פיצויים

עורך דין מומלץ

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור; ב”לXXX), שבו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן – הוועדה) מיום 26.11.2020.
2. לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ואת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בערעור לפי הרשות שניתנה, ולפיכך מעתה תכונה המבקשת המערערת.

רקע

3. כפי שנסקר בהליך קודם הנוגע למבקשת (בר”ע XXX), המערערת הוכרה כמי שנפגעה בעבודה בעקבות אירוע מיום 14.6.01. ההכרה ניתנה במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (הנשיאה דיתה פרוז’ינין ונציג הציבור מר קלינר; ב”ל XXX) מיום 21.6.10 שבו ניתן תוקף להודעת המוסד מיום 21.4.10 לפיה “תוכר התובעת עקרונית כמי שנפגעה ב’אירוע תאונתי’ בעבודה, אשר גרם להחמרה זמנית במצבה הנפשי“.
4. לאחר מספר הליכים הנוגעים להחלטות קודמות של הוועדה בהרכבה הקודם נקבע בפסק הדין מיום 19.1.16 (השופטת שרה שדיאור; ב”ל XXX) (להלן – פסק הדין הראשון) כי עניינה של המערערת יובא לוועדה בהרכב חדש. כן נקבע כי הוועדה בהרכבה החדש תתייחס לשאלות שהופנו אליה, בין היתר, בנוגע לקשר הסיבתי שבין התאונה בעבודה לבין מצבה הנפשי של המערערת, מחלת FMF, SUPPURATIVAHYDRADENITIS ומורסות.
5. אחר פסק הדין הראשון התכנסה הוועדה ביום 9.6.16 בהרכבה החדש שכלל פסיכיאטרית – ד”ר מעינית סיגלר, פנימאי – ד”ר זאב שטגר, ומומחה עיניים – ד”ר יהודה וייס. בפני הוועדה הופיעו המערערת, בא כוחה דאז ופרופ’ הנדזל. הוועדה סיכמה את מסקנותיה כך:

“מבחינה פנימית הועדה קובעת שהתובעת סבלה מ-FMF טרם התאונה הנדונה. ההחמרה עליה מספרת התובעת אירעה תקופה ארוכה (מספר שנים) לאחר התאונה הנדונה. עוצמת ההחמרה במידה וישנה אינה מקנה נכות בגין החמרה של מחלתה ועל כן הועדה אינה קובעת נכות נפרדת בשל בעיה זו.

בנוגע לזיהומים החוזרים הועדה קראה את חוו”ד של פרופ’ הנדזל, שמעה את עמדתו שהזיהומים החוזרים נובעים מהשפעת המתח והחרדה על התפקוד האימונולוגי. בבדיקות אימונולוגיות שבצעה ב-21.8.12 בבית חולים מאיר לא נמצא הפרעה אימונולוגית בתפקוד הנויטרופילים של התובעת. לדעת הועדה קשה לקבוע בוודאות שאכן המתח הנפשי והתסמונת ה-PTSD פגמו בתפקוד המערכת האימונולוגית. הוועדה מוצאת לציין שלמרות שפרופ’ הנדזל מצטט מהסיפרות הפרעות שונות בתפקוד המערכת החיסונית המיוחסת למתח וחרדה הפרעות אלו לא נבדקו אצל התובעת. יחד עם זאת הועדה אינה יכולה להתעלם מהסיפור הקליני שאירועים אלו החלו לאחר התאונה ומהקשר בין עוצמת התלונות והזיהומים למצבה הנפשי ועל כן הועדה מקבלת את הקשר האפשרי בין הזיהומים החוזרים לתאונה הנדונה ומציינת במכתב של ד”ר וולד דוד מ-23.6.03 נרשם כי פנתה לראשונה לטיפול פסיכיאטרי ב-1/02 עם מיגוון סימפטומים גופניים שפרצו לאחר משבר עם יחסיה עם מעבידה ופיטוריה מהעבודה. בחוו”ד של ד”ר וולד מ-11.1.04 מצוין גם כן שהתופעות הדלקתיות הקשות הן ביטוי פיזיולוגי למצוקתה הנפשית. לאור זאת הועדה קובעת שנכותה בגין הזיהומים החוזרים (הגם שלא הוכח בוודאות שקשורים לטראומה) תכלל בנכותה הנפשית וזאת על סמך דבריו של פרופ’ הנדזל והתובעת שיש קשר ברור בין עוצמת התלונות למצבה הנפשי.

מבחינה נפשית הועדה מקבלת את ערער התובעת וקובעת כי נכות בשיעור 40% לפי סעיף 34(ב) בין 4 5-5 מותאם מאחר ומדובר בתובעת הסובלת מ-PTSD עם סימנים קליניים בחומרה בינונית עד קשה הכוללים כפי שרושם ד”ר וולד במכתבו מ-1.6.03 ‘סימפטומים פסיכוסומטיים שונים ומשונים דלקות חוזרת בלתי מוסברות במפשעה הפרעות קשות במחזור החודשי יובש ושינויים בלשון תיקים בעיניים וטשטוש ראיה רעד בידיים ועייפת כרונית קשה’.

בבדיקה הקלינית של הועדה לא היה עדות למצב דיכאוני. ולכן מצבה אינו מתאים לסעיף ליקוי 34א 4 או 5 אלא לסעיף 34ב הניתן בגין PTSD.

הועדה אינה מקבלת את חוו”ד של ד”ר וולד בנוגע לגובה הנכות מפני שלא חלה פגיעה קשה בתפקוד התעסוקתי והתובעת עובדת כיום באופן חלקי ואינה נמצאת במעקב פסיכיאטרי סדור מאז 2013.

הועדה מקבלת את אבחנותיו של ד”ר וולד כי מדובר ב-PTSD מלווה בתסמינים פסיכומטיים שהינם חלק מה-PTSD. לקביעה זו שותף גם פרופ’ הנדזל שקבע שתסמיניה קשורים ונובעים מה PTSD ולכן הועדה הגדילה את הנכות הפסיכאטרית שלה ואינה מוצאת כל מקום לקביעת נכות נפרדות אחרות.”

באשר לתקנה 15 קבעה הוועדה כי “מצבה אינו מאפשר לה לעבוד לכן יש מקום להפעילה תקנה 15 במלואה“.

לאור המקובץ, למבקשת נקבעה נכות רפואית בשיעור 40% לפי פריט 34ב(4-5), ולאחר הגדלה הנכות לפי תקנה 15, נקבעה למבקשת נכות רפואית משוקללת בשיעור 60%.

6. על ההחלטה הנ”ל הגישה המערערת ערעור לבית הדין האזורי (ערעור ראשון). בית הדין האזורי (השופט דניאל גולדברג; ב”ל XXX) קבע כי נפל פגם באופן יישום פסק הדין הראשון והורה על החזרת עניינה של המערערת לוועדה (להלן – פסק הדין השני). להלן ההוראות שניתנו לוועדה:

“א.    תשוב ותדון בשיעור נכותה הנפשית של המערערת בשים לב לקביעתה כי מצבה של המערערת אינו מאפשר לה לעבוד, ותנמק החלטתה.

ב.    תקבע מה היו ביטויי ה-FMF אצל המערערת לפני התאונה ואחריה, והאם הביטויים המאוחרים מצדיקים נכות נפרדת. ככל שהתשובה היא בחיוב – האם נכות זו קשורה לתאונה? בהנמקתה תתייחס הוועדה לחוות דעתו של פרופ’ הנדזל לפיה היו התלקחויות של מחלת FMF לאחר התאונה.

ג.    תקבע מהי המחלה המחוללת את הזיהומים והמורסות מהם סובלת המערערת – האם מדובר בהידרדניטיס או מחלה אחרת – והאם קיים סעיף ליקוי מתאים למחלה זו והאם המחלה קשורה לתאונה, והכל תוך התייחסות לחוות דעתו של פרופ’ הנדזל.

ד.    בעניין קביעת קשר סיבתי לתאונה, בית הדין מנחה את הוועדה הרפואית לעררים כי די בכך שלדעת הוועדה המסקנה בדבר קיום קשר סיבתי מסתברת יותר מן המסקנה ההפוכה (הסתברות של מעל 50%).”

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המערערת על פסק הדין השני נדחתה (סגנית הנשיא, כתוארה אז, ורדה וירט-ליבנה; בר”ע XXX).

7. בעקבות פסק הדין השני התכנסה הוועדה ביום 18.1.2018 (בשנית). בישיבה זו הוצגו תלונות המערערת הן על ידה והן באמצעות ד”ר רושקה. הוועדה סיכמה את מסקנותיה כך:

“הוועדה התכנסה מתוקף פס”ד מיום 25.7.17, הועדה תתייחס לסעיפים כפי שנקבעו בפס”ד, להלן:

א.    בהתאם לחומר שעמד בפני הועדה ביום התכנסותה.

הועדה מותירה את שיעור הנכות הנפשית על כנה, מאחר ומדובר בתובעת הסובלת מרמיסיה חלקית עם סימנים קליניים בחומרה בינונית עד קשה לדעת הועדה. ההגבלה על כושר העבודה ניכרת עד קשה כפי שהיא מתבטאת בעבודה חלקית עם חיסורים רבים עפ”י סעיף הליקוי שנקבע לאור זאת, ניתן לקבוע הפעלת תקנה 15 במלואה. הנכות הנפשית כוללת את הביטויים הסומטיים העוריים כפי שהמליץ ד”ר וולד פסיכיאטר ופרופ’ הנדזל המונולוג.

ב.    בנושא ה-FMF הועדה מציינת שמדובר במחלה גנטית ממנה סבלה התובעת ואף טופלה טרם ה(תאונה) הנדונה. בועדה הקודמת מיום 9.6.16 התובעת מסרה כי קיבלה טיפול עוד טרם התאונה הנדונה. מאז התאונה הומלץ לה לעלות את המינון אבל היא לא לקחה ולא תיארה את המינון. היא תיארה מספר מועט של כאבי פרקים, ללא תלונות של פריטוניטיס או פלוריטיס. לא היתה ידועה כל פגיעה כלייתית על כן לדעת הועדה אין כל קשר בין המחלה עצמה והתאונה הנדונה כיוון שכאמור מדובר במחלה גנטית שאובחנה טרם התאונה. הועדה לא התרשמה מהחמרה במחלתה הקשורה לתאונה הנדונה. הועדה מציינת שגם כיום בועדה התובעת מציינת שסבלה מסתרס בכאבי פרקים בעיקר בקרסול וביד שמאל על כן הביטויים המאוחרים אינם מצדיקים נכות נפרדת הקשורה סיבתית לתאונה. בהתייחסות לחוו”ד של פרופ’ הנדזל מיום 22.10.12, הועדה מציינת כי לא פירט בחוו”ד שיעורי נכות בגין FMF טרם לתאונה ואחריה פרופ’ הנדזל ממליץ על נכות נפשית, אינו מתייחס כלל לנושא הקשר הסיבתי בין FMF לאירוע הנדון.

ג.    עפ”י התיעוד הרפואי שעמד בפני הוועדה והתיאור הקליני של החולה מדובר אכן בהידרדניטיס. עפ”י חוות חוו”ד של פרופ’ הנדזל שמצטט גם את ד”ר וולד (פסיכיאטר) הוא קושר את ההפרעות וההידרדניטיס עם ההפרעה הנפשית. פרופ’ הנדזל בסיכומו כותב במפורש “שתופעה זו הינה חלק מהתסמונת הפוסט טראומטית. הועדה מציינת מדברי התובעת היום “הבעיה העורית הינה חלק מהתסמונת ה – PTSD” לכן כפי שהמליץ גם פרופ’ הנדזל אין מקום לקבוע סעיף ליקוי מתאים נפרד.

ד.    הועדה בהחלטותיה לעיל פעלה על פי הנחיית פס”ד לעניין קיום קשר סיבתי בהסתברות של מעל ___ הועדה פעלה עפ”י פס”ד על כל הנחיותיו. חזרה ועיינה והתייחסה למסמכים שעמדו בפניה בעת התכנסות הוועדה מיום 9.6.16. הועדה דוחה את הערר ומותירה את הנכות שנקבעה על כנה.”

(במקומות המסומנים בקו תחתון הופיעו במקור מילים לא ברורות – א.א.)

8. המערערתשבה והגישה ערעור (שני) על החלטת הוועדה. בית הדין האזורי (השופט עמיצור איתם; ב”ל XXX) קיבל בפסק דינו את הערעור וקבע כי יש להחזיר את עניינה של המבקש לוועדה (להלן – פסק הדין השלישי). וכך הורה בית הדין האזורי:

“א.  תשוב ותדון בנכותה הנפשית של התובעת. בין היתר תיתן דעתה לחוו”ד ד”ר רושקה מיום 17.1.18 ולחוו”ד ד”ר סקולסקי מיום 31.7.16. ככל שהוועדה תגיע למסקנה בדבר חומרת התסמינים הקליניים, תפרט: האם המערערת נהנית מרמיסיה אם כן באיזו דרגה, מה מביא את הוועדה למסקנה בדבר קיומה של רמיסיה. מהם התסמינים הקליניים הנפשיים מהם סובלת המערערת, מדוע הוועדה מגדירה אותם בדרגת חומרה כפי שהגדירה. האם קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, מהי מידת ההפרעה בתפקוד הנפשי והחברתי, מהי מידת ההגבלה של כושר העבודה. לצורך קביעת אחוזי הנכות ייבחנו גם הקריטריונים המפורטים להלן, כולם או חלקם, לפי העניין: עוצמה, תדירות ומשך ההפרעה; מספר ההתקפים בשנתיים האחרונות; מספר אשפוזים, משכם וסיבתם בשנתיים האחרונות; אורך תקופת הרמיסיה; היענות ותגובה לטיפול תרופתי/אחר; התפקוד הנפשי והחברתי; כושר העבודה.

ב.    תשוב ותפעל בהתאם לאמור בפסק הדין הקודם בעניין ה- FMF. היינו: תקבע מה היו ביטויי ה-FMF אצל המערערת לפני התאונה ואחריה, והאם הביטויים המאוחרים מצדיקים נכות נפרדת. ככל שהתשובה בשלילה אין די במסקנה אלא יש צורך בהנמקה. (לדוגמה: אם הוועדה תקבע כי המחלה הייתה לא פעילה לפני התאונה ואילו לאחר התאונה הביטויים הקליניים הם כאבי פרקים, ללא תלונות של פריטוניטיס או פלוריטיס, עליה להסביר מדוע ובהתאם לאיזה סעיף – אין בכך די על מנת להקנות נכות נפרדת). ככל שהתשובה היא בחיוב – תקבע האם נכות זו קשורה לתאונה. בעניין זה הוועדה תסביר האם לדעתה המסקנה בדבר קיום קשר סיבתי מסתברת יותר מן המסקנה ההפוכה (הסתברות של מעל 50%) ומדוע. ככל שאין בפני הוועדה את מלוא התיעוד הרפואי המערערת רשאית לשוב ולהציג אותו בפניה ובלבד שהוא קודם למועד התכנסות הוועדה הקודמת.

ג.    תשוב ותדון בשאלה האם מחלת ההידרדניטיס מצדיקה מתן נכות נפרדת. זאת בהתאם לעקרון האמור בסעיף 15 לעיל.

זאת הפעם מתבקשים חברי הוועדה לעשות כל מאמץ על מנת להבהיר, להסביר, להנהיר, לנמק, לפרט, להטעים ולפרש את מסקנותיה כך שגם מי שאינו מבין דבר ברפואה יוכל להתרשם מה הוביל את הוועדה למסקנותיה. המערערת תוזמן פעם נוספת לטעון בפני הוועדה ומומלץ לה להשיג ייצוג משפטי ולמצער לקצר ולתמצת את טיעוניה כראוי.”

9. ביום 7.2.2019 שבה הוועדה והתכנסה (בשלישית), ללא נוכחות המערערת. בהרכב הוועדה ישב ד”ר רותם משה – כירורג פלסטי, תחת מומחה העיניים – ד”ר וייס. בפרוטוקול הוועדה נכתב כך:

“הוועדה עיינה בחומר הרפואי שבתיק ובחומר שהוצג בפניה. לא נבדקה.

אבחנות PTSD עם הפרעות פסיכוסומאטיות.

הוועדה התכנסה מתוקף פס”ד מיום 21.10.18 ופועל על פיו:

1. לענין הנפשי הועדה שבה ודנה בנכות הנפשית של התובעת תוך עיון בחוו”ד של ד”ר רושקה מיום 17.1.18 ו 3.2.19 בחוו”ד של ד”ר סקולסקי מיום 31.7.17 אין כדי להשפיע על הערכת חומרת נכותה הנפשית אשר מבוססת על בדיקה קלינית/פסיכיאטרית של הועדה והתיעוד הרפואי פסיכיאטרי. בבדיקה הקלינית של הועדה בניגוד לבדיקתו של ד”ר רושקה ב 2 חוו”ד לא נמצאו הפרעות בתפקודים קוגנטיביים לא הייתה עדות למחשבות התאבדות או לחוסר טעם לחיים ומשאלות מוות. התובעת לא ביצעה ניסיונות התאבדות לא אושפזה מעולם אשפוזים פסיכיאטריים ולכן לשאלת ביה”ד לגבי הגדרת חומרת ההפרעה בסעיף 17א מדובר בחומרה בינונית עד קשה כאמור והוועדה מסתמכת בקביעתה ביכולת השיקומית של התובעת כפי שכתבה עו”ס יעל לוי ב4.2.19 לפיו מראה רצון לצאת מהבית להתחיל לדאוג לבריאותה הגופנית עם רצון עז בשינוי ושיקום חייה. לגבי כושר העבודה ישנה הפעלת תקנה 15 במלואה המעידה על ההגבלה והקושי לצאת לעבודה ואובדן מקצוע אך אינה מתייחסת ליכולת השיקומית הבאה לידי ביטוי בקביעת אחוזי הנכות הנפשית. מדובר ברימיסיה חלקית מתמשכת על כן לא מדובר בהתקפים חוזרים מבחינת מצב נפשי.

בחוו”ד של ד”ר רושקה מופיעות 2 אבחנות אשר הוועדה לא התייחסה בהעדר קש”ס לתאונה הנדונה. הראשון אפיזודה דכאונית ביונית מאחר ולא נמצאה עדות למצב דכאוני בבדיקות הקליניות של הועדה. השניה הפרעת אישיות לא יציבה מהסוג האימפולסיבי אשר מהווה הפרעה התפתחותית לא קשורה סיבתית לתאונה.

2. לענין FMF הועדה מצינת כי בתאריך 18.1.18 התובעת מסרה לועדה (כפי שמצויין בפרוטוקול הועדה עליו היא חתומה) כי התובעת לא הייתה בטיפול או מעקב ראומטולוגי בשל החמרה במחלת ה-FMF לאחר התאונה הנדונה. הוועדה מציינת כי גם בחוו”ד של ד”ר הנדזל וד”ר סוקולסקי התייחסות וההמלצות לנכות רפואית אינה קשורה בהחמרה של FMF אלא בבעייה הנפשית ועל כן בהעדר תיעוד רפואי על החמרה משמעותית של המחלה והיעדר מעקב ראומטולוגי והעובדה שסבלה מהמחלה קודם לתאונה הנדונה לדעת הועדה אין מקום לקבוע נכות בגין FMF והחמרתה הקשורה לתאונה הנדונה.

לדעת הוועדה ובהתאם לתיעוד הרפואי שקיים טרם התאונה ביטוי המחלה היו כאבי פרקים ולאחר התאונה אין כל תיעוד רפואי על החמרה ועל כן הועדה סבורה שאין מקום להקנות נכות נפרדת בגיןFMF וההחמרה לה טוענת התובעת. הועדה מדגישה שלא זו בלבד שהתובעת לא הציגה מסמכים רפואיים התומכים בהחמרתה של מחלת ה-FMF היא גם מסרה בועדה שלא הייתה במעקב ראומטולוגי בגין מחלה זו. למרות ממצאיו של פרופ’ בן שטרית המעידים על השפעת PTSD להחמרה במחלת ה-FMF הרי שלא הוצג בפני הוועדה מסמכים המעידים על החמרה זו.

3. לענין הידרדניטיס בועדה מיום 9.6.16 נקבע כי ישנה סבירות כי ירידה בתנודות גורמים לזיהומים בקטריאלים חוזרים בעיקר באזור המפשעות בעתיים של זיהומים אלה הציגה תיעוד לפיו בוצעו ניקוזים מקומיים בהתאם לצורך. ככל שהוועדה מקבלת את הקשר הזה הליקוי המתאים הינו

עבור צלקות מכאיבות ומכערות לפי סעיף 75. אם התלונות לענין הצלקות נמשכות הוועדה סבורה שיש מקום להעניק בגין תלונות אלה נכות בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)(ב) ובמקביל להפחית ערך נכות זו מנכותה הנפשית כפי שנקבעה בוועדה קודמת בשיעור 40% כלומר נכותה הנפשית תהיה 30% הזיהומים נגרמים בשל פלורה טבעית אשר נמצאת על עור גופה ויש אפשרות לטפל הם התקפים שעליהם קיבלה את הנכות הנ”ל (הופעת זיהומים) כלולים בנכות עבור הצלקות לפיכך אין כפל נכויות לענין התלונות של הזיהומים בעור.

כיוון שקביעת הנכות באופן זה יפגע בתובעת הרי שהוועדה מותירה את הנכות בשיעור 40% על כנה. יש לציין כי ההכרה בשנת 2016 בגין התלונות בעור לתאונה הנדונה בקש”ס בין התלונות בעור לתאונה הנדונה נעשתה לפנים משורת הדין לאור הקשר האפשרי בין מצבה הנפשי לתפקוד מערכת חיסונית כפי שהמליץ ד”ר הנ[ד]זל.”

10. המערערת שבה וערערה על החלטת הוועדה. בית הדין האזורי (השופטת שרה שדיאור; ב”ל XXX) קיבל חלקית את הערעור (להלן – פסק הדין הרביעיאו פסק הדין המחזיר) וקבע כדלקמן:

“37. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים על מנת שתדון במצבה הנפשי, תתייחס לחוות דעת ד”ר רושקה בנוגע להחלת סעיף 34(ב)(6), לחילופין ליישום 34(ב)(5) על פי הגדרת מצבה בפרוטוקול הקודם על פי הוועדה עצמה וכן על פי היעדר כושר עבודה בחוות דעת ד”ר סקולסקי וד”ר רושקה ואחרים כמפורט לעיל בפסה”ד. עניין זה אף הוסכם על ידי המשיב בהודעה מטעם המשיב ביום 18/08/19 אשר הסכים כי הוועדה תבהיר אם מצבה עשוי לענות להוראות סעיף 34(ב)(5) המקנה 50% והדורש קיומה של הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי. לעניין זה יש ביטוי בחוות הדעת של ד”ר רושקה וד”ר סקולסקי המתייחס אף למצב עם בני המשפחה ועל הוועדה להתייחס לכך. דהיינו, על הוועדה להתייחס לכלל רכיבי סעיף 34(ב)(5).

38. בנוסף תדון הוועדה במחלת ההידרדניטיס, שכן הכירה בקיומו של קשר סיבתי בין מחלה זו וביטויה, לרבות הצלקות, לבין מצבה הנפשי של המערערת, כך גם הוכר בחוו”ד רבות כמפורט לעיל. הוועדה תיתן דעתה על מתן הסעיף בנפרד, תוך בדיקה מחדש של הסעיף אותו יש לייחס למערערת לאחר בדיקת צלקות גופה והתצלומים שתגיש, כאמור לעיל. הוועדה תתייחס למחלה ותקבע את נכותה על פי הסעיף המתאים(75(ג) או 80 בחלופותיו), לאחר מכן תבהיר את הפרדת הנכויות. לתשומת לב הוועדה כי הנכות בעניין זה אינה מנופה לצורך נפגעי עבודה.

39. באשר לעניין ה-FMF תתיחס לצילומים כמפורט לעיל, לחוות דעת פרופ’ בן שטרית ולמצוטט בחוו”ד פרו’ הנדזל ורופאים אחרים.

40. בעת החזרת עניינה של המערערת לוועדה יובא בפניה שוב פסק דינו של כב’ השופט איתם במלואו וזאת יחד עם מלוא פסק דין זה והתמונות שהגישה המערערת בהליך (מסמך המערערת ונספחיו שהוגשו ביום 29/07/18)

41. המערערת רשאית להתייצב בפני הוועדה ולטעון, לרבות עם ייצוג.

42. הוועדה תפרט, תנמק ותבהיר את נימוקיה ותשקול אותם בכובד ראש, נוכח מצבה של המערערת בכל היבט מצדיק התייחסות ברגישות ובדייקנות המרבית.”

בנוסף, נקבע כי הוועדה התייחסה לפסק הדין השלישי, אף כי לא פעלה לחלוטין על פיו. בית הדין האזורי דחה את בקשת המערערת להחלפת את הרכב הוועדה. נקבע כי יהיה יותר יעיל להחזיר את עניינה של המערערת לאותה וועדה על מנת שתיתן דעתה הפרטנית יותר לפי הנחיות פסק הדין. יחד עם זאת הדגיש בית הדין האזורי כי הוועדה מתבקשת להתייחס לכל האמור בפסק דינו לכל סעיף וסעיף, תוך פירוט ונימוק על מנת שלמבקשת יינתן יומה ויתאפשר לה למצות את זכויותיה נוכח מצבה הרפואי והנפשי כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין הרביעי נדחתה (בר”ע XXX). גם עתירת המערערת נדחתה (בג”צ XXX).

החלטת הוועדה

11. אחר פסק הדין הרביעי התכנסה הוועדה ביום 3.9.2020 (ברביעית) בהרכבה פיסכיאטרית – ד”ר מעינית סיגלר, רופא פנימאי – ד”ר זאב שטגר, וכירורג פלסטי – ד”ר משה רותם. הוועדה שמעה את תלונות המערערת. בפרק הנוגע לממצאי בדיקות וצילומים נכתב כך:

“נבדקה בנוכחות ד”ר סגלר והמשקיפה – נבדקה ע”י ד”ר רותם: לא נראתה פעילות כפי שתיארה באנמנזה ובתלונות. לא נצפו פצעים פעילים או מוקדים תחת העור עם תלונות של כאב, הפרשה לא כל שכן מצב של זיהום מקומי הדורש טיפול תרופתי או טיפול כירורגי. לציין שבמסמכים הרפואיים לא צוין ולא פעם אחת שנעשתה תרבית ונמצא חיידק מחולל עם רגישות לאנטיביוטיקה.

לגבי צלקות – מדובר בהצטלקויות מוקדיות קטנות (מקומות שבהם היו פצעים פעילים בעבר) הצלקות רכות, אין תלונה של רגישות (לטענתה לא מדובר אפילו בצלקות) ללא הפרוטרופיה לא דביקות, לרקמות עמוקות, לא כל שכן גורמת למגבלה תפקודית. נכון להיום אין מצב שניתן לאבחן.”

בפרק סיכום ומסקנות נכתב כך:

“הועדה התכנסה מתוקף פס”ד מיום 6/1/20 אשר מפנה לפס”ד של השופט איתם מיום 21/10/18 בעניין רב ולהלן מסקנותיה: הועדה הקשיבה בקשב רב לתובעת במשך שעה שלמה, התובעת הציגה מסמכים, הציגה וידאו וענתה חלקית לשאלות הועדה. דברי התובעת מהווים בסיס להערכה פסיכיאטרית כמקובל בתחום הנפשי. הועדה חזרה ועיינה בחוו”ד ד”ר סקולסקי מ- 31/7/16, הוא רופא תעסוקתי וחוו”ד אינה מבוססת על בדיקה

פסיכיאטרית קלינית. ד”ר סקולסקי מעריך כי אובדן כושר העבודה המוחלט נובע ממספר מחלות ולא רק מהנכות הנפשית. בקביעת סעיף הליקוי הנפשי הועדה מתייחסת רק להשפעת הנכות הנפשית על כושר העבודה. הועדה עיינה בחוו”ד של ד”ר רושקה מ-17/1/18, ד”ר רושקה מוסיפה לאבחנה של PTSD אשר ניתנה לאורך השנים ע”י פסיכיאטרים שונים, אבחנות נוספות ולא מתייחסת בחוו”ד לקש”ס בין ההפרעות הנלוות לאירוע הנדון. ע”פ התיעוד הרב שעומד בפני הועדה הנכות הנפשית הקשורה סיבתית לאירוע הנדון היא בגין PTSD בלבד עם סימני חרדה ודכאון נלווים. כך קבעו גם פסיכיאטרים מטפלים כגון ד”ר ולד בשנת 2004 וד”ר שטרייכר ב-2010. הועדה מסכימה עם האבחנה הניתנת ע”י הפסיכיאטרים המטפלים. הועדה מציינת כי התובעת לא נמצאת במעקב פסיכיאטרי סדיר ומקבלת טיפול תרופתי ברישום רופא המשפחה בלבד. הבדיקה הקלינית של הועדה שונה מבדיקתה של ד”ר רושקה משנת 2018 במספר מדדים. התובעת מאורגנת בחשיבה ללא אי שקט פסיכומטרי, האפקט דיספורי ללא לביליות ולא נצפתה נטיה לסומטיזציה. מדובר בתובעת שלא סבלה מעולם מסימנים פסיכוטיים, ללא מחשבות או נסיונות התאבדות, ללא אשפוזים. גם לא במסגרת אשפוז יום כפי שדורש סעיף ליקוי 34(ב)(6) המומלץ על ידי ד”ר רושקה, לכן הועדה לא מקבלת את המלצתה לגובה הנכות. לדעת הועדה עוצמת סימני ה-PTSD שהיו ההפרעה היחידה הקשורה סיבתית לאירוע הנדון הם בחומרה בינונית עד קשה ולכן הועדה קובעת סעיף ליקוי ביניים. סימנים אלו מעידים על רמיסיה חלקית ומצב נפשי כרוני. לא במחלה פעילה חריפה כפי שדורש סעיף הליקוי 34(ב)(6). קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע אך הטיפול הפסיכיאטרי נרשם ע”י רופא המשפחה ולא על ידי פסיכיאטר. כאמור סעיף ליקוי הביניים לאור סימנים בחומרה בינונית עד קשה עם הגבלה קשה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי והתעסוקתי המתאים למצבה.

לדעת הועדה אין הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי וגם לא הגבלה קשה של כושר העבודה אולם מאחר והפעלת תקנה 15 אשר הינה תקנה סוציאלית ולכן הועדה מפעילה תקנה 15 במלואה אך אין בכדי נכותה כדי להתאים לסעיף 34(ב)(5) מבחינה רפואית. הועדה לא מתייחסת לחוו”ד של ד”ר הדנזל בתחום הנפשי מכיון שחוו”ד זו איננה קשורה לתחום זה.

הועדה מבקשת להתכנס פעם נוספת ללא נוכחות התובעת לצורך סיכום דיון.”

12. הוועדה שבה והתכנסה בהרכבה הנ”ל ביום 26.11.2020, שלא בנוכחות המערערת, וקבעה כך:

“בהמשך לועדה הקודמת אשר התכנסה מתוקף פס”ד מיום 6/1/20, להלן התייחסות לתחום האידרדנטיס. האבחנה מתייחסת לזיהום בבלוטת זיעה בדרך כלל בבתי מהשחי או/ו באיזור המפשעות על רקע בקטריאלי וניתנת לטיפול מגוון, שמרני עם כיסוי אנטיביוטי עד ניתוח לכריתת האזורים הנגועים. במקרה זה לא נדגמה בשום שלב תרבית מהפצעים גם כשהייתה מאושפזת, בזמן הבדיקה לא היה מצב פעיל, לא בבתי השחי ולא במפשעות במועד הועדה הקודמת מיום 3/9/20. לאור האמור נכותה בתחום כירורגיה פלסטית כמפורט: צלקות שנותרו בעקבות זיהומים שהחלימו הינה 10%

לפי סעיף 75(1)ב’. לעניין המצב עצמו הסעיף התאים היא 79(אקנה)(1) בצורה קלה ומוגבלת בשיעור 0%.

התייחסות הועדה לתחום FMF: בועדה הקודמת מיום 7/2/2019 מסרה התובעת שלא הייתה במעקב ראומטולוגי לאחר האירוע (15/6/01) ולא הציגה בפני חברי הועדה תיעוד רפואי המעיד על החמרה במחלת ה-FMF. המסמכים שהוצגו הם מכתבו של פרופ’ בן שטרית ראומטולוג 8/11/2017 ומכתבו של פרופ’ הנ[ד]זל (אימונולוג) 22/10/12. מסמכים אלה נתנו מס’ שנים לאחר האירוע שבנדון. מכתבים אלה לכן, אינם משקפים תלונות ו/או בדיקה בזמן אמת אלא מצטטים תלונות של התובעת בדיעבד. בועדה הנוכחית ביום 3/9/20 הציגה התובעת לראשונה תיעוד רפואי מרופא המשפחה משנים 2005 (1/3/05, 29/4/05) ד”ר קרסני. במכתבים אלה מצוין שבתקופה האחרונה יש החמרה בתדירות התקפי FMF מסמכים אלה נתנו 4 שנים לאחר האירוע. בנוסף, הציגה התובעת מסמך מרופא נשים ד”ר בן שטרית מ-20/12/15 בו מצוין שהתובעת מוסרת על החמרה בתלונות FMF.

במס’ הועדה התובעת הציגה (צילומים ומצגת מחשב) תמונות של נפיחות ופריחה בקרסוליים משנת 2018. רופא הנשים בן שטרית מציין כי תלונות FMF הוחמרו בזמן לחץ נפשי ובזמן ווסת. בנוסף הוצגו לראשונה בפני הועדה סיכומי ביקורי במרפאה ראומטולוגית הדסה עין כרם (ד”ר צמח תורן תהילה 1/9/2019) ובהם מצוין שהתובעת סובלת מ-FMF עם אודם ונפיחות בקרסוליים, כאבים בשורשי כפות הידיים ובכתפיים אחת לחודשיים במשך כ- 3-4 ימים. בדיקתה תקינה ומטופלת בקולחיצין. ב-21/5/19 בביקור נוסף ‘היו שנים עם התקפים של כאבי בטן וחום ובשנים האחרונות נפיחות בקרסולים’. התובעת גם הציגה לראשונה סיכום מידע רפואי של ד”ר חסין 19/1/98 בו מצוין שסובלת מ-FMF ומטופלת בדרך קבע בקולחיצין 2 כדורים ליום. אין התקפים מזה מס’ שנים. ללא תופעות של התרופות. לאור המידע החדש שהוצג לועדה לראשונה, למרות העדר תיעוד רפואי ובדיקה רפואית בסמיכות סבירה לאירוע הועדה קובעת נכות בשיעור 20% מיום 16/6/01 לפי סעיף 31(1) ג’ בניכוי 10% בשל מצב קודם לפי סעיף 35(1) ב (FMF הינה מחלה גנטית, התובעת אובחנה כסובלת ממחלה זאת טרם האירוע וקיבלה טיפול דרך קבע במחלה), מדובר בנכות בגין החמרת FMF.

הבהרה לעניין אינדרנדיטיס האמור בסעיף 38 של פס”ד – לא מדובר בצלקות נרחב כאמור בסעיף 75(1)ג ולעניין האידרנדיטיס עצמה, לא מדובר במצב שמתאים לסעיף 80 אקזמה כרונית ו/או לסעיף 86 RECIDIVANS  ERYSIPELAS.”

הוועדה שבה וקבעה כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה.

13. לאור האמור למבקשת נקבעו הנכויות הבאות: 40% בגין PTSD לפי פריט ליקוי 34(ב)(4)-(5) מותאם; 10% בגין צלקות לפי פריט ליקוי 75(1)(ב); 10% בגין מחלת FMF שהם 20% מצב נוכחי בניכוי מצב קודם – 10%, לפי פריט ליקוי 35(1); 0% בגין הידרדניטיס לפי פריט ליקוי 79(1). סה”כ נכות רפואית משוקללת בשיעור 51.4%, ולאחר הפעלת תקנה 15 במלואה ועיגול שיעור הנכות – 78%.

פסק דינו של בית הדין האזורי

14. גם נגד החלטתה האחרונה של הוועדה שבה המערערת וערערה לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי דחה את ערעורה. בית הדין האזורי קבע כי מקום שעניינו של מבוטח מוחזר לוועדה בפסק דין, יש לבחון אם פעלה הוועדה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר. בהתאם פנה בית הדין לבחון את קביעות הוועדה בתחומים אליהם היא נדרשה להתייחס בפסק הדין הרביעי – שבמקרה זה הוא פסק הדין המחזיר. וכך נקבע:
15. לעניין הליקוי הנפשי – בית הדין האזורי ציין כי ההנחיה הספציפית בעניין זה פורטה בסעיף 37 לפסק הדין המחזיר (פסק הדין הרביעי, ראו סעיף 9 לעיל). וכך קבע בית הדין האזורי לגבי ליקוי זה, לאחר שבחן את הסברי הוועדה:

“6.    רואים אפוא כי הוועדה התייחסה לסעיף 37 לפסק הדין המחזיר. הוועדה התייחסה לחוות דעת דוקטור רושקה, חוות דעת דוקטור סקולסקי, ולסעיפי הליקוי הרלוונטיים. הוועדה אף התייחסה לכך שחוות דעת ד”ר הנדזל אינה רלוונטית לתחום זה. כל הקביעות לעיל של הוועדה הן קביעות רפואיות מובהקות לאחר שהתייחסו למצבה של המערערת. גם הקביעה כי מדובר ב”הפרעה ניכרת” או אם מדובר ב”הפרעה קשה” היא קביעה רפואית. לוועדה רפואית יש את הזכות והסמכות לחלוק על קביעה רפואית של רופא אחר או של חוות דעת שהובאה בפניו, כל עוד קביעתה מנומקת.

7. מצאנו כי הוועדה התייחסה ספציפית ליישום של כל אחד מהסעיפים, תוך התייחסות לעוצמת ההפרעה, לאשפוזים או להיעדרם, לטיפול התרופתי ולתפקוד הנפשי החברתי והנוגע לכושר העבודה.

8. הוועדה אף מצאה לנכון ליישם את תקנה 15, וטוב שכך, שכן המערערת כבר שנים אינה עובדת וכושרה להשתכר ולעבוד אינו קיים זה מכבר.

9. לא מצאנו כי נפלה טעות משפטית כלשהי בעבודת הוועדה בנושא זה. לפיכך הערעור של המערערת להחזיר את עניינה בנושא הנפשי – נדחית.”

16. לעניין הליקוי הנוגע להידרדניטיס (HYDRADENITIS) והצלקות – בית הדין האזורי ציין כי ההנחיה הספציפית בעניין זה פורטה בסעיף 38 לפסק הדין המחזיר (פסק הדין הרביעי, ראו סעיף 9 לעיל). וכך קבע בית הדין האזורי לגבי ליקוי זה, לאחר שבחן את הסברי הוועדה:

“10.  באשר לליקוי הנוגע ל-hidradenitis, קבע פסק הדין המחזיר שהוכר קיומו של קש”ס בין המחלה וביטויה לרבות הצלקות, לבין מצבה הנפשי של המערערת. לפיכך נקבע כי הוועדה תתן דעתה על מתן הסעיף בנפרד, כאמור בסעיף 38 לפסק הדין המחזיר, למחלה זו, ותקבע את נכותה על פי הסעיף המתאים (75) (ג) או 80 וחלופותיו, ותבהיר את הפרדת הנכויות. תשומת ליבה של הוועדה הופנתה לכך שהנכות בעניין זה אינה מנופה לצורך נפגעי עבודה.

…

13. בדיקת סעיף 75 מצביעה כי התיאור הרפואי תואם את הסעיף שנקבע ומדובר בקביעה רפואית שאין להתערב בה. אין מדובר בתחום משפטי. אף לעניין סעיף 79 מדובר בקביעה רפואית על סמך בדיקה קלינית ובדיקה של המסמכים שהוצגו לוועדה, ואין טעות משפטית.

14. הוועדה אף טורחת להסביר היטב מדוע לא נכנסים הממצאים לסעיפים אחרים לגביהם הופנתה הוועדה בפסק הדין המחזיר. אף לעניין זה מדובר בקביעות רפואיות ואין טעות משפטית.

15. ערעורה של המערערת בנוגע ל- hidradenitis נדחית.”

17. לעניין מחלת ה- FMF – יצוין כי ההנחיה הספציפית בעניין זה פורטה בסעיף 39 לפסק הדין המחזיר (פסק הדין הרביעי, ראו סעיף 9 לעיל). וכך קבע בית הדין האזורי לגבי ליקוי זה, לאחר שבחן את הסברי הוועדה:

“17.  נראה כי הועדה התייחסה לכל ההיסטוריה של FMF מתחילה ועד כה ולכל התיעוד הרפואי שהוצג בפניה בעניין זה. וכן ציינה כי מחלה זו גנטית, אשר התקיימה במערערת טרם האירוע ולכן מדובר בהחמרה.

18. המערערת טוענת כי בעניין הנכות הנפשית הסתמכה הוועדה על מחלה נפשית קודמת. אולם אין הדברים נכונים מכוח מה שנכתב ע”י הוועדה. ההתייחסות למצב קודם הייתה רק ביחס ל-FMF בו נקבעה החמרה. הוועדה סקרה מצב קודם לפני האירוע ולאחריו, ובעקבות זאת ניכתה עקב מצב קודם. התנהלות זו היא התנהלות רפואית ולא נפלה בה טעות משפטית. אין מחלוקת כי FMF התקיים במערערת לפני האירוע.

19. הוועדה קשרה קשר בין הנכות הנפשית ל-PTSD ולאירוע, וכן למסמכים שהוגשו בפניה. לפיכך פעלה כדין ולא נפלה טעות משפטית בהחלטתה.

20. יתר על כן, הוועדה נימקה היטב את היישום של הסעיף הרלוונטי ואף בכך לא נפלה טעות.

21. המערערת טענה כי העובדה שהתרופות נרשמו ע”י רופאת משפחה ולא ע”י פסיכיאטר, לא היה בה כדי לפגום באחוז הנכות לו היא טוענת, שכן רופאת המשפחה מסתמכת על רשומות הנובעות מטיפולים ואשפוזים פסיכיאטריים, וכן כי השיפור נובע מכך שאיננה עובדת ואיננה נחשפת לעבודה ועל כן הלחץ הנפשי ירד. גם אם כך הם פני הדברים, הוועדה לקחה בחשבון את המצב בכללותו ואף ציינה כי הקשיבה ברוב קשר למערערת במשך שעה, טענותיה של המערערת נכתבו במפורט בפרוטוקול. הטענות באו לידי ביטוי בהחלטה והנמקותיה.

22. המערערת טענה כי הוועדה לא נחשפה לתיעוד של טיפולים חודרניים אצל כירורגים בנוגע ל-FMF. הוועדה סקרה היסטורית נושא זה, ונתנה דעתה לכל התהליך לאורך זמן. גם בכך בא לידי ביטוי כל מה שהועמד בפניה, לרבות מסמכים חדשים שלא היו בפניה קודם.

23. הוועדה אף התייחסה לקשר בין המצב הנפשי להידרטיניטיס ול-FMF ועשתה את ההבחנה ביניהן תוך התייחסות לכל תחום בנפרד ולסעיפי הליקוי הרלוונטיים בנפרד, תוך הנמקה מדוע יישמה סעיף ליקוי ספציפי ומדוע לא עשתה שימוש בסעיף ליקוי אחר.”

18. מסכם בית הדין האזורי וקובע:

“24.  מקום בו ועדה צריכה לפעול מכוח פסק דין מחזיר, יבדוק בית הדין האם מילאה הוועדה אחרי הנחיותיו בצורה מדוייקת, וככל שכן, משמעות הדבר כי לא נפל פגם משפטי בהתנהלותה, המצדיק החזרה לוועדה.

25. כפי שפירטנו לעיל בהרחבה, הוועדה התייחסה לפסק הדין של כב’ השופט עמיצור איתם, וכן לפסק הדין המחזיר, ולכל אחד מסעיפיו המנחים (37, 38, 39, 40, 41, 42). כל סעיף מסעיפי החלטת הוועדה בפרוטוקולים, הן מיום 3.9.20 והן מיום 26.11.20, מפורט, מנומק ומתייחס לנדרש ממנה. הוועדה התייחסה לחוות הדעת אליהן הפנה פסק הדין המחזיר, הסבירה מדוע מסכימה או חולקת על האמור בהן ונוקבת בסעיף הליקוי ובשיעור הנכות הרלוונטי.

26. נימוקי הוועדה רפואיים, ובנימוקים רפואיים לא יתערב בית הדין, באשר אינם בסמכותו.

27. נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות, בכל אחת ואחת מטענותיו, וביחס לכל אחד מנושאי הליקוי וסעיפיו.”

בקשת רשות הערעור

19. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור האוחזת נספחים וטענות נרחבות החוזרות על עצמן ואינן ערוכות בצורה ממוקדת. אין בכוונתי להתייחס לכלל הטענות, ואציג את אלו המצדיקות התייחסות. להלן בתמצית, טענות המערערת:

• לעניין מחלת ההידרדניטיס – לא היה מקום לקבוע נכות אחת המשלבת את הנכות הנפשית ואת הנכות בגין מחלת ההידרדניטיס, שעה שהוועדה בישיבותיה הקודמות הכירה בקשר הסיבתי שבין הנכות הנפשית לבין מחלת ההידרדניטיס. נקבעו 0% נכות, חרף ממצאים קליניים קשים במהלך השנים; לא היה מקום לעשות שימוש בפריט ליקוי של 79 שעניינו אקנה, תחת פריט ליקוי המתאים למחלת ההידרדניטיס; לפי חוזר המוסד (חוזר נכות 420/02/2021 מיום 21.3.2021) נקבע כי פריט הליקוי המתאים למחלת ההידרדניטיס הוא פריט 80

מותאם; המערערת אובחנה כסובלת ממחלת ההידרדניטיס, הוועדה לא התייחסה לתיעוד רפואי בעניין זה. יתר על כן, בוועדות רפואיות לעררים (מס הכנסה) נקבעו למבקשת בגין מחלת ההידרדניטיס 30% נכות לפי פריט ליקוי 80 מותאם אקזמה; במכתב נושא תאריך 26.10.2021 הודיע המוסד למבקשת כי בין יתר הליקויים שהוכרו במסגרת הפגיעה בעבודה הוכרה גם מחלת ההידרדניטיס (הודעת המערערת מיום 29.11.2021); גם הנכות בגין הצלקות לא יכולה לבוא תחת התאמת נכות בגין מחלת ההידרדניטיס.

• לעניין מחלת ה- FMF – תחילה יצוין כי המערערת לא משיגה על שיעור הנכות בגין מחלת ה- FMF – 20%, שיעור נכות שנקבע לה בגין ליקוי זה גם בוועדות הרפואיות (מס הכנסה). השגתה נוגעת לניכוי המצב הקודם. לטענתה לא היה מקום לנכות מצב קודם. שכן, קודם לפגיעה בעבודה המחלה היתה מאוזנת בשל תרופות שנטלה; ניכוי המצב הקודם לא נעשה לפי הכללים שנקבעו לכך בעניין מרגוליס^[1].
• לעניין הליקוי הנפשי – הוועדה לא התייחסה לאמור בחוות דעתה של ד”ר ויסבורד לפיה בשנים 2002 – 2013 טופלה המערערת; בתחום הנפשי היה על הוועדה לקבוע 70% נכות לפי הקבוע בחוות דעתה של ד”ר רושקה.

20. לעמדת המשיב נתייחס בשלב ההכרעה.

הכרעה

21. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה החלטנו לקבל את הערעור בחלקו.
22. בפתח הדברים נזכיר כי שעה שעניינו של מבוטח מוחזר לוועדה בפסק דין מחזיר על מנת שתפעל לפי הוראותיו, מוגבלת הבקורת השיפוטית על החלטת הוועדה לשאלה אם קוימו הוראות פסק הדין המחזיר. להלן נבחן ביחס לכל אחד מהליקויים אם קוימו הוראות פסק הדין הרביעי (שהוא פסק הדין המחזיר) אם לאו.
23. לעניין הליקוי הנפשי – מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה הוועדה קיימה את הוראות סעיף 37 לפסק הדין המחזיר כאשר התייחסה לחוות הדעת השונות ולפריטי הליקוי הנזכרים בסעיף. קביעת הוועדה לגבי פריט הליקוי התואם

את מצבה הנפשי של המערערת היא קביעה רפואית, שבית הדין אינו מוסמך להתערב בה, ומשכך לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה ביחס לליקוי זה. המערערת אמנם סבורה כי כל ליקוייה השונים נובעים מהטראומה הנפשית (כפי שמלמדת ההטבה שהתרחשה בכלל מחלותיה כאשר הפסיקה לעבוד) ולכן הסעיף המתאים לשיטתה הוא סעיף הליקוי 34(ב)(6) העוסק ב”הגבלה קשה מאוד של כושר העבודה”, אך הוועדה לא סברה כמוה ונימקה את הכרעתה, כאשר מדובר כאמור בקביעה מקצועית של אנשי המקצוע.

לאמור נוסיף כי התייחסות הוועדה לכך שהמערערת לא עבדה בשנים האחרונות קיבלה ביטוי ביישום (המלא) של תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט”ז-1956.

24. לעניין מחלת ה-FMF– מקובלת עלינו טענת המערערת כי הנמקת הוועדה בכל הנוגע לניכוי המצב הקודם מעוררת קושי. כפי שהסכים ב”כ המוסד בדיון בפנינו הנמקת הוועדה בנוגע לניכוי מצב קודם היתה כי המערערת לקתה במחלת ה FMF טרם תחילת הפגיעה בעבודה מיום 14.6.01. אלא שהנמקה זו אינה מספקת. עיון בפריט 35(1) בו עשתה הוועדה שימוש מעלה כי אחוזי הנכות בגין המחלה נקבעים לא בשל עצם קיומה אלא בשל השפעתה על כושר הפעולה הכללי או התנועות. משכך, היה על הוועדה, על פי הנפסק בעניין מרגוליס, לפנות לאותם נתונים מוכחים המלמדים כי ערב הפגיעה בעבודה מחלת ה FMF השפיעה השפעה קלה על כושר התנועה הכללי או התנועות. זאת, כאמור בפריט ליקוי 35(1)(ב), אליו הפנתה הוועדה. וודאי כאשר פריט ליקוי 35(1)(א) קובע אפס אחוזי נכות שעה שהמחלה לא משפיעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות.
25. משכך, העניין יוחזר לוועדה על מנת שתשקול מחדש את ניכוי המצב הקודם בגין מחלת ה FMF וככל שתמצא כי המצב הקודם היה מקנה למערערת אחוזי נכות ערב הפגיעה בעבודה תפרט ותנמק מהם הנתונים המוכחים על יסודם היו נקבעים אחוזי הנכות כאמור.
26. לעניין מחלת ההידרדניטיס – בתחילת הדברים ייאמר כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה בגין מחלה זו לא נפסקו לה אחוזי נכות על אף שמחלה זו הוכרה כתוצאה של הפגיעה בעבודה. אכן, בהחלטות קודמות של הוועדה לא נקבעה נכות נפרדת בגין מחלה זו שעה שהוועדה ראתה בה כנכללת בנכות הנפשית. אלא שלאחר מכן, בהחלטת הוועדה מושא הליך זה – אשר ניתנה בעקבות פסק הדין המחזיר –

נקבעו בגין מחלה זו אפס אחוזי נכות. זאת, כיוון שבבדיקת המערערת מיום 3.9.2020 נמצא שמחלה זו לא היתה במצב פעיל בבתי השחי או במפשעות. משכך, יש לדחות את טענת המערערת עליה חזרה בפנינו, כאילו לא הוכרה מחלה זו כתוצאה של פגיעה בעבודה.

27. בכל הנוגע לקביעת הוועדה כי למערערת אפס אחוזי נכות בגין מחלה זו מתעורר קושי שלא מצאנו לו מענה בהחלטת הוועדה.ונסביר,בקביעתה התייחסה הוועדה למצבה של המערערת ביום 3.9.2020 אך לא התייחסה למצב המחלה בתקופה שממועד הפגיעה ועד למועד הבדיקה ביום 3.9.2020, כשעל פני הדברים אין לשלול אפשרות שמחלה זו – שלפי קביעת הוועדה הותירה צלקות בגופה של המערערת – היתה פעילה בעבר. משכך, יש להחזיר היבט זה לוועדה על מנת שתשלים הכרעתה.
28. כיוון שענין ההידרדניטיסממילא מוחזר לוועדה כאמור, הרי שבהזדמנות זו מתבקשת הוועדה לנמק ביתר פירוט את בחירתה בפריט המותאם (תוך שקילתו מחדש טרם לכן). הוועדה בחרה בפריט 79 (“אקנה”) ולא בפריט 80 (“אקזמה”), כפי שנעשה בחוזר המוסד בקשר למחלה זו. הגם שהחוזר כשלעצמו אינו מחייב את הוועדה (ולמען הסר ספק הדבר יובהר לוועדה), עדיין מתבקש הסבר מדוע בחרה הוועדה דווקא בפריט 79 ולא בפריט 80.
29. סוף דבר – ערעור המערערת בתחום הנפשי נדחה, ומתקבל בענין ניכוי מצב רפואי קודם בגין מחלת הFMF כאמור בסעיף 25 וכן מתקבל בנוגע למחלת ההידרדניטיס כאמור בסעיפים 27-28 לעיל. שעה שהערעור התקבל בחלקו ונדחה בחלקו, לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתןביום ל’ ניסן תשפ”ב (01 מאי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

[1]               דב”ע (ארצי) נג/01-46 מרגוליס – המוסד לביטוח לאומי, פד”ע כו(1) 364 (1993)(להלן: ענין מרגוליס).

בית הדין הארצי לעבודה

בר”ע13759-08-21

ניתן ביום01 מאי 2022

פלונית המבקשת
–
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר

פסק דין
(נוסח מותר לפרסום לפי החלטה מיום 11.5.22) (מתוקן לפי החלטה מיום 25.5.22)