דיני משפחה

פסק דין

עורך דין מומלץ

א.         לפנינו ערעור האיש על החלטתו האופרטיבית של בית הדין הרבני האזורי ירושליםמיום כ”א בכסלו התשפ”ד (4.12.23) שבה הורה בית הדין למערער לשלם למשיבה סך של 164,073 ש”ח, ולמעשה אף על סדרה של החלטות קודמות של בית הדין האזורי שהכריעו בטענות כספיות שונות של הצדדים והיוו את התשתית להחלטה הנזכרת.

למערער טענות שונות לגופן של החלטות, אך גם, ואולי בעיקר, טענה נגד סמכותו של בית הדין קמא. בין הטענות שלגופו של עניין והטענות שלעניין הסמכות יש טענה מרכזית שהיא למעשה טענה אחת ששני פנים לה, כפי שיתבאר להלן, היינו כי ככל שתתקבל הטענה לגופו של עניין תהיה התוצאה גם כי הפסיקה הייתה בחוסר סמכות, וככל שתידחה תהיה התוצאה כי לפחות בהיבט זה לא נפל מום בפסיקה אף בהיבט של הסמכות.

מכל מקום המערער מבקש כי נקבע כי, בניגוד להחלטות בית הדין קמא, אין ולא הייתה לבית הדין הרבני הסמכות לעסוק בענייניהם הרכושיים של הצדדים בכלל, וליתן את ההחלטות שנתן בפרט, ומשמתנוסס מעל ההליך דגל חוסר הסמכות הרי שכל ההחלטות שנתקבלו בו בטלות הן ואין אף מקום לתקנן באמצעות החלטה שונה או דיון מחודש לגופו של עניין בבית דיננו או בבית הדין האזורי.

ככלותנו את ההקדמה נפנה מבטנו אל הרקע העובדתי המוסכם או הידוע בבירור ואל טענות הצדדים.

ב.         הצדדים יהודים אזרחי ישראל שנישאו בה כדת משה וישראל לפני כארבעה עשורים. אותה עת היה גם מקום מושבם של הצדדים בישראל, אולם בהמשך דרכם איוו להם למושב את ארצות הברית, בה התגוררו יחדיו שנים רבות יחדיו ובה המשיכו (וכנראה עודם ממשיכים) להתגורר גם עתה, בנפרד. לפני כמעט עשור גבה טורא בין הצדדים, המערער נפרד מן המשיבה ולדבריו אף ביקש להסדיר בינו לבינה גט פיטורין כדת משה וישראל, אלא שהיא סירבה לשתף פעולה. בהמשך התנהל בין הצדדים הליך גירושין אזרחי בבית המשפט במרילנד, ארצות הברית, הליך שכלל גם התדיינות והכרעה בעניינים הרכושיים שביניהם. בהתאם לבקשתם המוסכמת של הצדדים קבע בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בהמשך, כי פסיקת בית המשפט במרילנד ניתנת לאכיפה בישראל.

הצדדים התגרשו אזרחית בארצות הברית לפני כשש שנים, באייר התשע”ח (מאי 2018). בהמשך פנה המערער (לדבריו, שוב) לבית דין בארצות הברית ותבע מהמשיבה כי תיאות לקבל ממנו גט פיטורין כדת משה וישראל, ברם המשיבה סירבה לכך (וכידוע בארצות הברית אין לבית דין דתי יכולת לאכוף את ההתייצבות לפניו או את סידור הגט).

משכך, פנה המערער, באמצעות באת כוחו דאז, לבית הדין הרבני האזורי ירושלים, הגיש תביעת גירושין וביקש להורות על עיכוב יציאת המשיבה מן הארץ לכשתגיע ארצה. בית הדין נעתר לבקשה וניפק צו עיכוב יציאה, בהמשך אף הועבר עניינם של הצדדים לטיפולה של מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, ובסופו של יום לכשהגיעה המשיבה ארצה בשלהי ניסן או בראשית אייר התשפ”ב (מאי 2022) עוכבה יציאתה והיא זומנה לדיון בבית הדין האזורי, דיון שהתקיים בב’ באייר (3 למאי).

נוכח הדחיפות בקיום הדיון – דחיפות שביסודה הרצון להגיע לפסק דין ולסידור גט, ככל שתהיה הסכמה לסידורו או ככל שיינתן פסק דין המחייב זאת, בהקדם, מחד גיסא, ושלא לעכב את המשיבה בארץ, שלא לרצונה, יתר על ההכרח, מאידך גיסא – התקיים הדיון בנוכחות המשיבה, בא כוחה ובאת כוחו (דאז) של המערער, כשהמערער עצמו משתתף ממקום מושבו שבארצות הברית באמצעות שיחת ‘זום’ ולאחר שהובהר כי במידת הצורך יגיע ארצה למוחרת היום.

משנשאלה המשיבה לסיבת סירובה לקבל את הגט השיבה כי המערער אינו מקיים את תנאי הסכם הגירושין (שנכרת בארצות הברית ואושר בערכאות המוסמכות שם). בית הדין ביקש לחדד ושאל “את רוצה להתגרש, אלא שיש לך כלי שבעזרתו את רוצה שהאיש יעמוד בתנאי ההסכם. באיזה תנאים את מוכנה לקבל את הגט?” פרוטוקול הדיון אינו מלמד על תשובה מפורשת לרישא של הדברים, אך השתיקה היא כהודאה ובענייננו אין מדובר בשתיקה גרידא אלא גם המענה המפורש לסיפא – שממנו משתמע גם המענה לרישא: “יש הסכם, לפי ההסכם יש 500,000 ש”ח בבנק הפועלים […] הוא לא נותן את זה כבר שנים […] צריך חתימה שלו בלבד.”

המערער השיב לטענה זו באומרו כי דווקא המשיבה, או למצער: גם היא, “מפרה את כל ההסכמים”, טען כי לדרישתה חתם כמה פעמים בתמורה לגט על התחייבויות שונות אך לשווא, כי אין היא פורעת לו חוב שקבע בית המשפט, וסיים: “אני רוצה גט עכשיו, אני לא יכול לחיות כך.”

בית הדין ביקש כנראה לסייע לצדדים ומתוך רצון טוב פנה אליהם: “אני מציע שהצדדים יסמיכו את בית הדין לתת תוקף להסכם שלכם שיהיה קביל גם בארץ, ובית הדין ידאג למימוש ההסכם.”

תחילה נטה המערער להסכים להצעה תוך שהוא מציין כי “יש כבר פירוט של כל הדברים שנשארו פתוחים”. אולם המשיבה העלתה טענות ודרישות שונות, ובית הדין הציע כי יקיים דיון לאחר סידור הגט ובינתיים תקבל המשיבה באופן מיידי את מחצית הסכום שבבנק, בעוד היתרה – שלכאורה שייכת למערער – לא תועבר לידיו מייד אלא “השאר יישאר עד לבירור”. בהמשך שב בית הדין והציע “לא ניתן את כל הכסף בשלב ראשון אלא מחצית מהכסף, כל אחד יקבל מחצית מהמחצית, והיתרה תעוקל”. בשלב זה ציין המערער כי המשיבה חייבת לו “במיידי” על פי פסיקה של בית המשפט “סך של 78,000 ש”ח בערך” ומששב בית הדין על הצעתו ביקש המערער “לחשוב דקה או שתיים”.

באת כוחו של המערער הבהירה כי אינה מעורה בכל הנושאים הרכושיים, ולפיכך אינה יכולה לייעץ למרשהּ בנוגע להצעה.

ג.          בשלב זה חדל בית הדין מלשמש מתווך בלבד בנוגע להסכמה שהציע ועבר להפעלת לחץ על המערער כשהוא נוקט ב’מקל וגזר’ – ה’מקל’: “אז נשחרר את האישה [=נבטל את צו עיכוב היציאה]. אם לא תענו להצעת בית הדין נשחרר את האישה.” ו’הגזר’: “הוא לא יינזק מההצעה שלי, גם הוא מודה שמגיע לה מחצית מהסכום. הוא יקבל את הגט, היא תקבל כסף למחייתה.”

לאחר התדיינות קצרה נוספת שבמהלכה שבה והבהירה באת כוח המערער כי החלטתו בנוגע להסכם המוצע אינה בעצתה ועל דעתה שכן אין היא מעורב בפרטים הרכושיים, הכתיב בית הדין לפרוטוקול את פרטי ההסכם המוצע, הסכם שכלל את הסעיף דלהלן:

הצדדים מסמיכים את בית הדין לדון בכל הנוגע להסכם הגירושין שנערך ונחתם בבית המשפט בארצות הברית אולפסק הדין בבית המשפט בארצות הברית ולגבי הסכם הגירושין שנחתם בבית המשפט בתל אביב או פסק דין בבית המשפט בתל אביב, ככל שישנו, לרבות טענות הצדדים לגבי הפנסיה שלו ושאר החובות, בית הדין יהיה מוסמך לדון הן באשר לתקפותו של ההסכם או פסק הדין, פרשנותו או אכיפתו.

המערער הגיב באומרו כי ההסכם המוצע אינו מקובל עליו בשל סעיפו האמור.

משכך הודיע לו בית הדין: “אנחנו מבחינתנו מבטלים את הצו לעיכוב יציאה, ברגע שהאישה חותמת על ההסכם.” המערער ניסה לבטל את רוע הגזרה: “אני מגיע לארץ ביום שלישי.” אך לשווא, בית הדין השיב: “אין לך מה לבוא לארץ ביום שלישי, היום קיימנו דיון חריג, אני לא מקיים דיון ביום שלישי. ביום שלישי בסך הכול מתבצע הגט.”

שוב ניסה המערער: “אני מבקש שצו העיכוב יהיה בתוקפו והיא ‘תיתן לי’ את הגט.” אך בית הדין עמד על הדרישה כי המערער יחתום על ההסכם המוצע ככתבו וכלשונו, לרבות הסעיף האמור: “ברגע שהיא חתמה על ההסכם ואתה מסרב לחתום על ההסכם, אני מבטל את הצו לעיכוב יציאה.”

משהבהיר המערער את התנגדותו “ההסכם הזה מבטל את כל מה שנפסק”, השיב בית הדין בהבהרה: “לא מתערבים בהחלטה שיפוטית, היא יכולה לטעון אבל מה שהוא רוצה. החלטות שהיו בעבר הם מוחלטות, אבל היא יכולה לטעון.” בהמשך שב בית הדין על הבהרתו – הבטחתו “החלטות שיפוטיות הן מוחלטות” ואף נעתר מפורשות לבקשת המערער “להוסיף שורה שבית הדין לא ישנה פסקי דין חלוטים”.

בפועל נחתם ההסכם באמור בפרוטוקול וכפי שעולה גם מההסכם הסרוק בתיק בידי באי כוח הצדדים ובידי המשיבה. המערער עצמו, שלא נכח בארץ, לא חתם על ההסכם. נעיר כי ספק בעינינו אם נכון נהגה באת כוחו של המערער כשחתמה על ההסכם שעה שבעצמה הבהירה כי הסכמת מרשה לו אינה על דעתה ולא ברור בעינינו אם ייפוי הכוח שניתן לה – גם אם כלל את ההסמכה שבנוסח השגרתי והאחיד המאפשרת למייצג להתפשר ולחתום בשמו של מרשו לפי שיקול דעתו של המייצג עצמו – מאפשר לראות את חתימתה כחתימת מרשה או כחתימה בשמו, שעה שמלכתחילה לא נשכרה, לכאורה, לייצג את מרשה בעניינים הרכושיים, שעה שההסכם אינו ‘לפי שיקול דעתה’. למוחרת היום נתן בית הדין קמא פסק דין שבו אישר את ההסכם.

ד.         לנוסח ההסכם שנחתם בפועל ושהועתק אל פסק הדין מתוך הפרוטוקול לא נוספה, לפחות לא במפורש, השורה “שבית הדין לא ישנה פסקי דין חלוטים” שאותה דרש המערער להוסיף ושבית הדין אמר כי אכן יוסיף אותה. ייתכן שבית הדין ראה עצמו כיוצא ידי חובת התחייבותו זו בשורה האמורה בהסכם, המצויה גם בנוסחו המקורי שבפרוטוקול “מובהר בזאת כי הצדדים מקבלים עליהם את כל ההחלטות החלוטות אשר ניתנו או על ידי בית משפט לענייני משפחה או על ידי בתי המשפט בארצות הברית”. (ונציין כי בכתב הערעור שלפנינו אכן מניח בא כוחו הנוכחי של המערער, שלא ייצג אותו אז ולא נכח בדיון, כי שורה זו נוספה להסכם כדי לקיים את הדרישה וההתחייבות האמורה, אך מן הפרוטוקול נראה לכאורה כי אמירה זו נכללה בהסכם המוצע כבר מלכתחילה.) אמירה מפורשת “בית הדין לא ישנה פסקי דין חלוטים” כפי שביקש המערער להוסיף – לא נוספה.

נציין גם כי בשולי הצעת ההסכם שבפרוטוקול ואף בנוסח הסופי (והזהה לה) של ה’הסכם’ כפי שהוא מובא בפסק הדין וכפי שאושר בו נאמר גם “על כל האמור קיבלו הצדדים בקגא”ס” [צ”ל: בקאג”ס – ‘קניין אגב סודר’], אף שבפרוטוקול נאמר רק כי המשיבה ‘קיבלה בקאג”ס” על ההסכם, ולכאורה המערער שלא נכח פיזית בדיון לא עשה זאת (ועל כל פנים אין תיעוד המורה כי עשה זאת).

ה.         הגט סודר זמן קצר לאחר מכן בט”ו באייר התשפ”ב (16.5.22) (לאחר שביקש המערער לדחות קמעא את סידור הגט שכן לקה ב’קורונה’ ונבצר ממנו משום כך להגיע ארצה למוחרת היום הועבר עניין סידור הגט אל בית הדין בתל אביב הגט סודר כ’גט שליחות’ ללא שיגיע המערער ארצה).

במהלך הימים שבין הדיון ו’אישור ההסכם’ לבין סידור הגט הודיעו המערער ובאת כוחו דאז כי זו חדלה מלייצג את המערער (לכאורה, אף שהדבר לא נאמר בפירוש, משום שמלכתחילה לא נשכרה לייצגו אלא לצורך עניין הגירושין עצמם, כפי שעולה גם מדבריה כי אינה מצויה בפרטי העניינים הרכושיים); הוגשו: בקשה מטעם המשיבה לפסיקתא המופנית לבנק הפועלים בהתאם להסכמות לעניין חלוקת היתרה המצויה בחשבון הצדדים בו, תגובה של המערער שבה נטען כי הנוסח שהתבקש אינו תואם לשהוסכם (עם התגובה הוצע נוסח חלופי) ובקשה שלו להמתין זמן מה כדי לאפשר לו לשכור מייצג.

במהלך ימים אלה גם הגישה המשיבה כתב תביעה, לכאורה בהתאם להסכם.

בתביעתה זו טענה כי פסיקת בית המשפט בארצות הברית קבעה כי היא זכאית לקבל שלושים אחוז מתשלומי הפנסיה שמקבל המערער מצה”ל, כי בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע – לבקשתם המוסכמת של הצדדים – כי פסיקה זו ניתנת לאכיפה בישראל (כאמור לעיל) וכי בפועל, אף שהפירוד בין הצדדים היה בשלהי 2015, ומאז ועד הפסיקה חלף זמן, החלה לקבל את חלקה בפנסיה רק בפברואר 2021. לטענתה ולפי חישובה של המשיבה בתביעתה זו חייב היה המערער, בשל האמור, לפרוע לה את חלקה בפנסיה בגין שישים ושלושה חודשים שעלה במצטבר לסכום של 324,450 ש”ח.

המשיבה, אז התובעת, טענה גם כי טענת המערער, אז הנתבע, בדיון כי חייבת היא לו על פי פסיקת בית המשפט סכום של 78,000 ש”ח – אינה נכונה, ומשכך יש להשיב לה את מחצית הסכום שהועברה למערער על פי ההסכם, באופן זמני, עד להכרעה ולא לזקוף לחובתה את מחציתו האחרת.

כחודשיים לאחר מכן, מששכר את בא כוחו הנוכחי, הגיש מערער דנן, הנתבע, כתב הגנה. בכתב ההגנה טען כי בית המשפט במרילנד, ארצות הברית, דחה מפורשות את תביעתה של המשיבה לקבל תשלומים בגין הפנסיה שלו, רטרואקטיבית, בעבור התקופה שמאז הפירוד שבין הצדדים ועד לפסק דינו של בית המשפט הנ”ל. משכך, טען, ומאחר שבהסכם נקבע מפורשות כי הצדדים מקבלים עליהם את ההחלטות החלוטות שנתן בית המשפט האמור ואף מאחר שהסכמתו להסכם זה לא ניתנה אלא לאחר שבית הדין הבהיר והתחייב כי לא ישנה את שנקבע כבר בפסקי דין חלוטים, הרי שבית הדין נעדר סמכות לדון בתביעתה זו של המשיבה.

יצוין כי טענות חוסר הסמכות באו בכתב הגנה זה בהרחבת מה, תוך שהודגש כי סמכות שלא מכוחו של ההסכם – אין לבית הדין ותוך שהתבאר אף (ולכאורה למעלה מן הצורך) כי סמכויות בית הדין לעניין ‘סתירת הדין’ אינן כוללות סמכות לסתור את דינו של בית דין אחר וודאי לא את דינו של בית המשפט בחו”ל וכי בנוסף לכך אין כתב התביעה מעלה כל עילה המצדיקה את סתירת הדין.

לעניין טענתה הנוספת של המשיבה (בשאלת החוב של 78,000 ש”ח) טען המערער קצרות כי אינה נכונה והבהיר כי יעסוק בה בהרחבה בתביעה הנגדית שיגיש הוא. אף אנו נניח בשלב זה לטענות שבנוגע לחוב האמור ונשוב אליהן בהמשך.

ו.          בט”ו במרחשוון התשפ”ג (9.11.2022) קיים בית הדין קמא דיון ראשון בתביעה הרכושית. בא כוחה המשיבה הציג את ההשתלשלות, בקצרה ומנקודת מבטה של מרשתו, ואת התביעה:

התביעה שלנו היא שהאיש ישלם לידי האישה את חלקה בקצבה גם רטרואקטיבית החל מיום הפירוד. “יום הפירוד” הינו מועד הקרע בלשון של בית המשפט, יום הפירוד הינו 16.11.2015. ההיגיון של זה, כי קצבת הפרישה מצה”ל היא חלק מהרכוש המשותף שנצבר על ידי התא המשפחתי, ולכן יש לחלקו באיזון המשאבים.

בית הדין הגיב בשאלה: “אם הדבר נפסק בבית המשפט, וזה לא נאכף, למה זה נדון אצלנו?” ובא כוח המשיבה הזכיר את הרקע והסביר ביתר פירוט את הטענה:

ישנה מחלוקת בין הצדדים בעניין החובות הכספיים זה לזה, ובסעיף ג’ להסכם הגירושין הסכימו הצדדים להצעת בית הדין והסמיכו אותו לדון בכל הנוגע לתביעות הרכוש […]

יש כאן מכתב של פקיד הגמלאות של צה”ל שהוא משלם לאישה החל מחודש ינואר 2021, והוא אינו משלם רטרואקטיבית אלא על האישה לפעול ישירות מול בן זוגה לשעבר. קצבה היא חלק מהרכוש של בני זוג, והצדדים הגיעו להסכמה לחלק את הכול […] שלושים אחוז זה מכוח החוק, בהתאם לפי משך שנות הנישואין של בני הזוג, ועל סמך זה ניתנה הפסיקתא. והאיש לא התחלק בקצבה עם האישה החל ממועד הקרע.

בתגובה השיב בא כוח המערער:

הם התחלקו ברכוש בארצות הברית, והיה גם פסק דין על כך בבית המשפט במרילנד. לאחר פסק דין האישה ביקשה מבית המשפט פסיקתא לחלוקת קצבת הפנסיה, כי הצדדים לא הסכימו לכך בהסכם הגירושין המקורי. לבסוף בשנת 2020 ניתן צו לחלוקת הפנסיה, והוגשה בקשה לפסיקתא כאן בארץ לאכיפת פסקי דין חוץ, כך שהלכה בערכאה ישראלית לא יכולה להוסיף ולגרוע.

לאחר שאישר בא כוח המערער כי הפסיקתא לאכיפת פסק דין חוץ, שאותה נתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, ניתנה בהסכמת הצדדים שאל בית הדין קמא כיצד הסכים המערער לנוסח הפסיקתא הסותר לכאורה את פסק דינו של בית המשפט במרילנד. אף שהדברים לא נאמרו מפורש – או למצער לא נרשמו בפרוטוקול – נראה מן ההקשר כי בית הדין קמא הבין את הוראת הפסיקתא שבה מוזכר מועד הפירוד שבין הצדדים כמועד שממנו ואילך זכאית המשיבה לקבל את חלקה בפנסיה. בא כוח המערער לא ידע לספק הסבר ברור בטענת ברי להסכמת מרשו לנוסח הפסיקתא, אך טען:

זה ‘שטנץ’ מובנה ממטריצה של אכיפת פסקי דין חוץ, האיש לא הסכים מעולם לתת לגרושתו מה שהיא לא קיבלה שם בארצות הברית. האישה לא יכולה לקבל פה מה שהיא לא קיבלה שם […]

במרילנד זה עלה לפני שלושה שופטים כי היה הסכם ממון עם רואה חשבון, והאישה לא ביקשה את זה כי ידעה שלא תקבל, עכשיו היא רוצה לקבל שלושים אחוז מהצבא גם רטרואקטיבית, ועו”ד רפי [=בא כוח המשיבה, עו”ד רפאל לויט] הגיש לכם רק עמוד אחד, ולא את כל הבקשה של אכיפת פסק דין בבית המשפט בתל אביב, ושם כתוב שאנו מסכימים לכל פסקי הדין שבארצות הברית, יש הצהרה של [פלונית] “הריני מקבלת את כל פסקי הדין שהיו במרילנד”.

ז.          נעיר כבר עתה כי אין ספק שבנקודה זו הדין עם המערער. הצדדים לא ביקשו מבית המשפט לפסוק במחלוקת שביניהם או לאשר הסכמות כלשהן אלא לאשר כי פסק דינו של בית המשפט בארצות הברית ייאכף בישראל. ככל שיש סתירה בין האמור בפסק הדין של בית המשפט במרילנד לפסיקתא שנתן בית המשפט בישראל– ברור הוא כי הראשון גובר, אם כי לצורכי אכיפה אפשר שהייתה נדרשת פנייה נוספת לבית המשפט ובקשה ממנו לתקן את הפסיקתא שנתן.

עם זאת, עקרונית, יכולה הייתה לקום טענה של אחד הצדדים או סברה של בית הדין קמא כי הפסיקתא מלמדת על הפרשנות שנתן בית המשפט בישראל לפסק דינו של בית המשפט בארצות הברית, ואולי לכך התכוון בית הדין בשאלתו. ככל שאכן הייתה עולה פרשנות כזו בבירור מן הפסיקתא ואחד הצדדים היה סבור כי שגויה היא – נדרש היה לכאורה לפנות לבית המשפט שנתן את הפסיקתא ואולי לערער על החלטתו, בית הדין הרבני כמובן אינו משמש ערכאת ערעור על פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה, ובענייננו, כזכור, גם הובהר בהסכם שהעניק לבית הדין את סמכותו (לכאורה) כי בית הדין לא יתערב בהחלטות חלוטות של בית המשפט – לא אלה של בית המשפט במרילנד ולא אלה של בית המשפט בישראל.

ככל שסבור מאן דהו כי קיימת סתירה בין ההחלטות – יכול היה בית הדין לומר את המובן מאליו לכאורה, כאמור לעיל, כי ההחלטה המחייבת ברובד העקרוני היא של בית המשפט בארצות הברית שדן בין הצדדים לגופם של דברים ולא של בית המשפט בישראל שרק אישר את אכיפת פסק דינו של בית המשפט במרילנד. אך מנוע היה מלהכריע בסתירה זו לגופה, היינו לקבוע איזו מן ההחלטות נכונה וצודקת יותר מצד עצמה, או מליתן הוראה אופרטיבית בעניין. זאת מן הטעם הפשוט שכל הכרעה כזו, לכאן או לכאן, הייתה סטייה מהחלטתו החלוטה של אחד מבתי המשפט, סטייה שבית הדין הבטיח כי לא יסטה ושלא הוסמך לעשותה, ולפיכך הכתובת להכרעה בה יכולה להיות אך ורק אחד משני בתי המשפט הללו (השאלה איזה מהם – אינה מענייננו) או ערכאות הערעור המוסמכות שמעליהם.

מכל מקום כפי שנראה להלן, בסופו של יום לא אימץ בית הדין קמא את פרשנותו לפסיקתא של בית המשפט בישראל כהוראה מחייבת וכפרשנות נכונה לפסק דינו של בית המשפט במרילנד. בין שהסיבה לכך היא הסברה כי פרשנות זו היא אומנם פרשנותו של בית המשפט בישראל אך אינה פירושם הנכון של דברי בית המשפט במרילנד (מה שלכאורה לא היה בית הדין מוסמך לקבוע לאור האמור) ובין שהסיבה לכך היא כי בית הדין הסיק שגם בית המשפט בישראל בעצמו לא התכוון לפרש את דברי בית המשפט במרילנד כפי שסבר בית הדין תחילה כי התכוון לפרשם – ברי הוא כי מסקנת בית הדין לא נשענה על פרשנות זו.

ח.         בהמשך לאמור אמר בא כוח המערער: “אני רוצה להקריא מהפרוטוקול של הדיון הקודם, בית הדין אומר שלא מתערבים בהחלטה שיפוטית, וכבר הוחלט במרילנד שזה לא מגיע לה.”

בית הדין הפנה את הדברים אל בא כוח המשיבה שהקריא בתגובה ממכתבו של מדור הפנסיה של צה”ל – גוף שלכל הדעות לא רק שאינו מוסמך לפסוק בעניינם של הצדדים, לשמש ערכאת ערעור על שנפסק בעניינם או לשנותו, אלא שגם אין חולק כי אינו ערכאה שיפוטית כלל ואינו מוסמך ליתן הוראות שיפוטיות או להכריע במחלוקות בדבר פרשנותן.

ואכן נוכח תגובה זו הבהיר בית הדין “אנו לא נהיה ערכאת ערעור על בית המשפט במרילנד” ושאל: “האם בית המשפט פסק מתי האישה תתחיל לקבל את הקצבה?”

בית הדין קמא ביקש אפוא להיות נאמן לדבריו שבדיון בתביעת הגירושין ולהסכם שגיבש ואישר ושלא לסטות מפסק דינו של בית המשפט במרילנד, אלא שהשאלה הייתה מה פסק בית המשפט במרילנד.

בתשובה לשאלה זו טען בא כוח המשיבה:

פסק דין במרילנד התייחס לכך, הוא אישר את הסכם חלוקת הרכוש בין הצדדים, הכול מסודר, וכמו כן אישר שלאישה מגיע שלושים אחוז מהגמלאות של האיש, מה זה הגמלאות? זה כמו כל רכוש משותף שצברו בני הזוג, ממתי מגיע לה? מיום הפירוד, כי אחרת מישהו קיבל מיום הפירוד עד ינואר 2021 את חלקה. אף ערכאה לא קבעה ממתי, חוק יחסי ממון מחלק את הרכוש ממועד הקרע.

עם זאת בא כוח המשיבה הוסיף טענה חלופית שאותה שם לכאורה בפי בעל דבבה של מרשתו “לחילופין אומר האיש, שזה מגיע לה ממועד הגירושין בשנת 2018”, טענה שכמובן אינה מעניקה למרשתו את מבוקשה המלא, אך גם על פיה מגיעים לה תשלומים רטרואקטיביים, גם אם חלקיים, וכלשונו: “ולכן בלאו הכי”, כלומר גם אם לא תתקבל עמדת המשיבה במלואה, “הוא צריך להחזיר רטרואקטיבית.”

בא כוח המערער הגיב לשני חלקי הטיעון, לחלקו הראשון שלפיו אף ערכאה לא קבעה בפירוש מאיזה מועד זכאית המשיבה לחלק מן הפנסיה של המערער ומשכך יש לקבוע כי זכאית היא לו ממועד הפירוד השיב:

אני פשוט סוער, בחיים לא שמעתי כאלה שקרים, אני מפנה לנספחים  3, 4, 5, 6 לכתב ההגנה, שם מופיע הכול. כל הניסיונות שלה נדחו. אני רוצה להפנות את בית הדין, יש שם את כל הפרוטוקולים. מקריא את ההחלטה הסופית. יש גם תצהיר שטרחנו לתרגם לעברית […]

בהמשך לכך הקריא בא כוח המערער תצהיר מיום 7.1.2020 של עו”ד רובין, עורכת הדין שייצגה את מרשו בהליכים במרילנד – תצהיר המתאר את השתלשלות ההליכים שם (לא ברור מהפרוטוקול אם הפירוט במלואו הוקרא בדיון) ובכלל זה את החלטות בתי המשפט שם שביטלו הוראות קודמות בדבר תשלומים רטרואקטיביים בגין הפנסיה המדוברת ואת הקביעה בדבר זכאות לקבל חלק בפנסיה כבר ממועד הגירושין, 11 במאי 2018, ואת ההחלטה הסופית, החלטה מ־23 לינואר 2020,  שבה הושמט כל אזכור לתשלומים רטרואקטיביים או לאחריות של המערער לשלם למשיבה בגין הפנסיה שקיבל – בתקופות שבהן קיבל אותה במלואה מבלי שצה”ל יעביר את חלקה למשיבה.

ברם כשהמשיך בא כוח המערער היו דבריו בבחינת הודאה לכאורה בטענה החילופית של המשיבה: “יש צו [מקריא באנגלית] שהתשלום יהיה מיום הגירושין, היינו בשנת 2018.”

בית הדין שאל או שמא קבע: “אז אתה מסכים לכך שהאיש צריך להחזיר את ההפרשים החל מתאריך 2018.” ובהמשך משנקב בא כוח המשיבה במועד פסק הדין לגירושין (האזרחיים), 11.5.18, אמר: “אם כן, צריך האיש לשלם לה מאז את ההפרשים.”

המערער ניסה להתנגד באומרו “היא ביקשה כל הזמן רטרואקטיבית, ודחו את כל התביעות, כי החוק קובע שצה”ל ייתן את הפנסיות רק מזמן הבאת המסמכים, וכך אמרו השופטים…” אך בית הדין לא קיבל את הדברים, ואותה עת לכאורה בדין לא קיבלם נוכח הקביעה שמלכתחילה כי לא יסטה מן הפסיקות החלוטות, ואמר:

בית המשפט פסק שייתן ממועד הגירושין. לא ניכנס לדברים שהם חלוטים. ועל כן מתאריך 11.5.2018 ועד ינואר 2021 האיש צריך להחזיר לאישה שלושים אחוז מקצבת הפנסיה שהוא קיבל.

בהתאם לכך קבע בית הדין בהחלטה נתן ארבעה ימים לאחר מכן, בי”ט במרחשוון התשפ”ג (13.11.2022):

לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר העיון בחומר שבתיק, בית הדין נוכח כי זכאות האישה לקבלת חלק בפנסיית האיש היא החל ממועד הגירושין האזרחיים שנערכו בארצות הברית, כפי שנפסק בבית המשפט בארצות הברית. לפיכך, על האיש להחזיר לאישה שלושים אחוז מן הקצבה החודשית של צה”ל שקיבל החל מתאריך 11 במאי 2018 ועד ינואר 2021.

ט.         החלטה זו תאמה לכאורה את דברי בא כוח המערער עצמו בדיון בנוגע לתוכן החלטתו של בית המשפט במרילנד, אלא שהמערער הגיש, באמצעות בא כוחו, מייד לאחריה בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה ולשינויה. בבקשתו עמד על טענתו כי המשיבה אינה זכאית לכל תשלום רטרואקטיבי בגין הפנסיה, אשר לדבריו בדיון הסביר בא כוח המערער כי בשגגה הקריא בבית הדין קטע מתוך החלטתו האחרונה של בית המשפט במרילנד שבו צוטטה החלטה של ערכאה קודמת, במקום את החלק שבו בוטלה החלטה זו ואת ההוראות הסופיות:

2. תוך כדי הדיון ציטט החתום מטה מתוך הצו שניתן בבית המשפט במדינת מרילנד ביום 7.1.2020. החתום מטה הציג לבית הדין את הצו והקריא מתוכו בטעות את ההחלטה שנטענה וניתנה בערכאה הקודמת לפיה לתובעת יש זכות רטרואקטיבית בקרן הפנסיה של הנתבע מיום 18.5.18 [צ”ל: 11.5.18].
3. בפועל הצו של בית המשפט המורחב שהתכנס במרילנד (3 בינואר 2020) לדון בהחלטה […] (אותה קראתי בטעות)קובע שההחלטה הייתה שגויה ומבוטלת וכי לתובעת אין זכות לקבל את תשלומי הפנסיה רטרואקטיבית (ממועד הגירושין 11 במאי 2018) […]
4. מצ”ב כנספח 1 תרגום נוטריוני של הצו הנ”ל […] “כי השופטת שוויצר טעתה […]”

בהמשך לאמור שב בא כוח המערער להפנות לתצהיר של עו”ד רובין, להצהרת המשיבה בבקשתה מבית המשפט לאשר לאכיפה את פסק דינו של בית המשפט במרילנד, שלפיה היא מקבלת עליה את פסק דינו ולהסכם שערכו הצדדים בבית הדין שגם בו נקבע כי הצדדים מקבלים את פסיקת בית המשפט במרילנד. בא כוח המערער ביקש משום כך, בשם מרשו, לבטל את החלטתו האמורה של בית הדין והטעים כי אין סמכות לשום ערכאה בישראל להוסיף על החיוב המקורי שבפסק דין חוץ וודאי שאין בית הדין יכול לעשות כן על בסיס קריאה שגויה של פסק הדין האמור.

בית הדין הורה למשיבה להגיב לבקשת עיכוב הביצוע (לא ברור מדוע צוינה רק בקשת עיכוב הביצוע ולא הבקשה המהותית לשינוי ההחלטה), וזו אכן הגיבה (באיחור שנומק באי־ידיעה על ההחלטה לתגובה) באמצעות בא כוחה. בתגובה צוטטו דברי בא כוח המערער בדיון שבהם ‘הודה’ כי המשיבה זכאית לתשלומים ממועד הגירושין. אשר לטענה כי החלטה זו של בית המשפט במרילנד בוטלה השיב בא כוח המשיבה כי טענה זו סותרת את שטען בא כוח המערער בדיון – תוך התעלמות מהסברו של בא כוח המערער בנוגע לטעות בהקראת הפסקה הלא נכונה מתוך ההחלטה הסופית – ועוד:

נניח שההחלטה שם בוטלה, הרי הצדדים הסכימו שבית הדין יכריע במחלוקות […] בא כוח האיש לא מסביר מה לא נכון בהחלטה שעל האיש לשלם לאישה את חלקה (30%) בגמלאותיו.

בא כוח המערער הגיב לדברים אלה כשהוא חוזר על טענותיו הקודמות ומאשים את חברו כי הוא –

מנסה לנצל את הטעות מהדיון הקודם בחוסר יושר ובחוסר תום־לב ומצטט שוב את המבוא [להחלטה האחרונה של בית המשפט במרילנד שבו צוטטה ההחלטה] של הערכאה הקודמת של בית המשפט במרילנד שנדחתה מכול וכול […]

בהמשך שאל בא כוח המערער, רטורית, והשיב במרומז: “מה עדיף טפי לתקן טעות בתום־לב ולהעמיד את הדין על האמת ועל היושר או לחילופין להרשות עיוות משפט המבוסס על שקר? התשובה ברורה.”

ושוב הגיב בא כוח המשיבה באומרו בין השאר כי בתגובתו הקודמת “לא כפר” בטענה “כי אכן ההחלטה אותה ציטט בא כוח האיש בוטלה על שום שחרגה מתחומי ההסכמה שבין הצדדים”, “אך טען כי נושא הרטרואקטיביות […] נמסרה על פי הסכמת הצדדים […] לסמכותו של בית הדין”.

את טענותיו העמיד על שתיים:

(א) משנתן בית הדין את החלטתו אין לו סמכות לשנות החלטה זו אלא לערכאת ערעור בלבד.

(ב) שאלת הרטרואקטיביות לא הוכרעה בבית המשפט והצדדים מסרו לבית הדין סמכות להכריע בנושא זה.

נוכח טענות אלה ביקש שלא להיעתר לבקשה לשינוי ההחלטה ולחילופין לקבוע דיון שבו יטענו הצדדים בעניין הרטרואקטיביות טרם הכרעה.

בית הדין החליט לקיים אכן דיון נוסף.

י.          בדיון, שנקבע לכ”א באדר התשפ”ג (14.3.23) והתקיים בו, טען בא כוח המערער:

הייתה טעות בדיון האחרון, קראנו כמה החלטות של בתי הדין בארצות הברית, הראשון קבע שיש איזו זכות רטרואקטיבית לאישה מקרן הפנסיה הצבאית של האיש בארץ, ואחרי החלטה זאת היה ערעור שם בפני הרכב של שלושה שופטים, והם ביטלו את ההחלטה הראשונה, אני בטעות קראתי מההחלטה הלא נכונה […] ואז נקבע כאן זכות לאישה שכלל לא היה מגיע לה.

עוד אמר: “חברי כבר התייחס לדיון הראשון של הצדדים, ובית הדין קבע שלא יתערבו במה שכבר חלוט בארצות הברית.”

לעניין הסמכות לתקן את ההחלטה טען:

לא חלפו שלש שעות ומיד ביקשתי עיון מחדש, כי הבנתי מה שקרה, והבקשה הזאת הוגשה לפי תקנה 14 [כנראה הכוונה לפרק יד של התקנות העוסק בסתירת הדין] של בתי הדין, מיד כשבית הדין רואה שיש טעות בהחלטה, ואני מדגיש החלטה, ובית הדין יכול להחליט על עיון מחדש.

ובהמשך, לגופם של דברים, לשאלת בית הדין “אנו מדברים על זכויות של האישה שהיא קיבלה חלק בפנסיית האיש, השאלה היא: ממתי?” השיב:

אין שום זכות רטרואקטיבית, היה הסכם שאין לה שום זכות רטרואקטיבית, וכך נקבע […] כבוד הרב צודק, בדרך כלל ישנו מועד הקרע או מועד פתיחת ההליכים, אבל כאשר יש הסכם גירושין – כל צד יכול לוותר, וזה מה שקרה. אני יכול להגיש את המסמכים מסודר. יש גם תרגומים להכול. בתאריך 3.10.2019 קבעה השופטת שוויצר שיש זכות לאישה בקרן הפנסיה של האיש מתאריך 11.5.2018 רטרואקטיבית, זה מה שקראתי בטעות […] אחרי הערעור, בתאריך 3.1.2020, בית המשפט ביטל את ההחלטה של השופטת שוויצר, ובתאריך 23.1.2022 הוציאה השופטת שוויצר צו מחודש בהתאם לערעור. ובאם נשווה בין שני הצווים, הם מחקו את התאריך הרטרואקטיבי, והם קבעו שהיא לא זכאית כלל לקבל מקרן הפנסיה של האיש. אבל עד שהיא לא מגישה את הבקשה לקרן הפנסיה כאן היא לא תקבל שום דבר […] אין לה שום זכות רטרואקטיבית, ובכלל רק כאשר האישה תגיש בקשה לצה”ל היא תקבל […]

האיש – המערער שלפנינו – עצמו הוסיף, לאחר שהגיש את המסמכים:

היה הסכם, ובהסכם נקבע כי אין תשלומים רטרואקטיביים, וברגע שהיא מגישה בקשה לצבא היא מקבלת. אם הייתה הולכת יום אחרי הגירושין היא הייתה מקבלת מהפנסיה.

בית הדין הקשה על המערער:

ההחלטה ניתנה. להגיד שהיא צריכה להגיש לצבא ורק מאז לקבל – על זה אנו לא מסכימים איתך. בפסק הדין הראשון נכתב שאתה צריך להוציא מכספך – אומרת השופטת: זה לא, היא יכולה לקבל מקרן הפנסיה.

הלה הגיב: “שלושה שופטים פסקו”…

ובית הדין הסביר את פרשנותו שלו:

הם אומרים שהסיבה שהם מבטלים זה בגלל שהסוגיה הזאת לא הייתה צריכה להיות נדון בבית המשפט, ולכן אמרו שצריך להעביר את ההליך לערכאה המוסמכת, והיא אומרת שזה לא יהיה רטרואקטיבי. אבל לא כתוב שהיא זכאית רק כאשר היא מגישה את הבקשה לצה”ל.

בא כוח המערער חזר על טענתו תוך הטעמה נוספת:

כאשר היא ניגשה לבית המשפט בתל אביב, היא הגישה תצהיר והיא חתמה שלא הוגש ערעור על פסק החוץ, האישה קיבלה את ההחלטה הזאת איך שהיא, זאת אומרת שזה דבר חלוט במרילנד, היא קיבלה את ההחלטה כמו שהיא, בלי שום טענה של רטרואקטיביות.

ובית הדין שב וביאר את עמדתו המשפטית:

אנו מפרשים את זה כך. בית המשפט לא קבע, כתוב [=בהסכם שגובש ואושר בבית הדין] שבית הדין יכול לכוף [את יישום פסק דינו של בית המשפט במרילנד], אבל לא כתוב ממתי זה מתחיל.

האיש ניסה לטעון שוב:

הדברים התחילו כבר לפני כן, היא ערערה לשופטת והיא אמרה שאיןרטרואקטיבית, והיא ערערה שוב פעם, והשופטים עלו על הערעור, כאשר השופטת שוויצר ביטלה שופט לפניה, ואז זה עלה, ואז חייבו לקחת את המסמך, ומחקו את כל הרטרואקטיבי.

ובית הדין הקשה: “זה ברור, אבל אם היא זכאית ולא הגישה בקשה, למה שייגרע חלקה?”

לאחר שבית הדין עיין בהסכם, ולאחר שהאיש הסביר כי חלקה של המשיבה בפנסיה חושב בידי כלכלנים, שב בית הדין לשאול: “אם הכלכלנים קבעו שהיא צריכה לקבל שלושים אחוז…”

האיש שב ואמר: “השופטת אמרה לה שהיא לא תקבל רטרואקטיבית, והשופט אמר שתרוץ לצה”ל ותקבל מזמן הגשת הבקשה. והיא לא הלכה, אבל היא לא תקבל רטרואקטיבית.”

בתגובה אמר בית הדין: “בהסכם הגירושין נאמר שאנחנו יכולים לפרש את ההסכם.” ובהמשך:

מדינת ישראל משלמת לך והיא זכאית לשלושים אחוז, אז לכן – בגלל שהיא לא הגישה את הבקשה – לכן היא לא תקבל את זה? אנו מציעים למשוך את התביעה [=הבקשה לעיון מחדש] כי אחרת יש סיכוי גדול לחיוב בהוצאות.

בא כוח המערער ניסה להציע “שיחזרו הצדדים למרילנד, לברר”, ובית הדין דחה את ההצעה באומרו “בית הדין החליט שהסמכות היא שלו”.

בא כוח המערער ניסה להציע גם כי בית הדין יגבה עדות ממי שייצגה את מרשו במרילנד ש”תסביר משפטית מה היה”. בית הדין דחה גם הצעה – בקשה זו והטעים:

זה לא עניין מה קדם למה, אנו עומדים על הצעתנו [למשיכת הבקשה לעיון מחדש].

יש לנו החלטות בהסכם הגירושין, הצדדים מסמיכים את בית הדין, ‘בית הדין יהיה מוסמך לדון […] או פרשנותו’.

כל ההחלטות ישנן בפנינו, יש החלטה שנתנה השופטת שוויצר ששלושים אחוז ממועד הסכם הגירושין, בהסכם הגירושין הייתה הסכמה שהיא תקבל חלק בפנסיה, והשאלה מה הגובה, וקבעו שהוא שלושים אחוז. בא שופט המחוזי ואמר שזה לא בסמכותה של שוויצר, באה השופטת האחרונה ואמרה דבר כזה, שהשיעור שכתוב בהסכם הגירושין זה שלושים אחוז. הוא לא ירד לפרטים, אם אנחנו מפרשים את הסכם הגירושין, זה כל מה שהתקבל מהפנסיה של הצבא, זאת המשמעות.

בא כוח המערער הגיב:

אני חייב לתקן טעות, זה חייב להיות לפי הדין המרילנדי, זה הכלל במשפט הבינלאומי, אני לא מוסמך במרילנד ואתם חייבים לשמוע לבא כוחה, אתם צריכים להיות מודעים לפרוצדורה וכן את הנהוג. בכל מדינה ומדינה זה אחרת. הפרשנות צריכה להיות לפי הפרשנות המרילנדי.

בית הדין דחה את טיעונו זה באומרו: “לאחר שהם [=הצדדים] כתבו בהסכם שאנחנו נפרש, הרי חוק יחסי ממון זה חצי חצי ככה זה מקובל.”

בא כוח המערער השיב: “כל ההקשר [=של הדיון בערכאת הערעור במרילנד] היה בעניין הרטרואקטיביות.”

בא כוח המשיבה הגיב לדברים אלה והביע את עמדתו:

בית הדין הבין טוב מאוד את המחלוקת ואת התשובה. ואני רוצה להבהיר, פסק הדין על הרטרואקטיביות – ההסכם לא דיבר על מועד תחילת התשלום, כאשר השופטת שוויצר אמרה שמגיע לה רטרואקטיבי, והערעור אמר שאי אפשר לחייב במה שההסכם לא מדבר עליו. כאשר הגענו לכאן הסכמנו לכרוך את זה עם הגט, והסכמנו שהמחלוקת תוכרע בבית הדין, היינו המועד לתחילת תשלום חלקה של האישה בקצבה.

לשאלת – הערת בית הדין “הוא מבקש שאנחנו נפרש לפי החוק של מרילנד” הגיב בא כוח המשיבה:

המועד להוכיח לפי החוק של מרילנד היה בדיון הקודם, והוא לא טען את זה. אבל עכשיו הוא לא מביא חוות דעת על החוק של מרילנד, אם היה טוען היום שצריך להכין את החוק של מרילנד, הוא היה צריך להגיש חוות דעת, אם יש או אין, ולכן חלה חזקת אחידות הדינים אלא אם יוכח אחרת, הצדדים לא הכריעו ולא פסקו לגבי המועד התחילי, ועכשיו הם ביקשו את הכרעת בית הדין.

בא כוח המערער הפנה לתצהירה של עורכת הדין שייצגה את מרשו במרילנד המתאר את ההשתלשלות המשפטית, ובית הדין דחה את הדברים וסיכם:

בית המשפט דחה ואמר דבר אחד, שהשופטת שוויצר לא מוסמכת לומר רטרואקטיבית, היא טעתה רק בזה שהיא דנה במה שלא בסמכותה. בית המשפט קבע שמה שכתוב בהסכם הגירושין זה שלושים אחוז.

יא.        ברוח דברים אלה ובהתאם להם קבע בית הדין בפסק דינו מי”ז באייר התשפ”ג (8.5.23):

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום כ”א באדר התשפ”ג (14.3.2023) לבקשת בא כוח האיש לעיון מחדש, בית הדין שמע את טענות הצדדים כמפורט בפרוטוקול הדיון.

לטענת בא כוח האיש היות וההחלטה הסופית הקובעת שניתנה בתאריך 23.1.2020 במרילנד על ידי השופט ביבי מ’ בארי היא שיש זכאות לאישה לשלושים אחוז מהפנסיה הצבאית מצה”ל שמקבל האיש אינה רטרואקטיבית, לפיכך זכאות האישה היא רק מהיום בו תגיש את המסמכים לצה”ל וצה”ל יחל לשלם לה את זכותה בקצבה של האיש מצה”ל, ולא קודם לכן.

מנגד, בא כוח האישה טען שבית המשפט לא אמר שלא מגיע לאישה זכות רטרואקטיבית, אלא בית המשפט לא התייחס לעניין היות שפסק הדין ניתן על פי הסכם הגירושין מכוח הסכמות הצדדים, ולכן לא נכנס בית המשפט הפרטני של שאלת הרטרואקטיביות. אולם מכיוון שזכותה של האישה נקבע על פי הסכם הגירושין, יש להחיל את זכותה בקצבה החל מיום הסכם הגירושין דהיינו יום הגירושין האזרחיים שהתגרשו הצדדים בארצות הברית.

לאחר שמיעת דברי הצדדים והעיון בחומר שבתיק, בית הדין פוסק בית הדין כי החלטת בית הדין מיום 13.11.2022 עומדת בתוקפה, ובית הדין מקבל את עמדת בא כוח האישה.

להלן השתלשלות ההחלטות המשפטיות בעניין הצדדים:

ביום 3.10.2019 נתנה החלטה השופטת מרגרט שוויצר לפיה התשלום מקצבת הפנסיה מצה”ל ישולם לנתבעת על בסיס חודשי קבוע מיום הגירושין 11.5.2018. ביום 7.1.2020 ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת השופטת שוויצר והחליט כי היא ניתנה מחוסר סמכות ויש להעביר את הנידון להחלטה בערכאה המוסמכת. ביום 23.1.2020 נתן השופט ביבי מ’ בארי החלטה לפיה האישה זכאית לשלושים אחוז מקצבת הפנסיה של האיש מצה”ל, והשופט לא נקט את מועד תחולת זכאות האישה, אולם הדברים פשוטים וברורים שתחולת המועד היא החל ממועד הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים, שהרי גובה האחוזים נקבע בהתאם לחיים המשותפים שחיו הצדדים ביחד עד למועד הגירושין, קרי 11.5.2018, וזכאות האישה היא בהתאם.

לאור הנ”ל פוסק בית הדין שהחלטת בית הדין מיום 13.11.2022 עומדת בתוקפה.

בהמשך, בא’ בסיוון (21.5) דחה בית הדין את בקשת המערער לעכב את ביצוע פסק דינו זה עד לבירור הסוגיה המשפטית בבית המשפט במרילנד. דחיית הבקשה נומקה בהסכמת הצדדים, בהסכם שגובש ואושר בבית הדין, שצוטטה בהחלטה ושעל פיה כפי שהבהיר בית הדין בדיון הסמכות נתונה לו.

בית הדין המשיך לדון בטענת המערער שלפיה יש לנכות מהסכומים שאותם זכאית המשיבה לקבל את ‘דמי ההפחתה’ הנדרשים כדי שתהיה המשיבה זכאית לקצבת שארים בגין הפנסיה (לאחר אריכות ימיו ושנותיו של המערער), שהוסכם כי המשיבה תישא בהם. המשיבה טענה כי היא אכן נושאת בתשלומים אלה ומשכך אין מקום לחייבה בסכום של 78,000 ש”ח – סכום שהמערער טען כי חייבת היא לו נוכח הפסיקה שקבעה (בהתאם להסכמות) כי תישא בעלות ‘דמי ההפחתה’. מאחר שמחצית הסכום האמור, 39,000 ש”ח, הועברה למערער על פי ההסכם שגובש ואושר בבית הדין, באופן זמני, עד להכרעה, דרשה המשיבה להשיב לה מחצית זו ושלא ולא לזקוף לחובתה את המחצית האחרת.

המערער מנגד טען כי אומנם מנוכים דמי הפחתה מהתשלומים המועברים למשיבה, אך הניכוי אינו אלא של מחצית ‘דמי ההפחתה’ ותביעתו מתבססת על היוון של המחצית האחרת המנוכה מהתשלומים המועברים לו, אף שעל פי הסכם הגירושין (לפי פרשנותו אותו) על המשיבה לשאת במלוא דמי ההפחתה.

יב.        בהסכמת הצדדים מונה מומחה לערוך את התחשיבים השונים. עם זאת יודגש כי המערער ציין גם בעת שהודיע על הסכמתו למינוי המומחה כי עמדתו היא כי יש להמתין לפסיקה של בית המשפט במרילנד לעניין סוגיית הרטרואקטיביות ולפיכך יש לקבוע כי הסכומים שיועברו למשיבה יועברו לה לעת עתה בכפוף לבטוחות להשבתם לו ככל שיתברר כי הדין עימו. בהחלטה שבה מינה בית הדין את המומחה התעלם בית הדין מדבריו אלה של המערער.

משהשלים המומחה את תחשיביו, תחשיבים שבהם אכן הפחית מחלקה של המשיבה את ‘דמי ההפחתה’ – הן אלה ששילם המערער עד אז הן סכום מהוון בגין התשלומים שצפוי היה עוד לשלם – ביקשה המשיבה פסק דין סופי. בבקשתה זו טענה כי אין מקום להיוון התשלומים העתידיים ועל כן יש להוסיף את התשלומים המהוונים שהופחתו לסכום שאותו זכאית היא לקבל, וכן כי מאחר שתשלומי העבר כבר הופחתו הרי שיש להשיב לה את הסכום של 39,000 ש”ח, שהרי אם לא כן תימצא משלמת תשלומי כפל.

יג.        המערער, שבית הדין הורה לו להגיב, הגיב לבקשה בי”א במרחשוון התשפ”ד (26.10.23), אך בחר שלא להגיב לגופם של דברים כי אם להעלות טענת חוסר סמכות. טענתו נשענה על שתי רגליים: הרגל האחת הייתה הטענה כי הכרעתו של בית הדין בסוגיית התשלומים הרטרואקטיביים חרגה מן הסמכות שהסכימו הצדדים להעניק לו בהסכם שגובש ואושר בבית הדין ושבו נקבע מפורשות כי ההחלטות ופסקי הדין החלוטים שניתנו במרילנד יעמדו על כנם. הרגל האחרת הייתה הטענה כי למעשה היה בית הדין משולל סמכות לעסוק בעניינים הרכושיים של הצדדים מכול וכול, חרף ההסכם האמור, שכן: (א) סמכותו לדון בגירושי הצדדים הייתה רק מכוחו של סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג – 1953, (להלן: החוק), השולל מפורשות את האפשרות לכרוך בתביעה עניינים נוספים; (ב) הסכמת הצדדים לא יכולה הייתה לרפא מום זה שכן סעיף 9 לחוק האמור אומנם אִפשר לצדדים להרחיב את יריעת הסמכות, אך אפשרות זו הוגבלה רק לענייני המעמד האישי המפורטים בסימן 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922 עד 1947, והללו אינם כוללים ענייני רכוש.

בהחלטה מט”ו במרחשוון התשפ”ד (30.10.23) הדף בית הדין את טענתו זו של המערער, קבע כי העלאתה בשלב זה היא “חוסר תום־לב מובהק” ודחה את הטענה לגופה בהבהירו כי משהסכימו שני הצדדים להתדיין בבית הדין בתביעת הגירושין הרי שסמכותו של בית הדין בעניין הגירושין עצמם לא נבעה שוב מסעיף 4א האמור בלבד אלא אף מסעיף 9 האמור, שהרי הגירושין עצמם הם מענייני המעמד האישי. משכך, קבע בית הדין: מאחר שסעיף 3 לחוק מאפשר לכרוך עניינים נוספים בתביעת גירושין, ומאחר שהסמכות לעניין תביעת הגירושין לא נשענה על סעיף 4א בלבד, שלגביו אכן שלל המחוקק בפירוש את אפשרות הכריכה, אלא גם על סעיף 9 שלגביו לא נשללה אפשרות זו הרי שאפשר היה לכרוך לתביעת הגירושין את ענייני הרכוש וההסכם שכרתו הצדדים ושאושר בבית הדין העניק לבית הדין את הסמכות לא מכוחה של ‘הסכמה’ גרידא ועל בסיס סעיף 9 לחוק אלא מכוחה של כריכה, שנעשתה בעצמה בהסכמה.

בית הדין קבע כי המערער יוכל להגיב מכל מקום לגופן של טענות עד לכ”א במרחשוון התשפ”ד (5.11.23). המשיב אכן הגיב במועד זה, אך תגובתו נסובה שוב על שאלת הרטרואקטיביות, שבראייתו של בית הדין כבר הוכרעה, ועל ענייני הסמכות. המערער שב והדגיש כי אין חולק כי הערכאה היחידה שהייתה מוסמכת לדון בענייני רכושם של הצדדים היא בית המשפט במרילנד, כי ההסכם שגובש ואושר בבית הדין לא הותיר פתח לשינויו של בית הדין את ההחלטות החלוטות שניתנו בבית המשפט הנ”ל וכי בית המשפט הנ”ל שלל את האפשרות לחייב אותו בתשלומים רטרואקטיביים למשיבה בגין הפנסיה.

לעניין זה הוסיף המערער על טענותיו הקודמות כי משמעות החלטותיו של בית המשפט במרילנד שביטלו את הקביעה בדבר הרטרואקטיביות היא כי המשיבה אינה זכאית לתשלומים רטרואקטיביים וכתב כי נוכח פסק דינו של בית הדין מיום י”ז אייר התשפ”ג (8.5.23) הגיש לבית המשפט במרילנד בקשה לתקן את צו בית המשפט ולהבהיר מפורשות כי אין לתובעת שום זכות לקבל את תשלומי הפנסיה מיום הגירושין 18 במאי 2018 ואין תשלומים רטרואקטיביים. בית המשפט דן והחליט בבקשה ב־26.10.2023, ובהחלטתו אומנם דחה את הבקשה אך מסיבה פרוצדורלית גרידא, בנימוק שלא ניתן לתקן צו בית משפט לאחר שלושים יום,  ובאוביטר חזר בית המשפט על החלטות בתי המשפט  הקודמות באומרו:

And as I had inquired before, the parties were engaged in significant litigation -– substantial litigation -– over the retroactivity issue all the way back in 2020. That’s why there was an en banc proceeding. And the order generated by the panel and entered on January 7, 2020, although it doesn’t use the word retroactive or retroactivity, does say that Judge Schweitzer was not legally correct in ordering that the defendant/appellee’s entitlement to plaintiff/appellant’s pension should begin on May 11, 2018. Obviously, that means no retroactivity.

ובתרגום לעברית:

וכפי שביררתי קודם, הצדדים היו עסוקים בהתדיינות משמעותית – התדיינות מהותית – של סוגיית הרטרואקטיביות כל הדרך אחורה בשנת 2020. זו הסיבה שהיה הליך בהרכב מלא [שלושה שופטים]. והצו שהופק על ידי ההרכב והתקבל ביום 7 בינואר 2020, על אף שלא נעשה בו שימוש במילה רטרואקטיבית או רטרואקטיבית, אכן כתב שהשופטת שוויצר לא צדקה משפטית כשהורתה לזכאות הנתבעת – המערערת [שם, המשיבה שלפנינו] לקצבת התובע – המערער שתתחיל ב-11 במאי 2018. ברור שזה אומר שאין רטרואקטיביות.

המערער אף ציין כי הדברים עולים בקנה אחד עם קביעותיו הקודמות של בית המשפט, כגון דבריו בדיון שהתקיים בו ב־24.8.2018:

Pending resolution by IDF of this start period, it may be tomorrow, it may not be for a few months, it may be a few weeks, recognizing it’s a different country. That is, it’s not retroactive.

ובעברית:

המתנה להחלטה של צה”ל על התחלה [=התחלת תשלומי הפנסיה לבת הזוג לשעבר]. זו יכולה להיות מחר, זו יכולה לא להיות כמה חודשים, זו יכולה להיות כמה שבועות. מתוך הכרה שזאת מדינה אחרת. כלומר, זה לא רטרואקטיבי.

אשר לטענת חוסר הסמכות שנשענה על העדר התשתית החוקית להענקת הסמכות לבית הדין בהסכם, שעה שסמכותו לעניין גירושי הצדדים נשענה על סעיף 4א לחוק ובהינתן כי ענייני הרכוש אינם מענייני המעמד האישי שסעיף 9 לחוק מאפשר הסכמה לסמכות בית הדין בעניינם – מחה בא כוח המערער על הגדרת בית הדין את העלאת הטענה בשלב זה ‘חוסר תום־לב’ והסביר כי לא השתהה בהעלאת טענה זו עד לתוצאות ההליך, בכוונה להעלותה ככל שאלה לא יישאו חן בעיניו, אלא שבהתמשכות ההליכים העמיק חקר בחוקים הרלוונטיים וגילה כי יש מקום לטענה זו.

לגופה של טענתו זו הגיב לדברי בית הדין קמא כי הסמכות נרכשה מכוח כריכה (בהסכמה) לתביעת הגירושין לאחר שהסמכות לדון בתביעת הגירושין גופה נקנתה גם מכוח הסכמת הצדדים ולפי סעיף 9 לחוק ולא הייתה מושתתת עוד על סעיף 4א לחוק בלבד. באשר להסברו שזה של בית הדין טען כי סעיף 3 לחוק המאפשר כריכה מוסב רק על תביעות גירושין שהסמכות לגביהן קנויה מכוחו של סעיף 1 לחוק.

בנוסף לכך טען כי לא הייתה כל כוונה או הסכמה להסמיך את בית הדין לדון בענייני הגירושין מכוח סעיף 9 לחוק: (א) לא היה צורך בכך מאחר שהייתה לבית הדין סמכות לפי סעיף 4א לחוק – סמכות שאף הפעיל בית הדין טרם לדיון ולהסכמות בעכבו את יציאת המשיבה מן הארץ כסעד לצורך הדיון בתביעת הגירושין שעל פי סעיף 4א; (ב) בהסכם שגובש ואושר בבית הדין ובפרוטוקול הדיון לא בא זכרו של סעיף 9 כלל, לא במפורש ואף לא במרומז, ומכאן שלא הייתה כוונה של איש מהצדדים ואף לא של בית הדין עצמו להסמכת בית הדין על בסיס סעיף זה.

בהקשר לטיעונו זה הוסיף בא כוח המערער להטעים ולהדגיש: (א) המערער לא נכח בדיון כי אם השתתף בו מרחוק ובעת שאושר ההסכם – עקב לחץ משמעותי של בית הדין עליו – אף לא היה מיוצג שכן באת כוחו הודיע כי אינה מייצגת אותו לעניין זה כלל; (ב) אם הייתה כוונה להציע לצדדים להסמיך את בית הדין על פי סעיף 9 לחוק – היה על בית הדין להסביר זאת להם ולהסביר את המשמעויות וההשלכות של הסכמתם, וכך ביתר זאת משלא היה המערער מיוצג, כאמור.

המערער הוסיף והטעים גם כי לגישתו של בית הדין מעוקרת כליל הוראתו של סעיף 4א(ב)(2) לחוק הקובעת כי תביעת גירושין על פי סעיף 4א אינה מאפשרת כריכה שכן לעולם יוכל הצד הנתבע להתנות את סידור הגט בהסכמה לסמכות בית הדין על פי סעיף 9 ולכרוך על בסיס סמכות זו את כלל העניינים וככל שהצד התובע לא יאות לכך – להתנגד לסידור הגט ולעגן את הצד התובע.

יד.        בהחלטה מכ”ג במרחשוון התשפ”ד (7.11.23) הכריע בית הדין בדן יחיד – בנימוק “שאחד מדייני ההרכב פרש לגמלאות. מכל מקום מדובר ביישום של החלטות קודמות בלבד ולא בהחלטה חדשה, ולפיכך די בדיין יחיד” – תוך שהוא דוחה את טענות המערער על הסף ומטעים כי אינו צריך לנמק שוב את דחייתן שכן נדחו כבר בהחלטות קודמות, מתעלם מהאסמכתאות שהביא המערער לטיעוניו מדברי בית המשפט במרילנד, לרבות אלה שלא היו לפני בית הדין קודם לכן שכן נאמרו רק ימים אחדים קודם להחלטתו האחרונה, ונזקק לדון רק בחישובים שעל בסיס חוות דעת המומחה ובזיקה לטענות בנוגע ל’דמי ההפחתה’ ולסכום של 39,000 ש”ח הנ”ל וכן בשאלת תשלום שכר טרחתו של המומחה. בסוגיה זו של ‘דמי ההפחתה’ ושל הסכום האמור קבע בית הדין בהחלטתו זו:

האיש טען שיש החלטה של בית המשפט שעל האישה לשלם לו 78,000 ש”ח, ובית הדין הורה שלעת עתה תשלם האישה רק 39,000 ש”ח עד לבירור הדבר. עדיין לא נעשה בירור, ולכן אין מקום לחייב את האיש בסך זה.

באשר לדמי ההפחתה העתידיים, אדרבה, יש לשאול את האישה מי יאמר שלא יופחת מהאיש סך זה?מכיוון שהיא באה להוציא ממנו הרי שעליה מוטלת חובת הראיה שלא תהיה הפחתה בעתיד, ולכן שפיר יש להפחית מהסך שעל האיש לשלם את דמי ההפחתה העתידיים הצפויים כפי שעשה רואה החשבון.

עם זאת בית הדין מבהיר כי אם יתברר בעתיד שההפחתה הייתה בשיעור נמוך יותר תוכל האישה לתבוע את המגיע לה.

המשיבה הגישה בקשה לעיון מחדש בנוגע לקביעות אלה ובה טענה כי דוח המומחה גילה כי דמי ההפחתה שכבר שולמו לא עלו לסכום הנטען ובכל מקרה הופחתו כבר מחלקה. נוכח טענות אלה ביקשה לשנות את שנקבע בהחלטה האמורה ולהורות כי יש לחייב את המערער להשיב לה את הסכום האמור של 39,000 ש”ח.

בית הדין הורה למערער להגיב לטענותיה אלה של המשיבה וזה הגיש תגובה שכללה שני חלקים.

בחלקה הראשון של התגובה טען כי הסכום האמור שולם כמקדמה וכי צדק בית הדין באומרו כי “עדיין לא נעשה בירור, ולכן אין מקום לחייב את האיש בסך זה”. המערער טען כי הבירור צריך לכלול, מלבד את הטענות לעניין ‘דמי ההפחתה’ גם את שאלת תשלומי המס בגין חלקה של המשיבה בפנסיה, תשלומים שלטענתו נגבו גם הם מחלקו ולא כך צריך להיות.

בחלקה השני, והארוך יותר, של התגובה שב המערער על טענותיו בסוגיית הסמכות ולעניינן הוסיף לטעון – בהתאמה לטיעונו העקרוני כי עניינה של הפנסיה במלואו הוכרע כבר בבית המשפט במרילנד – כי אזכורה של הפנסיה בהסכם שגובש ואושר בבית הדין אינו אלא ‘טעות סופר’ שנבעה מטענתו שלו לעניין פנסיית השארים, היינו הטענה בנוגע ל’דמי ההפחתה’, שכן בכל הנוגע לפנסיה עצמה לא היה במה לדון נוכח ההחלטות החלוטות שכבר ניתנו ולפיכך גם לא הייתה כוונה להסמיך את בית הדין לדון בה.

בהחלטתו הסופית של בית הדין בעניינם של הצדדים, היא ההחלטה מכ”א בכסלו התשפ”ד (4.12.23), שניתנה כקודמתה בדן יחיד, קבע בית הדין:

בית הדין ביקש מהאיש תגובה בעניין הסך של 39,000 ש”ח, מחצית מסך של 78,000 ש”ח שטען בעבר כי האישה חייבת לו על פי פסק דין. במקום לענות עניינית העלה האיש טענות בעניין סכומי כסף שבית הדין כבר הכריע בעניינם.

לפיכך בית הדין קובע בהמשך להחלטה מיום 7.11.23 כי האישה אינה חייבת לאיש סך של 78,000 ש”ח, ולכן על האיש להשיב לאישה סך של 39,000 ש”ח שקיבל שלא כדין, ובסה”כ על האיש לשלם לאישה סך של 164,073 ש”ח.

טו.       על החלטה זו, וכאמור גם על סדרת ההחלטות שקדמו לה, הוגש הערעור שלפנינו. רובו של כתב הערעור נסוב על טענות הסמכות שהועלו בבית דין קמא, כמתואר לעיל, תוך הדגשה של הטענות שעלתה בגלגוליה המאוחרים של טענת הסמכות בדבר אי־תקינות ההליך שבו גובש ואושר ההסכם בשל בלחץ שהפעיל בית הדין קמא על המערער, שלא היה מיוצג בעניין זה, להסכים לו, ותוך הדגשת אי־אזכורו של סעיף 9 לחוק בדיון שבו גובש ואושר ההסכם ובהסכם עצמו, ולא כל שכן אי־הסברת המשמעויות.

מאחר שהטענות הוזכרו כבר לעיל במסגרת סקירת ההליך בבית דין קמא אין אנו מוצאים לנכון להאריך בפירוטן שוב, מעבר לאמור. הטענות יוזכרו לפי הצורך בעת שנכריע בהן.

מכל מקום נציין כי לכתב הערעור הוסיף המערער כי באשר לקביעתו האחרונה של בית המשפט במרילנד שבה נדחתה בקשתו לתקן את הצו ולהבהיר בו את העדר הרטרואקטיביות במפורש, קביעה שנומקה בנימוקי פרוצדורה ותוך שבאוביטר אכן הובהר העדר הרטרואקטיביות, הגיש ערעור ובית המשפט במרילנד אכן קיבל את ערעורו וקבע כי אפשר לתקן ולהבהיר את הצו, אלא שבפועל הצו טרם תוקן שכן ערכאת הערעור שאישרה את האפשרות לתקן את הצו עבריה את מלאכת התיקון עצמה לשופט בערכאה דלמטה.

פרט לטענות אלה השיג המערער על הכרעת בית הדין קמא בנוגע לסכום של 39,000 ש”ח הנ”ל, בהקשר זה טען כי בכל מקרה לא היה מקום להורות על השבת הסכום כולו לידי המשיבה אלא על השבתו לחשבון המשותף שממנה הייתה נגזרת חלוקתו בין שני הצדדים. כבר עתה נאמר כי טענה זו – תמוהה היא (בהנחה שהסכום שהועבר לו הועבר לו אכן בהתאם להוראות ההסכם), שכן בהסכם נקבע כי סכום זה יועבר לו “מהמחצית הנותרת שנזקפת לזכותה של האישה בבנק הפועלים” ולא מתוך כלל החשבון המשותף, ומשנגרע הסכום מחלקה של המשיבה הרי שככל שאכן יש להשיבו יש להשיבו לידיה ולא לחשבון המשותף. מכל מקום עיקרו של הערעור לא נסוב על עניין זה.

טז.       המשיבה הגיבה לערעור.

ראשית טענה כי מאחר שברובד המהותי עיקר הערעור מכוון נגד פסק הדין מי”ז באייר התשפ”ג (8.5.23) הרי שיש לדחות את הערעור על הסף, שכן המועד להגשת ערעור על פסק דין זה חלף זה מכבר. המשיבה הטעימה כי ההליכים שנמשכו לאחר פסק דין זה וההחלטות שניתנו בהם עסקו אך ורק בחישובים ולא בעניין המהותי שהוכרע כאמור בפסק הדין. עם זאת המשיבה התעלמה מקיומה של מסכת הטענות בסוגיית הסמכות שהועלתה – גם אם אגב הדיון שבעיניה ובעיני בית הדין קמא נועד רק להשלמת החישובים – לאחר פסק הדין, כמו גם ממסכת ההחלטות שניתנו בעניין זה ושדחו טענות אלה.

שנית, לגופן של טענות המהותיות (השלובות אומנם גם בטענת הסמכות שכן זו מושפעת מהשאלה אם פסק הדין רק פירש ויישם את פסיקת בית המשפט בארצות הברית או שמא סטה ממנה), לאחר סקירה תמציתית של ההליכים טענה המשיבה כי המחלוקת שבין הצדדים הייתה בשאלה אם זכאותה ללק בפנסיה של המערער היא ממועד הפירוד או ממועד הגירושין, ובשאלה זו אימץ בית הדין קמא בפסק דינו את עמדת המערער דווקא, וממילא אין לו על מה להלין.

בתוך הדברים הזכירה המשיבה את טענת בא כוח המערער כי הקריא בדיון בשגגה את ההחלטה הלא סופית של בית המשפט במרילנד – לאמור כי עמדתו האמיתית, הנסמכת לשיטתו על הכרעת בית המשפט במרילנד, אינה העמדה שאימץ בית הדין. המשיבה הזכירה את החלטת בית הדין קמא שדחתה לבסוף את עמדת המערער. נעיר כבר עתה כי המשיבה לא הסבירה כיצד – נוכח עובדה זו שבה הודתה ושלא יכולה הייתה להכחישהּ – עומדת היא על הטיעון כי בית הדין אימץ למעשה את עמדת המערער, אף שהתברר כי לא זו הייתה עמדתו. (מובן כי אין בית הדין קמא חייב לאמץ את עמדת המערער וכי המשיבה יכולה לסבור כי בדין לא אומצה זו, אך סיכום הטיעון באמירה, שאף הודגשה, כי בית הדין קמא אימץ את עמדת המערער – תמוה וגובל לכאורה בניסיון להטעות את בית דיננו.)

אשר לטענת המערער בהסתמך על הדין האמריקאי טענה המשיבה כי משהסכימו הצדדים להכריע את המחלוקת שביניהם בבית הדין הרבני – אין לטענה זו מקום.

נציין כי טענה זו שונה מטענת המשיבה בבית הדין קמא שבו לא אמרה כי אין מקום להכריע על פי הדין האמריקאי אלא כי המערער איחר את המועד להצגת דין זה בבית הדין וכי בהעדר ידיעה ברורה בנוגע לדין זה יש להחיל את חזקת שוויון הדינים. המשיבה לא הסבירה ולא נימקה מדוע לעמדתה היה בהענקת הסמכות לבית הדין כדי להשליך גם על הדין המהותי ולאפשר לבית הדין לפסוק בעניינם של הצדדים בניגוד לדין האמריקאי, ככל שכך אכן פסק וכטענת המערער, וכך במשנה תוקף לאחר שהוסכם ונקבע כי בית הדין לא יסטה מההחלטות שכבר ניתנו בבית המשפט במרילנד, ארצות הברית, שעה שטענת המערער אינה רק כי פסק הדין סוטה באופן כללי מן הדין האמריקאי אלא כי הוא סוטה גם מההחלטות החלוטות שניתנו בבית המשפט האמור ושעה שברור לכאורה גם כי אף במסגרת הסמכות לפרש את ההסכם ואת ההחלטות שנתן בית המשפט האמריקאי בהתאם לו מתחייבת פרשנות התואמת את הדין האמריקאי או לפחות מתאפשרת על פיו.

יז.         בהחלטה מי”ג בשבט התשפ”ד (23.1.24) קבע בית דיננו כי הערעור יישמע בכפוף להפקדת ערובה, משזו אכן הופקדה הורה בית הדין בהחלטה מכ”ו בשבט (5.2) כי ייקבע מועד לדיון בערעור.

בראשית הדיון, שהתקיים בב’ בתמוז התשפ”ד (8.7.24), שבה המשיבה והעלתה את הטענה כי הערעור הוגש לאחר המועד. בית הדין הבהיר כי משמעות ההחלטות הקודמות, הנ”ל, בדבר שמיעת הערעור היא דחיית טענת סף זו ומתן ארכה האפשרית בהתאם לתקנה קלט לתקנות הדיון.

למען הסר ספק נבהיר כי משהועלתה בתשובת המשיבה לערעור ונשקלה טרם החלטה גם ההתנגדות לשמיעת הערעור בשל האיחור בהגשתו, התקיימה הדרישה למתן אפשרות זו רק “לאחר שניתנה לכל בעלי הדין האפשרות להביע את דעתם על כך”.

המערער מצידו טען גם כי אין לראות את הערעור כמוגש באיחור שכן אף שהכרעתו העקרונית של בית הדין קמא ניתנה בפסק הדין מי”ז באייר התשפ”ג (8.5.23) מכל מקום ההליך נמשך לאחר מכן והערעור הוגש לאחר שניתנה ההחלטה הסופית שבה נקבע לראשונה כי עם נתינתה “מסתיים ההליך” – נציין כי יש מקום לחדד בהקשר זה כי בהמשך אף נאמר ונקבע מפורשות “כל טענה נוספת בעניין הנ”ל יוכל מי מהצדדים לטעון בהוצל”פ או בבית הדין הגדול”, לאמור כי בית הדין קמא בעצמו הניח לכאורה כי המועד לערעור על הכרעתו חל עם מתן החלטה זו וסיום ההליך.

בדיון עצמו מכל מקום אישר בית דיננו את טענתו העקרונית של המערער באומרו: “לפעמים יש החלטות זמניות ולא על כל דבר יישמע ערעור בנפרד.” בא כוח המשיבה טען מנגד: “אם ההחלטות שאחר פסק הדין היו רלבנטיות לערעור היה בזה טעם, אך כאן הערעור על עצם פסק הדין ולא על ההתחשבנויות שהיו אחר כך.” בית הדין סיכם וסיים את העניין זה באומרו כי אישר את הערעור.

יח.        מן הדין די בכך, בית הדין אישר את הערעור הן בהחלטות בדבר שמיעתו לאחר הפקדת הערובה והן בהחלטה זו שניתנה מפורשות תוך כדי הדיון ולאחר שמיעת הטענות. משכך אין נפקות אם שמיעת הערעור מתבססת על הזכות המקורית להגשת ערעור במועד, וכעמדת המערער, או על סמכות בית הדין להאריך את המועד בלבד.

מכל מקום נאמר כי עת שההליך בבית הדין קמא מתמשך הנטייה היא לראות בערעור ערעור בזכות המוגש במועד, כל עוד הוגש בתוך המועד להגשת הערעור על ההחלטה האופרטיבית והסופית שנגזרה מפסק הדין העקרוני, כבענייננו, ולמצער כי כשכך הדבר וככל שנשקל בנוגע להארכת המועד גם עניין תום הלב שבהשתהות הרי שהנטייה היא לראות השתהות במצב כזה כהשתהות שבתום־לב שכן אדם סביר יכול אכן להניח כי רק לכשיסתיים ההליך תגיע העת לערער.

עוד נאמר כי הצגת בא כוח המשיבה את הדברים כביכול כל שהיה הוא פסק דין עקרוני והחלטות יישומיות – חישוביות לאחריו וכביכול השגותיו של המערער הן רק על פסק הדין העקרוני לוקה בחוסר דיוק, בלשון המעטה. כפי שסקרנו לעיל באריכות, גם לאחר פסק הדין העקרוני – ואף בעיקר לאחריו – עסקו חלק ניכר מן הטענות וההחלטות לא רק בענייני חשבונאות אלא גם ואולי בעיקר בעניין שהועלה בערעור – עניין הסמכות: הן מן ההיבט של היכולת להסכים לסמכות בית הדין; הן מן ההיבט של סטיית בית הדין, לפי הנטען, מהסמכות שהוסכם כי תינתן לו; הן מן ההיבט של אופן קבלת ואישור ההסכמות האמורות.

יט.        אכן תיתכן טענה שלפיה אין מקום לשמוע טענות אלה בערעור משום שממה נפשך: אם הועלו טרם פסק דין הרי שנדחו בפסק הדין והמועד לערער בעניינן אמור להיגזר ממועד מתן פסק הדין (אם כי בעניין זה יש מקום למתן ארכה כאמור), ואם לא הועלו קודם לו – הרי שבדרך כלל אין מקום להעלות טענות חדשות בבית דין קמא לאחר פסיקה ובערעור אין מקום להעלות טענות שלא הועלו בבית דין קמא.

ברם גם לטענה זו אין מקום בענייננו שכן בהעלאת הטענות בבית דין קמא לאחר פסק דינו העקרוני ביקש המערער כי בית דין קמא יסתור את דינו, בית דין קמא אף מצא מקום לדון בבקשה זו וקבע בה דיון כמתואר לעיל. משדחה בית דין קמא את בקשותיו של המערער בעניין זה קמה לו זכות הערעור על דחייתן ובעניינה ברי הוא שזכאי היה להעלות את טענותיו.

ואכן בכמה וכמה מקרים הבהיר בית דיננו כי האפשרות לבקש את סתירת הדין אינה יכולה לשמש אמצעי מלאכותי להארכת המועד לערעור, היינו כי בקשה לסתירת דין שנדחית אינה מאפשרת לערער בסמוך לדחייתה על פסק הדין המקורי שהמועד לערער עליו חלף עבר. ברם כפי שהובהר בכמה מאותם מקרים עצמם: אין אפשרות להחיות במסגרת ערעור על דחיית בקשה לסתירת הדין טענות שמקומן היה בערעור על פסק הדין המקורי, אך ככל שעולות בערעור טענות שעניינן הוא במישרין בטענות שהועלו בבקשה לסתירת הדין ובהחלטות שדחו בקשה זו – יישמעו טענות אלה בערעור שהמועד להגשתו ייגזר ממועד ההחלטה שבה נדחתה הבקשה לסתירת הדין. ובענייננו – בכך מדובר.

עוד נוסיף כי הפסיקה הכירה כי בנוגע לטענות של חוסר סמכות, ובעיקר במקרים שבהם מדובר, לפי הנטען, בהעדר תנאיה היסודיים של הסמכות המהותית שמהעדרם נגזרת בטלותו של פסק הדין מעיקרו, יש מקום לעיתים לביטול פסק הדין אף ביוזמת בית הדין או בית המשפט עצמו שנוכח כי פסק הדין ניתן שלא בסמכות ולא כל שכן שיש הצדקה לשמיעת טענות למרות חלוף המועד להגשת ערעור.

ובדומה לכך, בענייננו שבו חלק מהטענות לחוסר הסמכות נוגע גם לשאלת כשרותן של ההסכמות שאושרו בבית הדין (מלבד הטענות לחוסר אפשרות להקנות סמכות על בסיס הסכמות אלה) – טענות שבדומה לכל טענה לבטלותו של הסכם יכולות לעלות גם לאחר שניתנו החלטות על בסיס אותו הסכם, מבלי שיועלו הטענות נגדו. אכן לעיתים העלאת טענות נגד הסכם בשלב כזה עשויה להיות בחוסר תום־לב, אך משעולות הטענות נצרכת הכרעה בהן (היכולה להביא את שאלת תום הלב בחשבון), ומשניתנה הכרעה כזו – אפשר לערער עליה. בענייננו: פסק דינו העקרוני של בית דין קמא ניתן מבלי שיועלו טענות אלה, הללו הועלו לאחריו ומשנדחו סופית קמה האפשרות לערער על דחייתן.

כ.         לגופם של דברים העלה בא כוח המערער בדיון את הטענה כי הכרעת בית הדין קמא חורגת מן הקבוע בהסכם שאותו גיבש ואישר כי בית הדין לא יסטה מפסיקות חלוטות של בית המשפט, שכן:

שאלת הזכויות של המערער מצה”ל הוכרעה כמה פעמים בארצות הברית, כולם פסקו שאין למשיבה זכות רטרואקטיבית בקרן זו, בנוסף: כדי לממש את פסק דין הגירושין כדי שהמשיבה תקבל שלושים אחוז מהתשלומים העתידיים היה צורך לאכוף את פסק הדין בארץ, ולשם כך המשיבה חתמה על תצהיר לפיו יש לאכוף את פסק הדין כמות שהוא, ללא רטרואקטיביות.

כמו כן העלה את הטענה כי משנדונה תביעת הגירושין מכוחו של סעיף 4א רבתי לחוק אי אפשר לכרוך לה את ענייני הרכוש וכי אף הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות סמכות – מכוחו של סעיף 9 לחוק – בענייני הרכוש.

בנוגע לפסיקתו של בית המשפט במרילנד ציין בא כוח המערער כי נוכח פסיקת בית הדין הגיש מרשו לבית המשפט במרילנד בקשה לצו נוסף שיבהיר שלא הייתה ולא תהיה למשיבה כל זכות רטרואקטיבית בפנסיה. בא כוח המערער הבהיר כי האמור נגזר מן ההסכם שערכו הצדדים (בבית המשפט במרילנד) ועל כן אין מקום לטענה כי בדרך כלל ומשורת ההיגיון יש לראות את הזכאות לחלק מן הפנסיה כמתחילה ממועד הגירושין (או ממועד קרע אחר שנקבע) ולחייב בגין כך אף רטרואקטיבית “ההסכם היה שהיא תתחיל לקבל כשהיא תתחיל לקבל, והוא הסכים לכך והיא קיבלה על עצמה מה שהיא קיבלה שם”, ובהמשך “ההסכם ביניהם הייתה שהיא תקבל מרגע שתבקש, היא לא בקשה אז, אם הייתה בוחרת לחכות עשר שנים היא הייתה מפסידה עשר שנים”, “השופטת אמרה לה לגשת מייד ולתבוע את הפנסיה”.

בא כוח המשיבה השיב וטען:

העובדות [הן] שנחתם הסכם גירושין [במרילנד] ב־2018 ולפיו האישה צריכה לקבל שלושים אחוז מזכויות האיש. היא סירבה לקבל את הגט עד סיום ענייני הרכוש. האיש הגיע לארץ והוציא נגדה צו עיכוב יציאה, הגענו לבית הדין והסברנו שהם פרודים מ־2015 והיא לא רוצה להתגרש למרות ההסכם החתום, הרב הציע שהיא תקבל גט ותיתן לבית הדין סמכות להכריע בסוגיות הרכוש וכך היה, היא הסכימה והאיש הביע את הסכמתו בשיחת זום, אין אמת שהוא לא היה מיוצג.

לשאלת בית דיננו “כתוב בפרוטוקול שהוא הסכים רק אם לא ייגעו בדברים חלוטים […] איך פותחים את זה מחדש?” השיב בא כוח המשיבה:

השופטת במרילנד כתבה שקבלת הפנסיה תתחיל מיום פסק הדין ב־2018, עורך דינו שם הגיש ערעור שאין לה סמכות לקבוע כך כי לא נקבע מתי היא תתחיל לקבל פנסיה רטרואקטיבית וזה התקבל, עד היום לא היה דיון מהו התאריך הרטרואקטיבי.

בא כוח המשיבה הוסיף לטעון ולהשיב לשאלות בית הדין:

זה מה שכתבה השופטת בארצות הברית, עורך הדין בארצות הברית הגיש ערעור שנדחה על הסף, הוגש ערעור על הדחיה וזה התקבל ונקבע שיש להחזיר את זה לדיון מלא שעדיין לא התקבל. אך לא זה העניין, העניין המרכזי הוא שבבית הדין בירושלים אמרו שיש מחלוקת על כספי הפנסיה וכספים בבנק הפועלים, הוא לא טען שזה חלוט.

את הוראת ההסכם שאושר בבית הדין קמא כי הצדדים מקבלים עליהם את פסיקות בית המשפט ואת דברי בית הדין כי לא יתערב בפסיקות החלוטות פירש בא כוח המשיבה כמכוונות רק לשיעור הפנסיה שלה זכאית מרשתו, “שלושים אחוז ולא יותר” והסביר כי זאת אף ש”לדעתנו מגיע לה יותר”. בעוד “לגבי תחילת קבלת הפנסיה לא הייתה החלטה סופית, יש החלטה ויש עליה ערעור ודיון עליה צריך להתקיים ב־15.7 במרילנד”.

בא כוח המשיבה אף שב על הטענה כי בדיון בבית הדין קמא הסכים המערער עצמו כי הזכאות לפנסיה תהיה ממועד הגירושין ב־2018, ובא כוח המערער השיב על כך בהסבירו, כפי שהוסבר גם בבקשות שהגיש לבית דין קמא ובדיון בו, כי מעולם לא הייתה הסכמה לכך והקראת הפסיקה הלא סופית שקבעה כך לא הייתה אלא טעות גרידא שלו.

לגוף הטענה כי פסיקה זו בוטלה בבית המשפט במרילנד השיב בא כוח המשיבה:

הם ערערו בטענה שהשופטת יכולה רק לתקף את ההסכם ולא להוסיף סעיף, בהסכם נקבע שהפנסיה תהיה מ־5.2018, הגישו ערעור שהתאריך הזה לא מופיע בהסכם, הערעור התקבל וצריך להתקיים דיון נוסף ב־15.7 אך זה לא רלבנטי למה שקורה כאן, כשהגענו לבית הדין הרבני האישה טענה שמגיע לה מיום הפירוד והאיש טען שמגיע לה מיום פסק הדין ופסקו לפי זה.

בא כוח המערער מצידו הקריא מפסקי בית המשפט במרילנד שביטלו את ההחלטה הקודמת שניתנה בו ושקבעה חיוב רטרואקטיבי והסביר את עמדתו כי משמעות הדברים אינה רק שאותה החלטה ניתנה בחוסר סמכות אלא שגם לגופו של עניין ההסכם ופסק הדין שאישר אותו אינם מאפשרים חיוב רטרואקטיבי.

נציין כי לאחר הדיון הגיש בא כוח המערער בקשה שבה הכחיש, לפי הנטען נוכח בירור שערך, את הטענה כי אמור להתקיים בבית המשפט במרילנד דיון נוסף.

לעניין הסמכות הבהיר בא כוח המשיבה את עמדתו, התואמת להחלטת בית הדין קמא, כי הסמכות נבעה מכוחה של הכריכה (ולא ישירות מכוחו של סעיף 9 לחוק): “זה כרוך ובית הדין הרבני הכיר בזה […] אם לא היה ניתן לכרוך את זה לא היינו מסכימים לדון בכך כאן […] אנחנו הסכמנו לגט רק במידה והרכוש יהיה כרוך.”

כא.       הגיעה עת הכרעה:

טרם הכרעה במרכיביו העיקריים של הערעור נקדים ונעיר: בכתב הערעור נכללה טענה, שכבר הערנו עליה כי לגופה נראה שאין היא צודקת, לעניין חישוב ‘דמי ההפחתה’ והשבת הסכום של 36,000 ש”ח. בדיון עצמו לא נשנתה טענה זו ולא עלתה למעשה כל טענה אחרת בסוגיה זו, במנותק מן הטענות המכוונות כלפי כלל התנהלותו והכרעתו של בית הדין קמא, בהיבטי הסמכות. אך כיוון שהחלטותיו של בית הדין קמא הובאו לפתחנו חובתנו לומר כי גם ללא תלות בכל טענה אחרת דינן של החלטותיו האחרונות של בית הדין קמא – הן ההחלטה מכ”ג במרחשוון התשפ”ד (7.11.23) שבה אימץ בית הדין קמא בסוגיה זו את עמדת המערער והן חברתה שמכ”א בכסלו התשפ”ד (4.12.23) שבה סתר את דינו לעניין זה וקיבל את עמדת המשיבה – להיבטל.

טעמו של דבר הוא כי שתי החלטות אלה ניתנו בדן יחיד.

בית הדין קמא אומנם נימק את מתן ההחלטה בדן יחיד באומרו, כנ”ל, כי מנוע הוא מליתן את ההחלטה בהרכב מלא מאחר “שאחד מדייני ההרכב פרש לגמלאות” וכי רשאי הוא ליתנה בדן יחיד משום ש”מדובר ביישום של החלטות קודמות בלבד ולא בהחלטה חדשה, ולפיכך די בדיין יחיד”.

אולם ההחלטות מכריזות על עצמן כי בניגוד לאמור אכן מדובר בהחלטה חדשה ולא ביישום גרידא. הגע עצמך: לולי נדרשה בהחלטות אלה הכרעה חדשה, גם אם כזו המבוססת על יסודות שנקבעו בהחלטות קודמות, הכיצד שינה בית הדין קמא את טעמו בין ההחלטה הראשונה לשנייה, שינוי שבא לא במסגרת של תיקון טעות טכנית חישובית או טעות הקלדה גרידא אלא עקב טענות ומענות?

משנדרש בית הדין להכריע וליתן פסק דין סופי, ובו הכרעה מעשית – ולא רק הוראה יישום – שלא ניתנה עד כה, היה עליו ליתן את הכרעתו בשלושה, ואם “אחד מדייני  פרש לגמלאות” – יבוא אחר בנעליו ובית הדין ינהג בהתאם לתקנה ע”א לתקנות הדיון.

כב. ולעניין העיקרי:

לאחר שמיעת הצדדים ועיון במכלול החומר באנו לידי מסקנה כי דינו של הערעור להתקבל, ומכמה טעמים, מהם העומדים כל טעם לעצמו ומהם המסייעים זה לזה ושלובים זה בזה. הכול כפי שיתבאר להלן.

כג.        נפתח בשאלת סמכותו של בית הדין קמא לדון בענייני הרכוש של הצדדים:

בית הדין קמא הבהיר כאמור כי סמכותו זו יונקת מכוח כריכת ענייני הרכוש לתביעת הגירושין לאחר שהדיון בתביעה זו עצמה לא נסמך, כפי שנסמך תחילה, רק על סעיף 4א לחוק אלא גם על הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק.

קביעה זו אפשרית ברובד העקרוני.

המערער אכן טען נגד קביעה זו שני טיעונים: האחד, כי כריכה לפי סעיף 3 לחוק נוגעת רק לתביעה שהסמכות בה מבוססת על סעיף 1 לו; והשני, כי עמדה זו מעקרת ומרוקנת מתוכן את קביעת המחוקק כי תביעה שעל פי סעיף 4א לחוק אינה מאפשרת כריכה, שכן לעולם יוכל הצד הנתבע להתנות את סידור הגט בהסכמה לסמכות בית הדין על פי סעיף 9 ולכרוך על בסיס סמכות זו את כלל העניינים וככל שהצד התובע לא יאות לכך – להתנגד לסידור הגט ולעגן את הצד התובע.

את שני הטיעונים יש לדחות – ושוב, הדברים אמורים בשלב זה ברובד העקרוני, להלן נבחן אם יש לכך מקום בענייננו ונבאר את תשובתנו השלילית לשאלה זו:

הטיעון הראשון אינו מתחייב מלשונו של סעיף 3 לחוק. אך אף אם היה אפשר לסבור כי מבנה החוק וסדר סעיפיו מחייב לקוראו כך, כשסעיפיו המאוחרים מפרשים את קודמיהם ומוסבים על האמור בהם דווקא, הרי שהוראת המחוקק השוללת את אפשרות הכריכה מתביעת גירושין המושתתת על סעיף 4א לחוק – היא עצמה סותרת סברה זו, שהרי אם אפשרות הכריכה האמורה בסעיף 3 מוסבת רק על תביעה שמכוחו של סעיף 1, לשם מה נצרכה ההחרגה המפורשת של תביעה שמכוחו של סעיף 4א לחוק (וכך גם של תביעה שמכוח סעיף 4ב1 לחוק)?

סעיף 4א (וכך גם סעיף 4ב1) כמוהו כסעיף 9 – מאוחר לסעיף 3.

אם את סעיף 3 יש לקרוא כאילו נאמרו בו המילים המודגשות להלן (שבפועל לא נאמרו בו) “הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, בהתאם לסעיף 1 לחוק, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין”, הרי מובן מאליו כי לא תהיה לבית הדין סמכות לדון בתביעות שנכרכו לתביעת גירושין שעל פי סעיף 4א או 4ב1 לחוק, ולו כך היה לא היה נזקק המחוקק לשלול אפשרות זו בהוראה מפורשת ונפרדת.

אם אכן הוצרך המחוקק לשלול את אפשרות הכריכה מתביעות גירושין שעל פי סעיפים אלה – אין זה אלא משום שבסעיף 3 לא נאמרו המילים הנ”ל, וכשלעצמו מאפשר הוא כריכה בכל “תביעת גירושין בין יהודים” שהוגשה לבית הדין, ומכאן: לרבות תביעה שמכוח סעיף 9 לחוק. ודוק גם כי תנאיה של הסמכות בסעיף 3 הם “תביעה בין יהודים” – והמחוקק מצא לנכון להזכיר תנאי זה ולא לסמוך לגביו על המובן מאליו כביכול כי מדובר בתביעה בין יהודים שכן רק לגביהם הוסמך בית הדין בסעיף 1 לחוק – בדומה לתנאיו של סעיף 9 העוסק “בעניני המעמד האישי של יהודים”, ושלא כסעיף 1 לחוק שבו נוספו התנאים של “בישראל, אזרחי המדינה או תושביה”.

אשר לטיעון השני: מאחר שסעיף 9 מאפשר הגשת תביעת גירושין, או תביעה אחרת שבענייני המעמד האישי, בין יהודים – ללא עמידה בתנאיו הנוספים של סעיף 1 או בחליפיהם שבסעיפים 4א ו4ב1 – בהסכמה בלבד, הרי שאין מקום לטענה כי אפשרות הכריכה לתביעת גירושין המוגשת על פיו מרוקנת מתוכן את הוראת המחוקק השוללת כריכה בתביעה המוגשת לפי סעיפים 4א ו־4ב1, שכן הכריכה תהיה רק במקרה של הסכמה שתעניק את הסמכות, לעניין הגירושין, מכוחו של סעיף 9 בנוסף לזו שמכוחם של סעיף 4א או 4ב1.

ואומנם עדיין יש מקום לשאול: שמא משמעות הדברים היא הצד הנתבע לגירושין על פי סעיף 4א או 4ב1 לחוק יוכל להתנות את סידור הגט בהסכמה לסמכות בית הדין על פי סעיף 9 ולכרוך על בסיס סמכות זו את כלל העניינים וככל שהצד התובע לא יאות לכך – להתנגד לסידור הגט ולעגן את הצד התובע, כפי שהציג זאת המערער, או יתרה מכך: הצד התובע לא יוכל להתנגד שכן מעצם תביעתו הרי הוא מסכים לסמכות בית הדין לעניין הגירושין ומשהסכים לה גם הנתבע הרי קמה הסמכות מכוח סעיף 9, וממילא יכול כל אחד מן הצדדים לכרוך את יתר העניינים לתביעת הגירושין בעל כורחו של רעהו?

אכן שתי תשובות בדבר:

האחת היא כי שעה שסמכות בית הדין היא פרי הסכמה יש מקום לקבוע כי אף מי שמעוניין בסמכות בית הדין מכוחו של סעיף מסוים לחוק, בענייננו סעיף 4א ובמקרים דומים סעיף 4ב1, יוכל – אם יחפוץ – להתנגד לסמכות שמכוח סעיף 9. הסכמה לסמכות אין פירושה רק רצון שבית הדין יכריע בעניין מסוים אלא היא ‘פעולה’ משפטית המקימה את הסמכות, ולפיכך הסכמה ואף רצון שבית הדין ידון בגירושין שאינה נסמכת בפירוש על סעיף 9 ואינה נזקקת להיסמך עליו שכן הסמכות יכולה שתהיה שלא מכוחו אינה ‘יוצרת’ סמכות על פי סעיף 9 לחוק, יש כאן הסכמה ויש כאן סמכות (מכוחו של סעיף אחר) אך אין כאן סמכות שמכוחה של הסכמה.

והשנייה היא, לפחות באשר למקרים דוגמת זה שלפנינו, כי אומנם יכול כל צד להליך הגירושין לכרוך תביעות לתביעת הגירושין – אף שהצד האחר הוא שהגיש את התביעה – וכך אף אם התביעה נסמכת על סעיף 9 לחוק, אולם בדומה לכריכה של תביעות שונות בתביעת גירושין המוגשת על פי סעיף 1 לחוק – אין הדברים אמורים אלא כשלא הוקנתה הסמכות קודם לכן לערכאה אחרת. כשהסמכות הוקנתה לערכאה אחרת היכולת להקנותהּ לבית הדין באמצעות הכריכה מותנית בהסכמה לוותר על הזכות להמשיך ולהתדיין באותה ערכאה. ומאחר שברוב המקרים שבהם מוגשת תביעה על פי סעיף 4א או 4ב1 לחוק הוקנתה כבר הסמכות קודם לכן, בשאר העניינים, לערכאות שבחו”ל, ולרוב הללו אף דנו כבר בעניינם של הצדדים – ממילא שוב אין יכול צד אחד לכפות על משנהו את כריכת יתר העניינים לתביעת הגירושין באמצעות הסכמתו לסמכות שלעניין תביעת הגירושין ועשייתה לתביעה הנשענת על סעיף 9, שכן משקנתה ערכאה אחרת את הסמכות אי אפשר ליטלהּ ממנה שלא בהסכמת שני הצדדים ולהעניקהּ לבית הדין באמצעות כריכה.

כד.       מכל מקום, כפי שהדגשנו לעיל, אין תשובות אלה לטענת המערער אמורות אלא ברובד העקרוני. לא כך לגופו של המקרה שלפנינו:

בענייננו בצדק טוען המערער כי בעת שגובש ואושר בבית הדין ההסכם שלפיו ידון בית הדין בטענות הצדדים בנוגע ליישום ההסכם שביניהם (ולהלן נעמוד על מינוח זה שבו נקטנו) לא נאמרה לצדדים מילה וחצי מילה על אודות סעיף 9 לחוק לא כל שכן שלא נאמר דבר על היות עניין הגירושין עצמו עניין שלגביו מאפשר סעיף 9 הסמכה כזו, גם המונח כריכה לא הוזכר. בנסיבות אלה, וודאי שעה שלצורך תביעת הגירושין עצמה לא נזקק בית הדין לתמוך את יתדותיה של סמכותו בסעיף זה שכן מוסמך היה לדון בתביעת הגירושין מכוחו של סעיף 4א לחוק, ועל אחת כמה וכמה שעה שגם לא נאמרה מילה על אודות הסכמה לסמכות בית הדין לעסוק בעניין הגירושין – ובדין לא נאמרה שכן לא היה צורך בכך כאמור – אין הצדקה לקבוע כי הייתה הסכמה של הצדדים להסמיך את בית הדין, ולו לעניין הגירושין, מכוחו של סעיף 9 לחוק.

ניכר מהפרוטוקול ומנוסח ההסכם שנכלל בו ובהחלטה שאישרה הסכם זה כי כוונת הצדדים הייתה להסמיך את בית הדין, מכוח הסכמתם, לדון בתביעת הרכוש – מה שלא אפשר להם המחוקק לעשות, וכי לא עלה על דעתם ולא על דעתו של בית הדין כי הסמכות תיקנה מכוחה של כריכה וכי לשם כך תעוגן סמכותו של בית הדין לעניין הגירושין עצמם גם בסעיף 9, לבד מהסמכות שהייתה לו בלאו הכי, כדי לאפשר את הכריכה.

בהעדר כוונה להקנות סמכות על בסיס סעיף 9 וודאי שעה שלא עולה כוונה כזו מכללא מכוח הדיון בתביעת הגירושין, בהסכמה או בלעדיה, שכן דיון זה מצוי היה בסמכותו של בית הדין בלאו הכי – הדעת נוטה כי לא נוצרה סמכות כזו;

בהעדר כוונה לכרוך דבר לתביעת הגירושין – קשה לבסס את הסמכות על כריכה.

כה.       בנוסף לכל האמור, עת נזקקים אנו להסכם ולהסכמה – בין ברובד של הסכמה לסמכות לעניין תביעת הגירושין, בין במישור של הסכמה לעניין תביעת הרכוש עצמה (אף לו הייתה הסכמה כזו יכולה להקנות סמכות) – ובמיוחד שעה שהללו הם חלק מ’הסכם גירושין’ חובת על בית הדין לשוות לנגדו את הוראות סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג – 1973, הדורש מבית הדין ומבית המשפט שלא לאשר הסכם “אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו”.

ונחדד: אומנם הסכם הגירושין כשלעצמו כמו גם ההסכם הכלול בו בנוגע לסמכות שאינו כולל הוראות פרטניות בנוגע לאופן חלוקת רכוש הצדדים ואיזון משאביהם אינו חוסה ישירות תחת הוראותיו המפורשות של החוק האמור, שכן אין הוא ‘הסכם ממון’, אולם ההיגיון העומד מאחורי הוראתו של המחוקק בנוגע להסכם ממון עומד בתוקפו גם בענייננו. נזכיר גם כי גם הסכמים שאינם מצריכים את אישורה של ערכאה שיפוטית מבוססים על ההנחה בדבר כריתתם בהסכמה חופשית ועל אי־היות אחד הצדדים להם מוטעה (וראה סעיפים 14 ו־17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973) גם אם לא נקבע לגביהם בחוק הרף של וידוא הבנת כלל התוצאות. ואף באשר להסכמים שאין ערכאה שיפוטית נדרשת לוודא אקטיבית כי עומדים הם בדרישות הרצון החופשי והבנת המשמעויות, כדי לאשרם, ודאי הוא כי שעה שנדרשת היא לפעול ולהפעיל סמכויות על פיהם ולדון בהם – מוטלת עליה החובה שלא להיות פסיבית ולהתעלם מעשיית ההסכם שלא בהסכמה חופשית או שלא בהבנת המשמעויות, כשנראה לכאורה כי קיים חשש שההסכם לא נעשה כך, וכל שכן שאין היא רשאית לתת יד באופן אקטיבי, ועל אחת כמה וכמה שלא לדחוף בעצמה, לעשיית הסכם שלא בהסכמה חופשית או שלא בהבנת משמעויותיו ותוצאותיו.

ההסכם שבנדון דידן לקה לכאורה בהיבט של ההסכמה החופשית, וככל שמתבקשים אנו לראות בו גם הסכם המקים את סמכות בית הדין לעניין הגירושין על פי סעיף 9 לחוק ומאפשר ממילא גם כריכה של נושאים נוספים בתביעת הגירושין הרי שלקוי היה גם בהיבט של הבנת משמעותו ותוצאותיו.

כו.        באשר ל’הסכמה החופשית’ תוארה לעיל התנהלות בית הדין קמא בדיון שבו גובש ההסכם, בית הדין – כנראה מתוך כוונה טובה להביא לסיום הסכסוך ולמנוע עגינות מחד גיסא תוך צמצום הפגיעה בחופש התנועה של המשיבה מאידך גיסא – לחץ על המערער להסכים שאותו הציע. בשלב הראשון הייתה ההצעה “שהצדדים יסמיכו את בית הדין לתת תוקף להסכם שלכם שיהיה קביל גם בארץ, ובית הדין ידאג למימוש ההסכם” – לא דובר על סמכות לפרש או להכריע בנושאים נוספים אלא על מתן תוקף, אולי מתוך סברה, שגויה לכאורה, כי ההסכם לא היה תקף בארץ אותה עת, ועל מימוש. בשלב זה לכאורה מדובר היה בהצעה מובנת היטב ואף ההסכמה לה, שאליה נטה אז המערער, הייתה לכאורה חופשית. אולם בהמשך, משהעלתה המשיבה טענות ודרישות שונות ובית הדין הציע כי יקיים דיון בהללו לאחר סידור הגט ואף העלה הצעות בנוגע לחלוקה של חלק מהחשבון המשותף והותרת חלקו האחר מעוקל עד להכרעה, שעה שהמערער ביקש לשקול את הדברים ובאת כוחו הבהירה כי אינה יכולה לייעץ לו בעניינם עבר בית הדין קמא להפעלת לחץ על המערער “אז נשחרר את האישה [=נבטל את צו עיכוב היציאה]. אם לא תענו להצעת בית הדין נשחרר את האישה”, ובהמשך שוב “אנחנו מבחינתנו מבטלים את הצו לעיכוב יציאה, ברגע שהאישה חותמת על ההסכם” ושוב “ברגע שהיא חתמה על ההסכם ואתה מסרב לחתום על ההסכם, אני מבטל את הצו לעיכוב יציאה”.

נבהיר: נגד המשיבה לא ניתן פסק דין לחיוב גט, וודאי הוא כי בהעדר הסכמתה לגירושין לא היה בית הדין רשאי לכפות עליה אותם, באותה עת. משכך, ניסיון להביא את הצדדים להסכמה כדי לסיים את הפרשה במהירות תוך שהמערער משוחרר מנישואיו למשיבה והמשיבה משוחררת מצו עיכוב היציאה – ראוי ומבורך היה, אבל בין ניסיון להביא להסכמות לבין הפעלת לחץ פסול שתוצאתו היא ‘הסכמה’ שאינה ‘הסכמה חופשית’ עובר גבול ברור, שאותו לצערנו חצה בית הדין קמא, ואף אם עשה זאת בכוונה טובה כאמור, על כגון דא נאמר כבר למלך כוזר “כוונתך רצויה אולם מעשיך אינם רצויים”.

משנוכח בית הדין כי אין הסכמה חופשית להצעתו היה עליו להותיר את עיכוב היציאה על כנו לפרק זמן סביר, פרק זמן שיאזן בין הצורך שלא לעכב את המשיבה בארץ שלא בצדק ושלא במידתיות לבין הצורך לאפשר לצדדים לשקול את מעשיהם תוך בחינת מכלול האפשרויות ולמידת המשמעויות המשפטיות והכלכליות של ההצעות שהונחו לפתחם קיום דיון לגופה של תביעת הגירושין, ולחילופין – ככל שלא הייתה נכונות של הצדדים לבחון את ההצעות – או במקביל היה עליו לקיים דיון לגופה של תביעת הגירושין, דיון שבסופו היה ניתן פסק דין המחייב את המשיבה בגירושין למרות טענותיה או פסק דין הקובע שאין מקום לחייב אותה בגירושין כלל או שאין מקום לחייב אותה בגירושין לפני השלמת העניינים הרכושיים.

יכול היה בית הדין לשקול בהקשר זה גם לאפשר הפקדת ערובה כספית כחלופה לעיכוב היציאה. הדבר היה אפשרי בוודאי נוכח ההתרשמות כי המחלוקת העיקרית של הצדדים אכן הייתה במישור הכספי, וכדברי בית הדין קמא עצמו למשיבה “את רוצה להתגרש, אלא שיש לך כלי שבעזרתו את רוצה שהאיש יעמוד בתנאי ההסכם”. כך ככל שלאחר הליך סדור היה בית הדין מגיע למסקנה כי יש לחייב את המשיבה בגירושין – לא היה כדאי לה להתנגד להם משיקולים כלכליים, שכן הערובה הייתה נחלטת למערער ופוגעת בה כלכלית יותר, ובהינתן שהמערער עצמו, כגבר ובוודאי משאזרחית היה הוא כבר גרוש, גם היה יכול לפנות לאפיק של בקשת היתר נישואין אם למרות זאת הייתה המשיבה מתמידה בסרבנותה; וככל שתביעת המערער הייתה נדחית הייתה הערובה מושבת למשיבה והיא הייתה יכולה להמשיך בהליכים למימוש זכויותיה הכלכליות ולהתנגד לגירושין עד לקבלתן.

אולם כפיית המערער הלכה למעשה להסכים להסכם המוצע, באמצעות ההבהרה לו כי אם לא יסכים לו יבוטל צו עיכוב היציאה והוא ייוותר מעוגן, תוך שתביעת הגירושין שלו כלל לא תתברר (ולחילופין תתברר אולם ללא שתהיה יכולת לאכוף על המשיבה את פסק הדין, ונוסיף ונציין גם כי בית הדין לא הותיר למערער אפילו האפשרות נוספת לשיקול דעתו כי אם אינו מעוניין לקבל את הצעת בית הדין יהיה מקום לדון בתביעתו גם אם יבוטל צו עיכוב היציאה וככל שיזכה בתביעתו והמשיבה תמאן להתגרש יוכל לבקש היתר נישואין) – הייתה פגיעה בזכות היסוד שלו לבירור תביעתו והפעלת לחץ בלתי־ראוי ובלתי־הוגן להסכמה להסכם המוצע, לחץ שנכחו אין לראות בהסכמתו לו ‘הסכמה חופשית’.

נוסיף ונאמר גם כי נכונים היו הדברים דלעיל אף לו היו סיכויי תביעתו של המערער נראים שקולים או אפילו קלושים, אך נכונים השם שבעתיים משנראה לכאורה כי סיכויי תביעתו לגירושין היו שפירים למדי שהרי אותה עת כבר היו הצדדים פרודים בפועל כמה שנים וברור למדי כי איש מהם לא קיווה ולא ביקש לחזור לשלום בית, ואדרבה המשיבה עצמה אישרה במשתמע כי נכון היה תיאורו של בית הדין קמא “את רוצה להתגרש, אלא שיש לך כלי שבעזרתו את רוצה שהאיש יעמוד בתנאי ההסכם”, היינו כי שני הצדדים לא חפצו עוד זה בזה והסירוב לגירושין לא נועד אלא לשמש כלי במאבק הכלכלי.

כז.        באשר להבנת המשמעויות והתוצאות: כפי שנאמר לעיל נראה לכאורה כי אף בית הדין עצמו לא סבר ולא התכוון כשהציע את ההסכם כי הסכם זה יעניק לו סמכות בענייני הגירושין מכוח סעיף 9, מעבר לסמכות שניתנה לו מכוח סעיף 4א, וממילא אף לא כי הסכם זה יאפשר כריכת עניינים נוספים לתביעת הגירושין (ונעיר כי משהתאפשרה הכריכה, לדעת בית הדין כיום למפרע, משמעות הדבר הייתה לכאורה כי כל אחד מהצדדים יכול היה לכרוך לה, עד לסידור הגט, גם עניינים נוספים ולא רק את אלה שאכן נכרכו לה בפועל לכאורה בהסכם זה). לצדדים עצמם מכל מקום ודאי הוא כי לא הוסברו משמעויות אלה של ההסכם המוצע – ככל שאכן אלו הן משמעויותיו וכפי שגרס בית הדין קמא בהחלטתו מט”ו במרחשוון התשפ”ד (30.10.23) – ואת תוצאותיהן.

כח.       תוצאת דברינו אלה היא כי ההסכם שגובש ואושר בבית הדין – בטל.

ומכאן: בית הדין אכן היה מוסמך לדון בגירושי הצדדים מכוח סעיף 4א לחוק, אך בהתאם להוראות סעיף 4א(ב)(2) לא היה מוסמך לדון בענייני רכושם במסגרת כריכה לתביעת הגירושין שמכוח סעיף זה. סמכות לדון בענייני רכוש הצדדים מכוח הסכמה לא הייתה לבית הדין על פי סעיף 9 לחוק במישרין הן משום שלא הייתה הסכמה חופשית כזו והן משום שסעיף 9 אינו מאפשר התדיינות בענייני הרכוש, ומן הטעם של העדר הסכמה חופשית תוך הבנת המשמעויות והתוצאות כמו גם בשל העדר אמירה והסכמה מפורשת והעדר כוונה לא קמה גם סמכות לעניין הגירושין עצמם מכוחו של סעיף 9 (בנוסף לסמכות שמכוח סעיף 4א) ועל כן לא יכולה הייתה להיווצר אף סמכות בענייני רכוש מכוח כריכה לתביעת גירושין הנשענת על סמכות שעל פי סעיף 9.

כט.       לא זו אף זו: אף לו הייתה הסכמה כשרה, חוקית ותקפה לסמכות בית הדין בהתאם להסכם שגובש ואושר בבית הדין ואף לו הייתה זו אכן מקנה לבית הדין את הסמכות המבוקשת, עדיין ברור הוא כי ההסכמה והסמכות סויגה מפורשות “שבית הדין לא ישנה פסקי דין חלוטים” ונקבע כי “הצדדים מקבלים עליהם את כל ההחלטות החלוטות אשר ניתנו או על ידי בית משפט לענייני משפחה או על ידי בתי המשפט בארצות הברית”.

המערער הראה בעליל כי בתי המשפט במרילנד, ארצות הברית, שללו את האפשרות לפרש את ההסכם שגובש שם ואת הפסיקה שאישרה אותו כאילו יש בהם כדי להעניק למשיבה זכות רטרואקטיבית, ולו ממועד הגירושין בלבד, בפנסיה של המערער וכדי לחייב אותו לשלם לה בגין תשלומי פנסיה שקיבל במלואם עד שהחל צה”ל לשלם לה את חלקה בפנסיה ישירות.

המשיבה אומנם טענה כי בית המשפט במרילנד לא קבע כי אין לה זכות רטרואקטיבית בפנסיה אלא רק כי לשופטת (בערכאה הנמוכה ממנו) שהעניקה לה זכות זו לא הייתה סמכות להעניק לה זכות זו. בית הדין קמא אימץ עמדה זו והסיק כי מכיוון שכך הרי שהוא עצמו מכל מקום רשאי לפרש את ההסכם באופן המעניק זכות רטרואקטיבית כזו. את פרשנותו השתית בית הדין קמא על הוראות חוק יחסי ממון וכשביקש המערער לבחון את הוראות החוק במרילנד, הרלוונטיות יותר לפרשנות הסכם ופסק דין שמוצאם שם, הגיב בא כוח המשיבה – תגובה שלכאורה אומצה בפועל בידי בית הדין קמא – כי המועד לברר סוגיה זו היה בדיון קודם וכי משלא התברר העניין הרי חזקת שוויון הדינים (או בלשונו “אחידות הדינים”) מחייבת לפרש בהתאם לחוק יחסי ממון.

פרשנות הסכם בהתאם להוראות החוק בכלל, אף בהתעלם משאלת שוויון הדינים, אינה ודאית, שהרי רשאים צדדים להסכים על חלוקה שאינה תואמת את הוראות חוק יחסי ממון. למרות זאת בחר בית הדין קמא לנקוט בה ולהוציא ממון מספק, מה שיש בו כדי לעורר תמיהה מסוימת.

אך אם בחזקת שוויון הדינים עסקינן, קל־וחומר שיש לנקוט חזקה זו במקום שבו נדרשים אנו רק ‘להחזיק ממון’ ולא להוציא ובמקום שבו אין החזקה מתרועעת נוכח היכולת להסכים לדרך פעולה שאינה זו הקבועה בחוק, הסכמה שככל שהתקיימה מאיינת את הדיון בשאלה מהו החוק ואם שווה הוא במרילנד ובישראל. ואם כן, מדוע לא נניח כי גם בנוגע לאפשרות לפרש הסכם ופסק דין שווים הם הדינים הנוהגים בישראל לאלה הנוהגים במרילנד, ארצות הברית?

נחדד ונעיר כי גם מלשונו של בית הדין בפרוטוקול הדיון שבו גיבש ואישר את ההסכם נראה, וגם מן הסברה מסתבר, שכשהסכימו הצדדים להעניק לבית הדין סמכות לא הייתה כוונה לתת לו סמכות שאף לבית המשפט במרילנד לא הייתה נתונה אלא לתת לו, לכל היותר, את אותה סמכות שנתונה הייתה לבית המשפט שם ולאפשר באמצעותה את אכיפתו ויישומו בישראל של ההסכם שגובש במרילנד. לפיכך: ככל שבית הדין קמא רשאי, לדעתו, לפרש הסכם שלא הוא גיבש ואישר ופסק דין שלא הוא נתן – כך היה עליו להניח שגם שופטי בית המשפט במרילנד רשאים היו, על פי החוק הנוהג שם שחזקת שוויון הדינים מביאה אותנו להניח כי דומה הוא לדין הנוהג בישראל, הידוע לנו, לפרש את הללו?

ואם אכן היו רשאים לעשות כן, כמתבקש מחזקת שוויון הדינים, ולמרות זאת קיבלה ערכאת הערעור שם את ערעורו של המערער דנן וביטלה את ההחלטה של השופטת בערכאה שתחתיה שהעניקה למשיבה זכויות רטרואקטיביות – משמע שלא בעניין ‘פרוצדורלי’ גרידא מדובר, בדרישה דווקנית שפרשנות תיעשה דווקא בידי מי שאישר את ההסכם ופסק את פסק הדין, אלא בקביעה שדבריה של השופטת חורגים מגדר ‘פרשנות’ ומהווים או פרשנות שגויה או פסיקה בשאלה חדשה שההסכם כלל לא עסק בה.

ל.         המשמעות הפשוטה של דברי בית המשפט במרילנד, בהחלטותיו החלוטות ובפרוטוקולים שמהם הביא המערער בכתבי טענותיו – ושלא נסתרו בדברי המשיבה – וששורת הדין והשכל הישר מחייבים להזדקק להם לשם הבנת דברי בית המשפט היא שלמשיבה אין זכות רטרואקטיבית בפנסיה. כך עולה גם מהאוביטר של החלטת בית המשפט במרילנד מ־26.10.2023 – החלטה שאומנם לגביה כשלעצמה לא אמור הסייג של אי־שינוי מהחלטות חלוטות ושל קבלת הצדדים את החלטות בית המשפט, שהרי מאוחרת היא להסכם ואף לפסיקתו העקרונית של בית הדין קמא, אבל אי אפשר להתעלם מהיותה הפירוש הסביר של דברי בית המשפט במרילנד, כפי שניתן בבית משפט זה עצמו ובהכירו היטב, מן הסתם, וודאי יותר משמכיר בית הדין הרבני בירושלים, את חוקי המדינה דהתם ואת דרך ניסוחם של הסכמים ופסקי דין שם.

פסק דינו של בית הדין קמא ודאי סוטה ממשמעות ומפרשנות זו למרות הגבלת סמכותו בהסכם שגובש בו ליישום פסקי הדין החלוטים שניתנו בבית המשפט במרילנד, לא סטייה מהם, ולמרות קבלת הצדדים עליהם בפירוש את פסקי הדין הללו.

לא.       אם נבקש ללכת כברת דרך לכיוון עמדתה של המשיבה ולכיוון הכרעתו של בית הדין קמא, נוכל אולי לומר בדוחק שאין בדברי בית המשפט במרילנד שלילה מפורשת של הזכות הרטרואקטיבית, אלא רק קביעה כי ההסכם אינו מעניק זכות כזו וכי ככל שמבקשת המשיבה לקבל זכות כזו עליה להגיש תביעה שאינה נסמכת על ההסכם.

למעשה נראה כי אף בא כוחה של המשיבה עצמה סבר וקיבל לפחות משהוצגו דברי בית המשפט במרילנד שפרשנות זו היא המקסימום שיכולה המשיבה לטעון לו, ולא הפרשנות שלפיה כביכול אפשר לקרוא את ההסכם ופסק הדין של בית המשפט במרילנד כמחייבים תשלומים רטרואקטיביים ושוללים רק את האפשרות שפירוש זה ייאמר מפיה של השופטת שלא אישרה את ההסכם. כך אמר בא כוח המשיבה בדיון, כמצוטט מעלה:

אני רוצה להבהיר, פסק הדין על הרטרואקטיביות – ההסכם לא דיבר על מועד תחילת התשלום, כאשר השופטת שוויצר אמרה שמגיע לה רטרואקטיבי,והערעור אמר שאי אפשר לחייב במה שההסכם לא מדבר עליו.

למעשה זה גם תוכן תגובתו טרם לדיון: “אכן ההחלטה אותה ציטט בא כוח האיש בוטלה על שום שחרגה מתחומי ההסכמה שבין הצדדים” – ההחלטה של השופטת שוויצר חרגה מתחומי ההסכמה, היינו: אין מדובר רק בפרשנות להסכם שניתנה לא בידי מי שמוסמך היה ליתנה אלא בחריגה מן ההסכם. וכך אמר עוד בדיון: “הצדדים לא הכריעו ולא פסקו לגבי המועד התחילי.”

אלא מאי? לעמדת המשיבה, כפי שאמר בא כוחה בדיון, בהמשך לדבריו הנ”ל, “כאשר הגענו לכאן הסכמנו לכרוך את זה עם הגט, והסכמנו שהמחלוקת תוכרע בבית הדין, היינו המועד לתחילת תשלום חלקה של האישה בקצבה”.

לב.       זאת שלא כפי שהציג בית הדין קמא את הדברים בהחלטתו:

בא כוח האישה טען שבית המשפט לא אמר שלא מגיע לאישה זכות רטרואקטיבית, אלא בית המשפט לא התייחס לעניין היות שפסק הדין ניתן על פי הסכם הגירושין מכוח הסכמות הצדדים, ולכן לא נכנס בית המשפט הפרטני של שאלת הרטרואקטיביות. אולם מכיוון שזכותה של האישה נקבע על פי הסכם הגירושין, יש להחיל את זכותה בקצבה החל מיום הסכם הגירושין דהיינו יום הגירושין האזרחיים שהתגרשו הצדדים בארצות הברית.

לא זו הייתה טענת בא כוח המשיבה, ואף לא יכולה להיות טענה כזו אכן כלפי החלטה סתומה שלא הוזכר בה דבר בנוגע לרטרואקטיביות אפשר לומר “בית המשפט לא התייחס לעניין היות שפסק הדין ניתן על פי הסכם הגירושין מכוח הסכמות הצדדים”, אך החלטה המבטלת פסיקת רטרואקטיביות “היות שפסק הדין ניתן על פי הסכם הגירושין מכוח הסכמות הצדדים” מחייבת לכל הפחות את המסקנה כי הסכם הגירושין כשלעצמו אינו מורה על זכות רטרואקטיבית. ומסקנה כזו, גם אם נניח שאפשר לאחריה לתבוע זכות כזו שלא מכוח ההסכם, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האמירה “מכיוון שזכותה של האישה נקבע על פי הסכם הגירושין, יש להחיל את זכותה בקצבה החל מיום הסכם הגירושין”.

גם את דברי בית הדין קמא “השופט לא נקט את מועד תחולת זכאות האישה, אולם הדברים פשוטים וברורים שתחולת המועד היא החל ממועד הסכם הגירושין” קשה להלום: גם אם הכרעת דין כזו אפשרית – מצריכה היא דיון לגופם של דברים והנמקה, אין דרך לקבוע שהדברים הם “פשוטים וברורים” לאחר שבית המשפט במרילנד ביטל החלטה של שופטת הערכאה שתחתיו שהסיקה את אותה מסקנה עצמה, מה שמחייב גם אם לא נקבל את הטענה כי לדעתו מסקנה זו אינה נכונה לפחות להסיק כי לדעתו אין היא בבחינת “דברים פשוטים וברורים” בנוגע לפרשנותו של ההסכם. אם “פשוט וברור” שהחלטת השופט שאמרה את שנאמר בהסכם אך היא מאוחרת לו מתפרשת כמורה על תשלום רטרואקטיבי ממועד ההסכם, קל־וחומר שההסכם עצמו מתפרש כך, ואם שלל בית המשפט בערכאה הגבוהה את דברי שופטת הערכאה הנמוכה שפירשה וביקשה ליישם כך את ההסכם, הרי שלכל הפחות סבר הוא כי אין זו פרשנותו “הפשוטה והברורה” של ההסכם וקל־וחומר שאין זו פרשנותם הפשוטה והברורה של דברי בית המשפט עצמו.

לג.        אכן כאמור, בא כוח המשיבה עצמו הבין והודה במשתמע כי הפסיקה שאותה הוא מבקש אינה יכולה להתיימר להיות פרשנות של ההסכם ושל הפסיקה שניתנה במרילנד אלא להיות פסיקה חדשה בשאלה שכביכול לא נדונה עדיין. ואכן הפרשנות שלפיה שאלה זו לא נדונה – ולא: נדונה ונשללה – פרשנות דחוקה נוכח כל האמור לעיל, אולם אף אם נאמץ אותה:

(א) בפועל בית הדין קמא לא הכריע בשאלה זו לגופה בהחלטתו, אף שבדיון גילה את דעתו כי נכון להכריע בה על פי חוק יחסי ממון, אלא התיימר כן לפרש את ההסכם או את דברי בית המשפט במרילנד בפרשנות שאינה יכולה להיאמר בהם נוכח דברי אותו בית משפט;

(ב) ההסכם שגובש ואושר בבית הדין קמא קבע (ההדגשה אינה במקור):

הצדדים מסמיכים את בית הדין לדון בכל הנוגע להסכם הגירושין שנערך ונחתם בבית המשפט בארצות הברית ו/או פסק הדין בבית המשפט בארצות הברית ו/או לגבי הסכם הגירושין שנחתם בבית המשפט בתל אביב או פסק דין בבית המשפט בתל אביב, ככל שישנו.

לשון זו אינה מאפשרת לבית הדין לדון בתביעות ושאלות חדשות של נכללו בהסכם ובפסק דינו של בית המשפט. גם סיומו של אותו סעיף בהסכם “בית הדין יהיה מוסמך לדון הן באשר לתקפותו של ההסכם ו/או פסק הדין, פרשנותו או אכיפתו” מלמד כי לא הייתה כוונה להסמיך את בית הדין לדון בתביעות נוספות.

אכן בין תחילתו של הסעיף לסיומו באו גם המילים “לרבות טענות הצדדים לגבי הפנסיה שלו ושאר החובות”, אולם – גם אם נתעלם מטענת המערער כי כלל לא הייתה כוונה להסמיך את בית הדין לדון לגבי הפנסיה עצמה אלא לגבי ‘פנסיית השארים’, היינו לעניין הטענות על ‘דמי ההפחתה’ – אי אפשר להסתמך על אמירה זו, הסתומה למחצה, נגד המשמעות הן של תחילתו של הסעיף והן של סופו, ולכל היותר אפשר להניח שככל שדיון ב”פנסיה שלו ושאר החובות” אכן יוכל להיכלל בפרשנות ההסכם שגובש בבית המשפט או בפרשנותו של פסק דינו – יוכל בית הדין לעסוק בפרשנות זו. אך לא ככל שהטענה אינה עוד כי השאלה השנויה במחלוקת לגבי הפנסיה היא שאלה של פרשנות ההסכם אלא כי היא שאלה שלא הוכרעה בהסכם וזקוקה להכרעה חדשה.

נמצא שלא זו בלבד שההסכם שהעניק לבית הדין, כביכול, את הסמכות לדון בענייני רכושם של הצדדים בא לעולם בחטא של אילוצו של המערער להסכים לו תוך שהוא מאוים כי אם לא יאות לכך יאבד את זכותו לברר את תביעתו וייוותר מעוגן וללא שיובהרו לו משמעותו ותוצאותיו של ההסכם; ולא זו בלבד שנראה בעליל כי בשעה שגובש אותו הסכם ואושר לא הייתה כלל כוונה להעניק לבית הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין מכוחו של סעיף 9 ולכרוך לאחר מכן את יתר העניינים או חלקם לתביעה זו; אלא שגם לו היה הסכם זה כשר ותקף ולו היה בו כדי להעניק סמכות כלשהי לבית הדין קמא, בפועל סטתה הכרעתו של בית הדין קמא מגדריה ותנאיה של סמכות זו ולחילופין הייתה היא שגויה בעליל: אם נראה החלטה זו כפרשנות של ההסכם שאליו הגיעו הצדדים במרילנד ושל דברי בית המשפט שם, וכפי שנראה מנוסח ההחלטה – הרי ששגויה היא בעליל ובלתי־סבירה נוכח דברי בית המשפט שם, ואם נראה אותה כמקבלת לכאורה את תביעת המשיבה, שלא כפרשנות ויישום של ההסכם וההחלטות הנ”ל אלא כתביעה חדשה – הרי שסוטה היא מן הסמכות שהסכימו הצדדים להעניק לבית הדין, וזאת מלבד נתינתה ללא דיון מספיק לגופם של דברים כראוי בתביעה כזו ומלבד הספק, לכל הפחות, הקיים עדיין שמא בית המשפט לא רק לא קבע חובת תשלום רטרואקטיבית אלא אף שלל אותה ומדובר אפוא בסטייה מההחלטות החלוטות שנתן בית המשפט ושהצדדים קיבלו אותן עליהן בפירוש וכחלק מן ההסכם שגובש ואושר בבית הדין עצמו.

לד.       תוצאת כל האמור היא כי החלטותיו של בית הדין קמא בענייני רכושם של הצדדים – בטלות (והאחרונות שבהן בטלות כאמור לעיל גם בשל נתינתן בדן יחיד שלא כדין) וכי בית הדין נעדר סמכות ליתן החלטות נוספות בעניינו.

בשולי הדברים נעיר כי אומנם יכולים אנו להבין את גישתו של בית הדין קמא בפן המהותי, התמיהה מדוע תפסיד המשיבה זכויות שלכאורה הייתה זכאית להן מן הדין, על פי חוק יחסי ממון, ושיכולה הייתה לזכות בהן גם על פי ההסכם שבין הצדדים לו נזדרזה לפנות לצה”ל ולבקש את חלקה בפנסיה של המערער – תמיהה היא. אולם תמיהה שמן הסברה וההיגיון או אפילו מכוחו של טיעון ערכי ומוסרי על החלטתו של בית המשפט במרילנד אינה מאפשרת לבית הדין לנהוג כאילו היה ערכאת ערעור על בית המשפט האמור ואינה מעניקה לו סמכות לשנות מהחלטת בית המשפט האמור, סמכות שאינה נתונה לו מכוח החוק ואף לא מכוחו של ההסכם שבין הצדדים, ולא כל שכן לאחר שהצדדים הסכימו בפירוש כי החלטותיו של בית המשפט האמור מחייבות אותם ולא ישונו.

נוכח האמור בדבר בטלותן של החלטות בית הדין קמא ובדבר העדר סמכותו:

את ההסכם שגובש בין הצדדים בבית המשפט במרילנד ואת החלטותיו של בית המשפט במרילנד חייבים הצדדים לקיים כמובן מכוח עצמם, יישומם בישראל יכול וצריך להיעשות בהתאם לפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב ולהוראותיו. מחלוקות ממוניות אחרות שבין הצדדים או שאלות נוספות בנוגעות לפרשנותו של ההסכם ולפרשנותם של דברי בית המשפט במרילנד – יוכרעו בבית המשפט במרילנד שאין חולק כי לו הייתה נתונה הסמכות המקורית בעניינם של הצדדים, מחלוקות הנוגעות לאכיפה וליישום של פסקי הדין וההסכם בישראל – יוכרעו בבית המשפט לענייני משפחה שהוא שנתן את ההחלטות המקוריות לעניין זה, ולמעלה מן הצורך יצוין כי גם בהסכם שגובש בבית הדין נקבע כי אף החלטותיו הקודמות, החלוטות, מקובלות על הצדדים, ושהוא גם המחזיק בסמכות השיורית.

לה.       בצד כל האמור אין להתעלם מכמה נקודות רבות משמעות:

1. את הטענה הגורפת לחוסר סמכותו של בית הדין (להבדיל מהטענה הצודקת המקורית כי ההסכם בנוגע לסמכותו הגביל אותה באי־שינוין של ההחלטות החלוטות) בשל אי־האפשרות להעניק לבית הדין סמכות שלא העניק לו המחוקק ובעניין שאינו מענייני המעמד האישי העלה המערער לראשונה בתגובה שהגיש בי”א במרחשוון התשפ”ד (26.10.23), זמן רב למדי לאחר כריתת ההסכם בבית הדין ואישורו, לאחר הדיון בעניינם של הצדדים ואף לאחר ההחלטה העקרונית והדיון בבקשה לשינויה. הטענה כי ההסכם אף גובש תחת לחץ של בית הדין ולא בהסכמה חופשית העלה המערער לראשונה רק בתגובה נוספת שהגיש בכ”א במרחשוון התשפ”ד (5.11.23).

בית הדין קמא אמר באשר לטענה הראשונה משתי אלה כי העלאתה בשלב זה היא בבחינת ‘חוסר תום־לב’. הדברים נכונים לכאורה במשנה תוקף באשר לטענה השנייה שלגביה גם קשה לקבל את הצטדקות בא כוח המערער (שאכן נאמרה בהקשר לטענה הראשונה) כי רק בהתמשכות ההליכים העמיק חקר בחוקים הרלוונטיים וגילה כי יש מקום לטענה זו. כך גם לגבי הטענה הנוספת שהעלה המערער בשלב זה שלפיה אזכורה של הפנסיה בהסכם שגובש ואושר בבית הדין אינו אלא ‘טעות סופר’ שנבעה מטענתו שלו לעניין פנסיית השארים.

גם אם נתאמץ לדון את המערער לכף זכות ונניח כי אין מדובר בחוסר תום־לב אלא במשגים הנובעים מחוסר ידיעה מספקת בחוקים הרלוונטיים וכדומה (ובהקשר זה אולי אפשר לזקוף לזכות בא כוח המערער גם את דבריו בשלב אחר של ההליך כי ‘עולה חדש’ הוא), בסופו של יום אין ספק כי העלאת טענות כאלה בשלב כה מאוחר של ההליך משמעה כי המשיבה ניהלה הליך ארוך שהתברר לבסוף כהליך סרק ואף נגררה לערעור דנן בשל המערער – גם אם נניח שלא פעל בזדון בחוסר תום־לב אלא ברשלנות גרידא – שלא העלה טענות סף אלה בתחילתו של ההליך.

בנסיבות כאלה, אף שהערעור התקבל יש להשית על המערער הוצאות משפט לטובת המשיבה.

עם זאת אין להעלים עין מהיותו של ההליך כולו גם תולדה של התנהלות המשיבה שאף שברור כי לא ביקשה שלום בית ולא ציפתה לו, כי הייתה פרודה מהמערער וגרושה ממנו אזרחית כמה שנים וכי למעשה כדברי בית הדין קמא עצמו רצתה בגירושין אלא שביקשה להשתמש בסירוב להם כבמנוף לחץ לשם השגת הישגים רכושיים – גם זו אינה התנהלות הראויה לשבח בתור ‘תום־לב’, וזאת בלשון המעטה.

משכך ובהינתן גם שבסופו של יום התקבל הערעור יש לפסוק את הוצאות ברף נמוך.

לאחר שיקול דעת אנו קובעים כי המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 5,000 ש”ח בלבד, שייגבו מן הערובה שהפקיד בקופת בית הדין כתנאי לשמיעת ערעורו.

2. לעיל קבענו כי ההסכם שגובש ואושר בבית הדין – בטל הוא. הערנו גם על התנהלותו של בית הדין קמא שבחר, במקום לברר את תביעת המערער, ללחוץ על המערער להסכים להסכם זה.

וכאן עלינו להעיר כי בדיעבד פגעה התנהלות זו במידת מה לפחות גם במשיבה, ולא רק בעצם היגררותה להליך סרק כאמור לעיל, אלא גם באיבוד זכותה שלה להתגונן נגד תביעת המערער. ודוק: אם צדדים מגיעים להסכם ראוי וכשר, בהסכמה ורצון חופשיים ובהבינם את משמעויותיהם ותוצאותיהם של הדברים – הרי מוטב כך, על דרך כלל שני הצדדים יוצאים נשכרים בהגיעם להסכמות חלף התכתשות משפטית ממושכת. אולם כשהסכם נעשה בדרך לא ראויה והתוצאה היא ביטולו, כבענייננו, וכשהביטול נעשה בתוקף הנסיבות לאחר הגירושין שכשלעצמם בלתי־הפיכים הם, נמצא כי הצד שהתנגד לגירושין, בענייננו – המשיבה, והסכים להם בפועל בשל הסכם זה – איבד את זכותו לעמוד על התנגדותו לגירושין וקיבל ‘תמורתה’ הסכם שהוא בבחינת ‘חספא בעלמא’ שאינו ראוי אלא ‘לצור על פי צלוחיתו’.

אכן הערנו כבר לעיל כי סביר להניח שלו נוהלה תביעת הגירושין היה המערער זוכה בה, בנסיבות של פירוד ממושך, אי־רצון של איש מהצדדים לשוב לשלום בית ועיכוב הגט מצד המשיבה רק ככלי עזר במאבק הכלכלי. אך עם זאת איבדה המשיבה זכות דיונית שהייתה לה, ולא זו בלבד: לאישה המתגרשת יש, עקרונית לפחות, זכאות לכתובה. כך לעיתים אף כשהיא תובעת את הגירושין אך בוודאי כשהאיש תובע את הגירושין וכשלפי הנטען הוא גם שעזב את ביתם של הצדדים והביא לגירושין. זכות להתנות את הסכמתה לגירושין בדרישות כספיות שלא קיבלו מענה מספק לפי טעמה בבית המשפט במרילנד – לא הייתה ככל הנראה למשיבה, אך זכות להתנותהּ בקבלת הכתובה ולפחות בדיון בה – לכאורה הייתה לה. בהסכם הגירושין שגובש בבית הדין ובפסק הדין שאישר אותו נקבע גם כי האישה, המשיבה, מוותרת על כתובת הכפוף לסידור הגט.

עם קביעתנו בדבר בטלותו של ההסכם, ואף שהגירושין עצמם עובדה מוגמרת הם מכל מקום כאמור, בטלה גם מחילת הכתובה שהייתה חלק מן ההסכם ושוודאי הוא כי לא היה מקום לה כשהאישה מתנגדת לסידור הגט, ללא שתתברר התביעה, אלא מכוחו של מכלול ההסכם כולו בנתן מענה לכאורה גם לדרישות מסוימות שלה.

מחילת הכתובה בכהאי גוונא היא ‘מחילה בטעות’ ואף לסוברים ש’מחילה בטעות’ מחילה היא – בכהאי גוונא שאינה טעות בדין ואף לא טעות שמטעה אדם את עצמו בנוגע לעובדות אלא שמוטעה לחשוב שמקבל דבר בתמורה למחילתו ולבסוף התברר שלא קיבלו – אינה מחילה (ולחילופין נידונה היא כמחילה בתנאי, אף שהתנאי לא נאמר בפירוש, כיוון שניכר הוא מתוך הדברים, ומשלא התקיים התנאי – כאילו לא הייתה המחילה מעולם, ואין כאן מקום להאריך).

אין אנו אומרים בהכרח כי זכאית המשיבה לכתובה, שכן בית הדין לא דן ולא בירר לעומק את כל הרקע לגירושין ולא בחן אם ישנן טענות ועילות להפסד הכתובה. אין אנו יודעים גם מה הסכום הכתובה בכתובתה של המשיבה, אם כדאי הוא הדיון בעבורו ואם ייתכן כי נוכח קבלת זכויות מזכויותיו של המערער (אף אם הללו התקבלו מכוח הסכם בעל בסיס עקרונות המצויים בחוק יחסי ממון או בחוק האמריקאי ולא על בסיס החוק במישרין) אין המשיבה זכאית לקבלת הכתובה בנוסף לה. אך חובתו להבהיר כי משבטל ההסכם בטלה המחילה, והמשיבה זכאית להחליט אם לתבוע כתובה אם לאו.

לעניין זה נעיר כי בסוגיית הכתובה קנויה לבית הדין הסמכות גם ללא צורך בהסכמה או בכריכה ואף כשהסמכות בנוגע לגירושין מבוססת על סעיף 4א לחוק, וכך לפחות כשתביעת הגירושין עצמה היא תביעתו של האיש, כבענייננו, וכפי שהתבאר באריכות רבה בפסק הדין שנתן מותב שכלל שניים מהחתומים מטה בתיק 1149772/9. (באותו מקרה עצמו נקבע כי לא הייתה לבית הדין סמכות לדון בכתובה מהנימוקים המפורטים שם, לרבות האמור שם כי באותו מקרה לא הייתה לבית הדין סמכות אף בעניין הגירושין מכוחו של הסעיף האמור, התביעה גם לא הייתה תביעתו של האיש אלא תביעת האישה ועוד. נעיר כי נאמרה שם גם הבחנה בין תביעת כתובה המוגשת טרם סידור הגט לכזו המוגשת לאחריו, אך לעניין זה – די בהעלאת עניין הכתובה טרם הגט, כמקובל וכנהוג בדרך כלל וכפי שנעשה גם בענייננו במסגרת ההסכם: הכללת מחילה הכתובה בהסכם כמוה כתביעה וכאמירה עקרונית כי יש לדון בה טרם הגט, אלא ששוברה בצידה בדמות המחילה, ומשבטלה המחילה למפרע – חזרה ונעורה התביעה.)

לו.        סוף דבר, מסקנותינו העולות מכל המכלול דלעיל והוראותינו הן כדלהלן:

1. ההסכם שגובש ואושר בבית הדין בעניינם של הצדדים ובקבע את סמכויותיו של בית הדין לדון בענייני רכושם – בטל הוא בשל היותה של ההסכמה לו הסכמה שאינה ‘חופשית’. בכל הנוגע לעניין זה של הסמכת בית הדין בטלה ההסכמה שבהסכם זה גם משום שהסכמה ישירה לסמכות בית הדין בענייני רכוש, בנסיבות שבהן תביעת הגירושין אינה מאפשרת כריכה – אינה מועילה והקניית הסמכות לעניין הגירושין שעליה אפשר להשתית גם כריכה – לא הייתה בהסכם זה במפורש, לא הייתה כוונה לה לכאורה וככל שהסכם זה מתיימר ליצור אותה למרות זאת הרי שבטל הוא בשל עשייתו מבלי שהצדדים הבינו כראוי את משמעויותיו ותוצאותיו.
2. נוכח האמור נעדר בית הדין סמכות לעסוק בענייני רכושם של הצדדים אף ככל שמדובר רק בפרשנות ובאכיפת הסכם הגירושין שגובש ביניהם בחו”ל ופסקי דיניהם של בתי המשפט שניתנו בעניינם, קל־וחומר ככל שמדובר בפסיקה בשאלות שלא הוכרעו בהסכם הגירושין שגובש בחו”ל ובפסיקת בתי המשפט, וקל־וחומר בן בנו של קל־וחומר ככל שמדובר בשינוין של הפסיקות האמורות – דברים שאף אליבא דאותו הסכם שגובש בבית הדין לא היה בית הדין רשאי לעשות.
3. תוצאת האמור היא בטלותן של כל החלטות בית הדין קמא בענייני רכושם של הצדדים.
4. את ההסכם שגובש בין הצדדים בבית המשפט במרילנד ואת החלטותיו של בית המשפט במרילנד חייבים הצדדים לקיים כמובן מכוח עצמם, יישומם בישראל יכול וצריך להיעשות בהתאם לפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב ולהוראותיו.

מחלוקות ממוניות אחרות שבין הצדדים או שאלות נוספות בנוגעות לפרשנותו של ההסכם ולפרשנותם של דברי בית המשפט במרילנד – יוכרעו בבית המשפט במרילנד, שאין חולק כי לו הייתה נתונה הסמכות המקורית בעניינם של הצדדים, מחלוקות הנוגעות לאכיפה וליישום של פסקי הדין וההסכם בישראל – יוכרעו בבית המשפט לענייני משפחה שהוא שנתן את ההחלטות המקוריות לעניין זה, ולמעלה מן הצורך יצוין כי גם בהסכם שגובש בבית הדין נקבע כי אף החלטותיו הקודמות, החלוטות, מקובלות על הצדדים, ושהוא גם המחזיק בסמכות השיורית.

5. המערער השתהה מאוד בהעלאת כמה מטענותיו העיקריות, שאכן נתקבלו לבסוף בפסק דיננו זה. בהשתהותו זו גרם לקיומם ולהתמשכותם של ההליכים שהתבררו כהליכי סרק והסב למשיבה נזקים. בנסיבות אלה על אף קבלת ערעורו יש להשית עליו הוצאות משפט סמליות לטובת המשיבה.

מכל מקום הבאנו בחשבון גם את לידתו של ההליך דווקא בעוולה שנעשתה למערער שנכפה להסכם שלא חפץ בו ואת התנהלותה של המשיבה בהקשר זה – היינו סירובה לגירושין ללא הסכמתו של המערער להסכם האמור אף שהצדדים היו פרודים וגרושים אזרחית זה מכבר ואף שלא חפצה בשלום בית וכל מגמת סירובה לגירושין הייתה הפעלת לחץ שמטרתו הישגים כלכליים או דיון בהם בערכאה שלדעתה הייתה נוחה לה.

נוכח האמור ולאחר שיקול דעת החלטנו להעמיד את חיובו של המערער בהוצאות המשפט של המשיבה על סך של 5,000 ש”ח בלבד שייגבו מן הערובה שהפקיד המערער.

6. עם קביעתנו בדבר בטלותו של ההסכם, ואף שהגירושין עצמם עובדה מוגמרת הם, בטלה גם מחילת הכתובה שהייתה חלק מן ההסכם.

למען הסר ספק מובהר מכל מקום כי אין בדברים משום קביעה כי אכן זכאית המשיבה לכתובה ואין לראות בהם אף עצה המבוססת על הנחה לכאורית בדבר הזכאות לכתובה ברובד העקרוני או באשר לזכות לגבותה בנוסף או במקביל לקבלת זכויות ממוניות על פי חוק או על פי ההסכם. אלא שחובתנו להבהיר כי לקביעה בדבר בטלות ההסכם יש משמעות גם בנוגע לזכות תביעת הכתובה, המשיבה תשקול את צעדיה בעניין זה ותנהג כראות עיניה.

ככל שתבחר המשיבה אכן לתבוע את הכתובה תיראה תביעתה זו כהמשך להליך הגירושין שהובלעה בו הקביעה והתביעה העקרונית לכתובה ובית הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בתביעה זו מכוח היותה חלק מענייני הנישואין והגירושין (ולא רק תביעה הכרוכה בהם) ומכוח הסמכות שהייתה לו לדון בתביעת הגירושין עצמה.

7. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטות פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ”א באב התשפ”ד (25.8.2024).

הרב אברהם שינדלר                        הרב מימון נהרי             הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

ב”ה

תיק 1371830/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז

המערער:       פלוני

נגד

המשיבה:       פלונית

הנדון:תנאי הסמכות לדון בענייני הרכוש כשתביעת הגירושין הייתה לפי סעיף 4א לחשבד”ר