ליווי עו”ד בשלב החקירה והמעצר

עורך דין פלילי (defense attorney) ממלא תפקיד חיוני כבר מהרגע הראשון שבו אדם נחשד או נעצר בעבירת סמים. בשלב החקירה תחת אזהרה, על עורך הדין להבטיח שהחשוד מודע לזכויותיו ומממש אותן. אחת הזכויות החשובות היא זכות ההיוועצות בעורך דין לפני החקירה, זכות שהחוק מחייב את הרשויות לאפשר בכל מקרה רגיל. למעשה, כל חשוד רשאי לדרוש לדחות את חקירתו באופן סביר כדי להיפגש תחילה עם עורך דינו ללא דיחוי. במהלך הפגישה, עורך הדין מסביר לחשוד את זכות השתיקה, הזכות שלא לענות על שאלות העלולות להפליל אותו. החלטה כזו אינה טריוויאלית: שתיקה מוחלטת עשויה לחזק את ראיות התביעה בהמשך, ולכן עורך הדין יבחן עם החשוד את נסיבות המקרה ויחליט איתו על האסטרטגיה הנכונה. לעיתים ימליץ הסנגור לשמור על זכות השתיקה, במיוחד אם המצב מורכב והחשוד מבולבל או נסער, כדי למנוע הפללה עצמית פזיזה. במקרים אחרים עשוי עורך הדין לייעץ לחשוד למסור גרסה מסוימת, למשל אם יש לו אליבי או הסבר משכנע לחפותו. תפקיד הסנגור בשלב זה הוא למנוע הודאה כפויה: החוק בישראל אוסר על המשטרה להפעיל לחץ פיזי או נפשי בחקירה כדי לסחוט הודאה, אך בחדר החקירות הלחץ עלול להיות כבד. נוכחות והכוונת עורך הדין מעניקות לחשוד ביטחון ומגן מפני מהלכי חקירה פסולים.

מעבר להכנת החשוד לחקירה, עורך הדין גם דואג לזכויותיו בעת המעצר. כל אדם שנעצר זכאי לפגוש עורך דין באופן פרטי וללא דיחוי. גם אם רשויות החקירה מנסות לדחות מעט את המפגש (למשל במקרים חריגים שבהם פגישה מידית עלולה לשבש חקירה דחופה), עליהן לאפשר אותו בהקדם האפשרי, ובכל מקרה לפני הבאת העצור בפני שופט. עורך הדין למעצרים מוודא שהמשטרה לא מנצלת את הבורות של העצור: טעות נפוצה של חשודים ללא ייעוץ היא לוותר על זכות ההיוועצות, במיוחד אנשים נורמטיביים שלא מוכרים למשטרה. הסנגור מבהיר לעצור שלא לדבר עם החוקרים או אפילו עם סוהרים ושוטרים “באופן בלתי פורמלי” ללא מחשבה, כל אמירה, אפילו בדרך לתא או בהפסקת סיגריה, עלולה להירשם כראיה. כך עורך הדין מונע הפללה עצמית עקיפה והפלות בפח.

כבר בדיון המעצר הראשון, לרוב בתוך 24 שעות מהמעצר, מייצג הסנגור את החשוד בבית המשפט. הדיון נועד לבחון את בקשת המשטרה להמשך מעצר לצורכי חקירה (מה שמכונה “מעצר ימים”). כאן עורך הדין טוען לשחרור או לצמצום ימי המעצר. למרות שבשלב כה מוקדם לסנגור אין עדיין גישה מלאה לחומר הראיות, הוא יכול לחקור את נציג המשטרה ולדרוש פירוט על החשדות והחקירה. מטרת הסנגור היא לשכנע את שופט המעצרים שקיימות חלופות למעצר: למשל שחרור בתנאים מגבילים. בין החלופות הנפוצות, מעצר בית (לעיתים עם איזוק אלקטרוני) או שחרור בערבות כספית ועם ערבויות. עורך הדין יציע שפיקוח משפחתי, הפקדת דרכון, איסור יצירת קשר עם מעורבים או בדיקות התייצבות בתחנת המשטרה, יכולים לאיין את המסוכנות או החשש משיבוש החקירה. הצגת חלופות מציבה לשופט אפשרות מידתית יותר מאשר המשך מעצר מלא, ומאפשרת לחשוד לשמור על חירותו עד כמה שניתן במהלך החקירה. בתיקים של עבירות סמים, שבהם לעיתים קיימת עילה למעצר בשל חומרת העבירה (לדוגמה בעבירות סחר או ייבוא סמים, שבהן לשוטר אף מותר לעצור ללא צו ), תפקיד העורך דין קריטי כדי למנוע מעצר יתר. הסנגור מדגיש אם אין לחשוד עבר פלילי מכביד, אם שיתוף הפעולה שלו בחקירה מייתר מעצר, או אם הראיות הראשוניות חלשות.

במידה ובית המשפט נעתר חלקית לבקשת המשטרה ומאריך את מעצר החשוד, עורך הדין ממשיך לעקוב ולהגיש עררים (ערעורים דחופים על החלטת מעצר) במידת הצורך. ליווי מקצועי צמוד לאורך שלב החקירה והמעצר עשוי להשפיע דרמטית על המשך התיק: לעיתים שחרור מהיר בהתחלה מאפשר לחשוד להתכונן להגנתו טוב יותר, לאסוף ראיות לטובתו, ולנהל חיים נורמטיביים, דבר שעשוי גם להרשים את בית המשפט בהמשך. אין ספק שליווי של סנגור מנוסה בתחום המעצרים משפיע על גורל החשוד, אם זה בשחרורו המהיר ממעצר ואם זה בהשגת תוצאה מקלה יותר בשלבים הבאים.

ניהול מו”מ מול התביעה והסדרי טיעון (plea bargain)

לאחר הגשת כתב אישום בעבירת סמים, תפקיד עורך הדין מתרחב לניהול ההליך העיקרי. בשלב זה הסנגור בוחן את חומר הראיות שנאסף, דוחות תפיסה, חוות דעת כימיות על הסמים, עדויות שוטרים ועדים, ומגבש עם הלקוח קו הגנה. כבר בתחילת ההליך, על עורך הדין לייעץ לנאשם האם לכפור באשמה ולנהל משפט הוכחות, או שמא עדיף לשקול הודאה במסגרת הסדר טיעון (plea bargain). החלטה זו תלויה בחוזק הראיות ובנסיבות המקרה. אם התביעה מחזיקה בראיות חזקות מאוד (למשל נתפס הנאשם “על חם” עם כמות גדולה של סמים או שהודה מיד), ייתכן שהסיכון בניהול משפט עד הסוף גבוה. במקרה כזה, עורך הדין יפתח במשא ומתן מול התביעה כדי להשיג הסדר טיעון מיטיב. הסדר טיעון הוא למעשה עסקה שבה הנאשם מודה באשמה (לרוב בכתב אישום מתוקן ומקל יותר) ובתמורה התביעה מסכימה להקל בעונשו או למחוק חלק מהאישומים. למשל, בתיק סחר בסמים יכול הסנגור להגיע להסכמה שהתביעה תתקן את סעיף האישום לסעיף קל יותר (למשל מסחר בכמות קטנה יותר או סיוע בלבד) או תמליץ על עונש נמוך מהמקסימום הקבוע בחוק. לעיתים ההסדר כולל הסכמה על טווח ענישה, למשל שהתביעה תבקש עד שנת מאסר, והסנגור יהיה חופשי לבקש עבודות שירות במקום מאסר. עסקת הטיעון חייבת לקבל את אישור בית המשפט, שבדרך כלל יכבד אותה ולא יתערב בה, אלא אם ההסדר חורג באופן קיצוני מהמקובל ואינו לטובת הציבור. בתי המשפט רואים בחיוב הסדרים סבירים, שכן הם חוסכים זמן שיפוטי יקר ומונעים העדת עדים רבים.

חשוב להדגיש עד כמה מוסד ההסדרים נפוץ בישראל. רוב מוחלט של התיקים הפליליים מסתיימים בהסדר טיעון. מחקרים וסטטיסטיקות מצביעים שכ-77% מהתיקים הפליליים בבתי משפט השלום וכ-86% מהתיקים בבתי המשפט המחוזיים מוכרעים במסגרת הסדר טיעון. בדו”ח פרקליטות המדינה לשנת 2020 צוין כי 83% מהנאשמים שהורשעו באותה שנה, הורשעו בעקבות עסקת טיעון. בתחום עבירות הסמים הנתון אף גבוה יותר, כ-89% מהרשעות בעבירות סמים בשנת 2020 היו תוצאה של הסדרי טיעון. נתונים אלו ממחישים כי הסנגור הפלילי מבלה חלק ניכר מזמנו במשא ומתן עם התביעה, וכי ידיעת אומנות המיקוח חיונית להשגת תוצאה טובה ללקוח. ניהול מו”מ מול התובע דורש מהעורך דין ידע וניסיון: עליו להדגיש בפני התביעה כשלים אפשריים בראיות, נסיבות אישיות מקלות של הנאשם (למשל היותו משתמש ולא סוחר מקצועי, או שיתוף פעולה שלו עם הרשויות), ולהראות לתובע כי עדיף להגיע להסדר מאשר להתעמת במשפט ארוך. למשל, בעבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, אם הראיות נגד הנאשם אינן חד-משמעיות או אם לנאשם אין עבר פלילי, הסנגור יכול לשכנע את התביעה להסכים להסדר מקל, ייתכן תיקון סעיף העבירה להחזקה לשימוש עצמי בלבד (שנושא עונש קל משמעותית).

מן הצד השני, תפקיד עורך הדין הוא גם לייעץ לנאשם מתי לא לקבל הסדר טיעון. אם הנאשם טוען לחפותו והסנגור מזהה פגמים מהותיים בראיות (כגון סתירות בעדויות השוטרים או ספק בזהות הסם), ייתכן שעדיף לכפור באשמה ולדרוש מהתביעה להוכיח את המקרה במלואו. בנקודה זו עורך הדין יסביר לנאשם את הסיכויים והסיכונים: מה העונש הצפוי אם יורשע לאחר משפט מלא לעומת העונש המוצע בהסדר, ומה ההיתכנות לזיכוי מלא. למשל, בתיק שבו נתפס חומר החשוד כסם אך קיימת טענה לחיפוש לא חוקי (unlawful search), סנגור מנוסה עשוי להעריך שסיכוייו לפסול את הראיה במשפט גבוהים, ובמקרה כזה כדאי לנאשם לשקול לנהל משפט ולנסות להגיע לזיכוי, במקום למהר ולהודות. גם במקרים שבהם הנאשם מודה בעיקרי העובדות אך קיים ויכוח משפטי על סיווג העבירה (למשל אם כמות הסם שהחזיק נחשבת “לשימוש עצמי” או “כמות מסחרית”), לפעמים עדיף לטעון את הטענות הללו במסגרת משפט מאשר להסכים לכל תנאי התביעה.

עורך הדין בעבירות סמים מהלך על חבל דק בין ניהול מאבק משפטי עד הסוף לבין השגת עסקה משתלמת. היכרותו עם מגמות הענישה, עם מדיניות התביעה (למשל הנחיות פרקליטות לגבי הסדרי טיעון ) ועם אופיו של התיק הספציפי, כל אלה יכתיבו את האסטרטגיה. לעיתים הגנה מיטבית משמעותה ניהול משא ומתן אינטנסיבי וסגירת תיק בעונש מתון בהרבה מהסיכון המקורי, ולעיתים הגנה מיטבית היא התייצבות נחושה בבית המשפט לקרב על חפותו של הלקוח.

ניהול משפט הוכחות וייצוג בבית המשפט

כאשר הנאשם כופר באשמה ואין הסדר טיעון, נפתח משפט הוכחות מלא, וכאן תפקיד עורך הדין הוא להוביל את קו ההגנה בתוך אולם בית המשפט. משפט הוכחות בעבירת סמים מתנהל כמו כל משפט פלילי: התביעה מביאה ראיותיה, עדים (כגון השוטרים שתפסו את הסם, עדי ראייה, מומחי מז”פ שבדקו את החומר החשוד כסם), מוצגים (הסם עצמו, תמונות מהמקום, סרטונים ממצלמות אבטחה אם יש) ועוד. עורך הדין ימקד את ההגנה ביצירת ספק סביר לגבי אשמת הנאשם, שהרי נטל ההוכחה “מעבר לספק סביר” מוטל על התביעה. סנגור מיומן יערוך חקירה נגדית לעדי התביעה כדי לערער את מהימנותם או לדלות מהם מידע התומך בהגנה. לדוגמה, הוא עשוי לחקור שוטר שתיאר את תפיסת הסמים ולחשוף סתירות או חוסר דיוקים בדוח הפעולה שלו; או לחקור מודיע משטרתי (אם כזה מעורב) לגבי מניעיו ואמינותו. בעבירות סמים רבות, שאלת השליטה בסם קריטית, אם הסמים נמצאו בבית שבו שהו מספר אנשים, הסנגור ינסה להראות שאי אפשר לייחס דווקא לנאשם את ההחזקה. הוא יעשה זאת באמצעות שאלות מכוונות בעדות השוטרים (“לא מצאתם את הסם בכיסו או בידיו, נכון?”) או העלאת אפשרות שאדם אחר הניח את הסם במקום.

אם יש ראיות מדעיות, כמו בדיקת מעבדה לזיהוי החומר כסם מסוכן, עורך הדין יבדוק את שלמות שרשרת המוצג. למשל, הוא יוודא שהשקית עם האבקה החשודה תועדה בצורה נכונה מרגע התפיסה ועד לפתיחת המעבדה. פגם בשרשרת המוצג או בסימון יכול לשמש עילה לטעון שמא יש ספק לגבי זיהויו הנכון של החומר. במידת הצורך, סנגור עשוי להביא עדים מטעמו: זה יכול להיות עד ראייה שיסתור את גרסת השוטר (למשל יטען שהחיפוש לא בוצע כפי שתואר), מומחה מתחום הכימיה שיערער על אמינות בדיקת הסם, או עד אופי שיתאר את הנאשם באור חיובי.

במהלך המשפט, עורך הדין מעלה טענות מקדמיות ודיוניות להגנה על הנאשם. אם נפלו פגמים בהליך הגשת כתב האישום או אם עבירה מסוימת התיישנה, הסנגור יציף זאת בבקשות לביטול האישום או חלק ממנו. כמו כן, הוא יכול להגיש בקשה לפסילת ראיות שהושגו שלא כחוק (על כך נפרט מיד בהמשך). הסנגור הוא הקול של הנאשם בבית המשפט: הוא זה שנושא את נאומי הפתיחה והסיכום מטעמו, מציג את התזה שלפיה הלקוח שלו חף מפשע או לפחות לא הוכחה אשמתו. בנאום הסיכום, העורך דין מסכם את כלל הראיות דרך משקפי ההגנה, מדגיש סתירות וכשלים בראיות התביעה, ומסביר לשופט מדוע צריך לזכות את הנאשם או לפחות להרשיעו בעבירה קלה יותר.

יש לציין כי שיעור הזיכויים בישראל נמוך מאוד. מרבית המשפטים הפליליים המלאים מסתיימים בהרשעה. לפי הערכות, רק כמה אחוזים בודדים מהנאשמים המזוכים בדין זוכים לכך בהכרעת בית המשפט, והשאר בהרשעה מלאה או חלקית. נתון בלתי-רשמי אף מדבר על כ-97%-99% הרשעות מכלל כתבי האישום שמגיעים לסיום משפטי. פירושו של דבר שעורך דין המנהל משפט הוכחות בעבירות סמים לרוב מתמקד לא רק בניסיון לזכות את מרשו, אלא בהפחתת חומרת ההרשעה והעונש. למשל, סנגור עשוי לטעון בסיכומיו שאמנם הנאשם החזיק בסם, אך לא הוכחה כוונת סחר ולכן יש להרשיעו רק בהחזקה לשימוש עצמי (שעונשה קל משמעותית). או שבתיק גידול קנאביס ביתי, יטען שהנאשם גידל לכמות מצומצמת ולשימושו האישי ולא כמקור הפצה. גם אם בית המשפט מרשיע, טענות כאלה יכולות להביא להרשעה בסעיף מופחת.

עורך הדין מלווה את הנאשם גם בשלב טיעונים לעונש במקרה של הרשעה. כאן הוא מציג נסיבות מקלות: העדר עבר פלילי או עבר מינורי, גילו הצעיר של הנאשם, הודאה שחסכה זמן בית משפט אם אכן הודה בחלק מהעבירות, שיתוף פעולה מסוים עם הרשויות, חרטה כנה, ומעל לכל, הליכי שיקום שעבר הנאשם (נרחיב על כך בהמשך). הוא יכול להגיש מסמכים כמו חוות דעת קצין מבחן, מכתבי המלצה, אישורים על טיפול גמילה מסמים או השתלבות הנאשם בעבודה ולימודים. כל אלה נועדו לשכנע את בית המשפט לגזור עונש מתון. במקביל, עורך הדין מציג פסיקה מקילה במקרים דומים כדי לבסס טיעון שלא יושת עונש חמור יתר על המידה. ניהול נכון של שלב זה עשוי להביא לפער משמעותי בתוצאה: לעיתים במקום מאסר ממושך יסתפק בית המשפט בעבודות שירות, במקום רישום פלילי מכביד, הטלת קנס או התחייבות להימנע מעבירה.

התמודדות עם חיפושים לא חוקיים ופסילת ראיות

אחד הכלים החשובים ביותר בארסנל ההגנה של עורך דין בעבירות סמים הוא היכולת לאתגר את חוקיות פעילות המשטרה ולהביא לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין. עבירות סמים מערבות כמעט תמיד חיפוש ותפיסה: חיפוש על גוף החשוד, ברכבו, בביתו או בכליו, והחרמת חומרים חשודים כסם. החוק הישראלי מסדיר את סמכויות החיפוש, למשל, חיפוש בבית מחייב צו שיפוטי אלא אם מדובר בהסכמה מדעת של בעל הבית או בנסיבות דחופות. חיפוש על גוף האדם דורש חשד סביר, וחיפוש פנימי אף מצריך אישור מיוחד. בפועל, לעיתים מתבצעים חיפושים ללא עמידה מלאה בדרישות החוק. כאן נכנס תפקיד הסנגור: לבדוק האם החיפוש היה חוקי. אם לא, לדרוש שהראיות שנתפסו בו (למשל הסמים) ייפסלו ולא ישמשו נגד הנאשם.

הלכת יסוד בנושא זה היא הלכת יששכרוב (בג”ץ/ע”פ יששכרוב, 2006), שבה קבע בית המשפט העליון כי לבית המשפט יש שיקול דעת לפסול ראיות שהושגו באמצעים פסולים, תוך פגיעה בלתי חוקית בזכויות הנאשם. לפני פס”ד יששכרוב, דיני הראיות בישראל היו נוקשים וקבעו שכמעט כל ראיה קבילה, גם אם הושגה באופן בעייתי. אולם בפסק דין זה, הנשיאה דורית ביניש הנהיגה דוקטרינת פסילה פסיקתית שהחדירה עיקרון שלפיו הגינות ההליך חשובה מגילוי האמת בכל מחיר. משמעות הדבר: אם השוטרים הפרו זכות חוקתית של חשוד, למשל, לא הזהירו אותו שיש לו זכות לשתוק או לא אפשרו לו עורך דין, או נכנסו לביתו ללא צו כחוק, בית המשפט רשאי לקבוע שהראיה שהושגה עקב אותו מעשה פסול אינה קבילה. למשל, אם נאשם הודה בפני חוקרים מבלי שהובהרה לו זכותו לייעוץ משפטי, ההגנה תטען שהודאתו לא ניתנה מרצון חופשי ויש לפוסלה. ואכן, בפס”ד יששכרוב עצמו נפסלה הודאה של חייל שנתנה ללא שהוסברה לו זכותו לעורך דין, ובכך נוצר תקדים חשוב להגנה על זכויות חשודים.

במקרה של חיפוש בלתי חוקי (unlawful search), הסנגור יפעל להוכיח בבית המשפט את הפגם. דוגמה בולטת היא הלכת בן חיים (ע”פ 10141/09 בן חיים, 2012), שעסקה בתופעת “הסכמה לחיפוש” ללא יסוד סביר. בפסיקה זו, העליון קבע שכדי שהסכמת אדם לחיפוש תיחשב “הסכמה מדעת” המכשירה חיפוש ללא חשד סביר, על השוטרים ליידע את האזרח במפורש בזכותו לסרב ושאי-הסכמה לא תשמש נגדו. במילים אחרות, אם המשטרה עוצרת אדם ברחוב ומבקשת “תרשה לנו לחפש בתיק שלך”, מבלי לומר לו שהוא רשאי לסרב, ההסכמה שלו לא באמת חופשית, והחיפוש יכול להיחשב פסול. בעקבות הלכה זו, אם סנגור מגלה שלקוחו “הסכים” לחיפוש מבלי שהוזהר כנדרש, הוא יטען שהחיפוש היה לא חוקי ולכן הסמים שנמצאו בו פסולים כראיה. בתי המשפט בוחנים כל מקרה לנסיבותיו: הפסילה אינה אוטומטית, אבל אם ההפרה חמורה והראיה משמעותית, נוטים לפסול. כך למשל נפסק שראיה חפצית (כגון סכין) שנמצאה בחיפוש בלתי חוקי, אם הפגם משמעותי, אפשר לפסול אותה, ולא לקבל את הטענה ש”מה שנמצא, נמצא”. יש דוגמאות בתקדימים בהם נאשם בעבירת סמים זוכה משום שהחיפוש שהוביל למציאת הסם הוכרז כבלתי חוקי והסם נפסל כראיה.

עורך דין טוב יבדוק גם את נהלי החיפוש הפורמליים: האם נכחו עדים כנדרש (בחיפוש בבית, החוק דורש נוכחות שני עדים שאינם שוטרים או נוכחות בעל הבית, אם זה לא קוים, זה פגם), האם הצו היה בתוקף והוגבל לשעות היום, האם דו”ח החיפוש מולא כדין וחתום על ידי החשוד. פגמים בנהלים יכולים לתמוך בטענת ההגנה שהחיפוש היה לא תקין. כמו כן, אם הייתה חדירה פסולה לפרטיות, למשל איכון טלפון או האזנת סתר ללא צו, יפעל הסנגור לפסול גם מידע זה.

למעשה, התמודדות עם ראיות היא מלאכה משפטית ומורכבת לא פחות מעבודה עם עדים. הסנגור יעלה טענות קבילות: אי-אמינות של ראיה, שרשרת ראייתית קטועה, דגימה שלא נשמרה כנדרש (לדוגמה, אם דגימת שתן לבדיקת סמים נלקחה ללא פיקוח תקין). הוא עשוי להזמין מומחים, למשל בודק פוליגרף אם הדבר רלוונטי, או מעבדה פרטית לבדיקת חומר אם יש ספק לגבי תוצאות בדיקת המשטרה. כל זאת על מנת לערער את לב תיק התביעה, הראיות המפלילות. אם יצליח במשימתו וראיה מרכזית תיפסל, ייתכן שכל התיק יקרוס והנאשם יזוכה או יופחת אישומו משמעותית.

ערעורים לאחר הרשעה

פסק דין אינו סוף פסוק עבור עורך הדין בעבירות סמים. אם הנאשם מורשע בבית משפט (בין בעקבות הודאה בהסדר טיעון ובין לאחר משפט), יש לשקול הגשת ערעור. עורך הדין יתדרך את הלקוח לגבי סיכויי הערעור, מאחר ולא כל הרשעה ראוי או ניתן לערער עליה בהצלחה. בפני הנאשם עומדות שתי אפשרויות ערעור עיקריות: ערעור על הכרעת הדין (כלומר על עצם ההרשעה באשמה) וערעור על חומרת העונש. גם המדינה (התביעה) מצידה יכולה לערער, במקרה של זיכוי הנאשם, או אם לדעתה העונש שנגזר קל מדי. לעיתים רחוקות קורה מצב בו הנאשם מזוכה והתביעה מערערת, אך בעבירות סמים חמורות ייתכן שהמדינה תערער אם חשה שהעונש שניתן אינו מספיק להרתעה.

יש לוח זמנים קשיח להגשת ערעור פלילי: 45 ימים מיום מתן גזר הדין להרשעה, שבהם רשאי הנידון (או התובע) להגיש הודעת ערעור בכתב. עורך הדין ינסח את נימוקי הערעור, המפרטים את הטעויות שנפלו לכאורה בפסק הדין. בערעור על הרשעה, הטענות הן למשל: בית משפט קמא שגה כשהסתמך על עדות בלתי מהימנה, או טעה בפרשנות החוק, או פסל בטעות ראיות הגנה. בערעור על העונש, הטענה המרכזית היא שהעונש חמור באופן בלתי סביר בנסיבות העניין.

כאן חשוב להבין את מדיניות ערכאות הערעור: באופן כללי, ערכאת הערעור (בדרך כלל בית המשפט המחוזי אם ההרשעה הייתה בשלום, או בית המשפט העליון אם ההרשעה הייתה במחוזי) אינה מתערבת בקלות בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הראשונה. סיכויי הערעור על עצם ההרשעה נמוכים יחסית, במיוחד אם מדובר בקביעות המבוססות על אמון בעדי התביעה. לדוגמה, אם השופט קמא האמין לעד ראייה שראה את הנאשם מוכר סם, ערכאת הערעור לא תטה להתערב בקביעה זו אלא אם כן יש פגם מהותי (כגון ראיות חדשות הסותרות אותה). לעומת זאת, ערעור על העונש נושא סיכוי טוב יותר להצלחה. בתי משפט לערעורים נכונים יותר להפחית עונש חמור במקרים מוצדקים מאשר להפוך זיכוי או לבטל הרשעה. במיוחד אם העונש חורג מהמקובל בעבירה דומה, או שלא ניתן משקל מספק לנסיבות מקלות (למשל עבר נקי או הליך שיקומי מרשים של הנאשם), הערעור עשוי להביא להקלה בעונש. ישנם מקרים לא מעטים שבהם עונשי מאסר בעבירות סמים קוצרו בערעור או הומרו למאסר על תנאי/שירות, כאשר ערכאת הערעור השתכנעה שהעונש המקורי החמיר מעבר לסביר.

עורך הדין ישקול גם את סיכוני הערעור. אם רק הנאשם מערער על חומרת העונש, באופן עקרוני ערכאת הערעור אינה מעלה עונש (אין החמרה בערעור הנאשם לבדו). אך אם המדינה הגישה ערעור נגדי בדרישה להחמיר בעונש, הנאשם מסתכן בהחמרה אם יידחה ערעורו ויתקבל ערעור המדינה. לכן, הסנגור יבחן האם הוטל עונש מקסימלי בתחום, והאם יש חשש “לירות לעצמך ברגל” באמצעות ערעור. לעיתים עצם הגשת הערעור מאפשרת לבקש עיכוב ביצוע של העונש, כלומר, לדחות את ריצוי המאסר עד תום הדיון בערעור. אם סיכויי הערעור נראים נמוכים, בית המשפט לא יעכב את הביצוע, ואז הנאשם ירצה את עונשו במקביל לניהול הערעור. זה שיקול מעשי חשוב, כי אם העונש קצר, ייתכן שהנאשם יסיים לרצותו לפני שהערעור יוכרע, מה שהופך את הערעור לתיאורטי ברובו. עורך הדין, בסיוע ניסיונו, ימליץ ללקוח האם לערער. ככלל, כאשר נפלה טעות משפטית ברורה בהרשעה (למשל בית המשפט התבסס על ראיה לא קבילה, או יישם לא נכון הוראת חוק), הסנגור יעודד הגשת ערעור כדי לתקן את העוול. גם אם מתגלות ראיות חדשות לאחר המשפט, כמו עד חדש או מסמך מזכה שלא היו בידיעת הנאשם קודם, הדבר עשוי להצדיק ערעור ואף פתיחה מחודשת של המשפט.

הליך הערעור עצמו מצריך מיומנות כתיבה וטיעון שונה במקצת. עורך הדין יגיש לבית המשפט עיקרי טיעון בכתב, ולאחר מכן יטען בעל-פה בדיון הערעור. הוא יצביע על מקומות שבהם בית משפט קמא “שגה בכך וכך”. לעיתים בערעור על חומרת העונש, הסנגור יוכל להציג עדכונים על הנאשם, למשל, ניצול זמן המאסר לטובה (שיקום, לימודים בכלא), או מצב משפחתי שהשתנה. ערכאת הערעור רשאית כאמור לאשר את פסק הדין, לבטלו או לשנותו. היא יכולה לזכות נאשם לאחר שהורשע, להרשיע בעבירה קלה יותר במקום עבירה חמורה, להפחית או להחמיר עונש, או במקרים מסוימים להחזיר את התיק לבית המשפט המקורי לדיון נוסף (למשל אם יש ראיות חדשות). הסנגור מלווה את הנאשם לאורך כל התהליך, מכין אותו לדיון בערעור (אם הוא משוחרר או אם מובא מהכלא), ועושה כל שביכולתו לשפר את מצבו המשפטי. יש לציין שבמידת הצורך, אם גם הערעור במחוזי נדחה, ניתן לבקש רשות ערעור בעליון, אך זה יינתן רק בשאלות משפטיות עקרוניות, לא כעניין של שגרה.

ייצוג בהליכים נלווים: חילוט רכוש ושחרור מוקדם

בתיקי סמים, מלבד ההליך הפלילי העיקרי של הרשעה וענישה, מתקיימים לעיתים הליכים נלווים שבהם עורך הדין מייצג את הלקוח. שניים מהבולטים הם חילוט רכוש ושחרור מוקדם ממאסר (ועדת שחרורים).

חילוט רכוש: החוק בישראל מאפשר, במיוחד בעבירות סמים, להורות על חילוט (החרמה לטובת המדינה) של רכוש הקשור לעבירה. מאז תיקון משנת 1989 לפקודת הסמים המסוכנים, בתי המשפט קיבלו סמכות נרחבת לחלט רכוש של עברייני סמים, במטרה “לפגוע בכיסם” ולא רק לשלול את חירותם. כך, לצד גזר דין מאסר או קנס, ייתכן ובית המשפט יחלט כסף מזומן, רכב, נכס נדל”ן או כל רכוש אחר שנמצא קשור לסחר בסמים. ההנחה היא שעבריינות סמים מונעת מרווח, ולכן שלילת הרווח (Profit deprivation) פוגעת במוטיבציה הפלילית. עורך הדין נדרש להגן על האינטרסים הכלכליים של הנאשם. הוא יכול לטעון שרכוש מסוים אינו קשור לעבירה אלא שייך לבני משפחה תמימים, או שנרכש מכסף כשר. לדוגמה, אם נתפס סכום כסף בבית הנאשם, הסנגור יבקש הוכחות שהכסף בא מפעילות סמים לפני שיחולט אוטומטית. לעיתים קרובות מתחיל החילוט עוד בשלב החקירה, בצורת תפיסה זמנית של נכסים (כספים בבנק מוקפאים, רכב נגרר למגרש משטרתי). עורך הדין יכול כבר אז לפנות בבקשה לביטול תפיסה אם הדבר גורם עוול, למשל אם הרכב דרוש לפרנסת המשפחה ואין ראיות חד-משמעיות שהוא נקנה מכספי סמים.

קיים גם מסלול של חילוט אזרחי לפי פקודת הסמים: המדינה רשאית לבקש חילוט רכוש הקשור לעבירות סמים גם בלי כתב אישום פלילי, בהליך אזרחי עצמאי בבית המשפט המחוזי. מצב כזה עלול לקרות כשיש חשד לרכוש מעבירת סמים אך התיק הפלילי נגד האדם נסגר או לא הבשיל להרשעה. עורך הדין המייצג יטען שם לזכויות הקניין של הלקוח ולהיעדר הוכחה מספקת שהרכוש נצבר מפשע. מדובר בהליך מורכב שבו נטלי ההוכחה שונים (באזרחי די ב”חזק מסתבר” ולא בהכרח מעבר לספק סביר). הסנגור ינסה להגיע לפשרה אולי, כמו ויתור על חלק מהכסף בתמורה לשחרור השאר, אם זו טובת הלקוח, או להילחם על ביטול צווי החילוט לגמרי.

שחרור מוקדם (ועדת שחרורים): כאשר לקוח של עורך דין מרצה עונש מאסר בפועל בעבירת סמים, לאחר תקופת זמן הוא עשוי להיות זכאי לעלות לדיון על שחרור על-תנאי ממאסר, המכונה לעיתים “ניכוי שליש”. החוק לשחרור על-תנאי ממאסר (2001) קובע שאסיר שנידון ליותר מ-6 חודשי מאסר וריצה שני-שלישים מתקופת מאסרו, רשאי לפנות לוועדת השחרורים ולבקש שחרור מוקדם. ועדת השחרורים היא גוף מעין-שיפוטי שמורכב משופט בדימוס, נציג ציבור ונציג שב”ס (שירות בתי הסוהר), הבוחן האם האסיר ראוי להשתחרר מוקדם. עורך הדין מייצג את האסיר מול הוועדה: הוא יציג את כל הנימוקים מדוע הלקוח שלו ראוי לשחרור בתנאים.

השיקולים העיקריים הם התנהגות טובה ושיקום אל מול מסוכנות וצרכי הרתעה. הסנגור ידגיש אם האסיר התנהג למופת בכלא, השתתף בתוכניות טיפול (למשל גמילה מסמים, סדנאות למניעת עבריינות) והביע חרטה על מעשיו. אם מדובר בעבירת סמים, עורך הדין יראה שהאסיר עובר גמילה והשתפר מצב התמכרותו, במידה והיה מכור. הוא יציג תכנית שיקום בקהילה, למשל קליטה בקהילה טיפולית או מרכז תעסוקה לאחר השחרור. לצד זאת, יטען שאין לאסיר סכנת חזרה לפשע: יש לו משפחה תומכת, אולי הצעת עבודה, מסגרת יציבה שמחכה לו בחוץ. הוועדה מאזינה גם לעמדת נציג הפרקליטות וקצין מבחן. אם העבירה הייתה חמורה (נניח סחר בכמויות גדולות), יטען נציג המדינה שההרחקה ממושכת דרושה להרתעה. פה הסנגור יאזן: הוא יכול לומר שהאסיר כבר הפנים את הלקח אחרי תקופה משמעותית בפנים, והמשך שהייתו לא תוסיף להרתעה אלא רק תקשה על שיקומו.

בדיון, עורך הדין עשוי להזמין עדים מטעם האסיר, למשל בן משפחה שיתאר את התמיכה הממתינה לאסיר בבית, או נציג מהוסטל גמילה שמתחייב לקבלו. הוועדה צריכה להחליט אם לשחרר את האסיר על תנאי, בכפוף להתחייבויות (כגון להשתלב בטיפול, להתייצב למפקד מעצרים, איסור יציאה מהארץ וכו’). אם הוועדה דוחה את הבקשה, עורך הדין יכול להגיש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי נגד החלטת ועדת השחרורים. זה למעשה ערעור, שבו בודקים אם הוועדה שקלה כראוי את השיקולים. בתי המשפט לעיתים מחזירים לוועדה דיון עם הנחיות, אם מוצאים פגם (למשל התעלמות מראיה חשובה או משקל לא נכון למסוכנות). במקרה של קבלת השחרור, עורך הדין יסביר לאסיר את תנאי השחרור המוקדם שעליו לעמוד בהם (תקופת התנאי היא לרוב עד תום מאסרו המקורי, ובתקופה זו אם יעבור עבירה חדשה או יפר תנאי, עלול לחזור לכלא לשאת את שארית תקופתו).

נושא נוסף בהליכים הנלווים הוא חילוט תפוס לאחר סיום ההליך: נניח נאשם זוכה או התיק נגדו נסגר, אך רכושו שהיה תפוס לא הוחזר. עורך הדין יגיש בקשה להחזרת תפוס, כדי שהלקוח יקבל בחזרה את רכושו (כספים, טלפון, רכב). כמו כן, ייצוג יכול לכלול בקשות למחיקת רישום פלילי לאחר תקופה (רלוונטי במיוחד לנאשמים צעירים בעבירות סמים קלות שעמדו בתנאי שחרור על תנאי).

חשיבות הפנייה המוקדמת לעורך דין וטעויות נפוצות ללא ייעוץ

אחד המסרים המרכזיים שעולה מכל האמור לעיל הוא החשיבות הקריטית של פנייה לסנגור במוקדם ככל האפשר. פעמים רבות, חשודים בעבירות סמים מנסים “להסתדר לבד” בשלבים הראשונים, וזה בדיוק מה שעלול להסב להם נזק כבד. טעות נפוצה של נחקרים ללא ייעוץ היא לדבר בחופשיות בחקירה מתוך מחשבה ש”האמת תציל אותם”. למשל, אדם שנתפס עם כמה גרם קנאביס עשוי מיד להתחיל להסביר לשוטר מאיפה השיג את זה, להפליל אולי חבר שמכר לו, או להודות בשימוש ממושך, בעוד שלפי חוק, היה זכאי מלכתחילה לשמור על זכות השתיקה. חקירה היא מצב מלחיץ, והנחקר עלול לסתור את עצמו תחת לחץ, או לומר דברים שיובנו לא נכון. ללא הדרכה משפטית, נחקרים עלולים לוותר על זכויותיהם. כדוגמה: שוטר עשוי לבקש רשות “רק להציץ בטלפון” של החשוד כדי לראות אם יש הודעות חשודות. החשוד התמים, שאין לו מה להסתיר לדעתו, נותן את המכשיר, ובכך למעשה מבצע ויתור על הזכות לפרטיות. אחר כך עלול להתגלות בטלפון מידע שקושר אותו לעבירות נוספות. עורך דין היה מונע ויתור כזה, מזכיר לחשוד שאינו חייב להסכים לחיפוש בפלאפון ללא צו.

עוד שגיאה שכיחה היא האמונה ש”אם אני אתנצל ואגיד שעשיתי טעות, ישחררו אותי”. פעמים רבות נחקרים בעבירות סמים קלות (כגון שימוש עצמי) מודים מיד ומבקשים סליחה, מתוך הנחה שזה יוביל לסגירת העניין. אמנם כנות ונטילת אחריות הן תכונות חשובות, אך מרגע שנמסרה הודאה, היא הופכת לראיה כתובה וסיימנו את שלב ההוכחות. משטרה ותביעה לא “מוותרים” על תיק כשיש הודאה ברורה, להפך, ההודאה מספקת הרשעה קלה. בכך למעשה החשוד סגר לעצמו את הדלת לטענות הגנה אפשריות. סנגור מנוסה היה אולי מייעץ לחשוד להמתין עם הודאה, לבדוק אם ניתן להגיע להסדר של סגירת תיק בהסדר מותנה (הליך שבו התיק נסגר בלי כתב אישום בתנאי שהחשוד עומד בהתחייבויות כמו טיפול או קנס) או להמתין לתוצאות בדיקת המעבדה קודם.

חשודים ללא עורך דין נופלים גם למלכודות נפוצות שטומנים חוקרים מיומנים. לדוגמה, חוקר עשוי להגיד: “החבר שלך בחדר השני כבר הפליל אותך, ספר לנו את חלקך”. ללא ייעוץ, חשוד נלחץ ומתחיל לדבר כדי להציל עצמו, בעוד ייתכן שה”חבר” בכלל שותק. סנגור היה מכין את החשוד מראש לא לסמוך על אמירות כאלה ללא ראיות. היו אף מקרים שבהם חוקרים זלזלו בסנגורים בפני חשודים כדי לגרום להם להתעלם מעצת עורך דינם, למשל אמרו “הסניגור מהסנגוריה הציבורית לא באמת אכפת לו, הוא עסוק”, זאת במטרה לעודד את הנאשם להודות מוקדם. בית המשפט העליון גינה בחריפות תופעה זו וקבע שעורכי הסנגוריה הציבורית עושים עבודתם נאמנה. לכן, אם שוטר אומר לחשוד דברי דיסקרדיטציה על עורך דינו, זו נורת אזהרה שהמשטרה מנסה לגרום לו לפעול בניגוד לאינטרס שלו.

המסר ברור: פנייה מוקדמת לעורך דין היא השקעה בהגנה עצמית. ברגע שעורך הדין בתמונה, ניתן למנוע טעויות בלתי הפיכות. הוא יוודא שהחשוד מבין את החשדות, שהוא שומר על שתיקה כשצריך, שהוא אינו חותם על שום מסמך או הסכמה לחיפוש בלי ייעוץ. עורך הדין גם יכול ליצור קשר עם התביעה עוד לפני הגשת כתב אישום, לפעמים להציג ראיות מזכות או נסיבות מיוחדות שיובילו לסגירת התיק. כך למשל, אם אדם נתפס עם כמות סם גבולית בין שימוש עצמי למסחרי, סנגור יכול ללקט קבלות או מסמכים רפואיים (אם השימוש היה לצרכים רפואיים בלתי מוסדרים) ולהעבירם לתובע טרם החלטה, מה שעשוי למנוע כתב אישום חמור.

ישנן טעויות גורליות שאנשים עושים ללא ייעוץ: אי-הגעה בזמן לדיון בבית משפט (מה שעלול לגרום למעצר בהיעדר), אי-בדיקת עובדות (כמו לא לבקש מצלמות אבטחה בזמן, חומר שיכול ללכת לאיבוד), או ניסיון “לסגור עסקה ישירות עם השוטר” במקום דרך הליך משפטי מוסדר, דבר שאינו אפשרי בפועל ועלול להחשיד את החשוד בניסיון שיבוש. עורך דין מיומן מכיר את כל המלכודות הללו. הוא המגן והיועץ של החשוד/נאשם, לא רק בבית המשפט אלא גם מאחורי הקלעים בהחלטות קריטיות. לכן ההמלצה הברורה היא: בכל חקירת משטרה או חשד בעבירת סמים, פנה מיד לעורך דין פלילי. הפנייה המוקדמת עשויה להיות ההבדל בין סגירת התיק ללא אישום לבין הרשעה שתלווה את האדם שנים.

ייצוג קטינים בעבירות סמים, סנגוריה ציבורית מול פרטית

תפקיד עורך הדין בעבירות סמים מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר בקטינים (מתחת לגיל 18). בני נוער המעורבים בעבירות סמים, בין אם זה שימוש עצמי, החזקה עבור חברים, ואפילו סחר, זכאים ליחס מיוחד מהמערכת, ועורכי הדין המייצגים אותם נדרשים לנווט בתהליך רגיש ששונה במובנים רבים מההליך למבוגרים. ראשית, לפי החוק ולפי חוק הסנגוריה הציבורית, כמעט כל קטין שנאשם בעבירה פלילית זכאי לייצוג על ידי סניגור ציבורי מטעם המדינה. כלומר, קטין לא אמור לעמוד לבד בפני חוקר או שופט. עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית ימונה לו אוטומטית ברוב המקרים, ללא תלות במצב הכלכלי של הוריו. כלל זה נובע מהבנת המחוקק שקטין אינו תמיד מבין את זכויותיו, וזקוק להגנה מקצועית. אכן, החוק מונה “נאשם קטין” ו”עצור קטין” במפורש כמקרים המצדיקים ייצוג ציבורי.

בהליכי חקירה של קטינים, יש כללים מיוחדים: למשל, חקירת קטין צריכה להיערך בשעות היום, בנוכחות אחד מהוריו (אם ניתן) או מבוגר אחראי, ובידי חוקר נוער מוסמך. עורך הדין ידאג שהכללים הללו נשמרים. הוא עשוי לטעון לביטול הליך אם קטין נחקר בניגוד לחוק (למשל שעות לילה מאוחרות ללא סיבה). כמו כן, זכות ההיוועצות בעורך דין עבור קטין היא קדושה, הסנגור יוודא שמשטרה לא גבתה מהקטין אמרות לפני שהתאפשר לו ייעוץ. קטינים לעיתים נוטים לומר “כן עשיתי” מתוך פחד, אפילו לדברים שלא עשו. עורך הדין יתריע בפניהם לא להודות סתם כדי “לרצות” מבוגר. בנוסף, בעבירות סמים בקרב נוער, לעיתים ההתמקדות היא בטיפול ושיקום במקום ענישה. עורך הדין יפעל להפנות את הקטין למסגרות טיפוליות (כגון תוכנית של הרשות למלחמה בסמים בבתי ספר, יועץ לנוער) מתוך מטרה שבסוף ההליך אולי ניתן יהיה לקבל אי-הרשעה, כלומר סיום התיק ללא הרשעה פלילית שתכתים את עתידו. בתי המשפט לנוער מוסמכים לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) להעדיף דרכי טיפול וחינוך, למשל התחייבות של הקטין להשתלב בטיפול ושחרורו במבחן, במקום ענישה מחמירה. סנגור הבקיא בתחום הנוער ינצל זאת לטובת הקטין.

לצד זאת, עולה השאלה על ההבדל בין סנגור ציבורי לסנגור פרטי בייצוג נאשמים. הסנגוריה הציבורית בישראל היא גוף ממלכתי המעסיק עורכי דין (בחלקם כשכירים וחלקם כקבלנים חיצוניים) לייצג חשודים ונאשמים שאין ביכולתם לשכור עורך דין פרטי. השירות של הסנגוריה הציבורית ניתן בחינם (פרט לאגרת ערעור סמלית במקרים מסוימים), וממומן על ידי המדינה. למעשה, כיום למעלה מ-90% מהנאשמים הפליליים בישראל מיוצגים על ידי הסנגוריה הציבורית, נתון המשקף את הנגישות הרחבה של השירות. יתרונה של הסנגוריה הוא בכך שהיא מבטיחה ייצוג לכל אדם, גם למעוטי יכולת, ובמיוחד בתיקים חמורים או כאשר הנאשם עצור. עורכי הדין הציבוריים צברו מומחיות רבה בתחומים כמו עבירות סמים, משום שהם מטפלים באופן יומיומי במספר גדול של תיקים מסוג זה. יש להם גישה להשתלמויות, ידע מצטבר ופסיקה עדכנית דרך הארגון. בית המשפט העליון אף שיבח את הסנגורים הציבוריים על עבודתם המסורה והזהיר רשויות מלזלזל בהם.

עם זאת, לעיתים נאשמים (או בני משפחותיהם) תוהים האם לשכור עורך דין פרטי. עורך דין פרטי נבחר ונשכר ישירות על ידי הלקוח בתשלום. ההבדל העיקרי הוא במידת הזמינות והבחירה: לקוח פרטי יכול לבחור עורך דין בעל מוניטין גבוה בתחום עבירות הסמים, ומצפה לקבל ממנו יחס אישי ותשומת לב מלאה לתיק. בסנגוריה הציבורית, לעיתים לעורכי הדין יש עומס תיקים רב, והנאשם אינו בוחר את עורך דינו (הוא מתמנה לו). יש הטוענים שעורך דין פרטי שמקבל שכר מהלקוח יהיה “רעב” יותר להשגת תוצאה מיטבית. מצד שני, רבים מעורכי הדין הפרטיים המובילים החלו את דרכם בסנגוריה הציבורית, והמיומנות שלהם לא נופלת מזו של עמיתיהם במגזר הפרטי.

יתרון אפשרי לעורך דין פרטי הוא גמישות בשעות ובמפגשים: הוא עשוי להיפגש לעיתים קרובות יותר עם הלקוח, להשקיע זמן רב בייעוץ מעמיק למשפחה, ולהיות זמין 24/7 בטלפון. בסנגוריה, עקב משאבים מוגבלים, הפגישות לרוב מתמקדות בנקודות הצומת העיקריות (חקירה, דיון, הכנה לעדות וכו’). אך חשוב לציין שגם סנגור ציבורי מחויב אתית ומקצועית לייצג במסירות, ואינו “פחות עורך דין” בשל היותו ציבורי. למעשה, השופטים מכירים בכך ומגנים על זכות הנאשם לייצוג איכותי בין אם סנגורו פרטי או ציבורי. במקרה של קטינים, כמעט תמיד מומלץ להתחיל עם הסנגוריה הציבורית (שממונה מיד) ואם המשפחה חפצה, היא יכולה בהמשך להחליף לייצוג פרטי. לעיתים קרובות, במיוחד בתיקי נוער, משפחות מגלות שעורכי הדין הציבוריים עושים עבודה מצוינת ולא רואים צורך בהחלפה.

יש גם את שאלת העלות: עורך דין פרטי טוב ידרוש שכר טרחה גבוה, במיוחד אם מדובר בתיק סמים רחב-היקף שדורש הופעות רבות בבית משפט, הזמנת מומחים וכדומה. לא לכל אחד יש משאבים לכך. הסנגוריה, כאמור, זמינה לכולם כמעט ללא עלות, בכפוף לעמידה בקריטריונים (חומרת העבירה, היעדר אמצעים, אך בעבירות שסיכון המאסר בהן גבוה, כמו רבות מעבירות הסמים, הזכאות אוטומטית גם בלי מבחן כלכלי מחמיר ).

לסיכום, הבחירה בין סנגור ציבורי לפרטי תלויה בנסיבות. המשותף לשניהם: שניהם עורכי דין שהוסמכו בישראל וחלים עליהם אותם כללי אתיקה וחובות מקצועיות. לקוח שמרגיש חוסר תקשורת או אמון עם עורך דינו הציבורי, רשאי לבקש החלפת סנגור ציבורי או לעבור לפרטי; והמטרה היא שהנאשם, קטין או בגיר, יקבל את ההגנה הטובה ביותר. עורך דין מיומן, בין אם ציבורי ובין אם פרטי, יעשה את מירב המאמצים להגן על מרשו, לזכותו אם ניתן, או למזער את הפגיעה בו במידת האפשר.

עורך דין בתהליכי שיקום וגמילה

בתיקי סמים, לעיתים קרובות הנאשם הוא עצמו מכור לסם או משתמש כבד. במקרים אלו, אחת הדרכים החשובות להפחתת חומרת ההליך הפלילי היא באמצעות הליך שיקום. תפקיד עורך הדין אינו רק ליטיגטורי בבית המשפט, אלא גם מנחה ומלווה את הנאשם בהליך גמילה, במטרה להציג שינוי חיובי שיוביל להקלה בענישה.

חוק העונשין המתוקן (תיקון 113, הנחיות לקביעת מתחם ענישה) מאפשר לבית המשפט לחרוג לקולה ממתחם הענישה ההולם, בין היתר אם הנאשם עבר הליך שיקום משמעותי. כמאמר הפסיקה: “עבריין שעובר הליך שיקומי וחוזר למוטב, ניתן לבוא לקראתו בענישה… אין הגיון בכך שאדם שהשתקם יורחק מהחברה במאסר ויאבד את הכלים שרכש”. כלומר, אם הסנגור יוכיח לבית המשפט שהנאשם ניצל את הזמן לתקן את דרכיו, יש הצדקה לתת עונש מופחת משמעותית, לעיתים אף ללא מאסר בפועל.

כיצד מנהל עורך הדין את נושא השיקום? ראשית, כבר בשלבים מוקדמים, אם הנאשם מודה בבעיית התמכרות, הסנגור ימליץ לו בחום להיכנס לטיפול. זה יכול להיות טיפול במסגרת קהילתית (Community Rehab), מרכז יום לנפגעי סמים, קבוצות תמיכה (כגון “נרקונונימוס”), או אפילו אשפוז במוסד גמילה. עורך הדין עשוי להפנות את הלקוח לגורמי טיפול מוכרים ולעזור לתאם את הקליטה. בנוסף, אם התיק מצוי עדיין בשלב טרום-גזר דין, הוא יפנה לשירות המבחן למבוגרים כדי שיכינו תסקיר מבחן עם דגש שיקומי. קצין המבחן בוחן את הרקע של הנאשם, את נכונותו להשתקם, וממליץ לבית המשפט על דרכי טיפול אפשריות במקום ענישה מחמירה.

הסנגור ילווה את הנאשם בהבנת החשיבות של התמדה בטיפול: הוא יסביר לו שאם יצליח להיגמל או לפחות להפחית את השימוש ולשמור על ניקיון מסמים לאורך מספר חודשים, ניתן יהיה להציג זאת כהישג בפני השופט. לא פעם, עורכי דין מבקשים דחיות בדיונים כדי לאפשר ללקוח “עוד זמן בגמילה” לפני הטיעונים לעונש, ובכך להגיע לבית המשפט עם קבלות, תרתי משמע, על התקדמותו. למשל, עורך הדין יאסוף דוחות התקדמות מהמטפלים של הלקוח, אישורים על בדיקות שתן נקיות מסמים לאורך תקופה, ומכתבי חוות דעת.

בשלב הטיעונים לעונש, עורך הדין ידגיש את השיקום כגורם מכריע. הוא יטען שבזכות ההליך הטיפולי שעבר הנאשם, הסיכון שישוב ויבצע עבירות סמים פחת מאוד, ולכן אין צורך במאסר ממושך להגן על הציבור. יותר מזה, הוא יטעון שהטלת מאסר בפועל כעת עלולה לקטוע תהליך שיקומי מבטיח ולהחזיר את הנאשם לסביבה עבריינית (בתי הכלא). בתי המשפט השתכנעו לא פעם לחרוג מרף ענישה תחתון בשל “חריג השיקום”, למשל: לנאשם שהורשע בגידול קנאביס בהיקף לא מבוטל אך הוכיח שהפסיק לחלוטין להשתמש ועובד בצורה מסודרת, נתנו עונש של עבודות שירות או מאסר קצר מאוד במקום מאסר ארוך שהיה נגזר עליו אחרת. למעשה, השיקום נתפס כWin-Win: החברה מרוויחה אדם מתפקד שתורם ולא חוזר לפשע, והנאשם זוכה להזדמנות נוספת ללא ענישה מחמירה.

ישנם גם מקרים בהם עורך הדין ינסה להגיע להסדר מותנה עם התביעה בהתניה של שיקום: למשל, אם נאשם צעיר ללא עבר נתפס מוכר סמים קלים עקב הידרדרות, הסנגור יכול להציע לתביעה שייסגר נגדו התיק או שיופחת אישום חמור יותר, בתנאי שישתלב בתכנית גמילה ויצליח בה. לעיתים התביעה מסכימה, מתוך מדיניות עידוד שיקום, ולפעמים הנושא נשקל במסגרת הסדר טיעון שמביאים לאישור בית המשפט: ההגנה והתביעה מציגות הסכמה על ענישה שכוללת מרכיב טיפולי כתחליף למאסר.

עורך הדין גם ממשיך לעקוב אחרי הלקוח לאחר פסק הדין אם חלק מהעונש הוא על תנאי בהתניה טיפולית. למשל, בית המשפט יכול לתת עונש מאסר מותנה ולהורות שהנאשם יעמוד בפיקוח שירות מבחן וימשיך בטיפול. הסנגור יוודא שהלקוח מבין את התנאים, כדי שלא ימעד ויפעיל את המאסר המותנה. במידה ויש ועדת מעקב (בחלק מתכניות השיקום השיפוטיות יש ועדות מעקב תקופתיות בבית המשפט לראות את מצב המטופלים), העורך דין יתייצב איתו וידווח על הצלחותיו.

נוכחות עורך הדין בתמונה השיקומית היא קריטית משני טעמים: הוא מדרבן ומכוון את הנאשם לבחור במסלול השיקום (שלעיתים דורש ויתור רגעי על חירות, כמו להיכנס למוסד סגור, אבל משרת את טובתו בטווח הארוך), והוא מתרגם את ההצלחה הטיפולית לטיעון משפטי מנצח המוביל להקלה בענישה. במילים אחרות, הסנגור דואג שלא רק שהלקוח “יעשה טוב עם עצמו”, אלא שגם המערכת המשפטית תכיר בכך ותתחשב בכך באופן רשמי בענישה. באופן זה, עורך הדין תורם לא רק להגנה המשפטית הצרה של מרשו, אלא גם לשיקומו כחבר מועיל בחברה, מה שמשתלב עם מטרות הענישה המודרניות של שיקום וצמצום עבריינות חוזרת.

עבירות סמים בישראל סקירה 2025

עבירות הסמים מהוות חלק משמעותי במשפט הפלילי בישראל, והן משקפות את המאבק החברתי והמשפטי בנגע הסמים. עבירת סמים מוגדרת בדרך כלל כביצוע פעולה הקשורה בסם בלתי חוקי, בין אם זה החזקה של סמים, שימוש בהם, סחר או ייצור שלהם, או מעשים אחרים הנוגעים לחומרים המוגדרים כ״סם מסוכן״. בישראל, הדין בנושא זה נקבע בעיקרו במסגרת פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל״ג–1973 (Dangerous Drugs Ordinance). את המאבק הלאומי בנושא מובילה הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, גוף ממשלתי שהוקם ב-1988 לתאם בין משרדי הממשלה את פעולות המניעה, החינוך, הטיפול והאכיפה בתחום הסמים. החוק הישראלי אוסר באופן גורף על ייצור, הפקה, החזקה, שימוש, סחר, ייבוא וייצוא של סמים מסוכנים, למעט במקרים מיוחדים בהם ניתנה הרשאה או רישיון כדין (למשל לצורכי רפואה או מחקר). בכך מצטרפת ישראל למדיניות עולמית רחבה המגבילה שימוש לא מורשה בסמים, בהתאם לאמנות בין־לאומיות עליהן היא חתומה. ישראל הצטרפה בין היתר לאמנת הסמים היחידה (1961) ולאמנות האו”ם ב-1971 וב-1988, והחקיקה המקומית עוצבה כך שתהלום את התחייבויותיה הבינלאומיות.

ראוי לציין כי בניגוד למדינות מסוימות (כמו ארצות הברית או בריטניה) המחלקות את הסמים לקטגוריות או ״לוחות״ (Schedules) על פי מידת מסוכנותם, בישראל אין בפקודת הסמים חלוקה פנימית של חומרים לפי דרגות סיכון בחקיקה. כל חומר המוגדר בפקודה כ״סם מסוכן״, בין אם הוא נחשב ״סם קל״ דוגמת קנאביס (Cannabis) ובין אם ״סם קשה״ כדוגמת הרואין (Heroin), נתון לאיסורים הפליליים הגורפים של החוק. עם זאת, בפסיקה ובשיח הציבורי בישראל נהוג להתייחס להבחנה בין סמים קלים (כגון חשיש וקנאביס) לבין סמים קשים (כגון הרואין וקוקאין (Cocaine)), אף שהבחנה זו אינה מעוגנת באופן רשמי בחוק. החוק כן מחריג שימושים מותרים: סמים בעלי שימוש רפואי מוכר (כגון תרופות נרקוטיות מסוימות או קנאביס רפואי) מותרים בהחזקה ובשימוש בכפוף לרישיון והוראות רופא.

עבירות הסמים משתרעות על קשת רחבה של פעילויות בלתי חוקיות, והן כוללות בין היתר: החזקה ושימוש בסמים (לצריכה עצמית), סחר ואספקה של סמים (לרבות תיווך בעסקאות סם), ייצור והפקה של חומרים אסורים (לרבות גידול צמחי סם), ייבוא, יצוא והברחה של סמים מעבר לגבולות המדינה, וכן עבירות של שידול או הדחה של אחרים לשימוש בסם. חלק מן העבירות הללו מחולקות לדרגות חומרה בהתאם לנסיבות, למשל, החזקת סם בכמות קטנה עשויה להיחשב לצריכה עצמית (עבירה קלה יחסית), בעוד שהחזקתו בכמות גדולה עלולה להיחשב כהחזקת סם שלא לצריכה עצמית או סחר (עבירה חמורה בהרבה). בהמשך סקירה זו נפרט אודות שבעה סוגי עבירות סמים מרכזיות בישראל, בליווי נתונים עדכניים, התייחסות לחקיקה הרלוונטית (כגון פקודת הסמים וחוק העונשין) ופסקי דין בולטים ותקדימיים במידת הצורך.

היקף ותמונת מצב עדכנית בישראל

תופעת עבירות הסמים מצויה במגמת שינוי מתמדת, הן בהיקפה המספרי והן באופי האכיפה. בעשור האחרון חלו תמורות במדיניות האכיפה בישראל, במיוחד ביחס לשימוש עצמי בקנאביס, שהשפיעו באופן ניכר על מספר תיקי החקירה הנפתחים מדי שנה בגין עבירות סמים. לפי נתוני משטרת ישראל, בין שנת 2022 לשנת 2023 צנח בחדות מספר התיקים הפליליים שנפתחו בגין שימוש בסמים לצריכה עצמית: בשנת 2022 נפתחו 10,624 תיקים כאלו, ואילו בשנת 2023 נפתחו 4,813 תיקים בלבד, ירידה דרמטית של כ-54.7%. ירידה זו מיוחסת למדיניות ״אי הפללה״ מקלה יותר כלפי משתמשי קנאביס, שעליה יורחב בהמשך, וכן לעדיפויות אכיפה הממוקדות יותר בסוחרי סמים מאשר במשתמשים אקראיים. במקביל, מספר תיקי החקירה בגין עבירות סחר בסמים (לרבות הפצה ועסקאות מכירה) נותר יציב יחסית ואף עלה מעט: בשנת 2022 נפתחו 8,330 תיקים בעבירות סחר, ובשנת 2023 נפתחו 8,583 תיקים, עלייה של כ-3%.

במבט רחב יותר, עבירות הסמים מהוות חלק לא מבוטל מכלל הפשיעה המדווחת בישראל, אם כי אינן הקטגוריה הפלילית הנפוצה ביותר. על פי דו״ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עבירות הנמנות כ״עבירות כלפי המוסר״, קטגוריה הכוללת את עבירות הסמים (שימוש, סחר, גידול וייצור) וכן עבירות נוספות כמו עבירות זנות, היוו בערך 6% מכלל העבירות שדווחו בישראל בשנים האחרונות. לשם השוואה, עבירות רכוש היוו כ-33% ועבירות אלימות נגד הגוף כ-16% בתקופה הנבחנת. נתון זה מצביע על כך שעבירות סמים, על אף הפרופיל הגבוה שלהן בשיח הציבורי, הן רק חלק מסוים מפעילות אכיפת החוק הכללית.

מגמות ארוכות טווח מצביעות כי השימוש בסמים נפוצים עבר שינויים: קנאביס נותר הסם הבלתי חוקי הנצרך ביותר בישראל, עם שיעורי שימוש מן הגבוהים בעולם (לפי סקרים, ישראל ניצבת באחד המקומות הראשונים בשיעור צרכני הקנאביס באוכלוסייה). בנוסף, על פי הערכות הרשות הלאומית למלחמה בסמים, בישראל ישנם עשרות אלפי מכורים הנזקקים לטיפול; בשנת 2018 לבדה טופלו כ-14 אלף איש בהתמכרויות לסמים ולאלכוהול, כשההתמכרויות הנפוצות הן בעיקר לאלכוהול, לקנאביס, לאופיאטים ולקוקאין. לצד זאת, בעשור האחרון חלה עלייה בנוכחותם של סמים סינתטיים ו״חדשים״ בשוק הישראלי (כגון נגזרות של אמפטמין כמו MDMA (אקסטזי) או מתאמפטמין (Crystal Meth) וסמי פיצוציות למיניהם), מה שאילץ את המחוקק לעדכן את התוספת לחוק כדי לאסור גם אותם. כך למשל, בשנת 2013 תוקן החוק להוספת קבוצה חדשה של חומרים פסיכואקטיביים סינתטיים, תיקון לחוק הידוע בכינויו ״חוק הפיצוציות״ (המאפשר הכרזה מהירה על חומרים מסוכנים זמניים), שאיפשר להוציא אל מחוץ לחוק במהירות קנבינואידים סינתטיים ותערובות כימיות משנות תודעה שקודם לכן לא הופיעו בפקודת הסמים.

חשוב גם לציין שינויים במדיניות: החל משנת 2019, מדינת ישראל נקטה בצעדי דה-קרימינליזציה (decriminalization) מסוימים בתחום הקנאביס. בשנת 2018 אושרה במדיניות התביעה והמשטרה רפורמה לפיה החזקה של קנאביס בכמות קטנה לשימוש עצמי לא תוביל מיד לפתיחה בהליך פלילי, אלא תטופל בקנסות מנהליים והתרעות. בהתאם לרפורמה זו, אדם בגיר שנתפס בפעם הראשונה או השנייה עם עד 15 גרם קנאביס לצריכתו העצמית מקבל קנס (בסך 1,000 ש״ח בפעם הראשונה ו-2,000 ש״ח בשנייה) במקום כתב אישום. רק במקרה של עבירה חוזרת ורביעית תוך מספר שנים, נשקלת אפשרות של העמדה לדין פלילי. צעירים מתחת לגיל 18 כלל אינם מועמדים לדין פלילי על שימוש עצמי בקנאביס במסגרת מדיניות זו, אלא מופנים למסגרות טיפוליות וחינוכיות אם נתפסו יותר מפעם אחת. שינוי מדיניות זה, שקודם על ידי שרי בטחון פנים ומשפטים מאז 2017, הוביל למעשה לירידה בעומס הפלילי הנוגע למשתמשי קנאביס מזדמנים, כפי שמשתקף בירידת מספרי התיקים שצוינה לעיל.

למרות ההקלה ביחס למשתמשים עצמם, גורמי האכיפה ממשיכים לפעול בנחישות נגד עבירות סמים חמורות יותר, כגון סחר מאורגן, הברחות וסדנאות לגידול ולייצור סמים. רק בשנת 2023 תפסה המשטרה כמויות שיא של סמים מסוכנים שונים, בכלל זה עשרות קילוגרמים של קוקאין, הרואין ו-MDMA, וכן אלפי צמחי קנאביס בלתי חוקיים שנתפסו במעבדות ביתיות ובשטחים פתוחים. במקביל, בתי המשפט משדרים בענישה מסר הרתעתי: למשל, בעבירות הברחת סמים בכמויות גדולות או ניהול רשת סחר בסמים, עמדת הפסיקה היא להטיל עונשי מאסר כבדים של שנים רבות (אם כי נדיר למצות את העונש המקסימלי של 20 שנה בפועל). כפי שיוצג בהמשך, החוק מעניק שיקול דעת ניכר לבית המשפט לקבוע את העונש במסגרת המקסימום הקבוע, בהתאם לחומרת המעשים ולנסיבות העבריין.

המסגרת החוקית: פקודת הסמים המסוכנים והגדרת עבירת סם

פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], 1973 היא החוק המרכזי המסדיר את כלל העבירות הנוגעות לסמים בישראל. פקודה זו מגדירה מהו “סם מסוכן”, למעשה היא כוללת רשימה (״התוספת הראשונה״ לחוק) של מאות חומרים כימיים, צמחים ותוצרים המוגדרים כסמים אסורים, כגון קנאביס (הצמח וגם השרף המופק ממנו, חשיש), אופיום (Opium) ואלקלואידים שלו (מורפין, קודאין ועוד), קוקאין, הרואין, LSD (Lysergic Acid Diethylamide) וסמים סינתטיים רבים נוספים. כל חומר הנכלל ברשימה זו אסור בהחזקה, בשימוש, בייצור או בסחר ללא היתר מיוחד. כחריג, הפקודה מתירה שימוש חוקי ומפוקח בחלק מהחומרים הללו לצרכים רפואיים ומדעיים, למשל, תרופות מרשם נרקוטיות (כמו מורפין, מתדון, ריטלין וכד’) וכן קנאביס רפואי הניתן ברישיון משרד הבריאות מותרים בשימוש תחת פיקוח רפואי ואינם נחשבים עבירה.

הפקודה מונה מספר רב של עבירות הקשורות לסמים, ובעיקרן:

• ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן, איסור על ייצור כל צורה של סם מסוכן, גידול צמחי סם, הפקת סם מצמח או חומר גלם, או כל תהליך הכנה ועיבוד של סם. זוהי עבירה חמורה שדינה המרבי 20 שנות מאסר.
• החזקה ושימוש בסם מסוכן, איסור להחזיק או להשתמש בסם, בכל כמות, ללא היתר. עם זאת, הפקודה מבדילה בין החזקה לצריכה עצמית לבין החזקה שאינה לצריכה עצמית, כפי שיוסבר בהמשך.
• סחר בסמים, איסור על מסירה, רכישה, מכירה או החלפה של סם מסוכן בכל דרך (בתמורה או שלא בתמורה). החוק רואה בכך עבירה חמורה.
• ייבוא ויצוא, איסור על ייבואו של סם לארץ או ייצואו ממנה ללא רישיון. עבירה זו, שהיא למעשה הברחה, שקולה בחומרתה לעבירת סחר.
• הדחת קטין או אחר לשימוש בסם, איסור על שידול, פיתוי או הדחה של אדם אחר לצרוך סם מסוכן. העונש חמור במיוחד אם מדובר בקטין.
• ניהול והחזקת מקום לשימוש בסמים, איסור על החזקת מקום (כגון בית או חדר) המשמש להתכנסות אנשים לצורך שימוש בסמים, ואף איסור על ביקורים קבועים במקום כזה.

בנוסף, קיימות הוראות משלימות. כך, למשל, סעיף 7 לפקודה (על תיקוניו) קובע עקרונית כי “לא יחזיק אדם סם מסוכן ולא ישתמש בו, אלא במידה שהותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה, או ברישיון מאת המנהל”. סעיפים מאוחרים יותר מבהירים את מדרג הענישה: בסעיף 7(ג) נקבע עונש של עד 3 שנות מאסר על החזקה או שימוש בסם לצריכה עצמית, ואילו סעיף 7(ד) (לאחר תיקון מס׳ 7 לחוק) קובע עונש מקסימלי של עד 20 שנות מאסר או קנס כבד ביותר על החזקה ושימוש בסם שלא לצריכה עצמית (דהיינו למטרות סחר). למעשה, פקודת הסמים מציבה שני “סולמות” עיקריים של עבירות סמים:

1. עבירות “קלות” יחסית, שימוש והחזקה של סם בכמות קטנה לצריכה אישית (Personal Use), שהעונש המרבי בגינן הוא עד 3 שנות מאסר (וכן קנס כספי עד כ-9000 אירו, בהתאם לחוק).
2. עבירות “חמורות”, כל ייצור, סחר, ייבוא או החזקה של סם למטרות מסחריות, שהעונש המרבי עליהן הוא עד 20 שנות מאסר (וכן קנס גבוה עד כ-375,000 אירו). תחת קבוצה זו נכללות גם עבירות נלוות כמו החזקת ציוד או כלים לייצור סם, החזקת מבנה המשמש לעבירות סמים וכדומה.

יצוין כי אף שסוג הסם אינו מכתיב בחוק עונש שונה, בפועל בתי המשפט מביאים בחשבון את מידת המסוכנות של הסם; למשל, עבירה בקשר לכמות מסוימת של קנאביס תיחשב קלה יותר מעבירה סביב אותה כמות של הרואין. חשוב לציין שבנוסף לעונשי המאסר, בתי המשפט מוסמכים להטיל בעבירות סמים עונשים נלווים כגון קנסות כבדים, חילוט (החרמת רכוש וכספים הקשורים לסחר בסמים), שלילת רישיון נהיגה (במקרים מסוימים של עבירות שימוש) וכן מאסר על תנאי במקרים המתאימים. כמו כן, במקרים קשים בתי המשפט עשויים לראות בעבירת סמים חמורה כעילה לעונשי מינימום מסוימים (למשל, בתיקים גדולים של סחר ייתכנו מתחמי ענישה של כמה שנות מאסר בפועל לפחות).

כעת נסקור בפירוט מספר עבירות מרכזיות בתחום הסמים בישראל, לרבות ההגדרות, הדינים הספציפיים והפסיקה הנוגעת לכל אחת.

החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית

החזקה של סם ושימוש בו לצרכי האדם עצמו (Personal consumption) היא העבירה הבסיסית והנפוצה ביותר בתחום הסמים. החוק בישראל קובע בפירוש איסור על כל החזקה או שימוש בסם מסוכן שלא ברישיון, אפילו בכמות קטנה מאוד. כלומר, מעשן קנאביס מזדמן המחזיק כמה גרמים בודדים לעישון עצמי עובר, עקרונית, עבירה פלילית בדיוק כמו מי שמחזיק כמות גדולה למכירה; עם זאת, החוק והמדיניות מבדילים ביניהם בדרגת החומרה. פקודת הסמים (סעיף 7) מגדירה “החזקה לצריכה עצמית” לפי סף כמותי: החזקת סם בכמות שאינה חורגת מהכמויות המפורטות ב”תוספת השנייה” לחוק תיחשב כהחזקה עצמית. למשל, החזקה של עד 15 גרם קנבוס (קנאביס) או חשיש נחשבת לשימוש עצמי, וכן עד 2 גרם אופיום, עד 3 מנות LSD, או עד 0.3 גרם קוקאין או הרואין, כל אלו כמויות שסווגו בפקודה כצריכה עצמית. מנגד, החזקה של כמות גדולה יותר מהכמויות הללו, למשל עשרות גרמים של קנאביס, או מספר רב של מנות סם מחולקות, מקימה חזקה (הנחה) שמטרת ההחזקה אינה לשימוש עצמי אלא לסחר. במצב כזה תואשם העבירה כהחזקה שלא לצריכה עצמית (דהיינו כעבירת סחר) וחלים העונשים הכבדים יותר המיועדים לסוחרי סמים.

חשוב להבהיר שהכמות אינה הקריטריון היחיד, היא משמשת אינדיקציה חזקה אך ניתנת לסתירה בראיות. כך, במידה שאדם נתפס עם כמות סם העולה על הסף, באפשרותו לנסות להוכיח כי אף על פי כן ההחזקה הייתה לצריכתו האישית בלבד. למשל, היו מקרים בפסיקה שבהם נתפס נאשם עם כמות מסחרית של קנאביס, אך הצליח לשכנע את בית המשפט כי החזיק בכמות גדולה רק כדי לחסוך בעלויות או להימנע מאינטראקציות רבות עם סוחרים, ובית המשפט השתכנע שאין כוונתו הייתה להפיץ לאחרים, והמיר את ההרשעה ל״החזקה לצריכה עצמית״. מאידך, גם כאשר הכמות קטנה מן הסף, אם ישנן ראיות המעידות בבירור על כוונת סחר (כגון אריזות קטנות רבות, רשימת חייבים, מאזניים וכו’), התביעה רשאית להאשים בעבירת סחר למרות הכמות הקטנה. בסופו של יום, סיווג העבירה נקבע על פי נסיבות המקרה בשילוב עם הקריטריון הכמותי.

עונש: העונש המרבי על החזקת סם ושימוש לצריכה עצמית הוא עד 3 שנות מאסר (ולחלופין או בנוסף קנס כספי עד כמה אלפי שקלים). עם זאת, בפרקטיקה כיום, מי שנתפס בכמות קטנה של קנאביס לשימוש עצמי לרוב לא ירצה עונש מאסר בפועל כלל ואף ייתכן שלא יועמד לדין פלילי, אלא יקבל כאמור קנס מנהלי בלבד (בסך 500 ₪ אם נתפס במקום פרטי, או 1,000 ₪ אם נתפס במקום ציבורי, בעבירה ראשונה), בהתאם למדיניות אי-ההפללה הנוכחית. שינוי מדיניות זה הפך את עבירת השימוש העצמי בקנאביס לעבירה ברת-עונש מינהלי בעיקרה, כל עוד מדובר בכמויות קטנות ועבירות ראשונות. בנוסף, בשנת 2022 תוקנו התקנות כך שאף החזקה של צמח קנאביס ביתי לשימוש עצמי (גידול ביתי בקנה מידה קטן) לא תיחשב עוד עבירה פלילית שעונש בצידה, מהלך המיישר קו עם הגישה המקלה כלפי משתמשים.

החזקה שלא לצריכה עצמית וסחר בסמים

כאשר אדם מחזיק סם מסוכן שלא לצורך שימושו העצמי, דהיינו למטרת מסחר, הפצה או כל ייעוד אחר, רואה זאת החוק בחומרה יתרה. עבירה זו מוכרת לרוב כעבירת סחר בסמים (Drug Trafficking). סעיף 13 לפקודת הסמים אוסר על כל מי ש”מסחר, מספק, מוכר או נותן סם מסוכן לאדם אחר, בין בתמורה ובין שלא בתמורה” ללא היתר חוקי. במילים אחרות, כל העברה של סם מאדם אחד לאחר, בין אם בוצעה כמכירה בכסף, כחליפין סחורה או אפילו כמתנה ללא תשלום, נחשבת למעשה להפצת סם אסורה, ומוגדרת כעבירת סחר. כך, לדוגמה, מי שמעניק לחברו כמה כדורי MDMA (“אקסטזי”) במתנה, או חולק איתו שורות קוקאין במסיבה, עלול למצוא עצמו מואשם כסוחר סמים לכל דבר ועניין, אף אם לא קיבל כסף עבור ה”עסקה”.

עונש: העונש המקסימלי הקבוע בחוק על סחר בסמים (או החזקה של סמים בכמות המסווגת כמסחרית) הוא עד 20 שנות מאסר וכן קנס כספי גבוה מאוד. זהו אחד העונשים המקסימליים החמורים בדין הישראלי (לשם השוואה, עונש מקסימלי על רוב עבירות האלימות החמורות, למעט רצח, עומד על 10 או 20 שנה). עם זאת, בפועל מידת הענישה משתנה בהתאם לכמות ולנסיבות: כפי שמציין בית המשפט לעיתים, עונש של 20 שנה שמור ל”ברוני סמים” גדולים ונדיר שיוטל במלואו. עבריינים שביצעו עבירות סמים בהיקף קטן יחסית, למשל צעיר שמכר כמה גרמים בודדים של קנאביס לחבר, לא יקבלו עונש שכזה, ועשויים לקבל עונש קל בהרבה (לעיתים אף מאסר על תנאי או עבודות שירות בלבד במקרים מינוריים). גישת רשויות האכיפה והמשפט היא להבחין בין סוחרי סמים מקצועיים ומאורגנים, הפועלים לצורך רווח, לבין מי שמעורבותו מסתכמת באירוע חד-פעמי או בהיקף מצומצם. בהתאם, “מכר לחבר” אינו שקול ל*”סוחר מקצועי”*, ובתי המשפט נוטים להתחשב בכך בקביעת העונש.

פסיקת בתי המשפט העליון חיזקה עיקרון זה. למשל, בע”פ 5580/98 מדינת ישראל נ׳ אבוטבול, התווה ביהמ”ש העליון הבדל בין מדרגי סוחרים, וקבע שיש למתוח קו בין “דגים קטנים” בעולם הסמים לבין מארגנים גדולים. עוד ביקשו בתי המשפט לעודד שיקום במקרים המתאימים: לנאשמים נורמטיביים שנקלעו לעבירת סחר שולית (כגון מכירה בודדת של סם לממן צריכתם האישית), פעמים רבות תוצע אפשרות של הליך שיקומי במקום עונש מאסר ממושך.

חשוב להזכיר שעבירת הסחר כוללת גם פעולות של תיווך בסחר, כלומר, אדם המקשר בין קונה למוכר, אף אם אינו נוגע בסם עצמו, עובר עבירה. גם מי שמשכיר מקום או רכב ביודעו שישמש לעסקת סמים, או מעורב כסייע לוגיסטי, עלול להיות מואשם כמסייע לסחר בסמים במסגרת דיני השותפות בפלילים.

ייבוא, יצוא והברחת סמים

עבירות ייבוא ויצוא של סמים מסוכנים הן למעשה צורה מיוחדת וחמורה של סחר בסם, המתבצעת על פני גבולות מדינה, ומכונות לעיתים הברחת סמים (Drug Smuggling). פקודת הסמים אוסרת באופן מוחלט על ייבוא לארץ או ייצוא ממנה של כל סם מסוכן ללא רישיון מאת המנהל המוסמך. כלומר, הכנסת סמים לישראל (דרך גבול יבשה, נמל תעופה או ים) או הוצאתם לחו”ל מהווה עבירה פלילית חמורה. עונשה של הברחה זהה לעונש של סחר, עד 20 שנות מאסר, ואף עשוי להיתפס בחומרה יתרה בשל האלמנט הבינלאומי והמערך הלוגיסטי שלרוב מעורב בה.

במציאות, מדינת ישראל מתמודדת גם היא עם ניסיונות הברחה מגוונים: החל מהברחות “קטנות” של נוסעים יחידים הנושאים סמים על גופם או במזוודותיהם, ועד הברחות גדולות המאורגנות על ידי ארגוני פשיעה, כגון שילוח מכולות המכילות סמים מנמלי דרום אמריקה, או שינוע סמים דרך גבול מצרים. מקרי הברחה מפורסמים כללו למשל את “פרשת טוני רזר” בשנות ה-90, בה נחשפה רשת ישראלית בינלאומית שהבריחה הרואין ואופיום מאסיה לאירופה דרך ישראל, ותפיסת ענק של קוקאין בשנת 2020 בנמל אשדוד (משלוח של כחצי טון בתוך מכולת מזון קפוא).

הענישה בהברחות נגזרת מכמות ואופי החומר: בתי המשפט מטילים עונשים כבדים במיוחד כאשר מדובר בכמויות אדירות או בסמים קשים. כך, עונשי מאסר של 10-15 שנים אינם נדירים במקרי הברחת קילוגרמים רבים של הרואין או קוקאין. בנוסף למאסר, נהוג לחלט את הרווחים והאמצעים ששימשו להברחה (רכבים, ציוד וכו’), ולעיתים אף להשית קנסות. אם בהברחה מעורב גורם זר, ישראל משתפת פעולה עם רשויות בינלאומיות במסגרת אינטרפול והאמנות למאבק בסמים, כדי ללכוד ולהעמיד לדין את כל המעורבים בשרשרת ההברחה.

ייצור והפקת סמים

עבירת ייצור סם מסוכן (Drug Manufacturing) כוללת כל פעולה של הפקת סם מחומרים כימיים או צמחים, לרבות ערבוב, בישול, סינתזה, זיקוק והכנה בכל אופן שהוא. סעיף 6 לפקודה אוסר על כל אדם “לייצר, להכין, להפיק או לגדל סם מסוכן” ללא רישיון. תחום זה מקיף הן גידול צמחי סם (אשר יידון בנפרד בהמשך) והן הפקה כימית במעבדות, למשל בישול מתאמפטמין (Methamphetamine) במעבדה ביתית, ייצור MDMA (אקסטזי) מטבליות של חומרים כימיים, הפקת שמן חשיש (Hash Oil) מתוך צמח הקנאביס, וכדומה.

בישראל נחשפו בעשורים האחרונים לא מעט “מעבדות סמים”, החל מדירות מגורים שהוסבו למעבדות להפקת סמי הזיה סינתטיים, ועד למחסנים תעשייתיים בהם הופעל ציוד כימי מתקדם לייצור כמויות גדולות של כדורי MDMA או אמפטמינים. גם הפקת שמן קנאביס מרוכז (המכונה “דאב”) היא תהליך ייצור מסוכן שנחשב עבירה אם נעשה ללא היתר, אף על פי שחומר הגלם (צמח הקנאביס) עצמו בלתי חוקי.

עונש: בדומה לסחר, גם ייצור סמים בלתי חוקי דינו עד 20 שנות מאסר. החוק רואה במפיקי הסמים את מקור השרשרת הפלילית, ולכן הענישה חמורה. בפועל, חומרת הענישה תלויה בהיקף הייצור: מי שנתפס “מבשל” סם לשימושו העצמי בכמות קטנה, ייענש קל יותר מאשר מי שמקים מעבדה המסוגלת להזרים קילוגרמים של סם לשוק. בתי המשפט בישראל התייחסו בחומרה למקרי ייצור שגררו סיכון לציבור, לדוגמה, בפסק דין מדינת ישראל נ׳ פלוני (2010) הוטלו 12 שנות מאסר על נאשם שהפעיל מעבדת מתאמפטמין בדירה בבית משותף, בשל הסכנה שהתהליך הנפיץ הציב לשכניו ולכוחות הכיבוי במקרה של פיצוץ.

נוסף על כך, החוק אוסר גם החזקת ציוד וחומרים המיועדים לייצור סמים. מי שנתפס עם כימיקלים ייחודיים או מכשור (כגון מיקסרים תעשייתיים, מכלי לחץ, בקבוקי גז) שנועדו ליצור סם, עלול להיות מואשם בניסיון או בהכנה לעבירת ייצור סם, שגם לה ענישה כבדה. לדוגמה, החזקת תבניות ליציקה וטבליות צבע ריקות עלולה להיחשב כהכנה לייצור כדורי אקסטזי, אפילו אם הסם המוגמר טרם יוצר בפועל.

גידול והחזקת צמחי סם

גידול סמים מתייחס בעיקר לטיפוח וצמיחה של צמחי קנאביס, אך כולל גם גידול של צמחי אופיום (פרג האופיום) או צמח הקוקה, אם כי האחרונים כמעט ואינם בנמצא בישראל. החוק, כאמור, אוסר “לגדל סם מסוכן” ללא אישור, כאשר כוונת הסעיף היא לגידול צמחים שמפיקים מהם את החומרים המסוכנים. בישראל, מרבית מקרי הגידול הבלתי חוקי הם של קנאביס: הן במרחב הפתוח (מטעים נסתרים במדבר או בשטחים חקלאיים) והן בתוך מבנים (“מעבדות הידרו”, חללים סגורים עם תאורה והשקיה מבוקרת לגידול מריחואנה עתירת THC).

עד העשור האחרון, גידול קנאביס נחשב לעבירה נפוצה יחסית, ובתי המשפט הטילו בגינה עונשים של מספר חודשי מאסר ועד מספר שנים, בהתאם להיקף הגידול. ואולם, עם התרחבות השימוש הרפואי והתודעה הציבורית לגבי קנאביס, התחדדה ההבחנה בין מגדלים עבריינים המספקים לשוק המסחרי לבין אנשים המגדלים מספר מצומצם של צמחים לשימוש עצמי. במסגרת רפורמות אי-ההפללה, כאמור לעיל, צומצמה האכיפה נגד גידול ביתי קטן: כיום, גידול של עד מספר צמחי קנאביס בבית לצריכה אישית לא מוביל לרוב להליך פלילי חמור, ובמקרים רבים אף לא מוגש כתב אישום על כך. זאת בתנאי שלא מדובר במעבדה של ממש ובהיקף ייצור גדול.

עונש: על פי החוק היבש, גידול סם הוא חלק מעבירת הייצור ודינו עד 20 שנה, ללא תלות במספר הצמחים. אך הענישה בפועל מדרגת: מגדל שנתפס עם עשרות שתילי קנאביס בביתו, במיוחד אם היו מיועדים להפצה, צפוי למאסר בפועל שיכול לנוע בין מספר חודשים למספר שנים. לעומת זאת, אדם נורמטיבי שגידל בביתו 2-3 שתילים לשימוש עצמי, לרוב לא ייאסר כלל; במצבים כאלו התביעה עשויה לסווג את העבירה כ”החזקה לצריכה עצמית” (אם הכמות שנופקה מהגידול בפועל אינה עולה על 15 גרם המותרים לצריכה עצמית), או להגיע להסדר מקל של קנס ללא הרשעה, במיוחד לאחר הרפורמות האחרונות.

הדחת קטינים ושידול אחרים לעבירות סמים

החוק מטיל אחריות פלילית חמורה במיוחד על מי שמעודד, משדל או מדיח קטין לעבור עבירת סמים, ובפרט לשימוש בסמים. “הדחת קטין לסם” פירושה כל פעולה של שכנוע, לחץ, מתן דוגמה רעה, או אספקת סם לקטין, הגורמת לו להשתמש בסם מסוכן. העונש הקבוע לעבירה זו הוא עד 25 שנות מאסר, מן העונשים הכבדים ביותר בחוק הישראלי. המחוקק ביטא בכך את סלידתו מהפיכת בני נוער לחלק ממעגל הסמים, מתוך הבנה שהשפעה על קטינים היא הרסנית במיוחד ויוצרת דור המשך של התמכרות ועבריינות.

דוגמה חמורה היא אדם מבוגר שמספק LSD או קוקאין לנערים במסיבה, או סוחר שמשדל תלמיד תיכון לעבוד עבורו כבלדר תמורת תשלום, מקרים כאלה זכו לביקורת שיפוטית נוקבת ועונשים מחמירים. בפס”ד מדינת ישראל נ׳ פלוני (2006), למשל, נדון נאשם ל-18 שנות מאסר לאחר שהורשע בסחר מסיבי בסמים קשים והדחת מספר קטינים לשמש כשליחיו בהפצת הסם בבתי ספר. בית המשפט ציין שם ש”מי שמערב קטינים בעסקי הסמים שם ללעג את עתיד הדור הצעיר ומשעבדו לסם”, ולכן ראוי לענישה חריגה בחומרתה.

גם שידול בגיר לשימוש בסם אסור, כלומר, לגרום לאדם בוגר להתחיל לצרוך סמים או לעבור עבירת סמים, מהווה עבירה פלילית, אם כי ללא ענישה מוגברת כמו במקרה של קטינים. למעשה, שידול לעבירה פלילית מכל סוג הוא עבירה בהתאם לחוק העונשין, והמסית אחר לעשות מעשה עבירה צפוי לעונש של עד מחצית העונש הקבוע לעבירה המבוצעת. כך שמי שמשדל אדם אחר להשתמש בסם (למשל, משכנע חבר לנסות חומר מסוכן בפעם הראשונה) יכול להיענש במחצית העונש של עבירת השימוש הלא חוקי, עד 1.5 שנות מאסר. במקרה של שידול נרחב או במסגרת אירגונית (כמו כתות או ארגונים המעודדים שימוש בסמים כחלק מאורח חיים), עשויות רשויות החוק לראות בכך נסיבות מחמירות.

עבירות נוספות והיבטים מיוחדים

• שהייה או ביקור במקום שימוש בסמים: סעיף 10 לפקודה קובע איסור ייחודי, “לא יהיה אדם נוהג לבקר במקום שנועד לשימוש בסמים מסוכנים”. מטרתו של סעיף זה היא לפגוע ב”בתי שימוש בסמים” (בתי עישון אופיום וכדומה) ובהתקהלויות מאורגנות סביב שימוש בסם. העונש על עבירה זו חמור, עד 20 שנות מאסר, אף כי בפועל כמעט שלא נאכף אלא בנסיבות חריגות, משום שקשה להוכיח ביקורים “קבועים” ותדירים למטרת שימוש.
• סיוע ועבירות נלוות: חוק העונשין מטיל אחריות גם על מסייעים לעבירות סמים. מי שעוזר במעשה, מייעץ, מממן או מתכנן עבירת סמים, אף שלא ביצע אותה ישירות, עלול להישא באחריות כמסייע (עד מחצית העונש הקבוע לעבירה). כמו כן, ניסיון לבצע עבירת סמים (Attempt) דינו כדין ניסיון בכלל, עד מחצית העונש המרבי. כך למשל, אדם שנתפס בדרכו לבצע עסקת סמים גדולה, עם ראיות ברורות לכוונתו, עשוי להיות מואשם בניסיון סחר ולשאת בעונש בהתאם.
• עבירות במסגרת צבאית: בדין הצבאי (בצה”ל) ישנן הוראות מחמירות לגבי שימוש וסחר בסמים בקרב חיילים. חייל המשתמש בסם אפילו קל (כמו קנאביס) צפוי לעמוד לדין בבית דין צבאי בעבירה של שימוש בלתי חוקי בסם, שעלולה להוביל למאסר בפועל ורישום פלילי צבאי. הצבא מנהיג גישה של “אפס סובלנות” לסמים בשירות, בשל החשש מפגיעה בכשירות המבצעית ובמשמעת, ולכן ענישת חיילים בתחום זה לעיתים חמורה יותר מזו של אזרחים מקבילים.
• חילוט נכסים: עבירות סמים רבות מלוות בהליכי חילוט (Confiscation) של רכוש. חוק איסור הלבנת הון וחוקים נוספים מאפשרים למדינה לתפוס ולחרום רכוש, כסף, כלי רכב, נדל”ן וכדומה, שהושגו מפעילות סמים או ששימשו לביצועה. בתי המשפט מרבים להשתמש בכלי זה כדי לפגוע בתמריץ הכלכלי של עברייני סמים.
• ראיות וחיפוש: פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון (הלכת בן-חיים, 2012) קבעה כי חיפוש בלתי חוקי של שוטר על גופו או בכליו של אדם לשם מציאת סמים יביא לפסילת הראיות שנתפסו. הלכה זו חיזקה את ההגנה על זכויות חשודים בעבירות סמים וחייבה את המשטרה להקפיד על נהלי חיפוש תקינים.
• שיקום וטיפול: לצד יד הברזל של החוק, מדינת ישראל מפעילה גם מנגנוני טיפול ושיקום לעברייני סמים. ישנם “בתי משפט לסמים” מיוחדים במחוזות מסוימים, המפנים מכורים שנתפסו בעבירות סמים קלות להליכי גמילה תחת פיקוח, כחלופה לענישה פלילית. כמו כן, רשות שיקום האסיר וגורמי רווחה מפעילים תוכניות לעזרת אסירים משוחררים עם רקע של התמכרות, במטרה לסייע להם לא לחזור למעגל העבירה.

מגמות במדיניות הסמים והשוואה בינלאומית

מדיניות האכיפה והענישה בתחום הסמים עוברת שינויים גם מחוץ לישראל, ויש לכך השפעה על השיח והחקיקה המקומיים. בעשור האחרון מתגבשת בעולם תפיסה פחות עונשית כלפי משתמשי סמים קלים: מספר מדינות, ביניהן קנדה ואורוגוואי, אף הנהיגו לגליזציה מלאה של קנאביס לשימוש פנאי (כולל הסדרה רגולטורית ומיסוי), ומדינות רבות נוספות מקלות ענישה. ביותר ויותר מדינות בארצות הברית אושרו חוקי לגליזציה ברמת המדינה, ובמדינות אירופה רבות, כגון פורטוגל, הולנד וספרד, נהוגה מדיניות מקלה (דה-קרימינליזציה או אי-העמדה לדין) כלפי שימוש עצמי בקנאביס. גישה זו נובעת מן ההבנה שסמים “קלים” אינם בהכרח מזיקים כפי שסברו בעבר, ושהפללה גורפת של משתמשים מזדמנים פוגעת לחינם בבעלי פרופיל נורמטיבי ללא קורבן למעשה.

גם בישראל, כפי שתואר, המגמה בשנים האחרונות היא לנוע לכיוון של אי-הפללה לפחות לגבי קנאביס. בשנת 2017 אימצה ממשלת ישראל באופן רשמי את עיקרון אי-ההפללה למשתמשי קנאביס, וב-2019 נכנסו לתוקף התקנות המעשיות שמיסדו מנגנון קנסות במקום רישום פלילי. היו גם ניסיונות לקדם לגליזציה מלאה: בשנת 2020 עלו להצבעה בכנסת הצעות חוק פרטיות שמטרתן להתיר בחוק שימוש והחזקה של קנאביס בכמויות מוגבלות לבגירים. הצעות אלו עברו בקריאה טרומית ברוב גדול, אך תהליך החקיקה נקטע עם פיזור הכנסת טרם השלמתו. נכון ל-2025, נושא הלגליזציה עודנו שנוי במחלוקת פוליטית וחברתית בישראל. מצד אחד יש קולות חזקים במערכת הפוליטית המתנגדים לשינוי מהותי (בטיעונים של בריאות הציבור וסדר ציבורי), אך מצד שני התמיכה הציבורית בלגליזציה הולכת וגוברת, סקרים עדכניים מצביעים על רוב מן הציבור שתומך בהתרת קנאביס בדומה לאלכוהול.

בתחום הסמים ה”קשים”, ישראל ממשיכה במדיניות מחמירה של אכיפה וענישה, בהתאם לאמנות הבינלאומיות כאמור. יחד עם זאת, מורגשת תנועה לכיוון של הרחבת גישות טיפוליות למכורים במקום ענישה. דגש מושם על שילוב מכורים בתוכניות שיקום בקהילה במקום מאסר, כמו בתי משפט ייעודיים לסמים שמפנים נאשמים לטיפול. גם בתחום ‘הפחתת הנזק’ (harm reduction) ננקטו צעדים, למשל, תוכניות לחלוקת מזרקים נקיים למכורים להזרקה כדי למנוע התפשטות מחלות כמו איידס והפטיטיס. במקביל, מוסדות המדינה מעודדים פעולות הסברה וחינוך למניעת התמכרות, בדגש על בני נוער, וכן מעקב מחקרי אחר מגמות השימוש. ישראל גם מובילה בעולם בתחום הקנאביס הרפואי: מזה שנים קיימת בארץ תוכנית מוסדרת למתן קנאביס רפואי לחולים, ותעשיית המחקר והפיתוח בישראל צברה מוניטין בינלאומי (ישראל נחשבת מ”מעבדות החדשנות” החשובות בעולם לקנאביס רפואי).

מדיניות הסמים בישראל מצויה בנקודת איזון עדינה: מצד אחד מחויבות למאבק חסר פשרות בסחר ובהפצת סמים מסוכנים, ומצד שני הכרה בכך שהפללה וענישה פלילית אינן תמיד הפתרון היעיל לבעיית השימוש, במיוחד כשמדובר במשתמשים מזדמנים או במכורים הזקוקים לשיקום. ההתפתחויות בעולם והלחץ הציבורי מבית ממשיכים לעצב את התחום, וייתכן שבעתיד הקרוב נראה התאמות נוספות בחוק הישראלי, אולי אף שינוי במעמדו המשפטי של הקנאביס, בהתאם לרוח הזמן ולהבנת ממדי הבעיה והפתרונות הרצויים לה.

סוגי עבירות סמים

שידול לעבירת סמים (Solicitation to Commit a Drug Offense)

שידול כדין פלילי: החוק בישראל אוסר לא רק את הביצוע הישיר של עבירות סמים, אלא גם את עצם השידול, כלומר ניסיון לשכנע או לדחוף אדם אחר לבצע עבירת סמים. למעשה, סעיף 30 לחוק העונשין מגדיר “שידול לדבר עבירה” כמי ש**“מביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ”**. המשמעות היא שכל פעולה אקטיבית של שכנוע, עידוד או הפעלת לחץ על אדם אחר במטרה שיבצע עבירת סמים, החל מלעודד שימוש בסמים ועד להמריץ מישהו לסחור בהם, מהווה עבירה פלילית בפני עצמה.

חומרת השידול: המחוקק רואה בחומרה רבה את המשדל, עד כדי כך שהמשדל נושא באחריות פלילית זהה כמעט למבצע העבירה העיקרי. כך למשל, מי ששידל אחר למכור סמים או להבריחם צפוי לעונשים חמורים בדומה למבצע עצמו. הפסיקה דורשת להוכיח קשר סיבתי ברור בין פעולת השידול לבין ביצוע העבירה, וכן שהמשדל היה מודע לכך שהתנהגותו עשויה להביא לביצוע העבירה והתכוון לכך במיוחד. תנאים מחמירים אלו מדגישים שדרוש יסוד נפשי של כוונה מיוחדת מצד המשדל.

שידול קטינים לסמים: מקרה חמור במיוחד של שידול הוא הדחת קטין לסמים, שידול או עידוד של קטין (מתחת לגיל 18) להשתמש בסם או להיות מעורב בעבירת סמים. עבירה זו מעוגנת בסעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים והיא נחשבת לאחת החמורות ביותר בפקודה, עם עונש מקסימלי של 25 שנות מאסר. החוק כולל בהדחת קטין כל פעולה של שכנוע קטינים לצרוך סם, להשתמש בו יחד עם המשדל, או לסייע בהשגת הסם. בתי המשפט בישראל מטילים עונשי מאסר כבדים בפועל על מורשעים בשידול קטינים, ואף קבעו בחוק עונש מינימום מאסר חובה ללא אפשרות לרצותו על תנאי בלבד. החמרה זו משקפת את הרצון להגן על קטינים מפני ניצול ופגיעה באמצעות סמים.

דוגמה יישומית: אם אדם מבוגר משכנע נער לנסות קנאביס (Cannabis) או מספק לו סם “בחינם” כדי שיתמכר, הוא עובר עבירת שידול לקטין. אפילו הזמנה של קטין למקום שבו משתמשים בסמים נחשבת ראיה לשידול, החוק מונה כחזקה שמי שהזמין קטין למקום בו צורכים או משיגים סמים, עבר עבירת שידול קטין. במקרים כאלו, העונש עלול להגיע לעשרות שנים בכלא. ראוי לציין שהחוק מעניק פטור מאחריות במצבים נדירים, למשל אם המשדל עצמו מנע בסופו של דבר את ביצוע העבירה או התריע מראש לרשויות על כוונת המשודל לבצע עבירה, אך מקרים אלו חריגים ביותר.

ייצור, הפקה וערבוב חומרים אסורים (Drug Production and Manufacturing)

הגדרת העבירה: פקודת הסמים המסוכנים אוסרת כל עיסוק בייצור או הפקה של סם מסוכן ללא אישור. סעיף 6 לפקודה קובע במפורש ש**“לא יגדל אדם סם מסוכן, לא ייצר אותו, לא יפיק אותו, לא יכין אותו ולא ימצה אותו מחומר אחר, אלא ברישיון”** מאת המנהל המוסמך. משמעות הדברים: גידול צמחי סם (למשל קנאביס), הפקת סמים מצמחים (כגון ייצור הרואין מאופיום), הכנת סם במעבדה כימית, ואף ערבוב או מיצוי חומרים כימיים ליצירת סם, כל אלו אסורים ומהווים עבירה חמורה. אפילו ערבוב סם עם חומרים אחרים (Adulteration), כמו מה שנהוג אצל סוחרים לערבב קוקאין (Cocaine) עם חומרים כגון אבקת אפייה או חומרים כימיים שונים כדי להגדיל נפח, נכנס בגדר איסורי הפקה והכנה של סם.

דוגמאות נפוצות: בשנים האחרונות התפתחה בישראל תופעת “מעבדות סמים” ביתיות, במיוחד בתחום הקנאביס. עבריינים שוכרים דירות או מחסנים ומקימים בהם מערכי גידול הידרו, עם תאורה והידרופוניקה, במטרה להפיק קילוגרמים רבים של מריחואנה איכותית למכירה. תופעה זו החמירה בעקבות הקושי בייבוא קנאביס מבחוץ; למשל, לאחר בניית גדר הגבול עם מצרים וצמצום ההברחות, עברו רבים לגידול מקומי. מעבדת סמים טיפוסית כוללת עשרות ואפילו מאות עציצי קנאביס, ציוד השקיה ותאורה מתקדם, ומערכות אוורור ובקרה לשמירה על תנאים אופטימליים. אף על פי שקנאביס נחשב “סם קל” בעיני הציבור, בתי המשפט רואים בייצור בלתי חוקי שלו עבירה חמורה בשל הפצת כמויות גדולות לשוק ועשיית רווחים קלים. בהתאם לכך, הענישה על גידול והפקה נוטה להיות מרתיעה, עד 20 שנות מאסר כעונש מירבי לפי החוק. בפועל, חומרת העונש נגזרת מהיקף הגידול: מקרים של גידול בהיקף קטן (כמה שתילים בודדים) עשויים להסתיים בעונשים קלים יותר או עבודות שירות, בעוד שמעבדות בהיקף מסחרי (עשרות ק”ג) מובילות למאסרים ממושכים.

מעבדת מריחואנה בלתי-חוקית שנחשפה באשדוד, דוגמה להפעלת מקום לגידול והפקת סמים, כולל עשרות שתילי קנאביס וציוד מתקדם.

ערבוב וכימיה של סמים: במסגרת עבירות ההפקה נכללת גם ערבוב חומרים כימיים לייצור סמים סינתטיים. למשל, ייצור מתאמפטמין (Methamphetamine, המכונה “קריסטל מת'”) דורש שילוב כימיקלים בתהליך סינתזה לא חוקי. גם “בישול” של הרואין גולמי לכדי הרואין מזוקק, או הפקת שמן חשיש מתוך צמחי קנאביס, כל אלה בגדר הפקה אסורה. בישראל נתפסו בשנים האחרונות מספר מעבדות מאולתרות ליצור סמי פיצוציות וסמי מעבדה. למשל, נחשפה מעבדה במושב באזור יבנה בה ייצרו סם ממריץ חדש בשם “ממסי” (הידוע בכינוי “דוקטור” בשפת הרחוב) באמצעות ערבוב כימיקלים מסוכנים. כמו כן, תופעת “נייס גאי”, תערובות צמחים שרוססו בחומרים סינתטיים פסיכואקטיביים, נחשבת ערבוב לא חוקי של חומרים שנועדו לחקות השפעת קנאביס. המחוקק בישראל הגיב לכך בהוספת חומרים רבים לרשימת הסמים המסוכנים ובהחמרת האכיפה על מפיצי “נייס גאי”. ראוי לציין שגם כלים וציוד המשמשים לייצור סם אסורים בהחזקה: סעיף 10 לפקודה קובע עונש של עד 20 שנות מאסר למחזיק כלי המשמש להכנת סם (למשל מעבדת בישול או ציוד כימי), אם כי אם הכלים מיועדים לשימוש עצמי בלבד העונש המרבי פוחת ל-3 שנים.

ענישה וקנסות: העונשים בחוק על ייצור והפקה מקבילים לעונשי סחר, עד 20 שנות מאסר. בנוסף, בתי המשפט מוסמכים להטיל קנסות כבדים על מפעילי מעבדות סמים. החוק אף מאפשר קנס בסכום של פי 5 משווי הסם שיוצר בעבירה. כך למשל, במקרה בו הופקו במעבדה מאות ק”ג קנאביס בשווי מיליוני שקלים, ניתן להטיל על המורשע קנס של עד 5 מיליון ש”ח בנוסף למאסר. מדיניות ענישה זו נועדה לשלול את הרווח הכלכלי מהעבירה ולפגוע בכיסם של עברייני הסמים, בנוסף לפגיעה בחירותם.

הברחות סמים (Drug Smuggling)

יבוא, יצוא והברחה: הברחת סמים פירושה הכנסה או הוצאה לא חוקית של סמים מעבר לגבולות, בין אם מעבר גבול מדיני, דרך נמל תעופה, נמל ימי או גבול יבשתי. החוק הישראלי מתייחס להברחת סמים כאל עבירת ייבוא או ייצוא ללא היתר, והיא נחשבת בחוק ובעיני בתי המשפט לעבירה חמורה מן המעלה הראשונה. העונש הקבוע על הברחת סם (שכוללת כל העברה של סם אל תוך ישראל או מחוצה לה) זהה לעונש על סחר בסמים: עד 20 שנות מאסר וקנסות כבדים. למעשה, פקודת הסמים המסוכנים אינה מבחינה בין סוחר מקומי למבריח, שניהם נחשבים כמזינים את שוק הסמים. אולם בפועל, בתי המשפט אף מחמירים יותר עם מבריחי סמים, בהיותם המקור להזנת הסם מחוץ למרקם החברתי בישראל.

מדוע ההחמרה? מי שמכניס סמים למדינה נתפס כמי שיוצר את הסיכון הראשוני לציבור, הוא לא רק סוחר מקומי אלא גורם להפצת הסם ברמה הלאומית. לכן, מדיניות הענישה היא לדרוש עבורו עונשים קרובים למקסימום. בתי המשפט בישראל ציינו פעמים רבות שהברחה היא “אם כל חטאת” בתחום הסמים, שכן בלעדיה לא היו סמים קשים בשוק המקומי. כך, אפילו מקרה של ייבוא כמות קטנה “לצריכה עצמית” עשוי להיחשב חמור. למשל, אדם שחוזר מחו”ל עם כמה גרמים של קנאביס או זרעי קנאביס, מבחינה חוקית זו עבירת יבוא סם שדינה עד 20 שנות מאסר, אף אם לא התכוון לסחור בהם. אכן, היו מקרים שבהם טענת “ייבאתי לעצמי” לא מנעה ענישה מחמירה, שכן עצם עקיפת הפיקוח החוקי נתפסת כחמורה.

שיטות הברחה ונקודות תורפה: במהלך השנים נחשפו בישראל מגוון שיטות הברחה יצירתיות. דרך גבול מצרים סוחרי סמים הבריחו בעבר הרואין ומריחואנה בכמויות גדולות, לרבות באמצעות נהגי מבריחים הבורחים ברכבי שטח, רחפנים, ואף מנהרות תת-קרקעיות בסיני. גבול לבנון נוצל בעיקר להכנסת חשיש (Hashish) ומעט קוקאין; נתגלו הברחות שנסתוו בתוך צינורות, מכלי דלק ועוד. מעבר הגבול עם ירדן שימש כניסה לקוקאין מדרום אמריקה, לעיתים בעזרת החבאת קוקאין נוזלי בבקבוקי יין או הטמעתו בגחלים כדי לחמוק ממכונות שיקוף. גם נמלי הים וזירת המשלוחים הבינלאומיים ראו ניסיונות: משלוחי חבילות עם סמים מוסלקים בתוך צעצועים, מוצרי חשמל או מזון.

כמובן, נמל התעופה בן-גוריון משמש נתיב הברחה עיקרי לקוקאין, אקסטזי (MDMA) וסמים סינתטיים אחרים המגיעים מאירופה, אסיה ואמריקה. מבריחים (“בלדרים”) ניסו לבלוע כמוסות סם, להסוות חבילות בתוך דפנות מזוודות או אפילו להדביק שקיות על גופם. החוק בישראל מאפשר לערוך חיפוש על נוסעים במעברי גבול גם ללא צו, אם יש חשד סביר להברחת סם, כך המכס והמשטרה תופסים בלדרים רבים כל שנה.

ענישה ושותפים לעבירת הברחה: כפי שהוזכר, העונש הרשמי על הברחה יכול להגיע ל-20 שנות מאסר, בדומה לסחר, כאשר רק שידול קטינים חמור ממנו בעונש (25 שנה). אך חשוב להבהיר שכל המעורבים בהברחה נושאים באחריות: לא רק מי שנתפס עם הסמים ביד. לדוגמה, “בלדר” שנתפס בנמל התעופה ייענש בחומרה, אך גם מי שארגן את משלוח הסם, שילם עבורו או תיאם את ההברחה, עלול לעמוד לדין באשמת יבוא סמים כמבצע בצוותא. החוק רואה במזמין או במממן שותף מלא, במיוחד אם מדובר בפעולה מתוכננת ומתואמת. כאשר מדובר ברשת מאורגנת או ארגון פשיעה שמאחורי ההברחה, החשודים עלולים להתמודד גם עם סעיפי אישום נוספים כגון קשירת קשר לעבור עבירה חמורה ועם חקירה לפי חוק איסור הלבנת הון (הלבנת כספי ההברחה). עניין נוסף, מעבר לעונשי מאסר, הוא סנקציות מנהליות: בתי המשפט יכולים לפסול רישיון נהיגה או דרכון של מבריח סמים מורשע, כדי להגביל את תנועתו בעתיד. צעד כזה ננקט למשל נגד בלדרים ששימשו להפצת סמים בחו”ל, כאמצעי הרתעה נוסף.

השפעת הקורונה על ההברחות: אירוע אקטואלי שהדגים את שבריריות שוק ההברחות היה משבר הקורונה. סגירת הגבולות האוויריים והימיים בשנת 2020 הביאה ל”יובש” כמעט מוחלט באספקת קוקאין לישראל למספר חודשים. מחירי הקוקאין האמירו בעשרות אחוזים (כפי שיפורט להלן), וסוחרי סמים פנו לנתיבי יבשה חלופיים דרך לבנון וירדן. המשטרה מצידה הגבירה פעילות בגבולות הללו וכך צמצמה במידה רבה את ההיצע. אירוע זה המחיש כיצד שינוי בתנאי ההברחה (כגון גבולות סגורים) משפיע מיידית על שוק הסמים בישראל, וכתוצאה מכך גם על היקף עבירות נלוות, בתקופות “יובש” נרשמת עלייה בהתפרצויות וגניבות מצד מכורים המנסים לממן סמים במחירם המאמיר.

שימוש במבנים או תשתיות לצרכי סמים (Drug-Related Premises)

איסור הפעלת מקום לעבירות סמים: החוק הישראלי מטיל אחריות לא רק על העוסקים בסמים עצמם, אלא גם על בעלי בתים ומנהלי מקומות המאפשרים פעילות סמים בתחומם. סעיף 9 לפקודת הסמים המסוכנים קובע מספר כללי יסוד בעניין “חצרים” (Premises) : (א) בעל חצרים, למשל בעל דירה, שוכר או מנהל מועדון, לא ירשה להשתמש בהם להכנת סם, לשימוש בו, למכירתו או לביצוע עסקת סם אחרת שלא בהיתר. כלומר, אם אדם מאפשר שבביתו יתנהלו עסקאות סמים או הפקת סמים (כמו מעבדה ביתית), הוא עובר עבירה עצמאית. (ב) בנוסף, אדם לא ייהנה מהרווחים או יהיה בעל עניין בניהול מקום המשמש למטרות סמים אסורות, למשל, שותף סמוי בבאר שמוכר סמים, גם אם לא נוכח במקום.

איסור ביקור במקומות סמים: באופן מפתיע, החוק אף אוסר על פשוטי העם “לפקוד מקום המיועד לשימוש בסמים” באופן תדיר. סעיף 9(ג) לפקודה קובע שאדם הנוהג לבקר דרך קבע ב”בית סמים”, מקום הידוע כמוקד לשימוש בסמים, עובר עבירה. מטרת סעיף זה היא לפגוע בתרבות “בתי הסמים” (כגון דירות מסתור המשמשות מאורות לעישון או הזרקה). בכך, החוק מבקש לחסום את ההתכנסות החברתית סביב סם. אמנם ביקור אקראי או חד-פעמי במקום כזה לא ייחשב עבירה, אך ביקורים קבועים בהחלט כן.

ענישה כבדה עם סייג: העונש על עבירות אלו של הפעלת מקום, ניהולו או ביקור תדיר בו, הוא עד 20 שנות מאסר, מקביל לחומרת העבירות העיקריות. עם זאת, החוק נותן סייג: אם העבירה נעברה “אגב החזקת סם או שימוש בו לצריכה עצמית בלבד”, כלומר אם ההקשר הוא שימוש עצמי של הנאשם, העונש המרבי פוחת לשלוש שנות מאסר בלבד. לדוגמה, מי שנאשם ש”ביקר דרך קבע במקום סמים” אך יוכיח שהוא עצמו היה מכור שהגיע לשם לצרוך בעצמו, לא כדי לסחור או להפיץ, עשוי להיחשב במסגרת ההקלה של שימוש עצמי, ומכאן שהעונש ירד לתקרה של 3 שנים. אולם חשוב להבין: בעלי המקום ומפעיליו לא ייהנו מהקלה זו; היא מיועדת בעיקר למכורים קטנים. בתי המשפט פירשו סעיף זה בזהירות, כדי שלא לאפשר ל*”דילרים”* מקצועיים להתחמק מעונש חמור בטענה שכל פועלם היה “לצריכתם העצמית”.

משמעויות נוספות: איסור זה משליך על מצבים פרקטיים רבים. למשל, בעל דירה שמגלה ששוכרי דירתו הקימו בה מעבדת סמים חייב לפעול להפסקת הפעילות, אחרת עלול אף הוא להיחשד כמאפשר שימוש במקום לסמים. בעלי פאבים או מועדונים צריכים לגלות ערנות שאינם מאפשרים בשטחם מסחר או שימוש חופשי בסמים (כמו “חדרי סמים” סמויים), אחרת עלולים למצוא עצמם חשופים לתביעה פלילית ואף לסגירת המקום. מעבר להליך הפלילי, אם מקום מסוים נודע כמוקד לעבירות סמים, הרשויות עשויות לנקוט נגדו צעדים מנהליים כמו שלילת רישיון עסק. למעשה, החוק אף הסמיך את בתי המשפט לשלול רישיון מקצוע או עסק של אדם מורשע, אם העבירה נעברה במסגרת אותו עסק או מקום מקצועי. לדוגמה, בעל מכולת שאיפשר מכירת סמי פיצוציות מאחורי הדלפק, יכול לאבד את רישיון העסק בנוסף לעונשים האחרים.

יחס למקומות מיוחדים: ראוי להזכיר כי סעיף 9(ד) סיפא לפקודה יוצר הבדלה חשובה, הוא קובע ענישה קלה יחסית (עד 3 שנים) אם המקום שימש לעבירת סמים הקשורה לצריכה עצמית. כך נעשה איזון: החוק מעניש בחומרה מאורות סמים המנוהלות כמוקד פעילות (דבר המאפיין למשל עבריינים המפעילים “קרקע בטוחה” לשימוש או סחר), אך לא מבקש להטיל 20 שנה על מכור שהתקהל בבית נטוש עם אחרים לצורך שימוש. יחד עם זאת, גם המכורים באותן “מאורות” עוברים עבירה וחשופים להליך פלילי, רק שהעונש המרבי נמוך יותר. מדיניות האכיפה בפועל לעיתים מתמקדת בסגירת המקומות ופחות בהעמדת המשתמשים לדין, במיוחד כיום במדיניות מקלה כלפי משתמשי קנאביס עצמיים. אך מבחינה חוקית יבשה, עצם הנוכחות הקבועה במקום שמיועד לשימוש בסמים היא אסורה.

החזקת רכוש שנרכש בעבירות סמים (Possession of Drug Proceeds)

עבריינות כלכלית בעולם הסמים: סחר והפצת סמים מניבים רווחים כספיים ורכוש רב. החוק מבקש לפגוע בתמריץ הכלכלי של עברייני הסמים באמצעות כלים של חילוט (Confiscation) והפללה של הלבנת הון. בבסיסו, “החזקת רכוש שנרכש בעבירת סמים” פירושה מצב שבו לאדם יש נכסים, כסף, רכוש, נכסי יוקרה, שמקורם בעבירות סמים (למשל כסף שהרוויח סוחר סמים ממכירת קוקאין, או רכב שנקנה בכספי סם). בישראל, טיפול הנושא מתחלק לשני מישורים: חילוט רכוש במסגרת ההליך הפלילי, ואיסור הלבנת הון כעבירה פלילית נפרדת.

חילוט (Confiscation): סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים מסמיך את בית המשפט, בעת הרשעה בעבירת סמים מסוג סחר או הברחה, לצוות על חילוט כל רכוש הקשור לעבירה. מדובר בחילוט לאוצר המדינה של נכסים ששימשו לביצוע העבירה (למשל רכב ששימש להובלת הסמים) או שהושגו ישירות או עקיפין כשכר עבירה. למעשה, החוק יוצר חזקות מרחיבות: כל רכושו של הנאשם, וכן רכוש בני משפחתו הקרובים, ואפילו רכוש שהנאשם העביר לאחרים ללא תמורה, ייחשבו כרכוש שהושג בעסקת סמים אלא אם יוכיח אחרת. הנאשם יכול לסתור חזקה זו אם יראה, למשל, שהכסף לקניית אותו נכס היה חוקי או שהרכישה התבצעה 8 שנים לפני ביצוע העבירה. הוראה זו נועדה למנוע מעברייני סמים להסתיר נכסים על שם קרובי משפחה או לטעון שמקורם לכאורה חוקי.

לאחר הרשעה, החילוט כמעט אוטומטי: בית המשפט חייב להורות על חילוט אלא אם מצא סיבה מיוחדת לא לעשות כן. ניתן לחלט כסף מזומן, חשבונות בנק, רכבים, נכסי נדל”ן וכו’. אפילו חילוט אזרחי ללא הרשעה אפשרי: סעיף 36ב מאפשר למדינה לבקש חילוט נכס בבית משפט אזרחי אם הוכיחה שהנכס הוא “פירות” עבירות סמים, גם בלי להרשיע אדם (למשל אם הנכס נתפס ולא ידוע מי הבעלים). בית המשפט רשאי לחלט ברכוש שכזה לאחר שנותן הזדמנות לכל מי שטוען לזכות בנכס לטעון את טענותיו. היו מקרים, למשל, של תפיסת סכומי כסף גדולים המוברחים במזוודה, אם לא נמצאו די ראיות פליליות נגד החשוד, המדינה עדיין יכולה לעתור לחילוט הכסף בטענה שהוא כסף סמים. לחילוט יש גם סייגי הגנה: אדם תם-לב שיבוא ויוכיח שהרכוש שלו (למשל רכב) נוצל לעבירה בלי ידיעתו, או שקנה נכס מהנאשם בתמורה ובתום לב, יכול למנוע חילוט. כמו כן, לא יוחלט על חילוט אם יותיר את המשפחה ללא אמצעי קיום סבירים. במילים אחרות, החוק מאזן בין פגיעה בעבריין לבין הגנה על זכויות צדדים שלישיים חפים מפשע.

הלבנת הון כספי סמים: לצד החילוט, קיימת גם עבירה פלילית נפרדת, עבירת הלבנת הון לפי חוק איסור הלבנת הון, תש״ס–2000. עבירה זו חלה על כל רכוש שמקורו בעבירה (“רכוש אסור”), וסחר בסמים מוגדר עבירת מקור מרכזית בחוק. כלומר, מי שמחזיק, מעביר או מבצע פעולה ברכוש שמקורו בעבירת סמים, במטרה להסתיר את מקורו הפלילי, עובר עבירת הלבנת הון. העונש על הלבנת הון יכול להגיע ל-10 שנות מאסר וקנס כבד. למעשה, “החזקת רכוש שנרכש בעבירות סמים” משתלבת בהגדרת הלבנת הון אם מתקיים היסוד הנפשי של הסתרה. לדוגמה: אדם שמחזיק בביתו מזוודה עם מיליון ש”ח ממכירת סמים, ומנסה להסוות את הכסף כמקור חוקי, מסתכן לא רק בחילוט המזוודה אלא גם באישום בהלבנת הון. מצד שני, אם נלכד לפני שהספיק “לכסות” את העקבות, יתכן שיואשם רק בעבירת הסמים עצמה וחילוט יחול, ללא אישום נוסף.

דוגמה להמחשה: בשנת 2021 הרשיע בית המשפט נאשם בעבירות סחר קוקאין רחבות היקף, גזר עליו 15 שנות מאסר, ובנוסף הורה על חילוט של דירתו וכלי הרכב שברשותו בשווי מצטבר של כ-2 מיליון ש”ח, לאחר שהנאשם לא הצליח להוכיח מקורות חוקיים לנכסים. כמו כן, נגזר עליו קנס כספי גבוה. זהו מקרה אופייני בו סוחר סמים מאבד לא רק את חירותו אלא גם את רכושו כפרי העבירה. גם במקרים פחות דרמטיים, נתפסים סכומי כסף מזומנים: שוטרי מג”ב בנקודת גבול תפסו מבריח שבאמתחתו $50,000 במזומן שהתקבלו כpayment על הברחת חשיש, הכסף חולט מיידית, והמבריח הואשם הן בייבוא סמים והן בהלבנת הון. צעדים אלה מבססים נורמה ש”פשע לא משתלם” גם במובן הכלכלי.

הערה: עבור מכורים או משתמשי קצה, עבירות הרכוש פחות רלוונטיות, הן מכוונות בעיקר לדרגים הגבוהים בשרשרת הסמים, הנהנים מהכנסות עתק. חשוב שגם הציבור יזהר: קבלת מתנה יקרה מאדם הידוע כסוחר סמים עלולה לסבך, תיאורטית, את המקבל אם יוכח שהמתנה מומנה מכספי עבירה. החוק אמנם דורש ידיעה או עצימת עיניים אקטיבית כדי להפליל אדם תמים, אך הוא מעניק כלי מרתיע נגד סובבים של עברייני סמים הנהנים מפירות העבירה.

מחירי הסמים בשוק המקומי (Street Drug Values in Israel)

אחד ההיבטים המעשיים של נגע הסמים הוא המחיר שבו נמכרים סמים שונים בשוק השחור בישראל. המחיר מושפע מזמינות הסם, מקורות ההברחה, אכיפה ומשתנים נוספים. להלן סקירה של הסמים הנפוצים בישראל, כולל שמותיהם (בעברית ובאנגלית), כינויים רחוביים נפוצים, תיאור החומר, והרמות המקובלות של מחירי הרחוב (לפי גרם, טבליה או מנה). יש לזכור שמחירים אלה משתנים מעת לעת; בשנים 2020–2021 למשל אירעו תנודות חדות עקב שיבושי הקורונה בהברחות. הנתונים שלהלן מבוססים על מקורות עדכניים, בהם דיווחי משטרה, תקשורת ומחקר.

קנאביס (Cannabis), מוכר גם בשמות מריחואנה, גראס, וויד (Weed); חשיש מכונה לעיתים “חום” או “צפון” (כשמתייחס לחשיש לבנוני). הקנאביס הוא סם ממקור צמחי, המופק מצמח הקנאביס. מריחואנה הם התפרחות היבשות של הצמח, וחשיש (Hashish) הוא שרף דחוס של התפרחת. החומר הפעיל העיקרי הוא THC (טטרה-הידרוקנאבינול), בעל השפעה פסיכואקטיבית של רגיעה ואופוריה קלה. בישראל, קנאביס הוא הנפוץ מבין הסמים הבלתי-חוקיים ועם זאת יש גם שוק קנאביס רפואי חוקי. שמות רחוב נפוצים: חוץ מ”ירוק” ו”חום” מבחינים גם בין “פרחים” (מריחואנה טבעית) ל-“הידרו” (Hydro), כינוי לתפרחות איכותיות שגודלו בהידרופוניקה, לרוב חזקות ויקרות יותר, וגם “חשיש איכות” כגון חשיש מרוקאי (המכונה גם “שוקולד” בפי הסטלנים).

מחיר: גרם מריחואנה איכותית נמכר כיום בסביבות 80–100 ש”ח לגרם בשוק השחור. מחיר זה ירד מעט בהשוואה לעבר, בתחילת העשור הקודם דובר אף על 120 ש”ח לגרם עבור זנים משובחים, אך כניסת גידולי פנים רבים הגדילה את ההיצע. חשיש מקומי או מצרי זול יותר, אצבע (7–10 גרם) עשויה לעלות ~200–300 ש”ח, כלומר 30–40 ש”ח לגרם. לעומת זאת, חשיש מרוקאי איכותי שווה נדיר ועלול להגיע אף ל-150–220 ש”ח לגרם, בשל הביקוש הגבוה והמחסור (נתיב מרוקו-ישראל הפך מורכב; חלקו מגיע בעקיפין דרך מדינות המפרץ). יש לזכור שקנאביס רפואי בבתי מרקחת נמכר במחיר מפוקח (כ-180–200 ש”ח ל-10 גרם בתצורת תפרחת, כלומר ~20 ש”ח לגרם), אך בשוק הפנאי הבלתי חוקי המחירים גבוהים פי כמה. בתקופת סגרי הקורונה חלה עליית מחירים זמנית: דיווחים ציינו שמחיר 1 ק”ג מריחואנה הגיע ל-110 אלף ש”ח (לעומת ~80 אלף קודם), כלומר כ-110 ש”ח לגרם במכירה סיטונאית. עם החזרה לשגרה והתרחבות הגידולים המקומיים, המחירים התייצבו שוב מטה.

קוקאין (Cocaine), מכונה בקיצור “קוק”, בסלנג גם “שלג” (Snow) או “היט בקו” (בהתייחס ל”קו” מנת הסנפה). קוקאין הוא סם ממריץ חזק המופק מעלי צמח הקוקה (גדל בדרום אמריקה). הוא מגיע כאבקה לבנה גבישית, הנצרכת בדרך-כלל בהסנפה לאף, לעיתים בעישון (בצורת “קראק”) או בהזרקה. הקוקאין מעניק תחושת אופוריה, אנרגיה וביטחון עצמי מופרז לפרק זמן קצר, ומלווה בסיכון להתמכרות קשה, פרנויה ונזקים בריאותיים (בעיקר ללב ולמערכת העצבים). שמות רחוב בינלאומיים: Coke, Blow, Snow. בישראל, קוקאין נחשב סם יוקרתי בשל מחירו הגבוה, ולעיתים מכונה “סם של עשירים”. רוב הקוקאין המגיע לכאן מיוצר בקולומביה/פרו, ומוברח דרך אירופה, אפריקה או ישירות מדרום אמריקה.

מחיר: הקוקאין הוא בין היקרים בסמים בשוק הישראלי. גרם קוקאין אחד נמכר כיום סביב 600–800 ש”ח. לפי דיווחי 2021, ממוצע מחיר הרחוב היה ~700 ש”ח לגרם, לאחר שבתקופת הקורונה זינק המחיר בשל מחסור (עד אז עמד על ~400–500 ש”ח לגרם). מחירי סיטונאות לכמויות גדולות משתנים: ק”ג קוקאין נקי נמכר בעד כ-400–450 אלף ש”ח בשנת 2021, עלייה מ-330 אלף קודם. לשם קנה מידה, בתחילת העשור הקודם (2012) עלה קילו קוקאין כ-500 אלף ש”ח, ובגלל מחסור הוכפל למחיר דומה, 800 אלף. הפערים משקפים שינויי זמינות: כאשר גבולות נסגרים וההיצע דל, המחיר נוסק. נציין שישנן איכויות שונות, סוחרים רבים מדללים את הקוקאין שלהם בחומרים כמו מניטול, אבקת תינוקות או לבאמיזול, מה שמפחית את אחוז הטוהר. צרכן ממוצע עשוי לשלם 700 ש”ח לגרם שאינו טהור לגמרי. יש המציעים “קוקאין טהור 90%” במחירים אף גבוהים יותר. בשוק קיימת גם תופעה שחלק מהמשתמשים, שאינם יכולים לממן קוקאין, פונים לתחליפים זולים כגון “חגיגת” (Cathinone) או ריטלין מרוסק, אלו נמכרים בזול יותר (עשרות שקלים לכדור ריטלין), אך השפעתם חלשה יחסית.

הרואין (Heroin), כינויי סלנג: “חומר”, “הרואין חום” (Brown) או “קוק פרסי” (לזן חום פחות טהור, בעיקר באיראן; השם “קוק” מטעה, אין קשר כימי לקוקאין). הרואין הוא סם אופיאטי חצי-סינתטי, המיוצר ממורפין (שנלקח מאופיום). הוא מופיע כאבקה שצבעה נע מלבן/קרם (הרואין לבן טהור יחסית) ועד חום כהה (עם זיקוק נמוך יותר). בדר”כ בישראל נפוץ ההרואין החום. הוא נצרך בהזרקה לווריד, בעישון (“לרדוף את הדרקון”) או בהרחה. ההרואין ידוע כסם מאוד ממכר, משכך כאבים עוצמתי שגורם לאופוריה עמוקה ורגיעה, אך גם לדיכוי נשימה מסוכן. תופעות הלוואי כוללות סבילות גבוהה (צורך במינון גדל), ותסמיני גמילה קשים.

מחיר: בניגוד לקוקאין, ההרואין בישראל זמין במחיר נמוך יותר יחסית, מה שהופך אותו “סם רחוב” נפוץ בקרב אוכלוסיות חלשות (מכורים מעוטי יכולת). “מנה” טיפוסית של הרואין, בערך 0.05 עד 0.1 גרם (50–100 מ”ג), נמכרת בסביבות 50–100 ש”ח למנה. על פי דיווחים, מנה של ~60 מ”ג עולה 50–70 ש”ח. מכורים קשים צורכים מספר מנות ביום. סוחרים קמעונאים מוכרים לעיתים ב”מנות” קטנות כדי להרוויח יותר. עם זאת, “פקט” (שקית) של 1 גרם הרואין ניתן לקנות במחיר של כ-250–300 ש”ח, כלומר כ-250 ש”ח לגרם, אם קונים בכמות גדולה יותר בבת אחת. הפער משקף את התיווך: מכור הקונה מנה-מנה ישלם פי שניים ויותר מאשר קנייה בגרמים. יצוין שמחירי ההרואין עלו בעשור האחרון: בתחילת שנות ה-2000 הרואין היה זול וזמין מאוד מסיני ועזה, אך בניית גדר גבול מצרים (2012) צמצמה את ההברחות והמחיר המריא. ב-2012 דווח שהמחיר הסיטונאי לק”ג הרואין זינק מ-200 אלף לכ-500 אלף ש”ח, זינוק של 150%. בהתאם, מחיר המנה ברחוב עלה. כיום, לאחר שנים של פעילות אכיפה, ההרואין פחות נפוץ מבעבר אך עדיין אלפי מכורים בארץ תלויים בו. איכות ההרואין המשתנה מקשה על הערכת “תמורה לכסף”: מנת הרואין רחוב לרוב רחוקה מלהיות טהורה, היא מעורבבת בסוכר חלב, קפאין, קינין או אף רעלים כימיים. עובדה זו גם תורמת לסיכון, שכן המינון האפקטיבי אינו עקבי.

MDMA / אקסטזי (Ecstasy), החומר הפסיכואקטיבי 3,4-Methylenedioxymethamphetamine מוכר בעיקר בכינוי “אקסטזי” (Ecstasy) כאשר הוא מגיע בטבליות, ובשם סלנג “אקסטה” או “Love Drug” (סם האהבה). MDMA הוא סם מסיבות פופולרי המשויך למשפחת האמפיטמינים, אך בעל אפקטים אמפתוגנים, הוא מעורר תחושת אופוריה, אנרגיה, קרבה חברתית ואהבה. מגיע לרוב בכדורים צבעוניים עם סמלים (למשל לוגו של מותגים, סמיילי וכו’), או כאבקה גבישית/קריסטלית שזכתה בסלנג לשם “מולי” (Molly) בשוק הבינלאומי, כשהכוונה ל-MDMA לכאורה טהור. בישראל נפוצו כדורי אקסטזי החל משנות ה-90, כאשר רבים מהם הוברחו מהולנד, שהייתה מרכז ייצור עולמי. כיום עדיין רוב ההיצע מגיע מאירופה (הולנד, בלגיה) אך יש גם ייצור מקומי זעיר.

מחיר: אקסטזי נחשב יחסית זול לכל מנה, טבליית אקסטזי אחת נמכרת ברחוב בכ-50–100 ש”ח. מחיר ממוצע הוא סביב 60 ש”ח לכדור איכותי. כמובן שיש תלות בכמות הרכישה, במסיבות, סוחר עשוי למכור 2 בכדור ב-100 ש”ח (50 כל אחד). במקרים של איכות נמוכה או “מבצעים” למכורים קבועים, גם 40 ש”ח לכדור דווח. מנגד, גלולה נדירה עם מינון MDMA גבוה במיוחד עשויה להימכר ב-100+. MDMA אבקה (“מולי”) נמכרת בגרמים: גרם MDMA טהור עולה בין 200 ל-400 ש”ח לגרם, לעיתים אף יותר. טווח המחיר רחב כי תלוי בטוהר, בתל אביב, למשל, יש שוק למשתמשים מנוסים שמחפשים MDMA איכותי בכ-200–250 ש”ח לגרם, בעוד שבפריפריה ייתכן ותמצאו “אבקת אקסטזי” מדוללת ב-300–400 לגרם. כך או כך, במונחי מנה: מנה פעילה של MDMA היא ~100 מ”ג, אז מגרם אחד (1000 מ”ג) ניתן תאורטית להכין 10 מנות, מה שהופך את המנה הבודדת לזולה יחסית (20–40 ש”ח). זו אחת הסיבות לפופולריות של הסם בקרב צעירים, הוא נגיש כלכלית. נבהיר שטבליות אקסטזי מכילות לעיתים תערובת חומרים (קפאין, MDA, Methedrone וכדומה), לכן חלק מהגלולות “הזולות” עלולות להכיל פחות MDMA אמיתי.

מתאמפטמין (Methamphetamine), ידוע בכינוי “קריסטל מת’” או בקצרה “קריסטל”, לעיתים ברחוב קוראים לו גם “טינה” (Tina) בהשפעת סלנג אמריקאי. מדובר בסם ממריץ סינתטי הדומה לאמפטמין אך בעל השפעה חזקה וארוכה יותר. צורתו לרוב קריסטלים שקופים-לבנדרים הנראים כמו רסיסי זכוכית או מלח גס. המתאמפטמין נצרך בעישון במקטרת זכוכית מיוחדת, בהסנפה, בבליעה וגם בזריקה (בקרב משתמשים כבדים). ההשפעה, פרץ אנרגיה, אופוריה, דיכוי תאבון, וליבידו מוגבר, לצד נזקים קשים: התמכרות מהירה, הידרדרות גופנית (“פה מת’”, נזק לשיניים), פסיכוזות ואלימות. בישראל עד סוף שנות ה-2000 כמעט ולא נראו מתאמפטמינים, אך בעשור האחרון החלו לחדור לסצנת המועדונים (תחילה בידי תיירים ואז מקומיים). כיום “קריסטל” נפוץ במיוחד במסיבות מסוימות ובקרב קהילות מסוימות בערים הגדולות.

מחיר: מתאמפטמין הינו סם יקר למשתמש, אך מעט זול מקוקאין. גרם קריסטל מת’ נמכר בכ-300–400 ש”ח. יש דיווחים שבת”א מחיר גרם קריסטל איכותי סביב 350 ש”ח. לפי נתוני 2021, מחיר ק”ג מתאמפטמין הגיע לכ-370 אלף ש”ח, כלומר 370 ש”ח לגרם בסיטונאות. מאחר ובדרך כלל נמכר בכמויות של חצי גרם או גרם, המשתמש משלם סביב סכום זה לכל גרם. לעיתים סוחרים מוכנים למכור “ראש” קטן (0.1–0.2 גרם) בכ-50–80 ש”ח ללקוחות שרוצים רק לטעום. בתקופת הקורונה, בדומה לקוקאין, חלה עליית מחיר במת’: דווח על זינוק של יותר מ-50% בעלויות הקריסטל, עקב פריחה של הביקוש מול היצע מוגבל. סם זה עדיין נחשב “נישה” בישראל ביחס לסמים הקלאסיים, אך התפשטותו מדאיגה, בשנים האחרונות המשטרה חושפת יותר מעבדות מתאמפטמין מקומיות, בין השאר בהשראת סדרות טלוויזיה (לא במקרה מכנים אותו “סם ששיגע את תל אביב”). הכינויים “בלו אייס” או “קרח” מוכרים פחות בארץ, לרוב פשוט אומרים “קריסטל”.

LSD (Lysergic Acid Diethylamide), מוכר בשם “אסיד” (Acid) או בעברית “טריפ”, ולעיתים מכונה “חומצה”. LSD הוא סם פסיכדלי חזק במיוחד, חסר ריח או צבע, שפעיל במינונים זעירים במיקרוגרמים. הוא מופק באופן כימי מחומר שמקורו בפטריות עובש (ארגוט) על שיפון. השימוש הנפוץ הוא בהנחת כמה טיפות LSD על גבי “בול”, פיסת נייר קטנה ומעוצבת, שאותה מניחים על הלשון ודרכה הסם נספג. LSD גורם להזיות (Hallucinations), שינויים בתפיסה החושית, “טריפים” שיכולים להיות מופלאים אך גם מפחידים (“טריפ רע”). הוא אינו נחשב ממכר פיזית, אך עלול לגרום לתופעות נפשיות. הסם היה פופולרי בתרבות הנגד של שנות ה-60, ובשנים האחרונות יש רנסנס מסוים בשימוש בו במסיבות טבע ובקרב צעירים סקרנים.

מחיר: LSD נמכר לרוב ביחידות של “בולים” (Blotters). בול אחד, מנה שווה ערך לטריפ אחד, נמכר כיום בסביבות 50–100 ש”ח. ממוצע השוק הוא כ-50 ש”ח לבול סטנדרטי. כמובן שהמחיר יכול להשתנות לפי חוזק הבול (ישנן כרטיסיות עם מינון גבוה במיוחד שדורשות מחיר גבוה יותר, או לחלופין, אם מישהו קונה רצועה שלמה של 10 בולים אולי יקבל הנחה). בשנת 2021 דווח על מחיר 50 ש”ח לבול, שזה היה שיפור בזמינות, בעבר היו מחירים של 100 ש”ח ליחידה כאשר ההיצע היה נמוך. לעיתים LSD נמכר גם כנוזל בטפטפת, טיפה אחת שוות ערך לבול אחד, ובקבוקון עם 100 טיפות יכול להימכר בכמה אלפי שקלים (למשל 100 טיפות ב-3000 ש”ח, שהוא 30 ש”ח לטיפה). יש גם וריאציה שנקראת “פאנטה” (ככל הנראה סוג של בולי LSD עם הדפס של משקה Fanta), דיווח ציין מחיר של ~70 ש”ח לריבוע כזה. בהשוואה בינלאומית, LSD בישראל אינו זול אך גם לא יקר במיוחד, בארה”ב ואירופה בול עשוי לעלות 5–15 דולר, כך שהמחיר המקומי קרוב לטווח העליון עקב סיכון ההברחה.

סמים אחרים: לצד השישה המובילים הנ”ל, ראוי להזכיר עוד כמה חומרים:

• קטמין (Ketamine), חומר הרדמה וטרינרי בשימוש גם כסם הזייתי (במינונים נמוכים גורם לניתוק תחושתי). קיים כנוזל או אבקה. כונה לעיתים “סם אונס” אף כי עיקר השימוש בו במסיבות. מחירו בשוק עלה מאוד; דווח שליטר קטמין הגיע ל-50 אלף ש”ח, אך לרוב צרכנים רוכשים בבקבוקונים קטנים או מנות של מיליליטרים בודדים, כך שמנה תהיה אולי 200–300 ש”ח.
• GHB (Gamma-Hydroxybutyrate), זהו ה”סם האונס” הנפוץ, נוזל חסר צבע בעל השפעה מרדימה ומפורקת עכבות. נמכר בבקבוקונים וטיפות. מחיר רחוב: כ-200 ש”ח ל-10 מ”ל (מנה לכמה שימושים). בתקופות מחסור קפץ מאוד, כאמור ל-50 אלף ש”ח לליטר (1000 מ”ל) בימי קורונה, כלומר 50 ש”ח למיליליטר.
• פטריות הזיה, בעיקר פטריות פסילוסיבין (Magic Mushrooms) המשיגות השפעה פסיכדלית בדומה ל-LSD אך קצרת טווח. נמכרות טריות או מיובשות בגרמים. מנה אופיינית (2–3 גרם מיובש) עולה ~150 ש”ח.
• סמי פיצוציות (“נייס גאי” ודומיו), אלו היו קנבינואידים סינתטיים שנמכרו בעבר בפיצוציות במסווה חוקי. לאחר שהוצאו מחוץ לחוק ב-2013, מחירם בשוק השחור הוא כ-50–100 ש”ח לשקית קטנה (תלוי במידת “הנקיות” של המוצר). סיכונם גבוה מאוד בשל הרכב כימי לא יציב.
• תרופות מרשם בשימוש לרעה: ריטלין (Ritalin), אוקסיקודון (OxyContin), ואליום וכד’. ריטלין 10 מ”ג, למשל, נמכר 30–50 ש”ח לכדור בשוק הלא חוקי. אוקסיקודון (“פרקוסט”, “בלו” בארה”ב) נדיר יותר בישראל אך מתפתח שוק קטן, עם מחירים של 100+ ש”ח לגלולה חזקה.

יש להדגיש: מחירי ה”רחוב” הנ”ל אינם רשמיים כמובן, אך מבוססים על סדרי גודל שפורסמו בכתבות ובדיווחי משטרה. הבדל משמעותי במחיר יכול להעיד על איכות או על סיכון, מחיר נמוך מדי עלול לרמז שהחומר מזויף או מסוכן (כמו בפיתוי של צעירים לקנות “אקסטזי” זול שהתברר ככדור אמפטמין זול אחר). כמו כן, מחירים בערים מרכזיות (ת”א, י-ם, חיפה) לעיתים נמוכים מאשר בפריפריה, בשל תחרות והיצע רב יותר. לדוגמה, בדרום בעבר היה חשיש זול יותר עקב קרבה לגבול מצרים. היום, בעידן הטלגרם וה”דארקנט”, המסחר נעשה גלובלי יותר והפערים הצטמצמו.

התהליך הפלילי בעבירות סמים: מרגע המעצר ועד פסק הדין

עבירות סמים מטופלות בהליך פלילי מלא, הדומה בעיקרו לכל עבירה פלילית אחרת, אך עם מספר דגשים ייחודיים. להלן פירוט שלבי התהליך הפלילי בעבירות סמים בישראל, מזמן החשד והמעצר דרך החקירה, מימוש זכויות החשוד, הליכי החיפוש וההחרמה (תפיסה) של ראיות הסם, ועד לשימוע, משפט ופסק הדין.

מעצר וחקירה בתחילתה של עבירת סמים

פתיחת תיק חקירה: התהליך לרוב מתחיל במידע מודיעיני, בתפיסה אקראית, או בתלונה, המעידים על עבירת סמים. לדוגמה, שוטר שעוצר נהג לבדיקה שגרתית ומריח ריח קנאביס מהרכב, או אזרח המדווח על דירה עם תנועה חשודה של סחר, אלו יכולים להצית חקירה. במשטרת ישראל יש יחידות ייעודיות לסמים (בלשי ימ”ר, יחידות נרקוטיקה) האוספות מודיעין על רשתות סחר. לעיתים קרובות מופעלים סוכנים סמויים: שוטר סמוי רוכש סמים מחשוד לאורך תקופה, ובמועד מתאים המשטרה תעצור את כל המעורבים (“מבצע תיק בשלה”). גם אמצעים טכנולוגיים כמו האזנות סתר (בהיתר בית משפט לעבירות חמורות) משמשים ללכוד רשתות סמים.

מעצר חשוד: כאשר יש חשד סביר שאדם ביצע עבירת סמים, המשטרה רשאית לעצור אותו. בעבירות סמים חמורות (סחר, ייצור, הברחה) בדרך כלל יבוצע מעצר מיידי עם חשיפת העבירה, למשל, פשיטה על מעבדת סמים תלווה במעצר החשודים במקום. בעבירות קלות יותר (למשל החזקה לשימוש עצמי), במיוחד תחת מדיניות אי-הפללה בקנאביס, ייתכן שלא ייעצרו כלל אלא יזומנו לחקירה או יקבלו דו”ח קנס מנהלי. עם זאת, לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, מעצרים), אם שוטר תפס אדם עם סם שלא לשימוש עצמי או באמצע עסקת סם, יש עילה למעצר כי מדובר בעבירת פשע (עונש מעל 3 שנים).

לאחר המעצר, השוטר חייב להסביר לחשוד שהוא עצור ולמסור לו אזהרה (בדומה ל-Miranda Rights בארה”ב): להודיעו על החשד נגדו, על זכותו לא לומר דבר (זכות השתיקה) ועל כך שכל שיאמר עלול לשמש ראיה נגדו. בנוסף, החשוד זכאי להודיע לקרוב על מעצרו. אם מדובר באזרח זר, יש זכות לעדכן קונסוליה.

תקופת המעצר: ללא הבאה לפני שופט, המשטרה רשאית להחזיק חשוד עד 24 שעות. בתוך פרק זה, אם רוצים להאריך מעצר לצורכי חקירה, יש להביאו בפני שופט מעצרים. בעבירות סמים חמורות, המשטרה תבקש בדרך כלל הארכת מעצר (מעצר ימים) למספר ימים לצורך פעולות חקירה (כגון חקירת מעורבים נוספים, בדיקת מעבדה של החומר החשוד כסם, ביצוע עימותים, ועוד). בתי המשפט נוטים לאשר מעצרי ימים במקרים כאלה שכן קיים חשש לשיבוש או מסוכנות (בעבירות סחר גדולות, המסוכנות לציבור ברורה). עם זאת, הסנגור יכול לטעון לחלופות (כמו שחרור בערובה, מעצר בית) במיוחד אם מדובר בכמות קטנה או עבירה לא מפותחת.

חקירת המשטרה: במהלך המעצר או במהלכה, יבוצעו חקירות באזהרה של החשוד. בחקירה זו, על החוקרים להודיע לחשוד על זכותו להיוועץ בעורך דין פלילי. זכות ההיוועצות עם עו”ד היא מהותית, בכל עבירת סמים (זוטרה כחמורה) זכאי החשוד לדבר עם עו”ד לפני שימשיך להיחקר. סירוב המשטרה לאפשר זאת עלול להביא לפסילת ההודאה שנגבתה. בפועל, ביחידות הסמים, לרוב מתירים ואף מעודדים היוועצות, אך מנסים לקבל כמה שיותר מידע מן החשוד לאחר מכן.

בחקירה עצמה, יטיחו בחשוד את הראיות (לדוגמה: “נתפס ברשותך שקית עם 50 גרם קוקאין, תסביר”), וישאלו שאלות פתוחות וסגורות. לחשוד, כאמור, עומדת זכות השתיקה, אך גם סיכון, שתיקה מוחלטת יכולה בהמשך לשמש חיזוק לראיות התביעה (לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, שתיקה בחקירה עשויה לחזק משקל ראיות אם הובאו). על כן, ייעוץ משפטי טרם החקירה חשוב במיוחד בעבירות סמים: עורך דין מנוסה עשוי לכוון את החשוד מתי לשתוק ומתי למסור גרסה. גרסת חשוד בשלב מוקדם יכולה, למשל, לטעון שהסם היה לשימוש עצמי בלבד ולא לסחר, דבר בעל משמעות קריטית (3 שנות מאסר לעומת 20!). אם החשוד אינו מדבר בכלל, עלול להיות קשה לטעון זאת לראשונה בבית המשפט. מצד שני, הודאה מפורטת בסחר ללא הסברים, תחזק את התיק נגדו. זוהי דילמה קלאסית בחקירת סמים.

פעולות חקירה נוספות: במשטרה במקביל לחקירה האישית, אוספים ראיות פיזיות: שולחים את החומר שנתפס אצל החשוד לבדיקה במעבדת סמים של מז”פ (המעבדה לזיהוי פלילי). דוח המעבדה יקבע אם החומר הוא סם מסוכן ומה משקלו המדויק. דוח כזה חיוני להמשך ההליך, שכן ללא הוכחה שמדובר בסם (כגון קנאביס, הרואין וכו’) בית המשפט לא ירשיע. חוץ מזה, החוקרים ינסו להתחקות אחר טלפונים והודעות, בעבירות סחר, לעיתים קרובות מנתחים את פלטי הטלפון של החשוד או מאזינים בזמן אמת (בהמשך לחקירה, עם אישור שיפוטי) כדי לגלות קשרים עם קונים/ספקים. עוד אמצעי הוא מעקבים ותצפיות: למשל, בלשי משטרה שיעידו שראו את החשוד מוכר סמים במספר הזדמנויות. כל אלה נאספים בתיק החקירה.

בסיום שלב החקירה הראשוני, אם הוחלט שיש די ראיות, התיק יועבר לתביעה (תביעות משטרה בעבירות קלות, פרקליטות המדינה בעבירות חמורות). אם החשוד במעצר, לרוב יוגש נגדו כתב אישום בהליך מהיר ולעיתים בקשה למעצר עד תום ההליכים. אם אינו במעצר, ייתכן שישוחרר בתנאים מגבילים (ערבויות, איסור יציאה מהארץ) וימתין להחלטת התביעה לגבי כתב אישום.

זכויות החשוד בעבירות סמים

חשודים ונאשמים בעבירות סמים זכאים למלוא הזכויות המוקנות לכל חשוד בפלילים, כמו גם לכמה דגשים ייחודיים הנובעים מאופי העבירות:

• זכות להיוועץ בעורך דין: כמו בכל עבירה, גם בעבירת סמים זו זכות יסוד. במיוחד בעבירות חמורות (שהן פשעים) קמה חובת יידוע לפי חוק המעצרים. עורך דין יכול לסייע החל משלב המעצר והחקירה הראשונית ועד לייצוג בבית המשפט. בעבירות סמים כבדות, לעיתים כבר בדיון המעצר הראשוני יש טיעונים משפטיים (למשל על חוקיות החיפוש, ראו בהמשך), ולכן נוכחות עו”ד חיונית. אם לחשוד אין אמצעים, ניתן לבקש סיוע מהסניגוריה הציבורית, שכן בעבירות שהעונש בהן מעל 10 שנים (רוב עבירות הסחר והייבוא) הוא זכאי לייצוג ציבורי.
• הגנה מפני הפללה עצמית: חשוד אינו חייב להפליל עצמו. זכות השתיקה עומדת לו, אם כי עליה להיות מופעלת בחוכמה. בנוסף, חיסיון מפני הפללה עצמית רלוונטי למשל בעת חיפוש, חשוד שנתבקש על ידי שוטרים למסור את קוד הטלפון שלו, יכול לסרב בטענה שזה עשוי להפלילו, וזה עניין שנידון לא פעם בבתי המשפט. ברגיל, סירוב כזה יכול לשמש חיזוק נגדו, אך הסוגיה לא סגורה משפטית עד תום.
• זכויות בעת חקירה: חשוד זכאי לתנאי חקירה הוגנים, לא להיות נתון לאלימות, לכפייה פיזית או נפשית, לאיומי שווא או הבטחות שווא. למשל, במשפטי סמים בעבר נפסלו הודאות אם התברר שהבלשים הבטיחו לחשוד “אם תודה, נשחרר אותך” ולא קיימו. כמו כן, אם החשוד מכחיש בעקביות שהסם שלו נועד לסחר, השוטרים לא יכולים להמשיך וללחוץ ללא הפסקה עד שישבר; יש גבול שמוגדר כחקירה הוגנת. חשוד זכאי למנוחה, למים, לשירותים, וכל הפרה קיצונית (לדוגמה חקירה אינטנסיבית 20 שעות ללא הפסק) עלולה להביא לפסילת הודאות בגלל פגיעה בזכויותיו.
• זכות לשפה ולהבנה: אם החשוד אינו דובר עברית, חובה לספק חוקר או מתורגמן בשפתו. למשל, אזרח זר שנתפס מבריח סמים, יש להודיע לו בשפתו את זכויותיו ולחקור אותו בשפה שהוא מבין (או לפחות לספק תרגום סימולטני).
• זכויות רפואיות: במיוחד בעבירות סמים, ייתכן שהחשוד הוא מכור הזקוק לטיפול. למשטרה יש נוהל לטיפול במכורים במעצר, למשל, לספק להם טיפול תרופתי להקלת תסמיני גמילה (כגון מתן תרופות הרגעה או אפילו תחליפי סם בפיקוח רופא). כמו כן, עצור הנגמל מסם זכאי להשגחה רפואית למניעת סכנת חיים. הזכות לבריאות וחיים גוברת על שיקולי ענישה.
• חיסיון עו”ד-לקוח וחיפוש על עו”ד: סוגיה מיוחדת, לעיתים במשפטי סמים, מבריחים נעזרים בעורכי דין להעברת כספים או רכוש. אולם גם אז, למשטרה אסור להקליט שיחות של חשוד עם עורך דינו, ואסור לתפוס מסמכים שהוחלפו כחלק מייעוץ. חוק לשכת עורכי הדין קובע חסינות לחומר מקצועי הנוגע לייצוג. כמובן שאם עורך הדין עצמו חשוד כשותף, נדרשים אישורים מיוחדים לחיפוש בכליו.
• זכות לשימוע לפני אישום (בעבירות פשע): לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, חשוד בעבירת פשע (עונש מעל 3 שנים) זכאי לקבל הודעת שימוע מהתביעה טרם הגשת כתב אישום, ויכול בתוך 30 ימים לטעון בכתב (או בעל-פה, במקרים מיוחדים) מדוע אין להגיש כתב אישום. בעבירות סמים חמורות, זכות זו קיימת. למשל, חשוד בסחר בסמים בכמות בינונית שקיבל שימוע, הוא ועורך דינו יכולים לפנות לפרקליטות ולנסות לשכנע, אולי בטענת ראיות חלשות או נסיבות מיוחדות (כגון שיקום), להימנע מהגשת כתב אישום או להגיש אישום בעבירה קלה יותר. בפועל, שימועים בעבירות סמים לעיתים משיגים הקלה, למשל שינוי סעיף מסחר להחזקה שאינה לצריכה עצמית, דבר המפחית דרמטית את חומרת העבירה. אם לא נוצלה זכות השימוע, התביעה יכולה להגיש מיד את האישום לאחר 30 יום. ראוי לציין שאם החשוד עצור, התביעה רשאית להגיש אישום ללא להמתין לשימוע (מטעמי דחיפות), אך עדיין חייבת לתת הזדמנות לשימוע בהמשך ולהתחשב בו.
• זכויות דיוניות נוספות: במהלך המשפט, לנאשם זכויות כגון חזקת החפות (presumption of innocence), הוא בחזקת זכאי עד הרשעתו. נטל ההוכחה על התביעה, מעבר לספק סביר. הוא זכאי לכפור באשמה ולקיים משפט הוכחות, לחקור עדי תביעה, להביא עדי הגנה, לטעון כל טענת הגנה (למשל הגנה מן הצדק אם יטען שהאכיפה בעניינו היתה פסולה, או טענה של סוכן מדיח אם שוטר עודד אותו לביצוע עבירה באופן בלתי הוגן).
• זכות ערעור: אם הורשע, רשאי הנאשם לערער לערכאה גבוהה יותר. בעבירות סמים חמורות הדיון הראשון לרוב במחוזי, ואז ערעור לעליון בזכות.

הליכי חיפוש ותפיסה (Search and Seizure Procedures)

הצורך בחיפוש: בעבירות סמים, חיפוש בכליו, גופו, ביתו או רכבו של החשוד הוא כלי מרכזי למציאת הראיות (הסמים עצמם, וכלי עבירה נלווים כמו מאזניים, שקיות, רשימות חובות וכו’). בשל כך, החוק מעניק סמכויות נרחבות לשוטרים לבצע חיפושים, אך תוך איזונים עם הזכות לפרטיות. הליך חיפוש בלתי חוקי עלול להוביל לפסילת ראיות או לזיכוי, ולכן המשטרה מקפידה לפעול במסגרת החוק.

חיפוש בדירת מגורים או בית עסק: הכלל, חיפוש במקום פרטי דורש צו חיפוש חתום בידי שופט. חוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) מונה עילות למתן צו: בין היתר חשד שעבירת סמים מתבצעת במקום, או שיש בו סמים/ראיות. שוטר המבקש צו יגיש תצהיר לשופט תורן. אך יש חריגים ללא צו: אם החשוד נותן את הסכמתו מדעת לחיפוש, ניתן לערוך חיפוש בלי צו (הסכמה צריכה להיות חופשית, והחשוד יכול לסרב, אם כי במצב כזה השוטרים לרוב ישמרו עליו ויבקשו צו בדיעבד). סעיף 25 לפקודת מעצר וחיפוש גם מאפשר לשוטר להיכנס ללא צו אם מתבצעת צעקה מתוך הבית לעזרה או רדיפה אחרי חשוד שנמלט פנימה, אך אלה מצבים חריגים (Hot pursuit). בעבירות סמים, לא פעם השוטרים מגיעים עם צו מתוקף מידע מודיעיני. בעת החיפוש, זכותו של בעל המקום להיות נוכח ולראות את הצו. אם הוא לא נוכח, יש לצרף לחיפוש שני עדים (שכנים, למשל) אלא אם זה לא מתאפשר. מטרת העדים להבטיח התנהלות תקינה ולמנוע טענות על “השתלת” ראיות.

חיפוש על הגוף ובכלי רכב: פקודת הסמים המסוכנים, סעיף 28, מעניקה סמכויות חיפוש מיוחדות. היא מרחיבה שבמקרה של עבירת עוון (עבירה פחות חמורה, שבד”כ לא ניתן לחפש בגינה ללא צו), ניתן לבצע חיפוש לצורך אכיפת פקודת הסמים. בנוסף, סעיף 28(ב) מאפשר: (1) חיפוש בכל רכב ללא צו אם יש יסוד סביר שהוא נחוץ לאכיפת חוק הסמים ; (2) חיפוש על גופו של אדם אפילו ללא מעצר, אם יש יסוד סביר שהוא נושא סם שלא כדין ; (3) חיפוש על אדם הנכנס למקומות רגישים כמו שדה תעופה, תחנת מעבר גבול, או מתקן משטרה, כשיש חשד סביר. סמכויות אלו ייחודיות, למשל, שוטר רשאי לעצור רכב בכביש, ואם עולה חשד (ריח סם, התנהגות עצבנית), לבצע חיפוש ברכב מיידית, אף לפרק מושבים וכיו”ב, ללא צו. רבים מפסיקות בתי המשפט נותנות גיבוי לכך, כי סמים מוסלקים ברכבים תדיר.

חיפוש גופני ובדיקות מיוחדות: בחיפוש על גוף האדם, אם יש חשד שהחשוד מסתיר סמים על גופו או בתוכו, ניתן לערוך חיפוש מדוקדק. יש דרגות: חיפוש חיצוני (למשל בכיסים, בנעליים) ששוטר יכול לערוך בשטח (רצוי ע”י שוטר מאותו מין של החשוד). חיפוש פולשני יותר, למשל בחינת חלל הפה, או מתחת לבגדים, דורש לרוב שייעשה במקום סגור על ידי בן אותו מין, ובכבוד. בדיקה גופנית פנימית (נניח חשד שבלדר בלע מנות סם), כרוכה בפרוצדורה רפואית (צילומי רנטגן בהסכמת החשוד, או השגחה עד שיפלוט). חוק סדר הדין הפלילי מאפשר בצו שופט לערוך בדיקות גוף פנימיות על חשוד, בתנאי שזה חיוני (למשל, שדה התעופה: מדי שנה תופסים כמה בלדרים שבלעו עשרות כדורי קוקאין, חשד כזה מצדיק פניה לצו בדיקה בבית חולים). חשוב שהמשטרה תנהג לפי הנהלים, כי חיפוש לא חוקי (למשל, שוטר שעושה חיפוש בעירום מלא ברחוב לעיני כולם, דבר הפוגע בכבוד באופן קיצוני) עלול לגרור ביקורת ואף פסילת הראיות שנתפסו, לפי דוקטרינת פסילת הראיות הפסולות שהתפתחה (בשנת 2006 בית המשפט העליון פסק שיש סמכות לפסול ראיה שהושגה שלא כדין אם הפגיעה בזכויות הנאשם גוברת על האינטרס הציבורי). כך, יש תמריץ למשטרה לשמור על הליכי חיפוש נאותים.

תפיסת סמים וראיות קשורות: במהלך חיפוש, אם נמצאים סמים, השוטר יכריז על תפיסה שלהם, יארוז ויסמן במוצג משטרתי. סמים שנתפסו, כמו גם כסף מזומן החשוד כפדיון מסחר בסם, מאזניים אלקטרוניים, פנקסים וכו’, כולם ראיות ועוברים להחסן במשטרה. לסמים עצמם יש נוהל קפדני: הם נשלחים למעבדה לזיהוי ואחסון בכספת, כדי לשמור שרשרת מוצג (Chain of Custody). רק חלק קטן מהחומר נשמר עד המשפט לצורך זיהוי מוצג בבית המשפט; הכמות העיקרית לעיתים מושמדת בהיתר מיוחד (בעיקר כשהכמויות עצומות, לא מאכסנים טון קנאביס עד תום משפט). אם חשוד מזוכה, הוא רשאי תיאורטית לבקש החזרת רכושו, לא כולל הסמים עצמם (כמובן שאלו לא יוחזרו אף אם זוכה, מכיוון שהם בלתי חוקיים; הם יושמדו). אבל כסף שנתפס אם לא מוכח שהוא מהסחר, יוחזר.

תפיסה זמנית וחילוט בזירה: כבר בשלב התפיסה, חוקרי המשטרה חושבים קדימה לחילוט, אם מדובר ברכב יקר או בסכום גדול שנתפס עם סוחר סמים, התביעה תגיש כבר בכתב האישום בקשה לחילוטו. מבחינת החשוד, יש לו זכות בהמשך בהליך לטעון לגבי התפוסים, למשל, נאשם יכול לפנות לבית המשפט עוד לפני תום המשפט ולבקש שחרור רכוש תפוס בטענה שאינו קשור לעבירה. לדוגמה, אדם טוען: “הרכב שלי נתפס כי היו בבגאז’ 5 ק”ג קנאביס, אבל הרכב שייך לאשתי והיא לא ידעה, תשחררו לה”. בית המשפט שוקל זאת (לפעמים משחררים בערבות, לפעמים לא עד פסק הדין).

סיכום שלב החקירה: עם סיום החיפושים, התשאולים ואיסוף הראיות, המשטרה מעבירה את התיק לפרקליטות עם סיכום ראיות. אם נמצאו סמים, בדרך כלל זה בסיס מוצק לכתב אישום. במידה ולא נמצא דבר בחיפוש, יתכן שהתיק ייסגר מחוסר ראיות, אלא אם כן יש ראיות אחרות (עדויות, הודאה). לעיתים, למשל, בפשיטה על בית לא יימצא סם, אך ימצאו ראיות עקיפות (שקיות עם שרידי סם, רשימת לקוחות). מקרים גבוליים אלו יכולים להוביל לכתב אישום על ניסיון לעבירת סמים (שכן נראה שהנאשם ניסה להחזיק/למכור). לאחר הגשת כתב האישום, מתחיל שלב ההליך המשפטי הפומבי.

שימוע וההליך המשפטי עד פסק הדין

לאחר שלב החקירה, אם הוחלט על כתב אישום, נכנס ההליך לפאזת בית המשפט:

כתב אישום והגשתו: בעבירות סמים קלות (למשל החזקה שלא לצריכה עצמית בכמות קטנה), כתב האישום יוגש בבית משפט השלום, לרוב על ידי תביעות המשטרה. בעבירות חמורות (סחר, ייבוא, ייצור, כמויות גדולות), הסמכות היא בית המשפט המחוזי, שכן מדובר בפשע חמור. כתב האישום כולל פירוט האישומים, למשל: “נאשם בכך שבתאריך X החזיק שלא כדין סם מסוכן מסוג קנאביס במשקל Y שלא לשימוש עצמי…” וכדומה, לצד ציון סעיפי החוק הרלוונטיים (מפקודת הסמים). פעמים רבות יוגשו מספר סעיפים חלופיים או מצטברים, למשל “ייבוא סם מסוכן” וגם “החזקת סם שלא כדין שלא לצריכה עצמית”.

אם החשוד היה במעצר, ייתכן שהפרקליטות תגיש במקביל בקשה למעצר עד תום ההליכים, כלומר להותירו כלוא לאורך ניהול המשפט, על בסיס מסוכנות הציבור או חשש שיימלט/ישבש. בעבירות סמים חמורות, יש חזקת מסוכנות אוטומטית בחוק (למשל בעבירות לפי סעיף 13, סחר, ייבוא, קיימת חזקה סטטוטורית). הנאשם רשאי כמובן להתנגד ולבקש שחרור בערבות. בתי המשפט בוחנים גורמים כמו כמות הסם, עבר פלילי, ועוד. בהרבה תיקי סחר גדול הנאשמים נותרים במעצר עד גמר המשפט, בשל ההיקף הרב.

הליכי השימוע וטרום-משפט: כפי שהוזכר, בעבירות פשע הייתה זכות שימוע לפני אישום. אם היא נוצלה, לפעמים כבר בשלב זה יבואו הצדדים להסכמות (למשל הנאשם יסכים לכתב אישום מתוקן ומצומצם, כדי לחסוך משפט). אם לא, לאחר הגשת האישום, הנאשם מובא להקראת כתב האישום בבית המשפט. בהקראה, השופט מוודא שהנאשם מבין את תוכן האישומים וזכויותיו, והנאשם מתבקש להשיב לאישום: להודות או לכפור. בעבירות סמים, לעיתים נאשמים מודים באחזקה ומכחישים כוונת סחר, במקרה כזה, אפשר לעתים להגיע להסדר טיעון שבו ייפסק הדין על עבירה קלה יותר (למשל הנאשם יודה בהחזקת סם וייתן מאסר קצר, במקום להסתכן במשפט על סחר). ואכן, תופעת עסקאות טיעון נפוצה מאוד בתיקי סמים, בעיקר כשמדובר בכמויות ביניים או ראיות נסיבתיות, והצדדים רוצים לוודא ענישה סבירה ולא מקסימלית.

אם אין הסדר והנאשם כופר באשמה, התיק נקבע לשלב הוכחות. התביעה תגיש את כלל הראיות: עדי תביעה (שוטרים שעצרו, מומחי מז”פ להעיד שהחומר הוא סם, עדי ראיה אם ישנם, סוכנים סמויים במידת הצורך), מוצגים (חבילות הסם, צילומים, דוחות חיפוש, הקלטות ווטסאפ בין הנאשם לקונים וכו’). ההגנה זכאית לחקור כל עד נגדית. למשל, חוקר מז”פ יישאל על תקינות הבדיקה (אולי יימצא פגם), הבלש ייחקר אם שמר על זכויות הנאשם (אולי ערך חיפוש לא חוקי), מודיע מושט (שמחפש סמים) ייחקר על אמינותו וכו’. בשלב זה ההגנה יכולה להגיש בקשות כגון פסילת ראיה (נגיד, לטעון שהאזנת הסתר הייתה ללא אישור כדין, ובקש לפסול את כל ההקלטות). החלטות כאלה לעיתים מוכרעות על ידי השופט במשפט זוטא (דיון במסגרת המשפט לבחון חוקיות הראיות).

לאחר שהתביעה מסיימת, ההגנה יכולה להחליט על הבאת ראיות הגנה: למשל, לעיד על דוכן העדים את הנאשם עצמו (הנאשם רשאי להעיד להגנתו, לעיתים בתיקי סמים הוא ירצה לספר גרסתו: “הכסף במגירה לא קשור לסחר אלא חסכונות…”, או “לא ידעתי שיש בחבילה סמים, חשבתי שזה משהו אחר”). כמו כן ניתן להביא עדי אופי (לדבר על אופיו הטוב, אם כי אלה מועילים יותר לעניין העונש מאשר לקביעת האשמה).

הכרעת הדין: בסיום שמיעת ההוכחות וטעוני הסיכום, בית המשפט יכריע, זיכוי או הרשעה. בתיקי סמים, אם הראיות חזקות (למשל נתפס החשוד “על חם” עם כמות גדולה ועם התכתבויות מפלילות), ההרשעה כמעט ודאית. אם יש ספק, למשל, הכמות גבולית וייתכן שהייתה לשימוש עצמי בלבד (נושא כמותי-טכני שלעיתים צף בדיונים), בית המשפט עשוי להרשיע בעבירה קלה יותר או לזכות. לא פעם, סוגיית הכוונה למסחר נידונה: החוק קובע רשימת כמויות סף, למשל מעל 15 גרם קנאביס, חזקה שזה לא רק לשימוש עצמי. ההגנה יכולה לנסות לסתור חזקה זו בהבאת ראיות (נגיד להביא חבר שיעיד שהנאשם רכש כמות גדולה ביחד כדי להתחלק, לא כדי למכור). הכרעת הדין תתייחס להאם החזקה לסחר הוכחה, וכו’. אם זיכוי, אז הנאשם משוחרר מיד (אם היה עצור). אם הרשעה, עוברים לשלב הטיעונים לעונש.

טיעונים לעונש וגזר דין: בשלב זה, כל צד מציג את עמדתו לגבי העונש הראוי. התביעה תדגיש חומרה: את סוג הסם (הרואין וקוקאין נחשבים “סמים קשים”, לרוב עונשים חמורים יותר, לעומת קנאביס “סם קל”), את הכמות (ככל שגדולה יותר, עונש גבוה; בתי המשפט קבעו מדרג, למשל סחר בעשרות ק”ג עונשו בצפון המקסימום), את הנסיבות (האם הנאשם היה בראש ארגון או “חייל קטן”), עברו הפלילי (רבים מעבֵרי סמים הם חוזרים; אם זה לא בפעם הראשונה, העונש יחמיר). ההגנה תביא מנגד נתונים לקולא: האם הנאשם נגרר לעבירה בשל מצוקה (יש מקרים של בלדרים שהיו עצמם מכורים ונוצלו), גילו הצעיר, הודאה שחסכה זמן (אם הייתה), שיתוף פעולה עם הרשויות (יש כאלו שהסכימו להיות עדי מדינה נגד אחרים, וזה יכול להקל מאוד על עונשם), נסיבות אישיות (מצב בריאותי קשה, משפחה לתמוך). גם הליך שיקום ישפיע: מערכת המשפט בישראל מעודדת מכורים לעבור הליך גמילה ושיקום. בתי משפט סמים מיוחדים (כגון “בית משפט קהילתי”) יכולים לעכב הרשעה לנאשם מכור שמסכים לתוכנית גמילה מפוקחת. אם הצליח, ייתכן ויבוטל האישום או יינתן עונש מופחת (זה מסלול שונה ופיילוטי, הפועל בכמה מחוזות).

במשפט הרגיל, אם נאשם מראה שיקום אמיתי במהלך ההליך (למשל, נכנס מרצונו להליך גמילה בקהילה טיפולית, ביצע בדיקות שתן נקיות לאורך חודשים), השופט ישקול להקל בעונשו, מתוך תפיסה שהמטרה היא לתקן את העבריין ולא רק להעניש. במיוחד זה רלוונטי למי שהורשעו בהחזקה וסחר שלא מתוך עבריינות “מקצועית” אלא מתוך מימון צריכתם האישית.

ענישה מקובלת: הענישה משתנה מאוד: על עבירות שימוש עצמי בקנאביס אין כיום כלל רישום פלילי בפעם הראשונה (קנס מנהלי בלבד לפי מדיניות אי-הפללה), ובפעם שנייה-שלישית קנסות. על החזקת סמים לצריכה עצמית (שאינה בקנאביס) העונש בחוק עד 3 שנים, אך בפועל לרוב טיפול בקהילה, מאסר על תנאי או עונשים קלים אם אין עבר. על סחר והפצה, בתי המשפט במגמת החמרה: למשל, סוחר קטן שנתפס מוכר כמה גרמים של MDMA עשוי לקבל 1–3 שנות מאסר בפועל. סוחר בינוני (כמה מאות גרמים עד ק”ג) כבר בטווח 4–8 שנים. ראש ארגון או מבריח כמות ענק (עשרות ק”ג הרואין), אפשר לראות פסקי דין של 15–20 שנה. למעשה 20 שנה הוא תקרת החוק לעבירה בודדת, אך אם אדם הורשע במספר עבירות, ניתן עקרונית להטיל עונש מצטבר אף מעבר (נדיר שמגיעים מעבר לכך בסמים). הדחת קטין כאמור יכולה להגיע עד 25 שנה, אך העונשים בפועל שנפסקו נעים סביב 5–12 שנים לרוב, בהתאם לחומרת ההדחה (למשל סיפוק סמים שיטתי לנערים לעומת אירוע חד-פעמי). בתי המשפט גם מטילים קנסות כבדים במקרי סחר, לפעמים מאות אלפי שקלים, כדי לשלול רווחים (או קנס בשווי שווי הסמים שנתפסו). וכמובן, מתקיים חילוט רכוש כפי שתואר לעיל: בגזר הדין יוחלט על חילוט רכבים, דירות, כסף מזומן וכיו”ב, וזה חלק מהעונש הכלכלי.

פסק הדין וסיומו: לאחר הטיעונים, השופט ייתן גזר דין בכתב המנמק את העונש. הנאשם יודיע אם ברצונו לערער. זכות הערעור היא 45 יום. בערעור ניתן לערער הן על ההרשעה והן על העונש. הערכאה הגבוהה תבחן אם נפלה שגיאה. בפועל, רבים מהתיקים מסתיימים ללא ערעור אם הייתה עסקת טיעון, אך בתיקים שהוכרעו לאחר הוכחות, לא נדיר שהן המדינה והן הנאשם מערערים, המדינה טוענת שהעונש קל מדי (בערעורי תביעה, “עונש סוטה לקולא”), והנאשם שטוען לחומרה או כנגד ההרשעה. ערעורי סמים לעליון תרמו לפסיקה אחידה בארץ בסוגי מקרים דומים.

פעילות משפחות הפשע בתחום הסמים בישראל

פשע מאורגן ומשפחות סמים בישראל

בישראל פועלים ארגוני פשיעה היררכיים המכונים לעיתים “משפחות פשע”. באופן מסורתי שלטו כ-5–6 משפחות פשע בעולם התחתון המקומי, בהן משפחות אברג’יל, אבוטבול, אלפרון ורוזנשטיין. ארגונים אלו עוסקים במגוון עבירות: הימורים בלתי-חוקיים, סחיטת דמי חסות, הלוואות בשוק האפור, זנות, סחר בנשק, ובמרכזן סחר בסמים. ואכן, עבירות סמים מהוות מקור הכנסה עיקרי ומשמעותי לרבות ממשפחות הפשע בארץ, החל מהברחות בינלאומיות של קוקאין ו-MDMA (אקסטזי) ועד להפצת קנאביס במגזר המקומי. על פי הערכות משטרת ישראל, עולם הפשע המאורגן במדינה מגלגל סכומי עתק, עשרות מיליארדי שקלים בשנה, מפעילות פלילית, חלק ניכר מכך מסחר בסמים.

תכופות מנהלים ארגוני הסמים בישראל קשרים בינלאומיים עם קרטלים גדולים בחו”ל ועם רשתות הברחה (drug trafficking network) מסועפות באירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה, לשם ייבוא וייצוא של סמים. במסגרת מאבק רשויות החוק בתופעה, הוקמו יחידות אכיפה ייעודיות כגון יחידת להב 433 והיחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית (יאחב”ל), שפועלות לסיכול פעילותן של משפחות הפשע בתחום הסמים. להלן נציג סקירה מעמיקה של כמה ממשפחות הפשע הבולטות (יהודיות, ערביות ודרוזיות) העוסקות בסחר בסמים, דמויות המפתח שלהן, פרשות פליליות ומאפייני פעילותן, לצד התייחסות למבנה הארגוני, לשיטות הפעולה ולקשרי הפשיעה הבינלאומיים.

משפחת אברג’יל: אימפריית הסמים חובקת העולם

משפחת אברג’יל נחשבת לאחת ממשפחות הפשע החזקות והמסוכנות בתולדות ישראל, ובפרט לאימפריית סמים גלובלית. בראש הארגון עמד יצחק (איציק) אברג’יל, אשר הוגדר על-ידי גורמי אכיפה כברון הסמים מספר 1 בארץ. אף העיתון הבריטי The Guardian מנה ב-2013 את ארגון אברג’יל כאחד מ־5 קרטלי הסמים הגדולים בעולם. ואכן, על פי משטרת ישראל ו-FBI, נהגו אברג’יל ואנשיו להבריח כמויות עצומות של כדורי אקסטזי (MDMA) לארה”ב, לאירופה ולישראל.

פעילות משפחת אברג’יל בתחום הסמים החלה בשנות ה-90 והתרחבה בתחילת שנות האלפיים לממדי ענק. הרשת של אברג’יל ניהלה לוגיסטיקה נרחבת חוצה יבשות, עם שלוחות והברחות בבלגיה, ספרד, יפן, קנדה, אוסטרליה וכמובן בישראל. משפחת אברג’יל עמדה מאחורי הברחת טונות של סמים סינתטיים וקשורים גם לסחר בקוקאין. כך למשל, שמה של הרשת נקשר בהברחת 800 ק”ג קוקאין מדרום אמריקה בשווי כחצי מיליארד ש”ח, במשלוח שהוסלק בתוך מכונת קפה תעשייתית בדרכו לחברי ארגון אברג’יל בקנדה. הארגון ניצל שותפויות עם עבריינים בעולם, בין היתר עם כנופיות בארה”ב: בשנת 2008 נחשף כי אברג’יל שיתף פעולה עם כנופיית הרחוב האמריקנית “Vineland Boyz” מלוס אנג’לס לצורך הפצת סמים באזור, מה שהוביל להגשת בקשת הסגרה נגדו. אותו שיתוף פעולה כלל גם מעשי אלימות: סוחר סמים ישראלי שנסע ללוס אנג’לס לעבוד עם הכנופיה המקומית בהפצת האקסטזי של אברג’יל נרצח שם ב-2003, אירוע שהיווה גורם מרכזי במעצרו של אברג’יל בשנים שלאחר מכן.

במהלך שנות ה-2000 נקלע איציק אברג’יל לסכסוכי דמים עם ראשי ארגוני פשע מתחרים. הידוע שבהם הוא העימות עם זאב רוזנשטיין, שבמהלכו בוצעו ניסיונות חיסול הדדיים בלב תל אביב. בנובמבר 2003 התפוצץ מטען רב-עוצמה ברחוב יהודה הלוי בת”א בניסיון לפגוע ברוזנשטיין, פיגוע פלילי שכשל והביא למותם של 3 עוברי אורח חפים מפשע. לימים הורשע אברג’יל בשליחת המחסלים באותו אירוע ונדון למאסר עולם. המשטרה העריכה כי באותן שנים ניהל אברג’יל “ארגון פשיעה רב-עוצמה שזרועותיו משתרעות מישראל ועד לוס אנג’לס”. ארגון זה עסק בהברחות אקסטזי בהיקף עולמי, ניהל בתי קזינו, עסק בהלבנת הון וסחט דמי חסות. ה-FBI החשיב את אברג’יל לאחד מ-40 מייבאי הסמים הגדולים לארה”ב באותה עת.

בתמונה: ראש ארגון הפשע יצחק אברג’יל מלווה בידי אנשי שב”ס לבית המשפט (צילום: משטרת ישראל) במהלך משפטו בפרשה 512.

בעקבות גל החיסולים, יעצה המשטרה לאיציק אברג’יל לעזוב את ישראל זמנית כדי “להרגיע את השטח”. אברג’יל אכן יצא לגלות עצמית באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, ובאותה תקופה התרכז בחיזוק מעמד ארגונו בזירה הבינלאומית. אולם היד הארוכה של החוק השיגה אותו: ב-2008, בעת ביקורו בארץ, הגישה ארה”ב בקשת הסגרה נגד האחים איציק ומאיר אברג’יל בחשד לניהול ארגון פשיעה חובק עולם, הכולל רצח, סחיטה, סחר בסמים והלבנת הון. בינואר 2011 הוסגרו האחים לארה”ב, מהלומה תקדימית נגד הפשע הישראלי. מאיר אברג’יל חתם על עסקת טיעון וקיבל 3 שנות מאסר, אך יצחק נשפט ל-8.5 שנות מאסר פדרלי. לאחר שריצה חלק מעונשו, הועבר יצחק אברג’יל חזרה לישראל, מבלי שידע שבינתיים בארץ מתגבשת נגדו פרשת ענק פלילית: פרשה 512.

פרשה 512, שהתנהלה בין 2015 ל-2021, נחשבת לתיק הפלילי הגדול בתולדות ישראל. במסגרת החקירה העולמית הזו, שאורגנה על-ידי יאחב”ל (היחידה הארצית לחקירת פשיעה בינלאומית) וגובתה בעדי מדינה מתוך ארגון אברג’יל, פוענחו שורת מעשי רצח, ניסיונות חיסול, יבוא סמים ופעילות עבריינית ענפה של ארגון אברג’יל ואחרים. בשנת 2022 הורשע יצחק אברג’יל בבית המשפט המחוזי בת”א בעבירות של ניהול ארגון פשיעה, שלושה מעשי רצח, ניסיונות רצח וסחר בסמים, ונידון לעונש חסר תקדים של 3 מאסרי עולם ועוד 15 שנות מאסר מצטברות. בגזר הדין תיארה השופטת את ארגונו של אברג’יל כ”ארגון רב-עוצמה, בעל מבנה היררכי, שחבריו פעלו בקבוצות בחוליות נפרדות בארץ ובעולם… לארגון הייתה מבנה של תת-קבוצות באזורים שונים, וכל חבר בו מילא תפקיד ייעודי כדי לקדם את הפעילות הפלילית ולמקסם רווחים”. עוד נקבע כי אברג’יל עמד בראש הארגון כשליט בלתי-מעורער: “הכל נעשה לפי מילתו”. הרשעתו של אברג’יל סימנה “סוף עידן” במאבק בארגוני הפשיעה בישראל, ויצרה וואקום בעולם התחתון שמולא בחלקו על-ידי כנופיות מהמגזר הערבי. כיום, לאחר פירוק ארגון אברג’יל, רבים מאנשיו ורעיו מאחורי סורגים, ואיציק עצמו מרצה את עונשו בבידוד יחסי בבית סוהר בשמירה הדוקה. חשיבותה של משפחת אברג’יל בפשיעה הישראלית הייתה כה גדולה, עד שכמה מראשי המתחרים, דוגמת אסי אבוטבול, מצאו עצמם לבסוף גם הם בכלא במהלך המאבקים בין הארגונים.

משפחת אלפרון: מאלימות רחוב ועד חיסולי חשבונות

משפחת אלפרון התפרסמה בציבור הישראלי בעיקר בזכות דמותו של יעקב אלפרון ז”ל, אשר במשך שנים נחשב לאחד מראשי הפשע הבולטים באזור גוש דן. מקור המשפחה במצרים, והיא נמנית על בני עדות המזרח שהשתקעו בארץ ויצרו רשתות פשע מקומיות כבר משנות ה-70. בשנות ה-90 וה-2000 ביססו האחים לבית אלפרון, יעקב, ניסים, אלי וחיים, ארגון פשע שעסק בעיקר בסחיטת דמי חסות, “פרוטקשן”, מהשוק האפור, גביית חובות בכוח והפעלת רשתות הימורים. לצד זאת, המשפחה הייתה מעורבת גם בעבירות סמים, אם כי בהיקפים מצומצמים יותר ביחס למשפחות כמו אברג’יל. במקרים מסוימים סיפקו אנשיה “שירותי הגנה” וגביית חובות גם לעוסקים בסחר בסמים, ושימשו חולייה משלימה לעולם הסחר בסמים. למשל, בסוף שנות ה-90 נעצרו מקורבי אלפרון בעסקת סמים גדולה ונמצאו קשרים בינם לבין רשתות הפצה של אקסטזי בישראל.

משפחת אלפרון נודעה באלימותה ובחיכוכים התכופים עם עבריינים אחרים. יעקב אלפרון שרד מספר ניסיונות התנקשות מצד יריבים, בין היתר במסגרת מלחמותיו עם ארגון אברג’יל וארגונים נוספים. בשנת 2008 הגיעה אותה יריבות לשיאה: רכבו של אלפרון פוצץ בצהרי יום בלב תל אביב (רחוב יהודה המכבי) באמצעות מטען חבלה, ואלפרון נהרג במקום. חיסולו של יעקב אלפרון, אירוע שסיכן גם אזרחים ונחקק בזיכרון הציבורי, נתפס כנקמה אפשרית של אחד מיריביו, אולי על רקע סכסוך בעולם הסמים. לאחר מותו ניסו בני משפחתו להמשיך את הפעילות העבריינית: בנו, דרור אלפרון, אף נעצר והורשע בשנים שלאחר מכן במספר עבירות אלימות ואיומים כחלק מהניסיון לשמר את “עסקי המשפחה”. עם זאת, עוצמתו של ארגון אלפרון ירדה משמעותית. כיום נחשב הארגון למוחלש, ופעילותו בתחום הסמים שולית יחסית, בין השאר לאור עליית כוחן של משפחות יריבות וחיסול ראש המשפחה. משפחת אלפרון ממחישה את הדינמיות של עולם הפשע: ארגון שהטיל אימה בשעתו על עסקים רבים בגוש דן, מתכווץ ומתפרק כאשר מנהיגו מסולק מהמשוואה.

משפחת אבוטבול: פשע חוצה גבולות מהעיר נתניה

משפחת אבוטבול היא שושלת פשע ותיקה שמקורה בעיר נתניה, הידועה כמעוז עברייני כבר משנות ה-80. המשפחה, ממוצא יהודי-מרוקאי, ביססה אימפריה עבריינית בארץ ובחו”ל, תוך התמקדות בהימורים, הלבנת הון, סחיטה, וכן בסחר בינלאומי בסמים. אבי המשפחה, פליקס אבוטבול, הקים רשת קזינו והימורים שחלקה פעלה באירופה. הוא אף התגורר חלקית בפראג, צ’כיה, שם הפעיל קזינו ידוע. בשנת 2002 נרצח פליקס אבוטבול ביריות מחוץ לקזינו שלו בפראג, חיסול נועז על אדמת אירופה, שעד היום לא פוענח באופן מלא. לאחר מות האב, ירש את ההנהגה בנו אסי אבוטבול, שהפך ל”ראש ארגון הפשע מנתניה”. תחת אסי התרחבה פעילות המשפחה, והזרועות הגיעו גם לסחר בסמים: כמה מאנשי אבוטבול הואשמו לאורך השנים בהברחת אקסטזי וקוקאין מאירופה לישראל, לעתים תוך שיתוף פעולה עם גורמי פשע יהודים מצרפת ומהולנד.

במקביל, הסתבך אסי אבוטבול בסכסוכים אלימים עם עבריינים אחרים. הוא נודע באכזריותו ובנטייתו לסגור חשבונות בכוח. בשנת 2013, למשל, נחשף כי אחד מאנשיו של יצחק אברג’יל תכנן להתנקש באסי אבוטבול כחלק ממלחמות העולם התחתון. אבוטבול עצמו נעצר מספר פעמים לאורך השנים. ב-2008 הורשע בעבירות סחיטה ונידון ל-13 שנות מאסר, אך בהמשך הצליח לחמוק מהרשעות חמורות יותר. לבסוף, בשנת 2020, הגיעה המשטרה לפריצת דרך: אסי אבוטבול הורשע בתכנון רצח עו”ד יורם חכם (פרקליטו לשעבר) ובעבירות נוספות, ונגזרו עליו עוד מאסרי עולם. כיום יושב אסי אבוטבול בכלא לאחר שרשרת הרשעות, שכוללות גם עבירות סמים חמורות. ארגון אבוטבול ספג מכה אנושה, אם כי שרידיו עוד מעורבים בפלילים בנתניה ובשרון.

הסיפור של משפחת אבוטבול מדגיש את הקשרים הבינלאומיים של הפשע הישראלי: ארגון מקומי (מנהר קטנה כמו נתניה) מנהל עסקים עברייניים גם מעבר לים, מפעיל בתי קזינו באירופה להלבנת רווחיו, ומייבא סמים בעזרת קשריו עם קרטלים באמריקה הלטינית ועם עבריינים יהודים בתפוצות. לאורך השנים פעלו רשויות האכיפה גם בחו”ל כנגד רשת אבוטבול, למשל, בשיתוף האינטרפול וממשלת צ’כיה, בניסיון ללכוד את רוצחי פליקס אבוטבול. כמו במקרים אחרים, גם כאן בסופו של דבר הוביל לחץ משטרתי ומתן מעמד לעדי מדינה מתוך הארגון להפלת ה”ראש” והבאת קץ לשלטון משפחת אבוטבול בעולם התחתון.

שלום דומרני וארגונו: שליט הדרום והברחות הסמים

שלום דומרני, המכונה “הבורג הגדול מהדרום”, מנהל ארגון פשע רב-זרועות באזור הדרום. ארגונו של דומרני צמח בתחילת שנות ה-2000 והתעצם דרך שליטה בעסקים חוקיים ובלתי-חוקיים גם יחד. בעוד תחום ההתמחות הידוע של דומרני היה כריית חול בלתי-חוקית באזור אשקלון (מכרה זהב כלכלי שאפשר לו לגרוף “דמי חסות” מכל חפירת חול באזור ), הרי שעם הזמן התפתח הארגון גם לסחר בסמים. בשונה מארגוני פשע אחרים, בתחילת דרכו נמנע דומרני מעיסוק כבד בסמים. הוא העדיף הכנסות מ”השוק הלבן” (ייבוא ירקות חוקי ממרוקו למשל ) ומשוק ההימורים והפרוטקשן המקומי. אך בשנים האחרונות, בעקבות התחזקות משפחות יריבות וירידת קרנו בתחומים אחרים, נכנס גם ארגונו של דומרני לניהול קווי סחר בסמים בדרום, בעיקר קנאביס וסמי מתאמפטמין (“קריסטל”).

אנשי דומרני חברו לעתים לרשתות הברחה של סמים מגבול מצרים. באזור הנגב וסיני פועלות כנופיות בדואיות שמבריחות חשיש ומריחואנה מסיני לישראל, ובמקרים שונים תיאמו אינטרסים עם ארגון דומרני בשליטה על חלק מן ההברחות. כך, דומרני נהנה מנתח ברווחי ההברחות ו”מספק הגנה” למבריחים בתחומו. חלק מהסמים המוברחים מופצים בערי הדרום (אשקלון, אשדוד, נתיבות ואילת) תחת פיקוח ארגונו. משטרת ישראל ייחסה לאנשי דומרני הפעלת “קוים חמים” של סחר בסמים, למעשה רשתות טלפוניות וירטואליות (כולל שימוש ב”טלגראס”) שבאמצעותן מתאמים עסקאות ומעבירים סמים לקונים.

לארגון דומרני מיוחסת גם מעורבות בהלבנת הון מאסיבית. המשטרה חשפה כי עברייניו השתמשו בחשבוניות פיקטיביות וחברות קש באזור הדרום כדי להלבין כספי הימורים וסמים. הכספים הולבנו דרך עסקים לגיטימיים בשליטת הארגון, למשל מועדוני לילה, חנויות ומשתלות. רווחי סחר הסמים שימשו לחיזוק כוחו הכלכלי של דומרני, למימון שכירת “חיילים” (עבריינים זוטרים), רכישת נשק ועוד. על פי הערכת מודיעין משטרתי מ-2014, ארגון דומרני גלגל מיליוני שקלים מרשתות סמים ששימשו לו כ”עורק כלכלי” מרכזי.

חרף אופיו החשאי של דומרני, ידעה המשטרה לחדור לארגונו. בשנת 2021 פעלה סוכן סמוי בכינוי “אלפא” בתוך רשת הסמים של דומרני. תוך 4 חודשי פעילות הצליח הסוכן לבצע מעל 60 עסקאות סמים (רכישת “קריסטל” וקנאביס בשווי עשרות אלפי שקלים) ברשת הטלגראס של הארגון ולהפליל 34 מאנשיו. במבצע המעצרים שנערך באוקטובר 2021 פשטו כוחות משטרה ומג”ב על בתיהם של החשודים באשקלון, תפסו סמים, כלי נשק ורכבי יוקרה, ועצרו בין היתר 3 חשודים בניסיונות חיסול במסגרת סכסוכים הקשורים לדומרני. מפכ”ל המשטרה דאז יעקב שבתאי ציין כי מבצע זה “מוטט רשת שגלגלה מיליוני שקלים” ומימנה את העבריינים. כיום דומרני מרצה עונשי מאסר (הוא נעצר ב-2020 על עבירות אלימות ונמצא במאסר גם בשל הפרת תנאים קודמת), וארגונו נחלש. עם זאת, בדרום עוד פועלים גורמים המזוהים איתו, במיוחד בשוק הסחיטה והגבייה.

זאב רוזנשטיין: סוחר האקסטזי הבינלאומי

על אף שאינו “משפחת פשע” במשמעות המסורתית, אי אפשר לדון בפשיעת הסמים בישראל בלי להזכיר את זאב רוזנשטיין, שכונה בתקשורת “הזאב”. רוזנשטיין צמח בשנות ה-80 בעולם ההימורים של תל אביב, אך בשנות ה-90 וה-2000 ביסס את מעמדו כראש ארגון פשע עצמאי וכאחד מסוחרי הסמים הגדולים במדינה. הוא נודע במיוחד בשל חלקו המרכזי בהצפת שוק הסמים העולמי בגלולות אקסטזי (MDMA) בשנות ה-2000. רוזנשטיין ואנשיו, ששיתפו פעולה עם גורמים עברייניים באירופה (ובעיקר בהולנד, מרכז ייצור ה-MDMA), הבריחו מאות אלפי כדורי אקסטזי לארה”ב בשיא הפעילות. למעשה, ה-DEA האמריקני החשיב אותו לאחד ממפיצי האקסטזי הבולטים בעולם בראשית המאה ה-21.

פעילותו של רוזנשטיין הייתה בינלאומית באופן מובהק: הוא ניצל את קשריו עם המאפיה הרוסית באירופה ועם גורמים יהודים-ישראלים בארה”ב כדי לבנות רשת הפצה עצומה של סמים. בארה”ב חבר רוזנשטיין לגורמי פשע במיאמי ובלוס אנג’לס על מנת להפיץ את האקסטזי שהגיע מאירופה. בדומה לאברג’יל, גם רוזנשטיין נקלע לעימותים עם משפחות פשע אחרות, בראשן משפחת אברג’יל. ניסיונות ההתנקשות ההדדיים בין רוזנשטיין לאברג’יל גבו קורבנות חפים מפשע (בפיגוע הפלילי ברחוב יהודה הלוי בת”א נהרגו 3 אזרחים, כאמור). ללחץ המשטרתי הרב על רוזנשטיין, שכלל מעקבים והאזנות, נוסף לחץ מצד יריביו שניסו לחסלו. לבסוף החליטה מדינת ישראל לעשות צעד חסר תקדים דאז: ב-2004 נעצר זאב רוזנשטיין והוחלט להסגירו לארה”ב, שם הואשם במסגרת כתב אישום פדרלי בקשר לייבוא והפצת מאות אלפי כדורי אקסטזי בארה”ב.

בשנת 2006 הוסגר רוזנשטיין לארה”ב והועמד לדין פלילי. הוא הודה בעבירות סמים במסגרת עסקת טיעון, וב-2008 נגזרו עליו 12 שנות מאסר פדרלי. בשנת 2015 שוחרר רוזנשטיין ממאסרו בארה”ב והוחזר לישראל להמשך ריצוי עונשו (תחת שחרור מוקדם בישראל). מאז שחרורו, רוזנשטיין פרש לכאורה מפעילות פלילית ומתראיין מדי פעם על “טעויות העבר”. דמותו של רוזנשטיין מייצגת דור עבריינים ישראלים שחברו לשוק הסמים העולמי, ושהיו בעלי פרופיל בינלאומי גבוה עד שהופלו באמצעות שיתוף פעולה חוצה-גבולות בין רשויות האכיפה.

משפחת ג’רושי: אימפריה במגזר הערבי

במעבר לעולם הפשע במגזר הערבי, משפחת ג’רושי מרמלה ניצבת כדוגמה בולטת לארגון סמים ופשע רווי אלימות. משפחת ג’רושי, מהחמולות הערביות הוותיקות בארץ, הקימה ארגון פשיעה כבר בשנות ה-80 וה-90. לאורך השנים ביססה לעצמה מוניטין כ”משפחת פשע” חזקה, והייתה מעורבת בשלל פעילויות פליליות: הימורים, סחר בנשק, גביית חובות, הלוואות בשוק האפור, ובפרט סחר מסיבי בסמים. על פי דיווחים, מקורות ההכנסה העיקריים של ג’רושי כוללים הימורים בלתי-חוקיים, סחר בסמים, סחר בנשק, וסחיטה באיומים. שכונת ג’ואריש ברמלה, המעוז ההיסטורי של המשפחה, הוכתרה כ”בירת פשע” עם אירועי ירי ומטעני נפץ תכופים, בחסות הארגון.

בראש ארגון ג’רושי עמדו במשך השנים ראשי משפחה כריזמטיים, בהם האחים חוסאם, איסמעיל וזיאד ג’רושי, שכל אחד מהם נתפס כ”מאפיונר” מוביל. המשפחה התפרסמה לשמצה בשל סכסוכי דמים קשים עם ארגונים יריבים. בשנות ה-90 ניהלו הג’רושים מלחמה עקובה מדם מול משפחת קראג’ה (חמולה אחרת), סכסוך שהיה כה חמור עד שהממשלה התערבה כדי להשכין שלום. בשנת 2021 שב ועלה סכסוך פנימי בתוך משפחת ג’רושי: עלי ג’רושי, מבכירי המשפחה, חוסל ביריות, כנראה כחלק מעימות בינו לבין בן משפחה אחר (זיד ג’רושי). ההתנגשות הפנימית הזו הובילה לגל חיסולים בתוך החמולה. המשטרה חששה מאוד מהסלמת המצב, עד שריכזה כוחות רבים ברמלה למנוע נקמות נוספות. במקביל, נמשכו מאבקי המשפחה עם יריבים חיצוניים: למשל, סכסוך עם משפחת מוסראתי מרמלה, שבמהלכו נרצחו מעל 12 בני אדם, כולל נשים וילדים, במסגרת מעשי נקם הדדיים.

על אף האלימות הרבה, המשיכה משפחת ג’רושי לנהל עסקי סמים ענפים. ידועים מקרים של הברחות קוקאין וחשיש שהמשפחה הייתה מעורבת בהן דרך סיני וירדן. המשטרה וגורמי האכיפה הבינלאומיים שמים עין גם על קשרים אפשריים של ג’רושי עם קרטלים מחו”ל. משפחת ג’רושי דורגה לצד משפחות אבו לטיף וחרירי כאחת משלוש החמולות החזקות ביותר בפשע המאורגן במגזר הערבי בישראל. אף נקשר שמה בפרשיות שחיתות: ב-2017 נחשף שאחד מבני המשפחה היה מעורב בפרשת שוחד הקשורה למפלגת הליכוד, מה שמדגים את עומק החדירה של ארגוני הפשע למערכות חוק ושלטון. בשנת 2023 חוסל אח נוסף במשפחת ג’רושי שכונה “הבורר” (מעין שופט פנים-ארגוני), אירוע שהגביר שוב את המתיחות ברמלה.

כיום, המשטרה מייחסת לארגון ג’רושי למעלה מ-120 “חיילים” פעילים, מספר עצום, שהופך אותו לכוח בולט בעולם התחתון. הארגון מוסיף להיות מעורב בהברחות סמים ובהפצתם, לצד המשך עיסוקיו בהימורים, נשק וגבייה. יחד עם זאת, פעולות אכיפה אינטנסיביות, כולל מעצרים רבים, החלישו קמעא את שליטת המשפחה. בפעילות משולבת של המשטרה, השב”כ וגורמי אכיפה אחרים, נתפסו בשנים האחרונות אמצעי לחימה רבים ומתקנים שהשתייכו למשפחות הפשע ברמלה.

משפחות פשע ערביות נוספות: חרירי, בכרי וקראג’ה

החברה הערבית בישראל סובלת בשנים האחרונות מתופעת אלימות חסרת תקדים, שחלקה מונע בידי ארגוני פשיעה גדולים. מעבר לג’רושי, בולטות מספר משפחות/חמולות נוספות כגורמי כוח בעולם הפשע הערבי:

• משפחת חרירי, חמולה גדולה מאזור ואדי עארה (כפר קרע, ג’ת והסביבה) ומהמשולש הדרומי. ארגון חרירי מפוצל כיום לשתי קבוצות בהובלת בני דוד ממשפחת חרירי (וסאם ונסאם חרירי), כל אחד מהם מוערך כבעל כ-90 עבריינים “חיילים” תחתיו. הם עוסקים בעיקר בפרוטקשן, סחיטה, ונחשבים מעורבים גם בסחר בסמים בכלי נשק. ארגון חרירי מסוכסך קשות עם ארגון משפחת בכרי מנצרת, סכסוך שגבה בשנים האחרונות כ-36 נרצחים. בין הקורבנות היו גם קרובי משפחה לא-מעורבים. הסכסוך החל, לפי דיווחים, בוויכוח על כספי עסק לא חוקי והתדרדר למלחמת חיסולים של ממש. סמיר בכרי, ראש ארגון בכרי, אף נחשד בפיצוץ מטען בצומת מגידו (אירוע טרור/פשיעה חריג) ונעצר ב-2023, אך שוחרר מחוסר ראיות. סכסוך חרירי-בכרי ממחיש כיצד מאבקי כוח על כספי סמים ופרוטקשן יכולים להסלים לאלימות רב-דורית שמערבת גם את כוחות הביטחון (שב”כ התערב בחקירות הקשורות לכך).
• משפחת קראג’ה, חמולה מאזור ואדי ערה (יישוב חריש), בראשות אימן קראג’ה. נחשבת לארגון פשיעה חזק עם כ-140 חיילים. מתמחה בשוק האפור (הלוואות בריבית קצוצה) ובסחיטה, אך גם הייתה מעורבת בסכסוכי דמים סביב שליטה בסחר בסמים. בשנות ה-90 התנהלה, כאמור, מלחמה בין קראג’ה לג’רושי שכללה התערבות ממשלתית. כיום ארגון קראג’ה עדיין פעיל אך עומד תחת לחץ כבד מהמשטרה. לאימן קראג’ה מיוחסות עבירות סמים בהיקף משמעותי, כולל קשרים עם מבריחים בלבנון, והמשטרה מבצעת מעצרים מתוקשרים בקרב אנשיו.
• משפחת נעימי, ארגון פשיעה גלילי (מבוסס בכפר ג’דיידה-מכר) בהובלת פיראס נעימי. ארגון זה עסק בעיקר בסחיטה ובגביית דמי חסות, אך בשנים האחרונות נכנס גם הוא לסחר בסמים. בין נעימי לחמולת אבו לטיף (שניהם בגליל) שורר “סכסוך דמים” שגבה תוך שנתיים וחצי כ-25 הרוגים. ארגון נעימי מסוכסך גם עם חלקים מארגון חרירי, בסכסוך נוסף שגבה 36 קורבנות. דפוס זה, בו ארגוני פשע ערביים נלחמים זה בזה, והאלימות גובה מחיר כבד מהקהילה, חוזר על עצמו בכמה אזורים. רבים מההרוגים אינם חלק פעיל מארגוני הפשיעה אלא קרובי משפחה או מכרים, הנקלעים למעגל הנקמה.
• משפחת אבו ג’ודה ואבו מוך, בדומה לקבוצות לעיל, גם בערי המשולש והשרון פועלות כנופיות חמולתיות. בבאקה אל-גרבייה התרחש ב-2024 סכסוך בין כנופיית אבו ג’ודה לכנופיית אבו מוך, שבו נהרגו 11 איש תוך חודשים ספורים. ראש כנופיית אבו ג’ודה (חאלד) ובנו נרצחו, וכך גם מנהיג כנופיית אבו מוך ואחיו. הרקע: מאבק על שליטה בשוק הסמים המקומי ובגביית דמי חסות. מקרים מזעזעים כללו גם רצח מנהל בית ספר (שאינו עבריין) בפיצוץ רכב, קורבן חף מפשע בנקמת דם. אירועים אלו ממחישים את היקף האלימות שהתפתח בחברה הערבית סביב הפשיעה המאורגנת.

חשוב לציין שמשטרת ישראל מתמודדת עם אתגר עצום במגזר הערבי: “מאות מתנקשים שמסתובבים חופשי” בשל שיעור פענוח נמוך מאוד של מקרי רצח. המשמעות היא שארגוני הפשע הערביים מרגישים חסינים יחסית, וממשיכים לנהל את ענייניהם, כולל סחר בסמים, ללא הרתעה מספקת. עם זאת, החל משנת 2023 הוגברה המעורבות של רשויות הביטחון: שר לביטחון לאומי אף קרא לגייס את שב”כ לסיוע במאבק נגד ארגוני הפשיעה הערבים. מדובר בצעד חריג שמעיד על חומרת המצב, שבו פעילות עבריינית (הכוללת סחר בסמים) מוגדרת כאיום על ביטחון הפנים.

משפחת אבו לטיף: ארגון פשע דרוזי בצפון

משפחת אבו לטיף היא דוגמה מרכזית לארגון פשע במגזר הדרוזי. החמולה, שמקורה בכפר ראמה שבגליל, נשלטת בידי ארבעה אחים, לטיף, עלאא, סלימאן ונידאל אבו לטיף. מזה שנים נחשבת משפחת אבו לטיף ליעד מספר אחת של משטרת ישראל בצפון, ולאחד מארגוני הפשע הגדולים בארץ. האחים אבו לטיף שלטו ביד רמה בראמה וביישובי הגליל: הם גבו דמי חסות מעסקים, שלטו במכרזי בנייה ותשתיות באזור, והיו אחראים לשורת מקרי רצח, ירי וסחיטה.

בתחום הסמים, ארגון אבו לטיף עסק בעיקר בהפצת סמים בצפון הארץ ובהלבנת הרווחים דרך עסקים לגיטימיים. לכאורה, לאבו לטיף לא הייתה רשת הברחה משל עצמו (עקב ריחוקו מגבולות כמו מצרים או לבנון), אך הוא היווה גורם מפיץ מרכזי. פעמים רבות “קנה” הארגון סחורות (חשיש, מריחואנה ואף קוקאין) ממשלוחים שהבריחו אחרים והפיץ אותן בגליל ובמרכז, תוך הסתייעות ב”חיילים” רבים תחתיו. ההשפעה של ארגון אבו לטיף הייתה כה גדולה, עד שהוערך כי מונים בו כ-220 עבריינים פעילים, נתון שהפך אותו, לכאורה, למשפחת הפשע החזקה בישראל בשנים האחרונות. לשם המחשה, בפשיטה משטרתית בפברואר 2023 נעצרו 36 חשודים מארגון אבו לטיף והוחרמו עשרות רכבי יוקרה, שעוני פאר וכספי מזומן בהיקפים עצומים. עם זאת, הצלחות האכיפה היו חלקיות: אחד מראשי הארגון, סלימאן אבו לטיף, שוחרר ממעצר ללא אישום והצהיר באמצעות עו”ד כי “תיק הדגל של המשטרה מתחיל לקרוס”. אח אחר, לטיף אבו לטיף, עדיין מוחזק במעצר באותה עת, ונידאל מרצה עונש מאסר בתיק אחר.

למשפחת אבו לטיף מיוחסת חדירה למוסדות שלטון מקומי. בשנת 2018 העז מועמד יחיד להתמודד מולם על ראשות מועצת ראמה, אך הפסיד: שאוקי אבו לטיף (מקורב לחמולה) נבחר לראש המועצה עם 99% מהקולות, למרות שהיה באותה עת נאשם בפלילים (סיוע לסחיטת דמי חסות) ואף נאסר עליו לשהות בתחום הכפר או להשתמש בטלפון. מצב זה, בו ארגון פשע בפועל שולט במועצה המקומית, היה כה חמור עד שהשב”כ המליץ לבטל את הבחירות בראמה בשל איום הפשיעה. אף שהבחירות התקיימו, מדובר באיתות ברור לכך שמשפחת אבו לטיף הצליחה ליצור משטר של פחד והשתקה בקהילה הדרוזית המקומית. אנשי עסקים באזור ידעו שעליהם לשלם “דמי חסות” לחמולה עבור הגנה, אחרת עסקיהם בסכנה. גם פרויקטים ציבוריים (כמו סלילת כבישים ובניית מבני ציבור) הופקעו לטובת קבלנים מטעם אבו לטיף, תוך השתלטות על מכרזים ממשלתיים באמצעות איומים, עבירה שבגינה אף הואשם ראש הארגון לטיף אבו לטיף יחד עם גורמים ברשויות המקומיות.

בשנת 2022–2023 השקיעה המשטרה מאמצים חסרי תקדים נגד אבו לטיף: מבצע מיוחד של ימ”ר צפון הבשיל לכתבי אישום נגד עשרות מחברי הארגון, לרבות אישומים חמורים של סחיטה באיומים, החזקת נשק, והטמנת מטעני חבלה. ראש ארגון אבו לטיף נעצר יחד עם כ-40 חשודים נוספים. כתבי אישום הוגשו על השתלטות עבריינית על מכרזים והפעלת רשת פרוטקשן נרחבת. עם זאת, המאבק טרם הוכתר כהצלחה מלאה: גורמים בקהילה הדרוזית מציינים כי הפחד עדיין מושרש, ורבים נמנעים משיתוף פעולה עם המשטרה מחשש לחייהם.

משפחת אבו לטיף מציגה זווית שונה של פשע מאורגן, כזו ששזורה במרקם הכפרי-מסורתי של החברה הדרוזית. בעוד שבמקרה של משפחות יהודיות כמו אברג’יל הפשיעה “מנותקת” יחסית מהציבור (ופועלת בסתר), במשפחות כמו אבו לטיף קיים עירוב חמור בין הפשע לחיי היומיום ביישוב. לכך יש השפעה חברתית קשה: הצעירים בכפרים עלולים להיגרר לעבוד כ”שליחים” עבור הארגון, נורמת האלימות גואה, ואמון הציבור ברשויות נחלש מאוד.

מבנה ודרכי פעולה של משפחות הפשע

למרות השונות האתנית והאזורית, קיים דמיון מפתיע במבנה הארגוני של משפחות הפשע בישראל. מבנה היררכי: ברוב המשפחות קיים “ראש ארגון”, דמות דומיננטית (או קבוצה מצומצמת של אחים/שותפים) העומדת בראש הפירמידה. תחתיו פועלים שכבות של “סגנים” וראשי חוליות אזוריות, האחראים על תחומי פעילות או טריטוריות מסוימות. למשל, בארגון אברג’יל פעלו תת-קבוצות בערים שונות בארץ, כשלכל קבוצה מנהיג מקומי שכפוף לאברג’יל.

מתחת לדרג הביניים נמצאים עשרות ולעיתים מאות של חיילים, עבריינים זוטרים המבצעים את העבודה “בשטח”. חיילים אלו עוסקים בגביית חובות, שמירה על “שקט” במקומות שבהם הארגון פועל, העברת מסרים ואיומים, וכן כמובן סחר פיזי בסמים (הובלה, חלוקה ומכירה). רבים מהחיילים הם צעירים בשנות העשרה וה-20 לחייהם, חלקם עם רקע של עבריינות קטנה, אשר מתפתים להצטרף לארגון בשל הפיתוי הכספי והמעמדי. בעגה המשטרתית מכונים רבים מהם “עבריינים בהזמנה” או “חיילים ללא תואר”, צעירים שעבורם ההשתייכות לארגון פשע מעניקה זהות וכוח.

חלוקת תפקידים והתמחויות: בתוך המשפחה ישנם גם בעלי תפקידים ספציפיים. למשל, “קציני כספים” האחראים על הלבנת ההון וספירת הרווחים, עורכי דין ורואי חשבון המסייעים לארגון באופן חוקי-למחצה, “מחסלים” או חוליות פגיעה המתמחות בביצוע חיסולים ונקמות, ומומחי הברחה שמתמקדים בערוצי גבול (כגון מומחי גבול מצרים, או קשרים עם גורמי פשע ירדניים/לבנוניים). החלוקה הזו מאפשרת לארגון לפעול כמערכת יעילה: כל אחד מבצע את תפקידו במטרה להעצים את רווחי הפשע. כך, מומחים בתחום הכספים מלבינים את רווחי הסמים דרך רשתות צ’יינג’ים (change) ועסקים קש, בעוד חוליות ההברחה דואגות להזרים סמים חדשים לתוך המדינה.

טריטוריאליות: משפחות הפשע נוטות לשלוט בטריטוריות מוגדרות. במשך שנים היה “סטטוס-קוו” שבו אזורי הארץ חולקו בין המשפחות הגדולות: משפחות אברג’יל ואבוטבול שלטו באזור המרכז (ת”א, שרון), אלפרון בגוש דן, מוסלי (פורשי אברג’יל) באזור השפלה, ודומרני בדרום. במגזר הערבי: ג’רושי שלטו ברמלה-לוד, חרירי בוואדי עארה, אבו לטיף בגליל וכו’. חלוקה אזורית זו הפחיתה חיכוכים, שכן כל ארגון ידע מה גבולותיו. עם זאת, לעיתים ניסו ארגונים להתרחב לטריטוריות חדשות, מה שהוביל למלחמות. לדוגמה, ניסיון של ארגון מוסלי להשתלט על שוק ההימורים בדרום אילץ את אנשי אברג’יל להילחם בהם. באופן דומה, כניסת כנופיות בדואיות לשטחי שליטת דומרני עוררה מאבקי כוח.

קודים של כבוד ופורומים: על אף פשיעתם, למשפחות יש לעיתים כללי פעולה. לדוגמה, לא לפגוע במשפחות יריבות ללא אישור מה”הנהלה”. ישנו מושג של “פורום” בארגונים, קבוצת בכירים שמתכנסת להחליט על מהלכים דרמטיים (כמו אישור חיסול מטרה). עלי ג’רושי, מבכירי משפחת ג’רושי, הסביר בראיון טלוויזיוני כיצד “לא הורגים סתם” וכי החלטה על חיסול מתקבלת בדיון בין ראשי הארגון. כמובן, קודים אלו לא תמיד נשמרים, במיוחד כשפורצות מלחמות פנימיות או כשהדור הצעיר הפחות ממושמע נכנס לתמונה (תופעה הרווחת כיום במגזר הערבי).

שיטות הפעולה בתחום הסמים: הברחות, גידול והפצה

ארגוני הפשע בישראל פיתחו עם השנים מגוון שיטות פעולה כדי לקיים את עסקי הסמים הרווחיים, תוך ניסיון לחמוק מאכיפה:

• הברחות גבול וסחר בינלאומי: חלק משמעותי מהסמים הקשים (קוקאין, הרואין, אקסטזי) אינו מיוצר בישראל, אלא מוחדר אליה מבחוץ. משפחות הפשע קושרות קשרים עם קרטלי סמים בינלאומיים ועם רשתות הברחה. בגבול מצרים מתבצעות הברחות של חשיש, קנאביס ומדי פעם קוקאין, בשיתוף פעולה בין מבריחים בדואים מסיני לבדואים ישראלים בנגב. משפחות כמו דומרני ומוסלי הואשמו בקשרים עם מבריחים אלו כדי לקבל נתח מהסמים. בגבול ירדן ולבנון, זירה נוספת להברחות, בעיקר של חשיש מלבנון וקוקאין מדרום אמריקה דרך ירדן. לדוגמה, רשתו של אבנר מנשה (עבריין ישראלי בכיר) הבריחה קוקאין מבוליביה לברזיל, ומשם דרך ירדן לישראל. לעיתים מנצלים קשרי משפחה חוצי-גבול: במגזר הערבי ידוע על שיתוף פעולה בין פושעים ערבים בישראל לבין גורמים בשטחים הפלסטיניים ובלבנון להעברת סמים דרך גדר ההפרדה או הגבול הצפוני.
• גידול וייצור מקומי: בשנים האחרונות, עם התפתחות טכנולוגיות ההידרופוניקה, החלו ארגוני פשע להשקיע בהקמת מעבדות גידול קנאביס בהיקף גדול בתוך ישראל. בבתים פרטיים, מחסנים ואף דירות שכורות בלב אזורים עירוניים מוקמות “מעבדות הידרו” שמניבות מאות שתילי מריחואנה בכל מחזור. משפחות פשע מספקות את המימון, את הידע (לעיתים בשת”פ עם מדריכי חקלאות לשעבר) ואת האבטחה למעבדות הללו. כך הן מצמצמות תלות בהברחה מבחוץ ומגדילות רווחים. המשטרה חושפת מדי שנה עשרות מעבדות, חלקן קשורות ישירות לארגוני פשע גדולים. למשל, ב-2020 נחשפה מעבדה גדולה בצפון, שהופעלה בידי מקורבי משפחת אבו לטיף, ובה מאות ק”ג קנאביס מוכנים להפצה. בנוסף, ייצור סמים סינתטיים (כמו מעבדות ל-LSD, MDMA או מתאמפטמין) התרחש בישראל בהיקף מוגבל; היו מקרים שבהם כימאים מקומיים גויסו ע”י ארגונים (למשל ע”י עבריינים יוצאי בריה”מ) להקים מעבדות אקסטזי. רובן סוכלו בתחילת דרכן.
• הפצת הסמים בשוק המקומי: משפחות הפשע מחזיקות רשתות הפצה יעילות בתוך ישראל. בכל עיר גדולה ישנם “סוכנים” או מפיצים אזוריים, שקונים סמים מהארגון בכמויות גדולות (ק”ג של חשיש, אלפי כדורי אקסטזי וכו’) ומפיצים לסוחרים זוטרים יותר, עד רמת ה”דילר” בשכונה. בשנים האחרונות עברה חלק מההפצה למרחב הדיגיטלי: רשת טלגראס (Telegram) למשל נוצלה על ידי ארגוני הפשע כדי למכור אנונימית לכאורה. ראינו זאת במבצע “אלפא” בדרום, בו סוכן סמוי קנה סמים דרך הטלגראס והפליל עשרות מפיצים של דומרני. למעשה, חלק ממנהלי הקבוצות בטלגראס פעלו בשליחות ישירה של המשפחות הגדולות. מעבר לכך, ארגוני הפשיעה אף מנצלים בני נוער ושליחים תמימים: היו מקרים שתלמידי בית ספר גויסו להעברת חבילות סמים בתוך תיקיהם כדי להימנע מחשד.
• שידול וגיוס לסחר: אחת העבירות הנלוות היא שידול קטינים או אנשים במצוקה לעסוק בסחר בסמים. משפחות הפשע יוצרות תלות בקרב מכורים, למשל: הן מספקות סמים לנרקומנים בחינם בתחילה, ואז מאלצות אותם למכור לאחרים כדי לממן את מנהגיהם. כמו כן, ישנו דפוס של גיוס בני נוער משכונות מצוקה כבלדרים, הם מובטחים בשכר גבוה תמורת נסיעה לחו”ל והבאת מזוודה “תמימה” (שבה למעשה מוסלקים סמים). מספר ישראלים צעירים נתפסו כך בנמלי תעופה בעולם וטענו ש”לא ידעו” על המטען האסור. בתי המשפט בארץ ראו בכך החמרה כאשר הדבר אורגן ע”י עבריינים מבוגרים. דוגמה היא רשת שגייסה צעירות ישראליות להבריח קוקאין מברזיל; כאשר נתפסו, נחשף שארגון פשע ישראלי עמד מאחורי הגיוס, ושידל אותן בעורמה. בתי המשפט בישראל הכירו באחריות העבריינים השולחים, ולא רק הבלדרים.
• אלימות והטלת אימה: כלי משלים להפצת הסם הוא הטלת אימה כדי לשמור על אזור הפצה. ארגון ישתמש באיומים חמורים על סוחרים עצמאיים כדי למנוע תחרות. לדוגמה, ידוע על מקרה באזור לוד בו כנופיית ג’רושי הזהירה סוחרי סמים קטנים שלא לקנות סחורה מאף אחד מלבדם, ומי שעבר על האיסור, רכבו פוצץ. האלימות משמשת כך הן להרתעת מתחרים והן להבטחת גביית חובות מלקוחות (צרכני סמים שחייבים כסף).

הלבנת הון ומימון פעילות עבריינית

העיסוק הנרחב בסחר בסמים מניב למשפחות הפשע רווחי עתק במזומן, שיש צורך להכניסם למערכת הפיננסית הלגיטימית. כאן נכנסת לפעולה הלבנת ההון (money laundering). כל ארגון גדול מקים מערך מתוחכם להסוואת מקור הכספים:

• עסקים חזיתיים: פתיחת עסקים חוקיים המשמשים כ”כיסוי” להעברת כספי סמים. למשל, משפחת אברג’יל ושותפיה היו מעורבים בפרשת בנק המסחר, בה עובדת בנק (אתי אלון) מעלה בכ-250 מיליון ש”ח מכספי בנק והזרימה אותם לארגוני הפשע. כספים אלו הוצגו כרווחי עסקי הימורים לגיטימיים באילת ובתי מלון בטאבה, בעוד שחלקם בכלל שימשו למימון יבוא סמים. גם ארגון דומרני, כאמור, השתמש בחברות בנייה וייבוא ירקות כדי להלבין הון מהימורים וסמים. משפחות פשע רבות מחזיקות בבעלותן מסעדות, ברים, מועדוני לילה, סוכנויות רכב ועסקי נדל”ן, כולם אפיקים להזרים את המזומן “השחור” ולטשטש את עקבותיו באמצעות פדיון יומי או הכנסות פיקטיביות.
• צ’יינג’ים והמרת מטבע: שוק החלפנות (Change) בישראל שימש כר פורה להלבנת כספים. ארגוני פשע רוכשים לעיתים בעלות (באופן נסתר) על דוכני Change, דרכם הם ממירים מזומנים שמקורם בסמים לכסף “נקי” יותר או למטבע חוץ, שאז מפקידים אותו בבנקים בחו”ל. בשנות ה-2000 התנהל “מרחץ דמים” בעולם החלפנים, כשמשפחות שונות נלחמו על שליטה בצ’יינג’ים בערים מרכזיות. המטרה: שליטה באמצעי הלבנה. קרבות אלו הביאו ל-17 קורבנות באזור ראשון-לציון וחולון בתחילת שנות ה-2010. הדבר ממחיש עד כמה חיונית הלבנת ההון לארגוני הסמים, עד כדי נכונות להרוג עבור מקום בכורה בענף החלפנות.
• השקעות נדל”ן והימורים בחו”ל: חלק מהכספים יוצאים מישראל ומשמשים להשקעות ברכישת נכסי נדל”ן באירופה ובארה”ב, או להקמת בתי הימורים מעבר לים. משפחות ישראליות כמו אבוטבול ניהלו בתי קזינו בפראג ובבוקרשט, גם כמקור הכנסה וגם כאמצעי להלבין רווחי סמים דרך קזינו (Buy-in והמרה חזרה). כמו כן, תועדו מקרים שבהם עברייני צמרת קנו דירות ומלונות יוקרה בלונדון ובבאטומי, גרוזיה, כדי להחזיק הון בחו”ל הרחק מידי הרשויות הישראליות. רשויות המס הישראליות (רשות המיסים ו”רשות איסור הלבנת הון”) פועלות בשיתוף פעולה עם בנקים לזיהוי הפקדות חריגות, ומעבירות דיווחים על חשודים מהעולם התחתון. כך למשל סוכלו העברות בנקאיות גדולות מחשבונות קש של אנשי אברג’יל בישראל לחשבונות בחו”ל, לאחר שהתעורר חשד שהמקור הוא סחר בסמים. במקביל, המדינה משתמשת בכלי חילוט נכסים: בשנת 2013 דיווחה המשטרה על חילוט בשווי 246 מיליון ש”ח מרכוש ארגוני פשיעה, מכוניות, נדל”ן, חשבונות בנק, במהלך שנה אחת. אמנם סכום זה הוא רק חלק קטן מסך הרווחים הפליליים, אך הוא מכה כלכלית מורגשת לארגונים.
• שימוש בעו”ד ורו”ח מושחתים: חלק מארגוני הפשע שוכרים מקצוענים כדי לבנות מערך הלבנה מתוחכם. היו פרשות שחשפו עורכי דין שפתחו נאמנויות פיקטיביות, או רואי חשבון שיצרו “הכנסות” כוזבות בספרי חברה, כדי להצדיק כסף שמקורו בסמים. החוק בישראל הוחמר כדי להתמודד עם תופעה זו, למשל, חובת דיווח הוטלה גם על יהלומנים ועו”ד לגבי פעולות כספיות מעל סכום מסוים, במטרה לחשוף כספי סמים מוסווים.

קשרים בינלאומיים: קרטלים ושיתופי פעולה חובקי עולם

עולם הפשע הישראלי בתחום הסמים אינו פועל בבועה, יש לו זרועות וקשרים מסועפים ברחבי העולם. למעשה, בעשורים האחרונים גדל מעמדה של ישראל כצומת בינלאומית בסחר הסמים, עם קשרים דו-כיווניים: גם ייבוא סמים לארץ, וגם יצוא סמים מישראל (בעיקר סמים סינתטיים) לחו”ל.

כמה דוגמאות בולטות לקשרים כאלה:

• קשרי דרום אמריקה: אמריקה הלטינית היא מקור מרכזי לקוקאין. במהלך השנים התבססו מספר עבריינים ישראלים בדרום אמריקה, ששימשו כמתווכים בין קרטלי הסמים שם לבין שוקי היעד במערב. דמות שבלטה היא אבנר מנשה, עבריין ישראלי שברח למדינות דרום אמריקה בתחילת שנות 2000. מנשה, בן 65 מפתח-תקווה, הוגדר על ידי המשטרה כאחד מגדולי סוחרי הקוקאין הישראלים שפעלו בעולם. הוא קיבל אזרחות בוליביאנית וחי שם למעלה מ-20 שנה, במהלכן נחשד בהברחת מאות ק”ג קוקאין מדרום אמריקה לישראל. רשת הסחר שלו הבריחה, כאמור, סמים מבוליביה דרך ברזיל לירדן ואז לישראל. מנשה הפך למבוקש בינלאומי; גרמניה, הולנד וצ’ילה אף חקרו פרשיות סמים שבהן נקשר שמו. לבסוף, בעקבות “הודעה אדומה” (Red Notice) של האינטרפול לבקשת ישראל, הוא נעצר בבוליביה והוסגר ארצה באוקטובר 2024. המקרה של מנשה מדגים כיצד ישראלים משתלבים במערך הקרטלים, הוא תיווך בין ספקי קוקאין דרום אמריקאים לבין ארגוני פשע ישראלים (למשל, סיפק משלוח עצום לאנשי אברג’יל בקנדה ). לכאורה פעל מנשה עצמאי, אך בפועל, כסוחר ישראלי בחו”ל, היה חוליה בתוך רשת רחבה בה שותפות משפחות הפשע כאן.
• המאפיה היהודית-אמריקאית וקנדה: החל משנות ה-90 התקיימו חיבורים בין פשע ישראלי לבין פשע מאורגן יהודי בגולה. בארה”ב ובקנדה צמחו “כנופיות ישראליות”, קהילות עבריינים יוצאי ישראל שהמשיכו בפעילותן שם. למשל, בניו יורק ולוס אנג’לס פעלו כנופיות שקיימו קשר עם משפחות כמו אברג’יל ורוזנשטיין בארץ. הם סייעו בהפצת אקסטזי ו-MDMA שהגיע מאירופה דרך ישראל. בשנת 2008 פורסם מקרה בו שני אחים ישראלים (האחים אברג’יל) מואשמים בארה”ב על הפעלת רשת סמים ושותפות עם כנופיית רחוב אמריקאית. גם בקנדה, ערים כמו מונטריאול וטורונטו היו בית לפעילות של ארגוני פשע ישראלים. מספר ראשי ארגונים ברחו לקנדה (שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל עד השנים האחרונות) וניסו לנהל משם רשתות סמים. כך עשו, למשל, חלק מחיילי אברג’יל, עד שהוסגרו במסגרת פרשה 512.
• שת”פ עם המאפיה האיטלקית והרוסית: ישנן אינדיקציות על עסקאות בין עבריינים ישראלים לקבוצות פשע גדולות בעולם. לדוגמה, באמצע שנות ה-2000, כשרשת אברג’יל ניסתה להיכנס לסחר בקוקאין מאמריקה, דווח שהיה לה קשר עם ארגון מאפיה איטלקי (ייתכן שה’נדראנגטה הקלבריאנית). אותו שיתוף הפעולה נועד להשיג מקור לקוקאין גולמי עבור השוק הישראלי והאירופי. כמו כן, הפשע הישראלי מקושר היסטורית למאפיה הרוסית; בשנות ה-90 פעלו בארץ דמויות כמו מיכאל מור (עבריין בכיר מנהריה) שקיימו קשר עם ארגוני פשע ברוסיה ואוקראינה. רשתות אלו עסקו גם בסחר בסמים, לצד הברחות נשק. בשנת 2019 נעצרו במספר מדינות באירופה (ספרד, צרפת) עשרות חשודים, בהם ישראלים, כחלק ממבצע כנגד רשת רוסית-ישראלית שהבריחה קנאביס וחשיש מאירופה למזרח אירופה ולישראל.
• האינטרפול ושיתוף פעולה משטרתי: הצלחות משמעותיות נגד קרטלי הסמים הישראלים הושגו הודות לשיתוף פעולה בין-לאומי. מלבד ההסגרות של רוזנשטיין ואברג’יל לארה”ב, ישנה זרימה שוטפת של מידע בין משטרת ישראל ל-Interpol. כיום, עשרות עבריינים ישראלים נמצאים ברשימת המבוקשים של האינטרפול, כולל שמות ידועים ממשפחות הפשע. ישראל גם חברה בפרויקטים בינ”ל למאבק בסמים; יחידת קשר ישראלית פועלת בהולנד מזה שנים כדי לסכל הפקת אקסטזי שמיועדת לישראל, וכן יש נציגים ללהב 433 בגרמניה ובמדינות נוספות. דוגמה מעניינת היא חשיפת פרשת סחר סמים בה היו מעורבים עובדי חברת אל-על: בשנים 2012–2015 הוברחו עשרות ק”ג קוקאין בטיסות אל-על מדרום אפריקה ודרום אמריקה לת”א, תוך שיתוף פעולה של דיילים ועובדי מטוס. החקירה התאפשרה הודות למידע מהמשטרה הדרום אפריקנית ולמבצע עוקב של ה-DEA האמריקני. ב-2015 נעצרו בארץ למעלה מ-12 חשודים, בהם עובד אל-על בכיר, ובכך נחשפה חוליה שחיברה בין קרטלי סמים בדרום אמריקה לארגון פשע ישראלי שניהל את ההברחה.

ראוי לציין שגם בעולם הפשע הישראלי בחו”ל יש היררכיה. רבים מהעבריינים המבוקשים שברחו לחו”ל מתיישבים במדינות שאין להן הסגרה וממשיכים שם לנהל עסקים: דרום אפריקה, ברזיל, מרוקו, אוקראינה. כמה מראשי הפשע הישראלים אף קיבלו מקלט בערי מקלט כמו דובאי בתקופות שבהן לא הייתה אכיפה תקיפה. ואולם, המגמה היא ש”העולם נעשה קטן”, טכנולוגיות מעקב גלובליות ושיתוף פעולה משטרתי הדוק מקשים עליהם להתחבא. כפי שצוטט קצין משטרה ישראלי: “אין מקום על הגלובוס שעבריין ישראלי יכול להרגיש בו בטוח באמת”.

אכיפה וסיכול: יחידות מיוחדות במאבק בארגוני הסמים

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בהתמודדות רשויות האכיפה עם משפחות הפשע ועבירות הסמים: הטיפול עלה מדרגה, וכולל גיוס יחידות עילית, טקטיקות חדשות ושיתופי פעולה בין-גופיים.

• להב 433 והיחידות הארציות: יחידת להב 433 במשטרת ישראל, המכונה לעיתים “ה-FBI הישראלי”, מרכזת תחתיה מספר יחידות מודיעין וחקירה עיקריות למאבק בפשע החמור. בין היתר, נמצאת בה יחידת יאחב”ל (היחידה הארצית לחקירות פשיעה חמורה ובינלאומית) המתמקדת בארגוני פשע גדולים. חוקרי יאחב”ל הובילו את פרשה 512 נגד אברג’יל, וכן פרשות נגד דומרני, אבוטבול ואחרים. להב 433 מפעילה טכנולוגיות מתקדמות (האזנות, מעקבים סמויים, סייבר) הנחוצות במיוחד לפיצוח רשתות סמים עתירות תקשורת מוצפנת. בנוסף, ביחידת להב 433 פועלת יחידה למאבק בהלבנת הון, בשיתוף רשות המסים, שמטרתה “לעקוב אחרי הכסף” של ארגוני הסמים. גישה זו, פגיעה כלכלית, הוכחה כיעילה: חילוטים וסגירת ברזים פיננסיים גורמים לארגונים לקריסה מבפנים.
• יחידות ייעודיות במחוזות המשטרה: בכל מחוז משטרתי בארץ יש יחידה מרכזית (ימ”ר) ובה צוותים ייעודיים לפשע המאורגן. למשל, ימ”ר תל אביב טיפלה בארגוני אלפרון ורוזנשטיין, ימ”ר מרכז, במשפחות לוד-רמלה (ג’רושי, מוסראתי), ימ”ר דרום, בדומרני ובכנופיות הבדואיות, וימ”ר צפון, במשפחות אבו לטיף, נעימי, חרירי וכדומה. לעיתים מוקמות יחידות משימה זמניות כאשר גובר גל פשיעה: כך הוקמה ב-2023 “היחידה המיוחדת למאבק בפשיעה במגזר הערבי” בשיתוף שב”כ, לטיפול במקרי הירי והחיסולים. יחידות המחוז מפעילות הרבה סוכנים סמויים, טקטיקה שחזרה לככב לאחרונה. הסוכן “אלפא” בארגון דומרני הפיל עשרות חשודים ; סוכן נוסף פעל ב-2020 בצפון והביא להפללת חברי חוליות הפצה של אבו לטיף; בעבר (2006) פעל סוכן שחדר לארגון הפשע של אסי אבוטבול והביא להרשעת אנשיו.
• שיתוף פעולה רב-גופי: המלחמה בארגוני הסמים כבר אינה נחלת המשטרה לבדה. השב”כ, כאמור, החל לסייע מודיעינית במגזר הערבי במקרים של חשד למעורבות טרור או כשהפשיעה חופפת ביטחון לאומי. רשות המסים מקצה חוקרים למאמץ (בתיקי 512 ו-知 אחרות היו חוקרי מס שחשפו העלמת הכנסות של עדי מדינה וכו’). הרשות לאיסור הלבנת הון במשרד המשפטים מעבדת מידע עם בנק ישראל על תנועות הון חשודות שמקורן בסמים, ומעבירה דוחות למפלגי ההונאה. גם צה”ל שותף בסיכול: יחידות מודיעין גבולות סייעו לסכל הברחות סמים בסיני, לדוגמה, בליל אחד בנובמבר 2023 סוכל ניסיון להבריח 100 ק”ג חשיש בגבול מצרים, כשהכוחות עוקבים תרמיתית ועוצרים את הרכב החשוד. אירוע כזה מדגים את התיאום: תצפית צה”ל זיהתה, המשטרה עצרה בצד הישראלי.
• חוק וחומרת ענישה: הכנסת תיקנה חוקים כדי להקל על הרשעת ראשי ארגוני פשע. חוק המאבק בארגוני פשיעה (2003) מאפשר להגדיר חבורה כ”ארגון פשיעה” ולהאשים את חבריה בקשר לארגון, עונש שיכול להגיע ל-10 שנות מאסר גם למי שלא נתפס בידיו סם, אם הוכח שהוא חלק מארגון פשיעה העוסק בסמים. חוקים נגד הלבנת הון שימשו לתפוס רכוש עוד בטרם משפט פלילי, כך שעבריינים איבדו את מכוניות היוקרה והוילות מיד עם מעצרם. החמרת הענישה מורגשת: בעוד שבעבר ראשי פשע יצאו בעונשים קלים יחסית (3–5 שנים), כיום ניתנים מאסרי עולם ומאסרים דו-ספרתיים כבדים (כפי שראינו: אברג’יל, 3 מאסרי עולם; אחרים, עשרות שנים ). השופטים מציינים בגזרי הדין את הצורך “לעקור את נגע ארגוני הפשיעה” באמצעות ענישה חסרת תקדים.

צעדי האכיפה מתחילים לתת תוצאות: המשטרה מדווחת שב-2022 אירעו פחות מקרי חיסול הקשורים לארגוני פשיעה יהודיים, וארגונים רבים התפרקו או נחלשו מאוד (אברג’יל, מוסלי, אלפרון, אבוטבול). עם זאת, במגזר הערבי האתגר נותר אדיר, והתחושה היא של מירוץ נגד הזמן להשבת הסדר.

השפעה חברתית וסיכום

פעילותן של משפחות הפשע בתחום הסמים מקרינה הרס חברתי רב-ממדי. בחברה הערבית והדרוזית, ההשלכות טרגיות: מאות נרצחים בעשור האחרון בשל מאבקי כנופיות, לעיתים קרובות חפים מפשע שנקלעו לקו האש או קורבנות של “ירי תועה”. ערים וכפרים שלווים לשעבר, כדוגמת רמלה, לוד, באקה אל-גרבייה וראמה, הפכו לזירות קרב של ממש, עם מטעני נפץ וירי באמצע הרחוב. התושבים חיים בפחד; ישנן עדויות שאנשים נמנעים מלצאת מבתיהם מחשש שייפגעו בסכסוכים שאינם קשורים אליהם. הנוער רואה בעינייו שפשע משתלם, עבריינים מסתובבים ברכבי פאר ומפגינים כוח, בעוד אכיפת החוק לוקה בחסר. הדבר פוגע במרקם החברתי, מגביר תחושות קיפוח מול המדינה, ומחליש את סמכות המנהיגות המסורתית (מוכתרים, שייח’ים) בכפרים.

גם במגזר היהודי, למרות שהאלימות הגלויה נרגעה מאז ימי הפיצוצים בת”א, משפחות הפשע ממשיכות לגבות מחיר: הן חודרות לכלכלה הלגיטימית, גורמות לעסקים לקרוס תחת עול פרוטקשן, מרמות במכרזים ומבריחות משקיעים. תופעת הסמים עצמה, הפצת סמים קשים לנוער, יוצרת דור מכורים ופוגעת בבריאות הציבור. למעשה, הפשיעה המאורגנת בתחום הסמים מהווה איום על ביטחון הפנים לא פחות מאלימות לאומנית: היא מממנת את עצמה דרך הרחבת מעגל המשתמשים בסמים והפיכת更多 אזרחים תלויים בחסדי העבריינים.

עם זאת, העשור האחרון מלמד שיד החוק יכולה להגיע אפילו ל”בלתי נגיעים”. הסגות הגבול שביצעו ארגוני הפשע, כמו הפגיעה בעוברי אורח בפיגוע הפלילי ב-2003, חוללו שינוי תודעתי בגופי האכיפה והמשפט. כיום הענישה חמורה, וקיים תיאום חסר תקדים בין גורמי אכיפה בארץ ובעולם למאבק בארגוני הסמים. ייתכן שהמפתח הוא שילוב בין ייבוש מקורות המימון (סיכול הברחות וחילוט רכוש) לבין שינוי חברתי (חינוך והסברה לנוער, חיזוק אמון הציבור במשטרה במגזר הערבי).

שלבי ההליך הפלילי בעבירות סמים

הטיפול בעבירות סמים בישראל עובר במספר שלבים עיקריים, בדומה לכל עבירה פלילית, אך עם דגשים מסוימים הנוגעים לאופי עבירות הסמים. שלבים אלה נועדו לאזן בין הצורך לאכוף את החוק ולהרתיע, לבין ההגנה על זכויות החשוד והנאשמים. בכל שלב מתקבלות החלטות מקצועיות שעשויות להשפיע משמעותית על המשך ההליך ועל תוצאותיו.

מעצר וחקירה תחת אזהרה: ברגע שאדם נחשד בעבירת סמים, המשטרה עשויה לעכב או לעצור אותו לצורכי חקירה. אם אין חשש מיידי לשיבוש או בריחה, החשוד יזומן לחקירה מיוזמתו (בהתראה טלפונית למשל). במקרים דחופים יותר, למשל אם קיים חשש שהחשוד יברח, ישבש ראיות או יסכן אחרים, המשטרה יכולה לעצור מידית את החשוד ולהביאו לתחנה. בעת תחילת חקירה תחת אזהרה (כלומר כשהחשוד נחקר כחשוד ולא רק כעד), החוקרים חייבים להבהיר לחשוד את חשדותיו ואת זכויותיו. החשוד מקבל אזהרה רשמית כי הוא חשוד בביצוע עבירה, וכי הוא לא חייב לומר דבר שעלול להפליל אותו (זכות השתיקה), וכי דבריו מתועדים ויכולים לשמש ראיה נגדו בבית המשפט. כמו כן מבהירים לו את זכותו להיוועץ בעורך דין טרם החקירה או במהלכה. חקירה תחת אזהרה נערכת בדרך כלל בתחנת משטרה, שם החוקר שואל את השאלות ומקליד את תשובות החשוד לטופס. בסיום החקירה החשוד מתבקש לקרוא ולחתום על הודעתו. במעמד זה, חשוב שהחשוד יוודא שכל האמור מדויק וישקול אם להוסיף או לתקן פרטים, כי חתימתו מהווה אישור לנאמר.

ימי מעצר (מעצר לצורכי חקירה): אם נעצר חשוד בעבירת סמים, מותר למשטרה להחזיקו במעצר עד 24 שעות מרגע המעצר. בתוך פרק זמן זה יש להביאו בפני שופט מעצרים. בדיון זה המשטרה יכולה לבקש הארכת מעצר (מעצר ימים) לצורך השלמת החקירה. בית משפט שלום רשאי בכל פעם להאריך את המעצר במספר ימים (לרוב עד 5 ימים בכל פעם, עד מקסימום של 15 ימים בכל החלטה), וסך הכל עד 30 ימים במצטבר. במקרים חריגים, באישור היועמ״ש ובית המשפט העליון, ניתן להאריך מעבר לכך אך לא יותר מ-75 יום בסך הכל ללא כתב אישום. אם בתום 75 ימים לא הוגש כתב אישום ולא אושרה הארכה נוספת על-ידי העליון, החשוד ישוחרר ממעצר בחקירה. במהלך מעצר הימים, נבחנות עילות המעצר כמו מסוכנות החשוד, חשש לשיבוש חקירה או בריחה. אם בית המשפט משוכנע שקיימות עילות וחשד סביר, יוארך המעצר; אחרת ישקול שחרור בערובה (כמו הפקדת ערבות, מעצר בית, צו הרחקה וכו’).

הגשת כתב אישום ושימוע (אם רלוונטי): לאחר סיום החקירה, תיק החקירה מועבר לתביעה. עבירות סמים חמורות (כגון סחר, ייבוא, גידול בכמויות גדולות) יועברו לרוב לפרקליטות המדינה, בעוד עבירות קלות יותר (למשל החזקה לשימוש עצמי בכמות קטנה) עשויות להתנהל ע”י יחידת תביעות המשטרה. התובע עורך בחינה אם הראיות מספיקות וכי יש אינטרס ציבורי בהעמדה לדין. בעבירות פשע (עבירות שעונשן מעל 3 שנות מאסר, כגון ייבוא או סחר בסמים משמעותיים), ובהנחה שהחשוד אינו במעצר באותה עת, קמה לחשוד זכות לשימוע לפני הגשת כתב אישום. במסגרת שימוע (לפי סעיף 60א לחסד״פ) ניתנת לחשוד הזדמנות (באמצעות עורך דינו) לשטוח טענות בפני התביעה, בכתב או בעל-פה, כדי לשכנע שלא יוגש כתב אישום. למשל, ייתכן טיעון שהכמות הייתה לשימוש עצמי, או שיש בעיות ראייתיות או נסיבות אישיות יוצאות דופן. לאחר השימוע, אם התביעה מחליטה להגיש כתב אישום, היא תגישו לבית המשפט. כתב האישום הוא המסמך הפותח רשמית את המשפט הפלילי, ומפרט את העובדות, סעיפי החוק המואשמים ורשימת העדים שצפויה התביעה לזמן. מרגע הגשת כתב האישום, מעמד החשוד משתנה ל”נאשם”. אם הנאשם היה משוחרר עד כה, בית המשפט יקבע דיון ראשון להקראת כתב האישום (“הקראה”), ואם היה במעצר, ייתכן שיוגש יחד עם כתב האישום גם בקשה למעצר עד תום ההליכים.

דיונים מקדמיים והקראה: במעמד ההקראה (הדיון הראשון לאחר כתב האישום), בית המשפט מקריא לנאשם את כתב האישום והוא נדרש למסור את תשובתו: כופר או מודה. ברוב המקרים בעבירות סמים, במיוחד חמורות, הנאשם יכפור בעבירות והתיק ייקבע לשלבי שמיעה. לעיתים, כבר בשלב זה יכולים הצדדים להודיע אם מתנהל מו״מ להסדר טיעון (plea bargain) ולבקש דחייה. לאחר ההקראה, מתקיימים דיונים מקדמיים (תזכורות, מענה למטלות מקדמיות, גילוי חומר חקירה וכו’). זה כולל למשל הגשת בקשות מקדמיות (כגון בקשה לפסילת ראיה, טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, עיון בחומרי חקירה), וכן דיוני סטטוס לניהול יעיל של המשפט. בנוסף, במידה שלא נעשה בשלב החקירה, הנאשם רשאי לבקש עיון בחומרי החקירה נגדו ולקבל את כל חומר הראיות שבידי התביעה. תיתכן גם גישור פלילי, הליך וולונטרי שבו שופט אחר (שאינו השופט בתיק) מסייע לצדדים לנסות להגיע להסכמות (למשל עסקת טיעון) לפני ניהול הוכחות.

שלב המשפט (הוכחות וגזר דין): אם התיק לא מסתיים בהסדר טיעון מוקדם, הוא יתקדם למשפט הוכחות. במשפט, התביעה תציג את ראיותיה: תזמן עדים (למשל שוטרים שעצרו את הנאשם, מעבדה פורנזית שהוכיחה שהחומר הוא סם, עדים לשימוש או לסחר, וכן הלאה) ותציג מוצגים (כגון הסמים שנתפסו, דו”חות המעבדה, תצלומי מצלמות אבטחה וכד’). לאחר סיום פרשת התביעה, ההגנה רשאית להציג ראיות הגנה: להעיד עדי אליבי, מומחים מטעמה (למשל להפרכת משקל הסם, או לבדיקת תקינות הליך החיפוש) וכמובן, הנאשם עצמו יכול להעיד להגנתו (או לבחור שלא להעיד). בתיקי סמים הנאשם לעיתים בוחר להעיד כדי לטעון למשל שהסמים היו לשימוש עצמי ולא למסחר, או שלא ידע על קיומם (במקרה של בלדר או דייר בדירה שבה נמצאו סמים). לאחר סיכומי התביעה וההגנה, בית המשפט יכריע, זיכוי או הרשעה. אם הורשע הנאשם, יתקיים דיון נפרד לעניין העונש (טיעונים לעונש). בעבירות סמים העונשים משתנים מאוד בהתאם לסוג הסם, הכמות, ונסיבות המעשה (ראו חלק קודם לגבי ענישה). במהלך הטיעונים לעונש, תציג התביעה את עברו הפלילי של הנאשם (אם קיים) ונסיבות לחומרה, וההגנה תציג נסיבות לקולה (למשל שיקום, הודאה באשמה אם הייתה, מצב משפחתי, הבעת חרטה וכו’). בית המשפט יגזור לבסוף את הדין, שזהו השלב המסכם בהליך בערכאה הראשונה.

מעצר עד תום ההליכים: במידה והמדינה סבורה שיש צורך שהנאשם יישאר במעצר לאורך כל ניהול המשפט (למשל בתיקי סחר בסמים בכמויות גדולות, שבהם קיים חשש משמעותי לסיכון הציבור אם הנאשם ישוחרר), היא תגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים יחד עם כתב האישום. אין חובה אוטומטית לבקש זאת בכל תיק סמים; הבקשה נשקלת אם יש עילת מעצר משמעותית והמדינה סבורה שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בפחות מזה. מעצר עד תום ההליכים הוא למעשה מעצר במהלך המשפט עצמו, עד לסיום ההליך בעניינו של הנאשם (פסק דין). בית המשפט ישקול את הבקשה לאחר שקיבל את כתב האישום: האם יש ראיות לכאורה נגד הנאשם שמבססות סיכוי להרשעה, והאם יש עילת מעצר (סיכון לציבור, חשש להימלטות, שיבוש הליכים). אם מתקיימים שני התנאים, הנטייה תהיה להשאיר במעצר, אלא אם הנאשם מצליח להראות חלופת מעצר מתאימה (כמו מעצר בית בפיקוח, איזוק אלקטרוני וכו’). תיקים של שימוש והחזקה לצריכה עצמית לרוב לא יביאו למעצר עד תום ההליכים, אך סחר, ייבוא והפצה כן עשויים להצדיק זאת במקרים רבים. יש לזכור שמעצר עד תום ההליכים מוגבל בזמן: אם המשפט מתארך יתר על המידה, ייתכן שיידרש דיון ב”חייג 90 יום” (סעיף 61 לחוק המעצרים) לאחר 9 חודשי מעצר, בו ביהמ”ש העליון בוחן את הצורך בהמשך המעצר.

ערעורים: לנאשם שהורשע שמורה זכות ערעור. בתיקי סמים, הערעור יכול להיות הן על הכרעת הדין (טענת זיכוי) והן על חומרת העונש. בערכאת הערעור (בדרך כלל בית משפט מחוזי אם ההרשעה הייתה בשלום, או בית המשפט העליון אם ההרשעה הייתה במחוזי), בוחנים האם נפלו טעויות מהותיות בפסק הדין או בעונש. למשל, נאשם שהורשע בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית עשוי לערער בטענה שהכמות לא הצדיקה קביעה כזו, או שטעו כשהכשירו ראיה מסוימת (כגון הודאה שהושגה בלחץ). הערעור אינו משפט חוזר עם עדים, אלא דיון משפטי בעיקרו על בסיס הפרוטוקולים והראיות שהיו בערכאה הראשונה. ערעור יכול להסתיים בזיכוי, בהקלה בעונש, או בדחייתו (ואז ההרשעה והעונש נותרים). לאחר ערעור ראשון בזכות, קיים רק אפשרות ערעור נוסף ברשות לבית המשפט העליון (ברשות נדירה יחסית, למשל בשאלות משפטיות עקרוניות). במידה ונגזר מאסר, לאחר ריצוי חלק מן העונש (בדרך כלל שני שלישים) אסיר בעבירת סמים יכול לפנות לוועדת שחרורים (מעין ועדת “שליש”) כדי להשתחרר שחרור מוקדם תחת פיקוח ותנאים. עורך הדין מלווה לעיתים גם בהליכים אלה, אך אלה הליכים מנהליים נפרדים מבית המשפט הפלילי.

זכויות החשוד בעבירות סמים

כל אדם הנחשד בעבירה פלילית, ובכלל זה עבירת סמים, זכאי למגוון זכויות יסוד שנועדו להבטיח הליך הוגן ולהגן על חירויותיו. הרשויות החוקרות (המשטרה) ובתי המשפט מחויבים לכבד זכויות אלה. להלן עיקרי הזכויות של חשוד:

זכות ההיוועצות בעורך דין: זכות זו היא אולי החשובה ביותר לחשוד בפלילים. מרגע שאדם נעצר או מעוכב לחקירה כחשוד, עומדת לו הזכות להתייעץ עם עורך דין פלילי בהקדם האפשרי וללא דיחוי. חובה על המשטרה להודיע לחשוד על זכותו זו בתחילת כל חקירה תחת אזהרה. למעשה, המשטרה מחויבת לאפשר לכל חשוד להתקשר ולהיפגש עם עורך דינו טרם תחילת התשאול, אפילו אם המשמעות היא עיכוב החקירה לפרק זמן סביר. הייעוץ יכול להיערך טלפונית או בפגישה אישית בתחנת המשטרה, לפי בחירת החשוד. החשוד רשאי להתעקש על פגישה אישית עם עורך הדין, והמשטרה חייבת לעכב את החקירה זמן סביר כדי לאפשר לעורך הדין להגיע לתחנה. השיחה עם העו״ד היא חסויה, והשוטרים נדרשים לאפשר קיום שיחה בפרטיות (למשל להרחיק את השוטר מהתא בעת השיחה). זכות זו מעוגנת בחוק (חוק המעצרים, תשנ״ו-1996) ובפסיקה של בית המשפט העליון, שהדגישה את מרכזיות ההיוועצות כחלק מהזכות להליך הוגן. בפסק דין יששכרוב, למשל, נקבע שהזכות להיוועץ בעו״ד היא חלק מזכותו החוקתית של חשוד לכבוד ולהגנה על חירותו, וכי פגיעה בזכות זו (כמו אי-הודעה עליה לחשוד) מהווה הפרה חמורה שעלולה להביא לפסילת הודאות וראיות. כלומר, אם חשוד נחקר ללא שניתנה לו אפשרות להיוועץ בעורך דין, בית המשפט רשאי לפסול את ההודאה או הראיות שהושגו עקב כך. זכות ההיוועצות חלה לפני ובמהלך החקירה, אולם אין בישראל זכות לנוכחות עו”ד בתוך חדר החקירות בזמן התשאול (בניגוד למדינות מסוימות). בפועל, עורך הדין מייעץ לחשוד טרם החקירה כיצד לנהוג, אך לא יהיה נוכח לידו בזמן שהוא משיב לשאלות. במקרים נדירים וחריגים (כמו חקירת קטין או בעל מוגבלות מסוימת), ייתכן ליווי של הורה או איש מקצוע, אך לא של עורך הדין בזמן אמת.

זכות השתיקה וחיסיון מפני הפללה עצמית: לכל חשוד עומדת הזכות לא לענות לשאלות בחקירה שעלולות להפליל אותו. זו נגזרת מהעיקרון שאדם אינו חייב להפליל את עצמו. בתחילת חקירה, החוקרים חייבים ליידע את החשוד כי אינו חייב להשיב וכי מותר לו לשמור על שתיקה. שמירה על שתיקה משמעה שהחשוד בוחר לא להשיב (או להשיב באופן חלקי בלבד) על שאלות החוקרים. חשוב להבין: השתיקה עצמה אינה יכולה לשמש ראיה מפלילה בפני עצמה (אי אפשר להרשיע אדם רק כי שתק), אך היא עלולה לחזק את הראיות נגדו אם קיימות כאלה. למשל, אם במשפט יובאו נגד הנאשם ראיות ממשיות (כמו סמים שנמצאו אצלו) והוא בחקירה בחר לשתוק במקום לספק הסבר, השתיקה עשויה להיחשב כ”חיזוק” מסוים לראיות התביעה. לכן, הזכות לשתוק היא דו-משמעית: מצד אחד היא מגנה על החשוד מהפללה עצמית ישירה, מצד שני שתיקה מוחלטת עלולה לפגוע בקו ההגנה אם ייוותרו שאלות מהותיות ללא מענה. התייעצות עם עורך דין לפני החקירה היא קריטית כדי להחליט כיצד להשתמש בזכות השתיקה. עורך דין מנוסה יבחן את חומרת החשדות וימליץ לחשוד האם לשתוק באופן גורף, לענות חלקית, או למסור גרסה מלאה. לעיתים, במקרים של עבירות סמים קלות (למשל החזקה בכמות קטנה לשימוש עצמי), ייתכן שהעו”ד ימליץ למסור גרסה ולהודות בכמות לשימוש עצמי כדי לסיים את התיק ללא כתב אישום (באזהרה או קנס מנהלי). במקרים חמורים יותר, ייתכן שיומלץ לשמור על שתיקה עד לקבלת ייעוץ מעמיק יותר. חשוב לדעת שגם אם בחר החשוד להתחיל לענות ואז חש צורך להתייעץ שוב, הוא רשאי להפסיק את החקירה באמצע ולבקש שיחה נוספת עם עו”ד, ובחקירה חוזרת אחרי ייעוץ הוא תמיד יכול לבחור לשמור על זכות השתיקה ביתר השאלות.

חזקת החפות וזכות לאי-הפללה עצמית בבית המשפט: לאורך ההליך הפלילי כולו, החשוד (והנאשם) נהנה מחזקת החפות. המדינה צריכה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר, ואין הוא חייב להוכיח את חפותו. בהקשר זה, אף בהליך המשפטי עצמו, לנאשם עומדת הזכות לא להעיד כלל במשפטו, או להעיד רק על חלק מהשאלות, בלי ששתיקתו תהווה לבדה הוכחה לאשמתו. יחד עם זאת, אם בחר שלא להעיד להגנתו במשפט, בית המשפט רשאי להתחשב בכך במכלול הראיות, בדומה לשתיקה בחקירה. זו התפתחות חקיקתית-פסיקתית המאפשרת להסיק מסקנות מסוימות משתיקת נאשם, אך בזהירות רבה. זכות נוספת היא חיסיון מפני הפללה עצמית בהליכים אחרים: לדוגמה, נאשם בעבירת סמים במשפט פלילי יכול לשמור על זכות השתיקה גם בהליך אזרחי מקביל אם תשובה שם עלולה להפליל אותו בפלילים.

זכויות נוספות בחקירה ובמעצר: לחשוד זכויות נוספות שנועדו להבטיח יחס אנושי והוגן. בין אלה: הזכות לתנאי מעצר נאותים (מקום לינה, אוכל, מתקני היגיינה), הזכות לטיפול רפואי במקרה הצורך, זכות ליידוע קרוב משפחה על המעצר (המשטרה חייבת להודיע בהקדם לאדם קרוב שמונה על-ידי העצור על מעצרו ומיקומו), והזכות להבנת החקירה בשפתו, כלומר אם החשוד אינו דובר עברית, חייבים לספק לו מתורגמן או חוקר דובר שפתו. כמו כן, אסור להפעיל על חשוד לחץ פיזי או נפשי בלתי חוקי במהלך החקירה, אין לאיים עליו, אין להתיש אותו בחקירה ללא הפסקות סבירות, אין לשלול ממנו שינה באופן קיצוני וכו’. הודאה שמתקבלת באמצעי כפייה פסולה כראיה בשל היותה לא חופשית ומרצון. פקודת הראיות קובעת בפירוש שהודאה חייבת להינתן מרצון חופשי; פסיקה ענפה מחילה זאת על מניעת עורך דין, הבטחות שווא לחשוד, או תחבולות פסולות.

זכות היוּעדה לסניגוריה הציבורית: אם חשוד או נאשם אינם יכולים לממן עורך דין פרטי, או שקבוע בחוק שהם זכאים לייצוג, המדינה מחויבת לספק להם סניגור ציבורי. לפי חוק הסניגוריה הציבורית, חשוד בעבירת פשע חמורה, עצור לאורך ההליך, או נאשם שאם יורשע צפוי לעונש מאסר ממושך, זכאי לייצוג מטעם הסניגוריה אם אין לו עו”ד. בנוסף, גם מי שהכנסתו נמוכה מתקרה מסוימת, זכאי לייצוג ציבורי (למשל, נכון ל-2024, יחיד ללא הכנסה מספקת, או משפחה בת כמה נפשות עם הכנסה מתחת לרף שקובע משרד המשפטים ). השירות מהסניגור הציבורי ניתן ללא עלות לנאשם. חשוב לציין שבמסגרת ההליך הפלילי (התאמת שכר טרחת סניגור), קיימת טבלת שכר טרחה לסניגורים ציבוריים, אך נאשמים רבים מעדיפים לשכור עו”ד פרטי אם באפשרותם הכלכלית, מתוך אמונה שיוכלו לקבל תשומת לב רבה יותר לתיקם. עם זאת, הסניגוריה הציבורית בישראל מקצועית בהחלט ורבים מעורכי הדין הפרטיים צמחו משורותיה.

זכות לעיון בחומר החקירה: לאחר הגשת כתב אישום, כל נאשם זכאי (באמצעות סנגורו) לקבל עותק של כל חומר החקירה הרלוונטי שבתיק: דו”חות משטרה, עדויות, מזכרים, מוצגים וכדומה. זכות זו מעוגנת בחוק והיא חיונית להכנת ההגנה. גם חשוד שעומד לפני שימוע (בתיק פשע) זכאי לעיין בחומרי החקירה טרם השימוע, כדי שיוכל לטעון טענותיו באופן מושכל.

לסיכום חלק זה, יש לזכור שזכויות חשודים ונאשמים בעבירות סמים שוות לזכויות בכל עבירה אחרת. חומרת החשדות אינה שוללת את הזכויות הללו. להיפך, דווקא במצבי לחץ, חשוב שהחשוד יממש זכויותיו: יתייעץ עם עורך דין, ישקול בקפידה מה למסור בחקירה, וידרוש יחס חוקי והוגן. שמירה על הזכויות אינה “פורמליות” בלבד, לעיתים קרובות מימוש נכון של הזכות (למשל שתיקה בעיתוי המתאים) עשוי להשפיע על תוצאות התיק או אפילו למנוע הגשת אישום.

נהלים ותנאים לחיפוש ותפיסת ראיות

אחד המאפיינים של חקירות בעבירות סמים הוא הסתמכות רבה על חיפושים ותפיסות, בין אם מדובר בחיפוש על גופו של אדם, בביתו, ברכבו, או בכליו, במטרה לאתר סמים וראיות נוספות (כגון כלי השקילה, אריזות, פנקסי חובות, כספי מזומן וכד’). החוק הישראלי והפסיקה מתווים כללים ברורים לגבי מתי וכיצד מותר למשטרה לערוך חיפוש ומה התנאים לקבילות הראיות שנתפסו. להלן עיקרי הנהלים:

חיפוש בבית: לביתו הפרטי של אדם יש מעמד מוגן במיוחד (“ביתו של אדם, מבצרו”). ככלל, כדי שהמשטרה תבצע חיפוש בתוך בית מגורים, עליה להשיג צו חיפוש (search warrant) חתום בידי שופט. צו כזה יינתן אם יש למשטרה “יסוד סביר לחשד” (probable cause) שנמצאים בבית אמצעי עבירה, ראיות לעבירה או אדם שעבר עבירה. עם הגעת השוטרים לבית לצורך ביצוע הצו, עליהם להציג את עצמם, להציג את הצו, ולבצע את החיפוש בשעות סבירות (לרוב יום, אלא אם הצו מתיר לילה). החוק דורש כי חיפוש בבית ייערך בנוכחות שני עדים שאינם שוטרים, אלא אם כן בעל הבית מוותר על נוכחות עדים, או שבית המשפט התיר במפורש אחרת בצו, או שמדובר בנסיבות דחופות מאוד שלא מאפשרות הזמנת עדים. העדים מיועדים לוודא שהחיפוש ייעשה כדין ולהפחית חשש ל”שתילת” ראיות. בסיום החיפוש, אם נתפסו חפצים (למשל סמים), על השוטרים לערוך רשימה מפורטת של התפוסים ולתת העתק ממנה לבעל הבית. חיפוש בבית ללא צו אפשרי רק בנסיבות חריגות: למשל, אם אדם בתוך הבית צועק לעזרה, או כשהשוטרים רודפים אחר חשוד שנמלט לביתו (“חם pursuit”), או בהסכמה מדעת של בעל הבית לחיפוש (ראו להלן על הסכמה). שימו לב: “הסכמה מדעת” של בעל הבית יכולה להוות תחליף לצו, אך רק אם זו ניתנה מרצון חופשי, לאחר שהוסבר לו במפורש כי הוא רשאי לסרב וכי סירובו לא ישמש נגדו. אם בעל הבית הסכים לכך שהשוטרים יחפשו בלי צו ולאחר שהבין שיכול לסרב, החיפוש ייחשב חוקי אף ללא צו. אולם הסכמה שניתנה מתוך חשש, בלבול או חוסר הבנה אינה תקפה. הפסיקה קבעה שהסכמה כזו צריכה להיות ברורה, לאחר יידוע מלא של בעל הבית בזכותו לסרב ושסירוב לא יפגע בו.

חיפוש ברכב: רכבים אינם חסינים מחיפוש, אך גם להם כללים. לפי סעיף 71 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), שוטר רשאי לערוך חיפוש ברכב ללא צו אם יש לו חשד סביר שבוצעה עבירת שעונשה מאסר (כמעט כל עבירה פלילית), ושיש צורך בחיפוש כדי לתפוס את מבצע העבירה, קורבן עבירה, או ראיה הקשורה לעבירה. בתיקי סמים, פעמים רבות החיפוש ברכב מתבצע בעקבות מידע מודיעיני או “ריח חזק של מריחואנה” הנידף מהרכב וכד’. בנוסף, הלכת בן חיים (הלכה חשובה של בית המשפט העליון) קבעה עיקרון לגבי חיפוש בהסכמה: אם אין לשוטר חשד סביר ברור, הוא עדיין יכול לבקש את הסכמת הנהג לערוך חיפוש ברכב, אך חייב לקבל הסכמה מדעת. כלומר, לפני החיפוש על השוטר להסביר לנהג שהוא רשאי לסרב וכי אין לכך תוצאה רעה כלפיו, וכן להסביר מה מטרת החיפוש ומה החשד הכללי. רק אם הנהג נותן הסכמה חופשית לאחר שהבין שיוכל גם לסרב, מותר לערוך את החיפוש. בפועל, במצבים רבים נהגים אינם מרגישים בנוח לסרב לשוטר במעמד עצירה, ולכן בתי המשפט הציבו רף גבוה לוודא שההסכמה אכן הייתה מדעת. למשל, במקרה מפורסם זוכה נהג שנתפס עם כלי עישון (“באנג”) וסמים ברכבו, משום שבית המשפט מצא שהשוטר לא הבהיר לנהג כראוי את זכותו לסרב, אמנם השוטר אמר לו “לא יקרה כלום אם תסרב”, אך נקבע שזה לא מספיק ברור ולא מבטיח שהנהג הבין את מלוא זכויותיו. השופט הדגיש שהדרישה להסכמה מדעת היא מהותית, כדי להבטיח את אוטונומיית הרצון של האזרח החשוד. לכן, חיפוש ברכב ללא חשד סביר צריך להתבצע בזהירות רבה, ותמיד אפשר לסרב באופן מילולי (כמובן, מבלי להתעמת פיזית עם השוטר, ראו בהמשך). אם לשוטר יש חשד סביר ממשי לסמים ברכב (למשל הודעה מודיעינית), הוא לא צריך את הסכמת הנהג ויכול לערוך חיפוש מכוח סמכותו גם ללא צו.

חיפוש על הגוף (חיפוש גופני): חיפוש על אדם מתחלק למספר רמות. חיפוש חיצוני, כלומר לעבור על הבגדים, בכיסים, תכולת תיקים, מותר בכל מעצר או עיכוב אם יש חשד סביר שאדם נושא נשק, סמים או חפץ קשור לעבירה. בעת מעצר של חשוד, מותר לשוטר לערוך על אתר חיפוש על גופו ובבגדיו של העצור כחלק מהבטחת בטחון השוטרים ולמניעת השמדת ראיות. עם זאת, כשמדובר בחיפוש חודרני יותר (למשל בחינה גופנית, דגימת שתן, חיפוש בחללי גוף פנימיים), החוק דורש דרגות אישור גבוהות יותר: “חיפוש פנימי” (כגון בדיקה רקטלית או בגוף האדם) מצריך צו שיפוטי ספציפי וביצוע בידי רופא. דגימת שתן/דם לסמים תוגדר כבדיקה רפואית, לעיתים תילקח בהסכמת החשוד, ואם הוא מסרב ולא ניתן צו, הסירוב עשוי לשמש חיזוק לראיות (אך לא כפייה פיזית). חשוב לציין שגם בחיפוש שאינו חודרני, השוטרים חייבים לשמור על כבוד האדם: חיפוש גופני ייערך בפרטיות יחסית, על-ידי בן אותו מין של החשוד (זכר/נקבה), ותוך הימנעות מחשיפת הגוף ללא צורך.

נהלים משותפים לכל סוגי החיפושים: בעת כל חיפוש (בית, רכב, גוף), על השוטר להזדהות באמצעות תעודת מינוי (או מדים עם תג שם במקרה של שוטר במדים), ולהסביר בכלליות על מה החיפוש. אם החשוד או בעל המקום מבקש, השוטר צריך להראות לו את צו החיפוש (אם קיים). תוצאות החיפוש, בין אם נתפסו סמים או לא, יתועדו בדו״ח. במקרה של תפיסת סמים, החומר החשוד כסם נשלח לבדיקה במעבדה לזיהוי פלילי (מז”פ) כדי לאשר שאכן מדובר בסם מסוכן מוכר, ומה משקלו (נתונים שיופיעו בכתב האישום). כמו כן, לאחר התפיסה מוציאים לרוב קבלה על הסמים, והם נשמרים כראיה (במחסן מוצגים) עד תום ההליך.

הפרות בחיפוש, פסילת ראיות: עיקרון מרכזי הוא שאם המשטרה ערכה חיפוש שלא כדין, למשל ללא צו במקום שצו נדרש, ללא הסכמה מדעת, או תוך הפרת הנהלים (כגון ללא עדים בבית כשנדרשו), אזי תוצאות החיפוש (הסמים וכל ראיה שנמצאה בו) עלולות להיפסל כראיה בבית המשפט. בשנת 2006 קבע בית המשפט העליון בהלכת יששכרוב דוקטרינת פסילה פסיקתית, לפיה בית המשפט מוסמך לפסול ראיה שהושגה באמצעי בלתי חוקי, אם קבלת הראיה תפגע באופן מהותי בזכויות הנאשם וביושרת ההליך. החרגת דוגמה: אם שוטר נכנס לבית ללא צו וללא הסכמה כדין ומצא סמים, יש בסיס חוקי איתן לבקש פסילה של הראיות שנתפסו, בשל הפגיעה בפרטיות. ואכן, הפסיקה מראה מקרים בהם בוטלו כתבי אישום וזוכו נאשמים משום שהחיפוש שבבסיס התיק היה לא חוקי. למשל, בתי משפט זיכו נאשמים מהחזקת סמים או סכין כשהתברר שהחיפוש עליהם נעשה ללא חשד סביר ובלי הסכמה מדעת, או ללא עדים כנדרש. גם בדוגמה שהוזכרה לעיל, נהג עם “באנג”, בית המשפט פסל את כל ראיות התביעה בגלל פגם מהותי באופן החיפוש (היעדר הסכמה מדעת), והתביעה נאלצה לבטל את האישום. המשמעות היא שלא מספיק למשטרה “למצוא סמים”, עליה לפעול במסגרת הסמכויות והחוק. חיפוש פסול עשוי להפוך תיק חקירה עם ראיות לכאורה חזקות, לתיק שאין בו ראיות קבילות ולכן ייסגר.

כיצד על חשוד להתנהל בזמן חיפוש: חשוב לדעת שלחשוד או לאזרח יש זכות לעמוד על זכויותיו בזמן אמת, כגון לשאול את השוטרים אם יש להם צו, ואם לא, להצהיר שאינו מסכים לחיפוש. מומלץ לא להתנגד בכוח לחיפוש גם אם הוא שלא כדין, משום שהתנגדות פיזית עלולה להוביל לאישום נוסף (הפרעה לשוטר במילוי תפקידו או תקיפת שוטר). הדרך הנכונה היא למחות מילולית בנימוס (למשל: “אני לא מסכים לחיפוש, אבל לא אתנגד פיזית”), לתעד ככל האפשר את האירוע (למשל לצלם בטלפון, אם מתאפשר, או לרשום מיד אחרי את פרטי השוטרים והדברים שנאמרו), ולאחר מכן, לפנות לעורך דין שיוכל לטעון בבית המשפט נגד חוקיות החיפוש. התנגדות פסיבית (מילולית) מותרת וזכותו של אדם לעמוד על זכויותיו, אך היא לא תעצור פיזית שוטרים. אם השוטרים מחליטים לערוך חיפוש בכל זאת, עדיף לשתף פעולה פסיבית, ללוות את החיפוש בעיניים פקוחות (או לבקש מאדם נוכח שיעקוב), ולהימנע מכל התנהגות שעלולה להתפרש כתקיפה או ניסיון להעלים ראיות מול עיני השוטרים (דבר שיכול להחמיר את המצב). בסיום החיפוש, חשוב לבקש העתק של רשימת התפוסים (אם נמצא משהו ונתפס). מסמך זה חשוב להמשך, גם לעורך הדין.

תפיסת ראיות וסוגיית הקבילות: תפיסה היא נטילת חפץ על-ידי הרשויות כדי להחזיק בו כראיה. לאחר תפיסת סמים, הם נרשמים ונטמנים בכספת משטרתית. על שרשרת התפיסה (Chain of Custody) להישמר, כלומר שיהיה תיעוד רציף מי החזיק בראיה מרגע תפיסתה ועד הצגתה בבית המשפט. כשל בשרשרת זו (למשל דגימת סם שלא מתויגת כראוי) יכול לעורר ספק באמינות הראיה. כמו כן, פקודת הראיות בישראל דורשת שעדות על תוכנו של שקית סם, למשל, תלווה בדו”ח מז”פ המאשר שהחומר הוא אכן סם מסוכן (קנאביס, קוקאין וכו’). בלי אישור כזה, “אבקה לבנה” שנתפסה לא תוכר כסם בבית המשפט. על כן, הפרקליטות נוהגת לצרף לתיקים תעודת חיסיון או מזכר לגבי בדיקת הסם. מבחינת קבילות, כלל בסיסי הוא כללי הפסילה: ראיה שהושגה שלא כדין לא בהכרח נפסלת אוטומטית, אלא בית המשפט שוקל את חומרת ההפרה, את השפעתה על הגינות המשפט ואת חשיבות הראיה. בעבירות סמים, לעיתים קרובות הראיות המרכזיות הן הסמים עצמם והודאות החשודים. אם שני אלו נפסלים, התביעה בבעיה ממשית. לכן, עורך דין מיומן יבדוק בדיוק כיצד בוצע החיפוש, האם נרשמו כל הנהלים, האם ניתנה אזהרה כדין לפני הודאה, וכד׳, כדי לגלות כשלים שעלולים להצדיק פסילת ראיות.

הימנעות מהפללה עצמית, טיפים לחשוד

במהלך חקירה משטרתית בעבירת סמים, התנהגותו של החשוד ודרך מסירת גרסתו משפיעות מאוד על מצבו המשפטי בהמשך. להלן מספר דגשים שעשויים לסייע להימנע מהפללה עצמית מיותרת:

• התייעץ עם עו”ד לפני החקירה: כפי שצוין, זו זכותך המלאה. אל תוותר עליה! גם אם אתה חושב ש”אני אסביר לבד ואשתחרר”, שיחה עם עורך דין מנוסה תכוון אותך. עורך הדין יסביר לך את החשדות, יבהיר לך מה זכויותיך (לשתוק, לסרב לחיפוש בגבולות החוק, לבקש הפסקות וכו’) ויעזור לך לגבש החלטה אם למסור גרסה או לשמור על שתיקה. פעמים רבות, טעויות קריטיות בחקירה קורות מחשוד שלא ידע שמותר לו בכלל לשתוק או שסיפר ללא הכנה סיפור שלא עומד במבחן המציאות. ייעוץ מקדים הוא קריטי, עד כדי כך שיש המכנים אותו “זכות גורלית” לחשוד.
• הכרזת מימוש זכויות בתחילת החקירה: אם החלטת, בעקבות ייעוץ, לשמור על זכות השתיקה, אמור זאת באופן ברור בחקירה (“אני בוחר לשמור על זכות השתיקה”). באופן זה, יהיה קושי לטעון מאוחר יותר ששתיקתך נובעת מהסתתרות; זה מוצג כמימוש זכות. מנגד, אם החלטת לשתף פעולה חלקית, נסה לתת תשובות ענייניות וקצרות ולא להתנדב במידע עודף. למשל, אם נשאלת “האם השתמשת בסמים?”, תשובה עניינית יכולה להיות “לא”, או “כן, קנאביס בלבד, לעיתים רחוקות” (אם בחרת להודות בשימוש עצמי כדי למזער עניין). אל תפליג בסיפורים מיותרים שאינם נשאלו, כל פרט נוסף פותח חזית לחקירה נוספת.
• שמירה על קור רוח ועמידה בלחצים: חוקרי המשטרה מיומנים ביצירת לחץ, הם עשויים להגיד לך “תראה, חבר שלך כבר הפליל אותך”, או “עדיף שתספר לנו עכשיו אחרת יהיה מאוחר”. אל תמהר להילחץ ולמסור גירסה כוזבת. זכור: מותר לך לעצור את החקירה ולהתייעץ שוב עם עו”ד אם הלחץ גובר. עדיף לשתוק או לבקש הפסקה להתייעצות, מאשר לספק תשובה שקרית שתסתור ראיות ותפגע באמינותך. חוקר יכול להשתמש בתחבולות, אך אסור לו להבטיח הבטחות שווא (כמו “אם תודה עכשיו, לא נעשה לך כלום”), אם הבטיח, אמירתו מתועדת וניתן להשתמש בכך אחר כך להגנתך.
• אל תחתום על דבר שלא קראת והבנת: בסוף כל חקירה ייתנו לך לחתום על ההודעה הכתובה שלך. קרא אותה בקפידה. וודא שכל מה שאמרת רשום נכון. אם אינך מסכים עם הנוסח, אל תחתום עד שיתוקן. החתימה שלך משמעותה שהמסמך משקף את מה שאמרת. היו מקרים שבהם חשודים חתמו ברפרוף, ולאחר מכן התברר שנפלו “טעויות” או שנוספו אמירות מפלילות שלא במתכוון. קח את הזמן, זו זכותך.
• אל “תפליל” את עצמך סתם כך בשיחת חולין: לפעמים, לאחר החקירה הרשמית, שוטר עשוי לשוחח אתך באופן לא פורמלי (“בין חברים”). זכור, גם אז יכולים לתעד אותך, או ששיחה זו עלולה להיות מפוענחת על-ידי מדובב (שוטר סמוי בתא מעצר). אין דבר כזה “off the record” בתחנת משטרה. לכן, היו זהירים גם כשהשיחה לא נראית רשמית. אל תתרברב ואל תנדב מידע מיותר. היו מקרים שחשודים בעבירות סמים התוודו בפני מדובבים בתא המעצר על מעשים חמורים יותר ממה שייחסו להם, והתיק הסתבך בהתאם. פשוט שמור על זכות השתיקה גם מחוץ לחדר החקירות.
• התנהגות בזמן חיפוש ובדיקה: אם עוצרים אותך לבדיקה ברחוב או בכביש, ואתה יודע שיש עליך משהו לא חוקי, עליך לקבל החלטה מהירה: להשליך את הסם בחשאי (תוך סיכון שיראו אותך ותואשם בהשמדת ראיות) או לשמור עליו ולקוות לטוב. אין תשובה אחת נכונה, אך אל תנסה להתעמת פיזית עם השוטרים או לברוח, זה כמעט תמיד יחמיר את מצבך. עדיף לעמוד, לשמור על קור רוח. אם השוטר שואל “יש עליך משהו?”, זכותך לא להשיב או לומר “לא”. אם ימצא עליך סם בעקבות חיפוש, לכל הפחות לא הפללת את עצמך מילולית בכך.
• אין דבר כזה “רק בינינו”: לעיתים חוקר יגיד: “שמע, בינינו, אני מבין שנפלת בסמים, אני רוצה לעזור לך, ספר לי ונסגור עניין”. אל תתבלבל, תפקידו של החוקר הוא לאסוף ראיות, לא להיות המטפל שלך. גם אמירות שנאמרות כ-כביכול מתוך אמפתיה עדיין מתועדות. זה לא חבר שלך, זה איש מקצוע שמנסה להוציא מידע. השתמש תמיד במודעות שזה חלק מהחקירה.
• סירוב לבדיקת סמים או פוליגרף: אם הציעו לך לעשות בדיקת שתן לסמים, זאת זכותך לסרב. סירוב עשוי להיחשב בחשד, אך אם אתה יודע שתימצא מלוכלך, עדיף לסרב מאשר לתת הוכחה חד-משמעית נגדך. לגבי פוליגרף, בחקירה פלילית זה לא מאוד מקובל, אך אם הציעו לך, היוועץ עם עו”ד. פוליגרף אינו ראיה קבילה, אך תוצאותיו עלולות להשפיע על התרשמות החוקרים. ברוב המקרים, אין טעם למהר להסכים לפוליגרף ללא ייעוץ.

נקודה חשובה: כל האמור לעיל אינו עידוד לכסת”ח או שיבוש הליכים, אלא מימוש זכויותיך החוקיות. יש הבדל גדול בין לשקר לחוקרים (דבר שאינו מומלץ כלל ועלול להתהפך נגדך) לבין לממש את זכות השתיקה או להימנע מהפללה עצמית. עדיף לשתוק מאשר למסור גרסה שקרית. אם בחרת לדבר, אמור אמת. שקרים מתגלים לרוב ויפגעו באמינותך הרבה יותר משתיקה. שימוש נבון בזכויות (שתיקה, היוועצות) אינו מהווה עבירה ואין לראות בו כשיתוף פעולה עם הפשע, אלא כהגנה עצמית משפטית מוצדקת של כל אדם.

לווי וייצוג עורך דין פלילי בעבירות סמים

המעורבות של עורך דין פלילי כבר משלבי החקירה הראשונים היא קריטית לכל חשוד בעבירת סמים. עורך דין מנוסה ידע לשמור על זכויות החשוד, למנוע טעויות בלתי הפיכות, ולהשיג את התוצאה הטובה ביותר בנסיבות המקרה. תפקידיו של עורך הדין הפלילי בפרשות סמים רבים ומגוונים לאורך ציר הזמן של ההליך:

ייעוץ וייצוג מיידי בשלב החקירה והמעצר: ברגע שאדם נעצר או מזומן לחקירה בעבירת סמים, מומלץ לפנות ללא דיחוי לעורך דין פלילי. עורך הדין ייפגש עם החשוד מיד לאחר המעצר או לקראת החקירה ויעניק ייעוץ משפטי ראשוני. בשלב זה, הוא יסביר לחשוד באופן בהיר את זכויותיו, הזכות לשתוק, הזכות להתייעץ (אותה כבר מממשים בפועל), הזכות לא להפליל עצמו מעבר לנדרש. ידע מוקדם זה ימנע מהחשוד טעויות קריטיות (כגון הפללה עצמית מיותרת) שעלולות להשפיע על כל ההליך. בנוסף, עו”ד פלילי המכיר תיקי סמים יכין את החשוד לקראת החקירה: הוא יתרגל עמו שאלות נפוצות, יעבור על הגרסה הצפויה, וינחה אותו כיצד להתמודד עם טכניקות חקירה מלחיצות בצורה מיטבית. עורך הדין גם יכול ליצור קשר עם משפחת החשוד, לדאוג לעניינים לוגיסטיים (כמו הבאת תרופות דחופות למי שזקוק, למשל אם החשוד נרקומן בתהליך גמילה וזקוק לתחליפי סם). תפקיד נוסף כבר בשלב זה הוא בדיקת חוקיות המעצר: עו”ד יבחן האם היו למשטרה עילות מספקות לעצור מלכתחילה, ואם לא, יוכל לטעון לשחרור מיידי של החשוד.

שמירה על זכויות החשוד במעצר: במהלך ימי המעצר לצורכי חקירה, עורך הדין מבקר את מרשו בתא המעצר (לרוב לפני ואחרי דיוני הארכת מעצר) ומוודא שהוא זוכה לתנאים הולמים. אם נודע לעורך הדין על פגיעה בזכויות החשוד, כגון מניעת שינה, הפעלת לחץ פסול או שלילת גישה לעורך דין, הוא מתריע על כך מיד בפני בית המשפט. עו”ד פלילי יבחן כל פעולה של המשטרה: למשל, אם נערך חיפוש ללא עדים או ללא צו, הוא ירשום זאת ויטען בהמשך לפסילת הראיות. אם היו הבטחות תמורת הודאה, הוא יתעד את הדבר. למעשה, עורך הדין מהווה שומר סף במהלך החקירה, המרתיע את החוקרים מלחרוג מהכללים ומכין את הקרקע לטעון נגד מחדלי חקירה במקרה הצורך.

ייצוג בהליכי המעצר בבית המשפט: בכל פעם שמובא העצור בפני שופט להארכת מעצר, עורך הדין מייצג אותו בדיון. הוא מגיש טיעונים לשחרור או לצמצום ימי המעצר, ומנסה לשכנע שאין הכרח בהמשך המעצר. הוא יבחן את חומר הראיות שנאסף עד כה, וישאל את נציג המשטרה שאלות נוקבות: מה הביא עד כה? אילו פעולות חקירה עוד נותרו? האם באמת החשוד מסוכן או משבש? אם המשטרה לא מציגה בסיס משכנע, עורך הדין יטען לשחרור מיידי, אולי בתנאים (ערבות, איזוק, מעצר בית חלקי). לחלופין, ייתכן ויציע חלופת מעצר, לדוגמה: שחרור החשוד למעצר בית אצל קרוב משפחה רחוק מסצנת הסמים, עם ערבויות, במקום להותירו במעצר מאחורי סורגים. בהחלטות מעצר ימים, לעמדת עורך הדין משקל, לעיתים בית המשפט ישחרר בתנאים כבר בשלב מוקדם אם עו”ד מציג חלופה ראויה והמשטרה התקדמה מספיק בחקירה. כמו כן, עורך הדין מנצל דיוני מעצר כדי לקבל מידע על הראיות דרך שאלותיו למשטרה, דבר שמאפשר לו להיערך לאפשרויות ההמשך (למשל, להבין אם יש מדובב בתיק, או אם ממתינים לתוצאות מז”פ).

ניהול מו”מ והסדר טיעון (אם מתאים): בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, לתיקי סמים רבים קיימת אפשרות לנהל מו”מ עם התביעה לצורך הגעה להסדר טיעון (plea bargain). תפקיד עורך הדין הוא להעריך את חוזק הראיות מול הסיכון בענישה, ובהתאם לייעץ לנאשם אם ללכת למשפט הוכחות או לשקול עסקת טיעון. אם הנאשם מעוניין, עורך הדין ינהל משא ומתן מקצועי מול התובע: הוא עשוי לבקש תיקון של סעיפי אישום (למשל מסחר בסם בכמות מסוימת, להמיר להחזקה לצריכה עצמית או תיווך), או הסכמה לעונש מקל (למשל מאסר קצר במקום ממושך, או עבודות שירות במקום מאסר בפועל, התחייבות לטיפול וכד’). במקרים רבים, במיוחד לנאשמים ללא עבר פלילי משמעותי, ניתן להגיע להסדר שבו הנאשם יודה באשמה פחותה והתביעה תוותר על אישומים חמורים יותר. לדוגמה: נאשם שנתפס מגדל מספר מצמחי קנאביס עבור חברים, עורך דין עשוי להגיע להסדר טיעון בו הנאשם מודה בייצור סם לצריכה עצמית, נמנע מעונש מאסר בפועל, ומקבל עונש של עבודות שירות וקנס. עורך הדין, שמכיר את רזי התיקים והמדיניות, ידע למנף כשלים ראייתיים (כמו חיפוש בעייתי) כקלף מיקוח במו”מ, למשל: “אם לא נסגור עכשיו על X, נלך למשפט ונדרוש פסילת הראיה הלא-חוקית”. התובע, ביודעו את הסיכון, עשוי להתגמש. מנגד, עו”ד אמין יבהיר לנאשם גם את סיכוני המשפט: “אם נלחם עד הסוף ויש הרשעה, העונש כנראה יהיה חמור יותר מהצעה זו”. בסופו של יום, ההחלטה היא של הנאשם, אבל עורך הדין מספק את הניתוח המקצועי.

ייצוג במהלך המשפט עצמו: אם התיק מגיע לניהול הוכחות, תפקיד עורך הדין הוא להגן בבית המשפט על הנאשם. הוא יחקר נגדית את עדי התביעה, למשל, יחקר ביסודיות את השוטר שערך את החיפוש, כדי לנסות לחשוף סתירות או טעויות (אולי השוטר יודה שלא היו עדים בחיפוש בדירה, דבר שיעזור לטענת פסלות). הוא עשוי לחקור את כימאי המכון לטוקסיקולוגיה על דיוק מדידת כמות הסם. עורך הדין גם יזמן עדי הגנה אם ישנם: למשל, עדים שיעידו שאחריות הסם לא הייתה של הנאשם אלא של אחר, או מומחה שיערער על איכות דגימת הסמים. במקביל, עורך הדין מנתח את חומר הראיות באופן מתמיד, מחפש סתירות, מחדלים (כמו אי-צילום החיפוש, העלמות דגימות, אי-בדיקת טביעות אצבע על שקית סם ועוד). עליו לפתח אסטרטגיית הגנה סדורה: בין אם הטקטיקה היא הודאה חלקית (להודות בהחזקה לשימוש עצמי אך לכפור בסחר), או כפירה כללית והצגת תזה חלופית (למשל טענה כי הסמים הושתלו ע”י מדובב). עו”ד פלילי מנוסה ידע גם מתי להעלות טענות משפטיות, למשל בקשה לזכות את הנאשם מחמת “זוטי דברים” אם הכמות אפסית, או לטעון ל”הגנה מן הצדק” אם האכיפה הייתה בררנית (נניח אחרים בסיטואציה דומה לא הואשמו). במהלך המשפט, עורך הדין שומר על הנאשם מעודכן, מסביר לו את ההתפתחויות ומנהל איתו דיוני החלטות (למשל, האם הנאשם יעיד או לא, החלטה משמעותית). כאשר מגיע שלב הטיעונים לעונש, אם הנאשם מורשע, עורך הדין מכין טיעונים מקיפים לקולה: מציג פסיקה של מקרים דומים עם עונשים קלים, מדגיש נסיבות אישיות (גיל צעיר, שיקום, הבעת חרטה, העדר עבר פלילי), ומנסה לשכנע להקל בעונש ככל האפשר.

ערעורים: אם התוצאה בערכאה הראשונה אינה מניחה את הדעת (למשל הרשעה שהנאשם טוען כנגדה לחפותו, או עונש חמור מהמצופה), עורך הדין יבדוק את סיכויי הגשת ערעור. הוא ינתח את פסק הדין ויגלה האם יש כשלים משפטיים המצדיקים ערעור, אולי בית המשפט קיבל ראיה פסולה בניגוד להלכה, או שהעונש חורג מהמקובל. לאחר ייעוץ עם הלקוח, אם מחליטים לערער, עורך הדין ינסח הודעת ערעור ונימוקיו ויגיש לערכאה המתאימה. בערעור, תפקידו לכתוב ולטעון טיעון משפטי משכנע: להצביע על טעויות בהכרעת הדין (למשל, ששופט קמא לא נתן משקל מספיק לסתירות בעדויות השוטרים בחיפוש, או שהייתה הגזמה באשר לכוונת הסחר, אולי היה רק שיתוף בין חברים). בערעור על העונש, יציג עו”ד פסיקה עדכנית להמחיש שהעונש שקיבל מרשו חמור מדי ביחס לאחרים. הליכי הערעור הם קצרים יחסית, אך חשובים, ולעיתים ניתן “להציל את התיק” בערכאת הערעור, למשל להפחית שנות מאסר רבות. ישנם גם מקרים נדירים של ערעור לבית המשפט העליון, עורך הדין יכין בקשת רשות ערעור מנומקת, ואם תינתן רשות, ייצג גם שם.

שחרורים ועבודה מול ועדות שחרורים: אם לקוחו של עורך הדין מרצה עונש מאסר על עבירת סמים, הטיפול לא נגמר עם פסק הדין. עו”ד טוב ילווה גם בתהליך שיקום בכלא ובהגשת בקשה לוועדת שחרורים (המכונה גם “ועדת שליש”). בעבירות סמים, תנאי שחרור על תנאי יכולים לכלול התחייבות של האסיר להמשיך טיפול גמילה מסמים, או להיות במעקב קצין מבחן. עורך הדין יכין תוכנית שיקום יחד עם גורמי טיפול (למשל קהילה טיפולית) ויטען בפני הוועדה שהאסיר עבר כברת דרך וכדאי לאפשר שחרור מוקדם בפיקוח. זהו הליך מנהלי אך בעל אופי شبه-משפטי, שגם בו כישורי השכנוע של עורך הדין מועילים. בנוסף, במקרה של אי-קבלת בקשת חנינה או צורך בפנייה לנשיא המדינה לחנינה (במקרים נדירים), עורך הדין מסייע בהגשת הבקשה המנומקת.

לסיכום, עורך דין פלילי מהווה עבור חשודים ונאשמים בעבירות סמים קו הגנה ראשון וחשוב ביותר מול מערכת אכיפת החוק. הוא לא רק דואג למנוע עיוותי דין ולהגן על זכויות, אלא גם מנווט אסטרטגית את התיק: האם עדיף להגיע להסדר או לנהל מאבק משפטי, אילו טענות להעלות ומתי, ואיך למזער נזקים. בהליך הפלילי, במיוחד כשהעונשים עלולים להיות כבדים, ייעוץ וליווי מקצועי יכולים להיות ההבדל בין זיכוי להרשעה, או בין מאסר ממושך לעונש מופחת מאוד. לכן ההמלצה הגורפת היא לפנות לעורך דין מוקדם ככל האפשר בהליך.

איך לבחור עורך דין בעבירות סמים

בחירת עורך הדין הפלילי שייצג אותך היא החלטה קריטית שתשפיע במידה רבה על מהלך ותוצאות ההליך. ישנם מספר שיקולים מרכזיים בבחירת “עו”ד סמים” מתאים:

מומחיות וניסיון ספציפי: ראשית, ודא שלעו”ד יש התמחות וניסיון משמעותיים במשפט פלילי, ובפרט בטיפול בעבירות סמים. המשפט הפלילי הוא תחום מובחן; עורך דין שעוסק רוב חייו בנזיקין או נדל”ן לא בהכרח יידע לנווט בדקויות של תיק סמים. חשוב שעוה”ד יהיה מומחה בדין הפלילי, בעל ניסיון עשיר בייעוץ וייצוג בהליכים פליליים, ועם רקורד של הצלחות במקרים דומים. למשל, עו”ד שבעבר ניהל תיקי סחר בסמים מורכבים או השיג זיכויים בשל חיפושים לא חוקיים, יתרון. ניסיון כתובע לשעבר (פרקליט או תובע משטרה) יכול לעיתים להיות יתרון, כי הוא מכיר את “הצד השני” ואת שיקוליו.

זמינות ותקשורת: הליך פלילי דורש לעיתים זמינות גבוהה, מעצרים מתרחשים 24/7, וצריך עו”ד שניתן להשיגו גם בשעות חריגות. ודאו שהעו”ד זמין לתת מענה בעת חירום (רבים מציינים במפורש “זמינות 24/7”). כישורי התקשורת והאישיות של העו”ד הם גורם מכריע, עליכם להרגיש בנוח לשאול שאלות ולקבל הסברים ברורים. בפגישה הראשונית, שימו לב אם העו”ד מסביר בסבלנות את המצב, או מלחיץ אתכם. תקשורת טובה חשובה כדי שתעודכנו לאורך הדרך וכדי שתפעלו יחד באמון. עו”ד שמבטיח לא לחזור אליכם או שקשה לקבל ממנו תשובות, הוא סימן אזהרה.

שקיפות, יושרה והגינות: היזהרו מהבטחות מוגזמות. אם עורך דין עוד לפני שראה חומר חקירה אומר לכם “בוודאות אני מזכה אותך”, הרימו גבה. טוב לבחור עו”ד ישר וכנה, שמציג תמונה ריאלית של סיכויי התיק, ולא רק מה שאתם רוצים לשמוע. כמובן, עו”ד צריך להיות חבר לשכת עורכי הדין ובעל רישיון, אל תתביישו לברר זאת. יש לבדוק שאין תלונות משמעת חמורות נגדו (ניתן למצוא באתר הלשכה). שכר הטרחה צריך להיות מוסכם בכתב וברור, היזהרו ממי שלא מוכן לחתום על הסכם שכר טרחה או מתחמק מלפרט עבור מה משלמים. עו”ד הגון ידון עמכם בגלוי על עלויות ועל אפשרויות תשלום, בלי הפתעות.

התמחות בעבירות סמים: בתוך התחום הפלילי, אם התיק שלכם מורכב (נניח ייבוא סמים בינלאומי), עדיף לבחור עורך דין שכבר טיפל בתיקים דומים. ישנם עורכי דין שממתגים עצמם כ”עורך דין סמים” עקב ניסיון עשיר בתחום, וזה יכול להיות יתרון, הם מכירים את הפסיקה העדכנית בסמים, את חוק פקודת הסמים המסוכנים על סעיפיו, את המדיניות של התביעה בתחום (לדוגמה, ההנחיות החדשות לאי-הפללה של משתמשי קנאביס בכמות קטנה). הם גם יודעים לעבוד עם מומחי סמים (כגון טוקסיקולוגים) ולהבין דוחות מעבדה. אם מדובר בתיק עם היבטים טכניים (מעבדה הידרופונית, ייבוא בסחר מקוון וכו’), ודאו שלעו”ד יש משאבים ללמוד את התחום או ניסיון בו.

מוניטין והמלצות: כדאי לחפש המלצות, אם אישית מאדם שהשתמש בשירותיו והיה מרוצה, או בעידן הדיגיטלי, לקרוא ביקורות (באתר המשרד, בגוגל). חפשו מקרים בתקשורת שעוה”ד טיפל בהם כדי להתרשם. יחד עם זאת, קחו בעירבון מוגבל פרסומים שיווקיים, כל עו”ד מציג את עצמו כמצוין. נסו לזהות האם יש לו הישגים ידועים (זיכוי מתוקשר, מאמר מקצועי שכתב בתחום). מוניטין טוב לרוב מעיד על מקצועיות, אך גם עו”ד צעירים ופחות מוכרים יכולים להיות חרוצים ומעולים, לעיתים במחיר נוח יותר.

יחס אישי ותשומת לב: בתיקים מורכבים, משרדים גדולים יחייבו לרוב את אחד השותפים הבכירים בניהול התיק, בסיוע צוות. ודאו מי בפועל יופיע לדיונים ויהיה איש הקשר שלכם. האם העו”ד הראשי מטפל, או שמתמחה זוטר יהיה זה שבשטח? יש לקוחות שמעדיפים משרד קטן בו כל הטיפול מרוכז אצל עו”ד אחד שמכיר לפרטי פרטים. אחרים סומכים על משרד גדול עם משאבים וצוות. העיקר, שתדעו למה לצפות ושלא תרגישו “עוד תיק על הסרט הנע”.

שכר טרחה: המחיר כשלעצמו לא צריך להיות השיקול היחיד, אבל ברור שיש לו משקל. מחיר גבוה מאוד אינו בהכרח ערובה לטוב ביותר, ולכן מומלץ לא לבחור אוטומטית במי שדורש את השכר הגבוה בשוק. מנגד, מחיר נמוך במיוחד צריך לעורר תהיות, עו”ד מנוסה ומבוקש בד”כ לא יעבוד במחירי הפסד. בקשו הצעות מכמה עורכי דין, והשוו מה כלול בשכר. חלק מהעו”ד גובים בנפרד על כל שלב (חקירה, מעצר, משפט, ערעור), וחלק מסכמים הכל כלול עד תום ההליכים. וודאו שהבנתם את ההסכם. חשוב לבחור בעורך דין שאכן תוכל לממן לאורך כל התהליך, כדי שלא תיאלץ להחליף ייצוג באמצע בשל בעיה כספית. בהקשר זה, אם מצבכם הכלכלי קשה, זכרו שיש את הסניגוריה הציבורית כאופציה. עדיף סניגור ציבורי טוב מאשר עו”ד פרטי גרוע שנבחר רק כי היה זול.

בשורה התחתונה, בחרו בעורך דין שמעורר בכם אמון. ההרגשה האישית מאד חשובה. אתם מפקידים בידיו את החירות והמוניטין שלכם. עורך דין מתאים ילחם עבורכם לאורך כל הדרך, יקשיב לחששותיכם וייצג את האינטרסים שלכם בצורה הטובה ביותר. אם מצאתם מישהו כזה, ונוסף על כך יש לו את הניסיון והכישורים הדרושים, סביר שביצעתם בחירה נכונה.

עלויות ייצוג משפטי בעבירות סמים

עלות שכר הטרחה של עורך דין בעבירות סמים תלויה בגורמים רבים: שלב ההליך, חומרת וסוג העבירה, מורכבות התיק (מספר עדים, כמות חומר ראיות, הצורך במומחים), וכמובן מוניטין וניסיון של עוה”ד. טווחי המחירים משתנים, אך ננסה לתת קווים כלליים (המחירים ב₪ שקלים חדשים):

• ייעוץ לפני חקירה משטרתית: רבים מעורכי הדין מציעים פגישת ייעוץ דחופה לחשוד לפני חקירה. חלקם עושים זאת אף ללא עלות או בעלות סימלית, בתקווה שהחשוד ישכור אותם להמשך. אחרים גובים תשלום חד-פעמי, נע בין 500 ל-1,500 ש”ח עבור פגישת הכנה וייעוץ של שעה-שעתיים. אם מדובר בפגישת לילה דחופה, ייתכן שהמחיר יהיה גבוה יותר. בכל מקרה, זו הוצאה מינימלית ביחס לחשיבות, וכדאי להשקיע בייעוץ כזה.
• ייצוג בהליכי מעצר (מעצר ימים, דיוני שחרור): עבור הופעה בדיון הארכת מעצר בבית משפט שלום, שכר הטרחה ההתחלתי הוא כמה אלפי שקלים. לפי התעריף הציבורי (המשמש קווים מנחים), שכר טרחה מומלץ לדיון מעצר ראשון בשלום הוא כ-859 ש”ח (אם מונו מהמדינה), אך בפועל עורכי דין פרטיים גובים יותר. נהוג לעיתים לסכם מחיר “ריטיינר” לכל ימי המעצר”, למשל, 2,000–5,000 ש”ח לכיסוי כל דיוני המעצר עד החלטה (בין אם יהיה דיון אחד או שלושה). שחרור בערבות (למשל, הכנת בקשה והופעה לשחרור בתנאים) עשוי להיות מתומחר בנפרד או כחלק מהטיפול במעצר. לפי מקורות מידע, מחיר שחרור בערבות בבית משפט שלום מתחיל בסביבות 630 ש”ח לדיון (החל מ-630), אך בפועל פרקטיקה זה לרוב כבר כלול בעסקת חבילה של המעצר.
• ניהול תיק בבית משפט שלום: כאן טווח המחירים רחב, ותלוי אם התיק מסתיים מהר או הולך להוכחות. בתיקים פשוטים יחסית (למשל החזקת סמים לשימוש עצמי או עבירה אחת של סחר בכמות קטנה, ללא מורכבות רבה), יש עורכי דין שיציעו מחיר פאושלי לכל התיק. לעיתים מדובר בכ-5,000 עד 15,000 ש”ח לטיפול מלא בתיק בבית משפט שלום, כולל הופעות דיונים, מו”מ והוכחות (המספר הנמוך יותר לתיק שמסתיים בהסדר מהיר, הגבוה להוכחות מרובות). דרך תמחור אחרת היא לפי דיונים: לפי מדריך, ייצוג בדיון ראשון בבית משפט שלום מתחיל סביב 1,600 ש”ח, וכל דיון נוסף כ-430 ש”ח. למשל, אם היו 3 דיוני הוכחות, 1,600 + 2×430 = 2,460 ש”ח. כמובן שעו”ד פרטי עשוי לגבות יותר בהתאם למוניטין. אם התיק מאוד פשוט (נניח הודאה מיד בפתח ויש רק טיעונים לעונש), ייתכנו גם עלויות בסביבות 3,000 ש”ח סך הכל.
• ניהול תיק בבית משפט מחוזי: תיקים חמורים של עבירות סמים (כגון סחר כבד, ייבוא, גידול בהיקף רחב, ארגוני פשיעה וכד’) מתנהלים במחוזי. אלו תיקים מורכבים יותר, עם ענישה חמורה יותר פוטנציאלית, ודורשים השקעת עבודה רבה. גם כאן, יש עו”ד שיסכמו פיקס פרייס לכל התיק. בתיקים גדולים, שכר הטרחה יכול לנוע בין 20,000 ל-100,000 ש”ח ואף יותר, תלוי אם הוכחות נמשכות חודשים רבים, מספר הנאשמים (תיק רב-נאשמים דורש תיאומים) וכד’. עם זאת, כדי לספק אמת מידה: לפי המקורות, ייצוג בתיק במחוזי מתחיל בערך ב-3,000 ש”ח לישיבת משפט ראשונה, וכל דיון נוסף במחוזי החל מ-800 ש”ח. כמובן שעו”ד ידוע יגבה יותר (יש שבמקום לפי דיונים, יגבה חודשי). היו מקרים שקרובי משפחה של נאשמי סמים גייסו סכומי עתק (עשרות אלפים) להגנה, מתוך הבנה שהחופש של היקר להם מונח בכף. וחשוב להזכיר: אם הנאשם חסר אמצעים בעבירה חמורה, ימונה לו סניגור ציבורי ללא תשלום מצידו.
• ערעור: גם בערעורים התמחור משתנה. יש עורכי דין הכוללים במחיר הראשוני גם טיפול בערעור, אך לרוב זה נפרד. ערCircuit לבית משפט מחוזי (על פסק דין של השלום) עשוי לעלות בסביבות 5,000–10,000 ש”ח עבור הכנת הערעור והופעה. לפי מדריך, הגשת ערעור על פסק דין במחוזי מתחילה בכ-1,600 ש”ח (סכום זה כמובן נמוך מאוד ולעיתים סימלי). ערעור על גזר דין בלבד קל יותר ולכן אולי יעלה פחות (לדוגמה, החל מ-1,000 ש”ח לפי אותו מקור ). ערעור לעליון (רשות ערעור או ערעור על פסק דין מהמחוזי) הוא מורכב ויוקרתי יותר, יכול לנוע בין 10,000 ל-25,000 ש”ח ואף למעלה, בהתאם לנושא. יש עורכי דין שמתמחים בערעורים וכך מתמחרים.
• ייצוג בוועדות שחרורים/חנינה: אם שוכרים עו”ד לטפל בשחרור מוקדם של אסיר, לרוב מדובר בפעולה נפרדת. העלות עשויה להיות כ-3,000–7,000 ש”ח להכנת בקשה וייצוג בפני ועדת שחרורים, תלוי במספר הישיבות ובמורכבות (למשל צורך בצירוף חוות דעת טיפוליות).

חשוב להבין שהמספרים הנ”ל הם הערכות כלליות. בפועל, טווחי המחיר רחבים. יש עורכי דין ותיקים עם שם גדול בירושלים או ת”א שלא יזוזו בלי מקדמה נכבדה מאוד, ולעומתם עורכי דין צעירים ומוכשרים שגובים שכר מתון כדי להתחרות. יש גם הבדל אם הלקוח נמצא במעצר, אז פעמים רבות המשפחה לחוצה ומוכנה לשלם יותר עבור הטוב ביותר, מה שמעלה את המחיר בשוק. לכן, כדאי לקבל מספר הצעות ולשאול את עוה”ד מה בדיוק כלול בשכר. למשל, האם שכר הטרחה כולל גם חקירה פרטית אם צריך, האם כולל ערעור אם יהיה, וכדומה.

לבסוף, נזכיר שוב: אם אין בידיכם האמצעים לשכור עו”ד פרטי, אל תהססו לבקש סניגור ציבורי. החוק מבטיח ייצוג לכל מי שעומד בפני אישום פלילי חמור ואין ביכולתו לשלם. אין בכך בושה. לעיתים הציבוריים אף מנוסים יותר בתיקי סמים מסוימים מהפרטיים הפחות מנוסים. מה שחשוב הוא שלנאשם יהיה ייצוג משפטי איכותי שידאג לזכויותיו ויטען עבורו את הטיעונים הנכונים.

קשריהן של משפחות הפשע בישראל לקרטלים בינלאומיים

העולם התחתון בישראל הוא רשת מורכבת של משפחות פשע וארגוני פשיעה, הפועלים הן בזירה המקומית והן בקשרים חובקי עולם. חלק מארגוני הפשיעה הישראלים נבנו סביב “משפחות”, קואליציות עבריינים מלוכדות בקשרי דם או אזור, שהתפתחו בשולי החברה הישראלית אך שלחו זרועות אל מחוץ לגבולות המדינה. לאורך העשורים האחרונות צמחו בישראל כ-16 משפחות פשע פעילות, מהן חמש גדולות שפועלות ברמה ארצית, ועוד תריסר ארגונים קטנים. משפחות הפשע הבולטות השתנו עם הזמן: הדור הישן, בו שלטו בעיקר ארגונים יהודיים כמו אברג’יל, אלפרון, אבוטבול ורוזנשטיין, נפגע ממעצרים וחיסולים, ובמקומו עלה דור חדש ואכזרי יותר, כולל כנופיות מהמגזר הערבי והדרוזי. אך בין אם יהודיות, ערביות או דרוזיות, למשפחות אלה מאפיינים משותפים: מבנה היררכי של ראש, יד ימינו ו*”חיילים” שפועלים בשטח, מנוע כלכלי המבוסס על פשיעה (כגון סמים, הימורים, סחיטה והלוואות בשוק האפור), ופריסה גיאוגרפית החורגת משכונה או עיר אחת.

עבירות הסמים הן מהתחומים המרכזיים שבהם עוסקים ארגוני הפשיעה בישראל, והן מספקות להם מקור רווח אדיר לצד הימורים, הלבנת הון, גביית דמי חסות ופשיעה כלכלית. למעשה, כמה מראשי הפשע הישראליים התפרסמו דווקא בשל קשריהם לשוק הסמים הבינלאומי, בין אם בייבוא סמים קשים לישראל, ביצוא וייצור סמים סינתטיים לחו”ל, או בשותפויות עם קרטלי סמים זרים. הפרק שלהלן יסקור לעומק מספר משפחות פשע ישראליות בולטות, מהחברה היהודית, הערבית והדרוזית, ויתאר את פעילותן, אזורי השליטה שלהן, מעורבותן בעבירות סמים ופרשות ידועות שבהן היו מעורבות. לאחר מכן נבחן את קשריהן של אותן משפחות עם קרטלים וארגוני פשיעה בינלאומיים במגוון מדינות: החל ממקסיקו וקולומביה באמריקה הלטינית, דרך הולנד, טורקיה ומרוקו, ועד אוקראינה, יוון, גאורגיה, דרום אפריקה, תאילנד והפיליפינים. נדון בדוגמאות להברחות וסחר בסמים שבהם היו מעורבים ישראלים בחו”ל, כולל פרשות קטנות לכאורה, ונראה כיצד שיתופי הפעולה בין עבריינים מקומיים לקרטלים מספקים תועלת לשני הצדדים, אילו נתיבי הברחה (trafficking routes) ואמצעי לוגיסטיקה הם מפעילים, וכיצד רשתות אלו פועלות. לבסוף, נסקור אזכורים של קשרים בינלאומיים בפסיקת בתי המשפט בישראל, ונבחן את ההשפעות של קשרי הפשע חוצי-הגבולות על מדיניות האכיפה בארץ, בחקיקה, בחקירות ובהעמקת שיתוף הפעולה עם רשויות חוץ כמו אינטרפול (Interpol) ויורופול (Europol).

זרועות בינלאומיות: הקשרים של עברייני ישראל בעולם

הפשע המאורגן אינו מכבד גבולות. כפי שראינו, כבר בשנות ה-90 החלו ראשי פשע ישראלים לטוות רשתות בחו”ל, בין אם על ידי שהות במדינות זרות, שיתוף פעולה עם עבריינים מקומיים, או הברחת סמים בהיקפים גדולים. גורמי אכיפה ציינו ש*”העבריינים הישראלים נחשבים לשחקנים מרכזיים בשוק הסמים הבינלאומי”*. במילים אחרות, ישראל, מדינה קטנה, הצליחה “לייצא” פשע מאורגן החוצה, מעבר לגבולותיה, במידה בלתי פרופורציונלית לגודלה. קיימים כמה הסברים לכך: ראשית, לישראליים רבים יש אפשרות תנועה רחבה (דרכונים זרים, חופש לצאת מהארץ), מה שמקל עליהם לפעול בעולם; שנית, בישראל צמחה בשנות ה-90 תעשיית ייצור סמים סינתטיים (כמו אקסטזי) ששאפה לשווקים גדולים בחו”ל; שלישית, הפשיעה בישראל התמקצעה ולמדה מהמאפיה הרוסית, האיטלקית והדרום-אמריקאית, ויצרה איתן חיבורים רווחיים. ולבסוף, התפוצה היהודית–ישראלית בעולם יצרה רשת חברתית שעבריינים יכלו לנצל, בין אם ישראלים לשעבר באירופה ובדרום אמריקה שהפכו לשותפים לעסקים אפלים, ובין אם “תיירים-תרמילאים” המשמשים בלדרים בשליחויות מזדמנות.

להלן נבחן לפי אזורים גיאוגרפיים את קשרי הקרטל והפשע הבינלאומיים של משפחות הפשע מישראל, עם דגש על פרשיות בולטות, הברחות, מעצרים וכתבי אישום. נדגיש: בכל פרשה כזו קיימים שני צדדים, הישראלים והגורמים הזרים, וכל אחד מהם מפיק תועלת משיתוף הפעולה. הישראלים זוכים לאספקה של סמים, לגיבוי לוגיסטי או לחסות טריטוריאלית במדינה זרה; הקרטלים והארגונים הזרים נהנים מגישה לשוק הישראלי, לרשת הכספים הישראלית (שלעיתים חזקה באזור המפרץ ואירופה) או ממיומנויות ייחודיות (למשל, מיומנויות טכנולוגיות שבהן מצטיינים חלק מהעבריינים הישראלים בתחום זיוף והונאה דיגיטלית).

אמריקה הלטינית: מקסיקו, קולומביה וקשרי הקרטל

מקסיקו וקולומביה הן שני המקורות העיקריים בעולם לקוקאין, כמו גם מרכזי פעילות של קרטלי סמים מסוכנים. למרות שאין עדויות שישראלים מנהלים קווי ייצור בדרום אמריקה, ישנן עדויות רבות לחיבורי ישראל-אמריקה הלטינית דרך קניית סמים, הלבנת כספים, ואף התנקשויות. אחת הפרשות הדרמטיות התרחשה ביולי 2019 במקסיקו סיטי: שני עבריינים ישראלים מוכרים, בן סוטחי (בן סוטחי) ואלון אזולאי, נורו למוות לאור יום בקניון יוקרתי בעיר. חקירת הרשויות במקסיקו העלתה שמדובר בחיסול חשבונות הקשור גם לקרטלי סמים מקומיים וגם לארגוני פשיעה ישראלים. לפי הדיווחים, המתנקשים הועסקו ככל הנראה בידי קרטל חאליסקו ניו ג’נריישן (CJNG), אחד הארגונים האלימים במקסיקו. שר לביטחון הציבור במקסיקו ציין כי החיסול הוא “סגירת חשבונות בין כנופיות פשע” ושהיו מעורבים בו גם ארגונים ישראלים וגם מקסיקניים. עוד התברר שייתכן וארגון פשע ישראלי הזמין את הרצח ושילם לקבוצה מקומית לבצעו. סוטחי, אחד ההרוגים, היה בעצמו עבריין מבוקש בישראל שנמלט שנים קודם לכן, וככל הידוע ניסה לבסס במקסיקו עסקי הלבנת הון ושיתוף פעולה עם קרטלי הסמים שם. יום לאחר הרצח אף הוסגר ממקסיקו לישראל עבריין ישראלי אחר, ארז אקרישבסקי, מקורבו של סוטחי, שברח איתו ב-2001 וחי 18 שנה במקסיקו, רמז לכך שקיימת רשת ישראלית ותיקה במדינה.

במקרים נוספים, נתפסו ישראלים כשברשותם כמויות גדולות של סמים בדרום אמריקה. למשל, בשנת 2017 נעצרה בפרו אזרחית ישראלית עם מספר קילוגרמים של קוקאין במזוודתה, וטענה שנפלה קורבן ל”תיק סמים” בתמימות, מקרה שזכה לכינוי “הפרשה של הודיה מונסונגו” בתקשורת. גם נאמה יששכר, אם כי לא בדרום אמריקה אלא ברוסיה, הייתה דוגמה לישראלית צעירה שנלכדה עם חומר אסור (9.5 גרם חשיש) ונידונה לעונש כבד בכלא הרוסי בשנת 2019, עניין שהוביל למאבק דיפלומטי עד שחננו אותה. מקרים כאלה, אף שאינם קשורים דווקא למשפחות פשע, ממחישים את הימצאותם של ישראלים (גם צעירים) בסיכונים פליליים מעבר לים.

השותפות בין קרטלי סמים לטיניים לבין עבריינים ישראלים מושתתת לרוב על אינטרסים ברורים: הקרטל זקוק ללקוח או מפיץ שירכוש ממנו את הסחורה (קוקאין בעיקר) ויוביל אותה ליעד חדש, והישראלים מעוניינים להחדיר לישראל או לאירופה קוקאין איכותי ממקור ראשון. כבר בשנות ה-90 התקבלו הערכות מודיעין על כך שגורמי פשע ישראלים יצרו קשר עם קרטלי קולומביה. ישנן אף אנקדוטות ידועות: באמצע שנות ה-80, איש צבא ישראלי לשעבר בשם יאיר קליין הקים חברת ייעוץ שאימנה מיליציות עבור קרטל מדיין בקולומביה (בראשות פבלו אסקובר), מקרה יוצא דופן שבו ישראלי סיפק שירותי “לחימה” לקרטל. אולם בשני העשורים האחרונים, קשרי ישראל-קולומביה מתבטאים יותר במסלול הכסף והסמים: מספר עבריינים ישראלים נעצרו כשהם מנסים להבריח קוקאין מדרום אמריקה לאירופה או לישראל. דוגמה בולטת היא מעצרם באוקראינה של ארבעה ישראלים בנמל אודסה בשנת 2020, בחשד שניסו להבריח מכולה עם 120 ק”ג קוקאין שהגיעה מפרו. לפי שירות הגבולות האוקראיני, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהחשודים ייבאו משלוח כזה למדינה. המקרה מעיד כי הישראלים הללו ככל הנראה עבדו ישירות עם קרטל דרום-אמריקאי שסיפק להם את הקוקאין, ובחרו במסלול ארוך דרך הים השחור כדי לטשטש עקבות. גורמי אכיפה ציינו שבחקירה השתתפו רשויות מכס באודסה והתובע המקומי, דוגמה לשת”פ בינלאומי נגד רשת בה חברים ישראלים.

גם מכסיקו הפכה כאמור למקלט ומגרש פעולה לעבריינים ישראלים. מלבד פרשת סוטחי, היו מקרים נוספים: בשנת 2013 נעצר במקסיקו ישראלי בשם עופר הירש, בחשד שניהל מעבדת סמים גדולה; ובשנת 2021 דיווחו רשויות אכיפה במקסיקו על פירוק חוליית סחר בסמים שבה היו מעורבים ישראלים לצד מקומיים. בכל אירוע כזה ניצב מאחוריו מודל פעולה: העבריין הישראלי מקבל הגנה מהקרטל המקומי תמורת שירות (למשל, הלבנת כספים דרך ישראל או אירופה), או לחלופין מסייע לקרטל בפתיחת שוק חדש בישראל. המשטרה הישראלית חשפה בעבר כי חלק מהכנסות ארגוני הפשע בישראל ממומנות על ידי ייבוא הרואין מקולומביה דרך מתווכים טורקים, או ייבוא קוקאין ממקסיקו דרך בלדרים אירופים. הדבר מלמד על רשת בינלאומית סבוכה שבה לכל צד יש תפקיד.

אירופה: הולנד, יוון, אוקראינה ומעבר

אירופה מהווה זירה מרכזית לפעילותם של ארגוני הפשיעה הישראלים. למעשה, רבים מהישראלים שנעצרו על עבירות סמים בחו”ל, נעצרו על אדמת אירופה. הגורמים לכך ברורים: ישראלים נכנסים לאירופה ביתר קלות (ללא צורך בוויזה ברוב המדינות), התשתיות באירופה מפותחות ומאפשרות הברחה (נמלי ים ותעופה גדולים), וחלק ממדינות אירופה הן מרכזי ייצור או מעבר של סמים (למשל הולנד לייצור סמים סינתטיים, או ספרד להעברת חשיש ממרוקו). נציג מספר דוגמאות בולטות:

• הולנד ובלגיה, בירת האקסטזי: כמתואר לעיל, הולנד הייתה זירה לפעילות רשת רוזנשטיין בתחילת שנות ה-2000, עם הפצת אקסטזי למיליוני כדורים. עוד קודם לכן, בשנת 1994, התפרסמה פרשה אחרת: שני ישראלים, חזי סורוברו ומשה קידר, נעצרו באמסטרדם לאחר פשיטה על מפעל סודי לייצור אקסטזי שהקימו בעיר. סורוברו וקידר היו מהראשונים בעולם שהחזיקו בנוסחה כימית מלאה לייצור MDMA, ובעת מעצרם נמצאו כמויות כימיקלים גדולות. הם נתפסו רק במקרה, כשדליפת גז חשודה הזעיקה מכבי אש ואלו גילו את מעבדת הסמים, אחד המוקדים הראשונים של “אקסטזי תוצרת ישראל” באירופה. סיפורם הפך למיתוס בעולם התחתון; הם טענו להגנתם ש”חשבו שזה מפעל להורמונים”, אך הורשעו ונשאו עונשים. מעבר לכך, הולנד שימשה גם כתחנת מקלט לעבריינים: יצחק אברג’יל שהה שם תקופות מסוימות (עד מעצרו שם ב-2004), ואחרים נמלטו אליה מפחד יריבים. גם בלגיה השכנה עלתה לכותרות, כאמור, כשביקשה את הסגרתו של אברג’יל על עבירות סמים שבוצעו לכאורה בתחומה.
• יוון והבלקן, נתיב הים התיכון: יוון הפכה בשנים האחרונות לזירת הברחה חשובה עבור פשע מאורגן ישראלי, בשל מיקומה בנתיב הסמים מטורקיה ומרכז אסיה לאירופה, וגם כתחנת ביניים לישראל. בשנת 2024 חשפו משטרת יוון ומשטרת ישראל במבצע משותף רשת שסחרה בסמים בין אירופה לישראל: ארבעה ישראלים (3 גברים ואישה) נעצרו באזור פיליון ביוון עם 53 ק”ג MDMA ו-50 ק”ג קטמין בידיהם. על פי הדיווחים, קבוצה של ארבעה אזרחים הולנדים ממוצא אוקראיני הסליקו את הסמים בקרוואנים והעבירו אותם דרך בולגריה ליוון, שם נפגשו עם הישראלים כדי להעביר את החומר הלאה. הישראלים תכננו, כך נמסר, להבריח את עשרות הקילוגרמים הללו לישראל באמצעות יאכטות מפוארות, שיטה “ייחודית” שכללה שיט בים האגאי והגעה לחופי ישראל כספינות נופש. המודיעין למבצע הגיע מיחידת המודיעין של משטרת ישראל אשר עקבה אחר החשודים בארץ והתריעה ליוונים. בפשיטה נעצרו כל שמונת המעורבים (4 ישראלים ו-4 זרים) ונתפסו הסמים. נגד הישראלים נפתחו הליכי הסגרה לישראל. פרשה זו המחישה את רמת התחכום: שימוש במספר מדינות, כלי שיט, ואנשי קשר בינלאומיים, ממש אופייני לקרטל סמים, אלא שכאן ה”מוחות” היו ישראלים. במקביל, ב-2024 דווח גם על פרשה אחרת: שלושה ישראלים נעצרו בנמל פיראוס בחשד שניסו להבריח לישראל 150 ק”ג קטמין (סם הרדמה שנעשה פופולרי במסיבות) בתוך יאכטה, אך בסופו של דבר שוחררו בערבות לאחר הליך משפטי מורכב ביוון.
• אוקראינה ומזרח אירופה: מזרח אירופה שימשה לעיתים כנתיב עקיף להברחות ישראליות. כבר הזכרנו לעיל את תפיסת 120 ק”ג הקוקאין באודסה, אוקראינה, פרשה שחושפת דרך יצירתית לעקוף פיקוח מערבי: לנצל נמל בים השחור (עם פחות פיקוח לעיתים מאשר נמל באירופה המערבית) ומשם אולי להמשיך הלאה. ואכן, שירותי הביטחון באוקראינה הבהירו במכתב רשמי לשגריר ישראל בקייב כי ריבוי המקרים של הברחות סמים על ידי ישראלים מדאיג אותם. לפי מכתב זה, בשנים האחרונות נעצרו כמה וכמה ישראלים באוקראינה עם סמים, בחלקם כמויות גדולות. מלבד מקרה אודסה, היו גם מקרים “קטנים” יותר: ארבעה ישראלים נעצרו באומן (אוקראינה) בשנת 2020 כשברשותם כמה עשרות גרם קנאביס בזמן שבאו לקברי צדיקים ; מקרה זה זכה לכותרות בשל הרגישות סביב העלייה לאומן. בנוסף, בשנת 2021 עצרו הרשויות ביוון ישראלי בשם סלימאן אל-עמור (תושב רהט) על בסיס צו מעצר בינלאומי של אוקראינה, ודרשו את הסגרתו לקייב בטענה שהיה מעורב בהברחת קנאביס לאוקראינה. פרשה זו התבררה כמוזרה: אוקראינה טענה שהישראלי הבריח 2.3 גרם קנאביס (כמות זעירה), בעוד אל-עמור צעק מאתונה שהוא חושש לחייו אם יוסגר עקב מלחמת רוסיה-אוקראינה. ככל הנראה היה מדובר בתקלה, אך הדבר מעיד שישראלים עלולים להסתבך גם על כמויות קטנות בשל הבדלי חוק. אוקראינה אף התלוננה שישראלים בעלי אישור לשימוש בקנאביס רפואי בארץ מגיעים עם התרופה לאוקראינה ונתפסים, כי שם זה לא חוקי, תופעה שחזרה על עצמה בכ-10 מקרים בתוך חצי שנה.
• בריטניה, ספרד וצרפת: מדינות אלה מהוות יעדים של ממש עבור חשיש מרוקאי, וסוחרים ישראלים היו מעורבים במספר הברחות ענק ליבשת. פרשת “טינקרבל” בשנת 2008 הייתה סיפור מסעיר: ישראלים הבריחו כ-6 טון חשיש מרוקאי על גבי שתי ספינות גרר עתיקות למסע ממושך ממרוקו לאנגליה. היחידה המרכזית תל אביב ניהלה חקירה סמויה 1.5 שנים תוך מעקב בינלאומי, ובסיוע המשטרה הבריטית נתפס המטען בלב ים והתברר ששלושה ישראלים הם שניהלו את המבצע. השיט עבר במדינות כמו הודו, ג’יבוטי, פורטוגל ואפילו עצר לתיקון בנמל אילת, מסלול מתפתל שנועד לטשטש את המוצא. בראש הרשת עמד עבריין ישראלי ותיק (חזי סורוברו, אותו אחד ממעבדת האקסטזי ב-94) ששיתף פעולה עם גורמי פשע במרוקו ובספרד. זהו ממד נוסף: לישראליים מהמגזר היהודי יש לעיתים יתרון בקשרים עם קהילות צפון-אפריקה באירופה, במקרה זה, סורוברו, יליד מרוקו בעצמו, יצר “קשר חם” עם סוחר סמים מרוקאי שסיפק את הטונות של החשיש. ההברחה נתפסה, אך לא עצרה את התופעה: בעשור האחרון החלו עבריינים ישראלים (ובעיקר מקרב ארגוני הדרום בישראל) להציף את אירופה בחשיש מרוקאי. לפי תחקירים, לאחר שתפיסות ענק של קוקאין גרמו להם הפסדים, עברו אותם עבריינים לעסק “משתלם” יותר מבחינת סיכון-רווח, הברחת חשיש מצפון אפריקה לאירופה ולישראל. בשנים 2020–2022 החשיש המרוקאי זרם לישראל בכמויות גדולות: הוא הוסלק בתוך משלוחי ריהוט וסחורות תמימים שנשלחו מספרד וצרפת לנמלי הים בישראל. משטרת לכיש למשל סיכלה הברחה של 3 ק”ג חשיש איכותי בתוך שולחן עץ שיובא מספרד (עניין שאפילו עירב הייטקיסטית ישראלית שנתפסה כמעורבת). ארגוני הדרום הקימו אף מערך הברחה דרך איחוד האמירויות: הם שלחו מכולות עם בגדים וסתם סחורות ממרוקו לדובאי באמצעות אנשי עסקים ערבים מקומיים, והחשיש שהוחבא בפנים הגיע מאיחוד האמירויות לישראל בעזרת בלדרים מנוסים שקיבלו ~5,000 דולר למשלוח. זו דוגמה יוצאת דופן כיצד ניצול קשרים דיפלומטיים חדשים (הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ) אפשר אפילו הברחת סמים בעורמה, כאילו היה זה סחר חוקי.

המזרח התיכון, אסיה ואפריקה: טורקיה, מרוקו, תאילנד ודרום אפריקה

חלק מהקשרים הבינלאומיים אינם דורשים הפלגה רחוק: טורקיה ומרוקו הן מדינות קרובות יחסית גיאוגרפית, וישראלים היו מעורבים גם בהן בפשיעת סמים. ציינו לעיל את מרוקו כיצואנית חשיש מרכזית. בשנת 2012 אירע מקרה חושפני בטורקיה: עיתון טורקי דיווח כי שני ישראלים נעצרו במערב טורקיה יחד עם שוטר טורקי בגמלאות ושותפיו, כשברשותם 15 ק”ג הרואין מוסלקים בתיקים. על פי החשד, ההרואין יועד להגיע בסופו של דבר לישראל. משטרת טורקיה קיבלה מידע מודיעיני על העסקה ומעקב ממושך הוביל למעצר בעת העברת התיקים במכונית. לצד ההרואין, נתפס גם אקדח לא-חוקי אצל החבורה. המקרה ממחיש שיטת פעולה נפוצה: העבריינים הישראלים יוצרים קשר עם גורם בצד המדינה המייצאת (במקרה זה שוטר לשעבר, שמכיר כנראה את רזי ההברחה בגבול), וכך מבטיחים את מעבר הסם עד לנקודה מוסכמת. הישראלים עצמם אולי לא נשארו בטורקיה אלא רק תיאמו את העסקה (בדיווח צוין שלא ברור חלקם המדויק של הישראלים, אך ברור שהיו מעורבים בתכנון ההברחה לישראל ). מעבר לאותו אירוע, לאורך השנים דווחו מקרים רבים של ישראלים שנתפסו עם הרואין בטורקיה. גם הירידה במעמדה של טורקיה כיעד תיירות לישראלים בשנות ה-2010 (עקב מתיחות פוליטית) לא עצרה ניסיונות של בלדרים, וב-2019 אפילו נפוצה אזהרה בישראל על מספר ישראלים שנעצרו עם קנאביס רפואי באיסטנבול, משום שבטורקיה לא מכירים באישור הישראלי והדבר נחשב סם מסוכן.

לעומת זאת, דרום-מזרח אסיה היא יעד שישראלים בדרך כלל לא מבריחים אליו סמים אלא נתפסים בו. מדינות כאינדונזיה, תאילנד והפיליפינים ידועות בענישה הקשה שלהן (עד עונש מוות) על סחר בסמים, ולמרבה הצער מספר ישראלים הסתבכו שם. תאילנד מושכת צעירים ישראלים רבים, וחלקם משתתפים בסצנת המסיבות המקומית. ב-2023 נעצרה באי קופנגן בתאילנד צעירה ישראלית בת 27, לאחר שמכרה לגרוע מזלה גרם אחד של אקסטזי לסוכן משטרה סמוי. היא הוזמנה לבית פרטי בעורמה, שם נערך “מבחן קניה” והשוטרים טענו שמצאו את הגרם עליה, מעשה שעלול לגרור אישום בסחר. התקשורת בישראל התריעה שישראלים רבים לא מבינים את חומרת החוקים בדרום-מזרח אסיה וכי ייתכן שעבירה כזו תוביל אף לגזר דין מוות לפי חוקי תאילנד (אם כי בפועל לרוב מסתיים במאסר ארוך). במקרה אחר, ישראלי בשם אושרי מוסטקי (או מסטי) נשפט בתאילנד ל-7 שנות מאסר על עבירות סמים, וישב בכלא תאילנדי בתנאים קשים עד שהועבר לרצות את שארית עונשו בישראל במסגרת אמנת העברת אסירים. גם בפיליפינים היו שמועות על ישראלים שמעורבים בעסקאות סמים, אך יותר בהקשר של פעילות עסקית אפורה (כמו הלבנת כספים דרך פרויקטים) ופחות בחנויות רחוב. מצד שני, הקשר הישראלי-פיליפיני בתחום אחר נחשף: בין 2016–2018 ניהל נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה “מלחמת חורמה” בסוחרי הסמים במדינתו, שבמסגרתה נהרגו אלפים ללא משפט. תחקירים העלו שנשק וציוד שיוצר בישראל נמכר למשטרת הפיליפינים והופעל במבצעי ההרג, זו כמובן לא אחריות העבריינים הישראלים, אך מראה איך ישראל (כמדינה) משתלבת בזירת המלחמה בסמים העולמית, לעיתים באופן שנוי במחלוקת.

ולבסוף, אפריקה ודרום אפריקה: אפריקה שימשה לעיתים כמקום מסתור או קרקע לפעילות עבריינית ישראלית. דרום אפריקה בפרט, עם קהילה יהודית וישראלית גדולה, אירחה בשנות ה-90 וה-2000 מספר “מאפיונרים” נמלטים. דוד (דודי) כהן, עבריין ישראלי, ברח לשם בשנות ה-90 ועסק בסחר יהלומים ואולי גם בסמים; הוא חוסל ביריות ביוהנסבורג ב-1999, רצח שיוחס ליריביו מישראל. בפרשת אברג’יל ראינו שיד ימינו בן-סימון נמלט לשם ושרד שנים עד שנתפס. ההימצאות של בכירי פשע ישראלים בדרום אפריקה הביאה לשיתוף פעולה בין המשטרות: ב-2022 ישראל שלחה לשם משלחת בליווי נציג אינטרפול כדי ללכוד את בן-סימון, והצליחו. גם במדינות אפריקה אחרות היו התרחשויות, ניגריה, גאנה וקניה הוזכרו כמקומות בהם ניסו ישראלים להבריח מטעני קטמין או מתאמפטמין בשילוב רשתות מקומיות, אם כי פרשות אלו נותרו יחסית מתחת לרדאר.

שיתוף פעולה, אכיפה ופסיקה: ישראל נלחמת בפשע הגלובלי

היקף הקשרים הבינלאומיים של משפחות הפשע הישראליות מציב אתגר עצום בפני רשויות החוק. כדי להתמודד, ישראל נאלצה להגביר שיתוף פעולה בינלאומי ברמה חסרת תקדים, וכן לעצב מחדש את חוקיה. בכמה מישורים עיקריים:

1. הסכמי שיתוף פעולה בינמשטרתיים, משטרת ישראל חברה מאז שנים רבות בארגון האינטרפול, המאפשר הפצת “צו מעצר אדום” (Red Notice) בינלאומי נגד עבריינים נמלטים. בעזרת אינטרפול, הצליחו למשל לעכב את אותו סלימאן אל-עמור ביוון בדרכו לאוקראינה, וכמובן לאתר את יניב בן-סימון בדרום אפריקה. בשנת 2018 נחתם גם הסכם אסטרטגי עם Europol, סוכנות המודיעין הפלילי של האיחוד האירופי, לאחר מגעים של כשנה. ההסכם, שקידמו השר לביטחון פנים גלעד ארדן והמפכ”ל רוני אלשיך, מאפשר לישראל גישה למידע מודיעיני על פשיעה חוצת גבולות, וכן הצבת קציני קישור מיועדים. שיתוף פעולה זה כבר הוכיח את עצמו במבצעים משותפים, למשל, לאהב 433 (יחידת העילית המשטרתית בישראל למאבק בפשיעה בינלאומית) פועלת תדיר עם יחידות מקבילות באירופה. דוגמה הייתה הפלת רשת הברחת הקוקאין מפרו דרך בולגריה: שלושה חשודים ישראלים נעצרו בארץ ושניים בבולגריה, לאחר שבלדר ספרדי נתפס עם הקוקאין בבטנו. מבצע מודיעיני זה התאפשר בשיתוף EUROPOL.

2. חקיקה ופשיעה כלכלית, הכנסת בישראל חוקקה בשנת 2003 את חוק המאבק בארגוני פשיעה, שמאפשר להעמיד לדין חברי ארגון כפופים (לא רק את הראש) בעבירה של חברות בארגון פשיעה. חוק זה, בדומה לחוק RICO האמריקאי, מסייע לפגוע בארגוני סמים באופן רוחבי. בנוסף, ישראל אשררה אמנות בינלאומיות נגד סחר בסמים ונגד פשע מאורגן (אמנת פלרמו של האו”ם 2000). כתוצאה, תוקנו חוקים להקל על הסגרת עבריינים: בית המשפט העליון אישר בהחלטה תקדימית להסגיר את רוזנשטיין לארה”ב למרות היותו אזרח ישראל, בציינו ש”קיים כתב אישום על הפצת 1.4 מיליון כדורי אקסטזי בארה”ב” וכי ההתחייבות להחזירו לרצות העונש בישראל מספקת. פסיקות בתי המשפט החלו גם להרתיע בענישה: בפרשה 512, שבה הורשעו אברג’יל ואנשיו, הדגיש בית המשפט שמדובר בעבירות סמים “בהיקפים אדירים ברחבי העולם” והשית עונשים כבדים (אברג’יל עצמו, 3 מאסרי עולם ועוד 15 שנות מאסר ). עוד היבט הוא חוק איסור הלבנת הון (2000) שהוחל בתקיפות: כפי שראינו, ארגוני הפשע מלבינים רווחי סמים דרך נדל”ן, צ’יינג’ים ועסקים לגיטימיים לכאורה. רשויות אכיפת ההון (הרשות להלבנת הון, יחידות יאחב”ל) מקפיאות נכסים בארץ ובחו”ל הקשורים לעסקאות סמים, צעד שפוגע בתמריץ הכלכלי לפשיעה.

3. קציני קשר ומבצעים משותפים, למשטרת ישראל יש היום נספחים וקציני קשר בערים כמו בוגוטה (קולומביה), בנגקוק (תאילנד) ומקומות אסטרטגיים אחרים, על מנת לסייע בטיפול בעבירות סמים בהם מעורבים ישראלים. יחידות כמו להב 433 מקיימות מבצעים גלובליים; כך, מבצע “Money Trail” פעל נגד הלבנת הון של קרטל סמים באמצעות חברות קש בישראל, בשיתוף ה-FBI. כמו כן, כשיש ישראלים כלואים בחו”ל, פועל משרד החוץ (המחלקה לישראלים בחו”ל) ללוות ולהבטיח את שלומם. במקרה של נאטי חדד בתאילנד (אמנם לא בדיוק עבירת סמים, אבל קשור), התערבות דיפלומטית סייעה בהעברתו ארצה. במקרים אחרים, ישראל אף שולחת עדים ותובעיה לעזור במשפטי פשע בינלאומי, למשל, לאחר חיסול סוטחי במקסיקו, נשלחו לוחמי ימ”מ לאבטח את עדותו של עבריין ישראלי אחר בבית משפט מקסיקני, מחשש שגם הוא יחוסל.

4. הפסיקה מכירה באיום הבינלאומי, בפסקי דין רבים ניכר שבתי המשפט מודעים לקשרי החוץ של ארגוני הפשיעה, ומשתמשים בכך להצדיק ענישה חמורה. השופטת גיליה רביד, שגזרה את דינם של אברג’יל ואנשיו, ציינה בפירוש כי הכמות וסוג העבירות (רצח וסמים בינלאומיים) מציבים את הארגון ברף חסר תקדים. פרקליטות המדינה מדגישה בכתבי האישום את הפריסה הגאוגרפית של פעילות העבריינים, למשל, כתב האישום בתיק הברחת 6 הטון חשיש פרט מסלול בין-יבשתי מלא. הדבר לא רק מרשים את חומרת העונש אלא גם שולח מסר: מדינת ישראל רואה בארגוני פשיעה חובקי-עולם איום על ביטחונה הפנימי, ומוכנה להשקיע משאבים כבירים כדי למגרם.

סיכום והשלכות: הקשרים הבינלאומיים של משפחות הפשע בישראל השפיעו באופן ישיר על מדיניות האכיפה הלאומית. ישראל, שבעבר התמקדה בעיקר בפשע מקומי, נדרשת כיום לפעול כחלק ממאמץ גלובלי נגד נרקו-טרור וקרטלים. הדבר הוביל לשדרוג מקצועיות המשטרה, לחתימת הסכמי שיתוף מידע עם עשרות מדינות, ולפיתוח יכולות מעקב וסייבר מתקדמות. גם היחסים הדיפלומטיים של ישראל מושפעים: הסגרה של ישראלים (כמו רוזנשטיין) או שחרורם (כמו נאמה יששכר מרוסיה) הפכו לנושאים בשיח בין-מדינתי. קיים גם פן הפוך, השפעה על הפשע בישראל: כניסת קוקאין טהור וקשים אחרים דרך קרטלים העלתה את זמינותם בארץ; נשק המוברח מלבנון ומעזה משמש הן לפשיעה והן לטרור; והון עתק שמקורו בסמים משבש כלכלה מקומית (למשל, משקיעים מפוקפקים בנדל”ן).

בכירים במשטרה מדגישים כי המאבק בפשע המאורגן הוא מאבק ללא גבולות. מדינת ישראל משתתפת בפעילות אינטרפול, שולחת נציגים ליחידות ייעודיות בחו”ל, ומתאמת מבצעים מורכבים, כפי שנחשף לא פעם בתקשורת. המסר מרשויות האכיפה הוא ברור: “מדינת ישראל תמשיך במאבקה העיקש והנחוש נגד ארגוני הפשיעה, גם כשהם פועלים חוצה גבולות”.

השוואה בין מדיניות, חקיקה וענישה בעבירות סמים בעולם

מדיניות הסמים משתנה דרמטית ממדינה למדינה. בעוד שבחלק מהמדינות נוקטות גישה מקלה של דה-קרימינליזציה ואף לגליזציה של שימוש בסמים קלים, אחרות מנהיגות אכיפה נוקשה וענישה מחמירה עד כדי עונש מוות. בחלק זה נבחן את ההבדלים במדיניות, בחקיקה, בפסיקה ובנתונים סטטיסטיים בין מדינות שונות, מארצות מערביות כמו ארה”ב, קנדה והולנד, דרך מדינות אירופה ואמריקה הלטינית, ועד מדינות אסיה, אפריקה והמזרח התיכון. כמו כן נדון בתפקיד עורך דין ישראלי בסיוע לישראלים שנעצרו בחו”ל, ובמנגנונים בין-לאומיים כמו אינטרפול והסגרה המשפיעים על ישראלים המעורבים בעבירות סמים מחוץ לישראל.

מדינות עם מדיניות סמים מקלה: לגליזציה ודה-קרימינליזציה

בשני העשורים האחרונים אימצו מספר מדינות גישה מקלה יותר כלפי שימוש בסמים, במיוחד סמים קלים כמו קנאביס. גישה זו כוללת דה-קרימינליזציה, ביטול ההליך הפלילי בגין החזקה לשימוש עצמי, והמרתה בקנס מנהלי או ללא ענישה כלל, ואף לגליזציה מלאה תחת רגולציה.

• פורטוגל: בשנת 2001 הייתה פורטוגל לחלוצה עולמית כאשר ביצעה דה-קרימינליזציה מלאה של כל סוגי הסמים לשימוש עצמי. במקום הליך פלילי, אדם שנתפס עם כמות קטנה (עד כמות המוגדרת לצריכה של 10 ימים) מופנה לוועדה טיפולית שעשויה להמליץ על טיפול או קנס סמלי. תוצאות המהלך בפורטוגל תוארו כהצלחה: נרשמה ירידה חדה במקרי מנת יתר, בזיהומי HIV ובפשיעה הנלווית לשימוש בסמים.
• הולנד: עוד משנת 1976 מנהיגה הולנד מדיניות “סובלנות” ייחודית. החוק ההולנדי עדיין אוסר על סמים, אך מבחין בין “סמים קשים” ל”סמים רכים”. שימוש ומכירה של קנאביס בכמויות קטנות נסבלים למעשה: לא נפתחים תיקים פליליים בגין החזקה של עד 5 גרם קנאביס, ומותרת הפעלה של “קופי שופס” המוכרים קנאביס לצרכנים בוגרים תחת הגבלות. מדיניות סובלנית זו נועדה להרחיק משתמשי קנאביס משוק הפשיעה ולמקד את אכיפת המשטרה בסחר בסמים קשים. בפועל, הולנד מאפשרת שימוש בקנאביס באופן חוקי למחצה זה עשרות שנים, אף שהייצור הסיטונאי נותר בלתי-חוקי, מה שיוצר את “בעיית הדלת האחורית” (אספקה לא חוקית לקופי שופס).
• קנדה: באוקטובר 2018 הפכה קנדה למדינה השנייה בעולם (אחרי אורוגוואי) שמחילה לגליזציה מלאה של קנאביס לצריכה פנאי ברמה הפדרלית. “חוק הקנאביס” המתיר רכישה, החזקה וגידול בקנה מידה אישי נכנס לתוקף ומסדיר את השוק תחת פיקוח ממשלתי. בגיר בקנדה רשאי להחזיק עד 30 גרם קנאביס באופן חוקי. הלגליזציה לוותה בהטלת רגולציות דומות לאלכוהול, גיל מינימום (18 או 19, תלוי בפרובינציה), רישיוי מכירה, אריזות אחידות ואיסורים על מכירה לקטינים. קנדה גם נקטה גישה בריאותית בטיפול בהתמכרויות לסמים קשים: לדוגמה, בפרובינציית קולומביה הבריטית החל מ-2023 ניסוי של דה-קרימינליזציה לשלוש שנים, המאפשר לבגירים לשאת עד 2.5 גרם של הרואין, קוקאין, מתאמפטמין או MDMA ללא הליך פלילי, כחלק מהתמודדות עם משבר האופיואידים.
• ארה”ב (מדינות מסוימות): בארצות הברית התפתחה בעשור האחרון מגמת לגליזציה ברמת מדינות הפדרציה, בעיקר ביחס לקנאביס. נכון ל-2025, למעלה מ-20 מדינות בארה”ב התירו שימוש קנאביס למבוגרים בחוק מקומי, בהן קליפורניה, קולורדו, ניו יורק ואחרות, אף שהחוק הפדרלי עודנו אוסר על קנאביס. בנוסף, מדינות כגון אורגון אימצו מדיניות חדשנית: בשנת 2020 אורגון הפכה למדינה הראשונה בארה”ב שדה-קרימינליזציה החזקה של כמויות קטנות של כל סם לשימוש אישי (כולל סמים קשים), תוך הטלת קנס זעום או הפניה לטיפול במקום כתב אישום פלילי. מגמות אלו משקפות מעבר מתפיסת “המלחמה בסמים” לטיפול בשימוש בסמים כבעיה בריאותית. עם זאת, יש לזכור שבמדינות אחרות בארה”ב, ובוודאי ברמה הפדרלית, עדיין נוקטים קו אכיפה וענישה מסורתי יותר (ראו בהמשך).
• אורוגוואי: המדינה הראשונה בעולם שהתירה חוקית קנאביס לכל שימוש הייתה אורוגוואי, שכבר בשנת 2013 העבירה חוק המאפשר לממשלה לפקח על גידול ומכירה של קנאביס לתושביה. החוק יושם בפועל החל מ-2017, ואזרחי אורוגוואי יכולים להירשם במרשם ממשלתי ולקנות קנאביס בבתי מרקחת מורשים, או לגדל עד 6 צמחי מריחואנה בביתם לשימוש עצמי. המהלך באורוגוואי נעשה בגישה של פיקוח מדינתי הדוק למניעת שוק שחור, ומהווה מודל למדינות נוספות שהלכו בעקבותיה (כאמור, קנדה הייתה השנייה לאמץ לגליזציה מלאה).
• מדינות אירופה נוספות: כמה מדינות באירופה נקטו צעדים לקוליזציה או אי-הפללה חלקית. למשל, גרמניה מקדמת חקיקה (נכון ל-2023) להתיר בהדרגה שימוש והחזקה חוקית של קנאביס, התוכנית שאישרה הממשלה הגרמנית תאפשר לבגיר להחזיק עד 25 גרם קנאביס ולגדל עד 3 צמחי מריחואנה לשימוש עצמי, וכן להקים מועדוני קנאביס ללא כוונת רווח לאספקה לחבריהם. צעדים אלו הופכים את גרמניה לאחת ממדינות אירופה הליברליות ביותר בתחום הקנאביס. גם מלטה העבירה ב-2021 חוק המתיר החזקה וגידול ביתי מוגבל של קנאביס, ויצירת מועדוני צרכנים. ספרד מפעילה מודל של “מועדוני קנאביס”, התארגנויות פרטיות שבהן חברים מגדלים ומחלקים קנאביס לשימושם. צ’כיה, בלגיה, איטליה וקרואטיה נמנות גם הן עם מדינות שבהן החזקה בכמויות קטנות לשימוש עצמי אינה מובילה לרוב למעצר פלילי.

מדינות עם מדיניות מחמירה: אכיפה נוקשה ועונשי מוות

בניגוד לגישות הסובלניות, רבות ממדינות העולם, במיוחד במזרח וגוש המדינות המתפתחות, מקיימות מדיניות סמים דרקונית, הרואה בכל שימוש או סחר עבירה פלילית חמורה. חלק מהמדינות אף מטילות עונשי מוות על עבירות סמים, בעיקר בעבירות סחר והברחה, ומבצעות הוצאות להורג של מורשעים. נכון לשנת 2023, כ-34 מדינות בעולם שומרות בחוקיהן אפשרות לעונש מוות על עבירות סמים, מהן מספר מדינות שמיישמות עונש זה באופן שוטף. רק בשנת 2023 דווח על לפחות 467 הוצאות להורג ברחבי העולם בגין עבירות סמים, עלייה של 44% בהשוואה לשנה הקודמת. כמעט כל ההוצאות להורג הללו ב-2023 בוצעו בחמש מדינות בלבד: איראן (הרוב הגדול של המקרים), סין, ערב הסעודית, כווית וסינגפור. להלן מספר דוגמאות בולטות למדינות הידועות במדיניותן הקשוחה:

• סינגפור: עיר-המדינה סינגפור נודעת כחותרת ל”אפס סובלנות” בנושא סמים, ומחזיקה בחוקי הסמים מהמחמירים בעולם. החזקה של כל כמות סם אסור נחשבת עבירה פלילית חמורה. החוק הסינגפורי קובע עונשים כבדים אף עבור אחזקה מועטה: למשל, אחזקה של קנאביס עלולה לגרור קנס של עד 20,000 דולר סינגפורי או עד 10 שנות מאסר; וסחר או הברחה של קנאביס, כמו גם סמים קשים, עלולים להוביל לעונש מוות חובה בתלייה. אכן, סינגפור הוציאה להורג בעשורים האחרונים עשרות אנשים בגין עבירות סמים. מקרה ידוע בשנים האחרונות הוא הוצאתו להורג ב-2022 של נגאנתרן דהרמלינגם, אזרח מלזי בעל מוגבלות שכלית, בשל ניסיון הברחת 43 גרם הרואין, חרף תחנוני משפחתו ופעילי זכויות אדם בעולם. השלטונות בסינגפור דחו את הביקורת הבין-לאומית וציינו שהאיסור והעונש הקשה “מובהרים היטב בתחומי המדינה” ולכן אין סלחנות כלפי מפרי החוק. ראוי לציון שגם שימוש בסמים מחוץ לסינגפור עלול לסבך את אזרחי המדינה, החוק הסינגפורי חל על אזרחיו אף מעבר לגבולות, ואם סינגפורי נתפס משתמש בסם בחו”ל, הוא עלול להיענש במולדתו בעבירה כאילו נעברה בתחומה.
• סין: בסין, חוקי הסמים נוקשים ביותר ונתמכים במערכת אכיפה בלתי-מתפשרת. סין מנהיגה עונשי מאסר ממושכים ואפילו עונש מוות על עבירות סמים חמורות. החזקה, ייצור או סחר בכמויות גדולות של סם, כולל מתאמפטמין, הרואין וקוקאין, עלולים להביא לעונש מוות, ופסקי דין רבים אכן מומשו. לשם המחשה, במהלך המשבר הדיפלומטי עם קנדה (אחרי מעצר מנהלת חברת “וואווי”), גזרו בתי משפט בסין עונשי מוות על לפחות שלושה אזרחים קנדים שהורשעו בעבירות סמים: רוברט שלנברג ופאן ווי הואשמו בהברחת סמים בינלאומית ונדונו למוות ב-2019, וקנדי נוסף בשם שו ווייהונג נדון למוות בגין ייצור סם (קטמין) ב-2020. לרוב מגזרות פסיקות מוות בסין מאושרות בערכאה העליונה ומוצעות להורג, אם כי מספר ההוצאות להורג המדויק אינו ידוע עקב חיסיון המדינה (הערכות מדברות על אלפים מדי שנה בכלל העבירות). בנוסף לענישה הפלילית, סין מפעילה מרכזי גמילה וכפייה למכורים (“מחנות עבודה”) בהם נכפים טיפולי גמילה וגמילות פרך. אפילו עבירות של שימוש עצמי או החזקה זעומה בסמים מובילות בסין למעצר מיידי, לתקופות מאסר, לשלילת זכויות ואף לשיימינג ציבורי. התוצאה היא אחת מהשיעורים הנמוכים בעולם של שימוש בסמים באוכלוסייה, הישג שמיוחס במדינה להרתעה החמורה, אם כי בא במחיר של הפרות זכויות אדם על פי ארגוני זכויות בינלאומיים.
• יפן: יפן דוגלת אף היא במדיניות של אפס סובלנות כלפי סמים. חוקי הסמים ביפן (כגון “חוק הקנאביס” ו”חוק הסמים המשכרים”) אוסרים באופן מוחלט שימוש, החזקה או ייבוא של חומרים כמו קנאביס, קוקאין, אמפטמינים ועוד. הענישה ביפן מחמירה: החזקה או שימוש בקנאביס למשל עלולים לגרור עד 5 שנות מאסר (ואם היו מעורבים מניעים מסחריים, עד 7-10 שנים), והחזקת סמים “קשים” כמו מתאמפטמין נושאת ענישה דומה ואף גבוהה יותר. מעבר לענישה המשפטית, ביפן קיימת סטיגמה חברתית עזה כלפי כל מעורבות בסמים, אנשים (ובפרט ידוענים) שנתפסים אפילו עם גרם בודד של מריחואנה מסתכנים באובדן מוניטין מוחלט ובגינוי ציבורי. יפן מציגה באופן עקבי את אחד משיעורי השימוש בסמים הנמוכים בעולם המפותח, נתון שמקושר לאכיפה הקפדנית ולהרתעה החברתית. לצד זאת, קיימת ביקורת על כך שהמדיניות הנוקשה מונעת פיתוח של תוכניות הפחתת נזק או טיפוליות, שכן המשתמשים חוששים לחשוף את עצמם. בעשור האחרון היו ניסיונות מוגבלים ביפן לבחון שימוש רפואי בקנאביס (בעיקר CBD) לחולים, אך נכון להיום יפן נותרה אחת המדינות השמרניות ביותר בתחום הסמים.
• המזרח התיכון (איחוד האמירויות, ערב הסעודית, טורקיה ועוד): מדינות רבות באזור זה ידועות בחוקים מחמירים במיוחד. למשל, איחוד האמירויות הערביות (UAE), עד לא מכבר, החזקה של אפילו עקבות סם (למשל שרידי קנאביס על בגד, או כמה מיליגרמים בשקית) עלולה הייתה לגרור עונש מינימום של 4 שנות מאסר בפועל. מקרים מפורסמים בעבר כללו תיירים שנכלאו לשנים בשל מציאת שמן קנאביס בסיגריה אלקטרונית או זרעי פרג בשקית מטיסה. בשנים 2021–2022 ערכה אמירות דובאי רפורמה מסוימת בחוק: כיום, עבריין סמים זר שנתפס לראשונה עם כמות קטנה לשימוש עצמי עשוי לזכות בענישה מקלה יותר, כגון אשפוז גמילה לכמה חודשים וגירוש מהמדינה במקום מאסר ממושך. ואכן, בחוק האמירתי החדש ישנה אפשרות להטיל על זר שנתפס בכניסה למדינה עם פחות מ-100 גרם סם קנס בגובה 5,000–20,000 דירהם (כ-5,000–10,000 ש”ח) והרחקה מהמדינה, בלי מאסר. עם זאת, עבירות סחר והברחה ב-UAE מוסיפות לשאת עונשים כבדים ביותר, כולל מאסר עולם, ובעבר אף נפסק עונש מוות (אם כי בשנים האחרונות עונשי מוות מומרים לרוב למאסר עולם). גם ערב הסעודית ואיראן ידועות במדיניות של עונש מוות בפועל על עבירות סמים: באיראן הוצאו להורג מאות נאשמים בעבירות סמים מדי שנה עד רפורמה חלקית ב-2017, ואף כיום (2023) איראן לבדה אחראית לכ-98% מההוצאות להורג הידועות בעולם בגין סמים. בערב הסעודית התפרסמו הוצאות להורג פומביות של מבריחי סמים (עריפה בחרב), דוגמה קיצונית הייתה הוצאתם להורג של שבעה אזרחי סעודיה ואזרח ירדני באפריל 2023 על הברחת אמפטמינים. טורקיה מצידה אמנם ביטלה את עונש המוות, אך עדיין נוקטת ענישה חמורה: החזקה ושימוש עצמי בסמים בטורקיה יכולים לגרור עונש מאסר של 2–5 שנים, ואילו ייצור, ייבוא או סחר בסמים נענשים ב-20–30 שנות מאסר ואף יותר. טורקיה ידועה גם בקשיחותה כלפי זרים, המקרה ההיסטורי של הסטודנט האמריקאי בסרט “אקספרס של חצות” ממחיש את היחס הנוקשה למבריחים. אולם כיום החוק הטורקי מאפשר במקרים של משתמשים הזדמנות לשיקום: לעיתים בית המשפט מעכב כתב אישום ומפנה את המשתמש לטיפול ופיקוח, ואם הוא נשאר נקי, ההליך נגדו מבוטל.
• דרום-מזרח אסיה: מדינות דרום-מזרח אסיה במשך שנים רבות הנהיגו את המדיניות מהקשות בעולם כלפי סמים. מלזיה ואינדונזיה מחילות עונשי מוות על סחר בסמים באופן תדיר (בבאלי שבאינדונזיה מוכר “מקרה Bali Nine”, תשעה אוסטרלים שנידונו למוות ב-2006, ושניים מהם הוצאו להורג ב-2015 למרות מחאות ארצם). תאילנד עצמה, עד לאחרונה, הפעילה עונשי מאסר ארוכים ואפשרות לעונש מוות על הברחת סמים קשים. אולם בשנת 2022 חוללה תאילנד מפנה דרמטי: היא הפכה למדינה הראשונה באסיה שדה-קרימינליזציה קנאביס, למעשה הסירה אותו מרשימת הסמים האסורים. צעד זה אפשר פתיחה חוקית של מאות חנויות קנאביס בתאילנד ויצר “בום” תעשייתי. עדיין, השימוש החופשי בקנאביס בתאילנד נתקל בביקורת פנימית, וב-2023 דנה הממשלה החדשה בהגבלות מחדש (כגון הגבלת צריכה למטרות רפואיות בלבד). כך או אחרת, החוק התאילנדי מוסיף להחמיר עם סחר בסמים קשים, ויש בתאילנד עשרות זרים (לרבות מערביים) המרצים עונשי מאסר עולם בכלא על הברחת סמים. הפיליפינים מהוות דוגמה קיצונית נוספת: אף שהחוק הפורמלי בפיליפינים (שאין בו עונש מוות מאז 2006) קובע עונשי מאסר ממושכים על עבירות סמים, בתקופת נשיאותו של רודריגו דוטרטה (2016–2022) התנהל במדינה “מלחמה בסמים” אלימה, במהלכה נהרגו אלפי חשודים על ידי המשטרה וכוחות בלתי-רשמיים בלי משפט. לפי נתוני הממשלה, מעל 6,200 בני אדם נורו למוות בידי כוחות אכיפה במהלך מבצעי סמים בין 2016 ל-2021, ואילו ארגוני זכויות אדם מעריכים שהמספר האמיתי (כולל הריגות לא מדווחות וחיסולים של כנופיות) עשוי להגיע לכ-30 אלף קורבנות. אירועים אלו הובילו לחקירת בית הדין הבינלאומי בהאג נגד דוטרטה בחשד לפשעים נגד האנושות. אגב, בשנת 2025 נעצר דוטרטה עצמו במנילה והוסגר להאג, והממשלה הפיליפינית הדגישה כי המהלך בוצע “בהתאם להתחייבויותיה לאינטרפול”, דוגמה אירונית להשפעת המנגנונים הבין-לאומיים על מדיניות סמים (עוד על אינטרפול בהמשך).
• רוסיה ומדינות בריה”מ לשעבר: רוסיה מנהלת מדיניות סמים מחמירה בסגנון סובייטי, עם דגש על ענישה ולא על טיפול. אמנם מאז 2006 ברוסיה החזקה של כמויות קטנות מאוד נחשבת לעבירה מנהלית (למשל עד 6 גרם קנאביס, קנס או מעצר ל-15 יום), אך מעבר לסף המזערי הדבר מידרדר לעבירה פלילית. בפועל, גם אחזקה “מנהלית” מובילה לעיתים קרובות לפתיחה בהליך פלילי בטענת כמות משמעותית. החוק הרוסי אינו מבדיל בין “סם קל” ל”קשה” והעונשים על סחר והפצה חמורים: עונשי מאסר של 10–15 שנה ואף יותר אינם נדירים בסעיפי סחר. מערכת המשפט הרוסית נוקשה במיוחד כלפי אזרחים זרים בתחום זה, מקרה מוכר הוא מעצרה של הישראלית נעמה יששכר במוסקבה ב-2019 עם 9.5 גרם חשיש במזוודתה (בעת שהייתה בטיסת מעבר). בית משפט רוסי הרשיע אותה בהברחת סמים וגזר עליה 7 וחצי שנות מאסר בפועל, עונש שנחשב קיצוני בחומרתו יחסית לכמות, ושהוביל למשבר דיפלומטי בין ירושלים למוסקבה. לבסוף, יששכר זכתה לחנינה מנשיא רוסיה אחרי 10 חודשי מאסר, בעקבות לחץ מדיני ישראלי. מקרה זה המחיש הן את קשיחות החוק הרוסי והן את האופן שבו סוגיות סמים עלולות להיות מנוצלות גיאופוליטית. במדינות פוסט-סובייטיות אחרות הגישה דומה, למשל בלארוס ואוקראינה (עד לאחרונה) הפלילו בחריפות שימוש וסחר. עם זאת, אוקראינה בשנים האחרונות החלה לסטות מהדגם הרוסי: ביוני 2023, בעיצומה של מלחמת רוסיה-אוקראינה, נישא נאום של נשיא אוקראינה זלנסקי שבו הביע תמיכה בהתרת קנאביס רפואי כדי לסייע לפצועי המלחמה ונפגעי פוסט-טראומה. ואכן, בדצמבר 2023 אישר הפרלמנט האוקראיני חוק להתרת שימוש בקנאביס רפואי, ובפברואר 2024 זלנסקי חתם עליו, כך שהחל מאוגוסט 2024 נכנס לתוקף במדינה משטר שמתיר גידול והפצה של קנאביס למטרות רפואיות ותעשייתיות תחת רישוי קפדני. אוקראינה כעת מאפשרת לחולים ולוותיקי צבא גישה מוסדרת לקנאביס רפואי, בעוד ששימוש למטרת פנאי נותר אסור. זהו שינוי כיוון מעניין באזור שהיה מזוהה תמיד עם איסור גורף.
• אפריקה: היבשת השחורה מציגה תמונה מעורבת. מרבית מדינות אפריקה שומרות על חוקי סמים נוקשים (בהשפעת הקולוניאליזם והאמנות הבינלאומיות), אך האכיפה משתנה. דרום אפריקה חוללה תקדים אזורי ב-2018: בית המשפט החוקתי שם פסק פה אחד שהאיסור הפלילי על שימוש והחזקה פרטיים של קנאביס פוגע בזכויות האדם, והורה על דה-קרימינליזציה של קנאביס בשימוש פרטי על ידי מבוגרים. משמעות הפסיקה היא שמבוגר בדרום אפריקה רשאי לעשן ולהחזיק מריחואנה במסגרת פרטית (כגון בביתו) ואף לגדל לשימוש עצמי, ללא חשש מהליך פלילי. עם זאת, המכירה המסחרית של הקנאביס עדיין אינה מוסדרת (חוק להסדרת שוק קנאביס עדיין נדון בפרלמנט בעקבות פסק הדין). במקביל, מרוקו שבצפון אפריקה ידועה כיצרנית חשיש מהגדולות בעולם, לאורך שנים מרוקו “עיגלה פינות” בנוגע לגידול קנאביס בלתי-חוקי בהרי ריף בצפונה, שסיפק אחוז ניכר מהחשיש הנצרך באירופה. בשנת 2021 אישרה ממשלת מרוקו יוזמת חוק להתיר גידול וקציר קנאביס באופן חוקי עבור שימושים רפואיים ותעשייתיים, במטרה להסדיר את פרנסת חקלאי הריף ולהשתלב בשוק החוקי העולמי. החוק יוצר סוכנות מדינתית לרישוי ופיקוח, ומתיר יצוא ושיווק קנאביס רפואי, אך המשיך לאסור שימוש פנאי. בשנים 2022–2023 החלה מרוקו להנפיק רישיונות לחקלאים ויזמים במסגרת חוק זה, וב-2023 דווח על יבול חוקי ראשון של כ-300 טונות קנאביס רפואי. צעדים אלו הופכים את מרוקו לאחת המדינות האפריקאיות הראשונות (יחד עם דרום אפריקה וזמביה) הנוקטות ברגולציה חיובית של קנאביס.

חשוב להדגיש: בין הקטבים של מדיניות מקלה לעומת מחמירה, מדינות רבות ממוקמות איפשהו באמצע. למשל, בריטניה עדיין אוסרת על סמים (קנאביס מוגדר שם כסם Class B שדינו עד 5 שנות מאסר על החזקה), אך בפועל אוכפת באופן מתון יחסית עבירות שימוש עצמי (למשל אזהרה במקום העמדה לדין במקרים ראשונים). צרפת ידועה זה מכבר בחוקיה הנוקשים על הנייר (עד שנת מאסר על שימוש בכל סם), אך החל מ-2018 היא מטילה קנסות קצובים במקום העמדה לדין בגין החזקת כמויות קטנות. פרדוקסלית, שיעור צריכת הקנאביס בצרפת הוא מהגבוהים באירופה חרף חוקיה, כ-45% מהמבוגרים הצרפתים דיווחו שהתנסו בקנאביס, נתון המציב את צרפת בראש טבלת אירופה בשימוש, לצד אחד מהחוקים הנוקשים ביבשת. למעשה, כמאתיים אלף בני אדם בשנה עוברים במערכת המשפט בצרפת בגלל עבירות סמים (רובן שימוש), אך רובם נקנסים ולא כלואים. דוגמאות אלה ממחישות שפעמים רבות יש פער בין חוק הכתוב לבין מדיניות האכיפה בפועל.

רמות ענישה: שימוש עצמי לעומת סחר והברחה

מדיניות מדינות מתבטאת לא רק בשאלה האם לאסור או להתיר סם, אלא גם במדרג הענישה בהתאם לחומרת העבירה, בעיקר בהבחנה בין שימוש או החזקה עצמית לבין סחר, ייצור והברחה. להלן השוואה מתומצתת של רמות ענישה טיפוסיות (במדגמים מהמדינות שנידונו):

• שימוש והחזקה לשימוש אישי: במדינות בעלות גישה מקלה, שימוש עצמי אינו מוגדר פשע. בפורטוגל, כאמור, ההחזקה לצריכה עצמית מוגדרת עבירה מנהלית ללא רישום פלילי. גם בהולנד אין העמדה לדין על החזקת עד 5 גרם קנאביס. בקנדה ובמדינות ארה”ב שהתירו קנאביס, החזקה במסגרת החוקית לא רק שלא נענשת, אלא מוגנת בחוק. לעומתן, במדינות עם קו נוקשה, גם שימוש עצמי קטן נחשב עבירה פלילית שעשויה לגרור מאסר: בטורקיה, החזקה לשימוש עצמי (אפילו של קנאביס) עלולה להביא ל-2–5 שנות מאסר ; ביפן 5 שנות מאסר; בסינגפור אפילו צריכה עצמית (באמצעות בדיקת שתן חיובית) עלולה להביא למעצר ממושך ומלקות. עם זאת, גם במדינות המחמירות מתחילה לחלחל גישה של שיקום: למשל סעיפי החוק בטורקיה ובאיחוד האמירויות מאפשרים לביהמ”ש לשלוח עבריין סמים ראשון לגמילה במקום לכלא.
• סחר מקומי והפצה: מרבית המדינות, כולל הליברליות, שומרות על איסור פלילי חמור על סחר בסמים ללא היתר. אפילו בהולנד, רק המכירה הקמעונאית של קנאביס בבתי קפה נסבלת, אך כל אספקט אחר (גידול, ייבוא) בלתי חוקי. בקנדה ובאורוגוואי הסחר חוקי רק תחת פיקוח ועם רישיון ממשלתי; כל מכירה מחוץ למנגנון המורשה היא עבירה שעונשה יכול להגיע למאסר של מספר שנים. במדינות שמרניות יותר, סחר והפצת סמים נחשבים פשעים חמורים מאוד: בבריטניה למשל, סחר בסם Class A (כמו הרואין או קוקאין) נושא עונש מרבי של מאסר עולם (אם כי העונשים הנגזרים בפועל קצרים יותר בהתאם לכמות ולנסיבות). בטורקיה, כפי שצוין, מכירה או תיווך במכירת סמים בתוך המדינה דינם 10–20 שנות מאסר. ברוסיה רבים מרצי עונשי מאסר של למעלה מעשור בשל סחר בכמויות מתונות, ותופעת “בלדרי סמים” (בפרט צעירים ונשים המשמשים כבלדרים ברוסיה) מובילה לעונשי מינימום של ~8–10 שנים.
• ייבוא, יצוא והברחה בינלאומית: אלו נחשבות לעבירות החמורות ביותר כמעט בכל שיטת משפט. מדינות רואות בהברחת סמים איום על ריבונותן ועל בריאות הציבור, ולכן מענישות בחומרה יתרה. בטורקיה ייצור או הברחה (חציית גבול) נושאים ענישה מהגבוהות, 20 עד 30 שנות מאסר. במדינות רבות במזרח אסיה, מבריחי סמים (למשל “בלדרים” שנתפסו בשדה תעופה עם קפסולות סמים) נידונים לעיתים קרובות לעונשי מוות או מאסר עולם. בסינגפור וברפובליקה העממית של סין הוצאה להורג היא עונש מנדטורי על הברחת כמויות מעל סף מסוים (בסינגפור: מעל ~500 גרם קנאביס, 15 גרם הרואין, 30 גרם קוקאין וכו’). באינדונזיה כ-150 אנשים (כולל אזרחים זרים מערביים) יושבים כרגע בשורת הנידונים למוות באשמת הברחת סמים. מנגד, במדינות מערביות אין עונש מוות אך העונשים עדיין כבדים מאוד: בארה”ב החוק הפדרלי קובע עונשי מאסר מינימליים של 10 שנים ועד מאסר עולם לעבירות הברחה בכמויות גדולות, ובמקרים של ארגון פשיעה בינלאומי אף ניתן להגיע לעונשים מצטברים של מאות שנים בכלא. באירופה נהוגים עונשי מאסר ממושכים (לדוגמה, בבריטניה ואירלנד תועדו עונשי 20–30 שנה למבריחי כמויות טון של סמים). יש מדינות המפעילות עונשים גופניים בנוסף למאסר, במלזיה ובסינגפור למשל, מורשעים בהברחה עוברים לעיתים עונש של מלקות (בסינגפור: עד 15 מלקות במקל במבוק בנוסף לכלא).
• ענישה משלימה: בחלק מהמדינות המחמירות נהוגים אמצעים משלימים מעבר למאסר. בסינגפור, מלזיה, סעודיה ואחרות, אזרח זר שהורשע בסמים יגורש לצמיתות אחרי ריצוי עונשו. בארה”ב, מורשעי סמים עלולים לאבד זכויות אזרחיות (כגון שלילת סיוע ממשלתי, שלילת רישיון נהיגה במקרים מסוימים ועוד). בכמה מדינות מוסלמיות (כמו איחוד האמירויות, קטאר) החוק מאפשר גם קנסות עצומים והחרמת רכוש למורשעי סמים. מנגד, מדינות עם דגש שיקומי עשויות לחייב השתתפות בתוכנית שיקום או עבודות שירות במקום חלק מהמאסר.

לסיכום נקודה זו, הפער בענישה בין שימוש עצמי לבין סחר עצום בכל שיטת משפט, גם במדינות הליברליות (שכן גם שם לא מתירים סחר בלתי מפוקח). בעיני מחוקקים רבים, המשתמש “קורבן” שיש לטפל בו או לכל הפחות להימנע מהפיכתו לעבריין, בעוד שסוחר הסמים נתפס כגורם הרסני המנציל אחרים ולכן נענש בחומרה. עם זאת, יש קולות קבועים בקהילה הבינלאומית הקוראים להקטין ענישה גם לסוחרים זוטרים, ולהתמקד בראשי קרטלים במקום “דגים קטנים”, אך בפועל רוב המדינות עדיין מענישות גם את הדרגים הנמוכים במלוא כובד החוק.

נתונים סטטיסטיים והשוואות גלובליות

הבדלי המדיניות משתקפים גם בסטטיסטיקות של שימוש בסמים, תופעות הלוואי כמו מאסרים ותמותה, והיקפי הסחר. נציג מספר נתונים עדכניים על מנת להמחיש את המצב:

• שיעור השימוש העולמי: לפי דו”ח הסמים העולמי של האו”ם, היקף המשתמשים בסמים בעולם נמצא במגמת עלייה. בשנת 2021 השתמשו בסמים כ-296 מיליון בני אדם בגילאי 15–64, כ-1 מכל 17 אנשים בעולם. מספר זה משקף עלייה של 23% בהשוואה לעשור שקדם לכך. הסם הנפוץ ביותר בעולם הוא עדיין קנאביס (באזורים רבים מעל 10% מהבגירים השתמשו בשנה האחרונה), ולאחריו אמפטמינים, אופיאטים וקוקאין. עם זאת, יש שונות גדולה בין אזורים: באירופה ואמריקה הצפונית שיעורי השימוש הגבוהים ביותר בקנאביס; במזרח ודרום-מזרח אסיה, שיעורי שימוש נמוכים מאוד עקב אכיפה מחמירה (למשל ביפן וקוריאה, שימוש הקנאביס פחות מ-2% מהאוכלוסייה); באפריקה, שימוש נרחב בקנאביס ובקאת; ובמזרח התיכון, שימוש נמוך יחסית בסמים “מערביים” אך תופעה מקומית של שימוש בחומרי מרשם ובהרחת דבק.
• מאסר וענישה: ההבדלים במדיניות מיתרגמים למספר הכלואים בגין עבירות סמים. ארצות הברית מהווה דוגמה בולטת, בעקבות “המלחמה בסמים” שהוכרזה שם בשנות ה-70 וה-80, נסק מספר האסירים בעבירות סמים. נכון לאמצע שנות ה-2010, מעל 50% מהאסירים בבתי הסוהר הפדרליים בארה”ב היו מרצים עונשים בעבירות סמים, וכ-16% מהאסירים בבתי סוהר מדינתיים (שעברו עבירות חמורות) היו שם בשל עבירות סמים. בארה”ב נערכו בשנים האחרונות מעל 1.5 מיליון מעצרים הקשורים לסמים מדי שנה, כאשר יותר מ-80% מהם בגין עבירות החזקה לשימוש עצמי. מצב זה הוביל לכך שלארה”ב, עם פחות מ-5% מאוכלוסיית העולם, יש כ-25% מאוכלוסיית האסירים העולמית, במידה רבה עקב חוקי הסמים המחמירים בעבר. מנגד, במדינות עם אי-הפללה, שיעור האסירים בעבירות סמים זניח. בפורטוגל, למשל, פחות מ-1% מהאסירים יושבים על שימוש בסמים (רובם על סחר). גם בהולנד, בזכות מדיניות הסובלנות, שיעורי הכליאה הקשורים לסמים נמוכים במיוחד, ואף הביאו לסגירת בתי כלא בשל מחסור באסירים. באיראן ובמדינות דרום-מזרח אסיה רבות, הסטטיסטיקה הרשמית של אסירים אינה גלויה, אך ידוע שחלק ניכר מהאסירים (ואף הנידונים למוות) כלואים על עבירות סמים. ברוסיה הוערך בעבר שכ-20% מהאסירים מרצים זמן בגין עבירות סמים, וכ-40% מהאסירות (נשים) כלואות בעבירות סמים, נתון המעיד על אכיפה חזקה כלפי אוכלוסיות מוחלשות.
• בריאות ציבור ותמותה: מדיניות סמים יכולה להשפיע על בריאות הציבור, למשל במספר מקרי מנת יתר (Overdose) ותפוצת מחלות מידבקות בקרב מכורים. מדינות עם גישת “הפחתת נזק” (כגון חלוקת מחטים נקיות ומרכזי הזרקה מפוקחים) הצליחו להפחית שיעורי HIV/איידס בקרב משתמשי סמים בהזרקה. לדוגמה, בפורטוגל חלה ירידה של עשרות אחוזים בתמותה ממנות יתר מאז 2001. לעומת זאת, בארה”ב, על אף ענישה כבדה, מתמודדים עם מגפת אופיואידים שגבתה בשנת 2021 מעל 100 אלף מקרי מוות ממנות יתר (נתון שיא) עקב התרחבות השימוש בפנטניל (אופיואיד סינתטי חזק) בשוק השחור. יש הטוענים כי הגישה המענישה בארה”ב לא רק שלא בלמה את המגפה, אלא תרמה לדחיקת משתמשים לסמים מסוכנים יותר. לשם השוואה, בשוויץ ובגרמניה, שמנהיגות טיפול תחבורתי (כגון מרפאות לסיפוק הרואין רפואי למכורים), כמעט ואין מקרי מוות של מטופלים רשומים, ומקרי ה-Overdose מתרכזים במי שמחוץ למערך הטיפולי.
• ייצור וסחר בינלאומי: על פי דוחות ה-UNODC, הייצור העולמי של סמים מסוימים מצוי בשיא היסטורי חרף אכיפת החוק. ייצור הקוקאין העולמי הגיע ב-2022 לשיא, בעיקר מגידול שטחי הקוקה בקולומביה, פרו ובוליביה. קולומביה לבדה אחראית לכ-61% מתפוקת העלי קוקאין בעולם (נכון ל-2022) והיקף הייצור שם רק גדל אף על פי המלחמה המתמשכת בקרטלי הסמים. באפגניסטן, שהייתה הספקית העיקרית של אופיום בעולם, חלה ירידה בגידול פרג האופיום ב-2023 עקב איסור שהטילו הטליבאן, אך גורמי מודיעין מעריכים שחלק מהייצור עבר למדינות שכנות. התפוצה הגלובלית של פנטניל וסמים סינתטיים אחרים, המיוצרים ברובם במעבדות סודיות בסין, במקסיקו ובדרום-מזרח אסיה, הופכת לאתגר חדש, קלים להברחה, קשים לאכיפה, וקטלניים במינונים מזעריים. אלו מלבים דיון בין-לאומי האם גישת הפללה מצליחה להרתיע, או שיש צורך בגישות יצירתיות יותר (למשל רגולציה ובקרת איכות לסמים מסוימים) כדי לצמצם את הנזק.

פסיקה עדכנית ומקרים משפטיים בולטים בעולם

במהלך השנים האחרונות נרשמו מספר פסקי דין תקדימיים ומקרים מתוקשרים בתחום עבירות הסמים ברחבי העולם, המשקפים את שינויי המדיניות, או לחילופין את השלכותיה הקשות של המדיניות הנוכחית:

• דרום אפריקה (2018), פסק דין “פרינס”: בית המשפט החוקתי בדרום אפריקה פסק שהאיסור על שימוש והחזקה פרטיים של קנאביס איננו חוקתי, והפך את דרום אפריקה למדינה האפריקאית הראשונה המתירה שימוש פרטי בקנאביס. פסיקה זו כפתה על הפרלמנט לחוקק חוקים התואמים את ההחלטה בתוך 24 חודשים, והיא מהווה ציון דרך ליברלי ביבשת שבה מרבית המדינות אוסרות סמים לחלוטין.
• מקסיקו (2018–2021), ביטול איסור הקנאביס ע”י בית המשפט העליון: החל מ-2015 פסקו שופטי בית המשפט העליון במקסיקו בשורת ערעורים שבני אדם זכאים חוקתית להשתמש בקנאביס באופן פרטי. באוקטובר 2018, בפעם החמישית, נפסק שהאיסור המוחלט בחוק על שימוש עצמי וגידול לשימוש עצמי של מריחואנה מנוגד לחוקת מקסיקו, ובכך נוצר “תקדים מחייב” לבתי המשפט. פסיקה זו לא הפכה אוטומטית את הקנאביס לחוקי, אך חייבה את הרשויות לאפשר לכל אדם לקבל רישיון שימוש עצמי. בהמשך, משלא העביר הקונגרס חקיקה מתאימה, הוציא בית המשפט העליון ביוני 2021 “הצהרה כללית” שביטלה את הסעיפים הפליליים האוסרים שימוש עצמי בקנאביס. כיום (2025) למעשה קיימת לגליזציה דה-פקטו של שימוש קנאביס במקסיקו, אם כי המחוקק טרם כונן שוק מוסדר מלא.
• קולומביה (2011), ביטול הפללה חוקתית של “מנת סם אישית”: בית המשפט החוקתי בקולומביה ביטל תיקון חוקתי מ-2009 שניסה לאסור לחלוטין החזקת “מנה אישית”. בפס”ד משנת 2011 נקבע שהזכות ל”פיתוח האישיות” מעגנת חירות להשתמש בסמים במידה שאינה פוגעת באחרים, ולפיכך הפללה מוחלטת של צרכני סמים אינה חוקתית. בית המשפט החזיר לתוקף את המדיניות שקולומביה הנהיגה עוד מ-1994, המאפשרת החזקת עד 20 גרם קנאביס או 1 גרם קוקאין ללא ענישה פלילית. פסיקה זו ביססה חוקתית את מודל אי-ההפללה בקולומביה, למרות ניסיונות פוליטיים חוזרים להפוך את ההחלטה.
• ארה”ב, שינויי פסיקה וחנינות: בארה”ב לא היה אירוע שיפוטי בודד ששינה מדיניות כלל-ארצית בתחום הסמים בשנים האחרונות (ההחלטות הן בעיקר ברמת המדינות), אך כן ניכרים מספר מהלכים: בשנת 2022 חתם הנשיא ג’ו ביידן על צו חנינה פדרלי גורף לכל מי שהורשע במערכת הפדרלית בהחזקת קנאביס (בלבד), צעד סמלי שנועד לעודד מחיקת רישומים פליליים של משתמשים ולהפחית סטיגמה. כמו כן, מספר בתי משפט במדינות שמרניות החלו להפנות נאשמים בסמים קשים למסגרות טיפוליות כ”חלופת ענישה” במסגרת מה שמכונה Drug Courts. בפן אחר, ב-2018 ביטל הקונגרס האמריקאי חלק ממדיניות הענישה המינימלית, “First Step Act”, מה שהוביל לשחרור מוקדם של אלפי אסירי סמים לא-אלימים.
• סינגפור, הוצאות להורג שנויות במחלוקת: בתי המשפט בסינגפור המשיכו בשנים האחרונות לאכוף את חוקי עונש המוות. שני מקרים עוררו תשומת לב בינלאומית: הראשון, הוצאתו להורג באוקטובר 2018 של עבדול בהרון, בגלל הברחת 9 אונקיות הרואין, מקרה זה נדחה בערעור אחרון בטענה שהוא סובל מלקות אינטלקטואלית, אך ללא הועיל. השני, הוצאתו להורג של נאגאנג’רו סופיא (Tangaraju Suppiah) באפריל 2023, בשל ניסיון תיאום הברחת 1 ק”ג קנאביס, מקרה שזעזע רבים בעולם, כי מדובר בענישה חמורה על קנאביס במדינה שבעולם מתרחבת לגביו הקלה. על אף עצומות בינלאומיות, הרשויות הסינגפוריות עמדו על קיומו של החוק. מקרים אלו מדגישים את הפער בערכים: בעוד שמדינות רבות רואות בקנאביס כיום חוקי או “חומר קל”, בסינגפור החוק קובע שהוא מסוכן כהרואין ודינו מוות אם הוברח.
• ישראלית ברוסיה, “פרשת נעמה יששכר” (2019): כפי שתואר קודם, הרשעתה וגזירת 7.5 שנות מאסר על נעמה יששכר, צעירה ישראלית, בשל 9.5 גרם קנאביס שנמצאו במזוודתה בעת מעבר במוסקבה, הפכה לסמל לחומרת החוק הרוסי. מקרה זה התפרסם בעולם והוביל לפרשת מיקוח דיפלומטית, רוסיה רמזה שהיא מעוניינת בשחרור האקר רוסי הכלוא בישראל בתמורה לחנינת יששכר. לבסוף אכן נחננה נעמה בינואר 2020 לאחר התערבות ראש ממשלת ישראל אצל הנשיא פוטין. המקרה מראה כי אזרחים זרים עלולים להיקלע לסיטואציה של “קלפי מיקוח” במדינות עם משפט דרקוני. בעקבות הפרשה, ישראל אף פרסמה אזהרות מסע מוגברות לצעירים הנוסעים עם קנאביס רפואי או חומרים דומים לרוסיה ולמדינות אחרות.
• המעצר המתוקשר של בריטני גריינר ברוסיה (2022): בריטני גריינר, כוכבת כדורסל אמריקנית, נעצרה בפברואר 2022 במוסקבה כשבשדה התעופה התגלו מעט שמן קנאביס בסיגריה האלקטרונית שלה. היא הואשמה בהברחת סמים, הודתה באשמה, ונגזרו עליה 9 שנות מאסר. פרשה זו קיבלה תהודה רחבה בארה”ב, ובדצמבר 2022 היא שוחררה במסגרת עסקת חילופי אסירים בין ארה”ב לרוסיה. מקרה גריינר הדגיש שוב את הסיכון בזוטי דברים שנתפסים במקומות מסוימים כפשע כבד, וכן את השימוש בעצורים כפיון פוליטי.
• פסיקות באיחוד האירופי, הגבלת הסגרה לעונשי מוות: במסגרת פסיקות בית הדין האירופי לזכויות אדם ובתי משפט במדינות האיחוד, נקבע שמדינות אירופה לא יסגירו מבוקשי סמים למדינות שבהן צפוי להם עונש מוות, אלא אם תתקבל התחייבות שלא יוצאו להורג. כך, מבריחי סמים שנתפסו באירופה ומבוקשים במדינות כגון סין או תאילנד, לרוב לא מוסגרים אם אישום ההברחה שם עלול להביא להוצאה להורג. הדבר מבוסס על העיקרון שהאיחוד אוסר על עונש מוות ושואף לקדם סטנדרטים הומאניים גם בהליכי הסגרה.

כפי שעולה מהמקרים הנ”ל, בזירת המשפט הבינלאומי יש דינמיקה מתמשכת: בתי משפט במדינות רבות הופכים לגורם שינוי במדיניות (כמו בפורטוגל, דרום אפריקה, מקסיקו וקולומביה), בעוד שבמדינות אחרות הם פשוט מיישמים בקפדנות חוקים חמורים (כמו ברוסיה, סינגפור וסין). הדבר ממחיש שהמאבק על מדיניות סמים נעשה לא רק בזירה הפוליטית אלא גם בבתי הדין.

תפקיד עורך דין ישראלי בסיוע לעצורים ישראלים בחו”ל

ישראלים רבים מטיילים, עובדים ועושים עסקים ברחבי העולם, ולמרבה הצער לא מעט מהם נקלעים למעצר או הליכים פליליים הקשורים לסמים במדינות זרות. כאן עולה השאלה: כיצד יכול לסייע עורך דין ישראלי, דובר עברית ובקיא במערכת הישראלית, לאזרח ישראלי שנעצר מעבר לים בעבירת סמים?

יתרון הייעוץ והגישור התרבותי: עורך דין ישראלי המכיר את תרבות המטיילים ואת דפוסי המקרים הנפוצים (כגון צעירים שנעצרים בהודו עם מעט חשיש, או תרמילאים שנתפסים בתאילנד) יכול לתרום רבות בהסברת מצב הדברים למשפחת העצור ולתאם צעדים ראשונים. הוא דובר את שפתו של הנאשם, מה שמקל על יצירת אמון והבנת פרטי המקרה. עו”ד ישראלי גם מודע לזכויותיו של העצור כישראלית, למשל הזכות להודיע לקונסוליה הישראלית, ויכול לוודא שהן מתממשות.

שיתוף פעולה עם עורכי דין מקומיים: חשוב להבהיר שעורך דין ישראלי כשלעצמו אינו רשאי לייצג בבית משפט זר (למעט אם הוא בעל רישיון עריכת דין גם באותה מדינה). לכן, בפועל, תפקידו הוא ללוות ולייעץ, לעבוד בשיתוף פעולה עם עורך דין מקומי המוסמך במדינה הזרה. עורך הדין הישראלי יכול לסייע במציאת עו”ד מקומי מתאים (למשל כזה שמנוסה בטיפול בזרים או בדוברי אנגלית), לתווך בתקשורת בין העו”ד המקומי ללקוח ולמשפחה, לתרגם ולהבהיר מונחים משפטיים, ולוודא שהאסטרטגיה המשפטית מובנת היטב ללקוח ומשפחתו בארץ. במילים אחרות, הוא משמש כגשר לשוני ותרבותי בין המערכת הזרה לבין העולם שהנאשם מכיר.

מדינות “יעד” לניסיון ישראלי: ישנן מדינות שבהן מספר רב של ישראלים נקלעים לצרות בשל סמים, ולכן נצבר ניסיון ייחודי בסיוע להם. למשל, הודו (בפרט בגואה, בורנאו ורג’אסטאן), תאילנד (בנגקוק, קוסמוי, קופנגן), פרו וברזיל (בהקשר של בלדרים שנתפסים עם קוקאין), במקומות אלו כבר התפתחה רשת קשרים של עורכי דין ישראלים עם קולגות מקומיים, ונוצרים “נהלי עבודה” ידועים. למשל, בתאילנד ישנם עורכי דין מקומיים שנחשבים מומלצים על ידי שגרירות ישראל בבנגקוק, ועו”ד ישראלי שעבד מולם בעבר יכול לזרז את הטיפול. לעתים גם באזורי מסיבות (כמו גואה בהודו) פועלים ישראלים ותיקים המשמשים כמעין “נאמן קהילתי” ועוזרים ליצור קשר עם עורכי דין כאשר מטייל ישראלי נעצר.

סיוע קונסולרי ושגרירות: העורך הדין הישראלי יכול גם לפנות ולשתף פעולה עם מחלקת הישראלים שבצרות (Consular Services) בשגרירות או קונסוליה הרלוונטית. תפקיד השגרירות הוא לספק סיוע קונסולרי בסיסי: לוודא שהעצור זכאי לעורך דין, שאין פגיעה קשה בזכויותיו (לדוגמה, במקרים של עינויים או תנאי מעצר לא אנושיים, השגרירות יכולה למחות רשמית), להעביר מסרים למשפחה בישראל, ולעזור לוגיסטית (למשל להעביר תרופות נחוצות לעצור). השגרירות לא תתערב משפטית ולא תממן ייצוג, אך לעתים נוכחות קונסולרית יכולה להרגיע את רשויות המדינה הזרה שהעצור “לא מופקר”. עו”ד הישראלי יכול לתאם עם הקונסול ביקורים תקופתיים אצל העצור ולוודא העברת מידע הדדית. במקרים חריגים מאוד, כמו במקרה נעמה יששכר ברוסיה, המעורבות עולה מדרגה דיפלומטית, אך זה היוצא מן הכלל ולא הנורמה.

מתי מתערבת המדינה? ככלל, ישראל נוהגת לכבד את ריבונות המדינות האחרות ואינה מתערבת בהליכים משפטיים פנימיים. אולם ישנם מקרים בהם המדינה תתערב במשא ומתן דיפלומטי: למשל, אם אזרח ישראלי ניצב בפני סכנת עונש מוות במדינה זרה, משרד החוץ בהחלט יפעיל מאמצים להשיג המרת עונשו, מתוך מדיניות עקרונית נגד עונש מוות. כך קרה בעבר עם ישראלים שנידונו למוות בתאילנד ובמדינות נוספות, בדרך כלל מאמצים חשאיים הובילו להמרת עונשם למאסר עולם (ולעתים אף לחילופי אסירים לארץ בהמשך ריצוי העונש). כמו כן, אם יש חשד שהמשפט בחו”ל אינו הוגן באופן קיצוני או שיש מניעים פוליטיים, ישראל תשקול התערבות. אבל ברוב המקרים של ישראלים שנעצרו עם סמים בחו”ל (ובעיקר בתאילנד, הודו, דרום אמריקה), הטיפול נשאר ברמת עו”ד פרטי ושגרירות, ללא מעורבות מדינתית בדרג גבוה.

תקשורת ומשפחה: עו”ד ישראלי יכול גם לסייע למשפחה להתמודד עם התקשורת אם המקרה צובר כותרות, וכן לייעץ למשפחה כיצד לספק לעו”ד המקומי משאבים (למשל העברת שכר טרחה באופן בטוח). הוא יכול גם להכין את המשפחה רגשית לזמן ההליך, בבמדינות מסוימות משפט יכול לקחת חודשים ואף שנים, והמעצר יהיה ממושך. לעיתים יהיה צורך לדאוג גם להעברת חפציו האישיים של העצור הביתה, טיפול בענייניו בארץ וכו’. רשת “מטה לעזרה מיידית” בהתנדבות שקיימת בקהילה הישראלית יכולה להירתם, ועו”ד ישראלי, אף שאינו עובד סוציאלי, יוכל לכוון את המשפחה לגורמים הנכונים.

היבטים משפטיים בין-לאומיים: עורך הדין הישראלי גם מודע למסגרת האמנות שישראל צד להן, כגון אמנת העברת אסירים (המאפשרת תאורטית לאזרח ישראלי שהורשע בחו”ל לעבור לרצות עונשו בישראל, אם יש אמנה בין שתי המדינות). הוא יוכל לבחון האם במקרה הספציפי קיימת אמנה כזו (למשל, בין ישראל לתאילנד קיימת אמנת העברת אסירים, וכמה ישראלים אכן הועברו לכלא בארץ בתנאים אלו). במידה שכן, הוא יכול לייעץ לעצור ולמשפחה על התהליך הארוך הכרוך בכך, ולהיות גורם מתאם בין רשויות שתי המדינות.

בקיצור, עורך דין ישראלי משמש כסוכן מטעם הנאשם בנוף זר: הוא הדובר שלו, היועץ שלו, ולעתים קרובות גם הניחום שלו, עד כמה שניתן, במהלך תקופת המעצר בחו”ל. לא פעם הדיווחים מפי ישראלים שישבו בכלא זר מעלים שעצם הידיעה שיש “מישהו משלנו” שמלווה את המקרה ומעדכן את המשפחה, נותנת נקודת אור במצב הקשה.

אינטרפול, הסגרה ושיתוף פעולה בין-מדינתי

עבירות סמים, במיוחד סחר בינלאומי, מערבות לעיתים קרובות גורמים ביותר ממדינה אחת. לכן, שיתוף הפעולה הבין-לאומי באכיפה הוא מרכיב חשוב בהתמודדות עם פשיעת הסמים, ויש לו השפעה ישירה גם על אזרחים ישראלים המעורבים בעבירות סמים מחוץ לישראל.

אינטרפול (Interpol): הארגון הבין-לאומי לשיטור פלילי מתאם בין משטרות של 195 מדינות, כולל ישראל, לצורך מעצר מבוקשים והחלפת מודיעין. במקרה שאזרח ישראלי מבוקש במדינה זרה (למשל, אדם שנמלט לישראל לאחר שהואשם בהברחת סמים במדינה אחרת), אותה מדינה יכולה לפנות לאינטרפול ולהוציא “הודעה אדומה”, בקשת מעצר בין-לאומית. משטרת ישראל, בהיותה חברה באינטרפול, מחויבת לעוצרו אם הוא מאותר בארץ, אלא אם הבקשה סותרת את חוקי היסוד שלנו (למשל, אם העבירה אינה עבירה בישראל, או אם המבוקש כבר נשפט בישראל על אותו מעשה). לדוגמה, נשיא הפיליפינים לשעבר דוטרטה, אף שאינו אזרח ישראל, נעצר ב-2025 בפיליפינים בהוראת אינטרפול והוסגר להאג באשמת פשעים נגד האנושות על “המלחמה בסמים” שהוא ניהל. מקרה זה ממחיש את עוצמתן של הבקשות הבין-לאומיות: אפילו ראש מדינה לשעבר לא חמק מהן. עבור אזרחים רגילים, פירוש הדבר הוא שאי אפשר “להתחבא” בישראל אם מבוצעת עבירת סמים חמורה בחו”ל, במוקדם או במאוחר, אינטרפול עשוי להתערב.

הסגרה (Extradition): הליך הסגרת פושע מבוקש ממדינה אחת לאחרת מוסדר באמצעות אמנות הסגרה בילטרליות או רב-צדדיות. לישראל יש אמנות הסגרה עם עשרות מדינות, ביניהן ארה”ב, חלק ממדינות אירופה, הודו, פיליפינים, תאילנד, דרום אפריקה ועוד. כאשר מדינה זרה מבקשת את הסגרת אזרח ישראלי בעבירת סמים, הרשויות בישראל בוחנות אם התנאים באמנה מתקיימים: שהעבירה כפולה (מה שנחשב פשע שם הוא פשע גם כאן), שיש ראיות לכאורה, שאין מניעה משפטית (למשל עונש מוות, ישראל לא תסגיר אם המדינה המבקשת לא תתחייב שלא להטיל עונש מוות או לבצעו). באופן היסטורי, ישראל נמנעה מלהסגיר את אזרחיה, אך תיקון חוק ב-1999 התיר הסגרת ישראלים אזרחים בתנאי שאם יורשעו וייענשו במדינה הזרה, ירצו את עונשם בישראל. בפועל, היו מקרים של הסגרת ישראלים בעבירות סמים: למשל, ישראל הסגירה לארה”ב בראשית שנות ה-2000 מספר ישראלים שהיו מעורבים בקרטלי אקסטזי בינלאומיים, לאחר הבטחה שישובו לרצות בארץ. מאידך, במקרים מסוימים ישראל בחרה לשפוט בישראל את אזרחיה שביצעו עבירות סמים בחו”ל, במקום להסגירם, זאת מכוח סעיף בחוק העונשין המאפשר להעמיד לדין בישראל על עבירות חמורות שבוצעו בחו”ל בידי אזרח. לדוגמה, יקי ברודני (מראשי רשת להברחת קוקאין מדרום אמריקה לארץ) הובא לישראל במקום הסגרה לארגנטינה, והועמד לדין בישראל על סמך ראיות שהועברו. גישה זו מונעת מאזרח ישראלי להתמודד עם מערכת זרה ומאפשרת שליטה ישראלית בעונש. עם זאת, היא תלויה ברצון טוב של המדינה הנפגעת ובחומרת העבירה.

שיתוף מידע ומבצעים משותפים: סוכנויות אכיפת סמים בעולם משתפות פעולה במעקב ולכידת רשתות. ישראל, למשל, משתפת פעולה עם ה-DEA האמריקני ועם יורופול האירופי. היו מבצעים שבהם סוכנים ישראלים סייעו באיסוף מודיעין על הברחות בסיני ובים התיכון, שהובילו לתפיסות בינלאומיות. כך גם להפך, מידע שהגיע מאנגליה סייע ללכוד חוליית בלדרים ישראלית בדרכה מדרום אפריקה לישראל. במקרים אלו, האזרח הישראלי עלול להיעצר בחו”ל כתוצאה ממידע שאספה משטרת ישראל (או להיפך). שיתוף הפעולה מתבטא גם בהסגרת ראיות: למשל, אם ישראלי נעצר בתאילנד, עורך דינו עשוי לבקש מישראל עדות אופי או תדפיס פלילי, ושלטונות ישראל יעבירו (דרך האינטרפול) מידע על עברו הפלילי כדי לסייע בבית המשפט שם.

אמנות העברת אסירים: כאמור, ישראל צד לאמנה המאפשרת העברת אסירים בין מדינות לריצוי המשך העונש במולדתם. במקרה של עבירות סמים, זהו מנגנון חשוב: יש כיום כמה עשרות ישראלים בבתי כלא בעולם על עבירות סמים, במיוחד במזרח הרחוק ובאמריקה הלטינית. ישראל חתמה על הסכמי העברת אסירים עם תאילנד, הודו, ברזיל, פיליפינים ועוד. חלק מהישראלים ניצלו זאת, למשל, דן עינב (נעצר ב-1993 בתאילנד על הברחת הרואין ונידון למאסר עולם) הועבר לישראל ב-2007 להשלים את ריצוי עונשו כאן, ושוחרר מוקדם בעקבות ניכוי שליש. התהליך אינו אוטומטי ודורש הסכמה של שתי המדינות והאסיר עצמו. עו”ד ישראלי בהחלט יכול לסייע בקידום בקשה כזו, אך היא עשויה להימשך שנים. עם שובו של האסיר לישראל, הוא נכנס לכלא ישראלי להמשך העונש בתנאים מקומיים (לרוב נוחים יותר), וזהו שיקול חשוב למשפחות.

סיכום נקודה זו: ישראלים המעורבים בעבירות סמים מעבר לים כפופים במישרין גם למערכות בינלאומיות. הגבולות אינם מגינים מפני העמדה לדין, גם לא גבולות המדינה. דווקא בתחום הסמים, רמת שיתוף הפעולה בין הממשלות היא גבוהה (בניגוד אולי לעבירות אחרות). לכן המסר למטייל הישראלי הוא כפול: מצד אחד, אל תניח שאם ברחת לישראל אתה חסין, אינטרפול והסגרה יכולים להשיג אותך; מצד שני, אם נקלעת למעצר בחו”ל, ישראל לא שכחה אותך, ישנם ערוצי סיוע, יש עו”ד ישראלים ושגרירויות שמלווים, ויש אפילו סיכוי לשוב הביתה לריצוי עונשך. כמובן, התקווה היא שלא נגיע לסיטואציות אלה מלכתחילה באמצעות מודעות לחומרת החוקים השונים במדינות היעד.

סקירה של פקודת הסמים המסוכנים בישראל

חקיקת הפקודה בתקופת המנדט: פקודת הסמים המסוכנים מהווה כיום את הבסיס החוקי המרכזי לדיני הסמים בישראל, והיא החלה את דרכה עוד בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1936 enacted the British government a new anti-drug ordinance in Mandatory Palestine, חקיקה שנועדה ליישם את אמנות האופיום והסמים של חבר הלאומים מאותה תקופה. פקודה מנדטורית זו, שכונתה Dangerous Drugs Ordinance, נותרה בתוקף גם לאחר קום המדינה ב-1948 מכוח החלטת מועצת המדינה הזמנית להשאיר את הדין המנדטורי הקיים על כנו עד שיוחלף בחקיקה ישראלית. לאורך השנים, הכנסת תיקנה והרחיבה את הפקודה המנדטורית, ובשנת 1973 פורסם נוסח חדש רשמי של פקודת הסמים המסוכנים (תשל”ג-1973) שעיגן את כל התיקונים עד אותה עת ואִפשר ניסוח מודרני יותר של החוק. בכך התקבלה גרסה עדכנית של הפקודה שעליה מבוססות מאז כל ההתפתחויות הנוספות בדיני הסמים.

השפעת אמנות בין־לאומיות: מדיניות הסמים בישראל הושפעה במידה רבה מהתחייבויות בין־לאומיות. ישראל צד לאמנות האו”ם המרכזיות בתחום: האמנה היחידה לסמים נרקוטיים, 1961, אמנת החומרים הפסיכוטרופיים, 1971, והאמנה נגד סחר בלתי חוקי בסמים, 1988. אמנות אלו מחייבות את המדינות לאסור ייצור וסחר לא חוקיים בסמים מוגדרים. כך למשל, ישראל אשררה את האמנה היחידה של 1961, הקובעת מסגרת עולמית לבקרת סמים (למרות שאמנה זו מגדירה בעיקר מהו סחר לא חוקי ולא מונה בפירוט את כל הסמים האסורים). בהתאם לכך, פקודת הסמים עודכנה לאורך השנים כך שתתאים לסטנדרטים הבין־לאומיים: נוספו חומרים חדשים לרשימות האיסור, הוחמרו עונשים על סחר ויצור בלתי חוקי, והותאמו נהלים לפיקוח בהתאם לדרישות האו”ם. למשל, תיקונים בשנות ה-60’ וה-70’ שיקפו את צורכי היישום של אמנות 1961 ו-1971, ובשנת 1989 תוקנה הפקודה בהשראת אמנת 1988 להגברת האכיפה נגד סוחרי סמים. במקביל, ישראל הקימה מוסדות ייעודיים למאבק בסמים: בשנת 1988 נחקק חוק להקמת הרשות הלאומית למלחמה בסמים (ובהמשך גם באלכוהול) כגוף מתאם להתמודדות עם נגע הסמים. הרשות, יחד עם ועדות בין-משרדיות, מסייעת ביישום התחייבויות בין־לאומיות ובגיבוש המלצות לשינויים בפקודה בהתאם למגמות גלובליות.

מבנה הפקודה וסיווג העבירות

עבירות מרכזיות והגדרת “סם מסוכן”: פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל”ג-1973, מפרטת אילו פעולות בנוגע לסמים אסורים ומה העונשים עליהן. בין העבירות המרכזיות הקבועות בפקודה: ייצור, גידול והפקת סם מסוכן; סחר, ייבוא וייצוא של סמים; והחזקה או שימוש בסם מסוכן ללא היתר. סעיף 7 לפקודה מגדיר “סם מסוכן” כחומר המפורט בתוספת הראשונה לפקודה, כולל כל מלח, תערובת, תרכובת או תמיסה שלו. כלומר, הסטטוס של חומר כ”מסוכן” נקבע על פי הופעתו ברשימת התוספת, ומעמד זה אוסר כל ייצור, הפצה או שימוש בו ללא רישיון. הפקודה מעניקה למנהל הכללי של משרד הבריאות (או מי שהוא הסמיך) סמכות לתת רישיונות להתעסקות חוקית בסמים למטרות רפואיות, מדעיות וכד’. כך למשל מותרת אחזקת סמים מסוכנים בידי רוקחים, רופאים וגורמים מורשים אחרים או בידי חולים בעלי מרשם/רישיון מתאים, ואילו לכל אדם אחר, כל פעולה בסם מסוכן ללא רישיון היא עבירה פלילית.

פרקי החוק והעונשים: הפקודה מחולקת לפרקים וסעיפים הקובעים את יסודות העבירות והעונשים. פרק ג’ לפקודה מרכז את איסורי היסוד: סעיף 1 אוסר גידול, ייצור והכנה של סם מסוכן (עבירה שעונשה המרבי 20 שנות מאסר) ; סעיף 2 אוסר החזקה ושימוש בסם מסוכן (גם כן עד 20 שנות מאסר), אך מסייג שאם ההחזקה או השימוש הם לצריכה עצמית, העונש המרבי יהיה מופחת, עד 3 שנות מאסר בלבד. הבחנה זו בין שימוש עצמי לבין החזקה למטרות סחר אומצה בתיקוני חקיקה כדי למקד את הענישה בחמורים שבעבריינים תוך הפחתת הפגיעה במשתמשים מזדמנים. ואכן, בתיקון משמעותי בשנת 1989 הוגדרו העונשים המקסימליים הנהוגים כיום: 20 שנה לעבירות סחר, ייצור והפצה, לעומת 3 שנים בלבד להחזקת כמות קטנה לצריכה עצמית. בנוסף לעונשי המאסר, הפקודה מאפשרת קנסות כבדים מאוד, עד פי 25 מהקנס הכללי בחוק העונשין לעבירות החמורות, ובמקרים מסוימים מאפשרת חילוט רכוש שנצבר מפעילות סמים. על פי הוראות חוק נוספות, ניתן להחרים כספים ונכסים של סוחרי סמים, ואף קיים מנגנון המתיר לחלט רכוש שסבור שנרכש מהכנסות סמים במשך שמונה השנים שקדמו להרשעה צעד מרחיק לכת שנוסף כדי לפגוע בכדאיות הכלכלית של סחר הסמים).

התוספות לחוק ומשמעותן: לפקודה מצורפות תוספות המהוות חלק בלתי נפרד ממנה. התוספת הראשונה היא רשימת כל הסמים והחומרים המוגדרים “סם מסוכן” כאמור, והיא ליבתה של הפקודה, שכן רק חומרים המנויים בה נחשבים בלתי-חוקיים (פרט לשימוש ברישיון). התוספת השנייה לפקודה מגדירה עבור חלק מהסמים סף כמותי שמבחין בין “שימוש עצמי” לבין “סחר/החזקה שלא לצריכה עצמית”. לפי החוק, “מי שהחזיק סם מן הסוגים המפורטים בתוספת השנייה בכמות העולה על הכמות המפורטת לצדו, חזקה כי החזיק בו שלא לצריכתו העצמית” עד שיוכיח אחרת. למשל, בתוספת השנייה מוגדר שכמויות מעל 15 גרם קנאביס (או חשיש), מעל 2 גרם אופיום, או מעל ~0.3 גרם הרואין/קוקאין, ייחשבו ככמות שאינה לצריכה עצמית. קביעה זו חשובה מאוד, שכן היא משפיעה על מדרג הענישה: נאשם שנתפס עם כמות הגדולה מהמוגדר לצריכה עצמית צפוי לעונשים כבדים כשל סוחר (עד 20 שנה) אלא אם יצליח לסתור את חזקת הכוונה לסחר, בעוד שנתפס עם כמות מתחת לרף יואשם בדרך כלל בעבירת שימוש עצמי בלבד (עד 3 שנים). מעבר לכך, תוספות נוספות לפקודה מתייחסות לנושאים טכניים (למשל טפסים, נהלים), אך עיקר החשיבות הוא לתוספת הראשונה והשנייה הנ”ל.

רשימת הסמים בתוספות הפקודה

היקף הרשימה וסוגי הסמים: התוספת הראשונה לפקודה היא רשימה מפורטת, ארוכה ודינמית, הכוללת מאות שמות של חומרים, מקורות טבעיים, תכשירים תרופתיים וסמים סינתטיים, שהוגדרו כ”סמים מסוכנים” האסורים בשימוש. הרשימה משקפת למעשה את כל החומרים הנחשבים בעולם כסמים נרקוטיים או פסיכואקטיביים בעלי פוטנציאל התמכרות או נזק גבוה, בהתאם לאמנות הבין־לאומיות. ניתן לחלק באופן כללי את הסמים המנויים בפקודה לכמה קטגוריות עיקריות, עם דוגמאות בולטות לכל קטגוריה (יצוינו שמות נפוצים בעברית, באנגלית ובמידת הצורך שם מסחרי/רחוב):

• אופיאטים (משככי כאב נרקוטיים): סמים שמקורם באופיום, אופיום גולמי (Opium), וכן מרכיביו הטבעיים מורפין (Morphine) וקודאין (Codeine), כולם משמשים גם ברפואה אך נאסרו לשימוש חופשי. נגזרת סינתטית-למחצה בולטת היא הרואין (Heroin, כינוי רחוב נפוץ: “אבקת סוכר חום”), שפיתוחו במקור כתרופת מרשם בשלהי המאה ה-19 הוביל להתמכרות נרחבת. כל האופיאטים והאופיואידים (כולל תרופות סינתטיות כמו מתדון, אוקסיקודון, פנטניל וכד’) כלולים בתוספת הראשונה כ”סמים מסוכנים”. למשל, מתדון, המשמש כטיפול תרופתי במכורים, נכלל ברשימה ורק מתן במרשם מפורש מתיר את השימוש בו.
• סמים ממריצים (סטימולנטים): חומרים מעוררי מערכת עצבים המרכזית. בקבוצה זו נכללים עלי צמח הקוקה ותרכובותיהם, בעיקר קוקאין (Cocaine) הידוע בסם רחוב רב-עוצמה, וכן נגזרותיו כמו “קראק”. בנוסף נכללים אמפטמינים, כגון אמפטמין (Amphetamine) ומתאמפטמין (Methamphetamine, בשפת הרחוב: “קריסטל מת'”), חומרים סינתטיים ממריצים שהופיעו כתרופות מרץ במלחמת העולם השנייה וכיום נפוצים בסחר בלתי חוקי. גם תכשירים מעוררים המשמשים ברפואה מוסדרים תחת הפקודה: למשל מתילפנידט (Methylphenidate, הידוע בשם המסחרי “ריטלין”) המיועד להפרעות קשב, הוא סם מסוכן שחוקיותו תלויה במרשם רפואי בלבד. כלל הסמים הממריצים הללו אסורים ללא היתר, והחל משנת 2010 ישראל החלה אף לאסור משפחות כימיות של ממריצים וקטינונים כדי להדביק את התפתחות “סמי המעצבים” החדשים. כך, בתיקון חקיקה שנודע כ”חוק נגזרות 2010″, הוספו בפעימה אחת לתוספת הראשונה כל הנגזרות המבניות של אמפטמינים, מתאמפטמין, קטינון ומתקטינון, ולאחר מכן הורחבה הרשימה ב”חוק הנגזרות השני (2013)” לכיסוי משפחות שלמות של חומרים חדשים.

• קנאביס וקנבינואידים: צמח הקנאביס על כל חלקיו (לרבות פרחי ה”מריחואנה” ושרף ה”חשיש”) מוגדר באופן מפורש כסם מסוכן בתוספת הראשונה, למעט שמן המופק מזרעי הקנבוס בלבד. הקנאביס הוא הסם הנפוץ ביותר בשימוש בלתי-חוקי בישראל כמו בעולם, והחומר הפסיכואקטיבי העיקרי בו הוא THC. כל צורות הצמח (מריחואנה לעישון, חשיש ודומיהן) אסורות בהחזקה ושימוש שלא ברישיון רפואי. לצד הצמח עצמו, נכללים ברשימה גם החומרים הפעילים שלו (כגון THC עצמו ו-CBD במיצוי טהור). בעשור האחרון התמודדה ישראל עם התופעה של קנבינואידים סינתטיים (“סמי פיצוציות” כמו Spice/K2 ודומיהם), חיקויים כימיים של THC שנמכרו כתחליפי קנאביס “חוקיים”. תחילה חומרים אלו לא הופיעו בפקודה ולכן שווקו בגלוי, אך בשנת 2013 נחקק חוק מיוחד למאבק בהם, ומכוחו הוצאו מידית מחוץ לחוק 19 חומרים חדשים ממשפחת הסמי-פיצוציות. בהמשך רובם המכריע (21 חומרים) נוספו רשמית לתוספת הראשונה של הפקודה. כיום, כל נגזרות הקנאביס, טבעיות או סינתטיות, כלולות ברשימת הסמים המסוכנים.
• סמי הזיה (הלוצינוגנים): קבוצה של חומרים פסיכואקטיביים הגורמים לשינויים בתפיסה, בחושים ובהכרת המציאות. תחת קבוצה זו מונה הפקודה סמים קלאסיים כגון LSD (Lysergic Acid Diethylamide, חומצה ליסרגית די-אתילאמיד, המכונה גם “אסיד”), פסילוציבין ופסילוסין (החומרים הפעילים בפטריות הזיה), מסקלין (Mescaline, מבודד מקקטוס הפיוטה), וכן דֶּרְבֵּנים סינתטיים שונים. גם MDMA (הידוע בכינוי הרחוב אקסטזי), למרות שסווג לעיתים כמעורר אמפתיה יותר מאשר כהלוצינוגן מלא, נכלל בפקודה כסם אסור מאז סוף שנות ה-80 לאחר שהוכרז כסם מסוכן בישראל. חומרים אלו, שאינם בעלי שימוש רפואי מוכר, נאסרו כליל. הפקודה רואה בהם סמים מסוכנים לכל דבר ועניין, בשל סיכון ההזיות והפגיעה הנפשית שהם עלולים להסב.
• חומרים מדכאים וסמי פיצוציות נוספים: תחת הפקודה נכללים גם חומרים מדכאי מערכת העצבים המשמשים לעיתים כסמי רחוב. לדוגמה, קטמין (Ketamine), חומר הרדמה וטרינרי ורפואי שעלול לשימוש לרעה במועדונים, מופיע ברשימה כסם מסוכן שרק שימוש רפואי מורשה בו; GHB/GBL (כינוי נפוץ: “סם האונס”), חומר הרדמה מרדים שמשמש לתקיפה מינית, נאסר; ברביטורטים ובנזודיאזפינים (כמו Valium/דיאזפאם, קלונקס/קלונאזפאם וכד’), תרופות הרגעה ושינה ממכרות, נכללים גם הם בפקודה, אם כי שימושם הרפואי החוקי מוסדר ברישיון. למעשה, כל תרופה או חומר פסיכואקטיבי בעל פוטנציאל התמכרות גבוה (מלבד אלכוהול, ניקוטין וקפאין), צפוי להיות מסווג בישראל כסם מסוכן, אלא אם כן נקבעה עבורו רגולציה ייעודית אחרת. בכך, רשימת הסמים בפקודה מקיפה קשת רחבה מאוד: מן הסם הקשה והממכר ביותר ועד תרופות מרשם ותכשירים כימיים חדשים, כולם קיבלו מעמד חוקי של “סם מסוכן” כדי לאפשר בקרה והגבלות מחמירות על הפצתם.

תהליכי עדכון והרשאות, הוספת סם חדש לרשימה

סמכות ועדכונים מנהליים: רשימת הסמים בתוספת אינה סטטית, החוק קובע מנגנון המאפשר לעדכן אותה בהתאם להתפתחויות. סעיף ההגדרות מסמיך את שר הבריאות (באמצעות המנהל הכללי של משרדו) להתיר חריגים ברישיון, אך גם להוסיף חומרים חדשים לרשימה בכפוף להליך הקבוע. בפועל, עדכון התוספת הראשונה מתבצע באמצעות צו או הודעה ברשומות מטעם משרד הבריאות, לעיתים באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. לאורך השנים נוספו עשרות חומרים באופן זה, במיוחד כאשר צצו בשוק סמי פיצוצים חדשים. למשל, בשנת 2007 עודכנה התוספת וכללה באופן יזום מספר חומרים מסוכנים חדשים דוגמת BZP, 1,4-בוטנדיול, ותרכובות מסדרת 2C (כגון 2C-C, 2C-E) בעקבות הופעתם כסמי מסיבות. כל אלה נעשו במסגרת סמכות משרד הבריאות להרחיב את התוספת הראשונה בצו מנהלי.

“חוק המאבק בחומרים מסכנים” (2013): בשל הצפת השוק בעשור הקודם בחומרים פסיכואקטיביים חדשניים שקשה היה להספיק להוסיף בפועל לתוספת (מה שכונה “סמי פיצוציות”), נחקק בשנת 2013 חוק מיוחד (הוראת שעה שחודשה מאז), חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים, תשע”ג-2013. חוק זה יצר מנגנון הכרזה מיידית: הוא מאפשר למשרד הבריאות, בהתייעצות עם ועדה בין-משרדית (כולל נציגי אכיפה, משפט ומדע), להוציא הכרזה מזורזת הקובעת שחומר חדש חשוד כ”מסכן” את הציבור, ולהגדירו באופן זמני כ”חומר אסור בהפצה”. ההכרזה היא צעד מיידי, בעצם איסור זמני המעמיד את ייצור ומכירת אותו חומר כעבירה פלילית (בדומה לסם מסוכן) לתקופה מוגבלת. במהלך תקופה זו נבחן החומר, ואם נמצא שהוא אכן מסוכן, פועל משרד הבריאות לצרפו רשמית לתוספת הפקודה. ואכן, בשנים 2013–2015 הוכרזו 19 חומרים/משפחות חומרים אסורים בהפצה בצו זמני, ומתוכם רוב מוחלט (21 חומרים בספירה פרטנית) הועברו לאחר מכן להכללה קבועה בפקודת הסמים בתוספת הראשונה. מנגד, לגבי 25 חומרים שהתעורר חשד, החליטה הוועדה שאין צורך להכריזם כאסורים (למשל אם התברר שאינם משמשים בפועל כסם). החוק המיוחד גם הרחיב את סמכויות האכיפה בתקופת הביניים: הוא איפשר למשטרה לבצע חיפושים, תפיסה והשמדה של חומרים חשודים מיד עם ההכרזה, גם לפני שהפכו רשמית ל”סם מסוכן” בפקודה. מנגנון זה סייע לסגור מהר את הפער מול יצרני סמי הפיצוציות, ובזכותו ישראל הגיבה במהירות יחסית לגל ה-NPS (Novel Psychoactive Substances) של אותם שנים.

תפקיד משרד הבריאות והוועדות: כאמור, משרד הבריאות הוא הרגולטור המרכזי לעדכון הרשימה. בתוך המשרד פועל אגף ייעודי (האגף לפיקוח על חומרים מסוכנים), הנעזר בוועדות מקצועיות ובהמלצות גורמי אכיפה. נהוג שמדי פעם, לאחר שארגון הבריאות העולמי או ועדת הסמים של האו”ם מוסיפים חומר חדש לרשימת הפיקוח הבין־לאומית, ייבחן גם בישראל הצורך להכניסו לפקודה. ועדה מדעית-משפטית בוחנת את המסוכנות, התפוצה וההצדקה לאיסור, וממליצה לשר הבריאות על הוספה או שינוי סיווג. רוב העדכונים אכן מבוצעים בהתאמה להחלטות בינלאומיות. למשל, כשברחבי העולם הוכרזו נגזרות סינתטיות של קנאביס כאסורות, ישראל הוסיפה את כל משפחת הקנבינואידים הסינתטיים לרשימה במסגרת “חוק הנגזרות” ב-2013. דוגמה נוספת היא ההחלטה העדכנית (2022) להכניס את כל נגזרות הפנטניל (אופיואיד סינתטי קטלני) לפקודה באופן גורף, בעקבות משבר הפנטניל בעולם. תהליך ההוספה דורש פרסום ברשומות, ולעיתים תקנות או תיקון חקיקה, אך בדרך כלל אינו מחייב חקיקה מלאה בכנסת, למעט כשמדובר במהלך מקיף כמו חוק הנגזרות.

תיקוני חקיקה משמעותיים לאורך השנים

מאז חקיקת הפקודה לראשונה בתקופת המנדט ולאורך שנות המדינה, בוצעו תיקונים רבים כדי להתאים את החוק למציאות המשתנה. להלן כמה מהתיקונים וההתפתחויות הבולטים:

• הבחנה בין משתמשים לסוחרים (1955, 1979, 1989): בשנותיה הראשונות של המדינה, הפקודה המנדטורית יושמה ככתבה וכלשונה, ללא הבדלה של ממש בין משתמש לבין סוחר בעונשים. במהלך השנים הובן הצורך להקל על משתמשים מזדמנים ולמקד ענישה במפיצים. כבר בשנות ה-70 תוקן החוק לצורך הבדלה בכמות לשימוש עצמי (תיקון שאחר כך עוגן סופית בתיקון 1989). התיקון המשמעותי ב-1989 (חוק תיקון מס’ 3) העלה כאמור את ענשי המקסימום לסוחרים ל-20 שנה, אך הפחית את מקסימום העונש למשתמש עצמי ל-3 שנים, וכן איפשר לבתי המשפט להשתמש יותר בשיקול דעת לגבי עבריינים שהם מכורים הזקוקים לגמילה. תיקונים אלה סימנו תפנית לגישה מעט יותר טיפולית כלפי מכורים, תוך שמירה על יד קשה מול עברייני סחר.
• הקמת הרשות למלחמה בסמים (1988): בשנת 1988 נחקק חוק הרשות הלאומית למלחמה בסמים במטרה להקים גוף מתאם שירכז את מאמצי הממשלה בהתמודדות עם נגעי הסמים. הרשות (שמאוחר יותר הורחבה לטפל גם באלכוהול) החלה לפעול בסוף שנות ה-80 ושמה דגש על חינוך, מניעה וטיפול, לצד ייעוץ במדיניות אכיפה. הקמתה לוותה גם בתיקוני חקיקה שאפשרו לה להזרים משאבים לתוכניות שיקום, מרכזי גמילה, והגברת מודעות. אמנם הרשות עצמה לא משנה חוקים, אך פעילותה תרמה לתיקונים עקיפים, למשל, דחיפה להכרה בחשיבות שילוב עברייני סמים קלים בתוכניות טיפול במקום מאסר. החל מ-2018 עברו סמכויות הרשות למשרד לביטחון הפנים על מנת לייעל את המאבק בסחר ובשימוש הלא-חוקי.
• שינויי מדיניות כלפי קנאביס, רפואי ואי-הפללה (2000–הלאה): אחד התחומים שהתפתחו ביותר הוא מדיניות הקנאביס. ישראל הייתה חלוצה עולמית בהכנסת שימוש בקנאביס רפואי באופן חוקי: כבר בסוף שנות ה-90 החלו רופאים לקבל היתרים ממשרד הבריאות לספק קנאביס לחולים במחלות קשות (סרטן, כאב כרוני, אפילפסיה ועוד) שלא הגיבו לתרופות אחרות. מסוף שנות ה-2000 פועל במשרד הבריאות אגף ייעודי (יק”ר, היחידה לקנאביס רפואי) המנפיק “רישיונות קנאביס” לאלפי מטופלים, תחת פיקוח הדוק. נכון לאמצע שנות ה-2020 יש כבר עשרות אלפי מטופלים בישראל המחזיקים ברישיון לשימוש קנאביס, ותעשייה מקומית מפוקחת של גידול וייצור שמשרתת אותם. במקביל, בכל הנוגע לקנאביס לשימוש עצמי (לא-רפואי), חלה בשנים האחרונות רפורמה של אי-הפללה. בשנת 2017 אימצה ממשלת ישראל מדיניות חדשה בהובלת השר גלעד ארדן, לפיה שימוש והחזקה בכמות קטנה של קנאביס בידי בגירים לא יובילו אוטומטית לרישום פלילי. במקום זאת, הונהגה שיטת קנסות מנהליים ואזהרות: עבירת קנאביס ראשונה תגרור קנס (בסך ~1,000 ש”ח) ללא העמדה לדין, עבירה שנייה, קנס כפול, עבירה שלישית, סגירת תיק בתנאים (כגון התחייבות או טיפול), ורק בעבירה רביעית ומעלה יישקל כתב אישום פלילי. שינוי מדיניות זה נכנס לתוקף במרץ 2019 כהוראת שעה לשלוש שנים, בפועל “דיכרימינליזציה” חלקית של קנאביס למבוגרים. כתוצאה, חלה ירידה חדה במספר כתבי האישום בעבירות שימוש עצמי בקנאביס. התביעה אף קיבלה הנחיה לסגור תיקי משתמשים נורמטיביים ללא עבר פלילי ולהסתפק באזהרה בלבד במקרים רבים. במקביל, חברות ממשלתיות ופרטיות החלו במחקר ופיתוח של מוצרי קנאביס רפואי, מתוך ציפייה ללגליזציה מוגבלת בעתיד. אמנם נכון ל-2025 הקנאביס עדיין לא חוקי לחלוטין בישראל, אך המגמה היא לכיוון של הקלה ברגולציה, הן למטופלים רפואיים והן בהפחתת ענישה לצרכני פנאי מזדמנים.
• כלי אכיפה וחילוט (2007–2016): חוקרי המשטרה ורשויות האכיפה קיבלו במהלך השנים כלי חקירה הולכים ומתקדמים להתמודד עם פשעי סמים, במיוחד נגד רשתות סחר מאורגנות. בין היתר, בשנת 1995 תוקן חוק האזנת סתר כדי לאפשר האזנות לטלפון בחקירת עבירות סמים חמורות; עוד קודם לכן אושר שימוש בסוכנים סמויים ברכישת סמים להפלת סוחרים (“פרשת הסוכן המדיח” המפורסמת בבתי המשפט יצרה הלכות בנושא בשנות ה-90). בשנת 2007 נחקק חוק איסור הלבנת הון שבו עבירות סמים הוגדרו כ”עבירות מקור”, מה שמאפשר לתפוס ולחלט כספים ורכוש של עברייני סמים שעברו דרך מערכת פיננסית לא חוקית. בשנת 2008 תוקן חוק העונשין והפקודה כך שבית משפט מוסמך לחלט רכוש של סוחר סמים שהורשע, בהיקף הרכוש שצבר עד 7–8 שנים לאחור מפעילותו הפלילית. יכולת זו לחלט רכוש בסכומים ניכרים שינתה את חוקי המשחק והפעילה לחץ כבד על עבריינים בכירים. בשנים 2010–2013, כפי שתואר, עברו “חוקי הנגזרות” שהרחיבו דרמטית את רשימת הסמים בפקודה ובכך נתנו בידי המשטרה עילות חקירה נגד יצרני ומפיצי סמי פיצוציות חדשים. בנוסף, “חוק החומרים המסכנים” מ-2013 העניק, כאמור, סמכויות חיפוש ותפיסה מיידיות גם נגד חומרים שטרם הוספו לפקודה, צעד שהתגלה כיעיל מאוד. כלים אלו, לצד שיתוף פעולה בינלאומי מוגבר (דרך האינטרפול, שיתוף מידע מודיעיני עם מדינות שכנות, ועוד), שיפרו את יכולת האכיפה הישראלית בהתמודדות עם הברחות סמים וייצור מקומי בלתי חוקי.

אכיפה ונתונים סטטיסטיים לאורך השנים

מגמות בפשיעה ובהיקפי תפיסות: מאז שנות ה-90 חלה עלייה ניכרת בהיקף פעילות האכיפה נגד עבירות סמים, בין היתר עקב גידול הסחר הבין־לאומי והשימוש המקומי. סטטיסטיקות רשמיות מצביעות כי בכל שנה נפתחים אלפי תיקים פליליים בתחום זה. לדוגמה, בשנת 2014 בלבד נפתחו בישראל 21,281 תיקים בעבירות סמים שונות. מתוכם, הרוב המכריע היו תיקי שימוש והחזקה לצריכה עצמית, כ-15 אלף תיקים בגין שימוש עצמי בסם מסוכן שנפתחו נגד בגירים, ועוד כ-5,171 תיקים נגד קטינים. באותם תיקים הופיעו בסך הכל 11,441 חשודים בגירים ועוד מספר לא ידוע של חשודים קטינים, כאשר 2,128 בגירים ו-582 קטינים אף נעצרו במסגרת החקירות. נתון זה מעיד על היקף אכיפה משמעותי, אם כי חשוב לציין שלא כל תיק מבשיל לכדי כתב אישום, בפרט בעבירות שימוש עצמי. בזכות מדיניות האי-הפללה והנחיות התביעה, חלק ניכר מאותם תיקים נסגרים ללא העמדה לדין (אזהרה מנהלית) עבור חשודים נורמטיביים בפעם הראשונה.

במישור ההצטברות של סמים, משטרת ישראל ומכס המדינה מנהלים רישום של תפיסות סמים (כמות הסם שהוחרמה ממבריחים, סוחרים ומשתמשים) מדי שנה. הנתונים מגלים תנודתיות גדולה בהתאם למבצעי אכיפה ומידת ההברחה באותה שנה. כך, בשנים 2010–2014 נעו תפיסות הקנאביס (מריחואנה) בין כ-0.18 טון בלבד ועד כ-4.3 טונות לשנה, ותפיסות חשיש נעו סביב 5–7.5 טונות בשנה. תנודות חריפות אלה נבעו מיירוט משלוחים גדולים בגבולות: למשל, שנת 2013 התבלטה בתפיסה חריגה של כמעט 8.5 טון מריחואנה, ככל הנראה משלוח גדול שהגיע דרך הגבול המצרי. לעומת זאת, קוקאין נלכד בכמויות קטנות יותר, עשרות עד כמה מאות קילוגרמים בשנה, בהתאם לפעילות רשתות דרום אמריקאיות; בשנת 2012 למשל נתפסו כ-781 ק”ג קוקאין, בעוד ב-2014 ירדו התפיסות לכ-147 ק”ג. גם הרואין נתפס בישראל בקנה מידה של קילוגרמים ספורים עד עשרות ק”ג בשנה, למשל כ-25 ק”ג ב-2012 וכ-14.5 ק”ג בלבד ב-2014. בתחום הסמים הסינתטיים, נתפסים מדי שנה אלפי טבליות של חומרים כמו MDMA ומתאמפטמין: לדוגמה, בשנת 2011 החרימו הרשויות למעלה מ-51 אלף כדורי אקסטזי וכ-22 אלף טבליות YABA (סוג של מתאמפטמין במזרח אסיה). לאחר 2014 חלה ירידה בהברחות הגדולות דרך גבולות מצרים ולבנון עקב גדר הגבול בדרום והגברת הביטחון בצפון, אך מנגד גברה תופעת גידול הקנאביס המקומי (מעבדות הידרו), מה שמאתגר את אכיפה בתוך הארץ.

שימוש באוכלוסייה ודיווחי פשיעה: סקרים אפידמיולוגיים מצביעים על כך שכ-5%-8% מהבגירים בישראל התנסו בסם בלתי-חוקי כלשהו בשנה האחרונה, שיעור נמוך בהשוואה למערב אך במגמת עליה קלה. הקנאביס הוא הנפוץ ביותר, אחריו שימוש בממריצים למיניהם ובסמי הזיה בקרב צעירים. מבחינת כתבי אישום, בשנים האחרונות (טרם רפורמת אי-ההפללה) הוגשו בממוצע כמה אלפי כתבי אישום בשנה בגין עבירות סמים, רובן בעבירות סחר והחזקת כמות שלא לצריכה עצמית. בשנת 2018, למשל, מתוך כל תיקי הסמים שנפתחו, רק בכ-8% הוגשו כתבי אישום, נתון המשקף את מדיניות מיקוד האכיפה בעבירות החמורות. עבירות שימוש עצמי בקנאביס כמעט שלא הגיעו לערכאות, בעוד עבירות סחר והברחה כן טופלו במלוא חומרת החוק. עוד נתון מעניין הוא שבמערכת בתי הסוהר כרבע מהאסירים הפליליים מרצים עונשים על עבירות סמים, נתון יציב יחסית לאורך העשורים.

סיכום מגמות: דפוסי הפשיעה בסמים בישראל מראים תמונה מעורבת: מחד, מערכת החוק והאכיפה התעצמה והשתכללה, החוק הוחמר לגבי סוחרים, נוספו חומרים לרשימה באופן שוטף, והתפיסות גדלו בהתאמה. מאידך, מדיניות הענישה התגמשה כלפי המשתמש הקטן, עם פריחת תחום הקנאביס הרפואי וצמצום ההפללה של משתמשי פנאי. נראה שבאמצעות התאמות חקיקה תקופתיות והיענות מהירה לאתגרים (כגון סמי הפיצוציות), ישראל הצליחה לשמור את חוקי הסמים רלוונטיים למציאות. האתגר נותר תמידי: שוק הסמים בלתי החוקיים ממשיך להשתנות, והחקיקה מוסיפה להתעדכן כדי לאזן בין הגנה על בריאות וביטחון הציבור, לבין מדיניות ענישה הגיונית ומידתית.

השוק השחור של תרופות מרשם בישראל

שוק שחור משגשג של תרופות מרשם התפתח בישראל בשנים האחרונות, ללא פיקוח רפואי הולם. מגמות אלו נובעות בין היתר מזליגה של תרופות מרשם מהממערכת החוקית אל הידיים הלא־נכונות, ומביקוש גובר לתרופות בעלות השפעה פסיכואקטיבית. כך, למשל, הביקוש הגובר לכדורים לטיפול בהפרעות קשב (ADHD) בקרב סטודנטים יצר שוק שחור תוסס. סטודנטים רבים, תחת לחץ אקדמי ודרישה להישגים, מחפשים “דחיפה” לריכוז, ופונים לתרופות ממריצות כמו ריטלין (Ritalin) ואטנט (Attent) בלי מרשם. בתוך קבוצות טלגרם ייעודיות ניתן לרכוש כמעט כל תרופת מרשם בקלות מפתיעה, ללא פיקוח וללא מרשם רופא. התופעה אינה מוגבלת לצעירים; גם מבוגרים הנתקלים בקושי בהשגת תרופה במערכת הרגילה (למשל עקב מחסור ארצי או נהלים מגבילים) פונים לערוצים לא-חוקיים. בתקופות של מחסור תרופות בארץ, דווח על עלייה דרמטית בהיקפי הרכישה של תרופות דרך הטלגרם. אחד הסוחרים העריך כי היקף המסחר השנתי הבלתי-חוקי בתרופות מגיע למאה מיליון ש”ח בשנה אפילו ב”שנים רגילות”. אותו גורם העיד שבגלל משבר מחסור התרופות האחרון “כל השוק נכנס לאקסטזה”, ואף סיפר כי הצליח למכור 1,000 כדורי קלונקס ביומיים במהלך שיא המשבר. נתונים אלו מצביעים על שוק אפור ובלתי-חוקי רחב היקף, בו תרופות מרשם מחליפות ידיים כמו סחורה לכל דבר, בדומה לסחר בסמים קלאסיים. בתי מרקחת מקוונים ופורומים אנונימיים ברשת (טלגרם, אתרי אינטרנט זרים) משמשים כ”פלטפורמת מסחר” חלופית לתרופות, ויוצרים אתגר חדש לרגולטורים ולמשטרה.

המאפיינים הדמוגרפיים והמניעים: ניתן לזהות מספר קבוצות משתמשים בשוק השחור של תרופות המרשם. קבוצה מרכזית היא סטודנטים ובני נוער ללא אבחון רפואי מתאים, הצורכים תרופות ממריצות כדי לשפר ריכוז והישגים בלימודים. עבורם התרופה נתפסת ככלי לשיפור עצמי, יש המתארים זאת כ”גרסה משודרגת של עצמי… כמו קוקאין, רק במרשם רפואי”. קבוצה אחרת היא משתמשים חברתיים, צעירים המבקשים להשיג השפעה ממריצה גם במסיבות או בחיי היומיום. חלקם נוטלים כדורי ADHD (כגון אטנט) לא לשם לימודים אלא לשם הנאה ובילוי, למשל “יום כיף” בעבודה או חגיגה לילית. לצד אלה, קיימים מכורים אופיאטיים ובנזודיאזפינים, לרוב מבוגרים יותר, אשר התחילו בצריכת תרופות לשיכוך כאב או להרגעת חרדה באופן לגיטימי, ופיתחו תלות. כאשר המרשם החוקי אינו מספיק או נפסק, חלקם פונים לשוק השחור כדי למנוע תסמיני גמילה ולהשיג את התרופה בכל מחיר. ישנם גם מקרים שבהם מטופלים “נורמטיביים” לכאורה, שנקלעו להתמכרות בעקבות טיפול רפואי, ממשיכים להשיג תרופות באמצעות רכישה בלתי-חוקית. לבסוף, תופעת המחסור בתרופות (כגון מחסור ארצי בתרופות הרגעה או כאב) דוחפת אף חולים כרוניים ללא עבר התמכרותי לחפש פתרונות בשוק האפור, פשוט כדי לקבל את הטיפול שלהם. כך, בעיצומו של מחסור, אין לחולים ברירה אלא לפנות למוכרנים פרטיים, תופעה המסייעת עוד יותר לשגשוג התעשייה הפיראטית של סחר התרופות.

דפוסי המסחר ואמצעי התשלום: הסחר מתנהל לרוב בפלטפורמות מוצפנות. לדוגמה, בערוץ טלגרם בשם “שוק אופוריה, בית מרקחת ארצי” מוצעות למכירה תרופות מרשם פסיכיאטריות (כגון קלונקס), כדורי שינה, תרופות להפרעת קשב (ריטלין), ומשככי כאב נרקוטיים (אוקסיקונטין) ללא שום דרישת מרשם. הקונה הפוטנציאלי יוצר קשר בצ’אט פרטי ומאובטח עם המוכר, אשר לעיתים אף יבקש פרטי זיהוי מהלקוח כדי לוודא שאינו שוטר סמוי. הסחר מתנהל במזומן במפגש פיזי או באמצעות שליחויות אנונימיות, ולעיתים בתשלום במטבעות קריפטוגרפיים או אפליקציות תשלום, תוך הותרת מינימום עקבות. הכלל הוא “שלם וקח”: יש לך כסף? השמיים הם הגבול, כל תרופה זמינה לרכישה בלי שאלות. מנגד, הסוחרים עצמם נוקטים אמצעי זהירות מתקדמים. החשאיות והאנונימיות מקשים מאוד על אכיפת החוק לזהות את מפעילי הרשתות הללו, במיוחד כאשר הן מופעלות משרתים מחוץ לישראל.

היקפי המחירים והרווחים: אחד הגורמים המזינים את השוק השחור הוא פער המחירים העצום בין התרופה במחירה המסובסד למטופל במסגרת החוקית, לבין מחירה “ברחוב”. תרופות הנמכרות תמורת עשרות שקלים בודדים בבתי המרקחת, כשעלותן מסובסדת על ידי קופות החולים, עשויות להימכר במאות שקלים בשוק האפור. לדוגמה, קופסה של 20 כדורי פרקוסט (Percocet, המשלבת אוקסיקודון עם פאראצטמול) עולה למטופל כ-17 ש”ח בסבסוד קופת החולים, אך בשכונת שועפאט במזרח י-ם נמכרת בכ-500 ש”ח (!!). זהו רווח עתק לסוחר, פי שלושים מהמחיר הרשמי, ולכן לא מפתיע ש”זה אחלה עסק” כדברי גורמי השטח. פער דומה נמצא גם בתחום תרופות הקשב: חבילת 30 כדורי אטנט (30 מ”ג) עולה כ-60 ש”ח למבוטח צעיר במסגרת חוקית, אך ללא מרשם המחיר מזנק לכ-1,150 ש”ח בקבוצות הטלגרם. בטבלה הבאה מודגמים מספר פערי מחירים בין אפיק חוקי לשוק השחור בישראל:

כפי שניתן לראות, הרווחיות האדירה יוצרת תמריץ כלכלי מובהק לפעילות עבריינית: רכישת תרופות בהנחה משמעותית (לעיתים תוך ניצול הביטוח הרפואי או מרשמים מזויפים) ומכירתן ברווח של מאות אחוזים. במצב זה, מטופלים תמימים עלולים להפוך ל”ספקים” בלא ידיעתם, והמערכת הרפואית המדינית, שנועדה להיטיב עם החולה, מנוצלת כמקור סחורה עבור השוק הפלילי.

תרופות נפוצות בשוק הבלתי-חוקי

השוק השחור כולל מגוון תרופות מרשם פופולריות, שחלקן מוגדרות כ”סם מסוכן” לפי החוק, כלומר, הן בפיקוח הדוק גם במערכת הרפואית. להלן סקירה של התרופות הנפוצות הנסחרות, מאפייניהן ומקור משיכתן, כולל אזכור זיופים נפוצים בכל קטגוריה:

• ריטלין (מתילפנידט, Methylphenidate): תרופה ממריצה (סטימולנט) לטיפול בהפרעת קשב וריכוז. בשימוש רפואי היא משפרת ריכוז וקשב בקרב מטופלים עם ADHD. עם זאת, בשימוש לרעה על ידי אנשים ללא אבחון היא מעניקה אפקט מעורר ומאפשרת ערנות ממושכת וחדות מחשבה. סטודנטים משתמשים בריטלין כ”סם לימודים” לשיפור הביצועים האקדמיים. מנגנון הפעולה של מתילפנידט הוא חסימת ספיגה חוזרת של דופמין ונוראדרנלין במוח, בדומה למנגנון של קוקאין, אם כי בעוצמה ומתווה שונים (ראו הרחבה בהמשך). פוטנציאל ההתמכרות של ריטלין נמוך מזה של סמים ממריצים קלאסיים, כיוון שבמינונים טיפוליים הוא אינו מפעיל במידה רבה את מרכזי ה”עונג” (Reward) במוח. ואולם, מינונים גבוהים או נטילה לא־רפואית (כגון ריסוק ושאיפה) עלולים לגרום אופוריה ותלות. למעשה, כ-17% מהסטודנטים בישראל דיווחו על שימוש לא-מורשה במתילפנידט לשם שיפור לימודים, לפי מחקרים עדכניים. הריטלין וכל נגזרותיו (קונצרטה, פוקלין, וכד’) מוגדרים כתרופות נרקוטיות בפיקוח, ולכן סחר או אחזקה בהם ללא מרשם מהווים עבירת סמים חמורה. זיופים נפוצים: באופן יחסי, מתילפנידט פחות מזויף לעומת תרופות אחרות, הביקוש מסופק בעיקר על ידי דליפה ממרשמים אמיתיים. עם זאת, לעיתים מסתובבים כדורים הנחזים לריטלין אך מיוצרים במעבדות פיראטיות, או טבליות של תחליפים (למשל אמפטמינים) המשווקים כריטלין מזויף.
• קלונקס (Clonazepam, קלונאזפאם): תרופה ממשפחת הבנזודיאזפינים, מיועדת במקור לטיפול בהפרעות חרדה, אפילפסיה והפרעות שינה. קלונקס הוא בנזודיאזפין ארוך טווח ובעל עוצמה גבוהה, הפועל כאגוניסט לרצפטור GABA-A במוח, כלומר, הוא מגביר את פעילות המוליך העצבי המעכב GABA ובכך מדכא פעילות מוחית וגורם להרגעה ולשיכוך חרדה. בשימוש רפואי זהו טיפול יעיל להתקפי חרדה ולמצבים אפילפטיים, אך הוא עלול לגרום לסבילות ולתלות גופנית ונפשית. בשימוש לרעה, קלונקס וכדורי הרגעה דומים (כגון ואבן, אסיוול, זנקס/אלפרזולאם) נצרכים כדי להשיג תחושת רגיעה, “ניתוק” או סיוע בשינה. חלק מהמשתמשים הלא-רפואיים נוטלים אותם כדי להעצים אפקט של סמים אחרים (למשל להפחית חרדה לאחר נטילת אמפטמינים, או להגביר טשטוש עם אלכוהול), שילובים מסוכנים ביותר. קלונקס זמין מאוד במרשם בישראל, ולכן קל להשגה: כפי שצוין, בטלגרם נמכרים 30 כדורי קלונקס סביב 300 ש”ח. המשך שימוש לאורך זמן מוביל לתלות פיזית; הפסקה פתאומית עלולה לגרום לתסמיני גמילה מסוכנים, ולכן בנזודיאזפינים מחייבים הורדה הדרגתית במינון בפיקוח רפואי. זיופים נפוצים: בנזודיאזפינים מזויפים מהווים נתח משמעותי בשוק העולמי. במשלוחים בלתי-חוקיים לישראל נתפסו לא פעם כדורי הרגעה מזויפים שיוצרו במעבדות מחתרתיות, עם מינון חומר פעיל שאינו ידוע או עם חומרים אחרים. למשל, כדורי “קסאנקס” (Alprazolam) מזויפים נפוצים מאוד בעולם, הם נראים לכאורה מקוריים אך מכילים לעיתים חומרים אחרים ואפילו פנטניל, מה שמוביל לסיכון מנת יתר. אזהרות ה-FDA מציינות שמדובר בסכנת חיים ממשית, שכן ערבוב בנזודיאזפין עם אופיואיד חזק עלול לדכא נשימה בצורה קטלנית. גם בישראל דווח כי עשרות אחוזים מהתרופות הנמכרות בטלגרם בתחום זה הן מזויפות.
• אוקסיקודון (Oxycodone, מוכר כ-“אוקסיקוד”, אוקסיקונטין, פרקוסט): משכך כאבים נרקוטי חזק ממשפחת האופיואידים. הוא ניתן במרשם לכאב בינוני עד חמור (כגון כאב אונקולוגי או לאחר ניתוח), ופועל כאגוניסט לקולטני אופיאטים (בעיקר קולטני μ) במוח ובמערכת העצבים, בדומה למורפין ולהרואין. אוקסיקודון הוא למעשה גרסה סינתטית-למחצה של אופיאט (נגזר מתרכובת בשם תיאבהיין), ויעילותו דומה למורפין. בתנאים רפואיים, המטופל מקבל מינון מותאם בהדרגה תחת השגחה, אולם בשימוש לרעה התרופה גורמת אופוריה חזקה, שיכוך כאב עמוק, וטשטוש, תחושות שהופכות אותה לממכרת במיוחד. בארה”ב, אוקסיקודון (“אוקסיקונטין”) עמד במוקד משבר האופיואידים, עקב נטילת יתר והתמכרויות המוניות. גם בישראל מזהירים מפני “בעיית אופיואידים רחבה” המתפתחת: הנפקת משככי כאבים נרקוטיים זינקה פי 3 בתוך עשור. פוטנציאל ההתמכרות של אוקסיקודון גבוה מאוד, שימוש יומי ממושך מוביל לסבילות (צורך במינון גבוה יותר להשגת אותו אפקט) ולתלות גופנית ונפשית. תסמיני הגמילה קשים (כאבים, אי שקט, בחילות, דיכאון), ולכן משתמשים מכורים יעשו רבות כדי להשיגו. זיופים נפוצים: בשוק השחור הבינלאומי נפוצים כדורים הנחזים לאוקסיקודון (למשל מזויפי Percocet או OxyContin). במקרים רבים, מדובר בכדורים שיוצרו על ידי קרטלים ומכילים פנטניל במקום אוקסיקודון, תחליף זול וחזק בהרבה. המשתמש הסבור שנטל “רק אוקסיקודון רפואי” עלול לקבל מינון פנטניל קטלני בלי ידיעתו. מנות קטנות של פנטניל יכולות לגרום לדיכוי נשימה ומוות, ולכן גל האוברדוז (overdose) בארה”ב מיוחס במידה רבה להתפשטות זיופים אלה. בישראל כבר היו התרעות על הופעת פנטניל במספר אירועים פליליים, והדבר מדיר שינה מעיני הרשויות מחשש להתפרצות מקרי הרעלה המונית.
• פנטניל (Fentanyl): משכך כאבים אופיאטי סינתטי אולטרה-חזקים. בפנטניל משתמשים ברפואה לשיכוך כאבים חריפים וקשים (למשל בחולי סרטן סופניים או בהרדמה כללית), בדרך כלל בצורת מדבקות עוריות או זריקות, במינונים זעירים. עוצמתו הפרמקולוגית אדירה: הוא מוערך כבעל חוזק פי 50–100 ממורפין, ואף ~50 פעמים חזק יותר מהרואין. המשמעות היא שמנה של מיליגרמים בודדים של פנטניל עלולה להשבית את מערכת הנשימה. בהשוואה לאוקסיקודון, שגם הוא חזק, פנטניל פועל מהר וקצר יותר, עם סיכון גבוה במיוחד למנת יתר קטלנית אם נעשה בו שימוש שלא בהתאם לפרוטוקול הרפואי. למרבה המזל, בישראל עד כה צריכת הפנטניל הלא-רפואית מצומצמת, הודות לרגולציה מחמירה: רופאים כמעט ואינם רושמים פנטניל אלא במצבים קיצוניים, וקופות החולים הציבו מערכות בקרה נוקשות (ראו בהמשך). למרות זאת, דליפה קיימת, למשל דרך זיופים מחו”ל. פנטניל סינתטי מיוצר במעבדות בלתי-חוקיות (בעיקר בסין ובמקסיקו) ומוברח לכל העולם. בארה”ב הרוב הגדול של מקרי המוות מהסמים בשנים האחרונות מיוחס לפנטניל ומגוון אופיאטים סינתטיים דומים. בישראל כבר נתפסו משלוחי פנטניל שנמכרו כתחליף להרואין, וכן מדבקות שנגנבו ממטופלים. זיופים נפוצים: כפי שתואר לעיל, פנטניל מזויף לרוב אינו נמכר בשם “פנטניל” למשתמש הקצה, הוא “מסתתר” בתוך זיופים של תרופות אחרות: כדורי אוקסיקודון מזויפים, Xanax מזויף, הרואין “מחוזק” ועוד. בכך, פנטניל הפך לאיום מסוכן במיוחד: משתמש יכול לחשוב שהוא קונה כדור קלונקס או אוקסי מוכר, ובעצם לקבל פנטניל במינון לא ידוע. די בכמה גרגירים כדי להרוג אדם לא-מורגל, ולכן תופעת הזיופים הזו היא קטלנית במיוחד. מומחים מזהירים שגם בישראל זו רק שאלה של זמן עד שזיופי פנטניל יתרחבו, אם המגמות לא ירוסנו.

מעבר לארבע התרופות העיקריות הללו, השוק השחור כולל מגוון רחב של תרופות מרשם נוספות. למשל, ליריקה (Pregabalin), תרופה נוגדת פרכוסים וכאב עצבי שנעשה בה שימוש לרעה בשל השפעתה המרפה (מקרים של “היי” קל מדווחים במינונים גבוהים). ליריקה אף נמכרה בטלגרם בישראל בכ-300 ש”ח לחפיסה. תרופות שינה (כדורי שינה ממשפחת הבנזודיאזפינים והזופיקלונים, כגון נוקטורנו, סטילנוקס, זודורם) נסחרות גם הן; בטלגרם הוצעו, למשל, 10 כדורי סטילנוקס ב-200 ש”ח. תרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון (כמו ציפרלקס) הופיעו ברשימות סוחרים במחירים גבוהים, ייתכן שחולים מיואשים מחוסר זמינות רכשו אותן באופן זה. אפילו קנאביס רפואי שהוסדר במרשם מסתנן לשוק: רשמית הוא חוקי רק לשימוש המטופל, אך בפועל חלק מן המחזיקים ברישיון מוכרים חלק מתוצרתם למי שאין בידו אישור. במילים אחרות, כל חומר מרשם בעל פוטנציאל פסיכואקטיבי או ביקוש רפואי נמצא בסיכון לזליגה לשוק האפור.

מקורות האספקה ומנגנוני הזליגה לשוק השחור

אחת השאלות המרכזיות היא כיצד מגיעות התרופות הללו בכמויות גדולות כל כך לשוק השחור. התשובה, לפי גורמי אכיפה, נחלקת למספר ערוצי זליגה עיקריים:

1. מרשמים מזויפים והונאה במערכת הרפואית: זהו אפיק משמעותי ביותר. עבריינים משיגים מרשמים, חלקם מזויפים ממש, באמצעות זיוף ניירת או פריצה למערכות מחשב, וחלקם אמיתיים אך נופקו במירמה. ועדת הבריאות של הכנסת שמעה ב-2023 עדויות על הצפת המערכת במרשמים מזויפים בכמויות אסטרונומיות, וכן על רופאים בקהילה שנתנו מרשמים בניגוד להנחיות, לעיתים תחת איומים מצד עבריינים. ד”ר רוני ברקוביץ’, מנהל אגף האכיפה במשרד הבריאות, הודה: “איבדנו שליטה על המצב… השוק מוצף במרשמים מזויפים”. דוגמה בולטת היא פרשת מזרח ירושלים: תחקירים העלו כי בשכונות מזרח י-ם, בשל מבנה שירותי הבריאות הייחודי שם, צעירים רבים קיבלו מרשמים לאופיואידים במינונים מטורפים לאורך זמן, מעבר לכל צורך רפואי סביר. להערכת גורמים בקופות, אלפי מטופלים קיבלו כך כמויות ש”יכולות להרוג פיל”, ורובן הגיעו לסוחר rather than לשימוש עצמי. הסיבה: שירותי בריאות במזרח העיר מסופקים על ידי זכייני משנה של הקופות, חלקם אנשים מפוקפקים שאינם מפוקחים כראוי. אותם זכיינים, לפי עדויות, דרשו מרופאים מרשמים לאופיואידים לטובת המסחר האפור. כך נוצר “בור” של פיקוח שאפשר זרימת תרופות בשווי עתק החוצה. בנוסף, זיוף מרשמים בידי לקוחות הפך נפוץ: רוקחים בבתי מרקחת נתקלים שוב ושוב בנסיונות לזייף מרשמים, בין אם על ידי שינוי כמות, העתתקת חותמת רופא, או שימוש בזהות בדויה. שיעור מסוים מהזיופים מצליח לחמוק תחת הרדאר, במיוחד בבתי מרקחת פרטיים או כאלה שטרם עברו למרשם דיגיטלי.
2. גניבה ופריצה לבתי מרקחת ומחסני תרופות: דרך נוספת להזנת השוק השחור היא השגת תרופות באופן ישיר מפארמים. עבריינים מבצעים פריצות לבתי מרקחת ולמחסני הפצה של תרופות, וגונבים מלאים של תרופות פופולריות. עפ”י נתוני חברות הביטוח, בשנת 2020 לבדה דווחו למעלה מ-200 מקרי פריצה לבתי מרקחת בישראל, מספר עצום, המעיד על שיטת פעולה שיטתית. בהנחת העבודה, בכל פריצה כזו נגנבו מאות עד אלפי טבליות. להבדיל ממוצרי צריכה אחרים, תרופות גנובות אינן ניתנות למכירה מחדש בשוק החוקי, אפילו אם המשטרה תתפוס אותן, החוק אוסר להחזירן למדף מטעמי בטיחות, ולכן מבחינת הגנב זו “שליחת יד בלי חשש” (הנזק לבעלים הוא מוחלט). תרופות שנגנבו מופצות לאחר מכן בערוצים לא-רשמיים, חלקן אף נמכרות חזרה לפיצוציות או לחנויות אינטרנט מפוקפקות. בהקשר זה, התפתחה תופעה של “בתי מרקחת פיראטיים”: בפשיטה אחת חשפה המשטרה בית פרטי שהוסב למחסן תרופות למכירה שחורה, עם עשרות אריזות של תרופות מרשם ותחליפי סם. מקרים כאלה מלמדים שחלק מהגניבות אינם פשע אקראי, אלא חלק ממערך הפצה לא חוקי רחב.
3. ניצול מרשמים חוקיים על ידי מטופלים (דליפה מהשימוש הלגיטימי): אפיק שלישי הוא סחר על ידי מטופלים עצמם. אנשים רבים מקבלים מרשם חוקי לתרופה, למשל משכך כאבים, תרופת הרגעה או קנאביס רפואי, אך לא בהכרח זקוקים לכל הכמות או שבוחרים למכור אותה עבור רווח. יש “מטופלים” שהפכו למעשה לספקים עבור העבריינים: “יש המון חולים שמקבלים מרשמים ולא משתמשים בהם אלא מוכרים את הכדורים לגורמים כמוני”, סיפר סוחר אחד. “אני, לדוגמה, קונה כדור קלונקס בחמישה שקלים ומוכר אותו ב-10 שקלים”. לדבריו, עשרות אלפים של כדורים מגיעים לשוק בדרך זו. גם כאן, הדגש הכלכלי ברור, המטופל רוכש בזול (לעיתים בסבסוד) ומוכר ברווח. בחלק מהמקרים מדובר במכורים שמוכרים חלק מכדורי המרשם שלהם כדי לממן רכישת סמים אחרים, או כדי להשיג כסף. במקרים אחרים, עבריינים מנצלים אוכלוסיות מוחלשות: הם רושמים אנשים נזקקים לקופות החולים ומשלמים להם תמורת קבלת המרשמים. נצפו תרחישים בהם עבריינים משתמשים ברשיון הקנאביס של עצמם לרעה, כלומר, מי שמחזיק אישור חוקי מנצל אותו כדי למכור את התרופה תחת אפם של הרשויות.
4. ייבוא הברחות וזיופים מחו”ל: ערוץ רביעי, המשיק לקודמים, הוא הייבוא הבלתי-חוקי. מדי שנה מוברחות לישראל תרופות מרשם מזויפות מתוצרת חוץ, תכשירי הרזיה אסורים וסטרואידים אנאבוליים, בשווי מוערך של עשרות מיליוני ש”ח. מרבית התרופות המזויפות מקורן בסין, ובמידה פחותה בהודו ובמדינות מזרח אירופה. הן נשלחות בחבילות בדואר, מוחבאות במכולות, או אפילו מובאות במזוודות דרך נתב”ג. נפח ההברחות כה גדול שלא ניתן לסכל את כל המשלוחים, זוהי זרימה בהיקף עצום. לעיתים הזיופים מוכנסים לתוך אריזות רשמיות מוחזרות (reuse) או מסומנים בברקודים מזויפים כדי להקשות על זיהוים. יחידת האכיפה במשרד הבריאות פועלת יחד עם המכס, יחידת להב 433 (היחידה הארצית לפשיעה כלכלית) ומשטרת ההונאה כדי לתפוס משלוחים כאלו בגבול. עם זאת, ברור שרבים חומקים. ההברחות מזינות במיוחד את תחום הזיופים: כדורים הנחזים לתרופה מוכרת אך למעשה מיוצרים מחוץ לפיקוח. כך למשל, נתפסו משלוחים של כדורי ויאגרה מזויפים, של בוטוקס וקוסמטיקה רפואית מזויפת ואף תכשירי הרזיה עם חומרים לא ידועים. “אנו עדים לעלייה מתמדת בהברחת תרופות ותכשירים מזויפים משנה לשנה”, אומר ד”ר ברקוביץ’ ממשרד הבריאות. התוצרים מיוצרים בתנאים ירודים, עם חומרי גלם לא ידועים ובמינונים לא מבוקרים, מה שמהווה סכנה של ממש לבריאות הציבור. לדוגמה, בתפיסות התגלה סילדנפיל (חומר פעיל של ויאגרה) במינונים גבוהים בהרבה מהמקובל, עד כדי סכנת ירידת לחץ דם מסכנת חיים, פגיעה בלב ובכבד. היעדר בקרת איכות בשוק השחור אומר שכל גלולה עלולה להכיל הפתעות לא רצויות.

חשוב להדגיש שכל אחד מהערוצים הנ”ל מחזק את האחרים: מרשמים מזויפים מקנים גישה למלאי תרופות אמיתיות, המוגבר עוד על ידי גניבות, והכל משמש “כסות” להפצה של זיופים מיובאים. בסופו של דבר, הצרכן בשוק השחור לרוב לא יודע מה המקור של הכדור שקיבל, אמיתי או מזויף, והוא נוטל על עצמו סיכון משמעותי.

השוואה פרמקולוגית לסמים קשים

תרופות המרשם הנסחרות בשוק השחור הן חומרים פסיכואקטיביים רבי עוצמה, ולמעשה מבחינה מדעית הן חולקות מנגנוני פעולה עם “סמים קשים” בלתי-חוקיים המוגדרים בפקודת הסמים. נעשה השוואה בין התרכובות הרפואיות לבין בני-דודיהן הבלתי-חוקיים מבחינת השפעה נוירולוגית, מנגנון הפעולה ופוטנציאל ההתמכרות:

ממריצים רפואיים (ריטלין, אטנט) מול סמים ממריצים בלתי-חוקיים

ריטלין (מתילפנידט) ותרופות דומות (כגון אטנט, המכיל אמפטמין) פועלות במוח להגברת הערנות והריכוז. מתילפנידט חוסם את חלבוני הנשיאה (טרנספורטרים) של דופמין ונוראדרנלין, וכך מעלה את רמתם במרווחים הסינפטיים באזורים האחראים על קשב ותפקוד ניהולי. אמפטמין (החומר הפעיל בתרופות כמו אטנט וויואנס) גם חוסם ספיגה חוזרת ואף מגרה שחרור של דופמין ונוראדרנלין. מנגנונים אלו דומים במהותם לאלו של סמי רחוב ממריצים, למשל, קוקאין חוסם את נשא הדופמין בעוצמה חזקה, ומתאמפטמין (קריסטל מת’) אף גורם לשחרור מאסיבי של דופמין. אכן, מחקרים מצאו שמתילפנידט וקוקאין בעלי עוצמה דומה בחסימת נשאי דופמין in vivo. עם זאת, ההבדלים הם בקינטיקה ובפרופיל: ריטלין הנלקח דרך הפה נספג לאט יותר ומגיע לשיא השפעה מתון יותר לעומת קוקאין הנסחרקף או מוזרק, הגורם “היי” חד וקצר. משמעות הדבר שהפוטנציאל של ריטלין לגרום אופוריה והתמכרות נמוך יותר, אך הוא לא אפסי. ד”ר דורית שמואלי, נוירולוגית ומומחית להפרעות קשב, מסבירה כי התרופות הסטימולנטיות (ריטלין ודומותיו) אינן מפעילות את מרכזי העונג במוח ואינן משנות תודעה כפי שסמים ממכרים עושים. לכן בהקשר רפואי, בשימוש נכון, הן אינן גורמות לתלות קשה כמו קוקאין. לעומת זאת, ד”ר אורן טנא (פסיכיאטר) מציין שאמפטמינים, דוגמת אטנט, נוטים להיות בעלי פוטנציאל גבוה יותר לשימוש לרעה בהשוואה למתילפנידט, “מאחר שהמולקולה שלהם דומה יותר לקוקאין”. כלומר, אטנט עלול לגרום לאופוריה הקרובה יותר לזו של סם מסיבה. ואכן, אנו רואים שאטנט ווויוואנס מנוצלים גם בהקשר של מסיבות, בדומה לאקסטזי (MDMA) ומתאמפטמין, בשל יכולתם לשמור את המשתמש ערני ומלא אנרגיה לזמן ממושך. תופעות הלוואי של סטימולנטים רפואיים דומות לאלה של סמי ממרץ: דיכוי תיאבון, נדודי שינה, דופק מהיר, עצבנות וחרדה. בשורה התחתונה, הגבול הדק בין “תרופה” ל”סם” במקרה זה הוא מינון, דרך השימוש ומסגרת הפיקוח. מתילפנידט ואמפטמין הם “בני דוד” של אמפטמין סולפט (speed) וקוקאין; כאשר משתמשים בהם מחוץ להקשר רפואי, הם יכולים לחקות השפעות של סמים בלתי-חוקיים, אם כי לרוב בצורה מתונה ומבוקרת יותר. הפיכת השימוש לנפוץ בקרב צעירים בריאים מעוררת דיון: האם מדובר ב”קוקאין במרשם“? הדעות חלוקות, אך ברור ששימוש קבוע ללא צורך רפואי עלול לייצר תלות פסיכולוגית ומסלול ללקיחת סיכונים גדולים יותר בהמשך.

משככי כאבים אופיאטיים (אוקסיקודון, פנטניל) מול הרואין ואופיאטים אסורים

אופיואידים רפואיים כגון אוקסיקודון, פנטניל ומורפין חולקים את מנגנון הפעולה עם הרואין (דיאצטיל-מורפין) ועם אופיאטים לא-חוקיים אחרים. כולם נקשרים לקולטני μ-opioid במערכת העצבים, מדכאים שחרור נוירוטרנסמיטרים מעוררים ויוצרים אפקט של שיכוך כאב, הרפיה, אופוריה ואופוריה. הרואין הוא חומר לא-חוקי אשר במוח הופך למורפין ופועל באופן דומה למורפין הרפואי, רק שחציית מחסום דם-מוח שלו מהירה יותר ולכן “מכת האופוריה” חזקה ומיידית יותר. בהשוואה להרואין, אוקסיקודון הנלקח אוראלית משתחרר לאט יותר, אך במינונים גבוהים (ובעיקר בגרסאות לשחרור מיידי או ריסוק כדורים ושאיפתם) הוא יכול לגרום לאפקט דומה מאוד לשל הרואין. פנטניל, כאמור, חזק בהרבה מהרואין. למעשה, פנטניל סינתטי הפך למעין תחליף להרואין בשוק הסמים העולמי, שכן ייצורו זול וקל וההברחה שלו (בשל פוטנטיותו) נוחה: כמות זעירה מספיקה למאות מנות. בניגוד להרואין שמופק מאופיום טבעי (פרג), פנטניל מעבדה ניתן לייצר בכל מקום. השפעות נוירולוגיות: האופיואידים פועלים במוח גם להגברת פעילות במסלול הדופמין של הReward, וזו הסיבה לאופוריה העמוקה שהם גורמים. המשתמש חש חום, נינוחות, וסיפוק עמוק, תחושות שמובילות לדחף לחזור על החוויה. אולם אופיואידים גם מדכאים את מרכז הנשימה בגזע המוח; מינון יתר או שילוב עם דיכאונים אחרים (אלכוהול, בנזודיאזפינים) עלול לגרום לדום נשימה ומוות. התמכרות: שימוש עקבי באופיואידים יוצר תלות גופנית מהירה. הגוף מפתח סבילות, רגישות הקולטנים פוחתת, ונדרשות מנות גדולות יותר. לאורך זמן, המוח מצמצם ייצור אנדורפינים טבעיים (משככי הכאב הפנימיים), כך שבהיעדר הסם המלאכותי, המשתמש סובל מכאבים וייסורי גמילה. תסמיני הגמילה מאופיואידים (הקרויים Cold Turkey) כוללים כאבים מפושטים, שלשולים, הקאות, חרדה קיצונית, נדודי שינה ודחף כביר לסם, עד כדי “מכור שמוכן למכור את אמא שלו” בשביל המנה. לכן, המעבר מטיפול רפואי להתמכרות וסחר הוא חלקלק מאוד. אדם שהחל ליטול אוקסיקודון בשל כאב עלול להפוך תלוי, ומשם אם המרשם יופסק יחפש תחליפים, לעיתים פונה להרואין הזול והזמין, או לרכישת אוקסיקודון במחתרת. מחקרים בינלאומיים הראו שמטופלי אופיואידים כרוניים, ללא תמיכה, עלולים להסלים לשימוש לרעה כשהמרשם נגמר. בהקשר הישראלי, בשנים האחרונות נרשם זינוק חד בשימוש הרפואי: בשנת 2020 דורגה ישראל ראשונה בעולם בצריכת אופיואידים לנפש, כולל פנטניל, אף מעל ארה”ב. זאת בעוד בארה”ב עצמה מדווח על ~80 אלף מקרי מוות בשנה עקב מנת יתר אופיואידים (נכון ל-2021). בישראל המספרים רשמياً נמוכים בהרבה, אך ייתכן תת-דיווח משמעותי (למשל, פחות נתיחות לאחר המוות מטעמים דתיים). כך או כך, הקהילה הרפואית נדרכה: אופיואידים רפואיים, בהרבה מובנים, משתווים לסמים הכי קשים שיש, בהשפעה, בסיכון ובפוטנציאל ההרס. ההבדל היחיד: כאשר הם נצרכים תחת פיקוח רפואי ובמינון מתאים, התועלת שווה את הסיכון; אולם אותם חומרים בידי סוחר רחוב הם מתכון לאסון.

בנזודיאזפינים ותרופות הרגעה מול סמי הרגעה בלתי-חוקיים

תרופות בנזודיאזפיניות (קלונקס, ואליום/אסיוול, זנקס וכו’) משמשות ברפואה לטיפול בחרדה, נדודי שינה ואפילפסיה. הן פועלות כאמור כאגוניסט לרצפטורי GABA-A, ומגבירות עיכוב עצבי הגורם להרפיה של הפעילות במערכת העצבים. לא קיימים הרבה “סמי רחוב” המשווקים כבנזודיאזפינים, משום שרוב בני משפחה זו הם תרופות חוקיות לכשעצמן, אם אדם רוצה בנזודיאזפין, הוא ישיג תרופה במרשם (או יגנוב/יקנה בשוק השחור). בעבר, סם מסוכן בשם רוֹהיפנול (Rohypnol), בנזודיאזפין חזק, נוצל כסם אונס ואכן נאסר לשימוש על ידי ה-FDA. אך בדרך כלל, בנזודיאזפינים אינם “סם מסיבה” פופולרי לבדו, אלא סם תומך: מכורים להרואין נוטלים ואליום כדי להגביר את תחושת הריחוף, צרכני מתאמפטמין לוקחים קלונקס כדי להירגע אחרי מרתון, אלכוהוליסטים מערבבים בנזודיאזפינים כדי להעצים את ההשפעה, כל אלה תרחישים מסכני חיים. השפעה נוירולוגית: בנזודיאזפינים מפחיתים עוררות-יתר עצבית, וכך מורידים חרדה, מרפים שרירים ויוצרים טשטוש קל עד שינה. במינונים גבוהים הם יכולים לגרום לאמנזיה (שכחת אירועים), איבוד קואורדינציה וירידת הכרה. שילוב שלהם עם דיכאונים אחרים (אופיואידים, אלכוהול) מביא לדיכוי נשימתי חמור. התמכרות ותלות: בנזודיאזפינים גורמים להתמכרות פיזית משמעותית בשימוש ממושך. הגוף מתרגל לנוכחותם תוך שבועות, והפסקתם הפתאומית יכולה לגרום להתקפי חרדה חריפים, פרכוסים ואף מצב מסכן חיים (delirium tremens בדומה לגמילת אלכוהול קשה). לכן, קלונזפאם ודומיו מסווגים בישראל כ”סם מסוכן” בפקודת הסמים (לצד היותם תרופה), והם במרשם מיוחד. השוואה לסמי רחוב: כאמור, בנזודיאזפינים עצמם אינם נמכרים ברחוב אלא כתרופות גנובות/מוברחות. עם זאת, אפשר להשוות אותם לקבוצת סמי ההרגעה והדיכאון הכלליים, כמו אלכוהול (חומר חוקי אך פסיכואקטיבי) או כמו תרופות הרדמה קטלניות שזלגו (כגון GHB, “סם האונס” הפועל על GABA אף הוא). בנזודיאזפינים “עדינים” מאלכוהול בכך שאינם משנים מצב רוח לכיוון אופוריה אלא רק הרגעה, ולכן אנשים נוטים לשלבם עם חומרים אחרים כדי לקבל High. ההשלכות הרפואיות של שימוש לא-מבוקר דומות לאלו של דיכאון מערכת עצבים מרכזית: חוסר יציבות, סיכון תאונות, דיכוי נשימתי, אובדן הכרה ותרדמת.

לסיכום חלק זה, מבחינה מדעית גרידא, תרופות מרשם מסוימות הן סמים פסיכואקטיביים לכל דבר ועניין. ההבדל המהותי הוא במינון, בצורה התרופתית, ובשליטה: במסגרת טיפולית, נעשה שימוש זהיר המאזן בין תועלת לסיכון; מחוץ לכך, החומרים הללו יכולים להוות חלופה “נקייה” לסמים קלאסיים, אך לא בהכרח בטוחה יותר. הפוטנציאל ההתמכרותי של משככי כאב אופיואידים אף גבוה משל כמה סמים בלתי-חוקיים, כיוון שהם זמינים ונגישים יותר לאוכלוסייה רחבה. זו בדיוק הסיבה שפקודת הסמים המסוכנים בישראל מכלילה את החומרים הפעילים של תרופות אלו ברשימותיה: החוק לא מבדיל בין “פרקוסט ללא מרשם” למנת הרואין, או בין “נטילת ריטלין ללא מרשם” לשימוש בקוקאין, בשני המקרים זוהי עבירה פלילית של סם מסוכן.

תופעת הזיופים בתרופות מרשם, היקף ומאפיינים

כאמור לעיל, זיופי תרופות מהווים נדבך משמעותי בשוק השחור. זוהי בעיה גלובלית חמורה: לפי הערכות, שוק התרופות המזויפות בעולם מסתכם בכ-200 מיליארד דולר בשנה. תרופות מזויפות הן מוצרים הנחזים לתרופה חוקית וממותגת (מבחינת מראה ואריזה), אך למעשה מכילים מרכיבים שונים, לרוב מינון שגוי של חומר פעיל, חומר שגוי, או היעדר חומר פעיל כלל. עבור סוחרי הסמים, זיופים הם מכפיל כוח: במקום להסתמך רק על גניבות או מרשמים, ניתן לייצר כמויות בלתי מוגבלות של כדורים ולהגדיל היצע. בישראל, אגף האכיפה במשרד הבריאות דיווח כי ישנה מגמת עלייה מתמדת בהברחת תרופות מזויפות, וכי המשלוחים מגיעים “בהיקף עצום” שלא ניתן לתפוס את כולם. ברוב המקרים, מקור הזיופים הוא במזרח הרחוק, מפעלי צללים בסין ובהודו, שם מיוצרים כדורים הנראים בדיוק כמו קלונקס, ריטלין, ויאגרה או אוקסיקונטין מקוריים. הפושעים משתמשים בכל טריק: משלוח דרך חברות קש, הדבקת תוויות וברקודים מזויפים להיראות רשמיים, מילוי קופסאות מקוריות בחומר פיקטיבי, וכדומה. התנאים במעבדות אלו ירודים, ללא פיקוח על מינונים או ניקיון, כך שהכדורים המופקים בהם עלולים להכיל זיהומים ורעלים. אכן, בבדיקות בישראל נמצאו כדורים מזויפים עם ריכוזים קיצוניים של חומר פעיל, לדוגמה, כדורי ויאגרה מזויפים עם מינון סילדנפיל כה גבוה עד שסיכן את חיי המשתמש. זיופים אחרים הכילו חומרים זרים לגמרי: למשל, גלולות הרזיה “טבעיות” שנמכרו ברשת התגלו מכילות תרופה ממשפחת האמפטמין.

היקף התופעה בארץ: גורמי משרד הבריאות מעריכים שעשרות אחוזים מהתרופות הנמכרות בשרתי הטלגרם ובדארקנט הן מזויפות לחלוטין. כלומר, ייתכן שהקונה סבור שרכש “תרופה אמיתית שהושגה במרמה”, אבל בפועל קיבל גלולה שכלל לא יוצרה על ידי החברה הרשמית. מצב זה בעייתי הן מבחינת יעילות (המטופל לא באמת מקבל את החומר שהוא צריך, למשל משכך כאבים ללא חומר פעיל לא יקל על כאבו) והן מבחינת בטיחות (המינון עלול להיות גבוה או מסוכן, או שהכדור מכיל רעלים). אחת הדוגמאות הקשות מהשנים האחרונות בעולם היא גל גלולות ה-“M30” המזויפות, כדורים שנראו כמו אוקסיקודון 30 מ”ג, אך הכילו פנטניל, וגרמו לאלפי מקרי מוות בארה”ב. הרשויות בישראל מודעות לאיום ועוקבות בדאגה, שכן דפוס דומה יכול להתרחש עם זיופים של כל תרופה מבוקשת.

זירות ההפצה של זיופים: מרבית הזיופים נמכרים ישירות לצרכנים דרך האינטרנט: אתרי אינטרנט בינלאומיים מפוקפקים, מודעות במדיות חברתיות וקבוצות טלגרם. חלקם אף חודרים לערוצי מכירה פיזיים: דווח על פיצוציות ומכולות שמכרו תחת לדלפק תרופות מזויפות (בעיקר ויאגרה, סיאליס ותוספי תזונה “מחוזקים”). לא פעם תופסים במכולת שכונתית חבילות של ויאגרה הודית לא חוקית. בנוסף, היו מקרים שבהם גורמים מורשים בישראל התפתו ורכשו סחורה זולה ממקור לא רשמי, ובדיעבד התגלה כמזויף. למשל, רוקח שקנה מלאי זול ממפיץ לא מוכר עלול לגלות שקיבל זיוף; זו עבירה חמורה ובתי מרקחת נוקטים משנה זהירות, אך אי אפשר לשלול שהדבר קרה. בשל כך, משרד הבריאות הקים את המחלקה למאבק בפשע פרמצבטי כחלק מאגף האכיפה, שמטרתה לטפל בדיוק בנושאים אלו. המחלקה עובדת בשיתוף משטרה ומכס, ובמקביל מוציאה התרעות לציבור.

סיכוני בריאות ואירועים מדווחים: בישראל, מעבר לסיכוני הפנטניל שכבר הוזכרו, תועדו מקרים של אנשים שנפגעו מצריכת תרופות מזויפות. לדוגמה, תכשירי הרזיה לא-מאושרים שנקנו בטלגרם גרמו לתופעות לוואי קשות אצל בני נוער. כמו כן, בפרשת יולי זולקוביץ’ (צעירה שמתה לפי החשד משימוש בתרופות נוגדות דיכאון) עלו טענות לגבי קלות ההשגה של תרופות פסיכיאטריות ברשת, אמנם לא מדובר בהוכחת זיוף, אך מראה את הסיכון שבנטילת תרופות ללא פיקוח, בין אם אמיתיות ובין אם מזויפות. המסר הברור מן הרשויות: אין ליטול תרופות אלא אם התקבלו ממקור מוסמך. רכישה בערוצים לא-חוקיים משמעה הימור על הבריאות, משום שאין דרך לדעת מה באמת מכיל הכדור.

רגולציה ופיקוח על תרופות המרשם בישראל

מערכת הבריאות והחקיקה בישראל מודעות היטב לפוטנציאל הניצול לרעה של תרופות מרשם, ובפרט כאלו בעלות השפעה פסיכואקטיבית. לפיכך, הוטמעו מנגנוני רגולציה נוקשים במטרה לאזן בין נגישות תרופתית למטופלים הזקוקים לבין מניעת זליגה והתמכרות. להלן עיקרי מערך הפיקוח והבקרה:

פקודת הסמים המסוכנים וסטטוס חוקי: מרבית התרופות שהוזכרו (ממשפחות: סטימולנטים, אופיאטים, בנזודיאזפינים) כלולות בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל”ג-1973. משמעות הדבר: חומרים אלה מוגדרים כסמים מסוכנים, והחזקתם או סחר בהם אסורים על פי חוק, למעט בחריג של שימוש רפואי לפי מרשם. כך למשל, מתילפנידט (החומר שבריטלין) וקלונאזפאם מנויים בפקודה כסם מסוכן, וממילא כל מכירה או רכישה שלהם ללא מרשם רופא היא עבירת סחר בסמים חמורה. הענישה בחוק על סחר בסם מסוכן יכולה להגיע עד 20 שנות מאסר. גם חזקה של כמות גדולה של תרופות כאלו בלי אישור עלולה להיחשב ככוונת סחר. בפועל, כמובן, לא כל סטודנט עם כדור ריטלין מושאל נכלא, אך המסגרת החוקית קיימת ומשמשת להעמדה לדין של סוחרי טלגרם או רשתות מפיצים. בתי המשפט כבר התמודדו עם מקרים כאלה, ולרוב מתייחסים אליהם בחומרה כמעט כמו לסחר בסמים “רגילים”.

מרשם רפואי ונהלי הנפקה: כדי לאפשר שימוש חוקי ובטוח, כל שרשרת האספקה מפוקחת. רופא רשאי לרשום תרופה נרקוטית רק בהתאם לפרוטוקולים רפואיים: לרוב יש למלא מרשם “מיוחד” (למשל מרשמים ממוחשבים עם קוד ייעודי לנרקוטיקה, או בעבר מרשמי פנקס אדום) ולציין מינון וכמות מוגבלים. ישנן תרופות, במיוחד אופיאטים חזקים, שדורשות אישור של רופא מומחה או ועדה מיוחדת לפני רישום. לדוגמה, קופות החולים הנהיגו שמרשם לפנטניל או אוקסיקונטין יחייב אישור מוקד רפואי מרכזי לפני מילויו. רוקח בבית מרקחת, במעמד הניפוק (מסירת התרופה), מחויב לבדוק את תקפות המרשם, זהות המטופל, ולאמת שאין כפילויות. כיום עוברים יותר ויותר למרשמים אלקטרוניים: משרד הבריאות קבע נוהל לפיו מרבית המרשמים יונפקו דיגיטלית וישודרו ישירות לבית המרקחת, מה שמקשה על זיוף או שינוי בהם. מערכות המחשוב של קופות החולים יחסמו ניסיונות להנפיק מרשם בניגוד לנהלים, כך, אם רופא משפחה ינסה לרשום פנטניל לחולה ללא אינדיקציה מתאימה, התוכנה תמנע זאת באופן אוטומטי. דוגמה נוספת: נרשם למטופל מרשם לאופיואיד; בעת ניסיון לרשום מרשם חוזר לפני המועד המותר, המחשב יתריע או יחסום, אלא אם ניתן אישור מיוחד. המערכת גם מחייבת את הרופא להחתים את המטופל על טופס הסכמה והבנת סיכוני התמכרות, טרם התחלת טיפול אופיואידי כרוני. בנוסף, חל מעבר לשימוש במרשמים חודשיים עם ביקורת: אופיאטים ניתנים לרוב במרשמים לשלושה או שבעה ימים בלבד בהתחלה, וחידושם מצריך בדיקה תכופה.

מאגר נתונים ארצי ומעקב אחר ניפוק: בשנת 2022 הוקם צוות משימה למאבק בהתמכרות לאופיואידים במשרד הבריאות, וההישג העיקרי שלו היה הקמת מאגר נתונים ארצי שמאגד את נתוני מרשמי כל קופות החולים. מאגר זה מאפשר לזהות ריבוי מרשמים לאותו אדם (Doctor shopping), דפוסי צריכה חשודים, ואזורי חריגה סטטיסטית. באמצעותו התגלה, למשל, מימדי התופעה במזרח ירושלים שתוארה לעיל. המאגר גם מאפשר למדוד מגמות: בשנת 2023 דווח כי כ-90 אלף ישראלים קיבלו מרשם לאופיואידים כלשהו, וכי לראשונה נצפתה ירידה (5%-12%) בשימוש בנרקוטיים חזקים, בין היתר הודות לצעדי ההגבלה החדשים. עוד נמצא כי הכנסת אופיאטים חזקים כמו פנטניל למערך האישורים באמצע 2022 הביאה לאחר חצי שנה לירידה של 80% במספר המרשמים החדשים לפנטניל, נתון דרמטי המעיד על יעילות הפיקוח המוגבר. בד בבד, גם תחום תרופות הקשב מנוטר: למרות שאין מאגר ארצי רשמי לתרופות ממריצות, כל קופה עוקבת אחר מספר המרשמים וחולקת מידע עם משרד הבריאות בעת הצורך (למשל, לבקשת מחקר הכנסת או ועדות).

פיקוח על בתי מרקחת והפצה: משרד הבריאות מנפק רישיונות להפעלת בתי מרקחת ודורש עמידה בתקנות מחמירות לגבי אחסון תרופות נרקוטיות. תרופות כאלה מוחזקות בכספת או ארון נעול, ומנוהל רישום של כל יחידה שנופקה, כדי לאפשר ביקורת. היתרי ייבוא וייצור תרופות בפיקוח ניתנים לחברות תרופות תחת פיקוח צמוד; יבואני תרופות חייבים לעמוד בנהלים מונעי דליפה, כולל דיווח על אובדן או השמדה של מלאי. יחידת האכיפה של משרד הבריאות עורכת ביקורות פתע בבתי מרקחת פרטיים ובתי מרקחת של קופות, כדי לוודא שלא מתבצעות חריגות (כגון מכירת תרופה ללא מרשם כנדרש או אי-דיווח על חוסרים). בשנת 2023, לדוגמה, נתפסו בעזרת המשטרה עשרות אלפי תרופות שנמכרו באופן לא חוקי באמצעות בלדרים, חלקן מבתי מרקחת פרטיים שסרחו. משרד הבריאות מקדם חקיקה להגבלת מרשמים ידניים ולחיזוק הקשר הדיגיטלי בין בתי מרקחת פרטיים לקופות, כדי לסגור פרצות במידע. המטרה היא שגם בית מרקחת עצמאי ידווח באופן מקוון ומיידי לקופה על כל ניפוק תרופה נרקוטית, וכך לא יתאפשר ש”קנאביס רפואי” יינתן בכמות מופרזת ללא שהקופה תבחין, למשל. צעד נוסף הוא קיצור תוקף המרשם: מרשמים מסוימים טובים ל-7 ימים בלבד מהרישום, על מנת למנוע שימוש חוזר בהם.

חינוך והסברה לרופאים ולציבור: לצד אמצעי הכפייה, מבינים במשרד הבריאות שיש חשיבות עצומה להכשרת הגורמים הרפואיים. בשנים האחרונות הוצאו חוזרים המנחים את הרופאים לרשום אופיואידים במשורה, ולשקול טיפולים אלטרנטיביים (פיזיותרפיה, משככי כאב לא-נרקוטיים, טיפול נפשי) לפני שפונים למשכך נרקוטי. כמו כן נעשית פעילות הסברה בקרב רופאים על זיהוי סימני התמכרות והפנייה לגמילה. התוצאה, כפי שצוינה, היא שהרופאים הראשוניים מקשיחים יד: “אם אתה בא היום לרופא עם תלונה על כאב גב, לא תקבל פנטניל… גם שאר האופיואידים, המשך רק באישור מוקד” מספר פרופ’ מתן כהן מכללית. במקביל, הושק קמפיין ציבורי להעלאת מודעות לסכנות שימוש בתרופות מרשם שלא בהתאם להתוויה. למשל, מזהירים סטודנטים שנטילת ריטלין ללא ADHD עלולה לגרום לתופעות לוואי חמורות ולסיכון נפשי. בבתי ספר תיכוניים החלו לכלול את נושא “תרופות כממריצים” בדיוני מניעת סמים. משרד הבריאות מבין שבלתי אפשרי למנוע לחלוטין זליגה ושימוש לרעה, אך ניתן לצמצמה הן על ידי מניעת היצע (באמצעות מערכות בקרה ואכיפה) והן על ידי הקטנת הביקוש (באמצעות חינוך ושיפור הטיפול הרפואי, למשל נגישות גבוהה יותר לרופאי כאב כדי שאנשים לא ייאלצו לפנות לשוק שחור).

טיפול בנפגעי התמכרות לתרופות מרשם: רגולציה חכמה צריכה לכלול גם מענה למי שכבר מכור. בישראל פועלות כיום 22 מסגרות אישפוזיות (גמילה) לסמים ותרופות, 10 ציבוריות ו-12 פרטיות, אך יחד יש בהן רק כ-500 מקומות. כמו כן יש ~25 מרפאות אמבולטוריות לתחליפי אופיאטים (מתדון, סובוקסון) וכ-12 מרפאות ייעודיות להתמכרות לתרופות מרשם. מומחים טוענים שזה אינו מספיק, ויש להרחיב את הנגישות לטיפולי שיקום, כי הידוק הפיקוח לבדו אינו פתרון שלם. הרי אם חוסמים למטופלים מכורים את המרשם, הם עלולים לפנות לסם רחוב. לכן, קופות החולים התחייבו לפתוח מרפאות נוספות לטיפול בתלות, אף שהבירוקרטיה מקשה (נדרש רישיון ייעודי למרפאה שרושמת סובוטקס, בזמן שכל רופא משפחה יכול לרשום אוקסיקודון יחסית בקלות, פרדוקס רגולטורי שיש לתקן ). המטרה היא איזון: לצמצם מרשמי יתר, אך במקביל לספק חלופות למי שכבר תלוי כדי לא לדרדרו לעבריינות. מודל כזה אומץ בארה”ב במסגרת יוזמת ה-HEAL של NIH, ששילבה גם הפצת נלוקסון (תרופת נגד למנת יתר) והרחבת טיפולי גמילה בקהילה.

כשלים, אתגרים ופרצות באכיפה

למרות המאמצים הרגולטוריים, המציאות מוכיחה שקיימים כשלים ונקודות תורפה המאפשרים את המשך פריחת השוק השחור של תרופות מרשם:

• קלות זיוף מרשמים וניירת רפואית: עד המעבר המלא למרשמים דיגיטליים, עדיין ניתן לזייף מרשם נייר יחסית בפשטות. בתי מרקחת עמוסים לא תמיד יזהו זיוף מתוחכם, במיוחד אם הוא מבוסס על מרשם אמיתי ששוכפל. גם במרשם ממוחשב, יש דיווחים על פריצות סייבר או שימוש לא נאות בסיסמאות של רופאים להנפקת מרשמים פיקטיביים. גורם בכיר במשרד הבריאות אף הודה ש**“בסופו של דבר, מאוד קל לזייף מרשמים”** והגדיר זאת “חור בדלי” שמנסים נואשות לסתום. עד שהמרשם האלקטרוני לא יהיה מחובר אוניברסלית לכל הגורמים (כולל פרטיים), תמיד תישאר פרצה.
• החוליה החלשה, בתי מרקחת פרטיים וזכיינים: בעוד שבתי המרקחת של קופות החולים מחוברים ישירות למערכת הקופה (ולכן מרשם מזויף יתגלה מיד כאשר ינסו לממשו אצלם), הרי בתי מרקחת פרטיים לעיתים עובדים בסנכרון פחות הדוק. בינתיים מתנהלים מהלכים לחיבורם, אך בעשור החולף יכל מטופל עם מרשם נייר לגשת לבית מרקחת פרטי, והקופה לא תדע על כך בזמן אמת, מצב שאפשר ניצול יתר. גם הזכיינים הפרטיים במזרח י-ם שהוזכרו פעלו כמעין “חור שחור” רגולטורי: הם לא היו כפופים למערך המחשוב הקפדני, מה שאיפשר ניפוק יתר מסיבי תחת הרדאר. מדובר בכשל פיקוחי מערכתי שהרשויות כעת מטפלות בו, אך הוא מדגים כיצד מבנה מערכת הבריאות עלול ליצור נקודות עיוורות.
• לחץ על רופאים ושיקול דעת קלוקל: הרופאים בקהילה מהווים קו הגנה ראשון. ואולם, קיימים מקרים של ניפוק יתר: יש רופאים שרשמו אופיאטים בנדיבות רבה מדי שלא לצורך רפואי אמיתי. חלקם ייתכן ונכנעו ללחצי מטופלים או אף לאיומים של גורמים עברייניים. לדברי בכיר בכללית: “רופאים חוששים מבעיות ונותנים את המרשם” כאשר צעיר מכור מתפרע במרפאה. זהו כשל הן ברמה האישית והן המערכתית, המערכת צריכה לגבות רופאים שלא יספקו מרשם מסוכן ללא התוויה. גם תחום ADHD סובל מלחץ: הורים ותלמידים מפעילים לחצים לקבל ריטלין, ורופאים לעיתים נעתרים אפילו כשלא לחלוטין נדרש, בשל הנטייה לחשוב ש”לא נורא, זה רק ריטלין”. כך נוצר עודף מרשמים המספק שוק משני של עודפים שמוצעים לחברים ולמכרים (תופעת “שיתוף בין סטודנטים” שתוארה כדבר נפוץ ). שיקול דעת קלוקל יכול לנבוע גם מחוסר ידע: בעבר, רופאים הושפעו מתעמולת יתר ששווקה את אוקסיקונטין כ”לא מאוד ממכר”, טענה שהתבררה כשגויה באופן טראגי.
• מחסור במסגרות טיפול למכורים: זהו כשל משלים, מה קורה כאשר מזהים מטופל שהתמכר? כיום לרופא המשפחה יש כלים מוגבלים לסייע. מרכזי הגמילה המעטים בתפוסה מלאה, והליך ההפניה איטי ומסורבל. כך, גם כאשר רופא קולט שמטופל מסוים מדרדר להתמכרות, הוא נותר ללא מענה מספק, ולעיתים “ממשיך לרשום רק כדי לא לנטוש את החולה לחסדי הרחוב”. זו מציאות מורכבת אתית. פרופ’ כהן ציין ש”המערכת הרפואית לא גמישה מספיק בזרוע השיקומית“, כל רופא יכול לרשום פנטניל, אך כדי לרשום סובוטקס לגמילה צריך רישוי מיוחד. קשיחות זו מובילה לכך שמכורים רבים נותרים ללא מענה טיפולי, וחוזרים לשוק השחור כשהמרשם נחסם.
• אנונימיות בפלטפורמות ומגבלות אכיפה: המשטרה וכוחות אכיפה אחרים מתמודדים עם קושי ממשי בחדירה לקבוצות טלגרם ודומיהן. הפלטפורמה מאפשרת יצירת ערוצים אנונימיים, הצפנה, והשמדת ראיות זריזה. קשה לבצע “עוקץ” לסוחרי הטלגרם, הם נוקטים טריקים כמו בקשת ת.ז. מהקונה, התעקשות על מפגשים מתוחכמים, ועוד. כל זאת מצריך משאבים גדולים של פעילות סמויה. גם במקרים בהם מזהים את המפיץ, הוא לעיתים בורח לחו”ל או מסתתר היטב. המשטרה כן מבצעת מעצרים (פורסמו מקרים של מעצר סוחרי ריטלין וקלונקס), אך נראה שההיקף גדול בהרבה מיכולת הטיפול. בנוסף, עבירות אלו דורשות שיתוף פעולה עם משרד הבריאות (לנוכח הידע הפרמצבטי), מה שמסרבל תיקים פליליים. מדיניות הענישה אמנם מחמירה על הנייר, אך אכן קיימת תחושה שבתי המשפט לוקחים לפעמים בחשבון שמדובר “רק בתרופות” ומקלים בעונש לעומת מקרה זהה עם הרואין, דבר המביא לביקורת מצד גורמי אכיפה הטוענים שיש לשלוח מסר מרתיע ברור.
• הברחות בלתי ניתנות לעצירה מלאה: מכס ישראל עושה מאמצים רבים לעצור משלוחים חשודים, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים (מכשירי שיקוף, כלבי גישוש) ומודיעין. למרות זאת, כפי שהודה משרד הבריאות, אי אפשר לסכל את כל ההברחות. זרם הסחורה מחו”ל הוא בלתי פוסק ומתוחכם, ולעיתים מערב רשתות בינלאומיות. כל עוד יש ביקוש וערוץ תקשורת גלובלי פתוח (אינטרנט), לחלוטין למנוע ייבוא לא אפשרי. הדבר נכון לא רק לתרופות, הוא חלק מאתגר רחב יותר של פשיעה חוצת גבולות בעידן הגלובליזציה.

לאור כשלים ואתגרים אלו, ברור שהטיפול בתופעה חייב להיות רב-מערכתי ומתמשך. הרשויות בישראל שואפות כעת “להקטין את החור בדלי” במידת האפשר, על ידי חקיקה, טכנולוגיה ואכיפה, אך במקביל לשמור על איזון כדי לא לפגוע בחולים הזקוקים לתרופות. זוהי משימה מורכבת: להיאבק בפשיעה המתוחכמת בלי לפגוע בזמינות הטיפול הרפואי.

קשרים לשוק הסמים הכללי ולארגוני פשיעה

הסחר הלא-חוקי בתרופות מרשם אינו עומד בפני עצמו, אלא שלוב במידה רבה בתוך שוק הסמים הכללי ובפעילות ארגוני פשיעה. מספר היבטים ממחישים את הזיקה הזו:

רשתות הפצה מאורגנות: כפי שעלה, חלק גדול מהמסחר מתבצע בקבוצות טלגרם גדולות עם מאות ואלפי חברים, ומנוהל בידי גורמים עברייניים מקצועיים. אותם מנהלי רשתות אינם בהכרח “נרקומנים קטנים”, אלא עבריינים קרי רוח הרואים בכך עסק רווחי. עדויות מצביעות על בכירי שוק שחור המחזיקים בכמה וכמה ערוצי מכירה, בפריסה ארצית. דבר זה דורש תשתית, למשל, רשת בלדרים המופעלים לשליחויות (שליח שמוסר את התרופה למזמין), מחסנים פירטיים לאחסון מלאים, ויכולת הלבנת ההכנסות הכספיות הנכבדות. מאפיינים אלו מצביעים על ארגון פשיעה או לפחות חוליות בתוך ארגונים רחבים יותר. אכן, לפי משטרת ישראל, לא פעם מעורבים גורמי פשיעה ידועים (למשל משפחות פשע מקומיות) גם בתחום זה, בנוסף לעסקיהם המסורתיים (הימורים, סחר בסמים “קלאסיים” ועוד). מבחינתם, תרופות מרשם הן פשוט “Line” נוסף בהיצע הסמים שלהם. ישנן אינדיקציות לכך שחלק מהפצת האופיואידים במזרח י-ם קשורה גם למימון פעילות פלילית ואף פוליטית, למשל, כספים מהפצת פרקוסט זולים מומנו קבוצות אלימות, אם כי הדבר דורש בירור נוסף.

ממשק עם סחר הסמים המסורתי: ארגוני סמים ברחבי העולם הבינו שהשוק משתנה, משתמשים רבים (במיוחד בארה”ב) עוברים מהרואין לפנטניל, ומקוקאין למתאמפטמין, ומחומרים מסורתיים לתרופות מרשם זמינות. לכן הם משנים אסטרטגיה. כך, קרטלי סמים מקסיקניים החלו לייצר באופן תעשייתי כדורי פנטניל הנחזים לתרופות אמריקאיות (כדי לפנות ללקוחות שנרתעים מהרואין “מלוכלך”). באופן דומה, בישראל, ייתכן שארגוני פשיעה שהיו עוסקים בהברחת קוקאין או חשיש פונים גם להשיג ולמכור ריטלין וקלונקס. אלו סמים “נקיים” יותר למכירה לחוג לקוחות נורמטיבי, למשל נוער במועדונים שעד לפני עשור היו צורכים אקסטזי וכעת מעדיפים אוקסיקודון עם אלכוהול, או סטודנטים שבעבר אולי היו משתמשים בקוקאין למסיבות אך עתה מסתפקים בריטלין מסובסד. הגבולות מיטשטשים: סוחר סמים אופורטוניסט יציע בתפריט שלו גם וגם. כבר כיום יש סוחרי רחוב שמוכרים, לצד גראס ו-MDMA, גם כדורי ריטלין או בונדורמין גנובים ללקוחות מזדמנים.

שיתוף תשתיות וכספים: ארגוני פשיעה מנצלים את תשתיות ההברחה, ההפצה וההלבנה הקיימות שלהם גם עבור תרופות. למשל, רשת הברחה של קוקאין מדרום אמריקה עשויה באותה מכולה להוסיף ארגזי תרופות מזויפות מאסיה. אותו ערוץ הלבנת הון (חנויות קש, השקעות נדל”ן) ישמש להטמעת רווחי מכירת משככי כאבים באלפי שקלים. בעיני הפשע המאורגן, אין הבדל מהותי בין כדור פרקוסט לבין מנה של קריסטל מת’; שניהם סחורה. לכן, הארגונים הגדולים “מאמצים לחיקם” את סחר התרופות כשזיהו את הרווחיות. זה מחדד את הצורך בתיאום בין רשויות אכיפת הסמים לרשויות הפיקוח על תרופות, שתיהן בעצם מתמודדות עם אותה רשת עבריינית בשני ראשים.

מימון פעילות פלילית וטרור: קיימים תקדימים בעולם שבהם סחר בתרופות מרשם שימש כמקור מימון לארגוני טרור. במזרח התיכון, למשל, ארגון דאע”ש עסק בהברחת טרמדול (משכך כאבים אופיואידי חלש) בכמויות עצומות ללוב ולמצרים, כדי לממן את פעילותו. גם בסוריה ולבנון יש תעשייה של כדורי קפטגון (אמפטמין) שמימנה מיליציות. בישראל, ניתן לשער שכספי הפשיעה הרפואית תורמים להעצמת ארגוני פשיעה מקומיים, שחלקם מעורבים גם בפשיעה לאומנית או אסלאמיסטית. לא בכדי יחידת להב 433 (היחידה לפשיעה כלכלית) מעורבת במאבק, היא רואה בסחר התרופות חלק מהפשיעה הכלכלית המאורגנת שיש לגדוע.

השפעות חברתיות וציבוריות: שילוב השווקים גורם גם לשילוב התוצאות ההרסניות. בערי ישראל רואים כיום תמהיל משתמשים: מכור להירואין עשוי לקחת גם נוגדי חרדה, ונער שהתחיל בריטלין לא חוקי לשיפור לימודים עלול בהמשך לנסות קוקאין. כלומר, תופעת תרופות המרשם אינה מנותקת, היא משתלבת במארג בעיית הסמים. ארגוני פשיעה מנוסים בלנצל דינמיקות התמכרות כדי להרחיב עסקיהם, וכעת תרופות מרשם הן “קרש קפיצה” עבורם לגיוס לקוחות חדשים. גם ברמה הקהילתית: מקומות בהם ארגוני פשיעה שולטים (למשל חלק מהיישובים בפריפריה עם נוכחות עבריינית חזקה), רואים זמינות גבוהה של תרופות בשוק שחור, כחלק מסל השירותים הלא-חוקיים שהארגון מציע בקהילה (לצד הגנת דמי חסות וכדומה).

הגבולות בין סחר בסמים לסחר בתרופות מטשטשים. תרופות מרשם בעלות פוטנציאל התמכרות הן כיום חלק בלתי נפרד משוק הסמים העולמי והמקומי. ארגוני פשיעה מגלים בהן עניין רב, והרווחים ממכירתן מזינים את גלגלי הפשיעה. בכך, המאבק בתופעה אינו רק עניין בריאותי או רגולטורי, אלא חלק מהמאבק הכולל בפשיעה מאורגנת. המשמעות היא שיש לטפל בנושא בגישה הוליסטית, תוך שילוב ידיים של משרד הבריאות, משטרת ישראל, רשות המיסים (לעניין ההברחות) ומערכת המשפט, כפי שנעשה בפועל באמצעות ועדות בין-משרדיות ופעילות אכיפה משולבת.