דיני משפחה

ב”ה

עורך דין מומלץ

תיק 1464456/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז, הרב צבי בן יעקב

המערער:        פלוני

נגד

המשיבה:       פלונית

הנדון: מעמדה של תביעה שהוגשה בשגגה בתקופת עיכוב ההליכים שעל פי החוק להסדר התדיינויות וכן בתקופת העיכוב הנוסף שעל פי תקנות החירום

פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת כבוד בית הדין הרבני האזורי תל אביב מי”ט בשבט התשפ”ד (29.1.24)שבה מחק את תביעות המערער עקב הגשתן במועד שבו לא רשאי היה להגיש תביעה.

הצדדים נישאו בכ”ב באייר התשע”ו (30.5.16), מנישואין אלה נולדו לצדדים שתי בנות ובן.

בה’ באלול התשפ”ג (22.8.23) הגיש המערער לבית המשפטלענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך. תקופת עיכוב ההליכים נמשכת בהתאם לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה, תשע”ה – 2014,(להלן: החוק להסדר התדיינויות). ישנם ימים שאינם עולים לחשבון ימי עיכוב ההליכים המנויים בחוק, בהם גם ימי פגרה. בנוסף, עקב מלחמת ‘חרבות ברזל’, גם הימים החל בכ”ג בתשרי התשפ”ד (8.10.23) וכלה בי”ז בכסלו התשפ”ד (30.11.23)נמניםעלימי עיכוב ההליכים, בהתאם לתקנות לשעת חירום שהתקין השר לשירותי דת ביום כ”ה בתשרי התשפ”ד (10.10.23).

בתאריך ח’ בכסלו התשפ”ד (21.11.23) תבע המערער גירושין בבית דין קמא וכרך לתביעתו את עניני הרכוש, הכתובה ומזונות האישה.בו ביום נקבע מועד לדיון בתביעות – כ”ט באייר התשפ”ד (6.6.24).בכ”א בכסלו התשפ”ד (4.12.23)נתןבית דין קמא החלטה לשמוע את תגובת המשיבה לבקשת המערער להעביר את ה’איתורן’ על שמו של המערער.

בכ”ט בטבת התשפ”ד(10.1.24) תבעה המשיבה את ענייני הרכוש בבית המשפטלענייני משפחה, ובד’ בשבט התשפ”ד (14.1.24) הוגשה על ידי בא כוח המשיבה לבית דין קמא בקשה למחיקת התביעה עקב הגשת התביעה בתקופת עיכוב ההליכים. לטענת המשיבה – תקופת עיכוב ההליכים הסתיימה בתאריך י”א בטבת התשפ”ד (23.12.23), וממילא, בהיות המערער ראשון, יש לו חמישה־עשר יום להגשת התביעות, ולאחר מכן יוכלו שני הצדדים להגיש תביעות.

בתאריך י”ט בשבט התשפ”ד(29.1.24), החליט בית דין קמא על מחיקת התביעות:

לפנינו בקשת הנתבעת למחיקת תביעת הגירושין והתביעות הכרוכות, תגובת ותגובה לתגובה.

לאחר עיון מוחלט להיעתר לבקשה. אין ספק וגם אין חולק כי בשים־לב לתקנות שעת חירום (סדרי דין בבתי הדין הרבניים)התביעות הוגשו בתקופת עיכוב ההליכים ובניגוד לחוק ולתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה.

התביעות יימחקו. בנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות משפט.

באת כוח המערער טוענת כי התביעה הוגשה בתום־לב, תוך אי־שימת־לב לעובדה שעדיין הצדדים מצויים בתקופת עיכוב הליכים. לטענתה – המשיבה הייתה מיוצגת, נכון לאותה תקופה, וידעה על הגשת התביעות, היא ובא כוחה, אך רק לאחר שהגישו את התביעה בבית המשפטלענייני משפחה, פנו לבית דין קמא למחוק את התביעה. לטענתה – יש לראות בחומרה את אי־הגשת הבקשה למחיקה תוך תקופת עיכוב ההליכים, מאחר שהמשיבה הייתה מיוצגת. בית דין קמא קבע מועד לדיון ואף פנה לתגובת המשיבה את הבקשה להעברת ה’איתוראן’– מהשלימד את באת כוח המערער שבית הדין קיבל וידון בתביעה.

המשיבה טוענת שלא נפל כל פגם בהחלטת בית דין קמא המאפשר הגשת ערעור ובנוסף כי המערער ידע על עיכוב ההליכים עד לכ”ח בטבת התשפ”ד (9.1.24) ולכן רק בתאריך זה הגיש את תביעותיו לבית המשפטלענייני משפחה.

לאחר ששמעתי את דברי באי כוח הצדדים ולאחר שעיינתי בערעור ובתשובה ובחומר שבתיק בית דין קמא, דעתי שיש לקבל את הערעור. למערער לא הייתה כל סיבה להקדים את הגשת התביעה לבית הדין, שהרי בהתאם לחוק היו לו חמישה־עשר ימים לבחור את מקום התביעה ולהגיש את תביעותיו. לא הייתה לו כל סיבה ולהקדים את הגשת התביעה אלא מחמת טעות בתום־לב, התנהלות בית הדין בקביעת מועד ובהוראה על תגובה חיזקה את ההבנה שאפשר להגיש תביעות. המערער לא ניסה באמצעות התביעה המוקדמת ‘לעקוף’ את זכותה של המשיבה, שהרי לו מוקנית זכות ראשונים להגשת תביעות ולא הייתה לו כל סיבה משפטית להקדים את הגשת התביעות. לפיכך אני יכול בהחלט לקבל את דברי באת כוח המערער שפתיחת התיקים בתקופת עיכוב ההליכים הייתה בתום־לב.

לוּ הייתה המשיבה באה לבית דין קמא תוך תקופת עיכוב ההליכים ומבקשת למחוק את התביעה היה מקום למחוק את התביעה ולקבוע את התאריך שבו מסתיימת תקופת עיכוב ההליכים ושממנו ואילך ימנו את חמישה־עשר ימי הקדימה. אולם המשיבה נקטה לטעמי בהתנהלות בעייתית, שלא לומר חסרת תום־לב: היא הגישה את הבקשה למחיקה לאחר שכבר תמו חמישה־עשר ימי הקדימה, ולאחר שכבר תבעה את עניני הרכוש בבית המשפטלענייני משפחה.

משכך, אף שהתביעות הוגשו בתקופת עיכוב ההליכים, אם הן נשארו ‘פתוחות’ בתאריך י”א בטבת התשפ”ד (23.12.23), המועד שבו הסתיימה תקופת עיכוב ההליכים, הרי שיש לראות בתאריך זה את מועד פתיחת תיקי המערער בבית דין קמא.

איני טוען שבכל מקרה יש לדון כך. אולם בנדון דידן שבו רגליים לדבר שהמערער פעל בתום־לב, שהרי לא הרוויח דבר מעצם הגשת התביעה חודש לפני מועד פקיעת תקופת עיכוב ההליכים, כשניכר שבאת כוח המערער סברה שהתקנות הקפיאו את תקופת עיכוב ההליכים רק עד לסוף חודש אוקטובר 2023, שהרי לא הרוויחה דבר מעצם הגשת התביעה לפני המועד כאשר למערער זכות ראשונים להגשת התביעה, וכאשר נראה לכאורה שהמשיבה פעלה שלא בתום־לב כאשר המתינה בבקשת המחיקה עד לאחר תום חמישה־עשר ימי הקדימה של המערער ולאחר הגשת התביעה הרכושית לבית המשפטלענייני משפחה– במקרה כזה יש לראות את מועד פתיחת התיקים בתאריך י”א בטבת התשפ”ד (23.12.23),.

לאור האמור, התיקים כולם, הגירושין והכרוך בהם, ייפתחו מחדש, ולבית הדין הרבני הסמכות תהיה לדון גם בענייני הרכוש.

הרב צבי בן יעקב

ראיתי את דברי ידידי הגר”צ בן יעקב הסבור כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני למרות הגשת התביעות אליו במועד שבו לא היה המערער רשאי להגישן ואף שלאחר זמן, במועד שבו אפשר היה להגיש תביעות, הגישה המשיבה תביעות לבית המשפטלענייני משפחה.

הגר”צ בן יעקב מטעים כי מכלול הנסיבות מורה שהגשת תביעות המערער שלא במועד נעשתה בתום־לב ושלא במגמה ‘לתפוס סמכות’, ודווקא המשיבה היא שפעלה לכאורה שלא בתום־לב משהתאחרה מלהגיש את בקשתה למחיקת התביעה עד לאחר חלוף הימים שבהם הייתה למערער זכות הקדימה ועד לאחר הגשתה שלה את תביעותיה לבית המשפט.

אני מצטרף למסקנה האמורה, אך מבקש להוסיף ולהטעים:

חוסר תום־לב בהגשת תביעה הוא לעיתים עילה למחיקתה או לקביעה בדבר העדר סמכות האמורה להיווצר לכאורה מכוח הגשת התביעה. תום־לב עשוי אפוא להיחשב תנאי־סף לדיון בתביעה או לכינון הסמכות, עם זאת הוא לבדו אינו יוצר סמכות, כמובן, או מאפשר לדון בתביעה. כדי לדון בתביעה צריכה היא להיות מוגשת כדין וכך גם כדי לקבוע כי מכוחה של תביעה מסוימת נקנתה הסמכות לערכאה שאליה הוגשה אותה תביעה.

בענייננו הגיש המערער תביעה בתום־לב, אך בעת שלא היה רשאי להגישה. בית הדין קמא שקיבל את בקשת המשיבה למחיקת התביעה וקבע כי הסמכות בנוגע לתביעות הכרוכות אינה נתונה לו אלא לבית המשפט – לא עשה זאת משום שייחס למערער חוסר תום־לב אלא מאחר שמצא כי יש לראות את התביעה שהוגשה במועד שבו לא היה רשאי המערער להגישה כמי שלא הוגשה כלל, וממילא תביעתה של המשיבה שהוגשה לבית המשפט במועד מאוחר יותר הייתה התביעה הראשונה, בהליכים שבין הצדדים, שהוגשה כדין, היינו במועד שבו אפשר היה להגיש תביעה, ומשעה שהוגשה – נקנתה הסמכות לבית המשפט.

השאלה המצריכה את הכרעתנו היא אפוא אם בהכרח צדק בית הדין בראייתו את תביעת המערער, באופן גורף, כאילו לא באה לעולם ולא יכולה הייתה בשום שלב להקנות את הסמכות לבית הדין.

התשובה לשאלה זו היא, לדעתי, שלילית, ועל כן סבורני שיש לקבל את הערעור.

תביעתו של המערער הוגשה לבית הדין במועד שבו לא הייתה יכולה להיות מוגשת – זאת כתולדה של שילובן של הוראות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה עם תקנות שעת החירום שנתקנו בשנה זו עקב מלחמת ‘חרבות ברזל’ ושבהן נקבעה הארכת מועדים.

ככל הנראה בשל היותן של תקנות אלה תקנות חדשות לא הייתה המודעות אליהן גבוהה, בלשון המעטה: טעו בדבר הן המערער עצמו, שכאמור פעל ככל הנראה בתום־לב, הן מזכירות בית הדין שלא העמידה את המערער על טעותו ולא נמנעה מלקבל את התביעה והן בית הדין קמא עצמו שלא מחק את התביעה מייד לאחר הגשתה בשל הגשתה שלא כדין.

לא מן הנמנע, בלשון המעטה, כי גם בית המשפט נפל לכלל טעות זו עצמה, שכן בכ”ב במרחשוון התשפ”ד (6.11.23) נתן הוא את החלטתו (וראה לגביה להלן) בדבר סגירת תיק יישוב הסכסוך “בחלוף תקופה עיכוב ההליכים”. ואם בארזים – בית הדין ובית המשפט – נפלה שלהבתה של טעות זו, מה לנו כי נלין על המערער שכשל בה?

אשר למשיבה – המשיבה ככל הנראה ידעה כי שגה המערער. למרות זאת נמנעה מלהעיר על משגה זה ולבקש את מחיקת התביעה עד לאחר כלות הימים שבהם, בתום הארכת המועדים, עמדה לו זכות הקדימה להגיש תביעות לערכאה שימצא לנכון ועד לאחר שהגישה בעצמה את תביעת לבית המשפט. הרושם העולה מן הדברים הוא כי מדובר במהלך ציני ומתוכנן שנועד למנוע מן המערער לשוב ולהגיש את תביעתו, לאחר שיועמד על טעותו, בימים שבהם יוכל לעשות זאת ותהיה לו זכות הקדימה.

רושם זה – ושלילת האפשרות לדון את המשיבה לכף זכות ולהניח כי אף היא טעתה כטעותם של המערער ושל בית הדין קמא, אלא שלאחר מכן עמדה על הטעות והגישה את תביעתה לבית המשפט ואת בקשת המחיקה לבית הדין – מתבסס על מועד הגשת בקשת המחיקה לאחרהגשת התביעה לבית המשפט שמנעה מן המערער להקדים ולהגיש תביעה לבית הדין ככל שתימחק תביעתו המקורית, ומייד לאחריה. אך לא על כך בלבד מתבסס רושם זה אלא גם על כי המשיבה עצמה הגישה לבית המשפט בקשה לביטול החלטתו לסגור את תיק יישוב הסכסוך, בקשה שבה נסמכה על הטענה כי נוכח תקנות שעת החירום לא חלף עדיין מועד עיכוב ההליכים, ומכאן שהייתה מודעת היטב לתקנות אלה ולמשמעותן!

נציין כי בית המשפט נתן החלטה בבקשה זו ובה קבע והבהיר כי סגירת התיק אינה מקצרת את תקופת עיכוב ההליכים. לא ברור מדוע המערער עצמו אכן התעלם לכאורה מהחלטה זו של בית המשפט, אך מאחר שברור לחלוטין כי זכות הקדימה הייתה עומדת לו בין כך ובין כך ומשכך ברור כיהגשתו את התביעה לבית הדין, במועד שבה הוגשה, לא נעשתה כדי ‘לתפוס סמכות’ שלא כדין, מסתבר כי אכן מדובר בטעות בתום־לב בלבד. ייתכן שהחלטתו השנייה של בית המשפט לא הגיעה לידיו במועד וייתכן כי המערער טעה בשל אי־בהירותה של ההחלטה, שכן בית המשפט לא קבע כי החלטתו הקודמת שבה נאמר בפירוש כי תקופת עיכוב ההליכים תמה ניתנה בטעות ולא הורה כי בטלה היא אלא קבע כי אין בה כדי ‘לקצר’ את התקופה.

כך או כך, במועד שבו רשאי היה המערער להגיש את התביעה הייתה זו מונחת בפועל על שולחנו של בית הדין קמא שאף נתן בה טרם מועד זה החלטת ביניים אחת לפחות. מה היה מעמדה של התביעה בהגיע המועד שבו יכולה הייתה להיות מוגשת, האם נכון לראותה כאילו לא הייתה ולא נבראה?

על מדוכה זו או על מדוכות דומות לה ישבו בתי הדין בכמה מקרים קודמים:

בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים בתיק 1133822/4 (פורסמה) נקבע (ההדגשות – וכך גם במובאות שבהמשך דבריי – לאו דווקא כבמקור):

האיש הגיש בתאריך כ”ח באדר תשע”ח (15.3.2018) את התביעות הכרוכות לתביעת הגירושין לבית המשפט לענייני משפחה. לעמדת בא כוח האיש התביעות הוגשו בתוך תקופת חמישה־עשר הימים הנתונים לו על פי חוק כדי להחליט לאיזו ערכאה הוא רוצה להגיש את תביעותיו. האישה הגישה את תביעותיה ביום כ”ד באדר תשע”ח (11.3.2018), בטרם עברו עשרים וחמישה ימים מהפגישה האחרונה שלהם ביחידת הסיוע. לפיכך, לדברי בא כוח האיש, דין התובענות שלה להימחק.

האם דין תביעת הגירושין והכתובה להימחק(לו נקבע שהוגשה בתוך ימי עיכוב ההליכים)?

בית הדין החליט בדעת רוב במהלך הדיון לדון באותו דיון בתביעת האישה לגירושין מהנימוק דלהלן:

ביום הדיון, ח’ באייר תשע”ח (23.4.2018), כבר בוודאי עברו הימים שבהם הייתה האישה מנועה מלהגיש תביעה, לכן תביעתה לגירושין בפנינו ביום הדיון הרי היא כהגשת תובענה.

גם לו היה דין התובענה שהגישה ביום כ”ד באדר תשע”ח (11.3.2018) להימחק […] היות שהכתבים כבר מונחים ועומדים לפני בית הדין – הערכאה הבלעדית המוסמכת לדון בתביעת הגירושין, והאישה עומדת לפנינו ותובעת וסומכת את ידיה על כתבי התביעה שלפנינו אין צורך שתגיש כעת שוב את כתבי התביעה, ונחשב הדבר שכתבי התביעה של הגירושין הנמצאים בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני הוגשו שוב במועד הדיון – מעין מונח המוזכר בתלמוד “חזר וניעור”.

בעניין זה הוער, והערה זו נכונה אף לענייננו ועומדת בזיקה לאמור לעניין תום־הלב:

לו הייתה התביעה מוגשת בימים שבהם התקיים הליך המהו”ת בפועל, היה מקום לקבל את הדרישה למחוק את התביעה, למרות האמור, משום שאי־מחיקתה עשויה הייתה להיות תמריץ לאחרים להגיש גם הם את תביעותיהם בתוך ימי הליך המהו”ת – כדי “להרוויח זמן” ולהביא לקביעת מועד דיון מוקדם ובהנחה שבהגיע המועד יראה בית הדין את התביעה כאילו הוגשה אז וידון בה מייד (מה שלא היה קורה מטבע הדברים לו אכן הייתה מוגשת אז בהליך המקובל). בכך היה כדי לסכל את כוונת ומטרת החוק (שאף קובעהבסעיפו הראשון) – מתן האפשרות וההזדמנות ליישוב הסכסוך בדרכי שלום ללא שהצדדים יהיו עסוקים במקביל בהגשת תביעות הנוטלת את כוחותיהם וזמנם ובעיקר את נפשם ומטילה אותם למחוזות שאינם עולים בקנה אחד עם ניסיון כן לגישור כזה.

אך מאחר שהתביעה הוגשה לא בימים אלה אלא בתקופת עיכוב ההליכים שלאחר תום ההליך, עיכוב שעיקרו שמירת דיני הקדימה ובמגמה שהמרוץ בעניינם לא יגרום בעצמו לעיסוק בתביעות בתוך ימי הליך המהו”ת – דינים הנוגעים בעיקרם לתביעות הכרוכות ולא לתביעת הגירושין – אין ההחלטה מנוגדת לכוונת המחוקק ולמטרת החוק.

בדומה לזה קבע בית הדין הגדול בפסק דינו בתיק 1382912/1:

ג.       בתאריך כ”ה בניסן התשפ”ב (26.4.22), פחות משבועיים ימים לאחר פתיחת הליך יישוב הסכסוך נפתח בבית דין קמא, לבקשת המשיב, תיק ‘החזקת ילדים’ שאליו הגיש המשיב בקשה לקבוע את משמורת הקטינות בחזקתו הבלעדית.

כלפי עובדה זו אמרנו לעיל כי התנהלות מזכירות בית הדין הייתה שגויה:

1. 1. כל עוד היו הצדדים מנועים מלהגיש תביעות – וזה היה המצב באותה עת נוכח פתיחת התיק, כאמור, בתוך תקופת עיכוב ההליכים הקבועה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע”ה – 2014 (להלן: החוק להסדר התדיינויות) – לא היה מקום לאפשר פתיחת תיק והגשת בקשה שעניינה קביעת משמורת, ולו זמנית […]

ייתכן שמשגה זה הוא שהביא לאי־בהירות בנוגע למועד הגשת התביעה או למחשבה כי היה ניסיון של מחטף בעניין הסמכויות, וכלפי זה מכוונת הערתנו דלעיל.

עם זאת, כפי שיובהר להלן סמכותו של בית הדין נרכשה כדין לאחר מכן, והמשגה הנזכר – אין בו ולא יכול היה להיות בו כדי למנוע את רכישתה או לאיין אותה […]

ד.       כאמור תיק החזקת ילדים נפתח בתאריך כ”ה בניסן התשפ”ב (26.4.22), פתיחת התיק במועד זה הייתה כאמור משגה ונעשתה שלא כדין, ברם אף שפתיחת התיק באותה עת, שלא כדין, לא היה בה כמובן כדי להקים סמכות, וגם אם נראה את התיק כאילו לא היה ולא נברא, בפן המשפטי, כל עוד לא יכול היה להיווצר כדין, מכל מקום בהיבט העובדתי, המנהלי והמחשובי היה תיק קיים.

ייתכן שהסדר הראוי, לשם הבהירות המשפטית, היה לסגור תיק זה ולפתוח תיק חדש עם הגשת התביעה במועד שבו יכולה הייתה להיותמוגשת. עם זאת אם משהגיע המועד שבו יכול היה תיק כזה להיפתח כדין הוגש אליו כתב תביעה כדין, במקום סגירתו ופתיחתו המחודשת אז – אין בכך פגם בהיבט המשפטי ויש לראות את התיק כאילו נפתח משפטית במועד הגשת כתב התביעה […]

ואכן אין לכחד כי נדוננו אינו זהה לנדונים דלעיל, שכן בנדונו של בית הדין האזורי ירושלים התקיים דיון שבו הובעה התביעה בעל פה במועד שבו יכולה הייתה התביעה להיות מוגשת ובנדונו האמור של בית הדין הגדול הוגש כתב תביעה נוסף (לתיק הקיים) במועד כזה – ולא כך אירע בנדון שלפנינו.

אולם אף על פי כן סבורני כי העיקרון שנקבע בהחלטות אלה נכון גם בענייננו. גם את עצם קיומם של תיק פעיל ושל כתב תביעה המצוי בו, במועד שבו יכולה התביעה להיות מוגשת – כל עוד לא ניתנה החלטה, ואף לא הוגשה באותו מועד בקשה, למחיקת התביעה – יש מקום לראות כהגשת התביעה וכפתיחת התיק באותו מועד, ובלבד שקיומם של כתב התביעה ושל התיק במועד זה שבו יכולה התביעה להיות מוגשת, אף שנעשה בפועל על ידי הגשה המוקדמת למועד זה, אינו תולדה של הפרה מכוונת של הוראת המחוקק אלא של טעות שבתום־לב.

לאמור: משהוגש כתב תביעה והתקבל במזכירות בית הדין, גם אם בטעות, קודם למועד שבו יכול הוא להיות מוגש, ובהנחה שההגשה קודם המועד נעשתה אכן בתום־לב יש לפרש את הוראת המחוקק המונעת את הגשת התביעה במועד שבו הוגשה ועד למועד מסוים אחר לא כהוראה המאיינת את התביעה שהוגשה ועושה אותה כאילו לא הוגשה כלל אלא כהוראה המשהה את התביעה ועושה אותה כאילו לא הוגשה במועד שבו הוגשה בפועל, עד למועד שבו רשאי היה התובע להגישה.

עיקרון דומה לזה, בהקשר אחר, נקבע בפסק דין נוסף של בית הדין הגדול בתיק 1381090/1. שם לא עמדה על הפרק שאלה התלויה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה אלא שאלת קיום הוראות סעיף 4ב1(א)(2) לחוק שיפוט בתי דין רבניים לעניין המועד המאפשר הגשת “תביעת גט לפי דין תורה” לבית הדין בישראל שאותה”הגישה אישה יהודייה נגד אישה היהודי, אף אם לא מתקיימות לגביהם הזיקות […] ובלבד שהנישואין נערכו על פי דין תורה והאישה לא קיבלה גט מנישואין אלה.” וכך אמר שם בית הדין, תוך שהוא מפנה בין השאר לפסיקות שהוזכרו לעיל:

אף אם נניח שבעת הגשת תביעת הגירושין לא חלפו עדיין ארבעה חודשים תמימים מעת משלוח ההזמנה הראשונה של ‘בית דין אבן העזר’ יש מקום לקבוע את קיומה של הסמכות.

קביעה זו תישען על שתי רגליים:

הרגל האחת היא העיקרון כי גם תביעה שבעת הגשתה היה מקום לפקפק בסמכותו של בית הדין לגביה עשויה להיות מוכשרת לבוא בשעריו אם בשלב מאוחר יותר קם הבסיס לסמכות, שכן אם בשלב המאוחר יכולה הייתה התביעה להיות מוגשת יש לראותה לצורך העניין כאילו אכן הוגשה אז – אם אומנם לא נידונה לגופה עד אז. כעין דברים אלה כתב בית דין זה לא מכבר בהקשר אחר, בפסק הדין שנתן מותב שבחבריו שניים מחברי מותב זה, בתיק 1382912/1 פלונית נ’ פלוני (נבו 3.11.2022)‏‏ […]

וראה עוד בדבריו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים בפסק דינו בתיק 1133822/4 פלונית נ’ פלוני (נבו 27.6.2018)‏‏ […]

וראה והשווה עוד לעיקרון שקבע נשיא בית המשפט העליון(אז) א’ ברק כבר לפני שנים רבות בבג”ץ 5679/03, בהקשר ל’כריכה’ העשויה להיווצר – וליצור סמכות – לא רק בעת הגשת התביעה אלא גם במהלך ההתדיינות בה, לאמור כי אף שבעת הגשת תביעת הגירושין לא הייתה היא תביעת גירושין כרוכה, אם במהלך ההתדיינות בה נדונו עניינים היכולים להיכרך בה הרי שמאותה שעה רואים אנו את התביעה כביכול במוגשת שנית כשעניינים אלה כרוכים בה […]

פסק דין נוסף של בית הדין הגדול, פסק הדין בתיק 1458535/1, עסק בסוגיה דומה לזו שלפנינו – היינו בהקשר להארכת המועדים שבשל מלחמת ‘חרבות ברזל’.

במקרה זה שני הצדדים הגישו תביעות – זה לבית הדין וזו לבית המשפט – בתקופה שלא היו יכולים להגישן. בית הדין האזורי קבע גם שם כי יש מקום לראות את התביעה המונחת על שולחן בית הדין כמוגשת בעת שיכולה הייתה להיות מוגשת (והוא הדין, עקרונית, לזו המונחת על שולחן בית המשפט, אלא שבפועל המועד שבו יכולה הייתה התביעה להיות מוגשת לבית הדין קדם – כיוון שמגיש תביעה זו היה בעל זכות הקדימה – וממילא היא שתיראה כקודמת). הדברים הובאו בתוך פסק דינו של בית הדין הגדול, ומשתמע כי הסכים להם:

המשיב הגיש לבית הדין קמא תביעת גירושין ובסמוך לאחר מכן כרך לה תביעת רכוש. זה הבסיס המאפשר את קניית הסמכות – כריכה. ואם כי כדי שהסמכות אכן תיקנה לבית הדין צריך לקבוע גם כי תביעת הגירושין הייתה כנה וכי הכריכה הייתה כנה ונעשתה כדין, מכל מקום השאלה שניצבה לפני בית הדין קמא לא הייתה שאלת מבחני הכריכה אלא שאלת הקדימות בהגשת התביעות שכן קודם להגשת תביעתו של המשיב הגישה המערערת תביעה מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה […]

באשר לשאלה אם תביעתה של המערערת שהוגשה לבית המשפט לפני הגשת תביעת המשיב לבית הדין הרבני הוגשה כדין (ויכולה הייתה להקנות לו את הסמכות) השיב בית הדין קמא בשלילה […] סיבתה של התשובה השלילית לעניין התביעה שהוגשה לבית המשפט נעוצה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע”ה – 2014, (להלן: החוק). המשיב הגיש לבית הדין בקשה ליישוב סכסוך ואף התייצב לפגישת המהו”ת שנקבעה בעטיה של בקשתו זו, המערערת לא התייצבה לאותה פגישה. סעיף 3(א) לחוק קובע כי “המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך”, וסעיף 3(י)(1) לחוק מתיר הגשת תובענה כאמור רק למבקש שהגיע לפגישות המהו”ת לאחר הגשת בקשת יישוב סכסוך בשנה שקדמה להגשת התובענה (“ובלבד שבעת הגשת התובענה חלפו התקופות כאמור בסעיף קטן (ה) ותקופת חמישה־עשר הימים שבסעיף 4 לעניין הבקשה”). תנאים אלה התקיימו בתביעתו של המשיב […] לא כן באשר למערערת שלא הגישה בקשה דומה ואף לא התייצבה לפגישת המהו”ת שנקבעה בשל בקשת יישוב הסכסוך של המשיב, וממילא לא הייתה רשאית להגיש לבית המשפט את התביעה שהגישה.

ג.       בית הדין קמא העיר כי אומנם למעשה גם תביעת המשיב הוגשה בעת שהיה מנוע מלהגישה שכן הגשת התובענה גם בתנאים האמורים צריכה להיות לאחר חלוף התקופות האמורות בסעיף 3(ה) לחוק, ומאחר שתקנות החירום שנתקנו בשל מערכת ‘חרבות ברזל’ גררו הארכת מועדים הרי שיכול היה המשיב להגיש את תביעותיו רק בראשית חודש דצמבר ולא במועד שהוגשו בפועל, במהלך חודש נובמבר, אלא שפגם זה ניתן לריפוי אליבא דבית הדין קמא בראיית התביעה המונחת על שולחן בית הדין בראשית דצמבר כאילו אז הוגשה. לפגם שבתביעת המערערת לעומת זאת אין להעלות ארוכה בדרך דומה, שהרי גם בדצמבר לא הייתה יכולה להגיש תובענה, לאחר שלא התייצבה לפגישות המהו”ת במסגרת בקשת יישוב הסכסוך שהגיש המשיב, ללא שתגיש תחילה בעצמה בקשה ליישוב סכסוך.

אנו נעיר כי נוכח מגבלת התקופות האמורה יכול היה בית הדין לקבוע את שקבע גם ללא שיזדקק למחדל אי־ההתייצבות בפגישות המהו”ת, שכן נוכח הארכת המועדים נמצא כי בעת הגשת תביעת המערערת הייתה מנועה מלהגיש תובענות כלשהן בעניינו של הסכסוך המשפחתי גם נוכח הוראות סעיף 3(ה) לחוק – מה שאכן אמור גם לגבי המשיב ושמחמתו קבע בית הדין קמא כי יש לראות את תביעתו כאילו הוגשה רק בראשית דצמבר, ומכוחו של סעיף 4 לחוק לא הייתה יכולה להגישן – ובזאת נבדלת היא מהמשיב – אף בחמישה עשר הימים הראשונים של חודש דצמבר. משכך אף אם נחיל על תביעתה את העיקרון שהוחל על תביעת המשיב, היינו את ראייתה כאילו הוגשה במועד שבו אפשר היה להגישה אף שלמעשה הוגשה קודם לו, עדיין תהיה התוצאה כי תביעת המשיב קדמה לתביעתה וממילא הוקנתה הסמכות לבית הדין.

אציין כי באותו פסק דין העיר בית הדין הגדול – וראוי לחזור על הערה זו גם כאן:

בשולי הדברים נעיר כי הגישה של ראיית תביעה תלויה ועומדת כאילו הוגשה שנית במועד שבו אפשר היה להגישה אינה גישה של “לכתחילה”, דרך המלך היא למחוק את התביעה המוגשת קודם זמנה ולסגור את התיק, תוך שבהגיע המועד רשאי בעל הדין המבקש זאת לשוב ולהגיש תביעה חדשה.

אך למרות האמור המשיך בית הדין הגדול שם – והן הן הדברים האמורים אף כאן בנוגע לסוגיית תום הלב, וכל שכן שעה שנראה כי הגשת התביעה קודם זמנה הייתה תולדת טעות שלא המערער לבדו כשל בה אלא אף בית הדין ובית המשפט עצמם:

עם זאת מאחר שסגירת תיק ופתיחתו עניין מנהלי הן ולא עניין משפטי מהותי, ובכפוף לאי־התחלת דיון שלא כדין בתביעה בעת שאין הגשתה והדיון בה מותרים, יש אכן מקום להכשיר “בדיעבד” את התביעה שהוגשה טרם זמנה ולראותה כאילו הוגשה שנית במועד […] עיקרון זה התבאר כבר בהחלטות בית הדין במקרים אחרים,

ונכון הוא במשנה תוקף שעה שנראה לכאורה כי הגשות התביעות(של שני הצדדים) קודם למועד לא היו בכוונת מכוון של סטייה מהוראות החוק והגשת התביעה בעת שאין להגישה – ולו כדי ליצור במכוון מצב שבו מייד עם הגיע העת המותרת להגשת התביעה תהיה זו מצויה על שולחן בית הדין – אלא תוצאה של אי־מודעות להוראות בדבר הארכת המועדים.

אחר כל דברי אלה חשוב שאבהיר כי אפשרות זו של ראיית התביעה שהוגשה אל הערכאה השופטת בתקופת עיכוב ההליכים כמי שהוגשה במועד, לאחר שייתמו ימי עיכוב ההליכים, לא נאמרה אלא אך ורק בנוגע למקרה חריג ויוצא דופן זה של תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד) (הוראת שעה), תשפ”ד–2023, והודעות השר לשירותי דת שניתנו לפי תקנה 4 לתקנות חירום אלה ואשר האריכו את התקופה שלא תבוא במניין הימים המנויים בחוק, ואין לנו בו אלא חידושו. אפשרות פרשנות זו נתתי, כאמור, משום שהוראה חריגה זו יצאה בתקופת קשה וסוערת כאשר רובו המכריע של ציבור בעלי הדין ועורכי הדין לא היה מודע לשינוי המהותי שזו עשתה לימי עיכוב ההליכים לפי החוק להסדר התדיינויות, ואף השופטים והדיינים – לא כולם היו מודעים אליו, ועובדה היא שאף השופטת הנכבדה במקרה זה לא הייתה מודעת לכך. אין דבריי האמורים לעיל באים לשנות את המצב המשפטי הקיים במקרה שאינו נוגע למסגרת המצומצמת והספציפית שהזכרתי: בכל מקרה רגיל אין לעקוף את הוראות סעיף 3(א) ו־3(ה) לחוק הקובעים כי אין להגיש תביעה בעניין של סכסוך משפחתי לערכאה השופטת בתקופת עיכוב ההליכים, וגם אם הוגשה תביעה שכזו בתקופת עיכוב ההליכים – הרי היא כמי שלא הוגשה כלל ולא תוכשר אותה הגשה אחר תום התקופה ולא תיחשב כמי שהוגשה אז כדין. זאת, שהרי אם לא כן סיכלנו את התכליות והמטרות שעליהן מבוסס החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה.

סוף דבר, דעתי היא כי נוכח התנהלותו של המערער שניכר כי לא נבעה מרצון לתפוס סמכות שלא כדין ולהפר את מצוות המחוקק או את התקנות, ולא כל שכן שעה שנראה כי דווקא המשיבה היא שנהגה בחוסר תום־לב בעניין זה ולא העירה את תשומת־ליבם של המערער ושל בית הדין עצמו בדבר הוראת התקנות – אף שבעצמה הייתה מודעת להן – נכון וצודק הוא לראות את התביעה שהגיש המערער כאילו הוגשה במועד שבו רשאי היה להגישה ושבפועל הייתה תלויה בו ועומדת מבלי שתינתן החלטה למחיקתה ואף מבלי שתוגש בקשה להורות על מחיקתה. ראייה זו אפשרית מצד לשונו של החוק, מבוססת על פסיקות קודמות במקרים אחרים וצודקת לפי העניין.

הואיל וכך, לדעתי, דינו של הערעור להתקבל.

החלטת בית הדין קמא בדבר מחיקת התביעות שהגיש לו המערער מבוטלת אפוא; תיקי התביעות ייפתחו מחדש; התביעות תיראנה כאילו הוגשו במועד שבו רשאי היה המערער להגישן; וכיוון שכך ומאחר שזכות הקדימה הייתה של המערער (ותביעות המשיבה הוגשו לבית המשפט משום כך רק לאחר מועד זה) הרי שאף הסמכות לדון בתביעות הכרוכות – סמכותו של בית הדין היא.

הרב ציון לוז־אילוז

א.        לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי שמחק את תביעת הגירושין של המערער, תביעה שאליה כרך את ענייני הרכוש, הכתובה ומזונות האישה, מכיוון שהתביעה הוגשה בתקופת עיכוב ההליכים.

ראיתי מה שכתבו עמיתיי ואין אני יכול להסכים עימם בקביעתם כי הגשת תביעה בתוך ימי עיכוב ההליכים נקראת הגשת תביעה במועדה, בעת שיגיע מועד תום תקופת עיכוב ההליכים. מרכז דבריי אינו מתמקד בעניין הגדרת תום־הלב–על מי מן הצדדים ניתן לומר שהוא אינו תם־לב (עניין שהוא כנראה הבסיס למסקנת חבריי)– אלא: אפילו נקבע שמי שהגיש את התביעה הגיש אותה בתום־לב, בפועל לא הייתה הגשת תביעה, ו’אונסא כמאן דעביד –לא אמרינן’ובוודאי לא בנידון דידן שבו יש לקבוע שאי־הגשת התביעה במועד שמותר היה להגישן היא רשלנות ולכל הפחות הוויא טעות ושגגה. ונבאר את הדברים באר היטב.

נקדים ונאמר, אין ספק שלידתה של המחלוקת בין הצדדים בתיק זה, נובעת מהכאוס ששרר במדינת ישראל בתקופת מלחמת חרבות ברזל, כאוס שהצריך לתקן את תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד) (הוראת שעה), תשפ”ד–2023, תקנות שתוקפן הוארך מעת לעת,בהפרשים של ימים ספורים, בשש פעימות עוקבות. התקנות הוחלו תחילה מיום כ”ג בתשרי התשפ”ד (8.10.23) והפעימה האחרונה תמה ביום י”ז בכסלו התשפ”ד (30.11.23). במקביל הופעלו בבתי המשפט, “תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), תשנ”א–1991”, בתקנות אלו ישנה הוראה על הארכת מועדים במצב חירום, יש לציין שהמועדים בהם הופעלו תקנות אלו, היו מועדים דומים בכל הרשויות השיפוטיות למיניהן, ובפרט בבתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים, שלהם סמכות מקבילה במספר עניינים.

בין כך ובין כך מסתבר שהן בעלי הדין, הן עורכי הדין ואף דיינים ושופטים לא מעטים, לא היו מודעים לפרטי הפרטים וליישום המעשי של התקנות. נוסח התקנות לבתי הדין אכן פורסם ביום כ”ה בתשרי התשפ”ד(10.10.23), אך מתן התוקף החוקי להוראות השונות בתקנות היה אמור להיות על ידי הודעות שר הדתות שפורסמו ברשומותמעת לעת, וספק רב מי מבעלי הדין ועורכי הדין אכן היה מעודכן במעקב יום־יומי אחר הפרסומים ברשומות (עם זאת את דייני בתי הדין עדכןהייעוץ המשפטי בדואר אלקטרוני). אכן אי־ידיעת החוק אינה פוטרת מעשייתו והחובה להישמע לו, אך לא בכל מקרה אי־הידיעה נובעת מחוסר תום־לב ומכוונת זדון.

כאמור, הבלבול גרם לטעויות בחשבון מועדי עיכוב ההליכים וכעין זה מצינו בעת החורבן, כדכתבו התוספות(ראש השנה יח, ב ד”ה זה):

זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר – היינו בראשונה, אבל בשניה הובקעה בי”ז[…] והך ברייתא מתנינן בירושלמי וגרסינן בה: י”ז בתמוז, ואף על גב דכתיב בקרא “בתשעה לחדש” קלקול חשבונות היו שם, ופליג אש”ס דידן ורוצה לומר דמתוך טרדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים.

מבואר שהכאוס שנגרם מהמלחמה והמצור על ירושלים הביא למצב שלא ידעו מהו התאריך שבו התחיל המצור. אף בנידון דידן ייתכן שבאת כוח המערער לא ידעה את המועד שבו ייגמרו ימי עיכוב ההליכים. אך בניגוד למה שהיה בזמן החורבן,כשקידוש החודש היה על פי הראיה ובאין לוחות שנה,שלכן לא היה אפשר לברר זאת– במקרה שלפנינו שבאת כוח המערער ידעה (או על כל פניםהייתה אמורה לדעת) שיש תקנות לשעת חירום, וחובה הייתה עליה לערוך חיפוש ולהגיע לבירור ידיעה זאת. אף אם רצתה להזדרז ולהגיש את התביעה פן יעברו ימי הקדימה שניתנו למערער, רצון זה אינו פוטר אותה מלבדוק מהו התוקף המשפטי של הגשה זו.

ב.         ועתה נבוא לגופם של דברים:

לדברי המערער:

1. תביעתו הוגשה בתום־לב, תוך אי־שימת־לב לעובדה שעדיין הצדדים מצויים בתקופת עיכוב הליכים.
2. המשיבה ידעה על הגשת התביעות, ובחוסר תום־לב לא הגישה בקשה למחיקת תביעת המערער בעת שהיה יכול לנצל זכותו להגיש תביעה תחילה. בקשתה למחיקה הוגשה רק לאחר שהגישה תביעה לבית המשפט בחלוף המועד שהייתה מנועה מלהגישה.
3. אף שידע שיש עיכוב הליכים בבית המשפט חשב שבבית הדין, שסדרי הדין בו שונים, אין עיכוב הליכים.
4. קביעתבית דין קמאאתהמועד לדיון ופניית בית הדין בכ”א בכסלו התשפ”ד (4.12.23) לקבלת תגובת המשיבה לבקשה שהגיש בתיק חלוקת הרכוש לימדו אותו שבית הדין רכש סמכות לדון תביעתו וידון בתביעה (יש לציין שלא ניתנה תגובה מצד המשיבה לבקשה זו, וגם המערער לא הגישה שנית).
5. אף שהתברר שבזמן שהוגשו התביעות לא היה רשאי הוא להגישן, מכיוון שהתביעות היו תלויות ועומדות: בהגיע המועד שבו מותר היה להגישן, התביעות נחשבות כאילו הוגשו אז.

לעומתו טוענת המשיבה:

1. המערער ידע על החלטת בית המשפט שמועד עיכוב ההליכים לא תם, ולמרות זאת הגיש תביעתו לבית הדין בחוסר תום־לב.
2. ראיה לדבר: תביעתו למזונות ילדים בבית המשפטלענייני משפחה לא הוגשה עד לכ”ח בטבת התשפ”ד (9.1.24) מפני שהבין שרק במועד זה היה אפשר להגיש את תביעותיו. משכך, התביעה שהוגשה לפני מועד עיכוב ההליכים הרי היא כמי שלא הוגשה.
3. ערכאה שיפוטית קונה סמכות במועד הגשת התביעה, ולפיכך אם לא נקנתה הסמכות במועד זה הסמכות אינה יכולה להיקנות לאחר זמן ללא הגשת תביעה בפועל.

ג.         נקדים תחילה את העובדות ונסביר את משמעותן ובתוך דברינו נעמוד גם על הטענות שטעןלפנינו המערער.

בה’ באלול התשפ”ג (22.8.23)הגיש המערער בקשה ליישוב סכסוךעל פי ההליך שנקבע בסעיף 3(א) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע”ה–2014, (להלן גם: “החוקלהסדר התדיינויות” או “החוק”):

המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך; הבקשה לא תכלול טענות או עובדות בקשר לסכסוך או בקשר לסמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

סעיף 3(ח) לחוק קובע:

בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, ואם התקופה הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) – 75 ימים, או בתקופה קצרה או ארוכה מזו אם החליטה על כך ערכאה שיפוטית לפי סעיף 5(א)(5) (להלן – תקופת עיכוב ההליכים), ובכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב, לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

כמו כן סעיף 6א(א)(1) לחוק קובע אלו ימים לא יימנו במסגרת שישים הימים:

הימים והתקופות המנויים להלן לא יבואו במניין הימים לפי חוק זה:

(1)לעניין בקשות ליישוב סכסוך המוגשות לבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, התקופה שמיום י”ד בתשרי עד יום כ”ב בתשרי והתקופה שמיום י”ד בניסן עד כ”א בניסן;

מלבד זאת סעיף 10 לחוק הפרשנות, תשמ”א–1981, קובע:

(א)     מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין[…]

(ג) במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה.

על פי ההוראות הנזכרות, בנסיבות העניין,כשמועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך היה בה’ באלול התשפ”ג (22.8.23)ובמסגרת תקופת ימי עיכוב ההליכים חלו גם חגי תשרי, בחישוב שישים ימי עיכוב ההליכים נפחית את הימים אשר על פי החוק להסדר התדיינויות וחוק הפרשנות לא יבואו במניין.

מכיוון שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בה’ באלול התשפ”ג (22.8.23) יום זה לא יבוא במניין, והמניין יתחיל למוחרתו,בו’ באלול התשפ”ג (23.8.23), כידוע. בחודש אוגוסט יש אפוא למנות תשעה ימים. מתחילת ספטמבר עד ערב ראש השנה יש למנות חמישה־עשר יום, על פי סעיף 6 לחוק אין למנות את שני ימי ראש השנה. בעשרת ימי תשובה מג’ בתשרי (18.9) עד ט’ בתשרי(24.9) יש למנות שבעה ימים. יום הכיפורים לא יימנה כפי שקובע סעיף 6 לחוק. בין יום הכיפורים לסוכותנמנה את הימים שמי”א בתשרי (26.9) עד י”ג בתשרי (28.9) שהם בסך הכול שלושה ימים. את הימים שמיום י”ד עד כ”ב בתשרי (29.9 עד 7.10) שהם חג הסוכות[כולל ערב החג ושמיני עצרת– שמחת תורה] לא נמנה, כפי שקובע סעיף 6 לחוק. משכך עד שמחת תורה עברו שלושים וארבעה יום מימי עיכוב ההליכים. לפיכך, לולי המלחמה אחרי שמחת תורה(כ”ב בתשרי התשפ”ד – 7.10.23)היה עלינו למנות עוד עשרים ושישה יום, ימים אלו הסתיימו ביום חמישי י”ח במרחשוון התשפ”ד (2.11.23).ארבעה ימים לאחר מכן ביום כ”ב במרחשוון התשפ”ד (6.11.23) קבע בית המשפט: “בחלוף תקופת עיכוב ההליכים, מורה על סגירת התיק [= תיק יישוב הסכסוך].”

ההחלטה ניתנה כנראה כרוטינה בעקבות הודעת יחידת הסיוע על קיום פגישת מהו”ת ועל סמך ההנחה שחלפו ימי מועד עיכוב ההליכים.

ד.          אכן ביום כ”ב בתשרי התשפ”ד (7.10.23) פרצה מלחמת ‘חרבות ברזל’.

שר המשפטים הפעיל את התקנות לשעת חירום בבתי המשפט, תקנות המורות על עיכוב הליכים.

בכ”ה בתשרי התשפ”ד(10.10.23) נתקנו תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד) (הוראת שעה), תשפ”ד–2023. בסעיף 4 לתקנות אלו נקבע:

תקופת תוקפה של ההודעה לא תבוא במניין הימים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, שנקבעו בחיקוק או שהורה בית הדין, ובכלל זה מניין ימי תקופת עיכוב ההליכים לפי חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע”ה–2014, אלא אם כן הורה בית הדין אחרת בהחלטה, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

משמעותה המעשית של תקנה זו היא שמניין שישים ימי עיכוב ההליכים נעצר ביום כ”ג בתשרי התשפ”ד (8.10.23), בשעה שנשארו עדיין עשרים ושישה יום לעיכוב ההליכים. כאמור תקופת חירום זו שמנעה את מניין הימים המשיכה בהתאם להודעות השר מעת לעת והוארכה עד לי”ז בכסלו התשפ”ד (30.11.23).

משכך אין ספק שהחלטת בית המשפט מיום כ”ב במרחשוון התשפ”ד (6.11.23)שלפיה חלפה תקופת עיכוב ההליכים היא החלטה מוטעית (שנבעה כנראה מחוסר ידיעה על התקנות והחלטות השר אשר התפרסמו בעניין). ואכן המשיבה הגישה בקשה לבית המשפט לפתיחת התיק מחדש מכיוון שעל פי התקנות לשעת חירום, תקופת עיכוב ההליכים עדיין לא הסתיימה.

בית המשפט קיבל בפועל את בקשתה בכ”ד במרחשוון התשפ”ד (8.11.23), חזר בו וקבע בהחלטתו:”יובהר כי תקופת עיכוב ההליכים תעמוד בתוקפה בהתאם לקבוע בחוק ובתקנות, ואין בסגירת התיק כדי לקצר את תקופת עיכוב ההליכים.”

בית המשפט לא היה יכול לקבוע באותה עת מתי תיגמר תקופת עיכוב ההליכים, שהרי אין מי שיודע מה ילד יום, וכאמור תקופות עיכוב ההליכים חודשו מעת לעת.

בי”ז בכסלו התשפ”ד (30.11.23) הסתיים תוקפן של תקנות שעת חירום שהורו על עיכוב ההליכים, בין בבתי הדין ובין בבתי המשפט, והחל בי”ח בכסלו התשפ”ד (1.12.23) נהגותקנות הדיינים (הוראת שעה – חרבות ברזל) (סדרי דין בבתי דין רבניים), תשפ”ד–2023, תקנות חדשות, שלפיהן הארכת המועדים נהגה ממועד זה ואילך רק לגבי המנויים בתקנות אלה, כמשרתים במילואים, חטופים, נעדרים וקרוביהם– דברשאינו רלוונטי לבני הזוג שלפנינו.

משכךמי”ח בכסלו התשפ”ד (1.12.23)המשיך מניין הימים. על פי חישוב הימים במקרה שלפנינו, הרי שרק בי”ד בטבת התשפ”ד(26.12.23) הסתיימה תקופת עיכוב ההליכים, וממוחרתו היו למערערחמישה־עשר ימי קדימה שבהם רק הוא היה רשאי להגיש את תביעתו. זאת, כפי שקובע סעיף 4 לחוק:

חלפו התקופות כאמור בסעיף 3(ה), ולא הגיעו הצדדים להסדר מוסכם בהליך ליישוב סכסוך בהסכמה, רשאי הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך, להגיש בתוך 15 ימים, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין; לא הגיש הצד האמור תובענה כאמור או שהגיש תובענה כאמור רק לגבי חלק מהעניינים שבסכסוך המשפחתי, רשאי הצד האחר להגיש לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי שלגביו לא הוגשה תובענה כאמור.

חמישה־עשר הימים שבהם ניתנה למערער זכות קדימה תמו בכ”ט בטבת התשפ”ד (10.1.24), ולמוחרתו בא’ בשבט התשפ”ד (11.1.24) הייתה המשיבה רשאית להגיש תביעות.

המערער לא חזר והגיש את תביעתו לבית הדין לא בחמישה־עשר הימים הנתונים לו כ’ימי קדימה’ ולא לאחריהם.

בכ”ח בטבת התשפ”ד (9.1.24) הגיש המערער לבית המשפט תביעה לקביעת מזונות הילדים; בכ”ט בטבת התשפ”ד (10.1.24) הגישה המשיבה תביעה בענייני הרכוש לבית המשפט, ובד’ בשבט התשפ”ד (14.1.24) הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה בבית הדין מאחר שהתביעה הוגשה בתקופת עיכוב ההליכים.

אחרי תגובות ותגובות שכנגד נתן בית הדין קמא את ההחלטה המעורערת.

ה.         אחרי ששטחנו את העובדות באריכות, נבאר תחילה את הנראה למעשה.

דברי המחוקק בסעיף 3(א) לחוק ברור מיללו: “המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך.” גם בסעיף 3(ה) נאמר באופן ברור: “לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית.” כך גם בסעיף 3(י) לחוק: “על אף האמור בסעיף קטן (א), אדם רשאי להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי בלא שהגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך, אם מתקיים אחד מאלה.”

החוק מונע ושולל את עצם ‘הגשת’ התובענה, ולמעשה הפעולה המשפטית המרכזית שאותה בא החוק להסדר התדיינויות למנוע היא ‘הגשת’ כתבי תובענה לערכאה השופטת בתוך מסגרת ימי תקופת ‘עיכוב ההליכים’, כאשר המרכיב המרכזי שבו עוסק החוק הוא ‘מועד ההגשה’ של התובענה או הבקשה ליישוב סכסוך. זאת, במידת מה בדומה למועד הקובע את סמכות הגשת התביעות בבית הדין או בבית המשפט, שהוא מועד ‘הגשת’ התביעה אל הערכאה השופטת.(ראה תמ”ש (ירושלים) 3343/97 א’ ו’ נגד א’ א’, ו, ופעמים זהו אף המועד הקובע ביחס לבחינת כנות התביעה, ראה בג”ץ 159/63 מרדכי אילון נ’ הרב ש’ ב’ ורנר ואח’, יז 2339, עמ’ 2341; בר”ע 13/66 פלונית (קטינה) נ’ נגד פלוני, עמ’ 516; וע”א 184/75 דויטש נ’ דויטש, פ”ד כט(2) 525, ולעומתם ע”א 275/87 פלד נ’ פלד, פ”ד מא (4) 518.)

כל זאת, קבע המחוקק, כפי שכתב והגדיר את מטרת החוק, בסעיף 1 לחוק:

לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילדה וילד.

כך גם נכתב בדברי ההסבר לחוק זה, כאשר אחד ממרכיביו המרכזיים הוא מניעת הגשת כתבי בית הדין במסגרת תביעות בבתי הדין או בתי המשפט לענייני משפחה (ההדגשות אינן במקור):

קיומה של התדיינות משפטית בסכסוך משפחתי, הכוללת הגשת כתבי תביעה שבהם מטיחים הצדדים האשמות זה כנגד זה […] יוצרת מחסומים ומכשולים חדשים בקשרי המשפחה, מקצינה את עמדות הצדדים ובכך מקשה על האפשרות ליישובו של הסכסוך האישי־רגשי.

מסיבה זו קבע המחוקק בסעיף 3(א):

המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך; הבקשה לא תכלול טענות או עובדות בקשר לסכסוך או בקשר לסמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

עיקרון התנהלות זה עומד ביסוד דבריו של רבי יהושע בן קרחה (סנהדרין ז, א): “מצוה למימרא להו ‘אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו’.” ופירש רש”י: “דפתחינן להו בפשרה.”

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ב): “מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה:’הדין אתם רוצים או הפשרה?’ אם רצו בפשרה– עושים ביניהם פשרה.”

וביאר הסמ”ע (שם ס”ק ו):

עיין דרישה (סעיף ב) שהוכחתי [ש]לפי מאי דקיימא לן(סנהדרין ו ע”ב)דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה. וכן היא גם כן כונת המחבר במה שכתב שאומר להם “הדין אתם רוצים” – רצונו לומר: במה שבאתם לפנינו לדון– אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה כי כן הוא נכון לעשות פשרה, עיין שם.

יש להוסיף שרעיון נוסף העומד מאחורי חוק זה, שמטרתו הייתה לרסן את מרוץ הסמכויות ולדחות הגשת תביעות שמחריפות ומעמיקותהסכסוכים בין בני זוג. וכעין תקנת ‘גט מקושר’ שתיקנו בכֹהנים כדי שלא יעשו מעשה בלתי־הפיך (עיין בבא בתרא קס, ב).

הגשת תביעה בתוך ימי עיכוב ההליכים מסכלת את מטרת החוק.

ו.         ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך מתחילה תקופת עיכוב ההליכים אשר מונעת מהצדדים להגיש תובענות, בקשות וכתבי טענות אל ערכאות המשפט, וזאת כדי שהצדדים יתפנו מכל מאבק משפטי וייעדו את כל מאמציהם ליישב את הסכסוך ביניהם בדרך של הסכמה ושלום, ללא שיהיו מונחים לפניהם חרבם המתהפכת של ההליכים המשפטיים וכתבי הטענות הפוגעניים. וכך קובע סעיף 3(ה) לחוק: “בתקופה של שישים ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך […] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית.”

ודוק: אילו היה המחוקק סבור שהגשת תובענה בתוך תקופת ימי עיכוב ההליכים תיחשב כמי שהוגשה כדין וכאילו הוגשה לאחר תום אותם ימים, לא היה טעם עוד בהוראתו בסעיף 3(ה) והיה עליו לכתוב במקום כך במפורש ולקבוע כי אם הוגשה תביעה כאמור בתוך תקופת עיכוב ההליכים–לאחר תום תקופת עיכוב ההליכיםיראו אותה כאילו הוגשה במועד שהותר להגישה. ובמילים אחרות, הפוך ממה שנקבע בחוק:”בתקופת עיכוב ההליכים יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית, אך מועד הגשתה ייחשב היום שבו יהיורשאים להגישה”. מכיווןשהמחוקק לא כתב זאת ואף כתב את ההפך מכך, אין כל ספק שהחוק שולל אפשרות זו והרי הגשת תביעה שכזו כבטלה ומבוטלת וכאילו לא הוגשה מעולם.

אילו היה אפשרי וקביל אותו ‘קונץ פטנט’ משפטי של הגשת התובענה אל הערכאה השופטת בתקופת עיכוב ההליכים, כאשר בתום תקופה זו תיחשב התביעה כאילו הוגשה אז– מעבר לחוסר ההיגיון שבדבר – הרי שבכך סיכלנו וביטלנו את כל מטרתו ותכליתו של החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה. בעלי דין יחזרו ויגישו תביעות בענייני סכסוך משפחתי ככל העולה על רוחם, כפי שהיה טרם החוק. זאת יעשו לאחר הגשת הבקשה בתקופת עיכוב ההליכים, בעת שעל פי החוק לא ניתן להגישן, (אכן לפני הגשתהבקשה ליישוב סכסוך, המזכירות לא תקבל התובענה, כמבואר בסעיף 2א(א) לחוק “לא תקבל מזכירות ערכאה שיפוטית תובענה, לרבות בקשה לסעד זמני, בלא שהוגשה תחילה בקשה ליישוב סכסוך“),ותביעות אלה תישארנה מונחות ב’סטנד־ביי’ על פתחו של בית הדין, ובבוא העת, לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים, תיפתחנה להן אוטומטית דלתות בית הדין והתביעות תנחתנה להן מעצמן על שולחן בית הדין ותיחשבנה כאילו הוגשו אז במועד המתאים, מעין ‘הגשה אריכתא’.

אם כך היה הדבר, לשם מה לקיים את פגישות המהו”ת ביחידות הסיוע, לתת צווים זמניים לשמירת המצב הקיים ולעשות מאמצים להבאת הצדדים להסכם בדרכים של שלום – כאשר ברקע כבר נשמעים צחצוחי החרבות, מונחים כתבי טענות פוגעניים והליכי תביעה משפטיים, שממתינים רק לעת הפשרתם, המהווים כעין הנחת אקדח טעון שיירה לאחר שיגיע המועד?(זאת, אף שבתוך עמנו אנו יושבים וברור לנו שחלק לא מבוטל מהגשת בקשות יישוב הסכסוך, ואולי רובן, מוגשות מהכרח ולא מתוך כוונה ליישב הסכסוך ופוק חזי מאי עמא דבר.)

ברור, כפי שקובע החוק שוב ושוב, כי בתקופת עיכוב ההליכים “לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית”, ואם אלו הוגשו בניגוד להוראות החוק הרי הן כאילו לא הוגשו ולא אירע דבר מבחינת ההליך המשפטי.

על הצד המעוניין להגיש את תביעתו, לעשות זאת רק לאחרתום תקופת ‘עיכוב ההליכים’ וימי הקדימה’, וכל פטנט ומניפולציה משפטית אחרים לא יעזרו. הגשת תובענה בתקופת העיכוב–אין לה שום משמעות אף אם הונח כתב תביעה במזכירות או נשלח בדואר אלקטרוני ואף אם נפתח תיק ידני או אלקטרוני, התביעה ‘נופחת את נשמתה’ עם הגשתה,והרי היא כנֶפֶל שלא נולד, וממילא אין אפשרות להחיותה. במקרה כזה אין צורך להגיש בקשה למחיקת התביעה, הרשות השיפוטית חייבת למחוק את התביעה מיוזמתה, שהרי אין בהגשה זו ולא כלום, ודומה היא להגשת תובענה לרשות שיפוטית בדברים שאין לה סמכות לדון.

כוונת המחוקק, כאמור, הייתה לסייע לצדדים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום והסכמה, ולכן השהה המחוקק ומנע הגשת תביעה ואף את רישום פרטי הסכסוך, אף שיש בחוק זה משום פגיעה חוקתית במניעת גישה לערכאות. טעמו של דבר הוא משום שעצם הנחת התביעה על שולחן הערכאה השופטת מערערת את מטרת החוק ומגמתו, להביא לפתרון הסכסוך בדרכי הסכמה ושלום. אם נאפשר הגשת תביעה מושהית, הרי שמטרת החוק תסוכל.

מטרתו של המחוקק היא שבתקופה זו של עיכוב ההליכיםשער הכניסה להנחתהתביעה לפני הרשויות השיפוטיות נעול.

יש ‘בית’ ובו ‘פתח’, אך פתחו נעול עד השעה שייפתח. ועיין כעין זה במליצת הגמרא(שבת לא, א–ב): “אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו.”כדי שרשות שיפוטית תדון בתובענה צריכים להכניס את התביעה בשעריה, לתוך הבית – הרשות השיפוטית, הנחת התביעה בימי עיכוב ההליכים, היא הנחה על פתח הבית שדלתו נעולה, על סמך שיהיה מי שיכניסנה כשייפתח הפתח. וכמו שבסוגיית הגמרא(שם) אם אין לאדם מפתחות להיכנס אין שום משמעות למה שיש בתוך הבית– אף כאן: ללא המפתח של הגשת תביעה, המעשה הוא ללא משמעות אף אם נעשה פיזית, אף אם התביעה הונחה על שולחן מזכירות בית הדין ואף אם פקיד בית הדין פתח תיק אלקטרוני במחשב בית הדין, שבו צוין ‘זמן פתיחה’ ו’זמן פתיחה משפטי’, אין שום משמעות לפעולה טכנית זו.מפני שמשפטיתלא הייתה הנחת תביעה ופתיחת התיק אינה חוקית בנסיבות העניין,והרי הוא בפועל מונח ‘מחוץ לבית’. מבחינה משפטית לא נעשה דבר, והתביעה הרי היא כגוף ללא נשמה. רק לאחר מכן, לכשיגיע הזמן, צריכה להיות הפעולה הטכנית שנעשית אחרי פתיחת שער הכניסה לבית, ולכן במועד שאפשר להגיש את התביעה צריך שיכניס המכניס את התביעה לבית, להגישה.

לתביעה אין רגליים משלה התובע המגיע למזכירות בית הדין ופועל כפי שקובעות התקנות, בין תקנות הדיון ובין סדר הדין האזרחי, שבפעולותיו הוא המכניס את התביעה אל הבית ובאין הכנסה, ואם אין מי שיכניסה באותה עת–התביעה ממשיכה לעמוד מבחוץ.

פעולה זו של ההכנסה בפועל היא זו היכולה לתת נשמה לתיק ולהחיותו. בלעדיה אין הדבר שונה ממי שהגיע למזכירות בית הדיןוכתב התביעה בידו אך לא עשה את הפעולות הנצרכות על פי התקנות, שאין שום משמעות להגעתו. הדבר נכון לגבי הגשת תביעה ונכון לגבי כל פעולה שאדם צריך לעשות ברשות כלשהי, שאם נקבע לו מועד לעשות את הפעולה הנדרשת, והוא הגיע לפני הזמן אין משמעות להגעתו כל עוד לא עשה מה שנצרך לעשות וכפי שנצרך.

ז.         הדרך להגשת תובענה, המכניסה את התביעה לפני הרשות השיפוטית נקבעה בתקנות הדיון. תקנות אלו דורשות פרוצדורה משפטית מחייבת, חלקן דורשות פעולות טכניות מסוימות בלבד, אך רובן של התקנות הן פעולות הלכתיות מחייבות. בין בפסיקת בתי הדין ובין בפסיקת בתי המשפט דנו בארוכה על מידת ההקפדה הנצרכת בשמירת כללי סדר הדין, ואף אנו הארכנו בזה בכמה פסקי דין, אין ספק שהפרוצדורה המשפטית היא שפחתה של הגבירה– המהות. עם זאת הנחת היסוד היא שאין אפשרות להתעלם מהפרוצדורה, אין ספק שרשות שיפוטיתאינה יכולה להתעלם מסדרי הדין שקבעה ולראותם כהמלצה בעלמא וכדבר שאינו מחייב.

פרק ג’ לתקנות הדיון בבתיהדין הרבניים בישראל, התשנ”ג, קובע את צורת הגשת המשפט התקנות קובעות את צורת ההגשה בפועל כדלהלן:

ל. מזכירות ביתהדין תקבל את כתבהתביעה עם ההעתקים הנזכרים בסעיף הקודם ותרשום על גבי כתבהתביעה את יום הגשתו ואת המספר הסידורי של התיק; והיא תקבע גם את התאריך לבירור המשפט, תרשום אותו על גבי כתבהתביעה ותחתים את התובע או את מורשהו מתחת לתאריך זה. החתמה זו תשמש אישור הודעה לתובע.

לא. בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם – קודם ובהתאם להלכה, אלא אם כן ניתנה לו הוראה אחרת בכתב עלידי ביתהדין או עלידי דיין.

תקנה ל’ היאלכאורה תקנה טכנית בלבד המורה למזכירות איך תיעשה הגשת כתב התביעה ואיך ייקבע מועד הגשתו, פעולה זו הייתה ידנית בעת שנתקנו תקנות אלו, וכשבתי הדין עבדו בתיקים פיזיים כל הפעולות היו ידניות וגם הפרוטוקולים ופסקי הדין נכתבו ידנית. באותה עת, המסירה הפיזית של התביעה למזכירות היוותה ‘הגשת תביעה’ והמזכירות עשתה את הפעולות הידניות הנזכרות.עם המעבר לעבודה במחשב פעולות אלו נעשות על ידי עובדי המזכירות באמצעות המחשב. בתקופה שעוד היו תיקים פיזיים, עם הגשת התיק למזכירות הייתה המזכירות מוציאה פתקית שבה נרשמו כל הפרטים, והיא הודבקה על התיק הפיזי. לאחר שבוטלו התיקים הפיזיים והחלו להפעיל תיקים אלקטרוניים, עדיין קיימת אפשרות להגשת התביעה ידנית, אך בפועל עם שינוי שיטת העבודה, ביטול התיקים הפיזיים והמעבר לתיקים אלקטרוניים ובפרט כשרוב התקשורת והעבודה במשק נעשים באמצעים אלקטרוניים, בכל תביעה שמוגשת בכל אופן שבו היא מוגשת – ידנית או באמצעות התקשורת האלקטרונית– המזכירות פותחת את תיק התביעה האלקטרוני במחשב, שבו נרשם זמן הפתיחה המשפטי, נקבע מועד לדיון ומוצאות הזמנות לדיון הנשלחות לצדדים. הפעולות לא נעשות מאליהן אלא על ידי עובדי המזכירות שאליהם מוגש כתב התביעה באופן ידני או באופן אלקטרוני. ללא הודעה למזכירות בית הדין במועד המזכירות לא תדע על הגשת התביעה, הפעולה לא תיעשה, ולמעשה לא תהיה הגשת תביעה, וללא הגשת תביעה אין היא נכנסת בשערי בית הדין.

יש לציין שחלק מההוראות בתקנות שעדיין לא עודכנו והותאמו לשיטה החדשה, לא מבוצעות כיום ואינן יכולות להיות מבוצעות בדרך שקבעו התקנות, וברור שהגיע הזמן להתאים ההוראות לפתיחת תיק לתקופתנו, שבה החלק הארי של התביעות מוגש באופן אלקטרוני לתיבת הדואר האלקטרוני של בית הדין. לצורך הגשת תביעות וניהול התיק באמצעים אלקטרוניים חייב כל המתדיין בבית הדין לחתום על טופס מקדמי שזה נוסחו:

אני נותן/נותנת בזה את הסכמתי ומבקש/ת ממזכירות בית הדין הרבני לאפשר לי לשלוח אל בית הדין הרבני ולקבל ממנו כתבי בי דין שבהם אני צד להם אל כתובת הדואר דלהלן […]

אני מבקש/ת לראות בשליחה או בקבלת כתבי בי דין באמצעות כתובת הדואר האלקטרוני / הפקס הרשומים לעיל, בעניינים שבהם אני צד להם כהמצאה כדין, ואני יודע ומסכים כי אהיה מושתק/ת מלטעון כנגד ההמצאה באמצעותם.

רק אחרי חתימה על טופס שכזה רשאי בעל הדין להגיש את תביעתו או תגובתו באופן אלקטרוני לתיבת הדואר האלקטרוני של בית הדין. משלוח שכזה של כתב התביעה משמש תחליף לקבלת כתב התביעה במזכירות בית הדין. כשמגיע התיק לתיבת הדואר רשומה שעת המשלוח, ולכאורהלאחר חתימתו על טופס זה המאפשר את אפשרות ההמצאה לבית הדין באמצעות הדואר האלקטרוני הרי שמועד הגשת התביעה יהיה המועד שבו נשלח המסמך והגיע אל תיבת הדואר האלקטרוני של מזכירות בית הדין. אומנם בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים הלא־מעודכנות לא נקובות שעות ההגשה ואופן קביעת מועד ההגשה על פיהן, אך כדי ליצור אחידות בין הערכאות, בתי הדין הרבניים נוהגים (על פי הוראות הייעוץ המשפטי) בדומה להוראות תקנה 159(ד) לתקנות סדר דין אזרחי החדשות שלפיהן:

מועד שליחת המסמך האלקטרוני או ההודעה האלקטרונית, כפי שמופיע בשעון פנימי של מערכת המחשוב של השולח המכויל לפי כללים מקובלים, יהיה מועד ההמצאה של המסמך האלקטרוני, ואולם אם היה המועד אחרי השעה 17:00 בימים א’ עד ה’ בשבוע או ביום ו’ או ביום מנוחה שנקבע בחיקוק, ייחשב המסמך האלקטרוני כאילו הומצא ביום החול שלאחריו.

לכן, לצורך המשל, אם תביעה או בקשה הוגשה בדואר האלקטרוני אל מזכירות בית הדין ביום שלישי 8.11.22 בשעה 20:05 – מועד ההגשה ייחשב כאילו זו הוגשה ביום רביעי 9.11. זאת– אף ששעת הגשה לעניין בדיקת הקדימה בין ההגשות בערכאות המקבילות, למשל בהליך יישוב סכסוך, היא ב־20:05 ליום 8.11. הווה אומר כי מועד טיפול מזכירות בית הדין ופתיחת התיק בהתאם והזנת המסמכים בו אינו משנה את מועד ההגשה של התובענה על פי הדין,ואף אם אלו ייעשו לאחר ההגשה – מועד ההגשה הוא מועד ההמצאה אל מזכירות בית הדין.

(חובתנו להעיר שאף שזו הוראת הייעוץ המשפטי יש להסתפק מה תוקפה החוקי של הוראה זו, המשנה את צורת ההתנהלות המפורשת בתקנה ל, כל עוד לא נקבעו הדברים במפורש בתקנות שאושרו כדין. אכן אפשר לומר שעיקר כוונת התקנה הייתה שהתובענה תוגש לבית הדין, וממילא די בהמצאה בכל דרך שהיא –בין במסירה ידנית ובין במשלוח בדואר אלקטרוני, שהרי סוף סוף התביעה הוגשה לבית הדין. ויש לדמות הדברים לדין ‘עירוב’ שצריך שיהיה מונח בכניסת השבת במקום שרוצים לקנות בו שביתה ואין זה משנה מי הביא העירוב למקום זה, המערב או שלוחו ואפילו שלחו על ידי ‘חרש, שוטה וקטן’ או על ידי ‘פיל אוקוף’, שאם בסופו של דבר הוא מונח במקום ‘קנה עירוב’ וכדאיתא בעירובין לא, ב. אך ‘אף שאנו מדמים’ עדיין איך ניתן לפעול בניגוד לדרך המפורשת בתקנה? כמו כן מסופקני אם יש רישום מדויק של שעת קבלת התביעה, אכן בתיבת הדואר של בית הדין רשומה השעה שבה הגיעה התביעה לתיבת הדואר, ככל דבר דואר המגיע לתיבה זו– דבר זה מאפשר הגשת תביעה עשרים וארבע שעות ביממה, כל ימי השנה [מפני שלמיטב ידיעתנו תיבת הדואר לא נסגרת]. פעולות המזכירות לא נעשות מייד עם הגעתהתביעה לתיבת הדואר של בית הדין, לפעמים התביעה מוצאתמתיבת הדואר לצורך פתיחת התיק אחרי כמה שעות ולפעמים אחרי ימיםמספר.

כשנפתח התיק המחשב מציין את יום פתיחת התיק, כשנבדקים שאר הדברים הנצרכים בהגשת תביעה כולל תשלום האגרה נקבע זמן הפתיחה המשפטי, שהוא זמן מדויק יותר הכולל יום ושעה, אך למעשה הדברים לא מדויקים כאמור. זמן הגשת התביעה, שהוא זמן הפתיחה המשפטי החוקי, לא נרשם בתיק כלל ובדרך כלל אבד זכרו, שהרי לאחר הוצאת התביעה מתיבת הדואר האלקטרוני ופתיחת התיק האלקטרוני–אף שאין אני יודע אם ההודעה שנשלחה נשארת בתיבת הדואר או נמחקת–ברור שיהיה קשה לאתרה לאחר זמן. הדבר מצריך מתן הוראות פרטניות למזכירות איך לפעול, וכמדומני שעל פי מה שביררתי אין מודעות לדבר. נוסיף ונאמר שלעניין קביעת סמכות שיפוטית, הזמן הקובע הוא מועד משלוח התביעה לרשות השיפוטית. הוא הדין לעניין הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, שמועד הגשתה הוא בעת המשלוח, דבר המונע מהצד השני להגיש בקשה שכזו. ותמוה הוא שהזמן האמיתי של הגשת התובענה או הבקשה לא מצוי כלל בתיק האלקטרוני שנפתח, וכתבתי להעיר. לפיכך על המזכירות להעביר פסק דין זה לייעוץ המשפטי של בתי הדין לצורך מתן הוראות שיסדירו עניין זה.)

כאמור נוהל זה נעשה הכרח במציאות ימינו, והייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני נתן לו את אישורו, אך ברור שמן הראוי והנכון הוא שנוהל זה יופיע בתקנות מחודשות שיתאימו למציאות ימינו, ויפה שעה אחת קודם. וכאמור ייתכן שפעולה שכזו לא מהווה ‘הגשת תובענה’, מכיוון שאין תקנות המאפשרות זאת. עם זאת שאר ההליך המוזכר בתקנה נעשה על ידי המזכירות באופן אלקטרוני במערכת שיר”ה. וכפי שביארנו: נפתח תיק התביעה במחשב, נקבע זמן הפתיחה המשפטי, נקבע מועד לדיון ומוצאות הזמנות לדיון הנשלחות לצדדים. אלו הפעולות הנעשות בכל תביעה שמוגשת, ועם סיומן נגמרת מלאכת הגשת התביעה.

ח.        מעתה, אם מגיש מי שמגיש את תביעתו במועד עיכוב ההליכים, אף שהתביעה נמצאת טכנית במחשב בית הדין, בתיק שאין לו תוקף משפטי, אין לדבר שום משמעות. אם ירצה שלתביעה תהיה נפקות משפטית– על מגיש התביעה לפני זמנה להודיע למזכירות במועד שאפשר להגישה “דעו, שאני רוצה שהתביעה שהוגשה ביום פלוני שלא כדין, תהיה מוגשת עתה במועד שבו מותר להגישה”, ועליו לשלם את האגרה מחדש, מאחר שההגשה הקודמת –אף ששילם עליה אגרה –הייתה שלא כדין, ולכן אין בה משום הגשת תובענה. כדי ‘להגיש מחדש’ את אותה בקשה עליו להביא הדבר לידיעת מזכירות בית הדין כדי שתתקיים הפעולה הנדרשת על פי הדין להגשה שמבלעדיה אין להגשת התביעה תוקף. ללא הגשה והודעה שכזו, מעמדה של התביעה כמעמדה של תביעה שהוגשה שלא כדין,שהיא כאילו לא הוגשה כלל ונמצאת בביתו של התובע, מה שכמובן אינו מקנה סמכות שיפוט.

משכך, לא ברורה לי עמדת עמיתיי שאפשר לראות את התביעה כאילו הוגשה במועד שמותר להגישה. אין אפשרות ‘להגיש תביעה’ אלא כפי שמורות התקנות, ואם לא הוגשההתביעה בפרוצדורה זו, אין תביעה לפנינו. נוסיף ונאמר: אף מי שהגיש תביעה במועד שמותר להגישה– עליו לבצע את פעולת ההגשה במועד המותר ולהביא לכך שהמזכירות תעשה את המוטל עליה בעקבות כך ותפתח את התיק. ייתכן שקבלת חותמת ‘נתקבל’ – די בה, אך ברור שמי ששלח התביעה בדואר אלקטרוני חייב לבדוק שהדואר הגיע ליעדו כדי שמי שצריך לפעול יפעל כנדרש,(אף שאם לא פעל ייתכן שעצם המשלוח אם היה ראוי להגשה מהווה ‘הגשת תובענה’). והדברים קל־וחומר במקרים כגון נידון דידן, שלמזכירות אין אפשרות לדעת שקיים רצון של התובע ושיש תביעה שהיא (המזכירות)אמורה לפתוח תיק בעבורה מכיוון שאין דבר המונח לפניה שיעיד על הצורך בפעולה זו, כשמגיש התביעה לא ממלא את חובתו האלמנטרית בין מאונס ובין מרצון.

והנה אף לגבי האומר לחברו לעשות פעולה עבורו שנינו בעירובין (לא, ב):

השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב – אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו – הרי זה עירוב […]

וליחוש דילמא לא שקיל מיניה? כדאמר רב יחיאל: חזקה שליח עושה שליחותו, הכא נמי: חזקה שליח עושה שליחותו.

מבואר שאף כשאומר לחברו לעשות פעולה יש ספק אם אכן עשה את הפעולה בעבורו. ועיין שם שנחלקו האמוראים אם בדאורייתא יש חזקה ששליח עושה שליחותו, ועיין שם בראשונים ובאחרונים מה שדנו בגדרי הדין אם חזקה זוהיא רק במקום מצווה או בכל מקום, אף בדבר הרשות. ועיין שם בדברי הרא”ש בפסקיו (פרק ג סימן ג), שאחרי שעמד על הסתירות בסוגיות הש”ס בהאי דינא הסיק:

דרב ששת לא קאמר דחזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שיש לשליח לחוש אם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי מכשול עבירה במה שסומך עליו שיעשה שליחותו, הלכך אין השליח חושש ליתן הגט. וההיא דחולין נמי– אין השליח חושש לשחוט ולתרום כי אם לא ישחוט אין מכשול וכן אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום.

על כל פנים, במה דברים אמורים?במי שמינה שליח לעשות את שליחותו או על כל פניםכשהשליח יודע שצריך לעשות את שליחותו, כגון בעומר ובקיני יולדות (עיין בסוגיית הש”ס שם לב, א). אך כשאינו יודע שצריך לעשות שליחותו אין חזקה כזו, ואדרבה ודאי נימא שלא עשה השליח (אם הוא נקרא ‘שליח’) דבר.

ומעתה: מי ששלח למזכירות את כתב תביעתו –היה מקום לומר שיוכל לסמוך על חזקה זו אם מילא את כל התנאים הנצרכים ואינו צריך לבדוק. אבל בנידון כעין דידן, במי שהגיש תביעה ו’פתח תיק’ בתקופה שלא הואילה הגשתו ופתיחתו מאומה– אם לא תהיה הגשה חדשה והודעה מפורשת בזמן שרשאי הוא להגיש את תביעתו שרוצה ומבקש הוא להגישה, ודאי שהעניין לא יעשה מאליו, ואין מקום לראותו כאילו הגיש תביעה באותה עת. ולדעתי הדברים פשוטים, בהירים ונהירים. ומשכך אין אפשרות לראות את התביעה שהוגשה במועד עיכוב ההליכים כתביעה הממתינה להגשה במועדה כל עוד לא עשה התובע את הפעולות המתבקשות להגשת תביעה.

ט.        והנה אף אם נאמר שמי שהגיש את תביעתו במועד עיכוב ההליכים טעה או היה שוגג ולא ידע שתביעתו הוגשה שלא כדין ושאין בדבר משום הגשת תביעה, ומשכך אף לא ידע שיש חובה להגיש תביעה לכשיחלוף מועד העיכוב ולכן לא ביקש להגיש את תביעתו מחדש– אין זה מעלה או מוריד לעניין קניית הסמכות, שהרי אפילו מי שנאנס ונמנע ממנו להגיש תביעתו– אין הדבר נקרא כאילו עשהו. ועיין בדומה בירושלמי (גיטין פרק ז הלכה ו)שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם ‘אונסא כמאן דעביד’ או ‘כמאן דלא עביד’, ודעת רבי יוחנן ד’אונסא –כמאן דלא עביד’. ועיין בש”ך (חושן משפט סימן כא ס”ק ג) שכתב:

דסבירא ליה לרבי יוחנן דהיכא דאדם מחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב על תנאי, ואירעו אונס לזה שחייב עצמו, שלא קיים התנאי– פטור, והרי הדבר כמו שהיה מקדם, דאונס רחמנא פטריה. אבל מי שחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב, על מנת שיעשה לו חבירו איזה ענין ליום פלוני, ואירעו אונס לחבירו– אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה, ד’אונס רחמנא פטריה’–אמרינן, אבל ‘אונס רחמנא חייביה’–לא אמרינן. ומה לו בזה שאירעו לחבירו אונס, הרי לא קיבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה, וכיון שלא קיים חבירו התנאי– אף שהוא מחמת אונס– למה יתחייב הוא?

משמעות הדברים היא שכל דבר שתלוי בעשייתו של אדם מעשה, ונאנס אותו אדם ולא היה יכול לעשות את המעשה– לא חל הדבר, מכיוון שבפועל לא עשה זה את שהיה צריך לעשות, ואף אם לא עשה כן מחמת אונס. ולפיזה פשוט שמי שזכותו להגיש תביעה וחלה ונאנס ולא היה יכול להגיש את תביעתו– אף שאונסו ידוע אין זה מעלה או מוריד, שמכיוון שלא הגיש תביעתו הרי התביעה לא נכנסה בשערי בית הדין. הסיבה שלא עשה את המעשה אינה מעלה ואינה מרידה, שעל כל פנים ללא מעשה–הגשת תביעה– הסיבה לא חל המסובב–הגשת תביעה המקנה סמכות. וקל־וחומר אם לא הגיש תביעתו בשוגג או מחמת רשלנות, שמכיוון שבפועל התביעה לא הוגשה בזמן שהיה המגיש רשאי להגישה, אין שום משמעות למה שהגיש במועד עיכוב ההליכים אם לא הוגשה תביעה בפועל לאחר זמן, לכשרשאי היה להגיש.

חובתנו להוסיף ולומר: במקרה כגון דידן שהוגשה תביעה במועד עיכוב ההליכים בזמן שאי אפשר היה להגישה, והמזכירות פתחה את התיק מתוך חוסר ידיעה– לא מיבעיא שזמן הפתיחה המשפטי אינו נכון, אלא שגם מועד הדיון שנקבע, אפילו אם אחר כךתוגש התביעה שוב וייפתח תיק חדש –אינו מועד שנקבע כדין, שהרי תקנה ל”א הנזכרת לעיל קובעת: “בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם – קודם ובהתאם להלכה.”

יסודה של תקנה זו באמור בחושן משפט(סימן טו) שסדר הדיונים יהיה באופן שמי שמופיע בבית הדין קודם –עניינו ידון ראשונה. ומעתה, מכיוון שבעת פתיחת התיק לא הייתה לדבר משמעות, לא הייתה הצדקה לקבוע לו מועד שיקדם לרבים רבים אחרים שיגישו את תביעותיהם כדין עד למועד שהלה יגיש שוב את תביעתו, אם יגיש. ומעתה אף אם תיקן את המעוות והגיש תובענה חדשה, מועד הדיון ייקבע מחדש לפי מועד התביעה שהוגשה כתיקונה, והמועד שניתן לו שלא כדין בטל.

י.          אוסיף ואומר ברורות כי פסקי הדין שנכתבו בעניין אשר הביא חברי הגר”צ לוז, בין של בית הדין האזורי ובין של בית הדין הרבני הגדול, המאפשרים או מכשירים בדיעבד הנחת תובענה בתקופת עיכוב ההליכים והכשרתה לאחר תום ימי העיכוב– הם לפי מה שכתבתי מוטעים ומטעים, ויש לתקנם. בכלל זאת גם פסק הדין בתיק 1458535/1 מיום ט”ז באדר ב’ התשפ”ד (26.3.2024), שאף אני חתום עליו, אשר הכשיר זאת בדיעבד – שהוא מוטעה ויש לתקנו.

יוצאת דופן לעניין זה[של ראיית התביעה כתביעה שהוגשה כדין רק אם הוגשה בדרך הקבועה בתקנות (לא לעניין עיכוב ההליכים על פי החוק להסדר התדיינויות)] היא הגשת תביעות בעניינים הנכרכים לתביעת הגירושין אשר אף ללא קיום הפרוצדורה הנצרכת להגשת תביעה הקבועה בתקנות אפשר לכורכם, כפי שנקבע בבג”ץ 95679/03 (שהוזכר באחד מפסקי הדין שהזכיר הגר”צ לוז בנימוקיו), בהקשר ל’כריכה’ העשויה להיווצר – וליצור סמכות – לא רק בעת הגשת התביעה אלא גם במהלך ההתדיינות בה והעלאתה לפני בית הדין בדיון. אך לעניין הגשת תובענה במועד שלא ניתן להגישה, ובעיקר כאשר מדובר בתביעה העיקרית שאליה נכרכות שאר התביעות, אין לנו אלא הדרך שנקבעה בתקנות, ומשכך אין תרופה לתביעה שהוגשה בתוך ימי עיכוב ההליכים אלא באופן של הגשה מחודשת במועד.

כך גם הדוגמה שהביא הגר”צ לוז בעמדתו, מסעיף 4ב1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג–1953, הנוגע לעגונות חו”ל, אינה דומה לנדון:

בסעיף ‘עגונות חו”ל’, החוק דורש כמה תנאים מצטברים, ובהם חלוף ארבעה חודשים שבהם האיש לא התייצב לפני בית הדין בחו”ל מיום שהזמינו לדין או סירובו לתת גט לאישה במשך שישה חודשים מיום שקבע בית הדין שעליו ליתנו. רק אז:

לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעת גט לפי דין תורה שהגישה אישה יהודייה נגד אישהּ היהודי […] ובלבד שהנישואין נערכו על פי דין תורה […] ומתקיים אחד מאלה–

הנזכרים לעיל. תנאים מצטברים אלה לקיום סמכות בית הדין אינם נדרשים על פי החוק להתקיים כולם על ציר הזמן במועד ‘הגשת התביעה’, והמחוקק אפשר את הצטברותם גם לאחר ההגשה. זאת בשונה מהדרישה בחוק להסדר התדיינויות שהגשת התובענה עצמה אל הערכאה השופטת לא תהיה בתקופת עיכוב ההליכים אלא רק לאחריה. החוק חוזר על כך שוב ושוב מכמה זוויות והיבטים, וברור כי תנאי זה של תום תקופת עיכוב ההליכים לא יוכל להתקיים לאחר הגשת התובענה..

אומנם חברי הגר”צ לוז סייג את דבריו והבהיר (בניגוד לדברי הגר”צ בן יעקב) כי כל חידושו שיש לאפשר ולהכשיר את הגשת התביעה בתקופת עיכוב ההליכים אמור אך ורק במקרה ייחודי וחריג זה של הארכת תקופת ימי העיכוב על ידי צווים שנתנו במסגרת תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד)(הוראת שעה), תשפ”ד–2023. זאת, לדבריו, מאחר שציבור בעלי הדין והמייצגים, כמו אף גם חלק מהשופטים והדיינים, לא היה מודע לגבי הוראות חירום אלה.ואין בדבריו, גם לדעתו, כדי להכשיר הגשה שכזו במקרים רגילים שאינם נוגעים לאותם חריגים.

אך גם לדבריו אלה, בכל הכבוד, איני מסכים. בעת שהמחוקק קבע את העיקרון, עיקרון המונע כל הגשת תובענה בתקופת עיכוב ההליכים– אין זה משנה מדוע נמשכת על פי חוק תקופת עיכוב ההליכים, אם היא הוארכה בהתאם להוראות החוק על ידי יחידות הסיוע, בהסכמת הצדדים או בצו חירום שנתן השר: כל עוד מדובר בתקופת מניין הימים הנמנים בהתאם לדין, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה – אין אדם רשאי להגיש בתוכה תביעות בעניין סכסוך משפחתי, ויש לדחות על הסף כל מניפולציה משפטית המבקשת לעקוף זאת על ידי הגשת התביעה והמתנה עד שמועד תום תקופת עיכוב ההליכים יגיע, מכיוון שכפי שהבהרתי: אף משיעברו הימים תובענה אינה מוגשת מאליה ולכן עד עתה הרי לא הוגשה תובענה, ואין סמכות ללא תביעה.

אשר על כן, לסיכום: אם הוגשה התובענה בתוך תקופת ‘עיכוב ההליכים’ או אם הגישהּ המשיב לבקשה ליישוב סכסוך בתוך’ימי הקדימה’–התובענה היא כמישלא הוגשה ודינה להימחק; הוגשה התובענה לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים – הרי שהיא הוגשה מבחינה זו כדין ויכולה להידון בערכאה המשפטית. כל תובענה שמועד הגשתה היה בתקופת עיכוב ההליכים – הרי היא כאילו לא הוגשה ואי אפשר לראותה כ’מונחת על המדף’ וממתינה לשעת הכושר, לאחר עבור ימי עיכוב ההליכים, כדי שתיחשב מאותה העת למוגשת מעצמה מאותו מועד.

יא.       אף שמשפטית ביארנו את דעתנו, והיה מקום להניח את הקולמוס, אין אני יכול להימנע מלעמוד גם על מה שכתבו עמיתיי, שפעולתו של המערער בהגשת התביעה נעשתה בתום־לב:

לדעתי אי אפשר לומר שההליך כולו נעשה בתום־לב. אף שביארנו לעיל בראש דברינו, שבעניין המשפטי של עיכוב ההליכים שררה מבוכה גדולה בין עורכי הדין ואף בין השופטים והדיינים, דבר שהביא להחלטות שיפוטיות מוטעות, עדיין חובה עלינו לפרש את המושג תום־לב,וביתר דיוק: להגדיר מהו ‘שלא בתום־לב’. ביטוי זה סובל שני פירושים: פירוש אחד הוא: דבר הנעשה במרמה ומתוך כוונות לא טהורות ולפעמים כוונות זדון; אך עליו יש להוסיף שגם עשיית פעולה ללא בדיקה עיון ודקדוק בדברים תיקרא’חוסר תום־לב’. ונבאר דברינו.

המושג ‘תום־לב’ הוזכר לראשונה בבראשית (פרק כ פסוק ה) בדבריו של אבימלך לאברהם אחרי שלקח את שרה: “הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא גַם[כתיב: הוא, קרי:] הִיא אָמְרָה אָחִי הוּא. בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת.”

ופירש שםרש”י: “‘גם הוא’– לרבות עבדים וגַמָּלִים וחַמָּרִים שלה, את כֻּלם שאלתי ואמרו לי ‘אחיה הוא’. ‘בתם לבבי’– שלא דמיתי לחטוא.”

וכעין זה ברד”ק:

“הלא הוא אמר לי”– כששאלתיו עליה, כי לא סמכתי על שאלות עבדַי. “והיא גם היא”– כששאלתיה אחר שלקחתיה “אמרה ‘אחי הוא'”, אם כן, מה עון יש בי? “בתם לבבי”– כי לא היה לבי לרעה, ואם חשבתי שהיא אשת איש אפילו לבבי לא היה עליה.

וכדבריהם פירשו שאר המפרשים.ושמעינן מינה שטענת אבימלך הייתה:”עשיתי את כל הבדיקות והבירורים ההגיוניים הנצרכים. ורק לאחר מכן, משהייתי בטוח שאין היא אשת אברהם, לקחתי את שרה.” ועל כל פנים שמעינן שתום־לב הוא עשיית פעולה אחרי בירור פרטי הדברים באופן שהפועל בטוח שפעולתו היא מדויקת ונכונה ללא כוונה לא ראויה. מי שלא עושה את הפעולות הנצרכות ממנו לא יוכל להיקרא ‘תם־לב’.

ויש להביא כדמות ראיה לסברה זו שיש לחלק בין מעשה הנעשה בתמימות, בחוסר ידיעה מוחלט, למעשה שנעשה במקום שהיה חשש המצריך בדיקה מוקדמת, ממה ששנינו ביבמות (לה, ב)”הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא – יוציא, וחייבין בקרבן” וביארו תוספות ישנים (שם):

ומיירי שחלץ לה תוך שלשה חדשים, דאי לאחר ג’ חדשים לא מצי למימר לקמן “בזמן שהולד של קיימא –חייבין בקרבן”, שהרי אנוס הוא אחרי שעשה כתקנת חכמים, אלא מיירי תוך שלשה חדשים. ומזיד לא הוי, דסבור הוא שאינה מעוברת.

ומבואר שבעבור שלושה חודשים ממות הבעל אם אין האישה נראית מעוברת הווי היבם הכונסה’אנוס’, דאחרי שעשה כתקנת חכמים לא חיישינן לוולד כלל, ולכן אף פטור מקרבן אם בא עליה. אך בתוך שלושה חודשים: מכיוון שאף שאין ניכר שהיא מעוברת ייתכן שהיא מעוברת, שוב לא הוי’אנוס’, ואףשעל כל פנים אינו ‘מזיד’–מקרי ‘שוגג’, שהיה לו לחשוש ולבדוק לפני שבא עליה. ושמע מינה שבמקום שיש חשש שאין הדבר ברור היכא שלא עושה הבדיקה לא הווי ‘תם־לב’ ואין הוא ‘אנוס’.

ומעתה נהדר לנידון דידן: אין ספק שהמערער היה מודע להחלטת בית המשפט מיום כ”ד במרחשוון התשפ”ד (8.11.23), ולא נטען אחרת. משכך המערער ידע שעדיין לא מלאו שישים הימים שקבע המחוקק לעיכוב ההליכים. על כן, לא היה המערער רשאי להגיש את תביעתו לבית הדין לפני תום תקופת עיכוב ההליכים שקבע המחוקק. ואיך אפשר לומר שהדברים נעשו בתום־לב? אף אם נקבל את טענתו של הלה שחשב שאולי עצירת מניין הימים בבית הדין שונה מזו שבבתי המשפט, על כל פנים מכלל ספק לא יצא, אף לשיטתו, ואיך אפשר שייקרא ‘תם־לב’ כשלא בדק את הדברים, כשבוודאי לו היה בודק היה מגלה שחוק אחד יש במדינת ישראל הכולל את כל הרשויות השיפוטיות? לכן אי אפשר לומר שהגשת התובענה הייתה בתום־לב.

נוסיף ונאמר: התקנות המורות על עצירת מניין הימים שנקבעו עקב מצב החירום אינן תקנות שנקבעו לטובת מגיש הבקשה ליישוב סכסוך, שיש בהם משום הארכת המועד שבו ניתנה לו זכות להגיש ראשון את התביעה. אילו הייתה זו תקנה לטובתו אולי יכול היה לומר לגביה, כמו שנקבע בתקנות שתיקנו רבנן לטובתו,”לא ניחא לי בתקנת חכמים כגון זו” ולוותר על העיכוב. אך מטרת התקנה כמטרת החוק היא עצירת ומניעת הליך משפטי כדי שיהיו שישים יום פנויים למיצוי משא־ומתן, ומשכך תקופת החירום אינה יכולה לעלות בכלל ימים אלו. לכן שישים הימים הסתיימו רק לאחר מניית הימים תוך הפחתת הימים שאין למנותם, לפי קביעת המחוקק, כימי חגי תשרי וכימים שנקבעו בהוראת השעה.

יב. למרות ידיעתו שמניין שישים הימים עדיין לא הסתיים הגיש המערער תביעת גירושין כרוכה לבית הדין בח’ בכסלו התשפ”ד (21.11.23), מועד שבו היה רשאי להגיש תביעתו לולי תקנות שעת חירום.

בכתב תביעתו נכתב שהליך יישוב הסכסוך הסתיים “ביום 6.1.23”, מסתבר שמדובר טעות סופר ובכתב התביעה נשמטה הספרה 1 מן התאריך 6.11.23, שהרי אם לא נימא הכי יהיה כתב תביעתו לכאורה ‘מזויף מתוכו’ שכן בפסקה קודמת נכתב המועד שבו הוגשה הבקשה ליישוב הסכסוך “22.8.23”,ואיך ייתכן שההליך תם שמונה חודשים לפני שהתחיל? מלבד זאת בטופס 4 שהוגש עם התביעה נכתב בכתב ידו המועדשבו ניתנה החלטת בית המשפט”6.11.23″. אכן אף אם אנו בוחנים הדבר כפי שבחננו, ואפשר לומר שטעות סופר היא, המעיין בדברים מקופיא ודאי יחשוב שהיכולת להגיש תביעה חלה בינואר 24, ולא כפי שהיה צריך להיכתב לפי טעותו.

עם זאת בטופס 4 הנ”ל נכתב שתקופת עיכוב ההליכים הסתיימה “ביום 6.11.23” וכן שטרם חלפו חמישה־עשר יום מיום סיוםעיכוב ההליכים. הודעה זו היא הודעה שקרית, ולכל הפחות בלתי־מדויקת, לאור החלטת בית המשפט מיום כ”ד במרחשוון התשפ”ד (8.11.23) המבארת שימי עיכוב ההליכים לא כלו. אף אם נאמר שבאת כוח המערער לא הבינה מה אומרות התקנות, ואולי חשבה שהמדיניות השיפוטית לעניין עיכוב ההליכים שונה בבית הדין(דבר שאינו מובן שהרי מדובר בחוק המחייב את הרשויות השיפוטיות ואין זה הגיוני שמשמעות דברי החוק תהיה שונה מבית המשפט לבית הדין)– המערער ידע על החלטת בית המשפט שלמרות ההחלטה לסגירת הליך יישוב הסכסוך עיכוב ההליכים עדיין לא תם, וכי אין הוא מצוי בתוך חמישה־עשר יום מתום מועד עיכוב ההליכים. לפיכך התביעה –ודאי שהונחה בחוסר תום־לב, שהרי המערער ידע שעניין זה של מועד עיכוב ההליכים אינו ברור, ואף אם חשב שמדיניות בית הדין שונה –על כל פנים בירור בעי,ואין הוא יכול לכתוב בטופס 4 כביכול עברו כבר שישים ימי העיכוב. ודאי גם שהתובענה לא הוגשה מתוך כוונה שמועד הגשת התביעה יהיה לכשיגיע המועד החוקי שבו ימלאו שישים הימים של עיכוב ההליכים. כמו כן המבקש קיבל אישור לביטוח לאומי שלפיו הוגשה תביעה בבית הדין, אף שוודאי שהגשת התביעה במועד זה אינה ‘הגשת תביעה’.

בין כך ובין כך: התביעה הוגשה במועד שבו לא היה רשאי המערער להגישה על פי חוק. אין זה שונה ממי שמגיש תביעה ממונית (שאינה כרוכה בגירושין)לבית דין או מגיש תביעת גירושין לבית המשפט, שדין התביעה להימחק על הסף. תביעות כאלו, שאין לערכאה השיפוטית סמכות לדון בהן, הרי הן כמי שלא הוגשו. תביעת הגירושין והעניינים שנכרכו בה לא באו כלל בשערי בית הדין אף ששולמהאגרה כמו שבתביעה שהוגשה לערכאה שיפוטית שאין לה סמכות אין נפקא מינה אם שולמה אגרה.משכך המצב המשפטי החוקי הוא שעד מועד מתן פסק דיננו עדיין לא הוגשה תביעת הגירושין וכן לא התביעות שרצה לכרוך בה.

אף שבפועל המערער היה רשאי ויכול להגיש תביעה בחלוף ימי עיכוב ההליכים, הוא כשל או התרשל ולא עשה כן, אין הוא שונה מכל מי שהכין כתב תביעה ולא פנה לרשות השיפוטית והגישה כנצרך, ואין לו להלין אלא על עצמו. המערער מנסה להפיל את טעותו על מזכירות בית הדין ועל הדיין שלא העירו והאירו את עיניו.

חובתנו להבהיר: אין מתפקידה של מזכירות בית הדין ואל לה לתת ייעוץ משפטי למי מהצדדים. עליה לעשות את הפעולות הטכניות הנדרשות ממנה, ותו לא, על סמך ההנחה הסבירה שהמערער ובאת כוחו פעלו כנדרש וכמצופה מהם. אין המזכירות בוחנת את העובדות בכתבי הטענות, אין זה תפקידה, ואין בדבר התרשלות. בנידון דידן אף אם היו עובדי המזכירות בוחנים את כתב התביעה– לאור טעות הסופר של התובע, ספק אם היו יכולים לעמוד על שלא היה רשאי להגיש תביעה. משכך פעלה המזכירות על פי הפרוצדורה המקובלת וקבעה מועד לדיון.

כמו כןלגבי הדיינים: הדיינים אינם בודקים ואינם צריכים לבחון את התיקים אלא סמוך למועד הדיון, ואם מוגשת אליהם בקשה– תפקידם לקבל תגובת הצד השני, אף אם לכאורה נראה שהבקשה מוצדקת. משכך: אין להלין על הדיין שביקש את תגובת התובע שלא זיהה את הטעות או שהתעלם ממנה, מאחר שכדין פעל, אף שייתכן שאם היה מבחין שהתביעה הוגשה במועד עיכוב ההליכים היה עליו למוחקה על אתר.

יג.תמיהה גדולה יש על המערער ובאת כוחו, שכפי שביארנו ודאי פעלו בחוסר תום־לב, שהם מתלוננים על תום־ליבה של המשיבה ובא כוחהשלא הפנו את תשומת ליבם לטעותם ולהעדר תוקף חוקי לתביעה שהגישו.

טענה זו היא טענה מופרכת: מדובר בשני צדדים שרצונותיהם שונים– כל אחד מהם מעוניין שערכאה מסוימת תדון בעניינו (ואין זה מעלה או מוריד אם צודק הוא במחשבתו אם לא), כל אחד מהם נוקט בפעולות המשפטיות שיועילו לו או למי שהוא מייצג. באת כוח המערער טעתה טעות משפטית חמורה משהגישה תובענה בזמן שלא הייתה רשאית להגישה ולא ניצלה את העדיפות המשפטית שהקנה לה המחוקק, וכי יעלה על הדעת שבא כוח הצד האחר יצטרך לתת ייעוץ משפטי ליריבו ולומר לו “טעית, תקן את טעותך”? ודאי שאין הדבר מצופה ממנו, ולא עוד אלא שאם יעמידו על טעותו ייתכן שהדבר ישמש עילה לתביעה של הלקוח כנגדו, מפני שפגע בזכויותיו. הגע עצמך: תובע הגיש תביעה ולא כרך אותה באופן הראוי או הגיש חלק מתביעותיו ולא כולן, היעלה על הדעת שבא כוח הצד השני חייב להאיר את עיניו כדי שיתקן את טעותו?

כאמור, הדבר לא יעלה על הדעת. חובתו המקצועיתשל עורך דין היא לדאוג לאינטרסים של שולחו כפי ראות עיניו, ומשכך לא מצופה ממנו ולכאורה אף אסור לו לייעץ לצד שכנגד. ודאי שאין חוסר תום־לב גם בהימנעות המשיבה ובא כוחהמהגשתבקשה למחיקת התביעה במועד שבו היה התובע עדיין יכול לתקן את טעותו. אדרבה,בא כוח המשיבה פעל באופן חוקי ומוסרי בדאגה שדאג ללקוחו לפי ראות עיניו.

ויש ללמוד התנהלות זו מיעקב אבינו דאיתאבבראשית (פרק לא פסוק כ) “ויגנֹב יעקב אתלב לבן הארמי עלבלי הִגיד ל֔ו כי בֹרֵחַ הוא”, ועיין במפרשי התורה שכתבו שעשה כמה טצדקי שלא יחשוד בו שמא הוא רוצה לברוח. וטעמו של יעקב מפורש לקמן(שם פסוק לא): “ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פןתּגזֹל אתבנותיך מעִמי”. ועיין בספורנו (שם) שכתב:

כי באמרך שלא נתת את בנותיך להרחיקם מעליך תגזול אותן מעמי לעכב גם הבנים והממון, כענין אָמְרוֹ אחר כך”הבנות בנֹתי והבנים בנַיוהצאן צאני”, וכל זה אולי היית עושה בעזרת אנשי ארצך בהיותי שם ולא תשיג זה אחרי שיצאתי מארצך.

חזינן שיעקב, שמידתו אמת, עשה מעשה והסתיר כוונתו מלבן, אף על פי שמצד היושר ראוי היה לכאורה שיגלה את אוזנו כדברי לבן (שם פסוקים כו–כח): “מה עשִׂיתָ ותּגנֹב את לבבי ותְּנַהֵג את בנֹתַי כשבֻיוֹת חרב. למה נַחְבֵּאתָ לברֹחַ ותגנֹב אֹתִי ולֹא הִגדת לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר,וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי?” ועל כורחך שההכרח לא יגונה: ידיעת יעקב על אופיו ומעשיו של לבן הכריחה אותו לעשות מעשה שלכאורה אין הוא מוסרי, אכן מכיוון שלו היה מגלה את מעשיו לבן היה מונע ממנו לילך, זכותו וחובתו להסתיר את בריחתו אף בעשיית מעשה.

ועיין עוד בפרשת וישלח (פרק לג פסוק יד) בפגישת יעקב ועשו, “יעבָרנא אֲדֹנִי לפני עבדו ואני אֶתְנָהֲלָה לאִטִי לרגל המלאכה אשר לפנַי ולרגלהילדים עד אשר אָבֹא אלאֲדֹנִי שֵׂעִירָה”, ומהתנהלות זו למדה הגמרא(עבודה זרה כה, ב)הנהגה לדורות:

תנו רבנן: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך[…] שאלו להיכן הולך – ירחיב לו את הדרך, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע [דכתיב] “עד אשר אבא אל אדוני שעירה”, וכתיב “ויעקב נסע סֻכֹּתָה”. מעשה בתלמידי רבי עקיבא שהיו הולכים לכזיב, פגעו בהן ליסטים, אמרו להן: לאן אתם הולכים? אמרו להן: לעכו. כיון שהגיעו לכזיב פירשו. אמרו להן: [תלמידי] מי אתם? אמרו להן: תלמידי רבי עקיבא, אמרו להן: אשרי רבי עקיבא ותלמידיו שלא פגע בהן אדם רע מעולם.

הרי שמותר לאדם לשקר ולא לגלות את כוונתו במקום שיש חשש נזק, וכן נהגו אברהם ויצחק בפרעה ובאבימלך בשנותם את טעמם ובהסתירם ששרה ורבקה הן נשותיהם, ואין כאן מקום להאריך.

ונידון דידן דומה:המערער רצה להגיש תביעתו בבית הדין, על פי טיעוניו חשב שפסיקת בית הדין בעניין חלוקת הרכוש תהיה באופן שמיטיב לו ומֵרֵעַ עם המשיבה(מבלי לקבוע מסמרות אם העובדות שסיפר נכונות, אם טיעוניו נכונים, ואם אכן אם יתקבלו תתקבל הפסיקה כרצונו). לעומתו המשיבה חששה לדון בבית הדין, בין מפני שחשבה שמסקנותיו המשפטיות של המערער נכונות ובין מפני שחששה שטענותיו תתקבלנה והעדיפה לדון בבית המשפט, ששם חשבה שתהיה פסיקה שונה (וגם בזה אין אנו מביעים דעתנו לגבי נכונות ההנחה). לפיכך העדיפה המשיבה לשתוק ולנהוג ב’שב ואל תעשה’,ומדוע לא תעשה כן, במקום שהדיבור יכול להזיק לה? שני הצדדים אינם שומרי תורה ומצוות– המערער הגיש תביעתו לבית הדין, לא מפני שרוצה וחושק הוא לדון בדין תורה, מטרתו לפי הנחותיו היא לקבל תוצאות משפטיות הרצויות לו, ואין לו להלין על המשיבה המעוניינת גם היא לקבל פסק דין שייטיב עימה, לדעתה.

גם על פי דין תורה, בעל דין לא צריך להאיר את עיני בעל דינו, ולאפשר לו להתגונן טוב יותר עיין בזה בבבא בתרא(לא, א) “עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא”, ופירש רשב”ם: “דלא מגלי טענתיה – שלא ילמד מהן מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבֹאו לבית דין להשיב עליהם. וכן הלכה.” ומיניה למד הבאר שבע שאין חובה על התובע לפרש על מה תביעתו, ועיין בש”ך (חושן משפט סימן יא ס”ק א) שהביא דבריו וחלק עליהם, אך לא חלק על עיקר ראייתו, ועיין בשולחן ערוך (שם סימן יג סעיף ג) שאין כופין אדם ליתן את טענותיו בכתב, ומקורו מדברי הריב”ש (סימןרחץ), ועיין בסמ”ע (שם ס”ק יא) שהביא מדברי הנימוקי יוסףדטעמא דמילתא כדי שלא יוכל הצד שכנגד ללמוד מתוך טענותיו מה ישיב. ועיין עוד בשולחן ערוך (שם סימן יז סעיף יב) שאין לדיין לפסוק יותר ממה שתובע התובע, ונחלקו הפוסקים במקום שאין הוא יודע שיכול לתבוע יותר, אם חובת הדיין להאיר עיניו, ואין כאן מקומו. ועל כל פנים זכותו של בעל דין להתנהל באופן שיגדיל את סיכוייו לזכות בדין.

ומעתה: לא שונה נידון דידן מהאי מילתא, שזכותה של המשיבה הייתה שלא להעמיד את המערער על טעותו ולא מיקרי בכהאי גוונא’חוסר תום־לב’, דאין לומר לה “עשי מעשה שנראה לך שיפגע בזכויותייך”.

נוסיף עוד: אף שחובה על בעל דין לטעון טענת פסלות או חוסר סמכות במועד הראשון שבו הוא יכול לטעון זאת, במקרה שלפנינו שהן בית הדין והן בית המשפטהיו משוללים סמכות לקבל התביעה– אין בקשה מאוחרת מעלה או מורידה, שהרי העניין לא מצוי היה באותה עת בסמכות ערכאה כלשהי כלל. ועוד:’המועד הראשון’ לא צריך להיות ביום שבו הוגשה התביעה, הדבר יכול להיות בעת הגשת כתב ההגנה או במועד הדיון הראשון. (ראו לעניין זה פסקה 32 בבג”ץ 6103/93 סימה לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד מח(4) 591 (1994).)

אכן המחוקק הקנה למגיש הבקשה ליישוב סכסוך זכות ראשונים להגיש את תביעתו בתוך חמישה־עשר יום משעבר מועד עיכוב ההליכים, הלה יכול להשתמש בזכותו או שלא להשתמש בה, אך אין חובה על הנתבע להאיר את עיניו ולהודיע לו “ממש זכויותיך” – בין לגבי הגשת תביעתו ככלל ובין לגבי הגשת תביעתו בצורה שקבע המחוקק. הימנעות בשב ואל תעשה מהעמדה על הטעות, שאינה כרוכה בהטעיה, היא פעולה משפטית לגיטימית ואין בה שמץ של חוסר תום־לב.

אכן לו היה מודע המערער לטעותו, ולדעתנו אכן היה מודע (שהרי בעת הגשת תביעתו ידע שהיא מוגשת שלא כדין), היה יכול לתקן את טעותו, ואין סיבה הגיונית שלא היה עושה כן, אלא שרשלנותו גרמה לו שלא הגיש תביעה כדין. מודעותו גרמה לו להגיש את התביעה לבית המשפט במועד ראוי. ויהיה הטעם אשר שיהיה: המערער לא הגיש תובענה כחוק, ומשכך אין תובענה שכזו מונחת לפני בית הדין, בית הדין משולל סמכות, ויש לדחות את הערעור.

יד.       לאור האמור יש לקבוע שלא כאמור בבסיס נימוקיהם של עמיתיי:

(א) המערער הגיש תביעתו לבית הדין בחוסר תום־לב, המערער ידע שהגשת התביעה היא בתוך מועד עיכוב ההליכים כקביעת בית המשפט, או על כל פניםשיש ספק אם מועד עיכוב ההליכים טרם חלף (על פי מה שתירץ שאולי ההתנהלות בבית הדין שונה), למרות כן הגיש תביעתו בחוסר תום־לב, וגם אחריה לא מילא חובתו לבירור הדברים.

(ב) המשיבה הבינה שהתביעה הוגשה בתוך מועד עיכוב ההליכים, למרות זאת לא העירה ולא האירה אתעיניו של התובע– יריבה. אין בדבר משום חוסר תום־לב משום שאין לחייב את אחד מהצדדים לפעול כנגד האינטרסים שלו ולהעניק יתרון למשנהו.

(ג) המערער היה יכול להגיש תביעה מחודשת בזמן ההקדמה שקצב המחוקק, המערער לא ניצל את זכותו בגין רשלנותו, אל לו להטיל את מחדליו על המשיבה, על מזכירות בית הדין ועל הדיין, שאינם מחויבים ואולי אף מנועים הם לתת לו ייעוץ משפטי.

(ד) הזכות להגיש תביעה לא יוצרת סמכות אם התביעה לא הוגשה, אף אם באונס לא הוגשה וקל־וחומרכשלא הוגשה בשוגג או בגין רשלנות.

(ה) פתיחת תיק בתקופת עיכוב ההליכים אין בה ולא כלום. התביעה לא יוצרת סמכות והרי היא כמי שלא הוגשה. אף אם נפתח תיק אלקטרוני והוא רשום במחשב –כל עוד לא יכול התיק להיווצר כדין, הרי הוא כתיק פיזי שאינו אלא קרטון, ולכן אין שום משמעות לדבר.

(ו)  תקופת עיכוב ההליכים שלשישים יום היא תקופה שקבע המחוקק, צורת מניין הימים היא כפי שקבע המחוקק,היא משתנה בהתאם לנסיבות בכל מקרה, והתקנות לשעת חירום שנקבעו כדין– מגדירות גם הן תקופה זו.

(ז)  תביעה ותיק כזה שלא באו לעולם ושבקו חיים עם הגשת התביעה ופתיחת התיק לא יכולים’לקום לתחייה’ מאליהם במועד שבו הותרה הגשתהתובענה.

(ח) כדי לרכוש סמכות יש להגיש תביעה מחודשת, לפתוח תיק חדש (לא משנה מספרו הסידורי) ולקבוע מועד פתיחה משפטי.

(ט) משלא עשה המערער כן (אף אם מחוסר ידיעה)ולא הגיש תובענה חדשה– אף שלו הגישה יכול היה להשתמש במסמכים שהגיש בעבר–אין לפנינו תביעה, ובית הדין לא קנה סמכות.

טו.       עם זאת כפי שהארכנו לעיל, מניין הימים של עיכוב ההליכים מורה שכ”ט בטבת התשפ”ד (10.1.24) היה היום החמישה־עשר שבו מגיש התביעה ליישוב סכסוך רשאי להגיש תביעותיו, והנתבע מעוכב מהגשת תביעתו עד למוחרת.

משכך רק ביום א’ בשבט התשפ”ד (11.1.24) הייתה המשיבה רשאית להגיש את תביעתה לערכאה שבה תחפוץ. לפיכך גם הגשת תביעתה בכ”ט בטבת התשפ”ד (10.1.24) היא הגשת תביעה במועד של עיכוב הליכים, וגם דינה של תובענה זו להימחק.

משכך אף בית המשפט לענייני משפחה לא קנה סמכות במועד שבו הוגשה התביעה, והחלטת בית המשפט שהסמכות היא של בית המשפט אינה נכונה, שהרי במועד שבו הוגשה תביעה זו למשיבה לא הייתה אפשרות להגיש תובענה,ומשכך אין בכוח התובענה להקנות סמכות.

בנסיבות אלו המצב המשפטי הוא שכיום הן בית הדיןהןבית המשפט לא קנו סמכות לדון בענייני הרכוש עד שתוגש תביעה חדשה לאחת מהערכאותבעניין הרכוש ועל פי הפרוצדורה המקובלת.

טז.       לפיכך יקבע בית הדין:

(א) הערעור נדחה.

(ב) הגשת תביעת הגירושין והעניינים שנכרכו בה הייתה בחוסר תום־לב ושלא כדין.

(ג) לבית הדין אין סמכות לדון בתביעת הגירושין ובמה שנכרך בה מכיוון שהתובענה הוגשה במועד עיכוב ההליכים, ויש למוחקה.

(ד) בית המשפט לא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש מכיוון שתביעת המשיבה הוגשה בתוך מניין הימים שבו הייתה למגיש הבקשה ליישוב סכסוך זכות קדימה להגיש את תביעותיו.

(ה) בנסיבות העניין, מכיוון שהתברר שבית המשפט לא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש והחלטת בית הדין(ולפניו בית המשפט) שיש לבית המשפט סמכות– מוטעית, אין צו להוצאות.

הרב שלמה שפירא

א.         לאמור לעיל, הוכרע בדעת הרוב שהערעור מתקבל.

החלטת בית הדין קמא בדבר מחיקת התביעות שהגיש לו המערער מבוטלת אפוא; תיקי התביעות ייפתחו מחדש; התביעות תיראנה כאילו הוגשו במועד שבו רשאי היה המערער להגישן; כיוון שכך ומאחר שזכות הקדימה הייתה של המערער (ותביעות המשיבה הוגשו לבית המשפט משום כך רק לאחר מועד זה) הרי שאף הסמכות לדון בתביעות הכרוכות – סמכותו של בית הדין היא.

ב.         בית הדין שב ומבהיר את האמור בגוף הנימוקים שהפסיקה הנוכחית מתייחסת אך ורק לנסיבות התיק הנוכחי, באשר להוראת שעה בעת מצב חירום מיוחד, ואין לך בו אלא חידושו.

ג.         פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ”ד בסיוון התשפ”ד (30.6.2024).

הרב שלמה שפירא                         הרב ציון לוז־אילוז      הרב צבי בן יעקב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה