צור קשר
אודות
עורך דין מומלץ
- לפניי תובענה מיום 16.2.22 לביצוע פסק דין שהגישה התובעת כנגד הנתבע. הצדדים הינם בני זוג לשעבר אשר נישאו ביום —— ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים.
- ביום 9.5.13 ניתן על ידי כב’ בית המשפט המחוזי פסק דין בעמ”ש 32649-10-10 ולפיו נקבע כדלקמן:
“הצדדים הסמיכונו לפסוק על דרך הפשרה, לפי ס’ 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984, ללא נימוקים, כמפורט בפרוטוקול הדין מיום 31.12.12 ובהודעה מיום 19.01.13.
לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובטיעוני הצדדים, ולאחר ששמענו את הצדדים, ובהתחשב במכלול הנסיבות, הננו קובעים, כי בעת שהמשיב ימכור את הדירה ברחוב —– בתל אביב(להלן: “הדירה”), ואין עליו חובה לעשות כן, תהיה המערערת זכאית ל-7% (שבעה אחוזים) מהיתרה נטו, לאחר תשלום ההוצאות והמיסים הקשורים במכירת הדירה, אם וכאשר תימכר הדירה.
הננו מחייבים את המשיב להודיע למערערת עם חתימת הסכם למכרת הדירה.
אין צו להוצאות.
הפיקדון שהפקידה המערערת יוחזר לה, באמצעות ב”כ.
המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב”כ הצדדים“.
- לטענת התובעת בכתב התביעה, הצדדים חיו ביחד עם הוריו ואחיותיו של הנתבע בדירה בת”א שהייתה כביכול של הוריו, ובמקביל נרכשה ונרשמה על שם הבעל דירה נוספת, ברחוב ——- ת”א, וזאת באמצעות מימון בנקאי משותף, ובדירה זו התגוררו סבו וסבתו של הנתבע ובנם הנכה. דירה זו היא הדירה נשוא פסק דין זה.
- לטענת התובעת היא נהלה בשנת 2010 הליך רכושי בפני כבוד השופט פאול שטרק, בסיומו ניתן פסק דין הדוחה את תביעתה לגבי הדירות. בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי על פסק הדין, ניתן כאמור פסק הדין מיום 9.5.13, הוא פסק הדין נשוא תובענה זו.
- בסעיף 11 לכתב התביעה טענה התובעת: “מאז ועד כה ואולי גם עד בכלל, חלפו שנים רבות ביותר ולא ידוע לתובעת כי הנתבע מכר את הדירה, כאשר ע”פ פסק הדין האמור הוא לא חייב למכור“. עוד לטענתה במצב דברים זה פסק הדין נהיה כאבן שאין לה הופכין ולא ניתן להשלים עם מצב זה הגורם לה עוול משווע. בסעיף 13 לכתב התביעה הוסיפה וטענה: “מכיוון שהיה ידוע ערב מתן פסק הדין כי בדירה חיים עדיין סבא וסבתא של הנתבע עם בנם, ברי כי ביהמ”ש המחוזי לא רצוה לכוון למכירה בעל כורחו של הנתבע וזאת למרות שביהמ”ש המחוזי הכיר במצוקה הגדולה שבה הייתה שרויה התובעת“. משסביו של הנתבע נפטרו זה מכבר והדירה מושכרת על ידי התובע לצד שלישי ומכירתה לא נראית באופק ולנתבע מוטיבציה שלילית לעשות כן ומשלטענתה פסק הדין מקנה לה זכות קניינית נדחית – עתרה לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש בשיעור של 7% משכר הדירה ששולם בפועל לידיו, וזאת כל עוד הדירה לא תימכר. עוד עתרה כי תשלום זה יחול למפרע מיום 9.5.13 ואילך. לחילופין עתרה לחיוב הנתבע בדמי שימוש למשך שבע השנים לתקופה שקדמה להגשת התובענה ליישוב סכסוך או תביעה זו. עוד לטענתה בעתירה זו אין כדי לאיין את זכותה על פי פסק הדין באשר לחלקה בשיעור של 7% מתמורת המכר נטו, ככל שהדירה תימכר. כחלופה נוספת טענה כי ניתן יהיה לחייב את הנתבע למכור את הדירה ו/או לפדות את חובו גם בלי למכור אותה לאור הנסיבות החדשות וחלוף הזמן הרב והצורך בהתאמת פסק הדין למציאות החדשה.
- ביום 24.3.22 הגיש הנתבע כתב הגנה בו עתר לדחיית התביעה תוך חיובה של הנתבעת בהוצאות משפט ריאליות. ביום 14.3.22 התקיים דיון בתובענה. בתום הדיון נתנה על ידי החלטה כדלקמן וזאת לבקשת ב”כ התובעת, אשר ביקש להגיש סיכומים קצרים (עמ’ 4 שורות הסוף-28) וזאת חרף התנגדות ב”כ הנתבע לאפשר לו לעשות כן:
- כעולה מפרוטוקול הדיון, הצפתי בפני התובעת וב”כ את הקשיים העומדים בפניהם.
- לפנים משורת הדין והגם שהנני סבור כי היה ניתן לדחות את התביעה על הסף בהיעדר עילה ובפרט לאור התקנות החדשות, אאפשר לב”כ התובעת להגיש הודעה עד ליום 28.04.2022 באשר לעמדת מרשתו לגבי המשך ההליך.
- ת”פ ליום 29.04.2022″.
- לאחר עיון בטענות הצדדים ופסק דינו של כב’ בית המשפט המחוזי מיום 9.5.13, מצאתי כי דין התביעה להידחות ולהלן נימוקיי.
- פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו קצר, פשוט וברור ואינו מעורר כל מחלוקת פרשנית והוא קובע בצורה ברורה ומפורשת, אשר אינה משתמעת לשתי פניםכי אין על הנתבע כל חובה למכור את הדירה בתנאי או בזמן כלשהו, פרט לרצונו. וכך באו לידי ביטוי הדברים בפסק הדין: “הננו קובעים, כי בעת שהמשיב ימכור את הדירה ברחוב —– בתל אביב(להלן: “הדירה”), ואין עליו חובה לעשות כן, תהיה המערערת זכאית ל-7% (שבעה אחוזים) מהיתרה נטו, לאחר תשלום ההוצאות והמיסים הקשורים במכירת הדירה, אם וכאשר תימכר הדירה” (הדגשה אינה במקור י.א).
בית המשפט המחוזי הבהיר היטב בפסק דינו הקצר כי אין חובה על המשיב למכור את הדירה, ובאם נותר ספק לגבי כך, הרי שבסיפא לקביעה האופרטיבית בפסק הדין שב והבהיר “אם וכאשר תמכר הדירה”. הבחירה והשימוש במילים “אם וכאשר תמכר הדירה” מגלם ומקפל בתוכה את האפשרות הברורה שהדירה לא תימכר כלל ומחזקת את הקביעה והפסיקה במסגרת הרישא לפסק הדין, כי אין על הנתבע כל חובה למכור את הדירה.
קביעה זו מקבלת חיזוק ומשנה תוקף מההחלטה שנתנה בתום הדיון בערעור שהגישה התובעת ואשר התקיים בפני בית המשפט המחוזי ביום 31.12.12, עמ’ 8 סעיף 3 להחלטה ולפיו:
“לאור האמור, הציע בית המשפט, לפנים משורת הדין, כי באותו מועד בו ימכור המשיב את הדירה מושא המחלוקת, ומבלי שתהא עליו חובה כלשהי למוכרה במועד זה או אחר, אז תקבל המערערת כ-10% מהיתרה שתיוותר לאחר מכירת הדירה(את האחוז המדויק יקבע בית המשפט ללא הנמקה)“.
הנתבע הסכים להצעה והתובעת התבקשה להודיע עמדתה לחיוב או לשלילה עד ליום 15.1.13 (ראו סעיפים 5 ו-5 להחלטה), ופסק הדין ניתן לאחר שהתובעת שהייתה מיוצגת והודיעה על הסכמתה למתווה שהוצע על ידי כב’ בית המשפט המחוזי.
- בע”א 7139/11ליובין נ’ סגיב (חקלאות ומיכון) בע”מ [פורסם בנבו] (8.12.2015) (להלן: “עניין ליובין“) מדריך בית המשפט העליון את הדרך הנכונה לפרש פסק דין –
“את הפרשנות יש לערוך בהתחשב בלשונו ובתכליתו של פסק הדין. על תכלית פסק הדין יש ללמוד, בראש ובראשונה, מלשונו וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה המשפטית, המבנה הנורמטיבי הכללי ועקרונות היסוד של השיטה…”
ברע”א 8567/12פגירסקי נ’ שפירא, [פורסם בנבו] פסקה 4 (5.8.2013) מתאר בית המשפט את הנסיבות המקימות צורך לפרש פסק דין –
“… ככלל, החלטות שיפוטיות נושאות משמעות אופרטיבית וככאלה הן חייבות להיות ברורות. השורה התחתונה בהכרעה שיפוטית הופכת מניה וביה להכרעה ראשונה במעלתה… המשותף לכל אלה, אם כתוצאה סופית ואם כתוצאת ביניים, שהצדדים יודעים את אשר מוטל עליהם ואת אשר עתיד להתרחש בגדר ההליך או בסיומו נוכח ההחלטה. במילים אחרות, התשובה לשאלה “ומה המצב המשפטי?” צריכה להיות ברורה לבעלי הדין נוכח ההחלטה.
אף כאן, כגון במקרים רבים, המציאות המשפטית בשלה. הכרעות שיפוטיות ניתנו על ידי בשר ודם ויכולות להיות מוטעות. לעיתים, הטעות חיצונית, לאמור הטקסט המשפטי עצמו קוהרנטי אך נפלה בו שגגה – ולעיתים הטעות פנימית, כך שקיימת סתירה בתוך הטקסט. למשל, פסיקה לחייב צד א’ לשלם לצד ב’ שיעור כסף מסוים על סמך חיבור בין ראשי נזק שונים כאשר ברור שנפלה טעות בתחשיב שבתוצאה הסופית. יתכנו גם מקרים, בהם ניתנה החלטה שיפוטית שאינה ברורה דיו, והצדדים או מי מהם עשוי להיוותר בערפל מסוים באשר למשמעותה המעשית של ההחלטה לגביו”.
במקרה דנן כאמור לשונו של פסק הדין הינה פשוטה, ברורה ובהירה ואינה מעוררת כל שאלה פרשנית.
- דומה כי אף התובעת מבינה היטב את משמעותו ופרשנותו של פסק הדין. על אומד דעתה והבנתה של התובעת את פסק הדין כפי האמור בו ניתן ללמוד מהעובדה כי הייתה זו התובעת אשר הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לחתימה על פסיקתא, אשר נחתמה על ידי כב’ השופט ישעיהו שנלר ביום 7.10.14 ולפיה: “ניתן בזאת צו לרישום הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין בתל אביב יפו לפיו בעת שהמשיב ימכור את הדירה —— בתל אביב הידועה כגוש —- חלקה – (להלן: “הדירה”), ואין עליו חובה לעשות כן, תהיה המבקשת זכאית ל-7% (שבעה אחוזים) מהיתרה נטו, לאחר תשלום ההוצאות והמיסים הקשורים במכירת הדירה, אם וכאשר תימכר הדירה“.
אין צורך לומר כי הפסיקתא שהוגשה על ידי התובעת עצמה מלמדת היטב כי זו הבינה את משמעותו ומהותו של פסק הדין, ביקשה לפעול על פיו ולרשום הערת אזהרה מכוחו ולשם הבטחת ביצועו.
יתר על כן הייתה זו התובעת עצמה אשר בסעיף 11 לכתב התביעה טענה כהאי לישנא : “מאז ועד כה ואולי גם עד בכלל, חלפו שנים רבות ביותר ולא ידוע לתובעת כי הנתבע מכר את הדירה, כאשר ע”פ פסק הדין האמור הוא לא חייב למכור“. היינו התובעת עצמה מודה באופן ברור ומפורש בכתב תביעתה כי אין על פי פסק הדין כל חובה על הנתבע למכור את הדירה.
- לעניין זה יש להוסיף ולהדגיש כי תביעת התובעת לזכויות בדירה נשוא פסק הדין נדחתה ע”י בית המשפט לענייני משפחה, על ידי כב’ השופט פאול שטרק בפסק דינו 18.10.10.
בסעיפים 9 ו-10 לכתב תביעתה טענה התובעת כדלקמן:
“9. במסגרת ההליכים בתחילת העשור השני, האישה פונתה בבושת פנים מדירת המגורים המשפחתית הנ”ל עקב תביעת הורי הנתבע לסילוק ידה, והיא הגישה תביעה רכושית בבימ”ש נכבד זה לקבלת זכויות בדירת המגורים ובדירה הנוספת נשואת התביעה דנן, אך למעט רכיבי רכוש זניחים, התביעה נדחתה ע”י כבוד השופט שטרק בשנת 2010.
- התובעת הגישה ערעור בעמ”ש 32649-10-10 ובסופו קבע בית המשפט המחוזי על דרך הפשרה, כי התובעת תקבל שבעה אחוזים מתמורת הדירה לכשתימכר“.
לפיכך עתירתה בכתב התביעה לקביעת דמי שימוש אינה מתיישבת כלל עם פסק הדין שניתן על ידי כב’ השופט פאול שטרק שדחה את תביעתה לזכויות בדירה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי.
התובעת במסווה של תביעה לפי סעיף 7 לחוק בית לענייני משפחה, התשנ”ה – 1995 מבקשת מבית משפט זה להוציא תחת ידו פסק דין חדש, השונה בתכלית מפסקי דין שניתנו. למותר לציין כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין שלו ובוודאי שאינו יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד יודגש כי המדובר בפסק דין אשר ניתן לפי ס’ 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984, תוך שהצדדים אשר היו שניהם מיוצגים הסכימו כי יינתן ללא נימוקים וכאשר פסיקה עקבית של בית המשפט העליון קובעת כי התערבות ערעורית בו מצומצמת עד מאוד ושמורה למקרים קיצוניים. לבית משפט זה אין כל סמכות לכתוב עבור הצדדים פסק דין חדש בחלוף עשור כמעט מאז ניתן.
- סעיף 7 לחוק בית לענייני משפחה, התשנ”ה – 1995 קובע כדלקמן:
“הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בעניינו של קטין, למעט בענייני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית המשפט להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין”.
בתמ”ש (תל אביב-יפו) 9926-04-10 ע.ב נ’ א.ב [פורסם בנבו, ניתן ביום 22.11.12] נקבע על ידי כב’ השופט יהורם שקד בסעיפים 93-96 לפסק הדין:
“93. תובענה בהתאם לסעיף 7 לחוק איננה ככל תובענה רכושית רגילה. בעוד שתובענה רכושית מגדירה וקובעת מערכת של זכויות וחובות הצדדים האחד כלפי משנהו, תובענה בהתאם לסעיף 7 לחוק, עניינה הסדרת אותו מארג של זכויות וחובות שנקבע זה מכבר בפסק הדין.
- בעוד שבתביעה רכושית מביאים הצדדים את ראיותיהם להוכחת הסעדים המבוקשים על ידם, סעדים שעניינם קביעת זכויות מהותיות בנכסים, בתובענה בהתאם לסעיף 7 לחוק, לא ניתן להביא ראיות לזכויות מהותיות ולא ניתן לשמוע ראיות מסוג זה (השווה: ש. שוחט ו-ד. שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (הוצאת מחשבות), עמ’ 332).
- בתובענה הנסמכת על סעיף 7 לחוק, רשאי התובע לעתור אך ורק לקביעת הליכי ביצוע של פסק דין שניתן זה מכבר. כשם שהתובע איננו רשאי לעתור לקבלת נכסים נוספים, שלא בא זכרם בפסק הדין, כך אין הנתבע רשאי להעלות טענות הגנה העומדות בניגוד לקביעות אופרטיביות שמצאו מקומן בפסק הדין.
- הליכי ביצוע כשמם כן הם. הם נועדו לבצע פסק דין, ולא לשנות הימנו דבר. נקודת המוצא הינה כי פסק הדין שריר, קיים ונכון וכל אשר מוטל על בית המשפט הינו לברור את דרכי הביצוע הנכונות והמתאימות למקרה הספציפי“.
בתמ”ש (תל אביב-יפו) 17161-04 א.צ נ’ א.י [פורסם בנבו, ניתן ביום 27.12.04] נקבע על ידי כב’ השופטת ורדה פלאוט בסעיף 19 לפסק הדין:
“ואכן, סע’ 7 הנ”ל, אשר כותרתו הינה “הליכי ביצוע”, כמוהו כהליכי הוצאה לפועל, המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, במקום בלשכת ההוצאה לפועל, לנוכח הרגישות המיוחדת הנדרשת ביחסים שבין בני משפחה, וכאשר יש לביהמ”ש סמכות להעבירם, בכל זאת, ללשכת ההוצאה לפועל, על פי שיקול דעתו“.נ
- תביעת התובעת כאמור לעיל אינה יכולה לחסות כלל תחת סעיף 7 הנ”ל. תביעה כאמור מכוח סעיף 7 הנ”ל יכולה הייתה להיות מוגשת אך ורק במקרה שבו ביקש הנתבע למכור את הדירה ו/או מכר אותה והייתה מתעוררת מחלוקת באשר לסכום אותו אמורה לקבל התובעת מהתמורה ואשר מהווה כימות כספי של הקביעה בפסק הדין מיום 5.9.13 ולפיו היא: “זכאית ל-7% (שבעה אחוזים) מהיתרה נטו, לאחר תשלום ההוצאות והמיסים הקשורים במכירת הדירה, אם וכאשר תימכר הדירה.
- כך גם אין בידי לקבל את טענת התובעת ולפיה “מכיוון שהיה ידוע ערב מתן פסק הדין כי בדירה חיים עדיין סבא וסבתא של הנתבע עם בנם, ברי כי ביהמ”ש המחוזי לא רצוה לכוון למכירה בעל כורחו של הנתבע וזאת למרות שביהמ”ש המחוזי הכיר במצוקה הגדולה שבה הייתה שרויה התובעת” (ס’ 13 לכתב התביעה) – הרי שפטירת סבו וסבתו של הנתבע והעובדה כי הדירה מושכרת על ידי הנתבע לצד שלישי ומכירתה לא נראית באופק – מהווים שינוי נסיבות באופן שבו יש לבצע את פסק הדין על דרך של פסיקת דמי שימוש (סעיפים 13- 21 לכתב התביעה).
- כאמור לעיל הליכי ביצוע לפי סעיף 7 אין משמעם מתן פסק דין חדש אלא ביצועו ומימושו של פסק הדין שכבר ניתן. לא זו אף זו אלא שהעיקר הוא שאין חולק כי במועד מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי התגוררו בדירה סבו וסבתו של הנתבע ביחד עם בנם הנכה בו טיפלו. לפיכך אך ברור כי באם כב’ בית המשפט המחוזי היה רוצה או סבור כי פינוי הדירה על ידי אלה, בשל פטירה או נסיבה אחרת יקנה לתובעת את הזכות לקבלת את אותם 7% מיתרת התמורה של הדירה היה קובע זאת במפורש. לא זו בלבד שאין זכר או רמז לכך בפסק הדין אלא שכב’ בית המשפט המחוזי שב הבהיר במסגרת פסק דינו הקצר כי אין על הנתבע כל חובה למכור את הדירה וכי המכירה תלויה ברצונו של הנתבע בלבד ואינה תלויה בכל תנאי אחר מלבד רצון הנתבע. לפיכך פטירת סבו וסבתו של הנתבע ובנם, אינה יכולה לשמש שינוי נסיבות שמכוחו כאמור יוציא בית משפט זה פסק דין שונה בתכלית מפסק הדין שניתן על ידי כב’ בית המשפט המחוזי ועל פי הסכמת הצדדים.
עוד ראה לעניין זה הערת בית המשפט בדיון מיום 14.4.22 עמ’ 2 ש’ 25 -30:
“בימ”ש: בפני ביהמ”ש המחוזי עמדה התמונה המלאה בעת מתן פסה”ד, העובדה כי מדובר באנשים מבוגרים בוודאי נלקחה בחשבון וככל שביהמ”ש המחוזי היה סבור כי פטירתם תהווה עילה לביצוע פירוק השיתוף, היה מציין זאת במפורש בפסה”ד. למותר לציין כי בעניין שבשגרה נקבעים בפסקי דין מסוג זה תניות ותנאי מתלה שבהתקיימם תקום הזכות לדרוש פירוק שיתוף. במקרה דנן וכאמור לעיל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פשוט וברור והתנאי היחיד למכירה הינו ככל שהנתבע ירצה למכור את הדירה“.
עוד אוסיף ואדגיש לעניין זה כי כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 14.4.22 עמ’ 4 שורות 1-4, סבו וסבתו של הנתבע נפטרו לפני 7 שנים ובנם הנכה נפטר לפני 3 שנים. העובדה כי התובעת לא הגישה תביעתה בסמוך לפטירה מלמדת אף היא על אומד דעתה והבנתה את מהות פסק הדין ומשמעותו וזאת חרף טענותיה, שכן לו סברה כן הייתה מגישה תביעתה בסמוך לפטירה. ראו לעניין זה הערת בית המשפט בדיון מיום 14.4.22 עמ’ 4 ש’ 8-9:
“בימ”ש: הטיעון הוא שעצם אי הנחת התביעות לפתחו של ביהמ”ש מלמדת גם על אומד דעתה של הגברת“.
- לאור כל האמור לעיל מצאתי כי יש לדחות את התביעה. משנדחתה התביעה יש להידרש לשאלת הוצאות המשפט. בכתב הגנתו עתר הנתבע לחיוב התובעת בהוצאות משפט ריאליות. לעניין זה הפנה הנתבע לפסק דיני שניתן ביום 1.10.14 בו קבעתי בתמ”ש 1511-09-13 ותמ”ש 1588-09-13 בו קבעתי:
“1. על יסוד הסכמת הצדדים, הנני מורה על מחיקת התביעה.
- באשר לשאלת ההוצאות – הצדדים חלוקים ביניהם והנתבע עומד על פסיקת הוצאות.
- יצוין, כי על פי הדין והפסיקה, זכאי בעל דין הזוכה בתביעתו או נתבע שתביעה כנגדו נדחתה להוצאות משפט. בנסיבות דנן, המדובר בשתי תובענות שהוגשו כנגד הנתבע: האחת, משמורת, אשר נדחתה לאור התסקירים שהוגשו, והשניה לדמי אירוח, אשר נמחקה בהסכמה.
- יצוין, כי על פי התסקיר “ר’ פועלת גם מתוך תחושתה האישית של עלבון וחוסר צדק ומתוך הצורך שלה שמערכת המשפט תעשה צדק ותפצה אותה“.
- בנסיבות אלה, נראה כי התובעת לא תמיד מונעת מהמניעים המצופים לשם הגשת התביעות.
- עם זאת ובנסיבות החריגות של תיק זה, מצאתי שלא להשית על התובעת הוצאות משפט וזאת לפנים משורת הדין. למותר לציין, כי העובדה שהתובעת מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי אינה עילה לפטור אותה מחיוב בהוצאות. עם זאת, משעה שמדובר בתביעות שעניינן קטינים, לאור החגים, מצאתי לפנים משורת הדין שלא לעשות צו להוצאות.
- עם זאת, מובהר, למען הסר כל ספק, כי ההוצאות בגין ההליכים הנוכחיים יילקחו בחשבון בכל תביעה עתידית שתוגש על ידי התובעת, ככל שתוגש“.
- בהודעתה מיום 29.4.22 לבית המשפט כי היא עומדת על תביעתה והשלימה טיעוניה בכתב, טענה התובעת:
אין בידי לקבלת טענת התובעת כי אין לפסוק לטובת הנתבע הוצאות משפט וזאת בפרט נוכח פסק הדין שניתן על ידי ביום 1.10.14 כאמור לעיל. הנתבע נדרש לשכור את שירותי באת כוחו, נדרש להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון. העובדה כי המדובר בהליך שהתנהל באופן קצר הינה שיקול הרלוונטי לגובה ההוצאות ולא לשאלת פסיקתם וזאת בוודאי לאור התקנות החדשות.
משכך הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לב”כ התובעת, וככל שלא ישולמו במועד שנקבע, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום בפועל.
- המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
- פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה אודות הצדדים והדירה נשוא התובענה.
ניתן היום, ז’ אייר תשפ”ב, 08 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
בפני כב’ השופטיחזקאל אליהו
תובעת: ר.ב
נגד
נתבע: פ.פ
פסק דין
