צור קשר
אודות
עורך דין מומלץ
תחילתו של הליך זה הינו בתביעת התובעת לפינויו של הנתבע מהדירה אותה ירשה מאמה המנוחה (להלן – “הדירה“); דירה בה התגוררו הנתבע ואמה המנוחה עובר לפטירתה של האם, וכן לחיוב בתשלום דמי שכירות ראויים. מספר שבועות לאחר הגשת התביעה עזב הנתבע את הדירה. משפינה הנתבע את דירת המגורים ביום 16.11.2018 (מפתחות הדירה נמסרו לידי ב”כ התובעת ביום 26.11.2018), נותרה להכרעה המחלוקת בהתייחס לסעד הכספי בלבד. בהקשרו של האחרון, הגיעו הצדדים לכלל מתווה דיוני שצמצמם גדרי המחלוקת כדלקמן: הוסכם כי דמי השימוש הראויים יועמדו על סך של 4,000 ₪ באופן המייתר צורך במינוי שמאי (תוקף שיפוטי להסכמה זו ניתן ביום 28.2.19).
משכך הצטמצמה המחלוקת העומדת להכרעתי לעניין משך הזמן שבו התגורר הנתבע עם בת זוגו בדירה, באופן המחייבו בתשלום דמי שימוש, אם לאו; עוד יש להכריע בטענות הקיזוז שהעלה הנתבע.
רקע נדרש, בעיקרו
- הנתבע היה בעלה השני של אם התובעת, אשר הלכה לבית עולמה בנסיבות מצערות ביום x/xx/2011, בהיותה כבת 59 שנים בלבד (להלן גם: “המנוחה“); התובעת היא בתה היחידה של המנוחה (מנישואיה הראשונים).
- הנתבע והמנוחה התגוררו יחד בדירה ואין חולק, כי הדירה נרכשה על ידי אביה של המנוחה עבור המנוחה וכי הזכויות הקנייניות בדירה נתונות היו למנוחה, לרבות למועד פטירתה, וכי היא הורישה אותן במלואן לתובעת.
- עובר לנישואיהם, נחתם בין הנתבע והמנוחה הסכם ממון ביום 19.6.2000, אשר אושר בבית הדין הרבני; הסכם הקובע הפרדה רכושית מלאה בין בני הזוג, לצד הוראות מפורטות ביחס לדירה (להלן: “הסכם ממון“).
- בסעיף 4 להסכם הממון עוגנה הסכמת הצדדים אודות מגורים משותפים בדירה, תוך שנקבע כי “…אין ולא יהיה בהם כדי להקנות ל____ (הנתבע – ה.מ.ש) זכויות מכל סוג ומין שהוא בדירה, לרבות זכויות בעלות ו/או חזקה ו/או בר רשות מסוג כלשהו ולא יהא בהם כדי להקנות לו מעמד של דייר מוגן, לא מכח חוק הגנת הדייר ולא מכח כל דין אחר, ומגוריו של ___ בדירה יהיו בכפוף לאמור בהסכם זה בלבד.”
- ההסכם אף התייחס למקרה של פטירת המנוחה קודם הנתבע, בטרם חלפו 15 שנות זוגיות; בנסיבות אלה מורה ההסכם, כי הנתבע יוכל להמשיך להתגורר בדירה ללא תשלום דמי שכירות למשך שנתיים מיום הפטירה; שנתיים שבסיומם יידרש לפנות את הדירה והנכס יועבר לרשותם וחזקתם של יורשי המנוחה (ר’ הוראת סעיף 10 א להסכם ממון); לצד זאת קבע הסכם הממון בהוראת סעיף 10 ג’ תנאי לתקופת המגורים בדירה, לפיו זכות המגורים בדירה תעמוד לנתבע כפוף לכך שיתגורר בגפו, וכלשון הסעיף: “yyy יוכל להתגורר בדירה בגפו ולא יוכל להביא בת זוג להתגורר עמו בדירה”.
- בצוואה שהותירה אחריה המנוחה מיום 7.12.2008 נקבע, כי זכויות הבעלות בדירה יועברו לבתה, התובעת (סעיף 4א’ לצוואת המנוחה). ברם, נכללה בה הוראה לפיה לנתבע תינתן זכות מגורים בדירה, שאינה מוגבלת בזמן, ללא תשלום דמי שימוש ליורשים, כאשר זכות זו נתונה לו באופן בלעדי והיא תתבטל מקום בו יתגורר בדירה עם בת זוג (כמפורט בסעיף 4ב’): “יחד עם זאת אני מעוניינת להבהיר כי זכותו של בעלי – yyy ת”ז… – להתגורר בדירה הינה זכותו שלו בלבד והיא תתבטל במידה ולבעלי תהא בת זוג אשר תתגורר איתו בדירה” (הדגשה במקור-ה.מ.ש); עוד צוין, כי לעניין זכות המגורים של הנתבע בדירה, הוראות הצוואה יגברו על הוראות הסכם ממון.
- צו קיום צוואה אחר המנוחה ניתן ביום 27.9.2011 ובהתאמה נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת על הדירה, תוך ציון קיומה של זכות המגורים שניתנה לנתבע (ר’ נסח טאבו בנספח ג’ לכתב התביעה).
- בחודש יולי 2018 נישא הנתבע לבת זוגו הגב’ zzz ואין מחלוקת בין הצדדים כי החל ממועד זה גרו הנתבע ורעייתו בדירה עד ליום 16.11.2018.
- כאמור לעיל, סמוך לאחר הגשת כתב התביעה, ביום 16.11.2018 עזבו הנתבע יחד עם רעייתו את הדירה וגדר המחלוקת בין הצדדים בהליך דנא, צומצמה, אם כן, לשאלה בדבר משך תקופת מגורי הנתבע בדירת המגורים ביחד עם בת זוגו, והאם יש לחייבו בתשלום דמי שימוש בגין התקופה בה גרו בני הזוג בדירה, בהתאם לשיעור החודשי המוסכם שנקבע בין הצדדים (ר’ כאמור בפרוט’ הדיון מיום 26.6.2019).
עדויות הצדדים
- מטעם התובעת העידו ונחקרו התובעת עצמה, בעלה, מר aaa וכן הגב’ bbb, שכנה המתגוררת בבניין בו שוכנת הדירה (באותו הקומה), ובנה, מר ccc .
- מטעם הנתבע, העידו ונחקרו – הנתבע עצמו, רעייתו החדשה של הנתבע, הגב’ zzz וכן הגב’ ddd, הגב’ hhh והגב’ iii.
- למען הסדר הטוב יצוין, כי תצהירי הגב’ hhh והגב’ iii, הוגשו לתיק על ידי הנתבע ביום 31.10.2019, כחצי שנה לאחר שהוגשו התצהירים מטעמו והתקיים קדם מסכם בתיק. כאשר מטעם התובעת הוגשה בקשה להוספת מוצגים לתיק. התובעת עתרה בבקשה להורות על הוצאתם של תצהירים אלו מהתיק שהוגשו באיחור ובהעדר בקשה מתאימה. מנגד טען הנתבע כי תצהירים אלו נדרשים על מנת לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת. בהחלטתי מיום 13.11.2019 התרתי צירופם של התצהירים והמוצגים, זאת כאשר עניין ההוצאות בנוגע להתנהלות הצדדים יישקל ככל הנדרש, בסיום ההליך.
טענות הצדדים בעיקרן
התובעת
- התובעת, בתה היחידה של המנוחה, הייתה בבת עיניה וביניהן שררו יחסי קרבה עד כי התובעת ובעלה רכשו דירה בבניין שמול דירת המנוחה.
- לאחר היכרות המנוחה עם הנתבע, נהגה היא כמסונוורת מאהבתה אליו ונמנעה מלראות את התנהלותו השתלטנית והנצלנית ביחס אליה. הנתבע היה מתערב בכל דבר ובכך נגרמו חיכוכים רבים בין התובעת לאמה המנוחה ואפילו בין התובעת ובעלה.
- בשנת 2008 חתמו הנתבע והמנוחה על צוואה, שהוראותיה הדדיות, לפיה ציוותה המנוחה את זכויותיה הכספיות לנתבע. המנוחה מסרה העתק ממנה לתובעת, שלא טרחה לעיין בה, מתוך אמונה כי היא זו הנתונה בראש סדרי העדיפויות של אמה ומבלי לדעת כי מצבה שונה לרעה ביחס להוראות הסכם הממון.
- בחודש מאי 2009 פקדה את התובעת טרגדיה, כאשר בנה השני נהרג בתאונת דרכים, בהיותו כבן __ שנים בלבד. המנוחה סעדה את ההורים השבורים וסייעה בטיפול בבתם התינוקת, שהייתה בעת הזו כבת __ חודשים. זמן לא רב לאחר מכן חלתה המנוחה במחלה קשה עד לפטירתה. קודם ההלוויה, ציין הנתבע בנוכחות בני משפחה, כי יש לטפל בהקדם בעניין הדירה, לאור הוראת הצוואה המתירה לו להתגורר בדירה עד אחרית ימיו. לתובעת לא נותרו כוחות להתמודד עם חמדנות הנתבע ובלית ברירה שיתפה עמו פעולה עם קיום צוואת המנוחה.
- כחודש לאחר פטירת המנוחה, אסף הנתבע את כל בגדיה והודיע לתובעת שתגיע לאוספם, אחרת יימסרו לתרומה. הנתבע השתתף רק באזכרה הראשונה שערכה התובעת ומני אז, 7 שנים מפטירתה לא ערך אזכרה למנוחה.
- לאחר שהתובעת ניסתה לברר עם הנתבע נסיבות שינוי הוראות הסכם הממון בידי המנוחה, כפי שצוינו בצוואתה, השתנה יחסו כלפיה עד כדי ניתוק מוחלט.
- לתובעת נודע משכנות בבניין המגורים, אשר הכירו את הוראות צוואת המנוחה, כי הנתבע הכיר בת זוג במקום העבודה וכי הוא מתגורר עמה בדירה משנת 2016 לערך. מידע זה התיישב עם חששותיה של התובעת שראתה בין הכבסים שתלה הנתבע, פריטים בצבעים ורודים –אדומים וכן לאחר שבעלה של התובעת ראה את הנתבע ובת זוגתו נכנסים לחניית הבניין כשהחלק האחורי של מכוניתו מלא בארגזים. עוד נודע לתובעת כי הנתבע ובת זוגתו נישאו בנישואין אזרחיים והאחרונה אף עברה הליך גיור.
- הנתבע ניסה לכסות במצג שווא את העובדה כי הוא מתגורר בדירה עם בת זוג. הנתבע אף סיפר לאחת השכנות בבניין כי בדק עם עו”ד שערך את הצוואה את העובדה כי בת זוגו לנה לעיתים בדירתו והנ”ל השיב לו, כי אין עם זה בעיה.
- להוכחת מעשי הנתבע, שכרה התובעת חוקר פרטי שתיעד את התנהלות בני הזוג ומהחומרים שאסף עלתה המסקנה הברורה בדבר המגורים המשותפים. משכך, הנתבע מחויב לפצות את התובעת בדמי שכירות ראויים בגין התקופה בה התגורר בדירה עם בת זוגתו, בניגוד להוראות הצוואה, למשך שנתיים וחצי ועד לפינויה, וכן לחייבו בעלות דו”ח החקירה בסך של 4,450
(ר’ נספח ו’ לכתב התביעה, קבלות על התשלום שבוצע).
- בסיכומיה הוסיפה וטענה כי המדובר במקרה של התעשרות שלא כדין מצד הנתבע, על חשבונה, תוך ניצול מחפיר של זכות מגורים שניתנה לו. הנתבע ניסה להמשיך להתגורר בדירה כמה שרק יוכל ועד שייאלץ לצאת משם. זאת ניתן ללמוד משינוי כתובת מגוריה של רעייתו לכתובת הדירה, כך שבכוונתם היה להתגורר שם ממושכות, על אף שידעה כי אסור לה להתגורר בדירה. בני הזוג אף הודו, כי המשיכו להתגורר בדירה ממניעים כספיים. רק בעקבות הגשת התביעה, פינה את הדירה.
- אליבא דהתובעת, אין לקבל טענות הנתבע אודות מגוריה הקודמים של רעייתו, באשר אלו לא הועלו בכתב ההגנה ואחר כך נדרש לתמוך אותן בראיות בדויות ועדי שקר. כך נלמד כי פנקס הקבלות שהומצא לתיק, מולא בידי רעיית הנתבע כך גם חוזה השכירות המפוברק שצורף וזאת כדי לבסס את השכירות המדומה של החדר אצל הגב’ ddd. אין לקבל את טענת הנתבע כי קודם נישואי בני הזוג, לא אפשר לזוגתו להתגורר עמו.
- מפיה של העדה, הגב’ ddd, נלמד כי רעיית הנתבע סבלה בנישואיה הקודמים שכן בעלה שהיה מכור לאלכוהול, מרר את חייה והיא ביקשה לעזוב אותו, רק שלא היה באפשרותה לשכור דירה חלופית למגוריה. לאחר שהכירה את הנתבע, עברה להתגורר עמו, חינם אין כסף.
- יש לפסול את התצהירים שהוגשו באיחור מטעם הנתבע, גם בשל חוסר האמינות המשתקפת מתוכנם וממהלך חקירת העדות החתומות עליהן, זאת כאשר עולה כי ב”כ הנתבע החתים את העדות על התצהירים בפגישה אחת שנערכה בבית קפה בקניון.
- בסיכומי התשובה ציינה, כי הוכח כי בני הזוג התגוררו בדירה משך 30 חודשים (מאמצע שנת 2016 ועד לחודש נובמבר 2018) והפינוי התבצע רק לאחר קבלת התביעה, מתוך כוונה לנצל עד תום את המגורים בדירה בחינם. כך, אף בחקירתם לא הובהר מדוע נכנסו להתגורר יחדיו בדירה לכתחילה ומה הייתה כוונתם באשר למשך המגורים. ממכתבי בת זוג הנתבע עולה, כי שינתה כתובתה לכתובת הדירה. הנתבע אף לא הכחיש את ממצאי דוח החוקר. הנתבע לא הוכיח את טענותיו בדבר ההלוואות שניתנו לתובעת ובעלה. גם את התשלומים ששילם עבור שיפוץ חדר המדרגות, נתן מרצונו בלבד ולא דרש או תבע מאז.
טענות הנתבע
- המדובר בתביעה לבצע כסף; הנתבע הינו אדם תמים, אשר נוצל ע”י התובעת עוד בחייה של המנוחה וגם לאחר פטירתה. יחסי התובעת עם אמה, היו לא מושלמים, באשר זו הייתה מאיימת עליה שאם תמשיך בזוגיות עמו, לא תוכל להיות בקשר עמה או עם נכדיה.
- טענות התובעת אודות חמדנותו חוטאות לאמת, באשר הנתבע הפקיד בחשבון המנוחה סך של 311,000 ₪, שמהם נהנתה התובעת משך השנים, בלא ידיעתו. כמו כן, מכספים אלו אף שופצה הדירה באופן יסודי בסך של 80,000 ₪.
- תיאור מערכת היחסים בין הצדדים כמפורט ע”י התובעת איננה נכונה, בעוד שבסמוך לפטירת בנה של התובעת, הוא זה ששהה לצדו בבית החולים. התובעת אף לא דאגה באמת לטובתה של אמה, באשר מה שעניין אותה בהרחקת הנתבע, זה שמירה על הירושה.
- לא אחת, התובעת ובעלה לוו ממנו כספים בסכומים לא מבוטלים בסך של 25,000 ₪ וכאשר התבקשו להחזירם, טענו כי אין להם כסף. לאחר פטירת המנוחה, ביקשו מהנתבע סך של 17,000 ₪ לתשלום הגן של בתם הפעוטה, ברם סירבו להשיב ההלוואה בטענה כי הכספים ניתנו במתנה מהמנוחה.
- הנתבע אף נאלץ לשאת בעלות השיפוץ שנערך בבניין המגורים בסך כולל של 23,650 ₪, בשעה שחבות זו מוטלת על התובעת כבעלי הדירה, אשר תוך ניצולו דרשה כי יישא בתשלום. רק לאחר שפנה אל התובעת בתחינה שתסייע לו, נאותה זו לשלם מחצית מהסכום.
- התובעת ובני משפחתה טיפלו בארגון ההלוויה ובסידורים הכרוכים בשבעה; ברם את החשבון הגישו לנתבע שנשא בכל התשלומים. בשל הניכור הרב שחש מהתובעת ובני משפחתה, לא הצליח להתייצב לאזכרות שנערכו מני אז לזכרה של המנוחה.
- בניגוד לטענותיה אודות זריקת חפצי המנוחה, התובעת אשר החזיקה במפתח הדירה, נכנסה לדירה, לאחר פטירת המנוחה, ונטלה משם חפצים בעל ערך, לרבות כספי מזומן ומסמכים.
- התובעת היא שהציעה לנתבע להירשם לאתר היכרויות, על מנת שלא יישאר לבד, וזאת ככל הנראה כחלק מתוכניתה לסלקו מהדירה.
- הנתבע נישא לבת זוגתו בחודש יולי 2018 ומני אז מתגוררת עמו רעייתו בדירה. בשל כך ובהכירו את תוכן הצוואה, החל בחיפוש אחר דירה. לשם כך ואף קודם החתונה, שכר שירותי מתווכת כבר ביום 1.5.2018 ושילם בגין כך סך של 2,340 ₪. חיפושיו ארכו זמן סביר והוא מצא לבסוף דירה רק בחודש אוקטובר 2018 ותאריך הכניסה נקבע לחודש אחר כך. ביום 16.11.2018 עזב את הדירה ומסר אותה לתובעת נקייה וריקה.
- הנתבע אינו מכחיש כי זוגתו שהתה בדירה קודם החתונה, אך למשך מספר ימים מעת למעת. ברם, עברה להתגורר עמו בקביעות רק מסוף חודש יולי 2018. משכך, יש להורות על דחיית התביעה. באם יוחלט לחייבו בסכום כלשהו, הרי שיש לקזז תחילה את חובות התובעת כלפיו.
- בתצהירו הוסיף כי רעייתו הנוכחית התגרשה מבעלה הקודם רק ביום 26.10.2017. מעת גירושיה ועד שעברה להתגורר עמו, התגוררה זו במקום אחר. לא נאחז בניסיון להיוותר בדירה, כי אם קודם הגשת ההליך, החל לחפש דירה חלופית. כך שהתגורר עם רעייתו בדירה, רק ארבעה חודשים בלבד, שהינו זמן סביר לאיתור מקום מגורים אחר.
- בסיכומיו טען כי לצורך בצע הכסף שלה, גייסה התובעת את שכניה, ובעלה, כולם בעלי אינטרס לסייע לה בתביעה מופרכת זו. התובעת הודתה כי פתחה דברי דואר השייכים לרעייתו, תוך פגיעה בפרטיותה והדבר מלמד על סולם הערכים שלה. על אף ההשמצות שהטיחה בנתבע, הרי שזה נעזר בתובעת בטיפול ביישום הוראות הצוואה אל מול המוסדות השונים.
- התובעת לא ידעה להשיב מדוע השתהתה במשך שנתיים קודם הגשת התביעה, מאז שנודע לה כי הנתבע מתגורר עם זוגתו בדירה וגם אישרה שלא התעמתה איתו בסוגיה או בדקה נכונות הדבר. מחד טענה לניצול המנוחה בידי הנתבע, מאידך הודתה כי קיבלה כספים וכך גם בעלה, אשר מקורם בכספי הנתבע שהופקדו לחשבון המנוחה.
- אין לקבל עדות העדה, הגב’ bbb הנגועה באינטרסים זרים, כאשר זו טענה שהכירה את רעייתו של הנתבע כבר ביוני 2016, בעוד שזו האחרונה שינתה את שמה לשם הישראלי ___ רק בשנת 2018. מעדותה של העדה עולה כי כעסה על הנתבע שנישא בשנית זאת מאחר והיא הייתה מעוניינת בו בעצמה. מעדות העדים אף לא נהיר מדוע לא שיתפו את התובעת בטענת מגורי בני הזוג בדירה.
- רק לקראת סוף שנת 2017 הכיר את רעייתו הנוכחית, עדויותיהן של עדותיו מתיישבות עם כל האמור לעיל. .
דיון והכרעה
- אין מחלוקת בין הצדדים, כי לנתבע ניתנה זכות מגורים פרסונאלית בדירה, ללא תשלום דמי שימוש למי מהיורשים, מכוח הוראת סעיף 4 ב’ לצוואת המנוחה (“הינה זכותו שלו בלבד“); זכות אישית זו תתבטל, כך הוסיפה המנוחה וקבעה בצוואתה, היה ולנתבע תהיה בת זוג אשר תתגורר עמו בדירה (“זכותו של בעלי […] להתגורר בדירה הינה […] תתבטל במידה ולבעלי תהא בת זוג אשר תתגורר איתו בדירה”; לשון הצוואה).
- אם כן, התנאי המפסיק את זכות הנתבע להתגורר בדירה נקבע בצוואה ככולל שני נדבכים נדרשים – קיומה של “בת זוג” בשילוב מגוריה המשותפים של זו עם הנתבע בדירה. הצדדים אינם חלוקים ביניהם לעניין עצם התנאי המפסיק את זכות המגורים שהוקנתה לנתבע; כך עולה מהמתווה הדיוני המוסכם, כמו גם מעיון בכתבי טענותיהם, כמצוין ברישא לפסה”ד.
- עובדות נוספות שאינן במחלוקת הינן, כי הנתבע ורעייתו דהיום, קיימו ביניהם קשרי זוגיות עובר לנישואיהם וכי הם התגוררו בדירה כבני זוג לפרק זמן.
- אם כן, סלע המחלוקת, העובדתית והמשפטית, הינו פרק הזמן של המגורים המשותפים לרבות מועד תחילתו, שיש בו כדי להפקיע את זכות המגורים הפרסונאלית של הנתבע ולהקים חבות בדמי שימוש זאת כאשר נטל ההוכחה רובץ לפתחה של התובעת.
תקופת המגורים המשותפת
- הצדדים מעלים טענות עובדתיות סותרות בכל הנוגע למועד תחילת הקשר הזוגי בין הנתבע לרעייתו הנוכחית (להלן: “בני הזוג”) וכנגזרת מכך אף לעניין מועד תחילת המגורים המשותפים בדירה והחבות הנובעת הימנה.
- טוענת התובעת, כי צֶבֶר הממצאים והעדויות שהציגה מוכיח, כי בני הזוג החלו להתגורר בדירה מאמצע שנת 2016 ובסה”כ במשך 30 חודשים של מגורים משותפים עד לפינוי הדירה בפועל, בנובמבר 2018. קרי, לשיטתה מערכת היחסים הזוגית בין השניים, החלה אף קודם לחודש יוני 2016. כך שאין לקבל טענתו המתחסדת של הנתבע כי בני הזוג לא עברו להתגורר יחדיו קודם הנישואין, או אפילו קודם גירושי בת הזוג מבעלה הקודם.
- התובעת, המתגוררת בבניין הממוקם מול הדירה, נשוא ההליך, העידה, כי עוד שנתיים קודם להגשת ההליך על ידה, עלו בה חשדות, שכן היתה עוברת בכל יום בדרכה לעבודתה דרך הבניין בו מצויה הדירה וראתה בין כבסיו של הנתבע, פריטי לבוש בצבעים אדומים-ורודים שעוררו בה חשד. באותה תקופה היא אף ראתה מהמרפסת האחורית אשה עומדת במרפסת ומנערת מפה, באופן המחזק טענתה לעניין מגוריו המשותפים עם בת הזוג (עמ’ 13 לפרוט’ ש’ 27-32); לכך השיב הנתבע בחקירתו, כי יש לו בגדים בצבעים אלו (ר’ בעמ’ 34 לפרוט’).
- בהגינותה הוסיפה התובעת והעידה, כי בנסיבות אלה, לרבות בהיות הדירה ממוקמת בקומה השביעית, אין המדובר בידיעה וודאית מצידה, אלא בחשדות שעלו בקרבה; כך גם בהתייחס לזהות האשה, שאותה ראתה במרפסת (ר’ בעמ’ 13 ש’ 33-עמ’ 14 ש’ 2).
- לכך הוסיפה התובעת והעידה, כי פנתה לקבלת ייעוץ משפטי והוסבר לה שללא הוכחות ממשיות לרבות באמצעות חוקר פרטי בדבר רצף בביקור של אותה אשה הנמצאת בדירה, חבל לה על המאמץ להגיע לבית המשפט (שם); ברם, בנקודת זמן זו לא בחרה לפנות לחוקר פרטי, אלא רק בחודש ספטמבר, סמוך לפני הגשת ההליך דנן.
- עוד הצהירה התובעת, כי מעבר לכבסים שראתה תלויים על החבל, למדה על המגורים המשותפים מפגישה שנערכה בחודש מרץ 2018 במכולת מפיו של מר ccc בנה של השכנה, הגב’ bbb המתגוררת באותה הקומה בה שוכנת הדירה מושא הסכסוך שם התגוררו בני הזוג (ר’ סעיף 24 לתצהירה).
- כן אישרה התובעת בעדותה, כי, הגם שלמדה על עובדה זו כשנה לפני הגשת התביעה, לא פנתה במועד זה לנתבע לאחר מכן לבדוק עמו את הנטען, מחמת העדר קשר ביניהם (עמ’ 13 לפרוט’ ש’ 17-18).
- התובעת אף העידה, כי אינה יודעת דבר על זוגתו החדשה של הנתבע, זולת אשר סיפר לה החוקר הפרטי “ש. האם את יודעת שבת זוגתו של הנתבע התגרשה מבעלה רק בספטמבר 2017?
ת. אני לא יודעת עליה שום דבר חוץ ממה שהחוקר סיפר לי. ” (עמ’ 16 ש’ 32-33).
- הוסיפה והעידה, כי את טענתה בדבר משך הזמן שלטענתה חב הנתבע בתשלום בהתאם לתנאי הצוואה בדבר מגוריו המשותפים עם בת זוגו (30 חודשים) היא משתיתה על הוכחות הנלמדות גם מעדים שראו את אשת הנתבע נכנסת וגרה שם באופן קבוע (עמ’ 17 ש’ 1-4):
“ש. נכון שאת דורשת מהנתבע שכירות עבור 3 שנים מאחר ולטענתך הוא התגורר עם זוגתו 3 שנים בצוותא בדירת אימך?
ת. לא נכון. אני דורשת מהזמן של השיפוץ חל”ת שלפי ההוכחות שיש לי התחיל ביוני או יולי 2016 שזו התקופה שהעדים ראו אותה נכנסת ויוצאת וגרה שם באופן קבוע.”
- העדה מטעם התובעת, הגב’ bbb, העידה, כי הנתבע הכיר לה את בת זוגתו בסביבות חודש יוני 2016 לערך, עת החלו לערוך שיפוצים בבניין. לאחר מכן, פגשה אותה בבניין ואף ישבה עמה לשתות קפה (ר’ בעמ’ 20, לפרוט’ הדיון מיום 8.1.2020). הנתבע הכיר לה את בת הזוג בשם ____(עמ’ 20, ש’ 5). עם זאת, לא ידעה לספר שום פרט מהותי על בת הזוג (עמ’ 20, ש’ 17-18).
- העדה הצהירה, כי לידיעתה האישית, התגורר הנתבע בדירה עם בת הזוג במשך שנתיים וחצי לפחות. לטענתה, לא התעניינה בבת הזוג עצמה, אך הנתבע שיתף אותה, כי התייעץ עם עו”ד ביחס ללינת בת הזוג לפרקים בדירה והאחרון השיב לו שזה בסדר.
- עוד העידה, כי, החל מיוני 2016, ראתה את בת הזוג בבניין מידי יום ביומו (עמ’ 20, ש’ 26-27 לפרוט’). לטענתה, בנה כעס עליה מדוע היא אינה מספרת את אשר יודעת לתובעת וביקש לעשות כן בעצמו, אולם היא עצרה אותו. בדיעבד, כאשר נודע לה שהנתבע צולם ע”י חוקר פרטי, כעסה על עצמה שלא פנתה לתובעת ושיתפה אותה שנתיים קודם לכן (ר’ בעמ’ 21 לפרוט’). לטענתה עם הגשת ההליך, פנה אליה הנתבע בבקשה שתעיד לטובתו, אך היא סירבה (בס’ 14 לתצהירה).
- לצד זאת, העידה הגב’ bbb, כי רעייתו דהיום של הנתבע אינה האישה היחידה אותה ראתה עם הנתבע, וכי ראתה אותו עם גברים ונשים שאינה מכירה, והנתבע אף סיפר לה כי נרשם לאתר הכרויות ואף שוחח על כך עם התובעת (עמ’ 20 לפרוט’ ש’ 28-33).
- הגם שלא מצאתי לקבל את טענת הנתבע אשר להיות עדות bbb נגועה באינטרסים אישיים (בהקשר רומנטי לכאורה, ר’ עמ’ 20 ש’ 34- עמ’ 21 ש’ 5) והתרשמתי מכנות עדותה, לצד זאת לא מצאתי, כי יש בעדותה של הגב’ bbb כדי לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענת התובעת בדבר מגוריהם המשותפים של בני הזוג בדירה דווקא החל מנקודת הזמן של חודש יוני 2016; לא כעדות העומדת לבדה ואף לא כחלק ממכלול ראיות התובעת; ואוסיף ואפרט.
- הגם שדירתה ממוקמת בקומת הדירה נשוא המריבה, ואין זה מן הנמנע כי ראתה או פגשה בבני הזוג או אחד מהם, באופן אקראי במהלך פרק זמן; שאלה נפרדת היא האם בעובדה שראתה השכנה bbb את בת הזוג יש כדי לקדם הטענה כי בת הזוג התגוררה בדירה, למצער באופן המקים את התנאי המפסיק (לעיל) וככל וכן מהו המועד, שהרי הנתבע עצמו הודה כי רעייתו דהיום לנה אצלו מעת לעת אך לא התגוררה עמו באופן קבוע עד למועד נישואיהם.
- בשקלול הנסיבות, כפי שיפורטו להלן, לא מצאתי לקבל במלואה את גרסתה אך בהתייחס למועד תחילת הקשר ולקובעו כיוני 2016 דווקא – זאת הן במכלול הראיות שהוצגו לפניי, הן באספקלריה של רכיבי עדותה היא, לרבות העובדה כי העידה שראתה נשים וגברים אחרים יוצאים מהדירה (כמפורט לעיל). מעדותה לא נהיר עד תום מתי ראתה נשים וגברים אחרים יוצאים מהדירה והאם מחודש יוני 2016 ראתה רק את רעיית הנתבע שם או שמא היה זה מועד מאוחר יותר, כפי שמתיישב עם מכלול הראיות, לרבות עדות בנה בעניין המועדים, הכל כפי שאפרט להלן.
- בתמיכה לעדות זו, זימנה התובעת אף את בנה של הגב’ bbb מר ccc שהעיד אף הוא בפני
“ש. ציינת שראית כל מיני נשים עם הנתבע, נכון?
ת. נכון.
ש. את אשתו כיום אתה מכיר?
ת. אישית לא אבל ראיתי אותה בעבר.
ש. מתי ראית אותה פעם ראשונה?
ת. בבניין אצלנו במעלית, כשהיה הבניין בשיפוצים.
ש. מתי זה היה?
ת. אולי 2016 אם אני לא טועה. אמצע שנת 2016. אני לא יודע מנסה לשחזר. רק זוכר שהיה מלא בלגן בבניין.
ש. איך אתה יודע שהיא הייתה אשתו של הנתבע?
ת. לא יודע אם הייתה אשתו. אחרי שהראו לי תמונות זיהיתי אותה.
ש. מתי הראו לך תמונות?
ת. לא זוכר. גם עכשיו זיהיתי אותה. הראו לי את התמונות שהייתה איזו חקירה, לא זוכר, שאלו אותי משהו, לא זוכר. אני מדבר על קומה בת 4 דירות. זה אותו מרווח מחיה.” (עמ’ 23 ש’ 18-31 לפרוט’).
“ש. כמה פעמים ראית את אשתו של הנתבע שאתה טוען שאתה מזהה אותה עכשיו?
ת. תדירות מרובה שמספיקה לראות בן אדם על בסיס קבוע. כשהיו כמה חודשים שגרתי אצל אימי הייתי רואה אותה באופן יום יומי. היא הייתה שכנה דלת מול דלת.
ש. באיזה תקופות ראית אותה באופן יום יומי?
ת. בתקופות שהייתי בבניין, מ-2015, 2016. אימא שלי היו לה פחדים שיכנסו לה פועלים והייתי איתה בתקופות האלה. היו תקופות שגרתי פה, אני לא יודע בדיוק. אבל אזור אמצע 2016, 2017. (עמ’ 24 ש’ 26-32 לפרוט’).
- דומני, כי עדותו מדברת בעד עצמה. בהגינותו העיד מר ccc, כי למיטב זכרונו המדובר ב“אזור אמצע 2016, 2017”; אין זאת אלא שאין בה כדי לבסס את פרק הזמן שבו התגוררה, לטענת התובעת אשת הנתבע דהיום עם הנתבע בדירה, (יוני 2016) ולמצער באופן המבסס קיומו של התנאי המפסיק, היינו באופן קבוע.
- בעלה של התובעת, מר aaa הצהיר כי בעת עבודתו כנהג___, ראה כשלוש שנים קודם לכן, את הנתבע ובת הזוג נכנסים לחניית בניין המגורים כשרכבו של הנתבע מלא בקרטונים. הנתבע אף הבחין בו כשהאט את נסיעתו. כשראה את תמונות החוקר, הבחין כי מדובר באותה בת זוג; דומה כי, קיים קושי מובנה לייחס את מלוא המשקל לעדות זו, חרף הרושם החיובי שעשה העד בעדותו, זאת שעה שהוא מעיד על זיהוי בדיעבד בפרק זמן ניכר כבן שלוש שנים וכזה שנעשה תוך כדי נהיגה; קל וחומר שעה שהתובעת, רעייתו, לא נקטה בכל אמצעי סמוך לפרק זמן זה.
- עוד צירפה התובעת לתיק דוח שנערך בידי חוקר פרטי בין המועדים 9.18-9.10.18, לפיו התצפית הסמויה העלתה כי בני הזוג מתגוררים יחד בדירה, כשאלו נצפו נכנסים ויוצאים מהדירה מידי יום באופן קבוע. אלא מאי, שאין מחלוקת כי בתקופה זו התגוררו בני הזוג יחד, ואין בדו”ח החוקר כל ראיה לכך כי בני הזוג התגוררו בדירה החל מיוני 2016.
- התובעת אף המציאה לתיק מכתבים הממוענים לבת זוג הנתבע כשכתובת המגורים המצוינת על גביהם, הינה כתובת הדירה. באשר לכך, טענה בת הזוג בחקירתה כי חרף כוונתם של בני הזוג להתגורר באופן זמני בדירה, פעלו לשינוי הכתובת (“חשבנו שזה הדבר הנכון. קבלנו תעודת נישואין, הלכנו למשרד הפנים ושינינו את המעמד ושינו את הכתובת באופן אוטומטי.” ר’ בעמ’ 39, ש’ 1-4 לפרוט’).
- הגם שמצאתי את עדותה של התובעת עקבית ומהימנה, הרי שאת התביעה הגישה לבית המשפט בחודש אוקטובר 2018, ואליה צורף דו”ח חוקר למועדים ספטמבר-אוקטובר 2018; כך שהתובענה הוגשה בידי התובעת – לא בסמיכות למועד הראשון בו עלו בה חשדות, למשל עקב הכבסים (לעיל) וכך גם אף לא בסמיכות למועד שבו שמעה את הדברים מפי מר ccc; כך גם לא פנתה לחוקר פרטי במי מהמועדים הללו לאשר או להפריך החשדות לכאורה ולא הוצגה כל ראיה ממשית שיש בה לתמוך בטענת התובעת למגורים משותפים עוד משנת 2016.
- ברם, לצד זאת, לא מצאתי לקבל גרסתו העובדתית של הנתבע לפיה משך הזמן היחיד שבו התגוררו הצדדים היה רק ממועד נישואיהם בחודש יולי 2018, זאת, בין היתר, נוכח חוסר סבירותה, הסתירות שנפלו בה ומהימנות עדותם של הנתבע והעדות מטעמו; הכל כפי שיפורט להלן.
- בדיון שנערך לפניי ביום 6.2.2019 טען הנתבע כי הכיר את בת הזוג בעבודתו בבית החולים, בחודשים אוקטובר – נובמבר 2017 (ר’ בעמ’ 5 לפרוט’ ש’ 21) באותה העת, הייתה זו בתהליך גירושין מבעלה הקודם (התגרשו בנובמבר 2017), הוא מכיר את הגרוש שלה ואף את כתובת מגוריו. בתחילת היחסים, שכרה בת הזוג חדר בדירה של אדם שטיפלה בו בעבר ונותרה להתגורר שם לאחר פטירתו, זאת עד לחודש יולי 2018, שבמהלכו התחתנו בני הזוג ומני החתונה עברו להתגורר בדירה יחד (ר’ גם שם בעמ’ 5). הנתבע אישר כי בת הזוג רעייתו דהיום לנה בדירה, ברם לטענתו לא באופן קבוע; לצד זאת וכפי שאפרט להלן עלו סתירות בין חקירתו הנגדית לבין האמור בתצהירו אשר לסיבה שבגינה לכאורה לא גרו יחד בדירה עד למועד נישואיהם.
- בת הזוג העידה בתצהירה, כי עד גירושיה התגוררה עם בעלה ולאחר גירושיה עברה לגור אצל ddd ו____ וזאת מיום 27.9.2017 ועד יולי 2018 (סעיף 5 לתצהירה). כך גם העידה ddd בתצהירה (תצהירים אלו הוגשו ביום 18.6.2019).
- ברם, גרסה זו של אשת הנתבע אינה מתיישבת במלואה עם גרסת הנתבע כפי שהוצגה בפני על ידי הנתבע בדיון שהתקיים ביום 6.2.20219 ואף אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של אשת הנתבע ועדות הגב’ ddd.
בחקירתה הנגדית העידה אשת הנתבע גרסה מורכבת שאינה מתיישבת עם עדותה הראשית (עמ’ 36 ש’ 2-11):
“ש. עד מתי גרת עם הנתבע?
ת. עד יום אחרון שאנו הלכנו ביחד איתו לעו”ד. ביחד הגשנו את הבקשה. באותו ערב עו”ד אמר לי שאני לא יכולה להישאר שם. לפי החוק.
ש. עוד לפני הגירושין עזבת את הבית. אך אומרת שהלכתם לעו”ד עוד לפני הגירושין ועו”ד אמר לך
ת. כשהלנו לעו”ד, עוה”ד אמר לי שאני לא יכולה להישאר שם.
ש. מתי זה היה?
ת. בסוף 9/2017.
ש. אז עזבת את הבית?
ת. בבוקר הלכנו לעו”ד ובערב עזבתי את הבית.”
- היינו, בניגוד לאמור בתצהירה, לפיה עזבה את בית בעלה לאחר גירושיה, הרי שמעדותה עולה, כי עזבה את בית בעלה הראשון עוד בספטמבר 2017, אולם בהתאם לנספח ד’ לתצהיר הנתבע מספרו של ההליך שנפתח במישור יחסי אשת הנתבע ובעלה לשעבר מעיד כי ההליך נפתח באוקטובר 2017 ואז מתעוררים סימני שאלה לגבי הצהרת אשת הנתבע דהיום לפיה המועד שבו נחתם חוזה השכירות בין רעיית הנתבע דהיום לבין הגב’ ddd, וזאת ביתר שאת על רקע העדויות שנוספו לאחר 6 חודשים בידי הנתבע בדבר מגורי אשתו דהיום אצל הגב’ iii עוד קודם למגוריה אצל הגב’ ddd; גם אם ייטען להעדר בהירות, סבורני כי במכלול הראיות ובהינתן התרשמותי מהעדר מהימנות אשת הנתבע דהיום יש לזקוף זאת לחובתה.
- מטעם הנתבע זומנו שלוש עדות, מכרות של בת הזוג אשר העידו לעניין מגוריה קודם המעבר לדירה; הגב’ ddd, אשר תצהירה הוגש יחד עם תצהירי הנתבע ורעייתו; הגב’ ddd טענה כי הכירה את בת הזוג בשנת 2011, בעת שזו טיפלה באביה שנפטר זה מכבר, לאור מצבה המשפחתי המורכב עם בעלה הקודם, הציעה לה כי תשכור חדר בביתה וכך היה (ר’ בעמ’ 41). לא השכירה לאנשים אחרים, מלבד התובעת. בת הזוג התגוררה אצלה, עפ”י עדותה בדיון, וכפי שמשקף הפרוט’ להלן, החל מאוקטובר 2017, ועד לחתונתה עם הנתבע, זאת הגם שבתצהיר עדותהשל הגב’ ddd צוין בסעיף 3 כי אשת הנתבע החלה מתגוררת עמה בספטמבר 2017. בהמשך העידה כי מהיכרותה עמה, ידעה כי החלה את הקשר הזוגי עם הנתבע רק בחודש ינואר 2018. מעת שבני הזוג החליטו על חתונתם בחודש אפריל 2018, ישנה בת הזוג מס’ פעמים אצל הנתבע (שם, בעמ’ 42).
- בחקירתה הנגדית הוסיפה הגב’ ddd וסיפרה:
“ש. אז איך קרה שאת משכירה חדר בבית שלך?
ת. אני מכירה אותה משנת 2011 היא עבדה אצל אבא שלי בתור מטפלת והיינו ממש ביחסים בטלפון פעם ב… זה לא היה ממש קרוב אבל בשנת 2015 משהו כזה, אבא שלי היה מאושפז בבית חולים ____והיא באה לבקר ואני פגשתי אותה שם ואז פיזית ראיתי אותה והיא הייתה שם על הפנים, מלא דמעות. שאלתי אותה מה נשמע והיא התחילה לספר לי את ההיסטוריה שלה עם ____ ואני אמרתי לה שאם היא לא יכולה לחיות איתו, יש לי חדר פנוי והיא יכולה לבוא ולהיות אצלי עד שהיא תמצא דירה להשכיר כי איתו היה סוף הדרך כי זה בן אדם משהו, ראיתי אותו. הוא אלכוהוליסט. הוא כל הזמן צעק עליה והשפיל אותה והיה קשה מאוד ואז מתוך רחמנות אמרתי לה לבוא אלי. היא אמרה שהיא לא רוצה ככה סתם כי יש לי משפחה ובעל ואם כן, והיא לא תמצא משהו אז היא תשכור אצלי
ש. באותה תקופה אבא שלך היה ב_____ באיזו שנה זה היה?
ת. או 2015 או 2016.
ש. כעבור תקופה קצרה היא עברה אלייך?
ת. לא. היא המשיכה עם ______ ובשנת 2017, שניה אחת, אוקטובר 2017 היא התקשרה ספונטנית ואמרה לי, אני נמצאת אצל iii שכנה שלה ואני מאוד מבקשת, האם את מסכימה נכון לעכשיו שאבוא אלייך ואשכור את הדירה. כי הוא גר קרוב לiii והוא בא לבקר והיא לא רוצה לראות אותו. ואני הסכמתי זה היה בתחילת אוקטובר 2017 היא עברה אלי.”
(עמ’ 41 לפרו’ ש’ 21-33; עמ’ 42 ש’ 1-5).
ובהמשך:
“ש. החוזה נחתם בסוף ספטמבר והיא נכנסה לגור אצלך רק באוקטובר?
ת. בראשון שני, ממש בתחילת אוקטובר.
ש. אבל בחוזה כתוב שההסכם יכנס לתוקפו בתאריך הרשום בחוזה. למה היא לא נכנסה במועד הזה?
ת. אסביר, כי כל הדברים שלה מה שהיה שם, לא יודעת, קרטונים וכל הדברים היא עברה לiii, נשארה אצלה כמה ימים ואז היא באה אלי.
ש. כמה ימים הייתה אצל iii?
ת. קשה לי להגיד, יום יומיים, נראה לי שזה היה ככה.”
- הנה כי כן, העובדה כי, אשת הנתבע התגוררה אצל הגב’ iii טרם ששכרה חדר אצל הגב’ ddd הועלתה לראשונה בידי הגב’ ddd רק בחקירתה הנגדית ולא באה לידי ביטוי בתצהירה; גרסה זו האחרונה בדבר המגורים אצל הגב’ iii אף נעדרת לחלוטין מתצהירה של אשת הנתבע (המשפט ר’ למשל תצהירה של אשת הנתבע בסעיפים 3-5 המהווים פרוט כרונולוגי של מקומות מגוריה) כמו גם מתצהירו של הנתבע עצמו, שהוגשו, כאמור, יחד עם תצהירה של הגב’ ddd ביום 18.6.2019, שם לא הוזכר פרט מידע זה כלל. לא זו אף זו גרסה זו סותרת גרסאות פוזיטיביות אחרות של הנתבע ואשתו, כפי שהוצגו בנקודות זמן שונות במרוצת ההליך, לפיהן התגוררה אשת הנתבע עם בעלה עד לגירושיה ואז עברה להתגורר עם אצל הגב’ ddd ואת גרסת אשת הנתבע, לפיה עזבה את בית בעלה ביום בו הגישו את המסמכים לבית המשפט.
- סימן שאלה נוסף המתעורר נוכח עדות הגב’ ddd הוא בדבר טיבו של חוזה השכירות שהוצג על ידי הנתבע כראיה למגורי רעייתו אצלה. כעולה מדברי הגב’ ddd בחקירה נגדית, כל כוונתה הייתה לסייע לאשת הנתבע ולארח אותה בדירתה עד שתמצא דירה. ככל שמדובר בתקופה זמנית, כך שלא נהיר עד תום אם כך מדוע זה נחתם בין השתיים חוזה שכירות ולפרק זמן כבן שנה; סימני השאלה נוספים מתעוררים לנוכח אופי הקבלות שהוצגו בידי הנתבע ובת זוגו כראיה לכאורה לביצוע תשלום עבור שכר הדירה ששילמה אשת הנתבע לגב’ ddd דמי שכירות חודשיים (ר’ גם בעמ’ 4 לפרוט’ ש’ 19-21). בהתאם לעדותה של הגב’ ddd מדובר בקבלות שהיו בידי אשת הנתבע והיא זו אשר מילאה אותן והביאה אותן לגב’ ddd, בניגוד לכאורי לאופן ההתנהלות הסביר הנוהג ביחסים שבין שוכר משכיר; שורת ההיגיון נותנת כי מקבל הכסף (השכירות) הוא זה הנותן קבלה המאשרת קבלת הכסף ולא המשלם, זאת גם אם אקבל את גרסת הנתבע רעייתו והגב’ ddd אשר לסוג יחסי הקרבה שבין הצדדים.
“ש. זה לא היה נראה לך מוזר שהיא ממלאת קבלות ואת מקבלת אותן במקום שאת תתני לה קבלות?
ת. היא כתבה לידי ואני הסכמתי לזה. “ (עמ’ 43 לפרוטוקול ש’ 4-7).
- זאת ועוד. לכאורה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע נישא לבת זוגו ביולי 2018. עם זאת, יש לציין, למען הסדר הטוב, כי לא הוצגו בפני אסמכתאות באשר למועד הנישואים ומעדותה של הגב’ ddd עלה כי השניים נסעו לקפריסין עוד בחודש אפריל 2018 אז אף קיבלו יחסי הקרבה כוונת התמסדות:
“…בחודש האחרון כשהוא כבר אמר לה שהוא רוצה להתחתן והיא הסכימה ואני יודעת שבחודש אפריל הם טסו לקפריסין אז הם חזרו וביולי הם נסעו לחתום על זה שהם נשואים. מאפריל עד יולי אולי זה היה כמה פעמים. זה היה ב-2018. ” (עמ’ 42 ש’ 29-31)
- עוד מצאתי להוסיף כי טענת הנתבע ורעייתו, לפיה בת הזוג לא רצתה להתגורר עמו בטרם הנישואין מוקשית בעיני ולא מצאתי לקבלה; זאת אף ביתר שאת בהינתן העובדה, כי המדובר בשני אנשים מבוגרים, שזו להם מערכת זוגית שניה (או שלישית) ושאין מחלוקת כי בת הזוג לנה אצל הנתבע מעת לעת אפילו לגרסתו, וכי עברו להתגורר יחד בחודש יולי 2018. בנסיבות אלו הטענה כי בת הזוג לא רצתה לעבור להתגורר עם הנתבע טרם הנישואין אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. לתימוכין אף השינוי בגרסאות הנתבע בהתייחס לרכיב זה; פעם בתצהירו הצהיר, כי “מאחר ואני התחתנתי רק בחודש יולי 2018 בקפריסין והחל מסוף יולי אפשרתי לבת זוגי לגור עמי” (סעיף 22) ופעם, במסגרת עדותו, העיד כי המניעה היתה דווקא מרעייתו דהיום “ש. אז איך לא גרת ללא נישואין עם ____? ת. כי היא לא רצתה.” (עמ’ 32 ש’25-26).
- יתרה מכך לא מצאתי את עדותן של העדות הנוספות, ה”ה iii וhhh כמהימנות עליי, וזאת על דרך ההמעטה, ותוך שאף התרשמתי מהן, ואומר זאת בזהירות המתחייבת, כי דומה שהמדובר בעדויות מגמתיות. לכך מצטרפת העובדה, כי תצהיריהן הוגשו לתיק כאמור 6 חודשים לאחר הגשת תצהירי הנתבע, ורעייתו והגב’ ddd וכי אין חפיפה מלאה עובדתית בין הגרסאות המוצגות, כמפורט לעיל. אלו רק דוגמאות מספר לסתירות ולחוסר הסבירות שבגרסת הנתבע, המתווספת להתרשמותי מעדותו ומהעדויות שהגיש לתמיכה כבלתי מהימנות.
- לצד זאת ובמכלול הדברים והגם שמצאתי את עדותה של התובעת מהימנה, הרי שהשתהותה בבדיקת חששותיה ביחס למגורי בת הזוג בדירה עמדו לה לרועץ בניסיונה להוכיח את פרק הזמן המלא בו התגוררו בני הזוג בדירה, ולא הוצגה לטעמי כל ראיה ממשית שיש בה לתמוך בטענתה למגורים משותפים עוד מחודש יוני 2016; במכלול הראייתי שהוצג לפניי כאמור לעיל ובהתחשב בנטלי ההוכחה, מצאתי כי תקופת הזמן שבגינה יש מקום לחיוב, כפי שיפורט להלן עומדת על חודש אפריל 2018, ואוסיף כדלקמן.
תשלום דמי שימוש
- בפתח הדברים אציין, כי גם אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבע באשר למשך המגורים המוצהרים על ידו כתקופת הזמן בה התגוררה רעייתו דהיום בדירה, גם אז היה לטעמי מקום לחייבו בתשלום דמי שימוש, ואפרט.
- לא יכולה להיות מחלוקת כי זכות המגורים של הנתבע ניתנה לו ולו בלבד. כך גם לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע מודע היה לקיומו של התנאי המפסיק; כך גם רעייתו דהיום והדברים עולים בבירור מעדותם. זאת כאשר אין חולק כי, אף לשיטתו בוטלה זכות מגוריו לכאורה ללא תשלום דמי שימוש (ר’ עדותו בדבר פנייה לתיווך עוד בחודש מאי 2018 לצורך מציאת דירה); ברם לשיטתו יש להעניק לו “תקופת חסד” למציאת דירה וכך להתייחס לפרק הזמן שבו נדרש לו למוצאה. לא מצאתי לקבל טענתו ואף לא מצאתי בנסיבות העניין, כי יש בהשתהות התובעת לבטל את עצם זכותה לקבלת דמי שימוש בגין מגורי הנתבע בדירה באופן המבסס את התנאי המפסיק. כך גם קשה לקבל את בקשתו לקבלת “תקופת החסד” כמתקיימת במישור היחסים בין התובעת לבין רעייתו, אשר התגוררה בדירה לא לה, תוך שהיא עושה בה שימוש החורג בבירור מאותה זכות שימוש “פרסונאלית” שהוקנתה לנתבע, ולו בלבד.
- אשר לנקיטת המאמצים מצדו של הנתבע במציאת מדור חלופי, הלה טען כי החל לחפש דירות עוד בחודש מאי 2018 וצירף קבלה אודות פנייה לקבלת שירותי תיווך מחודש מאי 2018 (ר’ נספחים ד’-ח’ לכתב הגנה) וקבלה בגין תשלום דמי תיווך בחודש זה.
- בחקירתו העיד כי ראה 30-40 דירות, היו בלחץ למצוא דירה ולעבור, אך מחירי השכירות היו גבוהים, באופן שלא יכלו לעמוד בהם. כמעט וסגרו דירה בחודש ספטמבר 2018, אלא שהשוכרת חזרה בה. לבסוף מצאו דירה ברח’ ____ בעלות של 3,800 ₪ לחודש וארנונה בסך של
250 ₪ (ר’ בעמ’ 29 לפרוט’).
- ברם, לא ידע הנתבע להסביר מדוע נדרש לשלם עבור שירותי תיווך עוד בחודש מאי 2018, כאשר מצא דירה רק בחודש אוקטובר 2018, בתיווכו של מתווך אחר (ר’ בעניין זה בעמ’ 28 לפרוט’).
לא זו אף זו, לא נהיר עד תום מדוע שילם הנתבע דמי תיווך למתווך ביום 15.10.2018 (נספח כ לתצהיר הנתבע) בעוד הסכם השכירות נחתם רק ביום 19.10.2018.
- משנשאל על סמיכות הזמנים בין מועד הגשת ההליך לבין מציאת הדירה על ידו, שלל את הקשר בין הדברים (ר’ בעמ’ 31 לפרוט’). לטענתו חיפשו דירה ומיד כשמצאו משהו שהתאים להם, עברו אליה. ברם ועל אף ששילם את דמי התיווך כבר באוקטובר 2018 ונחתם בהמשך הסכם השכירות (ביום 19.10.2018,ר’ נספח ט’ לכתב הגנה).
- בזאת נדחית טענתו של הנתבע באשר לפרק הזמן הסביר שלקח לו למצוא דירה חלופית כבסיס לבקשתו שלא לחייבו בדמי שימוש, מתוקף ידיעתו אודות הוראות הצוואה, כמו גם ההתייעצות שערך עם עו”ד באשר לתנאי המגורים, נדרש היה לפעול למציאת מדור חלופי לאלתר, עם ביסוס כוונת בני הזוג להתגורר יחדיו דרך קבע. ולא שוכנעתי כי הנתבע עשה מאמצים כנים למציאת דירה החל ממועד ביסוס כוונת הצדדים להינשא ולעבור לגור יחד דרך קבע.
- כאמור לעיל, מכל הממצאים שהונחו לפני, נמצא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה אודות פרק הזמן של 30 חודשים בהם התגוררו בני הזוג בדירה שלא כדין. כן מצאתי לקבל טענתה, כי בני הזוג עברו להתגורר יחד אף קודם נישואיהם ובהתחשב במכלול הראייתי שהונח לפניי, לרבות המועד שבו היתה עליית מדרגה מוצהרת בדבר כוונת התמסדות של הנתבע ורעייתו; מכאן ותוך שהמכלול הראייתי מובא בשקלול נטלי ההוכחה, מציתי לעיל לקבוע את המועד החל מחודש אפריל 2018 ועד למועד הפינוי בפועל ביום 11.18, סמוך לאחר הגשת התביעה.
- אשר לטענות הקיזוז של הנתבע; לטענתו, יש לקזז מחיובו בתשלום דמי שימוש לתובעת, את סך ההלוואות שנתן לתובעת ובעלה וכן את התשלומים שביצע במקומה בעבור השיפוץ שנערך בבניין המגורים. אליבא התובעת, המדובר בטענת קיזוז שלא הוכחה ע”י הנתבע.
- מטעם הנתבע צורפו קבלות אודות תשלומים לוועד הבית (ר’ נספחים א-ג לכתב הגנה); האחת ע”ס 3,500 ₪ לשיפוץ חדר מדרגות והשנייה ע”ס 11,835 ₪ עבור שיפוץ בניין. התובעת טענה כי הקבלה הראשונה נוגעת לשיפוץ שנערך עוד בחיי המנוחה.
- בחקירתו אישר הנתבע כי המדובר בתשלומים שבוצעו בשנת 2013 (350 ₪ במשך עשרה חודשים) והקבלה שצורפה לתיק משנת 2018 ניתנה בהתייחס לתשלום הרטרואקטיבי הנ”ל (ר’ בעמ’ 28, ש’ 4-5).
- אשר לתשלום השני שבוצע ע”י הנתבע, התובעת טענה כי זה הציע מיוזמתו להתחלק עמה בתשלום שנדרש ע”י וועד הבית וזאת, בין היתר, מתוקף מגוריו בדירה משך 8 שנים (ר’ בעמ’ 2-3 לפרוט’ הדיון מיום 6.2.2019 וכן בעמ’ 16 לפרוט’ מיום 1.8.2020). בדיון מיום 8.1.2020 אישר הנתבע כי פנה לעו”ד אשר הסביר לו כי על התובעת לשאת בתשלום, בכל זאת, הסכים לשלם חצי והתובעת נשאה ביתרה (ר’ בעמ’ 28, ש’ 27).
- בנוגע לכספים שניתנו כטענת הנתבע; התובעת אישרה כי אכן פנתה לאימה בבקשה לקבלת עזרה כספית, עת נשלל רישיון הנהיגה של בעלה וכן לאחר שנגנבה המונית. הכספים ניתנו לה מאימה ולא מהנתבע (ר’ בעמ’ 14 לפרוט’ מיום 8.1.2020). אימה הציעה מיוזמתה לשלם עבור הגן של בתה וזאת על מנת שהתובעת תלווה אותה בטיפולי הכימותרפיה (שם).
- בחקירתו טען הנתבע כי הוא שהוציא את הכספים ומסר למנוחה והיא נתנה לתובעת (בעמ’ 31, ש’ 12-13 לפרוט’). אין לו הוכחות כי הכסף נמסר לתובעת (שם, ש’ 16-19), יצוין כי אף תדפיס משיכת הכספים מהבנק, לא צורף בתמיכה לטענותיו.
- התובעת הוסיפה וציינה כי לאחר פטירת סבה, אביה של המנוחה, פנה אליה הנתבע בדרישה שתחזיר לו כספים שניתנו לה מהמנוחה בחייה, כגון תשלום הגן של בתה, אך היא לא נענתה לבקשותיו (ר’ שם בעמ’ 3).
- בעדותו הכחיש בעלה של התובעת פנייתם לנתבע בבקשה לקבל הלוואות עת נשלל רישיונו ולאחר שנגנבה המונית (בעמ’ 26 לפרוט’). לטענתו קיבל עזרה כספית מחמותו לתשלום הגן של הבת, בשיקים, שניתנו להם מיוזמתה ובמתנה. ציין כי הנתבע לא עזר להם בכסף, אלא בבייביסיטר כמה פעמים (בעמ’ 27).
- למעט הסך ששולם ע”י הנתבע לטובת עריכת השיפוצים בבניין, כ-11,835 ₪, שאינו נתון במחלוקת בין הצדדים, לא מצאתי כי הוכחה טענת הקיזוז מצד הנתבע בכל הנוגע להלוואות שניתנו לתובעת. לצד זאת, מצאתי לקבל טענת התובעת וכפי שעולה באופן מפורש מעדות הנתבע, כי זה פעל להסדרת מחצית מהתשלום הנדרש לשיפוצים בבניין מרצונו החופשי וייתכן אף מתחושת מחויבות בשל מגוריו בדירה, ללא תשלום כלשהו. הואיל וכך, לא מצאתי להורות על קיזוז חיוב הנתבע בגין הסך האמור.
- אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, ובין היתר, בשים לב להסכמות הדיוניות של הצדדים לעניין חישוב דמי השימוש, מצאתי לקבל את התובענה באופן שבו יחויב הנתבע עבור 7 חודשים ומחצה; והריני מורה על חיובו בהתאם בסך של 30,000 ₪ לתובעת, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
- בשקלול נסיבות העניין, מצאתי להורות על חיובו של הנתבע בהוצאות ההליך ושכר טרחת עו”ד בסך של 6,000 ₪.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י’ תמוז תשפ”א, 20 יוני 2021, בהעדר הצדדים.
בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה
תמ”ש 54477-10-18 פלונית נ’ אלמוני
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופטת הילה מלר-שלו
תובעת
פלונית
נגד
נתבע
אלמוני
פסק דין
[wpseo_breadcrumb]
