משפט פלילי

החלטה זו דנה בבקשת ב”כ הנאשם לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

עורך דין מומלץ

רקע והליכים קודמים

הנאשם, קטין, הגיש בקשה להישפט לאחר קבלת דו”ח ובשל כך הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט לנוער בגין עבירה של אי עטיית מסכה לפי סעיף 3ה(א) לצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות)(הוראה שעה) תש”ף-2020 + סעיפים 20ג(4) ו-20ד(ב)(3) לפקודת בריאות העם,1940 לצו בריאות העם (נגיף קורונה החדש)(בידוד בית והוראות שונות)(הוראת שעה), תש”ף-2020.

כעולה מעובדותיו, ביום 22.8.21, סמוך לשעה 18:00, שהה הנאשם באוטובוס אגד במרכזיית טבריה, מבלי שעטה מסכה על פניו. הוטל עליו קנס בסך 500 ₪.

ב”כ הנאשם טען כי בחומר החקירה שקבל לעיונו נחשף למכתב מטעם מוקד הקנסות המנהליים, מיום 15.12.21, בו מקבלים את בקשת הנאשם לביטול הקנס וכתוצאה מכך את כתב האישום. (להלן: המכתב הראשון). עוד נטען כי בהמשך, יצא מטעם המאשימה מכתב חדש (להלן: המכתב השני), בו נדחתה בקשת הנאשם, וזאת ללא כל נימוק. לכן, הוא סבור כי על הספק לפעול לטובת הנאשם, ויש לבטל את כתב האישום.

המאשימה מנגד טוענת כי הנאשם לא הסתמך על הודעת ביטול הקנס כי המסמך כלל לא הומצא אליו, ונשאר במערכת. לדברי ב”כ המאשימה, עסקינן בתרשומת פנימית, ולגופו של עניין, נטען על ידי המאשימה כי מלכתחילה דחתה התובעת את טענות הבקשה לביטול, ולא עמדו לנגד עיניה שיקולים המקבלים את טענותיו.

ביום 3.11.22 לאחר שמיעת טענות הצדדים ניתנה לצדדים אורכה להשלמת טיעוניהם בכתב טרם מתן החלטה.

טיעונים משלימים מטעם הצדדים

ב”כ המאשימה בהסתמך על תרשומת מתוך מערכת דוחות מנהליים (ראו: נספח א’) טען כי ביום 15.12.21, בשעה 15:48, דחתה התובעת את בקשת הנאשם לביטול הדו”ח, תוך מתן הסבר כי הוא לא עומד בתבחינים לביטול הדו”ח בציון הערה: “הפונה נראה בסרטון יושב בתוך האוטובוס לא ברור האם עלה זה מכבר, הראה לשוטר כי המסכה בידו אך אין בכך צידוק לביטול הדו”ח, יש לשמור על אחידות”. באותו היום, בשעה 16:53, שלחה התובעת את המכתב הראשון. כחמישים דקות לאחר מכן, בשעה 17:56, שלחה את המכתב השני הדוחה את טענותיו ולמעשה הפכה את החלטתה. לעמדתה דין הטענה כי ראשית קבלה את טענות הנאשם ולאחר מכן שינתה את החלטתה, להידחות. המכתב הראשון, מקורו, בטעות אנוש של לחיצת כפתור ובחירת מכתב לא נכונה, טעות שבוטלה במכתב השני, כאשר המכתב הראשון לא נשלח כלל לנאשם.

ב”כ הנאשם, בתגובתו, גרס כי נספח א’ מטעם מאשימה אינו קריא, ולא ברור מתי הוספה אותה הערה למערכת. כך או אחרת, הדבר אינו נותן מענה לכך כי המאשימה שינתה החלטותיה בלא נימוק. אין תרשומת כי בשגגה הוצא המכתב הראשון, ובכך, לדידו, יש טעם לפגם בהתנהלות הרשות. בנוסף על כך, אותה הערה שכביכול נכתבה בתיק, אינה תואמת את הנסיבות המנויות בהודעת תשלום הקנס שנשלחה לנאשם ונרשמה על ידי השוטר, אותו צרף לתגובתו. לטענתו, אותו תיאור תואם, לפי הסרטון, לאדם אחר שקבל דו”ח באוטובוס, בטרם הגיעו השוטרים לנאשם. מכל מקום, לעמדתו, המאשימה לא ספקה הסבר לשינוי על אף חובת ההנמקה המוטלת עליה, ובהתאם לפסיקה לבית המשפט הסמכות לבטל את כתב האישום.

דיון והכרעה

ראשית באשר למחלוקת האם המכתב הראשון מהווה חומר חקירה או לאו. סבורני כי התשובה לכך היא בחיוב, מדובר בחומר שמלמד על מידע חדש שיש בו כדי לסייע בהגנת הנאשם, כי התקבלה פנייתו לביטול הקנס, והזיקה בינה לבין האישום ברורה (ראו והשוו: בש”פ 9287/20 ‏ אלוביץ נ’ מדינת ישראל (14.1.21)). משהדבר הובהר, אדרש לטענת ההגנה מן הצדק.

הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ”ב- 1982 (להלן:”החסד”פ) מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון בהליך הפלילי, וביניהן סעיף 149 (10) הקובע כי “הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית”. סעיף זה מעגן את טענת “ההגנה מן הצדק”, המאפשרת לבית המשפט לבטל כתב אישום, וזאת “אם הוא משתכנע שהגשתו או בירורו פוגעים בעקרונות צדק והגינות משפטית וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם” (רע”פ 3372/11 קצב נ’ מדינת ישראל (10.11.11)).

אמת המידה לתחולת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, הותוותה בע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ ד”ר איתמר בורוביץ, נט (6) 776 (2005) (להלן: “פרשת בורוביץ”). שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי, מבחן שעדיין רלוונטי לאחר עיגון ההגנה בחקיקה (ע”פ 3/10 אוחנה נ’ מדינת ישראל (27.12.2012)): בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; בשלב השני, על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו, באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

לאחר שבחנתי את מכלול הטענות והמסמכים שהוגשו לעיוני, בראי המבחן התלת שלבי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, וטעמיי יובאו.

נסיבות קבלת הודעת הקנס ודחיית בקשת הנאשם כפי שאלו צוינו בטיעוני המאשימה, אינן מתיישבות עם הנסיבות אשר מצויות בהודעת הקנס אותה קבל הנאשם. במילים אחרות, המסמכים שהוגשו לעיוני מלמדים כי חלה טעות בזהות הפונה, וכי המאשימה דחתה את בקשת הנאשם בנימוקים המשויכים, כפי הנראה, למקרה אחר.

כפי שפרטה המאשימה בטיעוניה התובעת, שבחנה את בקשת הנאשם לביטול הקנס, ציינה כי הנאשם נצפה ישב באוטובוס, לא ידוע אימתי עלה כאשר המסכה בידו. בשל כך, ציינה התובעת כי אין צידוק לביטול הדו”ח, אלא יש לשמור על אחידות. מנגד, בהודעת תשלום הקנס שקבל הנאשם, מצוין כי הנאשם ישוב בספסל האחורי, כשאינו עוטה את המסכה על פניו בצורה נכונה אלא מתחת לסנטרו, והמסכה אינה מכסה את פיו ואפו. כמו כן, טען ב”כ הנאשם כי מהסרטון עולה כי הנסיבות מתארות אדם אחר שהיה באוטובוס. (הסרטון לא הוצג לעיוני ועל כן לא אדרש לו).

בבחינת נספח א’ – תצלום תרשומת מתוך מערכת דוחות מנהליים, מצוין מספר דו”ח שאינו זהה למספר הנקוב בהודעת הקנס שבידי הנאשם – ישנו שוני באחת הספרות – נספח א’ מדבר על מספר דו”ח 70307726292. בעוד שבהודעת תשלום הקנס בה אוחז הנאשם מצוין המספר הבא – 70307726202. לא כל שכן, בחלק העליון של נספח א’ מצוין שם אחר, ולא זה של הנאשם דנן.

ניתן ללמוד על אי הסדר גם מההחלטות הסותרות שקבלה המאשימה בעניין פנייתו של הנאשם – פעם קבלה ופעם דחתה את בקשתו לביטול הדו”ח וזאת ללא נימוק מהותי כמתחייב.

כאמור, ב”כ המאשימה טען כי הדבר נעשה בשגגה, טעות אנוש, וכי מהתרשומת שבנספח א’ ניתן ללמוד כי מלכתחילה התובעת הגיעה לכלל דעה כי לדחות את בקשת הנאשם לביטול הקנס. גם אם אקבל טענות אלו, הדבר אינו מחליש את הספק כי בחנה נסיבות של אדם אחר, ולא אלו הרלוונטיות לנאשם, בשני המכתבים הסותרים שהוציאה בעניינו, גם יחד.

זאת ועוד, כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, אינו מפרט את נסיבות קבלת הקנס, אלא אך כי הנאשם לא עטה מסיכה על פניו. בעוד, כאמור, הנסיבות המצוינות בהודעת הקנס שבידי הנאשם מלמדות כי הנאשם עטה מסיכה על פניו, רק בצורה לא נכונה. אף ניסוח או שעת ביצוע העבירה אינה תואמת להודעת הקנס שקבל הנאשם – בכתב האישום מצוין כי האירוע התקיים “סמוך לשעה 18:00” בעוד בהודעת הקנס מצוינת השעה 18:00 בדיוק, והכל באותו המועד.

בראי המכלול, מסופקני כי ניתן להבטיח ניהול הוגן של ההליך הפלילי שעה שהפעולות אשר הובילו את הנאשם לבקש להישפט, ולהגשת כתב האישום בפועל, לקו בפגם שמקורו, בזהות מבצע העבירה.

לאור האמור לעיל, מצאתי כי הפגם דנן פוגע פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, לא כל שכן שעה שעסקינן בנאשם קטין, אשר על זכויותיו יש לעמוד ביתר שאת. סבורני כי אין בנמצא סעד שיכול לרפא את הפגם ולאפשר ניהול הליך פלילי הנבנה מנסיבות ביצוע עבירה של אחר.

אשר על כן, אני מורה על ביטול כתב האישום בשל הגנה מן הצדק.

זכות ערעור כדין.
<#4#>

ניתנה והודעה היום י”ז כסלו תשפ”ג, 11/12/2022 במעמד הנוכחים.

אילנית אימבר, שופטת

הוקלד על ידי מיכל כהן