דיני משפחה

עורך דין מומלץ

פסק דין

ענינו של פסק דין זה -הכרעה בתביעתם ההדדית של הצדדים האם האשה זכאית לכתובתה ותוספת כתובתה, וכן בתביעת האיש לחלוקת הרכוש ביניהם.

רקע כללי ותמצית ההליכים המשפטיים

הצדדים נישאו כדמו”י. עבור שניהם אלו נישואין ראשונים. מנישואיהם נולדו להם חמשה ילדים. כיום אחד קטין.

ההליכים בין הצדדים החלו ב-2019, עת הגישה האשה לביה”ד בקשה לישוב סכסוך ובקשה לסעד זמני דחוף. האיש הגיש ביום 05/03/2020 את תביעת הגירושין ובכרוך לה תביעות בענייני הרכוש, הילדים, כתובה ומזונות אשה. האשה הגישה את תביעת הכתובה ביום 21/05/2020, ואת תביעת הגירושין זמן קצר לאחר מכן, ביום 27/07/2020. הצדדים התגרשו ביום 25/04/2021. וההליכים נמשכו לאחר הגירושין.

בדיונים שהתקיימו לאורך השנים התברר שהצדדים התמודדו עם קשיים רבים וסיפור משפחתי מורכב. האיש סבל משורה ארוכה של מחלות שהתפרצו עשר שנים לפני הגשת התביעות, והוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי. משפחת המוצא של האיש הייתה מעורבת כלכלית בחייהם של הצדדים.

ביה”ד קיים 9 דיונים במכלול התביעות והבקשות. במקביל להליכים בבית הדין, התקיימו שני הליכים בערכאות האזרחיות. הליך פלילי כנגד האיש, שהתקיים בבית משפט השלום באשדוד במסגרתו הורשע האיש בעבירות של: היזק לרכוש במזיד, איומים, תקיפה סתם בני זוג, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ותקיפה סתם – קטין על ידי אחראי, ונגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וקנס כספי בסך של 5,000 ש”ח. תביעה אזרחית שהגישה האשה כנגד האיש לביהמ”ש לענייני משפחה על פי פקודת הנזיקין (סעי’ 63 הפרה של חובה חקוקה), עקב ביצוע עוולת תקיפה ועוולת רשלנות. במסגרתה תבעה לחייבו לפצותה בגין שורה ארוכה של מעשי האלימות שעשה, לרבות כפיית יחסי אישות, ובגין מניעת התקדמות אישית ומקצועית לאורך חיי הנישואין. ביהמ”ש קיבל את התביעה בחלקה וחייב את האיש לשלם לאשה בגין מעלליו סכום של 120,000 ש”ח. בנוסף חויב האיש להשיב לאשה את הוצאות הטיפול הרפואי בסך של 7,200 ש”ח, והוצאות משפט בסך של 30,000 ש”ח.

ההליכים שהתקיימו במקביל בביהמ”ש הכבידו מאד על ההליכים בביה”ד, וזאת לנוכח דרישתה הנחרצת של האשה לעכב את פירוק השיתוף בדירה עד שתתברר תביעת הנזיקין שהגישה כנגד האיש, שבמידה והיא תזכה בה, יתאפשר לה לרכוש את חלקו בדירת הצדדים.

לאחר עיכובים רבים, ביה”ד החליט ביום 27/07/2022 למנות את באי כוח הצדדים לכונסי נכסים על דירת הצדדים. פירוק השיתוף יצא אל הפועל בחלוף זמן. הדירה נמכרה, תמורתה חולקה, וביה”ד התפנה לעסוק בתביעת הכתובה ובחלוקת יתרת הרכוש. הדיונים בתביעות הללו התנהלו בכבדות. הצדדים היו טעונים מאד. וביה”ד התקשה להביא את הצדדים להסכמות שיסיימו את ההליכים. על אף שסך התביעות לא עלה על כמה עשרות אלפי ש”ח, סכום נמוך באופן יחסי, שבדרך כלל בעלי דין אינם מקיימים עליו מאבק משפטי ממושך ויקר.

להלן נסקור את אבני הדרך העיקריות בתיק זה. נלקט מתוך הפרוטוקולים וההחלטות כל פרט בעל חשיבות לבירור התביעות שלפנינו. ואחר כך נתפנה לעסוק בטענות הצדדים ובהכרעת הדין.

• הבקשה לישוב סכסוך הוגשה בשלהי שנת 2019. מרבית התביעות הוגשו במהלך שנת 2020. בתקופה בה הוגשו הבקשות והתביעות, הצדדים היו בעיצומו של הליך משפטי פלילי ואזרחי שהתנהל כנגד האיש. לכתב התביעה לגירושין שהגישה האשה, צורף כתב אישום שהוגש כנגד האיש בחודש אוקטובר 2019 לבית משפט השלום באשדוד, בעקבות תלונה שהגישה האשה על שורה ארוכה של מעשים של השחתת רכוש ומעשי אלימות שעשה האיש בשלש השנים שקדמו להגשת התלונה כנגדה וכנגד הילדים. מה ששבר את ‘גב הגמל’ מבחינת האשה, היה אירוע חמור שהתרחש ביום 25/09/2019, שעוד ידובר בו רבות, ושבגינו האיש הורחק מדירת הצדדים על ידי המשטרה. אחר כך ניתן צו הגנה שהוארך כמה פעמים. בחודש אוקטובר 2020 האיש הורשע בעבירה של איומים, תקיפת בן זוג ותקיפת קטין, ונשלח לתקופת מאסר של 7 חודשים.
• מאז ההרחקה, הצדדים חיים בנפרד. ועד לאחרונה, צו הרחקה שהוצא כנגד האיש לאחר השחרור מן המאסר, עמד בתוקפו. האשה התגוררה בדירת הצדדים עד מכירתה בהליך כינוס. האיש התגורר חליפות בבית אימו, בתחנת המעצר ובבית המאסר.
• בדיון שהתקיים ביום 22/06/2020 הצדדים הודיעו שהם מסכימים להתגרש, אך שניהם סירבו להצעת ביה”ד להתגרש לאלתר. האיש ביקש לדחות את הגירושין עד לאחר סיום ההליכים ביניהם. האשה התנתה את הגירושין בתשלום הכתובה.
• בדיון נוסף שהתקיים ביום 04/03/2021, שבו הצדדים והביעו את הסכמתם להתגרש, ולאחר דין ודברים ניתן פסק דין לגירושין ונקבע מועד לסידור גט. באותה עת, הנושא העיקרי שהעסיק את האיש היה חידוש הקשר בינו לבין ילדיו.
• לאחר סידור הגט, ביה”ד קיים ביום 23/06/2021 דיון שעסק גם בענייני הרכוש. האיש תבע פירוק שיתוף לאלתר וגילוי מידע נחוץ לצורך איזון זכויות הצדדים. האשה התנגדה בטענה שקבוע מועד לדיון בתביעה האזרחית שהגישה כנגד האיש, שאם תתקבל ייתכן שיהיה בידה סכום מספיק לרכישת חלקו של האיש בדירה. באותו דיון ביה”ד הביע את דעתו, שכל סכום שייפסק לאיש לפי פקודת הנזיקין ייגרע מהכתובה.
• דיון נוסף התקיים ביום 14/07/2021. הדיון עסק בעיקר בענייני הרכוש. הצדדים שבו וטענו בעניין פירוק השיתוף, ובהרחבה בעניין הסכם המתנה שנערך בין אם האיש לצדדים שצורף לכתב התביעה הרכושית של האיש, לפיו הצדדים קיבלו סכום כסף כסיוע לרכישת דירה, והתחייבו להשיב לה את הסכום בהתקיים אחד מן התנאים המפורטים בהסכם. ב”כ האיש ביקש שביה”ד יורה על פירוק שיתוף וחלוקת תמורת הדירה לאחר השבת המתנה לאם האיש. ב”כ האשה טען שמדובר בתביעה של צד ג’ שאינה נמצאת בגדרי סמכותו של ביה”ד הרבני.
• ביום 25/07/2021 החליט ביה”ד לקבל את עמדת האיש ולהורות על פירוק שיתוף בדירה. נקבע שהצדדים יציעו את הדירה למכירה בתוך 120 יום, ולאחר מכן באי כוחם ימונו לכונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. עוד נקבע, שטענת האיש באשר למקורות ששימשו למימון הדירה, תשמע בערכאה מתאימה.
• בהחלטה מיום 28/11/2021 הורה ביה”ד על מינוי שמאי שיעריך את שוויה של דירת הצדדים. לנוכח עיכובים חוזרים ונשנים במכירת הדירה, ביה”ד החליט ביום 31/01/2022 למנות את ב”כ הצדדים לכונסי נכסים על הדירה. נקבע בהחלטה שהם יכנסו לתפקידם במידה והדירה לא תימכר בחלוף 60 יום. המינוי בפועל התעכב עד קבלת החלטת ביה”ד הגדול בבקשה לרשות ערעור שהגישה האשה. המהלך החל לאחר דיון נוסף שהתקיים ביום 23/02/2023. ערב הדיון התקבל בביה”ד פסק הדין שניתן בתביעת הנזיקין שהגישה האשה, שמסקנתו המעשית הובאה בתמצית לעיל.
• בפתח הדיון נשמעה טענת ב”כ האיש שלנוכח גובה החיוב שנפסק על ידי ביהמ”ש, יש לדחות על הסף את תביעת הכתובה. ב”כ האיש ציין לדברי אב ביה”ד הגר”מ צדוק שליט”א בדיון קודם, שסכום שיפסק במסגרת תביעת הנזיקין יגרע מחיוב הכתובה, ככל שהאשה זכאית לו. ביה”ד הבהיר שמה שמחייב אלו דברים שנכתבו בהחלטה מיום 26/02/2023, שנתנה לאחר הדיון על ידי הרכב קודם של ביה”ד:

הדיון עסק בעיקר בתביעת הכתובה העומדת ע”ס של 52,000 ש”ח. האיש טען שלנוכח פסק הדין של ביהמ”ש שחייבו בסכום גבוה יותר בתביעת הנזיקין, הדיון בכתובה מתייתר. וטען שזו היתה דעת ביה”ד בעבר.

טענה זו נסתרת מהחלטה ברורה של ביה”ד מיום 12/06/2022 שבה הבהיר ביה”ד כי:

תביעת כתובה על פי דין ותביעת פיצויי גירושין על פי מסורת הפסיקה של בתי הדין בימים שטרם חקיקת חוק יחסי ממון, אינן קשורות בהכרח לתביעת הנזיקין שהגישה האשה לביהמ”ש לע”מ. אף אם אכן מדובר בשתי תביעות שהן תוצאה של אותם מעשים שהאשה מייחסת לאיש. ייתכן מצב שבו אשה סובלת במשך עשרות שנים מפגיעה והתעללות שבגינן קיימת לה עילה לתביעה אזרחית לפי פקודת הנזיקין, ובנוסף היא זכאית לכתובה לאחר גירושיה, ופיצויים על הנזק הנגרם לה עקב הגירושין.

אמנם נכון, שכאשר אשה תובעת מהאיש כספים שאינם מגיעים לה לפי דין תורה, ביה”ד לא מאפשר גבייה כפולה, לפי דין תורה ולפי החוק האזרחי. עניין זה יתברר במהלך הדיונים, ובהתאם לתוצאות ההליכים בביהמ”ש.

ולאור פסק דינו של ביהמ”ש שמבוסס על הודאת האיש במסגרת ההליך הפלילי, נטל הראיה המוטל על האיש שטוען שביהמ”ש חייבו בניגוד לדין תורה גבוה מאד, בפרט כאשר האשה אוחזת בשטר כתובה.

החלטה זו של ביה”ד מגבירה את נטל ההוכחה על האיש, אך מותירה פתח לדיון בטענתו שיש לקזז מהכתובה את הסכום שנפסק לחובתו או את חלקו, אם תשמע טענה ברורה שמספיקה לפטור את האיש משטר הכתובה.

• במהלך הדיון, נשמעו טענות הצדדים בעניין הרכוש (דמי שימוש, רכב, חלוקת זכויות, וקידום פירוק השיתוף בדירה). אחר כך התקיימה חקירה ממושכת בעניין הכתובה. סוגיית הרכוש הוכרעה הלכה למעשה בהחלטה שקדמה להגשת הסיכומים, שעיקריה יובאו להלן. על כן לא נדרש לטענות שנשמעו בעניין זה, אלא בעיקר לסוגיית הכתובה.
• ובעניין זה האשה נחקרה ממושכות על טענת האיש שהיא לא היתה בתולה כשנשאה לו (פתח פתוח). האשה הכחישה את הטענה מכל וכל. אגב כך ביה”ד התוודע לסכסוך משפחתי חריף בין בני משפחת האשה סביב הקשר שהיה או לא היה בין האשה לבין בעלה לשעבר של אחותה ס’. גם טענה זו הוכחשה על ידי האשה, ולא הובאה לה אף ראשית ראיה, כפי שהוטעם בהחלטה דלהלן שבה הורה ביה”ד על הגשת הסיכומים, על כן לא נדרש לטענות ולעדויות שנשמעו מפיהם של הצדדים בעניין זה.
• האשה נחקרה על טענה נוספת של האיש, שבמשך שנות הנישואין היא לא טבלה לטהרתה, ובכך מנעה מהאיש שבינתיים חזר בתשובה לקיים עימה יחסי אישות. האשה הכחישה את הטענה מכל וכל, והסכימה לאשר רק שבחודש ינואר 2019 עברה ניתוח גניקולוגי וסבלה מדימומים שמנעו ממנה לקיים יחסים עם האיש.
• בשלב זה של הדיון החל ב”כ האיש לחקור את האשה על שורה ארוכה של טענות שאין להם נפקות לעניין חיוב הכתובה. ביה”ד הבהיר על אתר שגם אם יוכח שהאשה לא שמרה שבת, ולא עשתה את מלאכות הבית, היא לא תפסיד את כתובתה. גם בהמשך הדיון ב”כ האיש חקר את האשה על דברים שאין להם נגיעה לסוגיית הכתובה. כך שאל את האשה על מערכת היחסים הקשה בין האיש לילדיו לאחר הרחקתו, ועל טענתה שהאיש עובד בשחור ומסתיר כספים אצל אימו, ועל כינויי גנאי שהיתה משתמשת בהם כנגדו. האשה הכחישה חלק מן הטענות, ואישרה את חלקן. מכל מקום, אין בכל הטענות הללו נפקות לעניין הכתובה, כי גם אם הן היו מוכחות, האשה לא היתה מפסידה את כתובתה. הדבר נכון עוד יותר ביחס להתערערות הקשר בין האיש לילדיו, שהתרחש לאחר העימות בין האיש לכמה מילדיו בחודש ספטמבר 2019 שהוביל להרחקתו מן הבית.
• החלק העיקרי בחקירת האשה נסוב סביב טענתה שהאיש נהג כלפיה באלימות. במענה לשאלת ב”כ האיש: מתי החלטת שאת לא רוצה לחיות עם בעלך, השיבה האשה שלאחר ניתוח הנ”ל שעברה בחודש ינואר 2019, האיש הותיר אותה לבדה והלך לבית מלון, וכשחזר היא היתה ‘קרה אליו’ כלשונה, ומחתה בפניו על מעשיו, ובתגובה הוא ‘הרים עלי דלת’ כלשונה. בעקבות המקרה היא פנתה לעו”ס (כנראה משפחה) שהפנתה אותה למרכז למניעת אלימות במשפחה, שם היא הודרכה כיצד עליה להתנהג במצב כזה. נאמר לה ‘שאם יש אלימות את מזמינה למשטרה’. במענה לשאלת ב”כ האיש האם לפני הניתוח היא פנתה ליעוץ, השיבה האשה שרק בשנת 2019 לאחר מקרה האלימות, הפנו אותה לגורמי הרווחה.
• חקירת האיש על ידי ב”כ האשה עסקה בעיקר בנסיבות הפירוד בין הצדדים. האיש מסר את גרסתו לאירוע שאירע בסוף חודש ספטמבר 2019. לדבריו, הוא לא הרים יד על האשה אלא חבט בטלוויזיה ויצא מהחדר, וכששמע מהאשה שהיא מתקשרת למשטרה, איים שישחט את עצמו בסכין. האיש נשאל על הודאתו במעשים בפני ביהמ”ש, והשיב שהדיון התקיים בזום, בזמן שהיה במעצר, ולא קיבל את התרופות המתאימות, והיה תחת השפעה של עורך הדין שלו ש’עשה מה שרצה’ כלשונו. כלומר, גרם לו להודות בכתב האישום כדי לסיים את התיק.
• האיש נחקר גם על אירוע אלימות משנת 1995, שגם בגינו ביהמ”ש חייבו בתשלומי נזיקין. האיש הכחיש את הטענה שהפעיל אלימות כנגד האשה בזמן שהיא היתה מאושפזת אחרי לידת בנם. את הסכסוך שהיה ביניהם, שבגינו האשה עברה להתגורר בבית הוריה במשך חצי שנה ורק אחר כך חזרה הביתה, תלה האיש ב’ויכוח קטן’ כלשונו, שבגללו הוא כתב לאשה שהוא רוצה להתגרש ממנה, והיא בזעמה קרעה תמונות מעל המיטה. לדבריו, ביקש ממנה שתחזור הביתה, אך היא סירבה.
• האיש אישר בחקירתו, שאין אסמכתא לטענתו שבמשך עשר השנים האחרונות לחייהם המשותפים האשה לא הלכה בקביעות למקוה ומנעה ממנו יחסי אישות. האיש אישר גם שאין אסמכתא לטענתו שהאשה לא שמרה שבת. האיש התקשה גם להסביר מדוע בכל השנים הללו הוא לא הגיש תביעת גירושין כנגד האשה המורדת.
• דיון נוסף התקיים ביום 14/09/2023. הדיון נועד לשמיעת עדים. אולם, בפתח הדיון מסר ב”כ האיש שהעדים מטעמו לא הופיעו. אחות האשה א’ סירבה להופיע. ישנה הקלטה של שיחה שלה עם ב”כ האיש. אח האשה צ’ לא קיבל הזמנה לעדות. בהיעדר עדים, ביה”ד ביקש לברר עם הצדדים כמה פרטים הרלבנטיים לתביעת הכתובה. תחילה עסק ביה”ד בפסיקת ביהמ”ש בתביעה הנזיקית בזיקה לתביעת הכתובה. ב”כ האיש טען שביהמ”ש התבסס על הודאת האיש בתיק הפלילי שהושגה בעצת עו”ד מהסיוע המשפטי, והתייחסה לשני אירועים, אחד אירע כמה שנים לאחר הנישואין, ושני אירע במועד הפירוד. טענות האשה על אלימות ואונס נדחו. וביחס לשני האירועים הללו טען שלא היתה הצדקה לחייב את האיש בסכום גבוה כל כך, בפרט לנוכח נכותו של האיש וריכוז ההון בידי האשה. ב”כ האיש שב על הטענה שהאשה לא היתה בתולה והנישואין היו מקח טעות, והוסיף שהקשר הנטען בין האשה לבעל אחותה המשיך להתקיים לאחר נישואיה. עוד נשנו בדיון טענות על סירוב לטבול במקוה, חילול שבת, ומרידה ממלאכות הבית. ביה”ד שב והבהיר שמעשים אלו, גם אם יוכחו, לא יבססו תביעה להפסד כתובה. ביה”ד התייחס גם לטענה שהאשה לא היתה בתולה, והבהיר שגם אם אכן כך, זו אינה עילה להפסד כתובה, לנוכח הזמן הרב שחלף, והעובדה שהאיש סבר וקביל.
• העדות שנשמעה בדיון היא עדותו של מר ר’ ר’, ידיד אישי של הצדדים, שהסתכסך עם האיש לאחר שהוא הואשם על ידו בקשר אסור עם האשה. העד סיפר על המשברים שבני הזוג חוו מתחילת הנישואין, על אירוע האלימות הראשון שבגינו האשה התלוננה במשטרה, על סדר יומו של האיש שהיה עובד שעות רבות ואחר כך הולך לבית אימו עד שעות הלילה המאוחרות, על דרך ניהול הכספים של האיש שהיה מפקיד את הכנסתו אצל אימו שהיתה מקציבה סכום לכלכלת הבית, על התמודדות האשה עם מחסור, על קשר זוגי קצר מועד של האיש עם אשה זרה שלא נודע לאשה עד כה ונפסק עשור לפני הפירוד.
• ביה”ד הבהיר במהלך הדיון שמכלל הדברים שהעד מסר, ישנה חשיבות לאירוע שבו הוא עצמו היה מעורב. כלומר, להאשמתו בקשר זוגי עם האשה, שבגינה הוא הגיש כנגד האיש תביעת דיבה שהתקבלה, והאיש חויב להתנצל ולשלם פיצוי לעד. שאר הדברים שנאמרו על ידי העד אינם משמעותיים או שאינם חשובים. ואין אנו מקלים ראש בהיעדרות של בעל מן הבית, אי אספקת צרכים, קשר קצר מועד עם אשה זרה, אלא אנו סבורים שלא ניתן לבסס עילה הלכתית לפירוד וגירושין על קשיים שהצדדים חוו מדי פעם לפרקי זמן קצרים, בפרט שהעד לא ניהל מעקב יום יומי אחרי סדר יומו של האיש וכלכלת הבית, אלא קיבל התרשמות מדברים שהוא שמע וראה מפעם לפעם, ובפרט כשמדובר בקשר זוגי אסור שהתרחש זמן רב לפני הפירוד וכלל לא נודע לאשה. העדות על מעשה האלימות התקבלה מפי השמועה, וגם בלעדיה ישנה הודאה של הבעל עצמו בפני ביהמ”ש. להלן נדון בשאלת מהימנותו של העד לנוכח הסכסוך המשפטי בינו ובין האיש.
• החלק האחרון של הדיון נועד לבירור מצב העניינים בתיק הרכוש. באי כוח הצדדים מסרו פרטים שונים והשלימו טענות. כל אלו כבר נדונו והוכרעו בהחלטה שקדמה להגשת הסיכומים שתובא להלן. על כן לא נעסוק בהם בפסק דין זה.
• דיון נוסף התקיים ביום 22/02/2024 בהרכב מלא. הצדדים הופיעו עם באי כוחם וטענו בהרחבה בשני נושאים עיקריים. בסוגיית הרכוש, נשמעו עמדות הצדדים בשורה ארוכה של נושאים וביה”ד הביע את דעתו הלכאורית בכל אותם נושאים. בסוגיית הכתובה, נשמעה עדותו של אח האשה, ודובר רבות על עדותה של אחות האשה שלא הופיעה לדיון. ביה”ד הבהיר באותו מעמד שדיון זה יהיה האחרון, ולאחריו יוגשו סיכומים בתביעת הכתובה, כי ענייני הרכוש כבר התבררו ולובנו. בהתאם נתנה ביום 29/02/2024 החלטה מסדרת שמשקפת את התרשמות ביה”ד מהחומר הרב שבתיק וממה שנשמע בדיון. לנוכח חשיבותה של ההחלטה, נביאה כלשונה:

דיון ממושך התקיים ביום ה’ האחרון בהרכבו החדש של ביה”ד. מסגרת הדיון נקבעה בסוף הדיון הקודם. להלן מתוך פרוטוקול הדיון (שו’ 281 – 294):

ביה”ד: בענין הרכוש הדירה נמכרה ומחולקת בין הצדדים. הזכויות עד למועד הקרע תגישו כל צו שאתם צריכים ותקבלו. האשה מבקשת מידע על הזכויות שלו בקרן הפנסיה תגישי פסיקתא. היא תגיש את החומר ותגיב תוך 14 יום. בענין הכתובה, העדים שלכם הם קרובי משפחה והמשקל של העדות הוא אפסי. אני רוצה להציע לכם פשרה שישלם לה סכום לכתובה ותסיימו.

…..

האשה תגיש לאיש את המסמכים התומכים בטענתה להעלמת כספים משנת 2019. בנוסף תגיש ב”כ האשה לבית הדין פסיקתאות למתן צווים לכל גורם המחזיק במידע על זכויות כספיות של האיש בעת מועד הקרע. בנוסף, תגיש פסיקתא המורה לקרן הפנסיה מבטחים להמציא מידע על קרן הפנסיה שנרשמה ע”ש האיש, מועד פדיונה והסכומים שהועברו לאיש.

ב”כ האיש יגיש לביהמ”ש פסיקתאות לחתימה על צווים המורים לכל גורם שהוא להמציא מידע על זכויות האשה נכון למועד הקרע.

בית הדין יקבע מועד נוסף לדיון בענין הכתובה, בהם יחקרו עדים שביקש ב”כ האיש שהם אחיה ואחותה של האשה. הזימונים יועברו לב”כ האיש שיעבירם בהמצאה אישית לעדים. בית הדין התרה כבר בעדים שככל ולא יופיעו יוזמנו בצו הבאה. הצווים יוצאו 30 יום לפני המועד ויוזמנו בערבות.

לדיון הופיעו הצדדים ובאי כוחם. עד אחד מהשנים הופיע. מר צ’ ס’ אח האשה. האחות לא הופיעה. סביב הזמנתה של האחות התפתח דיון. האיש הגיש בקשות לפני הדיון עקב טעות סופר בזימון שהופק לאחות. ברם, האיש אישר שהזימון נשלח לאחות, והובהר לה שעליה להופיע. במהלך הדיון הושמעה הקלטת שיחה של האחות עם ב”כ האיש שבו היא מסבירה מדוע היא לא מעוניינת להופיע, ומדוע לדעתה עדותו של בעלה לשעבר רלבנטית יותר לבירור התביעה.

שאלת מעמדה של העדה כעדה מטעם הנתבע, נדונה גם בדיון הקודם. ועל אף שביה”ד סבר שחובתו של האיש לזמן את העדה, נקבע על ידי ביה”ד שבמידה והיא לא תופיע לדיון, היא תוזמן למועד נוסף בצו הבאה בשחרור בערבות. ברם, לנוכח היעדרה של העדה והתמשכות ההליך, ביה”ד ערך בירור באשר לתוכן העדות הצפויה, על פי התצהיר שהוגש לתיק ותמליל שיחה שצורף על ידי האיש. ביה”ד הקשיב גם לשיחה מוקלטת בין ב”כ האיש לעדה, והתיר לב”כ האיש להגיש לתיק תמליל של שיחה שכולל אמירה שתומכת בטענתו שהאשה קיימה קשר זוגי עם בעל אחותה לאחר נישואיה. ביה”ד ערך גם בירור עם האשה עצמה, שאישרה שאחותה האשימה אותה בקיום קשר זוגי עם בעלה שגרם לפירוק נישואיה. ביה”ד הורה גם על הזמנת תיק הגירושין של אחות האשה מביה”ד בחיפה. מעיון בתיק הגירושין ותיק סידור הגט עולה שהליכי הגירושין בין אחות האשה לבעלה החלו בחודש מאי 1993, ארבעה חודשים לפני נישואי הצדדים בחודש ספטמבר 1993. בדיונים בפני עו”ס לסדרי דין ובמכתבים לביה”ד, טענה אחות האשה שבעלה בגד בה עם אחותה במשך שנה. ברור מהחומר הרב שבתיק שבשום שלב לא נשמעה טענה מצד האחות שהקשר נמשך לאחר נישואי הצדדים.

לאור האמור, ומפאת צנעת הפרט של אחות האשה ובעלה לשעבר, ביה”ד לא ראה לנכון לצרף את התיקים לתיק, ולאפשר לצדדים את העיון בהם, עיון שלא יקדם את התיק.

מכלל הממצאים עולה שעדות האחות צפויה ואין בכוחה להשפיע על תוצאת ההליך, גם אם מדובר היה בעדות כשרה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעדות פסולה של אשה שהיא קרובת משפחה שנמצאת בסכסוך רב שנים עם אחותה. נשוב על מה שהוסבר בשני הדיונים האחרונים, שטענת הבתולים של האיש, גם אם תוכח, לא תגרע מזכאותה של האשה לכתובה ותוספת כתובה. כידוע לכל יודעי דת ודין, טענת בתולים צריך לטעון מיד לאחר שנודע לאיש שאשתו אינה בתולה. הדבר נכון גם כאשר מדובר באיש שהוא ירא ושלם, על אחת כמה וכמה בדורנו אנו. ובנדון דידן, האיש נזכר לעורר את הטענה אגב גירושיו מן האשה, במסגרת דיון בתביעת הכתובה. בנסיבות אלו, אין לטענה זו כל משקל.

לטענה הנוספת, שהאשה קיימה קשר זוגי עם גיסה לאחר נישואיה, יש משקל רב, אם ניתן היה להוכיח אותה. האיש טען שעדיו יוכלו לסייע בבירור העניין. אף שמדובר בעדים פסולים, לעתים הם מסייעים לביה”ד להבין את התמונה ולברר את האמת. ברם, העד צ’ ס’ שהופיע והעיד, אמר בפה מלא שאין לו ידיעה אישית על מה שאירע בין אחותו לבין גיסו לשעבר והוא ניזון מפי השמועה. הוסבר לו ולאיש על אתר שעדותו לא מעלה ולא מורידה. האחות שלא הופיעה, אמרה מפורשות בתמליל שצורף על ידי האיש, שלא היתה ידיעה ואפילו לא חשד שהאשה היתה בקשר עם בעלה לאחר נישואיה. להלן מתוך התמליל:

“אבל שוב פעם, היא, היא, היא בישלה את זה, היא עשתה את זה, זו היא וזה לא משנה, ולמרות שיכולים להגיד שהיא רווקה היתה ומותר לה, אתה מבין?

כן.

אבל מה מותר לה, להיות זונה, פילגש של הבעל, של גיסה, אתה מבין? לא הבנתי.”

ובהמשך התמליל, נשמעת האחות מזועזעת מסיפור שסיפר האיש שאחותה קיימה קשר זוגי לאחר נישואיה:

“אז הילדים שאלו, אמא, לאן את הולכת מגונדרת ככה? לא, אני הולכת לדייט עכשיו, ככה היא אמרה להם, אישה נשואה.

מה? אבל היא נשואה.

היא נשואה אבל היא הולכת לדייט, ככה היא אמרה להם.

אמלה.”

זו אותה עדה שהאיש מבקש להזמין לביה”ד כדי להעיד שלאשה היה קשר זוגי עם בעלה לאחר הנישואין.

תוצאת הדברים היא שפרק ההוכחות בתביעת הכתובה הסתיים והתיק בשל להגשת סיכומים בתביעה זו. הצדדים יידרשו גם לטענת האיש, שגם אם יוחלט שהאשה זכאית לכתובה ותוספת כתובה, יש לגרוע מסכום זה את הסכום שנפסק לחובת האיש במסגרת ההליכים בבית המשפט.

מכאן לעניין הרכושי. הצדדים הגישו לתיק מסמכים ערב הדיון והצטברו חומרים נוספים לאורך חיי התיק. המסמכים הוצגו בדיון ונשמעו טענות הצדדים ביחס לתוכנם. הטענות בחלקן לא היו משפטיות אלא טכניות חשבונאיות. ביה”ד נדרש לכך לנוכח עמדת ב”כ האיש שהתנגד למינוי מומחה, וטען שניתן לברר את זכויות הצדדים על ידי ביה”ד. לאחר שמיעת הטענות ועיון במסמכים, ביה”ד הביע את דעתו הלכאורית על העניינים שבמחלוקת. להלן נפרוט את הדברים, וב”כ הצדדים יידרשו להציג עמדה מגובשת ומוסמכת על מנת לסותרם.

• כספים וזכויות כספיות שהוחזקו על ידי ועבור הצדדים במוסדות בנקאיים, קרנות פנסיה, קופות גמל, לרבות כספים שהוחזקו בעו”ש נכון למועד הקרע ביום 25/09/2019, יאוזנו בין הצדדים שווה בשווה.
• כספים שנמשכו לפני מועד הקרע על ידי האשה על בסיס חודשי, וכספים ששימשו לפירעון הלוואה שנטלה על ידי האשה, וכספים שהופקדו בפיקדון ושוחררו מפיקדון לאורך השנים עד מועד הקרע ולא היו קיימים בחשבון או בחיסכון במועד הקרע, אינם ברי איזון.
• כספים שהאיש העביר לאימו לאחר מועד הקרע אינם ברי איזון, זאת לנוכח איזונם של אותם כספים שהוחזקו בחשבון העו”ש של האיש נכון למועד הקרע.
• הרכב שרשום על שם בנם של הצדדים אינו נכס בר איזון.
• תשלומי המשכנתא ששילם האיש עבור חלקה של האשה בדירה ממועד עזיבתו את דירת הצדדים ועד סילוק המשכנתא מכספי תמורת הדירה, יושבו לאיש.
• ככל שיוכח על ידי מסמך משפטי שבנם של הצדדים שילם לאשה במסגרת הליך שהתקיים בבית המשפט בגין נזקים שגרם למטלטלין המשותפים, בין אם התשלום שולם בעין ובין אם התשלום קוזז מתביעה נגדית של הבן, האשה תחויב להשיב לאיש מחצית מהסכום.

ביה”ד רואה לנכון לציין כבר בשלב זה שטענות הצדדים על ניהול חריג של משק הבית והכנסות הצדדים לא הוכחו. העדות היחידה שנשמעה בעניין היא עדותו של חבר משפחה שהספיק להסתכסך עם האיש, ומסר עדות על ניהול הכנסות האיש באמצעות אימו. עדות שהתבססה על התרשמות של העד מדברים ששמע מהאיש, שאינה מגובה באסמכתאות.

ביה”ד מחליט:

• ב”כ האיש יגיש לתיק בתוך 7 ימים מסמך משפטי שתומך בטענתו שהאשה קיבלה או קיזזה סכום כסף מבנם של הצדדים בגין השחתת המטלטלין המשותפים.
• ב”כ האיש יגיש לתיק בתוך 7 ימים תמליל של שיחה אחת נוספת שקיים עם אחות האשה א’.
• ב”כ הצדדים רשאים להגיש בתוך 7 ימים עמדה מגובשת וממוסמכת על ענייני הרכוש, בשים לב לעמדתו הלכאורית של ביה”ד שהובאה לעיל.

ב”כ הצדדים יגישו סיכומים בתביעת הכתובה. ב”כ האשה תגיש את סיכומיה בתוך 45 יום וב”כ האיש יגיש את סיכומיו בתוך 45 יום נוספים. לב”כ האשה תהיה זכות להגיש סיכומי תגובה בתוך 14 יום.

ע”כ ההחלטה.

בהחלטת המשך שנתנה ביום 26/03/2024 ביה”ד אישר את עמדתו הלכאורית בסוגיית הרכוש, והיא הכרעתו הסופית של ביה”ד בתביעה זו והשלים את הבירור בסוגיית הכתובה. להלן מתוך ההחלטה:

ב”כ האיש צירף לתיק מסמכים בהתאם להחלטת ביה”ד מיום 29/02/2024.

המסמכים אינם תומכים בטענותיו.

• פרוטוקול הדיון אצל רשם ביהמ”ש מאשר שקוזז סכום של 6,500 ש”ח מתביעה שהגיש בנם של הצדדים כנגד האשה, בגין נזק שגרם הבן לצילינדר בדלת הבית של הצדדים. הסכום נראה מעט מופרז עבור נזק כזה. אבל אין תיעוד נוסף. גם לא ברור מהפרוטוקול כיצד בנם השני של הצדדים מעורב בעניין.

מכל מקום, אסמכתא לקיזוז בגין נזק שהבן גרם למטלטלין משותפים כנדרש על פי החלטת ביה”ד, לא הוצגה.

• תמליל שיחת הטלפון בין ב”כ האיש לאחות האשה שהתקיימה ערב הדיון האחרון אינו מוסיף דבר על מה שכבר נשמע בדיון ונמצא בתיק, כמתועד בהחלטה. מלבד ההפניה הראשונה בסעיף 4 לתגובת האיש, שם שואלת האחות את עוה”ד מדוע עליה להופיע לדיון בבית הדין, גם אם האשה בגדה בבעלה בזמן הנישואין, מה היא קשורה לעניין. גם אמירה זו אינה חד משמעית, וגם אם היתה חד משמעית, היא אינה יכולה לסתור את הדברים שאמרה האחות בתמליל של שיחה קודמת שצורף לתיק, כמתועד בהחלטה.
• האיש אינו משיג על עמדתו הלכאורית של ביה”ד בסוגיית הרכוש. גם עמדת האשה שהוגשה לתיק, היא בעיקרה ניסיון לערוך חישוב של הזכויות והחובות של הצדדים בהתאם לעמדת ביה”ד. עמדת האשה בשאלת השבת תשלום חלקה במשכנתא כבר נדחתה בהחלטה מיום 17/03/2024.

תוצאת הדברים היא, שעמדתו הלכאורית של ביה”ד הופכת להחלטה, ועל הצדדים באמצעות באי כוחם, שהינם גם כונסי נכסים מטעם ביה”ד, לערוך חישוב סופי של הזכויות והחובות של הצדדים בהתאם לעמדתו של ביה”ד, ולהגיש על כך הודעה לביה”ד בתוך 14 יום.

הצדדים הגישו את עמדותיהם, וביה”ד שב והבהיר בהחלטה נוספת מיום 01/05/2024 שעליהם להגיש עמדה משותפת. להלן מתוך ההחלטה:

ביה”ד קצב 21 יום מיום 12/04/2024 לתשובת האיש. המועד אינו מקודש. אך מאידך, לא מדובר בתגובה לטענות אלא בתגובה לחישוב שנכון היה שב”כ הצדדים יגישו אותו יחד במסגרת תפקידם ככונסי נכסים. על כן ביה”ד ייעתר לבקשת האיש ויותר, וידחה את מועד הגשת התחשיב עד תום מועד הגשת סיכומי התגובה לתגובתו. מאידך, יורה לבאי כוח הצדדים לערוך חישוב ולהגיש הודעה משותפת, ויתרה בהם שאם לא יעשו כן, ביה”ד ימנה חשבונאי שיעשה את החישוב ויחייב את הצדדים בתשלום שכר טרחתו.

סיכומי הצדדים

בעניין הכתובה, הצדדים הגישו את סיכומיהם. להלן עיקרי הדברים:

האשה התובעת חוזרת בסיכומיה על טענותיה בפני ביה”ד ועל חלק מן הטענות שנטענו בפני ביהמ”ש על היותו של האיש אלים פיזית מילולית ומינית. לאשה טענה כללית על התנהגות אלימה לאורך כל שנות הנישואין, וטענה מפורטת יותר על אירועי אלימות שאירעו בשנים הראשונות לנישואיהם ובתקופה שקדמה לפירוד. האשה טוענת גם שהאיש חסר מעצורים בדרכו להזיק לה ולהפסיד לה את כתובתה, לשם כך הוא ביצע פעולות רבות שנועדו להטעות את ביה”ד, לרבות באמצעות ניסיון להעיד את בנם כנגדה. אותו בן שהודה שאביו שכנע אותו להעיד שקר בביהמ”ש.

בטיעוניה טענה האשה שאין עילה בדין להפסיד לה את כתובתה, על אף שהיא היתה זו שתבעה להתגרש ממנו, וזאת לנוכח מעללי האיש שנהג בה באלימות קשה, וקיים קשר עם נשים אחרות בבחינת רועה זונות. האשה מוסיפה שלנוכח התנהלות האיש לאורך הדיונים, הרי שחלה עליו חזקת השקר כמופיע בפסיקה, ואין לתת אמון באף אחת מטענותיו.

האשה השיבה גם לטענה שיש לקזז את דמי הכתובה מהסכום שנפסק לטובתה בביהמ”ש, וכתבה שפסיקת ביה”ד הגדול על פיה נוהגים בתי הדין להפחית את הסכום שנפסק לטובת האשה על פי חוק יחסי ממון מסך הכתובה, אינה נכונה במקרה זה, בו חויב האיש בתשלום על פי פקודת הנזיקין.

בסיכומו של דבר תבעה האשה שביה”ד יחייב את האיש בכתובתה, תוספת כתובתה, פיצויי גירושין והוצאות משפט.

האיש הנתבע חוזר בסיכומיו על טענותיו בפני ביה”ד, לרבות הטענה שהאשה לא היתה בתולה בזמן הנישואין וקיימה קשר זוגי עם בעל אחותה לאחר נישואיה, שכבר הובהר שהן אינן קבילות. יש בסיכומים תוספת של רקע והשלמה של פרטים שונים מחייהם של הצדדים, בעיקר בכל מה שנוגע למערכת היחסים בין האיש לילדיו, שנטען שהיתה טובה וחמה, עד שהאשה הצליחה להרחיק את הילדים מהאיש באמצעות תלונה במשטרה על הפרה של צו הרחקה שהאיש כלל לא היה מודע אליו, ושבגינו תנאי מעצרו של האיש הוחמרו ממעצר בית למעצר בפועל עד תום ההליכים. החמרת המעצר במצבו הקשה של האיש והתנהלות בא כוחו מטעם הסנגוריה הציבורית, גרמו לו להסכים להסדר טיעון, במסגרתו הודה במעשים שלא עשה, ומדובר בעיקר באירוע משנת 1995 של דחיפה, שהאשה טענה ללא אסמכתא שהוגשה בגינה תלונה במשטרה, ובאירוע של תקיפה משנת 2019, שלדברי האיש כלל לא התרחשה.

האיש מציין גם שלאורך ההליך בביהמ”ש נטענו טענות קשות מאד מצד האשה כנגד האיש, על אלימות מינית וכלכלית ומניעת התפתחות אישית, שנדחו כולם על ידי השופטת, מלבד אותם שני אירועים שהאיש הודה בהם במסגרת הסדר הטיעון.

האיש טוען גם שהאשה עשתה כל שיכלה להאריך את ההליכים ולהשית על האיש הוצאות כבדות לרבות הוצאות כינוס נכסים, עקב סירובה המתמשך לשתף פעולה במכירת הדירה.

לדברי האיש, גם אם האשה זכאית עקרונית לכתובה, היא לא זכאית לקבלה לנוכח קבלה של זכויות בייתר במסגרת ההליכים בביהמ”ש ובביה”ד. בפירוט האיש טוען שהאשה קבלה סכום נכבד במסגרת תביעת פיצויי נזיקין בביהמ”ש, שלא כדין תורה ושלא כדין כלל, כי לטענתו הפסיקה היתה מבוססת על הודאתו הכוזבת של האיש במסגרת ההליך הפלילי. האשה קבלה גם מחצית מתמורת הדירה, שווים של המטלטלין וחסכונות של האיש. התמורה חולקה בשווה על אף שהאיש השתמש בחסכונותיו לצורך פירעון חלק מן המשכנתא.

בסיכומי האיש יש פרק שעוסק בסוגיית הרכוש. על פי החישוב שערך, על האשה לשלם לו סכום של כ 50,000 ש”ח, זאת על אף שביה”ד הבהיר שסוגיה זו כבר הוכרעה, ועל הצדדים להגיש הודעה משותפת על הסכום הסופי שצד אחד צריך להעביר לצד השני על פי החלטות ביה”ד.

דיון

לאורך הדיונים ובמהלכם, ביה”ד נתן דעתו לטענות שונות שנשמעו מצידו של האיש, והבהיר שגם אם הן יוכחו, האשה לא תפסיד את כתובתה. כמה מן הטענות המשמעותיות יותר, נדחו לפני שלב הסיכומים, לאחר שביה”ד נוכח שהאיש המשיך לחיות עם האשה שנים ארוכות על אף שחשד שהיא לא היתה בתולה בזמן שנישאו, ולאחר שהתברר בדיונים שאין כל אסמכתא לטענה החמורה שהאשה קיימה קשר זוגי עם גיסה לשעבר בזמן שהצדדים היו נשואים.

אולם, עצם העובדה שהאשה הרחיקה את האיש מביתם באמצעות המשטרה, בקשה וקבלה צווי הרחקה כנגד האיש שנמשכו עד לאחרונה, והגישה את תביעת הגירושין, מעבירה את נטל הראיה שהיא זכאית לכתובה על אף שהיא לא רצתה באיש וסלקה אותו מחייה, מהאיש הנתבע אל האשה התובעת.

להלן מה שנכתב בפסק דין שניתן בתיק אחר (מס’ 1027186/10) בעניינם של איש ואשה שאינם רוצים זה בזה, והוא הדין וקל וחומר בנדון דידן שהאשה לא רצתה באיש:

במקרה שלפנינו, כמו במקרים רבים אחרים הבאים לפתחו של ביה”ד, האשה טוענת שרצתה בכל מאודה בשלום בית, ונאלצה להסכים לגירושין. אף שהוכח שהאשה רצתה בגירושין לפחות כמו האיש, יכולה האשה לטעון שרצתה בגירושין עקב מעללי האיש שגרם במעשיו ובמחדליו לגירושין. אולם פשוט שלא כל מעשה שאינו נושא חן בעיני האשה הוא עילה לגירושין, אלא מעשה שבגינו ראוי היה לחייב את האיש לגרש את האשה ולשלם את כתובתה, גם אלמלא רצה לגרשה, שאז רצונה של האשה בגירושין אינו פוגע בזכויותיה. אבל אשה שרוצה בגירושין בגין מעשים של האיש שאינםמהווים עילה לחיוב בגט, מפסידה את תוספת כתובתה אם הוא מתרצה לגרשה, “דהא כל מורדת טענה אית לה”.

….

הנדון ההלכתי הוא האם אשה שעשתה מעשה שבגינו היא מפסידה את כתובתה או את תוספת כתובתה, נאמנת בטענה בעלמא שהאיש עשה מעשה שבגינו המעשה שעשתה אינו גורם להפסד כתובתה או תוספת כתובתה, או שעליה להביא ראיה לדבריה.

והנה בדיני טוען ונטען דין כתובה כדין שטר לכל דבר ועניין. וכמה דינים בהלכות שטרות נלמדו ממשניות במסכת כתובות. דין שבועה בפוגם ופוחת שטרו, בעד אחד מעיד שהשטר פרוע, בבא להיפרע מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים, נלמד ממשנה וגמ’ בכתובות (פ”ז ע”א ו-ב’). וכן מבואר בראשונים בכמה דינים שכתבו שדין כתובה כדין שטר. ברמב”ם (הל’ אישות פכ”ד הי”ד י”ז ו-כ”ה) השווה את הדין של בעל שטוען שאשתו עברה על דת, זנתה, או נסתרה לאחר קינוי, לדין של לווה בשטר שטוען טענת פטור שפרע את החוב, ותובע שהמלוה ישבע כנגדו, שהמלוה אינו נוטל בלי שבועה. וכ”פ בשו”ע (אה”ע סי’ קט”ו סעי’ ד’ ז’ ו-ט’). במגיד משנה (שם הל’ י”ד ו-י”ז) השווה את הדין של בעל שטוען שאשתו זנתה או עברה על דת, לדין של לווה בשטר שטוען שהשטר הוא אמנה או ריבית, שאינו נאמן לערער את השטר בטענות אלו, והמלוה נוטל בלי שבועה. ברמ”א ובנו”כ (שם סעי’ ז’) השוו בעל שטוען שהאשה הפסידה את כתובתה על פי מה ששמע מעד אחד או מקרובו שאשתו זנתה, ללווה שטוען שהשטר פרוע על פי מה ששמע מעד אחד או קרובו, שנחלקו בו הראשונים, הביאם ברמ”א חו”מ (סו”ס ע”ה). ועוד רבות כהנה.

ונדון דידן לכאורה דמי לבעל שטוען טענת פטור כנגד הכתובה, והאשה מכחישה, שכתבו הראשונים שדינו כדין לווה שטוען טענת פטור כנגד השטר, דהמלוה נשבע ונוטל, והכא נמי האשה תשבע שהאיש במעשיו גרם לה למרוד בו ותיטול את כתובתה. אולם, לאחר העיון נראה שלא היא, ונדון דידן שאני, שטענת האיש שהאשה הפסידה את כתובתה אינה טענה בעלמא, אלא טענה מבוררת ומוכחת. וטענת האשה שהאיש במעשיו גרם לה למרוד בו נטענה בעלמא בלי ראיה. ודמי למה שכתבו הראשונים ונפסק ברמ”א (אה”ע שם סעי’ ג’) באשה עוברת על דת שנודרת ואינה מקיימת, שהפסידה את כתובתה, ואם הביאה עדים שהבעל נודר ואינו מקיים, לא הפסידה את כתובתה. מבואר שכאשר האיש טוען טענת מבוררת ומוכחת שהאשה נודרת ואינה מקיימת, לא די לה לאשה שתשבע שאף האיש נודר ואינו מקיים ותיטול את כתובתה, ועליה להוכיח את טענתה בעדים. חילוק זה מפורש בפת”ש (אה”ע שם ס”ק ג’) בדעת הראשונים והאחרונים, ובתמצית בשו”ת נודע ביהודה (תנינא סי’ כ”ו) שכתב וז”ל:

הא זה פשוט שאם יש עדים על אשה ששמשה בנדתה, והיא טוענת תיכף שגם הבעל ידע ודאי דאינה נאמנת דמהיכי תיתי להאמינה, רק אם אין עדים והיא מודית ואמרה שהיה בידיעת וברצון בעלה היא נאמנת במיגו דלא שמשתי נידה.

הוא הדין והוא הטעם בנדון דידן, שהתברר שהצדדים מורדים זה על זה, האשה אינה נאמנת בטענה בעלמא בלי ראיה לומר שהבעל גרם לה במעשיו ובמחדליו לרצות בגירושין.

עד כאן מתוך פסק הדין שניתן בהרכב קודם של בית דיננו.

ומכאן נדון האם האשה הוכיחה שהאיש גרם במעשיו לפירוד ולגירושין. האשה הסתמכה על שני מקורות עיקריים: פסק הדין של ביהמ”ש בתביעת הנזיקין (פסק הדין הפלילי לא הוצג)ועדותו של מר ר’ ר’.

באשר לעדותו של מר ר’, הובהר בפרק הקודם שמכלל דבריו יש משקל רק לעדותו שהאיש האשים את האשה בניאוף ללא כל בסיס. מעשה כזה עשוי לספק עילה לחיוב האיש בגט, כמו שהארכנו בפסק דין אחר(יובא להלן) בדינו של איש שמכנה את אשתו פרוצה, וממילא תביעת הגירושין אינה עילה להפסד כתובה.

אולם נראה שהחלק הזה בעדותו של מר ר’ ר’ אינו קביל מן הטעם הפשוט, שהדברים שהעד אמר לפנינו, הן הם הדברים שנאמרו בפני ביהמ”ש במסגרת תביעת דיבה שהגיש כנגד האיש.

ועל הדברים שהעד אמר בביהמ”ש, נראה בפשטות שאין להאמינו, כי הוא מחויב לדברים שאמר בביהמ”ש, שבגינם חויב האיש לשלם לו פיצוי, ואילו יחזור בו, האיש יעשה שימוש בפרוטוקול ביה”ד ויבקש סתירת דין בביהמ”ש, ויציג אותו כשקרן שם. בכל כגון דא, לדעת כמה פוסקים אמרינן דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה, והוי נוגע, שהוא חושש להיתפס שקרן בדברים שאמר קודם לכן. בקצרה נפנה לדברי הרמ”א (חו”מ סי’ ל”ג סעי’ י”ב), ובש”ך (שם ס”ק ט’) ובקצות החושן (שם ס”ק ב’) ובנתיבות המשפט (ביאורים, שם ס”ק א’) ובשער משפט (שם ס”ק ג’) ובפת”ש (שם ס”ק ה’) בשם האחרונים.

אולם, האחרונים שם הקשו ממש”כ הרמ”א (חו”מ סי’ כ”ח סעי’ ט”ו) בעד שהעיד שלא בפני בעל דין, דנחלקו הראשונים אם חוזר ומעיד בפניו. וכתבו האחרונים שמחלוקתם תלויה במחלוקת בעדות שלא בפני בעל דין האם היא פסולה לגמרי או כשרה בדיעבד. משמע מכל מקום שעדות פסולה לא מעלה ולא מורידה, ומדוע כתב הרמ”א שעדות של עד קרוב מונעת ממנו לשוב ולהעיד כשיתרחק. ותירץ נתיבות המשפט שם, דאין הדבר תלוי בכשרות או פסלות העדות, אלא בדעת העד, אם הוא סבור שעדותו תתקבל וידונו על פיה, הרי שהוא מתכוון להעיד עדות שלמה, ואם יחזור בו אחר כך, ייתפס שקרן בעיני ביה”ד בעדות הראשונה. אף שכבר התברר שעדותו הראשונה היתה פסולה, בשעת מעשה העדות נועדה לגרום לביה”ד לדון על פיה. ואם הוא מודע לכך שביה”ד אינו סומך על עדותו, הוא לא מייחס חשיבות לדברים, ולא חושש לחזור בו אחר כך מעדותו. ובסי’ כ”ח שם הביאו האחרונים את דעת המהרש”ל (בתשו’ סי’ י”א) דפליג על הרמ”א וכתב שעד חושש לחזור בו גם מעדות פסולה לגמרי שמסר שלא בפני בעל דין.

ואין לומר שעד שהעיד בבית דין, אפילו עד פסול בעדות פסולה, חושש טפי להיתפס שקרן בעדות, מבעל דין שטען את טענותיו בפני בית דין או בית משפט, דלא כ”כ איכפת ליה להיתפס שקרן על טענותיו, דמלכתחילה לא מצפים ממנו להקפיד על אמירת אמת כמו שמצפים מעד.

דמצינו בדברי הפוסקים שדנו בהרחבה בסברא זו דעביד איניש וכו’ לגבי דיינים בבית דין שהביעו דעתם באיזה עניין, והתברר שטעו, ונדרשו שוב לדבר. האם חיישינן שמא הם נוגעים בדבר, ועבידי לאחזוקי דבריהם הראשונים. דבריהם הובאו בהרחבה בפסק דין שניתן בביה”ד בנתניה (פורסם במאגר פסקי הדין המקוון פסק קל”ט). ואם בדיינים שמצווים לדון דין אמת לאמתו, חיישינן שמא יהיו נוגעים בדבר, בעל דין שהגיש תביעה בפני ביהמ”ש שהוא בעל עניין גמור לאחזוקי דיבוריה כדי שלא יגרם לו נזק כלכלי אם יחזור בו מהדברים שאמר שם, על אחת כמה וכמה.

זאת ועוד, שהאירועים שבגינם האיש האשים את העד והאשה בקשר פסול אירעו לאחר הפירוד ביניהם, כפי שניתן להבין מחקירת ב”כ האיש, ובאותה עת, יחסי הצדדים היו בשפל המדרגה. האיש היה במעצר, והטיח באשה האשמות קשות על מעצרו במצבו הבריאותי הקשה, וספק אם לדברים שהוא ייחס לאשה ולמר ר’, היה משקל כל שהוא בערעור היחסים ביניהם.

המקור השני למעשים שהאיש עשה כנגד האשה נמצא בפסק הדין של ביהמ”ש. להלן מתוך פסק הדין:

“3. ניסה לעקור טלוויזיה תלויה, או אז נכנסה המתלוננת חוצץ ומנעה ממנו לשבור אותה.

4. בסמוך לכך,ניגש הנאשם למטבח ונטל סכין והצמידה לגרונו, במעמד זה אמר הנאשם למתלוננת כי אם תזמין משטרה ישחט את עצמו.

…

8. זאת ועוד, במועד שאינו ידוע למאשימה, כחצי שנה עובר לתאריך הנ”ל,איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופה של המתלוננת באומרו לה שיהרוג אותה באםתפנה למשטרה וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

…

12. במועד שאינו ידוע למאשימה, כשנתיים עובר לתאריך הנ”ל תקף הנאשם שלא כדין וללא הסכמה את הקטין, בכך שהשליך עליו בקבוק יין אשר פגע במקרר. בעקבות כך נגרם שקע במקרר…”

טרם הכרעת הדין, הנתבע הודה בעובדות שיוחסו לו … .הנתבע אף העיד כי הוא לוקח אחריות על האירוע ומבקש מבית המשפט לכבד את ההסדר…ובעקבות זאת ועל יסוד הודאתו נגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה למשך שלושה חודשים, אשר יופעל אם בתוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו יעבור כל עבירה מהעבירות בהן הורשע.

בנסיבות אלו אני מקבלת את גרסתההמלאה של התובעת באשר לקרות אירוע האלימות שאירע ביום 25.9.2019 ואני דוחה מכל וכל את ניסיונותיו של הנתבע להכחיש את האירוע. הוכח די הצורך כי הנתבע  הורשע בין היתר גם בעבירה של איומים ותקיפה סתם בן זוג לפי סעיף 382 (ב)לחוק העונשין. משכך, נדחית הטענה לפיה מעולם לא הוגש כנגדו כתב אישום בגין אלימות כלפי התובעת לאור האמור בכתב האישום המתוקן, אלימות אינה רק אלימות פיזית, די באיומים על גופה של התובעת, או איומים לפיהן יפגע בעצמו בכדי להוות התנהגות אלימה. גם ניסיונותיו של הנתבע להניא את בנו מלהעיד אמת ולמסור גרסה שקרית אודות האירועים שארעו באותו מועד ועדותהשלהבת, מחזקות את מסקנתי לפיה הנתבע אכן תקף את אשתו, אירוע שהסלים עד להגעת השוטרים שבעקבותיו הואשם בעבירות שיוחסו לו ונכנס למאסר.”

אירוע אלימות נוסף שביהמ”ש מבסס את פסיקתו עליו אירע בשנת 1995. מדובר באירוע משמעותי שבגינו האשה עזבה את בית הצדדים ועברה להתגורר במשך חצי שנה בבית הוריה. אמנם, ביחס למקרה זה לא נשמעה הודאה מצד האיש, וביהמ”ש התבסס על עדות של עובד קהילה שטיפל באשה באותה תקופה, ותווך את חזרתה לבית הצדדים.

להלן מתוך פסק הדין:

“13. אשר לאירוע שנטען שהתרחש בשנת 1995 לערך עד היו הצדדים בתחילת נישואיהם ונטען כי הנתבע דחף אותה ושבר את משקפי השמש שלה לעיני אביה של התובעת ושבעקבות אותו אירוע חזרה לבית הוריה בצפון. הנתבע, כאמור הכחיש את האירוע. עם זאת, מטעם התובעת העיד מר א’ ח’, שעבד בעת הרלוונטית כעובד קהילתי בקהילה … ובשירותי התעסוקה וביטוח לאומי. מתצהירו ועדותו עולה כי לאחר אירוע האלימות הנטען משנת 1995, עזבה התובעת את ביתה ושבה לבית הוריה. אז פנה אליו הנתבע וביקש שיסייע לו ולתובעת לשוב לשלום בית וזאת לאחר שאמר לו כי טעה כאשר נהג באלימות כלפי התובעת. עוד העיד כי נסע עם הנתבע לבית הוריה של התובעת בצפון יחד עם הנתבע ושם שכנע את אביה של התובעת להחזיר אותה לבית הנתבע וזאת לאחר שאביה של התובעת אמר כי:”הוא מאמין למה שאני אומר והוא יודע שלא יחזור עוד פעם. הוא אמר שהוא משאיר אותה תחת אחריותי” (עמ’ 26 לפרוטוקול מיום 3.11.2011 שו’ 4-5).

אם כן גם מעדות זו עולה כי אכן היה אירוע אלימות מצד הנתבע בשנת 1995 שבעקבותיו עזבה התובעת את בית הצדדים ורק לאחר קבלת התחייבות מעובד קהילתי שניתנה לאבי התובעת, נאותה לחזור לביתה.”

וביחס לאירוע זה טוען האיש שמדובר בדחיפה ושבירת משקפי שמש שבעקבותיהם החליטה האשה על דעת עצמה למרוד בו ולברוח לבית הוריה עם הילדים למשך חצי שנה. להלן נדון במשמעות של המעשה ביחס לדיני ממונות. וביחס לתביעת הגירושין, ברור שאירוע משנת 1995 שלאחריו הצדדים חזרו לחיי שלום במשך שנים ארוכות, אינו יכול להיות בסיס לתביעת גירושין. אך האירוע שאירע בשנת 2019 יכול להיות בסיס לתביעה זו, והוא עילה לכאורה לחיוב האיש בגט. אף שביהמ”ש ציין שלא הוכח שהיתה באותו מקרה אלימות פיזית, התנהגות פראית שכללה עקירה של טלוויזיה מהקיר, ואיומים כלפי האשה, ואיום בהתאבדות, היו גם היו, והצער שנגרם לאשה כתוצאה ממעשים חמורים אלו הוא עילה לגירושין.

להלן מה שהארכנו בעניין זה בפסק דין אחר (תיק מס’ 1298288/8):

צער כעילה לחיוב בגט

בשו”ת התשב”ץ (ח”ב סי’ ח’) יש נדון דומה לנדון שלפנינו, רק במקרה הפוך שהבעל הוא זה שמעורר מריבות עם אשתו. תשובה זו היא יסודית וחשובה, ואף אם היא אינה נוגעת במישרין לנדון שלפנינו שבו הצדדים כבר התגרשו והדיון הוא על הכתובה, היא נוגעת למקרים רבים אחרים של בני זוג שחייהם המשותפים הם בבחינת “בית מלא זבחי ריב”. ומשבאה תשובה זו לידינו, נעמיק חקור בה.

וז”ל התשב”ץ שם:

עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לב”ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב”ד שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה:

תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי”ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתי’ “כי היא היתה אם כל חי” בפ’ אף על פי (ס”א ע”א), ואפי’ במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ”כ אמרי’ יוציא ויתן כתובה כדאי’ בהמדיר בהרבה מקומו’ (ע’ ע”א ע”א ע”ב) דוק ותשכח, כ”ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף על גב דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי”ף ז”ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא, ומקרא מלא דבר הכתו’ “טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב”, ועוד כתוב “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו”, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונו’, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפי’ לכוף אותו להוציא יש לדון מק”ו דבעל פוליפוס (שם ע”ז ע”א), דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ”ש, וכיוצא בזה הק”ו הזכירו בירושלמי (כתובות פ”ה ה”ז) על איני זן ואיני מפרנס.

התשובה הובאה כמעט במלואה בשו”ת חוט המשולש (טור ג’ סי’ ל”ה) לנכד התשב”ץ. תשובה דומה כמעט באותו הלשון כתב נכד אחר של התשב”ץ בשו”ת יכין ובועז (ח”ב סי’ מ”ד) על בעל שהוא איש “רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה”.

תשובה יסודית זו הובאה להלכה בספר יד אהרן (אה”ע סי’ קנ”ד אות כ’), שו”ת שואל ונשאל (ח”ו סי’ פ”א) שו”ת ויאמר יצחק (אה”ע סי’ קל”ה), בפסקי בתי הדין (ראה: ח”א עמ’ 77 ואילך, פסק דין שניתן בביה”ד בירושלים בהרכב הדיינים הגאונים: ש’ מ’ אזולאי; א’ י’ וולדנברג; י’ קפאח; חט”ו עמ’ 145 ואילך, פסק דין שניתן בביה”ד בחיפה בהרכב הדיינים הגאונים: ש’ י’ הכהן; מ’ א’ אוריה; ח’ ש’ שאנן), ובשו”ת ציץ אליעזר בכמה מקומות (ח”ד סי’ כ”א אות ז’; ח”ו סי’ מ”ב פרק ג’; חי”ט סי’ מ”ד אות ט’), ללא חולק.

תמצית התשובה

כותב התשב”ץ שאשה נתנה לחיים ולא לצער, ובעל המצער את אשתו תדיר חייב לגרשה. ומביא ראיה ממאי דאיתא במשנה בפרק המדיר, שבעל שמונע מאשתו את אחד מהדברים שנשנו במשנה שם ומצערה, חייב לגרשה. והוא הדין בעל שמצער את אשתו בדרך אחרת, בצער שאינו פחות מצערה של האשה שבעלה מונע ממנה את אחד מהדברים שנשנו במשנה. ובנדון דידיה, צערה של אשה שבעלה מתקוטט איתה בכל יום, גדול יותר מצערה של אשה שבעלה מונע ממנה את אחד מהדברים שנשנו במשנה. שהצער מחמת מריבה הוא תדיר, וכשם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, כך אשה אינה יכולה לחיות בחשש תמידי מפני מעללי בעלה, אלא אם כן יש תקנה לדבר כמו שאמרו בגמ’ בבעל שאומר איני זן ואיני מפרנס, שניתן לכפותו לזון. ומוכיח מהפסוקים הנ”ל שהצער ממריבה תמידית קשה יותר מהצער שיש כתוצאה ממחסור במזונות. ומוסיף שהצער ממריבה תמידית הוא ‘מר ממוות’, וגרע מצערה של אשת בעל פוליפוס. ומוכיח מהירושלמי (בפנים ציין לירושלמי בכתובות. ולפנינו איתא בירושלמי בגיטין פ”ט ה”ט) שלמדים ק”ו מהא דכופים על בעל פוליפוס לגרש את אשתו, למקרים קשים יותר, שאם מחמת ריח רע כופים, מחמת חיי נפש כל שכן שכופים. ונראה שסבר שהצער ממריבה תמידית שהוא ‘מר ממוות’ הוא בבחינת חיי נפש.

החולקים על התשב”ץ בכפיית גט

בהמשך התשובה כתב שאף שיש בתשובות גדולי האחרונים שאין כופים בזה, אנן לאו קטלי קני באגמא וכו’, ואף אותם גדולי האחרונים היו מודים במקרה כמו זה שבא לפניו שהיה לאשה צער גדול, וכל שכן שהבעל היה מרעיבה.

ובחוט המשולש שם משמע שגדולי האחרונים הם הרשב”א והרא”ש בתשובה שהובאה בטוש”ע (אה”ע סי’ קנ”ד סעי’ ה’), שכתבו שאין כופים אלא באותם שאמרו חכמים, וזו דעת התשב”ץ עצמו במקום אחר. ואף לדעתם כתב התשב”ץ דשפיר דמי לכפות בנדון דידיה.

ומשמע שאין חולק על מה שכתב שצער הוא עילה לחיוב בגט, וכן על מה שכתב שצער של האשה שבעלה מתקוטט איתה תמיד קשה מצערה של אשת בעל פוליפוס, אלא אך ורק על עצם הלימוד לכפות על הגט בק”ו מאשת בעל פוליפוס.

אכן בתשובות הציץ אליעזר שם, הביא את תשובת התשב”ץ בהמשך לנידון הרחב בתשובת חוט המשולש שם בכפיית גט במורדת דמאיס עלי, והוכיח מדבריו שאף לסוברים שאין כופים על הבעל לגרש, כשיש צורך שעה, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ושפיר דמי לכפות על הבעל לגרש. ולדברנו התשב”ץ כלל לא עוסק בדיני מורדת אלא בדין אחר שנלמד מהמשניות בפרק המדיר שאשה לחיים נתנה ולא לצער. ונראה שהציץ אליעזר הביא מכל מקום ראיה שבכפיית גט בעלמא הכל לפי ראות עיני הדיין, והוא הדין בכפיית גט במורדת דמאיס עלי.

ויסודו של התשב”ץ שצער של אשה מבסס עילה לחיוב בגט, דלחיים נתנה ולא לצער, מפורש גם בתשובת המהר”ם מרוטנבורג (קרימאנה, ח”א סי’ רצ”א, הועתקה בש”ג שם, ובהגהות הרמ”א על המרדכי שם סי’ קפ”ו), ובתשובת רבינו שמחה (הובאה בשו”ת המהר”ם מרוטנבורג (פראג, סי’ תתקכ”ז) ובאור זרוע (ב”ק ח”ג סי’ קס”א), ובב”י (אה”ע סי’ קנ”ד)), ובתשובת הגאונים (שערי צדק, ח”ד שער ד’ סי’ מ”ב), ובתשובת הרשב”א שם. ועי’ ברמ”א (אה”ע שם סעי’ ג’) ובביאור הגר”א (אה”ע שם ס”ק י’), ובחזו”א (סי’ ק”ח אות י”ד).

ויש לעיין בדבריו, שכתב שהצער שיש לאשה ממריבה קשה יותר מהצער שיש לה ממחסור במזונות. ובבעל שאינו זן אשתו נפסק בשו”ע (אה”ע סי’ ע’ סעי’ ג’ וסי’ קנ”ד סעי’ ג’) שכשאין תקנה לדבר, כופים עליו לגרשה. ומדוע אם כן לא כתב שכופים על בעל שמתקוטט עם אשתו לגרשה מק”ו מבעל שאינו זן את אשתו? ונראה דהא דכופים על בעל שאינו זן ואינו מפרנס לגרש את אשתו, אינו משום שמצערה, אלא משום שאינו מקיים את חובתו כלפיה. לכן אין ללמוד מק”ו שכופים על בעל שמצער את אשתו לגרשה. ומכל מקום מוכיח התשב”ץ מהפסוקים הנ”ל שיש לאשה צער גדול ממריבה תמידית, שעולה על צערה של אשה שבעלה מונע ממנה את אחד מהדברים שנשנו במשנה, ושפיר דמי לחייבו בגט.

אין אדם דר עם נחש בכפיפה, עילה לחיוב בגט?

והנה הטעם שכתב התשב”ץ שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, מובא בגמ’ בכמה מקומות כנימוק לכך שאין לקבל מצב שבו הבעל או האשה נדרשים להתגונן מפני מעשי בני זוגם. במקום אחד בגמ’ בכתובות (ע”ב ע”א) מדובר באשה שנודרת ואינה מקיימת או שאינה קוצה חלה שהיא עוברת על דת, והבעל רשאי לגרשה בלי כתובה. מקשה הגמ’ שהבעל יפר את נדריה או יקוץ חלה במקומה? ומשיבה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. כלומר, ואין לדרוש מהבעל להתגונן מפני מעשי אשתו, ושפיר יש לדונה כעוברת על דת. ובמקום שני בגמ’ בכתובות (ע”ז ע”א) מדובר בבעל שאינו זן ואינו מפרנס את אשתו, שלדעת רב כופים עליו לגרשה. מקשה הגמ’ עד שאתה כופהו לגרש כפהו לזון? ומשיבה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. כלומר, ואין לדרוש מהאשה שתעמוד בדינא ודיינא עם הבעל על מזונותיה. ובשני המקרים הללו יש עילה לחיוב או כפיית גט. והא דאין אדם דר וכו’ הוא נימוק לכך שהבעל או האשה לא נדרשים להתגונן מפני מעשי בני זוגם.

ובבעל שמתקוטט עם אשתו בכל יום, משמע מפשטות לשונו של התשב”ץ שהטעם דאין אדם דר וכו’ מבסס את העילה לחיובו של הבעל בגט. ופשוט שאין רצונו לחדש עילה חדשה לחיוב בגט, שבמקור הדברים בגמ’ הטעם דאין אדם דר וכו’ אינו מבסס עילה לחיוב בגט כאמור, אלא רצונו להביא ראיה לכך שצער תדיר חמור יותר מצער שאינו תדיר, שהרי אמרו שאין אדם דר וכו’, ואינו יכול לסבול התמודדות יום יומית עם בן זוג שמצערו.

אמנם מצאנו בתשובת רב פלטוי גאון (הובאה בשו”ת מהר”ם שם, במרדכי (שם סי’ רע”ג) ובהגהות אשר”י (כתובות פי”ג סי’ ה’)), ובמגיד משנה (הל’ אישות פי”ג הי”ד) שכתבו שאשה אינה צריכה לשאת את הסבל שנגרם לה מקטטות שמעוררים בני משפחת הבעל, מן הטעם דאין אדם דר וכו’.

וקודם שהביא המהר”ם את תשובת רב פלטוי, דן באשה שעזבה את בית בעלה מפני שהכה אותה, וכתב שהאשה זכאית למזונות במקומה, שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת עמו, דלחיים נתנה ולא לצער. ובהמשך כתב וז”ל:

ואם היה בא לפנינו דין זה שאשה קובלת על בעלה שמכה אותה, היינו מחמירין עליו מאילו היה מכה את אחר ומטעמא דפרישנא. ובפחות מזה כתב רב פלטאי גאון ז”ל שיוציא ויתן כתובה. וזה לשונו, והיכא דארגילו קטטה, אם היא מרגלת, כמורדת דמיא ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובתה. ואם מרגילין בני הבית כגון חמותו ובת חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר, אין אדם דר עם נחש בכפיפה [יבמות קיב, ב]. ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה, וכן הלכה וכן מנהג.

ובתשובה זו לכאורה מפורש שהטעם שאין אדם דר וכו’ מבסס עילה לחיוב בגט במקרה שבנות משפחתו של הבעל מעוררות קטטה עם האשה. אך זה אינו, דעיקר הטעם מפורש בתשובת המהר”ם שם, דלחיים נתנה ולא לצער. ולכן כשהבעל מעורר את הקטטה כתב רב פלטוי שיוציא ויתן כתובה, ולא נזקק לטעם שאין אדם דר וכו’. וכשבנות משפחתו מעוררות את הקטטה, אז טענת האשה אינה כנגד הבעל שאינו עושה דבר, אלא כנגד מגוריה עם בנות משפחתו המצערות אותה, ואין אדם דר וכו’, ותובעת שהבעל יוציאה למקום אחר, ואם הבעל אינו עושה כן, הוא אינו מקיים את חובתו כלפי אשתו דלחיים נתנה ולא לצער, וחייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה.

על זו הדרך יש לבאר את דברי המרדכי והג”א שם שדנו באשה שעזבה את בית בעלה מחמת קטטות עם בני משפחתו, וכתבו שהבעל חייב במזונותיה, דעולה עמו וכו’ ולחיים נתנה וכו’, והביאו את תשובת רב פלטוי ולמדו ממנה שכאשר האשה מעוררת את הקטטות אין לה מזונות.

וכן בתשובות הראשונים הנ”ל שדנו בבעל שמכה את אשתו, הטעם דאין אדם דר וכו’ לא נאמר לחוד אלא בהדי הטעמים הנ”ל דלחיים נתנה ולא לצער, ועולה עמו ואינו יורדת עמו.

העולה מן האמור שצער תמידי שמשתווה לצערה של אשה שבעלה מוציא עליה שם רע בשכנותיה, או שמשתווה לצערה של אשה שבעלה מונע ממנה את אחת מזכויותיה, או שיש בו את אחד המומים שאשה לא מסוגלת לסבול שמחמתם מחייבים את האיש לגרש, הוא עילה לחיוב בגט. דאשה לחיים נתנה ולא לצער.

עד כאן מתוך פסק הדין.

ואף שבנדון דידן לא הוכח שהיה לאשה צער תמידי ממעשיו של האיש. פשוט שמעשה חמור כל כך שקול לכל הפחות כהוצאת שם רע בשכנותיה ושאר הדוגמאות שהובאו בגמ’ ובפוסקים של מעשים חד פעמיים שמצדיקים את חיוב האיש בגט. ואילו האיש היה תובע לחזור לשלום בית מיד לאחר האירוע, ומבטיח להשתפר ולקיים מכאן ואילך את חובתו הבסיסית שלא לצער את האשה, והאשה היתה דוחה את ידו הפשוטה, היה מקום לדון בטענתו שהאשה מרדה בו והביאה לגירושין. ברם, כאמור לעיל, האיש לא הציע לשוב לחיי שלום בשום שלב של הדיונים. ובנסיבות של פירוד שהחל בעקבות מופע אימים של האיש שגרם לאשה לחשוש לחייה ולחיי ילדיה, חלה על האיש חובה להציג לפחות כלפי בית הדין רצון ונכונות לפייס את האשה ולשכנע אותה שתשוב לביתם, כדאיתא בשו”ע (אה”ע סי’ פ’ סעי’ י”ח), באשה שעזבה את בית בעלה מחמת קטטה ומסרבת לשוב אליו כי הוא לא מראה לה פנים, שאינה נחשבת מורדת. קל וחומר בנדון דידן, שהאשה נחשפה לאירוע קשה ואלים, שאף אדם בר דעת לא מצפה ממנה אפילו לשקול חזרה לשלום בית מבלי שהאיש מוכיח במעשים שהוא השתנה ולא ישוב עוד לכיסלה. אמנם כן, במקרה בשו”ע שם, האשה לא תבעה גירושין רק סירבה לחזור להתגורר עם האיש, ובנדון דידן האשה תבעה גירושין בכל פה. על כן, אילו היינו דנים בשאלת המרידה על יסוד דברי השו”ע הללו, האשה היתה נחשבת מורדת. אך לא על פי הדברים הללו אנו דנים, אלא על פי דברי הפוסקים הנ”ל שכתבו שצער גדול שהבעל מצער את האשה הוא עילה לגירושין. ואל תשיבנו שמדובר באירוע מקומי שהצדיק הרחקה של האיש ולא הצדיק את פירוק המשפחה, כי גם האיש לא עשה דבר כדי לתקן את המצב והסכים לגירושין. הגע עצמך, איש שהתעלל באשתו עד שנאלצה לברוח על נפשה, וכעת היא תובעת גירושין, וגם הוא רוצה בגירושין, כי יעלה על הדעת שבגלל שמדובר באירוע חד פעמי האשה תפסיד את כתובתה. אדרבא, עצם רצונו של האיש בגירושין וחוסר רצונו לתקן את אורחותיו, מכתיבים לאשה חיים מלאי צער עם האיש שלא יחזור בו מדרכו הרעה וישוב להתעלל באשה.

אולם, טוען האיש, שביה”ד אינו רשאי להסתמך על הודאתו בביהמ”ש שנתנה בזמן שהוא היה נתון בלחץ כבד, כשהוא לא מבין את מה שנעשה, ובעצת עורך דין שכלל לא דאג לו וכל מטרתו היתה לסיים את התיק. אלא שכפי שציין האיש עצמו, ביהמ”ש נטה לקבל את גרסתו במרבית סעיפי התביעה, וחייב אותו אך ורק על דברים שהוא הודה בהם במו פיו במסגרת ההליך הפלילי. חזקה על ביהמ”ש הפלילי שבחן ובירר היטב שהודאתו של האיש נתנה בתנאים סבירים, והיא משקפת את מה שאירע בביתם של הצדדים באותו יום בסוף חודש ספטמבר 2019. נציין שגם האיש לא טוען שלא אירע דבר. עובדה היא ששוטרים שהוזעקו למקום נאלצו להשתמש באמצעי חריג כדי להשתלט עליו בזמן שהוא היה בהתקף זעם ואיים לפגוע בעצמו. הודאתו על מעשה תקיפה ואיומים כנגד האשה לא באה בחלל ריק, והיא מתייחסת למה שאירע בזמן שהוא איבד את עשתונותיו.

אף שההודאה לא נאמרה בפני בית דין, כבר נקבע בפסק דין אחר שניתן בבית הדין תל אביב (מס’ 200847/14) שאדם אינו יכול לחזור בו בטענת השטאה מהודאה בפני בית המשפט. והוא הדין וקל וחומר בנדון דידן, שהאיש טוען שלא הבין ולא ידע על מה מדובר, והוטעה להודות בדברים שלא אירעו בעצת עורך דינו.

להלן הטעמים מתוך פסק הדין:

…נשווה להלכות המפורשות בשו”ע חו”מ סי’ פא, שהכלל העולה מהם, שהודאה של אדם מחייבת אותו, אלא אם כן המודה חוזר בו ומנמק את הודאתו בעילה מספיקה לפי הענין, כפי שנוכיח להלן.

בסעי’ א’ שם נפסק שאדם שהודה לחברו וחזר בו בטענה שהתכוון לשטות בחברו נאמן, באופן שלדעת ביה”ד ההודאה היא בגדר של ‘מילי דכדי’ – כלומר דברים בטלים שאדם עלול אף לשכוח שאמרם. ובסעי’ ה’ שם נפסק שאדם שהודה וחזר בו, אינו נאמן לטעון ששיטה בחברו בלי סיבה. בנדון בסעי’ שם, ראובן תבע את שמעון, ושמעון הודה וחזר בו בטענה ששיטה בחברו, ונימק זאת בכך ששיטה בראובן בהודאה, כשם שראובן שיטה בו בתביעה. ובש”ך שם (ס”ק י”ב) חולק ע”ד השו”ע וכותב ששמעון נאמן לטעון ששיטה בחברו בלי סיבה. ובקצות שם (ס”ק ח’) כתב שאין חולק על כך שאדם שהודה אינו יכול לחזור בו ללא אמתלא מספיקה, ומחלוקת השו”ע והש”ך היא האם טענת שמעון שרצה לשטות בראובן סתם כך בלי סיבה, היא אמתלא מספיקה.

על דרך זו כתב השו”ע שם סעי’ ח’, שאדם שהודה בדרך של הודאה גמורה, אינו נאמן בטענה שהודה כדי לשטות בחברו. ועי’ בש”ך שם (ס”ק יט) שפירש שדרך הודאה גמורה, היינו שניכר שמתכוון למסור את הדברים לשומעיו. וכן בסעי’ י”ז שם, כתב השו”ע שאדם שהודה בכתב ידו או בקנין או במעמד שלשתן, אינו יכול לחזור בו מהודאתו. ועי’ בש”ך שם (ס”ק מה) ובקצות (ס”ק יז) שדנו במי שהודה וחוזר בו בטענת השבעה, שבחוזר בו בטענת השטאה, פשוט שאינו נאמן, במקום שהעלה את הדברים על הכתב או שעשה מעשה אחר המוכיח שהודאתו רצינית. ועי’ בש”ך שם (ס”ק מח), שהודה בכתב ידו לאו דווקא, ואף מי שהודה בפני עדים וצווה עליהם לכתוב, אינו יכול לחזור בו. ואף לדעת השו”ע שם סעי’ יח שהמודה בפני עדים יכול לחזור בו, הני מילי בהודה בעל פה ולא עשה מעשה, אבל בעשה מעשה, כגון שחתם על טופס השטר שהכינו עבורו, בוודאי דאינו יכול לחזור בו.

מסקנת הדברים היא שהודאת האיש בפני ביהמ”ש מחייבת אותו והוא אינו יכול לחזור ממנה בביה”ד ולא תתקבל טענה שהאיש טעה והטעה בהודאתו שם.

מסקנה זו של ביה”ד שאין בטענות האיש כדי להפסיד לאשה את כתובתה, מייתרת את הדיון בטענת האשה שהאיש הוחזק שקרן ואין להאמין לטענותיו. גם אילו היינו נדרשים לאחת מן הטענות שהאיש טען, לא היה מקום לדון בטענת האשה שהבעל הוחזק שקרן מהטעם ההלכתי הפשוט, שלפי דין תורה אין מצב שבו נאמנותו של אדם נשללת לגמרי, אלא אך ורק ביחס לממון מסוים שהוכח על ידי עדים שהאיש שיקר בבית דין ביחס אליו, כדאיתא בשו”ע חו”מ (סי’ ע”ט סעי’ ה’ וסעי’ ט’). ובנדון דידן, האיש טען טענות שונות שנדחו או לא הוכחו, אך לא הוכחשו במפורש. גם התכחשותו להודאתו בהתנהגות אלימה במסגרת המשפט הפלילי שאינה מקובלת על ביה”ד כאמור, אינה מחזיקה אותו לכפרן לעניין תביעת הכתובה, אלא הכחשה על ידי עדים בלבד.

מסקנת הדברים עד כה היא שהאשה זכאית לכתובה ותוספת כתובה. אלא שכנגד עומדת טענת האיש שיש לקזז מהסכום שהאשה זכאית לו את סכומי הכסף שהוא חויב בהם בניגוד לדין תורה. מכלל טענותיו של האיש, ביה”ד ידון אך ורק בטענה שחיוב האיש על פי פקודת הנזיקין הוא בניגוד לדין תורה. מפני שהרכוש המשותף שחולק במסגרת הליכי הרכוש בביה”ד שייך לאשה כשם שהוא שייך לאיש. הסכום שישולם לאשה על פי חוק יחסי ממון טרם התברר, ואנו ממתינים לחישוב שיעשו באי כוח הצדדים בהתאם להחלטת ביה”ד. החיוב על פי פקודת הנזיקין מאידך, אינו ברור מבחינה הלכתית, וייתכן שלאיש תהיה טענה נגדית, שיש לו ביד האשה סכום שהיא מחזיקה בו שלא כדין.

ונבהיר שעל פי מסורת הפסיקה שהתפתחה בבתי הדין הרבניים מאז פסק דינו של ביה”ד הרבני הגדול משנת 2006, אין מחייבים את האיש בכפל חיובים, כתובה על פי דין תורה ואיזון זכויות על פי חוק יחסי ממון והפסיקה האזרחית. ברם, פסיקה זו אינה מבוססת על הטענה שיש לאיש ביד האשה כספים שהיא מחזיקה בהם שלא כדין, אלא על אומדנא שמלכתחילה האיש לא התכוון להתחייב לאשה בכתובה לעת גירושין בנוסף לחיוב על פי החוק והפסיקה האזרחית. על כן, גם מי שמחזיק בדעה שהחוק והפסיקה האזרחית יצרו מנהג מדינה שמחייב לפי דין תורה, יודה שאין לחייב בכתובה בנוסף לחיוב על פי החוק והפסיקה האזרחית.

כל זה אינו נוגע לנדון דידן בו נשמעה טענה שכנגד סך הכתובה יש ביד האשה ממון שנפסק לטובתה על ידי ביהמ”ש שלא על פי דין תורה.

נדון בטענה זו. העובדות הובאו לעיל בהרחבה. לסכום שהאיש חויב בו בביהמ”ש כמה מרכיבים: חיוב על פי פקודת הנזיקין בסך של 120,000 ש”ח, חיוב בהוצאות משפט בסך של 30,000 ש”ח, וחיוב בהוצאות הטיפול הרפואי בסך של 7,200 ש”ח. כמו כן, ביהמ”ש הפלילי חייב את האיש לפצות את האשה בסכום נוסף של 5,000 ש”ח.

החיוב הוא בגין אותם שני אירועים שהוכחו להנחת דעת ביהמ”ש: בתחילת הנישואין בשנת 1995 ובמועד הפירוד ובסמוך לו בשנת 2019. באירוע הראשון, לדברי האיש הוא דחף את האשה ומשקפי השמש שלה נשברו. באירוע השני, לדברי האיש הוא עקר את הטלוויזיה מהקיר, ניסה לנתץ אותה, אלמלא התערבותה של האשה, איים שישחט את עצמו אם המשטרה תגיע. באירוע אחר שאירע בסמוך איים על האשה שיהרוג אותה אם תזמין את המשטרה, ובאירוע אחר שאירע כשנה וחצי קודם לכן, השליך בקבוק לכוונו של בנם של הצדדים, ומעוצמת המכה נוצר שקע במקרר.

ביחס לאירוע הראשון, יש לכאורה עילה לחיוב גם לפי דין תורה, כי היה מגע בין האיש התוקף לאשה שהותקפה בפני אביה, ושפיר דמי לחייבו לשלם לה על הצער והבושת שנגרמו לה, אעפ”י שלא נגרם לה נזק ממשי. כדאיתא בשו”ע (חו”מ סי’ ת”כ סעי’ ז’ ח’ ו-ט’) שחובל חייב בצער ובושת שלא במקום נזק. ועבור הצער, משלם החובל לנחבל את מה שהנחבל היה מוכן לשלם כדי להימנע מצער זה. כדאיתא בשו”ע (שם סעי’ ט”ז). ועבור הבושת, משלם החובל לנחבל לפי המבייש והמתבייש, כדאיתא בשו”ע (שם סעי’ כ”ד).

ביחס לאירוע השני, ולאירועים שקרו בסמוך לו, בהם האיש התנהג בפראות ואיים על האשה, לא התברר האם לא היה כלל מגע בין האיש לאשה, או שהיה מגע קל, כפי שניתן להבין מהתיאור של האיש, שהאשה חצצה בגופה בינו לבין הטלוויזיה כדי שלא ינתץ אותה, ויש נפק”מ גדולה בין המקרים. עי’ שו”ע (שם סעי’ ל”ב) במבעית את חברו שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, אלא אם כן אחזו או נגע בו כשהדפו או החזיק בבגדיו בשעה שהבעיתו, שחייב בתשלומין. ועי’ בסמ”ע (שם ס”ק מ’) שחייב בכל תשלומי נזק, כדאיתא בשו”ע (שם סעי’ כ”ה). וחיוב תשלומים מדיני חובל כולל גם פגיעה במיומנות מקצועית, כדאיתא בשו”ע (שם סעי’ ט”ו) שמשערין את הנזק לפי אומנותו של הנחבל. ובמבעית את חברו, איתא בשו”ע (שם סעי’ ל”ב) שאם המבעית לא נגע בנבעת, המבעית פטור מדיני אדם אעפ”י שהנבעת חלה. משמע שאם המבעית נגע בנבעת, והנבעת חלה מחמת הבעתה, חייב המבעית לשלם לו את הנזק שנגרם לו בגלל המחלה. ואם הנבעת בעל אומנות, וכעת הוא חלה ואינו יכול לעבוד, חייב המבעית שנגע בו לשלם לו את דמי הנזק במלואם. המבעית חייב גם לשלם לנבעת תשלומי צער ובושת ככל חובל.

גם אם נניח שהאיש לא נגע באשה בזמן שהבעית אותה בהתנהגותו הפרועה, ולפי דין הוא פטור, איכא חיוב בדיני שמיים לשלם לאשה את הנזקים שנגרמו לה – אם האשה חלתה ונגרמה לה פגיעה תפקודית שהקשתה עליה לעבוד ולהתפרנס. אולם, חיוב בדיני שמיים לא מהני לנחבל שיחזיק בממון של הנחבל, כדאיתא בש”ך (שם סי’ כ”ח ס”ק ב’) ובנו”כ.

ולכאורה סעיפי החיוב העיקרי בכל האירועים הם נזק צער ובושת. ויש תרי טעמי לכאורה לפטור את האיש מחיובים אלו. האחד, מובא בשו”ע (שם סי’ א’ סעי’ ב’) שדיינים בזמן הזה דנים בתביעה של נחבל לחייב את החובל לשלם ריפוי ושבת בלבד. שחבלה שגורמת לנזק אינה שכיחה, וצער ובושת שכיחים, אבל אין בהם חסרון כיס. השני, מובא בשו”ע (שם סי’ ת”כ סעי’ מ”א ו-מ”ב) שחכמים עשו תקנה במקרים נפוצים של תקיפה ללא חבלה, שהתוקף ישלם לנתקף סכום ידוע. בין המקרים, מי שהכה את חברו בידו, ומי שתקע לחברו בכפו, שלפי אחד הפירושים (עי’ סמ”ע סי’ א’ ס”ק ו’) שהובא ברמ”א (שם סי’ א’ סעי’ א’) היינו מי שתקע בקול והבעית את חברו. ונחלקו הראשונים ובעקבותיהם מרן השו”ע והרמ”א (שם סי’ ת”כ סעי’ מ”א), אם הסכום הידוע משלם את הבושת והצער אבל לא את הריפוי והשבת, או שהסכום הידוע משלם גם את הריפוי והשבת אבל לא את הנזק. והסכומים הידועים שנזכרו שם, כולם במטבע מדינה. ולפי חישוב פשוט, הסכום הכולל עבור כל אירועי האלימות, מכסה חלק קטן מהסכום שהאיש שילם על פי פסיקת ביהמ”ש.

וביחס לטעם הראשון, נראה שהוא אינו מונע מהאשה לגבות את כתובתה, כי האשה מוחזקת בכספים ששולמו לה על פי החלטת ביהמ”ש. ואיתא בשו”ע (סי’ א’ סעי’ ה’) שנחבל שתפס אין מוציאים מידו. ועי’ בסמ”ע (שם ס”ק י”ז) שיכול לתפוס עד שיעור נזקו, ואפילו כנגד תשלומי ד’ וה’. אמנם כתב הש”ך (חו”מ שם ס”ק ט”ו) בשם המהרש”ל (יש”ש ב”ק פ”א סי’ מ”ג) שאין לתפוס על ידי גויים. אולם, כתב רעק”א (על שו”ע שם סעי’ ה’) דהני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד אם תפס שפיר דמי. עו”כ רעק”א (על שו”ע שם) והנתיבות (ביאורים שם ס”ק ה’) בשם היש”ש שם, שתפיסה מהני שלא יוכל החובל לחזור ולתפוס, שעל ידי התפיסה הוא כמי שגבה את דמי נזקו. ובנתיבות דקדק מדברי הרא”ש (ב”ק פ”ב סי’ ב’) שהוא חולק על היש”ש וסובר שדין תפיסה זו כדין שאר תפיסה בספיקא דדינא.

ואם ביה”ד יקבע שבגין המעשים הללו האיש חייב לשלם לאשה סכום שלא יפחת ממה שנפסק על ידי ביהמ”ש, לא תשמע טענת האיש שיש ביד האשה סכום כסף שאינו מגיע לה לפי דין תורה כנגד חוב הכתובה.

נציין שבעלמא נתבע בשטר אינו יכול לדרוש לדחות את התובע בטענה בעלמא שיש לו תביעה נגדית ולדרוש לעכב את הגביה עד בירורה. דקיי”ל (חו”מ סי’ כ”ד) נזקקים לתובע תחילה. ועי’ ברמ”א שם, ובסמ”ע (שם ס”ק ב’) ובאורים (שם ס”ק א’) ובנתיבות (שם, חידושים ס”ק א’) ובקצות (ס”ק ב’) דאם אין לנתבע ראיה או מיגו שתומך בטענתו, הוא אינו יכול לעכב את הגביה לצורך בירור התביעה הנגדית יותר מל’ יום שהוא זמן בי”ד. ואף אם התובע מודה במקצת התביעה הנגדית, אין מעכבים את הגביה, כדאיתא בסמ”ע (שם ס”ק ג’). אולם, באופן שהנתבע טוען טענת פטור ומבקש להביא עדים, שפיר דמי להמתין לבירור הטענה, כדאיתא בנתיבות (שם, ביאורים ס”ק ב’). אבל כשהנתבע תובע תביעה נגדית, ההלכה דנזקקין לתובע תחילה.

ובנדון דידן, העובדות התבררו בביהמ”ש. ומה שלא התברר, לא יבסס טענה לעיכוב נוסף של חיוב האיש בכתובה.

ולפי מה שהתברר עד כה, עובדתית והלכתית, על שני מקרי האלימות, גם אם נניח שבשניהם היה מגע בין האיש והאשה, אין עילה בדין לחייב את האיש בסכום גבוה כל כך. כי חז”ל כבר קצבו את הסכום שמשולם עבור מעשים אלו, והוא נמוך בערכים כספיים של היום. אולם, אם יתברר שנגרם לאשה נזק בגלל מעשי האיש. גם אם לא מדובר בנזק בגופה אלא במחלה גופנית או נפשית שגרמה לירידה בתפקוד של האשה, שפיר דמי לחייב את האיש בסכום נכבד בגין מעשה זה לפי דין תורה.

ובעניין זה התבסס ביהמ”ש על חוות דעת של מומחה ד”ר א’ כ’ שהוגשה לביהמ”ש ביום 24/10/2021, שמלמדת על מצבה של האשה באותה תקופה. להלן מתוך פסק הדין:

בסופו של יום קבע המומחה כי:

“התובעת על פי דיווח נחשפה באופן מתמשך לטראומה נפשית בגין פגיעה וניצול מתמשכים באופן רגשי, מילולי, פיזי, מיני על ידי הנתבע. התובעת סובלת מזה מספר שנים מהסתמנות נפשית שבכללה מאפיינים לא מאובחנים של חרדה ודיכאון ומאפיינים תת סיפיים של הפרעה בתר חבלתית… הסתמנות הנפשית ממנה סובלת התובעת כרוכה בפגיעה בתפקוד במישור התעסוקתי, ההורי, הביתי והחברתי, וכן פגיעה באיכות החיים ובנכות ששיעורה 15% וזאת למשך שנתיים. התובעת החלה לאחרונה טיפול נפשי שבכללו טיפול תרופתי, התובעת תזדקק להמשך טיפול תרופתי וכן לטיפול שיחתי – פסיכותרפיה. הטיפול הנפשי עשוי להוביל לשיפור מצבה הנפשי של התובעת ובמקביל לשיפור אפשרי בתפקוד. יש לאמוד בשנית את שיעור נכותה העדכני בעוד כשנתיים וזאת על מנת לבחון את השפעותיו האפשריות של הטיפול הנפשי על מצבה הנפשי ועל התפקוד.”

המומחה נחקר על חוות דעתו. מחקירתו עולה כי ייתכן שחלק מהבעיות שבגינן פנתה לרופא משפחה ולא אובחנה אינן קשורות למצוקה נפשית. עם זאת ציין, כי לקח בחשבון המגבלות הללו בעת קביעת חוות דעתו הסופית. עוד הוסיף כי הבדיקה לוקחת בחשבון את ההטיות לרבות העובדה שהגיעה אליו תובעת שיש לה אינטרס בתוצאות חוות הדעת.

בנסיבות אלו, הגם שלא נמצא תיעוד רפואי בדבר תסמונת נפשית אצל התובעת לפני מועד הקרע בין הצדדים, לא מצאתי למקום לשאול חוות דעת המומחה. המומחה העיד כי הבחין בתביעות רבות לבדיקות ורופאים, שעה שבחן תיקה הרפואי של התובעת מאוקטובר 2011 ונימק עמדתו וגרסתו לא נסתרה.

במצב דברים זה, אני מקבלת חוות דעתו של המומחה במלואה ואני קובעת כי הוכח שבעטיו של הנתבע נגרם נזק לתובעת.

משכך, הוכח די הצורך קיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובעת לבן התנהגותו של הנתבע במהלך השנים ואני קובעת כי הנתבע חב בפיצוי התובעת בגין נזקיה.

ביהמ”ש דחה טענות של האיש על קשר סיבתי תורשתי בין מחלת האשה למחלה של אח אחד שלה ואירוע אובדנות של אח אחר, וקיבל את עמדת המומחה שקבע שעל פי רוב אין קשר בין הדברים. וגם אם ניתן להניח על פי הרקע המשפחתי שקיימת נטייה להתדרדרות נפשית אצל האשה, היא לא היתה מובילה בהכרח למצבה אלמלא מעשי האיש. לחיזוק הנחה זו, השתמש המומחה בדוקטרינת ‘הגולגולת הדקה’ שמתייחסת למצב שבו קיימת אצל אדם נטייה מסוימת שמתפרצת בעקבות אירוע טראומתי.

זו הכרעת ביהמ”ש. ולפי ההלכה, רופא נאמן על כל דבר שהוא יכול להעיד עליו מתוך ניסיונו המעשי – קליני, שהוחזק שהוא כך, אך הוא אינו נאמן על דברים שהוא יודע מהשערה, הסתברות או מחקר שלא הוכח קלינית. הארכנו בעניין זה במקום אחר, וכעת נקצר ונציין לדברי האחרונים שהובאו בפת”ש (יו”ד סי’ קפ”ז ס”ק ל’), ובעיקר לתשובת החת”ס (יו”ד סי’ קנ”ח).

ביהמ”ש דחה כאמור את טענותיו של האיש בדבר קשר סיבתי תורשתי בין מחלת האשה למצבם של אחיה, ודחה טענה נוספת שהאשה הוליכה שולל את הרופא כשתלתה בו את כל מצוקותיה, ולא שיתפה אותו בקשייה האישיים והמשפחתיים.

ביה”ד אינו יכול להסתפק בקביעה של ביהמ”ש, כי בהוצאת ממון עסקינן, והוכח שהאשה קבלה סכומי כסף גבוהים מהאיש במסגרת תביעה אזרחית, העולים כפליים ויותר מסך הכתובה. ולנוכח טענותיו של האיש בפני ביהמ”ש, החלטת ביהמ”ש לקבל את עמדת המומחה שבחלק שעוסק בנסיבות התפרצות המחלה, מבוססת בעיקר על אומד דעתו של המומחה שקיבל את האשה לכמה מפגשים בעיצומו של סכסוך משפטי, כשברור לכל שהיא הוכנה והודרכה לקראת המפגשים הללו.

ישנו קושי נוסף, מאחר שלא התברר לפנינו שבאירוע משנת 2019 האיש בא במגע עם האשה בזמן שהוא השתולל בביתם, ולפי ההלכה, יש משמעות רבה לשאלה זו כפי שהוסבר לעיל, ישנו קושי נוסף שנובע מתוך חוות הדעת עצמה שמתבססת גם על ההיסטוריה הרפואית של האשה משנת 2011, זמן רב לפני האירוע משנת 2019. על אף שביהמ”ש דחה למעשה את טענות האשה שלאורך כל השנים האיש נהג כלפיה באלימות, הוא קבע שיש קשר סיבתי בין מעשי האיש למצבה של האשה, ככל הנראה מפני שנטה לקבל את ההסבר של המומחה שמקרה זה מתאים לדוקטרינת ‘הגולגולת הדקה’, אולם, הסבר זה שמבוסס על אומדנא של הרופא, אינו קביל הלכתית.

גם אילו היינו מקבלים את האומדנא של הרופא ודנים על פיה, האיש לא היה מתחייב בנזק, שהרי כלל הוא בדיני נזיקין, שאין אדם מתחייב על פעולה שלא ראויה להזיק אלמלא חולשתו של הנחבל, דלא הו”ל לאסוקי אדעתיה שמעשיו יגרמו לנזק גדול כל כך, כדאיתא בשו”ע (חו”מ סי’ ת”כ סעי’ כ”ח). אולם נראה שזו אינה טענה. שדין אומד בנזיקין נלמד מדין אומד במיתה, כדאיתא ברמב”ם (הל’ חובל פ”א הי”ח), ובאומד במיתה כתב הרמב”ם (הל’ רוצח פ”ג ה”ג) שאומדים את כח הנהרג לעמוד במכה שקיבל מההורג, והוא הדין באומד בנזיקין. וכ”כ להדיא ביש”ש (ב”ק פ”ח סי’ ל”ח) לגבי נזיקין. ובנדון דידן, האיש טען בפני ביהמ”ש שמצבה הנפשי של האשה היה רעוע בגלל הרקע המשפחתי שלה והמריבות עם אחיה. על כן ודאי דהו”ל לאסוקי אדעתיה שהשתוללות כזו עשויה לפגוע בה.

מסקנת הדברים עד כה היא שמעשי האלימות של האיש, אף אם הצדיקו חיוב בתשלום על פי ההלכה, הוא בשיעורים נמוכים בהרבה. ואילו האשה היתה מוכיחה להנחת דעתו של ביה”ד שהתנהגות האיש באירוע משנת 2019 כללה מגע בזמן ההשתוללות של האיש, והיא שגרמה לה לפגיעה הנפשית והתפקודית, לא היה ספק שהיא זכאית לסכום שביהמ”ש פסק. משלא הוכח שאלו הם פני הדברים, לא ניתן לקבוע שהאשה היתה זכאית לפי ההלכה לסכום שנפסק.

ואכתי יש לדון לזכות את האשה מטעם אחר, דקיי”ל אין ספק מוציא מידי ודאי. ובנדון דידן, האשה מוחזקת בחוב הכתובה והוא ודאי, והטענה שיש בידה כספים שאינם מגיעים לה לפי דין היא ספק, כי לא התברר ברמה מספיקה לפי דין תורה שהאירוע משנת 2019 כלל מגע, ושהוא גרם לאשה פגיעה נפשית ותפקודית.

בעניין זה יש אריכות דברים בפסק דין שניתן בביה”ד הגדול בהרכב בראשות מורנו הראש”ל שליט”א (תיק מס’ 1407834/1). התבררה שם תורתו של מרן הראש”ל זצוק”ל. ומכלל הדברים שהתבררו שם עולה, שכאשר יש ספק לבית הדין, לא מוציאים ממון מהאיש שמוחזק בממונו.

הכרעה

סוף דבר, תביעת הכתובה מתקבלת רעיונית, אך נדחית מעשית לנוכח חיובו של האיש לשלם לאשה סכום כפול ויותר מסך הכתובה, שלביה”ד יש ספק האם היא זכאית לסכום זה לפי דין תורה.

באשר לתביעה הרכושית. כבר הובהר שהיא הוכרעה על כל חלקיה, ומה שנותר לבאי כוח הצדדים לעשות הוא להגיש חישוב לביה”ד. והובהר שאם לא יוגש חישוב מוסכם, ביה”ד ימנה מומחה שיערוך את החישוב על פי החלטות ביה”ד, ויחייב את הצדדים בשכר טרחתו.

עם קבלת החישוב, תינתן פסיקתא המורה על תשלום סכום פסוק מצד אחד למשנהו,

עם מתן הפסיקתא, יסתיימו ההליכים בין הצדדים, וכל התיקים ייסגרו.

פסק דין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ב’ באב התשפ”ד (06/08/2024).

הרב עידו שחרהרב בן ציון ציוני הרב שמואל צבי פריד

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

ב”ה

תיק ‏1511/7

בבית הדין הרבני האזורי אשדוד

לפני כבוד הדיינים:

הרב עידו שחר, הרב בן ציון ציוני, הרב שמואל צבי פריד

התובע:          פלוני

נגד

הנתבעת:        פלונית

הנדון:בחינה הלכתית של פסיקת ביהמ”ש בתביעה נזיקית בזיקה לחיוב האיש בכתובה