פסקי דין חשובים

עורך דין מומלץ

1. לפניי תובענה נזיקית במסגרתה עותרת התובעת לחיוב הנתבע בפיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לה לטענתה כתוצאה מניכור הורי כלפיה ומניתוק הקשר עם ילדיה.

רקע:

2. התובעת והנתבע נישאו זל”ז ביום 20.7.98 ומנישואיהם אלה נולדו להם שלושה ילדים: אלמוני, פלמוני ואלמונית (להלן: “הילדים”). כיום כולם בגירים.

3. משלא עלו נישואיהם יפה החליטו הצדדים להתגרש זמ”ז, ועשו כן בהסכם גירושין שאושר ע”י ביה”ד הרבני ביום 22.2.06. במסגרת ההסכם סוכם, בין היתר, כי הילדים יהיו בחזקת האם ויוסיפו להתגורר עימה בעיר X, תוך קביעת זמני שהות של האב עם ילדיו.

4. כשנה לאחר הגירושין, נישאה התובעת בשנית. זמן קצר לאחר מעבר המגורים המשותף עם בעלה החדש מר ### (להלן: “###”), ובפרט לאחר הולדת בתם הבכורה, החלו להתעורר מתחים הולכים וגדלים במארג היחסים של הילדים עם אימם ועם ###, תוך שהתובעת האשימה את הנתבע כי הוא מסית את הילדים כנגדה וכנגד בעלה החדש, מכניס בליבם של הילדים שנאה וניכור הורי כלפיה ומדריך אותם ליצור מניפולציות ותלונות שווא על אלימות מצדם כדי שיעברו לגור איתו.

5. הנתבע הציב גרסה אחרת לדברים, וטען כי הילדים התלוננו ללא הרף בפניו ובפני סביבתם הקרובה כגון שכנים ומורים באשר ליחס משפיל ואלים מצד ### ולחוסר גיבוי ולהזנחה מצד אמם.

6. במהלך הזמן המצב החריף, ומצבם של הקטינים הפך מדאיג ביותר שכן ניצבו בעינו של הסכסוך בין הצדדים ודומה כי לקחו בו חלק פעיל. מהחומר בתיק עולים דיווחים שונים של אירועי אלימות בבית האם בין ### לילדים, בין האם לילדים ובין הילדים לאם וכן בין הילדים לאחותם החורגת. כן צוין כי הילדים הגישו במשטרת ישראל כ-22 תלונות בגין אירועי תקיפה ואלימות שונים כלפיהם, וכן כי הוצאו כנגד ### מספר צווי הרחקה (ראה נספח 3 וכן עמ’ 19-20 לנספח 13 לכתב הגנה). הנתבע הגיש גם הוא מספר תלונות נגד ### בגין פגיעה בילדיו.

7. על רקע האמור, עתר הנתבע בשנת 2012 בבקשה לביה”ד האזורי ב*** למסירת הילדים לחזקתו (מס’ הליך 108818/8). בהתאם להחלטת ביה”ד הרבני האזורי ב*** הוחלט ביום 8.7.12 על הכנסת הילדים למסגרת חירום טיפולית (ראה נספח ד’ לכתב הגנה). גורמי הרווחה הגישו מצידם בקשה לבימ”ש לנוער בX להכריז על הילדים כקטינים נזקקים (מס’ הליך תנ”ז 18842-10-12) (להלן: “תיק נזקקות”), וביום 15.11.12 הוחלט על הוצאת הקטינים מחזקת האם והעברתם לחזקת רשות הרווחה (נספח ח’ לכתב ההגנה). לאחר שהות משך כחצי שנה במרכז החירום, שולבו הקטינים במסגרות של פנימיות שיקומיות: אלמוני ופלמוני נקלטו ביום 28.5.13 בפנימיית “****” ב*****, ואילו אלמונית נקלטה ביום 11.6.13 בפנימיית “$$$” ב——.

8. ביום 23.12.13 מונתה במסגרת תיק הנזקקות הפסיכולוגית הקלינית עליזה ששון, וזאת לשם מתן חוות דעת מסוגלות הורית ביחס לנתבע (נספח 19 לכתב ההגנה). מחוות הדעת עולה כי “הילדים מבולבלים, חרדים, מתקשים להשלים עם המסגרות הזמניות” ו”גם לטענת הפנימיה אין זה מקומם”. לאור זאת הומלץ להעבירם יחד למשמורתו של האב לאלתר.

9. בהתאם להחלטת בית הדין הרבני מיום 5.6.14 נקבע כי הילדים אלמוני, פלמוני ואלמונית יהיו במשמורת זמנית של האב, תוך קביעת זמני שהות עם האם פעם בשבוע במרכז קשר ב—— למשך שעתיים. כמו כן הופנו הצדדים לטיפול משפחתי.

10. החל מחודש 06/2015 עברו הילדים בהסכמת הצדדים לחזקתו של הנתבע, כך לפי המצוין בכתב ההגנה.

11. בהסכמת הצדדים מונה ד”ר גבריאל וייל פסיכולוג קליני חינוכי לגורם המטפל, תוך שהצדדים נושאים באופן שווה בשכרו. ביום 7.5.18 הגיש ד”ר וייל דיווח לביה”ד הרבני, ממנו עולה כי הטיפול המשפחתי לא צלח.

12. בחלוף כשנה וחצי, ביום 7.11.19 הגישה התובעת כתב התביעה בהליך שבכותרת. עם הגשת כתב ההגנה, נקבע דיון הוכחות ליום 12.7.21. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו וכן שלושת ילדיהם של הצדדים.

טענות הצדדים:

13. טענות התובעת:

א. נטען כי מדובר באחד המקרים הכאובים והקשים של ניכור הורי ומחיקת דמותה של התובעת כאם. התובעת טוענת כי הנתבע פעל במשך שנים רבות כדי לנתק את הקשר של התובעת עם ילדיה הן באופן אקטיבי והן באופן פסיבי, ועשה כל אשר לאל ידו כדי להסיט את הילדים כנגדה, להטמיע בהם איבה כלפיה ולגרום לניתוק מוחלט ממנה ומשפחתה המורחבת, עד כדי כך שהם לא הגיעו להלוויותיהם של סבם וסבתם מצד האם.

ב. התובעת מציינת כי חו”ד שניתנו במהלך השנים ע”י גורמים מקצועיים וכן החלטות שיפוטיות שניתנו בנוגע לניכור הורי כלפיה מחזקות לסברתה את טענתה כי הנתבע עשה כן באופן מכוון ותוך אדישות לתוצאה, תוך שהוא מפר ברגל גסה ובכוחניות החלטות של ביה”ד הרבני האזורי ב*** ומסכל טיפולים אצל מומחים.

ג. לטענת התובעת מתקיים קשר סימביוטי בין הילדים לבין אביהם, בה האב (הנתבע) הוא דמות מושלמת ואין לכעוס עליה, ואילו האם (התובעת) אשמה בהרס התא המשפחתי. בתמיכה לטענותיה מצטטת התובעת, בין היתר, קטע מדיווח עו”ס לילדים בסיכון הגב’ עירית צווכר ועו”ס למשפחה הגב’ חגית צובל, אשר הוגש בהליך קודם בין הצדדים בביה”ד הרבני האזור ב*** (ראה סעיף 21 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת), וכדלקמן: “מכיוון שיש הסתה תמידית של הילדים נגד פלונית ובעלה וקשר מאוד סימביוטי בין האב לילדיו אנו ממליצות שכל הביקורים של הילדים את פלוני יהיו תחת פיקוח במרכז הקשר.” ובאותו עניין, ראה הציטוט מתוך דו”ח סיכום עו”ס מרכז החירום מיום 24.6.13 המובאים בסעיף 24 לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת.

ד. התובעת טוענת כי כחלק מההסתה הנתבע היה מערב את הילדים בנושא המזונות ומלין כי בגללה אין לו כסף וכי היא משתמשת בכספי המזונות לצורכי משפחתה החדשה.

בסעיף 18 לתצהיר עדות ראשית מטעמה מצטטת התובעת את דברי ביה”ד הרבני (לא מצוין שם ההליך) מיום 27.12.15 כדלקמן: “נעשה עוול גדול לאישה”. ובסעיף 19 לתצהירה קטע מהחלטתו מיום 28.11.16: “זהו אחד מהמקרים הקשים והמורכבים שנידונו בבית הדין זה שנים רבות”. ובהמשך: “מעיון כל החומר שבתיק, אנו מתרשמים שלאב יש חלק משמעותי במצב הקשה מנשוא שנוצר בין האם לילדים, אין ספק שהילדים למדו להאשים את האם באי נשיאה בעול הכלכלי, לא בבית הספר ולא משיחות עם חבריהם, אלא ‘בבית מדרשו’ של אביהם, שבמקום לחנך את ילדיו לדרך ארץ וכיבוד אם מסית את הילדים נגד אימם, אף שתולה את הקשיים הכלכליים שלו ואת אי יכולתו לספק את צרכי הילדים, באי נשיאת עול כלכלי ע”י אימם ובכך גורם להעצמת ולהקשחת הניכור ההורי…”

כמו כן, מצטטת התובעת בין היתר קטע ממסקנותיו (מיום 7.5.18 ומיום 3.11.18) של המומחה ד”ר וייל אשר מונה מטעם ביה”ד הרבני (ראה סעיף 25 לתצהירי עדות ראשית מטעמה) כדלקמן: “לצערי האב שכנראה (על פי החומר שבתיק) יצר את המצב עומד מנגד ולא עוזר לשיקום. אין לו שום רגשות אשם ואין לו תובנה לגבי חלקו. הוא גם לא מבין שניכור כזה כלפי האם פוגע בילדים בסופו של דבר…”. ובהמשך: “אין לי ספק שמדובר בניכור הורי חמור”.

ה. התובעת מציינת כי במשך שנים ארוכות פעלה בביה”ד הרבני כדי לנסות ולקיים את הקשר עם ילדיה כאשר היא משלמת לגורמים מקצועיים סכומים נכבדים על מנת לנסות לשקם את הקשר עימם, אך בשל מעשיו של הנתבע הדבר לא התאפשר. בהתאם לתיאוריה, ילדיה ניתקו עימה מגע וסירבו להיפגש עימה, לא ענו לה לטלפונים, לא הזמינו אותה לאירועים משמעותיים בחייהם כגון גיוס לצה”ל, מסיבת סיום בביה”ס וכד’, כך שכל ניסיונותיה החוזרים ונשנים לחדש את הקשר עם ילדיה – כשלו. כן נטען כי הילדים בהדרכת הנתבע פנו אליה בדרישות כספיות כמו שיעורי נהיגה או ביטוח לרכב, וכאשר הסבירה כי אין באפשרותה לממן הם סירבו לדבר איתה ולהיפגש עמה.

ו. התובעת טוענת כי נאלצה להתמודד במערכת המשפטית שנים ארוכות בכדי לנסות ולמנוע את רוע הגזירה כנגדה ולחדש את הקשר עם ילדיה, תוך שהיא סובלת נפשית ופיזית. הדבר הקשה עליה בחיי היומיום והצריך השקעת משאבים בהליכים משפטיים ובמומחים.

ז. התובעת מציינת כי אין בינה לבין הילדים שום קשר, והנתבע הוא הגורם לכך. במעשיו אלה הפר הנתבע לטענתה את חובת הזהירות המובנית ביחסי ההורות בינו ובין התובעת, בקשר בינו ובין הילדים, ונהג בצורה מכוונות ו/או במחדל כדי לאיין את הקשר בין התובעת וילדיה, הסית את הילדים כנגדה וגרם נזק הן לה והן לילדים.

ח. במצב דברים זה סבורה התובעת כי קמה לה עילה תביעה נזיקית החוסה תחת העוולה של הפרת חובה חקוקה ע”פ סעיף 287 לחוק העונשין ובגדר עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיפים 35 ו-63 לפקודת הנזיקין.

כן נטען, כי בהינתן כי הזכות לקשר בין הורה לילדו קבועה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962, הרי שמעשי הנתבע מהווים הפרת החובה הכלולה בסעיף 17 לחוק זה, כאשר הפרת הצורך של הילדים להיות בקשר עם שני ההורים מהווה הפרה של החובה הכלולה אף בסעיף 15 לחוק זה.

התובעת אף מפנה לסעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וטוענת כי משהופרו חובות אלה ע”י הנתבע עליו לשאת באחריות לנזק שגרם כאב, כלפי התובעת והילדים, בעת מילוי תפקידו ההורי.

ט. זאת ועוד, לסברת התובעת קמה לה עילה של תרמית ושל רשלנות, שכן כל מעשיו של הנתבע למניעת הקשר שבין התובעת לילדיה נעשו מתוך אמירת אי-אמת, דיווח שקרי, פעולות מרמה והונאה ומתוך רשלנות.

י. כן נטען כי מדובר בפעולות, מעשים ומחדלים רבים ונשנים אשר נמשכו שנים ארוכות, וקיים קשר נסיבתי הדוק בין מעשיו ומחדליו של הנתבע ובין הנזק שנגרם לתובעת, אשר מתורגם ע”י התובעת לשני ראשי נזק: כאב וסבל ועוגמת נפש, אשר משוקללים לסך של 400,000 ₪ לצרכי אגרה.

14. טענות הנתבע:

א. הנתבע מכחיש את הטענות נגדו וטוען כי אין עסקינן במקרה של ניכור הורי, כי אם בחוסר רגישותה של התובעת לחוויות הקשות ביותר שחוו ילדיה בביתה ובחוסר יכולתה כאם ליצור עימם מערכת יחסים טובה ועמוקה. הנתבע סבור כי עניינה של התובענה דנן הוא רצונה של התובעת למצוא אשם במרחק שנוצר מילדיה, ואולם לא בו האשם, וככל שישנה הכבדה בקשר שבין התובעת לילדיה הרי שזו נובעת מסיבות הקשורות בתובעת עצמה ובהתנהלותה.

ב. התובע טוען כי התובעת אינה מסוגלת להכיר בכאבם של הילדים על משקעי ילדותם, ולבקש את סליחתם. לטענתו, מדובר באימא אשר עשתה מעשים, או לכל הפחות אפשרה לבעלה השני לבצע מעשים, אלימים וקשים בשלושת ילדיה עת היו בחזקתה, אשר מוטב לא היו קורים כלל.
לשיטתו, מדובר במשקעים לגיטימיים שסוחבים עימם הילדים לאורך ילדותם ביחס להתנהלות אמם אף לאחר שהוצאו מביתה למסגרות רווחה, תוך שצוין כי זמני השהות של הילדים עם אמם זכורים וצרובים בתודעתם כמפגשים שטחיים, ללא שיח, כאשר היא עסוקה בטלפון ומטפלת בילדיה הקטנים מנישואיה השניים.

ג. הנתבע מתאר את תחושת הקושי, הכאב וחוסר האונים שחש באותה תקופה למשמע התיאורים של ילדיו על המתרחש בבית אמם, וזאת עת התגורר במרחק נסיעה של שעה וחצי מהם: האלימות מצד ###, הצעקות וההשפלות מצד אמם ותחושת המחסור שחוו הילדים בביתה. לטענתו, הילדים הרבו להתלונן בפניו כי הם רעבים וכי אימם לא מסכימה להם לאכול מאכלים אשר אוכלים יתר בני הבית. כפתרון, פתח הנתבע לדבריו כרטיס לקנייה בהקפה במכולת ליד בית האם בX, שם רכשו ילדיו מוצרי מזון שונים.

ד. כן מתאר הנתבע את מצבו עת שהו הילדים משך שנתיים וחצי במסגרות רווחה חיצוניות סגורות ופיצלו ביניהם – דבר אשר “קרע אותו” לדבריו. הוא מציין כי ידע שהיה להם קשה במסגרות הרווחה, מצבם בפנימיות לא היה טוב מכל בחינה, אך ההליך המשפטי התארך על אף שהתחנן לזרזו, והתובעת כל הזמן הגישה בקשות דחיה ואמרה שמבחינתה עדיף שהילדים יישארו בפנימיות ולא יעברו לגור איתו. לטענתו, שמר על קשר תמידי עם המסגרות, הגיע לכל מפגש עם הילדים והם באו אליו בשבתות ובחופשות, לעומת התובעת אשר מיעטה להגיע לבקרם ואף הילדים לא רצו להגיע אליה בגלל שפחדו מ###.

ה. הנתבע מציין כי התובעת התעלמה מהקושי הכלכלי איתו התמודד הנתבע באותה תקופה, ועמדה על זכותה להמשיך ולקבל דמי מזונות על אף שהילדים שהו בפנימיות.

ו. הנתבע מפנה לחוות דעתה של ד”ר ששון ביחס למסוגלתו ההורית (נספחים 19-20 לכתב ההגנה), ומדגיש כי משנעשתה חו”ד אובייקטיבית מטעם בימ”ש לנוער, התמונה התבהרה והוא נמצא כדמות המתאימה ביותר לשמש הורה משמורן עבור הילדים, תוך סתירת הטענות בדבר היותו הורה מסית. בהתייחס לדיווחיו של המטפל המשפחתי ד”ר וייל לביה”ד הרבני, חש הנתבע, כך לפי טענתו, כי לא היה קשוב לדבריו, מיעט להיפגש עמו, ולמיטב ידיעתו אף עם הילדים התקיימו פגישות בודדות וקצרות. לטענתו, איבד אמון בתהליך הטיפולי עם המומחה וביקש לסיימו בין היתר על רקע אי יכולתו לעמוד בשכר טרחתו.

ז. הנתבע טוען כי התובעת בהתנהגותה לא תרמה מאום לאיחוי הפצעים שנוצרו בקשר בינה לבין ילדיה, ולכן הקשר התרופף במהלך השנים. כן נטען, כי התובעת לא נוטלת על עצמה כל אחריות ביחס למצב ילדיה, כך שבהיעדר הבנה מצידה התסכול שהם חווים בתקשורת עמה מתעורר בכל פעם בחדש ויש קושי משמעותי לחדש את מערכת היחסים ביניהם.

ח. הנתבע מציין, כי לראשונה במסגרת ההליך דנן השמיעו הילדים את קולם וסיפרו את סיפורם באופן אותנטי ופשוט. לטענתו, הילדים שבו וחזרו על בקשתם ותקוותם כי אמם תבקש סליחה על מנת לפתוח “דף חדש”, אך היא בשלה, וחרף אינספור הזדמנויות שניתנו לה לשפר הקשר עם ילדיה ולהעמיקו, היא לא השכילה לקחתן בשתי ידיה.

ט. הנתבע מוסיף כי למיטב ידיעתו הילדים נמצאים בקשר עם התובעת. קשר זה אומנם שטחי יחסית ואינו יומיומי, אך זאת בסיבתה של התובעת אשר בחרה שלא להקדיש לכך את תשומת הלב וההשקעה הנדרשת. ככלל, כך ע”פ הנטען, האם לא משוחחת עם ילדיה טלפונית אלא לעיתים רחוקות (וייתכן שרק עם חלקם), כמעט לא מבקרת אותם או פוגשת אותם. הנתבע משוכנע כי אם התובעת היתה עושה כן, הקשר עם אלמונית בהכרח היה מצוין וכן הקשר עם פלמוני היה טוב. האב מציין, כי מודע למשקעים העמוקים של הבן אלמוני במערכת היחסים עם האם נוכח המהלומות הרבות שספג לדבריו בביתה, ועם כל זה היה ביניהם קשר שנותק רק לאחרונה עקב ויכוח ביניהם.

י. הנתבע מכחיש את טענות התובעת ביחס לנזקים אשר נגרמו לה, ומציין כי התובעת מתפקדת באופן מלא והתקדמה מבחינה אקדמית, מקצועית וכלכלית. למיטב ידיעתו נמצאת ברווחה כלכלית ונמצאים בבעלותה מס’ נכסים.

דיון והכרעה:

15. רבות דיברה ההלכה הפסוקה בדבר משנה הזהירות הנדרש בהחלת דיני הנזיקין במרחב המשפחתי (כך למשל, ראה פס”ד בתיק תמ”ש (כ”ס) 658-02-10 ס.ש נ’ י.ק וכן פס”ד בתיק תמ”ש (אשד’) 18682-05-14 פלונית נ’ אלמוני אשר ניתן ע”י מותב זה). מאפייניו של התא המשפחתי על מורכבותו ורגישותו מחייבת בחינה מושכלת וזהירה טרם מתן סעד שמא יימצא בית המשפט עושה מלאכה אשר רב בה הנזק על התועלת.

16. עוד הכירה הפסיקה בתופעת הניכור ההורי כמהווה תשתית לקיומה של עילת תביעה נזיקית הבאה תחת עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) או תחת עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וזאת מכוח סעיף 287 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (ראה תמ”ש (י-ם) 48750-07-12 י.ש נ’ צ.כ), באשר ברור הוא כי מדובר בתופעה שלילית אשר חובה למגרה.

17. כבר כעת יובהר כי בהינתן התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי, לרבות עדויות הצדדים ועדויות הילדים, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה התקיימות העוולות הנטענות כלפיה מצד הנתבע.

עוולת הרשלנות

18. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין כך:
“עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.”

19. עוולת הרשלנות נשענת הלכה למעשה על ארבעה אדנים: חובת הזהירות, הפרתה, גרם נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות.

20. התשובה לשאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, וכהגדרתו של סעיף 36 לפקודה: “כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים” בסעיף 35 לעיל (ראה ע”א 145/80 שלמה ועקנין נ’ המועצה המקומית, בית שמש).

21. בעוד שבהיבט הראשון של מבחן הצפיות – קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבע כלפי התובעת, הרי שאין מחלוקת שזו מתקיימת בין הצדדים בכל הנוגע לילדיהם המשותפים (ראה תמ”ש [י-ם] 13993/02 פלוני נ’ פלונית), ואולם בכל הנוגע להיבט השני שעניינו חובת זהירות קונקרטית, לא עלה בידיה של התובעת להוכיח כי ניתוק הקשר עם ילדיה לאורך השנים נגרם עקב הסתה מצד הנתבע או ניכור הורי כלפיה מצידו.

22. מהתרשמותי מהראיות ומהעדויות בתיק סבורני כי הנתבע פעל מתוך תחושת אכפתיות ודאגה אמתית לילדיו נוכח החוויות הקשות שעברו, אך מעולם לא המעיט בחשיבות הקשר של הילדים עם אמם ואף פעל אופרטיבית כדי שהקשר ישתמר, ראה לדוגמא האמור בעמדת העו”ס לסדרי דין מיום 9.2.14 (נספח 22 לכתב ההגנה):
“לציין כי האב דואג להבאת הילדים בזמן למרכז הקשר ובמקרים של איחורים מצד האם ממתינים במקום עד לבואה של אימם.
כמו כן האב עצמו ממתין לילדים בסמוך למרכז הקשר עד לתום הביקורים.

וכן ראה לעניין זה, עדות הנתבע בפרוטוקול מיום 12.7.21 עמ’ 15 שורות 1-4, וכן עמ’ 20 שורות 18-20.

23. כן התרשמתי כי דווקא מעשיה של התובעת והתנהלותה לאורך השנים הם אלה שהובילו להתרופפות הקשר של ילדיה עמה. התובעת אינה מכחישה כי משך זמן ממושך לא ראתה ולא קיימה קשר תדיר עם ילדיה: את בנה הבכור אלמוני לא ראתה מאז 20/10/17, הבן פלמוני לא מדבר איתה מאז גיל 16.5 ובהגיעו לגיל 18 נותק הקשר לגמרי, ואת בתה אלמונית לא ראתה התובעת למעלה משנה וחצי (ראה סעיף 6 לכתב התביעה, סעיפים 41-43 לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת ופרוטוקול הדיון מיום 12.7.21 עמ’ 10 שו’ 34-36). התובעת לא הצביעה במסגרת תביעתה זו על ניסיונות ממשיים לחידוש הקשר מצידה, ובמקום זה בחרה לתלות את האחריות והאשמה על הנתבע, תוך התעלמות מחובתה לנהוג בהגינות ובתום לב כלפי ילדיה.

24. אין ספק כי מערכת היחסים של הילדים עם אמם התובעת הינה מורכבת וקשה, ולוותה בהתנגדות להישאר בחזקתה, לבוא אליה בחופשות עת שהו בפנימיות או להגיע למפגשי השהות עמה אשר נקבעו במרכז הקשר. ואולם מן החומר הקיים בתיק ואף מעדויות אשר נשמעו בפני, עולה כי הדבר נבע בין היתר מתחושת מצוקה וחוסר המוגנות שהילדים חשו בבית אימם, וכן מתחושתם שהאם אינה קשובה ואמפתית למצבם ולרצונם באופן כנה וחם, כאשר תחושות אלה הלכו והחריפו עם הזמן, כפי שניתן להתרשם מהראיות כדלקמן:

א. דו”ח פעולה מטעם משטרת ישראל מיום 7.7.12 (נספח 3 לכתב ההגנה):
“נתקבל אירוע מוקד על אלמ”ב, בהגיענו למקום פגשנו על הכביש הראשי ברחוב ***** את המודיע בשם פלמוני ת.ז… בן 11 אשר היה יחד עם שני אחיו שזוהו לאחר מכן בשמות אלמוני בן 13 ת.ז… ואלמונית שקורי בת 10 ת.ז…, וכי *** מוסר כי אימו אשר מתגוררת עם בחור אחר שנישא אליה ואינו האב הביולוגי שלהם והוא מתעלל בהם ומוסר כי מאיים עליהם במילים “אני אשרוף אתכם” וכמו כן דחף וסטר על לחייו של *** בעקבות שדיבר עם אחות חורגת שהינה בת משותפת להורים , הבת אלמונית מציינת כי הינו גרר אותה לפני כמה ימים בעקבות ויכוח וכמו כן ויש לציין כי אלמוני מציין כי הינו תוקף אותם מדי פעם וסוגר אותם בחדרים , על כן פנינו לדירת מגוריהם וכי בבית הייתה האם ביחד עם אביה וכי זוהתה עפ”י ת.ז… בשם פלונית וכי מסרה כי לא היה דבר עם האב החורג וכי הילדים הינם בעייתיים, כמו כן האב החורג לא נכח בבית וכי נמסר מהאם כי הינו ייתכן בבית הכנסת ולפי דברי הילדים מסרו כי בעקבות שהזמינו משטרה נמלט מהמקום, יש לציין האם התבקשה מספר רב של פעמים להשגיח על ילדיה וכי מסרה בתגובה כי אינה רוצה להשגיח עליהם ואינה מסוגלת להשגיח עליהם…”

ב. דו”ח עו”ס מרכז החירום “*****” מיום 24.6.13 אשר ניתן לאחר הוצאת הילדים מחזקת התובעת לחזקת הרווחה (נספח 15 לכתב ההגנה):

“הקשר של הילדים עם אימם היה מורכב וידע עליות ומורדות. בתחילה הם התקשו להגיע למפגשים איתה, בעיקר ***, אך בהמשך החלו להגיע למפגשים ואף היה ניכר כי מאחורי הכעסים קיים קשר טוב ביניהם. לבית האם הסכימו ללכת לאחר זמן מה אך לא כשבעלה של האם היה בבית. לקראת סוף שהותם אצלנו חזר הכעס כלפי האם ו*** לא הסכים להגיע לכל המפגשים עימה. הסיבה לכעס, לפי דברי הילדים, היתה שבגללה הם הולכים לפנימיה ושהיא רצתה בזה והעדיפה שילכו לפנימיה ולא יגורו אצל אביהם. בנוסף, התקשו מאוד לשמוע את האם מדברת על אביהם, גם אם רק הזכירה אותו, וזה הוביל אותם לכעס גדול כלפיה.”

ג. תסקיר משלים מיום 12.9.13 (נספח 15 לכתב ההגנה):

“אלמוני ופלמוני מוכנים לצאת לחופשים ושבתות רק לבית האב. האב משתף פעולה עם הפנימייה באופן מלא וניכר כי הוא דואג למילוי צרכיהם. האב מגיע לבקר בפנימייה ברציפות, ואילו האם הגיעה מספר פעמים לא רציף, כאשר גם כשהגיעה הילדים סירבו לדבר עימה .
לפי דיווח הפנימייה שניהם לא רוצים להיות בפנימייה ותפיסתם כי שהותם בפנימייה הינה זמנית מונעת מהם ליצור קשרים משמעותיים, הם עצובים, פניהם נפולים, רוב הזמן מבלים אחד עם השני או במשחק בטלפון..”

ד. חוות דעת מסוגלות הורית מיום 23.4.14, אשר הוגשה ביחס לנתבע בתיק הנזקקות ע”י הפסיכולוגית הקלינית עליזה ששון, שופכת אור על התנהלות הנתבע, התנהלות התובעת והיחסים של כל אחד מהם עם הילדים.
וכך נכתב בין היתר ביחס לנתבע (עמ’ 5 ו- 7 לחו”ד):

“פלוני עסוק בלקדם את קבלת המשמורת. פלוני היה שקוע בדבריו ובמעשיו במהלך חודשי הבדיקה בלהיטיב עם הילדים אשר מתלוננים כי לא טוב להם במסגרות בהן נמצאים. הוא לא דבר על העבר מיוזמתו ומעט לדבר על פלונית, למעט כששאלתי, כשפלוני תיאר את האירועים הוא לא השתמש בביטויים משמיצים כלפי פלונית. כמו כן, התרשמתי שהוא מעוניין שלאם יהיה אתם קשר ושמח כשהיא מבקרת אותם.
…
בכל הדיווחים מצוין כי הוא מתמיד לפגוש את ילדיו באשר הם נמצאים, נמצא אתם בקשר טלפוני עקיב (פעמיים במהלך הפגישות איתי ילדיו התקשרו לעדכן אותו בחייהם), מעורב בפרטי חייהם ונחווה על ידם כמקור לכח ולבטחון. אמנם מצויין גם שהוא בעקר מעודד אותם להיות חזקים ולא תמיד מאפשר להביא מצוקות רגשיות, אולם להערכתי הוא גם מספק להם אלטרנטיווה שפויה ואופטימית לחוויות הטראומטיות שעברו בשנים האחרונות ואשר ערערו את האמון שלהם במבוגרים.
להערכתי פלוני הוא אדם רגיש המגיב לסביבתו וההגנות של האחזות בתפיסה אידיאלית, חיצוי והצמדות אולי נוקשה במידה מסוימת (ראה תוצאות אבחון, נספח 1) משרתות אותו ביעילות כדי להתמודד עם הלחצים המתמשכים ולהתגייס לטובת ילדיו כדי לאפשר להם נוכחות הורית עקבית, מתחייבת ומעוררת אמון ובטחון לה הם זקוקים.”
ביחס לתובעת נכתב בין היתר כך (עמ’ 7-8 לחו”ד):

“יש לציין כי לא התבקשתי להעריך את מסוגלותה ההורית ומטרת הפגישות
שלי עם פלונית היו כדי לשתף אותה בהערכתי את יכולתו של פלוני לגדל את הילדים ולברר אתה את נכונותה ויכולתה לגבש הסדרי ראייה ישימים לטובת הילדים.
…
פלונית היתה עסוקה בעקר בצורך לגייס ממני אמפתיה ולשכנע אותי במצוקה האישית שלה ובהיותה קרובן לפלוני ולילדים. היא התקשתה לגלות יכולת לאמפתיה ולקחת אחריות למצוקתם של הילדים, לרגשות הכאב, הקנאה ב— והכעס על ### ועליה שלא מגנה. כמו כן על המרמור ועל חוסר היציבות בחייהם. להבין שהם חווים דחייה ממנה בהתעקשותה על המשך שהייתם בפנימיות ובכך שפנתה בביתה מקום לשלושה ילדים אחרים מאבא אחר.
נראה שהיום היא מוצפת בתסכול ובחוסר אונים מול האפשרות שילדיה מתרחקים ממנה רגשית ופיזית. להערכתי היא מתקשה להכיל את רגשותיה ולהתמודד עם התסכול והכאב שלה ושלהם. היא בעיקר תובעת הבנה והתחשבות מצד הסביבה על מגבלותיה הרגשיות והטכניות, בהיותה נשואה ואם לשלושה ילדים קטנים אחרים, ומבקשת גם מילדיה שיבינו אותה.
פלונית רואה את הפתרון באופן טכני בלבד ע”י כך שהילדים ימשיכו לגדול בפנימיות, גם אם הם אומרים שלא טוב להם וגם אם לטענת הפנימייה “מקומם אינו במסגרת פנימיית ——-“. היא מתקשה להכיר ברגשותיהם ומתעלמת מרצונותיהם העצמיים. למרות שביטאה רצון לכך שאלמונית תגדל אצלה, הרגשתי שמסר זה הוא מבלבל, לא עקבי ולא מתורגם הלכה למעשה לצעדים ממשיים שיביאו לכך.
כשפלונית הבינה את עמדתי, שמוטב לילדים שיגדלו בבית אביהם, היא הבינה בעיקר את קשייה וסייגה את היכולת שלה לבקרם. היא מסופקת אם תוכל להגיע באמצע השבוע לנתיבות ומציעה שיתארחו אצלה בכל שבת שניה.” (ההדגשות שלי ר.ק.ע).
בסיכום חוות הדעת קבעה המומחית כך (עמ’ 14-15 לחו”ד):

התרשמתי מילדים היוצרים קשר תקין וטוב, בעלי יכולת להתנהגות מותאמת ויכולת ליצור שיחה באופן עצמאי. הם מבטאים עצמם באופן חופשי ונראים חיוניים, בשלים ומפותחים לגילם. כמו כן, התרשמתי מקשר טוב, בטוח ופתוח עם אביהם, קשר חם ונינוח ונכרת האכפתיות והמעורבות ההדדית…
להתרשמותי האירועים בבית האם היו טראומטיים עבורם. אמנם נראה כיום שהאב מעודד את הדיבור על מצוקותיהם ובבית האם, אולם מדובר באינטראקצייה ממושכת ורבת שנים של יחסים עכורים ומסוכסכים בהם קשה היום לומר מה חלקו של כל אחד מההורים במאבק ובמחיר שמשלמים הילדים.
התרשמתי שקיימת ברית ביחסיהם לפיה הם נענים לעידודו של האב לחשוף ולגלות לעולם כדי לזכות בהכרה. בו זמנית הם מאפשרים לאב לממש פנטסיית הצלה לגביהם ממנה גם הם נענים. יחד עם זאת, מאופן התיאורים השתכנעתי שמדובר באירועים ממשיים. הם חווים את האם כחלשה, חסרת ריסון ולא מגנה ואת האב כחם, חזק ומשרה ביטחון, אשר מעודד קשר עם האם.
לא התרשמתי שהם חוששים מהאב או נשמעים להסטה באופן מוחלט שמבטל את יכולתם לחשוב ולהתבטא באופן עצמאי. למרות המורכבות הרבה ביחסים עם אמם הם ממשיכים להיות בקשר עם אמם ומעוניינים בו. רגשותיהם מבולבלים, הם חווים כעס רב ומצפים להכרה והכלה רגשית, כשחשוב להם לראות שהיא עושה מאמץ רגשי ופיזי לקראתם.”
(ההדגשות שלי ר.ק.ע)

בחלק המתייחס לדיון והמלצות חוות הדעת נכתב כדלקמן (עמ’ 16-17 לחו”ד):

“ג. האם אוהבת את ילדיה ועושה כמיטב יכולתה כדי להמשיך ולשמור אתם על קשר, אולם ההשקעה שלה בבניית משפחה חדשה מגבילה אותה. לאחרונה, נולדו תאומים ומטבע הדברים היא נעשתה מוגבלת בזמן ולדבריה גם ביכולת הניידות. הילדים מביעים כעס כלפיה, כל אחד בדרכו, ולא תמיד היא יודעת כיצד להתמודד אתו.”

ה. בחו”ד משלימה מיום 25.5.14 אשר הוגשה ע”י ד”ר ששון לאחר פגישה נוספת עם האם במסגרתה התאפשר לה לומר את מלוא דבריה, נכתבה בין היתר כך (נספח 20 לכתב ההגנה, עמ’ 3 לחו”ד משלימה):

“פלונית דחתה את ההצעה שלי להתייחס לרגשות הקנאה והדחייה שחוו הילדים עם נישואיה והולדת האחים האחרים ואת הצורך לתת לרגשות אלה מקום בתהליך שיקום הקשר עם הילדים. לדבריה ילדים רבים חווים מהלכים משפחתיים מסוג זה ומסתגלים להם. לטענתה פלוני מעצים באופן דרמטי את הכאב שלהם, מאז נשאתי הופך כל אירוע קטן לבעייתי ולא עוזר להם להתמודד.”

ו. כן ראה דיווח העו”ס לסדרי דין מיום 9.12.14, אשר הוגשה לביה”ד הרבני ביחס לזמני השהות המתקיימים בין התובעת לילדיה (נספח 22 לכתב ההגנה), ושם נכתב:

“מתחילתם של המפגשים האם מגיעה עם 3 ילדיה מנישואיה השניים אותם צירפה למפגשים עם ילדיה הגדולים.
בשיחות עם האם דובר עימה על כך שראשית חשוב שתמקד ותבסס את הקשר שלה עם ילדיה הגדולים ובשלב ראשון ללא נוכחותם של הילדים הקטנים, הצענו לאם מספר פתרונות למתן מענה לילדיה הקטנים במהלך סדרי הראיה אולם היא דחתה את כולם ועמדה על כך שלדעתה נוכחותם של ילדיה הקטנים אינה פוגעת בהתנהלותם של המפגשים ובטיב הקשר עם ילדיה הגדולים.
…
במהלך הביקורים אחד הילדים ציין בפני עובדת מרכז הקשר כי נוכחותם של ילדיה הקטנים של האם מפריעה לו ביצירת קשר עם האם והביע את רצונו לקשר משמעותי יותר עם אימו.

עוד מוסרים ממרכז הקשר כי האם מרבה להתעסק עם ילדיה הקטנים, האכלה, החלפת טיטול, השגחה והחזקתם במהלך הביקורים והעלו התרשמותם כי לצורך העמקת הקשר בין האם לילדיה וביסוסו חשוב מאוד שבשלב הראשון למפגשים האם תגיע בגפה ללא ילדיה הקטנים.
עד כה למרות השיחות שמרכז הקשר קיים עם האם בעניין זה לא חל שינוי.”
(ההדגשות שלי ר.ק.ע)

25. חקירת התובעת:
התרשמתי כי התובעת מתקשה גם כיום לגלות רגישות ואמפתיה לטלטלה שילדיה שעודם צעירים גם היום, חוו בחייהם המוקדמים. התובעת בחרה ובוחרת להתמקד בכאביה שלה, תוך התעלמות, לפחות בדבריה ובהתנהלותה, מתחושות הילדים, מהתנהלותה שפגעה בהם ובחלקה ביצירת היחסים המורכבים והקשים כאשר לא הצליחו לקבל הגנה מצידה כאמא כפי העולה מחוו”ד שנערכו בשנים הארוכות של הסכסוך ולמעשה גם לא תו”כ ניהול ההליך שבכותרת כאשר נאלצו להעיד ולהחקר.
התובעת התחמקה, כנראה בראש ובראשונה מהתבוננות פנימה אל עצמה ומהתבוננות בנסיבות שהביאו להעדר מוגנות כלפי ילדיה בעת שהיו עימה וגם היום מתחמקת מהתמודדות עם השאלה האם יכלה לפעול אחרת בענין זה (ר’ בחקירתה עמ’ 10 שורה 26-28 לפרוטוקול מיום 12.7.21).
ברי כי לתובעת מערכת יחסים מורכבת עם ילדיה, וסבורני כי גם בזמן אמת וגם כיום היא לא מכירה בתרומתה לסביבה הקשה בה נמצאו הילדים בעת שהיתה אחראית עליהם, לא מתמודדת עם השאלות הקשות שעולות מארועי האלימות שהילדים חוו בגילאים צעירים מאד ואינה מוכנה לבחון את התנהגותו של בעלה ### כלפיהם.

נקודה נוספת ממנה התעלמה התובעת היא העובדה שהילדים היו לכתחילה בחזקתה וחיו אצלה כל השנים, ורק לאחר הבעיות שהתעוררו עם בן זוגה בביתה והמשבר הגדול שחוו ביחסים עמה, ביקשו לעבור לגור אצל הנתבע, אשר פעל במרץ לקבלם לביתו על מנת לגדלם ולהגן עליהם (ראה עמ’ 19 שורות 32-36 ועמ’ 20 שורות 1-27 לפרוטוקול).

התרשמתי כי התובעת סוערת מאוד בתחושות קשות כלפי הנתבע גם כיום ומפנה כלפיו את מלוא האשמה, תוך הבעת דעה קשה ושלילית גם כלפי משפחתו המורחבת (ראה עמ’ 9 שורות 1-9 ושורות 27-33 לפרוטוקול הדיון מיום 12.7.21).

כמו יצוין כי התובעת לא ראתה את החלקים בהם יכלה ליהנות מחברת ילדיה וכך למשל כאשר התייחסה בעדותה לנזקים שנגרמו לה, היא ציינה בין היתר בתרעומת את ההוצאות שהיו לה כאשר אכלה עם ילדיה במסעדות (ראה עמ’ 9 שורות 14-21 לפרוטוקול) זאת תחת האפשרות לראות את ההזדמנות והזכות לבלות עם ילדיה גם אם כרוכות בכך הוצאות.

26. חקירת הנתבע:
הנתבע הפגין בעדותו תובנה מותאמת למצב, והתרשמתי כי הוא מודע למורכבות מערכת היחסים המשפחתית. ניכר היה כי הנתבע כואב את כאבם של הילדים ואף בכה כשדיבר עליהם (ראה: עמ’ 22 שורות 1-6, עמ’ 23 שורות 18-21 ושורות 26-34 ועמ’ 25 שורות 29-31 ).

27. חקירת הילדים:
סבורני כי חקירת הילדים ע”י באת כוח התובעת היתה ארוע קשה ומיותר, ועוררה בילדים זיכרונות ילדות כואבים אשר תוארו גם כך בהרחבה בהחלטות ודו”חות גורמי הטיפול בהליכים הקודמים. ככל שאכן היתה כוונה כלשהי לשיקום הקשר בין התובעת לילדיה, הרי שאין ספק כי חקירות הילדים ע”י באת כוחה הרחיקו אותה מאפשרות זו.

עדויות הילדים סותרות את הקביעה המוקדמת שאפיינה את החלטות ביה”ד הרבני בדבר קיומו של ניכור הורי כלפי התובעת, וניתן להיווכח כי ככל שהעמיק ביה”ד הרבני את בירור הסכסוך בין הצדדים, לרבות מינוי מומחה לבדיקת מסוגלות הורית כמפורט לעיל, הרי שהתמונה הלכה והתבהרה (ראה: החלטת ביה”ד הרבני מיום 12.3.12 ופרוטוקול הדיון מיום 13.6.13 המצורפים כנספח 17 לכתב ההגנה והחלטת ביה”ד הרבני מיום 15.6.14 המצורפת כנספח 21 לכתב ההגנה. וכן ראה: עדות הבן אלמוני בעמ’ עמ’ 31 שורות 20-36 ועמ’ 32 שורות 1-22; ועדות הבן פלמוני בעמ’ 34 שורות 19-36 ובעמ’ 35 שורות 1-11).

כך בנוסף, לא מצאתי לייחס משקל לדיווחו של המטפל ד”ר וייל מיום 7.5.18, שמצאתיו נשען בעיקר על דברי התובעת, ומשעדותה של הבת אלמונית תומכת למעשה בגרסת הנתבע לעניין זה ראה עדות הבת עמ’ 25 שורה 36 ועמ’ 26 שורות 1-2 לפרוטוקול).

חקירת הבת אלמונית:
הבת אלמונית נשברה בבכי לא פעם במהלך עדותה, בפרט כאשר נזכרה באירוע בו זכרה שאימה הגנה עליה כאשר בן זוגה על האם תקף אותה (עמ’ 26 שורות 28-33). אף הנתבע החל לבכות וביקש אישור לצאת מהאולם שכן קשה היתה לו שמיעת עדותה של בתו (ראה הערת בית המשפט בפרוטוקול הדיון בעמ’ 25 שורות 29-31 ובעמ’ 27 שורות 1-7):

“ש. כשאת אומרת אמא שלי צבועה ושחקנית, האם את באמת פנויה לקשר?

ת. תראי באמת הייתי רוצה קשר, מי לא רוצה קשר עם אמא, אני מקנאה בחברות שלי, ברור שאני רוצה קשר עם אמא, אבל קודם כל שתודה שהיא טעתה שתבקש סליחה, נבנה מצדי דף חדש.

ש. סליחה על מה?
ת. סליחה על זה שהרגשתי שקודם כל הייתי בפנימיות בגללה, לא היה לי טוב בבית אצלה על זה שהרחיקה אותי מאבא שלי, על זה שהיא קראה לי שמנה, דובה, זה דברים שנתקעים לי בראש. זה דברים שאומרים לילדה בת 8 ?”

בנקודה זו ואף בהמשך החקירה, שבה ושואלת ב”כ התובעת את הבת האם דיווחה על תלונותיה או האם יש תיעוד לדבר, תוך התעלמות מכך שהבת משיבה לה כי היתה בת 8 שנים באותה עת וכי מדובר בחקירת ילדה צעירה:

“ש. אמרת את זה לגורמים הרלונטיים שאמא אמרה?

ת. הייתי מספרת לאבא אמרתי לו איך אני מרגישה לאיזה עוד גורמים אני הייתי יכולה לספר

ש. ליועצת של בית ספר לשירותי הרווחה?

ת. לא הייתי מספרת לאף אחד גם שהייתי בוכה בבית ספר, כשמגיעים בבוקר במצב לא טוב, הייתי מגיעה לבית ספר וכאילו הכל טוב רגיל. זה לא שאני אומרת עכשיו שאמא שטן, היו לה דברים טובים, היא כן היתה אופה עוגות, אני זוכרת שהבת של ### הגיעה והיתה איתנו בשבת ואז חסמה לי את הדרך אני רציתי לעבור ו### התחיל להכות אותי עם עיתון אבל אמא שלי כן הגנה עלי וקרעה לו את הגופיה ואמרה לו שזה לא יקרה יותר. (בוכה)
זהו הילדים שלו לא חזרו יותר הביתה מאותו יום.”
(עמ’ 26 שורות 17-34 לפרוטוקול).
וכן ראה: עמ’ 27 שורות 1-7, עמ’ 28 שורות 5-7 ושורות 14-17 לפרוטוקול.

כן מצאתי לציין, כי במהלך חקירתה של הבת אלמונית שאלה ב”כ התובעת על יוזמות של הבת ליצירת קשר משל צריכה זו להיות אחריות של ילד ליצור קשר עם ההורה בנסיבות כה מורכבות (ראה עמ’ 25 שורות 3-14 לפרוטוקול)

חקירת הבן אלמוני:
הבן הבכור אלמוני משרת בצבא והגיע לדיון במדים. חקירתו התמקדה בזיכרונות ילדותו, ותיאוריו תאמו את טענותיו כילד כפי שהובאו בהחלטות ובדוחות גורמי טיפול. התרשמתי כי מדובר כאמור בחקירה מיותרת, תוך שבית משפט נדרש להזכיר לב”כ התובעת כי הבן אלמוני אינו נתבע בתיק, ולהמליץ לתובעת ולבאת כוחה להפעיל שיקול דעת ביחס לאופן חקירת הילדים (ראה עמ’ 31 שורות 7-17 לפרוטוקול).
חקירת הבן פלמוני:
הבן פלמוני משרת גם הוא בצבא, חייל צעיר אשר הביע כעס גדול כלפי אימו:
“ש. שאתה מסתכל על אמא שלך שיושבת בוכה ושבורה מה אתה מרגיש?

ת. אני מרגיש אני בכיתי הרבה יותר מאשר כל ההצגות האלה שהיא עושה, אפילו בחוץ , עכשיו הרגע מתי שנכנסנו מישהו עורך דין בחוץ בא אלי אמר לי תקשיב מה שראיתי בעיניים לא יודע מי זו אבל זה הכל משחק. זה מה שעורך דין בחוץ אמר לי.
(עמ’ 33 שורות 3-6 לפרוטוקול)

ובהמשך:
“ש. בסעיף 25 אתה כותב אמא לאט לאט הפסיקה לבוא וזה לא עושה לי טוב שאני רואה אותה כמה זמן אתה לא רואה אותה ?

ת. באיזור השנתיים בערך, קצת לפני

ש. לפני כן שהיית נפגש במפגשים כמה זמן המפגשים היו מתנהלים כסדרם?

ת. המפגשים היו קצרים.

ש. כמה זמן?

ת. היו מפגשים יותר ארוכים, היו מפגשים יותר קצרים, כשראיתי אותה הכל עולה לי הכל צף, כל המלים שהיתה אומרת לי ופוגעת בי, אתה ילד בעייתי אתה לא רגוע אתה צריך ריטלין, זה עולה לי.”
(עמ’ 34 שורות 26-34 לפרוטוקול)
כמו כן, ראה עמ’ 35 שורות 5-11 לפרוטוקול.

סיכום:

28. לסיכומם של דברים, סבורני כי לא היתה בהתנהגותו של הנתבע משום רשלנות והפרת חובה מצידו, כמו גם לא מצאתי שהיה בה גורם של זלזול, התחמקות או זדון.

29. מסקנתי זו מקבלת תימוכין אף מעדותה של התובעת, אשר נשאלת בחקירתה מה היא תובעת וממה מורכב הנזק שנגרם לה . בתשובתה, התובעת כלל לא מתייחסת לליבת גרסתה בדבר ניכור הורי כלפיה מצד הנתבע, ובמקום זה מתארת את האלימות שחוותה לטענתה מצד הנתבע עת היו נשואים, כאשר מתייחסת ליחסיה המרוחקים עם ילדיה אך באופן משני (ראה עמ’ 13 שורות 3-20 לפרוטוקול).
“ש. הנזק שנגרם לך האלימות שאת טוענת מצד פלוני כלפייך?

ת. כן, לא רק על זה, תראי מה אני עוברת עכשיו, במבצע שומר חומות, אומרים שהחיילים נכנסים לעזה, את יודעת מה אני עברתי, אני מתקשרת לצבא ואומרים לי הילדים, מתקשרים לילדים ואומרים להם אל תגידו לאמא איפה אנחנו, התקשרה ואמרה לי הילדים לא רוצים שאמסור לך איפה הם נמצאים.”

30. בהקשר זה יצוין כי עדות התובעת עומדת בסתירה לדבריה כפי המובאים בחוות דעתה של עליזה ששון (נספח 20 לכתב ההגנה, עמ’ 2 לחו”ד): “פלונית הדגישה שמעולם לא טענה על פלוני שהוא אדם אלים או מסוכן, אולם היא מרגישה שהילדים נתונים להסטה (השגיאה במקור ר.ק.ע) קשה הדואגת להרחיק אותם ממנה…”.

31. כן לא מצאתי את גרסתה מהימנה ביחס לנזקים הנפשיים והפיזיים שנגרמו לה לטענתה (ראה בין היתר הנטען בסעיפים 21-22 לכתב התביעה וסעיפים 39 ו-50 לתצהיר עדות ראשית מטעמה), זאת לנוכח עדותה כדלקמן (ראה עמ’ 13 שורות 21-25 לפרוטוקול):

“ש. תאשרי לי, אני לא רואה את התיק הרפואי לא צרפת תיק רפואי?

ת. לא צרפתי תיק רפואה, אני בריאה ושלמה ברוך השם, כל דבר צריך תיק רפואי? אני בן אדם בריאה לחלוטין בגופי ונפשי, כשאתה חווה כזה רגע כשלא ראיתי אותם 4 שנים ואני לא מאחלת את זה לאף אחד, לא לראות את הילד כל כך הרבה שנים מה עשיתי להם. הם לא רוצים לראות אותי מה עשיתי להם אני לא מבינה.”

וכן ראה בהקשר זה עדות התובעת בעמ’ 12 שורות 23-30 לפרוטוקול.

32. נוכח עדותה זו של התובעת, ומשעה שהזכות לפיצויים מותנית בקיומו של נזק, הרי שבהיעדר נזק אין פיצוי.

עוולת הפרת חובה חקוקה

33. בדומה לעוולת הרשלנות, כך לא קמה בנסיבות העניין עילת תביעה בגין עוולת הפרה חובה חקוקה מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין.

34. עוולה זו יוצרת חבות כלפי מי שהפר חובה אשר צריך היה לקיימה על פי חיקוק, כאשר הפסיקה (ראה ע”א 145/80 שלמה ועקנין נ’ המועצה המקומית, בית שמש) מתייחסת לחמישה יסודות מצטברים: החובה מוטלת על המזיק מכוח חיקוק, החיקוק נועד לטובתו של הניזוק, המזיק הפר את החובה המוטלת עליו, ההפרה גרמה לניזוק נזק, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק.
החובה אשר יש לבדוק את הפרתה, זאת בהתאם לטענת התובעת, היא חובת הציות לערכאה שיפוטית בהתאם לסעיף 287 לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:
“287. (א) המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו – מאסר שנתיים.”

35. לביסוס טענותיה אלה הסתמכה התובעת לא מעט על תסקירי עו”ס לסדרי דין אשר הוגשו במסגרת ההליכים הקודמים אשר התנהלו בין הצדדים, כאשר חלקים מהם צוטטו בכתב הטענות או בתצהירי עדות מטעמה: תסקיר שהוגש מטעם עו”ס הנוער הגב’ מיה קליין מיום 10.9.12, תסקיר מיום 13.8.13 מטעם העו”ס לילדים בסיכון הגב’ עירית צווכר, דו”ח סיכום שהוציאה עו”ס מרכז החירום הגב’ חסי ורהפטיג מיום 24.6.13. כן צוטטו בין היתר חלקים מדיווח המטפל ד”ר גבריאל וייל מיום 7.5.18 ומיום 3.11.18 וכן קטעים מהחלטות ביה”ד הרבני.
ראוי ליתן את הדעת לכך, כי הגם שהתובעת ציטטה חלקים מן הנכתב בראיות מטעמה, אלו לא צורפו בפועל לכתב הטענות או לתצהיר עדות ראשית מטעמה. היה זה דווקא הנתבע אשר צירפם בתוך כלל הראיות אשר הציג בכתב ההגנה מטעמו (ראה למשל נספחים 13, 15, 21 ו-22 לכתב ההגנה), דבר אשר סייע בהבנת התמונה במלואה.

36. לא מצאתי לקבל טענת התובעת כי הנתבע פעל למניעת הקשר עם ילדיה, וזאת מהטעמים המוזכרים מעלה בפסק הדין אשר תקצר היריעה להרחיבם אף כאן. כן לא מצאתי לקבל טענת התובעת כי הנתבע פעל בניגוד להחלטות ביה”ד הרבני או בית משפט בתיק הנזקקות, או אפילו בניגוד להמלצות רשויות הרווחה ופקידות הסעד אשר קיבלו תוקף של החלטה.
כך לדוגמא ראה פרוטוקול הדיון מיום 15.11.12 אשר התקיים בבימ”ש לנוער בX בתיק הנזקקות (נספח 13 לכתב ההגנה) ממנו עולה כי חרף רצונו של הנתבע כי הילדים יעברו לחזקתו, הוא הסכים לקבל המלצות העו”ס לחוק הנוער והאפוטרופא לדין ביחס למעבר הילדים למסגרת חרום (ראה נספח 13 לכתב ההגנה [עמ’ 2 לפרוטוקול הדיון מיום 15.11.22]). זאת ועוד, בתסקיר משלים מיום 12.9.13 (ראה נספח 15 לכתב ההגנה) נכתב כי האב משתף פעולה עם הפנימייה באופן מלא וניכר כי הוא דואג למילוי צרכיהם.

כך בנוסף, בדיווח עו”ס לסדרי דין הגב’ **** מיום 9.12.14 (נספח 22 לכתב ההגנה) עולה כי האב הקפיד להביא את הילדים למפגש השבועי אשר נקבע עם אמם במרכז הקשר ב*** והמתין להם עד לתום המפגש (אשר נמשך כשעה וחצי).

38. יחד עם זאת, סבורני כי בחינה כוללת של הראיות אשר הוצגו בפניי, לרבות עדויות הצדדים ועדותם של הילדים, מובילה למסקנה כי אין בהתנהגות הנתבע משום הפרה של החובה המוטלת עליו בהקשרה של עוולה זו, אלא בדיוק ההיפך מכך. התרשמתי כי הנתבע פעל כאב מסור החרד לילדיו והרגיש למצוקותיהם כפי שאלה נחוו על ידם. התרשמתי כי הנתבע קיים בהתמדה ולאורך זמן את הוראות ביה”ד הרבני כמו גם החלטות בימ”ש לנוער, גם כשאלה עמדו בסתירה לרצונו ולרצונם של הילדים לעבור לחזקתו. כן התרשמתי כי הנתבע שיתף פעולה ככל הניתן וככל שאפשר לו מצבו הכלכלי (בכלל זה תשלום חלקו עבור מינוי מומחה ו/או מטפל משפחתי), לשם שיקום ושימור הקשר של התובעת עם ילדיה.

39. ברי כי החלטת הערכאות אשר דנו בתיק נועדו לאפשר קשר יציב וסדיר בין האם לילדיה, ואולם בחינת הראיות מעלה כי דווקא התנהגות התובעת בהתנהלותה פגעה בקשר זה והובילה עם הזמן להתרופפותו. מחומר הראיות אשר הונח לפניי עולה כי התובעת פעלה בניגוד להמלצות גורמי הטיפול, לא הגיעה באופן רציף ותדיר למפגשים אשר נקבעו עם ילדיה במסגרות החוץ ביתיות ולאחר מכן אף לא התמידה להגיע לכלל המפגשים במרכז הקשר. גם כאשר הגיעה, המשיכה התובעת להביא עמה את ילדיה הקטנים מנישואיה השניים על אף שידעה כי הדבר פוגע באיכות המפגשים בהיעדר פניות מספקת מצידה, וחרף פניות חוזרות ונשנות שקיבלה בעניין זה הן מילדיה והן מגורמי הטיפול, כך השיח במפגשים הפך שטחי ודליל.

40. לא מצאתי כי היתה בהתנהגות הנתבע משום הפרה של הוראות סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות באופן שיכול להקים עוולה של הפרת חובה חקוקה כלפי התובעת. כאמור וכמתואר לעיל היתה זו דווקא התובעת אשר נתנה ידה להתפתחות מעגל שלילי אלים שחוו הילדים בביתה ואף לתחושת מחסור. מתבקש הוא כי העותר לסעד כספי מכוח דיני הנזיקין, מן הראוי שייכנס בשעריו של בית המשפט בתום לב כשידיו נקיות מאותה עוולה שהוא מבקש לתלות בחברו.

41. כן מצאתי לדחות את טענת התובעת כי הנתבע הפר בהתנהלותו את הוראת סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לרבות את הטענה כי עליו לשאת באחריות לנזק שגרם כאב כלפי התובעת והילדים בעת מילוי תפקידו ההורי.

42. סעיף החוק הנ”ל כלל אינו רלוונטי לענייננו, שהרי אין עסקינן בתובענה שהגישה התובעת בשם הילדים ובו עתרה לפיצוי עבור נזקיהם, כי אם תובענה שהגישה התובעת בשם עצמה ופיצוי עבור נזקיה שלה. כאשר יש לציין ולהדגיש, כי הילדים הגישו תצהירים מטעמו של הנתבע דווקא ואף עדותם תומכת בגרסתו.

45. סופו של דבר, דין התביעה להידחות על כלל רכיביה באשר לא הוכח כי הנתבע הוא האשם בניכור הקשר של התובעת עם ילדיה. סבורני כי האחריות למערכת היחסים המורכבת של התובעת עם ילדיה נופלת לפתחה, באשר לא נקטה מצדה בכל הפעולות הנדרשות על מנת לנסות ולשקם את היחסים עימם ולא עשתה די כדי לשוב ולתקן את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מנסיבות חייהם אצלה בשנים בהם גידלה אותם בביתה ובשנים שלאחר שיצאו מביתה ועברו לבית אביהם.

46. התובעת תישא בהוצאות ההליך לטובת הנתבע בגובה 40,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

47. עם מתן פסק דין זה מסתיים בירור ההליך שבכותרת.

המזכירות תמציא לבאי כוח הצדדים עותק מפסק הדין ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ’ כסלו תשפ”ג, 14 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.