ענייני ירושה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב’ הש’ מ. פולוס) מיום 23.2.2022 במסגרתו נעתר בית המשפט לתביעת המשיבים למתן סעד הצהרתי בעניין זכויותיהם כיורשים במקרקעין ב*** וקבע כי הם חלק מעיזבון המנוחה ד. פ. ז”ל.

עורך דין מומלץ

הנדרש לנדון

1. הצדדים הם בני משפחה. המשיבים 1-2 הם ילדיה של המנוחה, ד. פ. ז”ל (להלן- המנוחה), למשיבים 1-2, אחות שנפטרה, א. מ. ז”ל, והמשיבים 3-5 הם ילדיה, נכדיה של המנוחה. גם המערער הוא נכדה של המנוחה, והוא בנו של המשיב

2. המחלוקת הנטושה בין הצדדים היא בעיקרה עילת העברת סך של כשלושה מיליוני ₪ ע”י המנוחה, באמצעות המשיבה 2, דודתו ק. (להלן – המשיבה 2 או ק.) לידי המערער.

לטענת המערער עסקינן במתנה שנתנה לו סבתו המנוחה. בכספים אלה השתמש לצרכיו – שילם את חובותיו וביתרה רכש את הבית והמקרקעין ב*** ורשמם על שמו (להלן – המקרקעין). רכישת המקרקעין בוצעה אחר שהמערער נטל משכנתא על מנת להשלים את מימון הרכישה.

המשיבים טענו, מאידך, כי הכספים הועברו לידי המערער לצורך רכישת בית חלופי למגורי המנוחה. על פי הנטען, המקרקעין אותרו על ידי ק. על מנת שהמנוחה, שחלתה בלוקמיה, תוכל להתגורר בסמוך לה. לטענת המשיבים, ק. היא זו שניהלה את המו”מ לרכישת המקרקעין ואף בוצעו בהם התאמות מיוחדות על מנת לאפשר את מגוריה של המנוחה. מעת שהמערער הציע לסייע בהליך רכישת המקרקעין, הועברו אליו הכספים, בנאמנות, על מנת שישלים את רכישתם עבור המנוחה.

פסק דינו של בית משפט קמא

3. בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבים וקבע כי הכספים הועברו למערער לצורך קניית המקרקעין עבור המנוחה; כי לא הייתה כל עסקת מתנה בין המנוחה למערער וכי רישום המקרקעין על שם המערער נעשה תוך הפרת חובת הנאמנות לפעול בכספים שקיבל לצורך רכישת בית עבור המנוחה ולטובתה. מתוך שכך קבע בית המשפט קמא כי המקרקעין הם חלק מעיזבונה של המנוחה.

4. בית משפט קמא הקדים ודחה את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המערער. נקבע כי מדובר בסעד הנוגע לזכויות במקרקעין, משכך במועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות על פי הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי”ח- 1958; בנוסף – מאחר שהתקבלה טענת המשיבים כי המערער שימש כנאמן לכספים שקיבל לצורך רכישת בית עבור המנוחה, הרי שתקופת ההתיישנות במקרים כגון דא, צריכה להימנות רק מהמועד בו כפר הנאמן בנאמנותו. מאחר שהמערער כפר בנאמנותו רק בשנת 2017 הרי שבמועד הגשת התובענה (2019) טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

5. בית המשפט קמא קבע כי עדויות המשיבים מתיישבות עם הגיונם של הדברים, וכי גרסאותיהם מפורטות פרט היטב ומגובות במסמכים. עוד קבע בית משפט קמא כי גרסתו של המערער היא גרסה מתפתחת, כבושה, דלה בפרטים ללא פירוט והסבר מספק. מתוך שכך מצא בית המשפט לדחות את טענות המערער כי הכספים ניתנו לו במתנה.

כך מצא בית המשפט כי טענות המערער כי קיבל כספים מהמנוחה ללא קשר לרכישת המקרקעין, נסתרו הן בעדותו והן בתכתובת המסרונים שהוחלפה בינו לבין המשיבה 2, והחלה, למעשה, את ההתדיינות המשפטית בנוגע למקרקעין. מאותה תכתובת למד בית המשפט כי המערער כלל לא שמע מהמנוחה באופן ישיר או עקיף כי הכספים ניתנים לו במתנה אלא בחר להסיק זאת מעצם קבלת הכספים – “כנראה שהיא רצתה…”. יתר על כן, המשיבה 2 אשר היא זו שהעבירה בפועל את הכספים לידי המערער הכחישה מכל וכל כי העברת הכספים נעשתה על דרך המתנה וטענה, כאמור, כי תכלית העברה הייתה שונה לחלוטין.

בית משפט קמא נתן דעתו לכך שמערער לא מסר כל גרסה ביחס למתנה שניתנה, לנסיבות הענקתה, תוכן הדברים שנמסרו לו ישירות מהמנוחה אם בכלל, סיבת העברת הכספים לשיעורים ובסכומים מדויקים, המתיישבים עם התשלומים השונים שנדרשו לרכישת מקרקעין, תשלומי מס, תשלום שכ”ט עו”ד ועוד, לא ידע לסבר את הדעת באשר לסיבת העברת הכספים דווקא אליו מקום בו אף הוא לא טען לקרבה מיוחדת למנוחה ביחס לשאר נכדיה, ולא ידע ליישב בין רצונה המשתמע של המנוחה כעולה מצוואתה שלא להעדיף אותו על שאר נכדיה לבין העברת הכספים לידיו בלבד, לא ידע לנמק את עילת העברת הכספים באמצעות המשיבה 2, ככל שאכן מדובר במתנה, ולא על ידי המנוחה במישרין ועוד כהנה וכהנה תמיהות.

בית המשפט הוסיף והפנה לסתירות שעלו בגרסתו של המערער, הן באשר לחובות נטענים, הן באשר לסכומים שהועברו ומועדיהם. בית המשפט מצא את עדותו של המערער “מתחמקת והותירה רושם לא אמין”.

6. בית המשפט מצא לאמץ את גרסתם של המשיבים תוך שהוא מדגיש, כאמור, כי להתרשמותו היא “מפורטת, הגיונית ומתיישבת עם המסמכים שהוצגו”.

בית המשפט קבע כי מהראיות שהונחו לפניו עולה שהמנוחה חלתה בלוקמיה, מכרה את ביתה בהרצליה וביקשה לרכוש מקרקעין ב*** בסמוך לבתה ק. שטיפלה בה. עוד הוכח לבית המשפט כי המנוחה והמשיבה 2 הן אלו שמצאו את בית המגורים – המקרקעין נושא המחלוקת – וניהלו את המשא-ומתן לרכישתם. המנוחה ביקשה לרכוש את המקרקעין, והסמיכה את בתה, המשיבה 2 לטפל בכך. המערער הציע לסייע ולטפל בהליכים. המשיבה 2 הסכימה לקבל את עזרתו, במיוחד נוכח הנסיבות – היותה אם חד הורית, המטפלת אף באמה החולה. המערער ביקש לקבל את הכספים לידיו, והמשיבה 2 העבירה אליו את הכספים שהוחזקו בחשבון משותף שלה ושל אמה וזאת לצורך לרכישת המקרקעין. בית המשפט מצא כי גרסה זו נתמכה בראיות מהחל ועד כלה.

עוד נתן בית משפט קמא דעתו לכך שמדובר בהעברת כספים בתשלומים ובסכומים לא “עגולים” התואמים את העסקה לרכישת המקרקעין ולא סכומים שהועברו כסכום חד פעמי לצורך מתנה. בית המשפט נתן דעתו לכך שהתשלומים שהועברו תואמים את המועדים בהם נרכשו המקרקעין. מרבית התשלום היה ביום 23.3.2010 – 2,170,500 ₪, שהוא הסכום עליו הסכימה המשיבה 2 עם אביה של מוכרת המקרקעין, וזאת על אף שהמקרקעין נרכשו לבסוף בסכום של 2,100,000 ₪ ביום 31.5.2010, בשל משא ומתן שערך המערער להפחתת תמורתם. סכום נוסף שהועבר למערער על ידי המשיבה 2 היה של 500,000 ₪, ביום 8.6.2010, וסך נוסף של 115,000 ₪ מיום 6.10.2010 אשר יש בו להסביר את הצורך בתשלומי מיסים שנלוו לרכישה. עוד נמצא כי המקרקעין נרכשו בסמוך לאחר מעברה של המנוחה מביתה בהרצליה (נמכר ביום 26.1.2010). כך לא התעלם בית המשפט מהעובדה שהמקרקעין שנרכשו הם אותם מקרקעין אשר מלכתחילה היה בכוונת הצדדים ליעדם לצרכי המנוחה.

7. בית המשפט סקר את הפסיקה הנוגעת לנאמנות ולעסקאות מתנה והחזקות שנקבעו בפסיקה ביחס אליהן וקבע כי חזקת הנאמנות היא החזקה החלה בנדון. כי הכספים שהועברו, הועברו בסמוך לרכישת הנכס ולצורך כך, בסכום העולה על סכום הרכישה נוכח הצורך בשיפוצים. העובדה שהמערער נדרש ליטול משכנתא לצורך רכישת המקרקעין נבעה מהעובדה כי הפנה חלק מהכספים שקיבל לתשלום חובותיו, ומשכך, אין בכך כדי לשנות מהקביעה כי הסכום שהועבר הספיק לרכישת המקרקעין. עוד קבע בית המשפט כי חזקת המתנה אינה מתקיימת בנסיבות המקרה שלפנינו שכן לא היו יחסי קירבה מיוחדים בין המערער לבין המנוחה. המערער לא בא לבקר את סבתו לעתים תכופות, לא טיפל בה או דאג לה. לא הוצגו כל ראיות לפיהן המנוחה ביכרה את המערער על פני נכדים אחרים, בפרט על פני ילדיה של בתה א. ז”ל (הזכאים, בשל מות אמם, על פי הצוואה, לשליש מרכושה של המנוחה במישרין) ולא קיבלו סכומים גבוהים שכאלה.

8. נוכח כלל האמור קבע בית המשפט כי על אף שהמערער נרשם כבעלים של המקרקעין, הרי שהראיות מצביעות על כך שעסקינן בנאמנות וכי מדובר ב”נכד שקיבל כספים לצורך רכישת בית עבור סבתו החולה ושיפוצו לצרכיה, ופעל בכספים כראות עיניו, תוך שהוא מכסה חובותיו, לאחר מכן רוכש את הנכס תוך שימוש ביתרת הכספים שהועברו אליו ומשכונו ובהמשך מתכחש לחובת הנאמנות, תחילה תוך הצגת גרסה לא ברורה ולאחר מכן תוך שהוא טוען למתנה”.

מתוך שכך קבע בית המשפט כי הזכויות במקרקעין הם חלק מזכויות עזבון המנוחה.

תמצית טענות המערער

9. שגה בית המשפט בקביעה חסרת תקדים כי נכס שהוחזק על ידי מי שרשום כבעליו במשך כתריסר שנים, הוא נכס שהוחזק “בנאמנות”, על אף שהמערער קיבל במתנה כספים מהמנוחה ורכש באמצעותם בלא מפריע את הנכס. המערער שילם על הנכס מס רכישה, נטל שתי משכנתאות על שמו ונהג בו מנהג בעלים.

10. שגה בית המשפט כשדחה את טענות המערער להתיישנות התביעה. התביעה הוגשה למעלה מ- 9 שנים לאחר העברת הכספים לידי המערער וכ – 7 שנים לאחר פטירת המנוחה.

11. בית המשפט שגה משקבע כי המערער לא הוכיח שהכספים שקיבל מסבתו המנוחה ניתנו לו במתנה בעודה בחיים, כך גם שגה בית המשפט כשקבע כי מדובר בגרסה מאוחרת. גרסה זו עלתה כבר בתגובה לבקשה לצו מניעה או עיקול זמני, כבר שבעה ימים לאחר הגשת כתב התביעה.

12. בית המשפט שגה כשהסתמך על תכתובת מסרונים תוך פרשנות מרחיקת לכת לאותה התכתבות. פרשנות המתעלמת ממציאות קיימת רבת שנים של רישום בעלות בפועל על שם המערער ומנהג בעלים על כל המשתמע מכך.

13. המערער נהג מנהג בעלים מלא במקרקעין – במשך 12 שנים, על כל הזכויות והחובות גם יחד, ואף אחד מהמשיבים לא הציג ולו ראיה אחת הקושרת בין המנוחה לבין הנכס שבבעלותו. המערער רשם את הנכס על שמו מהיום הראשון, ללא כל הערת אזהרה לטובת המנוחה, הצהיר לרשויות המס על הרכישה, שילם מס רכישה מעצמו. נטל משכנתאות, השכיר את הנכס לשוכרים שהוא בחר ללא כל דיווח למנוחה או למי מהמשיבים ולא התבקש להעביר להם כספים במשך שנים.

14. מאחר שהמשיב, אביו של המערער, התנהל בחוסר אחריות כלכלית ופזרנית, המנוחה החליטה להעניק למערער רכוש באופן ישיר עוד במהלך חייה. הדבר נלמד גם מצוואתה של המנוחה המלמדת כי היא בחרה להוריש לו ולאחיו במישרין חלקים מרכושה ולא באמצעות אביהם.

15. בעת העברת הכספים הייתה המנוחה צלולה בדעתה וכשירה ולא הייתה זקוקה לנאמן שינהל עבורה את ענייניה הכספיים שהרי רק חודשים ספורים קודם לכן מכרה את דירתה בהרצליה.

16. לא קיים כל מסמך המלמד על נאמנות. גם לא תכתובת בין המשיבה 2 או המערער כי הכספים הועברו בנאמנות או עבור המנוחה. המשיבה 2 בעדותה הודתה כי המלה “נאמנות” לא נאמרה בין הצדדים. ממילא לא קיים הסכם נאמנות. לא הורם הנטל המוגבר להוכחת טענת נאמנות.

17. שגה בית המשפט שלא נתן משקל לכך שלא זומנה עדה – פקידה מטעם הבנק – להראות כי הכספים שהועברו היו עבור המנוחה. כך לא זומן גם מוכר המקרקעין להראות כי הנכס נמכר עבור המנוחה.

18. בית המשפט לא נתן דגש לשיהוי הרב בהעלאת טענות המשיבים, שיהוי שגרם לנזק בלתי הפיך למערער שכן לו היו מעלים טענותיהם בזמן אמת, בטרם קבלת צו קיום הצוואה וצו הירושה הוא היה מתנגד להם, שכן בהתאם לצוואה הובטח לו 1/9 מבית המגורים של סבתו (אותו בית בהרצליה אשר לאחר מכירתו נרכשו המקרקעין מושא ההליך כא.).

19. בית המשפט שגה בקביעתו כי חוות דעת המומחה (חוות דעת שמאית) מהווה חיזוק לגרסת המשיבים. קיימת שגיאה בפסק הדין שהשווה בין תאריכי הכספים שהועברו לבין המועד לבקשה להיתר (ממנה למד בית המשפט על התאמות שביקשו לבצע מגישי ההיתר לצרכיה של המנוחה). ההיתר לא הוגש על ידי המנוחה אלא על ידי בעלת הבית הקודמת ועל כן אין כל קשר בין מועד קבלת ההיתר והשינויים שהתבקשו בו לבין מועד התשלום. גם הרטיבות שעליה העידה המשיבה 2, נודעה לה לאחרונה רק לאחר ביקור המומחה במקרקעין והיא לא ידעה על כך קודם לכן.

תמצית טענות המשיבים

20. לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא. מדובר בפסק דין נכון, צודק וראוי ומעוגן היטב בחומר הראיות ובעובדות שהוכחו. בית המשפט בחן את כלל הראיות, שמע את העדים ודחה את עדותו של המערער וקבע כי היא אינה מהימנה.
בדין נדחתה טענת הנאמנות נוכח המועד בו נעשתה לראשונה פעולה המתכחשת לעצם הנאמנות ובהתייחס לכך שעסקינן בתביעה לסעד הצהרתי הנוגע למקרקעין.
לעניין טענת השיהוי – הפנו המשיבים כי על אף שהמנוחה נפטרה בשנת 2012, הרי שעד חודש יוני 2016 לא ניתן צו ירושה מסיבה בירוקרטית ורק כעבור למעלה משלוש שנים צלחו להוציא צו ירושה כנדרש. לאחר קבלת צו הירושה, המשיבה 2 עסקה בחלוקת העיזבון שבשליטתה לרבות נכסים בחו”ל. כך שאין לתמוה על כך שרק בשנת 2017 היא פנתה למערער בנוגע למקרקעין. קל וחומר כשלטעמה היה ברור כי המערער פעל כשורה, כפי שהבטיח – רכישת המקרקעין והחזקתם בנאמנות עבור המנוחה. המשיבה 2 לא ידעה כי הוא מכחיש בעלותה של המנוחה במקרקעין. מטבע הדברים גם שאר המשיבים שהיו פחות מעורים לא ידעו את האמור.

21. ערעור זה עניינו התנהגות פסולה של המערער. המערער פעל בהטעיה, מרמה ומעילה באמון כלפי בני משפחתו הקרובים ביותר. מדובר בכספים שהועברו אל המערער על ידי המשיבה 2 ממכר של בית מגוריה של סבתו המנוחה. הבית נמכר בשל מחלת הלוקמיה והחלטתה לעבור לגור ב*** בבית משלה בסמוך לבתה, המשיבה 2 שיכולה לסייע לה (א. מ., ז”ל, בתה השנייה של המנוחה, אמם של המשיבים 3-5 נפטרה והמשיב התגורר בחו”ל).

22. הוכח כי המערער ניסה להדיח את אביו לעדות שקר כך שניסח עבורו תצהיר שקרי וביקש ממנו לחתום עליו, רק אז ביקש המשיב להצטרף להליך כנגד בנו.

23. המנוחה נזקקה גם במכירת הבית לסיוע, בניגוד לטענת המערער בערעורו. המנוחה העתיקה את מגוריה לביתה של המשיבה, באופן זמני עד לרכישת המקרקעין והתאמתם לצרכיה, אלא שמצבה הורע והיא נפטרה קודם שעלה בידה לממש כוונותיה. המשיבה 2 היא שאיתרה את המקרקעין. אותם מקרקעין נושא הדיון. המנוחה אישרה את רכישת המקרקעין, והסמיכה את המשיבה לרכשם עבורה. המערער, שהתגורר אף הוא ***, הציע לסייע ברכישה ובשיפוץ הבית לפי צרכי המנוחה, והמשיבה שמחה על העזרה שהוצעה. בהתאם להנחיות המערער, היא העבירה אליו כספים מתמורת הדירה בהרצליה – רק עבור רכישת המקרקעין ***, ועבור המנוחה. בשום מקום או בשום שלב לא נאמר למערער כי הכספים הם כספי מתנה. לא על ידי המשיבה שהעבירה את הכספים ולא על ידי המנוחה.
הכספים שהועברו ובמועדים שהועברו על ידי המשיבה נועדו לשמש באופן ישיר לרכישת המקרקעין של המנוחה ב ***, כאשר המערער שימש כשלוח וכנאמן, הא ותו לא.

24. בית משפט קמא קיבל את טענת הנאמנות לפיה, בקבלתו את הכספים שימש המערער, למעשה, כנאמן של המנוחה לרכישת המקרקעין ב ***.
25. בצוואתה ציוותה המנוחה למערער 1/9 מדירתה בהרצליה. מעבר לכך שהדירה בהרצליה נמכרה נוכח מצבה הרפואי של המנוחה, הרי שגם מבחינה אריתמטית, תשיעית מסכום מכירת הדירה בהרצליה (כ- 570,000 ₪) מהווה רק כחמישית מהכספים שהועברו למערער על ידי המשיבה לקניית המקרקעין (כשלושה מיליוני ₪).

המערער מבקש להיבנות מהצוואה, על אף שנודע לו עליה רק עם המצאת כתב התביעה. אלא שהמשיבים אינם מתכחשים לצוואה, אלא מבקשים לקיימה. הצוואה נערכה טרם מכירת ביתה של המנוחה בהרצליה. המנוחה ציוותה את רכושה וכספיה לבתה ק. ואת תמורת ביתה ציותה לחלק בחלקים שווים; 1/3 לבתה ק., 1/3 לילדיה של בתה א. ז”ל (בחלקים שווים לכל אחד) ואת ה- 1/3 השייך, לכאורה, לבנה ס., אבי המערער, חילקה כך ש- 1/9 יועבר לבנה, ו-1/9 לכל אחד משני בניו (וזאת לאור חששה עליו העיד המערער, כי בנה יבזבז את הכספים ולא יוותר דבר לילדיו). משכך, דווקא מהצוואה ניתן ללמוד על חלוקה שוויונית ומדויקת ולא על העדפה של המנוחה את המערער על פני אחרים. המערער לא הניח כל הסבר להעדפה נטענת של המערער על פני הנכדים האחרים בשונה מלשון הצוואה.

26. עוד הפנו המשיבים כי המערער לא טען לכל הסכמה בינו לבין המשיבה 2 ביחס למתנה כלשהי, היא זו שהעבירה את הכספים, והיא מודעת ויודעת מדוע הועברו אלו, לרכישת המקרקעין עבור המנוחה.

27. בדין מצא בית המשפט כי יש להרהר אחר מהימנותו של המערער וזאת אחר שנשאל מדוע העבירה המנוחה את הכספים אליו, הוא השיב שיש לשאול את המנוחה ולא נתן כל מענה לטעם בשלו קיבל, להבנתו, סכום כה משמעותי.

28. המשיבים טענו כי יש לדחות את טענות המערער למנהג הבעלים שעשה בבית, ובית המשפט דחה מפורשות טענות אלו משקבע כי מדובר בנאמנות. משהוכרה הנאמנות הרי ברור שפעולותיו של המערער במקרקעין – פעולות שעניינן השכרת המקרקעין וגביית דמי שכירות – בוצעו במסגרת תפקידו כנאמן.

29. בית המשפט דחה את טענתו של המערער בדבר מימון באמצעות משכנתא כהוכחה למתנה, מאחר שמימון זה נעשה תוך הפרת חובת הנאמנות שלקח על עצמו.

*********
30. אחר שעיינו עיין היטב בטענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור להידחות. הארכנו בפירוט הממצאים והמסקנות בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא, כיוון שאנו סבורים כי יש לדחות את הערעור מכוח הוראת סע’ 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018, וזאת אחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין במסקנותיו של בית משפט קמא כל טעות שבחוק.

מתוך שכך נסתפק במספר אמירות מבהירות ומחדדות –

31. נקדים ונאמר כי אין בכוונתנו להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין. כידוע, הלכה היא כי, ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדות ומהימנות ע”א 78/84 עיזבון המנוח חג’ קאסם אחמד סווילם נ’ אלג’ילאני (1988); בע”א 3601/96 בראשי נ’ עיזבון המנוח בראשי ז”ל, (1998)). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא “לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין…”ע”א 640/85 קופר ואח’ נ’ איגוד המוסכים בישראל ואח’, (1990)”.
32. בענייננו, בית המשפט בחן ובדק את כלל הראיות שהונחו לפניו, התרשם בצורה בלתי אמצעית ממהימנותם של העדים וקבע ממצאים עובדתיים. ממצאים אלו הביאו את בית משפט קמא לכדי כלל מסקנה, חד-משמעית, כי במחלוקת שבין הצדדים – הכספים שהועברו למערער, הועברו על ידי המשיבה 2, לצורך מסויים והוא רכישת המקרקעין. הכספים שהועברו לא הועברו לצורך ערטילאי או כמתנה לנכד בחייה של המנוחה. הכספים הועברו לרכישת בית מגורים עבור המנוחה חלף דירתה בהרצליה שנמכרה חודשים ספורים טרם רכישת המקרקעין ב***, נוכח מחלתה, מצבה הרפואי, והצורך להתגורר בסמוך למשיבה 2 שסעדה אותה.

33. בית המשפט קמא, אחר שסקר את כלל הראיות שהונחו לפניו, קבע בצורה חד משמעית שהמערער שהציע עזרתו למשיבה 2 בטיפול הנדרש ברכישת המקרקעין, מעל באמונן של המשיבה 2 ושל המנוחה, שסברו כי ישלים את רכישת המקרקעין על שם המנוחה, הפר את חובת הנאמנות שלקח על עצמו – לפעול בכספים לטובת המנוחה ורשם את המקרקעין על שמו. קביעותיו אלו של בית המשפט באו אחר שהתרשם באופן ישיר מהעדויות שבאו לפניו ובכללן תכתובת המסרונים בין המשיבה 2 לבין המערער. המערער מלין בסיכומיו ואף בטיעון בפנינו על פרשנותו והסתמכותו של בית משפט קמא באופן שגוי על אותה תכתובת קצרה. לא מצאנו להתערב בפרשנות שנתן בית משפט קמה לעולה מן התכתובת.

34. בתכתובת ראשונית זו מבהירה המשיבה כי הכספים הועברו למערער לרכישת המקרקעין “הבית של אמא שלי”.

“היי א.מה נשמע? הגיע הזמן אחרי שנים שאתה נהנה מהשכירות של הבית של אמא שלי שתמכור אותו ויתחלק בין היורשים של אמא. איך עושים את זה?”.

מנגד, המערער, באותה תכתובת, בגרסתו הראשונית, לא משיב כלל כי מדובר בכספים שהועברו אליו במתנה. יתרה מכך, המערער עצמו קשר את אותם כספים למקרקעין.

“הבית הזה היה הדרך היחידה לעשות את זה”.

35. ונזכיר, כפי שנקבע בבית משפט קמא, גרסתו של המערער עצמו בבית המשפט – היא כי הועברו אליו כספים במתנה, כספים ולא מקרקעין, ומשכך, ברי כי העובדה שבחר לקשור כבר באותה תכתובת ראשונה בין הכספים למקרקעין מחזקת את גרסת המשיבים.

לטענת המערער כספים אלו הועברו אליו במתנה מהמנוחה. זאת על אף שבפועל הכספים הועברו אליו על ידי המשיבה 2, דודתו, ולא על ידי המנוחה.

בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח שהיתה שיחה מפורשת כלשהי בין המנוחה לבין המערער על העברת כספים אלו כמתנה. המערער לא הביא כל ראייה של ממש לטענתו למתנה שניתנה לו. לא בכדי, באותה תכתובת וואטסאפ כתב המערער לדודתו, המשיבה:

“כנראה שהיא רצתה בדיוק מה שיצא”.
היינו המערער עצמו אינו יודע (“כנראה”), ובוודאי אינו יודע באופן ישיר מהמנוחה שהכספים הועברו אליו במתנה, הוא פשוט מניח – או “מחליט להניח”, שכך הם פני הדברים.
36. לא רק זאת, הוכח לפני בית המשפט, ומבלי להדרש לכלל הראיות, כי הכספים הועברו על ידי המשיבה 2 למערער, מתוך מטרה אחת. רכישת המקרקעין למנוחה על מנת שתעבור לגור ליד המשיבה 2 שתעזור לה. זה המקום לציין כי בסופו של דבר לא עברה המנוחה למקרקעין, נוכח מצבה הרפואי. המנוחה נשארה לגור אצל בתה, המשיבה 2, עד מותה (4.3.2012).

37. מכל מקום, אותם כספים שימשו, בהתאמה מלאה לגרסת המשיבה 2, לרכישת מקרקעין עבור המנוחה. אותם מקרקעין לגביהם קיימה המשיבה 2 משא ומתן לרכישתם לצורכי האם החולה, על מנת שתגור בסמוך אליה; אותם מקרקעין שהמערער הציע לעזור ברכישתם, על מנת לסייע למשיבה 2; הסכום הראשוני המשמעותי שהועבר, תואם את הסכום שהוסכם בין המשיבה 2 לבין בעלי המקרקעין לרכישתם. סכומים נוספים הועברו, כך על פי קביעות בית משפט קמא, לצרכי תשלום מס רכישה, שכ”ט עו”ד וביצוע שיפוצים. לא למותר לציין כי ק.והמערער ביקרו במקרקעין.

38. כלל הראיות, כאמור, וכפי שגם פורט בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא, הראו קשר ישיר בין העברת הכספים לבין המקרקעין. הן סמיכות זמנים למכירת הבית בהרצליה, לביקור המנוחה והמשיבה במקרקעין, ובפועל לרכישת המקרקעין, לביקור המשיבה 2 עם המערער במקרקעין והן בסכומי הכסף שהועברו באמצעות המערער.

39. המערער טען כי בית משפט קמא התעלם מכך שהמקרקעין רשומים על שמו, כי הוא עשה מנהג בעלים במקרקעין, במשך שנים השכיר אותו לאחרים נטל משכנתאות על המקרקעין, שילם מס רכישה, גבה דמי שכירות משוכרים ששכרו את המקרקעין ועוד.

אכן, סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין תשכ”ט – 1969 קובע, כי רישום “יהווה ראיה חותכת לתכנו” ברם אין מדובר בחזקה שאינה ניתנת לסתירה.
בענייננו, נסיבות הרכישה מעידות בבירור על סתירת חזקה זו. המערער קיבל את הכספים מהמנוחה ורכש את המקרקעין מכספיה. בע”א 765/18 שמואל חיון נ’ אלעד חיון (פורסם 1.5.2019), התייחס בית המשפט למצב דברים בו נכס מקרקעין נרכש במלואו מכספו של אחר וקבע: ” רכישת מקרקעין במימון מלא על ידי פלוני יוצרת חזקה ראייתית משמעותית בדבר זכויותיו, שבכוחה אף ליצור נאמנות לטובת רוכש המקרקעין כאשר הנכס נרשם על שמו של אחר”. משכך, מקום בו נקבע כי המקרקעין נרכשו מכספי המנוחה, קמה חזקה לפיה נותן הכספים הוא הבעלים של הנכס ומי שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד. בעניין זה ראו גם ע”א 144/70 פרדס בחסכון (משקים חקלאיים זעירים) לעובדי תל-מונד בע”מ (1970):

חזקה לכאורה היא שנותן הכסף הוא הבעל של הנכס והאדם שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד. במקרה כגון זה נטל הוא על הבעל הרשום לסתור חזקה זו.

עוד ניתן להפנות לע”א 34/88 רייס נ’ עיזבון המנוחה חנה אוברמן ז”ל, (1990) שם נקבע כי:

“… מקום בו מועברת הבעלות בנכס לפלוני, בעוד הכסף לרכישת הנכס בא מידי אלמוני, קמה חזקה לטובת האחרון, לפיה מוחזק הנכס בנאמנות עבורו בידיו של הראשון … החזקה האמורה מקורה ברצון להתחקות אחר אומד דעתו של נותן הכספים, ולפיכך היא יוצרת הנחה לכאורה בלבד, הניתנת לסתירה בראיות (עמ’ 285 – 287).” (ראו גם בתמ”ש (נצ’) 42965-12-19‏ פלוני נ’ פלונית (23.8.22); ת”א (מחוזי חי’) 75309-07-19 מוסטפא נ’ מוסטפא (11.12.22))

אין מחלוקת כי מחיר המקרקעין היה נמוך מהסכום שהועבר אל המערער. “כי הוא אמר לי אח”כ יש מיסים, שיפוצים בבית של אמא שלי, עו”ד, מיסים ואז הוא אמר שיש רטיבות בכל הבית.. ושוב האמנתי לו ולא שאלתי שאלות אמרתי ‘הוא עושה זאת לטובתינו'” (עמ’ 23 לפרוטוקול הדיון מיום 14.2.20).

41. נוכח טענת המערער כי המשיבה 2 הבהירה כי לא הכירה כלל את המושג “נאמנות” וקביעת בית משפט קמא כי על אף שכך צירוף העובדות והפרטים מוביל לכך שזו הייתה תכלית הדברים, מצאנו אף להוסיף ולהפנות לע”א 9555/10 הופמן נ’ יפה (2013) באשר הדברים יפים לעניינו :

ספק אם השותפים השתמשו במילה “נאמנות” ביחסים ביניהם. מכל מקום, הראיות דלעיל מקימות גם את “חזקת הנאמנות” אשר שואבת את השראתה מדיני היושר, אם כי פרטיה ודקדוקיה לא זכו לפיתוח בפסיקה. על פי חזקה זו, מקום בו כסף לרכישת נכס ניתן על ידי ראובן אך הבעלות נרשמה על שמו של שמעון, אזי – בהיעדר אינדיקציה לכך שהכסף ניתן בהלוואה או במתנה נוכח יחסי קרבה מיוחדים בין הצדדים – קמה חזקה לטובת ראובן כי הוא הבעלים של הנכס ואילו שמעון הינו נאמן בלבד (ראו: ע”א 144/70 פרדס בחסכון בע”מ נ’ לופו (1970); ע”א 34/88 רייס נ’ אברמן, (1990); בע”מ 2101/13 פלוני נ’ פלוני, פסקה 15 (2013); ע”א 2159/19 אהרון דיוה נ’ אורי סבן 2020) ורבים אחרים)

42. לא זו אף זו, העובדה כי המערער אף לא הציג טעם מיוחד להעדפתו על ידי המנוחה, העדפה שאינה משתמעת כלל ועיקר מצוואתה, מבססת אף היא את עמדת המשיבים. בצוואתה של המנוחה חולקה תמורת דירתה באופן שווה לילדיה ונכדיה (וכל רכושה האחר הוענק דווקא לבתה ק.ולא למערער). המנוחה הדגישה בצוואתה, כי ככל שמי מיורשיה על פי אותה צוואה ילך לבית עולמו לפניה או ביחד איתה, יחולק חלקו לצאצאיו “בחלקים שווים” (ההדגשה בצוואה במקור). ברור אם כך, כי כוונת המנוחה היתה חלוקה שוויונית ולא העדפה ברורה של אחד מנכדיה ובוודאי לא המערער שלא היה לו כל קשר מיוחד עמה על פי העדויות השונות שנשמעו בעניין. בדומה מצאנו בעניין עמש (ת”א) 42309-03-20 ר’ נ’ י’ (2021) שם דחה בית המשפט תביעת מערערת שבית סבתה המנוחה רשום על שמה, את הטענה כי זה ניתן לה במתנה, וקבע כי הנכס שייך לעיזבון. קביעה זו מבוססת, בין היתר, נוכח העובדה שהמערערת לא הוכיחה כי היא היתה הנכדה המועדפת או כי מצבה הכלכלי היה גרוע ממצב יתר נכדיה של המנוחה.

43. לבסוף, ואפשר שהיה עלינו לומר זאת מלכתחילה, לא מצאנו להתערב בקביעות של בית משפט קמא באשר להעדרה של התיישנות בנדון ולו בשל העובדה שהוכח שהפעם הראשונה בה נוכחו המשיבים כי המערער מתכחש לנאמנותו הייתה במסגרת תכתובת המסרונים מ 2017. די שנביא לעניין זה את הדברים שנאמרו בעניין ע”א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז”ל נ’ עיריית פתח-תקוה, (2006) :

“על הלכת “החזקה הנוגדת” בדין המקרקעין דומה שאין צורך להרחיב דברים. וכך, בעלים התובע מחזיק במקרקעין כי ישיב את המקרקעין להחזקתו והמחזיק מעלה כנגד התביעה טענת התיישנות, אין די לו למחזיק כי יוכיח זאת שהחזיק בנכס כך-וכך שנים. שומה עליו להוכיח כי החזקתו הייתה החזקה נוגדת זכות בעלים, כי נהג בנכס המקרקעין מנהג בעלים, שהרי אם החזיק בנכס מטעם הבעלים, ממילא לא עברה התיישנות ולו משום שלא נולדה כלל עילת תביעה. וכך, יכול אדם שיחזיק במקרקעין של הבעלים “מאה שנים” והתיישנות לא תעמוד לזכותו” (ראו גם בע”א 1559/99 צימבלר נ’ תורג’מן (2001); בע”א 2159/19 אהרון דיוה נ’ אורי סבן (9.3.2020) ועוד)

זאת לבד מהעובדה, כי הסעד שהתבקש בכתב התביעה היה סעד הצהרתי בעניין זכויות במקרקעין. לפיכך תקופת ההתיישנות במקרקעין שאינם מוסדרים היא 15 שנים ובמוסדרים 25 שנים. תקופה שאין חולק כי לא חלפה מאז שהמערער רשם את הזכויות במקרקעין על שמו (וראו לעניין זה – ע”א 3521/10, עירית חיפה נגד אבנר גסר (2013)).

44. מענה לשאלת השיהוי ועיקרה כי המשיבים השתהו משך תקופה ארוכה מאוד בפניה למערער לצורך קבלת דמי השכירות אותם הוא גבה מהמקרקעין שנרכשו על ידו, נתן בית משפט קמא אשר שוכנע שהורתו של הדבר ביחסי המשפחה הקרובים והאמונה שנתנו הצדדים במערער כי יפעל בהתאם לנאמנות, ולטובת המנוחה (ראו גם בפרוטוקול הדיון מיום 14.2.22 עמ’ 22 “האמנתי לו… זה אחיין שלי” “אבל הוא אחיין שלי לא עלה בדעתי שהוא יכול לעשות לי כזה דבר” וכן בתצהירי המשיבה 2: “סמכנו עליו ללא עוררין” “אמון שנתנו בו”). ועוד יש לציין, כי המשיבה 2 בעבר נעזרה בקשריו של המערער ב*** על מנת לקבל אותה למושב (חרף היותה גרושה עם ילדים) ועל כן סמכה עליו עת הציע עזרתו גם במקרה זה (עמ’ 24 לפרוטוקול הדיון מיום 14.2.22). כן הוכח באופן ברור כי חלף זמן ניכר עד אשר עלה בידי המערערים להוציא צו קיום צוואה אחר המנוחה וזאת נוכח קשיים טכניים שונים (רישומה של המנוחה כנשואה ולא כאלמנה ועוד), וכי רק לאחר שעלה הדבר בידם התפנו לפנות אל המערער לצורך השלמת חלוקת העזבון כנדרש.

45. לבסוף נוסיף ונעיר כי בניגוד לטענות המערער, אין מדובר בנישולו של אדם מנכסיו. בית משפט קמא קבע מפורשות כי מדובר במי שניצל את מצבם של בני משפחתו ותחת הענקת עזרה אותה הציע, נטל סכומי כסף גדולים ורשם את המקרקעין שאותם התבקש לרכוש עבור המנוחה על שמו שלו. אף העובדה כי המערער נטל משכנתא בכדי למ. את רכישת המקרקעין אין בה בכדי לסייע לו משהוכח, כי הכספים שהעבירה המנוחה למערער עלו על סכום הרכישה. העובדה כי בחר לשלם מכספים אלו את חובותיו ולצורך הרכישה נטל משכנתא, יכולה להוות חריגה מחובותיו כנאמן אך בוודאי אין בה בכדי לבסס טענתו, כי מדובר בכספים שניתנו לו במתנה. הוסף לכך את העובדה כי המערער נהנה משך כל אותן שנים מדמי השכירות שהניבו המקרקעין, בכדי לקבוע, כי לא רק שלא ניזוק אלא שאף נהנה.

סוף דבר

46. הערעור נדחה על כל סעיפיו. המערער יישא בהוצאות המשיבים בשיעור של 50,000 ₪ (25,000 ₪ למשיבים 1-2 בחלקים שווים בניהם ו- 25,000 ₪ למשיבים 3-5 בחלקים שווים בניהם).

הערובה שהופקדה בתיק תועבר ליד המשיבים באמצעות באי כוחם על חשבון ההוצאות.

ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים.

ניתן היום, כ”ה כסלו תשפ”ג, 19 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.

בפני
כבוד השופט צבי ויצמן – אב”ד
כבוד השופטת יעל מושקוביץ
כבוד השופטת צבייה גרדשטיין פפקין

מערער

א. פ.

נגד

משיבים
1. ס. פ.
2. ק.פ.
3. ש. ס.(מ.)
4. מ.מ.
5. י.מ.

פסק דין