוזן קשבת. היא שוחחה עם הנאשם מדי יום ביומו, בבוקר ובערב, התייעצה אתו ושיתפה אותו בענייניה (עמ’ 31 לפרוטוקול).
333. בסופו של דבר הם נפגשו פעם אחת בביתה, בחודש מרץ 2016 וקיימו יחסי מין. אשר לתחושת המחויבות שלה להיענות לרצונו של הנאשם, היא הסבירה, כי זו נבעה, הן מעזרתו של הנאשם בהבאת דודתה מולו והן ממערכת היחסים האישית והקרובה שלהם (עמ’ 90 לפרוטוקול). כך או כך, את המפגש המיני בניהם, תיארה כמפגש ספונטני ולא מתוכנן, שיצא לפועל כשהם נפגשו לראשונה. היא סיפרה כי לאחר אותו מפגש, הביע הנאשם את רצונו לבוא אליה כדי “לשלם את חובו”, אך היא התחמקה ממנו בתירוצים שונים (עמ’ 62 לפרוטוקול).
334. אשר לחקירתה במשטרה, אישרה אס’ כי אמרה בה רק אמת ואיש לא איים או לחץ עליה במהלך אותה חקירה כדי לומר דברים שלא אירעו. היא סיפרה גם, כי הפרשה הותירה בה טראומה וחשש שהיא תנוצל ותהא מעורבת שוב בעניינים שעשויים להוביל לחקירות במשטרה ומתן עדויות בבית משפט. כך, כאשר היא מגיעה לראיון עבודה, היא חוששת לתת את מספר הטלפון שלה.

גרסת הנאשם בבית המשפט

335. הנאשם סיפר כי במקרה זה מדובר היה בבקשה שהגישה אמה של אס’ להכנסת בני משפחה לחתונה בישראל. הבקשה הוגשה בלשכה והיא הועברה למטה. על גבי הבקשה היו רשומים שני מספרי טלפון. הוא התקשר כדי לאשש קיום קשר משפחה אמיתי ולבחון אם קיים חשש להשתקעות של מי שמבוקש לאשר לו הגעה לישראל. במספר הראשון לא היה מענה, ובמספר השני ענתה אס’. הוא ערך עמה בירור, וקיבל תמונה רחבה על המשפחה, בין היתר שהמשפחה כוללת שלושה ילדים המשרתים בצה”ל, שני קצינים ונגד אחד. כן עלה, כי לדודה, שאת כניסתה לישראל הוא נתבקש לאשר, יש בת בארה”ב. בנסיבות אלו, הוא אישר את כניסת הדודה לישראל לחתונה. בחקירתו הנגדית, הנאשם עמד על כך שהתיק שנפתח בלשכה בעניינה של דסטה, אמה של אס’, עמד כולו לפניו, על נספחיו, בשעה שהוא נתן את ההחלטה המאשרת את הגעת הדודה, והוא שלל את הטענה כי מתן החלטה על בסיס ראיון טלפוני בלבד הוא בניגוד לנהלים.
336. בהמשך, אס’ שלחה לו הזמנה לחתונה, אך הוא השיב לה כי הוא לא יוכל להגיע. מאז הם החלו להתכתב בתדירות יומיומית במשך כארבעה חודשים, כשכל אחד מספר על קורות חייו. בין היתר הם דיברו על המשבר בחיי הנישואים שלה ועל קשיים בגידול ילדיה. הוא מצדה סיפר לה על משפחתו שלו. בחלוף ארבעה חודשים התרחש אותו מפגש בביתה שהגיע עד לקיום יחסי מין. גם לאחר אותו אירוע, הקשר נמשך ביניהם עד ליום מעצרו.
337. בחקירתו הנגדית ציין הנאשם כי אכן קיים שיחות עם אס’ בעלי תוכן מיני, אך מדובר במי שהוא היה עמה בקשר אינטנסיבי במשך כארבעה חודשים, ונוצרה ביניהם אהבה. לצד זאת ציין כי קיום יחסי המין במפגש בחודש מרץ 2016 לא היה מתוכנן, ושניהם לא היו מוכנים נפשית לכך. הוא הדגיש כי הקשר שנוצר ביניהם לא קשור לעבודתו, כי אם בקשר הדדי שהתפתח והגיע עד לאן שהגיע.

דיון והכרעה

338. אין מחלוקת כי הנאשם אישר את הבקשה לאישור כניסת אמה של אס’ לישראל לאחר שזו פנתה אליו ביום 23.08.15. אין גם מחלוקת כי הנאשם פנה לעובדת משרד הפנים וביקש ממנה לסייע לאס’ בעדכון תעודת הזהות שלה, בהמשך מסר הנאשם לאס’ מידע הנוגע אליה ממאגר המידע של הרשות. אין גם מחלוקת כי בחלוף ארבעה חודשים, ביום 21.12.15, הנאשם שוחח עם אס’ שיחות בעלות אופי מיני. בהמשך לכך, הנאשם ואס’ נפגשו בביתה של אס’ וקיימו יחסי מין חלקיים.
339. השאלה שבמחלוקת הייתה האם יחסי המין ניתנו כ”מתת” על עזרתו של הנאשם לאס’ בענייניה ברשות, כטענת המאשימה, או שהדבר היה כחלק ממערכת יחסים רומנטית שהתפתחה ביניהם, כגרסת הנאשם.
340. הנה כי כן, אין מחלוקת כי הקשר הראשוני נוצר בפניותיה של אס’ לנאשם בהקשר לתפקידו ברשות. גם אין מחלוקת של ממש כי בעקבות קשר זה נוצר בין השניים קשר אישי קרוב, שאמנם לא כלל מפגשים, אך הוא בא לידי ביטוי בשיחות טלפון רבות בנושאים אישיים ואף אינטימיים. הם התייעצו אחד עם השנייה בעניינים אישיים שונים, והיו אוזן קשבת זה לזו.
341. מקרה זה מביא לידי ביטוי בצורה החדה ביותר את הקושי בהכרעה בשאלה האם קיום יחסי מין בין עובד ציבור לאזרחית שקיבלה ממנו שירות קודם לכן, במקרה בו בזמן קיום יחסי המין יש ביניהם קשר קרוב הרחב הרבה יותר מהקשר שהיה ביניהם בזמן מתן השירות כעובד ציבור, בא בגדר “מתת” אסור אם לאו.
342. כאמור, כאשר מדובר בקיומה של מערכת יחסים המעורבת מקשר אישי ומקשר שלטוני, אזי בהעדר התניה מפורשת או הבטחה מפורשת למפגשים אינטימיים כתמורה לסיוע, קשה לקבוע כי קיום יחסי המין היה כ”מתת” “בעד” פעילותו השלטונית של עובד הציבור ולא כחלק מיחסי הידידות בין עובד הציבור למקבל השירות.
343. אכן, אס’ העידה כי הייתה עם הנאשם ביחסי ידידות טובים, אך הבהירה כי לא חפצה ביותר מכך. מדבריה עלה, כי הסיבה העיקרית והמכרעת לקיום המגע המיני עם הנאשם הייתה החובה שהרגישה כלפיו בעד מתן האשרה לדודתה, ולאו דווקא בשל הקשר הידידותי ביניהם. היא ציינה כי קיימה עם הנאשם יחסי מין אך בשל כך שהרגישה “חייבת” לו בשל סיועו ברשות. כך בהודעתה במשטרה אמרה (עמ’ 27): “נכון עשית לי טובה, אבל לא בא לי עליך, אבל בקטע של כן ממש ככה, אם הייתי רוצה אותו, כן הייתי מזמינה אותו… אני לא בא לי עליו, בוא אני אגיד ככה, איש נשוי, יש לו אישה… לא, כי אני הרגשתי מן התחייבות כזאת… אני בהרגשה שלי, אני צריכה להחזיר לו טובה”. יצוין, כי אס’ העידה כי מסרה את האמת בחקירתה במשטרה, מרצונה החופשי ולא הופעל עליה לחץ למסירת גרסה כלשהי. הנאשם גם המשיך ליזום שיחות עם אס’ שכללו תוכן המלמד על רצונו להיפגש עמה פעם נוספת ולקיים עמה מגע מינה, כשאס’ דחתה ניסיונות אלו.
344. ואולם אל מול זאת, אס’ אישרה כי היו ביניהם יחסים קרובים וקשר אישי חם בתקופה של ארבעה חודשים עד לקיום יחסי המין וגם לאחר מכן (עמ’ 90 לפרוטוקול). היא ציינה כי מדובר היה בתקופה “מבולבלת” עבורה. אמנם הנאשם טען תחילה כי דווקא אס’ היא זו שכפתה עליו את המגע המיני, כך בחקירותיו במשטרה, ובדומה – גם אם בפחות נחרצות – גם בבית המשפט, אך למעשה עלה ממכלול הדברים כי הפגישה ביניהם לא הייתה מתוכננת כתמורה לעזרתו של הנאשם, כפי שציינה אס’ במפורש, ויחסי המין במהלכה היו בלתי מתוכננים, ששניהם, הנאשם ואס’, “גלשו” אליהם.
345. נוכח העובדה כי מלכתחילה בזמן ביצוע הפעולה השלטונית לא דובר כלל על יחסי מין, ואלו התקיימו רק בחלוף כארבעה חודשים מסיום הטיפול של הנאשם בענייניה של אס’ (לבד מהסיוע שהוא העניק לה ביצירת קשר לקבלתה לצורך שינוי הרישום בתעודת הזהות, כשברור שאין דבר זה עומד בבסיס הסכמה לקיום יחסי מין), תקופה במהלכה נוצר קשר קרוב בין השניים, ויחסי המין התקיימו באופן ספונטני ובלתי מתוכנן, אזי לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי הרכיב האינטרסנטי המושחת הוא זה שעמד בבסיס קיום יחסי המין, למצער מצדו של הנאשם, גם אם אס’ מצדה חשה כך. לא ניתן לקבוע כי הנאשם פעל מתוך ידיעה כי אס’ נענית לו רק בשל אותה פעולה שביצע עבורה ארבעה חודשים קודם לכן. בפרט, שעה שבמועד בו פעל הנאשם עבורה, כלל לא היה ברור כי יתפתח קשר ביניהם ובוודאי לא היה ברור כי הם כלל ייפגשו בעתיד. הזהירות מפני הרשעה במקום בו קיים ספק סביר כי לא כך הם פני הדברים, מחייב את זיכוי הנאשם במקרה זה.
346. המאשימה אכן טענה כי מדובר היה בתכנית כוללת של הנאשם, לניצול הקשר במסגרת הפעילות השלטונית ליצירת קשר אישי שיביא בסוף לקיום יחסי מין. ואולם, גם אם הייתה מצד הנאשם פעילות בעייתית מבחינה מנהלית בפעילותו ביחס לבקשתה של אמה של אס’ (הדבר יידון במסגרת הדיון בעבירות של הפרת אמונים), אין כל בסיס לכך שמדובר היה בתכנית של הנאשם שתביא לאחר זמן לסיטואציה שאס’ תקיים עמו יחסי מין כ”מתת” עבור הפעילות שביצע עבורה. איני סבור גם כי ניתן להסיק מסקנות למקרה זה מהאישומים השני והשלישי, שכן באותם אישומים, לא היה מדובר בקשר קרוב שנוצר בין הנאשם לנשים באותם אישומים, ונקל היה לקבוע כי יחסי המין נתבקשו כ”מתת”. מה גם, שבאותם מקרים בסופו של יום לא נוצר מגע מיני.
347. לכן, בהתייחס לאישום זה, גם אין דבריו של הנאשם למהרט (לעיל פסקאות 266-263),כדי להכריע את הכף, הגם שבאותה שיחה התייחס הנאשם במפורש לאס’ (המתגוררת בעכו). שכן, הגם שמהשיחה נלמד כי הנשים הסכימו להיות עימו בקשר בשל תפקידו ברשות, אלא שבמקרה זה התפקיד הביא לכל היותר לכך שאס’ תרצה להיות בקשר משמעותי עם הנאשם, כשאפשר כאמור שיחסי המין התקיימו על רקע קשר זה ומבלי קשר לפעילות השלטונית שהנאשם עשה, הגם שפעילות זו הביאה ליצירת הקשר האישי.

אשר על כן, בשל ספק זה, אני מזכה את הנאשם מעבירת השוחד שיוחסה לו באישום זה.

האישום החמישי [כתב האישום ותשובת הנאשם לעיל בפסקאות 70-61]

348. אישום זה מתייחס לפעולות שביצע הנאשם בקשר לבני משפחתה של ט’, כשנטען ש”בעד” פעולות אלו קיימה ט’ יחסי מין עם הנאשם.

הודעתה של ט’ במשטרה (ת/6)

349. ט’ נחקרה במשטרה ביום 20.03.16. בחקירתה סיפרה, כי עלתה לארץ עם בעלה ובנה בשנת 2004, לאחר שהתגיירה, כאשר שאר בני משפחתה נשארו באתיופיה. היא סיפרה גם, כי היא נפרדה מבן זוגה כעשרה חודשים לפני החקירה, לאחר שנים בהם סבלה מנחת זרועו של בעלה שהיה משתכר בלילות, מאבד שליטה על עצמו, מקלל ומכה אותה.
350. היא סיפרה, כי בשנת 2013 החלה להגיש טפסים ללשכת משרד הפנים בראש העין, בכדי לנסות להעלות לארץ גם את יתר בני משפחתה, בהם הוריה ואחיה. איש הקשר שלה במשרד הפנים, דרכו הייתה מבררת את סטטוס הבקשה, היה הנאשם. ואולם, היא לא ידעה מה שם משפחתו וציינה כי בקושי ראתה אותו. לדבריה, היא לא הייתה יכולה לזהות אותו. ואולם לאחר שהחוקרים לחצו עליה בעניין זה, היא סיפרה כי ראתה את הנאשם פעמיים (עמ’ 30 לתמלול החקירה). היא סיפרה, שהיכרותה עם הנאשם התחילה בשנת 2011, דרך דוד שלה בשם יאסו שעבד במשרד הקליטה, כשאחת לכמה שבועות היא פנתה לנאשם, על מנת שיבדוק את סטטוס הבקשה שלה (עמ’ 48). אשר לתפקידו של הנאשם, אמרה כי היא אינה יודעת בדיוק מה היה תחת תחום אחריותו (עמ’ 44), אך יאסו אמר לה כי הם חברים והוא יוכל לעזור לה (עמ’ 45). עוד ציינה ט’, כי הנאשם הדפיס עבורה טפסים שונים ועזר לה למלא אותם, כשלצד זאת גם הבהירה כי מדובר בטפסים סטנדרטיים, כך שלא נכון לומר שהוא עשה זאת במיוחד עבורה (עמ’ 86).
351. במענה לשאלה מתי לאחרונה נפגשה עם הנאשם, השיבה כי הם נפגשו לפני למעלה משנה, בפגישה אקראית ברחוב בראש העין. ברם, היא סירבה להודות כי נפגשה עם הנאשם בביתה, והכחישה כל מפגש שכזה (עמ’ 56).
352. או אז, ציינו בפניה החוקרות כי היא נמצאת בחקירה בתחנה מיוחדת של יחידת להב 433, ולא בתחנת משטרה זניחה. הן אמרו לה כי הן יכלו לעצור אותה בביתה לעיני שכנותיה, לאזוק אותה ולקחתה לחקירה לעיני ילדיה, ואולם הן החליטו לתת לה לקום בבוקר “בכיף” ולפנות אליה רק לאחר ששמה את ילדיה בגן. בהמשך גם סיפרו לה, כי המשטרה לא תמיד נחמדה ועדינה. למשל, המשטרה “יכולה לבוא, לדפוק לך בשש בבוקר, לשבור לך את הדלת” (עמ’ 62). הן הבהירו לה כי כל היושבות בחדר יודעות מדוע היא נמצאת שם, ועל כן – עליה לשתף פעולה ולספר אודות הקשר הרומנטי שלה עם הנאשם. הן סיפרו לה כי הן יודעות שהנאשם היה בביתה ושהם קיימו יחסי מין, ושהם מרבים לדבר בטלפון. עוד הוסיפו, כי הנאשם כבר אינו בתפקידו, וכי הוא כבר לא ישוב אליו עוד (עמ’ 56).
353. בשלב זה, עברו החוקרות מאיומים מרומזים לאיומים מפורשים יותר. הן אמרו לה כי הן נותנות לה הזדמנות שלא תחזור להציל את עצמה, ובלשונן: “איך אומרים? נותנים לך חבל, קחי אותו, תרימי את עצמך. זורקים לך חבל לים, תפסי אותו. כי את יודעת למה? כי יום מן הימים, את פשוט תגידי וואו, איזה טעות עשיתי, היה לי הזדמנות לדבר עם החוקרת ולא עשיתי את זה” (עמ’ 58). אחת החוקרות הוסיפה לאיים על העדה גם באמצעות עתידם של ילדיה, ואמרה לה כי גם אם היא לא מבינה את המשמעות של שיתוף הפעולה איתן כעת, לימים זה יפגע בשלושת ילדיה: “את גרושה, לא קל לגדל ילדים לבד. שלושה ילדים, זה הרבה כסף והוצאות. זה גנים. את תרצי שהם יהיו בחוגים. תרצי להעניק להם את כל מה שאין לך פה. את בלי משפחה פה, את בלי אחיות פה, את לבד. את לבד מול כל העולם הזה. וחבל… זה רק מולוורק לבד. כי אמא לא פה, אבא לא פה, אחיות שלך לא פה. ולא בת דודה שלך גם. אף אחד (שם)”.
354. בשלב זה, סיפרה ט’ כי הנאשם היה בביתה פעם אחת, בשעה בה חבר שלה גם כן היה בבית (עמ’ 64). לאחר מכן הוסיפה, כי הנאשם היה אצלה פעם אחת נוספת בשעות הצהריים מספר חודשים קודם לכן, למשך פרק זמן של כשעתיים (עמ’ 67), ואז הם קיימו יחסי מין. היא סיפרה כי הנאשם עבר בסביבה, ושאל אותה אם הוא יכול לקפוץ לקפה. היא נענתה והזמינה אותו אליה. במענה לשאלה אם רצתה בקיום יחסים אלו השיבה, כי היא לא יודעת אם רצתה בכך או לא, “אך כך יצא” (עמ’ 68). בהמשך הוסיפה, כי הנאשם לא הכריח אותה לכך, והדבר נעשה בהסכמה וברצון (עמ’ 70). במענה לשאלה כמה זמן הכירו עד שקיימו יחסי מין השיבה, כי מדובר בתקופה של מספר שנים מאז היכרותם בשנת 2011 ועד למועד המפגש בשנת 2015 (עמ’ 69). החוקרות התעקשו לקבל תשובה אם קיימה עם הנאשם יחסי מין כי נמשכה אליו או בגלל שהיא רצתה שהוא יעזור לה, היא השיבה כי זה היה בשביל שיעזור. בהמשך הוסיפה: “אמרתי לך, אני כל כך רציתי שההורים שלי יבואו, שאמא שלי תבוא, אז יכול להיות אחד מהדברים שזה שכנע אותי” (עמ’ 70). במענה לשאלה אם האמינה כי הנאשם יצליח להביא את משפחתה השיבה, כי “לא שהאמנתי בו, אבל את יודעת, סתם תקווה. אבל לא… בגלל זה גם לא המשכתי הלאה… הפסקתי עם זה וזה היה חד פעמי… זה לא עשה לי טוב בכלל, כי שגם הוא נשוי” (עמ’ 78). ברם, לצד זאת היא הוסיפה, כי באותו הקשר לא שוחחו כלל על האפשרות להביא את בני משפחתה לארץ, ובאותו היום הם לא שוחחו על מצב הבקשה או התקדמות בטיפול בה (עמ’ 80-79). ט’ הוסיפה, כי הנאשם התקשר אליה עוד מספר פעמים כדי לבוא לשתות אצלה קפה, אך היא לא הייתה מעוניינת בכך (עמ’ 80), ועל כן בכל פעם שהנאשם העלה אפשרות זו, היא מצאה תירוץ אחר להתחמק. היא ציינה כי ידעה שמדובר בקשר שאינו תקין. במענה לשאלה כיצד הייתה מסווגת את מערכת היחסים שלה עם הנאשם השיבה, “חברים” (עמ’ 82).
355. לאחר מכן, השמיעו החוקרות לט’ שיחה, בה היא מזמינה את הנאשם לבוא אליה לקפה וביקשו את התייחסותה. ט’ השיבה כי לעיתים הוא היה מזמין את עצמו אליה לשתות קפה, ולעיתים הייתה היא מזמינה אותו. היא הסבירה את הזמנותיה בכך שהן התרחשו בשעה שהייתה בזוגיות ובזמנים בהם בן זוגה היה אתה בבית. החוקרות, שככל הנראה לא היו מרוצות מתשובתה, אמרו לה כי הן רוצות ללכת הביתה, וחבל שהיא מעכבת אותן. הן הוסיפו כי היא “מבזבזת זמן”, והוסיפו כי “יכול להיות שלא תלכי… יכול שתצטרכי למצוא איזה סידור לילדים” (עמ’ 104). במענה למספר שאלות נוספות אודות משפטים שאמר הנאשם וכוונותיו, השיבה ט’ “אני כבר לא יכולה לענות לכן, באמת, אני רוצה שתשחררו אותי, כי אני כבר הראש שלי אצל הילדים שלי”. תגובת החוקרות הייתה “יותר טוב לך שתעני מהר” (עמ’ 106). או אז, ט’ אמרה בנוגע לכוונותיו של הנאשם והאם תכנן לקיים עמה יחסי מין, “אז מה את רוצה שאני אגיד לך? כן.. כן.. בסדר”.
356. בעקבות התפתחות זו בחקירה, סיפרה ט’ כי הנאשם היה אצלה פעמים רבות בכדי לשתות קפה, אך אמרה כי רק באחת מהן קיימו יחסי מין. ביתר המפגשים ביניהם, לא נגעו זה בזה מעולם מלבד “אולי פעם אחת של חיבוקים.. ופעם אחת אולי יצא נישוק” (עמ’ 110).
357. לאחר מכן, השמיעו לה החוקרות שיחה בה נשמע הנאשם אומר לה “אם היית מקלחת אותי ומשכיבה אותי ועושה לי עיסוי או שמן גוף, מכף רגל ועד ראש, היית עושה לי מצווה גדולה” (שיחה מס’ 191 מיום 4.02.16 – ת/212), וביקשו להבין מדוע הוא אמר לה כך. ט’ השיבה “אני לא חושבת שהוא מצפה ממני. רק שהוא אמר. כי הוא יודע שאני לא אעשה”. לאחר מכן הן שאלו אותה, מדוע הנאשם הזמין אותה לצימר באזור ירושלים, והיא ענתה לו “בעזרת ה'”. היא השיבה כי בסופו של דבר הם לא היו בצימר והיא התעלמה והתחמקה מכך. לצד זאת הוסיפה, כי היא לא אמרה לנאשם מעולם שהיא אינה מעוניינת להמשיך בקיום יחסי מין או מגע עמו. אז, הציעו החוקרות את ההסבר שלהן לכך שהיא לא אמרה לנאשם שהיא לא מעוניינת: “יכול להיות שאת היית במעמד כזה, שלא יכולת להגיד לו בפירוש שאת לא מעוניינת כי פחדת שזה עלול לפגוע ביחסים שלו אתך, ואז לא יהיה מי שיעזור לך לקדם את התיק עלייה של המשפחה שלך?” וט’ השיבה “לא יודעת. נראה לי שכן אחת מהסיבות”. ובמענה לשאלה אם יש עוד סיבות השיבה, “אמרתי לך, כמו חבר, שותף להכל” (עמ 114).

עדותה של ט’ בבית המשפט

358. באשר לעדותה של ט’ בבית המשפט יצוין, כי תחילה היא לא התייצבה במועד שנקבע לשמיעת עדותה. היא התייצבה רק לאחר שהוצא כנגדה צו הבאה. כשהתייצבה למתן העדות, ביום 5.07.21, היא הסבירה כי לא נעים לה לשוחח על הנושא, בפרט לאחר החקירה שעברה במשטרה, ולכן גם לא רצתה להתייצב בבית המשפט למסירת עדות.
359. ט’ סיפרה בעדותה, כי מאז שנת 2011, היא והנאשם היו בקשר חברי קרוב, ושוחחו על נושאים אישיים רבים, בהם מערכות יחסים אישיות וזוגיות, חינוך ילדים, דאגותיה לאחיה ונושאים רבים אחרים. למעשה, כך סיפרה, היא שיתפה את הנאשם בכל דבר (עמ’ 71 לפרוטוקול). היא אישרה, כי השיח בניהם היה משוחרר ומלא ב”צחוקים”, שיח של “קלד”. הנאשם הכיר גם את בן זוגה ואת ילדיה, ובהמשך, החל בן זוגה לחשוד כי יש לה קשר רומנטי עם הנאשם.
360. בעדותה, טענה ט’, כי היא לא זוכרת את השיחה בעלת התוכן המיני עם הנאשם (שיחה מס’ 191 מיום 4.02.16 – ת/212), וטענה כי היא גם אינה זוכרת שאמרה לחוקר כי הנאשם הציע לה לבוא אתו לצימר. פרט זה, הנוגע לצימר, הוכחש על ידה במפורש גם בהמשך, והיא שללה כי היה עניין כזה (עמ’ 78 לפרוטוקול). לצד זאת, במענה לשאלה אם קיימה יחסי מין עם הנאשם, השיבה בחיוב, אך היא לא ידעה לומר מי מהם יזם את אותו מפגש, כמו גם את השיחות בעלות האופי המיני. היא הוסיפה, כי לאחר המפגש המיני ביניהם היא החליטה שהיא אינה רוצה לחזור על כך, מאחר והיא ראתה בנאשם חבר וידיד, אך לא בן זוג. היא הוסיפה, כי אי הנעימות שנגרמה לה כתוצאה מקיום יחסי המין עם הנאשם, נבעה גם מהיות הנאשם נשוי ומקרבת המשפחה הרחוקה ביניהם. לבסוף סיפרה, כי גם כיום, ולמרות שאין בינה ובין הנאשם קשר יום יומי, קיים ביניהם קשר חברי, והנאשם אף שלח לה הודעת “מזל טוב” כשמשפחתה הגיעה לישראל (עמ’ 91 לפרוטוקול).
361. ט’ ציינה בעדותה, כי הקשר עם הנאשם נעשה רומנטי ללא כל קשר לבקשות שהגישה, ושהמפגש המיני ביניהם היה ספונטני, ונבע מרצון הדדי (עמ’ 74 לפרוטוקול). לדבריה, הנאשם כלל לא עזר לה באופן מיוחד, והיא ידעה שמתן האישור להביא את הוריה אינו מסור בידיו של הנאשם (עמ’ 67 ואילך). היא הבהירה בחקירתה החוזרת כי “לא פחדתי שההורים שלי לא יגיעו, כי הם היו בהמתנה והם יגיעו, אבל הקשר שהיה לי בקשר עם ליאור כי זה בגלל שדוד יאסו הפנה אותי ואז המשכנו להיות בקשר, אבל לא חששתי לרגע שיחסום את העלייה של ההורים שלי” (עמ’ 102 לפרוטוקול).
362. בחקירתה הנגדית סיפרה כי אין לה דבר נגד הנאשם (עמ’ 59 לפרוטוקול), וכי הסיבה שלא סיפרה לחוקרות מלכתחילה על מערכת היחסים המינית בינה ובין הנאשם הייתה הרצון שלה להגן על פרטיותם. היא לא חשבה כי מעניינן של החוקרות עם מי היא מקיימת יחסי מין, ולא הייתה לה כל כוונה להסתיר מעשה פלילי או מעשה רע כלשהו (עמ’ 60 לפרוטוקול).

גרסת הנאשם בבית המשפט

363. בהתייחס לט’ ציין הנאשם כי לא ביצע כל טיפול ברשות בעניינה. לדבריו, מדובר בקרובת משפחה שלו, שכן היא קרובה של אחיו למחצה (מצד האבא). דרך קרבה זו הוא הכיר אותה כחמש-שש שנים עובר למועד החקירה, והוא היה מעורב בכל תחומי חייה. הם נפגשו אחת לשבוע או אחת לשבועיים, והקשר ביניהם היה חזק מאוד, והוא סייע לה לאורך התקופה בעניינים שונים. ואולם, הוא מעולם לא ערך בדיקה בתיק של ההורים שלה, ובשאלת זכאותם לעלות לישראל. לכל היותר הוא נתן לט’ הסבר כללי מה האפשרויות העומדות בפניה ובפניהם. במסגרת זו ייתכן והוא הפנה אותה לממונים, לשר או לוועדה ההומניטרית.
364. הנאשם הוסיף וסיפר כי בעקבות החלטת 2015 הוא קיבל שיחות רבות מאנשים שביקשו לבדוק אם בני משפחתם שבאתיופיה זכאים לעלות לישראל לפי החלטה זו. גם ט’ התקשרה אליו בהקשר זה וביקשה לברר אם בני משפחתה מופיעים ברשימות של הזכאים לעלות לפי החלטה זו. הוא ברר והודיע לה כי שמו של אחיה מופיע ברשימות, אך שם אביה – לא, והוא הפנה אותה לרב ולדמן לפתור את הבעיה.
365. בחקירתו הנגדית הסביר, כי כאשר נעשה שינוי במדיניות ההגירה, בעקבות החלטת הממשלה, מי שהייתה צריכה לבחון את עניינם של ההורים, ואם שינוי הקריטריונים יאפשר את עלייתם לישראל, הייתה אשרת. ט’ אמנם פנתה אליו בעניין זה, ומאחר והוא ישב יחד עם אשרת ופקידה נוספת בשם רונית על הרשימות מול הרב ולדמן, הוא ידע כי אביה אינו מופיע ברשימות, ולכך הפנה את ט’ בעניין זה לרב ולדמן. לצד זאת הוא אישר, כי ייתכן ושוחח באותה פגישה עם הרב ולדמן אודות הוריה של ט’ ועל כך שאינם מופיעים ברשימותיו. לדבריו, זו גם הייתה כוונתו כשאמר בחקירתו במשטרה (ת/234, עמוד 46 לתמלול), כי הוא פנה לרב ולדמן ושאל אותו לגבי המשפחה של ט’.
366. עוד בחקירתו הנגדית נדרש הנאשם לכך שמספר חודשים בודדים לפני שהוא קיים יחסי מין עם ט’, התקבלה החלטה משמעותית מאוד שנוגעת גם אל הוריה, והייתה אפשרות שניתן יהיה להעלות את הוריה לישראל, וט’ ידעה שהוא, כעובד הרשות, יכול לעזור לה בזה. הוא נשאל אם אינו רואה בעיה בקיום יחסי מין עמה במצב זה, ותשובתו הייתה כי ט’ ידעה כי הוא אינו מטפל בעניין הזה, ואין ליחסי המין שקיימו כל קשר לעבודתו ברשות. כשנדרש לכך, שט’ אמרה בעצמה בהודעתה במשטרה כי היא הייתה משוכנעת שאם תקיים יחסי מין עם הנאשם זה יסייע לה בהבאת הוריה, דבר שהיא מאוד רצתה בו, הוא השיב כי דברים אלו נאמרו לאחר שהחוקרים הכניסו לה דברים אלו בפיה.
367. הוא הסביר, כי בחקירתו במשטרה הכחיש את קיום יחסי המין מאחר וסבר כי מדובר בחדירה לפרטיות בעניין שאין לו כל קשר לעבודתו ברשות. כשנדרש לכך שדבריו כי לאחר אותו אירוע בו קיימו יחסי מין, הוא אמר לט’ כי דבר זה לא יכול לחזור על עצמו, אינם עולים בקנה אחד עם עדותה של ט’ שאמרה ש”היו עוד כמה פעמים שליאור התקשר אליי במטרה לבוא לשכב איתי, אבל לא אפשרתי את זה. שכבתי איתו פעם אחת בפועל” והוסיפה: “הוא הציע לי ללכת לצימר, אני סירבתי והוא התעקש” – ציין הנאשם כי האזנה לשיחה מלמדת כי הדברים נאמרו בצחוק. גם את דבריו לט’, כי הוא יבוא “לפתוח לה את הבתולים” (שיחה מס’ 228 מיום 5.02.16 – ת/210) הוא הסביר כדברים שנאמרו בצחוק, והוא התעקש על כך שלא הייתה לו כל כוונה לקיים עמה יחסי מין פעם נוספת.

דיון והכרעה

368. גם במקרה זה המסד העובדתי בעיקרו אינו שנוי במחלוקת. הנאשם סייע לט’ במשך השנים, מאז שנת 2011, בייעוץ, הכוונה וכתיבת מכתבים למשרד הפנים, ובהמשך במעקב אחר התקדמות הדיון בבקשתה להעלאת בני משפחתה לישראל. אין מחלוקת כי לאחר החלטת 2015 פנתה ט’ לנאשם על מנת לבחון אם בני משפחתה יוכלו לעלות לישראל במסגרת החלטה זו. הנאשם בדק עבורה אם קרובי משפחתה מופיעים ברשימות של הרב ולדמן ועדכן אותה כי הוריה אינם מופיעים בהן. הוא גם ניסה להרגיע אותה ואמר לה כי הוריה עומדים בקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה בעניין (עמ’ 520 לפרוטוקול מיום 7.03.22).
369. די בזה כדי לקבוע כי הנאשם פעל במסגרת תפקידו השלטוני ביחס לט’, ככל שהדבר נוגע לשאלה האם התקיימו נסיבות עבירת השוחד. זאת, גם מבלי להכריע בשאלה האם הנאשם פנה בעצמו לרב ולדמן או שאך הפנה את ט’ אליו. אכן, לנאשם לא הייתה יכולת של ממש להשפיע על תוכן הרשימות, אך בכך אין כדי לאיין את עבירת השוחד שבוצעה. כאמור, די בכך שה”מתת” יינתן מתוך ציפייה שעובד הציבור ייטה למשוא פנים לנותן המתת באופן כללי כשייטיב עמו בפעולות במסגרת תפקידו ויסייע בידו בדרך כלשהי, בכלל זה בדרך של פנייה לאנשים אחרים.
370. לצד זאת, אין מחלוקת כי הנאשם וט’ קיימו יחסי מין בסוף שנת 2015 או תחילת שנת 2016. נכון גם שאין מחלוקת כי גם בשנים שקדמו לשנת 2015, היה קשר בין הנאשם וט’. הנאשם הגיע פעמים רבות לביתה, הם שתו קפה ביחד והוא היה מביא לה קמח טף. היא גם התייעצה עמו בנושאים רבים ומגוונים.
371. ואולם, קשר ארוך זה – לפי עדויות השניים – לא הביא במהלך כל אותן שנים לקשר אינטימי. לא כזה שכלל קיום יחסי מין ולא כזה שכלל שיחות בעלות אופי מיני. קשר מסוג זה החל רק בשנת 2015 בתקופה בה ט’ פנתה לנאשם בנוגע להעלאת בני משפחתה על יסוד החלטת 2015 והיא המתינה לקבלת מענה לשאלה זו, כשהנאשם היה איש קשר שלה ברשות, עודד אותה בקשר לכך, ואף הציג מצג כי הוא עוקב אחרי עניין זה מקרוב. רק במצב דברים זה הגיעו השניים לקיום יחסי מין. רק במצב דברים זה שוחחו השניים שיחות בעלות אופי מיני, כשהנאשם מנסה לקדם קיום יחסי מין עם ט’.
372. הנאשם הצביע על שיחות רבות, כ-505 התקשרויות (ת/58), שהתקיימו בינו לבין ט’. ואולם אלו היו בתקופה זו דווקא, מיום 17.06.15 ועד יום 1.12.15, התקופה בה כאמור המתינה ט’ להחלטה בעניין העלאת בני משפחתה לישראל. אין תיעוד על היקף שיחות כזה, וגם לא נטען להיקף כזה, בתקופה שלפני פניית ט’ לנאשם בעניין החלטת 2015.
373. מצב דברים זה שונה, למשל, ממצב הדברים באישום הרביעי. באישום הרביעי, יחסי המין התקיימו ארבעה חודשים לאחר סיום הטיפול של הנאשם בענייניה של אס’ (למתן אשרה לדודתה להגעה לחתונת אחיה). באישום הרביעי במהלך אותם ארבעה חודשים התפתח קשר אישי וקרוב בין הנאשם ואס’. לפיכך, היה קשה לקבוע בצורה נחרצת כי בבסיס יחסי המין עמד יסוד של “מתת” בגין הפעילות השלטונית. לעומת זאת, במקרה זה, יחסי המין בין הנאשם וט’ התקיימו בשלב בו טרם ניתנה החלטה בעניינם של בני המשפחה של ט’. היא המתינה להחלטה זו בציפייה דרוכה. הנאשם שירת אותה בעניין זה, ולו בבחינה של הדברים מקרוב ומתן תחושה כי הוא משקיף על הנעשה. הקשר שהיה בין הנאשם וט’ עובר לתקופת המתנה זו לא היה קשר קרוב, והוא לא הוביל ולו פעם אחת לקשר מיני כלשהו. ט’ אישרה במפורש בהודעתה במשטרה כי לא היה מדובר במערכת יחסים רומנטית, היא לא נמשכה לנאשם ולא אהבה אותו (ת/5 – עמ’ 72 ועמ’ 82 לתמלול). למעשה, גם הנאשם לא טען אחרת.
374. בנסיבות אלו, אין מקום לקבל את הטענה כי בבסיס יחסי המין לא עמד האינטרס של ט’ בקשר עם הנאשם סביב תפקידו ברשות. טיב הקשר בין השניים, שכאמור, לא היה קרוב, היה צריך להביא את הנאשם למסקנה כי הסכמתה של ט’ לקיים עמו יחסי מין באותו מפגש חד פעמי היה קשור במילוי תפקידו ובעד פעולה הקשורה בתפקידו. לכל הפחות, הוא עצם עיניו מלהביט נכוחה בנסיבות הקיימות. הסבר חלופי לקיום יחסי המין הללו לא ניתן, שכן כאמור, טיב היחסים ביניהם בתקופה שקדמה לתקופה זו בה ט’ ציפתה מאוד לקבלת החלטה חיובית בעניין בני משפחתה, אינם מסבירים את מתן ה”מתת”. כאמור, חזקה שעובד הציבור מודע לכך כי המתת שניתן לו הוא בשל תפקידו ובעד פעולה הקשורה לתפקיד זה.
375. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח השיחות שניהלו הנאשם וט’ בחודש פברואר 2016 לאחר קיום יחסי המין ביניהם. בשיחות אלו שב הנאשם ומציין בפני ט’ פעם אחר פעם כי הוא מעוניין לקיים עמה יחסי מין פעם נוספת – דבר שהוא הכחיש במסגרת עדותו ויש בכך כדי ללמד על חוסר מהימנותו – כשבתוך שיחות אלו מוזכרת אותה המתנה לקבלת ההחלטה בעניין בני משפחתה והם אף משוחחים על פעולות שעשה הנאשם עבורה.

• כך בשיחה מיום 3.02.16 (שיחה מס’ 45 – ת/219) הנאשם אומר לט’ כי יהיה באזור מגוריה. ט’ מציעה לו לשתות עמה קפה, והוא אומר לה “אני רוצה את הקפה שלך וגם את הארוחה של הקפה”.
• למחרת ביום 4.02.16 (שיחה מס’ 191 – ת/212) אומר הנאשם לט’ “אם היית שוטפת אותי במים טובים… משכיבה אותי ובקרם מסוים שופכת עליי מעל ועושה…” ובהמשך הוא מציע לה ללכת עמה לצימר בירושלים.
• יום לאחר מכן, ביום 5.02.16 (שיחה מס’ 228 – ת/210) שואל אותה הנאשם אם הגרוש שלה הוא הראשון שבעל אותה ולאחר שזו השיבה בחיוב אמר לה הנאשם כי הוא “מתארגן לפתוח את בתוליה”.
• גם ביום 10.02.16 (שיחה מס’ 549 – ת/186) אומר לה הנאשם כי הם יקיימו יחסי מין, וט’ משיבה לו “די, די, די”.
• שיחה נוספת בעלת אופי מיני שוחחו השניים ביום 23.02.16 (שיחה מס’ 1633 – ת/137).
• למחרת ביום 24.02.16 (שיחה מס’ 1737 – ת/135) שואלת אותו ט’ אם יש חדש בנוגע לבקשה לעליית הוריה לישראל והנאשם משיב לה כי אין חדש עדיין. הוא מוסיף ואומר לה “אני מקווה שלא יבטלו או שלא יצמצמו את ההחלטה, זה מה שמפחיד אותי… אני מקווה שלא יבטלו… אם זה ככה אני חושב שעד חודש חמישי אנחנו מתחילים לעבוד…”. כשט’ מציינת בפניו כי בעבר דיבר איתה על סיום העבודה בחודש שלישי אומר לה הנאשם כי ההחלטה התקבלה בחודש נובמבר 2015 וממתינים ליישומה. לאחר מכן ט’ משוחחת עם הנאשם על קרובת משפחתה והנאשם מאשר כי הוא מילא עבורה את הטופס.

376. הנה כי כן, הנאשם מציג בפני ט’ מצג לפיו יש לו קשר כזה או אחר לאישור הבקשה וכי בכל מקרה הוא פוקח על העניין עין מקרוב. שיחות אלו מתנהלות תוך כדי השיחות בעלות האופי המיני ותוך כדי הבעת רצון מצד הנאשם לקים עם ט’ יחסי מין פעם נוספת. גם בשיחה האחרונה האמורה, בה שוחחו השניים בעניין ההחלטה שעתידה להתקבל, שואל הנאשם את ט’ מתי הם ישתמשו שוב במגבת, וט’ משיבה לו שאינה יודעת וכי הדבר יהיה בזמן הקרוב בעזרת השם.
377. כך בשיחה מיום 29.02.16 (שיחה מס’ 2083 – ת/125) הנאשם אומר לט’ שהוא רעב לשני דברים, ומיד לאחר מכן שואלת אותו ט’ אם התחדש משהו עם החלטת הממשלה ומציינת בפניו שהעיקר הוא שיביאו את המשפחות לישראל.
378. בהקשר זה יצוין כי הנאשם הכחיש ניסיונות נוספים לקיום מפגש מיני עם ט’, אך דבריו נסתרים מהשיחות עם ט’ לאחר קיום יחסי המין ביניהם (שיחות מימים 3.02.16 (שיחה מס’ 45 – ת/219), 4.02.16 (שיחה מס’ 191 – ת/212), 5.02.16 (שיחה מס’ 228 – ת/210), מיום 10.02.16 (שיחה מס’ 549 – ת/186), מיום 23.02.16 (שיחה מס’ 1633 – ת/137), מיום 24.02.16 (שיחה מס’ 1737 – ת/135)).
379. למסקנות האמורות ניתן להגיע גם מבלי להידרש לדברים של ט’ אודות הרגשתה בקיום יחסי המין עם הנאשם. לכן, הטענות – הצודקות – של ב”כ הנאשם אודות החקירה הבלתי הגונה של ט’, כפי שפורט לעיל בפרק המתייחס לחקירת הנשים, אין בה כדי לשנות מהמסקנה האמורה. אכן החקירה של ט’ הייתה קשה, היא שינתה את גרסתה רק לאחר לחץ רב, ולעיתים לא הגון, אך ברי כי דווקא גרסתה הראשונה בה הכחישה את הקשר המיני עם הנאשם, הייתה שקרית. בעקבות הלחץ, היא מסרה מידע שידוע כנכון, לא אך על סמך דבריה, כי אם על פי הודאת הנאשם ועל יסוד האזנות הסתר. יש יסוד של ממש בטענת המאשימה, כי הסתרת המעשים בתחילת החקירה נבעה מרצונה להימנע מחשיפת המעשים במלואם, לרבות חלקה האינטרסנטי בנתינת המתת המיני.
380. בעדותה בבית המשפט, סירבה ט’ לענות על השאלה האם קיימה יחסי מין עם הנאשם כדי לקדם את הטיפול בתיקי העלייה של הוריה (עמ’ 100-99 לפרוטוקול מיום 5.07.21). היא לא אישרה ולא שללה זאת, אך הסבירה כי אינה עונה כי “זה פחות נעים”. זאת לאחר שקודם לכן אמרה כי הקשר המיני נוצר באופן ספונטני, כפי שיכול היה לקרות עם כל גבר אחר (עמ’ 74 לפרוטוקול),
381. בהודעתה במשטרה נשמעו דברים מסויגים במענה לשאלה האם קיום יחסי המין עם הנאשם יסודו בפעולות שנקט הנאשם ברשות: “אז יכול להיות אחד מהדברים שזה… שכנע אותי. אבל לא…” (ת/5, עמ’ 70 לתמלול). ובהמשך: “אחד מהסיבה זה יכול להיות, ואחד מהסיבה… בהתחלה כן, שעשיתי והיה בסדר, אבל אחר כך זה, ולא יכולתי להמשיך, כי התחרטתי, כי לא היה לי רצון. ואם היה לי רצון הייתי ממשיכה הלאה. ולא המשכתי עם זה הלאה” (עמ’ 93 לתמלול).
382. נוכח האמור, ייתכן כי הדברים לא היו מוחלטים אצלה. ואולם, גם אם לא ניתן להכריע מה בדיוק הוביל לקיום יחסי המין, הרי שכאמור, מכלול הנסיבות מלמד כי פעילותו השלטונית של הנאשם היווה חלק משמעותי בקשר זה שבין הנאשם וט’ באותה תקופה בה הם קיימו את הקשר המיני. גם אם מדובר היה ביחסים מעורבים, ברי כי הטעם למתן טובת ההנאה – קיום יחסי המין – לא היה נעוץ במקרה זה רק בידידות, אלא כרוך בו גם היבט אינטרסנטי, הקשור להיותו של מקבל טובת ההנאה עובד ציבור שהנותן נזקק או ייזקק לשירותיו (ראו: ע”פ 6916/06 אטיאס נ’ מדינת ישראל (29.10.07)). “אם ניתן כסף בעד פעולה מעורבת, היינו, פעולה כשרה ופעולה הקשורה בתפקידו של נאשם גם יחד, כי אז הנאשם חייב” (ע”פ 265/70 בעניין לטין). מה גם ש”ככל שההיכרות האישית יותר רופפת, טובת ההנאה יותר ‘נכבדה’, או הקשר עם התפקיד יותר אמיץ, כן תגבר הנטייה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש…” (ע”פ 794/77 בעניין חייט). במקרה זה כאמור, ההיכרות שקדמה לתקופה בה השניים התקרבו עד קיום יחסי מין הייתה רופפת ולא הביאה לקרבה שכזו. קיום יחסי המין והשיח המיני הופיעו רק בתקופה בה המתינה ט’ להחלטת הרשות בעניין העלאת בני משפחתה לישראל, דבר שהנאשם היה מעורב בו, גם אם לא בתור מי שבסמכותו לקבל את ההחלטה.
383. גם במקרה זה, להוכחת היסוד הנפשי, מתווספת השיחה של הנאשם עם ידידו מהרט, שכפי שפורט בקשר לאישום השני (לעיל פסקאות 266-263),היא מחזקת מסקנה זו.

אני מרשיע אפוא את הנאשם גם באישום זה בעבירה של לקיחת שוחד.

האישום השישי [כתב האישום ותשובת הנאשם לעיל בפסקאות 80-71]

384. אישום זה מתייחס לפעולות שביצע הנאשם בקשר למעמדו של בעלה של אב’, כשנטען ש”בעד” פעולות אלו שוחח הנאשם עם אב’ שיחות בעלות אופי מיני והיא נתבקשה לקיים עמו יחסי מין, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

חקירתה של אב’ במשטרה (ת/7)

385. אב’ נחקרה במשטרה ביום 20.03.16. בחקירתה סיפרה כי עלתה לישראל בשנת 1991 יחד עם הוריה, ועד לשנת 1999 גרה עימם בנתניה. לאחר מכן, נישאה לבעלה ש’, ואז עברה להתגורר במחיצתו ברחובות. על היכרותה עם הנאשם סיפרה כי אמא שלו ואמא שלה גרו באותה שכונה, והיא מכירה אותו משנת 1991. היא סיפרה כי בעקבות ביטול האזרחות של בעלה, היא פנתה ללשכה ברחובות וזו הפנתה אותה ללשכה בירושלים, בה עבד הנאשם. היא קיבלה מכתב מהלשכה בירושלים בו נמסר לה כי אין ביכולתם לעזור לה. כשקיבלה את המכתב, החליטה לנסוע ללשכה בירושלים ולנסות לדבר איתם פנים אל פנים. עם כניסתה ללשכה הפנו אותה לנאשם, שתחילה לא העניק לה יחס טוב ואף סירב לעזור לה, מאחר ובעלה אינו יהודי. היא קיללה אותו ויצאה מהמקום (עמ’ 23 לתמלול). לאחר מכן, התקשרה להתנצל בפניו, וביקשה שנית את עזרתו והוא השיב לה כי הוא אינו מטפל במקרים מסוג זה של בעלה. לצד זאת, יעץ לה כי תכתוב מכתבים לגורמים שונים בכדי שאלו יטפלו בבקשה. כך למשל, ייעץ לה לפנות לאילנה מהלשכה ברחובות (עמ’ 25).
386. פגישה זו עם הנאשם בלשכה בירושלים הייתה בשנת 2006, ומאז ועד היום, היא משוחחת עם הנאשם בטלפון מדי שבוע והם הפכו לחברים. היא הכחישה כי יש להם מערכת יחסים מעבר לכך (עמ’ 19 לתמלול). היא סיפרה, כי מידי פעם התייעצה עם הנאשם כיצד לנהל את המאבק להשארת בעלה בארץ (עמ’ 20), והנאשם אמר לה כי העניין בטיפולה של הלשכה ברחובות, ולא בטיפולו (עמ’ 27).
387. אב’ הוסיפה וסיפרה, כי בסמוך למועד החקירה, היא הגישה בקשה עבור בעלה לקבלת אישור יציאה מישראל וחזרה אליה, אך הלשכה ברחובות דחתה את הבקשה. מאחר והיא הופתעה מהמהירות בה נתקבלה התשובה השלילית, היא חשדה שמא הבקשה כלל לא עברה לאישור בירושלים. על כן, היא התקשרה לנאשם לבדוק אם הבקשה הגיעה אליו. לאחר שמזכירת הנאשם השיבה בשלילה, היא התקשרה ישירות אל הנאשם וביקשה ממנו שיבדוק גם הוא אם הבקשה הגיעה אליו. הנאשם שראה שהבקשה לא הגיעה, פנה לאילנה העובדת בלשכה ברחובות וביקש ממנה שתעביר את הבקשה ללשכה בירושלים. ככלל, היא סיפרה, בכל פעם שהייתה במצוקה, הייתה פונה לנאשם וסיפרה כמה קרובה וחזקה חברותם (עמ’ 74). היא הוסיפה, כי לנאשם נכונות לעזור בכל מקום בו הוא יכול לעשות זאת.
388. במענה לשאלה אם תמורת ייעוצו ועזרתו של הנאשם הוא ביקש ממנה דבר מה, השיבה אב’ בשלילה. גם לשאלה אם היא והנאשם ניהלו קשר רומנטי או קיימו יחסי מין, היא השיבה בשלילה, והסבירה כי הנאשם הוא כמו אחיה הגדול “הכי קרוב שיש, שאני יכולה לספר לו כל מה שמציק לי” (עמ’ 56). גם בהמשך החקירה, שעה שהחוקרות חזרו על שאלותיהן באשר לקיום יחסי מין עם הנאשם, המשיכה אב’ לדבוק באותן תשובות (עמ’ 129).
389. לאחר מכן נשאלה אב’ אם קיימה שיחות בעלות אופי מיני עם הנאשם, והיא השיבה כי אכן היו שיחות כאלו, אך זה היה “כמו שאני אומרת לכל החברים. זה סתם דברים שאנחנו אומרים בטלפון… כל זה אני אומרת גם לחברות שלי וגם לחברים” (עמ’ 62). היא סיפרה גם כי בעלה היה מודע לשיחותיה עם הנאשם ובחלקן הוא אף האזין להן, והדבר לא הפריע לו (עמ’ 70 ו-72). בשלב זה, השמיעו לה החוקרות מספר שיחות שלה עם הנאשם, ואמרו לה כי הן אף פעם לא היו מנהלות שיחות בוטות כאלו עם גבר. אב’ השיבה להן כי “אני לא יודעת מה אתם חושבים על זה. ככה אני” (עמ’ 71).
390. לצד זאת היא סיפרה, כי מאז שהייתה בלשכה בשנת 2006 ועד היום, היא רק שוחחה עם הנאשם טלפונית ולא נפגשה אתו, עד אשר כחודש לפני החקירה היא ראתה אותו בהלוויה של אחות אמו ברחובות, לוויה בה השתתפה גם היא. לאחר מכן הוסיפה, כי פגשה אותו באקראי מספר חודשים קודם לכן בירושלים, כשהוא היה עם אשתו וילדיו בחג הסיגד (עמ’ 50).
391. במענה לשאלה אם שלחה לנאשם תמונות או סרטונים, השיבה כי היא שולחת לו דברים רגילים שהיא שולחת לחבריה ולבני משפחתה. היא סיפרה, שהעבירה לנאשם סרטון שהייתה בו בחורה ערומה, אך הוסיפה כי את הסרטון הזה העבירה גם למקורבים אחרים שלה (עמ’ 93). במענה למשלוח התמונה, הנאשם שאל אותה למה היא שולחת לו את זה, והוסיף “למה את לא שולחת את שלך?”. היא השיבה לו כי היא לא שולחת את תמונתה שלה לאף אחד (עמ’ 95). כשעימתה אותה החוקרת עם תשובתה בפועל, “איך אתה רוצה שאני אשלח את שלי?” הסבירה כי המשמעות הייתה שהיא לא תשלח לו את שלה. היא הוסיפה כי לא אכפת לה שבעלה ישמע את השיחה הזו, והוסיפה כי היא יודעת שהיא זו שלא הייתה בסדר, שכן היא שלחה את הסרטון המיני.
392. בהמשך לכך, נדרשה אב’ לשאלה אם עשתה זאת משום שהרגישה כי זה עוזר לה לקדם את התיק שלה, והשיבה “שום דבר. לא. בלי שום קשר, התיק אני כבר… אני לא ממש דורשת מליאור שיעזור לי”. היא הוסיפה כי הנאשם כלל לא עזר לה, אלא רק הדריך אותה. גם במענה לשאלה: “האם הרגשת שאם תכעסי עליו, על צורת הדיבור הגסה שלו, הוא יפסיק לעזור לך?” השיבה: “ממש לא. ממש לא”, והבהירה שאין לה כל קושי להסתדר ללא עזרת הנאשם (עמ’ 106).
393. החוקרות השמיעו לאב’ שיחה מספר 2287 (מיום 2.03.16 – ת/120), בה נשמע הנאשם אומר לה באמהרית: “איך תשלמי לי?” (כך בתרגום של החוקר עדי טפטה). אב’ הסבירה כי משמעות הביטוי היא “מה מגיע לי?”. היא שללה כל פרשנות לכוונה מינית בשיחה (עמ’ 155). לאחר מכן הושמעה לה גם שיחה מספר 2552 (מיום 6.03.16 – ת/112) בה נשמע הנאשם אומר לה כי הוא מגיע לאזור מגוריה להלוויה, ומציע לה שייפגשו בבית של דוד שלו. במסגרת השיחה, עונה לו אב’ כי היא עובדת ואינה יכולה להיפגש, ואם רוצים להיפגש – הם יכולים לעשות זאת בבית מלון או במקום אחר, מאחר והיא אינה סומכת על אף אחד. למעשה היא נשמעה אומרת, כי דוד שלו לא מחליף סדינים, “אתה לא יודע מי שוכב על המיטה שלו. איכסה”, ו-“לא הייתי עושה את זה אצלו” (164), ממנה ניתן להבין כי הנאשם הציע לה לבוא לשכב עמו במיטה אצל דודו. בהתייחס לשיחה זו אמרה אב’ כי היא אינה יודעת מדוע התבטאה כך, וכי הדברים נפלטו לה; אך לאחר שנחקרה על כך זמן ממושך, הסכימה כי באומרה “זה” התכוונה ליחסי מין. גם באשר להמשך השיחה, בה הציעה אב’ כי ייקחו חדר במלון בנתניה לכמה שעות, לא ידעה אב’ להסביר מדוע אמרה את שאמרה, אך היא חזרה על גרסתה כי לא “תמכור” את עצמה עבור טיפולו של הנאשם בתיק (180).

עדותה של אב’ בבית המשפט

394. בעדותה בבית המשפט סיפרה אב’ על היכרותה עם הנאשם. היא ציינה כי עובר לטיפול בעניינו של בעלה היא הכירה את הנאשם באופן שטחי בלבד, וידעה שהוא עובד במשרד הפנים. היא גם ידעה שאמו מתגוררת בסמוך לאמה, וכי הוא החבר הטוב ביותר של אחיה. על אודות הטיפול בעניינו של בעלה סיפרה, כי תחילה, בשנת 1999, הוא נדון בלשכה ברמלה, אך לאחר ששם סירבו לסייע לה היא ביקשה להעביר את התיק לרחובות, עיר מגוריה. כשהתיק הגיע ללשכה ברחובות, הפנו אותה לירושלים ואמרו לה שאולי שם יסייעו לה. כשהגיעה ללשכה בירושלים נפגשה עם הנאשם, ושם היא רבה אתו, ויצאה מהמשרד כשהיא מקללת אותו. בהמשך התנצלה בפניו, ומאז ייעץ לה הנאשם כיצד לטפל בתיק של בעלה. בכל הנוגע להתנצלותה הבהירה, כי היא נבעה מכך שאחיה אמר לה שהדרך בה היא דיברה אל הנאשם הייתה לא ראויה. היא שללה את הטענה כי התנצלה בכדי שהנאשם יעזור לה.
395. היא סיפרה כי מאז אותו מפגש, סייע לה הנאשם להבין את המכתבים שנשלחו לה מהלשכה, וייעץ לה למי עליה לכתוב או לפנות בכדי לקדם את הטיפול בעניינו של בעלה. היא הסבירה כי אילנה מהלשכה ברחובות לא אהבה אותה ואף פעם לא עזרה לה, ועל כן תמיד הייתה צריכה לפנות לנאשם כדי שהוא ייעץ לה כיצד לפעול. עוד סיפרה, כי הנאשם אמר לה שיש גבול ליכולותיו לעזור, ועל כן בסופו של דבר היא פנתה לעורך דין פרטי שיסייע בידה.
396. בחקירתה הנגדית ציינה אב’, כי בכל הנוגע ליכולותיו של הנאשם היה ברור לה שתחום איחוד המשפחות אינו בסמכותו ואין ביכולתו לעזור לה בעניין זה. היא ראתה בנאשם אך כמדריך או מתורגמן שיכול לעזור לה (עמ’ 68 לפרוטוקול). בשלב זה היא שינתה מעט מגרסתה בחקירה הראשית, וסיפרה כי הנאשם היה חבר קרוב וכ”בן משפחה”.
397. בהתייחס לתמונה של הבחורה העירומה (ששלחה לנאשם ציינה אב’ כי הדבר נעשה בצחוק, בשיח של ‘קלד’.
398. על החקירה במשטרה סיפרה, כי היא לא חשפה פרטים אודות שיחותיה המיניות עם הנאשם, שכן היא לא זכרה אותן באותו רגע, אך היא נזכרה בהן מיד כשהחוקרות הזכירו לה אותן. הדבר גרם לה לבושה (עמ’ 49 לפרוטוקול מיום 10.05.21). אשר לשיחה המינית בה הציע לה הנאשם לקיים איתו יחסים כשהגיע לאזור מגוריה להשתתפות בהלוויה שהתקיימה ברחובות, הסבירה אב’ כי היא כלל לא תכננה לקיים יחסי מין עם הנאשם, והשיחה הזו חרגה ממערכת היחסים הרגילה ביניהם. היא הבהירה כי היא לא יודעת כיצד הם הגיעו לשיחה בסגנון כזה, בפרט כשהיא לא הכירה את הנאשם כבעל סגנון דיבור כזה. ככלל, כל השיחות בינה לבין הנאשם היו סביב הטיפול בעניינו של בעלה, איחולי חג שמח או סביב צרכים קונקרטיים אחרים (עמ’ 59 לפרוטוקול ואילך). היא ציינה, כי במשך 22 שנים של היכרות, הם נפגשו בסך הכול שלוש פעמים.

גרסת הנאשם בבית המשפט

399. הנאשם סיפר, כי את אב’ הכיר מילדותו, כשהוריה גרו בשכנות להוריו. הקשר ביניהם היה שטחי, ובשנת 1999 נתפס בעלה של אב’, ש’, לאחר שהתברר כי הוא נכנס לישראל במרמה. הוא טיפל באותו עניין, סיכם את התיק בעניינו, ועניינו נדון בוועדה לביטול מעמד בראשות השופט (בדימוס) ברטוב. בוועדה הוחלט לבטל את אזרחותו של ש’ שקיבל מכוח עלייתו במרמה ולהעניק לו מעמד חלופי מסוג א/5. הטיפול בעניינו הועבר ללשכה המתאימה. הדבר קרה חודשיים לפני המועד בו אב’ וש’ תכננו להתחתן, ועל כן אב’ כעסה עליו מאוד וקיללה אותו קללות נמרצות. כתוצאה מאירוע זה, הם הסתכסכו והתרחקו.
400. רק בראשית שנת 2007 שבה אב’ ופנתה אליו, התנצלה בפניו על הדברים שאמרה לו בשנת 1999, וציינה כי בעלה עדיין ללא מעמד בישראל, חרף החלטת וועדת ברטוב שקבעה כי יש להעניק לו מעמד מסוג א/5. הוא הפנה אותה ללשכה הנכונה, הטיפול בעניינו של ש’ החל, ובשנת 2010 עניינו של ש’ הגיע למטה. בשלב זה התגלעו חילוקי דעות בינו כאיש המטה לבין הלשכה, כשהוא טען כי לו הלשכה הייתה פועלת בהתאם להוראות וועדת ברטוב, ש’ כבר היה זוכה לקבלת אזרחות. הנאשם הסביר כי לא הוא היה זה שעדכן את מעמדו של ש’ בשנת 2007, והוא רק הפנה את הגורמים המחליטים הרלוונטיים ללשכה ברחובות, כשבהתאם לכך נתקבלו ההחלטות על ידי הגורמים הרלוונטיים.
401. הנאשם הוסיף וסיפר כי בשלב מסוים, ש’ נדרש לצאת לאתיופיה בשל פטירת אביו, ומכיוון שהמעמד שלו בוטל, הדבר לא היה אפשרי. שכן, בהעדר מעמד ישראלי או אתיופי, לא הסכימו לתת לש’ תעודת מעבר. ש’ ואב’ פנו אליו בעניין זה, והוא שוחח עם הקונסול והצליח לשכנע אותו שש’ הוא למעשה תושב קבע בישראל והוא יוכל לחזור, ועל כן אין מניעה להנפיק לו תעודת מעבר. ואכן כך נעשה.
402. בהמשך, בשנת 2015, אמו של ש’ שכבה על ערש דווי וש’ ביקש לצאת פעם נוספת לאתיופיה. שוב נוצרה בעיה לקבלת מסמכי נסיעה – בעיה כללית שהייתה קיימת לכל בני הפלשמורה שהיו בשלב ביניים, ולא השלימו את הליך הגיור בחלוף חמש שנים מהגעתם לישראל. הנאשם ציין כי פנה בעניין זה ללשכה המשפטית ולגורמים נוספים על מנת שיימצא פתרון לבעיה בכללותה.
403. בהתייחס לשיחותיו הטלפוניות עם אב’, ציין הנאשם כי מדובר באשה משוחררת, חופשית בדיבורה. בהמשך לכך ציין, כי בתגובה לכך ששלחה לו תמונה של אישה עירומה, הוא השיב לה “בנימה של ביקורת”, “מה את שולחת תמונה כזו, אם כבר תשלחי שלך”. כן ציין בהתייחס לשיחות נוספות, כי מדובר היה בשיחות “קלד” שנאמרו בבדיחות ובקלות דעת. הוא הסביר כי כל השיחות בינו לבין אב’ בענייני יחסי מין נאמרו בבדיחות ולא הייתה להם כל כוונה לקיים יחסי מין.
404. כשנתבקשה תגובתו לדברי אב’ כי ראתה בו את איש הקשר המרכזי שלה במשרד הפנים, וכי בכל עניין בו נזקקה לשירותי משרד הפנים היא פנתה ישירות אליו והוא נתן לה את המענה, השיב כי אין כל מניעה שהיא תפנה אליו בשאלה, וככל שמדובר במענה שהוא יכול לתת ולסייע לאזרח הוא אינו רואה בכך כל פגם, כי אם להיפך. לדבריו, אין כל פסול בפירוט זכויות האזרחים בפניהם והפנייתם לגורמים הרלוונטיים.

דיון והכרעה

405. הנה כי כן, גם בעניינה של אב’, הנאשם פעל כמיטב יכולתו עבורה ברשות וציין זאת בפניה. היא הגדירה אותו כ”תחנה שלה” ברשות (ת/6 – עמ’ 59 לתמלול), הגם שידעה כי בתחום איחוד המשפחות כוחו מוגבל בשל כך שהדבר אינו בסמכותו (עמ’ 68 לפרוטוקול).
406. לצד זאת, מספר שיחות בודדות ביניהם כללו שיח מיני. ואולם, בסופו של יום מהעדויות עולה כי אב’ היא זו שהחלה בשיח זה, כששלחה לנאשם, ביום 16.02.16, תמונה של בחורה ערומה, מעשה שלדבריה עשתה כחלק מהתנהגות כללית שלה, והיא שלחה תמונה זו גם לחברים אחרים שלה. אין תשתית ראייתית על פיה ניתן לשלול את הטענה כי השיח המיני שנמשך לאחר שליחת תמונה זו, היה תגובה למשלוח אותה תמונה, בין אם תגובתו של הנאשם לאב’ “מדוע אינה שולחת תמונה שלה” נאמרה מתוך כוונה אמיתית ובין אם היא נאמרה כאמירה צינית שיש בה מעין גערה, כטענת הנאשם. יש לזכור כי הקשר ביניהם לא החל במשלוח תמונה זו והם הכירו במשך שנים, עוד מאז היו שכנים בבית הוריהם. לעיתים תדירות הקשר ביניהם הייתה גבוהה.
407. את השיח המיני ביניהם בשיחת הטלפון שהתקיימה כשבוע לאחר מכן, ביום 23.02.16, יש לראות כהמשך לאותו סגנון דיבור גס שאב’ החלה בו עם משלוח התמונה. לצד דברים אלו, איני סבור כי ניתן לקבוע כי בשיחה ביניהם ביום 6.03.16, אכן הנאשם הציע לאב’ להיפגש עמו לשם קיום יחסי מין. הן הנאשם והן אב’ הכחישו כי זו הייתה הכוונה, עת ששוחחו על הדוד של הנאשם שאינו מחליף את הסדינים במיטתו, וטענו כי הדברים נאמרו בשחוק, ללא כל כוונה של ממש לקיום יחסי מין. אב’ הייתה עקבית בעניין זה הן בהודעתה במשטרה והן בעדותה בבית המשפט. היא גם שללה את הטענה כי הנאשם ביקש ממנה דבר מה בעד עזרתו לה. במקרה זה, נוכח התנהגותה של אב’, לא ניתן לשלול פרשנות זו לדברים. אמנם, לטענת המאשימה, אב’ שיתפה פעולה עם רשויות האכיפה באופן מוגבל בשל הבושה והטראומה אותה חוותה ומרצונה להימנע מחשיפת המעשים במלואם, לרבות חלקה האינטרסנטי בנתינת המתת המיני. אך אין בטענה זו כדי להשלים את החסר, לאמור העדר ראיות של ממש על פיהם ניתן לקבוע כי השיח המיני ביניהם, באותן מספר שיחות בודדות, נאמר בהומור וללא כוונה מעשית.

אני מזכה אפוא, את הנאשם מעבירת השוחד באישום זה.

בשולי הדיון בעבירות השוחד אדון בטענת הנאשם להגנה מן הצדק.

הגנה מן הצדק

408. לטענת הנאשם יש לזכותו בשל הגנה מן הצדק, כשהוא מצביע בעניין זה על שלושה עניינים. האחד, אפלייתו אל מול מדיניות התביעה בעניינו של עו”ד אפי נווה והשופטת אתי כרייף. השני, השיהוי בו נקטה המאשימה בהגשת כתב האישום. השלישי, אופן חקירת הנשים, שנעשתה לטענתו בניגוד לדין.

אכיפה בררנית

409. באשר לטענה בדבר האכיפה הבררנית, ביקשו ב”כ הנאשם להסתמך על החלטת המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) עו”ד ש’ למברגר מיום 21.03.21, בדבר גניזת התיק בעניינם של עו”ד אפי נווה והשופטת אתי כרייף.
410. דא עקא, שאין מקום לגזור גזירה שווה בין שני המקרים. באותו עניין ניתנה הדעת על מכלול ההיבטים והנסיבות הרלוונטיות, בשים לב לחומר הראיות שעמד בפני המאשימה. בנסיבות אותו מקרה הגיעה המאשימה למסקנה כי אין סיכוי סביר להרשעה בשים לב בין היתר למערכת היחסים המעורבת שהתקיימה באותו מקרה, משכה, קיומה זמן רב לפני המועד בו יכול היה עו”ד נווה לסייע בידי השופטת כרייף, ועוד. ניתנה גם הדעת על אופן השגת הראיות באותו מקרה שיש בו כדי להשליך על קבילותן או משקלן במסגרת ההליך המשפטי, כמו גם על שיקולים נוספים. אין ללמוד דבר מאותו מקרה לעניין זה.
411. אכיפה בררנית פסולה היא אכיפה המבדילה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא (בג”ץ 6396/96 זקין נ’ ראש עירית באר שבע, פ”ד נג(3) 298, 305 (1999); ע”פ 7659/15 הרוש נ’ מדינת ישראל (20.04.16)). בית המשפט ציין לא פעם “כי לא כל הבחנה שבין העמדתו לדין של פלוני ובין אי-העמדתו לדין של אלמוני, יהא עניינם קרוב ככל שיהא, הינה הבחנה פסולה המהווה אכיפה בררנית. כך הדבר במקרים שבהם על-אף הדמיון שבין מעשיהם של שניים, קיים שוני אשר מצדיק התייחסות נבדלת בשאלת הגשתו של כתב אישום” (ע”פ 3667/13 ח’טיב נ’ מדינת ישראל(14.10.14)). במקרה זה אין מדובר כלל בעניינים שניתן להשוותם זה לזה, שכן בכל אחד מסכת ראיות שונה, מספר מקרים שונה ומכלול נסיבות שונות.

שיהוי

412. בעניין זה נטען כי המאשימה השתהתה זמן רב מאוד בהגשת כתב אישום. מדובר בעבירות שנעברו לכל המאוחר בשלהי שנת 2015 ותחילת שנת 2016, בסמוך לכך החלה החקירה, ולמרות זאת כתב האישום הוגש רק במחצית שנת 2020.
413. אכן, “ניהול המשפט לאחר זמן כה רב עלול להיות מנוגד באופן מהותי לעקרונות של צדק והגינות משפטית גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית של העבירה המיוחסת לנאשם” (ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שלישית, 2021), עמ’ 297). מטעם זה, שיהוי ניכר בנקיטת הליכיםפליליים הוכר כעניין העשוי להצמיח טענה של “הגנה מן הצדק” אפילו כשההליך החל בתחום תקופת ההתיישנות הסטטוטורית (ראו: ע”פ 2144/08 מונדרוביץ נ’ מדינת ישראל (14.01.10);על”ע 2531/01 חרמון נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, פ”ד נח(4) 55 (2004); ע”פ 7014/06 מדינת ישראל נ’ לימור (4.09.07)). בעניין אחד ציין בית המשפט כי “שיהוי של למעלה מחמש שנים בהגשת כתב אישום, הוא שיהוי בלתי סביר” (ע”פ 6922/08 פלוני נ’ מדינת ישראל (1.02.10)). גם בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה באשר ל”משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום” (הנחייה מס’ 4.1202 מחודש אוגוסט 2010) נקבע כעניין שבמדיניות, שחלוף זמן רב מאז החלה החקירה עשוי לעיתים להיות שיקול לסגירה של תיק פלילי או להימנע מהגשת ערעור, כאשר השיהוי נגרם בשל אופן הטיפול בתיק על ידי המשטרה או הפרקליטות.
414. במקרה זה, החקירה נפתחה בחודש מרץ 2016. מכתב יידוע ראשון נשלח לנאשם די בסמוך, ביום 31.05.16. על אף זאת, כתב האישום הוגש רק בחלוף למעלה מארבע שנים, כשנטען כי בשנים 2017 ו-2018 בוצעו השלמות חקירה. מדוע ארכו ההשלמות שנתיים תמימות לא הוברר. בפרט לא הוברר מדוע רק ביום 4.08.19 נשלח לנאשם מכתב יידוע שני. למעשה חלפו יותר משלוש שנים מאז יודע הנאשם לראשונה על הכוונה להעמידו לדין ועד הודעה על קיומו של שימוע. גם מאז השימוע שנערך ביום 19.12.19, חלפה חצי שנה עד להגשת כתב אישום, בשל השלמות חקירה נוספות שנעשו אז. בניגוד לטענת המאשימה אין מדובר ב”שיהוי מסוים”, אלא בשיהוי משמעותי, שכאמור, לא ניתן לו הסבר כלשהו.

עם זאת, איני סבור כי יש בשיהוי זה כדי להביא לביטול כתב האישום או לזיכוי הנאשם בשל הגנה מן הצדק.

415. טענת הגנה מן הצדק קבועה במסגרת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ”ב-1982. סעיף זה קובע כי לנאשם תעמוד הגנה מקום בו “הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית”. ההלכה היא, כי מאחר ומדובר בתוצאה מרחיקת לכת, בית המשפט מחויב בהתייחסות זהירה במיוחד כאשר מועלית בפניו טענה מעין זו, וביטול הליך פלילי בשל הגנה מן הצדק ייעשה רק במקרים חריגים ביותר, והשימוש בהגנה זו לביטול כתב האישום ייעשה במשורה (ראו: ע”פ 6328/12 מדינת ישראל נ’ פרץ (10.09.13); ע”פ 4988/08 פרחי נ’ מדינת ישראל (18.08.11)).
416. נוכח האמור נקבע, כי במקרים חריגים תיתכן הכרה בתחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק, גם בשל חלוף זמן משמעותי מביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום. זאת בהתקיים התנאים הבאים: (א) משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי; (ב) הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחירותו ובנסיבות חייו האישיות, עקב השיהוי בהגשת כתב האישום, היא ממשית ומוחשית; (ג) אין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה, או עומס מכביד (רע”פ 1611/16 ורדי נ’ מדינת ישראל (31.10.18)).
417. גם כאשר נמצא כי השיהוי שנפל בעניינו של נאשם הוא אכן מכביד, על בית המשפט לבחון את קיומה של ההגנה מן הצדק בשלושה שלבים בהתאם להלכה שנקבעה בעניין בורוביץ (ע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ בורוביץ, פ”ד נט(6) 776 (2005)), שהם, האחד, זיהוי הפגמים שנפלו בהליך ועמידה על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. השני, מתן תשובה לשאלה אם קיום ההליך הפלילי חרף הפגמים, יפגע פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות. השלישי, מתן תשובה לשאלה האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול כתב האישום. הלכות אלו חלות גם על ההגנה מן הצדק הקיימת כיום מכוח הדין (ע”פ 5124/08ג’אבר נ’ מדינת ישראל (4.07.11); ע”פ 5672/05 טגר נ’ מדינת ישראל (21.10.07)).
418. במקרה זה, משך הזמן שחלף מביצוע העבירה עד הגשת כתב האישום אינו מבוטל כלל. הוא מגיע ליותר מארבע שנים, כשמלבד טענה כללית להשלמות חקירה בתקופה של שנתיים, לא ניתן הסבר של ממש למחדל. לצד זאת, הנאשם לא הצביע על פגיעה בהגנתו נוכח שיהוי זה, ולא מצאתי פגיעה שכזו. בנסיבות אלו, בשים לב לכך שמדובר בעבירה חמורה של לקיחת שוחד מיני, במספר פעמים ולא אך באירוע אחד, איני סבור כי הגשת כתב האישום פגעה באופן משמעותי בתחושת הצדק, וודאי לא ברמה כזו שלא ניתן לרפא את הפגיעה שנגרמה מהשיהוי הבלתי מוסבר במסגרת גזר הדין.

אופן חקירת הנשים

419. באשר לטענה השלישית, לא מצאתי יסוד לטענה כי יש לזכות את הנאשם בגין אופן חקירתן של הנשים. כאמור, נמצא טעם של ממש לפגם באופן ניהול החקירה של הנשים (כפי שפורט לעיל, פסקאות 145-125), ואולם אלו לא השפיעו על הראיות בהליך, וודאי לא השפעה של ממש. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. מה גם, שלא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק.תיקון אופן ניהול החקירה על ידי המשטרה להבא, לא יבוא, ולא נכון שיבוא, באמצעות זיכוי הנאשם מעבירות חמורות שעשה.

בשים לב לאמור אני דוחה את טענות ההגנה מן הצדק שהעלהו ב”כ הנאשם.

מכאן לדיון בעבירות המרמה והפרת אמונים שיוחסו לנאשם באישומים הראשון עד השביעי.

עבירות המרמה והפרת אמונים המיוחסות לנאשם באישומים הראשון עד השביעי 

420. בעניין זה טענה המאשימה בחלק הכללי של כתב האישום, כי הנאשם טיפל במסגרת תפקידו בבקשות שהגישו הנשים או בני משפחותיהן על אף קשריו האישיים עמהן, כשהוא מצוי בניגוד עניינים ותוך סטייה מן השורה. הנאשם אף לא ציין בפני הממונים עליו או בפני מי מעובדי הרשות כי הוא מצוי בקשרים אינטימיים עם הנשים, או כי הוא מייעץ להן בבקשות שהוא עצמו טיפל בהן לאחר הגשתן. נטען, כי בחלק מהמקרים הנאשם פעל לסייע לנשים בניגוד לנהלים.

יסודות עבירת המרמה והפרת אמונים – ההיבט המשפטי

421. סעיף 284 לחוק העונשין קובע:

עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.

היסוד העובדתי בעבירה זו אינו מוגדר דיו (בג”ץ 2534/97 ח”כ יהב נ’ פרקליטת המדינה, פ”ד נא(3) 1, (1997)), והיא למעשה ‘עבירת מסגרת’, המשתרעת על מגוון של מעשים או מחדלים של עובד הציבור שיש בהם כדי לפגוע בחובת הנאמנות של עובד הציבור ובטוהר המידות. עמימות זו של גבול התחולה של האיסור הפלילי בהקשר זה של מעשי עובד הציבור בדרך של מרמה והפרת אמונים, עוררה ביקורת רבה בספרות המשפטית, ואף הובילה לקריאות לתיקון חקיקתי ואף להסרתה כליל של עבירה זו מספר החוקים (רע”פ 6477/20 שחם נ’ מדינת ישראל (15.11.21) וההפניות שם; רע”פ 3817/17 מדינת ישראל נ’ חסן (3.12.19 וההפניות שם).

422. בשל כך נקבע, כי לא כל סטייה מן השורה ולא כל פעולה בניגוד עניינים עולה כדי עבירה פלילית של הפרת אמונים. ככלל, מעשה מרמה או הפרת אמונים חוצה את הרף הפלילי בהתקיים “פן מחמיר נוסף” בהתנהגותו של הנאשם. “פן מחמיר נוסף” זה יכול לבוא לידי ביטוי בפגיעה באחד מהערכים המוגנים על ידי עבירה זו, שהם אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של פקידי הציבור ואינטרס הציבור עליו מופקד עובד הציבור (דנ”פ 1397/03 מדינת ישראל נ’ שבס, פ”ד נט(4) 385 (2004)).
423. יצוין, כי בהתאם לפסיקה אין צורך להצביע על מעשה הכרוך באופן ישיר במילוי תפקידו הרשמי של עובד הציבור, ודי בכך שהעבירה התאפשרה בשל כך שעובד הציבור מחזיק במשרה ציבורית וניצל את סמכותו או את קשריו כמו גם את כוח ההשפעה שבידו (ע”פ 6916/06 בעניין אטיאס).
424. אחד המקרים שיש לראות בהם הפרת אמונים מצדו של עובד הציבור הוא מקום בו עובד הציבור מקבל החלטה במסגרת תפקידו כשהוא מצוי בניגוד עניינים. האיסור בדבר ניגוד עניינים החל על עובד ציבור הוא ממושכלות היסוד של המשפט המנהלי. שכן, על עובד הציבור לשים לנגד עיניו את האינטרס הציבורי מבלי שישפיעו שיקולים אישיים על שיקול דעתו (ראו: בג”ץ 531/79 סיעת הליכוד בעיריית פתח תקוה נ’ מועצת עיריית פתח תקוה, פ”ד לד(2) 566 (1980)). האיסור הוא על הימצאות במצב בו שיקול הדעת עלול להיות מוטה, וזאת במנותק מהשאלה בדבר תוצאת ההטיה של שיקול הדעת בשל ניגוד העניינים, ואם הייתה הטיה.
425. ניגוד עניינים עשוי להתקיים אגב טובות הנאה שונות, חומריות ושאינן חומריות, שיכולות לצמוח לבעל התפקיד (ראו, למשל, עש”מ 7797/07 מימון נ’ נציבות שירות המדינה (6.11.07)). בכלל זה, כלול גם עניין אישי הנובע מקרבה משפחתית או מידידות אישית (ע”פ 1988/94 בראון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(3) 608 (1994)). אשר על כן, המשפט המנהלי אוסר על עובד הציבור לטפל בענייניהם של חבריו הקרובים, ובנסיבות מסוימות הדבר אף עלול לעלות כדי עבירה פלילית (בג”ץ 7678/16 דרוקר נ’ הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה (7.08.17).
426. עם זאת, לא כל פעולה שנעשתה בניגוד עניינים, אף אם היה בעשייתה פסול מבחינה מנהלית או מבחינה מוסרית, עולה כדי עבירה פלילית. ההלכה היא, כי כאשר הפרת האמונים הנטענת היא פעילות של עובד הציבור תוך ניגוד עניינים “נדרש גוון מיוחד לניגוד העניינים כדי שיפול למסגרתו של האיסור הפלילי” (דנ”פ 1397/03 בעניין שבס). בית המשפט ציין בהקשר זה כי:

“לא כל ניגוד עניינים גורר אחריו פגיעה מהותית באינטרס המוגן. זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים. בהקשר זה יש להתחשב, בין השאר, בעוצמת ניגוד העניינים; במידת הסטייה מהשורה, אם הייתה כזו; במעמדו של עובד הציבור בהירארכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי מדינה והציבור… אין הם רשימה סגורה, והם לא באו אלא להצביע על נסיבות טיפוסיות שיש בהן כדי להשליך על קיומה של פגיעה מהותית באינטרס המוגן, שעה שעובד הציבור פועל בניגוד עניינים”.

427. בכל הנוגע ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה, אין צורך שעובד הציבור יהיה מודע לכך שההתנהגות מהווה הפרת אמונים, ודי בכך שהוא יהיה מודע למעשיו במישור ההכרתי (דנ”פ 1397/03 בעניין שבס).

לאור עקרונות אלו יש לבחון כל אחד ואחד מהאישומים.

האישומים השני, השלישי והחמישי

428. ראשית יצוין, כי בכל הנוגע לאישומים השני, השלישי והחמישי, בהם הורשע הנאשם בעבירה של לקיחת שוחד בשל ה”מתת” שקיבל “בעד” פעולותיו עבור הנשים באותם האישומים, אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירת מרמה והפרת אמונים.
429. ההלכה מקדמת דנא, כי “אין להאשים ולהרשיע עובד ציבור גם בלקיחת שוחד וגם בהפרת אמון הציבור: לקח שוחד, ואפילו סטה מן השורה תמורתו. הרי הפרת חובת נאמנותו מובלעת ונכללת בתוך עבירת השוחד. רק אם לא הוכחה לקיחת השוחד – כלומר: לחלופין – והוכחה סטייה מן השורה במילוי התפקיד הציבורי שיש בה משום הפרת חובת הנאמנות, רק אז מן הראוי להאשים ולהרשיע בעבירה לפי סעיף 140 הנ”ל… [שהיא עבירת הפרת אמונים בנוסחה הקודם בפקודת החוק הפלילי, 1936 – א.ס.]” (ע”פ 511/73 יחזקאל נ’ מדינת ישראל, פ”ד כט(1) 32 (1974). וראו גם: יעקב קדמי, על הדין בפלילים (חלק שלישי, מהדורת 2006) בעמ’ 1681).
430. כך, באישום השני נטען כי הנאשם ביקש משרה לפעול בעניינה של י’ בניגוד לנוהל שחייב התחלת פעולות להפסקת ההליך המדורג לאיחוד משפחות נוכח הנתק בין י’ לבן זוגה. הוא אף ביקש ממנה להעביר את העניין לטיפולו במידה וא’, בן זוגה של י’, יגיע ללשכה. אך בכל אלו הנאשם לא רק פעל תוך הפרת נאמנותו אלא מתוך כוונה לקבל מתת, ועבירת השוחד “בולעת” את עבירת המרמה והפרת אמונים.
431. כך, באישום השלישי נטען כי הנאשם פעל מול פנינה לשנות את ההחלטה שדרשה הצגת תעודות לידה מקוריות של בני משפחתה של ו’ כתנאי לקבלת אשרת כניסה. זאת עשה על אף שהדבר כלל לא היה בסמכותו, ובהיותו מצוי בניגוד עניינים נוכח יחסיו הקרובים עמה שכללו גם שיח מיני. נטען גם, כי הוא גם עשה זאת מבלי שבחן את כנות הקשר ואת הסיכון של אי עזיבת בני המשפחה את הארץ בתום הביקור. בהמשך פעל מול טדי וציין בפניו כי על דעתה של פנינה אין צורך בהצגת התעודות המקוריות, ובכך איפשר את כניסת בני משפחתה של ו’ לישראל. נטען גם, כי הנאשם גם לא תיעד את פעולותיו במערכת אביב כנדרש. ואולם את מכלול פעולות אלו עשה הנאשם, כאמור לעיל, מתוך כוונה לקבל “בעד” פעולות אלו “מתת” מו’ בדרך של קיום יחסי מין, ועבירת השוחד “בולעת” אפוא, את עבירת המרמה והפרת אמונים.
432. וכך, באישום החמישי הפעולות שעשה הנאשם עבור ט’, ככניסה למאגרי המידע של הרשות וביצוע בדיקות עבורה, נעשו מתוך כוונה לקבל “בעדן” “מתת” בדרך של קיום יחסי מין, ועל כן גם במקרה זה “נבלעת” העבירה של מרמה והפרת אמונים בעבירת השוחד.

נותר אפוא לדון בשאר האישומים בהם לא הורשע הנאשם בעבירת שוחד, ובאישום השביעי בו הנאשם הואשם רק בעבירה של מרמה והפרת אמונים.

האישום הראשון

433. באשר לאישום הראשון נטען, כי הנאשם אישר את בקשת הארכה של אמה של ס’, במסגרת ביקוריה השני והשלישי בישראל בחוסר סמכות. זאת, בשל כך שהסמכות לאשר בקשה מעין זו מסורה ללשכה ולא לעובדי המטה; בשל כך שאישר ארכה של אשרה שלא הייתה בתחום טיפולו, שכן מדובר בבקשה השייכת לדסק דרום בעוד הוא עבד בדסק צפון; בשל כך שאישר את הארכה על בסיס שיחת טלפון בלבד; בשל כך שאישר את הארכת האשרה בניגוד לנוהל; ובשל כך שבמועד מאוחר יותר ייעץ לס’ שאחיה יוכל לקבל אשרת כניסה במידה והיא תמצא לו בת זוג. על הכול נטען, כי הנאשם פעל בעניינה של ס’ על אף היותו מצוי בניגוד עניינים נוכח יחסיה הקרובים עמו שכללו אף מגע מיני.
434. ואולם, כאמור, על אף שעו”ד טולדנו ציינה בעדותה כי עובדי המטה אינם מוסמכים ליתן החלטות בבקשות אלא אך לייעץ לעובדי הלשכות, היא הודתה כי דוגמאות רבות שהוצגו לה, רק מתוך המסמכים הנוגעים לתיקים אלו הנידונים במסגרת זו, מלמדות כי החלטות רבות מתקבלות על ידי עובדי המטות כדבר שבשגרה. גם העובדים, בראשם עמוס, ששימש כמנהל, טענו כי סמכות עובדי המטות כוללת גם מתן החלטות בבקשות המוגשות ללשכות, וכך נעשה הדבר בפועל (כך העידו הדס, אשרת ושרה).
435. גם טענתה של עו”ד טולדנו באשר לקביעת הערבות, לפיה מתן אשרה ללא קביעת ערבות היא סטייה מן השורה, אינה עולה מתוך הנוהל הרלוונטי (5.04.0001). מהנוהל עולה כי מדובר בשיקול דעת של מאשר הבקשה. אין בנוהל יסוד לטענה בדבר ברירת מחדל של קביעה ערבות גבוהה כפי שנטען. למעשה, עו”ד טולדנו עצמה ציינה שהסמכות של עובדי הרשות בעניין זה היא מאוד רחבה. שאר העובדים צידדו בכך שבפועל מדובר בשיקול דעת רחב של מקבלי ההחלטות (כך למשל העידה רונית).
436. מעדויות העובדים גם עלה כי אין מניעה למתן החלטה במטה על יסוד ראיון בשיחת טלפון, וכך הדבר נעשה לא פעם (כך העידו עמוס, רונית והדס). הטענות בדבר העדר אסמכתאות במערכת אביב לבדיקה שערך הנאשם אינה עולה בקנה אחד עם עדויות עובדים אחרים לפיהן תעודות ומסמכים נשמרים בתיק הנייר ואינם מתועדים במערכת אביב, שם מתועדות לא פעם רק ההחלטות (כך העידו רונית והדס). באשר לתיקי הנייר, כבר צוין לעיל כי הם לא נמצאו ומבלי ניתן לכך פשר. לא ניתן אפוא, לקבוע כי לא נדרשו מסמכים או כי לא היו קיימים מסמכים שכאלו.
437. בדומה גם אין מקום לקביעה כי מתן הארכה נעשה בניגוד לנהלים ובסטייה מן השורה. הארכת האשרה בביקור השני והנימוקים לה פורטו בהרחבה במסגרת מערכת אביב ביום 6.02.12 ואף נכתבה הערה ביום 7.02.12 כי הנאשם ביקש להודיע למבקשת ולבתה (ס’) כי לא תינתן ארכה נוספת. באשר לביקור השלישי, ההחלטה מיום 21.06.16 להארכת האשרה ניתנה על ידי רונית. לפי הטענה, שלא נסתרה, החלטתה של רונית ניתנה על ידה לאחר שהנאשם פנה אליה בעקבות פנייתה של ס’ אליו. גם בקשר לתוכן החלטה זו, לא ניתן לומר כי היא ניתנה בניגוד לנהלים או שהיא אינה סבירה.
438. לא נותרה אלא הטענה כי הנאשם פעל מיוזמתו בעניינה של ס’, לאור פנייתה שלה אליו, ולא כבקשה שהוגשה למטה, וזאת, בהיותו מצוי בניגוד עניינים בשל קרבת המשפחה ביניהם ובשל יחסיו עמה. ואולם, כפי שצוין לעיל (פיסקה 186) לא ניתן לקבוע כי הנאשם קיים יחסי מין עם ס’ עובר למתן ההחלטה בעניין אמה בסוף שנת 2011 ופשיטא כי קשרי משפחה מדור שביעי אינם עולים כדי קרבה שיש בה ליצור ניגוד עניינים. באשר למעורבותו באישור הארכה שניתנה לאם בביקור השלישי, לאחר שהקשר בין הנאשם לס’ נהיה אישי יותר והגיע אף לכדי קיום יחסי מין, למצער פעם אחת, מן הדין היה כי ימשוך ידו מעיסוק בבקשותיה.
439. אכן, הנאשם עסק בפעולות מעין אלו של אישור אשרות במסגרת התפקיד. כל העובדים ציינו כי בקשות רבות היו באות לפתחו של הנאשם שהתמחה בעניין, בשל היכרותו את בני העדה האתיופית, ובכלל זה גם בקשות שהופנו אליו מדסקים אחרים שהוא לא היה חלק מהם. ואולם, העיסוק במקרה זה של ס’, לא הובא לפתחו באקראי במסגרת ההתנהלות הרגילה, אלא הוא עצמו דאג להתערב בעניין שאינו בתחום הדסק שלו, נוכח פנייתה של ס’, כשהוא בעל אינטרס לסייע לה והוא מצוי בניגוד עניינים, נוכח הקשר האישי עמה באותה תקופה, שנת 2015.
440. אמנם הוא עצמו לא קיבל את ההחלטה, ואולם כאמור, בהתאם לפסיקה אין צורך להצביע על מעשה הכרוך באופן ישיר במילוי תפקידו הרשמי של עובד הציבור, ודי בכך שהעבירה התאפשרה בשל כך שעובד הציבור מחזיק במשרה ציבורית וניצל את סמכותו או את קשריו כמו גם את כוח ההשפעה שבידו (ע”פ 6916/06 בעניין אטיאס).
441. לצד זאת, בשים לב לתוכן ההחלטה, העובדה כי מדובר בהחלטה שהנאשם נתן רבות מאוד כמותה, כמו גם העובדה כי היא עברה ביקורת של רונית, תוצאותיה, ומכלול הנסיבות, איני סבור כי מדובר בפעולה שנעשתה בניגוד עניינים בעצמה כזו שיש לראות בה “גוון מיוחד” או “פן מחמיר” שעולה כדי עבירה פלילית.

אני מזכה אפוא את הנאשם מעבירה של מרמה והפרת אמונים שיוחסה לו באישום זה. 

האישום הרביעי

442. באשר לאישום הרביעי נטען, כי הנאשם אישר את כניסת דודתה של אס’ לישראל לאחר שהסתפק בראיון טלפוני עם אס’ בלבד, ותוך מתן פטור מהפקדת ערובה, בניגוד לנהלים וללא אימות מסמכים רלוונטיים. כמו כן נטען, כי הנאשם פעל מול שמחה, פקידת לשכת רשות ההגירה בעכו, על מנת שתקבל את אס’ ללא תור ותיתן לה את השירות הנדרש – עדכון גירושיה במרשם. בהמשך, נכנס הנאשם למאגרי המידע ברשות על מנת לבדוק האם דבר הגירושין אכן עודכן במאגרי המידע. זאת עשה בהיותו מצוי בניגוד עניינים בשל קשריו עם אס’.
443. באשר לאישור כניסת דודתה של אס’ לישראל, הרי שבשלב בו אישר הנאשם את הבקשה טרם היו בינו לבין אס’ קשרים אישיים. אלו נוצרו כמפורט לעיל (בפסקה 345), רק לאחר מכן. לכן, הפעולות שנקט בעניינה לא נעשו בניגוד עניינים, וכאמור, בכל הנוגע להסתפקות בראיון טלפוני, כמו גם באי חיוב בערובה, לא ניתן לומר כי הדבר נעשה בסטייה מן השורה, כשכאמור, העובדים העידו כך נעשה כדבר שבשגרה.
444. באשר להתערבותו של הנאשם בעניינה של אס’ מול שמחה, במועד בו כבר נוצרו בינו לבין אס’ קשרים אישיים קרובים ואינטימיים, הרי שמבלי להקל ראש בחומרת פעולות אלו, של כניסה למאגרי מידע שלא במסגרת התפקיד ופעולה למתן שירות שלא במועדים הרגילים, ברי כי אין מדובר במעשה אשר יש בו לפגוע, בנסיבות העניין, פגיעה משמעותית באחד הערכים המוגנים על ידי עבירה זו של הפרת אמונים, ואין מדובר במעשה של הפרת אמונים הבא בגדרי העבירה הפלילית.

אני מזכה את הנאשם מהעבירה של מרמה והפרת אמונים שיוחסה לו באישום זה.

האישום השישי

445. באשר לאישום השישי נטען, כי הנאשם פעל בניגוד לנוהל בעניינו של ש’, בעלה של אב’, לקיצור תקופת ההתאזרחות. בהמשך הוא פעל לשנות פרטים בתעודת המעבר של ש’ ולרשום כי הוא בעל אזרחות אתיופית על מנת לאפשר את יציאתו לאתיופיה. הנאשם גם נכנס למאגרי הרשות בניגוד לנהלים על מנת לבדוק עניינים הקשורים לאב’ ולסייע בידה. כל זאת עשה בהיותו במצוי בניגוד עניינים בשל קשריו עם אב’.
446. כפי שעלה מהעדויות הקשר של הנאשם עם אב’, באותה תקופה לא היה קשר קרוב בין השניים. הם אמנם שוחחו שיחות מועטות בחודש פברואר 2016 בשפה בוטה, אך לפי עדותה של אב’, זו הייתה שפתה עם רבים. המבחן בכל הנוגע לעבירה של הפרת אמונים בשל ניגוד עניינים הוא, האם יש בקשרי החברות כדי לבסס חשד סביר שבעל התפקיד יכרוך שיקולים אישיים שעשויים להשפיע על שיקול דעתו. במקרה זה, לא ניתן לומר כי מדובר היה ביחסים קרובים מעבר להיכרות כללית שהייתה לנאשם עם רבים מבני העדה האתיופית, שבשל היכרות זו נועצו בו כאמור רבים מעובדי הלשכות והמטות. גם אם הייתי סבור שלכתחילה היה על הנאשם למשוך ידיו מעיסוק בעניינה של אב’ בשלב כלשהו, הרי שאין מדובר במצב של ניגוד עניינים בעוצמה מספקת לצורך הרשעתו בפלילים. מה גם, שלא הוכח כי הנאשם פעל בעניינו של ש’ – דבר שכלל לא היה בתחום סמכותו והוא כלל לא יכול היה לקבל החלטה בעניינו – מעבר לבקשות לזירוז הטיפול בבקשה.

לפיכך, אני מזכה את הנאשם מעבירה של מרמה והפרת אמונים גם באישום זה.

האישום השביעי

447. באישום השביעי יוחסה לנאשם עבירה של מרמה והפרת אמונים בלבד, ולא עבירת שוחד, ולכן הוא לא נדון לעיל ואף לא פורטו נסיבותיו. לפיכך אפרט את הראיות בקשר לאישום זה עתה, כשאת המיוחס לנאשם באישום זה ותשובת הנאשם ניתן ונכון לקרוא בפסקאות 89-81 לעיל.
448. הטענה בעיקרה הייתה, כי הנאשם טיפל בענייניה של מ’, בשנת 2015, תוך שהוא מנהל עמה מערכת יחסים ידידותית ואף מחזר אחריה ומשוחח עמה שיחות בעלות גוון מיני. בד בבד, הנאשם ייעץ למ’ כיצד לפעול לצורך אישור כניסת אמה וכניסת אחותה לישראל והוא עצמו פעל לאישור הבקשות.

הראיות

עדותה של מ’ בבית המשפט

449. בעדותה בבית המשפט ציינה מ’, כי קשריה עם הנאשם היו רחבים, וכללו שיחות על זכאות ללימודים, זכויותיה בדירת עמידר, שמחת הבר המצווה של בנה ועוד. היא הבהירה כי היה ביניהם קשר ידידותי, וכי אמרותיה בחקירת המשטרה שמדובר היה בקשר ‘אינטרסנטי’ מצידה נבעו מהעובדה שהרקע לקשר עמו היה רצונה להביא לארץ את קרובי משפחתה (עמ’ 92 לפרוטוקול). היא הבהירה כי שיחותיהם בנושאים שונים היו על בססי קשר חברי, ורבות מהן נערכו לאחר שאחותה כבר הגיעה לארץ (עמ’ 97 לפרוטוקול).
450. מ’ הבהירה גם, כי מחשבתה שהאישור להביא את אחותה ואמה היו תחת תחום אחריותו של הנאשם, נבעו אך ורק מסברה שלה, ושהיא לא שמעה על כך דבר מצדו של הנאשם או מצדם של מי מעובדי הרשות (עמ’ 88 לפרוטוקול מיום 1.07.21).
451. היא הבהירה גם, כי הנאשם לא “הטריד” אותה מינית, אלא רק סיפר בדיחות מיניות שגרמו לה שלא לחוש בנוח. הרגשה זו בשל הבדיחות הגסות שהנאשם סיפר לה, הביאה אותה לומר במשטרה, כי הייתה רוצה שהנאשם לא יחזור לעבוד בתפקידו. היא הגדירה את שיחותיה עם הנאשם כשיחות “קלד” של שחוק, וציינה כי היא הייתה זו שיזמה את הקשר ואת הפגישות ביניהם. כך אישרה, כי הייתה אמורה להגיע למשפחתה בירושלים כשבוע לאחר שהיא ילדה, ושם תכננה להיפגש עם הנאשם בתחנה המרכזית, אך המפגש לא יצא לפועל. היא עמדה על כך שמדובר בפגישה שתוכננה שלא לקיום יחסים אינטימיים, בוודאי כאשר היה הייתה כשבוע לאחר לידה.
452. בהתייחס להודעותיה במשטרה ציינה מ’, כי הגרסה שמסרה בהן ניתנה מרצונה החופשי והיא משקפת בעיקרה את האמת. היא הוסיפה כי הופעל עליה לחץ בחקירה שייתכן וגרם לה להוסיף מספר פרטים, אך על עיקר גרסתה היא עודנה עומדת כיום. לאחר מכן הוסיפה כי אין לה כל כוונה לגרום נזק לנאשם, ושהוא לא עשה דבר מלבד לעזור לה.

גרסתה של מ’ בהודעתה במשטרה (ת/8 ו-ת/9)

453. מ’ נחקרה בתחנת המשטרה במגדל העמק ביום 22.03.16, ופעם נוספת כשנתיים לאחר מכן ביום 1.11.18 בתחנת המשטרה בלוד.
454. בחקירתה הראשונה (ת/8) סיפרה מ’ כי עלתה לארץ בשנת 2001, ובשנת 2009 התגיירה. לאחר מכן התגוררה כשלוש שנים בקנדה. בשנת 2012 חזרה לישראל, ומאז ועד היום היא מתגוררת במגדל העמק עם שני בניה.
455. אודות יחסיה עם הנאשם סיפרה כי הכירה אותו שנים קודם לכן, כשיצאה ממקלט לנשים מוכות. באותה תקופה לא הייתה לה אזרחות, והיא הייתה צריכה לאשר את שהייתה בישראל בכל שנה מחדש. מי שערך לה את הריאיון באותה עת, היה הנאשם. היא סיפרה כי בחלוף תקופה מגיורה, היא פגשה את הנאשם באקראי בשוק מחנה יהודה, וסיפרה לו על כך שהתגיירה. הנאשם לא זכר אותה. המפגש השלישי ביניהם אירע כשביקשה לאשר את כניסת אחותה א’, בסוף שנת 2015, על מנת שתהא לה לעזר לאחר לידה קשה שעברה. אז הבינה כי הנאשם עוסק בעניינים אלו ויצרה עמו קשר בכדי לבקש עזרה. הנאשם השיב לה כי הדבר אינו בסמכותו מאחר והיא שייכת ללשכת צפון, והפנה אותה להגיש את המסמכים ללשכה בעפולה, כשהוא מדריך אותה כיצד לנסח את הבקשה. בשלב זה, ולקראת הגעתה של אחותה, התהדקו יחסיה עם הנאשם, והם החלו לדבר יום יום. כשהגיעה אחותה לארץ, גילתה האחות שגם היא בהריון והיא עברה הפלה. אז, שוחח עמה הנאשם וניחם אותה. מאחר ולקח לא’ זמן להתאושש, והיא לא הספיקה בביקורה בארץ לראות את המקומות הקדושים לנוצרים שרצתה לראות, ביקשה עבורה מ’ הארכה שהות למספר שבועות. היא הבהירה, כי הנאשם לא סייע בידה ואך הסביר לה מה עליה לעשות כדי שיטפלו בבקשתה, ושללה את הטענה שהנאשם ביקש ממנה תמורה עבור עזרתו. היא גם הכחישה קשר רומנטי עם הנאשם, וציינה כי לא חשה מכיוונו כל דבר רומנטי או מיני כלפיה.
456. בשלב זה, הושמעה למ’ שיחה שלה עם הנאשם, ממנה עולה כי הוא בא לבקר אותה ואת אחותה לאחר הלידה (שיחה מס’ 1582 מיום 22.02.16 – ת/138). היא הסבירה כי הנאשם היה צריך להגיע לברית של בנה אך הדבר לא עלה בידו, ולכן הוא הגיע יום לאחר מכן והביא עמו מתנות לתינוק.
457. בהתייחס לשיחה אחרת בה שאל אותה הנאשם מתי הוא יקבל תשלום על ה”סידור”, וכיצד היא תפצה אותו (שיחה מס’ 2331 מיום 2.03.16 – ת/119), ציינה מ’ כי היו ביניהם שיחות שהנאשם “זרק” משפטים כגון אלו, אך היא התעלמה מהם. אשר לשאלה מתי תשלם לו על “הסידור”, היא הסבירה שהנאשם התכוון לסיוע שלו לארגן בר המצווה לבנה. לדבריה, היו ביניהם גם שיחות שנעשה במהלכן שימוש בביטויים גסים מצד הנאשם, שלא היו ערבים לאזנה, והיא התעלמה מדבריו. גם אחותה אמרה לה כי לאחר שתשוב לאתיופיה היא תנתק את קשריה עם הנאשם, ועל כן מוטב שתתעלם מהערותיו.
458. מ’ השיבה בחיוב לשאלה אם הרגישה שבמידה ותפסיק את השיחות עם הנאשם, יוביל הדבר להפסקת הסיוע בהבאת אחותה מאתיופיה. היא ציינה כי “עד קבלת הויזה של אחותי פחדתי שאם אני לא אזרום בשיחות אתו הוא יוכל להשפיע, ואחרי שאחותי הגיעה לארץ פשוט לא הפסקתי אותו” (שורה 135). לצד זאת, היא שללה כי היה כל מגע מיני ביניהם. היא סיפרה גם כי הזמינה אליה את הנאשם לקפה כשאחותה כבר הייתה בארץ, ושללה כי הוא הציע לה לשכור חדר במלון. בהמשך שבה וציינה כי לא סיפרה פרטים אלו בהתחלת החקירה בשל חששה לסבך את הנאשם, שכן הדבר היה נראה כאילו הוא ניצל את המעמד שלו כנגדה. ואולם, לצד כל זאת, היא הדגישה כי הנאשם לא אמר לה מעולם שהדבר מצוי תחת סמכותו, אלא שכך הבינה בעצמה בלשכה בעפולה וממכר עמו שוחחה.
459. בחקירתה בלוד (ת/9) חזרה מ’ על הרקע להיכרותה עם הנאשם, אך בשינוי גרסה בנוגע לחלק מהשנים. היא ציינה כי הייתה בקשר עם הנאשם בשנת 2008 כשביקשה את עזרתו בהבאת אמה לישראל. באותה תקופה היא שוחחה רבות עם הנאשם וציינה כי היא בטוחה שהנאשם סייע בהארכת האשרה של אמה. היא הוסיפה “אני הרגשתי שהוא היה הערב שלי במשרד הפנים אני שיתפתי אותו” (שורה 24).
460. אודות תוכן שיחותיה עם הנאשם, היא שבה על גרסתה כי השיחות לא היו נעימות לה, שכן הנאשם הרבה לספר בדיחות בעלות אופי מיני, אך כיוון שהייתה זקוקה לעזרת הנאשם, היא נתנה לזה “לזרום” (שורה 31).

גרסת הנאשם

461. הנאשם סיפר, כי מ’ הגישה בקשה לאשרת כניסה עבור אמה בשנת 2008. הוא לא זכר לומר בוודאות כי הוא היה זה שטיפל בבקשה, אך אישר כי ייתכן וכך היה. בהמשך התחדש הקשר ביניהם בשנת 2013, לאחר שמ’ חזרה לישראל והתקשרה אליו. הם ניהלו מספר שיחות אודות בני משפחתה, ומאז הם שמרו על קשר, כשמ’ הייתה מתקשרת אליו מדי פעם. בתחילת שנת 2015, מ’ ביקשה לפגוש אותו. היא הציעה לו להיפגש בביתה, והוא סרב. בהמשך, באחד הימים שהוא נסע לצפון הוא קבע אתה בבית קפה ביקנעם. בפגישה היא שיתפה אותו בענייניה האישיים ושאלה בעצתו. מאז נוצר ביניהם קשר חזק והם ראו עצמם כידידים. באותה עת, מ’ הייתה בהריון והיא התייעצה איתו גם בעניין זה. הוא ייעץ לה שלא להפיל ולהמשיך את ההיריון.
462. בהמשך, היא ביקשה לאשר לאחותה להיכנס לישראל לתמוך בה בעת לידתה. היא הגישה בקשה בלשכה, הלשכה התייעצה עמו ובעקבות זאת אישרו את כניסת האחות. לדבריו, הוא לא חשב שמדובר בקשר שפוסל אותו מלטפל בעניינה. הנאשם הוסיף, כי בזמן שהותה של האחות בישראל, התברר כי גם האחות בהיריון, אך בהמשך היא הפילה את עוברה. נוצר צורך רפואי להאריך את שהותה בישראל, והוגשה על ידי מ’ ואחותה בקשה ללשכה בעניין זה. הלשכה התייעצה אתו טלפונית, והוא סבר כי בנסיבות שנוצרו והצורך הרפואי ניתן להאריך את האשרה.
463. כשנתבקש בחקירתו הנגדית להתייחס לכך שאמר למ’, שעה שהיה בדרכו אליה ימים ספורים לאחר שאישר את המשך שהותה של אחותה בארץ וזו מסרה לו את מספר דירתה, כי זה מספר הפעמים שהם “יעשו את זה”, הוא ציין כי אינו זוכר שאמר דברים אלו. כשנתבקש להתייחס לשיחות לאחר ביקורו הנזכר, בהן אמר לה שעליה לפצות אותו (שיחה מס’ 2331 מיום 2.03.16 – ת/119) השיב כי מדובר היה ב”שיחות סתם”.

דיון והכרעה

464. כאמור, הטענה באישום זה הייתה כי הנאשם טיפל בענייניה של מ’, בשנת 2015, תוך שהוא מנהל עמה מערכת יחסים ידידותית ואף מחזר אחריה ומשוחח עמה שיחות בעלות גוון מיני. בד בבד, הנאשם ייעץ למ’ כיצד לפעול לצורך אישור כניסת אמה וכניסת אחותה לישראל והוא עצמו פעל לאישור הבקשות.
465. אכן, מצב דברים זה בו הנאשם היה בקשר ידידותי עם מ’ ובמסגרת זו ייעץ לה כיצד לנסח את בקשותיה לרשות, ולאחר מכן הוא עצמו החליט באותן בקשות, אינו תקין. ברי, כי הנאשם היה צריך להימנע מלדון בבקשות אלו. אך גם בעניין זה, איני סבור כי מדובר במעשים ש”ברף המחמיר” הבאים בגדרי העבירה הפלילית, נוכח תוכן ההחלטה, העובדה כי מדובר בהחלטה שהנאשם נתן רבות מאוד כמותה, תוצאותיה, ומכלול הנסיבות.

אני מזכה אפוא, את הנאשם מעבירה של מרמה והפרת אמונים שיוחסה לו באישום זה.

“תזת הצבירה”

466. הנה כן בארבעת האישומים הנזכרים (הראשון, הרביעי, השישי והשביעי) הנאשם פעל שלא כדין ותוך ניגוד עניינים. בכולם הגעתי למסקנה כי אין מדובר במעשים הבאים בגדרי העבירה הפלילית. המאשימה טענה בסיכומיה כי גם אם בית המשפט לא ירשיע את הנאשם בגין כל אחד מהמעשים המיוחסים לו באישומים האמורים, הרי שיש בצבירת המעשים כדי להוות עבירה של הפרת אמונים.
467. בעניין זה נסמכה המאשימה על פסק הדין בעניין שחם (דנ”פ 8227/21 שחם נ’ מדינת ישראל (16.01.22)) שם נקבע כי “ביצוע חוזר ונמשך של מעשה פסול, גם אם בביצועו הבודד אין משום עבירה, יכול לגבש פן מחמיר נוסף שיהיה בו כדי לקיים את יסודותיה של עבירת הפרת האמונים”. תזת הצבירה מבוססת על הרעיון שעצם הישנותו של המעשה שוב ושוב מהווה פן מחמיר נוסף, שכן החזרה על הפעולות האסורות וביצוען לאורך זמן הן אלו שמביאות לפגיעה מהותית בערכים המוגנים על ידי העבירה (רע”פ 6477/20 בעניין שחם). שלושת מבחני העזר לעניין זה הם: מבחן חומרת המעשה הבודד, מבחן כמות המעשים הפסולים שבוצעו, ומבחן פריסת המעשים בזמן.
468. איני רואה צורך להידרש לטענת ב”כ הנאשם, כי ככל שהמאשימה ביקשה לייחס לנאשם עבירה של הפרת אמונים על יסוד הצטברות מעשים שונים בהתאם ל”תזת הצבירה” היה עליה לציין זאת במפורש בכתב האישום כדי שהנאשם יוכל להתגונן כראוי, ולא אך להעלות זאת בשולי הסיכומים, שכן אני סבור כי במקרה זה גם הצטברות המעשים אינה מקימה את העבירה האמורה.
469. כאמור, המאשימה הסתמכה בעניין זה על פסק הדין בעניין שחם. באותו עניין מדובר היה בשמונה פרשות, שבשש מתוכן נטען כי הנאשם טיפל מתוקף תפקידו בבקשות שונות של שוטרות שהיו כפופות אליו, במישרין או בעקיפין, בקשות הנוגעות למעבר ליחידה אחרת, איוש תפקידים ויציאות ללימודים ומימונם. זאת עשה חרף ניגוד עניינים מובהק בו היה מצוי בשים לב לכך כי הוא ניהל עם אותן שוטרות קשרים אינטימיים.
470. ראשית יצוין, כי בצדק נטען, שדווקא אותה פרשייה מלמדת כי חרף ניגוד העניינים החמור באותו מקרה, לא היה בכל אחד מהמקרים לבדו כדי להרשיע בעבירה של הפרת אמונים, והרשעת הנאשם באותו עניין הייתה אך בשל הצטברות המעשים.
471. שנית. באשר להצטברות הנטענת, הרי שגם על מנת לקבוע כי צבר מעשים עולה כדי ה”פן המחמיר” הנדרש לשם הרשעה בעבירה של הפרת אמונים, יש לבחון ולהעריך את עצמת הפגיעה בערכים המוגנים. במקרה זה, הנאשם אמנם היה מצוי בניגוד עניינים בארבעת האישומים הנזכרים (ושמא אף בכל השבעה), אך למצער בחלק מהמקרים עצמת ניגוד העניינים הייתה חלשה. בנוסף, כאמור, מעדויות עובדי הרשות לא עלה כי פעילותו של הנאשם הייתה תוך כדי סטייה מהשורה ומהאופן בו התנהלו עובדי הלשכה בדרך כלל. גם באותם מקרים בהם אפשר שהייתה סטייה כלשהי, מדובר בסטייה שמשמעותה שולית מבחינת היקף השפעתה על הציבור. מדובר במספר אירועים זניח ביחס להחלטות רבות, רבות מאוד, שהנאשם קיבל במהלך שנות פעילותו ברשות. ולא הוכח, כי החלטות במקרים אחרים התקבלו באופן אחר ועל בסיס מסד עובדתי שונה. בשל כך, איני סבור כי יש מקום להרשעת הנאשם על יסוד “תזת הצבירה”.

מכאן לדיון בעבירה של קבלת דבר במרמה שיוחסה לנאשם באישום השלישי.

קבלת דבר במרמה (אישום שלישי)

472. באישום השלישי נטען כי במסגרת הפעולות שנקט הנאשם עבור ו’, הוא טען בפני טדי, עובד הקונסוליה באדיס אבבה, כי לאחר התייעצות עם פנינה, הוחלט להנפיק לבני משפחתה של ו’ אשרות, ללא צורך בהצגת תעודות מקוריות, כפי שנקבע על ידי פנינה בתחילה. נטען, כי מצג זה לא היה נכון, ובכך פעל הנאשם לקבל דבר במרמה.
473. אכן, ביטול ההתניה לא זכה לתיעוד כלשהו, לא במערכת אביב ולא בכל מקום אחר. הנאשם אך שלח הודעת דוא”ל לטדי מבלי לתעד זאת במקום כלשהו. שליחת הודעת דוא”ל זו גם לא נזכרה על ידי הנאשם בחקירותיו במשטרה, עד אשר החוקרים הטיחו את דבר קיומה של ההודעה בפניו. עלה גם, כי הנאשם כלל לא עיין בתיק ולא ראה מעולם את התעודות המקוריות. טענתו, כי התעודות המקוריות היו בתיק, נטענו בעלמא, מתוך סברה כי לא היו מאשרים את הבקשה מלכתחילה ללא הצגת תעודות מקוריות. גם טענותיו של הנאשם כי עובר להסרת ההתניה הוא ביצע בדיקות נדרשות, נטענו לראשונה בבית המשפט (עמ’ 392 לפרוטוקול מיום 23.01.22 ואילך), ולא זכו לתיעוד כלשהו.
474. ואולם, בניגוד לטענת פנינה בעדותה בבית המשפט, כמו גם בהודעותיה במשטרה (ת/39 ו-ת/40), עיון בשיחת הטלפון בין הנאשם ופנינה בזמן אמת, מלמד אחרת.
475. כאמור, לאחר שבני המשפחה המוזמנים הגיעו לקונסוליה באדיס אבבה ולא קיבלו אשרה בהעדר תעודות מקוריות, הגיעו בני המשפחה המזמינים, ביום 16.02.16, ללשכה אל פנינה. אז, התקשרה פנינה אל הנאשם (שיחה מס’ 902 – ת/165), וסיפרה לו כי המזמינים נמצאים אצלה בלשכה, והיא שאלה אותו מה לעשות. המשך הדברים הוא כדלהלן:

נאשם: התקשרתי לטדי.

פנינה: כן.

…

נאשם: הוא אמר לי תתייעץ עם הא… תכתוב לי שאם אני אאשר לו שניתן לאשר כי

המשפחה מוכרת בעיר בהתייעצות איתך הוא מוכן לתת להם.

פנינה: אין לי בעייה. אני אשרתי את זה. מה הוא עוד צריך להתייעץ אז שיאשר להם.

נאשם: אז תשלחי לי את זה, את הזה שלהם ואני אאשר… אני אשלח לו.

פנינה: את האשרות כניסה, את הצילום?

נאשם: כן, תשלחי לי.

פנינה: בסדר.

ובהמשך השיחה:

פנינה: יופי, אז תגיד לו שיטפל בזה הם פה הביאו את התעודות כל מה שהם כתבו

ו….

נאשם: הא – או קיי.

פנינה: טוב.

נאשם: תודה רבה.

פנינה: בקשה, אז הם לא צריכים לשלוח כלום לקונסוליה. נכון? אתה תדבר עם

טדי?

נאשם: אני דברתי איתו.

פנינה: אוקי, אז תגיד לו שדברת איתי ואם יש לו בעייה, שיתקשר אלי או שישלח לי

אימייל.

מכאן ברור, כי הדבר נעשה על דעתה של פנינה, ולא הייתה כל מרמה בהצגת הדברים בפני טדי.

אני מזכה אפוא את הנאשם מהעבירה של קבלת דבר במרמה שיוחסה לו בכתב האישום.

מכאן לדיון באישום השמיני.

האישום השמיני

476. באישום זה נטען כי הנאשם עבר עבירה של פגיעה בפרטיות, בשל כך, שהוא נכנס למאגרי המידע של הרשות, על מנת לדלות פרטים אישיים של בת זוגו לשעבר של חברו אבבה, לפי בקשתו. הנאשם שלח לאבבה את כתובתה של בת הזוג כפי שהופיעה במאגר המידע.
477. הנאשם לא כפר בעובדות אלו, ואף טען כי טעה במעשהו זה, אך טען כי מידע אודות טלפון או כתובת אינו נופל בגדרי “ענייניו הפרטיים” של אדם כהגדרתם בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. כן טען לאפלייתו אל מול חברו השוטר אבבה שתר בעצמו אחר פרטיה של בת הזוג במערכת “שירת הסירנה” של המשטרה, ולא הועמד לדין ועניינו הסתיים בשיחת נזיפה בלבד.
478. סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות קובע:

לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע, אלא לצורך ביצוע עבודתו או לביצוע חוק זה או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי; אם הוגשה הבקשה לפני תחילת ההליך תידון הבקשה בבית משפט השלום. המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר 5 שנים.

סעיף 2 לאותו חוק קובע כי פגיעה בפרטיות היא גם:

(7)הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם;

…

(9)שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;

479. במקרה זה מדובר במאגר מידע הכולל פרטים שונים, ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנאשם עשה בו שימוש בניגוד לדין.
480. לעניין זה יפים דבריו של כב’ השופט אליקים רובינשטיין בעש”מ 7797/07‏ בעניין מימון:

“מאגר מידע, כל מאגר מידע, הוא תחום רגיש, שההגנה על פרטיותם של הנכללים בו נחקקה בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, הכולל מגבלות שונות בכגון דא…. במובן הנורמטיבי, הציפיות מעובד בגדרי עבודתו – בכלל ובהקשר דנא – הן כי יעשה אותה כמשרת הציבור, בלא עירוב של מניעים אחרים…

תקופתנו מתאפיינת – ואין צורך בחוש נבואי כדי להניח כי דבר זה יגבר – בריבוי לא שערוהו אבותינו של מאגרי מידע, הכוללים פרטים מרובים ובהם מידע אישי, לעתים רגיש, על בני אדם במספרים גדולים. הדבר עשוי להתבטא בבתי החולים ובמרפאות, במשטרה ובשירותי הבטחון, במינהל האוכלוסין, בשלטונות המס, בבתי המשפט ובבתי הדין, בבנקים ובחברות הביטוח, ועוד ועוד. בידי עובדים רבים ניתנו מפתחות למאגרים, סיסמאות כניסה, “כרטיסים חכמים” והם הפכו שותפים לפרטים שונים, מהם אינטימיים, של הזולת. חיוני שיוקפד תדיר שלא לערב בהקשרים אלה בין צרכי העבודה לבין אינטרס אישי, כדי שלא יתקיים “איש הישר בעיניו יעשה” (שופטים כ”א, כ”ה). נאמנות עובד הציבור מתבטאת לא רק בהגבלות חוק הגנת הפרטיות, אלא אף בנורמות המשפט הציבורי. עובד הציבור שבידו מפתח למאגרים מוזהר איפוא בדין אזהרה חמורה שלא לחרוג מכללי השימוש בהם, כעולה מן הסעיפים הרלבנטיים בחוק הגנת הפרטיות…”

481. באשר לטענה האכיפה הבררנית יצוין כי נהיר שאין לגזור גזירה שווה בין הנאשם למהרט. ייתכן בהחלט כי לו העבירה היחידה שהייתה מיוחסת לנאשם הייתה העבירה שבאישום זה, היה עניינו מסתיים כפי שהסתיים עניינו של מהרט. דא עקא, כי כלפי הנאשם עמדה תשתית ראייתית רחבה הרבה יותר, הנוגעת למעשים שעשה במסגרת תפקידו כעבוד ציבור, ואשר על פיה, הוא גם הורשע כאמור בעבירות חמורות של שוחד, ואף עלה כי הוא פעל בניגוד עניינים אף שאלו לא עלו לכדי הרשעה פלילית.

אשר על כן, אני מרשיע אפוא את הנאשם בעבירה של פגיעה בפרטיות שיוחסה לו באישום השמיני.

סיכום

סופו של יום אני מרשיע את הנאשם בעבירות שוחד שיוחסו לו באישומים השני, השלישי והחמישי. כמו כן אני מרשיע אותו בעבירה של פגיעה בפרטיות שיוחסה לו באישום השמיני.

לצד זאת, אני מזכה אותו מעבירות השוחד שיוחסו לו באישום הראשון, מעבירת שוחד נוספת שיוחסה לו באישום השני, ומעבירות השוחד שיוחסו לו באישומים הרביעי והשישי.

אני גם מזכה אותו מכלל עבירות המרמה והפרת האמונים שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום, כ”ג חשוון תשפ”ג, 17 נובמבר 2022, במעמד המתייצבים.

בית המשפט המחוזי בירושלים

ת”פ69728-06-20מדינת ישראל נ’ סולומון

בפני כב’ השופטאילן סלע

בעניין:

מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי),
ע”י עו”ד שחר מלול

המאשימה

נ ג ד

ליאור סולומון

הנאשם

הכרעת דין
(עותק מותר בפרסום)

לנאשם יוחסו תשע עבירות של לקיחת שוחד, שבע עבירות של מרמה והפרת אמונים, עבירה אחת של קבלת דבר במרמה ועבירה של פגיעה בפרטיות.

אני מזכה את הנאשם משש עבירות שוחד, מכלל העבירות של מרמה והפרת אמונים ומעבירה של קבלת דבר במרמה.

לצד זאת, אני מרשיע אותו בשלוש עבירות שוחד (שיוחסו לו באישומים השני, השלישי והחמישי) ובעבירה של פגיעה בפרטיות (שיוחסה לו באישום השמיני).

תוכן

כתב האישום ותשובת הנאשם 4
העבירות 4
תפקידו של הנאשם 5
האישום – כללי 6
תשובת הנאשם לאישום – כללי 7
האישום הראשון 8
האישום השני 11
האישום השלישי 14
האישום הרביעי 17
האישום החמישי 19
האישום השישי 22
האישום השביעי 24
האישום השמיני 26

הראיות 27

דיון והכרעה 28
עדויות עובדי הרשות 28
עדויות חוקרי המשטרה 32

עבירות השוחד המיוחסות לנאשם באישומים הראשון עד השישי 40
יסודות עבירת השוחד – ההיבט המשפטי 43
האישומים השונים – הראיות, דיון וההכרעה 45
האישום הראשון 45
האישום השני 60
האישום השלישי 79
האישום הרביעי 93
האישום החמישי 100
האישום הששי 111

הגנה מן הצדק 117
אכיפה בררנית 118
שיהוי 118
אופן חקירת הנשים 121

עבירות המרמה והפרת אמונים המיוחסות לנאשם באישומים הראשון עד השביעי 121
יסודות עבירת המרמה והפרת אמונים – ההיבט המשפטי 121
האישומים השני, השלישי והחמישי 123
האישום הראשון 125
האישום הרביעי 127
האישום השישי 128
האישום השביעי 128

“תזת הצבירה” 133

האישום השלישי – קבלת דבר במרמה 134

האישום השמיני – פגיעה בפרטיות 136

סיכום 138