דיני משפחה

ב”ה

עורך דין מומלץ

תיק 1399451/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערער:        פלוני

נגד

המשיבה:       פלונית

הנדון: הסכם שנטען כי נעשה למראית עין וכי בטל בהתנהגות הצדדים או בשל הפרתו; הגדרת ‘תנאי יסודי’ ותנאי ביטול ההסכם בשל הפרתו

פסק דין

א.       לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים (הדיינים הגר”א לביא– אב”ד, הגר”ד לבנון והגר”ח וידאל, תיק 1045816/14, פסק דין מו’ במרחשוון התשפ”ג – 31.10.22) שקבע את בטלות ההסכם שכרתו ביניהם הצדדים, הסכם שאומנם נושא את הכותרת ‘הסכם גירושין’ אך לפי מהותו כפי שקבע בית הדין קמא אין הוא כזה, והמורה (בהתאם לכך) על רישום דירת הצדדים – דירה משותפת שבהתאם להסכם הועברה לבעלותו של המערער בלבד – שוב כדירה משותפת להם, וכמו כן הורה כי כלל העניינים האחרים שנכללו בהסכם ייראו כאילו לא נעשה לגביהם הסכם והצדדים יוכלו להגיש תביעות מתאימות בכל אחד מהם.

במסגרת פסק הדין נדחו טענות המשיבה כי ההסכם היה הסכם למראית עין בלבד.

המשיבה, שתביעתה לביטול ההסכם התקבלה מטעמים אחרים, וכדלהלן, לא ערערה ולא ביקשה לערער על קביעה זו, אף לא כ’ערעור שכנגד’ משהגיש המערער את ערעורו שלו. משכך,מן הדין לא היה עלינו לדון בפרק זה של פסק הדין. עם זאת לאחר הדיון שקיימנו במעמד הצדדים הגענו למסקנה כי עשיית הצדק מחייבת כי נעיין לעומק בכל טענות המשיבה לביטול ההסכם– גם אלה שנדחו בבית דין קמא, ובתגובת המערערלהן. בהתאם לכך הורינו בהחלטה (שזכרה יבוא עוד להלן) על הגשת סיכומי הצדדים גם בעניינים אלה (ומאחר שברובד המהותי בעניינים אלה המשיבה היא בבחינת מערערת, אף שלא הגישה ערעור פורמלי, קבענו כי סיכומיה יוגשו ראשונים). סיכומי הצדדים אכן הוגשו ובדברינו נעמוד אף עליהם.

מושא דיוננו העיקרי יהיה אפוא הקביעה בדבר בטלות ההסכם מן הטעם שבשלו קבע בית הדין קמא את בטלותו – הפרת סעיף יסודי של ההסכם המהווה עילת בטלות על פי חוק, שבית הדין קמא האריך בדברים נכוחים לבאר את היותה עילת בטלות גם על פי ההלכה מכוחה של אומדנה שבשלה יש לראות בסעיף כזה תנאי לקיומו של ההסכם כולו, תנאי המחייב הלכתית גם ללא שייעשה ככל ‘משפטי התנאים’. אך עם זאת נעמוד אף על הטענות האחרות שהעלתה המשיבה נגד ההסכם ואף לא נכלא את הערותינו להלן, גם אם בלי לקבוע מסמרות, מנקודות אחרות שעלו בתוך פרקיו או בין בתריו של פסק הדין.

ב.        טרם הכרעה לגופו של עניין נקדים:

הערעור שלפנינו הוגש לפני זמן ממושך, למעלה משנה ומחצה. גם מן הדיון בו חלפה שנה ויותר. הנסיבות שהובילו לעיכוב ההכרעה בו עד עתה תחילתן בנסיבות משפטיות שגרתיות, היינו המסקנה שאליה הגענו זמן מה לאחר הדיון (וכנזכר לעיל) כי הכרעה בהליך זה ראוי שתבוא לאחר שהצדדים גם יגישו סיכומים לעיוננו, בנוסף לטענותיהם שבעל פה שנשמעו בדיון ארוכות, והמשכן בנסיבות טרגיות – באסונו של העם כולו בטבח שערכו צוררינו מחבלי חמאס וגרורותיהם ביום ‘שמחת תורה’ האחרון ובאסונה של באת כוח המשיבה ששכלה את בנה רב סרן שילה הר אבן הי”ד שנפל באותו יום בקרב גבורה עם אויבינו – שבשלהן נתבקשנו, בהסכמת המערער, ליתן ארכות להגשת הסיכומים.

בהחלטה הראשונה שבה הורינו על הגשת הסיכומים העלינו אפשרות כי לאחריהם נקיים דיון נוסף במעמד הצדדים לשם השלמת ליבונן של הטענות, ביקשנו מן הצדדים כי במסגרת סיכומיהם יביעו את עמדתם בנוגע לאפשרות זו.

מסיכומי הצדדים שהגיעו לידינו לאחרונה עולה כי עמדותיהם חלוקות גם בשאלה זו: המשיבה מבקשת כי נקיים דיון נוסף טרם הכרעה ואילו המערער מתנגד לכך. לאחר ששקלנו את עמדותיהם של הצדדים באנו לידי מסקנה כי אין הצדקה לקיומו של דיון נוסף, וכך ביתר שאת בנסיבות שנוצרו. השמלה פרושה לפנינו ויש בידינו להכריע על בסיס הדיון שקיימנו והחומר הכתוב, הטענות שהועלו בסיכומים מעבר למה שכבר נטען בעל פה אינן כאלה, לדעתנו, המחייבות דיון נוסף בעל פה.

אם היה מקום לשקול את קיומו של הדיון היה זה בעיקר לטובת מראית פני הצדק – כדי שלא להותיר מי מן הצדדים בתחושה שמא לו נשמעו דבריו בעל פה היה משכנענו לבוא לידי מסקנה אחרת מזו שאליה אכן הגענו. אולם משנתארך ההליך מאוד עד כה, בנסיבות המצערות שתוארו לעיל, ובפרט שעה שהצד המעוניין בדיון הנוסף הוא זה שביקש את עיקרי הארכות (אף אם בנסיבות מובנות כאמור לעיל), והצד שנתן את הסכמתו האדיבה לכך מתנגד לדיון הנוסף ומבקש שלא ללקות בשל כך בכפליים במובן של התארכות ההליך ועינוי הדין, ומה גם שבהיותו המערער הוא הצד הנפגע יותר מהתארכות ההליך תוך שבינתיים עומד בתוקפו פסק דינו של בית הדין האזורי – אין שוב הצדקה לקיומו של הדיון הנוסף ולאותו עינוי דין.

לכך גם יש להוסיף כי אחד מן החתומים מטה פורש בימים אלה מכס המשפט. ואומנם דיין הפורש לגמלאות רשאי על פי סעיף 16ב(א) לחוק הדיינים, תשט”ו – 1955, להשלים פסקי דין בהליכים שבהם החל במשך שלושה חודשים לאחר מכן, אך בלתי־סביר הוא כי נוכל לקיים דיון נוסף ולהשלים את פסק הדין בתוך שלושה חודשים אלה (הכוללים את רוב פגרת הקיץ ואת פגרת החגים). קביעת דיון נוסף תצריך אפוא את השלמת ההליך בהרכב שונה, מה שיצריך גם הכרעה, על פי תקנה עא לתקנות הדיון, “אם להמשיך את הדיון מאותו השלב שבו נפסק הדיון בהרכב הקודם או להתחיל את המשפט מהתחלתו או מאחד השלבים הקודמים”, וככל שייקבע כי יש להתחיל את הדיון משלב מוקדם יותר – יתארך ההליך עוד יותר. נוסיף ונאמר כי בעוד כמה חודשים פורש עוד אחד מן החתומים מטה, ואם כתוצאה של הנ”ל אף עד אז לא יסתיים הדיון – הרי חוזר חלילה. סוף דבר הוא כי ההליך דנן, אם נחליט על קיום דיון נוסף, עלול להתארך עד למאוד ולגרום עינוי דין בולט וחריג בחומרתו שוודאי אין לו הצדקה.

ההחלטה שבה העלינו אפשרות כי לאחר הגשת הסיכומים נקיים דיון נוסף ניתנה קודם לארכות הממושכות שניתנו להגשת הסיכומים, בעת שלא הייתה סיבה לסבור כי אם נידרש לדיון נוסף יגרור הדבר התמשכות כה מרובה של ההליך. אולם שעה שההליך כבר נמשך רבות בצוק העיתים וכשהנסיבות מביאות לידי המסקנה כי קיומו של דיון נוסף יביא להימשכות נוספת כאמור – אין מקום לקיומו של דיון כזה ויש לפסוק על פי החומר שלפנינו.

ג.        ולגופם של דברים:

לאחר בחינת טענות הצדדים, העיון היסודי בפסק הדין עצמו ובחינת המכלול כולו באנו למסקנה שיש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין וכפי שיבואר להלן.

נקדים ונאמר כי מקובלים עלינו, ככלל, דברי בית הדין קמא במישור ההלכתי הטהור בכל הנוגע לראייתם של סעיפים יסודיים של הסכם כתנאים המחייבים גם הלכתית. מקובלות עלינו גם הערותיו של בית הדין קמא בנוגע לרבים מסעיפי ההסכם, אלא שאין בהערות אלה – וזאת לדעת בית הדין קמא עצמו – כדי להביא לביטולו של ההסכם, ולעניין הסעיפים שבהם ראה בית הדין קמא הפרה יסודית של ההסכם לא מקובלת עלינו מסקנתו.

ד.        כפי שתואר בפסק הדין מושא הערעור, הצדדים התדיינו בבית הדין קמא בתביעת גירושין של המערער שנדחתה, אולם סמוך ונראה לאחר מכן התגרשו בו בהסכמה. בעת גירושי הצדדים לא הוצג לבית הדין, וממילא לא אושר, הסכם גירושין כלשהו. כארבעה חודשים לאחר הגירושין, ביום כ”ה באדר תשע”ז (23.3.17) התקיים דיון שבו הצדדים הציגו ‘הסכם גירושין’ חתום, שעיקרו, כפי העולה מנוסחו, נערך לכאורה קודם לגירושין. בית הדין קיים דיון בהסכם והוסדר קניין שנתן להוראותיו תוקף הלכתי, לאחר מכן אישר בית הדיןאת ההסכם.

בהסכם נקבעו בין היתר הוראות שמהן השתמע – כך קבע בית הדין קמא בצדק, ולכאורה גם ללא חולק, אף כי ההוראה המפורשת חסרה הייתה מן הספר – כי חלקה של המשיבה בדירת הצדדים יעבור לידי המערער בתמורה לתשלום שלגביו ניתנו הוראות בהסכם.

נקבע בהסכם כי למרות האמור (והמשתמע כנ”ל) תהיה המשיבה רשאית להתגורר בדירה ללא תשלום במשך שנים־עשר חודש לאחר חתימת ההסכם.

סעיף 12 להסכם הורה: “עם חתימת הסדר זה מתחייב הבעל שלא להתגורר בדירה של בני הזוג.”

בית הדין קמא מיקד בפסק דינו את תשומת הלב גם לסעיף 15 להסכם המורה כי אין בהפרת אחד מסעיפי ההסכם כדי לפגוע בתוקף הגט ובכשרות הגט, הוראה לגביה ציין בית הדין כי אין הוראה דומה ביחס המורה על היעדר זיקה בין שאר סעיפי ההסכם. ברור מכל מקום כי גם בית דין קמא אינו סבור כי העדר הוראה דומה בנוגע לשאר סעיפי ההסכם משמעו כי הפרת כל אחד מסעיפי ההסכם תגרור ביטול של ההסכם כולו, מה שאין לו אחיזה לא בחוק ולא בהלכה ואינו יכול להתבסס כתנאי המשתמע מן האמור לעניין תוקף וכשרות הגט. אמירה זו לפי פשוטה נועדה כדי לשלול השפעה כלשהי על כשרות הגט – אפילו את השפעתה של הפרת סעיפים יסודיים של ההסכם או של ההסכם כולו – ובעיקר כדי למנוע טענה להשפעה כזו ולעז על הגט, וממילא אי אפשר ללמוד ממנה אלא כי סעיפים אחרים אכן כן עשויים להיות מושפעים מהפרה כזו. ולא בכדי טרח בית הדין קמא, לשיטתו, לקבוע כי בנדוננו הופר לא סעיף בעלמא מסעיפי ההסכם אלא סעיף יסודי לו.

זמן מה לאחר אישור ההסכם, לשיטת המערער, או אף קודם לכן – כמעט מייד לאחר הגירושין – לשיטת המשיבה, חזר המערער להתגורר בבית עם המשיבה למשך תקופה של כשנתיים. לשיטת המשיבה חיו הצדדים יחד בתקופה זו או בחלקה חיי זוגיות מלאים, לשיטת המערער הוא ישן בסלון והצדדים לא קיימו יחסי אישות. בית הדין קמא נטה שלא לתת אמון בגרסת המערער אך קבע כי אין גם ראיות לזו של המשיבה. מכל מקום נוכח חזרת הצדדים להתגורר יחד סודר גט נוסף ביניהם בהסכמה. בהחלטה ממועד סידור הגט נקבע והובהר כי גם לאחר סידורו נשמרות לכל אחד מהצדדים טענותיו בהליכים אחרים התלויים ועומדים.

המערער העביר למשיבה את התשלום הראשוני, לכאורה, בשל חלקה בדירה, אם כי כפי שייאמר להלן ייתכן כי לא היה זה הסכום המלא שאותו נדרש להעביר באותו שלב. כך או כך סמוך ונראה לאחר מכן הושב הכסף למערער. בהמשך נרשמה הדירה על שם המערער בלבד, בהתאם להסכם(או למצער בהתאם למשתמע ממנו, כאמור). יתרת התשלום בעבור חלקה של המשיבה בדירה לא שולמה, אך עובדה זו לכולי עלמא אינה מנוגדת להסכם ואינה מלמדת על מאומה שכן בהסכם נקבע כי יתרת התשלום תשולם בתוך שישים חודשים לאחריו, פרק זמן שזמן רב טרם כלותו הוגשה התביעה לביטול ההסכם.

ה.       בתביעתה לביטול ההסכם טענה המשיבה כי ההסכם בטל מעיקרא, ולחלופין דינו להתבטללנוכח שינוי נסיבות שלאחר ההסכם המתבטא בחזרת הצדדים לחיים משותפים ובהפרת ההסכם.

בטלות ההסכם מעיקרא נובעת לשיטת המשיבה מאי־כוונתם של הצדדים מלכתחילה לקיימו ומעשייתו רק למראית עין. לשיטתה מדובר בהסכם פיקטיבי שנחתם על רקע הסתבכות פלילית שלה בשנים 2015–2016 שבעטיה נחסמה מפעילות כלכלית והצדדים לא יכלו לגייס הלוואת משכנתה לצורך רכישת נכס נוסף ומכיוון שהמערער חשש שיעורב בהליכים שנוהלו נגדה בגינה ולכן רצה ליצור הפרדה משפטית בינה לבינו כלפי צדדים שלישיים.

סיוע לטענתה האמורה הביאה המשיבה מהיותם של כמה מסעיפי ההסכם בלתי־סבירים ואף מקפחים אותה, לשיטתה, באופן קיצוני. כך סכום המזונות שהועמד, על שלושת־אלפים ש”ח בלבד, בעבור שישה ילדים, סכום שלכאורה כלל גם מדור והוצאות חינוך ובריאות; כך מתן הארכה בת חמש השנים להשלמת התשלום בגין חלקה בדירה בעוד היא רשאית להמשיך ולהתגורר בה רק שנה אחת; וכך הקביעה כי כל הזכויות הסוציאליות של המערער יישארו ברשותו ובבעלותו הבלעדית.

עוד הסתייעה המשיבה מן הטענה כי השבת התשלום הראשוני ששילם לה המערער בגין חלקה בדירה, סמוך ונראה לאחר ששולם באמצעות הלוואת משכנתה שנטל המערער ושאותה העביר לה הבנק למשכנתאות במישרין, מלמדת כי לא הייתה כוונה מצד הצדדים לקיים את ההסכם.

את הטענה החלופית על בטלות ההסכם בגין הפרתו ביססה המשיבה על אי־קיום של שום סעיף מסעיפי ההסכם, לשיטתה, פרט להעברת הדירה על שם המערער: הצדדים חיו יחד לאחר אישור ההסכם; משכורתה נכנסה לחשבונו של המערער והוא מצידו המשיך לשלם בעבור כל צורכי הילדים ואף בעבור צרכיה שלה, לא כתשלום מזונות ועל פי הקבוע בהסכם אלא כאיש הגר עם אשתו וילדיו; פניית המערער אל המשיבה בבקשה, או דרישה, ליישם אתההסכם נעשתה אף היא רק בכ”ח בסיוון התש”ף (20.6.20), לאחר שעזב את הבית. לעניין זה יוער כי הדברים מכוונים לבקשה לאכוף את פינוי המשיבה מן הבית, לא לרישום הנכס על שמו של המערער, שנעשה זה מכבר.

כאמור לעיל, בית הדין קמא דחה את הטענות כי ההסכם היה למראית עין בלבד.

בדחייתו את טענותיה אלה של המשיבה נסמך בית הדין קמא על כמה ראיות שתמכו דווקא בעמדת המערער כי ההסכם נעשה מתוך כוונה לקיימו ומתוך רצון אמיתי בגירושין, ובין השאר גם כי חזרת הצדדים לחיים משותפים לא הייתה מייד לאחר הגירושין וההסכם, בהסבר החלופי שסיפק המערער לסיבת שיבתו לגור עם המשיבה ולהשבת התמורה החלקית ששילם בעבור חלקה בדירהאליו, או כפי שדייק בית הדין קמא – חלק מאותה תמורה חלקית; כמו גם על העיקרון כי חובת ההוכחה של טענה זו מוטלת על הטוען אותה, המשיבה בענייננו, ועל כי ראיותיה שלה לעמדתה בעניין זה אינן מספיקות.

ו.        בסיכומי המשיבה שהוגשו בהתאם להחלטתנו שהתירה לה לטעון לפנינו את כלל טענותיה נגד ההסכם, אף אלה שנדחו בבית דין קמא ואף שמצידה לא הגישה ערעור על פסק דינו, טענה היא כי שגה בית הדין בדבריו לעניין נטל הראיה שכן לאחר הודאת המערער וקביעת בית הדין כי הצדדים חיו יחדיו פרק זמן ממשי לאחר ההסכם “עליו הנטל להראות שהחיים המשותפים הנ”ל ואי קיום ההסכם לא מבטלים את הסכם הגירושין”.

קשה להבין את דרך הילוכה של טענה זו בפרק זה: אף אם היה דינה של טענה זו להתקבל הרי שלכל היותר היה על המערער הנטל “להראות”, כלשון המשיבה עצמה, כי הנתונים האמורים “לא מבטלים את הסכם הגירושין”.

התוצאה של אי־הרמת נטל זה עשויה להיות ביטולו של ההסכם נוכח הפרתו או לכל היותר נוכח מסקנה כי ההתנהלות לאחריו מלמדת על הסכמה לבטלו. אך כיצד סבורה המשיבה כי יש בדברים כדי להטיל על המערער נטל ראיה באשר לטענה שההסכם היה מלכתחילה למראית עין? וכי כל הסכם שהופר מלמד הדבר כי מלכתחילה לא הייתה כוונה – מצידו של איש מהצדדים להסכם – לקיימו, ומכאן כי מלכתחילה לא נעשה אלא למראית עין, כל עוד לא יוכח אחרת?

כך, אף היה מדובר בהסכם בלבד ולא כל שכן שעה שכפי שהערנו בדיון וכפי טענת המערער בתגובתו לסיכומי המשיבה למרות הטענות על הפרת סעיפים כאלה ואחרים של ההסכם – ולו גם סעיפים יסודיים – בכל הנוגע להעברת הבעלות בדירה, גולת הכותרת של ההסכם (בפן הממוני לפחות) ואף של ההליכים שלפנינו, יושם ההסכם בפועל: המשיבה חתמה על מסמכי העברת הבעלות והדירה נרשמה על שמו של המערער, מה שמהווה ‘ראיית זהב’ לכאורה לפחות בנוגע לכוונת הצדדים באותה עת, שכפי העולה מראיה זו הייתה כוונה ליישם את ההסכם בפועל, ובנוסף לכך קמה בשל כך עילה נוספת להטלת הנטל על המשיבה, שהרי הלכה למעשה לא ביטול הסכם גרידא היא מבקשת בטענה כי נעשה למראית עין אלא אף שינוי ברישום בעלות שנעשה בפועל, ולכאורה בהסכמתה ועל יסוד חתימתה על מסמכי העברת בעלות, והוצאת הנכס מידי המוחזק בו.

כאמור,מן הדין לא נדרשנו לבחון את קביעותיו אלה של בית הדין קמא שעליהן לא הוגש ערעור, אך גם לאחר שאפשרנו למשיבה לטעון בנוגע אליהן סבורים אנו כי נותרות הן בעינן ובתוקפן.

ז.        בלי לקבוע מסמרות מוצאים אנו לנכון להוסיף על דברי בית דין קמא בעניין זה: הסכם הגירושין שהוגש לאישורו של בית הדין קמא נשא תאריך המוקדם בכמה שנים לכל השתלשלות האירועים שתוארה לעיל (2009), תאריך זה נמחק ותוקן בכתב יד וההסכם שאושר והמחייב הוא המתוקן, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה האמורה.

לתאריך מוקדם זה ניתנו, במסגרת ההתדיינות שבין הצדדים שני הסברים:

הסברו של המערער שעל פיו השתמש בא כוחו דאז בהסכם ישן שערך בעבור אחרים כבסיס לעריכת ההסכם שבין הצדדים שלפנינו ובשגגה לא תיקן במסמך שיצר את התאריך, הסבר זה נתמך בתצהיר אישי של מי שהיה בא כוחו בעת כריתת ואישור ההסכם; ולעומתו הסברה של המשיבה שעל פיו ההסכם הוא תולדת יוזמה של המערער שנועדה להגדיל את נכסיו ונוצרה כבר כבר ב־2009 (בדברים לא נכלל הסבר כיצד סבר המערער להגדיל את הנכסים באמצעות הסכם זה ב־2009, ומהטענה לא משתמע כי הכוונה הייתה לעשוק אותה באמצעותו, לכאורה כוונת הדברים היא כי מצג שווא של גירושין יאפשר לשני הצדדים ליהנות מהכנסות ומהטבות אחרות, אולי הטבות מס, על כל פנים אין זה מענייננו עתה).

טענתו של המערער בעניין זה אמינה ומתקבלת על הדעת בעוד טענת המשיבה נראית מופרכת ולו מהטעם הפשוט שבהסכם שלדבריה נכתב במקור ב־2009 מוזכרים – במקור ולא כתיקונים –השמות, מספרי תעודת הזהות ותאריכי הלידה של שניים מילדי הצדדים שנולדו ב־2010 וב־2013 ואף שמה של הבת שנולדה ב־2016.

גרסתה זו של המערערת בעניינו של ההסכם אינה יכולה להתקבל, כאמור, אך מכל מקום זו הייתה גרסתה בבקשה שהגישה לבית הדין באמצע אב התש”ף (ראשית אוגוסט 20) ושבה ביקשה למנוע את פינויה מהדירה, בעוד הגרסה שבה דן בית הדין התהוותה לכאורה מאוחר יותר (בבקשה נוספת שהגישה באותו הליך ושוב בהליך שעסק בתביעה לביטול ההסכם). בגרסה המוקדמת יש משום הודאת בעל דין העומדת בסתירה לגרסה המאוחרת, ולמצער יש בה כדי להביא לפקפוק רב במהימנותה של הגרסה המאוחרת ולחזק את הגרסה הנגדית והעקבית של המערער.

הדברים תלויים בנידון של ‘טוען וחוזר וטוען’ ושל ‘כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי’.

לו היה זה עיקר דיוננו ייתכן שהיינו צריכים להאריך ולדון בשיטות הראשונים בדינים אלה וביחס ביניהם, אך בענייננו דיינו בהערה האמורה עצמה ובתוספת ביאור כי לכאורה הגשת הבקשה הראשונה לבית הדין היא כטענה לפני בית הדין שלא שייך לומר לגביה שאין אדם מדקדק בה וש’אין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין’; הגרסה האחרת שנמסרה לאחר זמן היא לכאורה כטוען לאחר שיצא מבית דין שיש לחוש לגביו שלימדוהו לטעון שקר; השינוי הוא מטענה שוודאי ‘מתחייב בה’ שהרי הגרסה הראשונה לא יכולה הייתה לעמוד נוכח האמור בגוף ההסכם וכנ”ל, ולו הייתה ממשיכה המשיבה להחזיק בה ודאי שהיינו דוחים את גרסתה בדבר היות ההסכם ‘למראית עין’ בלבד, וממילא אם נניח שהיה מקום לדון בשנייה הרי זה כמשנה ‘מחובה לפטור’; הטענות סותרות זו את זו לגמרי, ו’אמתלא’ לתיקון הגרסאות לא ניתנה ולכאורה גם אינה קיימת.

ח.       עם האמור העיר בית הדין קמא כי אכן קשה להתעלם מסעיפים רבים בהסכם שאינם תואמים לכאורה לנסיבות של זוג המתגרש כשלו שישה ילדים – דמי המזונות אינם בגובה סביר, וודאי לא בנסיבות שבהן למרות הקביעה הפורמלית של משמורת משותפת, במרבית הזמן השהות היא אצל האם, וכל זאת כשבין הילדים קטני קטנים; ההוראה בדבר פינוי הדירה לאחר שנים־עשר חודש ולחילופין תשלום דמי שימוש בסך הזהה לדמי המזונות מאיינת את המזונות כליל וכו’

אך למרות הערות אלה קבע בית הדין קמא שאין מקום לבטל את ההסכם עקב המתואר, או עקב ויתור המשיבה על הזכויות הפנסיוניות של המערער.

את קביעתו זו נימק בית הדין קמא באומרו כי:

עקרונית, ההליך לאישור הסכם גירושין בפני בית הדין אינו הליך בעל אופי אדברסרי. הוא אינו הליך שנועד להכריע בהכרעה שיפוטית בין שני יריבים המתעמתים ביניהם. אישור הסכם הממון הוא הליך פורמאלי שאינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בהסכם כפי שנקבע בבג”ץ 8578/01 חליווה נגד חליווה […] על כן בדיון לאישור ההסכם, מההיבט העקרוני לא היה מתפקידו של בית הדין שאישר את ההסכם להתערב בהסדרים הרכושיים הקבועים בו מתוך ניסיון לשנותו או להשיג איזון רכושי אחר ממה שהוסכם בהסכם בטרם שהצדדים הופיעו לאישור ההסכם. אלא קודם לאישור ההסכם מוטל על בית הדין לוודא שהצדדים הבינו את פרטי ההסכם ומשמעויותיו, וכי ההסכם נחתם ברצון חופשי, ואינו פוגע בתקנת הציבור.

יתכן שצד אחד להסכם הסכים לוותר ויתורים מרחיקי לכת, על מנת להשיג יעד מסוים החשוב לו באותה שעה, ולשם השגתו הוא מסכים לשלם מחיר משמעותי, לאחר שהפעיל שיקול דעת בטרם חתם על ההסכם. בנסיבות אלו בית הדין יאשר את ההסכם […]

בית הדין קמא סייג לכאורה את הדברים באומרו עוד כי עם זאת:

ביחס לסעיף המעניק לבעל שישים חודש להשלמת ארבעים אחוזים מהתשלום בגין הדירה, כשכבר כעבור שנים־עשר חודש מוטל על האשה לפנות את הדירה ולשלם שלושת־אלפים שקל לחודש בגין עיכוב בפינוי, לא היה מאושר אילו מי מהצדדים היה מציף נושא זה.

אך שב וכתב:

על כן ויתור האשה על זכויות פנסיוניות של הבעל או הסכמה להסתפק בדמי מזונות נמוכים, או ויתור מרחיק לכת במועדי התשלום, כל אלו מצד עצמם אינם מהווים עילה לקבוע שההסכם כולו בטל מעיקרו.

ט.       מתקשים אנו לכלכל את האמירה כי למרות יכולתו של כל צד להסכים לוויתורים מרחיקי לכת וכו’ היה בית הדין נמנע מאישור ההסכם אילו היה מי מהצדדים מציף את הוויתור הספציפי שבהענקת שישים חודש להשלמת התשלום בצד חיוב דמי השימוש כבר לאחר שנים־עשר חודש בצד המשתמע כי משלא הציף אחד הצדדים את הנושא אין אישור ההסכם לוקה בכל פגם.

גם ככל שסבר בית הדין קמא כי הוויתור המדובר בלתי־סביר בנסיבות העניין, ונראה כי כך סבר, אין בחוסר סבירות זה כשלעצמו כדי לגזור בהכרח את אי־אישורו של סעיף זה בהסכם, שהרי כל עוד שני הצדדים כשירים ופועלים מרצונם החופשי רשאי כל אחד מהם לוותר על זכויות המגיעות לו בדין אם כדי להשיג מטרה כלשהי, כפי שכתב בית הדין קמא עצמו, ואם ללא כל טעם. רשאי אדם שאינו פסול דין והפועל מרצונו החופשי אף לאבד את ממונו בידיו ללא כל טעם. אכן יש בהיותו של ויתור זה נטול היגיון לכאורה כדי לעורר ספק שמא אחד הצדדים אינו מבין כראוי את משמעויות ההסכם ואת תוצאותיו או שמא אין הוא פועל מרצונו החופשי. משכך, מאחר שבית הדין אומנם אינו פועל באישור הסכם בדרך אדברסרית, ולא כל שכן שאינו פועל בו בדרך אינקוויזיטורית, אך גם אינו משמש ‘חותמת גומי’ ומצווה הוא לוודא כי הצדדים עושים את ההסכם מרצונם החופשי ובהבינם את משמעויותיו ותוצאותיו, הייתה מוטלת עליו החובה, בעת שאישר את ההסכם, ‘להציף נושא זה’ בעצמו, גם אם איש מהצדדים לא העלהו, ולבחון באמצעות תשאול יסודי של הצדדים (ואולי אף באמצעות תחקורם זה שלא בנוכחות זה) אם אכן עומד הסכם זה בתנאים אלה המאפשרים את אישורו אם לאו. אם לאחר בחינה יסודית של העניין היה מסיק בית הדין כי ההסכם אכן נעשה מרצון חופשי ותוך הבנה מלאה של משמעויותיו ותוצאותיו היה עליו לאשר את ההסכם, לרבות הסעיף האמור, למרות חוסר הסבירות לכאורה בסעיף זה. ככל שלא כך היה מסיק – לא היה מאשר את ההסכם. וככל שלא נעשה הדבר בשעתו ועתה סבור בית הדין כי לא היה מקום לאשר סעיף זה, היינו כי בית הדין חושש כי אכן לא התמלאו תנאי הרצון החופשי, ההסכמה וההבנה במלואם לעניין סעיף זה היה עליו לקבוע לכאורה כי סעיף זה בטל אף עתה.

במאמר מוסגר נעיר – כדי שלא ישתמע חלילה אחרת – כי אכן בעת אישור ההסכם שבנידון לא פעל בית הדין קמא (או ליתר דיוק אב בית הדין שאישר את ההסכם בשעתו בדן יחיד) ‘כחותמת גומי’. פרוטוקול הדיון שבו אושר ההסכם מלמד כי אב בית הדין שאל את הצדדים בנוגע לרבים מסעיפי ההסכם, ולכאורה – ובצדק – בעיקר על אלה מהם שנראו לו חריגים באותה עת. נראים הדברים כי חריגותו של הסעיף המדובר נעלמה מעיניו באותה שעה, מה שעשוי לקרות אף לדיין זהיר ומנוסה, אך משהועלתה על הפרק במועד מאוחר יותר אין מקום להתעלם ממנה עתה ובה בעת לומר קטגורית כי אילו הייתה תשומת הלב מופנית אליה ‘בזמן אמת’ ודאי לא היה סעיף זה מאושר.

י.        אכן בסיכומיה של המשיבה שבהם השיגה על אותו חלק מפסק דינו של בית דין קמא שבו לא התקבלו טענותיה טענה היא כי המכלול של העדר הסבירות בכמה מסעיפי ההסכם היה אמור להביא לא רק למסקנה כי היה על בית הדין בשעתו שלא לאשרו אלא גם ובעיקר למסקנה כי אכן נעשה ההסכם מלכתחילה רק ‘למראית עין’.

בית דין קמא בעומדו על חריגותם של כמה מסעיפי ההסכם נתן דעתו גם לטענה כי חריגות זו מאששת את הטענה כי ההסכם נעשה מלכתחילה רק למראית עין ודחה אותה באומרו (ההדגשה אינה במקור):

אין די בטענה זו […] סיכומו של דבר, נטל הראיה להוכיח שההסכם מלכתחילה בעת חתימתו ואישורו היה פיקציה מוטל על הצד הטוען כן […] לא ניתן להתעלם מכך שסעיפים רבים בהסכם אינם סעיפים התואמים לנסיבות של זוג המתגרש ולהם ששה ילדים – דמי המזונות אינם בגובה סביר […] ההוראה לתשלום דמי שימוש […] התואמים לגובה דמי המזונות הנמוך […]

אך בסופו של דבר אין מקום לבטל את ההסכם עקב המתואר או עקב ויתור האשה על זכויות הפנסיוניות של הבעל. זאת מאחר שעקרונית ההליך לאישור הסכם גירושין בפני בית הדין אינו הליך בעל אופי אדברסרי. הוא אינו הליך שנועד להכריע בהכרעה שיפוטית בין שני יריבים המתעמתים ביניהם. אישור הסכם הממון הוא הליך פורמאלי שאינו מצריך דיון מהותי […]

ייתכן שצד אחד להסכם הסכים לוותר ויתורים מרחיקי לכת, על מנת להשיג יעד מסוים החשוב לו באותה שעה, ולשם השגתו הוא מסכים לשלם מחיר משמעותי, לאחר שהפעיל שיקול דעת בטרם חתם על ההסכם […]

המערערת תוהה בסיכומיה הכיצד מסתפק בית הדין קמא ב”ייתכן” וטוענת כי ככל שסבר בית הדין כי ייתכן שוויתרה מרצונה על זכויות וכספים “היה עליו לברר ולקבוע מדוע עשתה כן וכן לפרט בפסק הדין על בסיס אלו ראיות ונימוקים קבע כך”.

המערערת מעירה גם כי טענותיה אינן סובבות סביב אותו ציר שעליו סובב חלק זה של פסק הדין – תפקידו של בית הדין באישור הסכם – וטוענת כי נתפס בית הדין קמא לכלל טעות כשבחר לעסוק בנושא זה שכן טענותיה הן במישור של הראיות להיות ההסכם פיקטיבי.

ברם טעות בידה של המערערת. ראשית ייאמר כי בדין הבהיר בית הדין קמא את תפקידו של בית הדין בעת אישור הסכם משום שככל שההסכם אושר שלא כדין אפשר שבטל הוא מטעם זה עצמו. ושנית, ולענייננו היא העיקר: זיקה עמוקה קיימת גם בין הגדרת תפקידו ובעיקר תיאור ביצועו של התפקיד ומעשהו של בית הדין באישור ההסכם לענייננו, שכן אילו היה בית הדין נצרך לבחון את מניעיו של כל ויתור שוויתר מי מן הצדדים להסכם היו הדברים מתועדים מן הסתם בפרוטוקול הדיון, אולם מאחר שלא כך עשה בית הדין – ובהקשר לזה הסביר כי גם לא נדרש לעשות כך – הרי שהללו אינם מתועדים ואין אנו יודעים מה היו המניעים האמיתיים או אפילו המניעים שהוצגו (ואולי אף לו הוצגו הייתה המשיבה נאמנה לשיטתה וטוענת כי אף הללו לא היו כנים והוצגו רק למראית עין), שכן הללו ככל הנראה לא הוצגו. אין בית הדין יכול ואינו נדרש לעסוק עתה בבירורם המדויק של מניעי המשיבה לוותר על זכויות לפני כמה שנים “מדוע עשתה כן”, ולא כל שכן שאינו נדרש לפרט “על בסיס אלו ראיות ונימוקים קבע כך”, שכן אין בית הדין ‘יודע מחשבות’ אפילו בזמן הווה ולא כל שכן שאינו יכול לדעת מה היו המחשבות לפני כמה שנים. בדיינים עסקינן, לא בנביאים. אכן לו לא הייתה אפשרות כי יסכים אדם מרצונו החופשי לוותר על זכויות כאלה או אחרות מסיבה כלשהי אזי יכולה הייתה לעמוד הטענה כי לו ויתר עליהן בהסכם – משמע כי בהסכם פיקטיבי מדובר. אך שעה שיש אפשרות כזו – די באפשרות, וכלשונו של בית דין קמא “ייתכן”, כדי שלא יוכלו הוויתורים לשמש ראיה כי ההסכם היה פיקטיבי.

אכן אפשר שהמשיבה נאמנה לשיטתה כי כביכול חובת הראיה מוטלת על המערער והוא הנדרש להוכיח כי ההסכם לא היה פיקטיבי, וכיוון שנדרש הוא להוכיח זאת – לא די ב”ייתכן”. אך כיוון שכפי שביארנו לעיל, שעה שאושר הסכם כדין ולא כל שכן שעה שחלקו העיקרי, העברת הבעלות, יושם ושעה שהדרישה לביטול הסכם היא אף דרישה לביטול הרישום והוצאת ממון מן המוחזק בו – נטל הראיה מוטל, כדברי בית דין קמא, על הטוען לבטלותו של ההסכם מעיקרו, וכל עוד “ייתכן” הסבר אחר להסכם מלבד הטענה בדבר היותו הסכם למראית עין בלבד – לא הורם נטל הראיה.

כך אפילו לא היו ראיות נגדיות התומכות דווקא בעמדת המערער ומותירות את גרסת המשיבה לעמוד בצילן של תהיות על אודות אמינותה האפשרית, ולא כל שכן שעה שיש כאלה כמתואר לעיל.

נוסיף ונעיר, בתשובתה לערעור ציינה המשיבה לפסקי דין שניתנו במקרים אחרים שבהם, להבנתה, בוטלו הסכמים בשל היותם מקפחים. ברם לו עיינה המשיבה יותר בפסקי הדין הללו, בהם גם פסק דין שבין חותמיו חלק מהחתומים מטה, ואף באותן פסקאות מהן שצוטטו בדבריה, הייתה מבחינה ששם נטען ונקבע כי הצד להסכם שוויתר ויתורים מרחיקי לכת לא היה מודע למשמעות או להיקף הוויתורים, וטענת הבטלות נשענה על טענה (שהתקבלה) בדבר הטעיה.

לא כך בענייננו, אף המשיבה עצמה אינה טוענת כי לא הייתה מודעת למשמעויות ולהיקף הכלכלי של ויתוריה, ולא כל שכן שטענה כזו אינה מוכחת.

לא זו אף זו: טענה כזו בענייננו גם לו נטענה – קשה היה לקבלה, בין השאר משום שעומדת היא בסתירה לטענתה האחרת של המשיבה בדבר הסכם שנעשה למראית עין: מי שמסכים להסכם בלתי־סביר משום שאינו מודע לאי־סבירותו – אין סיבה להניח כי הסכים לו רק למראית עין, ולהפך: מי שכורת הסכם למראית עין ולפיכך מתעלם הוא מהיות ההסכם בלתי־סביר ונכון הוא, ואולי אף מעוניין, לכלול בו ויתורים מרחיקי לכת שלמראית עין – אין יסוד לסבור כי חתימתו על ההסכם נבעה מאי־הבנת היקפם של אותם ויתורים. לשון אחרת: גם לו הייתה יכולה כל אחת מהטענות לעמוד בפני עצמה, כשנטענות הן במקביל – נוטלת כל אחת מהן את הבסיס שעליו מבקשת חברתה להישען. אכן כשמדובר בטענות משפטיות יש מקום לעיתים לטעון טענות חלופיות, כך גם במקרה של טענות עובדתיות הנטענות כטענות ‘שמא’ כשהטוען אותן הוא בבחינת ‘לא הווי ליה למידע’. אבל טענות עובדתיות הנטענות ב’ברי’ מפי מי שאכן ‘הווה ליה למידע’ וסותרות הן זו את זו – מוכיחות הן כי אין להאמין לדבריו של הטוען אותן באף אחת מהן, בבחינת “זה עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין מאמינים לו”, מי שמוחזק כפרן – אינו יכולה לצפות לאמון בטענה כלשהי שלו אלא אם תוכח בהוכחות חיצוניות, שצריכה להידון בראיות בבית הדין האזורי.

יא.      מכל מקום מעבר לאמור יש עימנו מקום להעיר הערה אחרת, רבת־משמעות:

אמירתו של בית הדין קמא כי “ההליך לאישור הסכם גירושין בפני בית הדין אינו הליך בעל אופי אדברסרי” אינה מדויקת: האמירה”אישור הסכם הממון הוא הליך פורמאלי שאינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בהסכם” והאמירה הנגזרת ממנה כי “לא היה מתפקידו של בית הדין שאישר את ההסכם להתערב בהסדרים הרכושיים הקבועים בו מתוך ניסיון לשנותו או להשיג איזון רכושי אחר” נכונות הן, כך גם ההסבר כי “ייתכן שצד אחד להסכם הסכים לוותר ויתורים מרחיקי לכת, על מנת להשיג יעד מסוים […] לאחר שהפעיל שיקול דעת”. אך המסקנה שלפיה “ויתור האשה על זכויות פנסיוניות של הבעל או הסכמה להסתפק בדמי מזונות נמוכים, או ויתור מרחיק לכת במועדי התשלום – כל אלו מצד עצמם אינם מהווים עילה לקבוע שההסכם כולו בטל מעיקרו” –אף שנכונה היא, אינה ממצה.

‘הסכם גירושין’, וכך גם ההסכם דנן אף שאין הוא ‘הסכם גירושין’ במובנו המדויק כיוון שבעת שנכרת ואושר כבר היו הצדדים גרושים, אינו ‘הסכם ממון’ גרידא. הסכם גירושין כולל הוראות בעניין הגירושין עצמם, ובמקרים רבים כולל הוא – וכך כולל גם ההסכם שבנדוננו אף אם אינו ‘הסכם גירושין’ – הוראות בענייני הילדים: משמורתם והסדרי השהות עימם, חינוכם, מזונותיהם ועוד.

תפקידו של בית הדין באישור הסכם ממון או אותם מרכיבים של הסכם גירושין שלפי מהותם אינם אלא הסכם ממון שונה מהותית מתפקידו באישור הסכם בענייני ילדים. על הבחנה זו עמד בית דיננו בכמה מקרים. כך כתב בית דיננו במותבו זה בפסק דינו בתיק 1151791/4(פורסם; ההדגשות אינן דווקא כבמקור וכך גם בציטוטים הבאים):

ראוי לתת את הדעת בהקשר זה על ההבדל בין לשון חוק יחסי ממון ללשון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962,

ועל ההבדלים בין מצבים שונים שבהם עוסק האחרון: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מדבר בסעיף 19 על הכרעה של בית המשפט בעניין שבמחלוקת או על הבאתו את ההורים להסכמה, וכאן לא מוזכר שאם אכן מביא בית המשפט להסכמה עליו לאשרה – לאמור: יש פסיקה ויש הסכמה, והסכמה אינה טעונה אישור כלל (אף שכמובן אפשר לפסוק בהסכמה). לעומת זאת בסעיף 24 הוא מדבר על הסכם (כשההורים חיים בנפרד) וכאן אכן נדרש אישור של בית המשפט, ומדגיש שמשאושר ההסכם – דינו כהחלטה של בית המשפט.

לאמור: בענייני ילדים הבחין החוק בין הסכמה שבית המשפט רק מסייע בהשגתה, שאינה מקבלת תוקף משפטי כלשהו ואינה מצריכה אישור כלל (ומובן שאפשר גם לחזור ממנה) לפסיקה, וכן בין הסכמה גרידא לכזו המצריכה אישור של בית המשפט(או בית הדין) שלגביה עולה כי תוקפה מבוסס ביסודו על החלטתו של בית המשפט אלא שמשאישר זה את ההסכמה דינו של האישור כהחלטה ואין צורך באמירה מפורשת כזו.והשווה גם ללשון סעיף 12(א) ו(ג) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט – 1959.

לא כאלה חלק חוק יחסי ממון […]

דברים אלה הובאו אף בפסק דיננו בתיק 1197104/3(פורסם) ושם נוסף עליהם עוד:

כאלה הם גם ענייני המזונות והמשמורת, וכפי שהוזכר בדברים המצוטטים לעיל. בדברים האמורים באה ההרחבה בעיקר בענייני המשמורת ולסוגיית המזונות הוקדש אזכור קצר בלבד, ועתה נרחיב בדברים קמעא:

סעיפים 12(א) ו(ג) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט – 1959, (להלן: חוק המזונות) קובעים:

(א) הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט.

(ג) הסכם בעניני מזונות שאושר על ידי בית המשפט, דינו כדין פסק דין של בית המשפט בעניני מזונות.

בסעיפים אלה נקבע כי הסכם בענייני מזונות קטין טעון אישור בית המשפט וכי אישורו ייחשב כפסק דין, לאמור: נצרך פסק דין בנושא זה, ולא די בהסכם גרידא, אלא שהסכם שאושר כמוהו אכן כפסק דין. משמעות הדברים היא גם כי אין צורך בבקשה מפורשת ולא באזכור מפורש בהחלטת האישור כי יהיה באישור משום פסק דין, אולם משנמצאנו למדים כי המחוקק ראה צורך עקרוני במתן תוקף של פסק דין להסכם כזה, לא יקשה עלינו להבין כי הבאים בשערי בית הדין או בית המשפט וכמותם אף הערכאות השיפוטיות עצמן מבכרים לומר את הדברים במפורש ולא לסתום את הדברים בבקשות ובהחלטות וללמוד סתום מן המפורש בחוק, בחינת “מילתא דאתיא בקל־וחומר טרח וכתב לה קרא”. ואומנם בסעיפי החוק שצוטטו דובר באישורו של בית המשפט, אך סעיף 19(א) לחוק האמור קבע גם כי:

ועדיין יש לבעל דין מקום להשיב שהרי סעיף 3(א) לאותו חוק קבע גם כי:

אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפיהוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

ומעתה שמא גם ההוראה בדבר אישור ההסכם אינה חלה על מזונות שאדם חייב בהם לפי הוראות הדין האישי. אך לאידך גיסא ישאל השואל: מהו המקום שבו מוסמך בית דין דתי לשפוט ושבעניינו נאמר סעיף 19(א) דלעיל, אם אין מדובר במזונות שלפי הדין האישי? ושמא מכך יש ללמוד כי האמור בסעיף 3(א) לא נאמר אלא כלפי ההסדרים המהותיים שבחוק ולא כלפי הוראותיו הדיוניות.

לחילופין נצטרך לקבוע קביעה חדשנית ותקדימית, כמדומה, ולומר כי הסכם בענייני מזונות שעל פי הדין האישי אינו צריך אישור כלל […] קביעה כזו, אף אם אפשרית היא מבחינת פרשנות לשון החוק – לא ראוי שתתקבל, בהיותה נגד המקובל ומוסכם כ’מושכל ראשון’ כמעט בפסיקות בתי הדין ובתי המשפט עשרות בשנים, ומה גם שאף אם לשון החוק יכולה לסבול קביעה כזו – ברור לגמרי כי כוונתו ומגמתו של המחוקק ושיקוליו בחוקקו את סעיף 12 לחוק המזונות עומדים בניגוד גמור לקביעה כזו […]

ייתכן אומנם גם לטעון כי הסכם בענייני מזונות קטין היכול לחייב במזונות שמעבר לאלו שחייב בהם הדין האישי […] חלות עליו הוראות סעיף 12 […] אפשרות זו מצריכה להבחין הבחנה דקה בין ‘מזונות’ בכלל שנכללו ב’ענייני המעמד האישי’ […] לבין ‘מזונות’ שחיובם הוא ‘על פי הדין האישי’ […] גם הבחנה זו צריכה עיון רב, קשה להלום את תוצאתה עם כוונת ומגמת המחוקק וקשה למצוא בה היגיון פנימי.

אם לא נאמץ גם הבחנה זו – וסבורים אנו שלא נכון לאמצה – נצטרך לאמץ את האפשרות הראשונה שהעלינו לעיל בנוגע לפרשנות סעיף 3(א) לחוק המזונות, ולהסיק שכל הסכם בענייני מזונות – גם אלו שעל פי הדין האישי – מצריך אכן אישור שכמוהו כפסק דין.

וכך כתב אחד החתומים מטה בהחלטה בתיק 1216998/2(פורסמה) בזיקה לפסק הדין שנתן בית דיננו (במותב שבו שניים מהחתומים מטה) באותו תיק ותוך ציטוט אף מן המובא לעיל:

פסק דיננו התבסס על דרישת החוק מבית הדין המאשר הסכם ממון לוודא כי הצדדים מודעים לתוכנו, למשמעויותיו ולתוצאותיו וכי עשו אותו מרצונם החופשי ועל המסקנה שאליה באנו כי בעניינו של הסכם זהלא וידא בית הדין אתהדבר כנדרש […]

העובדות והנסיבות שתוארו בהרחבה בפסק דיננו ושהביאונו למסקנה האמורה אינן כאלה שיש בהן ללמד כי גם בהקשרלמזונות לא היו הצדדים מודעים לתוכן ההסכם או לא הבינו את משמעויותיו ותוצאותיו או שביתהדין לא וידא כי הם מבינים את האמור. ההתחייבות שבעניין המזונות היא לכאורה פשוטה וברורה […]חזקה על בית הדין שאישר את ההסכם כי דבריו כי “נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו” לא דבר ריק הם […] מצאנו אומנם פגם בהליך אישור ההסכם אך לא באמינותו של בית הדין. חזקה על בית הדין שאכן קרא את ההסכם ושאל את הצדדים על אודות ההסכמות שבו והסכמתם להן, אלא שכפי שקבענו בפסק דיננו לא היה די בכך לעניין הפרק הרכושי של ההסכם שרב בו הסתום על הגלוי. ממוצא הדברים אתה למד שבנוגע לחלקיו האחרים של ההסכם לא נפל פגם באישור […]

במישור המהותי הסכם ממין זה ואישורו הם למעשה כמה הסכמים המאושרים וכמה פסקי דין שנקבצו ובאו לפונדק אחד, יש בהסכם ממין זה את ההסכמה להתגרש ואת פסק הדין (שאינו מחייב להתגרש אלא מאשר את האפשרות לסדר לצדדים גט), את ההסכמות הרכושיות ואת אישורן, את ההסכמות בענייני המשמורת והסדרי השהות ואת אישורן ומתן התוקף של פסק דין ואת ההסכמות בענייני המזונות ואישורן – אף הוא אישור הכולל מתן תוקף של פסק דין.

בפסק דין אחר שנתנו לא מכבר (בתיק 1197104/3) אף הערנו על ההבדל בין הוראות החוק בעניין אישור הסכם ממון להוראותיו בעניינם של הסכמים העוסקים במזונות או במשמורת […]

אישור ההסכמות בענייני המזונות –מהותו אפוא ‘פסק דין’ שניתן בהסכמה, לעומתו אישור ההסכמות בענייני הרכוש מהותו העיקרית היא אישור ההסכמות גרידא אף שאפשר להטעינו גם במטען של פסק דין. הסמכות לעניין זה נסמכת על חוק אחד ולעניין זה על חוק אחר. מובן אפוא שאף אם נכללו שני העניינים במסמך אחד של הסכם ובמסמך אחד של פסק דין, עדיין מהותית שני דברים הם: פסק דין למזונות שתוכנו הוא “כאמור בהסכם פלוני” ואישור הסכם: כאן פסק הדין הוא העיקר וההסכם הוא ‘פירוש’ לאמור בפסק הדין, במקום שיחזור בית הדין או בית המשפט ויפרט את תוכן פסק הדין הוא מציין להסכם, וכאן ההסכם הוא העיקר ופסק הדין רק מאשר אותו.

יתר על כן, המחוקק כלל לא דרש בנוגע להסכם בענייני המזונות כי בית הדין או בית המשפט יוודא את הבנת הצדדים את ההסכם ואת משמעויותיו ותוצאותיו, אף שוודאי שדרך המלך היא כי כך יעשה. ושמא לא בכדי לא דרש זאת המחוקק שכן כאמור עיקרו של דבר הוא פסק דין אלא שבית הדין פוסק על יסוד הסכמת הצדדים ומייתר את הצורך בראיות ובטענות, על דרך כלל היסוד לפסק הדין הוא ההנחה כי הסכמת הצדדים מלמדת על יכולת ההורה ועל צורכי הילד – אלו הדברים שחייב בית הדין או בית המשפט לבררם כדי לפסוק את המזונות (ואכן לא תמיד יכול הוא להסתמך על הסכמת הצדדים בעניין זה), אלו העיקר ולא ההסכמה אלא שההסכמה מלמדת לכאורה על הללו. במישור העקרוני(ובמנותק משאלת הסמכות על כל פנים)יכול בית הדין לפסוק את חיוב המזונות כאמור בהסכמות שבעניין המזונות אף אם ידע בבירור שאחד הצדדים אינו מבין כראוי את משמעויותיהן ותוצאותיהן או לא הסכים להן מרצונו החופשי – אם אכן יסיק בית הדין מההסכמות, במידה שבה כן נוכח שהובנו אף שזו אינה כוללת את כל המשמעויות והתוצאות, או בדרך אחרת כי בפועל סכום המזונות שנקבע הולם את צורכי הקטינים וראוי הוא להיות מוטל על ההורה מן ההיבט של יכולותיו הכלכליות! אלא שעל פי רוב אין ערכאה שיפוטית יכולה להסיק את האמור בלי דיון לגופו של עניין ובחינת טענות וראיות, רק על סמך הסכמות, בלי שתוודא את הבנתן של ההסכמות ואת עשייתן מרצון חופשי. הוא הדין שרשאי בית הדין לפסוק את המזונות שהוסכמו אף אם יחליט מטעמים אחרים שלא לאשר את יתר ההסכמות.

בענייננו באו הצדדים בשערי בית הדין וביקשו כי יאשר את ההסכם שכרתו ושכלל את ענייני המזונות לצד עניינים אחרים […] אישורן של חלק מהסכמותיהם, אלה שבענייני הרכוש, נעשה שלא כהוראות החוק […] משכך בטל אישור זה. על כל פנים הצדדים הביעו את הסכמתם לפסיקת מזונות בסכום שנקבע בהסכם, הביעו בכך את עמדתם כיסכום זה יספק את צורכי הילדים וכי האב יכול לשאת בו. בית הדין בהחלטת אישור ההסכם למעשה אימץ למעשה את עמדתם זו ופסק מזונות אלה, בהסכמה ועל יסוד האמור […]

בחלק זה של פסק דינו של בית הדין האזורי שאישר את ההסכם לא נפל פגם, לא נטען כי נפל בו פגם ולא הוגשו בעניינו עתירה או ערעור כלשהם. משכך פסק דין זה עודנו תקף.

ייתכן שיטען האב ויעתור לשינויו […] ואם ירצה להיסמך על ביטול חלקו הרכושי של ההסכם לכאורה יוכל לטעון לשינוי נסיבות ולומר כי משבטל החלק הרכושי שבהסכם ומסת הרכוש שתיוותר בידו צפויה לפחות עקב כך, שוב אינו יכול לשאת בנטל […]

יב.      כפי שהעלינו בפסקי הדין ובהחלטה שצוטטו וכפי שנומק בהם על יסוד לשונות חוקים הנוגעים לכך בענייני מזונות הילדים אין בית הדין רק מאשר הסכמות שבין הצדדים אלא פוסק, גם אם על יסוד הסכמת הצדדים ועל בסיס ההנחה כי זו משקפת את צורכי הילדים ואת יכולות האב לעמוד בתשלום בעבורן. כך גם בענייני הסדרי השהות – אין בית הדין רק מוודא כי הצדדים הבינו את משמעויות הסכמותיהם ומאשר אותן כגורם פסיבי העומד מן הצד, וכי עשו אותן ברצון אלא פוסק את ההסדרים, גם אם בהסכמה, על בסיס קביעה אקטיבית של בית הדין בדבר טובת הקטינים ובשאלת נטל הטיפול בהם, הקביעה בנוגע לנטל עשויה להישען על ההסכמה עצמה – אך לא תמיד עליה בלבד (שכן מן הדין מוטל הנטל על האב גם בלי הסכמתו)– והקביעה בנוגע לטובת הקטינים יכולה להיסמך על ההנחה כי ההורים יודעים מה טובת ילדיהם ומעוניינים בה ומשכך הסכמותיהם משקפות אותה, אך בסופו של יום מדובר בקביעה של בית הדין שאחריותה מוטלת עליו.

אין בית הדין יכול לאשר “ויתור” על צורכי הקטינים ועל טובתם. זאת גם אם הצדדים או אחד מהם “ויתרו” באופן מלא או חלקי על טובת הקטינים “על מנת להשיג יעד מסוים” (אלא אם ישוכנע בית הדין ויקבע פוזיטיבית כי יעד זה עצמו משרת את טובת הקטינים וערכו בהקשר לה עולה על נזקו של הוויתור). ואדרבה: במקרה שבו קיים חשש כי אכן אחד הצדדים “ויתר” על טובת הקטינים כדי להשיג יעד מסוים שאינו חלק מטובתם של הקטינים מוכפל הנטל המוטל על כתפי בית הדין בבואו לאשר את ההסכמות ולפסוק את המזונות או את הסדרי השהות, שכן במצב כזה קיים חשש שההסכמה אכן אינה משקפת את טובת הקטינים ומשכך מוטלת על בית הדין ביתר את החובה לנהוג לא רק בדרך אדברסרית אלא אף בדרך האינקוויזיטורית ולוודא ככל האפשר בעצמו כי אכן זו תושג במלואה על פי אותן ההסכמות.

יג.       אכן לעיתים יש מקום לטענה בעניין המזונות כי הסכמת הצדדים אינה נוגעת לשאלת המזונות עצמם כשאלה מהותית שעניינה בטובת הקטינים אלא גם – ולעיתים רק – לשאלת השבת המזונות כשאלה המצויה בתווך שבין ההורים עצמם ושאינה נוגעת ישירות לקטינים, שכן האם זנה את הקטינים בהסכמתה וממקורותיה שלה ומשיש בהללו כדי לספק לקטינים את כל צורכיהם שוב לא קמה עילת תביעת מזונות נגד האב שכן שובה של תביעה זו בצידה באמירתו של האב כביכול לקטינים “עיילית לכון גברא” – או ליתר דיוק “איתתא” – “בחריקאי”, היינו “באמצעות ההסכם שכרתתי עם אימכם וידאתי כי יהיה מי שיזון אותכם במקומי והלה אכן עושה זאת”, אלא שבתמורה להסכמתה של האם לזון את הקטינים קמה לה עילה לתביעה, דרישת תשלום, המופנית לאב החייב במזונות מן הדין, ובנוגע לתביעה זו רשאית היא להגיע להסכמות ואף לוויתורים כאוות נפשה. (יוער כי הבחנה זו אומנם מקבילה להבחנה שבין מזונות להשבת מזונות שנדונה בהקשר של דיני הסמכויות, אולם אינה נגזרת ממנה שכן אף הגורסים כי את המזונות עצמם אי אפשר לכרוך לתביעת גירושין אינם צריכים להסיק מכך שבהסכם כאמור מדובר דווקא ב’השבת מזונות’, שהרי בהסכמת הצדדים לכולי עלמא מוסמך בית הדין לפסוק אף את המזונות עצמם על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג – 1953, ובפנייה לבית הדין בבקשה כי יאשר הסכמה או כי יפסוק בהתאם לה גלומה גם ההסכמה לסמכותו. וראה גם על כך בפסק הדין שבתיק 1197104/3 הנ”ל.)

אך טענה כזו צריכה להיבחן לגופה בכל מקרה. הסכם שנפסקו בו מזונות בסכום שלכאורה אינו מספק את צורכי הקטינים יוכל לחסות בצל כנפיה רק אם אכן יש בידי האם כדי לזון את הקטינים ממקורותיה שלה. כשאין ביכולת האם לעשות זאת חוזרת וניעורה עילת תביעת המזונות של הקטינים כלפי האב (גם אם מוגשת היא באמצעות האם) ושוב אין הוויתור שבהסכם יכול להוות מחסה ממנה ואף הפסיקה שאישרה את ההסכמות אינה יכולה לשמש מגן וצינה מפניה.

לא באו לפנינו טענות וראיות בעניין זה ולא מתפקידנו להכריע בו עתה, על כן אין אנו קובעים בו מסמרות. אך מטענות המשיבה שלפנינו ומדברי בית הדין קמא עצמו עולה כי ספק גדול אם אכן תוכל המשיבה שבענייננו לזון את הקטינים בכוחות עצמה וכי על כל פנים בית הדין קמא עצמו לא וידא כי יכולה היא לעשות כן מחד גיסא ולא וידא כי המזונות שנקבעו בהסכם אכן מספיקים לכל צורכי הקטינים מאידך גיסא. לפחות ברובד הלכאורי נראה כי סבור בית דין קמא עצמו כי לא כך הדבר, ודומה כי בצדק סבור הוא כך.

אם אכן כך הרי שלכאורה גם אם אין ההסכם בטל במלואו יש מקום לקבוע בטלות מלאה או חלקית של הוראותיו בסוגיית המזונות.

יד.       טרם נעבור לבחינת קביעותיו האחרות של בית דין קמא – אלה שבהן קיבל את טענת המשיבה ושעליהן נסוב הערעור שלפנינו – נשלים את בחינת הטענות הנוספות שהעלתה המשיבה בסיכומיה בבקשה לשכנענו כי, שלא כקביעת בית הדין קמא, היה ההסכם מלכתחילה הסכם למראית עין בלבד.

(1)       על פני שורת סעיפים ארוכה בסיכומיה של המשיבה מגוללת היא את הרקע, לדבריה, לכריתת ההסכם, רקע שלאורו יש לקבוע כי ההסכם נכרת מלכתחילה אך ורק למראית עין: תסבוכת פלילית שאליה נקלעה המשיבה ושבשלה נחסמה מפעילות כלכלית, רצונו של האיש לרכוש נכס נוסף וליטול לשם כך הלוואת משכנתה וכו’

ברם אין ברקע זה כדי להוכיח כי ההסכם נעשה ‘למראית עין’ בלבד, לכל היותר יש בו כדי לאפשר טענה כזו, ודוק: לאפשר אך לא לחייב. יש ברקע כדי לספק הסבר הגיוני מדוע יכרתו בני זוג הסכם למראית עין – הסבר שהיה בו כדי לסייע לו היו ראיות ממשיות אחרות לטענת ‘הסכם למראית עין’ וכל שהיה נחוץ כדי להשלים את התמונה הוא הסבר כזה משום שבלעדיו היה חוסר ההיגיון שבכריתת הסכם למראית עין שומט את הקרקע מתחת רגליה של טענה זו. לא כן כשאין ראיות ממשיות להיותו של ההסכם ‘למראית עין’ בלבד וכשיש ראיות הסותרות טענה זו, וכך הוא בענייננו: ה’ראיה’ היחידה להיותו של ההסכם כביכול הסכם ‘למראית עין’ בלבד היא אי־סבירותם לכאורה של כמה מסעיפיו, ראיה היכולה לתמוך בטענה אך אינה מספיקה לשם ביסוסה ואין בה כדי לסתור את החזקה של הסכם שאושר כדין וכדי הוצאת הנכס מן המוחזק, ומנגד עומדות ראיות של ממש כי ההסכם נכרת מתוך כוונה לקיימו: (א) גירושי הצדדים (שתוארו בהסכם כעתידים להיערך ולמעשה נערכו קודם לו), שאינם נצרכים לכאורה לשם השגת התכלית שלשמה לשיטת המשיבה נכרת ההסכם הפיקטיבי; (ב) הפרדת מגורי הצדדים בפועל לפחות לפרק זמן מסוים, לאחר ההסכם, שלא נדרשה כמובן לשם התכלית האמורה.

לכך יש להוסיף את האמור לעיל בדבר הקושי לקבל כל הסבר לטענת ‘ההסכם למראית עין’ מפיה של המשיבה שטענה תחילה טענה סותרת שלפיה ההסכם נוצר מלכתחילה כבר בשנת 2009, כמה וכמה שנים קודם לאותה תסבוכת פלילית וכלכלית נטענת. ויובהר: המערער אומנם חלוק על גרסה זו של המשיבה, והדין עימו כפי שביארנו לעיל, אולם אי־קבלת גרסתה של המשיבה אינה מאפשרת לה להציג גרסה חלופית ולהיות נאמנה בה, וכפי שהזכרנו לעיל מדין ‘טוען וחוזר וטוען’. נחדד ונאמר כי גרסת המערער עקבית וטענתו כי ההסכם נועד להתקיים יכולה הייתה לעמוד הן לו קיבלנו את הגרסה כי ההסכם נכתב כבר בשנת 2009 הן משדחינו גרסה זו וקיבלנו את טענתו בדבר מועד ונסיבות יצירת ההסכם. גרסת המשיבה לעומתו לא הייתה יכולה לעמוד אליבא דדבריה שלה בדבר כתיבת ההסכם כבר בשנת 2009 ומשכך לא נוכל ליתן בה אמון רק משום שדחינו את טענתה בנוגע למועד יצירתו של ההסכם שכן היא עצמה מכל מקום הודתה בעצם העלאת הטענה בנוגע למועד כתיבת ההסכם כי התזה שלפיה מדובר בהסכם פיקטיבי שנוצר בשל הסתבכותה שנים לאחר מכן – אינה אמת.

(2)       המשיבה מבקשת להסתמך על דברי המערער ובא כוחו בדיונים בבית דין קמא שמהם עולה לכאורה כי ההסכם שכרתו הצדדים אכן היה כרוך ברצונו של המערער ליטול הלוואת משכנתה, בתסבוכת הכלכלית של המשיבה וברצון לרכוש דירה נוספת.

ברם אין בדברים אלה כדי לסייע אף במאומה לטענה כי ההסכם היה פיקטיבי שכן תסבוכת כלכלית עשויה לשמש עילה לרצון ולהסכמה אמיתית למכור נכס, ויש גם שתסבוכת כזו, וודאי כשעימה גם תסבוכת פלילית, מביאה לידי הדרדרות יחסיהם של בני זוג ולגירושין. אין באזכורה של תסבוכת כזו אפוא כל אינדיקציה – אפילו לכאורית – כי ההסכם היה פיקטיבי.

כך אפילו היה נאמר באמת מפי המערער כי התסבוכת הכלכלית האמורה הייתה הסיבה לגירושין או להסכם. אך האמת תורה דרכה כי אין במובאות שהביאה המשיבה מדברי המערער בדיוני בית דין קמא כדי לבסס את הטענה – ובצדק הגיב המערער על כך בסיכומיו באומרו כי מדובר בהוצאת דברים מהקשרם – שכך משמעות דברי המערער התם בהקשרם המקורי אינו כי ההסכם נועד לאפשר רכישת נכס נוסף באמצעות הלוואת משכנתה שבה תשועבד הדירה שבענייננו אלא כי לרכישת חלקה של המשיבה בדירה זו עצמה בהתאם להסכם נזקק הוא להלוואת משכנתה ולולי אישור משכנתה זו לא היה ההסכם בא לעולם, לא משום שהצדדים לא היו מתגרשים או לא היו רוצים בהסכם אלא משום שבהעדר יכולת לרכוש את חלקה של המשיבה לא היה כורת עימה הסכם שעל פיו אכן יעשה זאת. אמירה זו היא אמירה מתקבלת על הדעת, שגרתית ומצויה ברקעם של הסכמי גירושין רבים ואף של הסכמי מכר דירה רגילים – אין אדם אחראי כורת הסכם לקניית נכס בלי לוודא כי יוכל לעמוד בתשלומים, לרבות באמצעות הלוואת משכנתה, וכמובן אין בה אפילו קצה קצה של ראיה כי ההסכם היה הסכם פיקטיבי.

האמירה היחידה, מכלל הציטטות שהביאה המשיבה, התומכת לכאורה באמת בטיעון כי ברקע ההסכם עמדה התסבוכת הכלכלית היא שאלתו של בא כוח המערער את המשיבה “תאשרי שכל המניע להסכם הגירושין היה תסבוכת כלכלית […]” גם לגבי אמירה זו נכון האמור לעיל כי היותו של הסכם תולדה של תסבוכת כלכלית אינה ראיה להיותו פיקטיבי. ולבד מכך, שאלה המופנית (ולא מפי המערער עצמו אלא מפי בא כוחו) אל המשיבה במסגרת חקירתה אינה מלמדת על עמדה או הודאה של המערער באמור בה, אלא על בקשה שלו להוציא מפיה של המשיבה את הטענה האמורה – אם כהקדמה לשאלות אחרות שבאמצעותן ינסה לפרוך עמדה זו או לפרוך טיעונים אחרים של המשיבה ולהציגה לעיני בית הדין כדוברת שקר, אם כדי שתשובתה לשאלה זו עצמה תימצא סותרת לטיעונים אחרים שלה.

(3)       המשיבה טוענת כי אימוצו של בית דין קמא את הטיעונים העובדתיים בנוגע לאותה תסבוכת כלכלית ואת ההסבר להחזרת התשלוםששילם המערער למשיבה בעבור חלקה בנכס – או הפקדתו בידיו – הנסמך על קיומה של תסבוכת זו עומד בסתירה למיאונו של בית דין קמא לקבל את הטענה כי תסבוכת זו היא שהביאה לכריתת ההסכם.

אולם אין מדובר בסתירה כלל ועיקר: ראשית, משום השאלה אינה אם התסבוכת האמורה הביאה את הצדדים לגירושין ולהסכם אלא אם הללו – בין שנבעו מתסבוכת זו ובין שנבעו מסיבה אחרת – היו אמיתיים או למראית עין; שנית, משום שנקל להסביר החזרת כסף בשיקולים כלכליים לרבות ברצון לשמירה על הכסף או אף להברחתו, אך קשה לקבל שיקולים כאלה כהסבר לגירושין כביכול למראית עין ואף להפרדת המגורים בפועל לפחות לפרק זמן מסוים; ולבסוף, רשאי בית הדין קמא להניח כי קיים ספק אם יש בתסבוכת האמורה כדי לפרש מהלכים כאלה או אחרים של הצדדים, אך ודאי הוא כי אין הדברים תלויים זה בזה, לאמור: גם בלי קשר לשוני בין הסתברותה של הפרשנות לגבי נסיבות כריתת ההסכם לבין הסתברותה לגבי החזרת או הפקדת הכסף, עדיין ייתכן שמהלך נובע מנסיבות אלה והמהלך האחר אינו נובע מהם, וכאשר בנוגע לכל אחד מן המהלכים קיים ספק תוצאתו של הספק היא כי בכל הנוגע להוצאתו של ההסכם מחזקתו ולא כל שכן הוצאתו של הנכס מן המוחזק – מה שמצריך ודאות ולא ספק – אין לאמץ פרשנות זו, אך כשפרשנות זו מביאה להעמדת דבר על חזקתו – יש לקבלה.

(4)       המשיבה טוענת גם נגד דברי בית דין קמא כי מעורבותם של שני עורכי דין – האחד מטעמו של המערער והאחד מטעמה – בהסכם הגירושין סותרת את הטענה בדבר היותו הסכם פיקטיבי ולמצער מקשה עליה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אף אחד מעורכי הדין לא נכח במעמד אישור ההסכם, כי עורך הדין שהעיד בבית הדין היה שותף במשא ומתן למעלה משנה קודם אישור ההסכם ולא הכיר את נוסחו הסופי וכי עורכי הדין רק העלו על הכתב את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בכוחות עצמם.

אך אף בטענות אלה אין דבר היכול לרועע את קביעתו האמורה של בית הדין קמא, שכן בית הדין קמא לא אמר כי מעורבותם של עורכי הדין מעידה דבר בנוגע לתוכן ההסכם, להיגיון שבהסכמות שבו וכו’. כל שאמר בית דין קמא הוא כי היותם של הצדדים מיוצגים לצורך ההסכם בידי שני עורכי דין שונים– ותהיה מידת מעורבותם של אלה אשר תהיה – מלמדת כי ראו עצמם כניצבים משני צידי מתרס וכי התכוונו כי ההסכם יחייב אותם ויְיֻשַּׂם, שלא כטענת המשיבה שלפיה עשו הצדדים יד אחת ו’כאיש אחד בלב אחד’ הציגו מצג שווא של הסכם שלא נעשה אלא ‘למראית עין’ – מה שאין כל סיבה כי יצריך את הסתייעותו של כל אחד מהם בעורך דין אחר.

(5)       עוד טוענת המשיבה כי בית דין קמא התעלם מאי־ההתאמה בין נוסח ההסכם למצב העובדתי, היינו בין לשון ההסכם המדברת על פעולות מסוימות בלשון עתיד כפעולות העתידות להתרחש לבין עשייתן של הללו בפועל טרם אישור ההסכם, כך הגירושין עצמם וכך נטילת הלוואת המשכנתה ותשלומי המערער למשיבה בתמורה לחלקה בנכס (שהושבו לו או הופקדו בידיו סמוך ונראה לאחר מכן).

ברם עובדות אלה הוזכרו בפסק דינו של בית דין קמא ולא נעלמו ממנו. בית דין קמא אכן לא הסיק בשלהן כי יש לקבל את גרסת המערערת, ולא ברור לנו מדוע סבורה המערערת כי לא כך היה עליו לנהוג שכן גם עתה לא מצאנו בטיעוניה הסבר מדוע יישומו של חלק מהסכם טרם אישורו הוא סיבה לראות בו הסכם פיקטיבי. הסברה הפשוטה היא לכאורה הפוכה (ובמידת מה עמד על כך, בצדק, המערער, בסיכומי התגובה שלו): יישום הסכם, ולו בחלקו, מלמד על כנותו, ואם ביישום שלאחר זמן אפשר לעיתים לטעון כי בשעת כריתת ההסכם לא הייתה כוונה כזו ורק לאחר מכן יושמו חלקים מן ההסכם אולי בעל כורחו של אחד הצדדים שחשש להצהיר כי ההסכם היה פיקטיבי, הרי שכשהיישום אף קדם לאישור הפורמלי גם טענה כזו אינה אפשרית.

אשר לנוסח ההסכם שלא היה אמת בעת אישורו נוכח דברו בזמן עתיד על פעולות שנעשו בעבר – לא מצאנו ואף המשיבה לא הביאה סימוכין לטענה כי בשל כך יש לפסול את ההסכם עצמו או את הליך אישורו, על אחת כמה וכמה (וכאמור לעיל) לטענה כי בשל כך יש לראותו כנעשה למראית עין. לא למותר לציין כי בנוגע לגירושין עצמם – עובדת קיומם עוד טרם להסכם ובניגוד ללשונו עמדה לעיני בית הדין קמא אף בעת אישור ההסכם.

(6)       המשיבה מעלה צרור טענות ותהיות בנוגע להנחה כי השבת הכספים לידי המערער לאחרששולמו לה הייתה כ’פיקדון’ ולא נבעה מהיות ההסכם פיקטיבי בלבד.

התהיות אכן תהיות הן, ואין ספק כי מדובר במהלך חריג. אך עם זאת בהינתן כי (א) ייתכן שלא היה לפני המשיבה מוצא אחר – היינו גורם אמין שתוכל להפקיד את הכספים אצלו שעה שלשומרם בבנק לא הייתה יכולה עקב הסתבכותה הפלילית והכלכלית; (ב) אין חולק כי למרות הגירושין ולמרות הטענות של המערער כי בגדה בו (טענות שלא עלו עתה כדי לבסס את גרסתו בנוגע לנסיבות ההסכם והגירושין, אלא כבר בתביעת הגירושין שהוגשה למעלה משנה לפני הגירושין וההסכם) ניהלו הצדדים יחסים תקינים (שכללו בשלב מסוים שיבה לחיים משותפים) – מה שאפשרי כמובן במקרה של ‘הסכם למראית עין’ אבל ראינו דוגמתו גם במקרים רבים של הסכמים אמיתיים וגירושין אמיתיים; (ג) מנגד עומדת עובדת העברת הבעלות בנכס – אין בתהיות אלה כדי לסתור את המסקנה כי ההסכם היה הסכם ‘אמיתי’ שנעשה בכוונה אמיתית ליישם את הגירושין (שלמעשה כבר בוצעו) ואת יתר הוראות ההסכם (לעניין הילדים וכו’), להעביר את הבעלות בנכס ולהעביר את התשלום בגין חלקה של המשיבה בו (או להשיבו אליה לאחר שכבר נמסר לה והופקד בידי המערער) לכשתוכשר לכך השעה, היינו לכשתיחלץ מאותה תסבוכת או לכשיימצא לה מקום אחר שבו תוכל להפקיד את הכספים.

(7)       המשיבה מעירה גם כי במסקנת פסק דינו של בית דין קמא כתב זה כי אין הוא נצרך להכריע בשאלה מתי בדיוק שב המערער להתגורר עימה. לטעמה אמירה זו מאיינת את קביעתו הקודמת של בית דין קמא כי השיבה לחיים משותפים לא הייתה מיידית – קביעה שהייתה חלק מההנמקה לאי־ראיית ההסכם כהסכם פיקטיבי.

ברם אין בכך כדי להצדיק סטייה ממסקנתו של בית דין קמא כי ההסכם היה הסכם שנועד להיות מיושם ומקביעתו האמורה. אמירה כי הכרעה בשאלה מסוימת אינה נצרכת לצורך מסקנה מסוימת של פסק הדין (בענייננו, לשיטתו של בית הדין קמא, לצורך מסקנתו כי ההסכם – אף שלא היה פיקטיבי – הופר או בוטל לאחר מכן), אינה מבטלת את עצם ההכרעה. לכל היותר יכולה היא לבסס טיעון כי הכרעה זו היא בבחינת ‘אוביטר’ ולא בבחינת ‘רציו’ – מה שיכול במידה רבה להיאמר לגבי כל החלק שבו דחה בית דין קמא טענות של המשיבה, שמאחר שלבסוף קיבל את עמדתה הרי שדחיית מרכיבים מסוימים של טיעוניה לא השפיעה על המסקנה הסופית ולא הייתה בבחינת ‘רציו’. אולם להבחנה בין ‘רציו’ ל’אוביטר’ אין משמעות בענייננו.

לגופו של עניין נימוקיו של בית דין קמא שבשלהם הסיק כי שיבת המערער לדור עם המשיבה לא הייתה מיידית – עומדים בזכות עצמם וראויים הם להיות מאומצים בפסק דיננו, וכפועל יוצא מכך ראויות לאימוץ התובנה והמסקנה כי ההסכם לא היה הסכם שלמראית עין בלבד, בין שנצרכו נימוקים אלה למסקנות פסק דינו של בית דין קמא ובין שלא נצרכו לו.

טו.      בית הדין קמא מכל מקום דחה כאמור את הטענה לביטול ההסכם בשל היותו כביכול הסכם למראית עין, אך קיבל את טענתה האחרת של המשיבה שלפיה יש לבטל את ההסכם נוכח התנהלות הצדדים לאחריו.

לעניין זה קבע בית הדין קמא כי הסכם זה שבמהותו לא יכול היה להיות בעת אישורו ‘הסכם גירושין’, שהרי הצדדים התגרשו קודם לו, הוא למעשה הסכם להפרדת מגורי הצדדים – הפרדה שנכללה בהוראותיו המפורשות של ההסכם לעניין עזיבת המערער את הדירה עם חתימת ההסכם (ובמשתמע לכאורה, אף שהדבר לא נאמר בפירוש, עד ליציאת המערערת את הדירה בתום שנים־עשר חודש ולאחר שבהתאם להסכם תעבור הדירה לבעלותו שלו).

בית הדין קמא קבע כי הוראה זו של ההסכם היא הוראתו היסודית ותכליתו ולפיכך הפרתה היא הפרת סעיף יסודי להסכם שיש בה משום עילה לביטולו על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א–1970(להלן: ‘החוק’ או ‘חוק החוזים’), וכך להבדיל גם על פי ההלכה משום שיש לראות הוראה כזו, הלכתית, כתנאי המתלה את כל יתר סעיפי ההסכם.

יש לציין כי גם הוראות אחרות של ההסכם לא קוימו בתקופה שבה חיו הצדדים שוב תחת קורת גג אחת, תקופה שבה מטבע הדברים לא היו ההוראות בנוגע להסדרי השהות רלוונטיות, ודאי שלא במלואן, ושבה גם פרנס המערער את הבית – אליבא דהמשיבה עצמה – שלא בהתאם לחיובי המזונות שבהסכם (ומשמע כי נתן מעל ומעבר להם) ומאידך גיסא גם הפרדה רכושית בין הצדדים לא התקיימה (הכנסות המשיבה נכנסו לחשבונו של המערער). אך בהפרות הללו לא ראה בית הדין קמא, לכאורה, עילה בפני עצמה לביטול ההסכם אם משום שלא ראה בהוראות אלה הוראות יסודיות שלו, ואם משום שסבר, ולכאורה בצדק, ש’הפרות’ אלה נעשו בהסכמת המשיבה ואף לרצונה ולתועלתה ומשכך אינן יכולות לשמש עילה לתביעתה לביטול ההסכם בטענה של הפרה (עם זאת בדברו על ‘ההפרה’ שבשיבת הצדדים לגור יחדיו כרך בית הדין קמא גם את שיבתם לשיתוף כלכלי כסיוע). אכן המשיבה עצמה טענה גם על הפרות אלה, אך זאת – גם מצידה – לא בתלונה על הפרת המערער את ההתחייבויות אלא כראיה שההסכם נעשה למראית עין בלבד או כי הצדדים בהתנהגותם הסכימו לבטלו.

את דבריו של בית הדין קמא כי הפרדת המגורים היא הוראתו היסודית של ההסכם ותכליתו ביאר בית הדין קמא כך:

שאלה זו ראויה להתייחסות, מהו מעמד ההסכם לאחר שהצדדים שבו לחיות יחד,ולא קיימו את הסכם הגירושין מלבד את סעיף רכישת הדירה על ידי הבעל, בדרך המתוארת להלן, שהבעל פעל ליישומו. ורק ביום 6.8.2020הבעל הציג דרישה לקיום ההסכם (מכתב התראה צורף לכתב ההגנה). התנהלות הצדדים מעידה על זניחת הסכם הגירושין בפרק הזמן שחיו תחת אותה קורת גג, ויש מקום לדון מהי משמעות זניחה זו.

המשמעות של ההסכם להפרדת המגורים שלא מומש

הסכם גירושין, כשמו כן הוא, הסכם שתכליתו היא הסדרת הגירושין עצמם ואת הפירוד למגורים נפרדים הנגזר מהגירושין, וכן את כל העניינים הנוגעים לילדי הצדדים ואת ענייני הרכוש המשותף שלהם, אשר מטבע הדברים טעונים הסדרה כתוצאה מהגירושין והיפרדות בני הזוג זה מזו. על כן ללא ספק שהגירושין והמגורים הנפרדים העומדים ביסוד הגירושין, כל אלו תנאי היסודבהסכם הגירושין.

בנסיבות הנוכחיות בעת אישור ההסכם הצדדים כבר היו זוג לאחר גירושין, עיקרו של ההסכם נועד להורות על ההפרדה בין הצדדים המתחייבת בהכרח מהגירושין, וכן את כל ההוראות הנגזרות מההפרדה. בהעדר ההפרדה למגורים נפרדים, יתר הסכמות הצדדים המעוגנות בהסכם, ונועדו, בהתאם לכוונת הצדדים, להגשים את תכליתו, עשויות להתרוקן מתוכנן ולאבד את משמעותן ולאיין את כל הוראותיו של ההסכם ולהפכן לאות מתה.

יש מקום לקבוע שהתנאי היסודי בהסכם נשוא פסק דין זה הוא מימוש ההפרדה למגורים נפרדים, ובהיעדרה, אין ערך להסכם, מאחר שעל דעת כן שאין הפרדה לא נחתם ואושר הסכם הגירושין.

יתירה מכך, מציאות זו שלאחר הגירושין הצדדים חוזרים למגורי קבע משותפים, היא מציאות קשה של חוסר בהירות, מאחר שאין מסגרת נישואין רשמית המשמרת את הקשר הזוגי, ומבחינת תחושתו של כל אחד מהם, לכאורה כל צד רשאי בכל עת לחפש בן זוג חדש, בה בעת שלמעשה הם מתנהלים בשיתוף כזוג. ואכן במקרה הנוכחי, המציאות הוכיחה שבשלב מסוים כעבור פרק זמן ארוך, הבעל מצא בת זוג חדשה, שבחר לקשור עמה את גורלו, בד בבד עם מגוריו בדירה עם האשה, והותיר את גרושתו לאנחות, וכפה עליה להתמודד עם המציאות החדשה שהבעל הגרוש הכתיב לה בעל כרחה, לאחר שגר יחד עמה בביתם לאורך זמן.

פשיטא שזו מציאות קשה ובעייתית ביותר, שהסכם ההפרדה נועד למנוע אותה.

בנסיבות המתוארות בנידון דנן יש לבטל את ההסכם על יסוד אומדנא ברורה שעל דעת כן הצדדים לא חתמו על ההסכם. כל ההסכם נועד לתכלית ידועה, שהיא ההפרדה, וקביעת ההוראות הנגזרות ממנה, ואם תכלית זו אינה מתקיימת, כל ההסכם התרוקן מתוכן […]

לאחר שהכותרת “הסכם גירושין” כבר אינה משקפת את המציאות באותה עת שנעשה קנין לאישור ההסכם, עיקרו של ההסכם הינו הסכם הפרדה ואודות הנגזר מההפרדה. לכן משבחר הבעל לחזור לגור בדירה ולסכל את ההפרדה למגורים נפרדים, דינו של ההסכם להתבטל מעיקרו, מאחר שלא על נסיבות אלו נערך ונחתם ההסכם.

ביטול הסכם עקב הפרה של סעיף יסודי בהסכם

בנוסף לאמור וכחיזוק למסקנה הנזכרת, יש מקום להורות על ביטול ההסכם עקב הפרת אחד מסעיפי ההסכם היסודיים. סעיף 12 להסכם קובע כדלהלן:

12. מוסכם כי עם חתימת הסדר זה מתחייב הבעל שלא להתגורר בדירה של בני הזוג.

בנסיבות שהצדדים הופיעו לדיון לאישור ההסכם בחלוף ארבעה חודשים מהגירושין, יש לראות את סעיף 12 להסכם כסעיף יסודי בהסכם. ובהתחשב בנאמר בסעיף 15 להסכם הנזכר, יש לקבוע שהפרת סעיף 12 להסכם, בהכרח גוררת את ביטול ההסכם כולו מעיקרו. זאת מאחר וקיימת אומדנא ברורה הקושרת את הוראות סעיפי ההסכם האחרים עם סעיף 12 הנזכר.

גם אם הדברים לא יאמרו ביחס לנסיבות שבו הגרוש נכנס לבית באקראי לזמן קצר, אך וודאי יש לקבוע כן כשחזר למגורי קבע ושיתוף כלכלי לשנתיים לפחות.

בסעיפים 2 ו־7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א – 1970, נקבע כי ניתן לבטל חוזה עקב הפרתו בהפרה יסודית. ובסעיף 6 הוגדרה הפרה יסודית:

לענין סימן זה הפרה יסודית הפרה שניתן להניח לגביה שאדם לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית.

הוראת חוק זו תואמת לכללי ההלכה. גם על פי ההלכה, כשקיים תנאי יסודי בהסכם, והתנאי הופר, ההסכם בטל, גם אם לא הותנה בתנאי כפול וכתנאי בני גד ובני ראובן, וגם אם לא נקבע מראש בפירוש שההסכם יבוטל עקב ההפרה […]

בהמשך לדברים אלה הביא בית הדין קמא ראיה מכמה סוגיות לעניין אומדנות מוכחות שמכוחן יש לראות תנאי שלא הותנה ככל משפטי התנאים או אף לא הותנה בפירוש כאילו הותנה ככל משפטיו וחוקותיו. וכבר אמרנו בראשית דברינו כי ברובד העקרוני אין אנו חולקים על דבריו של בית הדין קמא בעניין זה, אלא שסבורים אנו, כאמור וכפי שיתבאר להלן, כי שגה ביישום הדברים בנידוננו.

טז.       בית הדין קמא האריך לצטט מדברי הצדדים בדיון ולאחר מכן קבע:

עד כאן מהפרוטוקול ממנו עולה שגם הבעל מודה שחזר לגור בבית אך לטענתו הדבר אירע עקב אילוץ […] וגם ביקש להימנע מלהוציא את האשה והילדים מהבית, למרות שההסכם מאפשר זאת כעבור שנים־עשר חודש. ולמעשה החל בהליכים לממש את זכותו בנכס כשהכיר אשה אחרת.

לו יהי כדברי הבעל, עדיין בהתעלם מהשיקולים שהביאו אותו לחזרה לבית, אין מחלוקת שחזר לבית, למגורים לפרק זמן של שנתיים ויותר, וגם לדבריו בפרק זמן זה התנהל בשיתוף כלכלי עם האשה, הרי שגם אליבא דטענותיו, הפר ביודעין את סעיף 12 להסכם.

כאמור, במקרה הנוכחי, הסכם הגירושין הוגש לבית הדין כעבור ארבעה חודשים ממועד הגירושין […] הסעיף היסודי בהסכם, אינו יכול להיות הסעיף המביע את עצם ההסכמה להתגרש, אלא הסעיף המרכזי והיסודי הינו הסעיף המורה על המגורים הנפרדים, המאפשרים לכל אחד מהצדדים להמשיך בדרכו ולהינשא מחדש, ומסעיף זה נגזרות הוראות רבות בהסכם, כגון הסדרי השהות והמזונות של הילדים, חלוקת הרכוש והתכולה, כל אלו מקבלים מקום, נחוצים ורלבנטיים עקב המגורים הנפרדים הנגזרים בהכרח מהגירושין […]

אין מחלוקת שבאותה תקופה שהבעל גר בבית עם האשה שילם חשבונות חשמל מים וכלכלה, ולדבריו הדבר נעשה על מנת למנוע מהילדים מחסור. אך אין ספק שהתנהלות זו מבטאת התנהלות שיש בה אמירה ולפיה הסכם הגירושין כבר אינו רלבנטי ואין לפעול על פיו […]

במסגרת פסק הדין הנוכחי איננו חייבים להכריע בכל פרטי המחלוקות העובדתיות […] די בכך שאין ספק שהצדדים גרו יחד במשך כשנתיים תחת אותה קורת גג והתנהלו בשיתוף כלכלי […]

ושוב ציטט בית הדין קמא מפרוטוקול הדיון וקבע:

עד כאן מפרוטוקול הדיון המבטא את עומק השיתוף בין הצדדים, כשאפילו כשביקשו לבקר את אביו של הבעל, הלכו יחד כזוג. הבעל פרנס את הבית ללא תחשיב הוצאות ורישום, אלא כני זוג שאינם מוצאים לנכון לערוך תחשיבים מעין אלו. וכן רכש מכספו ריהוט ומכשירי חשמל לבית […] סעיפי ההסכם המתייחסים למשמורת ולהסדרי הביקורים היו חסרי משמעות […] וכן סעיף 5 להסכם המסדיר את תשלום המזונות היה חסר משמעות […] סעיף 6 המסדיר את חלוקת התכולה לא בוצע […] סעיף 8 המורה על יציאת האשה מהדירה כמו הסעיף המחייבה בדמי שימוש ככל שאינה יוצאת מהדירה.

וביחס לסעיף הדירה בהסכם: העברת הדירה על שם הבעל בוצעה. אך לאחר שהאשה קיבלה סכום של חמש־מאות תשעים ואחד אלף שקל, מהבנק שהעביר למוכר את ההלואה שהבעל נטל, במועדים קרובים החזירה לבעל ארבע־מאות ועשרים אלף שקל בכמה תשלומים למשמרת אצלו, וחתמה על מסמכי העברת הדירה על שמו, למרות שלא היו ברשותה בטחונות לכך שתוכל לקבל חזרה את הכסף במועד שתבקש. דהיינו האשה עשתה מעשה חלוט של רישום הדירה על שמו, בה בעת שרובה של התמורה שהיא אמורה לקבל מצויה אצל הבעל, ואין בידה כל בטוחה שתוכל לקבל את הכסף לצורך הסדר מדור חילופי עבורה ועבור ילדיה, כשהיא על פי ההסכם מחויבת בפינוי הדירה ובתשלום שלושת־אלפים שקל דמי שימוש אם לא תתפנה. התנהלות זו אינה תואמת לזוג גרוש המצוי לאחר סכסוך גירושין, אלא לשני צדדים המנהלים חיים משותפים מתוך אמון ללא סייג.

בנסיבות המתוארות, שניהם היו מנועים מלפתוח דף חדש ולממש את היותם גרושים […]

העולה מדברינו: במקרה הנוכחי, גם לאחר שקבענו שההסכם קיבל תוקף בעת אישורו בבית הדין ואין לבטל את ההסכם מעיקרו […] ההסכם היה מסמך מחייב לולי חזרו למגורי קבע משותפים. אך כעבור פרק זמן עם חזרתו של הבעל למגורי קבע בביתם לפרק זמן ארוך, בחזרתו הפר במודע ובמובהק את סעיף 12 להסכם, הרי שזו הפרה יסודית עליה ניתן לקבוע ללא כל ספק שאילו ידעה האשה בעת אישור ההסכם שכך יהיו פני הדברים לא הייתה חותמת על ההסכם. שהרי אין כל טעם ואין היגיון בשאר סעיפי ההסכם אלא בנסיבות שהצדדים אכן נפרדו למגורים נפרדים ושכל אחד מהם כבר יכול ללכת לדרכו, ולהינשא מחדש. ולא כשהם עדיין מקיימים מגורים משותפים לאורך זמן– מציאות קשה ובעייתית […] מציאות זו משקפת מציאות הפוכה מהמציאות המהווה את התשתית היסודית לקיומו של ההסכם שבפנינו כהסכם סביר וראוי.

על כן דינו של ההסכם להתבטל עקב אי־קיומו של סעיף יסודי להסכם.

עוד יצוין, בערכאות השיפוט האזרחיות ניתנו פסקי דין רבים הקובעים כי כששני צדדים להסכם זנחו את ההסכם והתעלמו ממנו, די בכך לקבוע שבכך התבטל ההסכם […]אך בדין תורה בלא שתוגדר הפרה יסודית של ההסכם לא יהיה מקום לביטולו בגין ההזנחה גרידא, אלא בגין פרשנות ההסכם המחייבת את ביטולו בנסיבות אלו או אחרות, על יסוד הקביעה שזהו תנאי יסוד בהסכם […]

יז.        באשר לחלקו זה של פסק דינו של בית דין קמא, שבו קיבל את עמדתה של המשיבה שטחה זו בסיכומיה על פני כמה עשרות סעיפים את הביסוסים והראיות לקביעות העובדתיות באשר לאופי ומשך חייהם המשותפים של הצדדים לאחר שיבת המערער לגור עימה ובנוגע לאי קיומן של כמה מהוראות ההסכם (מינוי השמאי, השלמת התשלומים וכו’). המערער בסיכומי התגובה שלו חלק על פרטים מסוימים, אולם פטורין אנו מלדון בפרטים אלה שאינם עיקרם של דברים ואף לא בטיעוניה של המשיבה, בהקשר זה, משום שאכן עיקרי הדברים אינם שנויים במחלוקת ואף לא על אלה השנויים במחלוקת יקום או ייפול דבר.

דיוננו להלן בדבריו של בית דין קמא הוא בנוגע להנחות המוצא המשפטיות והפרשניות באשר להסכם ולתכלית, באשר למהותה של ‘הפרת הסכם’ בפן המשפטי בכלל ובהסכם זה בפרט – העולות העובדות האמורות כדי הפרה או לא.

יח.      הנחתו של בית הדין קמא בדבר סעיפו היסודי של הסכם זה ובדבר תכליתו מפוקפקת בעינינו מאוד, שכן מפוקפקת היא ההשוואה בין סעיף הגירושין בהסכם גירושין לבין סעיף הפרדת המגורים בהסכם זה.

אכן מנקודת המבט של בית הדין קיים דמיון רב בין הפרדת המגורים החיונית כדי שהצדדים המתגרשים יהיו מותרים להינשא לאחרים לבין הגירושין עצמם, אך בית הדין רק דן בהסכם ולא הוא עושה אותו. תכליתו של הסכם או מרכזיותו של סעיף זה או אחר בו נגזרות מנקודת המבט של הצדדים להסכם ולא מזו של בית הדין שדן בו. לפיכך ראיית הגירושין כסעיפו היסודי של הסכם גירושין אינה נובעת מהיות הגירושין העניין המרכזי שבסמכותו של בית הדין, כשיתר העניינים נסמכים על שולחנו או תלויי הסכמה ואף לא מהמרכזיות של עניין הגירושין בעיניו של בית הדין עצמו ומנקודת המבט ההלכתית הבוחנת את המשמעויות וההשלכות של איסורי אשת איש אלא מן האינדיקציות המאפשרות להסיק על מרכזיותו של העניין בהסכם בעיני הצדדים.

נובעת היא הן מכותרתו של ההסכם הן מתוכנו. בדרך כלל, וכך גם בהסכם שלפנינו שנכתב טרם גירושי הצדדים אם כי לא הובא אז לאישור ולא קיבל אז תוקף של פסק דין, פותח ההסכם בעניינם של הגירושין וכולל הן אמירות רקע בדבר הצורך בגירושין בסגנון “הואיל ובין הצדדים גבה טורא והצדדים באו למסקנה כי אין מנוס מגירושין” וכיוצא באלה, כיד המליצה הטובה על הצדדים ועל באי כוחם או כפי הנראה להם לתועלת פרשנותו העתידית של ההסכם וכדומה, הן את האמירה בנוגע לגירושין עצמם כי הצדדים יתגרשו כדת משה וישראל והוראות נלוות כגון בדבר שיתוף הפעולה בפתיחת תיק גירושין וכו’.

בנוסף לכך גלוי וידוע לכול הרציונל הבסיסי שאכן הובע גם בדברי בית הדין קמא בנידוננו ושעל פיו בדרך כלל הצורך בחלוקת הרכוש, בקביעת זמני שהות עם הילדים ובהסדרת עניין המזונות כרוך בגירושין ונובע מהם.

מכלול זה כולו יש בו כדי ללמד כי ההוראות בנוגע לגירושין הן הוראות יסוד בהסכם גירושין.

בענייננו הגירושין כבר התקיימו ועל כן, כפי שציין בית הדין קמא בצדק, לא היו הם תכליתו של ההסכם בעת שנחתם ואושר. במקומם הכניס בית הדין קמא את הוראת ההסכם בדבר הפרדת המגורים וקבע כי היא סעיפו המרכזי של ההסכם ותכליתו.

האומנם?

כותרת שתלמד על האמור – אין.

שמא היקף ההתייחסות לשאלת הפרדת המגורים או מקומה של זו בראשית ההסכם יתמכו בהנחתו של בית הדין קמא? גם לשאלה זו התשובה היא שלילית. הפרדת המגורים מתמצה בסעיף אחד קצר מאוד שאינו מצוי בראשיתו של ההסכם ואין לו שום בולטות אחרת בו.

גם אמירת רקע במבוא הנוגעת לשאלת הפרדת המגורים כמטרת ההסכם – אין, ויוער למעלה מן הצורך כי אף אמירות רקע בנוגע לנסיבות שבשלהן החליטו הצדדים להתגרש והעשויות להיות רקע גם לצורך בהפרדת המגורים כגון “הואיל והשלום אינו שורר בין הצדדים” או אפילו נוסח מליצי ומעט מעורפל כגון “גבה טורא בין הצדדים” נעדרות מן המבוא להסכם זה. אליבא דאמת נזכיר כי לשיטת המערער הרקע הוא בגידה של המשיבה בו, שאינה בהכרח (ומדברים אנו מנקודת המבט של הצדדים ולא של ההלכה) עילה לאיסור או למניעת מגורים משותפים באותה מידה שהיא עילה לניתוק קשר הנישואין ביניהם.

בצדק ציין בית הדין קמא כי מגורים משותפים עשויים לסכל את תכליתם של הגירושין עצמם מנקודת המבט ההלכתית המחייבת הסדרת גט נוסף בשלהם. אולם לא סוד הוא כי רבים מבעלי הדין אינם מודעים לכך, ואף שבתי הדין נוהגים להבהיר את חובת הפרדת המגורים ובמקרים מסוימים אף להבהיר כי אי־הפרדתם או שיבה למגורים משותפים עשויה להביא לחיוב בגט נוסף – לא כל בעלי הדין מייחסים חשיבות מספקת להבהרה זו.

גם בית הדין קמא עצמו ציין מפורשות כי לולי היה מדובר בענייננו במגורי קבע משותפים לא היה גורס כי הופר תנאי יסודי בהסכם וכי משכך דינו של ההסכם כולו לביטול, וזאת אף שהחובה לסדר גט נוסף היא בכל מקרה של ייחוד בין בני הזוג הגרושים, בין שמדובר במגורי קבע בין שמדובר במגורי עראי, בין שמדובר במגורים בדירה המשותפת או ששימשה את הצדדים למגוריהם המשותפים טרם הגירושין בין שמדובר במגורים או בייחוד במקום אחר. לאמור: גם אם הגירושין הם תכליתו של ‘הסכם גירושין’ ובהעדרם בטל הוא, אין זאת אומרת כי אם התקיימו הגירושין אלא שלאחר מכן נוצרה הסיבה לחייב בגט נוסף בשל התייחדותם של הצדדים תקום עילה לביטול ההסכם כולו.

יט.      כל זאת אף כשההסכם ‘הסכם גירושין’ הוא, אבל בענייננו הלוא הגירושין כבר היו.

לשונו של ההסכם אינה מדברת על עזיבת המערער את הבית אלא על התחייבותו שלא להתגורר בו, מה שיכול להתפרש כעזיבה לבלי שוב ויכול להתפרש כהתחייבות שלא לשוב כשהעזיבה כבר הייתה. בענייננו טענה המשיבה כי הצדדים מעולם לא נפרדו ולא התכוונו באמת להיפרד, לשיטתה שלה ודאי הוא כי תכליתו של ההסכם לא הייתה הפרדת מגורים – ואף שבית הדין דחה את טענתה לעניין הסכם למראית עין – משטענה היא כך קשה לומר כי תכליתו של ההסכם הייתה הפרדת המגורים.

לשיטתה של המשיבה הייתה התכלית הברחה מבעלי חוב והצלה מתסבוכת פלילית – כלכלית. לשם מה התגרשו הצדדים? לכאורה כדי לקבל הטבות הנובעות מרישומם כגרושים וכדי למנוע התייחסות אליהם כאל תא כלכלי אחד. לשם כך נועדו הגירושין, לשיטתה שלה, ולשם כך נועד גם ההסכם וכל אשר בו. אין הצדדים זקוקים לשם השגת מטרה זו ליכולת ההלכתית להינשא לאחרים בפועל – זו הנבצרת מהם בשל המגורים המשותפים המחייבים גט נוסף – ומשכך, לשיטתה של המשיבה עצמה, גם אם נניח כי הצדדים ידעו אל נכון כי מגוריהם המשותפים יחייבו גט נוסף, קשה לבסס את הקביעה כי לא היו מתקשרים בהסכם זה ואף מסדרים את הגט בפועל משום כך.

למעשה לשיטתה של המשיבה ייתכן שהיינו צריכים לומר כי אפילו לו בטלו הגירושין עצמם למפרע מסיבה כלשהי – ולו גם באשמתו של המערער – לאו מילתא דפשיטא היא שיתר הסעיפים היו בטלים, שכן דווקא לשיטתה שלה לא הגירושין היו תכליתם של הסעיפים הממוניים אלא במידת מה הסעיפים הממוניים היו התכלית והגירושין לא באו אלא כדי לשרתם או על כל פנים אלה ואלה באו לשרת תכלית אחרת.

בכך בלבד די כדי לדחות את טענת המשיבה, לשיטתה שלה.

אולם גם לשיטתו של המערער אין הדברים שונים בהרבה: המערער גורס כי הצדדים התגרשו והתכוונו לכך. לדבריו אכן מן הסתם נועדו הגירושין לאפשר לכל אחד מהם לפתוח פרק חדש בחייו ולכרוך בו את גורלו בגורלו של בן זוג אחר, ואכן המגורים המשותפים לאחר מכן הקשו על כך. אולם לשיטתו של המערער, שאת גרסתו קיבל בית הדין קמא, לאחר הגירושין אכן יכול היה כל אחד מן הצדדים לפתוח פרק חדש בחייו, עם בן זוג אחר,ומניעת היכולת להינשא שנית נוצרה רק לאחר זמן מששב המערער לגור עם המשיבה.

ההייתה הפרדת המגורים תכליתו של ההסכם בעת שנכרת כפי שמניח בית הדין קמא?

להנחתו של בית הדין קמא ולטענת המערער שיבתו למגורים המשותפים הייתה רק לאחר זמן. בעת כריתת ההסכם חלו הגירושין ויכול היה כל אחד מהצדדים להינשא לאחר. למעשה אם בהסכם גירושין רגיל יכולה האישה להינשא, על פי ההלכה, רק לאחר זמן לאחר תשעים ושניים יום מהגירושין עצמם הנעשים לאחר ההסכם, בענייננו מאחר שהגירושין קדמו להסכם ביותר מתשעים ושניים יום הרי שמייד לאחר ההסכם יכולה הייתה האישה להינשא לכל מי שתרצה, ולאחר מכן כמובן גם לו היה המערער חוזר להתגורר בבית לא היה נצרך גט שני בין הצדדים. (כמובן אם היה מקיים עימה יחסי אישות הייתה היא נאסרת על בעלה, אך לאחר נישואיה לאחר לא הייתה נאסרת אלא אם אכן היו מוכחים יחסים כאלה ולא בשל ‘יייחוד’ גרידא אף שייתכן שייחוד כזה וודאי מגורים משותפים היו יכולים להיחשב עילת גירושין.)

האם בהסכם גירושין ‘רגיל’ סבור בית הדין קמא כי אם לאחר זמן שבו הצדדים והתייחדו או אפילו גרו יחדיו למשך זמן ובשל כך נדרשו לגט נוסף יש לראות את ההסכם כבטל? אם אין בית הדין קמא סבור כך אלא מסכים כי מאחר שמייד לאחר הגירושין יכולים היו הללו להתממש הרי שתנאו היסודי של ההסכם התמלא, וצורך בגט נוסף שנתעורר לאחר מכן אינו יכול לבטלו למפרע – הוא הדין בנידוננו.

נוסיף גם כי ייתכן שההוראה בדבר אי־חזרתו של המערער להתגורר בדירה המשותפת נותרה בהסכם כפי שנותרו בו ההוראות בדבר הגירושין עצמם. ההנחה שמדובר בהוראה שנותרה במכוון ונועדה להיות סעיפו היסודי החדש של ההסכם – אין לה כל יסוד.

לא זו אף זו, אם אומנם נותרה הוראה זו בהסכם לא כ’שריד’ נוסף להיותו במקור ‘הסכם גירושין’ אלא במכוון, האם הכרחי לראות בה חלופה כאמור ולהניח כי בראש מעייניהם של צדדים שבאו לאשר הסכם לאחר הגירושין היה החשש כי נישואין שהם תכליתם של הגירושין שכבר נעשו לא יוכלו להתממש? האם לא ייתכן ואף מסתבר יותר שהוראה זו כלל לא באה מתוך ציפייה למנוע צורך בגט נוסף אלא כדי לאפשר למשיבה חיים שלווים בדירה, במשך שנים־עשר החודשים שאפשר לה ההסכם, בלי שיוכל המערער לטעון כי בצד זכאותה לחיות בדירה זכאי לכך אף הוא כבעליה, מה שייתכן שהיה מקשה עליה גם לולי האיסור ההלכתי שספק אם הצדדים היו מודעים לו וספק אם הטריד את מנוחתם. ואם כך היה הרי שגם אם הופרה הוראה זו אין יסוד לראות בה הוראה יסודית של ההסכם כולו, שכן אין סיבה להניח שבאה היא – בכלל ובעיני הצדדים בפרט – לצורך הוודאות ביכולתם של הצדדים להינשא לאחרים שהיא תכליתם של הגירושין.

כ.         ואף לו קיבלנו–וכאמור איננו מקבלים – את הנחתו של בית הדין קמא בדבר היות הפרדת המגורים תכליתו של ההסכם, לא היינו יכולים לקבל את מסקנתו בדבר בטלות ההסכם בשל הפרה של תנאו היסודי.

הפרה של תנאי יסודי יכולה להיחשב הפרה אם אומנם נעשתה היא בידי צד אחד ובניגוד לרצונו של הצד האחר.

בענייננו לא טענה המשיבה כי המערער שב להתגורר בדירה המשותפת בניגוד לרצונה שלה. אדרבה המצג שהציגה היא הוא מצג של אידיליה בין הצדדים שכביכול כרתו הסכם למראית עין והציגו מצג של גירושין כדי לשטות האנשים או ברשויות, תוך כוונה תחילה ולכאורה הסכמה מפורשת ביניהם, ולמצער תוך הסכמה שבשתיקה, כי ימשיכו בפועל לחיות יחד תחת אותה קורת גג. כך התכוונו לעשות לשיטתה וכך עשו.

לשיטתו של המערער לא זו הייתה הכוונה מלכתחילה ושיבתו לדירה המשותפת הייתה מבחינתו פריו של אילוץ, ולדידו – לטענתו כי ברקע היה היכנסם של גברים זרים לדירה בדרך שפגעה בילדי הצדדים – אולי לא היה הדבר לשביעות רצונה של המשיבה, אולם לא נטען כי התנגדה לכך בפירוש, ולמותר לציין כי לא פנתה לבית הדין או למשטרה בתלונה כלשהי בעניין.

לדברים יש משמעות אחת ויחידה: לא הייתה הפרה של ההסכם וודאי לא הפרה של סעיף יסודי בו בחזרתו של המערער להתגורר עם המשיבה. כך או משום שמעולם לא התכוונה זו להתנות את יתר סעיפי ההסכם באי־שיבתו של המערער להתגורר עימה, ויכולים הדברים להתפרש גם כהתניה אומנם אך כזו המכוונת מראש רק לסיטואציה שבה ינסה המערער לשוב לגור בדירה בניגוד לרצונה של המשיבה, או משום שוויתרה על תנאה זה לאחר מכן, ועל תנאי אפשר למחול – אף הלכתית.

כא.      ועוד, אפילו נניח כי הופר ההסכם בהפרה יסודית, אין מקום לקבוע את בטלותו במקרה שלפנינו.

בית הדין בחן את ביטולו של ההסכם הן במשקפיו של חוק החוזים הן במשקפי ההלכה. וכך נעשה אף אנו, וזאת כאמור אף לשיטתו של בית הדין קמא הגורס כי הייתה בענייננו הפרה יסודית.

סעיף 8 לחוק מורה:”ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה.” משמעותה הדברים היא כי בהעדר הודעה כזו מוותר הנפגע על הוראת ההסכם שהופרה או למצער על היותה תנאי מתלה שיש בו כדי לבטל את החוזה כולו.

בענייננו ההפרה הנטענת התמשכה זמן רב, כשנתיים לפי הנטען. לנפגע, היינו למשיבה, נודעה ההפרה מייד עם קרותה, היינו מששב המערער להתגורר עימה בדירה, ולמצער לאחר שנוכחה כי אין מדובר ב’ביקור’ קצר מועד בדירה אלא במגורים קבועים בה. לא נטען ולא כל שכן שלא הוכח כי משהפר המערער, כביכול, את החוזה הודיעה לו המשיבה על ביטולו. משכך איבדה את זכותה.

ובעין הלכתית: בית הדין קמא הסתייע כאמור מכמה סוגיות, הן סוגיות שבהן מדובר באומדנה המקימה תנאי מכללא בעסקת מכר (כגון ‘ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל’) הן כאלה שבהן האומדנה מביאה לביטול העסקה לא בשל תנאי חיצוני אלא בשל הגדרת עיקרה של העסקה ‘מקח טעות’ (כגון ‘המוכר שור לחרישה ונמצא נגחן’). אולם הלכה פסוקה היא, ולא זו בלבד במכר שבתנאי – תנאי מפורש או תנאי שמכללא מכוח גילוי דעת או אומד הדעת – שאפשר למחול על התנאי, אלא אפילו בדבר שיש בו ‘מקח טעות’ גמור מן הדין (רמב”ם הלכות מכירה פרק טו הלכה ג; שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף ג):

המוכר לחבירו […] ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר.

ועיין בנושאי כלי הרמב”ם והשולחן ערוך שנחלקו בדינו של מי שנודע לו המום ולא נשתמש במקח לאחר מכן אך גם לא מחה ולא דרש את ביטול המקח, אם דינו כדין ביטול מקח שמחמת אונאה היתרה על שתות, שלאחר שנודעה הטעות – ואף ללא ראיה שנודעה אם חלף פרק זמן שבו יש להניח שנודעה – שוב אי אפשר לתבוע את ביטול המקח כמבואר בגמרא וכפי שנפסק להלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיפים ז–ח). והסברה שדווקא אם השתמש במקח אינו יכול עוד להחזירו, מה שאין כן אם נודע לו ולא נשתמש, היא שאם השתמש דווקא יש הוכחה שמחל שהרי אם לא כן לא היה לו להשתמש, כמבואר בריטב”א (בבא מציעא נ, ב), ועיין שם שאם הודיע למוכר על רצונו בביטול המקח אפילו אם השתמש אחר כך המקח בטל, אף שהשימוש היה שלא כדין, כיוון שלא השימוש מקיים את המקח אלא ההסכמה והמחילה שהשימוש מלמד עליהם אם לא קדמה לו הודעה כאמור. והובאו הדברים במחנה אפרים (דיני אונאה סימן ה וכהמשך לדבריו שם בסימן ד שבהם הביא את המחלוקת הנ”ל) ובפתחי תשובה (שם ס”ק א).

ובענייננו הלוא אפילו היינו מפליגים לדון את אותו ‘תנאי’ שסבור בית הדין קמא כי היה בהסכם זה שלפיו הפרת סעיף הפרדת המגורים תהיה עילה לביטול ההסכם כולו כאילו בהעדרו של סעיף זה ייחשבו כל יתר התחייבויות והקניינים שבהסכם ועל פיו לא רק כתמורה פחותה או לאידך גיסא מופרזת בשיעור המביא לידי ‘ביטול מקח’ – מה שלגביו ודאי אין המקח בטל לאחר חלוף הזמן שבו נודעה הטעות או האונאה, ובענייננו הלוא הפרת הוראת הפרדת המגורים נודעה מייד –כ’מום’ ב’מקח’ עצמו, הרי לפחות לסוברים שאף בזה בחלוף הזמן כאמור אמרינן כי מי שהוטעה ושתק משנודעה לו הטעות – מחל, ואפילו לסוברים כי לא מחל אלא אם יש הוכחה מהשתמשותו במקח יש כר נרחב לדון ולומר כי לא הרי החזקה פסיבית של המקח בידי הקונה ועיכוב מלתבוע את השבת המעות כהרי המשך מגורים משותף עם המערער (ולדברי המשיבה עצמה – ממש כזוג נשוי), וכל זה בלי להשיב את מלוא התמורה (החלקית) שקיבלה המשיבה בגין חלקה בנכס (אם כי את חלקה השיבה למערער לכאורה עוד קודם לכן, השבה שלגבי פרשנותה ונסיבותיה חלוקות דעות הצדדים ובית דין קמא לא קיבל לגביה את עמדת המשיבה), וכשבמקביל נרשם הנכס בהתאם להסכם על שם המערער – התנהלות שסברה גדולה היא לומר כי מוכיחה היא על מחילת התנאי.

כב.      אשר לדברי בית הדין קמא כי מלבד הפרת ההתחייבות שלא לשוב ולהתגורר בדירה גם סעיפים אחרים של ההסכם לא קוימו, וכבר אמרנו כי לעניין אותם סעיפים הטענה – אף לשיטת המשיבה – אינה על הפרה (שכן מדובר לכולי עלמא בדברים שנעשו ברצונה ובהסכמתה ולכאורה אף לטובתה) אלא כי אי־קיום אותם סעיפים מלמד על אי־כוונה מלכתחילה לקיים דבר מסעיפי ההסכם, כך לשיטת המשיבה, או על כוונה לבטלו בדיעבד, וכך אמר בית הדין קמא (וכמובא לעיל):

אין מחלוקת שבאותה תקופה שהבעל גר בבית עם האשה שילם חשבונות חשמל מים וכלכלה, ולדבריו הדבר נעשה על מנת למנוע מהילדים מחסור. אך אין ספק שהתנהלות זו מבטאת התנהלות שיש בה אמירה ולפיה הסכם הגירושין כבר אינו רלבנטי ואין לפעול על פיו […]

אפילו כשביקשו לבקר את אביו של הבעל, הלכו יחד כזוג.

הבעל פרנס את הבית ללא תחשיב הוצאות ורישום, אלא כני זוג שאינם מוצאים לנכון לערוך תחשיבים מעין אלו. וכן רכש מכספו ריהוט ומכשירי חשמל לבית […] סעיפי ההסכם המתייחסים למשמורת ולהסדרי הביקורים היו חסרי משמעות […] וכן סעיף 5 להסכם המסדיר את תשלום המזונות היה חסר משמעות […] סעיף 6 המסדיר את חלוקת התכולה לא בוצע […] סעיף 8 המורה על יציאת האשה מהדירה כמו הסעיף המחייבה בדמי שימוש ככל שאינה יוצאת מהדירה.

וביחס לסעיף הדירה בהסכם: העברת הדירה על שם הבעל בוצעה. אך לאחר שהאשה קיבלה סכום של חמש־מאות תשעים ואחד אלף שקל, מהבנק שהעביר למוכר את ההלואה שהבעל נטל, במועדים קרובים החזירה לבעל ארבע־מאות ועשרים אלף שקל בכמה תשלומים למשמרת אצלו, וחתמה על מסמכי העברת הדירה על שמו, למרות שלא היו ברשותה בטחונות לכך שתוכל לקבל חזרה את הכסף במועד שתבקש. דהיינו האשה עשתה מעשה חלוט של רישום הדירה על שמו, בה בעת שרובה של התמורה שהיא אמורה לקבל מצויה אצל הבעל, ואין בידה כל בטוחה שתוכל לקבל את הכסף לצורך הסדר מדור חילופי עבורה ועבור ילדיה, כשהיא על פי ההסכם מחויבת בפינוי הדירה ובתשלום שלושת־אלפים שקל דמי שימוש אם לא תתפנה. התנהלות זו אינה תואמת לזוג גרוש המצוי לאחר סכסוך גירושין, אלא לשני צדדים המנהלים חיים משותפים מתוך אמון ללא סייג.

אכן התנהלות הצדדים לא הייתה כשל בני זוג שנפרדה דרכם לאחר או תוך סכסוך עמוק. עם זאת בית הדין קמא עצמו קבע כי אין בדברים כדי ללמד על כוונה תחילה שלא לקיים את ההסכם ועל עשייתו אך למראית עין. ומשכך, משעה שאושר ההסכם כדין – מחייב הוא. הייתכן כי כוונה לבטלו הייתה, כפי שעולה מהתנהלות הצדדים לאחר זמן? ייתכן.

אך האם די ב”ייתכן”? התשובה היא שלילית.

נעיר ונזכיר כי לעיל עמדנו על “ייתכן” אחר שבדברי בית דין קמא שאותו הצדקנו למרות טענת המשיבה כי לא די ב”ייתכן”, אולם כאן – הפוכים הם הדברים, ולא בכדי שכן התשובה לשאלה מתי די ב”ייתכן” אחת היא, אף תוצאותיה עשויות להיות שונות אף הפוכות ממקרה למקרה: כדי להוציא מן המוחזק, לסתור חזקות ולבטל הסכם נחוצה וודאות, על כן די ב”ייתכן” כדי לקיים את החזקה, כדהתם, ואין די בו כדי לבטלה, כדהכא.

על דרך כלל כידוע, כדי לבטל הסכם בר־תוקף שהוא הסכם ממון בין בני זוג שאושר בבית הדין או בבית המשפט נדרש ביטולו של ההסכם בערכאה שאישרה אותו. גם במקרים החריגים שבהם אפשר לקבוע כי הסכם בוטל הלכה למעשה בהתנהגותם של צדדים ללא ביטולו הפורמלי באמצעות פנייה לערכאה שאישרה את ההסכם – ברי כי למצער נדרשת ודאות כי אכן ההתנהגות האמורה ביטלה את ההסכם.

האם בני זוג שהתגרשו ושעשו הסכם גירושין הכולל הוראות שונות בנוגע לרכושם ולילדיהם, אך אחר כך נישאו שנית, ביטלו בכך את כל הוראות ההסכם ועשו בכך את הרכוש שנקבע כי יחולק בדרך מסוימת, ולא כל שכן כשכבר חולק בפועל לרכוש משותף (או לרכוש שבנוגע לו חלות הוראות חוק יחסי ממון, כשהנפקות כמובן היא כשהחלוקה שנעשתה הייתה שונה מהוראות אלה)? בנוגע לכתובה אומנם קיימא לן שהמגרש את אשתו והחזירה – “על דעת כתובתה הראשונה הוא מחזירה” אולם קביעה דומה בנוגע לעניינים אחרים מצריכה ביסוס שאותו לא מצאנו בפסק דינו של בית הדין קמא וספק בעינינו אם קיים הוא.

ואף אם נניח כי כך הדבר כשבני זוג אכן חזרו ונישאו ובכך ביקשו למסד שוב את הקשר ביניהם על נפקויותיו הרכושיות מכאן ולהבא, שאזי ייתכן כי ביקשו להחזיר את הגלגל אחורנית גם בנוגע לנפקויות הרכושיות של הגירושין, האם נוכל לקבוע כך כשבני הזוג לא נישאו פורמלית ולא הראו על כוונה למסד את הקשר שביניהם, אלא שהלכתית חייבים הם – כדי להתירם להינשא לאחרים – בסידור גט נוסף?

ושמא איפכא מסתברא: אם בני הזוג בחרו לשוב לחיי זוגיות ואולי אף נהגו במהלכם שיתוף כלכלי מסוים, אך לא מיסדו את הקשר – אות הוא כי בדווקא עשו כך שכן לא רצו לשוב וליצור את המערך הזוגי המחייב בכלל או את המחויבות הכלכלית הנובעת ממנו, בין ש’בהפקירא ניחא להו’ גם ברובד של חיי האישות ובין שברובד זה אכן ידעו כי חזרתם זה לזרועות זו אכן תחייב בגט נוסף ואף סברו וקיבלו כי לא יחבקו חיק אחרים טרם סידור גט נוסף, אך במישור הכלכלי ביקשו שלא ליצור מחויבות עתידית אלא כי כל עוד נוח הדבר לשניהם ינהגו במעין שיתוף ושעה שלא יהיה הדבר נוח להם – לא תהיה לאיש מהם תביעה על שכנגדו?

כג.      התנהלות הצדדים לאחר ההסכם הייתה כשל בני זוג הנותנים אמונם זה בזה – כך קבע בית הדין קמא וייתכן כי כך היה, אם כי לשיטת המערער אפשר שאין זו התמונה המדויקת והמלאה, בלשון המעטה. אך האם מתן אמון מחייב כוונה לבטל את ההסכם? וכי אין בני זוג יכולים לעיתים לתת אמון זה בזה בפן הכלכלי או בענייני הילדים למרות גירושיהם? אמת כי לא אחת מנהלים בני זוג מלחמת חורמה עד אחרית ימיהם או עד כלות ממונם, אך לא הכרח הוא כי כך יהיה, ויש כי בני זוג ממשיכים גם לאחר הפירוד ביניהם לנהל במשותף עסק זה או אחר (אף שהלכתית אין הדבר מומלץ). בענייננו יוער כי כלפי המשיבה היו טענות מצד המערער בנוגע לאמון שבין בני זוג במישור האישי והיו גם הליכים נגדה שנכחם, אף כי לא נגעו ליחסי הממון שבין הצדדים עצמם, יש להניח כי המערער שידע עליהם היה עשוי שלא לתת בה אמון בפן הכלכלי. אך אין בכך כדי לסתור את הטענה כי המשיבה מצידה כן נתנה אמון בפן זה או בכלל במערער אף לאחר גירושיהם, אם משום שראתה בו אדם נאמן בכלל ואם משום העדר ברירה טובה מזו (בשל אי־רצונה להחזיק בכספה אצלה בשל הסתבכויותיה הכלכליות), וכל זאת אף בהיבט של כלכלת הבית בידי המערער והפקדת כספי המשיבה בחשבונו, ואין צריך לומר כי עצם המגורים המשותפים אינם מלמדים בהכרח על אמון כלכלי או אחר אלא על אינטרסים משותפים.(האינטרס: לשיטת המשיבה – רצון משותף בחיי זוגיות, חיי אישות; ולכולי עלמא – רצונה של המשיבה כי המערער לא ידרוש את פינויה מהדירה לעת עתה, מה שאינו מחייב כי הבעלות לא תעבור לרשותו וכי לא יוכל לבקש זאת בעתיד; רצונו של המערער לגור בדירה גם בתוך שנים־עשר החודשים שלאחר ההסכם; רצונם של שניהם להמשיך בינתיים בגידול משותף של הילדים וכו’.)

ההתנהלות שלא בהתאם להסכם אינה מחייבת כוונה לבטלו – אפילו בנוגע לסעיפי ההסכם שאכן ההתנהגות הייתה סותרת להם – שכן תיתכן כוונה להותיר סעיפים אלה על כנם כמחייבים לעת שיחדלו הצדדים מלהסכים, בפה מלא או בהסכמה העולה מתוך ההתנהגות, על התנהלות שונה. ההסכמה להתנהל לעת עתה בדרך שונה מהאמור בהסכם אינה חייבת להתפרש כהסכמה על ביטולו של ההסכם בכל הנוגע לעתיד לבוא.

וכך אף לו הייתה ההתנהלות שלא בהתאם להסכם – בכל סעיפיו, או לו היינו דנים עתה בתוקפם של אותם סעיפים בהסכם שאכן ההתנהלות לעניינם הייתה שונה מן האמור בהם. לא כל שכן בענייננו שבו אנו דנים בשאלת הבעלות על הדירה שלעניינה דווקא פעלו הצדדים בהתאם להסכם – המערער שילם חלק מן התמורה (וכאמור, בית הדין קמא עצמו לא קיבל את הטענה כי אף זה לא היה אלא למראית עין) והדירה נרשמה בפועל על שמו.

אי־דרישתו של המערער לפנות את המשיבה מהדירה בהתאם להסכם, לאחר שנים־עשר חודש, מלמדת על הסכמה להמשך מגוריה בה באותה תקופה ועשויה להוות עילה שלא לחייבה רטרואקטיבית, בגין תקופה זו, בדמי שימוש. אך אף היא אינה ראיה להסכמה ולכוונה לבטל את הוראותיו של ההסכם לעניין הבעלות בדירה (וממילא גם לעניין היכולת לדרוש את פינוי המשיבה את הדירה מכאן ואילך).

וכל זה אפילו לא הייתה לעניין הבעלות לא אינדיקציה לכוונה לקיים את ההסכם ולא אינדיקציה לכוונה לבטלו, קל־וחומר כשלעניין זה הייתה אינדיקציה הפוכה, וקל־וחומר בן בנו של קל־וחומר כשלעניין זה אין מדובר רק באינדיקציה על כוונה לקיים את ההסכם אלא בקיומו בפועל, כשהכרעתו של בית הדין נדרשה לא לעניין השאלה אם להעביר את הבעלות על שם המערער בהתאם להסכם ותוך הזדקקות לבחינת האינדיקציות לכוונה לפעול על פי ההסכם או לכוונה לבטלו, אלא לשאלה אם להחזיר את הבעלות לבעלות משותפת לאחר שהועברה כבר, בהתאם להסכם, לידי המערער – מה שמצריך קביעה כי לא זו בלבד שהייתה כוונה שלא להמשיך ולפעול על פי ההסכם אלא כי הייתה כוונה להשיב אחור את הגלגל גם בנוגע למה שכבר בוצע.

ביטול הסכם על בסיס התנהגות המורה על כוונה לבטלו מצריך כאמור ודאות, ולא כל שכן שעה שאין מדובר רק בביטול הסכם אלא בהעברת בעלות – המוציא מחברו עליו הראיה, ואפשרות כי הייתה כוונה לבטל את ההסכם, או אף הסתברות כי כך היה כל עוד אין מדובר בוודאות – אינה מספיקה לכך, ולא כל שכן נוכח האמור כי גם לו הייתה ההנחה בדבר כוונה לבטל את ההסכם מוכחת לא היה בכך כדי להוכיח כוונה להשיב אחור אף את מה שכבר בוצע על פיו (וכדין בוצע לפי קביעת בית הדין קמא עצמו כי מלכתחילה היה ההסכם תקף ומחייב).

כד.       זאת ועוד, מאחר שהדירה נרשמה חוקית על שם המערער ואף הלכתית – נעשו קניינים הלכתיים על החיובים שבהסכם שייתכן שהיו כ’קניין על גופא של קרקע’, ואף אם לא כך היה – מאחר שחלק זה של ההסכם בוצע והדירה נרשמה על שם המערער, מה שמקובל לראות בו קניין גם בפן ההלכתי מטעם ‘סיטומתא’, ומה גם שלכאורה קדם לו גם ‘קניין כסף’, הרי שכדי להשיב את הבעלות למשותפת לא די בכוונה לבטל את ההסכם ואף לא בכוונה להקנות את מחצית הדירה בחזרה למשיבה – אף אם נניח שהייתה כוונה כזו.

השבת מחצית הבעלות לידי המשיבה מצריכה, הלכתית, מעשה קניין חדש, וחוקית מצריכה היא ככל קניין במקרקעין הסכם בכתב, ומכוח דרישות החוק מצריכה היא גם הלכתית הסכם כזה ואף רישום במרשם המקרקעין (משום ‘מקום שנהגו לכתוב את השטר’) וכל אלה לא היו.

ואכן בנוגע לבני זוג נשואים, הרשומים ככאלה, חידשה פסיקת בתי המשפט כי יש שכוונה בלבד – די בה כדי ליצור בעלות משותפת, על פי דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי, אך כדי לבסס כוונה כזו נדרש להוכיחה, מה שלא נעשה בענייננו וודאי לא במידה מספקת לפי האמור. ובכל מקרה חידוש זה, שהלכתית בעייתי הוא מאוד כידוע, לא נאמר אף בפסיקה המשפטית אלא, כאמור, בנוגע למי שנישאו באופן ממוסד ומסודר ושנרשמו כנשואים. המבקש בית הדין קמא לחדש את שלא חידשה עד כה שום ערכאה ולבסס בעלות על כוונת שיתוף גם בנוגע לבני זוג שהתגרשו ולא שבו להינשא באופן ממוסד, ומעמדם האזרחי הוא כשל גרושים, אלא שהלכתית זקוקים הם לגט נוסף?

כה.      בהמשך לכל האמור העלה בית הדין קמא עילה לכאורית נוספת לביטול ההסכם:

אמנם האשה חתמה לבעל על המסמכים המאפשרים את רישום הדירה על שמו, והדירה אכן נרשמה על שמו, אך יצוין לסעיף 8.1 להסכם ולפיו הסדרת התשלום לאשה בגין חלקה בדירה תתבצע על פי הערכת שמאי. במקרה דנן קיימת הערכת שמאי שבנק טפחות למשכנתאות יזם את הזמנת השומה, כהליך מקדים להלוואת המשכנתא שהבעל ביקש, הבעל נחשב כמזמין הפורמאלי של השמאות, כשהאשה כלל אינה צד לדוח השמאות ולא התבקשה להגיב ולהתייחס לדוח, ומטבע הדברים הערכה זו אינה אמורה לשמור על זכויות האשה, כשהשמאי אינו מחויב אלא לבנק ולבעל אך לא לאשה, והאשה לא יכלה להבטיח שהשמאות לא מזערה את ערך הנכס, ואת חלקה בתמורה המתקבלת ממכירת הדירה.

בהערכת השמאי הנזכרת, נקבע ערך הנכס לסך מיליון ושבע־מאות וארבעים אלף שקל, ומאחר שבהסכם הגירושין נקבע שהמשכנתא עומדת על סך של כמאתיים אלף שקל הרי שערך הנכס לאחר קיזוז חוב המשכנתא עמד על סך מיליון וחמש־מאות וארבעים אלף שקל, וחלק של כל צד הינו שבע־מאות ושבעים אלף שקל, אך האשה קיבלה סכום נמוך במאה שבעים ותשעה אלף שקל.

בדיון האחרון הבהיר הבעל נקודה זו ולהלן מפרוטוקול הדיון:

האיש: הבית היה מיליון ושבע־מאות־אלף […] חוב המשכנתא היה ארבע־מאות־אלףש”ח.

ב”כ האשה: למה כתוב מאתיים [אלף]?

האיש: היא היתה צריכה לתת חצי מהחוב שהוא ארבע־מאות־אלףש”ח […]

דא עקא, הסכם הגירושין קובע שחוב המשכנתא במלואו עמד על סך מאתיים אלף שקל ולכן אין לקזז ממחצית חלק האשה אלא סכום של מאה אלף שקל. ואילו הבעל הפחית סך מאה שבעים ותשעה אלף שקל על דעת עצמו על יסוד תחשיב שקבע בעצמו חד־צדדית.

לכאורה תמוה שהאשה התנהלה בתמימות מופרזת וסמכה על הבעל בתחשיב הקיזוז שקבע לעצמו בעיניים עצומות בלא לקבל אסמכתאות ביחס לדרך על פיה הגיע לתחשיב שעליה לקבל סך חמש־מאות תשעים ואחד אלף שקל בלבד. אך הדברים משתלבים בטענתה שלא ייחסה חשיבות להסכם, שאליבא דטענותיה הינו למראית עין בלבד […]

האשה לשיטתה, אך אליבא דהבעל המבקש לקבוע שההסכם בר־תוקף ומחייב, האם ניתן להעלות על הדעת שדוח שמאות חד־צדדי יחייב את האשה ביחס להיקף התשלום שעליה לקבל, וכי סבר שהוא באופן חד־צדדי יפרש את ההסכם ויקבע את התחשיב ויחליט כמה האשה אמורה לקבל, ושתחשיב זה מחייב את האשה […]

בהיעדר הערכת שמאי בת תוקף המחייבת את האשה, חסר הדבר הבסיסי ממנו ניתן לקבוע את ערך הנכס. ובהיעדר הערכת שמאי בת תוקף, לא ניתן לקבוע את התחשיב שבו הסכום האמור להיות משולם לאשה.

כאמור, לפי התחשיב המתחייב מכוח ההסכם, חוב המשכנתא המלא הינו מאתיים אלף שקל, אך הבעל הבהיר בדיון את התחשיב שקבע אך למעשה באופן חד־צדדי קבע על דעת עצמו את התחשיב בחינת “כזה ראה וקדש” כביכול יש לקזז מחלק האשה מאתיים אלף שקל ולא רק את מחצית הסכום, כפי המפורש בהסכם, שבו נכתב: “חוב המשכנתא העומד על סך מאתיים אלף שקל”.

העולה מכל הנ”ל: גם אילו היה בפנינו הסכם שבו סעיף 8 בלבד, היה מקום לשקול את ביטולו עקב היעדר קיום תנאי יסוד להסכם – הערכת שמאי אובייקטיבי האמון לשמור על זכויות שני הצדדים, וקביעת תחשיב המקובל על שני הצדדים ולא קביעה חד־צדדית מטעם האיש, המבקש לכפות על האשה את התחשיב שקבע, כשברור בעליל על פי ההסכם שאין לקזז מחלקה בגין חוב המשכנתא אלא סך מאה אלף שקל בלבד.

ככל שהבעל סבר שיש להורות על שינוי בסכום האמור להיות מקוזז מחלק האשה, היה עליו לבקש שינוי פסק הדין לאישור ההסכם, משלא ביקש, פסק הדין מחייבו ככתבו וכלשונו.

במסגרת הנוכחית של פסק דין זה, אנו פטורים להכריע כיצד יש לפסוק אילו ההסכם היה סעיף 8 בלבד. מאחר שההסכם כולו בוטל עקב הפרתו […]

בית הדין קמא לא הכריע כי יש באמור כדי להצדיק את ביטול ההסכם אלא כי היה מקום לשקול זאת לולי סבר בית הדין קמא שההסכם בטל בלאו הכי, מה שנדחה בדברינו דלעיל. עלינו אפוא לבחון אם אכן יש מקום לביטול ההסכם מן הטעם שבשלו אמר בית הדין קמא כי יש לשקול זאת, בשל “היעדר קיום תנאי יסוד להסכם – הערכת שמאי אובייקטיבי” ובשל קיזוזו של המערער מחלקה של המשיבה, על דעת עצמו, סך של מאתיים אלף ש”ח “כשברור בעליל על פי ההסכם שאין לקזז מחלקה בגין חוב המשכנתא אלא סך מאה אלף ש”ח בלבד”.

כו.      לכאורה בהסכם מכר – וחלקו של ההסכם שלפנינו העוסק בהעברת הזכויות בדירה לבעלותו הבלעדית של המערער בתמורה לתשלום שנקבע בהסכם הוא אכן הסכם מכר לפי מהותו – תשלום התמורה הוא אכן תנאי יסודי שהפרתו היא ‘הפרה יסודית’ (אם כי להלן נעיר גם על כך). ברם קביעתו של בית הדין קמא כי ההוראה בדבר הערכת שמאי אף היא ‘תנאי יסוד’, היינו תנאי שהפרתו היא ‘הפרה יסודית’ אינה מבוססת דיה, ולדעתנו אינה מבוססת כלל, ולהלן נבהיר את הדברים.

סעיף 6 לחוק החוזים מגדיר ‘הפרה יסודית’:

הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית […]

בחוזה דנן לא הוסכם כי העדר הערכת שמאי ייחשב הפרה יסודית. מכאן שאם מבקשים אנו לראות בו הפרה יסודית עלינו להניח “שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה”.

הערכת שמאי אינה תכליתו או מטרתו של הסכם מכר אלא אמצעי להשגת התכלית היינו קבלת מחיר הוגן וראוי בתמורה לממכר – לא מחיר מופרז שאם ישולם ייפגע הקונה ולא מחיר מופחת שאם אך הוא ישולם ייפגע המוכר. ברי כי אם אפשר יהיה לקבוע כי המחיר ששולם היה המחיר ההוגן והראוי, וודאי אם אפשר יהיה לקבוע כי הוא שהיה נקבע גם על ידי השמאי, לא ייפגע איש מהצדדים וסביר להניח שאיש מהצדדים לא היה נמנע מהתקשרות בהסכם בשל הפרת ההוראה בדבר הערכת השמאי לו הפרה זו לא הייתה מביאה לידי קביעת מחיר שאינו המחיר הראוי. אכן יכול הטוען לטעון כי מאחר שקשה להניח שתוכל להיקבע קביעה כזאת ללא הערכת שמאי, נמצא כי אכן לא היה האדם הסביר מתקשר בחוזה המדובר אילו ראה מראש כי לא ייבחר שמאי אובייקטיבי ולא תינתן הערכה של שמאי כזה וכי כתוצאה של הפרה זו לא תהיה ודאות כי המחיר שישולם הוא המחיר הראוי. ברם מאחר שהערכת השמאי, כאמור, אינה אלא אמצעי, האם נכון יהיה לומר גם כי האדם הסביר לא היה מתקשר בהסכם לו צפה מראש, למשל, כי הערכת השמאי תיעשה במועד מאוחר משנקבע – ויוער כי בהסכם לא נקבע זמן מוגדר לקבלת הערכת השמאי ולמעשה לא ניתנה הוראה מפורשת בדבר הדרך שבה ייקבע השמאי ובדבר קבלת הערכתו אלא שנאמר כי התשלום יהיה בהתאם ל”הערכת השמאי כאמור”, כשלא ברור כלל מהו אותו “כאמור” ונראה כי מדובר בפרייה של עריכה רשלנית של ההסכם שספיחין אחרים שלה הוזכרו לעיל, ומשתמע ממילא כי תינתן הערכה כזו וכי הדבר יהיה טרם המועד שבו יהיה על המערער לשלם את התשלום הראשון והעיקרי בגין חלקה של המשיבה בנכס – ובשל כך ונוכח הוראות ההסכם בדבר מועדי תשלום ישולם סכום שהצדדים יסברו באותה עת כי הוא התשלום הראוי ולכשתינתן הערכת שמאי במועד מאוחר יותר יושלם החסר או יוחזר ויקוזז? ואם התשובה לשאלה זו היא שלילית – וסבורים אנו כי שלילית היא וכי לא מן הנמנע כי אדם סביר יסכים להתקשר בהסכם מכר אם תהיה ודאות כי בסופו של יום ישולם הסכום הראוי אלא שחלק, ולאו דווקא עיקרי, של התשלום ישולם או יקוזז לאחר המועד המקורי לאחר שהערכת התמורה תעודכן על פי הערכת השמאי – הרי שאי מינויו של שמאי או אי־מתן הערכתו טרם מועד התשלום הראשון, כפי שנדרש בהסכם במשתמע (אך כאמור: לא בפירוש), אינו ‘הפרה יסודית’, לכל היותר מדובר ב’הפרה לא יסודית’ שאינה מאפשרת את ביטול החוזה אלא לאחר שייתן הנפגע ארכה לתיקונה, בענייננו – לקבלת הערכת שמאי אובייקטיבי שיהיה בה כדי לתקן הפרה זו וממילא גם כדי לוודא כי ‘הפרה יסודית’ בדמות תמורה מופחתת לממכר לא תהיה – ולאחר חלוף אותה ארכה.

כל זאת אף אם היה התשלום נקבע ללא הערכת שמאי כלל, קל־וחומר משנקבע נוכח הערכת שמאי שגם אם אינה מספקת – ומסכימים אנו כי הערכת שמאי שמטעם הבנק למשכנתאות אינה מספקת – מכל מקום ניתנה והצדדים פעלו על פיה, ובהעדר כל טענה ובוודאי בהעדר אסמכתה לטענה כי ‘בזמן אמת’ התנגדה המשיבה להסתמכות על הערכה זו, ובמשנה תוקף שעה שעיכוב בקבלת התמורה המלאה שהייתה אמורה לקבל במועד שנקבע לקבלת חלקה הראשון של התמורה – בהנחה שאכן בשל הערכת־חסר של השמאי קיבלה אז פחות משהייתה אמורה לקבל – לכאורה לא פגע בה, שכן אף את הסכום שקיבלה שבה והפקידה למשמרת בידי המערער עצמו בשל חשש מהחזקתה בידיה או על שמה ולא רצתה, או לא הייתה יכולה באותה עת, לעשות בה שימוש.

כז.       נעיר כי בית הדין קמא אומנם כתב – אם לעניין הערכת השמאי ואם לעניין קיזוז חוב המשכנתה שיידון להלן:

לכאורה תמוה שהאשה התנהלה בתמימות מופרזת וסמכה על הבעל בתחשיב הקיזוז שקבע לעצמו בעיניים עצומות בלא לקבל אסמכתאות ביחס לדרך על פיה הגיע לתחשיב שעליה לקבל סך חמש־מאות תשעים ואחד אלף שקל בלבד. אך הדברים משתלבים בטענתה שלא ייחסה חשיבות להסכם, שאליבא דטענותיה הינו למראית עין בלבד […]

האשה לשיטתה, אך אליבא דהבעל המבקש לקבוע שההסכם בר־תוקף ומחייב, האם ניתן להעלות על הדעת שדוח שמאות חד־צדדי יחייב את האשה ביחס להיקף התשלום שעליה לקבל, וכי סבר שהוא באופן חד־צדדי יפרש את ההסכם ויקבע את התחשיב ויחליט כמה האשה אמורה לקבל, ושתחשיב זה מחייב את האשה […]

ברם הדברים נראים בעינינו חסרי פשר. בית הדין קמא דחה את טענת המשיבה כי ההסכם היה ‘למראית עין’ בלבד וקבע כי בשעתו עשו שני הצדדים את ההסכם מתוך כוונה לקיימו. בית הדין קמא אף לא קיבל את הטענה כי מייד לאחר הגירושין חזרו הצדדים לחיות יחד וכי כבר אז היה בכוונתם לבטל את ההסכם ואף קבע כי לכאורה קבלת המשיבה את התשלום מידי המערער מוכיחה כי באותה עת אכן התכוונה אף היא לקיים את ההסכם.

איזו משמעות אפוא יש לטענותיה עתה כי לא ייחסה חשיבות להסכם, שעה שנדרשים אנו להבין את התנהלותה ‘בזמן אמת’? ממה נפשך: או שיקבל בית הדין את טענותיה של המשיבה כי אכן לא התכוונה מעולם לקיים את ההסכם ולכן סמכה על תחשיבו של המערער, או שיסיק כי הסתמכותה במועד קבלת התשלום על תחשיב זה נבעה מכך שאכן בחנה את התחשיב וסברה כי צודק הוא או כי סמכה על המערער מסיבה אחרת אף על פי שהתכוונה לקיים את ההסכם, ולחילופין כי סברה לקבל את הסכום על פי תחשיבו של המערער ולתבוע את היתרה ככל שתסבור שזכאית היא לה, בהמשך.

‘שעטנז’ זה שעל פיו מחד גיסא קובע בית הדין קמא כי במועד כריתת ההסכם וקבלת התשלום התכוונה המשיבה לקיים את ההסכם,אך מאידך גיסא כי טענותיה עתה כי לא לכך התכוונה, טענות שלשיטת בית הדין קמא אינן אמת ונוצרו בדיעבד לאחר זמן, הן העילה שבגינה סמכה בשעתו על התחשיב של המערער – אינו אפשרי.

כח.      לעניין האמור כי לא נטען ולא הוכח גם כי המשיבה התנגדה להסתמכות על ההערכה האמורה נוסיף ונאמר גם כי ההסכם אינו מטיל חובה על אחד הצדדים לפעול להשגת הערכת השמאי, וזאת במיוחד נוכח ההנחה כי נדרשת הערכת שמאי שאינו זה שמטעם הבנק למשכנתאות שהערכתו היא פרייה של פעולה שהוטלה בהסכם על המערער ש”יפנה אל הבנק לקבלת משכנתא”. תשלום שאינו התשלום הראוי בהתאם להערכת שמאי אובייקטיבי עשוי להיות מופחת אך עשוי גם להיות מופרז, לפיכך אין מקום לייחס את ההפרה על המערער יותר משיש לייחס אותה למשיבה עצמה. שני הצדדים במידה שווה נדרשו לכאורה לפעול לקבלת הערכת שמאי, שניהם היו עשויים להיפגע מהעדרה, ושניהם אכן לא פעלו להשגתה – אם בשל התרשלות אם בשל סברה כי די בהערכת השמאי שמטעם הבנק, למרות האמור לעיל כי לכאורה לא די בה, אם מכל טעם אחר. מתבקש אפוא לקבוע כי כל אחד מהצדדים היה רשאי, ועוד רשאי, לדרוש ממשנהו לפעול עימו בדיעבד להשגת הערכת שמאי אובייקטיבי עדכנית למועד שבו נכרת ההסכם או למועד שבו אושר ובהתאם לה להשלים את התשלום או להחזיר את היתרה. ראיית אחד הצדדים כמפר אפשרית הייתה לו לאחר פנייה שכזו מצד רעהו היה נמנע מלפעול כמתבקש, ללא זאת אין מקום לכך.

כט.      אשר לקיזוז של מאתיים אלף ש”ח שקיזז המערער מהסכום המגיע למשיבה ‘על דעת עצמו’:

גם לעניין זה – אף לו היינו קובעים כי צדק בית הדין קמא בפירושו של ההסכם – ספק אם היה מקום לקבוע כי מדובר ב’הפרה יסודית’ הגוררת אחריה את ביטול ההסכם, שכן המשיבה ידעה לכאורה, ולמצער אמורה הייתה לדעת, לא פחות מן המערער כמה על המערער לשלם לה בכל מועד.

כך לכאורה אף בנוגע לאמור לעיל בסוגיית הערכת השמאי, ששני הצדדים היו אמורים לפעול להשגתה ושניהם גם היו אמורים לדעת במידה שווה כי הערכת שמאי שמטעם הבנק אינה בהכרח הערכה שעליה יש לסמוך ביחסים שביניהם, אך כך במשנה תוקף בעניין הקיזוז שלגביו אין מקום לסבור כי הוטעו הצדדים או הוטעתה המשיבה לבדה על ידי הערכת השמאי שמטעם הבנק:

שני הצדדים ידעו את המחיר (אליבא דאותה הערכת שמאי); שניהם ידעו מתי אמורים להיות משולמים לפי ההסכם שישים אחוזים ממנו ומתי ארבעים האחוזים הנותרים; שניהם יכולים היו כמובן לחשב בקלות כמה הם שישים אחוזים מהמחיר האמור ושניהם ידעו כי מסכום זה יש לקזז את מחצית חוב המשכנתה. שני הצדדים ידעו כי בהסכם נקוב בהקשר זה סכום של מאתיים אלף ש”ח ושניהם ידעו או יכולים וצריכים היו לדעת במידה שווה מהו גובהו של חוב המשכנתה וממילא האם מאתיים אלף הם החוב כולו או מחציתו; שניהם גם ידעו כמובן בעת התשלום בפועל, ולמצער יכולים וצריכים היו לדעת על יסוד החישוב של שישים אחוזים מהסכום שנקבע בהערכת השמאי, כי בפועל קיזז המערער מאתיים אלף ש”ח.

משכך, לו אכן היה הקיזוז האמור בגדר ‘הפרה’ ואף ‘הפרה יסודית’ של ההסכם – היה על המשיבה להודיע על ביטול החוזה עקב כך, אם ראתה בכך הפרה יסודית, או להודיע על מתן ארכה לתיקון ההפרה אם סברה כי מדובר בהפרה אך לא בהפרה יסודית או לו רצתה במתן ארכה למרות היותה של ההפרה הפרה יסודית – בתוך זמן סביר לאחר שנודע לה על ההפרה, היינו לאחר מועד התשלום בפועל, ובהתאם להוראות סעיף 8 לחוק החוזים.

משלא עשתה המשיבה כן משמע או כי לא הייתה הפרה כלל, בניגוד לסברת בית הדין קמא, או כי בחרה המשיבה שלא לבטל את החוזה בגינה, ולכל היותר ייתכן כי תוכל לטעון כי הסכימה אומנם בהסכמה שבשתיקה שלא לקבל את התשלום הראשון במלואו במועד אך הבלגה על ההפרה שבאיחור תשלום אינה מחייבת הבלגה גם על העדרו וכי אינה מסכימה כי הסך הכללי שישולם לה יהיה פחות מהנדרש ולפיכך דורשת היא עתה את השלמת התשלום החסר של מאה אלף ש”ח וככל שסכום זה לא ישולם עתה – תודיע על ביטול החוזה.

ל.         כל זאת כאמור אף לו קבענו כי צדק בית הדין קמא בפירושו להסכם. ברם למעשה אין אנו בטוחים כלל בצדקתו של בית הדין קמא בעניין זה וסבורים אנו כי לא מיצה את הבירור הדרוש בעניין.

בהסכם נאמר: “האשה תהיה זכאית לקבל מחצית משווי הדירה על פי הערכת השמאי כאמור, בקיזוז חוב המשכנתא על סך של כמאתיים אלף ש”ח.” בדיון בבית דין קמא נשאל המערער בעניין זה והשיב, כמתועד בפרוטוקול וכמצוטט בפסק דינו של בית דין קמא:

האיש: הבית היה מיליון ושבע־מאות־אלף […] חוב המשכנתא היה ארבע־מאות־אלףש”ח.

ב”כ האשה: למה כתוב מאתיים [אלף]?

האיש: היא הייתה צריכה לתת חצי מהחוב שהוא ארבע־מאות־אלףש”ח […]

לדברים יש משמעות אחת, פשוטה וברורה, והיא כי לטענת המערער משמעות האמור בהסכם “קיזוז חוב המשכנתא על סך של כמאתיים אלף ש”ח” היא “קיזוז חלקה בחוב המשכנתא על סך של כמאתיים אלף ש”ח”.

זו אכן אינה הפרשנות המילולית הפשוטה של המילים “חוב המשכנתא על סך של כמאתיים אלף ש”ח”, אך מה הפרשנות האחרת?

הלוא הפרשנות שמציע בית הדין קמא על יסוד קביעתו כי “הסכם הגירושין קובע שחוב המשכנתא במלואו עמד על סך מאתיים אלף שקל”, פרשנות שממנה גזר בית הדין קמא כי “אין לקזז ממחצית חלק האשה אלא סכום של מאה אלף שקל” – גם היא אינה תואמת את לשונו של ההסכם “קיזוז חוב המשכנתא על סך של כמאתיים אלף ש”ח” המורה מפורשות על קיזוז של מאתיים אלף ש”ח. פירושו של בית הדין קמא מצריך את פירושה של לשון ההסכם ותיקונה כאילו נאמר בהסכם “קיזוז חלקה בחוב המשכנתא העומד במלואועל סך של כמאתיים אלף ש”ח”.

לפירושו של המערער מוסב הסכום מאתיים אלף ש”ח על המילה “קיזוז”, לפירושו של בית הדין קמא מוסב הוא על “חוב המשכנתא”, ובין כך ובין כך הלשון צריכה תיקון. איזה תיקון מסתבר יותר? לדעתנו בין שנבקש לדבוק בהסכם ככל האפשר ונבחר בתיקון המינימלי ובין שנבקש לדבוק בסברה יש להעדיף את פירושו של המערער דווקא: בפן של ההיצמדות ללשון ההסכם הלוא פירושו של המערער מצריך תיקון לשוני קל יותר בעוד פירושו של בית הדין מצריך תיקון כפול – תוספת של “חלקה ב” בדיוק כפי שנצרך לפירושו של המערער ותוספת שנייה של “העומד במלואו”. ובפן של הסברה הדעת נותנת כי ההוראה האופרטיבית בדבר הקיזוז צריכה להיאמר בפירוש ובבירור יותר מאזכור הסך הכולל של חוב המשכנתה שאין בו משום הוראה אופרטיבית כלשהי אלא משום הסבר לעילת הקיזוז, ומשכך מסתבר יותר כי הסכום שנזכר בפירוש הוא אכן הסכום שאותו, במלואו, יש לקזז ושהחוב המלא כפול ממנו ולא כי הסכום הוא החוב המלא והקיזוז הנדרש הוא חציו.

כך או כך, לו גם נראה את הספק כשקול ואף לפי סברת בית הדין קמא כי פירושו שלו הולם יותר את לשון ההסכם (וכך לאידך גיסא לשיטתנו שלנו)– הדרך הנכונה והראויה לפשוט ספק זה היא לבדוק באמצעות מסמכי הבנק מה היה באמת גובה חובם של הצדדים המועד הרלוונטי ולהסיק מכך את כוונת ההסכם, קביעה בדבר גובהו של “חוב המשכנתא במלואו” על סמך לשון ההסכם וללא בדיקה כזו, כשאחד הצדדים טוען שלא כך הדבר, אינה צודקת ואינה נכונה.

ונעיר לעניין זה עוד: בהסכם גם לא נאמר מי השמאי שיקבע את מחיר הדירה או כיצד ייבחר וימונה, למעשה לא ניתנה, כאמור לעיל, הוראה מפורשת כלשהי בעניינו אלא כי מהאמור כי התמורה תיקבע על פי הערכת השמאי משתמע כמובן כי תהיה הערכה כזו. קביעתו של בית הדין קמא כי נדרש שמאי אובייקטיבי הפועל בעבור הצדדים ולא שמאי מטעמו של הבנק שאינו נדרש אלא לוודא כי ערכו של הנכס מצדיק את מתן ההלוואה המבוקשת על בסיס משכונו של נכס זה מתבססת, ובצדק, על הסברה כי כך יש לפרש את המילים “הערכת שמאי כאמור”, וזאת למרות היות אזכורו של השמאי מצוי דווקא בהמשך לאמור בדבר פניית המערער אל הבנק לצורך קבלת הלוואת משכנתה – מה שעשוי היה לרמז כי הכוונה הייתה להערכת השמאי שמטעם הבנק. בית הדין קמא ביכר פרשנות מסתברת על פני לשון סתומה ולמרות רמיזה מסוימת לכאורית של לשון זו על פרשנות שונה, ובצדק. בית הדין קמא ביכר גם, בצדק ותוך הנמקה והפניה להלכה הפסוקה בחושן משפט (סימן סא סעיף טז), פרשנות שלפיה אכן קובע ההסכם באפן עקרוני כי הדירה תועבר לבעלותו של המערער למרות שהדברים לא נאמרו בהסכם בפירוש אלא שמשתמע בלבד ו’עיקר חסר מן הספר’.

עמדנו לעיל גם בהקשרים נוספים על ליקויים בהסכם הנובעים לכאורה מרשלנות בעת עריכתו, ומשנוכח בית הדין כי הסכם ערוך ברשלנות צודקת שבעתיים ההעדפה של הפרשנות העניינית וההגיונית על פני הדווקנות הלשונית.

הפליאה על בית הדין קמא, אף לשיטתו בנוגע לפרשנותו המילולית של האמור בהסכם בעניין קיזוז המשכנתה, על ששבק לדרכו הצודקת שבה הילך בשאר המקומות ונטה לדרך של היצמדות דווקנית ללשון מבלי לבחון אם מסתברת היא באמצעות בחינה עובדתית של גובה חוב המשכנתה במועד הרלוונטי – גדולה אפוא שבעתיים.

לא.      בשולי דברים אלה נעיר עוד כי אף לו צדק בית הדין קמא בכל דבריו בנוגע לתמורה ששילם המערער – כלל לא ברור כי צודק היה במסקנתו.

כאמור לעיל נעשו בנוגע לדירה קניינים המועילים הן על פי דין תורה והן על פי החוק והמנהג. אלא מאי? תנאי לקיומו של ממכר הוא קבלת התמורה, ולעיל אמרנו כי לכאורה מדובר בתנאי יסודי. עם זאת על פי דין תורה לא תמיד מדובר ב’תנאי’ שהפרתו מביאה לידי ביטול הממכר, וודאי לא בכזה שהפרתו מביאה לידי ביטולו המלא. הדברים נאמרים למעלה מן הצורך ולפיכך ייאמרו בקצרה, והרוצה להחכים בהם יעיין במקורות ההלכה וירחיב עוד:

בהסכם המכר שלפנינו לא ננקבה תמורה מפורשת אלא נקבעו הוראות בדבר הערכת שמאי וקיזוז, הכול כאמור לעיל. בזיקה לאמור לעיל ייתכנו שני מצבים ותיתכנה שתי פרשנויות לשנקבע בהסכם ולשאירע בפועל – אף בהנחה כי אכן קופחה המשיבה בשל הערכת־חסר של השמאי או קיזוז יתר מצד המערער בגינו של חוב המשכנתה.

פרשנות אחת היא כי מאחר שהתמורה נעשתה על פי הערכת שמאי והקיזוז על פי הוראת ההסכם שמשמעותה המילולית (לפחות) היא קיזוז של מאתיים אלף ש”ח, הרי שההסכם קוים ככתבו וכלשונו, והטענה בדבר קיפוח זכויותיה של המשיבה היא למעשה טענת ‘אונאה’ היינו טענה כי התמורה שנקבע בהסכם וששולמה בפועל על פי פרשנותו המילולית אינה התמורה הראויה לנכס. טענה כזו אינה מקימה למשיבה זכות לביטול ההסכם על פי ההלכה שהרי ‘אין אונאה לקרקעות’ (ומה גם שספק אם ה’אונאה’ המדוברת עולה כדי ‘יתר על שתות’ ומאפשרת את ביטול המקח לפחות כשאין מדובר בקרקעות).

הפרשנות האחרת, שבה לכאורה נקט בית הדין קמא ואף אנו סבורים כי נכונה היא יותר, היא כי יש לפרש את ההסכם כמחייב את התמורה הראויה על פי הערכת שמאי אובייקטיבי ואת הקיזוז שלא יעמוד בהכרח על מאתיים אלף ש”ח אלא יעמוד על מחצית חוב המשכנתה כפי שהיה באותה עת וממילא: אם אכן היה החוב כולו בן מאתיים אלף ש”ח, כפי שסבר בית הדין קמא – קיזוז של מאה אלף ש”ח בלבד. לפי פרשנות זו אם בפועל שילם המערער פחות מהנדרש שכן שילם על פי הערכת שמאי של הבנק שהערכת־חסר היא לפי הנטען ותוך קיזוז יתר – הטענה אינה טענה לביטול מקח בשל ‘אונאה’, שעניינה קביעת תמורה בלתי־ראויה, אלא לביטול בשל אי־תשלום מלא של התמורה שנקבעה (שכשלעצמה אכן ראויה היא).

בביטול מקח מטעם זה מבחינה ההלכה בין מקרהו של מוכר ‘דעייל ונפיק אזוזי’ למקרהו של מוכר שאינו ‘עייל ונפיק אזוזי’ ובין ‘מוכר שדהו מפני רעתה’ למוכר שדהו שלא ‘מפני רעתה’.

לגבי מוכר שדהו שלא מפני רעתה מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קצ סעיף י) כי כל עוד לא קיבל המוכר, בענייננו – המשיבה, את מלוא התמורה הרי שאם הוא ‘יוצא ונכנס ותבע שאר הדמים’, בלשון הגמרא ‘עייל ונפיק אזוזי’: “אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחדלא קנה הלוקח את כלו.” אך אין זאת אומרת כי לא קנה הלוקח – בענייננו המערער – כלום וכי ההסכם בטל אלא: “אם חזר המוכר” – וזוהי הסיטואציה שלפנינו שבה המשיבה מבקשת לחזור בה ממכירת חלקה בדירה למערער – “יד הלוקח על העליונה, רצה אומר לו ‘תן לי מעותי’ או ‘תן לי קרקע כנגד מעותי’, ונוטל מהיפה שבה.”זאת כאמור במוכר ‘דעייל ונפיק אזוזי’ אך “אם לא היה יוצא ונכנס ותובע– קנה הלוקח את כולה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ושאר הדמים עליו כשאר החובות”.

מכאן שבענייננו לכל היותר היה על בית הדין קמא לקבוע כי המערער לא קנה את חלקה של המשיבה בדירה כולו אלא ידו על העליונה ויכול הוא לבחור אם, נוכח התנגדותה של המשיבה להשלמת המכר, תחזיר לו את התמורה ששילם לה עד כה במלואה או כי תחזיק את התמורה בידיה והחלק היחסי של המכר – בהתאם לסכום ששילם – ייקנה לו ויירשם על שמו.

כך כאמור “לכל היותר” היינו אם היינו רואים את המשיבה כמוכר ‘דעייל ונפיק אזוזי’, אך האמת תורה דרכה כי המשיבה שלפנינו שהפקידה את התמורה שקיבלה בידי המערער לכאורה ודאי לא נכנסה בגדר זה, ומשכך היה על בית הדין לקבוע כי המכר קיים במלואו אלא שעל המערער להשלים את התמורה החסרה ואפשר יהיה כמובן אף לכפות עליו לעשות זאת. וכל זאת אף אם נראה את המכירה כמכירה שאינה ‘מפני רעתה’, שכן בנוגע למוכר שדהו ‘מפני רעתה’ מבואר בשולחן ערוך (שם סעיף יא) כי בכל מקרה “קנה הכל”, ולו הייתה נפקותא בדבר היינו צריכים לבחון שמא דינה של מכירה שבשל אילוצי הגירושין והצורך בחלוקת הרכוש דינה כמכירה ש’מפני רעתה’, ואין כאן מקום להאריך בזה.

ועוד ייאמר כי כל זאת אף לו הנחנו כי המערער, לשיטת בית הדין קמא ולסברתו כי לא פרע את התמורה במלואה (ובהיבט של הערכת השמאי אכן ייתכן כי כך הדבר), נהג כך שלא בשל טעות. אך למעשה ייתכן גם כי בהסתמכות על הערכת השמאי שהייתה בידי הצדדים טעה בתום לב, כדרך שצריכים אנו להניח כי המשיבה טעתה בעניין זה (שכן אם לא טעתה ודאי הוא שבשתיקתה מחלהעל הזכות לתבוע את ביטול המקח בשל האיחור בתשלום), וכלפי תשלום חסר שבשל טעות קובע השולחן ערוך (שם סעיף יח):

הקונה דבר מחבירו ונתן לו הדמים וטעה במנין המעות, ולאחר זמן תבעו המוכר ואמר לו “מאה שנתת לי אינם אלא תשעים” –נקנה המקח ומחזיר לו העשרה אפילו אחר כמה שנים, בין בקרקע בין במטלטלים.

ועיין שם בבית יוסף ובנתיבות המשפט לעניין מוכר דעייל ונפיק אזוזי, ועל כל פנים גם לדברי נתיבות המשפט אם לא גילה המוכר את הטעות ביום המכר עצמו ועייל ונפיק אזוזי – החסרים – מייד, ודאי נקנה המקח.

ואכן ייתכן כי למרות הלכות אלה, הלכה למעשה יתבטל המכר בשל איחור בתשלום או בחלקו. כך הוא במקרים מסוימים שבהם יש תנאי מפורש בהסכם המכר – וכך מקובל בהסכמי מכר רבים – המגדיר את אי־התשלום במועד (ובדרך כלל תוך החרגה של איחורים קלים) כ’הפרה יסודית’.

אבל בענייננו לא נכללה התניה כזו בהסכם, ואם ביקש בית הדין קמא לומר כי אף שמדברי השולחן ערוך עולה כי ההלכה אינה רואה התניה כזו כהתניה הקיימת מכללא בכל הסכם מכר, אף ללא שפורשה בו, וכי לפי ההלכה אין הפרה כזו מבטלת את המכר כולו, מכל מקום כיום יש לראות הפרה כזו כ’הפרה יסודית’ המבטלת את המכר משום שכיום מקובל ונהוג להתנות כן – היה עליו לומר זאת בפירוש וראוי גם כי היה מבסס את אמירתו זו ומוכיח אותה.

לב.      עוד נעיר בשולי דברינו כי אף לו צדק בית הדין קמא בסברתו כי הוראות ההסכם הנוגעות להעברת הבעלות על הדירה בטלות הן, לא בהכרח היה לקבוע את קביעתו הגורפת כי ההסכם כולו בטל הוא.

הערנו קודם כי התנהלות שאינה תואמת את שהוסכם בנוגע למזונות ולהסדרי השהות בתקופה שבה שבו הצדדים לחיות יחד אינה מחייבת כי גמרו בדעתם לבטל את הוראות ההסכם בעניינים אלה – הוראות שבית הדין קמא סבור כי מלכתחילה היו ברות־תוקף ככל ההסכם (אם כי אנו הערנו גם לעניינן לעיל), וממילא צריכות הן להיוותר כאלה כל עוד לא בוטלו – שכן ודאי הוא כי יכולים צדדים להסכים כי לעת פירוד ינהגו הוראות אלה אף אם אין הן נצרכות שלא לעת פירוד, ומקרים רבים של הסכמי שלום בית ולחילופין גירושין יוכיחו, אף כי הדבר נכון גם ללא הוכחה.

הפרת ההסכם או התנהגות המורה על כוונה לבטלו בכל הנוגע להיבטים הרכושיים אינה מחייבת את ביטולו או מלמדת על כוונה לבטלו בהיבטי המזונות שעשויה להיות להם זיקה להסדרים רכושיים במקרים מסוימים אך לא תמיד יש כזו, וודאי שלא על ביטולו או על כוונה לבטלו בהיבט של הסדרי השהות שזיקה כזו – אם קיימת היא – עקיפה היא עוד יותר והרוצה להקיש מביטול ההוראות בענייני הרכוש לביטולה – עליו הראיה.

גם הטיעון כי הפרדת המגורים היא הפרה יסודית המחייבת את ביטול ההסכם כולו – אף אם היה נכון, לא מן ההכרח כי היה משליך על עניינים אלה, שכן כאמור, למרות דברי בית הדין קמא כי בהעדר פירוד אין צורך בהוראות בנוגע להסדרי השהות ולמזונות, יכול ההסכם להיות שריר וקיים במובן זה שלכשיהיה פירוד ייושמו הוראותיו.

עיקרון זה נכון כמובן גם לעניין הרכושי שאף אם אין ההסדרים הקבועים לגביו נצרכים טרם פירוד יכולים הם להיקבע מראש על דעת שייושמו לעת הפירוד. אך בעוד לעניין זה היה מקום אולי לדבריו של בית הדין קמא, לשיטתו, לעניין הוראות המקפחות, אולי, את זכויותיה של המשיבה כי מבוססות הן על הסכמה מודעת ומושכלת לוויתורים מסוימים בתמורה להפרדת המגורים שבית הדין קמא ראה אותה, לשיטתו, כתכליתו של ההסכם כולו, הרי שלעניין הסדרי השהות לא היה לכאורה כל יסוד לסברה כי נקבעו תוך קיפוח זכויותיו של אחד הצדדים שהסכים לכך בתמורה לדבר, וממילא ודאי שלא היה מקום לקבוע קטגורית כי ההסכמות שנקבעו לעניינן (שכבר אמרנו לעיל כי לפי מהותו של אישור הסכם בעניינן אין מדובר כלל במתן תוקף להסכמות אלא בפסיקה על בסיס הנחה כי ההסכמות משקפות את טובת הילדים) יבוטלו עם ביטולם של חלקים אחרים בהסכם.

עיין לעניין זה גם בלשונו של סעיף 7(ג) לחוק החוזים המבחין בין הפרה יסודית הנוגעת לחוזה כולו לבין הפרה המצדיקה ביטול של חלק ממנו – לרבות בהיותה הפרה יסודית בזיקה אליו, אם משום הגדרתה בו ככזו ואם מכוח העיקרון שלפיו אם חזקה שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה לו צפה את הפרתו זו הרי שההפרה הפרה יסודית היא – אך אינה נחשבת ‘הפרה יסודית’ (לפי אותו תבחין עצמו) לגבי החוזה כולו, מורה:

ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; הייתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו.

ועיין לעניין זה עוד בהחלטתו של אחד החתומים מטה, שחלקים ממנה הובאו לעיל, בתיק 1216998/2, שעניינה הוא בשאלה זו “קביעה בדבר אי־אישור הסכם כדין – החלה בהכרח על כל חלקיו ושוללת את תוקפם?” ושבה התבאר בנוגע לפסק הדין שניתן קודם לכן באותו הליך:

נוסיף להבהיר ונקדים תשובה לשאלות אפשריות טרם תישאלנה: אכן יש שקבלת ערעור מחייבת גם את ביטולם של חלקים אחרים מפסיקת בית דין קמא, שלא עליהם הוגש הערעור, ויש שביטולו של סעיף מסוים בהסכם מחייב את ביטולים של סעיפים אחרים הקשורים בו, אולם זאת כאשר הדבר אכן מתחייב ולא זה המקרה שלפנינו.

קשר בין חלקי הסכם או פסק דין שבגינו יגרור ביטולו של אחד מהם את ביטולו של האחר עשוילהיותקשר שלפי העניין, כגון הקשר שבין גירושין לכתובה או בין משמורת למזונות; קשר שמכוחושל תנאי מפורש או תנאי שמכללא הכורך את חלקיו השונים של ההסכם זה בזה; או קשר משפטי כשהעילות המשפטיות לביטולו של חלק מפסק הדין שומטות את הבסיס לכולו ולא רק מבטלות את חלקו […]

בענייננו אין קשר ענייני בין סעיפי ההסכם העוסקים במזונות הילדים או בעניינים אחרים לבין אלו העוסקים בנושא הרכושי ועל כן אין ביטולם של אלה מחייב את ביטולם של אלה.

המזונות שנקבעו בהסכם […] אינם כאלה שיש היגיון לראותם כתלויים לפי עניינם בהסדרים הרכושיים שבהסכם. לאמור: לו היה האב מתחייב במזונות בסכום מופרז בעליל היה מקום להניח כי הסכים להתחייב בסכום זה אך משום שבהסדר הכולל יצא הוא נשכר בהיבטים אחרים. אומנם גם לו כך היה לא היה הדבר בגדר מובן מאליו […] אך מכל מקום טענה לקשר בין הדברים הייתה יכולה להישמע. אולם משנקבע סכום שאינו מופרז […] אין יסוד להניח אפילו בגדר אפשרות כי חיוב זה נקבע רק בשל התועלת שסבר האב להפיק מחלקיו האחרים של ההסכם […]

בנוגע לאפשרות כי חלקי ההסכם תלויים זה בזה מכוחו של תנאי ייתכן שיוכל האב לעתור מכוחו של סעיף 46 להסכם הקובע כי כל ההסכמות שבהסכם הן מקשה אחת ושלובות זו בזו. אולם אם מבקש האב את ביטול חיובו במזונות מכוח טענה זו עליו להגיש תביעה מתאימה שכן אין ביטול חיוב המזונות נובע באופן אוטומטי […] הקביעה בדבר היותן של ההסכמות שלובות זו בזו […] מקימה זכות לניזוק מן הביטול לתבוע את בטלות האחרות, תביעה שאותה יצטרך לשקול בית הדין לפי העניין ולראות אם אכן סביר לקבוע כי הסכמה א’ נעשתה מצד המשיב דווקא מכוחה של הסכמה ב’ מצד המערערת […]

נותר אפוא לברר אם בהיבט המשפטי מחייבים ביטולו של סעיף זה בהסכם או עילת ביטולו את ביטולו של ההסכם כולו […]

פסקדיננו התבסס על דרישת החוק מבית הדין המאשר הסכם ממון לוודא כי הצדדים מודעים לתוכנו, למשמעויותיו ולתוצאותיו וכי עשו אותו מרצונם החופשי ועל המסקנה שאליה באנו כי בעניינו של הסכם זה לא וידא בית הדין את הדבר כנדרש […] אומנם משמצאנו כי בית הדין לא קיים את חובתו במלואה בנוגע לחלקו הרכושי של ההסכם יכול לעלות חשש כי אף בחלקים אחרים שלו לא עשה בית הדין את מלוא המוטל עליו, אלא שחשש בלבד אין בו כדי להביא להכרעה שיפוטית של ביטול ההסכם […] מצאנו אומנם פגם בהליך אישור ההסכם אך לא באמינותו של בית הדין […] בנוגע לחלקיו האחרים של ההסכם לא נפל פגם באישור, שכן לגבי חלקיו הפשוטים והברורים של ההסכם די באשר עשה בית הדין.

נוסיף ונבהיר גם כי במישור המהותי הסכם ממין זה ואישורו הם למעשה כמה הסכמים המאושרים וכמה פסקי דין שנקבצו ובאו לפונדק אחד, יש בהסכם ממין זה את ההסכמה להתגרש ואת פסק הדין (שאינו מחייב להתגרש אלא מאשר את האפשרות לסדר לצדדים גט), את ההסכמות הרכושיות ואת אישורן, את ההסכמות בענייני המשמורת והסדרי השהות ואת אישורן ומתן התוקף של פסק דין ואת ההסכמות בענייני המזונות ואישורן – אף הוא אישור הכולל מתן תוקף של פסק דין.

בפסק דין אחר שנתנו לא מכבר (בתיק 1197104/3) אף הערנו על ההבדל בין הוראות החוק בעניין אישור הסכם ממון להוראותיו בעניינם של הסכמים העוסקים במזונות או במשמורת […]

אישור ההסכמות בענייני המזונות מהותו אפוא ‘פסק דין’ שניתן בהסכמה, לעומתו אישור ההסכמות בענייני הרכוש מהותו העיקרית היא אישור ההסכמות גרידא […]

בנוגע להסכם בענייני המזונות […] עיקרו של דבר הוא פסק דין אלא שבית הדין פוסק על יסוד הסכמת הצדדים ומייתר את הצורך בראיות ובטענות, על דרך כלל היסוד לפסק הדין הוא ההנחה כי הסכמת הצדדים מלמדת על יכולת ההורה ועל צורכי הילד […] ייתכן שיטען האב ויעתור לשינויו […]

במישור המהותי אין ביטול חלקי ההסכם העוסקים בענייני הרכוש מחייב את ביטול חלקיו העוסקים בסוגיית המזונות […] אין אישוריהם תלויים זה בזה מההיבט המשפטי והפגמים שהיו בענייננו באישור ההסכמות שבנושא הרכושי לא נפלו לכאורה באישור ההסכמות שבעניין המזונות.

והאמור התם לעניין העדרה של זיקה הכרחית בין ענייני הרכוש שבהסכם ובטלות ההסכם (שם) לגביהם לבין ענייני המזונות ותוקפו של ההסכם לגביהם נכון במשנה תוקף לעניין הסדרי השהות.

לג.       טרם נכלה דברינו עלינו לעמוד, ולו בקצרה, גם על ראשי טיעון נוספים שעלו בסיכומי המשיבה: טענת ההסתמכות ושיקולי צדק.

המשיבה טוענת כי משגר המערער עימה בדירה, ובוודאי משנהגו היא והמערער מנהג זוג נשוי (לטענתה), תוך שאין המערער תובע ממנה דמי שימוש מחד גיסא ולא משלם מזונות ילדים על פי ההסכם מאידך גיסא נוצרה ‘הסתמכות’ שלה כי המערער לא ידרוש את מימוש ההסכם.

עוד היא טוענת כי שיקולי צדק מחייבים שלא לפנותה מן הדירה, שכן פינויה ממנה – ובוודאי פינוי הילדים עימה – יביא למצב שבו ימצאו היא והילדים את עצמם ברחוב ללא פתרון דיור חלופי אפשרי כלשהו, שהלוא דמי המזונות שלפי ההסכם אינם מאפשרים שכירת מדור ראוי כלשהו ומה גם שנצרכים הם גם לשם המזונות עצמם והיא עצמה אינה עובדת אלא בעבודות מזדמנות ומשתכרת מהן שכר זעום.

בהקשר זה מציינת המשיבה להוראות סעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג–1973:

ראה בית המשפט או בית הדין כי לצורך ביצוע איזון המשאבים יש למכור דירה המשמשת למגורי בני הזוג או למגורי ילדי בני הזוג הקטינים ובן הזוג המחזיק בהם, לא יורה על ביצוע המכירה והיא תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט או בית הדין כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע.

ואפשר בהקשר זה לציין גם למקבילה שבסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט–1969.

נעמוד על טיעונים אלה, על ראשון ראשון.

לד.       לעניינה של טענת ההסתמכות נשיב בשאלה: היכן מצאה המשיבה בדין ובפסיקה כי ‘הסתמכות’ של צד אחד להסכם כי הצד האחר לא ידרוש את מימושו מקימה זכות לביטול ההסכם, והיכן מצאה אף יתר על כן כי הסתמכות זו מאפשרת אף ביטול מעשה עשוי שנעשה על פי ההסכם, בהסכמת שני הצדדים, ובענייננו – ביטול העברת הבעלות?

לכל היותר יש מקום לפטור מפיצויים בגין ההפרה, ובענייננו יש מקום כך לטעון גם בהקשר לתביעת דמי השימוש, בשל הטענה כי הצד המפר את החוזה הסתמך על אמירות או התנהגויות של משנהו שמהן יכול היה להסיק כי אינו נתבע לממש את החוזה מיידית ככתבו וכלשונו או כי למצער לא יישא בתוצאות של חיוב בפיצוי, ובענייננו בדמי שימוש, בשל ההפרה.

אף בכך אין אנו קובעים מסמרות שכן הדבר מצריך דיון מקיף נוסף בפן העובדתי, כדי לברר אם אכן הייתה ההתנהלות התנהלות המצדיקה הסתמכות כזו, ובפן המשפטי, ושאלה זו אינה השאלה שהונחה לפתחנו. והיה אם יזדקקו הצדדים לדיון בכך בהקשר לדמי השימוש למשל, כאמור, הרי שיידרש לבך בית דין קמא. אך מכל מקום בנוגע לשאלה שהונחה לפתחנו – שאלת תוקפו ומעמדו של ההסכם, תוקפה של העברת הבעלות והדרישה לבטלה – אין לטענת ההסתמכות על מה להסתמך.

לה.      אשר ל’שיקולי הצדק’: הדין עם המערער הטוען באשר ל’שיקולי צדק’ כי ‘הצדק הוא בעיני המתבונן’ וכי הימשכות המצב שבו הוא מנוע משימוש בנכס שבבעלותו על פי הרישום ועל פי ההסכם אינה ‘צדק’ (המערער מוסיף ומציין בהקשר זה כי הוא מתמודד אף עם עיקולים שהטילה עליו ההוצאה לפועל בשל תביעותיה של המשיבה).

נוסיף ונאמר: ל’שיקולי צדק’ יש מקום בדין בעיקר במישור של ענייני סמכויות, סדרי דין ונוהל, דיני השתק, מתן סעדים זמניים וכיוצא באלה. אין הם יכולים על דרך כלל להשפיע על הדין המהותי ועל הפסיקה שבהתאם לו.

אכן בהלכה נתבצר מקום של כבוד להנהגת ‘לפנים משורת הדין’– הקרובה בחלק מהקשריה למה שמכונה כיום ‘שיקולי צדק’ –ולאפשרות לכוף מכוחה לעיתים על בעל דין לוותר על זכויותיו ואף לשלם לשכנגדו את שאינו מחויב מן הדין. כך דרשו בבבא קמא(ק, א) ובבבא מציעא(ל, ב) את הכתוב “והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון” – “אשר יעשון זו לפנים משורת הדין”; על זו הדרך ויותר מכך למד רב בבא מציעא (פג, א) מהכתוב “למען תלך בדרך טובים ואָרחות צדיקים תשמֹר” לפטור סבלים עניים שלא נזהרו בהובלת חבית ושברוה – מתחילתו של הפסוק, ואף לשלם להם על טרחתם – מסופו.

אבל כבר האריכו ראשונים ואחרונים – ואין כאן המקום לפורטם – לבאר שהנהגת ‘לפנים משורת הדין’ לצורותיה ולגווניה השונים אינה חיוב גמור לכל אדם, יש שאינה נדרשת כלל אלא מצדיקים ותלמידי חכמים, יש שאינה מוטלת אלא על בעלי יכולת כלכלית גבוהה או כשאין היא כרוכה בהפסד כספי ממשי אלא בטורח בלבד, יש שאינה אמורה אלא בהקשר למעשה שהכול חייבים בו פרט למי שזכאי לפטור חריג ולפנים משורת הדין יש מקום שלא ינצל את זכותו זו וכו’. וכך או כך בסיכומם של דברים הביא הבית יוסף (חושן משפט סימן יב) את דברי רבנו ירוחם בשם הרא”ש שאין כופין על ‘לפנים משורת הדין’, וכתב שהדבר פשוט בעיניו ותמה על המרדכי שכתב אחרת. וכן פסק להלכה הרמ”א (שם סעיף ב) בסתם אם כי הביא ש”יש חולקים”.

ואומנם אין לכחד שדעת הב”ח (שם) להלכה כדעת המרדכי וכן צידד בשו”ת צמח צדק (הקדמון, סימן פט), וגם הש”ך (שם ס”ק ח) שציין לדברי הב”ח ולא העיר מאומה ובהלכות השבת אבדה (שם סימן רנט ס”ק ג לעניין השבת אבדה לישראל במקום שמצויים בו רוב גויים ועל כן מתייאש המאבד מאבדתו) כתב כדברי המרדכי ורבי עקיבא איגר (בגליון השולחן ערוך שם) שציין לשו”ת צמח צדק הנ”ל ולדברי הש”ך בהלכות השבת אבדה – נראה מזה לכאורה שנוטה דעתם לצד זה, וכן דקדק בפתחי תשובה (שם ס”ק ו) מתשובת חתם סופר (יורה דעה סימן רנט). אבל אי אפשר להוציא ממון מן המוחזק מטעם זה נגד הבית יוסף והרמ”א, וכמו שכתב בחכמת שלמה (שם) שהעיקר כדעה ראשונה שברמ”א וכל שכן שאין להוציא ממון נגדה. ולא זו בלבד אלא שיש מגדולי האחרונים שצידדו שאפילו המרדכי והב”ח לא נתכוונו לכפייה ממש ולהוצאת ממון בעל כורחו של אדם אלא ל’כפייה בדברים’ – עיין תומים (שם ס”ק ד). ועיין עוד בפתחי תשובה (שם) שהביא מדברי שבות יעקב (חלק א סימן קסח) שהרבה להשיג על הב”ח וצמח צדק הנ”ל, וכן הביא מתשובת שב יעקב (אבן העזר סימן כט), ועיין שם עוד שציין לדבריו בהלכות השבת אבדה (סימן רנט ס”ק ג) שבהם נקט אומנם כדברי הש”ך, אבל משמע מדבריו להדיא שרק משום שבאותו עניין גם המנהג והתקנה הם להשיב את האבדה אפשר לכוף – הא לאו הכי אין לכוף משום לפנים משורת הדין גרידא (עיין שם), וכד דייקינן שפיר אפשר שגם כוונת הש”ך שם כן היא. ועיין עוד בערוך השולחן (סימן יב סעיף ב) שהכריע שאין לכוף (אף שהביא דעת החולקים) אלא “בדברים”– “לומר לו שאתה מחוייב לעשות לפנים משורת הדין וכהאי גוונא דברי תוכחה והתעוררות רחמים”.

המעיין בפסיקת בתי הדין הרבניים לדורותיהם ימצא אף הוא שיש שפסקו שאין כלל מקום לכפייה (מלבד ‘כפייה בדברים’) על הנהגת ‘לפנים משורת הדין’ ואחרים שפסקו שיש לה מקום לעיתים סייגו זאת רק כלפי ‘אדם חשוב’, ‘ציבור’ וכדומה ובמקרים בודדים כשיקול במסגרת פשרה, טעם נוסף לחיוב שהיה לו מקום מן הדין בלאו הכי. ואין כאן מקום להאריך בהצעת מראי המקומות – ‘תורה מונחת בקרן זווית’ וכיום אף במאגרי מידע שונים, ‘הרוצה ללמוד יבוא וילמד’.

ואף גם זאת שדבר ברור הוא שאף הסוברים שיש מקום לכפייה על ‘לפנים משורת הדין’ (וכך הוא גם באותם פסקי דין בודדים שהוזכרו לעיל) ואף כשיש בה הפסד ממון לא אמרו זאת אלא בהוצאה קטנה יחסית ובהפסד סביר (שאותו יש לשער לפי עושרו של מי שנדרש לנהוג ‘לפנים משורת הדין’), וכך בענייננו אם מדובר (וכפי שנאמר עוד להלן) בהנחת המשיבה והילדים להתגורר בנכס לעוד פרק זמן קצר, למשל, אך ודאי הוא שאין אדם נדרש לוותר על בעלות בדירה או במחציתה משום ‘לפנים משורת הדין’, דרישה שדומה שאיש לא יפנה אף לצדיק שמצופה ממנו לנהוג ‘לפנים משורת הדין’ או לאדם בעל יכולת כלכלית גדולה ביותר, ידועה ומוכחת, וודאי לא יעלה על הדעת לכופה עליו, ולא כל שכן כשמדובר באדם מן השורה גם אם יכולותיו הכלכליות עדיפות מאלה של הצד שכנגד.

גם במשפט האזרחי הפעלת ‘שיקולי צדק’ אינה אמורה בדרך כלל כלפי הדין המהותי ויישומו, כאמור לעיל. וכבר קבע בית המשפט העליון (השופט, כתוארו אז, א’ ברק בהסכמת השופטים, כתוארם אז, מ’ שמגר ומ’ בייסקי)בע”א 260/80 ניבה נוביץ נ’ סופיה ליבוביץ, לו(1) 537 (1982)‏‏ שבו דן בית המשפט העליון בהפרת חוזה שנטענו לגביה טיעונים של ‘שיקולי צדק’וקבע לגבי הזכות לפיצויים עקב ההפרה כי בהיותה “זכות היא של הנפגע” – “אין בית המשפט רשאי לשלול זכות זו מטעמים של צדק”. ואומנם הבחין שם בית המשפט בין זכות זו לבין הזכות לאכיפת החוזה שאותה רשאי בית המשפט לשלול אם “אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין” אלא שהבחנה זו אינה משום שברובד המהותי גוברים ‘שיקולי הצדק’ אלא משום שאת הזכות אכיפת חוזה סייג המחוקק מפורשות בסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א–1970, באומרו כי נתונה היא “זולת אם נתקיימה אחת מאלה […](4)אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין”, ושמא סייג זה שבחוק יש ‘לקרוא’ כתנאי מכללא בכל חוזה.

למען הסר ספק נבהיר ונזכיר כי בענייננו, ולפחות בכל הנוגע לבעלות בדירה, אין אנו דנים בשאלת אכיפת החוזה – הסכם הגירושין – שכן הבעלות כבר הועברה זה מכבר, ובשום מקום לא ציווה המחוקק או אפילו התיר לבטל חוזה ומעשה עשוי שנעשה על פיו מ’שיקולי צדק’, וכל זאת אף בלי להיכנס לשאלה אם אכן ‘שיקולי הצדק’ תומכים בעמדת המשיבה.

כך גם בע”א 264/83 יוסף שרביט נ’ אליהו צדיק, לז(4) 746 (1983)‏‏ – אף הוא בהקשר של הפרת חוזה – שבו קבע בית המשפט העליון (השופטים, כתוארם אז, ש’ לוין, ש’ נתניהו וי’ טירקל, מדבריו של האחרון שעימו הסכימו חבריו)בלשון קצרה ופסקנית, בהסתמך על האמור בע”א 260/80 הנ”ל”וכבר נפסק שאין בית המשפט רשאי לשלול את זכותו של נפגע מטעמים של צדק”.

כך ויותר מכך קבע בית המשפט העליון (הנשיא דאז השופט מ’ שמגר בהסכמת השופטים, כתוארם אז, ד’ לוין ות’ אור) גם בע”א 485/87 לה נסיונל, חברה לביטוח בע”מ נ’ חאלד סאלח עלי נאסר, קטין, מד(4) 349 (1990)‏‏ – אפילו לגבי מתן ארכה גרידא להשבת כספים שנקבעה כתנאי לקיומו של דיון נוסף, ואף שמדובר היה בקטין – כי “אין להעניק בדיני החיובים זכות־יתר שלא במסגרת הדין על חשבון בעל הדין השני הזכאי לכך שבית המשפט יכריע בעניינו במסגרת הדין”.

לו.       ולבסוף ההישענות על סעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג–1973:

אין אנו עוסקים עתה בחלוקת נכס, בפירוק שיתוף או באיזון משאבים מכוח הוראות החוק האמור (או מכוח חוק המקרקעין), והדין עם המערער שהשיב כך לטענה זו של המשיבה. ענייננו הוא בתוקפו של הסכם שאושר כדין ובבעלות שכבר הועברה ונרשמה כדין.

הנכס המדובר – זה מכבר אינו משותף, אין אנו דנים בבקשה למכירתו או לחלוקתו אלא בתוקפה של הבעלות וכפועל יוצא בזכות לממשה. אין הוראת חוק כלשהי המבטלת את בעלותו של אדם בנכס שרכש כדין – ולו גם במסגרת רכישת חלקו של בן זוגו – ובהסכמה או המגבילה את זכותו לממש את בעלותו “כל עוד לא נוכח בית המשפט או בית הדין כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר”.

לז.       עם כל זאת אכן קשה לחלוק על כי ‘הצדק’ מחייב שלא יימצאו ילדי הצדדים, שוודאי לא חטאו ולא עוו, לפתע ללא קורת גג, ולא מדובר בהקשר זה רק ב’שיקולי צדק’ ערטילאיים אלא אף בתוצאה של הדין המחייב, דין המזונות, גם אם לא – במקרה זה – בתוצאה של הוראות החוק לעניין פירוק השיתוף ואיזון המשאבים.

אלא שהצדק ודיני המזונות אינם מחייבים דווקא כי יתגוררו הילדים לאורך ימים ושנים בדירה שבבעלות אביהם, תוך שהוא עצמו מנוע משימוש בה. פסיקת מדור הילדים מצריכה הליך סדור שאין מקומו כמובן בערכאת הערעור. בשלביו הראשוניים של הליך זה עשוי לבוא סעד זמני, שגם הוא אינו מוכרח להתבטא במתן המדור בדירה זו דווקא ושגם הוא מצריך שיקול דעת.

למעלה מן הצורך נזכיר כי אף במקרה שבו רלוונטיות הוראות סעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג–1973, הנ”ל, אפשר להעלות מזור למדור ב”הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם”.

הותרת המדור בדירת האב – המערער – ללא דיון לגופו של עניין אפשרית רק באופן זמני עוד יותר, לפרק זמן מינימלי שיאפשר הגשת תביעה ובקשת סעד זמני מבית הדין האזורי.

הוראה ברוח זו אכן ניתן להלן.

לח.      סוף דבר:

1. הערעור מתקבל. פסק דינו של בית הדין קמא שקבע כי ההסכם שכרתו הצדדים ביניהם ושאושר בבית הדין בטל – בטל, וההסכם עצמו, ממילא – שריר וקיים.
2. כתוצאה של האמור אנו קובעים כי המערער רכש כדין, בהתאם להסכם, את חלקה של המשיבה בדירת הצדדים וכי יש להשיב על כנו את רישומה של הדירה כולה על שמו, רישום שבוטל בהוראתו של בית הדין קמא.
3. המערער ישלים את תשלום תמורת המכר האמור לידי המשיבה, היינו ישלם את חלקו השני של התשלום שלא שולם מעולם לאחר שטרם הגיע מועד התשלום החלו ההליכים שבמסגרתם השיגה המשיבה על תוקפו של ההסכם וישיב ליד המשיבה, כפי שביקש בעצמו לעשות, את חלקו הראשון של התשלום שאותו מסרה לידיו – לשיטתו כפיקדון – לאחר ששילמו לה.
4. ככל שסבורה המשיבה כי השמאות שממנה נגזרה התמורה המלאה לוקה בהערכת־חסר של ערך הדירה, בשל היותה שמאות שערך שמאי שמטעם הבנק למשכנתאות ולצורכי אישור הלוואת המשכנתה בלבד – יורה בית הדין קמא על מינוי שמאי שאת זהותו יקבע בית הדין או יקבעו הצדדים בהסכמה ביניהם. את שכרו של שמאי זה ישלמו הצדדים בחלקים שווים, שכן ההסכם אינו מורה אחרת ואין כל עילה להטיל את העלות על אחד הצדדים, והוא יידרש להעריך כמה הייתה שווה הדירה במועד שבו אושר ההסכם.

כמו כן ככל שטוענת המשיבה לגביחוב המשכנתה שרבץ על הדירה במועד אישור ההסכם(ואם יתברר כי הצדדים פרעו את חוב המשכנתה במשותף עד למועד מאוחר יותר או מוקדם יותר, שלאחריו פרע המערער לבדו את החוב: ככל שטוענת היא לגבי החוב שרבץ עד למועד שבו החל המערער לבדו לשאת בנטל החוב), כי היה החוב פחות מן הסכום שלו טען המערער (ארבע־מאות־אלף ש”ח), וממילא כי חלקה שלה בחוב זה היה פחות מהסכום שניקב בהסכם, מאתיים אלף ש”ח – יבחן בית הדין קמא את גובהו האמיתי של החוב למועד האמור באמצעות מסמכי הבנק שימציאו הצדדים או שיתבקשו מהבנק עצמו באמצעות פסיקתאות מתאימות.

בהתאם לתוצאות של הערכת השמאי כנ”ל ובחינת גובה החוב כנ”ל תעודכן תמורת המכר והמערער ישלם למשיבה את החסר או יגבה ממנה את ששילם תשלומי־יתר (אם כך יתברר, אם כי לכאורה מדובר באפשרות מסתברת פחות).

5. עם זאת, כפי שהערנו לעיל, חלקיו של ההסכם העוסקים בענייני ילדים מחייבים במידה מוגבלת בלבד נוכח העיקרון של העדר סופיות בענייני ילדים.

בהקשר של המזונות נכונים הדברים לא רק מן הטעם של העדר סופיות אלא אף משום שהילדים עצמם אינם כבולים להסכם שכרתו הוריהם וככל שהתברר כי הסכם זה אינו מבטיח הלכה למעשה – בהתחשב ביכולותיה של המשיבה – את סיפוק צורכי הילדים כראוי, אם על ידי תשלומי המזונות מצד המערער ואם על ידי השלמת החסר על ידי המשיבה מכוח התחייבותה (במשתמע) בהסכם ובכפוף ליכולותיה (ובוודאי אם נדרשת או נדרשה לשלם דמי שימוש שכילו את דמי המזונות, ולא כל שכן אם נביא בחשבון כי מששילמה האם דמי שימוש על השימוש בדירה המשותף לה ולילדים הרי שיש לקבוע כי חובת המזונות הייתה אמורה לכלול גם ‘מדור’)– הרי שאפשר כי קמה עילה לתביעת מזונות נגד המערער למרות ההסכם.

לפיכך יוכל כל אחד מהצדדים לעתור לשינוי הקביעות שנקבעו בהסכם בנוגע להסדרי השהות, וכמו כן תוכל המשיבה לעתור לפסיקת מזונות שונה משנקבע ככל שיתברר כי צורכי הילדים (בזיקה לזמני השהות שלהם עימה) גדולים משנקבע בהסכם וכי היא עצמה אינה יכולה להשלים אותם ממקורותיה הכספיים שלה.

6. כמו כן, למרות האמור בדבר היות ההסכם הסכם מחייב – אין המערער יכול לתבוע מהמשיבה, על יסוד ההסכם לבדו, דמי שימוש בגין התקופה שבה דרה בדירה לאחר שנים־עשר חודש מיום אישור ההסכם ועד למועד שבו תבע את דמי השימוש.

ככל שיבקש המערער לעמוד על דרישה כזו יידרש קיום הליך נוסף שבו יהיה עליו נטל הראיה כי העדר תביעת דמי השימוש בשעתו, וכל שכן בשעה שדר בעצמו בדירה עם המשיבה, לא היה בנסיבות העניין בבחינת מחילה והסכמה למגוריה של המשיבה בנכס חינם אין כסף. במסגרת הליך זה ייתן בית הדין את דעתו גם על טענת ההסתמכות של המשיבה.

7. בזיקה לאמור לעיל לעניין המזונות, נוכח חובתו העקרונית הוודאית של האב במזונות ובמדור ילדיו ונוכח ההסתברות כי אכן אם יפונו המשיבה והילדים מהדירה לא תוכל המשיבה לספק לילדים מדור חלופי על בסיס דמי המזונות שנקבעו בהסכם וספק רב אם תוכל לעשות זאת מאמצעיה שלה (אף אם נניח כי ההסכם מחייב אותה לעשות כן)– אנו מורים:

למרות קביעתנו כי ההסכם תקף ומחייב, קביעה שממנה נגזרת זכותו של המערער לפנות את המשיבה מדירתו, יעוכב פינוי המשיבה והילדים מן הדירה למשך ארבעים וחמישה יום, שבהם תוכל המשיבה להגיש לבית הדין האזורי תביעה למזונות – ובעיקר למדור – בעבור הילדים ולקבל מבית הדין האזורי למצער סעד זמני עד לבירור תביעתה.

8. אין צו להוצאות. הערובה שהפקיד המערער כתנאי לשמיעת ערעורו תושב לו על ידי מזכירות בית הדין בהתאם לנהלים.

פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום ו’ במרחשוון התשפ”ה (7.11.2024).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא          הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה