פסקי דין חשובים

עורך דין מומלץ

חלוקת רכוש

התובעת הגישה שלוש תביעות שתכליתן לקבוע את זכאותה במחצית הזכויות, בנכסים ובמניות בחברה, שהופנו כנגד בעלה לשעבר, בניו, אחיו וחברה שלגרסתה בשליטתו, וזאת חרף העדר רישום זכויות לגבי מקרקעין בטאבו ומניות ברשם החברות על שם בעלה.

א-          רקע

1. הסכסוך התמקד בשלוש תביעות רכושיות:

• תביעה לפירוק שיתוף בזכויות המיוחסות לנתבע, במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה XXX, בשטח של כ- 40 דונם עליו בנוי היה פארק שעשועים אקסטרים, המופנית כנגד הנתבע 1 (להלן: “הנתבע“) ואחיינו XXX (להלן יקרא בשמו: “XX“) בהיותן רשומות בטאבו על שמו (תיק תלה”מ 32702-04-20).
• תביעה להרמת מסך ולפירוק שיתוף בחברה, המופנית כנגד הנתבע, אחיו XXX (להלן יקרא: “XXX“) בעל המניות בחברה “XXX” (להלן: “החברה“) והחברה עצמה, כאשר נטען כי הנתבע בעל שליטה בה, חרף העובדה שאינו רשום כבעל מניות או כמנהל, וייחוס מחצית מניות הנתבע בחברה לתובעת (תיק תלה”מ 27756-04-20)
• ותביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ומיטלטלין, וייחוס מחצית מהזכויות בבית המגורים הבנוי על מקרקעין הידועים כגוש 16905 חלקה 3 מאדמות XXX (להלן: “בית המגורים“) ובמיטלטלין שבו, הגם שרשום בטאבו ע”ש ילדי הנתבע, המופנית כנגד הנתבע ובניו (להלן יקראו בשמותיהם הפרטיים: “XXX“, “XXX“, “XXX“, “XXX“) וכן לפסוק לתובעת זכויות בנכסי הנתבע, ככל שיתגלו, ובכלל זה מחצית מזכויותיו בחלקה XX בגוש XXX שהנה קרקע חקלאית (תלה”מ 67437-12-18)

1. התובעת והנתבע 1 הינם בני העדה המוסלמית, אשר נישאו על פי הדין השרעי ביום 6.9.09 האישה גורשה בעל כורחה ביום 24.1.19 שנקבע בדיעבד כיום הגירושין.

התובעת תושבת XXX ילידת 1982 והנתבע תושב XXX יליד 1950, ביניהם פער גילאים של 32 שנים.

לצדדים לא נולדו ילדים משותפים.

1. הנתבעים 2-5 הינם בניו של הנתבע מנישואיו הראשונים.
2.  הנתבע 7 הינו אחיו XXX ובעל המניות ומנהל החברה בנתבעת 6, שעוסקת בעבודת עפר ותשתיות בצפון הארץ, ובעלת עשרות כלים הנדסה ומכאניים כבדים לצורך עבודות תשתיות ועפר.
3. לגרסת התובעת, ביום 6.8.18 היא  גורשה מבית המגורים, לאחר שהופעלה כנגדה אלימות ע”י הנתבע, ילדיו וכלותיו, תוך שנגרמו לה חבלות של ממש והיא נזקקה לטיפול רפואי.

לאחר האירוע עברה להתגורר בבית הוריה בXXX.

1. לטענת התובעת, הצדדים לא ערכו הסכם ממון או הפרדה רכושית, והנתבע הציג בפניה מצג של אדם אמיד, עתיר נכסים והשפעה בכפר איכסאל והתהדר כי הוא בעלים בזכויות במקרקעין ובחברת תשתיות גדולה “XXX” וכן בעלים של פארק שעשועים ואולם אירועים, אותם פיזר אצל אחרים במטרה להבריחם מנושיו וממנה.
2.  לגרסת הנתבע, התובעת הינה אישה בוגדת ולא מגיע לה כל זכות בכספיו. בנוסף, במהלך חייהם המשותפים, חיו ברמת חיים נמוכה והתקיימו מקצבת המל”ל שלו והבית בו התגוררו שייך לבניו שנתנו להם רשות להתגורר בו. מצבו הכספי קשה ואין כל בסיס לטענותיה, כי יש לו נכסים. מעבר לעובדה, כי לא צברו נכסים במהלך חייהם המשותפים.
3. בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים, תביעה למזונות אישה (תלה”מ 70798-12-18) בה נפסקו לה מזונות  בסך של 28,000 ש”ח למשך 5.4 חודשים ותביעה נזיקית בשל גירושיה בעל כורחה (תלה”מ 32338-06-19) בה נפסק לה פיצוי כספי בסך של 50,000 ש”ח.

ב-          טענות הצדדים

טענות התובעת

1. לגרסת התובעת, בהוראת הנתבע, ילדיו מנישואיו הראשונים ניסו להפטר ממנה בכדי לנשל אותה מזכויותיו, ולאחר שהורחקה מביתה, איימו עליה, ונאסר עליה לשוב לכפר.
2. לגרסתה, הנתבע הוא איש אמיד בעל נכסים רבים והשפעה בכפר XXX, במהלך חייהם המשותפים הייתה עדה לכך כי החזיק בבית סכומים גבוהים במזומן. גם את בית המגורים המפואר בו גרו בXXX ואת בתיהם של בניו, בנה במזומן, אולם בכדי להערים על רשויות החוק הוא מציג את עצמו כחסר רכוש שמתקיים מקצבת נכות מהביטוח הלאומי, ובמהלך שנת 2016 אף היה בהליך פשיטת רגל.
3. לגבי פירוק השיתוף בבית המגורים המפואר של בני הזוג, הוכח כי הבית לרבות המקרקעין ובתי ארבעת ילדיו, הינם בבעלותו המלאה של הנתבע, כמי שמימן את בנייתם.
4. ילדי הנתבע, לא הוכיחו בשום ראייה שהיא, כי הם אלה שמימנו מהכספים האישיים שלהם את בניית בתיהם, וגרסאותיהם שעלו בחקירתם הנגדית, ולא נרשמו בתצהיריהם, התגלו כעדויות כבושות, מאולתרות ובלתי סבירות.
5. גם כאשר נשאלו, ילדי הנתבע, ביחס למקורות המימון הנטענים לבניית בתיהם, הם התחמקו מליתן תשובות והסברים.
6. גם הנתבע 7, מר XXX, ציין בחקירתו הנגדית, ביחס לבית בני הזוג, כי מדובר בביתו של התובע, על אף כי הוא מי שמימן חלקית מכספו הפרטי את בניית ביתו של התובע, וגרסתו זו, כבושה ומאולתרת, שלא נתמכה בשום פיסת ראייה ואף לא צוינה בתצהירו.
7. הנתבע שינה אף הוא את גרסאותיו, ביחס למצבו הכלכלי והתעסוקתי.
8. לטענתה, נוכח היעדר אמינותו של הנתבע, הממצאים שעלו בדו”ח החקירה ומעדות החוקר וגרסת התובעת שלא נסתרה, מבקשת שיעשה צדק חלוקתי, וייקבע כי הינה זכאית למחצית מזכויות קנייניות בבית המגורים ובתכולה.
9. לגבי פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה XX המצויים בכפר בשטח של  40 דונמים, המושכרים לצד שלישי לתקופת שכירות ארוכה, חרף העובדה כי XXX רשום כבעליהם, התובע הוא זה הנושא והנותן בכל הקשור אליהם, ומציג את עצמו כבעלים בפועל.
10. גם בסכסוך שנוצר עם השוכר במקרקעין, הנתבע הוא זה שיזם הליך משפטי כנגדו, ומופיע כתובע 2 ומתייצב לכל הדיונים, נתן תצהיר ונחקר בחקירה נגדית. XXX עצמו הגם שנרשם כתובע נוסף בהליך, לא הופיע לדיונים, בעוד הנתבע ציין כי אין לXXX כל קשר למקרקעין.
11. חיזוק לבעלותו בפועל של הנתבע במקרקעין, בניגוד לרישום על שמו של XXX בטאבו, נלמד מהעדר התייצבותו של XXX להיחקר על תצהירו בהליך.
12. על כן, עותרת להחיל את העקרונות שנקבעו בפסיקה בהקשר לבית המגורים, גם ביחס לחלקה 4, ולקבוע כי לנתבע מחצית מהזכויות בה, והמחצית השנייה שייכת לה מכוח חוק יחסי ממון.
13. לגבי פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה 3, לטענתה, מדו”ח החוקר עולה כי לנתבע זכויות במקרקעין ונרשמו עיקולים בתיקי הוצל”פ עליהם.

חרף הכחשתו של הנתבע, עולה כי יש לו זכויות במקרקעין לפי פסק דין שניתן בת.א. (נצרת) 35963-04-14 ביום 14.2.17, בו נקבע כי הנתבע יקבל את חלקו במקרקעין בשיעור של 3/21.

1. לאור האמור, מבקשת לפסוק לה מחצית מהבעלות מהזכויות של הנתבע במקרקעין, כשהן נקיות מכל חוב, שיעבוד או עיקול.
2. לגבי הרמת מסך בחברה, לטענתה, הנתבעים לא נתנו בעדותם, כל הסבר המניח את הדעת, למעורבותו הבולטת של הנתבע בחברה על פי עדותה, לאור מעורבותו של הנתבע בהליכים משפטיים של החברה, לאור מסמך משפטי מרשם החברות, לפיו הצהיר הנתבע כי הינו מנהל בחברה משנת 2012 ועל פי דו”ח החוקר ועדותו.
3. עוד מפנה לעדותו המתגלגלת של XXX, שהחלה בכך, שציין כי לנתבע אין כל זיקה לחברה “לא מקרוב ולא מרחוק”, בהמשך שאומת עם מסמכים וראיות, למשל פסיקה, שהעידה שהוא ולא אחיו, היו מעורבים בהליכים המשפטיים של הנתבע לגבי החברה, סיפק גרסאות כבושות ושונות שלא צוינו בתצהיר. כך גם לא היה בפיו הסבר לרישומו כמנהל בחברה רק משנת 2016.
4. וגם עדויות ילדיו, שציינו פה אחד בתצהיריהם כי לנתבע אין שום מעורבות בחברה, התבררו כעדויות סרק בלתי מהימנות.
5. עוד מוסיפה כי הנתבעים נמנעו מלהביא עדים או ראיות, כדי להסתיר את גילוי האמת. ולעניין זה, תקפה החזקה שאילו הובאו ראיות היו פועלות לחובתם.
6. לאור האמור, עותרת כי בית משפט יורה על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע לחברה, עת עשו שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת למטרות בלי כשרות כדי למנוע ממנה את זכויותיה בנכסי הנתבע. ובהתאמה, יחולק באופן שווה אחזקת המניות בין הנתבע לבין אחיו XXX, באופן שייוחס לתובעת, מחצית ממניות הנתבע בחברה, לרבות קבלת חלקה בכל נכסי המקרקעין של החברה.

טענות הנתבעים

1. לטענת הנתבע, התובעת נתפסה עם גבר זר בביתם, ועזבה אותו יום למחרת, לאחר שגנבה כספים השייכים לו וחיבלה בבית ובתכולתו. לגרסתו, במהלך שנות נישואיהם לא הייתה התובעת נאמנה לו, ולאחר שהוכיח אותה על בגידתה, היא בחרה לסלף סיפור אחר לעזיבת הבית ולהזמין משטרה על מנת לנקום בו.
2. לטענת הנתבע, אין לתובעת כל זכות לתבוע ממנו כספים, הן בשל מצבו הכלכלי הקשה היות והכנסתו מקצבת המל”ל, והן מאחר ואין כל בסיס לטענותיה בדבר זכויותיו בנכסים, בקרקעות ובחברה.
3. לגבי פירוק השיתוף בבית המגורים, לא הוכח כי הנתבע הוא הבעלים של הבית שבו התגוררו במהלך נישואיהם, או כי הוא מימן את בניית הבית. אלא היפוכו של דבר, הוכח כי הבתים נבנו באמצעות משכנתא שקיבלו ילדיו, והקרקע נרכשה באמצעות משכנתא שנטל XXX  ובסיוע הדודים (XXX וXXX), והיא רשומה על שמם של ילדיו.
4. לטענתו כל התביעה מבוססת על אמירות ללא עדים או אסמכתאות, המעידים שאכן קבלו כספים מהנתבע, לצורך בניית הבתים, וגם החוקר לא צירף כל קבלה או חשבונית ששולמה ישירות על ידי הנתבע לעובדים.
5. לגבי פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה 4 המצוים בכפר בשטח של  40 דונמים, נטען כי נתבע 8, XXX, אחיין, רכש את המקרקעין מאביו XXX, שקנה אותם ביום 22.2.06 מצדדים שונים בסכום של כ- 4.7 מיליון ₪, כשלוש שנים לפני שנשאו.

עסקת המתנה דווחה לרשויות המס ביום 21.9.16 ולרשם המקרקעין ושולמו המיסים על ידי חסן, והמקרקעין נרשמו על שמו.

1. לגבי הרמת מסך בחברה, לטענתו, התובעת לא הצליחה לקשור את הנתבע לעסקי החברה שמנוהלת מאז שנוסדה על ידי XXX שהינו בעל המניות היחיד בה, כפי שעולה מתקנון החברה וכל ההשתלשלות לגבי העברת הסיווגים.
2. עוד נשען על גרסתו של XXX, כי הנתבע שימש בתור מנהל עבודה לפקח על עובדיה של החברה לתקופה קצרה, בפרויקט היחיד של החברה שבוצע בכפר XXX, בשל מגוריו בסמיכות לו. ואולם, אין בכך כדי להפכו לבעל חלק בחברה.
3. גם החוקר הפרטי לא הצליח להביא כל מסמך או ראייה הקושרת את הנתבע אל עיסוקיי החברה, וגם לא הצליח להוכיח את מעורבותו בניהולה. לא הוצג דבר,  מלבד פסק דין בגין ביצוע עבירות בנייה שנטל על עצמו הנתבע, שלא צוין בו שהינו מנהל החברה, אלא הוטל עליו אישום בגין בניה בלתי חוקית של פארק השעשועים שאינו קשור לחברה. והראיה  לכך שעל XXX, שהינו בעל המניות היחיד של החברה, לא הוטל כל אישום.
4. בנוסף, לא התקיימו התנאים להרמת מסך החברה, היות והתובעת לא הוכיחה כל קשר בין החברה לנתבע, למעט אמירות שאמר לה הנתבע בעניין זה.
5. בסיכומו של דבר, טוען כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה לגבי הנכסים או לגבי הקשר שלו לעסקי החברה, בעוד הנתבעים ספקו מידע לגבי רכישות המקרקעין ומימון בניית הבתים ללא מעורבות הנתבע.
6.  ומכאן, שיש לדחות את התביעה לפירוק שיתוף בהתייחס לנכסים הרשומים על שם הנתבעים. כמו כן, יש לדחות את התביעה להרמת מסך החברה, הואיל ולא הוכח כל קשר של הנתבע לחברה ולעסקיה וגם לא נתקיימו התנאים הקבועים בחוק החברות.

ג-          דיון והכרעה

1. התובעת פירטה את מכלול הנכסים, אשר לשיטתה נרכשו על ידי הנתבע, והמעידים על איתנותו הכלכלית ועל התנהלותו בהברחת נכסים אלו לצדדי ג’.
2. התובעת טענה כי מצבת הנכסים של הנתבע, התגלתה בעקבות דו”ח חקירה שנעשה לצורך איתור מכלול נכסיו. לשיטתה, הנתבע השתמש בצדדי ג (אחיו, בניו ואחיינו) כ”אנשי קש” להברחת נכסים ולרישומן של זכויות על שמם, כאשר ברור כי הבעלות בפועל בנכסים אלה הינה שלו. בדרך זו, מסתיר הנתבע למעשה זכויות משותפות לשניהם.
3. הנתבע כאמור, כפר בטענות אלה, וטען כי מצבו הכלכלי בכי רע ומקור הכנסתו היחיד הינו קצבת המל”ל. לשיטתו, התובעת  לא עמדה בנטל ההוכחה כי בבעלותו נכסים הרשומים על שמו.
4. סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע: “רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו”.
5. לפיכך, יש לבחון האם התובעת הצליחה לסתור את חזקת הרישום בנכסים שבמחלוקת, ולהוכיח כי הרישום אינו משקף את הבעלים האמתי, אלא מדובר ברישום פיקטיבי שמטרתו הברחת נכסים ממסת הנכסים המשותפים של בני הזוג.

ד-          לגבי פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה 4 המצוים בכפר בשטח של  40 דונמים

1. כעולה מנסח הרישום, חלקה 4 בגוש XXX בגודל 144,634 מ”ר, הועברה במכר ללא תמורה מXXX, אחיו של הנתבע (להלן: “XXX“) לבנו, XXX נתבע 8. הקרקע נרכשה על ידי XXX, בהסכם רכישה מיום 22.2.06 מצדדים שונים בסכום של כ -4.7 מיליון דולר.
2. העסקה הזו בוצעה שלוש שנים לפני שהתובעת נישאה לנתבע.
3. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית, של מי החלקה הזו בפועל, והשיב כי היא בבעלותו של XXX אחיו אשר העביר אותה לבנו (עמ’ 98 ש’ 4-5).
4. בהליך ת”א 15198-09-19 בו הוגשה תביעה ע”י XXX והתובע כנגד שוכר בנכס לסילוק יד, הוגשה כראיה, הקלטת של השיחה שהתקיימה בין הנתבע כאן לבין השוכר, המלמדת כי הנתבע מאשר כי האדמה רשומה על שם XXX, אך “XXX ברגע האמת לא קובע כלום, לא קובע כלום, כל עוד אני בחיים אף אחד לא קובע”. (עמ’ 2 לתמלול השיחה).
5. לכאורה, נזקפת לחובת הנתבע, העובדה כי XXX נתבע 8 שמסר תצהיר מפורט בו היה עליו להידרש לזכויותיו הרשומות בחלקה 4, לא התייצב למתן עדות, ולכן תצהירו נמשך מהתיק. ולכך מצטרפת העובדה כי הנתבעים בסיכומיהם כלל לא התייחסו להקלטה זו ותוכנה, וממילא לא סיפקו כל הסבר לדבריו כי XXX לא קובע לגבי אותה הקרקע, למעט תשובת הנתבע בחקירתו הנגדית, שמעיד על עצמו כמי שלא מקפיד על אמירת האמת, ובלשונו: “אני לא קובע ולא שום דבר, אני לא בעל ולא קובע. יכול להיות שאני לפעמים מתעצבן וזורק מילים שמאלה וימינה”.

ש. …אז אם יש הקלטה שאנחנו נציג אותה שכתוב שאתה הבעלים והוא לא, XXX לא קובע כלום, זה בגלל שהתעצבנת?

ת:אני יכול להתעצבן, אני יכול. שמע, אני יכול לקלל את אבא שלי”.

(עמ’ 100 שורות 23-19).

1. אלא, שאף על פי כן, אין בידי לקבוע, כי לתובעת זכויות כלשהן בחלקה זו.

1. הסכם הרכישה נחתם ביום 22.2.06 שלוש שנים לפני נישואי הצדדים (כעולה מנסח הרישום זכויות הבעלות על שם XXX נרשמו ביום 10.9.06), כאשר הרוכש הוא XXX בלבד, שבהמשך העביר במכר ללא תמורה את הזכויות לבנו XXX, נתבע 8, שהוא אחיינו של הנתבע. בעניין זה, דווקא תשובתו הספונטנית של הנתבע, מחזקת את גרסתו להעדר כל זיקה שלו לאותם מקרקעין: “למה אני יכול ללכת לבן XXX, קח את הרכוש הזה והבנים שלי שילכו לאלף עזאזל? דבר דברים שנכונים להיכנס. זה שלו, למה לא נתן לבן של XXX?” (עמ’ 99 שורות 19-17).  ויוזכר, כי XXX עצמו, בשונה מXXX, איננו בעל דין בתובענה זו, וממילא דעתו לא נשמעה. והוא אף לא זומן למתן עדות על ידי התובעת, הגם שנטל ההוכחה רובץ על כתפיה. הימנעותה מזימון עדים רלוונטיים פועל לחובתה (ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1) 736, 760; ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר בע”מ, פ”ד מד(4) 595, 602-603).

1. לא זו בלבד, שהנכס לא רשום על שמו של הנתבע, ודוק: אפילו לא על שם אחד מילדיו, הרי שגם אם היה רישום שכזה, עדיין לא הוכחה כוונת שיתוף בחלקה.
2. בהתאם לסעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג נכסים שהתקבלו במתנה בתקופת הנישואין, אינם נכללים במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג בעת פקיעת הנישואין.
3. עם זאת, נקבע כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין כגון דיני החוזים, דיני הקניין, נאמנות, עיקרון תום הלב וכו’ -לרבות בנכס “חיצוני” שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין. (דעת רוב בע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי [פורסם בנבו]; רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי [פורסם בנבו]  ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון [פורסם בנבו];בע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו]; בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני [פורסם בנבו]).  הדברים נכונים לגבי נכס רשום על שמו של בן הזוג השני ושהיה בבעלותו ערב הנישואין (בג”צ 1727/07 פלונית נ’ ביה”ד הגדול לערעורים [פורסם בנבו] נקבע, בעמ 10734/06 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו]; בע”מ 1398/11 לעיל)
4. נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב”נכס החיצוני” וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו.
5. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית הינה שאלה שבעובדה (השווה  בע”מ 4545/09 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו]).
6. ודוק, לשם הכרה בשיתוף ספציפי  יש להוכיח “דבר מה נוסף”. שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי ( השווה בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני, [פורסם בנבו]).
7. בבע”מ 1398/11 ‏‏אלמונית נ’ אלמוני, פסק דין מתווה הדרך בסוגיית כוונת השיתוף הספציפי, נדון ענין דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כב’ השופט דנציגר קבע :
8. “על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם  ממושכים – קיומו של “דבר מה נוסף” שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת השיתוף.”
9. בהמשך הוסיף והבהיר כב’ השופט דנציגר במה מתבטא “דבר מה נוסף”.

“כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי “דבר מה נוסף” אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה …,”.

1. בעניינינו, אין בעובדה שנמכר בשנת 2013 במהלך הנישואין, ציוד של פארק השעשועים שפעל על חלקה זו, כדי להעיד על זיקה של הנתבע לחלקה ובהתאמה על כוונת שיתוף בה. ראשית, החלקה כלל לא רשומה  על שם הנתבע, והוא אף העיד לגבי העסקה, כי הפארק שנבנה על חלקה זו, נכשל ועל כן מכרו את הציוד של הפארק לקונה מXXX ויש חשבוניות המעידות על כך אצל רו”ח של החברה. לגרסתו, הוא רק נכח כשנמכר הציוד, הוא לא מכיר את שמו של הבן אדם בשטחים, ולא יודע בכמה נמכר (עמ’ 93 ש’ 1825).
2. עוד בחקירתו הנגדית, מכחיש הנתבע את טענת אביה של התובעת, כי מסר לו שיק על שמו בסך 50 אלף דולר על מנת לפרעו, וטוען כי אין כל מסמך או הוכחה לכך (עמ’ 94 ש’ 4-10, 12-16). ומוסיף כי אף לו היה לו שיק בסכום כזה, לא היה נותן אותו למשהו, על מנת לפרוע אותו ובפרט לאדם מהשטחים (ש’ 30-33).
3. עדותו של החוקר הפרטי, לעניין זה, אף היא לא תרמה להוכחת מרכיב הבעלות, לבטח שלא למרכיב השיתוף או הרצון לשתף (ראו עמודים 19, ו- 24 ש’ 23 לפרוטוקול).
4. גם עדותה של התובעת, אינה מרימה את נטל ההוכחה בדבר זיקתו של הנתבע לחלקה, ואף לא את דרישת דבר מה הנוסף. התובעת טענה כי ידיעתה בדבר בעלותו של הנתבע בעסקים הינה מסיפורים שנהג לספר לה במהלך נישואיהם, וכן מאנשים באזור או כאלה המתגוררים בכפר (עמ’ 11 ש’ 21-23). היא לא טענה, וממילא לא הוכיחה או הציגה ראיות כלשהן לרצונו של הנתבע, חרף הרישום כאמור, לייצר ביניהם כוונת שיתוף – התובעת לא הוכיחה “אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף” בחלקה או שלכאורה הנתבע יצר בפניה “מצג” כלשהו.
5. גם עדותו של אביה לא סייעה, שכן העיד שהנתבע אמר לו שעיר השעשועים שייכת לו והוא רוצה למכור אותה, אך לא העיד לגבי החלקה עליה הייתה בנויה (עמ’ 17 ש’ 29).
6.  המסקנה המתבקשת היא, כי לא הוכחה זיקה של הנתבע לחלקה 4, ועל כן אין להכלילה במסת הנכסים לאיזון.

ה-         לגבי פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה 3

1. דין שווה יש להחיל גם לגבי חלקה זו, הגם שהבעלות בה רשומה על שם הנתבע.
2.  לעניין חלקו של הנתבע בגוש XXX חלקה 3, ניתן פסק דין ביום 14.2.17 בתיק ת”א (נצ’) 35963-04-14 שענייננו פירוק שיתוף באדמות XXX, במסגרתו נקבע כי בבעלות הנתבע  חלקת משנה מס’ 3/21.
3. לטענת התובעת מדובר ב- 12,000 מ”ר מתוך שטח כולל של 90,076 מהמקרקעין.
4.  לסוגיה זו, נשאל ב”כ התובעת מדוע לא הוצג נסח טאבו או הסכם מכר המצביע על בעלות/העברה, הוא השיב כי העסקה בתהליכים וטרם נרשמה ולפיכך לא ניתן היה להוציא נסח טאבו (עמ’ 30 ש’ 8-14).
5.  לכתב התביעה צורף נסח הרישום (המהווה בסיס לבחינת טענות התובעת, ולכן יש להותירו כמסמך חיוני בתיק) וממנו עולה כי הבעלות של הנתבע היא בחלק יחסי של 1,444 מ”ר בחלקה 3 שגודלה 90,076 מ”ר, והבעלות על שמו של הנתבע נרשמה עוד ביום 27.10.88, הרבה שנים לפני נישואי הצדדים. ולכן, בדומה לחלקה 4 לעיל, לא הוכחה כל כוונת שיתוף בנכס שהובא לפני הנישואין.

ו-           חברת XXX

1. חברת XXX, הינה חברה פעילה, אשר נרשמה ביום 28.6.00.

מתקנון החברה עולה שהמטרות שלשמן נוסדה החברה הינן: א. לעסוק בעבודות פיתוח, ביוב וניקוז מים ב. לעסוק בהתקנת משאבות, טורבינות ותחנת שאיבה. ג. החברה רשאית לעסוק בכל עיסוק חוקי ולעשות כל פעולה ללא הגבלה כלשהי.

1. כעולה מתמצית הרישום ברשם החברות, בעל המניות היחיד הרשום החל מיום 18.2.16 הינו מר XXX, אחיו של הנתבע, נתבע 7. מר XXX מופיע כדירקטור בחברה החל משנת 1962 (בגלגולה הקודם של החברה).
2. חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה. עם זאת, קיימות נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה.
3. אין חולק כי הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג ,והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה.
4.  דוקטרינת הרמת המסך, אשר בעבר הייתה פרי הפסיקה, מעוגנת כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ”ט- 1999 (להלן- החוק), בו נקבע כי “בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן…”.
5. לפי תדפיס רשם החברות, הנתבע מעולם לא היה רשום כבעל מניות או כדירקטור בחברה מאז שהתאגדה.
6. לפיכך, על התובעת רובץ הנטל להוכיח כי הרישום ברשם החברות אינו משקף נאמנה את המצב פועל, וכי הנתבע אף הוא בעל מניות או דירקטור הפועל “מתחת לרדאר” בחברה. רק לאחר שנעבור משוכה זו, יהא מקום להידרש לשאלה האם הוכיחה התובעת זכאותה למניות בחברה מכוח נישואיה לנתבע על פי חוק יחסי ממון, והאם הנתבע קיפח את זכויותיה, וניצל את מסך ההתאגדות כדי להתחמק מתשלום התחייבויותיו לתובעת.
7. התובעת קשרה את תביעת הרמת המסך להליך פשיטת הרגל אשר בו היה מצוי הנתבע בעבר.
8. לצורך הוכחת הזיקה של הנתבע לחברה, הפנתה התובעת לדו”ח החוקר ולחקירתו.

לגרסתה, הנתבע מופיע כדמות העיקרית בסכסוכים משפטיים הקשורים לחברה, מציג את עצמו כמנהל בעל ענין ונושא ונותן בענייני החברה בעוד אחיו אינם מופיעים בבתי משפט, ואין להם כל תפקיד בפועל.

1. החוקר נשאל על ידי המותב על סמך אלו נתונים בוססה חוות הדעת, והשיב על כך, שהוא קיבל מידע על הנתבע שהוא קשור לחברה, וביצע הצלבות לגבי החברה שהפעילה אולם אירועים, ואת הפארק ולגבי חברת התשתיות : “יש לי 200 מקורות מידע שמצביעים לי שהאיש הוא הדמות הדומיננטית או אחת מהדמויות הדומיננטיות בחברה” (עמ’ 23 ש’ 1-2).
2. בהמשך ציין החוקר כי חרף העובדה כי הנתבע אינו רשום באופן פורמאלי כבעל מניות בחברה, הוא מצא מידע לפיו הנתבע חתם כמנהל החברה על מסמך שעבוד לגבי כלי צמ”א, המופנה לרשם החברות (עמ’ 23 ש’ 25-27), בנוסף חתם בשם החברה על יומני עבודה, ומנהל מו”מ לגביית כספים בשם ובעבור החברה  (עמ’ 24 ש’ 1-2).
3.  לגבי פארק השעשועים, ציין החוקר כי איתר מידע, ממנו עולה כי חרף היעדר רישומו כבעל מניות בפארק XXX (בנו של הנתבע רשום כבעל מניות באותו פארק) נשפט הנתבע בבית משפט השלום בבית שאן בשל חריגות בנייה שביצע בפארק (עמ’ 24 ש’ 11-13 וש’ 22-23).
4. בהמשך הציג החוקר פסק דין שניתן ביום 11.8.17 בת”א (נצ’) 13258-05-15, שם מאוזכר שמו של הנתבע כמי שהיה מעורב בחברה, כמי שקיבל ייפוי כוח מנתבע 7 ואחיו XXX וכן ערך יומני עבודה חתומים על ידו לביצוע העבודה של הפיתוח באמצעות החברה החל מ- 2.9.12 ועד ליום 13.12.17 (עמ’ 36 ש’ 1-5 וש’ 19-23).
5. בפסק דין נוסף שהציג החוקר, בת”א (נצ’) 24020-06-15 XXX נ’ XXX מיום 29.11.18 מופיע הנתבע כצד פעיל וכגורם מעורב בענייני החברה:

“הן XXX והן XXX העידו כי XXX אינו מעורב בענייני החברה וכי מי שהיה מעורב במקרה דנן הינו XXX שעמד בקשר עם הנתבע וXXX מנהל החברה שאף משך את ההמחאה. וראה בעדות XXX:” …XXX יש לו זכות בהכל, XXX כמעט לא מתנהל בדבר הזה”  (עמ’ 11 שורה 19 וכן בשורה 21):”XXX אפילו לא ישב עם הנתבע, אני ניהלתי הכל, XXX נתן את השיק…”  אין כל חובה להעיד את הבעלים של החברה דווקא והתובעת הייתה רשאית להעיד את הגורמים מטעמה הבקיאים בנסיבות מסירת ההמחאה וההתנהלות עם הנתבע.”.

1. בחקירתו הנגדית, הנתבע נדרש למסור את תגובתו למסמכים שהוצגו על ידי החוקר.
2. הנתבע ציין כי בעל החברה הינו אחיו XXX, והוא משנת 1988 לא עובד (עמ’ 84 ש’ 30-32).
3. ביחס למסמך מרשם החברות משנת 2012, בו לכאורה מוצג כמנהל החברה, טען כי החתימה אינה שלו, והוא מעולם לא חתם על תצהיר ברשם החברות, והוא משנת 98 לא עובד וניסה לסגור את חובותיו (עמ’ 85 ש’ 6-15, וש’ 20).
4. ביחס לת”א (נצ’) 24020-06-15 XXX נ’ XXX, עומת עם הטענה כי עזר לאחיו ונתן לנתבע בהליך הנ”ל כסף, בשביל שינוי יעוד אדמה, ועל כך השיב כי הוא לא שילם, ואין לו אדמה בכלל על מנת שיישנה את ייעודה (עמ’ 86 ש’ 30-33). בנוסף, העיד כי לא מסר שיקים לפרוייקטור לצורך שינוי הייעוד והכסף נמסר מהחברה ללא קשר אליו (עמ’ 87 ש’ 9-10).
5. ביחס לת”א (נצ’) 13258-05-15, חלקה 3, הסביר כי החברה קיבלה פרויקט, אחיו היו עמוסים בעבודה, ובהיותו מנהל עבודה בעבר, רק טבעי הדבר שהוא יפקח על העובדים, החתים מי שעבד באותו יום וקיבל משכורת על כך: “סך הכול היה יושב שמה לא יותר ולא פחות” (עמ’ 9 ש’ 28-31). לדבריו מדובר בפרויקט חד פעמי (סעיף 82).
6. באשר לביקוריו אצל אחיו בחברה, לגרסתו בסכומיו : “נורמטיבי לבן אדם שהנו בגיל ה- 60 שמקבל קצבה מביטוח לאומי, יש לו מחלות אז במקום לשבת בבית יבקר לפעמים את האחים שלו שנמצאים בחברה”.
7. לגבי תביעתו בשל חריגות בנייה שביצע בפארק בבית משפט השלום בבית שאן, מעיד שהוא לא בנה את האולם, אך שויך אליו בשל קרות האירוע בזמן היותו מנהל עבודה בחברה בשנים 2003-2004 ונטען כי ביצע עבירות בנייה הקשורות לאולם, נגזר עליו 40 אלף ₪ וכשלא היה לו איך לשלם הוא קבל עונש מאסר (עמ’ 95 ש’ 1-8). החליט לקבל אחריות על עצמו, והוועדה הוציאה את אחיו XXX מהתמונה בעבירות הנטענות (עמ’ 95 ש’ 23). מכל מקום האולם שנבנה בשנת 2000 אינו בבעלותו, והחברה גובה את דמי השכירות .
8. אמנם הנתבע ניסה להרחיק את עצמו מכל זיקה לחברה, אלא שגם יוחסו לו פעילויות בכוח, שאין לו כל חלק בהן. למשל, כשנטען כלפיו שניסה לשנות את הייעוד של חלקה 3, והמועצה הסכימה בכפוף לכך שיבצע עבודת תשתית (עמ’ 88 ש’ 21 ו- 28), הגיב על כך הנתבע “מה אתה בכוח אתה מכניס אותי” (עמ’ 89 ש’ 11).
9. בנוסף, התרשמתי כי התובע עושה רוח, הגם שאין מאחורי אמירותיו דבר, ומציג את עצמו כאדם בעל נכסים וחברה.

וראה לעניין זה, גם עדותו של אביה של התובעת מר XXX, שסיפר שלמד מפיו של הנתבע שהינו אדם עתיר נכסים: “הוא אמר לי את הקרקע הזאת שייכת לי, אני רוצה לבנות שם בתים לבנים שלי. ועיר השעשועים, זו שייכת לי ואני רוצה למכור אותה. זה מה שהיה אומר לי”. (עמ’ 17 ש’ 28-29). בעוד הנתבע העיד על עצמו : “ש. בסדר למה אמרת בהקלטות שהוא לא קובע כלום, אני קובע?

ת: אני לא קובע ולא שום דבר, אני לא בעל ולא קובע. יכול להיות שאני לפעמים מתעצבן וזורק מילים שמאלה וימינה”. (עמ’ 100 ש’ 19-24).

1. XXX בעל המניות היחיד והדירקטור הרשום של החברה, העיד כי מי שמנהל את החברה מאז שהיא הוקמה, זה הוא ואחיו – XXX (עמ’ 44 שורות 16-14), אך החברה היא שלו (עמ’ 58 ש’ 26-28). XXX שלל כל זיקה או מעורבות כלשהי של הנתבע בחברה “לא מקרוב ולא מרחוק” (ש’ 21)
2. XXX העיד כי מאז שהוקמה החברה בשנת 2000 הוא בעל מניות בה, למרות שהוצג לו תשקיף בו הוא מופיע כבעל מניות רק משנת 2016 (עמ’ 44 ש’ 28-34). XXX התקשה לספק בעדותו הסבר לכך שהוא רשום כאורגן או כבעל מניות בחברה, רק משנת 2016 ולא לפני כן (עמ’ 45 ש’ 29-31). בסיכומיו (סעיף 58) הסביר זאת בכך שבאותה תקופה, הייתה העברת מניות חלקית לצורך קבלת סיווג, ולאחר מכן חזר הרישום על שמו.

עוד צירף לסיכומיו, מסמכים של החברה המאששים את גרסתו, כי החברה מאז שנוסדה הינה בבעלותו היחידה.

בקשת התובעת להוצאת המסמכים מהתיק נדחית, הואיל ומדובר במסמכים רשמיים מרשם החברות (ואשר חלקם ממילא צורפו לכתבי הטענות) והם רלוונטיים לבחינת טענת התובעת כי הרישום אינו משקף לאשורה את הבעלות בחברה וניהולה בפועל.

ואלו המסמכים המצביעים על כך שהחברה בבעלות XXX כבר משנת 2000: הצהרת דירקטורים ראשונה מיום 27.6.00 על שם XXX, הלה גם בעל מניות וגם דירקטור, והוא זה אשר גם חתום על הבקשה לרישום חברה, ביום 4.8.2000 הועברו מניות ללא תמורה מXXXלמר “XXX” אשר אינו בעל דין בתובענה וזיקתו לנתבעים אינה ידועה, באסיפת בעלי המניות מיום 31.10.2020, XXX וXXX החליטו למנות את XXX כמנהל ראשון בחברה, ביום 26.6.21, נחתם שטר העברת מניות נוסף (בחזרה מXXX לXXX), אישור בדבר רישום הודעה על העברת מניות נכון ליום 11.1.2015, לפיו בעלי המניות בחברה הם XXX, XXX ומר XXX שאף הוא איננו בעל דין, אישור מיום 25.6.2015  בעל המניות היחיד בחברה הינו מר XXX. נכון ליום 18.2.2016, בעלי המניות היחידים הם XXX וXXX בלבד.

והחל מ- 29.11.2017 והלאה בעל המניות היחיד הוא מר XXX.

95. XXX נדרש להבהיר כיצד אמירתו שהוא המנהל היחיד של החברה עולה בקנה אחד עם עדותם של XXX והנתבע כי אינו מעורב בענייני החברה (ת”א (נצ’) 24020-06-15 XXXבע”מ נ’ XXX), והסביר זאת בכך שהם מחלקים את התפקידים בחברה, XXX אינו הבעלים אלא הוא מנהל אקטיבי בשטח יותר אבל “זה לא אומר שאני יושב בצד ולא מודע לכלום” (עמ’ 47 ש’ 14-17 ועמ’ 58 ש’ 20). ועם זאת, הדגיש כי הנתבע אינו מעורב בחברה (עמ’ 48 ש’ 4), הוא עוזר לפעמים פה ושם, ורק בגלל המעמד שלו בכפר (עמ’ 45 ש’ 6-7).

1. לעניין זה, אישר כי נתנו לנתבע עבודה בפרויקט חיוני בתוך הכפר, שעה שעבדו באזורים אחרים, וזה היה בבחינת הפרויקט היחיד בו שימש הנתבע בתור מנהל פרויקט, בהיותו בתוך הכפר וקרוב לבתים, ואולם זה לא הופכו לבעל ענין בעסקי החברה (עמ’ 53 ש’ 25-32).
2. באשר לטענה כי הנתבע מגיע למשרדי החברה, העיד כי אם אכן ביקר שם, אך זה לא כי הוא עובד  או כי הינו בעל מניות בחברה (עמ’ 55 ש’ 7-10)
3. התרשמתי כי עדותו של מר XXX אמינה ומהימנה, ונתתי אמון בדבריו באשר לאי מעורבות הנתבע בעסקי החברה, למעט פרויקט ייחודי בכפר בו הם מתגוררים שאוזכר בשני ההליכים המשפטיים שהוצגו.
4. התובעת העידה כי הנתבע היה הולך לעבודה כל יום, מביא מזומנים לבית בסכומים גבוהים, וכי הינו האחראי הראשי בחברה, יש לו נכסים בכל מקום, ואת הכול היא יודעת מסיפוריו.

“ת: אני לא יכולה, אני לא יכולה להוכיח, הוא היה אומר, הוא היה מספר, יש לו ככה הרבה ניירת בבית, אבל אני לא יודעת קרוא וכתוב עברית. יום יום היה הולך לעבודה, גם היה משתתף באספות של החברה

…

ש. אז תגידי כל הידע שלך שמעת ממנו, את מאשרת?

ת. נכון.

…

ת. הוא היה מביא כספים, סכומים לא סתם, 100 אלף , 200 אלף”.

(עמ’ 7 ש’ 13-21).

ובהמשך (עמ’ 8 ש’ 27-35 ):

“ש: חברת XXXהיום, מי מנהל אותה בפועל, את יודעת?

ת: האחראי הראשי הוא XXX בהנהלת XXX וXXX.

ש: אבל אני אומר לך שבעל המניות בחברה הוא XXX, אז איך את אומרת? איך את בטוחה?

ת: אני בטוחה שXXX.

ש: איך את בטוחה?

ת: הוא אמר לי. וגם…

…

ת: התושבים, התושבים בכפר, באזור, כולם יודעים על זה”.

100. העדות של התובעת וכל טענותיה מבוססות אך ורק על סיפורי הנתבע, שהודה בעדותו כי נוטה להפריז בדבריו ובמילותיו אודות מצבו : “יכול להיות שאני לפעמים מתעצבן וזורק מילים שמאלה וימינה” (עמ’ 100 ש’ 19-20), וזאת ללא כל מסמך או ראייה תומכים. והיא אישרה בחקירתה שאין לה הוכחות.
101. לאור העדויות שנשמעו, המסמכים מרשם החברות החל מהיווסדותה של החברה ועד היום, שצורפו לסיכומים והעדר קביעה סותרת בשלושת פסקי הדין שהוצגו להיותו של מר XXX הבעלים של החברה, אני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הרישום ברשם החברות אינו משקף נאמנה את המצב לאשורו, ולא הוכיחה את טענתה כי הנתבע בעל מניות או דירקטור בחברה הפועל “מתחת לרדאר”. כפי שמצטייר עובדתית הנתבע אינו מעורב בעסקי החברה, הוא אינו מקבל דיבידנד או שכר ממנה, והוא עזר כמנהל עבודה חיוני בפרויקט יחיד לתקופה קצרה בתוך הכפר, בשל זמינותו ומעמדו בלבד. חיזוק לכך נלמד מעצם העובדה שהחברה מנהלת פרויקטים רבים בעיקר בדרום, לגביהם לא נטען קיומה של מעורבות מצד הנתבע.
102. מכאן, שלא הוכחה זיקה של הנתבע לחברה, באופן שמצדיק “הרמת מסך”. ועל כן, אין לתובעת זכויות במניות החברה מכוח נישואיה לנתבע על פי חוק יחסי ממון, והתביעה להרמת מסך כדי ליחס לנתבע חלק ממניות החברה, נדחית.

ז-           בית המגורים המשותף במקרקעין בגוש XXX חלקה 3

103. בית המגורים בו גרו הצדדים מצוי במתחם בו נמצאים בתיהם של נתבעים 2-5.
104. בתביעתה עותרת התובעת לפסוק לה מחצית מהזכויות בבית המגורים של הצדדים ולהורות על פירוק השיתוף בו ולפסוק כי הינה בעלת מחצית מהתכולה בו או להעביר לה מחצית משוויה.
105. הנתבעים 1-5 טענו כי בית המגורים אינו שייך לתובעת ולנתבע, ולא נבנה במיוחד עבורם אלא שייך לנתבעים 2-5 בניו של הנתבע, שנתנו לו ולתובעת רשות לגור שם באופן זמני.
106. כעולה מנסח הרישום, הקרקע עליה בנויים הבתים רשומה על שם נתבעים 2-5.

הקרקע נרכשה ביום 29.12.02 על שם XXX, שהעביר לאחיו הנתבעים 2-4 חלק יחסי במתנה.

107. כל ילדי הנתבע הצהירו כי הבתים נבנו על ידם ומכספם הפרטי ללא התערבות הנתבע שמתקיים מזה שנים מקצבת מל”ל והם נטלו הלוואות ומשכנתאות לצורך מימון הבנייה.
108. התובעת בתחילה העידה כי הנתבע בנה את הבית ליד הבתים של ילדיו. הוא סיפר לה כי הקרקע של הבית כמו הבית עצמו שייכים לו. היא אישרה שאין לה מסמכים המעידים כי הבית הוא בבעלות הנתבע, וכי היא לא יודעת עברית ולא קוראת עברית (עמ’ 6 ש’ 15-21).
109. בהמשך העידה כי הייתה נוכחת בעת בניית בתי המגורים, והייתה עדה לכך שהנתבע שכר קבלנים ושילם להם במזומן (עמ’ 8 ש’ 7-17). התובעת העריכה את עלויות בניית בית המגורים שלהם בשווי של כ- 1.5 מיליון ₪ על סמך המידע שמסר לה הנתבע (ש’ 22-23).
110. חיזוק לגרסתה של התובעת, כי בית המגורים שייך לנתבע (ולה כרעייתו) ניתן בעדותו של XXX.
111. XXX ציין בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל על ידי המותב ביחס לבית בני הזוג, כי מדובר בביתו של הנתבע, וזה עיקר העיקרים. בהמשך, הוסיף כי הוא מי שמימן חלקית מכספו הפרטי את בניית ביתו של הנתבע. ואולם, עדותו לגבי מימון חלקי על ידו, עלתה לראשונה בחקירתו, לא נתמכה בכל ראייה, ואין בה כדי לגרוע מאמירתו כי בית המגורים הוא של הנתבע.

“כב’ השופטת : זה הבית שלו?

ת. כן”.

(עמ’ 60 ש’ 6-7).

112. גם עדותו של הבן XXX חיזקה את גרסת התובעת.
113. הבן XXX נשאל מדוע בעוד העביר ללא תמורה את המקרקעין בחלקם היחסי לשאר אחיו בשנת 2013 הרי שדווקא לאביו נמנע מלהעביר חלק יחסי במקרקעין והוא עדיין רשום כבעליה בטאבו (עמ’ 64 ש’ 10).

XXX תירץ זאת בכך, “כי הוא לא התגורר אתנו וזה היה לחץ משפחתי שהוא יעבור לגור אצלנו לתת לו את זה לבנות” (עמ’ 64 ש’ 32-33).

בהמשך ציין כי : “לא היינו בקשרים איתו…בוא נגיד הקשרים היו מסוכסכים, לא הקשרים הכי טובים בעולם. ש. אבל בגלל זה לא העברת לו?

ת. כן.

כב’ השופטת : על מה הסכסוכים?

ת. בגלל שהוא התחתן והוא עזב את המשפחה”.

(עמ’ 65 ש’ 10-19).

114. גרסתו של XXX כי לא היה בקשר עם אביו וכעס עליו באותה תקופה אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שהראו כי הנתבע נשא ונתן בכל הקשור לפיתוח המקרקעין.
115. XXX נשאל למה לא פעל באופן עצמאי להגשת בקשה להיתר בנייה, ומדוע אביו היה צריך להגיש בשמו, והשיב כדלקמן:

“ש: למה אתה עצמך לא הלכת באופן עצמאי הגשת בקשה, הגשת את הגרמושקה וכולי, כדי לקבל את זה, למה?

ת: מה הבעיה שהוא עזר לי?

ש: פעם אתה כועס עליו, פעם אחת הוא עוזר לך. בסדר.

ת: קורה במשפחות הכי טובות.

ש: נכון. תקשיב, אז אבא שלך לא שיקר פה כשהגיש את הבקשה בשמך, נכון?

ת: לא”.

(עמ’ 69 ש’ 22-28).

116. XXX לא ידע להשיב גם מדוע מצוין שם הנתבע על אחת מהבקשות להיתר לפיתוח מקרקעין, כבעלים של המקרקעין, שעליהם בנויים בתיהם של ארבעת האחים והבית של הנתבע. וכשהוא נשאל על כך לא היה בפיו מענה לסתירה והשיב  “שאל את בעל הנייר אין לי קשר לזה לא ידוע לי”.

(עמ’ 65 ש’ 10-14).

117. גם XXX העיד כי נתן לנתבע ייפויי כוח לטפל בהגשת היתר בנייה לביתו, משום שהוא היה עסוק בעבודה (עמ’ 80 ש’ 28-33), ולא ידע להסביר מדוע הנתבע ציין בבקשה שהופנתה לוועדה המקומית כי הינו בעלים במקרקעין (עמ’ 81 ש’ 10-17).
118. ילדיו של הנתבע לא נתנו עדות מהימנה ואחידה לגבי בעלותו של הנתבע בבית המגורים מאז נבנה לפני למעלה מ- 10 שנים, וזאת כדי לנתק כל זיקה קניינית בין אביהם לבית המגורים, וכך לחסום את התובעת מלתבוע את זכויותיה בו.
119. גרסת ילדיו לא הייתה סדורה ולא הגיונית לעניין אופן מימון רכישת המקרקעין.
120. XXX העיד כי היה בן 19 בלבד בשנת 2001 בעת רכישת המקרקעין שעליהם בנויים הבתים (עמ’ 62 ש’ 14-15).
121. כאשר נשאל XXX מאלה מקורות כספיים שילם את חלקו ברכישת המקרקעין, מסר גרסה לא מתקבלת על הדעת, כי הוא נכנס כשותף עם המשפחה בחברת מי העמק, ובהמשך נפתחה קופת חיסכון על שמו שממנה שולם חלקו ברכישת המקרקעין (עמ’ 62 ש’ 18-34).

“אני עשיתי את הקופה הזאתי אצל הדוד שלי, כאילו הכסף הזה, הוא חסך לי את זה”.

122. XXX לא הוכיח את גרסתו.

לא הציג מסמכים לגבי שכרו בשעתו בחברה וגובה הסכומים שהופרשו לאותה תקופה. על השאלה כמה כספים הופרשו לאותה קופה ב- 6 שנות עבודתו, למעשה לא השיב : “תעשה החישוב בעצמך”

כאשר נשאל כיצד שולמה התמורה בעבור רכישת המקרקעין, השיב “אני אומר לך, לא ידוע…אני לא פה, עומד פה כאשם” (עמ’ 63 ש’ 22, ו- ש’ 27).

123. XXX העיד כי מקור הכספים לבניית ביתו מהעבודה שלו עם החברה (עמ’ 66 ש’ 30).

כאשר נשאל מה היה שכרו בחברה, חזר על גרסתו כי זה מקופה בחברה:

“ש. כמה קיבלת משכורת ב-2014?

ת:זה לא כסף מ-2014, זה כסף שנצבר מתחילת 2000, אוקיי? אני אומר לך, אני לא הייתי מקבל משכורת שנכנסת לבנק, אני עשיתי קופה אצל הדוד שלי. אחרי זה שאני התחלתי לבנות אני לקחתי את הכסף הזה, אוקיי?

ש: כמה כסף זה היה?

ת: לא ידוע לי. אני לא יכול להביא מחשבון ולחשב כמה זה יצא…זה XXX וXXX אוקיי?”.

(עמ’ 67 ש’ 4-9 ועמ’ 68 ש’ 1).

124. לא נתתי אמון בעדותו של הבן XXX, שעלתה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית, ולא הייתה סדורה ועקבית.

XXX לא הוכיח כי רכישת הקרקע עליה בנויים כל הבתים מומנה על ידו לרבות פיתוחה של הקרקע ובניית ביתו של הנתבע. שוכנעתי כי רישום הקרקע על שמו נועד כדי למנוע מנושיו של הנתבע, ובפרט התובעת, לתבוע את זכויותיה.

125. לעומתו, העיד XXX כי XXX אחיו מימן את רכישת המקרקעין באמצעות הלוואות ומשכנתאות מבנק מרכנתיל (עמ’ 72 ש’ 13-14).
126. לגבי בניית ביתו שלו, נשאל XXX איך הוא יכול לממן בניית בית בשעה שהוא עדיין סטודנט ועובד בפר”ח במהלך לימודיו והשיב “… לקחתי משכנתא, לקחתי 6 הלוואות, אשתי לקחה שתי הלוואות, משכתי קרנות השתלמות, משכתי כסף פיצויים שזה יגרום לי לנזק בשנת, כשאגיע לגיל 67…”(עמ’ 73 ש’ 21-22).
127. XXX העיד כי לא שילם על המקרקעין לאחיו XXX, ולא צירף לתצהיריו אסמכתאות על ההלוואות ומשכנתאות לצורך בניית ביתו (עמ’ 74 ש’ 14). רק לסיכומים צורף אישור על כך שXXX ורעייתו נטלו משכנתא ביום 25.5.15 מבנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ בסך של 600,000 ₪ שנרשמה על חלקה 3.
128. XXX העיד כי מימן את בניית ביתו באמצעות כספיו : “לא צריך לתת לך מספרים. עבדתי, חסכתי, הגעתי לאיזשהו משהו והתחלתי לאט לאט לבנות” ((עמ’ 77 27-28).

בהמשך מציין כי נטל הלוואות מבנק הפועלים, מבלי לצרף אסמכתאות ומבלי לקשור אותן לבניית הבית במישרין :”ההלוואות החדשות בשביל לסגור חובות של 2013…לא, זה קשור לבית, אבל לא צריך לתת עוד הפעם הסברים למה לקחתי” (עמ’ 78 ש’ 6-8).

לאחר מכן הוסיף מיוזמתו כי קיבל גמלה מביטוח חיים עקב תאונת עבודה בסך של 200,000 ₪ אותה השקיע בבית (עמ’ 78 ש’ 20-21).

129. גם XXX, כמו יתר אחיו, לא הוכיח את טענתו כי מימן מכספו האישי את בניית ביתו.
130. XXX שהיה בן 13 במועד רכישת המקרקעין, העיד כי אחיו XXX הוא הבעלים של המקרקעין, ובניגוד לעדותו של XXX על מקור המימון של המקרקעין, העיד כי אחיו : “קיבל, לקח הלוואות ומשכנתאות על זה. עם אנשים אחרים גם כן, שהיו שותפים איתו” (עמ’ 82 ש’ 3-4).
131. XXX העיד כי מימן את בניית ביתו מכל מיני מקורות, מעבודה (לגרסתו החל לעבוד מגיל 12) ותמיכת הדוד שסייע לו מכספי חברת XXX (עמ’ 82 ש’ 14, 28-30). גם הוא לא תמך את טענותיו באסמכתאות.

“אני הייתי עובד ועובד הרבה כאילו, ולקחתי יעני הלוואות, כמה הלוואות. דוד שלי עזר לי, מXXX, אני עובד שם אצלהם כבר הרבה זמן, מאז שהתחלתי אני עובד שם בחברה הזאתי. הם תמכו בי ויש לי הכנסה טובה, מספיק טובה”.

132. הנתבע העיד בהליך קודם של תביעת המזונות כי :

“זה לא בית שלי אחיי אמרו לי “אנחנו לא מוכנים שתעבור מבית לבית אתה תישאר לגור פה עד שתמות” (פרוטוקול מיום 28.6.20 עמ’ 12 ש’ 4-5).

133. בחקירתו הנגדית בהליך, העיד כי הבית שהינו מתגורר נבנה לאחר ש: “XXX עזר לי והבנים עזרו לי כל אחד 10,000 שקל, וגם XXX עזרו לי, קרוב ל- 400 אלף שקל” (עמ’ 96 ש’ 29-30).
134. עדותו זו עומדת בסתירה לעדות אחיו XXX שאמר כי הבית בו מתגורר הנתבע שייך לנתבע. XXX לא טען לכל זיקה או שייכות אל בית המגורים.
135. הנתבע העיד כי שכר פועלים מהשטחים וכי הבנייה של הבית ארכה כשנתיים (עמ’ 96 ש’ 30-32).
136. עוד אישר כי הוציא היתר בניה בשמם של הנתבעים לקרקע שעליה בנויים הבתים (עמ’ 97 ש’ 2-6).
137. בני הזוג עברו לגור בביתם בשנת 2016 עד לגירושה של התובעת ביום 6.8.18.

קודם לכן התגוררו במקומות שונים בשכירות.

138. הקרקע נרכשה ביום 29.12.02 על שם XXX, שהעביר לאחיו הנתבעים 2-4 חלק יחסי במתנה.
139. הקרקע נרכשה שבע שנים לפני נישואיהם של הצדדים, אשר נישאו על פי הדין השרעי ביום 6.9.09.
140. מהעדויות עולה כי חלקו של הנתבע רשום היום על שם XXX, ולולא היה מסוכסך עם ילדיו

היה מועבר חלקו של הנתבע על שמו, כפי שXXX העביר לשלושת אחיו את חלקם היחסי בקרקע כבר בשנת 2013.

141. כל המשפחה הגרעינית וגם שני הדודים התגייסו למימון רכישת הקרקע.

לא הוכח כטענת התובעת כי הקרקע נרכשה רק ממקורותיו של הנתבע.

ואולם, מעבר לעדויות עצמן גם החזקה בשטח מצביעה על כך שכל אחד, מארבעת הילדים והאב, קיבל בית מגורים משלו.

142. העובדה כי חלקו היחסי של הנתבע בקרקע לא רשום על שמו משרתת את האינטרסים שלו מול התובעת כדי להימנע מכל שיתוף עמה מכוח הדין הכללי.
143. ואולם, לאור עדותם של XXX וXXX, והראיות עצמן כי הנתבע השקיע מזמנו ומרצו לצורך בניית בית המגורים שלו, פעל להוצאת היתרים, ושכר עובדי בנייה, אין חולק כי בית המגורים בו התגוררו בני הזוג, לרבות הקרקע עליו הוא בנוי שייך לנתבע, כך שהרישום הפורמאלי לא משקף נכונה את המציאות.
144. אמנם סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין התשכ”ט-1969 קובע כי: “רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו…”. אלא שחזקה זו באה להגנת טובת הציבור, אשר יוכל להסתמך על הרישום, ולדעת כי הרישום סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו. (ע”א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ’ הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ”ד נג (3) 49, 60).
145. עם זאת, ובפרט בין בני זוג, אין סעיף 125(א) לחוק המקרקעין מהווה “חזקה חלוטה” אלא עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה (ע”א 371/85 חיים פיליפ נ’ שלום רוזנברג פ”ד מב(1) 584 בעמוד 596). ודוק, בשל חשיבות המרשם, גם הנטל לסתירתו ולהוכחה כי זה אינו משקף את המצב האמיתי והנכון של הזכויות , הוא נטל נכבד ביותר (ע”א 2576/03 אהובה וינברג נ’ האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (2007) תמ”ש (ב”ש) 47590-02-10 ק. ג. נ’ ב. (2012), ובספרו של מוטי בניאן, “דיני מקרקעין – עקרונות והלכות” , בעמ’ 32 (2002).
146. למסקנה זו ניתן להגיע גם דרך בסיס משפטי של נאמנות, שכן XXX מטעמים כאלה ואחרים שצוינו לעיל, לא רשם את הזכויות ע”ש הנתבע ולכן יש לומר כי החזיק בעבורו את המקרקעין בנאמנות.
147. סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979 (להלן: “חוק הנאמנות”) מגדיר נאמנות כ”זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת”.
148. סעיף 2 לחוק הנאמנות קובע כי “נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש”.

לעניין צורתו של חוזה הנאמנות, דרישת הכתב אינה תנאי לקיומה של הנאמנות, וחוזה נאמנות יכול שייעשה בעל פה, בכתב, בהתנהגות וכיו”ב, כמו כל חוזה אחר ולמעשה על פי כל תבנית משפטית העומדת בתנאי סעיף 1 לחוק; הווה אומר, שקיימת בה זיקה לנכס וחובה של נאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה, תחשב לעסקת נאמנות וחוק הנאמנות יחול עליה (ע”א 5717 ויינשטיין נ’ פוקס, פ”ד נד(5) 792). כפי שכתב המלומד שלמה כרם בספרו “נאמנות“, עמ’ 184 (מהדורה רביעית חדשה ומורחבת, 2004)

“חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת. אין חוק הנאמנות דורש צורה מסוימת… קיבול הצעת חוזה על-ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות… מטבע הדברים, לעתים קרובות נכרת חוזה נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחס האימון שיוצר הנאמנות רוכש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה… וזה, ובכלל זה גם חוזה בעל-פה, ניתן לפירוש “לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות”.

149. בפסיקה הוכרה האפשרות להיווצרותה של “נאמנות משתמעת”, הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ומפעולותיהם.
150. בע”א 38291/91 וואלס נ’ גת, פ”ד מח(1) התייחס בית המשפט העליון לעניין “נאמנות משתמעת” וקבע:

“.Lmplied trust נוצר במשפט האנגלי כדי לענות על מקרים שבהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש (ראה 15riddal, supra, at). כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א’ רוכש נכס בעבור ב’ אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, “הזכויות שביושר” בו שייכת לאדם אחר.”

151. העדר הרישום אפוא אינו שולל את דבר קיום הנאמנות, אלא שבהעדר הרישום דבר הנאמנות אינו פומבי מבחינה זו שאינו ידוע לכל, ועל כן על הנהנה להוכיח את דבר קיום הנאמנות.
152. העדויות והראיות מצביעות על קיום יחסי נאמנות בין הנתבע לבנו XXX ביחס לזכות הקניינית בבית המגורים והקרקע עליו הוא בנוי.
153. ואולם, השאלה היא מה חלקה של התובעת בקרקע שהיא בבחינת נכס חיצוני, ומה חלקה בבית המגורים שנבנה במהלך החיים המשותפים.
154. סעיף 5 לחוק יחסי ממון מורה כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. ממסה זאת מוציאה הוראת החוק שורה של נכסים, ובתוכם “נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין” (להלן “נכס חיצוני”). אלא שגם אם מגיע בית המשפט לכלל דיעה שהנכס מושא ההתדיינות הוא בבחינת נכס חיצוני, יש והוא ייכלל בכל זאת במסת הנכסים לאיזון, אם על פי הדין הכללי ראוי לעשות כן (ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 615 (2005); בע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלוני (18.4.2007); בג”ץ 287/16 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (27.3.2016); בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני, פסקה 17 (26.12.2012)). על מנת להכליל נכס חיצוני במסת הנכסים, אין די בעצם העובדה שבני הזוג היו נשואים, כי אם יש צורך ב”דבר מה נוסף”.
155. בעניינו הקרקע נרכשה על ידי הנתבע ובניו טרם הנישואין, ועל כן היא בבחינת נכס חיצוני.
156. התובעת הספיקה לגור רק כשנתיים בבית המגורים, לאחר סיום בנייתו, שבוצעה במהלך תקופת נישואיה לנתבע.
157. בענייננו יש לקחת בחשבון את השיקולים הבאים : לא הוכח מתי הצטברו הכספים על ידי הנתבע שהיה כבר בגיל מתקדם בן 59 שנים עת נישא לתובעת שהם היוו, בין היתר, מקורות המימון לבניית בית המגורים, לא הוכח ולא נטען כי התובעת תרמה ממשאביה הכספים לבניית הבית, תקופת הנישואין לא ארוכה דייה כדי לקבוע שיתוף מלא בנכס, לא הוכח כי הנתבע יצר מצג כלפי התובעת, כי תוכל לשכון לבטח בבית המגורים והוא יהיה רכוש משותף.
158. מול שיקולים אלה, ההגינות המתבקשת ביחסים בין בני הזוג, הקימה אצל התובעת ציפייה סבירה ולגיטימית ובצידה הסתמכות, להיותה בעלת זכויות קנייניות בבית כנקודת עוגן בטוחה ויציבה לעתיד לבוא. הנתבע גם שיתף את התובעת במהלכים שנקט לבניית בית המגורים: השגת היתר בנייה, שכירת קבלני עבודה וכיו”ב, והצדדים לא חתמו על הסכם ממון. לעניין הציפייה להגינות ותום לב במערכת זוגית ראה בע”מ 5939/04‏ פלוני נ’ פלונית, פ”ד נט(1) 665 (הגם ששם נסב על תחולת הילכת השיתוף בנכסים על דירת מגורים שנרכשה על-ידי אחד מבני-הזוג לפני הנישואין ולא מכוח חוק יחסי ממון):

“בעיניי, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני-אדם בכלל – נגזרת של תום-הלב החולש על המשפט הפרטי .. ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין, ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו “גן של ורדים” בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, בייחוד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה”.

159. ודוק להבדיל מנכסים אחרים, מדובר כאן בדירת מגורים, כאשר הפסיקה נתנה מעמד מיוחד לנכס זה אשר הוגדר כנכס משפחתי מובהק, המשמעותי ביותר אצל בני זוג, אשר מכונה “גולת הכותרת” של התא המשפחתי”. נוכח המעמד המיוחד שהוקנה לדירת המגורים, אף נקבע כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה, אך מצד שני אין די בקיומם של חיי הנישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהייתה לגביה כוונה לשיתוף.
160. איזון בין כלל ההנמקות, מצביע על כך שיש להפריד בין הקרקע לבית המגורים.
161. עצם העובדה כי הקרקע נשארה “על שם הנתבע” בלבד, בנאמנות בנו עמאר, מוכיחה כי לא הייתה כל כוונה לשיתופה של התובעת בזכויות בקרקע. הרצון למנוע מהתובעת לתבוע את זכויותיה בנכס נולד מאוחר יותר בסמוך לגירושה בעל כורחה, ואין בו כדי לסתור את העובדה כי במשך 9 שנות הנישואין, שבהן היו עליות ולא רק ירידות, לא הועברה הקרקע בחלקה על שמה.

על כן, הקרקע שהיא נכס חיצוני, לא נטמעה ברכוש המשותף, והיא אינה נכס בר איזון.

162. שווי בית המגורים בלבד, במנותק מחטיבת הקרקע, הינו בר איזון, מאחר ובניית הבית הייתה במהלך תקופת הנישואין. ואולם, לאור העובדה כי מדובר בתקופת נישואין לא ארוכה ומגורים משותפים של שנתיים בלבד בבית, כאשר לא הוכח מתי הצטברו המקורות כספיים של התובע לבניית הבית, אני קובעת כי מדובר בשיתוף ספציפי מוחלש אותו על דרך האומדנא הנני מעמידה בשיעור של 23% בלבד.
163. שקלול כלל הנתונים, המושכים לכיוונים מנוגדים, מביאני לידי מסקנה כי התובעת הוכיחה “דבר מה” לכוונת שיתוף ספציפית מוחלשת בבית המגורים עצמו.
164. ראה בע”מ 1059/17 פלוני נ’ פלונית, (פורסם בנבו) שם כתב כבוד השופט רובינשטיין כי זוגיות אינה רק עולם כלכלי ויש להגיע לתוצאה שיש בה צדק בגדרי הדין:

“בדומה לפרופ’ ליפשיץ, סבורני כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית-כלכלית אלא בהקשר על ‘הקהילתיות המשפחתית’ – ולטעמי מונח מתאים לכך הוא ‘הבית המשפחתי’, וכמות שנזדמן לי לציין בערב השקה לספר השיתוף הזוגי (לשכת עורכי הדין ירושלים, י”א באלול תשע”ו (14.9.16)), ‘נזכור, זוגיות אינה רק עולם כלכלי… היא עולם של רגשות, אינטימיות, לעתים אהבה ענקית ההופכת לאיבה ענקית לא פחות, ואלה גורמים שעלינו לשקול, בהצבת התיאוריה ובמבחן המעשי. תפקיד בתי המשפט בסופו של יום הוא לנסות להגיע, בתוך מה שלפניהם, לתוצאה שיש בה צדק, בגדרי הדין'” .

כאמור שיתוף אינו בינארי, ואינו חייב להיעשות ע”י הצהרה כי כלל הנכס משותף, ויש לחלקו  שווה בשווה  בין הצדדים.  יכול והשיתוף יהיה “מוחלש”, ולחילופין יכול בית המשפט לקבוע כי השיתוף יחול, אך לא בחלקים שווים.

ראה פסק דינה של ס. הנשיא כבוד השופטת מירה דהן תמ”ש 16772-06-15 מיום 29.5.17 שקבעה כי הגרוש זכאי לחמישית מהזכויות בווילה יוקרתית שחמותו לשעבר בנתה עבורו ועבור בתהּ בזמן שהיו נשואים, הואיל והוא היה מעורב בבנייה וקיבל את הרושם שמדובר בביתו. צוין כי העובדה שהאישה ואמה לא ערכו הסכם שיבהיר כי אין לתובע זכויות בבית מעידה על כך שאכן הוצג לו מצג שווא שלפיו מדובר בבית משותף, בפרט כשבני הזוג היו שותפים כלכליים בכל והוא השקיע רבות בבנייה. בנסיבות אלה נקבע כי מגיע לתובע זכויות בנכס  שהיה רשום ע”ש החמות, אם כי לא מחצית. לנוכח תקופת הנישואים הקצרה שש שנים ושוויו הגבוה של הבית, השותפות שלו תהא “מוחלשת” – 20%.

ראה דברי כב’ השופט רובינשטיין בבע”מ 8206/14 (פורסם בנבו), מיום 14.04.2015 לעניין שותפות שהלכה ונחלשה במשך השנים. ראה גם זה דברי כב’ השופט צ’ ויצמן בתמ”ש 38559-05-11 (פורסם בנבו), מיום 01.12.2013 במקרה בו “קיימת שיתופיות מוחלשת, שיתוף בו ברור לצדדים, שניהם גם יחד, כי אין הם מעוניינים, מתכוונים ורוצים לשתף איש את משנהו באופן מלא בכלל נכסיהם, ולמעשה כל אחד מהם מנהל את ענייניו הכלכליים באופן שאינו חשוף וגלוי למשנהו.

בעניין בע”מ 1398/11 נקבע כי אף בהעדר השקעה כספית בנכס ניתן יהא להוכיח כוונת שיתוף   ספציפית בנכס “חיצוני”, שכן זו יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים או משתמעים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום וליצור  טענת מניעות לבן הזוג הרשום.

165. נחה דעתי בנסיבות שהובאו בפני כי עסקינן ב”שותפות מוחלשת” אשר אינה עולה לכדי בעלות שווה בבית המגורים עצמו, אלא בשיעור של 23% בלבד לתובעת.
166. בסיכומו של דבר, אני פוסקת כי התובעת זכאית ל- 23% משווי בית המגורים ללא חטיבת הקרקע.

ח-          אחרית דבר

167. שתי תביעות שהגישה התובעת – האחת, תביעה לפירוק שיתוף בזכויות המיוחסות לנתבע, במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה 4, בשטח של כ- 40 דונם עליו בנוי היה פארק שעשועים אקסטרים (תיק תלה”מ 32702-04-20). והשנייה, תביעה להרמת מסך ולפירוק שיתוף בחברה וייחוס מחצית מניות הנתבע בחברה לתובעת (תיק תלה”מ 27756-04-20) נדחות.
168. התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ומיטלטלין, וייחוס מחצית מהזכויות בבית המגורים הבנוי על מקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה 3 מאדמות XXX (להלן: “בית המגורים“) ובמיטלטלין שבו, וכן לפסוק לתובעת זכויות בנכסי הנתבע, ככל שיתגלו, ובכלל זה מחצית מזכויותיו בחלקה 3 בגוש XXX שהנה קרקע חקלאית (תלה”מ 67437-12-18) מתקבלת בחלקה.

נדחה הסעד לפסוק לתובעת זכויות בקרקע החקלאית.

נדחה הסעד לחלוקת מיטלטלין, שנזנח בסיכומיה, ולא צורפו על ידה רשימת מיטלטלין לכתבי הטענות ואף לא חוו”ד שמאי לגבי ערכם.

נפסק כי התובעת זכאית ל- 23% משווי בית המגורים ללא חטיבת הקרקע.

169. אני פוסקת כי על התובעת לשלם לנתבעים בכל התביעות ביחד ולחוד הוצאות ושכ”ט עו”ד בגין דחיית שתי התביעות, ובהתחשב שתביעתה השלישית התקבלה בחלקה, בשיעור של 18,000 ₪ בתוספת מע”מ, ואולם הוצאות אלה אינן ניתנות לגביה בהוצל”פ, אלא תופחתנה מהסעד שנפסק לה בבית המגורים לאחר ששמאי יכמת את שוויו.
170. אני מורה על מינויו של השמאי מר XXX לצורך הערכת שווי בית המגורים בו מתגורר הנתבע, הבנוי על מקרקעין הידועים כגוש 16905 חלקה 3 מאדמות XXX (להלן: “בית המגורים“) וזאת במנותק מהקרקע. בעלות השומה תישא התובעת ומחציתה תופחת מההוצאות שהושתו עליה בפסק הדין.
171. פסק הדין מסיים את כל ההליכים התלויים ועומדים.

ככל שיהא צורך בפנייה לאכיפת פסק דין היא תיעשה בהליך חדש.

172. המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין ותסגור את כל ההליכים שבכותרת.

ניתן היום,  א’ כסלו תשפ”ד, 14 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

לפני כבוד השופטת רונית גורביץ

בית משפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת

תלה”מ 67437-12-18 נ’, תלה”מ 32702-04-20, תלה”מ 27756-04-20

פסק דין