דיני משפחה

לפני

עורך דין מומלץ

כבוד השופטת, סגנית הנשיא  אביבית נחמיאס

פסק דין

לפניי שלוש תובענות שהגישה התובעת כנגד הנתבע: תובענה לאחריות הורית וקביעת זמני שהות (תלה”מ 54935-06-22), תובענה לפסיקת מזונות עבור ארבעת ילדיהם הקטינים (תלה”מ 53794-06-22), ותובענה רכושית לפירוק שיתוף ואיזון משאבים (תלה”מ 56419-06-22), במסגרתה דרש הנתבע דמי שימוש ראויים בתקופה בה עשתה התובעת שימוש בלעדי בדירת הצדדים.

תמצית העובדות הצריכות לעניין:

1. הצדדים הינם בני זוג שנישאו כדמו”י ביום 10.11.2009. מנישואים אלה נולדו 4 קטינים:

ש’ ילידת 13.5.2010 (כיום בת 14), ט‘ יליד 27.7.2011 (בן 12 וחצי), נ‘ ילידת 4.12.2012 (בת 11 וחצי) וא‘ יליד 14.12.2015 (בן 8 וחצי). לטענת האם לילדים צרכים מיוחדים, אולם רק הקטין ט’ זכאי לקצבת נכות מהמל”ל. בנוסף, לאם בן מנישואים קודמים המתגורר בבית הוריה, ולטענתה, היא מממנת את צרכיו בבית הסבים.

2. במהלך החיים המשותפים התגוררו הצדדים בביתם המשותף, ב*****.
3. בין הצדדים גבה טורא, לטענת האיש על רקע בגידה לאחר ניתוח לקיצור קיבה שעברה האישה, ואילו לטענת האישה על רקע חשדנות ואובססיביות מצידו של האיש. הנתבע עזב את הבית במהלך שנת 2022 (לטענת  התובעת הנתבע עזב בחודש 04/22 לביתה של בת זוגו, ואילו לטענת הנתבע הוא עזב בחודש 06/22 לבית הוריו ב****).
4. הצדדים התגרשו בג”פ ביום 19.2.2023.
5. טרם הגשת התביעות שבכותרת, ניהלו הצדדים הליכים קודמים בפני כב’ השופט רן ארנון. בחודש יולי 2022, הועברו ההליכים שבכותרת למותב זה (בשל מניעות הנעוצה בייצוג שנטלה התובעת).
6. ביום 1.8.2022 חוייב האב בתשלום מזונות טרום זמניים בסך של 3,900 ₪ לחודש. לאחר דיון מיום 18.10.2022, הופחתו המזונות הזמניים לסך של 2,900 ₪, ללא חיוב נוסף בגין דמי מדור, כאשר מנגד האישה לא חוייבה בדמי שימוש (ר’ החלטה מיום 3.11.22).
7. אשר לתביעה הרכושית, בהסכמת הצדדים הוחלט על פירוק שיתוף בית הצדדים באמצעות מכירת הדירה לצד ג’ המרבה במחיר, ובהמשך להחלטה מיום 19.1.23, מונו ב”כ הצדדים ככונסי הנכסים לשם מכירת הדירה.
8. אשר להסדר ההורות, נקבע בהחלטה מיום 3.11.22 כי נוכח מעבר האב ל**** והקושי בקיום זמני השהות, ביתם העיקרי של הקטינים יהא בית האם והאב ייקח את הקטינים בכל סוף שבוע שני, מיום שישי עד מוצא”ש, במהלכם היו הקטינים אמורים ללון בבית הוריו.
9. בהמשך לבקשת האם להרחיב את זמני השהות והתנגדותו המוחלטת של האב בעניין זה, נקבע בהחלטה מיום 6.7.2023 כי אין לחייב את האב להרחיב את זמני השהות, תחת זאת חוייב בתוספת לדמי המזונות בחודשים יולי-אוגוסט (תקופת החופש הגדול) בסך של 500 ₪ בגין דמי טיפול.
10. בהמשך, ביקש האב לבטל את הסדרי השהות (המינימאליים שנקבעו), בשל העדר מסוגלות כלכלית, וקושי לארח את הילדים בבית הוריו המבוגרים. זמני השהות בין האב לקטינים, הופסקו ותחת זאת נקבעה תוספת קבועה לדמי המזונות הזמניים בסך של 500 ₪ לחודש, החל ממזונות חודש אוקטובר 2023 (ר’ החלטה מיום 9.10.2023).
11. בחודש אוקטובר 2023, בשל פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, פונט האם והקטינים מ*****. תחילה, פונתה למלון ב**** ובהמשך עברה להתגורר בדירה שכורה ב*****. במהלך תקופה זו כמעט שלא התקיים קשר בין האב לקטינים.
12. ביום 29.1.2024 הגיש האב בקשה לקיזוז דמי מזונות והעברת קצבת הנכות עבור הקטין ט’, בטענה כי הקטין עבר למשמורתו. הבקשה נדחתה מהטעם משמדובר היה באילוץ נקודתי, למשך תקופה קצרה (כשבועיים) בה שהה הקטין למעשה בבית הוריו עד למציאת דיור הולם, זאת לאחר שהאם והקטינים התבקשו לעזוב את המלון אליו פונו בשל התפרצויות זעם של הקטין.
13. ביום 5.2.2024 שכרה הנתבעת דירה ב*****, בעלות חודשית של 4,700 ₪ (כולל ארנונה ומים). אין חולק כי מאז עזבה האם את המלון, היא מקבלת מענק איכלוס בסך של 18,000 ₪ בשל היותה מפונה מ*****
14. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 5.3.2024. לצערי לא עלה בידי להביא את הצדדים להסכמות כלשהן, (למעט הסכמות מינוריות בתחום הרכושי), והצדדים ביקשו לסכם בכתב. תשובת התובעת לסיכומי הנתבע הוגשה ביום 10.6.24.
15. ביום 29.7.24 ביקש האב להפחית את המזונות הזמניים שנקבעו לסך של 2000 ש”ח לחודש, בגין החמרה במצבו הבריאותי ופגיעה בכושר השתכרותו. תגובת התובעת אשר התנגדה נחרצות לבקשה, הוגשה ביום 5.8.24.
16. כעת עלי להכריע בתובענות.

התביעה להסדר הורות:

17. פסיקת המזונות נגזרת מההכרעה בשאלת הסדר ההורות, לפיכך יש לדון תחילה בסוגיה זו.

טענות האם:

18. האם תבעה אחריות הורית מלאה על הקטינים. לטענתה השקיעה את מלוא זמנה ומרצה בגידולם ובמילוי כל צרכיהם ולאחר פרידת הצדדים, נותרה הורה יחידני ואפוטרופסית יחידה בפועל, וכל נטל הטיפול בקטינים מוטל על כתפיה. בסיכומים טענה כי האב לא ראה את ילדיו במשך למעלה משמונה חודשים, לא משוחח עימם בטלפון וממוקד בזוגיות החדשה ומצפה לתינוק מזוגיות זו.
19. עוד טענה כי האב מסיר מעליו כל עול ואחריות לארבעת ילדיו ולכל אורך ההליך הצהיר כי אינו מעוניין לראותם. מאז החלה המלחמה לא ראה את הילדים למעט ביקור אחד “שהשתלב עם נסיעה אחרת” והתנה את קיום זמני השהות בוויתור האם על דמי המזונות.
20. האם הוסיפה כי גם כשנאלצה להביא את הקטין ט’ לאביו בבית הוריו (לאחר שהתבקשו לעזוב את המלון בשל התפרצויות הזעם של הקטין), האב בחר שלא להיות עם בנו אלא עם בת זוגו עימה מתגורר כדרך קבע. בנוסף האב מסית את הקטין ט’ כנגדה ומדבר עליה סרה בפני הקטי, וכן מערים קשיים בכל הנוגע להתנהלות בעניין הקטינים (רישום הקטינים למסגרות חינוכיות, עריכת אבחונים וכיוב’).
21. לטענתה פוטרה מעבודתה בשל תכיפות היעדרויותיה לאור צרכי הקטינים ובפרט של הקטין ט’.
22. עוד טענה, כי הנתבע מקדיש את מירב מרצו לזוגיות החדשה, כשלבת זוגו 5 ילדים קטנים, אותם מגדלים יחד, וכי למיטב ידיעתה בת הזוג נכנסה להריון מהנתבע, בעודו מקפח את ילדיו שלו, אשר משוועים לקיים זמני שהות עימו.
23. התובעת עתרה להרחבת זמני שהות באופן בו האב יקח את הקטינים פעם בשבוע לפחות, באמצע השבוע וכן כל שבת שניה לסירוגין מיום חמישי עד מוצ”ש וכן לקבוע זמני שהות שוויוניים בתקופת החגים במהופך כל שנה ובחודשי הקיץ 7 ימים ברצף.

טענות האב:

24. בכתב ההגנה ובסיכומים הסכים האב שיקבע כי ביתה של האם יהווה את ביתם העיקרי של הקטינים. בכתב ההגנה ביקש לקבוע הסדרי שהות עם הקטינים בכל סופ”ש שני לסירוגין כל עוד אין לו בית משל עצמו. האב הצהיר כי בכוונתו לשכור בית בו יוכל לארח את ילדיו בסך של כ- 3,000 ₪ . בתצהיר הצהיר כי אינו יכול להתחייב על קיום זמני שהות עם ילדיו באשר אין ביכולתו להאכילם כשהם עימו ובסיכומים התחייב לקיים עימם זמני שהות משמעותיים ולהיות עימם בקשר רציף מתוך אהבתו אליהם אך לא מתוקף חיוב משפטי.
25. האב טען כי אין לו את היכולת הכלכלית לשמש כהורה עיקרי ולקחת את ילדיו להסדרי שהות משמעותיים מאחר והוא מחוייב לשלם דמי מזונות גבוהים ולא נותרת לו הכנסה לכלכל עצמו ו/או לבנות חיים חדשים. לטענתו עד למועד הפרידה במשך 13 שנים היה אב נפלא, ותלונותיה כלפי תפקודו נובעות ממניעים כלכליים ורצון להגדיל את החיוב במזונות.
26. לטענתו לא הצליח להחזיק בעבודה יציבה ב*****, ולא הצליח להתאושש נפשית, רגשית וכלכלית כדי להתארגן מחדש ולבנות לעצמו בית חדש עבורו ועבור אירוח ילדיו הקטינים ואילו התובעת הגבירה את לחציה ודרשה להעלות את דמי המזונות, ונקטה מולו בהליכי הוצאה לפועל אשר הותירו אותו חסר כל.
27. לטענתו דרישתה של האישה להתגרש נפלה עליו “כרעם ביום בהיר” בניגוד לרצונו וכי עד משבר הפרידה היה אב טוב לילדיו. רצונה של האישה בפירוד, גרם למשבר נפשי קשה המשפיע על כל תחומי חייו. עוד טען כי גורש מביתו בעל כורחו ונאלץ לעבור לבית הוריו ב*** בשל התגרויות מצידה של האישה. האב הכחיש כי את הטענה לפיה עזב לטובת אישה אחרת, שכן לא היה בקשר עם אף אישה באותה תקופה.
28. לטענתו המשבר הנפשי, המצוקה הכלכלית יחד עם חיוב כבד במזונות והעובדה שחי בבית הוריו המבוגרים והחולים ב****, שאינם מסוגלים לאחר את הקטינים, הם שהובילו אותו למוגבלות ניכרת בקשר מול ילדיו והעדר מסוגלות לקיים הסדרי שהות משמעותיים כפי שהיה רוצה.
29. לטענתו התובעת בחרה בעת המלחמה להרחיק ממנו את ילדיו, הדירה אותו מכל החלטה הקשורה בהם ומעודדת אותם שלא לדבר עימו בטלפון. כל אלה הובילו אותו למצב בו הוא מנותק מילדיו ואינו מעורב בחייהם.
30. עם ההתדרדרות במצבו הנפשי ביקש להפסיק את חיובו לקחת את הילדים אליו להסדרי שהות, בהעדר יכולת לכלכלם, ובאותה נשימה טען כי האם אינה מטפלת בקטינים כראוי.
31. האב הודיע כי הוא רוצה בקשר עם ילדיו והוא מתחייב לקיים עימם זמני שהות משמעותיים, אך לא יעשה זאת תחת מחויבות בית המשפט וכי בעתיד יקיים קשר עם ילדיו ולא יוותר על היותו חלק מחייהם, אך ראשית עליו להתאושש נפשית וכלכלית.

דיון והכרעה:

32. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962, קובע כי שני ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, וכאשר אין ביניהם הסכמה מי מהם יחזיק בקטין, יכריע בכך בית המשפט (ר’ סעיפים 14, 24, 25 לחוק הכשרות המשפטית).
33. בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת המשמורת, השיקול הבלעדי הינו בהתאם לעקרון “טובת הקטין” אשר הוכר כעקרון על במשפט הישראלי.
34. המונח “טובת הקטין” הינו מושג רחב היוצק את תוכנו הקונקרטי בהתאם למצב העובדתי הנתון בכל מקרה ומקרה.
35. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי ביתם העיקרי של הקטינים יהא בית האם. המחלוקת נעוצה בקביעת זמני השהות עם האב.
36. אקדים ואציין כי הטענה כי הנתבע עזב את הבית לטובת אישה אחרת, חי לו “כגביר בעיירה” (טענה אשר נטענה ע”י האישה בכל הזדמנות), אין לה על מה לסמוך , ומנותקת היא מכתבי הטענות שהוגשו בתחילת ההליכים, וכן מטענות הצדדים בדיון הראשון שהתקיים בפני, בהם הבהיר הנתבע כי הרצון של האישה להיפרד נפל עליו כ”רעם ביום בהיר” ופגע בו נפשית וכלכלית. מכל מקום האב עזב את בית המגורים, לטובת בית הוריו ב****, פוטר מעבודתו וניכר כי היה לו קושי רב לעכל את הפרידה, ורק בשלבים מאוחרים יותר החל מערכת יחסים חדשה.
37. הקושי בהתנהלות האב טמון בסירובו המוחלט לקבוע זמני שהות קבועים עם ילדיו (ולו מינימאליים). לציין כי לכתחילה היתה הסכמה מסויימת בעניין הקשר של האב והקטינים לכן לא עורבה לשכת הרווחה, עד שבשלב מסויים סרבו הוריו של הנתבע להלין בביתם את הקטינים, והאב לא יכול היה להלינם.
38. אשר לשאלה האם יש לחייב את האב בקיום זמני שהות בניגוד לרצונו – אין ספק כי קיום קשר מיטיב בין ילדים לשני ההורים, היא לא רק זכותם של הקטינים ושל ההורים גם יחד, אלא גם חובתם. יחד עם זאת, בניגוד למצב בו הורה עומד על זכותו לקיים קשר עם ילדיו, לא ניתן לכפות קשר על הורה שאינו מעוניין בכך או אינו מסוגל להלינם בהעדר מקום מגורים משלו (לציין כי מדובר בארבעה קטינים עם מורכבויות רגשיות, כאשר אחד מהם זכאי לקצבת נכות מהמל”ל בשל קשייו).
39. לינת קטינים צריכה להיות במקום שמאפשר לינה כאמור בתנאים מינימאליים ראויים ולא קביעת חובה שמראש ברור שאיננה ישימה ולא ניתן לאוכפה (יהא זה בית הוריו הקשישים או בית זוגתו שכבר מכיל את חמשת ילדיה).
40. מבינה אני היטב את רצונה של האם לימים קבועים בהם יהיו הקטינים באחריות אביהם בהם תוכל להקל על עצמה את נטל הטיפול בהם, ותתאפשר לה פניות לעיסוקיה האישיים. אולם התרופה איננה כפייתם בניגוד לרצונו וליכולתו.
41. כפיית לינת הקטינים על האב, עלולה לפגוע בנפשם של הקטינים, אשר ייאלצו להיות במקום שאינו ערוך לקבלם, ואולי אף לגרום להם תחושה שהם אינם רצויים.
42. מנגד, לא ניתן להשלים עם מצב בו האב טוען שהוא מעוניין לקיים קשר עם הילדים, ובלבד שלא יחוייב לעשות כן בצו שיפוטי, בפועל אינו מעורב בחייהם, ומנגד, מסיר מעצמו את האחריות לקשייהם הרגשיים כאשר הוא מטיל את האחריות המלאה בעניין זה על האם.
43. בנסיבות אלה אני קובעת כדלקמן:
    • א. ביתם העיקרי של הקטינים יהא בית האם והיא תהיה זכאית לכל הטבה לה זכאי הורה משמורן מאת המוסדות השונים.
    • ב. מאחר שהאב מעוניין בקשר מסויים עם ילדיו, על מנת להבהיר את חובתו המוסרית לקיים עימם קשר סדיר ורציף, אני מורה כי זמני השהות עם האב יתקיימו לפחות אחת לשבועיים, באמצע השבוע למשך 3 שעות, ביום קבוע שיתואם ישירות בין ההורים, ולו על מנת לאפשר לאב  להבין את המורכבות עימה הם מתמודדים, את קשייהם ולהיות מעורב באופן מינימאלי בחייהם.
    • ג. בנוסף האב יקיים תקשורת טלפונית שוטפת עם הקטינים לכל הפחות אחת לשבוע, כאשר באחריותו ליזום את שיחות הטלפון ואילו האם תאפשר תקשורת שוטפת ביניהם.
    • ד. שני הצדדים יימנעו מהסתת הקטינים כנגד ההורה האחר.

44. אשר לאחריות ההורית – זו תמשיך להיות משותפת ובכל הנוגע לקבלת החלטות בעניין הקטינים, יש לפעול ע”פ הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בהסתייגות הבאה: מאחר שע”פ הנטען האב התנה ביצוע איבחונים לקטינים בכך שלא ישא בעלויות הכרוכות בכך (דבר שלא הוכחש ע”י הנתבע), על מנת למנוע עיכוב בעריכת איבחונים לקטינים, אני קובעת כי לגבי איבחונים בלבד על כל סוגיהם – לרבות רגשיים, נפשיים, פסיכיאטריים, פסיכולוגיים ודידקטיים , אלה ייעשו בחתימת האם בלבד.

תביעת המזונות:

45. במקרה דנן מדובר בארבעה קטינים מעל גיל 6.

חיוב במזונות קטינים מעל גיל 6- הדין החל:

46. בבע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית ואח’ (19.7.17), נקבעה הלכה לפיה בגילאי 6-15 שנים החיוב במזונות הוא מדין צדקה והוא חל במידה שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה. בכך למעשה הושווה הדין החל בגילאים 6-15 שנים לזה החל בגילאי 15-18 שנים, שגם אז החיוב על פי הדין העברי הוא מדין צדקה והוא מוטל על שני ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות.
47. הסוגיה שהובאה לפתחו של ביהמ”ש העליון בבע”מ 919/15 הינה חלוקת נטל חיוב המזונות בין הורים יהודים במקרה של משמורת משותפת, אולם בהתאם לפסיקה, יש ליישם את עקרונות הבע”מ אף כאשר המשמורת נתונה לאחד ההורים (עמ”ש (מרכז) 21704-03-18 א. ו נ’ א. ו ( 11.06.2019) עמ”ש (מרכז) 62263-10-17).
48. כן נקבע בפסיקה (עמ”ש 14612-10-16 פ.ב נ’ א.ב (20.12.17)), כי ע”פ הכללים שנקבעו בבע”מ 919/15 על הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הבאים:
    • א. צרכי הקטינים – גובה הצרכים תלויי השהות ובכללם מדור והוצאות מדור; צרכים שאינם תלויי שהות; צרכים והוצאות חריגים, הכל ללא הבחנה בין צרכים הכרחיים ללא הכרחיים.
    • ב. היכולות הכלכליות של ההורים – מכלל המקורות שעומדים לרשותם, כולל שכר עבודה.
    • ג. קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו – נתון הרלבנטי ביחס לצרכים שאינם תלויי שהות ולצרכים החריגים.
    • ד. חלוקת המשמורת בפועל – נתון המכוון לחלוקת זמני השהות, ילקח בחשבון לעת קביעת חלוקת הנטל בין שני ההורים ביחס לצרכים תלויי השהות, יחד עם הנתון של היכולות הכלכליות של ההורים.
49. כן נפסק כי אין מדובר בנוסחאות אריתמטיות נוקשות, ועל הסתמכות על נתונים יבשים, והכל תלוי במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני הוריו.

50. אשר לשאלה כיצד ייפסקו מזונות ללא שהובאו ראיות מספיקות לביסוס היקף הצרכים המבוקשים נפסק כי תביעה למזונות היא תביעה כספית שיש להוכיחה ככל תביעה אחרת. יחד עם זאת, מקום שלא כל הצרכים מוכחים, לרבות כאשר שלא מובאות ראיות כלל, פוסקים בתי המשפט מזונות לפי שיקול דעתם ואמדן הצרכים הסביר והראוי.
51. עוד נפסק כי בשעה שבית המשפט מטיל חיוב כספי הנוגע למזונות, תמיד יש ליתן עדיפות להתרשמות מהראיות והעדויות הקונקרטיות המובאות בפניו, ואלה תמיד יבוכרו על פני קביעה שיפוטית של סכום קבוע למזונות ילדים.
52. ע”פ הפסיקה, אין להיזקק לביטוי “מזונות מינימום” לאחר גיל 6 (עמש (מרכז) 21704-03-18‏א.ו נ’ א. ו ) אולם לעיתים, אין מנוס מקביעת סך כוללני על דרך האומדנא בעיקר במצבים של חסר ראייתי, קושי להעריך הכנסות אך יש ראיות על רמת החיים לפני הפירוד.

53. בעניין זה נפסק ר’ רמ”ש (מחוזי נצרת) 61869-01-23 פלוני נ’ פלונית (1.2.2023) כי “צרכים מינימליים של ילדים הינם בגדר ידיעה שיפוטית כללית, בוודאי של היושבים בדין בבתי המשפט לענייני משפחה (ראו בהקשר זה פסיקת השופט ויצמן המסביר כי קודם להלכת בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (19/7/2017) היה נהוג לפסוק צרכים הכרחיים של קטין בסך 1400 ₪ אך לאחר אותה הלכה יש לפסוק כלל הצרכים של הילד וניתן לאמוד אותם (כאשר הוא חולק שני בתים) בסך של 2,250 ₪ לפחות וראו רמ”ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ. נ’ א.נ. (נבו, 25/10/2018). פסיקה זו אוזכרה בהסכמה ב-120 פסקי דין שפורסמו במאגרים, חלקם של בתי משפט מחוזיים, כך שניתן לייחס לה קבלה והסכמה כנקודת ייחוס לצרכי קטין החולק זמנו בשני בתים). שלישית, ישנם רכיבים שיהיה זה אך מלאכותי ושגוי לייחסם לכל ילד בנפרד והראשי שבהם הוא רכיב הכלכלה. לא קונים קורנפלקס לכל ילד בנפרד וגם לא אורז ובשר וכיו”ב. ישנה תוספת שולית בגין תוספת של כל קטין ועל כן התייחסות כללית להוצאות כלכלה שמוציא הורה עבור ילדיו היא הנכונה ולא הניסיון לייחס סכום לכל קטין בגין רכיב זה. הוא הדין ביחס להוצאות החזקת מדור (חשמל, מים, גז). ביחס להוצאות מסוג זה נפסק על ידי בית המשפט העליון במסגרת הלכת ורד

“… אם לילד אחד במשפחה קובעים סכום מסויים של מזונות, הרי ל-3 ילדים באותה משפחה לא קובעים סכום השווה לפי שלושה מהסכום הנקבע לילד אחד. ידועה האימרה בבדיחות שניתן להוסיף מים למרק קיים ויהיה מרק לנפש נוספת. אמנם ב’בדיחותא’ נאמר כך, אבל הדבר קיים במציאות הממשית, שהרי ה’מדור’ ל-3 ילדים, למשל, לא קטן ב-1/3 כאשר ילד אחד משלושה מפסיק להשתמש במדור זה, והוא הדין במרבית פריטי המזונות השונים שלהם זקוק ילד קטן” (ע”א 552/87 ורד נ’ ורד, פ”ד מב(3) 599, 601 (1988)).

54. עוד לעניין זה ר’ עמ”ש (תל אביב-יפו) 78095-05-23 פלונית נ’ פלוני, שם צויין כי – “לאור העלייה ביוקר המחייה בשנים האחרונות, צודקת האם שצרכים ממוצעים של קטין בבית אחד, הן הוצאות תלויות שהות והן שאינן תלויות שהות ללא מדור, עומדים על לפחות 1,900 ₪ לחודש. יצוין שלפי אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדד המחירים לצרכן עלה בין חודש ינואר 2019 לחודש ינואר 2024 בלמעלה מ10%. מאחר שנקבע שאין לחשב את המזונות של כמה ילדים כמכפלה של צורכי ילד אחד (ע”א 552/87 ורד נ’ ורד, פ”ד מב(3) 594)), אני סבור שבמקרה דנן, שבו האב לא נמצא כמעט בקשר עם הבנות והבנות נמצאות אצלו לשעות בודדות כל שבוע בלבד וכל הנטל מוטל על כתפי האם, יש להעמיד את צרכי בת אחת בסך של 1,900 ₪ לחודש ואת צרכי הבת השנייה בסך של 1,700 ₪ לחודש. לאחר סיום התיכון או לאחר הגעת מ’ לגיל 18, החישוב של הבת ק’ ייעשה על בסיס צרכים של 1,900 ₪ לחודש.”
55. אשר ליכולות הכלכליות של האב, אלה אינן נקבעות על יסוד הכנסותיו בלבד אלא אף בהתחשב ביכולתו הפוטנציאלית להשתכר או להגדיל השתכרות (ע”א 239/85 עמיצור נ. עמיצור, פד”י מ(1) 147). כאשר מדובר בקטינים מעל גיל שש, יש להטיל חובת מיצוי פוטנציאל ההשתכרות, על שני הצדדים, ולבחון את הכנסותיהם מכל מין וסוג שהוא.
56. לעניין חיוב במדור, נקבע כי חלקו של קטין אחד בהוצאות המדור הוא בשיעור של 33% מהוצאות המדור (ע”א 52/87, הראל נ’ הראל, פ”ד מ”ג(4), 201, 205) 40% בגין שני קטינים ו50% בגין שלושה קטינים ומעלה. במקרים של תשלום משכנתא גבוהה או פער גדול בין הוצאות המדור של שני ההורים, נקבעו הסדרים שונים (קביעת מדור ראוי וסביר לקטין בנסיבות הספציפיות, במקרים מתאימים חיוב כל הורה נושא בהוצאות המדור כאשר הקטין עימו, ועוד הכל ע”פ הנסיבות). על היחס בין תשלומי משכנתא לחיוב במדור כאשר לאחר הפירוד האב משלם את חלקה של בת זוגו בהחזרי משכנתא, והילדים גרים בדירה עם האם, ר’ בע”מ 1061/24 פלוני נ’ פלונית (22.5.2024).

טענות התובעת:

57. האם עתרה לחייב את האב במזונות הקטינים בסך של 8,810 ₪ לחודש בתוספת מדור. בסיכומים פירטה את צרכיהם ההכרחיים של כ”א מהקטינים כאשר בסופו של דבר העמידה את דמי מזונות הקטינים ע”ס 10,300 ₪ לחודש, כמו כן פירטה את הוצאות המדור בסך כולל של 8,125 ₪ וביקשה לפסוק עבור הוצאות המדור 50% מסך זה. כן פירטה הוצאות נוספות בהן בילוי משפחתי בסך של 1,000 ₪ לחודש, טיפול פסיכולוגי לקטינה נ’ בסך של 380 ₪ ואבחונים של ט’ ש’ וא’, עבורם שילמה סך של 15,000 ₪ בעוד שהאב מתנה את אישורו לאבחונים בכך האם לא תדרוש ממנו החזרים כספיים. כן ביקשה לחייב את האב ב 75% מההוצאות החריגות בגין חינוך ובריאות.
58. באשר להכנסותיה, התובעת טענה בכתב התביעה כי עבדה ברשת *** ב**** והשתכרה סך של 7,000 ₪. בסיכומים טענה כי פוטרה מעבודה ביום 3.10.2023 בשל נטל גידול הילדים וכעת מקבלת דמי אבטלה בגובה של 6,340 ₪ בממוצע ובקרוב תמצה את זכאותה לדמי אבטלה. כמו כן מקבלת סך של 18,000 ₪ בהיותה מפונה, מאז עזבה את המלון בסוף חודש ינואר והדגישה כי אין לראות בסכום זה כרכיב בהכנסתה העתידית שכן בתום המלחמה תשלום זה ייפסק. כמו כן מקבלת קצבת ילדים בסך של 690 ₪.
59. לטענתה, מלוא הסכום שמקבלת עבור קצבת הקטין ט’ בסך של 1,700 ₪ משמש עבור הוצאות צרכיו (בסיכומים הבהירה כי בנה מנישואיו הראשונים מתגורר בבית הוריה אולם טענה כי היא מספקת את צרכיו). לאורך כל ההליך הצהירה כי קיבלה עבור מזונות בנה מנישואיה הקודמים סך של 1,500 ₪ אם כי בתגובה לסיכומי הנתבע מיום 10.6.2024 ציינה כי כעת בנה בגיר ואין היא מקבלת יותר מזונות עבורו.
60. ביחס להכנסות האב ציינה כי האב עבר במפעל **** והשתכר ערב פרידתם סך של 10,000 ₪, לא חלקה על שכרו הנוכחי הנטען. בסיכומים טענה כי אף הוא זכאי למענק איכלוס בסך של כ- 6,000 ₪.
61. עוד לטענתה האב אינו עושה כל מאמץ לנצל את כושר השתכרותו ונתלה “במצב נפשי” בעוד שאינו מגלה מקורות הכנסה נוספים שקיימים לו כמו גם השתתפות בת זוגו בכלכלת הבית וכיו”ב. בעניין זה טענה כי הנתבע אינו מתגורר בבית הוריו, אלא עם בת זוגו (לא הובאה כל הוכחה).

טענות הנתבע:

62. בתורו טען האב, כי יכולתו הכלכלית מוגבלת וכי נאלץ להעזר בתמיכתה הכלכלית של בת זוגו וכן הצהיר כי אינו מתגורר עימה. האב טען כי הגיש בקשה להכרה בו כנכה על רקע נפשי למוסד לביטוח לאומי, ואף צירף מסמכים רפואיים בהם צויין כי סובל מדיכאון (ר’ נספח 1 לתצהירו). האב טען כי משתכר מעבודתו בחברת **** סך של 6,000 ₪ בממוצע וביקש להעמיד את יכולת ההשתכרות שלו על סך 6,000 ש”ח. כאמור
63. ביום 29.7.24 טען כי סובל מפיברומיאלגיה וכי הוכר ע”י רופא תעסוקתי כבעל יכולת לעבוד 6 שעות בלבד, לכן היקף משרתו הופחת ל70% משרה והוא צפוי להרויח סך של 4,100 ש”ח לחודש. הנתבע הכחיש את זכאותו למענק איכלוס שכן עבר ל**** טרם פרצה המלחמה.
64. לטענת האב, במהלך החיים המשותפים האם עבדה בחברת **** והשתכרה בממוצע סך של 8,235 ₪. בנוסף קיבלה משכורת 13, מענקים וסך של 1,000 ₪ בשנה לביגוד. ממכתב הפיטורין עולה כי האישה ביקשה להתפטר וכלל לא התנגדה לפיטוריה. עוד נטען כי בהיותה מפונה דמי האבטלה בלתי מוגבלים עד לסוף חודש אוגוסט 2024. האישה אישרה כי מקבלת סך של 18,000 ₪ לחודש כמענק איכלוס, וזכאית לקצבת נכות בסך של 1,770 ₪ בגין בנם ט’ ודמי מזונות עבור בנה הבכור בסך של 1,500 ₪. לפיכך הכנסתה מסתכמת בסך של 30,820 ₪.
65. אשר להוצאות נטען כי האישה משלמת שכ”ד סך של 4,700 ₪ ולא הוכיחה הוצאות עבור צרכים מיוחדים לילדיה לרבות עבור הקטין ט’ ומטעם זה יש לראות בקצבה מטעמו כמכסה את כל צרכיו.
66. לטענתו יש להעמיד את צרכי כ”א מהקטינים ע”ס של 1,300 ₪ (ובסה”כ 3,900 ₪ ל- 3 הקטינים כאשר קצבת הנכות של הבן הרביעי, מכסה את צרכיו), וביקש לחייבו בגין מזונות ומדור בסך של 2,800 ₪ בהודעתו האחרונה ביקש לחייבו בסך של 2,000 ₪ לכל היותר, וכן להורות כי כל עוד משולם לאישה מענק המפונים בסך של 18,000 ₪ אין לחייבו בתשלום מזונות כלל.

היכולת הכלכלית של הצדדים:

67. הצדדים הכבירו בטענות רלבנטיות יותר ופחות אשר ליכולותיהם הכלכליות.
68. שני הצדדים הנם שכירים ואף אם מעריכים את פוטנציאל השתכרותם, זו צריכה להתבסס בין היתר על הסכומים אותם השתכרו בפועל.
69. הכנסות התובעת: התובעת צרפה תלושי שכר מעבודתה ברשת **** בסכומים משתנים הבאים (במעוגל): 6600 ₪, 8000 ₪, 8600 ₪, 7100 ₪, 7700 ₪, 9000 ₪, 7000 ₪, 6800 ₪ 9800 ₪ 6900 ₪, 11,000 ₪, 7200 ₪ ובממוצע  7975 ובמעוגל – 8000 ₪ לחודש. לאחרונה האם פוטרה ממקום עבודתה (לטענת האב, ביקשה להתפטר), מכל מקום לטענתה מקבלת דמי אבטלה בסך של 6340 ₪. בנסיבות אלה אני מעמידה את פוטנציאל השתכרותה של התובעת בסך שאינו פחות מ- 7000 ₪.
70. כיום האם נושאת בהוצאות מדור ב***** בסך של 4700 ₪.  (כולל ארנונה ומים).  לכן הכנסתה הפנויה (בקיזוז חלקה בהוצאות המדור – 50%) – ₪4,650. (לציין כי לאחר המלחמה הצפי הוא כי שכרה של התובעת יגדל ויהא כפי שהיה לפני המלחמה, ושכה”ד ב**** יהיה פחות משכה”ד הנהוג ב****).
71. כן יש לקחת בחשבון את העובדה כי האם מקבלת מענק איכלוס בסך של 18,000 ₪ (עובדה בה הודתה רק לאחר שהועלתה ע”י הנתבע). אמנם מטרתו של מענק האיכלוס הינה לסייע לתושבי הדרום והצפון שהתפנו באופן עצמאי מביתם, למקום לינה שאינו במימון המדינה, אולם בפסיקת מזונות לא ניתן להתעלם מהכנסה זו העולה משמעותית על הוצאות המדור בפועל, בתקופה בה משולם המענק. בנוסף מקבלת התובעת לידיה קצבת ילדים בסך של 690 ₪, ואת קצבת הנכות של הילד ט’ בסך של 1676 ₪.
72. אשר לאב, אף הוא סיים את מקום עבודתו ב*** (עת התגורר ב****), עובד כשכיר בחברת ***** ומשתכר שכר משתנה (צורפו תלושי שכר שונים בסכומים הבאים (במעוגל) – 6500 ₪ , 4300₪, ₪6900, ₪5700, 7100₪, ₪6800) וכאמור לאחרונה צירף אישור רפואי מקופ”ח כללית על מגבלת שעות עבודתו (לא צורף אישור על הגבלת כושר עבודה ע”י המל”ל) ולטענתו צפוי שכרו לרדת לסך של כ4100 ₪ לחודש בעקבות הפחתת היקף המשרה ל70%. ערב הפרידה השתכר סך כ-10,000 ₪.
73. אף בהתרשמות בלתי אמצעית מהנתבע ניכר כי היה לו קשה לקבל את הפרידה וכי הדבר השפיע עליו נפשית. יחד עם זאת בחלוף פרק זמן מהפירוד, כאשר האב אינו מטפל בילדיו אלא מתמקד בשיקום מצבו הנפשי והכלכלי, ואכן הצליח להשתלב בשוק העבודה ולנהל זוגיות חדשה, ומנגד כאשר אינו נהנה עוד מהטבת המס לה היה זכאי עת התגורר ב****, וטענותיו בדבר היותו משוחרר מהכלא ומחלים ממחלת הסרטן לא נסתרו (עמ’ 3 לפרוט’ ש’ 8), אני אומדת את פוטנציאל שכרו של האב בסך של 6,000 ₪ לחודש, כפי שהשתכר בממוצע טרם ההפחתה הצפויה הנטענת בהיקף משרתו. אשר להכנסה הפנויה – לציין כי האב אינו נושא בהוצאות מדור כלשהן כיום, אולם יש לקחת בחשבון הוצאות מדור ולו מינימאליות, שכן אין לצפות שבגילו ימשיך להתגורר בבית הוריו המבוגרים לנצח.
74. אינני מקבלת את טענות התובעת שנטענו לראשונה בסיכומים כי הנתבע זכאי למענק איכלוס טענה שלא הוכחה והוכחשה ע”י הנתבע בסיכומיו, והוא אף צירף אישור מהמל”ל לתמיכת טענותיו.
75. בנסיבות אלה הנתונים הרלבנטיים להכרעה הינם הכנסות פנויות דומות, לכל אחד מהצדדים הזכות לקבל מחצית משווי הבית לאחר קיזוז תשלומי המשכנתא כאשר במהלך תקופת המלחמה, מקבלת האם מענק איכלוס וכאמור את הקצבאות מהמל”ל (קצבת נכון וקצבת ילדים).

דיון קונקרטי בצרכי הקטינים:

76. האם עתרה בכתב התביעה לחייב את האב במזונות הקטינים בסך של 8,810 ₪ לחודש בתוספת מדור. בסיכומים פירטה את צרכיהם ההכרחיים של כ”א מהקטינים כאשר בסופו של דבר העמידה את דמי מזונות הקטינים ע”ס 10,300 ₪ לחודש וביקשה לחייב את האב ב 75% מההוצאות החריגות בגין חינוך ובריאות.
77. האם פרטה בכתב התביעה את צרכיהם של הקטינים באופן הבא –

78. בתצהיר צרפה האם פירוט דפי אשראי בהם נראים חיובים שונים מרשתות המזון והפארם שקשה לדלות מהם מידע מדויק אודות הוצאות הקטינים ולבדל אותן מהוצאותיה שלה. כן לא ברור מהן בדיוק ההוצאות שהוצאו בפועל בהתייחס לצרכים השונים (נספח 2 עמ’ 60).
79. בכל הנוגע להוצאות הקטין ט’, בחקירתה הנגדית טענה האם כי משתמשת בקצבת הנכות שלו לצרכיו השונים: “הבן שלי ט’ כדי להרגיע אותו אני קונה לו על בסיס קבוע הדברים בסוני, זה מה שמרגיע אותו, משחקים בסוני. ט’ אני לוקחת אותו איתי המון לקניונים לבד, וקונה לו בגדים, קונה לו נעליים, אני מצפרת אותו כל הזמן, על זה שהוא ילד טוב בקניותף כי כרגע זה מה שיש לי, אנחנו הולכים לטיפולים אני והוא… אני חושבת שהמצב של ט’ החמיר בתקופה האחרונה, אני כל היום מתעסקת באיך לרצות את ט’, ומה לקנות לט’ ואיך לעשות, ט’ היה אצל אבא שלו שבוע נשבר לו הטלפון אני קניתי לו טלפון. ט’ רוצה מגן חדש אז אמא קונה מגן לחדש. ט’ לא רוצה מגן חדש אז אמא קונה עוד מגן חדש. אני כל היום מרצה את ט’ כדי שלא יתפרק, שלא יצעק, שלא יבכה, אני כל היום סביב זה שט’ יעשה לי קצת נחת ולאחים שלו בבית, וככה וככה לצערי ככה אני קונה את הילד, בלקנות לו ולעשות לו, הקצבה של ט’ הולכת על ט’ ועוד הרבה יותר על ט'” (עמ’ 3 לתמליל מפרו’ הדיון מיום 5.3.2024 ש’ 35 ואילך). בחקירתה הודתה האם כי לא צרפה אסמכתאות אודות ההוצאות הנטענות (עמ’ 4 ש’ 6 ואילך לתמליל הדיון מיום 5.3.2024).

קצבת הנכות של הקטין:

80. אשר לשאלה האם יש לנכות את קצבת הנכות מהמזונות הנפסקים, כלומר, האם קצבת הנכות באה במקום תשלום המזונות עבור הוצאות הקטין או נוסף להם – הרי שבבתי המשפט נוהגות שתי גישות: הראשונה היא כי כל עוד לא הוכח שצרכי הקטין עולים על הצרכים של כל ילד אחר שאינו סובל מנכות ואינו זקוק למגבלות מיוחדות יש לקזז הקִצבה מצרכי הקטין ולחייב לפי היִתרה, והשניה היא כי תכליתהּ של קִצבת הנכות היא לתגמל את הקטין הנכה עבור סִבלו ואת ההורה עבור התמיכה והטיפול – ולא לממן הוצאות בסיסיות. ר’ תלה”מ (חיפה) 52474-12-19 ס.מ.ד. ד.ד נ’ ח.מ (21.12.2020) וההפניות הרבות שם. כן ר’ תלה”מ (משפחה באר שבע) 60227-10-18 ק.א.ק נ’ א.א (07.10.2021)
81. בבע”מ 2083/19 פלונית נ’ פלוני(28.04.2021) נפסק כי “דומה כי כבר מלשון החוק ניתן להסיק שגמלת ההשתתפות בהוצאות נועדה לסייע במימון סידורים מיוחדים, הנדרשים עקב המוגבלות שעמה חי הילד, ולא בהוצאות הקיום השגרתיות.” עוד נקבע כי “נוכח תכלית זו של גמלת ההשתתפות בהוצאות, ברי שאין חפיפה מלאה בינה ובין חובת המזונות המוטלת על ההורים – שבליבתה ניצבים צורכי הקיום ההכרחיים, והאוניברסליים, של הילדים: “מזון, ביגוד, ביטוח בריאות חובה, חינוך חובה ושאר צרכים מינימליים בסיסיים (הסכום נחפף באופן חלקי כשמדובר בכמה ילדים), בתוספת כשליש עד מחצית מהסכום […] עבור שכר דירה ועלויות המדור הנלוות לו” (בע”ם 919/15 פלוני נ’ פלונית, פסקה 5 לחוות דעתו של השופט ע’ פוגלמן (19.7.2017); אף שהדברים עסקו בפסיקת מזונות לפי הדין העברי, להבדיל מסעיף 3א לחוק המזונות שבמוקד ענייננו, אין במישור זה הבדל בין שני המסלולים; ראו שם, פסקאות 78-81)).   זאת ועוד, לגמלת ההשתתפות בהוצאות ייעוד שונה מזה של קצבת הילדים, שתכליתה העיקרית היא “לסייע למשפחות בעלות ילדים לשאת בעלויות ההולכות וגדלות בשל גידול הילדים”, למנוע את הידרדרותן אל מתחת לקו העוני, ולקדם את ערכי השוויון וטובת הילד (בג”ץ 7245/10 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ’ משרד הרווחה, פסקה 24 לחוות דעתה של השופטת ע’ ארבל (4.6.2013); ראו גם פסקאות 17-20 לחוות דעת השופטת ד’ ברק-ארז)): בניגוד לאחרונה, המיועדת לסייע בגידול הילדים באופן כללי, גמלת ההשתתפות בהוצאות מתמקדת בצרכים הנובעים מן המוגבלות.” יצויין כי באותו מקרה ספציפי שנדון בבע”מ 2083/19 הנ”ל, הערעור נדחה בשל בקביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה לפיה גמלת ההשתתפות בהוצאות הקטינה מכסה את כל צרכיה, כלומר באותו המקרה גמלת ההשתתפות בהוצאות שימשה בפועל לכיסוי מכלול צורכי הקטינה, גם אם ייעודה העקרוני היה שונה.

82. במקרה שלפני העידה האם (פרוטוקול מיום 16.5.23 עמ’ 3 ש’ ) – “אני מגדלת 5 ילדים, 4 ילדים שלו שמתוכם 3 ילדים עם צרכים מיוחדים נמצאים בחינוך מיוחד, שני ילדים עוברים לבית ספר לחינוך מיוחד, אני כל יום יוצאת מהעבודה כדי לטפל בילד שמשתולל וצורח, ונשארת איתו 40 דקות חוטפת צעקות מהעבודה, הם עוברים לבית ספר ****”. טענות אלה לא נסתרו. בנוסף, סבורתני כי עצם העובדה כי התובעת נאלצה לפנות את המלון אליו פונתה בשל התקפי הזעם של הקטין (אשר הועבר להוריו של הנתבע למשך תקופת הביניים עד למציאת דירה), וכן בהמשך לטענותיה בדבר פיטוריה מהעבודה לאחר אינספור פניות מהמסגרת החינוכית, יש לקבוע כי מוגבלות זו של הקטין דורשת היערכות מיוחדת מההורה העיקרי המטפל – במקרה זה – האם. מאחר שהקטין כבר בן כ12 וחצי , ואינו זקוק להשגחה צמודה, אני מעמידה את צרכיו המיוחדים בהיבט של ההשגחה ותשומת הלב המיוחדת הנדרשת מהאם, בסך של 1000 ₪ לחודש.

83. אשר להוצאות המדור: התובעת ציינה כי הקטינים מתגוררים יחד עימה ביישוב ***. עלות שכ”ד סך של 4,700 ₪ לחודש כולל ארנונה ומים (הסכם שכירות צורף כנספח 2 לתגובת התובעת מיום 25.2.2024 עמ’ 2-12). כן ר’ עדות האם בעמ’ 10 ש’ 5 לתמליל הדיון מיום 5.3.2024. לא צורפו אסמכתאות על הוצאות החזקת מדור (הסכומים שהוצגו בטבלה שצרפה התובעת, אינם תואמים את הסכומים שהופיעו בדפי תנועות כרטיסי האשראי שצרפה התובעת בנספח 3 לתצהיר (עמ’ 60), כך, למשל – לחברת החשמל שולם ביוני 2023 סך של 439  ₪ ובאפריל סך של 703 ₪). עוד לציין כי שכ”ד ב*** הינו נמוך משכה”ד המשולם ב***, ואף זאת יש לקחת בחשבון.
84. בנסיבות אלה אני מעמידה את חלקם של הקטינים בהוצאות המדור בסך של 2000 ₪.
85. במקרה זה למעט הוצאות חריגות, הנובעות מצורך באיבחונים וטיפולים של מי מהקטינים, לא התרשמתי כי רמת החיים של הקטינים גבוהה מרמת חיים של קטין ממוצע ובסה”כ אני אומרת את צרכי שלושת הקטינים נ’ ש’ וא’, בסך של 4200 ₪ כ”א (ללא מדור), וצרכיו של הקטין ט’ בסך של 2400 ₪ ובקיזוז הקצבה – 700 ₪ לחודש.
86. הוצאות המדור של הקטינים ממומנות כעת באמצעות מענק האכלוס, אולם יש לקחת בחשבון הוצאות מדור בסך של 2000 ₪ לחודש עבור חלקם של הקטינים במדור לאחר תקופת המלחמה.
87. בסה”כ הוצאות הקטינים – 6900 ₪.
88. מאחר שיחס ההכנסות דומה, יש לחייב את האב במזונות בסך של 3,450 ₪ לחודש.
89. בשים לב לעובדה שנקבעו זמני שהות מינימאליים שמטרתם קיום קשר בין הקטינים לאביהם מתוך ראיית טובתם של הקטינים בקיום קשר כאמור, אחת לשבועיים לשעות ספורות, אין בכך כדי להפחית את תשלום המזונות כלל (אף אם קיום קשר כאמור מצריך מהאב עלויות נסיעה ואולי אף הוצאות כיבוד/מתנות במהלך פרק הזמן הקצר בו הם אמורים לשהות יחד).
90. מאחר שהכנסת האב הינה בגובה של 6000 ₪ לחודש, והכנסתו הפנויה אף פחות מכך, יש לאפשר לאב מינימום למחייתו, ולפיכך חרף העובדה כי מלוא נטל הטיפול בקטינים נופל על האם, אינני מחייבת את האב בדמי טיפול הגם שהיה מקום לחייבו.

91. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בתקופת המלחמה האם מקבלת משכורת/דמי אבטלה, את קצבת הנכות של הקטין, וקצבת הילדים וכן מקבלת מענק איכלוס בסך של 18,000 ₪. לפיכך אני קובעת כי כל עוד האם זכאית למענק האיכלוס, דמי המזונות יהיו בסך של 2500 ₪ לחודש בלבד.

לסיכום:

חיוב האב במזונות יהא כדלקמן:

92. אני מחייבת את האב במזונות עבור ארבעת הקטינים בסך של 3,450 ₪ לחודש (להלן: “דמי המזונות“). סכום זה כולל השתתפות האב במדור הקטינים.

כל עוד האם זכאית למענק איכלוס יעמוד סכום המזונות ע”ס של 2,500 ₪ לחודש.

93. דמי המזונות ישולמו לאם החל מיום 15.08.24 ובכל 15 לחודש עבור אותו החודש וזאת לחשבון הבנק של התובעת. דפי בנק המעידים על ביצוע התשלום יהוו ראיה חותכת ומכרעת לביצוע תשלום המזונות בפועל.
94. הסכום הנקוב לעיל יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה – במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים.
95. דמי המזונות המפורטים לעיל ישולמו לידי התובעת בנוסף לקיצבת הילדים המשולמת לה ע”י המל”ל ו/או בנוסף לכל קיצבה, גימלה או הטבה להם היא/הקטינים זכאים, ככל שהיא זכאית על פי כל דין. מענק החינוך ישמש לצורכי הצטיידות לבית הספר והאב לא יחוייב להשתתף בהוצאות הצטיידות.
96. בנוסף לדמי המזונות יישאו שני הצדדים במחצית מהוצאות הבריאות והחינוך החריגות של כל קטין אשר אינן מכוסות ע”י סל הבריאות או ביטוח רפואי אחר ו/או על ידי חוק חינוך חובה (בהתאמה) והכל לפי הוראות אלו:
97. הוצאות ריפוי חריגות, אשר אינן ממומנות על ידי ביטוח הבריאות הממלכתי, לרבות טיפולי שיניים, אורתודונטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/ריגשיים, ריפוי בעיסוק, איבחונים לרבות איבחוני ליקוי למידה, תרופות שאינן בסל הבריאות וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופ”ח ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא אם כן ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן ע”י הורה אחד בלבד שאז רק ההורה המממן זכאי להנות מהחזר זה.
98. הוצאות חינוך חריגות, הכוללות השתתפות במחצית עלות שכ”ל, צהרונים, הסעות, מחצית קייטנת קיץ לפי תעריף של קייטנה עירונית בלבד, למשך חודש אחד לכל היותר לכל קטין; עד חוג אחד לשנה (בהתאם לרצון הילד והסכמת שני הצדדים ובכפוף לכך שעלות החוג לא תעלה על 170 ₪ בחודש), אבחונים, שיעורי עזר (ככל שיידרשו לילד, בהמלצת גורם מקצועי ו/או מחנך כיתה).
99. דמי המזונות ישולמו עד הגיעו של כל קטין למועד גיוסו לשירות צבאי או לאומי (ואם לא ישרת, יופסקו בסיום לימודים תיכוניים).
100. היה ומי מהילדים ישרת בצה”ל ו/או בשירות הלאומי, האב ימשיך לשלם מזונות לאם עד לתום תקופת שירות החובה ו/או הלאומי, כשהסכום יעמוד על שליש מהסכום הנקוב לעיל, בערכו הצמוד כאמור לעיל.
101. לעניין ההוצאות החריגות: כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, יועברו באחד מאופני התקשורת הבאים – להלן: “תקשורת מתועדת”: תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp) / מייל / דואר רשום, כאשר ההורה השולח איננו מחוייב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע/מסמכים.
102. כל הוצאה רפואית כנ”ל תעשה על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת מתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא.
103. כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת לעיל, יישאו בה שני ההורים ביחס שנקבע, ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו באופן מתועד (לרבות בתקשורת המתועדת).
104. הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות המפורטות לעיל (“ההורה המשלם”) יקבל מהורה השני (“ההורה החייב”) את חלקו בהתאם לאמור לעיל, וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת המתועדת דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה.
105. לחלופין רשאי ההורה החייב להודיע להורה המשלם בתקשורת המתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות.
106. חיוב המזונות המפורט בכל הסעיפים לעיל, כולל את השתתפותו של האב בכל צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מדור, ועל האם לשאת בכל יתר צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מזון, כלכלה שוטפת, ביגוד והנעלה, רכישת ציוד למסגרת החינוכית, הוצאות רפואיות שוטפות, וכיו”ב.
107. כל דרישה לטיפול ו/או להשתתפות במימון או תשלום הוצאות חריגות כאמור (חינוכיות ורפואיות) תיעשה אך ורק לאחר מיצוי כל ההליכים מול כל הגורמים האחראים על מימון, סבסוד, השתתפות ו/או מתן הנחות והטבות. תנאי זה מהווה תנאי סף לחיובו של ההורה החייב בתשלום חלקו בהוצאות החריגות.
108. ככל שההורה החייב חולק על חיוניות ההוצאה, יכריע הגורם הרלוונטי (החינוכי/הרפואי בהתאמה).
109. עד למזונות חודש 10/23 ינהגו הצדדים ע”פ החיוב שנקבע בהחלטה למזונות זמניים.
110. החל ממזונות חודש 11/23 ינהגו הצדדים ע”פ החיוב שנקבע בפסק הדין.

התביעה הרכושית:

השאלות השנויות במחלוקת:

פירוק שיתוף בדירת הצדדים מה דינם של  תשלומי משכנתא ששולמו לאחר מועד הקרע

דמי שימוש ראויים –              האם יש מקום לחייב את האישה בדמי שימוש שדרש הנתבע, וכנגזרת כיצד לקבוע את מועד תקופת החיוב בשים לב לפינויה של האישה מ***** בשל המלחמה.

חוו”ד אקטוארית –                 על פי איזו חלופה לבצע את האיזון

חובות –                                    כיצד לאזן חובות שצברו הצדדים במהלך חייהם המשותפים.

מכירת הרכב –                        כיצד לאזן את כספי התמורה ממכירת הרכב.

מיטלטלין –                             האם וכיצד לאזן את תכולת דירת הצדדים.

אדון בסוגיות אלה על פי סדרן.

המשטר הרכושי החל על הצדדים:

111. כאמור הצדדים נישאו בשנת 2009 לפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973 (להלן: “החוק/חוק יחסי ממון“). משהצדדים לא ערכו הסכם ממון, חל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק, הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג.
112. סעיף 5(א) לחוק, קובע את אופן איזון המשאבים בין הצדדים עם התרת נישואיהם. בהתאם לסעיף נקבע איזון שוויוני בכלל הרכוש שצברו בני זוג במהלך נישואיהם, זולת ביחס לנכסים שונים שפורטו, ובכללם, נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק). נכסים אלה לא ייכללו במסת הנכסים שלאיזון, כל עוד לא התנו בני הזוג על הוראות החוק בדרך שנקבעה בחוק.
113. האישה עתרה לשימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 (להלן : “חוק יחסי ממון“) המאפשר לבית המשפט בנסיבות מיוחדות לחרוג מעיקרון השוויון ולקבוע חלוקה בלתי שוויונית. כשלטענתה נושאת לבד בנטל גידול הילדים תוך שהאיש אינו מקיים זמני שהות כלל ולפער כלכלי בלתי שוויוני בין הצדדים והאיש מצידו טען בתצהיר כי התובעת היא זו שאילצה אותו לעזוב את ביתם המשותף ובסיכומים טען כי לצדדים נכס עתידי שיימכר וכי פערי ההשתכרות בין הצדדים הינם לטובת האישה.

פירוק השיתוף בדירת הצדדים:

114. אין חולק כי הצדדים הינם בעלים שווי זכויות בדירתם ב****, הידועה כגוש *****, חלקה **, תת חלקה **.
115. על הדירה רובצת משכנתא, והצדדים מחוייבים לשאת בה בחלקים שווים. ע”פ הנטען ההחזר החודשי בגין המשכנתא עומד על סך של 4,600 ₪.
116. בשלב מסויים לאחר מועד הקרע הפסיקו הצדדים לשלם את החזרי המשכנתא. בסיכומים טענה האישה כי הבנק פתח בהליך לגביית החוב. לא צורפה כל אסמכתא כי זה אכן המצב.
117. לשם הערכת שווי הדירה לרבות דמי השימוש הראויים, מונה שמאי כמומחה מטעם בית המשפט. חווה”ד הוגשה לתיק ביום 21.9.22 ובמסגרתה הוערך שווי הדירה בסך של 1,290,000 ₪. הצדדים לא ביקשו לזמן את השמאי לחקירה.
118. ביום 3.11.2022 ניתן בהסכמת הצדדים צו מיידי לפירוק שיתוף בבית הצדדים.
119. בהמשך לבקשת הצדדים בדיון מיום 18.10.2022 נקבע כי הצדדים ינסו למכור את הדירה בכוחות עצמם את הדירה לצד ג’ המרבה במחיר עד ליום 3.2.23. עוד נקבע כי ככל שלא יעלה בידי הצדדים למכור את הדירה בכוחות עצמם – יוכלו להגיש לתיק הודעה וימונה בעל תפקיד לשם  מכירת הדירה, לצד ג’ המרבה במחיר.
120. הצדדים הודיעו כי לא הצליחו למכור את הדירה, ולבקשתם מונו ביום 19.1.2023 באי כוחם ככונסי הנכסים לשם מכירת הדירה.
121. נוכח טענות שהועלו בדיון מיום 16.5.2023 אודות עיכוב במכירת הדירה בשל הצורך בתשלום דמי תיווך, נקבע כי כונסי הנכסים יפנו למתווך בשכר טרחה שיעמוד על 1% שישולם בחלקים שווים מתמורת הנכס. עד היום טרם נמכרה הדירה.
122. לאור האמור על כונסי הנכסים לפעול למכירת דירת הצדדים לצד ג’ באמצעות מתווך. מהתמורה שתתקבל ישולם חוב המשכנתא והליכי הכינוס, והתמורה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. במידה ובחודשים מסויימים שילמה רק האם את המשכנתא, הכונסים יערכו התחשבנות מדוייקת על מנת ששני הצדדים ישאו במשכנתא החל ממועד הקרע, בחלקים שווים. כונסי הנכסים יבצעו את ההתחשבנות הכספית כפי שנקבע בפסק הדין (בחלקה הרכושי) ויעבירו את הסכומים לכ”א מהצדדים לאחר ביצוע ההתחשבנות.

123. בעניין החזרי המשכנתא – הצדדים חלוקים ביניהם אודות תשלומי החזרי המשכנתא. לטענת האישה נשאה לבדה בהחזרי המשכנתא משך חצי שנה וביקשה לאזנם ואילו האיש טען ששילם סך של 20,500 ₪ שנועדו לכיסוי חלקו במשכנתא (סע’ 13 לכתב ההגנה) כשלטענת האישה מדובר בדמי המזונות.
124. בדיון מיום 18.10.22 טענה התובעת “אני רוצה שהוא ישלם קודם כל את החצאים של המשכנתא, אני כרגע משלמת משכנתא חצי שנה” (עמ’ 3 ש’ 3). בהתאם להודעת האישה מיום 29.8.2022 הצדדים פנו לבנק להקפיא את המשכנתא (סע’ 7), ובאותו דיון (מיום 18.10.22) הודיעה ב”כ האישה כי בקשה זו אושרה אך הצדדים אינם עומדים בתשלומים “הם ניסו להקפיא את המשכנתאות ורק עכשיו אישרו להקפיא בתנאי שיפקידו 1300 ₪ כל חודש, אבל אי אפשר כי האיש מפקיד 3500 ₪ לחשבון המשותף, נכון לעכשיו יש פיגורים בתשלומים” (עמ’ 2 ש’ 12) כמו כן בתצהיר מיום 14.6.23 הצהירה כי תשלומי המשכנתא אינם משולמים (סע’ 7 לתצהיר).
125. מאחר שבחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי הוא לא משלם את המשכנתא “לי אין לשלם, אני אומר זה, זה אמרתי כל הזמן… אין לי איך לשלם, הלוואי היה לי לשלם את זה. זה היא גרה בבית היא הייתה צריכה לשלם היא לא שילמה, אני לא מבין מה השאלה פה. היא הייתה גרה בבית אני לא גרתי בבית הייתי זרוק, אז מי שצריך לשלם זה היא” (ר’ עמ’ 25 לתמליל ש’ 35 ואילך), אני קובעת כי הצדדים ישאו בחלקים שווים ביתרת המשכנתא ממועד הקרע ואילך כאשר כלל הסכומים שהועברו ע”י האיש לאחר מועד הקרע לחשבון המשותף, (למעט כספי תמורת הרכב), ייזקפו לטובת תשלום המזונות.

דמי שימוש ראויים:

126. ביום 27.4.2023 עתר הנתבע לחייב את התובעת בדמי שימוש ראויים.
127. אין חולק כי ממועד עזיבתו של הנתבע ועד לחודש אוקטובר 2023 עשתה התובעת שימוש בלעדי בדירה המשותפת (הצדדים חלוקים ביניהם באשר למועד ונסיבות עזיבת הנתבע את הבית). בחודש אוקטובר 2023 פונתה האישה מביתם ב***** לבית מלון ב*****.
128. טענות הצדדים: בסיכומים טען הנתבע כי על האישה היה לשלם בגין השימוש הבלעדי שנעשה על ידה החל מאפריל 2022 ועד מועד פינויה (19 חודשים) עם זאת ביקש להעמיד את דרישתו בגין דמי השימוש החל ממועד גירושי הצדדים ביום 19.2.2023 , היינו משך 9 חודשים, בסך כולל של 19,125 ₪. בנוסף טען כי ככל שלא יבוטלו דמי המזונות בגין התקופה בה מקבלת האישה מענק אכלוס בסך של 18,000 ₪ , יש לחייב את האישה בדמי שימוש גם בגין תקופה זו. לטענת האישה על הנתבע היה להגיש כתב תביעה לדמי שימוש, בנוסף טענה כי הנתבע עזב את הבית מרצונו והדרך פתוחה בפניו לשוב להתגורר בדירה ולפיכך אין לחייבה בתשלום בגין דמי שימוש.

על האפשרות של נתבע לדרוש דמי שימוש:

129. תקנה 15(א)(1) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020 קובעת כי בתובענה רכושית, “התובע יאחד בתובענה זו את כל עילות התביעה והסעדים כלפי אותו נתבע בשל אותה מסכת עובדתית”.
130. בנוסף – קובעת תקנה 24 לתקסד”א 2018, כי על התובע לאחד “בכתב תביעה אחד את כל עילות התביעה כלפי נתבע בשל אותה מסכת עובדתית, ורשאי הוא לאחד בכתב תביעה אחד גם עילות תביעה אחרות כלפי אותו נתבע, והכול בכפוף לסמכותו העניינית של בית המשפט”.
131. כן קובעת תקנה 25 (א) כי “תובע יכלול בכתב תביעה את מלוא הסעד שלטענתו הוא זכאי לו בשל עילת התביעה ולא יוכל להגיש תביעה בשל החלק שלא תבע”.
132. מהאמור לעיל עולה כי על הנתבע לטעון את כל הטענות הרכושיות – ובכללן טענה לדמי שימוש ראויים במסגרת כתב ההגנה. כאשר העילה נוצרת לאחר שהוגש כתב הגנה, אין מניעה כי נתבע יגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה / בקשה מטעמו במסגרת אותה תביעה רכושית שכבר תלויה ועומדת בין בני הזוג, הכל על מנת שניתן יהיה לברר את כל המחלוקות הרכושיות במקשה אחת.
133. אמנם מדובר בטענות לדמי שימוש מצידו של הנתבע אולם בעניין זה נקבע בתלה”מ (נצ’) 36626-10-21 ש.כ נ’ ש.כ, כי גם אם הוגשה תביעה לפירוק שיתוף, בית המשפט רשאי ומוסמך לקבוע כי יאוזנו כלל המשאבים, זאת ללא צורך בחיוב בעל דין שנתבע בתביעה לפירוק שיתוף לעתור בתביעה נפרדת מצדו לאיזון יתר המשאבים, ודי בכך שיעתור לאיזון כלל המשאבים בכתב ההגנה. באותו עניין נפסק כי “תכלית חוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ”ה – 1995 היא ליישב את הסכסוך במשפחה ולא רק להסמיך בימ”ש לענייני משפחה להכריע בכל תביעה בנפרד. הגישה הנוהגת היא גישה כוללנית ואינטגרטיבית שמטרה ליישב הסכסוך בכללותו על ידי אותו גורם שיפוטי”. רציונל זה עולה בקנה אחד עם תקנות המשפחה החדשות ותקסד”א 2018.
134. ויודגש: תביעה רכושית בין בני זוג איננה תביעה ככל התביעות הכספיות/רכושיות. מטרתה להביא לידי סיום את כלל המחלוקות הרכושיות בין בני הזוג. בתביעות מסוג זה אין משמעות ל”תובע” או “נתבע”, כאשר כל המחלוקות הרכושיות מתבררות במקשה אחד ונטלי ההוכחה נקבעים בהתייחס לסוגי הטענות שנטענות ע”י בעלי הדין (הלוואות, הוצאת נכסים ממסת הנכסים שלאיזון, טענות לשיתוף ספציפי וכיוב’).
135. תקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ”א – 2020 קבעו כלל דיוני של איחוד עילות וסעדים במובן זה שחלה חובה על בעל דין לכלול את כל עילות וסעדי התביעה הנובעים מהמסכת העובדתית הנפרשת בכתב טענותיו. ונוסחן של התקנות הנוגעות לאיחוד סעדים ועילות, אינה מותירה זאת לשק”ד בעל הדין אלא מדובר בנוסח המחייב בעל דין לאחד עילות וסעדים.
136. כן ר’ הדברים שנפסקו בתלה”מ (משפחה נצרת) 35697-03-21 ד.א. נ’ נ.א(13.03.2022) בעניין שינוי בהתנהלות הדיונית של בתי המשפט לענייני משפחה: “בהתאם להוראות חוק יחסי ממון גם בעקבות כניסת התקנות לתוקף ואבאר: לכאורה, קודם התקנת התקנות לעיל, יכול היה בן זוג לעתור רק לפירוק שיתוף בנכס מסוים אם כך חפץ ללא עתירה לאיזון משאבים כולל ובית המשפט לא יכול היה למנוע זאת. הדין התיר מהלך שכזה. כעת שונים מעט הדברים בעקבות קביעת דרך התנהלות דיונית אחרת בהתאם לתקנות. תקנה 15(א)(1) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ”א – 2020 קובעת חובה על בעל דין המגיש תביעה לפירוק שיתוף לאחד את כל עילות התביעה והסעדים כלפי אותו נתבע בשל אותה מסכת עובדתית. המשמעות המעשית של תקנה זו היא שאין לנקוט הליכים כפולים בעניינים רכושיים בין בני זוג”. (ההדגשה שלי א.נ).
137. עוד נפסק באותו העניין כי “ההתנהלות הדיונית של בתי המשפט לענייני משפחה אף היא השתנתה בעקבות התקנות החדשות ומקום שמוגשת תביעה ל”איזון” בחלק מהמשאבים או לפירוק שיתוף בנכס מסוים, בתי המשפט עצמם דורשים מבעלי הדין לתקן את התביעה ולכלול את כל העילות והסעדים הנובעים מאותה מסכת עובדתית לרבות איזון משאבים כולל”.
138. עוד ר’ לעניין המגמה לאיחוד עילות וסעדים הנובעים מאותה מסכת עובדתית: ת”ע (משפחה ירושלים) 57027-08-21 ש.י.ג נ’ מ.ג.(22.02.2023), תלה”מ (משפחה ירושלים) 14518-06-20 ב’ נ’ י‘ (13.03.2022).
139. לאור האמור יש לידון בסוגיית דמי שימוש במסגרת התביעה דנא, שהגישה האישה, אף אם הדרישה לדמי שימוש הועלתה ע”י הנתבע בין אם במסגרת כתב ההגנה ובין אם במסגרת בקשה שהוגשה מטעמה בתביעה התלויה ועומדת.

דמי שימוש – הדין החל:

140. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969 קובע כי:

“שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש”.

141. סעיף זה במהותו נועד למנוע עשיית עושר ולא במשפט של מי מהשותפים במקרקעין (ע”א 891/95 זידאני נ’ אבו אחמד, פ”ד נג(4) 769, 778). בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת “כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין” (ר’:  ע”א 1492/90 זרקא נ’ פארס (20.1.1993). בהמשך להלכת זרקא נפסק, לא אחת, כי ככלל בן זוג העוזב את דירת המגורים מרצונו אין הוא זכאי לדמי שימוש ראויים, שכן אינו יכול להפוך את בן הזוג האחר ל”שוכר בעל כורחו” (ר’: בע”מ 9881/05 פלוני נ’ פלונית (9.4.2006)  ע”מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ’ עמיחי עפל (13.10.2002) ).

142. על הלכת זרקא נמתחה ביקורת מן ההיבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת, נוכח הטענה, כי הלכה זו כלל לא עסקה בסוגיה האמורה. ואכן, בתי המשפט המחוזיים וגם בתי המשפט לענייני משפחה הכירו במשך שנים באפשרות של חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים, בין בני זוג, תוך התחשבות בעובדת היותם בני זוג ובהשלכותיה, הן על עצם החיוב והן על שיעורו [עמ”ש (ת”א) 7396-12-09 פלונית נגד אלמוני, תמ”ש 18760-07-11 פלוני נ’ אלמונית 05.15  וההפניות שם. יודגש כי חרף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט ׁ(ר’ תמש (י-ם) 5635-10-13 פלונית נ’ פלונים 23.04.17 וההפניות שם).

143. כך, הכירה הפסיקה כי אין בעזיבת בן זוג את הבית המשותף בתקופת משבר בין בני הזוג כדי להוות ויתור לעתיד וכדי לשלול ממנו דמי שימוש בתקופה מאוחרת יותר וכי “המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה” (ר’: בע”מ 9126/05 פלונית נ’ פלוני1.2006). כן נקבע בפסיקה כי הגשת תביעה לפירוק שיתוף יש בה כדי להצביע על כך שבן הזוג העוזב אינו מסכים לשימוש ייחודי ואינו מוותר על דמי שימוש ראויים (ר’: כב’ השופט שנלר בעמ”ש (ת”א) 7396-12-09 21.4.2013 וכב’ השופטת שטמר בעמ”ש (חיפה) 29522-05-13 9.3.2013 כן ר’ תמ”ש(ב”ש) 18489-02-12 ר.ח. נ’ מ.ח. מיום 19.4.2015). באשר לשיקולים המנחים בעניין חיוב בדמי שימוש ראויים בתביעות בין בני זוג, ר’ תמ”ש 64531-11-15 7.8.2016 וההפניות שם).

144. ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, נקבע הכלל ע”י בית המשפט העליון מפי כב’ השופט א. רובינשטיין ב-בע”מ 5357/06 פלוני נ’ פלוני ולפיו “לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש”, כאשר “כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף”. כן ר’ תמ”ש (נצ’) 4550/07 נ.א. נ’ א.א. 29.3.11)].

145. בתמ”ש 73931/98 ש.ק. נ’ מ.ק. נבחנה סוגיית החיוב בדמי שימוש גם לאורם של חוקי היסוד, כב’ השופט שוחט סבר כי יש מקום לסטות מאשר נקבע בפרשת זרקא ולא להתייחס לשאלת “האשם”, אלא לבחון את הנסיבות, הן בהיבט דיני הקניין והן בהיבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט. מנגד קיימת גישה לפיה שאלת האשם הינה שיקול שיש לשקול בעת הערכה בתביעה לדמי שימוש. (ר’ תמ”ש (ת”א) 22245/95 פלוני נ’ אלמונית  שם נקבע כי על מנת לחייב בדמי שימוש ראויים יש צורך בקיומם של שני יסודות מצטברים: האחד, קיומה של מניעות למגורי התובע בדירה, והשני, כי המניעה הינה מחמת המתגורר בדירה).

146. בתמ”ש 18760-07-11 פלוני נ’ אלמונית שהוזכר לעיל, נקבע כי יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו, ו “יש להשקיף על הסכסוך בין הצדדים ממעוף הציפור ולבחון אותו  על כל היבטיו ובראי העובדות הקונקרטיות שבבסיסו, על מנת לקבוע אם אכן זכאי התובע לדמי שימוש ראויים, וככל שכן, מהי תקופת החיוב ומה יהיה גובהו”. כן נקבע כי מעת שהוכח שלא קיימת הסכמה של אחד מבני הזוג לשימוש בבית המגורים המשותף על ידי בן הזוג האחר ו/או לויתור על דמי שימוש, לא יהא בקביעות אשר נקבעו בפרשת זרקא כדי לשלול את הזכות העקרונית לדרישת דמי שימוש ראויים.

147. כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה נקבע כי לא יהיה בעזיבה ההיסטורית של בן הזוג כדי לשלול ממנו דמי שימוש בתקופה מאוחרת יותר. באשר למועד תחילת החיוב, ההלכות הרלבנטיות סוכמו בתמש (י-ם) 5635-10-13 פלונית נ’ פלונים04.17:

• א. ככלל לא יוקדם זה מעת שבא הגילוי בדבר העדר הסכמה או ויתור, והכל לפי נסיבותיו של כל מקרה. תביעה לפירוק שיתוף מלמדת על העדר הסכמה לשימוש בלעדי של שותף מסוים בנכס, והיא גם דרך המלך לבקש את דמי השימוש הראויים עבור ההנאה שצמחה באין הסכמה.
• ב. ככלל, לא יקדם החיוב בדמי שימוש ראויים ממועד מתן החלטה על פירוק השיתוף, אלא אם מתברר כי צד אחד מעכב מתן החלטה כזו. במקרה כזה מועד החיוב יהא מהמועד הסביר בו היה מבוצע פירוק השיתוף, אלמלא העיכוב שנגרם בגין השותף המתגורר בדירה.
• ג. יש להביא בחשבון גם את התהליך הנדרש ליישום וביצוע ההחלטה לפירוק השיתוף, שהרי בכל מצב היה התהליך אורך זמן, והובעה הדעה בפסיקה כי במשך זמן זה יתכן ולא יהיה מקום לחייב את השותף שעושה שימוש ייחודי בדירה בתשלום דמי שימוש ראויים.

148. בשולי הדברים יצויין כי בהתאם לפסיקה, הזכות לשכר ראוי אינה ערוץ פיצוי, או סנקציה, כלפי שותף המעכב את פירוק השיתוף. לפיכך, אם שותף סבור שנגרם לו נזק כתוצאה מעיכוב בלתי מוצדק של פירוק השיתוף, פתוחות בפניו אפשרויות משפטיות אחרות” בע”מ 956/07 פלונית נ’ פלוני, 25.4.2007).

מן הכלל אל הפרט:

149. אינני רואה טעם להכריע בשאלת מועד העזיבה, האם כטענת התובעת הנתבע עזב מרצונו לטובת בת זוגו ביוני 2022, או כטענת הנתבע לפיה עזב בעל כורחו את הבית לבית הוריו באפריל  2022 , זאת מאחר שבסיכומיו (סעיף 35) העמיד  האיש את דרישתו לדמי שימוש ממועד הגירושין 19.02.23 בלבד.
150. לא מצאתי כל טעם המצדיק חריגה מהכלל לפיו יש לפסוק דמי שימוש ביחס לתקופה שאחרי הגירושין. בהתאם לפסיקה, החריג ינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש – וויתור כאמור אין.
151. עם זאת במקרה זה אין חולק כי מחודש אוקטובר 2023 פונתה התובעת מהדירה ואינה עושה בה עוד שימוש. החל ממועד הפינוי התובעת איננה בגדר “שותף שהשתמש במקרקעין” כדרישת סעיף 33 לחוק, ואין עוד בסיס לחיובה בדמי שימוש ראויים. ככל שהתובעת תחזור לבית המגורים טרם מכירת הבית – היא תחוייב אף בגין תקופה זו עד למכירת הבית. לא מצאתי לנכון להאריך את תקופת החיוב אף לתקופה בה התובעת מפונה ומקבלת מענק איכלוס, שכן המענק ניתן בגין מגורים בפועל ב***** ולא בגין בעלות בדירה ביישוב מזכה.
152. בהתאם לחוו”ד השמאי מיום 21.9.2022, הוערך שווי דמי השימוש הראויים בסך של 4,250 ₪ לחודש.
153. בנסיבות אלה אני מחייבת את התובעת בדמי שימוש ראויים בסך של 2125 ₪ לחודש בגין התקופה שמיום הגירושין (19.02.23) ועד ליום הפינוי (20.10.23), קרי 8 חודשים ובסה”כ סך של 17,000 ₪.
154. מאחר ולא ידוע מתי תוכל התובעת לשוב להתגורר בבית המשותף, ככל שהתובעת תשוב להתגורר בבית המגורים היא תחוייב בדמי שימוש החל ממועד השימוש בבית ועד למועד פירוק השיתוף בפועל.

חוו”ד אקטואר – איזון חשבונות בנק וזכויות סוציאליות:

155. ביום 18.9.2022 מונה מומחה מטעם בית המשפט לצורך עריכת חוות דעת אקטוארית. חווה”ד הוגשה לתיק ביום 6.3.2023 בחוו”ד נלקחו בחשבון כלל הזכויות הסוציאליות וחשבונות הבנק של הצדדים. לרבות חשבון הבנק של האישה (בבנק ****) חשבון הבנק של האיש (בבנק ***) וכן חשבון הבנק המשותף (בבנק *****).
156. בהתאם להסכמות הצדדים נקבע 26.6.22 כמועד הקרע.
157. בחווה”ד ציין המומחה כי בהתאם לחלופה הראשונה, לאיזון מיידי של זכויות הצדדים, על האישה להעביר לבעל סך של 23,906 ₪ לאיזון כולל של עודף זכויותיה.
158. אשר לחלופה השניה (איזון זכויות על בסיס מימושן בפועל), ציין המומחה כי על פי חלופה זו על הבעל להעביר לאישה סך של 41,277 ₪ לתשלום מיידי, ובנוסף יאוזנו הקופות של האישה במועד הבשלת הזכויות על האישה באופן הבא: ביום 30.4.2026 על האישה להעביר לבעל סך של 8,394 ₪ לאיזון קרן ההשתלמות (סך זה יעודכן בהתאם לתשואת קרה”ש *** מיום חוו”ד ועד ליום התשלום) ובעת פרישת האישה מעבודתה בחברת **** על האישה להעביר לבעל סך של 14,376 ₪ (סך זה יעודכן בהתאם לכל עדכון שכר שיבוצע לאישה במסגרת עבודתה זו מיום חווה”ד ועד ליום התשלום).

איזון התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב המשותף:

159. לטענת התובעת הנתבע עשה דין לעצמו, מכר את הרכב המשותף ואת מרבית התמורה שלשל לכיסו, למעט 10,000 ₪ שהפקיד לחשבון המשותף.
160. אין למעשה מחלוקת כי אכן בחודש מאי 2022 מכר האיש את הרכב המשותף, בתמורה לסך של 53,000 ₪, מתוכם הפקיד סך של 10,000 ₪ לחשבון המשותף.
161. בחווה”ד אוזן סך של 30,000 ₪ שהוספו לזכויות האיש. כמו כן עולה מחווה”ד כי סך זה נמשך מחשבון האיש סמוך למועד הקובע מיום 25.5.22 ועד 26.6.22 וצויין בהערה כי לטענת הנתבע המשיכות בוצעו לצורך מימון תשלום התחייבויות משותפות לאנשים פרטיים אם כי לא הוצגו אסמכתאות (ר’ סע’ ג’, עמ’ 6 לחווה”ד)
162. המומחה פירט במסגרת התשובות לשאלות הבהרה את תשלומי התמורה ממכירת הרכב באופן הבא (תשובת המומחה מיום 19.4.2023): סך התמורה 53,000 ₪ הופקד לחשבונו של הבעל בבנק ****. מתוכם נמשך סך של 30,000 ₪ מחשבון הבעל אשר הוסף לזכויותיו ואוזן במסגרת חווה”ד, כמו כן הועבר סך של 10,000 ₪ לחשבון המשותף ולגבי יתרת הסכום – 13,000 ₪ הבהיר המומחה כי סכום זה שימש את הנתבע להוצאות שהיו בחשבונו עד המועד הקובע ב-26.6.22 כך שבוצע איזון לסך זה.
163. המומחה ובצדק רב, לא הכיר בהוצאות של הנתבע בגובה של 30,000 ₪ לגביהם לא קיבל הסבר. אף האיש בחקירתו כי “אני לא עבדתי בתקופה ההיא, ו-40 האלה התפרשו ישר למזונות, של כל חודש, זה מה שנתתי, זה היה עשר אלף, אחר כך היה חמש…” (עמ’ 26 ש’ 4 ואילך).
164. בסיכומים הסכימה התובעת כי הסך של 30,000 ₪ אכן נלקחו בחשבון בחווה”ד, אולם טענה כי יש לאזן אף את הסך של 13,000 ₪ מכספי התמורה אשר לא נלקחו בחשבון בחוה”ד ,ועל הנתבע להעביר לה מחצית.
165. מאחר שהמומחה עשה הבחנה ברורה לאור המסמכים שהוצגו בפניו, בין הוצאות שלפני מועד הקרע (13,000 ₪) שהוכרו, לבין הוצאות שלאחר מועד הקרע (30,000 ₪) שלא הוכרו, לגביהן בלבד ציין המומחה כי לא קיבל אסמכתאות, וכאשר התובעת לא ביקשה לחקור את המומחה לאחר ההסבר שקיבלה הן בחווה”ד, והן בתשובות לשאלות ההבהרה, אני מקבלת את הסברו של המומחה בעניין זה וקובעת כי התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב המשותף אוזנה.

איזון חובות:

166. לצדדים חובות שנצברו במהלך חייהם המשותפים.
167. בעניין זה טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים היו שונות, על מנת לפשט את הדברים אתייחס לטענות שנטענו בסיכומים, בחוו”ד המומחה ובפרוטוקול ישיבת ההוכחות:
168. מעיון בחווה”ד המומחה עולה כי בחשבון המשותף של הצדדים (בבנק ***) נלקחו ההלוואת הבאות (מעבר לתשלומי המשכנתא):
     • א. יתרת עו”ש שיקלי (חובה) – 25,080 ₪.
     • ב. יתרת הלוואה – 20,940 ₪
     • ג. חוב ל*** המשולם מהחשבון המשותף (13,000 ₪) 0 באמצעות ***
     • ד. הלוואה מחשבון האישה בבנק *** המשולמת מהחשבון בסך של 80,420 ₪.
169. יובהר כי מאחר שמדובר בחשבון משותף – כספים אלה לא נכללו בסכום לאיזון וצויין בחווה”ד כי על כ”א מהצדדים לשאת במחצית יתרות החוב המשותפות לאיזון בסך של 139,440 ₪ (ע’ 12 סעיף 7 בחווה”ד).
170. המומחה ציין כי לאחר המועד הקובע העבירו הצדדים לחשבון מדי חודש כספים לכיסוי ההתחייבויות השוטפות ונכון ליום 15.12.2022 זוהי יתרת החוב לאיזון.
171. במסגרת שאלת ההבהרה התבקש המומחה להתייחס לתשלומים ששילמה התובעת לטובת הלוואות משותפות לאחר היום הקובע ולטבלת החזרי הצדדים. המומחה הבהיר ביחס לתשלומי התובעת כי לא התבקש במסגרת חווה”ד לערוך התחשבנות לאחר המועד הקובע ובאשר לטבלת ההחזרים, הבהיר כי לא ניתן לקבלה משלא כללה סכומים נוספים שהופקדו וחיובים נוספים שבוצעו באמצעות כרטיסי אשראי מעבר להלוואות.
172. בדיון ההוכחות מיום 5.3.2024, הגיעו הצדדים להסכמות הבאות בעניין החובות המשותפים:
     • א. האשה תישא בחוב ל**** שירותי רפואה בע”מ בסך של 13,000 ש”ח המשולם מהחשבון המשותף, עבור טיפולי השיניים שהחלה (עמ’ 12 ש’ 3 – בשים לב לכך כי שני הצדדים היו זקוקים לטיפולי שיניים ורק התובעת הספיקה לעשות את תוכנית הטיפול לפני מועד הקרע ובסמוך למועד זה).
     • ב. הצדדים הסכימו כי ההלוואה שנטלה האישה מחשבונה בבנק *****, במהלך חייהם המשותפים היא משותפת, ויש לאזנה (עמ’ 12 ש’ 4-5), לפיכך על האיש להעביר לאישה מחצית מסכום זה קרי – 40,210 ₪.
     • ג. ביחס ליתרות החוב הנוספות הקיימות בחשבון המשותף הוסכם כי האישה הסדירה את חלקה ועל האיש להסדיר את חלקו בהתייחס לשתי היתרות האמורות (עמ’ 11 ש’ 32-34):
       1. יתרת העו”ש מינוס 25,080 ₪ האשה הסדירה את חלקה, האיש צריך להסדיר את שלו.
       2. יתרת הלוואה 20,940 ₪ שנלקחה מהחשבון המשותף – על האיש להסדיר את חלקו.

173. בסעיף 73 לסיכומיה, טענה האישה להלוואה שנלקחה מחשבונה הפרטי בבנק ****, מאחר שמדובר בהלוואה שצויינה בסעיף 7 לחוו”ד המומחה – הצדדים יפעלו כמפורט לעיל בסעיף 172 ב לעיל. לציין כי בהוכחות הודה הנתבע כי הוא אינו עומד בהחזרים כי “אין לי איך” (עמ’ 23 ש’ 16 ואילך לתמליל). משום מה טענה התובעת בסיכומיה אף לסכומים שנלקחו מחברת *** כפי שעולה מחווה”ד מדובר באותו הסכום שנלקח לטובת טיפולי השיניים ב**** לגביהם הוסכם כי התובעת תשא בהם.

אופן איזון הזכויות:

174. הצדדים חלוקים ביניהם בעניין אופן איזון הזכויות, בעוד האישה ביקשה לאזן את זכויות הצדדים על פי החלופה השנייה בחווה”ד (בעת מימוש הזכויות בפועל), האיש ביקש לאזן את זכויות הצדדים על פי החלופה הראשונה (היוון זכויות מיידי).
175. אשר לבחירת החלופה לאיזון אבהיר כי דרך המלך הינה איזון זכויות על פי מועד גמילתן. ולענין זה אפנה לבע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי, פד”י מ”ו (1) 602, שם נפסק כי בהעדר הסכמה אין לכפות איזון זכויות שטרם הבשילו. פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה יישמה עיקרון זה כדרך המלך ואיזון הזכויות המיידי נעשה רק כאשר בן הזוג המחוייב בתשלום הביע הסכמה לאיזון המיידי.
176. יחד עם זאת, במקרה זה קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חיוב בהיוון זכויות מידי:
     • א. לפי החלופה הראשונה על האישה לשלם לאיש, ולפי החלופה השניה על האיש לשלם לאישה (וזו הסיבה שביקשה את החלופה השניה), אולם מדובר בתקופה קצרה שחלקה כבר הסתיימה שכן התובעת צריכה להעביר לנתבע סכומים במועדים שונים לרבות במועד פרישתה. מאחר שהאישה כבר סיימה לעבוד ב**** ומיצתה חלק מהזכויות (ר’ תמלול הדיון עמ’ 5 ש’ 7), עובדה זו מצדיקה איזון זכויות הצדדים בהתאם לחלופה הראשונה בחווה”ד, תחת התחשבנות מורכבת.
     • ב. פער הזכויות בין הצדדים קטן מאוד וניתן לאיזון מיידי מכספי התמורה של הדירה המשותפת, באופן שאינו מכביד על התובעת.
     • ג. במקרה ספציפי זה אין בצידה של החלופה השניה כל היגיון – לא כלכלי ולא במישור היחסים בין הצדדים.
     • ד. בקשתו של הנתבע לאיזון מיידי לא נובעת מחוסר תום לב, ניצול או רצון להפעיל לחץ על האישה.
     • ה. בהתאם לחלופה הראשונה, ייעשה בין הצדדים ניתוק כלכלי מוחלט דבר שייטיב עם שניהם.
177. הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה. כידוע, מקום בו מונה מומחה על ידי בית המשפט יטה בית המשפט להעדיף את חוות דעתו, אלא אם קיימים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן, וכאלו לא הוצגו. ר’ ע”א 3134/02 עירית רחובות נ’ בוטנרו (2003) פסקה 8 לפסה”ד; ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן נ’ רבי (1988). תמ”ש (חיפה) 52556-07-15 י.ה נ’ ל.ה.ע ( 24.01.2018), תמ”ש (ירושלים) 50903-10-15 א.ג נ’ ש.ג.ג (22.05.2017).
178. בנסיבות אלה, אני רואה לנכון לאמץ הנתונים, המסקנות, הניתוחים והקביעות בחוות דעת האקטואר, ובתשובותיו וקובעת כי איזון הכספים ייעשה בהתאם לחוו”ד האקטואר.
179. מהטעמים שפורטו לעיל, אני קובעת כי איזון המשאבים ייעשה על פי החלופה הראשונה בחווה”ד.

דרישת האישה לאיזון בלתי שוויוני מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון:

180. לטענת התובעת נטישת ילדיו והעובדה כי הנתבע חי “כגביר בעיירה” והפער הכלכלי ביניהם לרבות ביכולת השתכרותם מצדיקה הפעלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ואיזון בלתי שוויוני.

פערי השתכרות וסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – הדין החל:

181. בעבר נקבע בפסיקה כי פער השתכרות הינו נכס בר איזון (ר’ בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית (26.8.07)). יחד עם זאת, בתיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון, שנכנס לתוקף ביום 5.11.08, לא נכלל פער ההשתכרות בסעיף 5(ג) לחוק בהגדרת נכסי בני הזוג, אלא נכלל בנכסי עתיד במסגרת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, לפיו בית המשפט רשאי לקבוע, שאיזון שווי הנכסים, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר, שיקבע בהתחשב בין היתר בנכסים עתידיים, לרבות בכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג.
182. אשר לשאלה האם לאחר תיקון מס’ 4 כושר השתכרות הינו נכס המשפיע על אופן ביצוע האיזון או נכס שיש לאזנו באופן חשבוני, הדעה הרווחת בפסיקה הינה, כי נכסים עתידיים אינם בכלל נכסי בני הזוג, אלא משמשים אך גורם מתקן, במסגרת סעיף 8 לחוק (עמ”ש (מחוזי חיפה) 31035-09-16 ש.ג נ’ ד.ג (20.04.2017) וההפניות הרבות שם. על הקושי בהערכת נכסי קריירה ר’ תמ”ש (חיפה) 12401-12-11 ר.י.ר נ’ ש.נ.ר (21.02.2016), והפניות שם. 40
183. החריג שנקבע סעיף 8(2) לחוק הינו חריג המוגבל בהיקפו, המאפשר לבית המשפט, בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לסטות מכלל החלוקה השוויונית. הודגש בפסיקה כי עצם יישומו של החריג, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים כמו גם בזכות הקניין של בן הזוג, שמחצית הרכוש בבעלותו (ר’ ע”מ 638/04 ח.ר נ’ ר.ר (23.01.05).
184. בפסיקה נקבעו תנאים באשר להתחשבות בהפרשים בכושר השתכרות במסגרת איזון המשאבים, לרבות קיומו של בן זוג “ביתי” לעומת בן זוג “קרייריסטי”, “קיומו של “פער דרמטי” בכושר ההשתכרות של בני הזוג ונישואים לאורך זמן (בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית 26.08.07). יודגש כי לא כל פער מצדיק שימוש בסעיף 8(2) לחוק, אלא המדובר בפער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו (בע”מ 3664/07 10.12.07 ובע”מ 4623/04 לעיל). כן נלקחים בחשבון אלמנטים כמו משך הנישואין, גיל בני הזוג, הפרשי השכר, אופק השתכרותם, רמת ההשכלה, צבירת הניסיון והמוניטין (ר’ סקירת הפסיקה בתמש (נצ’) 25370-02-13 ש.ט. נ’ ש.ט10.18). 42
185. המקרים בהם יופעל סעיף 8(2) בהם יקבע יחס חלוקה שונה, סוכמו בעמ”ש (חיפה) 23541-01-17 פלונית נ’ פלוני (09.08.2017). כן ר’ בע”מ 7272/10 פלונית נ’ פלוני (7.1.04), בע”מ 2045/15 פלוני נ’ פלונית, (21.5.15), ע”מ 8206/14 פלונית נ’ פלוני (14.4.2015), בג”צ 2533/11 פלונית נ’ בית הדין הגדול לערעורים, (26.10.11), והסקירה הרחבה בתמ”ש (חיפה) 61372-12-13 מ.י.כ נ’ ר.כ (02.01.2017). על שיקולי תום הלב בחלוקה לא שוויונית ר’ (עמ”ש (ב”ש) 17280-11-20 פלונית נ’ פלוני, (2021)) בע”מ 3203/21 פלוני נ. פלונית (2021).
186. מכל מקום אין חולק כי הכלל הינו השוויון הקבוע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון והחריג הינו סעיף 8, אשר מאפשר עשיית צדק ותיקון עיוותים.
187. במקרה זה טענות האישה לפערי השתכרות לא הוכחו ולא נתמכו בכל ראיה וכיום לאחר הפירוד השתכרותה של האישה ופוטנציאל השתכרותה אינם פחותים מזה של הנתבע שמצבו הכלכלי הורע לעומת המצב שהיה קיים במהלך החיים המשותפים. העובדה כי הנתבע אינו מקיים זמני שהות קבועים עם ילדיו אינה רצויה כלל וכלל אולם היא איננה מהווה שיקול בקביעת איזון בלתי שוויוני ולא הוכח כל טעם המצדיק חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון.
188. בנסיבות אלה אני מורה כי איזון המשאבים בין הצדדים ייעשה מחצה על מחצה, ע”פ חווה”ד.

איזון המיטלטלין:

189. בסיכומיה עתרה התובעת כי המיטלטלין יוותרו בידיה בשים לב לעובדה כי היא מטפלת בארבעת הילדים בגפה.
190. הנתבע לא התייחס לכך בסיכומיו, ובנסיבות אלה בהן האישה נותרה לטפל בגפה בארבעת הקטינים, ובהעדר התנגדות מטעם האיש אני מורה כי כלל המיטלטלין יוותרו בידי האישה.
191. לסיכום התובענה הרכושית:

לצורך איזון סופי וסיום המחלוקת הרכושית בין הצדדים אני קובעת כדלקמן:

• א. הצדדים ישאו בחלקים שווים ביתרת המשכנתא ממועד הקרע ואילך כאשר כלל הסכומים שהועברו ע”י האיש לאחר מועד הקרע לחשבון המשותף, (למעט כספי תמורת הרכב), ייזקפו לטובת תשלום המזונות.
• ב. בגין דמי שימוש ראויים על האישה להעביר לאיש סך של 17,000 ₪ .
• ג. האיזון ייעשה מחצה על מחצה, בהתאם לחלופה הראשונה בחוות דעת המומחה, לפיה על האישה להעביר לאיש סך של 23,096 ₪.
• ד. האשה תישא בחוב ל**** שירותי רפואה בע”מ בסך של 13,000 ש”ח המשולם מהחשבון המשותף.
• ה. ההלוואה שנטלה האישה מחשבונה בבנק ***, במהלך חייהם המשותפים היא משותפת, והיא תאוזן באופן שעל הנתבע להעביר לתובעת סך של 40,210 ₪.
• ו. ביחס ליתרות החוב הנוספות הקיימות בחשבון המשותף – יתרת חובה בעו”ש ויתרת ההלוואה שנלקחה מהחשבון המשותף על האיש להסדיר את חלקו. מורה לכונסי הנכסים להסדיר חובות אלה מחלקו של האיש על מנת לאפשר סגירת החשבון המשותף.
• ז. המיטלטלין המשותפים יוותרו בידי התובעת.

בנסיבות, כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  ז’ אב תשפ”ד, 11 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.