צור קשר
אודות
עורך דין מומלץ
כמצוות סע’ 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב–1982, הריני מיידע בזה כי מצאתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מן המיוחס לו בכתב האישום, קרי – תקיפתה של בת זוגו.
- כתב האישום, המענה לו, קורות ההליך ועיקר התשתית הראייתית
- על פי האישום, במועד הרלבנטי היה הנאשם בן זוגה של רחל (– להלן: “רחל”). ביום 28.11.19, בשעה 7:44 לערך, שהו השניים ברכב (להלן: “הרכב”), סמוך ל”שער ירושלים” שבבסיס צריפין. עקב וויכוח ביניהם, יצאה רחל מן הרכב. הנאשם המשיך בנסיעה עד אשר עצר בסמוך אליה, יצא מן הרכב ותקפה, בכך שדחפה בחוזקה בידיו, מספר פעמים, בכתפיה.
בהתאם, הואשם הנאשם בעבירה תקיפה סתם – בן זוג, מכוח סע’ 379 ו– 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל”ז– 1977 (להלן: “החוק”).
- במענה לכתב האישום (פ’ 16.3.21) אישר הנאשם כי אגב וויכוח יצאה רחל מן הרכב, כי הוא יצא בעקבותיה, וכי למקום הגיע איש צבא. הנאשם הכחיש כי תקף את רחל, ולטענתו עזב את המקום לאחר שביקש את סליחתה באשר לוויכוח.
- עם מתן מענה לאישום, ציין הסניגור כי הוא מוותר על העדתה של רחל (– אשר אוזכרה בכתב האישום כעדת תביעה).
בישיבת יום 18.5.21 הודיעה המאשימה כי היא מוותרת על העדתה של רחל. הסניגור טען כי יבקש להגיש את הודעתה של רחל במשטרה, בהסכמה, וכי ישקול להעידה כעדת הגנה. התיק נקבע לשמיעת ראיות.
בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה מבין שתיים (פ’ 26.10.21) הוגשו בהסכמה ראיות מטעם המאשימה. בין היתר, הוגשה הודעתה של רחל במשטרה (ת/2), בלא הסתייגות.
- לוז ראיות המאשימה הוא עדויות שני אנשי צבא– ר’ לוי ור’ בנימינוב (לרבות מזכר ת/6); תיעוד שיחתו של לוי עם מוקד 100 (ת/3, ת/3א); עדויות שלשה שוטרים; הודעת רחל (ת/2) והודעת הנאשם (ת/1). אין חולק כי האירוע לא צולם (ת/4). ההגנה מנגד, נסמכה על עדות הנאשם.
- עם תום שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב, תוך הסכמה לקיום דיון משלים ככל שיתבקש. לאחר שהנאשם העלה בסיכומיו, לראשונה, טענת “זוטי דברים”, קוים דיון בו טענו הצדדים בסוגיה זו (פ’ 8.5.22).
- תמצית ראיות הצדדים
- עה”ת לוי העיד (פ’ עמ’ 10 ואילך) כי בבוקר האירוע נהג ברכב כשלצידו איש קבע (– אין חולק כי מדובר בבנימינוב). בהגיעם סמוך ל”שער ירושלים”, אמר לו בנימינוב “תראה מה קורה הוא תוקף אותה”, “או משהו כזה”. כשהסיט את מבטו הבחין ברכב שחנה בצד הכביש ובקרבתו חיילת במדים ומימין לה אדם (– אין חולק כי התייחס בדבריו לנאשם ולרחל). לוי הבחין בנאשם, כשהוא דוחף בשתי ידיו את רחל בכתפיה, דחיפה אחת, שלא גרמה לנפילתה של רחל (לא זכורה לו דחיפה נוספת). לדבריו הבחין באירוע ממרחק כ– 10–15 מטרים, בלא מגבלת ריאות, והסיק כי מעורבותו נדרשת לשם הגנה על רחל. בהתאם חייג למוקד 100 ובד בבד הסתובב בכיכר, והגיע אל השניים. תוך שיחה עם המוקדנית (ת/3, ת/3א) שאל את הנאשם “למה אתה תוקף אותה” והתרה בו לחדול מכך. זכור לו כי השניים נסעו מן המקום לאחר מכן (אין חולק כי בכך שגה, שכן רחל נכנסה לבסיס).
- עה”ת בנימינוב: אין חולק כי יום לאחר האירוע, רשם החוקר אלדבח מזכר (ת/5) בו ציין כי הוא יצר קשר עם בנימינוב וכי זה האחרון סירב למסור עדות. עוד נרשם מפי בנימינוב כי הוא “….(ו)הבחין בבחור כשהוא דוחף חיילת עם הידיים שלו בכתפיים שלה. לדבריו לא הייתה אלימות פרט מעבר לדחיפה”.
לאחר עדות לוי התרתי את תיקון כתב האישום בדרך של הוספת בנימינוב כעד מטעם התביעה.
ת/5 הוגש בהסכמה חלף חקירה ראשית. בנימינוב העיד (– חקירה נגדית– פ’ עמ’ 27 וכן– ת/6) כי בניגוד לאמור ב–ת/5, הוא הסכים למסור עדות אך ביקש כי זו תיגבה בתחנת משטרה בדרום הארץ הסמוכה למקום מגוריו.
לגופו של אירוע, העיד כי הוא ולוי הבחינו בו ממרחק 3– 4 מטרים. תחילה מסר כי הבחין בדחיפת חיילת ומשיכתה לרכב, אשר לא גרמו לנפילתה. לדבריו “הייתה משיכה והתלהמות. לא הייתה אלימות” היה “מעשה לא תקין”… . בהמשך סייג כי “הייתה אולי משיכה. לא היה אגרוף…” בהבהירו כי הוא בטוח רק במה שצוין מפיו ב–ת/5.
- השוטר אבו חצירה העיד (פ’ עמ’ 19 ואילך) בין היתר, כי לאחר האירוע הוא הסיע את החיילת (– אין חולק כי מדובר ברחל) מן הבסיס לתחנה. במהלך הנסיעה שוחח עימה והיא מסרה לו “שהיה רק ויכוח…ושלא הייתה אלימות”.
השוטר חרבי העיד (פ’ עמ’ 21) כי הגיע למקום האירוע בחלוף דקות בעקבות קריאה ושוחח עם המודיע. השוטר אלדבח העיד (פ’ עמ’ 23) על אודות נסיבות כתיבת המזכר ת/5.
- הודעת הנאשם (ת/1): נגבתה ביום האירוע. בין היתר צוין בה, כי הנאשם סירב להיוועץ בעו”ד וכי לדבריו, רחל היא אשתו לעתיד ויחסיהם טובים. הנאשם שלל כי נקט אי פעם אלימות כלפי רחל. אגב וויכוח ברכב, רחל ביקשה ללכת אך הוא ביקש כי תישאר. לאחר שיצאה מן הרכב התקדם אליה בנסיעה, עצר את הרכב, יצא לכיוונה והשניים המשיכו בוויכוח. בשלב זה הגיע איש קבע שהתערב בנעשה. הנאשם הבהיר כי לא תקף את רחל ולא ניסה לתקוף אותה. לאחר האירוע רחל פנתה לבסיס והוא נסע משם. את העדים אשר טענו כי תקף אותה, כינה “שקרנים”.
- הודעת רחל (ת/2): נגבתה ביום האירוע. בין היתר צוין בה, כי הנאשם הוא בן זוגה וכי הם רבו “קצת” בסמוך לכניסה לבסיס. לדבריה “הוא עשה עליי פוזות ואמר לי: ‘טוב את יכולה ללכת אני נוסע'”. לאחר שיצאה מן הרכב הנאשם “ניסה לעצור אותי וביקש ממני סליחה ואמר כי הוא לא התכוון לזה ברצינות”. כשנשאלה כיצד ניסה לעוצרה השיבה כי בעודה על המדרכה הנאשם נסע ברכבו, נעצר לידה וביקש סליחה, אך היא המשיכה להתקדם. זכור לה כי היה במקום רס”ר, וכי הנאשם אמר לו “מה אכפת לך” וקילל אותו. רחל שמעה מהנאשם כי הרס”ר הזמין משטרה. במענה לשאלות החוקרת השיבה רחל כי לא הייתה אלימות כלפיה; כי הנאשם יצא מהרכב ונעמד מולה, אך לא השתמש בידיו ולא ניסה לעשות כן; לא הייתה אלימות בעבר והיא אינה מפחדת מהנאשם; הנאשם לא דחף אותה ולא ניסה לדחוף אותה; היא אינה מרגישה מאוימת ואינה מעוניינת בסיוע רווחה או מקלט לנשים מוכות.
- הנאשם העיד (פ’ עמ’ 31) כי הוא ורחל בני זוג מזה למעלה מארבע שנים (בהמשך ציין כי ילדם המשותף עתיד להיוולד). בעקבות הוויכוח רחל יצאה מן הרכב, אך הוא המשיך בנסיעה לכיוונה, ויצא אליה ע”מ לעצרה. הייתה אלימות מילולית אך לא פיזית. לדבריו הוא יכול להבין את שני אנשי הקבע בכך שמבחינתם מדובר באירוע ש”נראה לא טוב” (בהמשך כינה אותו “מכוער”). הנאשם הכחיש כי תקף את רחל וטען כי היחסים ביניהם תקינים כיום.
בחקירתו הנגדית ציין הנאשם, כי הוא עצר את רחל מלהתקדם בכך שנעמד מולה “לא בכוונה רעה” ונגע בה עם שתי ידיו בבטנה. לא מדובר בתפיסתה אלא בנגיעה בה בלבד. כוונתו הייתה רק לדבר איתה ולפייסה. הוא לא היה עצבני ולא השתמש בכוח. הנאשם מאשר כי אמר לחייל ש”יעוף” ממנו משום שהתעצבן ממעורבותו. בתום עדותו הביע צער על האירוע.
- תמצית טיעוני הצדדים
- המאשימה טענה כי מן הדין להרשיע את הנאשם במיוחס לו. הנאשם הופלל ע”י שני אנשי קבע נעדרי היכרות קודמת עם הנאשם. השניים הבחינו באירוע אלים ממרחק קצר ובלא מגבלת ראות, ונחלצו להגנתה של רחל. אופן מסירת עדויותיהם מלמד על מהימנותם, כמו גם על סבירות תגובתם לאירוע. עדותו של לוי נתמכת בשיחתו למוקד 100. הטענה לפיה השניים לא ראו היטב את שאירע לא בוססה.
- המאשימה הפנתה להודעתה של רחל, אותה כינתה “המתלוננת”. לטענתה, אמנם רחל שללה אלימות מצד הנאשם כלפיה, אך היא עשתה זאת “במענה לאקוני למרבית השאלות שנשאלה”. הודעתה “נגועה בניסיון מרחיק לכת להרחיק את הנאשם מכל צרה ולגונן עליו”, ולראיה– היא שללה כי הנאשם נגע בה, בעוד הוא מאשר כי עשה כן. “במעט שבוחרת רחל לשתף”, כך נטען, היא מאשרת את קיומו של הריב עם הנאשם ו”למקרא הודעתה קשה שלא להתרשם מרצונה להתרחק מהאירוע ומהנאשם…”. בחירתה להתרחק מן המקום מרחיקה את המסקנה כי קדם לדבר וויכוח בלבד, נעדר אלימות. משכך, בית המשפט מתבקש לקבוע כי רחל מסרה “עדות מצומצמת” ולהעדיף על פניה את עדויות לוי ובנימינוב.
המאשימה הוסיפה והתייחסה לפועלם של השוטרים באירוע, באופן המלמד על כי בניגוד לטענת ההגנה, המשטרה פעלה במהירות וביקשה לגבות עדויות רלבנטיות.
- בהתייחס לעדות הנאשם, טענה המאשימה כי זו אינה מהימנה. מדובר בעדות ש”התפתחה” באופן אלסטי. תחילה הכחיש הנאשם, בהודעתו ובחקירתו הראשית, כי נגע ברחל וטען כי הסתפק בלחסום את נתיב הליכתה, אך בחקירתו הנגדית אישר כי נגע בה בבטנה. בהינתן כי הנאשם אישר כי רחל ביקשה להתרחק ממנו, די במגע האמור לשם הרשעה בעבירה. אותה “אלסטיות” מצאה את ביטויה בכך שתחילה כינה הנאשם את אנשי הקבע “שקרנים” ואלם בעדותו ציין לא אחת כי הוא יכול להבין את התרשמותם השלילית מן האירוע.
- המאשימה הצביעה על כך כי על פי נוסחה, העבירה מתגבשת, בין היתר, בהתקיים מגע בלא הסכמה, אשר גרם לאי נוחות לקרבן. האירוע גילם ריב שכלל אלימות מילולית. הנאשם אישר כי רחל ביקשה להתרחק ממנו הן עת יצאה מן הרכב והן כאשר ביקשה להיכנס לבסיס. משכך, המגע ברחל לא היה “מחוות אוהבים”, אלא מגע ללא הסכמתה, שגרם לה לאי נוחות. המאשימה הפנתה בסוגיה זו לת”פ (רמלה) 60136-05-20 מדינת ישראל נ’ לישה (מיום 10.11.21) התומך לשיטתה במסקנתה זו.
- הנאשם טען בסיכומיו, כי יש לזכותו הן מחמת שאשמתו לא הוכחה והן לחלופין בשל היות האירוע בגדר “זוטי דברים”. לשיטת המאשימה עצמה עסקינן בדחיפה אחת בלבד, שאינה חזקה, בשונה מן האמור בכתב האישום. ספק אם היה האישום מוגש בגין דחיפה בודדת. המאשימה חדלה בכך שלא גבתה הודעה מבנימינוב, וביקשה לתקן את כתב האישום רק בעקבות עדותו של לוי. רכיב העדר ההסכמה לא הוכח. בהינתן כי לוי לא העיד כי מדובר בדחיפה חזקה, לא הוכח כי נגרמה לרחל אי נוחות. סביר כי לוי פירש לא נכון את הסיטואציה, בשל המרחק בו צפה בשניים. העובדה כי רחל לא נפלה, כמו גם עזיבתה את המקום לאחר מכן, מלמדת כי בניגוד לחששו של לוי, אין עסקינן בתקיפה ממשית.
- באשר לעד בנימינוב טען הנאשם כי עדותו מלמדת על כי זכרונו אינו חד וממילא עולה ממנה כי לשיטת העד “לא הייתה אלימות”. המשטרה חדלה בכך שלא חקרה את בנימינוב בסמוך לאירוע ולא עשתה די כדי לאתר עדי ראייה נוספים. עוד חדלה בכך שהודעתו של לוי נגבתה ע”י סייר (השוטר חרבי) ולא ע”י חוקר.
- לגופו של אירוע טען, כי גם אם בלהט הוויכוח נגע ברחל, הרי היא עצמה לא הרגישה זאת וממילא לא נגרמה לה אי נוחות. כעולה מהודעתה (ת/2), מדובר בעדות עקבית וברורה, שיש בה כדי לזכותו. עדותה לפיה הנאשם ביקש לקבל את סליחתה, מחוזקת ע”י התרשמות השוטרים שפגשו בה בסמוך לאחר האירוע, שכן מדובר באירוע מינורי, קצר ולא אלים שאף לא גרם לשינוי בשגרת יומה. עדות זו מחזקת את עדותו כנאשם.
- הנאשם המשיך וטען כי מסר עדות מהימנה, שאינה רחוקה במהותה מעדויות אנשי הקבע וכי אין סתירה בין כינויו את עדי התביעה “שקרנים” ולבין אמירותיו המאוחרות לפיהן הוא יכול להבין מדוע השניים מצאו להתערב בנעשה.
- באשר לטענת “זוטי דברים”– מבלי לפרט יצוין כי הצדדים נחלקו באשר לתחולת הסייג בנסיבות וטענו בהתאם, תוך הסתמכות על פסיקה.
- דיון והכרעה
- לאחר ששמעתי בקשב רב את העדים ובחנתי היטב את כלל הראיות וטיעוני הצדדים, מצאתי כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח מעל לספק סביר את אשמת הנאשם.
אקדים ואבהיר כי גרעין הספק הסביר נשתל– וצמח לאחר מכן– בכך שהמאשימה הגישה את הודעת רחל כראיה מטעמה, על אף שמדובר בהודעה המנקה את הנאשם מכל אשמה. בעשותה כן, בד בבד עם הפנייתה לראיות התומכות לשיטתה בתזה המפלילה, “דיברה” המאשימה בשני קולות. אין לקבל את ניסיון המאשימה לרפא קושי זה, בדרך של פיצול הודעתה של רחל.
לאור המסקנה אליה הגעתי, לפיה די במפורט להלן לשם זיכוי מחמת הספק, חלק מטיעוני הצדדים הפכו לבלתי רלבנטיים, שעל כן התייחסותי אליהם תהא מצומצמת, עד אם בכלל. לא מצאתי להידרש לטענת “זוטי דברים”.
עם זאת, יודגש כי אף טיעון או ראיה לא נעלמו מעיניי.
4.1 הוראות החיקוק ומושכלות יסוד
- סע’ 378 לחוק שעניינו “תקיפה– מהי”, קובע:
“המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית– הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלת כוח– לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות”.
סע’ 379, שעניינו “תקיפה סתם” קובע:
“התוקף שלא כדין את חברו– דינו מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה”.
סע’ 382 שעניינו “תקיפה בנסיבות מחמירות” קובע, בין היתר:
“… (ב) העובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו, דינו– כפל העונש הקבוע לעבירה; לענין סעיף זה, “בן משפחתו”– לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר, והוא אחד מאלה: (1) בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו;…”.
לאור האמור, גם מגע הגורם לאי נוחות, אשר נעשה שלא בהסכמה, הרי הוא תקיפה. ההגנה לא כפרה בכך כי רחל הייתה בת זוגו של הנאשם בעת האירוע מושא האישום.
- להלן יצוינו מושכלות יסוד אשר לאורן בחנתי את ראיות הצדדים.
ראשית, בהתאם להוראת סע’ 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל”א – 1971 בחנתי את התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת בזהירות הרבה הנדרשת, כמו גם מבחני השכל הישר וניסיון החיים, הגיונה הפנימי והחיצוני של כל עדות בנפרד והשתלבותה במכלול הראיות (וראו: ע”פ 1442/06 מדינת ישראל נ’ פלוני, מיום 1.9.08).
- עסקינן בשני נרטיבים מתחרים, פרי מחלוקת מצומצמת: האם המגע ברחל, ככל שהיה, המוכחש על ידה על אף שהנאשם אישר את קיומו, בא בגדר תקיפה ללא הסכמה, או שמא מדובר במגע קל וזניח, פרי רצון הנאשם להתפייס עימה, מבלי שהוכחו אי נוחות והעדר הסכמה.
- הלכה היא, כי בנסיבות מעין אלה, לצרכי הרשעה, על בית המשפט לא לשאול את עצמו, מי מבין השניים מהימן יותר – האם העד המפליל, או הנאשם, אלא לשאול האם מהימנות גרסתו של העד עדיפה על פני מהימנות גרסת הנאשם, עד כדי כך שלא נותר אפילו ספק סביר באשמתו (ע”פ 5019/09 דביר חליווה נ’ מדינת ישראל, מיום 20.8.18, סע’ 41).
- יש להבחין בין חשד כבד, המצדיק חקירה ואף הגשת אישום, ולבין דיות ראיות, באיכות ובעצמה מספקת לשם ביסוס הרשעה. על בית המשפט להזהיר עצמו שלא להרחיק לכת בהסקת מסקנה מרשיעה, על יסוד ראיות העשויות להתפרש גם באופן המתיישב עם חפותו של נאשם, בהעדר ראיה מכריעה לכאן או לכאן [ראו והשוו: ע”פ 4872/98 ברונשטיין נגד מדינת ישראל, פ”ד נג(5), 203].
- עדות לעולם נבחנת הן במישור האמינות והן במישור המהימנות. ככלל, אמינותו של עד מלמדת על מהימנות עדותו. עם זאת, הניסיון השיפוטי מלמד על כי לא אחת, נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום. אפשר ועדות תהא אמינה (– העד מאמין בנכונותה) ובד בבד בלתי מהימנה כלל, או בלתי מהימנה דיה, לשם הסתמכות עליה (כך למשל, כאשר זיהויו האמין של העד את הנאשם בזירה כמי שנכח בזירה, נסתר ללא עוררין ע”י ראיה אחרת).
ולענייננו.
4.2 אמינות ומהימנות עדי התביעה
- במעט הנדרש לענייננו אציין, כי מצאתי את כלל עדי התביעה, ובעיקרם לוי ובנימינוב– אמינים. גם הנאשם לא טען אחרת נגד מי מהעדים, ובדין (אם כי טען כי השניים הנ”ל שגו בפרשנותם את שראו).
- לאור עדויות לוי ובנימינוב מצאתי לקבוע כי השניים הבחינו בוויכוח בין הנאשם לרחל. הדבר אירע ממרחק קצר אשר איפשר זאת בלא מגבלת ראות, ובאופן אשר הצדיק את מסקנתם לפיה עסקינן באירוע חריג, המחייב את התערבותם. כך נלמד גם על פי הגיונם של דברים ומשפת גופם של רחל והנאשם, אגב וויכוח. השניים לא רק שפעלו בסבירות בכך שביקשו להתערב בנעשה (אף לדעת הנאשם), אלא שראויים הם לכל שבח בשל כך.
- מצאתי ליתן משקל ממשי לעדותו של לוי. בד בבד, מצאתי ליתן משקל מופחת לעדותו של בנימינוב אותה מצאתי עמומה יותר, הן ביחס לעדות לוי והן ביחס לרף הנדרש לשם הרשעה.
לא נגבתה הודעה מבנימינוב בכלל, ובזמן אמת – בפרט. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם מדובר במחדל חקירה, די לענייננו בכך כי אמירתו המפלילה מזמן אמת של בנימינוב, הובאה מכלי שני, בדמות רישום מזכר ע”י חוקר, לאחר שיחה טלפונית (ת/5). אלא שבנימינוב סותר מהותית את רישום החוקר, באשר לסיבה בעטיה לא נגבתה הודעה ממנו. מחלוקת זו משליכה בהכרח על משקל האמור במזכר ת/5, ויש בה כדי להעצים את החשש שמא רישום דברי בנימינוב באשר לאירוע לא נעשה במדויק.
זאת ועוד, בנימינוב העיד כי הנאשם משך את המתלוננת, לאחר מכן סייג זאת ל”אולי” ולבסוף חזר בו מאמירה זו. ניכר מעדות בנימינוב כי אמנם היה מדובר לשיטתו באירוע “לא תקין” שהתאפיין ב”התלהמות”, אך בד בבד הוא לא נתפס על ידו כאלים, וכדבריו המפורשים: “לא הייתה אלימות”. עוד יש לזכור את הפער בין דברי לוי לדברי בנימינוב באשר למרחק ממנו צפו באירוע, אם כי משקלה של סתירה זו זניח למדיי.
- מכל האמור עולה, כי עדות בנימינוב עמומה יותר ביחס לעדות לוי, בכל הנוגע לתיאור מעשיו המדויקים של הנאשם, וכי בד בבד, הרושם שנחרט במוחו של בנימינוב, הוא כי לא היה מדובר בתקיפה של ממש. במובן אחרון זה, קיימת סתירה בין השניים, הנוגעת בלב המחלוקת. סתירה זו מפחיתה ממשקל עדותו של לוי באשר לעצם קיומה של תקיפה, ולבטח באשר לעוצמתה. בכך מפחיתה הסתירה מן התזה המפלילה.
כל זאת אמרנו טרם בואכה הודעתה המזכה של רחל, אשר הוגשה כראיה מטעם התביעה.
4.3 הגשת המאשימה את הודעתה של רחל כדיבור בשני קולות
- שמה של רחל צוין בכתב האישום, כעדת תביעה. לא ברור מדוע בחרה המאשימה לצרפה לרשימת עדי התביעה, שכן בדבריה במשטרה ניקתה היא את הנאשם מכל אשם. אפשר כי בשל שגגה נעשה הדבר, ומכל מקום הטעם לכך לא בואר ע”י המאשימה [באשר לנסיבות בהן שגגה כאמור תרמה לזיכוי נאשם, ראו והשוו: ע”פ 7653/11 ידען נ’ מדינת ישראל (מיום 26.7.12), סע’ 26 ואילך לחוו”ד כב’ השופט זילברטל].
לא למותר יהא להזכיר כי רחל ניקתה את הנאשם מאשם, עוד בדבריה לשוטר שהסיעה לתחנה.
כמבואר לעיל, תחילה וויתר הסניגור על העדתה של רחל, ולאחר מכן הודיעה המאשימה אף היא כי היא עושה כן.
- הוראת סע’ 10ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א– 1971, קובעת כי אמרה בכתב שניתנה מחוץ לבית המשפט תהא קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת.
הודעתה של רחל הוגשה כראיה מטעם התביעה, בהסכמה, ללא הסתייגות וללא חקירות נגדיות ע”י מי מהצדדים. אחת היא המשמעות העולה מכך, ואין בלתה: עסקינן בעדה מטעם התביעה, אשר הצדדים הסכימו לאמור בהודעתה כראיה לאמיתות תוכנה (לעניין טיבה של הסכמה מסויגת ראו: ע”פ 4736/91 פטאיר נ’ מדינת ישראל, מיום 25.4.94).
- שמא יטען הטוען, כי ראוי היה כי שמה של רחל יצורף כעדת תביעה, במסגרת הגינותה של המאשימה כמי המבקשת לשטוח את כלל הראיות, יושב לו כי הגינות זו יוצאת ידי חובתה עם העברת מלא חומר החקירה לידי ההגנה.
לא רק שאין חובה על המאשימה להגיש מטעמה ראיה שאינה מתיישבת עם התזה המפלילה בה היא אוחזת, אלא אף שלפעולה כאמור תיוודע בהכרח משמעות ראייתית לחובתה. לחובת הגינותה של המאשימה חשיבות רבה, אלא שהיא תחומה במסגרת שיטת משפטנו האדברסרית, ואין היא פורצת מגדרה לעבר איונה בפועל. מן התיבה “תביעה הגונה” אין להשמיט “תביעה”.
ודוק: אין עסקינן במשגה טכני– דיוני, שלא ראוי כי הצד שכנגד יהנה ממנו, בהינתן כי המשפט הפלילי אינו משול למשחק שחמט [ע”פ 1/48 סילווסטר נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד א(1), 5, 18], כי אם בנתון ממשי ומהותי הנוגע בליבת תכליתו של ההליך הפלילי והצורך להגן על זכויות נאשמים, גם יחד.
- עם הגשת הודעתה של רחל כראיה מטעם המאשימה, הפכה האחרונה למי הדוברת בשני קולות: בעוד שניים מעדיה מפלילים את הנאשם בתקיפת רחל, עדה אחרת – רחל עצמה – טוענת כי היא לא הותקפה.
נדמה כי אין צורך להכביר מילים באשר לקושי הלוגי הטמון ב”דיבור בשני קולות”, עת עסקינן בראיות סותרות המוגשות על ידי אותה מאשימה, משל “שמאל דוחה וימין מקרבת” (בבלי, סנהדרין ק”ז ע”ב).
נזכיר, בדרך היקש, כי אין התביעה יכולה, למשל, להגן בפני ערכאת ערעור על גזר דין המחמיר עם נאשם ביחס להסדר טיעון שנדחה ע”י הערכאה הדיונית, ובד בבד להגן על אותו הסדר [דנ”פ 1187/03 מדינת ישראל נ’ פרץ, פ”ד נט(6) 281]. קביעות אלה מתיישבות עם כך כי הכלל האוסר “דיבור בשני קולות” הוא “תולדה של היגיון ושכל ישר”, המיושם בהקשרים שונים, לרבות בדמות יצירת ספק סביר מקום בו תוצאות פסקי דין שונים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת [דנ”פ 4971/02 זגורי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(4), 583, 631].
- הדעת נותנת אם כן, כברירת מחדל תפיסתית, כי דיבור בשני קולות עשוי לתרום מהותית לגיבושו של ספק סביר ואף יוצר חזקה שבעובדה בהתאם.
4.4 וויתור המאשימה על חקירת רחל כפגיעה ביכולת להעריך את מהימנותה
- איש מן הצדדים לא ביקש להעיד את רחל מטעמו, ואיש לא ביקש לחקרה בחקירה נגדית. בהתאם להוראת סע’ 178 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ”ב– 1982, משוויתרה המאשימה על העדתה של רחל, רשאי היה הנאשם לזמנה כעדה מטעמו ולחוקרה בחקירה ראשית, כאילו הייתה חקירה שכנגד. אפשרות זו הייתה נמנעת מלכתחילה, לו בחרה המאשימה שלא לציין את שמה של רחל בכתב האישום. או אז, ברצותו, היה הנאשם מעיד את רחל להגנתו.
- וויתור הנאשם על העדת רחל אינו משמש לחובתו, שכן גרסתה מנקה אותו מאשם. מנגד, להימנעות המאשימה מחקירתה של רחל נודעת משמעות ראייתית לחובתה (השוו: ע”פ 4191/05 אלטגאוז נ’ מדינת ישראל, מיום 25.10.06, סע’ 27 סיפא לחוו”ד כב’ השופטת ארבל). על אודות חשיבותה של חקירה נגדית לא ניתן להפריז (ראו ידען, שם, סע’ 28), ומשוויתרה המאשימה על חקירתה הנגדית של רחל, שומה היה עליה לבאר מה הניעה לעשות כן ומדוע לא תיוחס משמעות לחובתה בשל כך [ע”פ 2603/90 אלפאר נ’ מדינת ישראל, פ”מ מה(3), 799, 807]. זאת לא עשתה.
4.5 העדר תוחלת בנסיבות ל”פלגינן דיבורא”
- הכלל בדבר “פלגינן דיבורא” נקבע בהלכה, ומכוחו בית המשפט רשאי לפצל גרסתו של עד, לאמץ חלקים מתוכה ולדחות חלקים אחרים. הפיצול יהא על פי הגיונם של דברים ועם זאת אסור שייעשה בשרירות, אלא צריך כי יתקיים יסוד סביר להבחנה בין חלקיה השונים של העדות– קרי, כל עוד העדות אינה “מיקשה אחת” וקיים הסבר סביר לסתירות בעדות, שאינו שולל את מהימנות העד מעיקרא (מבין רבים, ראו ע”פ 5633/12 און ניימן נ’ מדינת ישראל, מיום 10.7.13 והאסמכתאות שם).
- יישום הכלל נעשה על פי ניסיון החיים וההכרה בדרך התנהגותם של בני אנוש, המושפעת מלחצים, חששות ואינטרסים. משכך, הערכת עדות מבחינת אמינותה היא בהכרח תהליך של סינון זהיר, בו נבחנת זיקת העד למושא הדיון, השוואתו ליתר הדמויות המעורבות, אופיו של העד, חוזק רוחו ועוד כיוצ”ב נתונים [ע”פ 869/81 שניר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(4), 169, 230].
- על אף שהודעת רחל הוגשה בלא הסתייגות כראיה מטעמה לאמיתות תוכנה, טענה המאשימה כי על בית המשפט לקבל חלק מעדותה כאמין ומהימן (זה הנוגע בעצם קיומו של וויכוח) ולפסול את זה האחר (זה בו טענה כי לא הופגנה כלפיה כל אלימות). המאשימה אמנם נמנעה מלאזכר את הכלל בדבר “פלגינן דיבורא” בשמו, אך בפועל קראה באופן ברור ליישומו.
- בטיעונה זה של המאשימה טמון מניה וביה קושי ממשי. מצינו לעיל– ואף הגיונם של דברים גרידא מחייב זאת– כי פיצול עדות הוא תולדה של הערכת אמינות ומהימנות. מטבעם של דברים, הדבר נעשה בנסיבות בהן עד העיד בפני בית המשפט.
- אפשר ובנסיבות חריגות, כגון “עד שותק” לעניין סע’ 10א לפקודת הראיות, יידרש בית המשפט באין מנוס ל”פלגינן” הודעה של עד. עם זאת, כללם של דברים ופשוטם הוא, כי לשם הערכת מהימנות, לעולם עדיפה התרשמות ישירה של היושב בדין מן העד המופיע לפניו, על פני הגשת הודעתו, בבחינת “כל שהוא כביצה– ביצה טובה ממנו” (ברכות מד, ב).
משכך, מקום בו מבקש בעל דין לתקוף מהימנותו של עד, לעולם יעשה כן, ככל והדבר אפשרי, בדרך של מתן עדות– קרי, חקירתו בחקירה שכנגד.
- בנסיבות, ככל שביקשה המאשימה לשכנע כי יש לפצל את תוכן עדותה של רחל (אותה כינתה כאמור, בשגגה, כ”המתלוננת”), דרך המלך הייתה להימנע מלכתחילה מצירופה לכתב האישום כעדה מטעמה. בדרך זו הייתה יכולה היא לחקור את רחל בחקירה נגדית, ככל שהייתה מעידה מטעם ההגנה, ולחלופין, פתוחה הייתה הדרך בפניה לטעון כי להימנעות הנאשם מהעדתה כעדה מטעמו נודעת משמעות ראייתית לחובתו.
יתרה מכך, גם לאחר שוויתרה המאשימה על העדת רחל מטעמה וכל עוד לא הגישה את הודעתה בהסכמה ללא הסתייגות, עדיין יכולה הייתה לחוקרה בחקירה שכנגד (לו העידה, במתווה סע’ 178 לחוק, כמצוין מעלה).
המאשימה הפנתה לפסק דין בעניין לישה בו נקבע (שם, סע’ 23) כי עצם קיומו של ריב בין נאשם לזוגתו לשעבר, מלמד על העדר הסכמתה למגע שלו בה, במהלכו. דא עקא, שבאותן נסיבות, בניגוד לענייננו, הקרבן הייתה גם מתלוננת, שהפלילה את הנאשם בתקיפתה ובעוד יחסיהם “עכורים” כלשון פסק הדין. גם בשל כך, אין בהפניה האמורה כדי לגרוע מקביעותיי לעיל ולהלן.
- המאשימה היא שמנעה מבית המשפט את היכולת להתרשם מרחל, וזאת מבלי להסביר מדוע. בכך פעלה שלא לפי כלל הראיה הטובה ביותר. משכל המונח בפניי הוא הודעתה של רחל, אין בידי לקבוע האם דבריה, כולם או חלקם, בחזקת אמת. קריאת ההודעה אינה מלמדת על הצדקה לפצל כמבוקש. לא מצאתי לקבוע כי מדובר בתוכן לאקוני בכלל וכי הוא נועד ככזה לסייע לנאשם, בפרט. לא בכדי נמנעה המאשימה מלבאר מדוע יש להעדיף חלק מסוים בדבריה של רחל על פני חלק אחר – ומדוע לא היפוכו של דבר הוא הנכון, ככל שמוצדק כלל ועיקר לפצל את תוכן ההודעה.
- וזהו סיכומה של סוגיה עד כאן: בהגישה את הודעת רחל מטעמה בלא הסתייגות, “דיברה” המאשימה בשני קולות והחלישה את התזה המפלילה מעיקרא. הימנעותה מחקירתה של רחל הכשילה את בירור המחלוקת וממילא לא הפיגה עמימות. אין הצדקה לפצל את הודעתה של רחל מקום בו ניתן היה להעידה, ואין כל הצדקה לקבוע כי יש לפצל את ההודעה דווקא בדרך המבוקשת ע”י המאשימה.
4.6 קביעות ביחס לעדות הנאשם
- מצאתי כי עדות הנאשם הייתה ככלל עקבית ואחידה. אין בסתירות הלכאוריות אליהן הפנתה המאשימה כדי לגרוע ממסקנתי. הנאשם התמיד בהכחשתו לאורך כל הדרך כי תקף את המתלוננת. גרסתו מתיישבת עם הודעתה של רחל בכל הנוגע לכך כי הוא יצא מן הרכב כדי לפייסה. אמנם הנאשם הכחיש מגע ולאחר מכן אישר את קיומו, אך אותה אלסטיות נטענת אינה בעלת משקל מפליל. ככל שמדובר בשקר, הרי אין די בשקר מפי הנאשם כשלעצמו כדי לבסס הרשעה, בלא הוכחת קיומו של “יש” ראייתי מטעם התביעה. בד בבד ניתן להשקיף על שינוי הגרסה כבעל משקל נמוך, כחלק מניסיון אנושי להרחיק עצמו מדבר עבירה, באופן שבו הטענה בדבר שלילת אלימות לא השתנתה, כי אם ביטויה השתנה: “לא תקפתי ולא נגעתי”, למול “לא תקפתי, כי אם נגעתי נגיעה שאינה תקיפה”.
- הנאשם כינה במשטרה את עדי התביעה “שקרנים”, כאשר “הוצע” לו כי הוא מופלל על ידם. זהו ביטוי של שלילת אשמה מצידו. בעדותו גילה הבנה לאופן בו פעלו השניים, שכן ברור לו שהאירוע נראה לצופה כ”מכוער”. בניגוד לטיעון המאשימה, אין כל סתירה בין הדברים, שכן אמירתו המאוחרת אינה מלמדת על אשמה ואינה מהווה הודיה בה.
4.7 סיכום המסקנות העולות מממצאי העובדה והמהימנות
- התזה המפלילה נסמכה על עדויות לוי ובנימינוב, אלא שמבט מעמיק יותר מעלה כי היא נסמכת על עדות לוי, המוחלשת במידת מה על ידי עדות בנימינוב. בד בבד, צורפה לאלה הודעתה של רחל, שאינה אלא ראיה מזכה על פי תוכנה, כראיה מטעם המאשימה. צירוף גרסאות שלשה עדים אלה גורע משמעותית מן התזה המפלילה, עד כדי ספק סביר. למול האמור עומדת עדותו של הנאשם– כמו גם הודעת רחל– לפיה אין מדובר בתקיפה.
- רחל אמנם שללה מגע בה בעוד הנאשם אישר אותו, אך גם בכך אין כדי לסייע למאשימה. אפשר והמגע היה כה זניח עד כי לא הבחינה בו, או לא זכרה אותו; אפשר והבחינה בו אך לא פירשה אותו כתקיפה; ואפשר ומדובר בתקיפה גם לשיטת רחל, אשר ביקשה מטעמיה להגן על בן זוגה מפני הפללה. כל זאת לא הובהר, בשל עמימות שמקורה בהתנהלות המאשימה, כמבואר לעיל.
- בהינתן כל המקובץ, אין בידי לקבוע כי מהימנות עדי התביעה המפלילים עדיפה על פני מהימנות גרסת הנאשם עד כדי העדר ספק סביר. הראיות עשויות להתפרש באופן המתיישב עם חפות הנאשם ולמצער עם אי הוכחת אשמתו. ממילא אין בהן אותה וודאות נדרשת לשם הרשעה בפלילים.
- סיכום
סופם של דברים הוא, כי נותרה עמימות ראייתית באשר לאירוע מושא האישום ולטיבו. בהתאם, נותר בליבי ספק בדבר אשמת הנאשם – ספק ממנו הוא זכאי ליהנות.
אשר על כן מזוכה הנאשם, מחמת הספק.
המוצג ת/3 מושב לידיה הנאמנות של ב”כ המאשימה.
זכות ערעור כחוק, בתוך 45 יום.
ניתנה היום, ח’ סיוון תשפ”ב, 07 יוני 2022, במעמד ב”כ הצדדים (הנאשם הופטר מהתייצבות לבקשת בא כוחו ובהסכמה).
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ36253-05-20 מדינת ישראל נ’ טללה
בפני כבוד השופט אייל כהן
בעניין:
מדינת ישראל
המאשימה
נגד
הנאשם
הכרעת דין
