פסקי דין גירושין דיני משפחה 2022

עורך דין מומלץ

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב’ השופטת ענבל קצב-קרן), שניתן ביום 10.1.2022 בתובענות מאוחדות בתמ”ש 36801-01-18, תמ”ש 13915-10-19 ו- תמ”ש 45487-10-20 (להלן: “פסק הדין קמא“).

2. הערעור נסוב על שתיים מן התובענות המאוחדות: תמ”ש 36801-01-18 ו- תמ”ש 45487-10-20, כאשר הצדדים לערעור הם אחים, ילדיה של המנוחה …., אשר הלכה לעולמה ביום 30.4.17 (להלן: “המנוחה“). המערער תושב אנגליה, והמשיב תושב ישראל.

3. תמ”ש 36801-01-18 הינו תביעה כספית של המשיב לחייב את המערער להשיב לו שני סכומים: האחד, סך של 242,990 דולר (קרן), אשר לטענת המשיב, הועבר ביום 19.6.2002 בהעברה בנקאית למערער, כהלוואה, אשר תישא ריבית בסך של 6% לשנה; והשני, בסך של 345,000 אירו (קרן), אשר לטענת המשיב, הופקד, בעצת המערער, בחשבון עסקי שנפתח בבנק באנגליה, ואשר המערער היה מורשה חתימה בו. לטענת המשיב, המערער עשה שימוש שלא כדין בזכויות החתימה שניתנו לו ומשך את הכספים. עם גילוי המעילה, ובלית ברירה, הסכים המשיב, לטענתו, לראות בכספים משום הלוואה שאף היא תישא ריבית של 6% לשנה החל ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, כך שעל המערער להשיב לחייב סך כולל של 4,302,384 ₪ (בסיכומיו עתר המשיב, באופן חלופי, לתשלום הקרן בצירוף ריבית כפי שימצא בית המשפט לנכון, כאשר סכום הקרן, צמודה למדד, עומד לטענתו ע”ס של 3,463,124 ₪;

לחייב את המערער במתן חשבונות אודות כלל נכסי הנדל”ן שנרכשו על ידו בעבור המשיב מכספי/זכויות המשיב, ואודות כלל הנכסים שרכש באנגליה עבור המנוחה ו/או מכספה/מזכויותיה של המנוחה, וכן אודות כל הכנסה או זכות שצמחה מנכסים אלו (סעדים שנזנחו בסיכומים);

לחייב את המערער לשלם דמי שימוש ראויים עבור השימוש שנעשה על ידו בדירת המנוחה. בסיכומיו עתר המשיב לחייב את המערער לשלם למשיב דמי שימוש בסך של מחצית מדמי השימוש הראויים, בגין החודשים 04/2017 – 01/2020, בסך של 92,400 ₪;

המשיב עתר בסיכומיו גם למתן פסק דין הצהרתי לפיו, המערער אינו הבעלים של מחצית הזכויות בדירת המנוחה, וכי רישומו נועד לשקף רק את מינויו כנאמן על מחצית הזכויות עבור נכדי המנוחה; ולחלופין, ככל שיימצא שהמשיב אינו נאמן, להצהיר כי המערער אינו הבעלים של מחצית הזכויות בדירת המנוחה, וכי מחצית זו הינה חלק מעיזבון המנוחה. בנוסף, עתר המשיב בסיכומיו למתן צו חלוקה בעין של המיטלטלין שבדירת המנוחה ליורשים, להשבת הגזל, ולחייב את המערער לספק רשימה מפורטת של כל המיטלטלין שהיו בדירה בעת תפיסת החזקה בה על ידו וכל פריט שהוצא ממנה;

ליתן פסק דין הצהרתי לפיו, המשיב הינו בעלים של מחצית הזכויות והכספים המצויים בחשבון הבנק המשותף לו ולמנוחה. בסיכומיו טען המשיב כי יתרת זכאותו לאחר ניכוי סך של 280,000 ₪ שהעביר לו המערער לאחר פטירת המנוחה, היא 1,280,000 ₪; ולחלופין, להצהיר כי הכספים שהעביר המשיב לחשבון המשותף, שייכים לו ואינם חלק מהעיזבון כאשר, לפי שיטה זו, הוא זכאי לסך של 1,208,750 ₪ מן היתרה;

וכן לקבוע כי על העיזבון להשיב למשיב הוצאות שונות ששילם עבור המנוחה בסך כולל של 163,673 ₪. בסיכומיו עתר המשיב להחזר כספים שהוצאו עבור המנוחה בסך של 126,000 ₪; תשלום למר …. בסך של 33,750 ₪, ותשלום ההוצאות לאחר פטירת המנוחה בסך של 11,248 ₪. בנוסף, עתר המשיב בסיכומיו להורות למערער לשלם את כל החובות שנוצרו כתוצאה משימושו הבלעדי בדירת המנוחה, לרבות חשבונות חשמל, ארנונה ומים, ולהציג אישורים בכתב מכל הרשויות הרלוונטיות על העדר חובות, וכן לחייב את המערער בתשלום הוצאות ושכ”ט עו”ד.

4. תמ”ש 45487-10-20 הוא תביעה הצהרתית שהגיש המערער נגד המשיב, למתן פסק דין הצהרתי כי חשבון הבנק לעיל, חרף רישומו הפורמאלי כמשותף, היה בבעלות מלאה של המנוחה, ומהווה נכס מנכסי העיזבון; ובתוך כך, להורות למשיב להשיב לחשבון את הכספים שנטל ממנו ללא רשות.

קביעותיו של בית המשפט קמא בפסק דינו בהליכים מושא הערעור:

5. ביחס לתמ”ש 36801-01-18, תביעת המשיב התקבלה באופן חלקי. בית המשפט קמא קבע את עיקר הקביעות כדלקמן:

• תביעת המשיב ביחס לדירת המנוחה דינה להידחות, אך לא מחמת התיישנות. עתירת המשיב נסמכת על הצהרתו של המערער במסגרת הליכים משפטיים שהתקיימו באנגליה בינו לאשתו לשעבר, לפיה המערער אינו הבעלים של הזכויות בדירה, אלא משמש כנאמן בלבד עבור הנכדים (ילדי הצדדים שניהם). בית המשפט קמא מצא כי הפרשנות שמייחס המערער להודאתו זו, מפותלת ודחוקה, ויש בה משום הוצאת הדברים מהקשרם. עוד קבע כי תביעת המשיב ביחס לדירת המנוחה, אינה נגועה בשיהוי. לא ניתן לקבוע כי המשיב ויתר על זכות מקום שבו דבר קיומה של הזכות לא היה ידוע לו. לא נגרם נזק ראייתי למערער שעה שלא שמר ראיות לעניין נאמנות חרף העדר רישום הנאמנות והיות המערער איש עסקים ובעל נכסים.

עם זאת, נוכח מהות הסעד המבוקש, והיות והתביעה נסמכת על ראיה אחת ויחידה, שהושגה במהלך ההליכים והביאה לשינוי העתירה המקורית, ואין בנמצא ראיות נוספות בלתה, לא ראה בית המשפט קמא להיעתר לתביעה על יסוד הודאתו של המערער בלבד. אף אין בקיומו של השתק שיפוטי בכל הנוגע להודאת המערער, כדי להשליך על משקלה הראייתי ועל האפשרות להתבסס עליה בלבד לשם קבלת תביעת המשיב. לפיכך, לא רק שנדחתה תביעת המשיב למתן פסק דין הצהרתי בעניין דירת המנוחה, אלא גם לא נפסק הסעד החליפי לו עתר המשיב, בהעדר תשתית עובדתית.

• התביעה לדמי שימוש ראויים התקבלה חלקית באופן שנקבע כי המשיב זכאי לדמי שימוש בגין השימוש שעשה המערער בדירת המנוחה בתקופה שהחל מיום הגשת התביעה (16.1.18) ועד ליום 31.12.19 עת ניתנה החלטה בדבר השכרת הדירה, בשיעור של 25% מדמי השכירות הראויים (סך של 5,600 ₪ לחודש בהתאם לחוות דעת המומחה גיא עמית). זאת, משום שהמערער המתגורר באנגליה, הותיר את הדירה נעולה מבלי שנתן למשיב מפתח לדירה, וכך שלט לבדו באפשרות השימוש בדירה, לרבות השכרתה לצד ג’.

נדחתה תביעת המשיב לדמי שימוש בנוגע למועדים הקודמים להגשת התביעה משלא הוכחו פניות המשיב למערער בדבר רצונו לעשות שימוש בדירה או להשכירה וסירוב המערער לכך. נקבע כי במסגרת חלוקת הכספים בחשבון המשותף, תבוצע התחשבנות גם לעניין חוב דמי השימוש של המערער למשיב.

• עתירת המשיב להשבת הוצאות עבור השימוש של המערער בדירת המנוחה, התקבלה חלקית כך שעל המערער להשיב למשיב מחצית מהוצאות אחזקת הבית (ועד בית, חשמל, מים וגז) אשר שולמו מהחשבון המשותף בתקופה שבה הייתה הדירה בשימוש המערער, היינו: החל מחודש 06/2016 (מועד אשפוזה של המנוחה במרכז הסיעודי) ועד ליום 31.12.19 (מועד ההחלטה על דמי השימוש). המערער לא יחויב להשתתף בתשלומים לחברת “הוט” ששולמו באמצעות שובר בדואר בגין מועד שבו המנוחה עדיין התגוררה בדירה.

• התביעה להשבת הוצאות עבור המנוחה בסך של 126,000 ₪ – נדחתה. זאת, משום שלא ברור כיצד חושב הסך האמור בהעדר חישוב/פירוט הסכומים. אף לא הובהר מדוע היה צורך בתשלום הוצאות שלא באמצעות החשבון המשותף אליו הופקדו גם הכנסות המנוחה שחזקה שנועדו לצרכיה. סיוע המשיב למנוחה אינו מזכה בשכר. הטענות בדבר תשלום לבעלי מקצוע/רכישות שבוצעו, לא הוכחו, וממילא אף לא כומתו.

• עתירת המשיב להשבת הסך של 33,750 ₪ ששולם למר …. – נדחתה. המערער אינו חייב להשיב את התשלום הנטען למר …. לא הובהר מה כלל תפקידו של …., וכיצד חושב התשלום שהועבר לו. לא צורף תצהיר מטעם …., והוא לא זומן לעדות. בדפי חשבונה של המנוחה העברות כספים ל-…., ולכן לא ברור מדוע נדרש המשיב לבצע העברות נוספות מחשבונו בעת שהמנוחה הייתה בחיים ובגין מה.

• תביעת המשיב למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לבעלותו על מחצית הזכויות והכספים המצויים בחשבון המשותף – התקבלה. הגם שלא הובאה ראיה באשר לכוונת/רצון המנוחה ביחס לצירוף המשיב כבעלים לחשבון, הרי שהמשיב הוכיח אלמנטים של שותפות בחשבון שיש בהם להעיד על גמירת דעת המנוחה להעניק למשיב מחצית מן הכספים בחשבון במתנה (ואין חולק בין הצדדים באשר לכשירותה של המנוחה בעת צירוף המשיב לחשבון). אף אין כל ראיה להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה בעת צירוף המשיב לחשבון.

טענת המערער לפיה, המשיב עשה שימוש בחשבון המשותף לצורך מסלקה/הלבנת כספים, לא הוכחה. אין די בעובדה שעו”ד חן נשכר על ידי המנוחה לצורך בדיקת פעולות בחשבון המשותף ופיקוח עליו, כדי לקבל את טענות המערער בדבר חזרת המנוחה מרצונה בבעלות המשיב בחשבון ובדבר משיכת כספים מהחשבון על ידי המשיב שלא כדין. אין לייחס משקל להערות המנוחה בכתב יד על גבי דפי החשבון.

בהעדר חוות דעת מומחה ודי ראיות, לא ניתן להכריע בעניין כשירותה של המנוחה בעת ששכרה את שירותיו של עו”ד חן ובעת שערכה את הערותיה, וממילא אין צורך להכריע בכך.

אין בתצהירו של רו”ח מטעם המשיב, רו”ח דנציגר, אשר לא זומן לחקירה – תצהיר ממנו עולה כי החשבון המשותף לא נכלל בדו”חותיו האישיים השנתיים של המשיב – משום ראיה כי אין המדובר בחשבון משותף כפי שטען המערער. בית המשפט קמא אינו נדרש במסגרת ההליך שלפניו, להידרש למהימנות הצהרותיו של מי מהצדדים לרשויות המס.

לפיכך, מחצית הכספים בחשבון המשותף שייכים למשיב, והמחצית האחרת למנוחה, ולאחר פטירתה – ליורשיה, המערער והמשיב, בחלקים שווים, לפי צו ירושה מיום 15.7.19. הואיל ולפי הצהרת המשיב, נמשכו מהחשבון כספים לאחר פטירת המנוחה, הרי שבמועד חלוקת הכספים בחשבון, יאוזן הסך של 280,000 ₪ שנמשך על ידי המשיב לאחר פטירת המנוחה.

• התקבלה חלקית תביעת המשיב להשבת כספי ההלוואות מאת המערער. על אף העדר הסכמי הלוואות או חוזים בדבר פעולות עסקיות שונות, ועל אף שהמשיב לא הציג אישור המעיד על עצם העברת הכספים על ידו, הרי שמתקבלת טענתו כי הסכמתו להעברת הכספים הייתה על יסוד יחסיו עם המערער.

המערער הודה בחקירתו בעצם העברת הכספים על ידי המשיב, כאשר לטענתו, הכספים הועברו לחברת XXXX (בה היה בעל מניות יחיד ומורשה חתימה יחיד בחשבונות החברה), ולא אישית לידיו, ואף הוסיף וטען כי חלק מהכספים הושבו למשיב. המערער אף הצהיר בשנת 2009 במסגרת ההליכים שהתנהלו באנגליה, כי הוא חייב סך של 275,000 ליש”ט למשיב. אף הוצגו תכתובות דוא”ל בהן מאשר המערער כי עשה שימוש בכספי/נכסי חברת XXXX לצרכים אישיים, כי קיים לו חוב אישי כלפי המשיב, והתייחס לאפשרות לגבות את החוב מילדיו לאחר אריכות ימים.

לפיכך, אין לקבל את טענת המערער להעדר יריבות ביחס להחזר ההלוואה, והחובה להשיב את הכספים מוטלת על המערער עצמו, ולא על החברה, מכוח דוקטרינת הרמת מסך, מכוח דיני הנזיקין או מכוח חובת תום הלב בשלב קיום החוזה.

המערער לא עמד בנטל ההוכחה להראות כי הכספים הושבו למשיב. לא התבררו מהם היעדים אליהם הועברו הכספים, ואף לא ניתן לראות בדפי החשבון של מי מהחברות בבעלות המערער או בטבלת האקסל שצורפה לדוא”ל מיום 11.6.17, כי הכספים הושבו למשיב.

לאור האמור, המערער חויב לשלם למשיב שני סכומים: סך של 242,990 דולר (לגביו אין חולק), וכן סך של 303,950.39 אירו. הסכום האחרון מתבסס על טבלת האקסל בה צוינו ההעברות שביצע המשיב (בליש”ט). יש לראות בטבלת האקסל מסמך המשקף הנהלת חשבונות פנימית של החברות בבעלות המערער, בהעדר מסמך אחר כלשהו מטעם מי מהצדדים, ובשים לב לכך ששני הצדדים צירפו את הטבלה ונסמכו על האמור בה. הסך של 303,950 אירו נפסק תחת הסך שנתבע – 345,000 אירו אשר המשיב לא הוכיח כי הופקד מלכתחילה. אין לחייב את המערער בהשבת החוב כערכו בש”ח נכון למועד העברת הסכומים על ידי המשיב למערער. אין להמיר את הסכומים למטבע ישראלי כי כך תתקבל תוצאה שונה בשל חלוף השנים מאז הועברו הסכומים ועד היום. בנוסף, לא הובאה כל ראיה לפיה, הצדדים התכוונו להצמיד את התשלום לש”ח לשם שמירת ערכו של הכסף, וממילא, מלכתחילה הועברו הסכומים במטבע זר.

נקבע כי לכל אחד משני הסכומים שהמערער חויב לשלם למשיב, תתווסף ריבית בגובה שנקבע על ידי הבנק המרכזי באנגליה, בצירוף 2% נוספים לכל שנה, החל מיום העברת הכספים על ידי המשיב למערער ועד למועד מתן פסק הדין. זאת, מן הטעם שלא נמצא הסכם הלוואה, ולא הובאה כל ראיה אחרת שיש בה כדי לתמוך בטענת המשיב כי הוסכם בין הצדדים על ריבית בשיעור של 6% לשנה, ובשים לב לכך שהמערער הודה כי הסכומים שהועברו על ידי המשיב צוברים ריבית.

עוד נקבע כי המערער יהא רשאי לקזז משני הסכומים דלעיל, תשלומי ריבית ששילם בפועל למשיב, בכפוף להצגת אסמכתאות ברורות ומפורטות על תשלום ריבית ישירות מהמערער למשיב (כאשר טבלת האקסל אינה בגדר אסמכתה לתשלום בפועל).

ככל שהחוב לא ישולם בתוך 60 יום ממועד פסק הדין, יתווספו לחוב הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ”א-1961 עד למועד התשלום בפועל.

• נקבע כי הסכומים שנפסקו ניתנים לקיזוז (ביניהם).

6. ביחס לתמ”ש 45487-10-20, דחה בית המשפט קמא בפסק דינו את תביעת המערער למתן פסק דין הצהרתי שיורה כי הכספים בחשבון המשותף הינם כספי המנוחה בלבד ולהשבת כספים שנטל המשיב מהחשבון המשותף. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא פירט את הסכומים שנמשכו, לטענתו, שלא כדין על ידי המשיב, ולא כימת את הסכומים להשבה, אלא רק בסיכומיו. המשיב לא נחקר על משיכות כספים ספציפיות שביצע, למעט משיכת סך של 280,000 ₪ שבוצעה לאחר פטירת המנוחה, אותו אישר. המערער לא עמד בנטל ההוכחה להראות כי פעולות בחשבון מחודש 10/2013 בוצעו על ידי המשיב. עוד נקבע כי טענות המערער ביחס למשיכת סכומים לפני חודש 10/2013 דינן להידחות מחמת התיישנות.

7. ביחס לשתי התביעות המאוחדות, נקבע בפסק הדין קמא כי נוכח תוצאות ההליך, בהינתן כי טענות המשיב התקבלו בחלקן, ונוכח הכשלים הדיוניים/ראייתיים של כל אחד מהצדדים, בהיות הצדדים אחים, ועל מנת שלא להסלים את עוצמת הסכסוך, אין צו להוצאות.

טענות המערער בכתב הערעור:

8. המערער לא השלים עם פסק הדין קמא, והגיש ביום 27.2.22 הודעת ערעור ביחס לקביעות בית המשפט קמא בתמ”ש 36801-01-18 ובתמ”ש 45487-10-20.

9. ביחס לתמ”ש 36801-01-18, טען המערער את הטענות הבאות:

• בית המשפט קמא שגה בדחותו את טענת המערער לפיה, התשלום במטבע אירו שהיווה חלק נכבד מהשקעת המשיב בחברת XXXX (שהייתה בעבר בשליטת המערער), הוחזר למשיב בשנת 2007. בית המשפט קמא טעה בקבעו כי המערער לא הציג אישור על כך שחברת ק’ העבירה את הכספים למשיב, וכי לא נטען על ידי המערער שהיה קושי להשיג מסמכי העברה. הובא בפני בית המשפט קמא אישור על העברת סך של 227,494 ליש”ט במטבע אירו לחברת ק’. בשנת 2007 הומר הסכום לליש”ט, והוחזר למשיב במלואו, בתוספת ריבית, בהעברה בנקאית באמצעות חברת ק’ שהייתה חברה בשליטת המערער, ונעשתה התחשבנות בכרטסת של חברת ק’ עם חברת XXXX ורישום בטבלת האקסל. המשיב לא הכחיש בחקירתו כי קיבל כספים מחברת ק’, ובהודעת דוא”ל משנת 2014, מאשר המשיב כי קיבל את הסכום באירו.

• בית המשפט קמא שגה בפסחו על האישיות המשפטית הנפרדת של חברת XXXX כאשר חייב את המערער באופן אישי במלוא ההשקעה שבוצעה על ידי המשיב בחברת XXXX, באמצעות הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט-1999. הרמת מסך בין חברת XXXX שבה הושקעו הכספים, למערער, כלל לא נתבקשה, ולא היה מקום לבצעה בתוך חריגה מסמכות, שכן סעיף 6 לחוק החברות, אינו חל בעניינה של חברה שלא התאגדה בארץ, וחברת XXXX התאגדה באנגליה. גם אם לבית המשפט קמא סמכות לדון בהרמת מסך ההתאגדות של חברה זרה, הרי שבית המשפט קמא הורה מיוזמתו על הרמת מסך מבלי שבחן את העילות המצדיקות לעשות כן על פי הדין האנגלי. ממילא, לא נטענו ולא הוכחו קיומן של עילות להרמת מסך על פי הדין האנגלי, כל שכן עילות להרמת מסך על פי הדין הישראלי. גם לא הונחה בפני בית המשפט שום חוות דעת לדין האנגלי, מה שמלמד על כך שהדין האנגלי אינו לצדו של המשיב.

• בית המשפט קמא שגה כאשר הורה על הרמת מסך בין המערער לחברת XXXX בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים. חוק החוזים אינו מפרט עילות לביטול אישיות משפטית של חברות. מכל מקום, אין די בכך שהמערער הוא בעל השליטה והרוח החיה בחברת XXXX כדי להפוך את הישות המשפטית שלה לבטלה מעיקרה.

• שגה בית המשפט קמא בהסתמכו על עדות שולית של המערער לפיה, בשנת 2003 לא היה לו חשבון פרטי, ועל הודעות דוא”ל בהן המערער כותב למשיב בשם חברת XXXX, בהן התייחס לכספים כ”חוב אישי שלו”. אין די בכך על מנת להצדיק הרמת מסך. בית המשפט קמא התעלם לחלוטין משורת התכתבויות בין הצדדים אשר עולה מהן במפורש כי מדובר בחוב של חברת XXXX כלפי המשיב, וכי מאחר שבנו של המערער, נתן, שולט בחברה, הרי שמדובר בחוב שלו. לפיכך, אין כל יריבות בין הצדדים לגבי יתרת ההלוואה.

• לא יתכן כי חרף התייחסותו לטענות המשיב לפיהן, המערער מעל בכספים שהופקדו בחשבון הבנק באנגליה, קובע בית המשפט קמא כי מדובר בכספים שניתנו באופן אישי למערער.

• משמעות קבלת תביעתו הכספית של המשיב (באופן חלקי) וחיובו האישי של המערער בכספים שהושקעו בחברה שהחזיק בעבר במניותיה, היא השתלטותו הסופית של המשיב על ירושת המנוחה כמו גם על חלקו של המערער בדירת המגורים היחידה שבבעלותו וכן חיסולו הכלכלי.

• שגה בית המשפט קמא בדחותו את טענות הסף שהעלה בפניו המערער בדבר התיישנות (שכן התביעה התיישנה פעמיים), שיהוי ונזק ראייתי שנגרם למערער כתוצאה מחלוף 16 שנה והשתהותו של המשיב, שכן בינתיים חברת XXXX יצאה משליטת המערער, ואין לו גישה למסמכי החברה. בית המשפט קמא לא דן למעשה בטענות סף אלו, ואף קבע באופן תמוה כי חלוף הזמן היטיב עם המערער.

• בית המשפט קמא שגה כאשר חייב את המערער בריביות לתקופה של 16 שנים. על פי טבלת האקסל, חברת XXXX העבירה במהלך השנים ריביות למשיב.

• שגה בית המשפט קמא כאשר חייב את המשיב להחזיר לחשבון המשותף רק חלק מהכספים שנטל ממנו. אף כי המשיב העיד כי ביצע את כל ההעברות בחשבון, קבע בית המשפט קמא כי לא ברור אם ההעברות בוצעו על ידי המשיב.

• שגה בית המשפט קמא בקבעו כי אינו נדרש במסגרת ההליך שלפניו, להידרש למהימנות הצהרותיו של מי מהצדדים לרשויות המס. מהדו”חות המושחרים שהגיש המשיב, לא ניתן להבין דבר.

שגה בית המשפט קמא בקבעו שהמערער לא עתר לזימונו של רו”ח דנציגר. האחרון הגיש תצהיר מטעם המשיב, הסותר את הצהרות המשיב לפיהן, הצהיר על החשבון למס הכנסה, ואינו מאזכר את ההלוואות או את הבעלות של המשיב בחשבון המשותף. לפיכך, לא היה צורך לחקור את רו”ח דנציגר, וגם אם כן, הרי שהיה על המשיב לזמן את רו”ח דנציגר לחקירה נגדית שעה שהתצהיר הוגש לאחר הגשת הדו”חות המושחרים על ידי המשיב.

• שגה בית המשפט קמא בהתעלמו לחלוטין ממסמכים בכתב ידה של המנוחה המעידים על כך שהמשיב נטל כספים מחשבונה, ובדחותו את עדותו של עו”ד חן שפגש והתרשם באופן אישי מהמנוחה ומרצונותיה.

• לאור כל האמור, פסק הדין קמא מהווה טעות שיפוטית, וכן חריגה מסמכות, ולכן הוא בטל מעיקרו.

10. ביחס לתמ”ש 45487-10-20, טען המערער כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את טענות המערער ובהתעלמו מדפי חשבון הבנק שהובאו בפניו המהווים רשומה מוסדית, כמו גם מעדותו המפורשת של עו”ד חן שייצג את המנוחה, ומהם ברור כי המשיב השתמש בחשבון אמו המנוחה כמסלקה לגלגול והברחת כספים ולהלבנות הון, וכן נטל ממנו סכומים נכבדים, ובכך גזל מירושתו של המערער. לפיכך, יש לבטל את פסק הדין ביחס להליך תמ”ש זה, ולקבוע כי מדובר בחשבונה של המנוחה בלבד, תוך חיוב המשיב להחזר הכספים שנטל ממנו.

טענות המשיב בתשובתו לערעור:

11. ביום 4.4.22 הגיש המשיב תשובתו לערעור, בה טען כי דין הערעור להידחות מחמת הטענות הבאות:

• דין טענת הערעור העיקרית לפיה, שגה כביכול בית המשפט קמא בהרימו ללא סמכות את מסך ההתאגדות בין המערער לחברה שבבעלותו, מכוח סעיף 6 לחוק החברות, להידחות. בטענתו זו מבקש המערער לערוך “מקצה שיפורים”, לשנות את קביעות פסק הדין קמא ולהוסיף עליו כך שיכלול הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות. אולם, בית המשפט קמא כלל לא הרים מסך בין המערער לחברה שבבעלותו, אלא קבע ממצאים עובדתיים ברורים שהובילו למסקנה המוצדקת והנכונה שחובת ההשבה מוטלת על המערער, ולא על החברה, בשל התחייבות אישית של המערער כלפי המשיב. מסקנת בית המשפט קמא התבססה על ניתוח מערכת היחסים בין הצדדים, ראיות רבות (הודאות ומצגים בכתב מהמערער למשיב לאורך שנים, לפיהם הוא נושא באחריות אישית להשיב את הכספים) והתרשמות בית המשפט קמא מעדויות הצדדים. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בנושא “דיות הראיות”, ואין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבצע “שמיעה מחדש” ולהתערב בקביעות המלוות בממצאי מהימנות. המערער כלל לא טען לדין זר, וחל הדין הישראלי.

• דין טענת המערער כי מדובר בכספים שהועברו לחשבונה של “חברה זרה” – להידחות. המערער אישר בחקירתו כי חשבון החברה הוא חשבונו הפרטי שבו הוא משתמש לצרכיו הפרטיים וממנו ניהל את משק הבית והוצאותיו הפרטיות. לא היה למערער חשבון פרטי אחר שאינו חשבון הנושא גם את שם החברה, אליו ניתן היה להעביר הכספים.

• יש לדחות את טענת המערער כי המשיב העביר כספים לחברה זרה באנגליה לשם השקעה. הכספים הועברו כהלוואה למערער על בסיס היחסים האישיים-משפחתיים ויחסי האמון ביניהם. המערער בחקירתו הנגדית עשה שימוש בלשון ‘הלוואה’. המערער לא עשה שימוש בכספי ההלוואה לטובת החברה, אלא עשה בהם שימוש כרצונו, ולכן מחויב להשיבם באופן אישי למשיב.

• יש לדחות את טענת המערער לפיה, בית המשפט קמא התעלם לחלוטין משורת התכתבויות בין הצדדים מהן עולה במפורש כי מדובר בחוב של חברת XXXX. מדובר בשני מוצגים אליהם התייחס בית המשפט קמא שלא מצא שיש בהם כדי לשנות מקביעתו. אחת מההתכתבויות נוסחה על ידי המערער בעצמו; ובשנייה, כתב המערער שהוא יעגן את חובו האישי בצוואתו.

• צדק בית המשפט קמא בקבעו כי המערער לא השיב את כספי ההלוואה באירו למשיב. הראיות שהציג המערער להשבת הסכום באירו כביכול, אין בהן כדי לעמוד בנטל ההוכחה. מנגד, המשיב עמד בנטל המוטל עליו להוכיח טענתו שהסכום באירו לא הושב לו, טענה בעלת יסוד שלילי שלהוכחתה יש צורך בכמות פחותה של ראיות.

צדק בית המשפט קמא בדחותו את הטענה לפיה, טבלת האקסל מוכיחה שהסכום באירו הושב. מסמך פנימי שהמערער הכין ועומד ביחס ישיר עם האינטרס הפרטי שלו, אינו יכול להוות ראיה להשבת הכסף, מה גם שהמערער סרב בחקירתו להשיב על שאלות ביחס לטבלת האקסל בנימוק (שאינו אמת) לפיו, הטבלה לא נשלחה על ידו. בנוסף, בית המשפט קמא לא התעלם מטבלת האקסל, אלא לאחר שניתח ובחן אותה, קבע שלא ניתן לדלות ממנה הוכחה להשבת הכספים. בית המשפט קמא ציין ובצדק שהטבלה כוללת פעולה במסגרתה סך של 227,494.80 ליש”ט נוכה מהחברה הזרה והתווסף לחברת ק’, אך אין כל אזכור בטבלת האקסל להחזרת הסכומים למשיב.

אישור הבנק “על העברת סך של 227,494 לחברת ק’, כפי שטען המערער בפני בית המשפט קמא, אינו מהווה הוכחה להשבת הסכום באירו למשיב. אין מדובר בהחזרת הכספים למשיב, אלא בשימוש בהם על ידי המערער לצרכיו הפרטיים. בית המשפט קמא לא התעלם מעדות המשיב (כביכול) כי קיבל כספים מחברת ק’, שהרי המשיב הכחיש בעדותו באופן גורף שקיבל כספים מחברת ק’. מדובר בהטעיה מצד המערער שביקש לבסס שגגה כביכול בפסק הדין קמא. המערער אישר בחקירתו הנגדית כי טבלת האקסל אינה מוכיחה העברה למשיב, וכי אינו בטוח שהסכום באירו הושב למשיב.

משהמערער לא הוכיח כי שילם ריביות למשיב, יש לדחות את טענת המערער כי בית המשפט קמא התעלם מכך שטבלת האקסל כוללת תשלומי ריבית למשיב. בית המשפט קמא אפשר למערער להציג למשיב אסמכתאות לביצוע תשלומי הריביות על מנת לקזז מתשלומי הריבית סכומים שכבר שולמו כביכול. בהחלטה מיום 3.3.2022 קבע בית המשפט קמא כי אם תהיינה מחלוקות בין הצדדים בעניין הריביות, יהיה על המערער לפנות בטענת “פרעתי” לרשם ההוצל”פ. בניגוד לטענות המערער, וכפי שהבהיר בית המשפט קמא, אין מדובר בפסק דין חלקי, ובית המשפט סיים את מלאכתו.

• צדק בית המשפט קמא בקבעו כי אין נזק ראייתי. המערער אישר בחקירתו הנגדית שהייתה לו גישה מלאה לכל המסמכים של חברת XXXX.

• יש לדחות את טענת המערער לפיה בית המשפט קמא שגה מקום שבו דחה את טענת ההתיישנות. לא עלתה כל טענת התיישנות בכתב ההגנה מטעם המערער ביחס לחוב הכספי, ולכן לא ניתן להעלותה כעת.

• יש לדחות את טענת השיהוי שהעלה המערער. המערער השתמש בכספי ההלוואה ודחה את מועד פירעונה, ואף העיד על כך בפני בית המשפט. התביעה הוגשה רק לאחר שהמערער החל להתכחש לחובו ודרש את חלוקת עזבון המנוחה.

• דין הערעור להידחות גם בנוגע לחשבון המשותף. צדק בית המשפט קמא כאשר קיבל את טענות המשיב לפיהן, הוא הבעלים של מחצית מהכספים בחשבון החל משנת 2002, על בסיס ראיות רבות, ובין היתר, מסמכי החשבון, ניהול החשבון והפקדת סך כולל של 797,500 ₪ על ידי המשיב לחשבון המשותף במשך השנים. בית המשפט קמא דחה את טענות המערער (שהועלו רק בסיכומיו) לפיהן, המשיב משך מחשבון הבנק שלא כדין סך של 2,093,809 ₪. זאת, בהתבסס על טענת המשיב בסיכומי התשובה כי הכספים לא נגנבו, אלא כי מדובר בפעולות של פירעון/הפקדת כספים מהחשבון לפיקדונות בבנק ולתכניות חסכון שונות; מה גם שבית המשפט קמא ציין כי ספק אם ניתן לייחס משקל כלשהו לעדות המערער.

בית המשפט קמא לא התעלם ממסמכים בכתב ידה של המנוחה כפי שטוען המערער. בית המשפט קמא בחן את הטענות לגופן ובאריכות ומצא כי אין לייחס להן משקל. הערות המנוחה, ככל הנראה, מוסברות במצבה הנפשי והקוגניטיבי של המנוחה בערוב ימיה. עדות עו”ד חן שאישר כי פעל לביצוע בדיקת פעולות בחשבון, ואשר היה לו אינטרס ישיר שלא יוטל כל דופי בכשירות המנוחה, דווקא תומכת בגרסת המשיב.

לא ניתן להשתמש בדו”חות השנתיים למס הכנסה כדי לקבוע אם יש לנישום בענייננו זכות בחשבון.

• לפיכך, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיב ובשכ”ט עו”ד בצירוף מע”מ.

12. ביום 25.4.22 התקיים דיון בערעור שבמהלכו טענו בפנינו ב”כ הצדדים.

דיון והכרעה:

13. לאחר עיון בכתובים, ומשהוספנו ושמענו את טיעוני ב”כ הצדדים בעל-פה בהרחבה, באנו לכלל דעה כי אין ממש באיזה מן הערעורים, וכי דינם להידחות מתוקף סמכותנו מכוח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, למעט בסוגיה אחת אליה נתייחס בנפרד, סוגיית הריבית, על ההלוואות. מצאנו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט קמא; וכי לא נפלה בפסק הדין קמא טעות שבחוק. מדובר בערעורים הממוקדים בקביעות עובדתיות שקבע בית המשפט קמא, המעוגנות בחומר שהונח לפתחו, ובממצאי מהימנות. בית המשפט קמא דן בפירוט רב בשלל הראיות והעדויות שהובאו לפניו, ושטח ונימק בפסק הדין קמא את הטעמים שהביאוהו למסקנה שאליה הגיע.

14. כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית המשפט קמא [ראו: ע”א 10225/02פרץ נ’ פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע”מ (נבו, 15.1.2004)]. נסיבות שכאלה לא התקיימו בפנינו.

15. ניתן היה להסתפק בדברים הללו, ואולם, מעבר לנדרש, נוסיף כי המערער נתפס כמוצא שלל רב לדבריו של בית המשפט קמא לעניין הרמת מסך, וזאת בניסיון לשכנע כי בית המשפט קמא השתית את פסק דינו המחייב את המערער בהשבת ההלוואות, על טענה בדבר הרמת מסך שכלל לא נטענה בתביעת המשיב. אולם, עיון מדוקדק בפסק הדין קמא מעלה כי העובדה שהמערער לא הפריד בין התנהלותו האישית להתנהלות חברת XXXX (ולמעשה, לא השתמש בחשבון פרטי כלל), היוותה ראיה נוספת במארג הראיות הרחב שהונח בפני בית המשפט קמא, ואשר עליו ביסס את קביעתו המנומקת כי מדובר בחוב אישי של המערער. העובדה שהמערער לא הפריד בין התנהלותו האישית להתנהלותה הכספית של החברה (מה שמהווה, כידוע, עילה להרמת מסך), מהווה נדבך נוסף עליו השתית בית המשפט קמא את קביעתו העובדתית כי אכן מדובר בחוב אישי של המערער. הנמקת בית המשפט קמא לא הייתה חסרה כלל, והינה שלמה, מבוססת ועומדת על כנה, גם אלמלא השימוש בצמד המילים “הרמת מסך”.

16. אין כל עילה גם להתערבות בקביעתו של בית המשפט קמא כי לא הוכחה על ידי המערער השבת ההלוואה באירו, ונזכור שהנטל להוכיח טענת “פרעתי” מונח לפתחו של המערער. צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי העברת הכספים מחברת XXXX לחברת ק’, אינה מעידה על העברת הכספים למשיב. בניגוד לנטען בערעור, המשיב לא הודה בחקירתו כי קיבל כספים באמצעות חברת ק’. ההפך הוא הנכון, כפי שהדגים היטב ב”כ המשיב בסיכומיו. טענתו של המערער כי בשל כניסתה של חברת ק’ להליכי פירוק, נגרם לו נזק ראייתי, לא נטענה בסיכומיו בפני בית המשפט קמא, שם מזכיר המערער רק את הנזק הראייתי שנגרם לו בשל כניסתה של חברת XXXX להליכי פירוק. גם אילו היה מוכח נזק ראייתי כאמור, היה בכך, לכל היותר, להעביר את נטל השכנוע למשיב להוכיח כי ההלוואה לא נפרעה. צודק ב”כ המשיב בטענתו כי מדובר ביסוד שלילי שלהוכחתו נדרשת כמות פחותה של ראיות, “וכמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדי” [ע”א 296/82 נבנמאל נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פ”ד מ(3) 281, 301 (1986)]. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא נסתר האמור בתצהירו של המשיב כי ההלוואה באירו לא נפרעה. יתר על כן, היינו מצפים שאילו ההלוואה באירו אכן הייתה נפרעת בשנת 2007, היה המערער משיב למייל ששלח המשיב למערער ביום 22.4.2014 [מוצג 9 לתשובת המשיב) בו תהה: “מה קרה להפרש הפיקדון של ה- יורו, שהשתמשת בו? זה צריך רישום מסודר. ככה הכל באויר” – בתשובה שהלוואה זו כבר נפרעה. ואולם, בתשובה למייל זה, לא טען המערער כי סכום הפיקדון באירו הושב למשיב, אלא: “if you know this amount please tell me so I can make sure it is in.”

17. בטיעוניו לפנינו, ביקש ב”כ המערער כי נתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה, לא הוכח שהמשיב עשה שימוש בחשבון המנוחה לצורך מסלקה/הלבנת כספים. מעבר לכך שלא מצאנו להתערב גם בקביעה עובדתית זו של בית המשפט קמא, הרי שמדובר בטענות בעלות אופי פלילי שהנטל ביחס אליהן הוא נטל מוגבר, ויש להוכיחן בראיות איכותיות ומשמעותיות שלא הונחו בפני בית המשפט קמא.

18. בסיכומיו בעל-פה לפנינו, הלין ב”כ המערער על כך שלא נפסקו למערער הוצאות חרף דחיית תביעתו ההצהרתית של המשיב בעניין דירת המנוחה, שנטען כי היא תביעה בעלת אופי תרמיתי, ואולם כידוע אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בנושא ההוצאות” [ע”א 4189/20 עו”ד ארז נ’ עו”ד כהן(נבו 30.03.2022)]. בנסיבות שלפנינו מצא בית המשפט קמא שלא לחייב אף צד מן הצדדים בהוצאות חרף העובדה שקיבל באופן חלקי את תביעתו של המשיב, וחייב את המערער לשלם את כספי ההלוואות, וזאת תוך התחשבות בעובדה שהניצים הם אחים, ובכדי שלא להחריף את הסכסוך ביניהם. אין עילה להתערבות בקביעתו זו.

19. בנקודה אחת בלבד ראינו להתערב, והיא חיובו של המערער לשלם למשיב ריבית בגין כספי ההלוואות מאז העברת הכספים נשוא ההלוואות ועד למתן פסק הדין.

20. נכון הוא, שלא נטענה טענת התיישנות (כפי הנראה, לאור הודאות בחוב מצד המשיב מאז שנת 2012 שאתחלו את מרוץ ההתיישנות). ואולם, הריבית שנפסקה על ידי בית המשפט קמא מתייחסת לתקופה שהחל ממועד העמדת הכספים בשנת 2002 ועד למועד מתן פסק הדין בשנת 2022.

21. גם אם לא נטענה טענת התיישנות, עדיין שיהוי המעיד על ויתור או שינוי מצב לרעה יש כאן. נכון הוא שהמערער הודה בחקירתו כי בעת הכנת תצהירו, הייתה לו גישה לכל המסמכים של חברת XXXX ונכון הוא שבית המשפט קמא לא התרשם כי נגרם למערער נזק ראייתי נוכח תדפיסי הבנק המרובים שצירף לכתבי טענותיו. ואולם, טבעי והגיוני שהמערער יתקשה לקבל מן הבנק באנגליה, לצורך ניהול הגנתו, אסמכתאות בדבר תשלומי ריבית שבוצעו לפני שנים רבות מאוד. וזאת, גם אם יש ברשותו תדפיסי בנק מרובים. מכאן, שלא ניתן להתעלם מטענות המערער בדבר הנזק הראייתי שנגרם לו בשל השיהוי בהגשת התובענה, להוכיח את סכומי הריביות שהועברו למשיב, לפי טענתו, במהלך השנים; מה גם שהשיהוי הרב בהגשת התובענה יכול להעיד, במקרים מסויימים, על ויתור. בנסיבות אלו, חרף העובדה שלא נטענה טענת התיישנות, הרי שבשל השיהוי בהגשת התובענה, נצמצם את תקופת הריבית רטרואקטיבית החל מיום 8.11.12, מועד שבו מתועדת ההודאה המוקדמת ביותר של המשיב בקיומו של חוב, וזאת לאחר תקופה ארוכה בה לא התריע המשיב על אי השבת ההלוואות. טבלת האקסל שבית המשפט קמא מתייחס אליה כמסמך פנימי בין החברות אשר לטענת המערער, עליה חולק המשיב, מעידה על תשלומי ריבית למשיב, מסתיימת במועד מעט מוקדם למועד זה, 18.5.12; אף לא הוצגה כל ראיה לתשלום ריבית, לא בין החברות ולא בכלל, לאחר מועד זה). ככל שיעלה בידי המערער להראות כי שילם ריביות, בהתאם להוראת סעיף 120(4) לפסק דינו של בית המשפט קמא, לפני יום 8.11.12, לא תופחתנה ריביות אלו מסכום החוב שכן ממילא החיוב בריבית יחושב רק החל מיום 8.11.12.

22. לפיכך, הערעור נדחה בכפוף לאמור בסעיף 21 לפסק דיננו זה.

23. באשר להוצאות ההליך, במהלך הדיון בערעור שהתנהל לפנינו, התברר כי נוכח פשיטת הרגל של המערער באנגליה וקשיי הגבייה, שיש להניח כי תוגבל לנכסיו של המערער בישראל, היה המשיב מוכן, לצורכי פשרה, לוותר על מלוא הריבית. ואולם, המערער עמד על כל ערעורו. לפיכך, אף שנתקבלו מקצת טענות המערער, משעיקר הטענות בערעור כוונו כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, ובשים לב לכך שבית המשפט קמא לא זיכה את המשיב בהוצאות, חרף קבלת חלק ניכר מטענותיו, לא נעשה צו להוצאות גם בערכאה זו.

24. הפיקדון שהופקד על ידי המערער יושב לו באמצעות בא-כוחו.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז’ אייר תשפ”ב, 08 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עמ”ש 56258-02-22 א. נ’ ב.

המערער
א.

נגד

המשיב
ב.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת ענבל קצב-קרן) בתמ”ש 36081-01-18, 45487-10-20 מיום 10.1.2022.

פסק-דין