גירושין

ב”ה

עורך דין מומלץ

הנדון: חלוקת כספי פנסיה באופן לא שוויוני

כשהבעל לא הפריש לקופת הפנסיה, העדר מאמץ משותף בניהול משק הבית, ואלימות נפשית קשה.

תיק 1169298/6

בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

מתן נימוקים מאת כבוד הדיין

הרב רפאל זאב גלב

חלוקת פנסיה והשלכות אלימות נפשית בגירושין

נימוקי פסק דין

בית הדין בהרכבו המלא, בהחלטתו מיום ז’ שבט תשפ”ד (17.01.24)קיבל את תביעת הכתובה של האישה, וכן את תביעתה לחלוקה לא שוויונית ברכוש, אך דחה את תביעתה לפיצויי גירושין מוגדלים.

ההחלטה הנ”ל נחתמה על ידי שלושת דייני ההרכב: כב’ הרב יצחק מרוה (אב”ד), כב’ הרב שמעון לביא, והח”מ.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאוני להחלטה זו.

יודגש כי נימוקים אלו הינם דעתי האישית בלבד ואינם בהכרח משקפים את דעת חבריי להרכב.

אקדמות מילין

בפנינו תביעת האישה לכתובה ופיצויי גירושין מהתובע בסך מיליון דולר ארה”ב. כמו”כ תביעתה לחלוקת רכוש בלתי שוויונית בהתאם לסעיף 8.2 לחוק איזון משאבים.

עסקינן בבני זוג המנהלים אורח חיים חרדי שנשאו כדמו”י בשנת תשנ”ז בתאריך 08.04.97, כשמנישואין אלה [ראשונים של האיש ושניים של האישה] נולדו להם ארבעה ילדים.

בתאריך 27.06.18 פתחה האישה בבית הדין תיק לגירושין כשהיא כורכת גם תביעת רכוש, כתובה ופיצויי גירושין ולשון הרע.

התנהלו בפנינו 12 דיונים במכלול התיקים שבכותרת, כולל בתיק גירושין (ומזונות ילדים), כאשר בתחילה סירב הבעל לגרש את האישה וביקש שלום בית, אך לאחר מספר חודשים נעתר האיש לתת גט לאשתו.

יצוין בזאת כי בכתובה רשום סך מאה זוז בתוספת מאה זקוקים, אך האישה עומדת כאמור על תביעת פיצויי גירושין מוגדלת עקב סבל רב שסבלה ממנו.

כאמור פסק דין זה עוסק בתביעת הכתובה, פיצויי הגירושין והרכוש.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

עיקר טענותיה של התובעת כי על אף תביעתה לגירושין, אשמת הגירושין מוטלת על האיש עקב מעשיו המחפירים והתנהגותו הקיצונית הבלתי נסבלת.

במהלך הדיונים ובכתב התביעה האישה תיארה בפנינו, כי כבר בתחילת הנישואין שמה לב להתנהגות מוזרה וכפייתית מצדו של האיש כאשר היה מרבה ליטול ידיו, לשטוף ראשו תחת מים זורמים מספר פעמים ביום, ואף היה נעלם למספר שעות. הוא היה מרים את קולו וצועק לכל עבר, ולעיתים הגיע הדבר לידי התפרצויות בלתי נשלטות מצדו כשכל השכנים שמסביב רואים את הקולות. גם כשיחסית היה האיש רגוע הוא היה משמיע רעשים תוך כדי דיבורו ועושה תיקים בראשו. לדבריה בטרם הנישואין היא לא ידעה ממצבו הרפואי הנפשי, ואילו הייתה יודעת זאת היא לא הייתה נישאת לו [פרוטוקול דיון מיום 21.12.20 שורות 96-97].

לדברי האישה בתחילת הדרך על אף התנהגותו הפסיכוטית סירב הבעל ללכת לפסיכיאטר וטען שהוא נורמלי לגמרי והיא זו החולה. לאחר הזמן כשהצליחה לשכנעו וכשהוריו נחלצו אף הם למאמצי השכנוע והביאוהו לטיפול פסיכיאטרי שכלל מתן תרופות מתאימות, סירב האיש לקחתם והמצב הלך והחמיר. בדיעבד הודה האיש בפניה, כי בצעירותו עוד כשהיה בגיל 17 כבר נטל תרופות פסיכיאטריות. החיים המשיכו, ובעוד שהיא עסוקה כל העת בגידול ילדיה היה האיש מנותק מניהול הבית, חי בבועה, קם משנתו מתי שרוצה, הולך לעבודה רק לעיתים רחוקות, מסתובב ללא מעש כשצעקותיו הרמות בבית ובפרהסיה מפחידות את ילדיוואת כל הסובב [עיין פרוטוקול דיון מיום 02.01.20 שורות 5-16].

הוא הרבה לדבר על מלחמת גוג ומגוג, ותוך כדי הזיות הוא דיבר על המשיח שכבר בא כשהוא צועק על כל הסובב ועל מעשיהם. הוא גרם לה ולכל בני המשפחה בושות גדולות ביותר כשהיה עומד וצורח על יד חלון פתוח ‘איזו אישה רעה יש לי’, ‘זונה’, ‘מנאפת’, ‘מפתה גברים’, כשהיא מתביישת לצאת מהבית לאחר מיכן.

העובדה שהאיש סירב באופן עקבי ליטול את הכדורים ולא היה מאוזן, הביאה אותו לידי כך שבשנת 2018 לאחר ליל הסדר הוא החל להאשים אותה על לא עוול בכפה שהיא בגדה בו עם 12 גברים. האיש לא הרפה והמשיך בהתעללותו בה כשהוא הולך בין אנשים שחשד בהם, ובירר אצלם האם הם ניהלו יחסים אינטימיים עם אשתו כשהוא מכפיש את שמה בכל אזור מגוריהם. גם זימונו של הנתבע לרב הקהילה כשהוא דורש הימנו שיחדל מיידית מהכפשת שמה של התובעת, לא עצר את האיש ממעשיו הנפשעים כשהוא מבזה את התובעת את ילדיהם ואת המשפחה המורחבת.

בשל כך טוענת האישה, כי אין ספק שיש להטיל את אשמת הגירושין על הבעל, וזכאית היא בכתובתה על אף שהיא זו שתבעה את הגירושין. עוד מוסיפה האישה, כי הנזק שספגה מהתנהגותו הנפשעת של האיש, גובל בנזק נפשי של ממש שילווה אותה עוד שנים רבות וכפי שהציגה בפנינו חוות דעת רפואית על כך, ועל כן זכאית היא בפיצויי גירושין מוגדלים.

ביחס לתביעתה הרכושית לחלוקה לא שוויונית טוענת האישה, כי האיש בעל משרד ליעוץ מס בתל אביב, ובמקום להשקיע ולעבוד ולפרנס את המשפחה בכבוד, הוא לקח עובדת בשכר מלא שהיא תעשה את העבודה, כשהוא מבקר שם לכל היותר פעמיים בשבוע בלבד. הדבר גרם לידי כך שהעסק בקושי הכניס, והיא זו שהייתה המפרנסת העיקרית של הבית.

עוד הוסיפה האישה, כי לא זו בלבד שהאיש לא הגדיל את ההכנסות, לא שלט במצב ונזקק לעזרה כספית מידי פעם מהוריו, היא גילתה לאחר זמן כי האיש לוקה בחוסר שיקול דעת קיצוני, שכן כספים שהיו בידו ממקום עבודתו או כספים שנתנו לו הוריו, הוא היה מחלקם לצדקה לכל דורש, כשלעיתים מדובר היה בסכומים גדולים מאד, ולא היה שייך לעצור אותו.

לדבריה, מאחר ובמשך כל חיי הנישואין האיש לא פרנס כדבעי, היא נאלצה לקחת הלוואות רבות כדי שתוכל להמשיך לשרוד ולנהל את הבית. כמו”כ היה צורך לשפץ את הבית, ולשם כך היא נזקקה להלוואה גדולה נוספת.

באשר לזכויותיה הפנסיוניות טוענת האישה כי אין לחלקם בין הצדדים, מאחר והאיש מעולם לא דאג לעתידם ולא הפריש מכספו מאומה על אף הפצרותיה החוזרות ונשנות שידאג לזקנה. הוא בחר בדרך הבטלה ופיזור כספים לריק, ותמיד השיב לה שלהוריו יש הרבה כסף והם אלה שידאגו לו גם בעתיד. בפועל, הוריו עזרו לו בשכירות המשרד ליעוץ מס, ומידי פעם אף נתנו להם כספים בעזרה לחיים השוטפים, אך בשנת 2021 כאשר נמכר המשרד עם המוניטין הם לא נתנו לה מאומה מכך, ועל כן אין שום היגיון שהיא תצטרך לתת חלק מזכויותיה הסוציאליות לאיש, שעל אף הפצרותיה הוא סירב להפריש כל סכום בדאגה לעתיד.

לאור האמור, מאחר והאיש בהתנהגותו הקשה גרם לגירושין, כשמצבו הנפשי והתנהגותו החולנית פוגעת קשות בה ובילדיהם, הואהכפיש את שמה הטוב, ביישה והתעלל בה, ולא עזר בכלכלת הבית באופן שוויוני, לא צפה את פני העתיד ולא הפריש כספים לגיל הפנסיה, לפיכך תובעת האישה פיצויי גירושין מוגדלים (ובכללם פיצוי בגין פגיעה בשמה ע”י לשון הרע) וחלוקה לא שוויונית בנכסי הצדדים ובזכויותיהם הסוציאליות.

טענת הנתבע

הנתבע כופר בעיקר טענות התובעת. לדבריו היא ניצלה את טוב לבו, ועתה כשהוא חולה היא החליטה להרוס את המשפחה ולהתגרש. מבחינתו הוא עשה את כל מה שיכל עבור פרנסת בני ביתו, והוריו אף סייעו רבות לסיפוק גחמותיה של התובעת והעניקו כל העת לתא המשפחתי, הלוו להם כסף רב לטובת שיפוץ הדירה, מימון מסגרות הילדים, סיוע ברכישת הדירה בשליש ממחירה שניתן עבור הבעל ולא עבור כלתם, תשלומי המשכנתא, ועוד. בשל כך דוחה הנתבע את טענת התובעת שהיא זו שכלכלה את הבית בגפה.

מעבר לכך טוען הנתבע, כי יש להתחשב בכך שהוא כיום אדם חולה שכבר איבד את ילדיו, ועבר מלחמת התשה בהליכים המשפטיים בהיותו פגוע בנפשו.

בעניין זכויות הפנסיה של התובעת משיב הנתבע, כי על אף שהתובעת צברה זכויות פנסיוניות והוא לא, אך לאור הוראות חוק יחסי ממון, הוא זכאי במחצית מכל מה שצברה וחלוקה שוויונית בדירתם. קל וחומר כשהתובעת יודעת היטב שאילולי עזרה וסיוע ממשי מהוריו הם לא היו יכולים להגיע לרכישת הדירה והיא לא הייתה זוכה בחציה, ומן הראוי להשיב להם את מה שנתנו. מה גם שהיא לקחה לעצמה את כל המיטלטלין שהיו משותפים לבני הזוג, ולכן יש לחלוק את כל הרכוש שווה בשווה.

מבחינת הנתבע ובאת כוחו, בעצם עתירתה לחלוקה לא שוויונית מנסה התובעת לעשוק את הנתבע ולנצל את מצוקתו ומחלתו, ולעשות עושר שלא במשפט הגובל בגזלה ממש. אין שום היגיון להותיר את האיש ללא יכולת כלכלית כלשהי, בפרט בהיותו חולה במחלת הסרטן.

בעניין הכתובה טוען הנתבע, כי האישה איננה זכאית לכתובתה כלל מאחר והיא מאסה בבעל והיא זו שפתחה בהליך הגירושין וזאת לאחר שהיא מיררה את חייו עת נהגה להשפילו, ואף הכתה אותו שלש פעמים במהלך הנישואין, ואף אמרה לו מפורשות כי היא שונאת אותו והיא איננה נשארת לצדו אלא מסיבה כלכלית בלבד.

לא זו בלבד, לדבריו האישה לא מלאה את תפקידה כלפיו, היא מרדה בו ולא קיימה עמו יחסי אישות כלל והפסיקה ללכת למקווה טהרה. לדברי באת כוחו, זו הסיבה שהאיש איבד בטחונו באישה כשבמרידתה היא גורמת לו להאמין בכל ליבו כי הינה מצויה במערכת יחסים עם גבר אחר.

בנוסף לאמור מוסיפה באת כוחו של הנתבע וטוענת, כי בהתחלה תבעה התובעת כדמי כתובה ופיצויים סך 122000 ש”ח, ותוך כדי ההליך המשפטי תאבונה גדל והיא תבעה מיליון דולר ואיזון בלתי שוויוני. מבחינתה זוהי תביעת סרק.

זאת ועוד, גם אם תביעתה תתקבל עקרונית הרי שיש לחייבו בסך הנקוב בכתובה בסך חמישים זוזים (כטענתה) בלבד שערכם אינו עולה על סך 2700 ש”ח.

בעניין עתירת התובעת לפיצויי גירושין בנוסף לכתובתה עקב סבלה המתמשך בחיי הנישואין, משיבה ב”כ הנתבע, כי מחלת נפשו של הנתבע הגיעה כתוצאה מטראומה שעבר, ועובדה זו לא מנעה מהתובעת לדור לצדו 20 שנה ולהביא עמו ארבעה ילדים. מוכח מכאן כטענת הנתבע, כי התובעת היא זו שנצלה אותו במשך השנים, מיררה את חייו והשפילה אותו עד אשר אין לה יותר חפץ בו ותבעה גירושין.

כמו”כ תביעתה לפיצויי גירושין מחמת הברחות כספים של הנתבע הוכחה ככוזבת, מאחר ומדובר בסכומים זעירים למדי, בו בזמן שהוכח שמי שהעלים מאות אלפי ש”ח זו האישה בעצמה באמצעות מתן המחאות בסך כולל של כ 991000 ש”ח, ובאמצעות משפחת ל’.

בעניין הרכוש, הנתבע הינו נכה בשיעור של %100 ומצופה היה שלאחר 20 שנות נישואין תהיה לתובעת חמלה כלפיו ולהותיר בידו את המעט שמגיע לו על פי חוק כמו כן גם ביחס לזכויות הפנסיוניות. טענתה של התובעת בדבר נזקים נפשיים שצברה עקב התנהגותו והתנהלותו של הנתבע בחיק הנישואין מופרכת מיסודה, שכן המסמך שהציגה לא התקבל מפסיכולוג ניטראלי מומחה בית הדין ולכן מסמך זה איננו יכול לשמש כראיה לטענת האישה.

מסכמת באת כוחו של הנתבע, כי כל אחד מבני הזוג תרם למאמץ המשותף כל אחד בדרכו הוא ועל פי יכולותיו ובנוסף לכך שכאמור הורי הבעל סייעו בהחזקת הבית. לפיכך אם תתקבל עתירת האישה, הרי שיש בזה משום ריקון החוק והתנערות מוחלטת מזכויות האיש מכל מן וסוג שהוא.

אם נסכם את מהות התביעה, הרי שמלבד תביעת הכתובה ופיצויים מוגדלים בסך מיליון דולר, עותרת התובעת לחלוקה בלתי שוויונית בכל הקשור לזכויות סוציאליות שהפרישה, וכיסוי החובות.

שאלות העומדות לדיון

א.ממי יצאו הגירושין.

ב. שוויותם של מאה זוז ומאה זקוקין בש”ח.

ג. חוקיחסי ממון – מהותו ומטרתו – חלוקה לא שוויונית בהתאם לסעיף 8(2) לחוק.

ד. אשמה כלכלית/אלימות נפשית/שיתופיות מוחלשת בניהול משק הבית כעילה לחלוקה לא שוויונית.

ה. מעשה ידיה של האישה כהעדפה שעל ידי הדחק.

ו. שותף המזיק את שותפו באמצעות מניעת פעולות שהיה אמור לבצע.

ז. מסקנות.

דיון והכרעה

א. ממי יצאו הגירושין

הנה ידועים דברי הטור באבן העזר סימן קי”ח שקבע יסוד גדול, שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וז”ל:

“מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו’, ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת”. עכ”ל.

כוונת דבריו במה שהוסיף את המילים ‘ויצאו הגירושין ממנה’ היא, שתביעת הגירושין איננה ‘סיבה’ אלא ‘סימן’. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין. אלא שבד”כ הצד התובע את הגירושין הוא זה ה’אשם’ בפירוד, אך במפורש לא תמיד, ייתכן עד מאד מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית ואעפ”כ לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין מתרשם כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו’הגירושין יצאו ממנו’ כהגדרת הטור. וכן להיפך, באופן שהבעל הגיש תביעת גירושין ומתברר לבית הדין כי האישה היא זו שהביאה אותו לידי כך במעשיה כלפיו, אין הוא חייב בתוספת כתובתה.

הדברים פשוטים וברורים. מבחן המהות הוא הקובע ולא מבחן הפרוצדורה, והארכתי בזה רבות בפסקי דין קודמים שפורסמו[תיק מס’ 1232327/3 ועוד].

התרשמות בית הדין

לאחר ששמענו את טענות הצדדים התרשמנו ברורות, כי במקרה דנן הגירושין הגיעו מחמת מעשיו והתנהגותו של האיש, שלא זו בלבד שלא ביצע כדבעי את המוטל עליו כבעל וכאב, אלא שאף פעל באלימות כלפי התובעת והטיל מורא אף על ילדיו, וכפי שתואר בפנינו בדיון בעניין צו ההגנה שדרשה התובעת בתאריך 17.07.18 וניתן בו ביום, וכדלהלן:

בית הדין שמע את הצדדים ובאי כוחם.

שני הצדדים הצהירו כי הם מאד מעוניינים להתגרש. הבעל העלה אשמות חמורות מאד נגד האישה, ויש לנו חשש גדול שאין להם שום בסיס והם נובעים ממצבו הרפואי הנפשי.

עם זאת יש לחוש כאן לכלל ההלכתי של “שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא”, דהיינו שאדם יכול לאסור על עצמו גם את המותר. משכך, הבעל אסור באשתו והוא חייב לגרשה.

בנסיבות אלו יש לדחות מכל וכל את עמדת באת כוח הבעל, וכאן מן הראוי לזמן את הצדדים לאלתר לסידור גט. בית הדין מזמין את הצדדים לסידור גט ליום שני הקרוב י”א באב תשע”ח 23.07.2018.

בשלב זה בית הדין מוציא צו הגנה זמני, ומרחיק את הבעל מבית מגורי הצדדים לשבעה ימים. בית הדין אוסר על הבעל להתקרב לבית ברדיוס של מאה מטר, ואוסר עליו להטריד את האישה בכל דרך שהיא.

אם הבעל לא יתייצב למתן הגט במועד שנקבע, יוארך הצו.

בתאריך29.10.18 נאלץ בית הדין להאריך את צו ההגנה שניתן לאישה.

גם במהלך הדיונים עצמם נוכחנו לראות כיצד מתנהג האיש, כאשר הוא מטיל את חיתתו על הסובב, שולח את איומיו לכל עבר כשהוא אינו פוסח על דייני בית הדין [כדוגמא ראה פרוטוקול הדיון מיום 06.05.19 שורות16-18. ובהמשך פרוטוקול זה לאחר ששב לתוך אולם בית הדין, כשהבעל מתפרץ שוב כנגד אב בית הדין שליט”א בדברי נאצה שלא ניתן להעלותם על הכתב – שורות 68-74, ועוד], תוך כדי צעקות רמות והשמעת קולות רקע חזקים. תוך כדי הוא דיבר על מלחמת גוג ומגוג, ביאת המשיח, וכו’.

מעבר לכך וכפי שטענה האישה בפנינו, הבעל הוציא את דיבתה ברבים והעליל עליה שהיא מנהלת קשרים אינטימיים עם מספר רב של גברים, בייש אותה בראש כל חוצות תוך כדי רמיסת כל בני המשפחה, וכפי שטענה האישה בפנינו כבר בדיון הראשון (בתאריך 29.10.18 כפי שמתואר פרוטוקול הדיון בשורות 4-27):

בית הדין: היה כאן דיון ובו הייתה הסכמה של הצדדים להתגרש. ומה שנותר זה לדון בעניין הרכוש.

בית הדין לבעל: האם אתה מוכן להתגרש היום.

הבעל: אני רוצה שלום בית.

חשבתי שאשתי בגדה בי ולכן רציתי להתגרש. אבל לאחר שבררתי עם אדם שאמר לי שהיא לא בגדה איתוחזרתי בי, ואני רוצה שלום בית.

בית הדין: אמרת שהיא בגדה עם 12 גברים ורק מאחד התברר לך שהיא לא בגדה, ומה עם 11 גברים האחרים שטענת שבגדה איתם.

הבעל: בעיקר מאחד היה לי חשד.

בית הדין לאישה: למה את רוצה להתגרש.

האישה: הוא צועק ומשתולל ועושה לי בושות. הוא צורח ודופק ואי אפשר לחיות כך גם הילדים מפחדים ובלחץ ממנו.כל ההתנהגות שלו רק בצעקות. בשלוש שנים האחרונות זה התדרדר. לפני כן היה לו כפייתיות כשהיה נוטל ידיים היה חוזר ונוטל ארבע חמש פעמים. כשבקשתי ממנוללכת לטיפול הוא אמר את חולה ואת צריכה לקחת טיפולים. כל הזמן בבית הוא צועק ופותח את החלון ושומעים בחוץ את הצעקות שלו, ועושה לי בושות, ואני כבר מתביישת לצאת מהבית.

עד שבפסח האחרון נגש אליי ואמר את בגדת בי, אמרתי לו מה קרה לך. ובליל הסדר בשעה שלוש לפנות בוקר ישב על המטה ואמר לי תגידי ליהאם בגדת בי. אמרתי לו על מה אתה מדבר, ובקש ממני לבא לבית הכנסת ולהישבע שלא בגדתי. הוא הכפיש את השם שלי.

בית הדין: הוא הלך לטיפול רפואי ומה יצא מזה.

האישה: בפסח שעבר שלחתי אותו לרופא, הוא הלך לרופאאבל לא רצה לקחת כדורים, ובקשתי ממנו לפחות ללכת לשיחות.

בית הדין: מתי התחיל ענין הכפייתיות.

האישה: זה התחיל לאחר הנישואין.

בית הדין: עד מתי התקיימו יחסי אישות.

האישה: עד חנוכה תשע”ח, ומאז כבר לא יכולתי יותר.

קשה עד מאד להתעלם מהרושם הברור שעלה בפנינו כי האיש סובל גם סובל מבעיה נפשית/פסיכיאטרית לא קלה, וכפי שהתנהג באולם בית הדין תוך כדי הקולות הרמים בשלל הסוגים שהוא השמיע בפנינו כל העת, ואף טען בפנינו שהוא מקבל מסרים רוחניים ומדברים אליו מהשמים.

רושם דומה הותיר הנתבע אף על אב”ד ההרכב הקודם בהרכב זה הרה”ג ישראל שחור שליט”א, וכפי שעולה מהחלטתו הנזכרת.

מעבר לכך, כל בר בי רב מבין, כי עצם העובדה שבעל חרדי מעלה טענה כנגד אשתו המשמשת כמורה בישראל, שהיא בגדה בו עם 12 גברים שרובם ככולם מתוך הקהילה החרדית אליה הם משתייכים, ולאחר מיכן הוא דורש שלום בית ומסרב להתגרש, די בעובדה זו כדי להבין כי האיש איננו מאוזן וסובל מהפרעה נפשית כלשהי.

זאת ועוד יש לציין, כי בתחילת הדרך בתאריך 17.04.18 הצדדים ניסו לחזור לשלום בית, ומיד לאחר שלשה חודשים החליטו שניהם על גירושין, וכפי שעולה מהחלטת האב”ד הקודם שליט”א מיום ה’ באב תשע”ח (17.07.18) שצוטטה לעיל.

כך, שדברי הבעל בפנינו ביום 29.10.18 כי הוא מסרב לגירושין ורוצה שלום בית, אינם הגיוניים, הרי רק עתה הם חזרו מניסיונם לשלום בית והכריזו יחדיו בפני בית הדין כי הם מעוניינים בגירושין, אז מה קרה פתאום, כשהבעל התהפך לו שוב לאחר שלושה חודשים נוספים?

שתי דרכים ישנן להסביר עובדה זו: או שדיבורו על שלום בית הינו מן השפה ולחוץ ושמא בהוראת באת כוחו אמר כן, או שבעובדה זו בלבד יש בה כדי להוכיח את רישומנו הברור כי האיש איננו יציב נפשית כלל וכלל.

כיהודה ועוד לקרא ואם ירצה מאן דהו לקבל חיזוק וביסוס לרושם זה שהותיר עלינו האיש, הינו מוזמן לעיין בפרוטוקול הדיונים ובגרסתם של למעלה מחמישה עדים שהעידו בפנינו כל אחד מזווית ראייתו על התנהגותו הבלתי הולמת ובלתי נורמטיבית של הנתבע כלפי הסובב בכלל, וכלפי אשתו בפרט, כשהעדויות מתייחסות למהלך חיי הנישואין בכלל ולא רק לתקופה האחרונה.

יודגש בזאת כי העדויות שהוצגו בפנינו בבית הדין, לא עסקו רק בהתנהגותו השלילית ברשות היחיד בין כתלי ביתו כשהשכנים שמסביב רואים את הקולות והברקים, אלא אף ברשות הרבים ברחובה של עיר, בתוככי הקהילה בבית הכנסת, כשהוא ממשיך לצעוק בקולי קולות ומאשים את אשתו שהיא מנהלת רומן עם 12 גברים, פוגע בשמה הטוב כמורה ומחנכת בישראל, ורומס את כבוד משפחתו.

מתוך עדויות שהתקבלו בפנינו

די אם נצטט חלק מן העדויות שקבלנו וכמצוטט מפרוטוקול הדיון מיום 14.01.19 [שורות 29-66] וכדלהלן:

הופיע העד מ’ ת”ז […] מוזהר כדין.

העד עונה לשאלות ב”כ האישה.

ש. מאיפה אתה מכיר את בני הזוג?

ת.אנו שכנים הרבה זמן.

ש. מה אתה יכול לספר על התנהגות הבעל?

ת. אני יכול לספר על תקופות מסוימות שהיה מתנהג בצורה מבהילה ומפחידה. צעקות שמפחידים את כל מי שנמצא בסביבה.

ש. מה שמעת?

ת. צעקות ודפיקות על הדלת.

ש. שמעת צעקות של האישה?

ת. מעולם לא.

ש. האם זו הייתה התנהלות קבועה?

ת. מידי פעם, בתקופות הרבה, לא מעט.

בית הדין:האם זה היה פעם בשבוע?

ת. לא.

בית הדין:האם זה היה במחזוריות של כמה חודשים.

ת. זה במחזוריות של כמה חודשים ואז זה יכול לבוא יום אחרי יום.

ש. האם כששמעת צעקות, שמעת גם ניבולי פה?

ת. לא. לא עמדתי להאזין מה אמר.

ש. הוא היה צועק עליה?

ת. הוא גם היה צועק כשאף אחד לא בבית.

ש. מי אמר לך?

ת. שמעתי אותו בשעה 11:00 בבית צועק, כשאני יודע שבד”כ האישה בעבודה.

ש. הוא גם צעק על שכן שפגש אותו?

ת. לא.

ש. אתה מתפלל אתו באותו בית כנסת?

ת. בימות החול כן.

ש. האם הוא היה צועק גםבבית הכנסת?

ת. לא היה צועק כך, אבל הייתה לו התנהגות לא רגילה. אבא שלו הגיע לדבר איתו בבית הכנסת ודיבר איתו בצורה גסה.

ש. בבית הכנסת האם היו לו גםהתקפות של צעקות?

ת. היה מדבר עם אנשים בקול בתנועות בלתי רצוניות.

ש. אבל גם היה צעקות?

ת. אבל לא כמו בבית.

ש. אתה כשכן צמוד, מה יש לך לומר על התפקוד של האישה והילדים.

ת. אני לא יודע את תפקוד האישה בבית, אבל יש להם שלושה בנים ובת מחונכים ביותר.

ש. פעם שמעת צעקות מהגב’?

ת. לא.

עד כמה היה מפחיד לדור בשכנותו של הנתבע דנן כשהוא איננו מאוזן, ניתן להסיק מהמשך דבריו של העד, במתן תשובותיו בחקירתו ע”י באת כוחו של הנתבע, וכמצוטט מפרוטוקול הדיון הנזכר [שורות 68-101] וכדלהלן:

העד עונה לשאלות ב”כ הבעל.

ש. כמה זמן אתה שכן שלהם?

ת. בערך עשרים שנה.

ש. העדת ששמעת את הבעל מספר פעמים ושמעת דפיקות. כמה פעמים הזמנת משטרה בעקבות מה ששמעת?

ת. לא הזמנתי משטרה.

ש. העדת שהוא עשה פעולות לא רצוניות בבית הכנסת. מה תפקידך בבית הכנסת?

ת מתפלל.

ש. מה עשה הגבאי לאור התנהגות הבעל?

ת. לא עשה כלום.

ש. האם משהו הזמין לו משטרה?

ת. לא ידוע לי.

ש. האם מקובל עליכם שאדם מדבר בצורה גסה בבית הכנסת, ולא עושים לו כלום?

ת. זה היה כשהוא דיבר עם אבא שלו, בזמן שכמעט לא היה ציבור שם.

ש. מה נאמר כנגד אביו?

ת. חלק מהדברים אל תתערבו לי בחיים, ואל תכנסו לי לכל מיני מקומות בגוף.

ש. באיזה סיטואציה אמר את זה?

ת. האבא בא לדבר איתו, ואני לא יודע מה אבא שלו אמר לו, ובעקבות זה דבר אליו בצורה גסה.

ש. עשרים שנה היית שכן שלהם. האם אתה שומע צעקות עוד משכנים?

ת. אני גם על אשתי לפעמים צועק.

ש. לא חששת לחייה שלהאישה, ולכן לא הזמנת משטרה?

ת. אני לא חששתי, אשתי כן חששה לחייה וסגרה את הדלת.

בדרך כלל הדלת הייתה פתוחה ואז אשתי נעלה את הדלת.

ש. האם פנית לרשויות?

ת. לא פנינו לרשויות .

ש. איך לא פנית לרשויות, אם אשתך חששה על חייה?

ת. אשתי כבר גערה עליי על זה.

ש. כשהיית פוגש את א’ במדרגות אמרת לו שלום?

ת. אני אמרתי לו, והוא לא תמיד ענה לי.

ש. זאת אומרת שגדלת את ילדך בעוד אשתך חוששת לחייה, אם כןאיך אתה מסביר את זה שאשתך חששה לחייה, ואתה מנהל שכנות טובה עם א’, ואתה לא חושש לילדך ומשאיר את הדלת פתוחה?

ת. אני לא מבין את הסתירה. א’ לא רשע או גזלן. יש לו בעיה וצריך לטפל.

העד סיים את עדותו.

דומה שכל מילה נוספת מיותרת.

להלן עדות נוספת של שכנה שדרה בבניין בקומה מתחת לדירת הצדדים וכפי שמובא בפרוטוקול הדיון הנזכר [שורות 104-124]:

הופיעה העדה ש’ ת”ז […]. מוזהרת כדין.

העדה עונה לשאלות ב”כ האישה.

ש. מה ההיכרות שלך לצדדים לא’ ולגב’ ר’.

ת. אני גרה מתחתיהם, כעשרים שנה בערך.

ש. מה את יכולה לספר על ההתנהגות של א’.

ת. אני עובדת הרבה שעות, ולא נמצאת הרבה בבית. אבל כשהייתי בבית הייתי שומעת התפרצות וצעקות ממנו.

ש. האם שמעת דפיקות.

ת. היה משהו כאילו דופקים על רהיטים.

ש. האם היה צעקות מפחידות.

ת. הצעקות היה מפחידות. ואז הייתי נועלת את הדלת ומבקשת מהילדים שלא לצאת. כי עשה לי רושם שהצעקות של אדם שלא שולט בעצמו.

ש. מה התדירות של הצעקות.

ת. אני לא יכולה לומר מה התדירות, כי לא עקבתי אחרי זה, ולא תמיד הייתי בבית.

ש. האם בשבתות שמעת צעקות.

ת. לא עקבתי לראות אם הוא צעק בשבת.

ש. האם קבלת רושם שהוא אדם עם בעיות והעדר שליטה.

ת. כן.

ש. במה הצעקות האלה היו שונות מכל צעקות סבירים.

ת. היה כועס בצורה של אדם שאין לו שליטה, וזה היה נמשךהרבה זמן. ולפעמים זה היה בצהרים ולמחרת גם בצהרים.

נצטט עתה עדות נוספת שקיבלנו בעניינו של האיש, כשהוא מתחקר אנשים האם הם קיימו יחסים אינטימיים עם התובעת, כמפורט בפרוטוקול דיון זה [שורות 167-209]:

הופיע העד ק’ ת”ז […]. מוזהר כדין.

העד: אני מבקש שבית הדין ישאל אותי ולא העו”ד.

העד עונה לשאלות בית הדין.

ש. מאיפה אתה מכיר את הצדדים.

ת. אני מכיר את הצדדים מהמושב, את האישה הכרתי קודם כשהציעו לי אותה לשידוך.

ש. האם אתה מכיר את הבעל.

ת. אנו חברים והוא עזר לי, הוא אדם טוב ונחמד.

ש. האם הוא אדם רגוע.

ת. לא.

ש. במה זה בא לידי ביטוי.

ת. הוא לא יושב רגוע. הוא פעלתן וזז הרבה.

ש. קורה שהוא צועק.

ת. ראיתי אותו צועק בבית הכנסת.

ש. באיזה נסיבות הוא צעק.

ת. לא דברים מהותיים. אם ראה משהו עם תפלין לא מונחת נכון, העיר לו בצורה יותר מהנורמה.

ש. שמעת שדיבר על אשתו.

ת. לא שמעתי, אבל שאל אותי אם חטאתי עם אשת איש.

הבעל מתפרץ בתנועות משונות ובצעקות רמות בעניין אשתו, ובעניין הקשר שלה עם העד מלפני הנישואין.

ש. חוץ מאותו פעם ששאל אותך אם חטאת עם אשת איש, האם שאל אותך עוד שאלה שקשורה לאשתו.

ת. הוא התקשר לפני יומיים ואמר לי שאם אתה תשקר, אז תהיה עני מרוד כל החיים שלך.

ש. כשדברת על צורת ההתנהגות שלו החריגה, האם התכוונת על מה שראית עכשיו.

ת. פחות מזה.

ש. האם יש דברים עוד שראית באופי שלו או ליחסים שלו עם אשתו.

ת. לא. אבל הוא אדם טוב. הוא הלווה לי כמה פעמים 500 ש”ח.

הבעל: הלוויתי לו 500 ש”ח הרבה פעמים אפילו50 ו-100 פעם וויתרתי לו כמה פעמים.

ב”כ הבעל: מרשי בסערת רוחות והוא מגזים.

הבעל: זה לא נכון אני אומר את האמת.

העד עונה לשאלות ב”כ האישה.

ש. במההוא עזר לך.

ת. עזר לי בהלוואות.

ש. כמה פעמים לא החזרת לו.

ת. רק בפעם האחרונה.

ש. הוא שאל אותך אם קיימת יחסים עם גב’ ר’.

ת. הוא שאל אם חטאתי עם אשת איש באופןכללי, אבל היה ברור לי שהוא מתכוון לאשתו.

ש. ידוע לך אם הוא שאל עוד אנשים אם הם שכבו עם אשתו.

ת. לא שמעתי שהוא דיבר עם אנשים אחרים.

ש. הוא שאל אותך אם שכבת עם אשת איש והלכת לרב ל’ וספרת לו.

ת. אמרתי לו מה קורה עם א’ הוא מדאיג. ואמרתי לו שהוא שאל אותי אם חטאתי עם אשת איש.

ש. חוץ מהרב ל’ עם מי דברת עוד על זה.

ת. עם אשתי.

עדויות נוספות הוצגו בפנינו בעניין זה, ראה בפרוטוקול הדיון מיום 10.09.19 [שורות 28-37] את עדותו של מר י’ ובשורות 72-106 עדויות נוספות שאין כאן המקום להאריך בהם.

כמו כן האישה צרפה לכתב התביעה את מכתבו של הרב שטיפל בבני הזוג שגם מדבריו עולה תמונה זהה למצבו הנפשי הקשה של האיש.

די אם נצטט מדבריו של הבעל [פרוטוקול דיון מיום 18.07.22 שורות 58-60] כשהאיש איננו מרפה וממשיך להעליל על אשת נעוריו עלילות שווא באופן מרושע, שכביכול האישה קיימה יחסים אינטימיים עם המומחים ממשרדו של האקטואר. האיש לא חשב פעמיים טרם אמר בפנינו את המשפט הבא:

הבעל:האנשים שכתבו את החוו”ד היו איתה בעבירה.

ב”כ האישה:איך אתה אומר את זה?

הבעל:זה עניין שלי, אנשים אמרו לי.

הוי אומר, שלאחר שלש שנים ויותר מעת התחיל האיש את מסע ההתעללות באישה, הוא עדיין ממשיך בדרך נלוזה זו, ומוציא עליה שם רע בפומבי מבלי לחשוב איזה נזק אדיר הוא עושה לה, לילדיו, ולכל המשפחה.

התרשמותנו הנזכרת כי הבעל צריך טיפול פסיכיאטרי הייתה ברורה, וכפי שבית הדין כבר אמר זאת תוך כדי הדיון ביום 29.10.18 כדלהלן:

“בעניין טענות הבעל שהאישה יצאה עם גברים אחרים ואח”כ חזר בו. מדובר בבחור ישיבה שסיפר לו שמגרושיה הקודמים הייתה עם גברים, וגם בנשואים האלה היא הסתובבה עם גברים. וכשנכנסתי לתיק אמרתי לו שכדאי לבדוק את הדברים.כשהגשנו בקשה ליישובסכסוך ומחקנו את התיק כי הצדדים הודיעו שהולכים לשלום בית, והאישה גם רצתה שלום בית, ואיך בית הדין יכול לומר שהיא רוצה גירושין, ולא לקחה את הבקשה של הבעל לישוב סכסוך.

בית הדין: הדברים שלך לא מתיישבים לי עם מה שאני רואה בתיק.לפי מה שאנו רואים זה יגמר בגט ומה שצריך זה לשבת ולדון בנושא הרכוש. וזה גם מה שאמר הבעל בדיון הקודם.

ב”כ האישה: הבאתי מסמכים, ובסופו של דבר יתברר שלא באנו לפה עם תביעת סרק.

ב”כ הבעל מתפרצת בפעם שנייהובית הדין מתרה בה.

ב”כ האישה:הרב אומר שמצבו הנפשי של הבעלירוד ביותר. הרופא אמר שיש לו הפרעה סכיזופרניה. ואני מבקש לחייב אותו בהוצאות אם יתברר שהוא סתם משך את ההליך.

ב”כ הבעל: שבית הדין ישלח את הצדדים לטיפול זוגי.

בית הדין: אנו לא נשלח אותם לטיפול זוגי. הוא צריךלקבל טיפול פסיכיאטרי”.

בית הדין אמר את דבריו באופן הכי ברור שאפשר – על אף עקשנותה של באת כוחו לדבוק בגרסתה – וכמצוטט מפרוטוקול הדיון הנזכר [שורות 260-265] כדלהלן:

בית הדין לב”כ הבעל: מה את מבקשת להביא בעניין הגירושין.

ב”כ הבעל: יש לי עדים ורוצה לחקור.

בית הדין: איזה עדים את רוצה להביא, האם עדים שיזימו את העדים שהאישה הביאה.

למעשה עדות של הדברים כבר ראינו בבית הדין, בהתנהגות שלו בבית הדין.

ב”כ הבעל: מרגע שבית הדין מורה על גירושי הצדדים,האם בית הדין ימשיך מיד בהליך פירוק השיתוף.

בית הדין: בוודאי.

מעבר לכך ייאמר, כי באת כוח האיש מתעלמת לחלוטין מהמציאות בשטח, וטענה בפנינו כי למרשה אין כל בעיה פסיכיאטרית מלבד ה’טיקים’ מהם הוא סובל, וכפי שטענה בפנינו בדיון הנזכר [שורות 31-48] לפרוטוקול הדיון:

בית הדין לבעל: מה יש לך לומר.

הבעל: מה שהיא אומרתזה שקרים. זה לא נכון שאני צועק וצועק.

אולי יש לי כפייתיות שבמקום ליטול שלושה פעמים אני נוטל ארבע חמש פעמים. יש לי בעיה של טיקים. אני חזרתי בתשובה בגיל 18. ולאחר הנישואין התחילו הטיקים. לטענתה בעניין הצעקות,זאת היא שצועקת עליי ואני עונה לה.

אני בעל תשובה וקרבתי יהודים, אני יועץ מס 22 שנה והמשרד שלי בתל אביב.

ב”כ האישה: הבעל אומר שהיא משקרת ושהוא דובר אמת. הוא אומר שהיא הרחיקה אותו מהילדים, ואיך זהשארבעה חודשים הוא לא יצר קשר עם הילד.אני מבקש לקבוע דיון להוכחות, ובעניין צו ההגנה אני מבקש להאריך את הצו כי אי אפשר לחיות איתו באותו בית.אני אמציא לבית הדין בקרוב חוו”ד סוציאלית על מצבו של הבעל.

ב”כ הבעל: מרשי אין לו שום בעיה פסיכיאטרית. יש לו בעיה של טיקים שחוזר על הדברים ועל זה הוא לוקח טיפול.

גרסתם של האיש ובאת כוחו מגוחכת למדי, לאור העדויות הרבות שקיבלנו, ולאור מה שבעינינו ראינו ולא זר בהתנהגותו הקיצונית בתוך אולם הדיונים. די אם נזכיר תיאור קצר של מה שארע לנגד עינינו באמצע הדיון, ותגובתו של הנתבע עצמו בפנינו, וכמצוטט מפרוטוקול הדיון הנזכר [שורות 101-102]:

נכנס יהודי ופנה לנתבע, ובית הדין העיר לו שהוא נכנס ללא רשות. והנתבע הגיב בצורה קולנית נגדו וטען שהוא אביו ומושל בחייו.

הרי שהמציאות טופחת על פניהם וגרסתם של האיש ובאת כוחו.

גם בחקירתו של האיש בפנינו מיום 24.05.21 [שורות 88-108] אישר האיש בפנינו כי הוא טופל בעבר בתרופות פסיכיאטריות כבר בתחילת הנישואין, ואף הודה במקצת שהוא לא תמיד לקח את התרופות כמצוות הרופא.

הקלטות שנשמעו

מבין שלל ההוכחות והעדויות שהוצגו בפנינו, בקשה האישה להשמיע בפנינו הקלטות של האיש, מהם עולה כיצד הוא הפיל את חיתתו על כל יושבי הבית וצועק לעברה על בגידותיה בו, וכמצוטט מפרוטוקול הדיון [שורות 231-244]:

‘הצדדים חוזרים לאולם הדיונים.

בית הדין לאישה: איפה ההקלטה הייתה.

האישה: בבית לאחר שחזר הביתה והתחיל להאשים אותי. ואמרתי לו שאתה צריך לטפל בעצמך ואמר לי שאני לא בסדר וצריכה לטפל בעצמי. ואז אמרו לי שאני אתחיל להקליט אותו. אני הקלטתי אותו מהטלפון והוא לא ידע שאני מקליטה אותו. וכשהיה מתפרץ הייתי נכנסת לחדר ובוכה.

בית הדין: נשמע את ההקלטות.

האישה משמיעה את ההקלטות.

בית הדין שמע הקלטה ראשונה שבה נשמע הבעל מדבר אל אשתו ואומר לה דברים חמורים שעשתה עם גברים אחרים, ומגיע לה עונש משמים. בית הדין לא שמע את ההקלטה עד הסוף.

הבעל העיר הערת ביניים: אני מודה שאת כל הדברים האלה אמרתי, ואני באמת חושד בה שהיא נאפה ואתם תראו שהיא תמות.

לשאלת בית הדין מתקן הבעל: היא תמות רק אם היא נאפה.

האישה התחילה להשמיע הקלטה נוספת שבה הבעל מדבר בטלפון עם אימו. ב”כ הבעל העירה שזאת עברה על האזנת סתר. בית הדין עצר את השמעת ההקלטה’.

חוות דעת מומחה

התובעת צרפה לסיכומיה חוות דעת של הפסיכולוגית רחל סטוור, בו היא מתארת כי היא התרשמה ממצבה הדיכאוני והנפשי הקשה של התובעת, כשהיא מרוסקת ושבורה נפשית, כאשר בזמן הפגישות עמה היא בוכה כל העת, עצובה וחרדתית, לנוכח התנהגותו הבלתי נשלטת של הנתבע, כשהוא מרבה לצעוק לכל עבר ומתבטא בסגנון ברוטאלי ולא מכבד.

לדבריה, נקודת המשבר בין בני הזוג הייתה בעקבות האשמותיו של האיש את אשת נעוריו כי היא בגדה בו והפקירה עצמה, כשהוא מתחקר את השכנים האם הם קיימו יחסים אינטימיים עם אשתו.

בשל כך, עברה האישה התמוטטות נפשית קשה, והומלץ לה ע”י הפסיכולוגית לגשת לפסיכיאטר כדי לקבל כדורים נוגדי דיכאון.

מסכמת הפסיכולוגית בדבריה כדלהלן:

‘על מנת לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלה ושל ילדיה – גירושין, במצב הנוכחי הוא הפתרון הנכון לבריאות בני המשפחה. לסיכום אני ממליצה לר’ המשך טיפול פסיכולוגי שיכול לעזור לה במצבה הקשה בו היא נמצאת כיום’.

אין שום ספק בכך, שבמצב המתואר, שום אישה לא תוכל לחיות בצדו של גבר במצב שכזה, ואוי לו לאדם שכבודו נרמס בראש חוצות ע”י מי שאמור להגן עליו ולא להרע לו, כשעל הדרך הוא רומס את ילדיו ואת כבוד המשפחה כולה. האיש נמצא בחוסר שליטה קיצוני, רחוק מאד מלהיות מאוזן, כנראה לאור סירובו בנטילת תרופותיו.

אמנם, האיש דחה את טענות התובעת, וטען בפנינו כי הוא כן לקח את התרופות ורק מידי פעם נמנע מלקחתם, אך בהיותו מודה במקצת בטענה זו ולאור הממצאים שבשטח והתנהגותו הבלתי נשלטת, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובעת ולדחות את גרסתו.

יצויין בזאת, כי ב”כ האיש בסיכומיה טענה כי אין להתייחס לחוות דעת זו כראיה קבילה המשקפת נזק כלשהו הנגרם לאישה, מאחר והתובעת נגשה אליה באופן פרטי, ובטח היא כתבה את מה שהיא אמרה לה, ואין לדמות זאת לחוות דעת של מומחה בית הדין ניטרלי שמונה על ידינו.

עם כל הכבוד לבאת כוח האיש ולטענתה, יש לדחות טענתה זו ולקבל את חוות הדעת וזאת מכמה סיבות. ראשית, אנו יוצאים מנקודת הנחה שאשת מקצוע לא תסכן את רישיונה ותפקידה הבכיר ותיתן חוות דעת לא מהימנה. שנית, גם בחקירתה של הפסיכולוגית בפנינו ע”י ב”כ האיש בתאריך 07.12.22 לא התרשמנו כי נמצא דופי כלשהו בעבודתה המקצועית של הפסיכולוגית.

מעבר לכך, אנו אמונים על הכלל ‘כי המפורסמות אינן צריכות ראיה’, ומאחר ומעבר לעדויות הרבות שהוצגו בפנינו אודות התנהגותו הבוטה כלפי האישה, וכמו”כ אנו בעצמנו ראינו במהלך הדיונים את התנהגותו וצעקותיו הבלתי נשלטות של הנתבע ועיננו ראו ולא זר, הרי שהתרשמותנו הברורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, כי לא ניתן לגור עמו תחת קורת גג אחת. על כן חוות דעת הפסיכולוגית עולה בקנה אחד עם התרשמותנו זו.

בשולי הדברים נעיר, כי חבל מאד שב”כ האיש המכובדת איננה מדייקת בדבריה [בלשון המעטה] ומעלה בסיכומיה [בסעיף 12] דברים ההפוכים מן האמת. היא כותבת שם ‘ובשים לב כי הפסיכולוגית אף לא המליצה לאישה ליטול כדורים תימוכין למצבה הנפשי השפיר’.

מה לעשות, שבגוף חוות הדעת כותבת הפסיכולוגית ברורות את ההיפך:

‘המלצתי לר’ ללכת לפסיכיאטר כדי לקבל כדורים נגד הדיכאון, כי מצבה הרגשי מאד קשה’ […] ‘אני ממליצה לר’ המשך טיפול פסיכולוגי שיכול לעזור לה במצבה הקשה בו היא נמצאת כיום’.

גם בחקירתה בפנינו ע”י ב”כ האיש ביום 07.12.22 ציינה הפסיכולוגית ברורות, כי לאישה יהיו קשיים לקשור קשר עם איש אחר, וכפי שבית הדין התרשם כי יש מקום למסקנה זו עקב מעשיו והתנהגותו של האיש.

מסקנה

ניתן לסכם ולומר, שלגור במחיצתו של האיש ותחת קורת גג אחת במצב פסיכוטי כשהוא איננו מאוזן כלל, זהו דבר שלא שייך ואיננו עומד במבחן האדם הסביר. בשל כך אנו סבורים, כי לאור הנסיבות ומחלתו של האיש, לא היה לאישה כל דרך לשמר את הנישואין – בפרט כשהאיש סירב לקבל טיפול ולקחת בעקביות את התרופות שקיבל מהפסיכיאטר וכפי שהודה [במקצת] בפנינו, ובשל כך היא נאלצה לתבוע את גיטה.

אמנם האיש ובאת כוחו טענו לאחר מיכן, כי מצבו של האיש התדרדר מחמת השפלותיה של האישה שמיררה את חייו ודאגה כל העת לנצלו כשהיא חיה לצידו במשך 20 שנה, ולבסוף זרקה אותו.

עם כל הכבוד לאיש ובאת כוחו, גרסתם לא הוכחה כלל ולא הוצג בפנינו אפילו בדל של ראיה לטענתם. לפיכך בית הדין דוחה את גרסתם.

בשל כך, מן הראוי היה לחייב את האיש לא רק בכתובה עצמה אלא גם בפיצויי גירושין. האישה תובעת פיצויים מוגדלים בסך מיליון דולר בגין התנהגותו האלימה והתפרצויותיו שכאמור פגעו בה ובמשפחה קשות. אולם, מאחר ואין אנו מחייבים פיצויי גירושין אלא במקרים קיצוניים ביותר כשהבעל תובע גירושין והאישה מסרבת לקבל גיטה ורוצה בכל מאודה שלום בית – שלא כבמקרה דנן, על כן יש לדחות את טענת התובעת לזכות בפיצויי גירושין.

מאידך, אי אפשר להתעלם ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו על סבלה הרב של התובעת מהתנהגותו של הנתבע בפרט לאחרונה, ותוך כדי רמיסת המשפחה כולה תחת רגליו של האב והתנהגותו הקיצונית.

מודגש בזאת, כי לאור טענת האיש ובאת כוחו כי הוא לא היה אף פעם במצב פסיכוטי וסבל כל העת רק מבעיית ה’טיקים’ ובה הוא טופל, הרי שהדין נותן שיש להחמיר עמו בדין ככל שניתן, שהרי העדויות הרבות שקיבלנו אודותיו, והתנהגותו הבוטה לאשת נעוריו אף לנגד עיננו בתוך כתלי בית הדין, מביאים אותנו למסקנה, שאם לא מדובר כאן באדם חולה ומסכן, שמתנהג רע כלפי הסובב, הרי מדובר באדם רשע ורע מעללים שבמודע מתנהג באכזריות נוראה לאשתו וילדיו, ובוודאי שיש לחייבו בכתובה ואף הדין נותן שיש לחלק את הרכוש בצורה לא שוויונית לרעתו.

אולם כפי שהוצג בפנינו, אנו סבורים כי האיש סובל ממחלת נפש זה מכבר, אלא שלמגינת לב האיש סירב לקבל טיפול ולהתמיד בלקיחת תרופותיו, ובשל כך התנהג כפי שהתנהג כשהוא חורץ את גורלו ואת גורל נישואיו לרעה, ואין לו להלין אלא על עצמו.

מה שברור הוא, כי האדם הסביר איננו יכול לדור במחיצתו של האיש שמתפרץ ומשתלח בו כל העת, מוציא עליו שם רע ומכפיש את שמו בצורה קיצונית ביותר, וגורם לו ולכל המשפחה שלא לצאת מהבית מרוב בושות. הנחה זו מביאה אותנו למסקנה, כי במעשיו הקיצוניים דחף האיש את האישה לפתיחת תיק לתביעת גירושין.

ירידת הדורות וכושר הסיבולת בהתאם לאדם הסביר בדורנו

הנה כבר הארכתי בסוגיה זו במספר פסקי דין ולאחרונה ביתר פירוט בפסק דין שפורסם [תיק מספר 1084985/16], שם עסקתי בגדר ‘אישה רעה’ שכתובתה מרובה לעומת דינו של הטור באבה”ע סימן קי”ח שכשהגירושין יצאו ממנה היא מפסדת את כתובתה.

ליישוב הסתירה הקיימת לכאו’ בין שני דינים אלה ביארתי שם, שבעקבות דברי התוס’ (במסכת יבמות דף סה: דב”ה ‘כי’) ובהתאם לחידושו של הריצב”א שם בסוף התוס’, שפסק שם שעל אף שחידש רבינו חננאל דכל אימת שכופין את הבעל להוציא וליתן כתובה, היינו רק עיקר כתובה אך היא מפסדת את תוספת הכתובה – אע”ג שהיא תובעת את גיטה מחמת מום שיש לבעל והאשמה היא בעצם בו ולא בה, אעפ”כ הפסידה תוס’ כתובה – מחמת הסברא ‘דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה’, וכך סוברים ראשונים רבים כדעת רבינו חננאל ודלא כדעת רבינו תם וכפסיקת השו”ע באבן העזר סימן קנ”ד סעיף ו’ ובביאור הגר”א שם בס”ק כ”ו.

מחדש הריצב”א שרבינו חננאל יודה לר”ת באופן שהבעל איננו יכול לבעול את אשתו כלל, שבמקרה שתבעה האישה גיטה מחמת כך, היא איננה מפסידה את תוספת כתובה, ולא אמרינן בכה”ג את הסברא שעל דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, והטעם ‘דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך’.

יסוד דבריו, דכל היכא שהדרישה לגט מחמת האישה, הגיעה אך ורק מחמת העדרו של דבר יסודי ומהותי בנישואין, וכל בר בי רב מבין ויודע שהנישואין מתחילה היו על דעת כך, כגון חיי אישות, שהרי הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה, ולפיכך הבעל לא יוכל לטעון שעל דעת כן שהיא תדרוש גטה ותעזבנו הוא לא הסכים להתחייב ולהוסיף על כתובתה, שהרי הוא ידע היטב שהאישה נישאת לו על דעת שיהיו ביניהם חיי אישות, ובלא זה יש להניח שהיא תדרוש גיטה. לכן אומדים דעתו שהתחייבותו למתן תוספת כתובה הייתה גם על דעת כך שתתבע את גטה מחמת טענתה זו בהעדר דבר מהותי ויסודי בנישואין, ובזה מודה ר”ח לדעת ר”ת שחייב בתוס’ כתובה, עיי”ש בתוס’^[1].

הרי שבכל מקרה בו הדרישה לגט מגיעה אך ורק מחמת העדרו של דבר יסודי ומהותי בנישואין, וכל בר בי רב מבין ויודע שהנישואין מתחילה היו על דעת כך שיהיה אותו דבר יסודי, ושבהעדרו של דבר זה לא שייך לחיות חיי נישואין סבירים ותקינים, אנו נטיל את אשמת פירוק הנישואין על הצד שגרם לביטולו של אותו דבר יסודי.

מעתה ולאור האמור גם בנידוננו יש לומר כן, שהדבר האלמנטרי היסודי שחייב להיות בכל חיי נישואין, שיש אפשרות לחיות זה עם זה מתוך אמון הדדי אהבה ואחווה. הן אמת שבד”כ יתכנו עליות ומורדות וזמנים טובים יותר וטובים פחות בזוגיות, אך לא שייך לדור לצדו של בן זוג שאיננו מאוזן, איננו שולט בעצמו, שמפגין חוסר אמון מוחלט בבת זוגו, ומאשים אותה בדברים נוראיים תוך כדי רמיסת כבודה וכבוד כל המשפחה בראש חוצות.

בעניין טענת האיש כי האישה מרדה בו והפסיקה ללכת למקווה, ברור כי יש לדחות טענה זו לאור הסלידה והמאיסות שהאישה החלה להרגיש כלפיו אודות מעשיו הרעים של האיש כלפיה החל משנת תשע”ח [ועד אז היא הלכה למקווה והם קיימו יחסי אישות] כשהוא מאמלל אותה ומוציא עליה שם רע ברמה שכזו, ואין לו לצפות מאשתו שתמשיך את חייה לצדו. מעבר לכך כבר הוזכר לעיל שלדעת אב”ד בהרכבו הקודם, היה כאן חשש אמיתי שהאישה כבר אסורה עליו הלכתית והוא זה שגרם לנתק, ועל כן יש לדחות טענה זו.

בשל כך יש להסיק ברורות, שאע”ג שהאישה תבעה את גיטה, היא לא תפסיד את כתובתה על אף דינו של הטור הנזכר, מאחר ואין ספק כי במקרה דנן הגירושין יצאו מצדו של הנתבע, עקב התנהגותו הקיצונית והבלתי תקינה בעליל, שהאדם הסביר בדורנו איננו יכול לדור במחיצתו. לפיכך יש לחייב את הנתבע בכתובת האישה ובתוספתה – ולאור הנסיבות החמורות שתוארו לעיל, יש לחייבו על הצד המחמיר ביותר כפי שיבואר להלן.

הצעת פשרה שנדחתה

כבר בדיון שהתקיים בפנינו ביום 06.05.19 בו דנו בעניין הכתובה, בית הדין גילה דעתו בעניין חיוב הבעל בכתובת האישה, תוך כדי גילוי דעת כי לאור הנזקים הרבים שצברה האישה ממעשיו של האיש בחיי הנישואין יש בהחלט מקום לפצותה על כך, ובשל כך יש מקום לקבוע את סכום הכתובה בסך מאה זקוקין על הרף הגבוה בסך 80000 ש”ח, ואף הציע הצעת פשרה כוללת בגין כתובה ופיצויים בסך 200000 ש”ח [שורות 36-39 לפרוטוקול הדיון]. האישה סירבה להצעה זו, בטענה שאין בסכום זה כדי לשקף את נזקיה העצומים העלולים למנוע ממנה לשקם את עצמה ופתיחת פרק ב’ בחייה.

עוד יצויין כי ב”כ הבעל עמדה על זכותה לחקור את האישה, ובית הדין נעתר לבקשתה אך קבע שיהיה פה גם חיוב כתובה וגם הוצאות משפט בגין הליך סרק [שורות 80-81].

ב. שוויותם של מאה זוז ומאה זקוקים בש”ח.

הנה בדבר שוויותם של אותם מאה זוז ומאה זקוקים המוזכרים בכתובה דנן, כבר דנו הפוסקים בארוכה ורבו הדעות בזה להחמיר או להקל. ראה פסק דין שכתבתי בעניין שווים של 200 זקוקין בבית הדין בחיפה תיק מספר 1097040/11 [פורסם]. אצטט רק את סיכום השיטות שהעליתי שם וכדלהלן:

‘כיון שהמונח “זקוקים כסף” אינו מוזכר בגמרא, יש לברר מה משקלם ומה שווים וכיצד נתרגם זאת כיום הלכה למעשה.

הנה מצינו בזה מספר דעות לגבי ערכם הכספי וכדלהלן:

א. הגר”ח נאה [בספר ‘שיעורי תורה’ סימןג’ סעיף מ”ד] מעריך אותם ב־3.846ק”ג כסף טהור.

ב. ה’נחלת שבעה’ [סימן י”ב סעיף מ”ט אות ב’ ] כתב [בשם הדרישה בסימן ס”ו] ששיעור המאתיים זוז הם שמונים זהובים, נמצא ששיעור מאתיים זקוקים הוא פי ארבעה משיעור הכתובה דאורייתא, וסכום המאתיים זקוקים עולה ל־3,840 גרם כסף. [ובשם הב”ח כתב ששוויה בסך 2784 גרם]. עיי”ש.

ויעויין בפד”ר חלק י”א [עמ’ 362 והלאה], שם הובאה מחלוקת בעניין זה, ודעת הרוב [הרב עובדיה יוסף זצ”ל והגר”י קאפח זצ”ל] שהיות ש’יד בעל השטר על התחתונה’, א”כ העיקר לדינא כדברי ה’נחלת שבעה’, וסכום המאתיים זקוקים עולה ל־3.840 ק”ג כסף טהור^[2].

ג. החזון איש [הנ”ל, אבן העזר סימן ס”ו, אות כ”א/כ”ב] בהסתמכו על דברי הגר”א [בביאורו ליו”ד ש”ה, ג’] העריך אותם ב־57.6 ק”ג כסף מלבד עיקר הכתובה. וכן כתב הרשל”צ הרב מרדכי אליהו [שם בפד”ר הנ”ל]. לדבריו כל זקוק משקל שוויו כמשקל288 גרם כסף.

ד. הגר”מ פיינשטיין זצ”ל [אגר”מ אבן העזר חלק ד’ סימנים צ”א, צ”ב] העריך אותם ב־100 ליבראות כסף, שהםכ־45.5 ק”ג כסף.

ישנם עוד פוסקים שהאריכו בזה^[3] ואכמ”ל.

ה. הגר”ע יוסף זצ”ל בעצמו חזר בו בשיעור הדרהם [פד”ר י”א עמוד 364], ולפי ששיעור כתובה הוא 900 גרם, לכן שיעור המאתיים זקוקים לדעתו הוא 2,250 ק”ג כסף טהור, ולדברי חתנו הגר”מ טולידנו בשמו ס”ה 3840 גרם כסף כשיטת הנחלת שבעה^[4].

ו. בספר ‘מידות ומשקלות של תורה’ ציין שערכם של 200 זקוקין הינו 2784 גרם כסף [והביאו הרב דיכובסקי בפד”ר י”ג עמוד 306]^[5].

ז. הרב שאנן זצ”ל [פד”ר י”ד עמוד 187] פסק שסך 200 זקוקין הוא בשווי 20 כתובות בתולה וסמך עצמו על דברי המהר”ם מינץ, עיי”ש. לדבריו עולה שווי ‘תוספת הכתובה’ לסך 19200 גרם כסף טהור. [960 כפול 20].

ח. ב’שורת הדין’ [כרך ד’ עמודים קי”א-ק”ל] בירר הגר”נ גורטלר שליט”א נושא זה בהרחבה מתוך עיון במקורות הראשונים והאחרונים, ומסקנתו היא ששיעור 200 זקוקים במשקל כסף הוא כ-40 ק”ג כסף. [משקל זקוק הינו 200 גרם כסף].

יש לציין כי דעות אלו [החזו”א והאג”מ] מתבססות בעיקר על ההבנה שהזקוקים הינם מטבע סחיר מתקופת הראשונים, בימי הביניים, כאשר משקלו של כל זקוק היה כ- 204 גר’. אולם ישנם פוסקים המעריכים את הזוזים בסכום נמוך יותר^[6] .

בדרך כלל אנו פוסקים שיד בעל השטר על התחתונה ויש לנקוט כדעה המקלה. ראה פד”ר כרך י”א עמוד 364 (בדעת הרוב כשיטת הגר”ע יוסף זצ”ל), משום שיד בעל השטר על התחתונה, ואף מובא בפוסקים שיכול הבעל לומר “קים לי” כשיטות המקילות. ראה עוד בספר שורת הדין כרך ד’ עמוד ק”ג שאף הגר”מ חשאי אב”ד חיפה הכריע כן^[7].

שוויו של גרם כסף טהור בש”ח

נכון לעתה בעת כתיבת שורות אלה, הרי שגרם כסף שווה 0.78 $ בלבד. החשבון הוא כדלהלן: מחיר הספוט של הכסף (המגלם את מחיר השוק שבו ניתן לקנות ולמכור אונקיית כסף אחת לאספקה מיידית) משתנה ללא הרף בהתאם לתנועות שוק הכסף בעולם. בד”כ^[8] מחיר הכסף נקוב ביחס ל’אונקיה טרוי’ שמשקלה 31.1 גרם. שוויה של אונקיית כסף אחת כיום בסך 24.18 דולר ארה”ב. אם כך הרי שגרם כסף אחד שווה כאמור 0.78$ (=24.18:31) ובש”ח שוויו 2.91 ש”ח לפי שער דולר 3.73 ש”ח.

נמצאנו למדים, שסכום 100 זקוקים לשיטת החזון איש עולה לכדי 83808 ש”ח[288 (גרם כסף – שווי זקוק אחד) כפול 100= 28800 גרם כסף טהור (שווי מאה זקוקין), כפול 2.91 ש”ח (שווי גרם כסף כיום)= 83808 ש”ח]. לשיטת האגרות משה הנזכרת יוצא, ששוויים של 100 זקוקין כיום הינו 66202 ש”ח(2.91 ש”ח כפול 45500 גרם= 132405:2 ש”ח, ס”ה 66202 ש”ח]

לשיטה המקלה ובערך הנמוך יותר, שווה לכדי סך 4050 ש”ח(1392 כפול 2.91). על כל תוצאה שהוזכרה יש להוסיף 17% מע”מ, ס”ה 4738 ש”ח.

אנו לא נחמיר על הנתבע כשיטת החזון איש המחמירה ביותר, אך גם לא נקל עליו כשיטה המקלה ביותר, אלא נלך לפי השיטה הממוצעת ומטה וכפי שמפורסם לשיטת רבי חיים נאה הסובר שסך 200 זקוקין שווים ל3.846 ק”ג כסף. הוי אומר שסך 100 זקוקין שווים לכדי 1923 גרם, דהיינו 1500 $. כאמור, שער הדולר כיום 3.73 ש”ח. ס”ה יוצא 5595 ש”ח.

כמו”כ על סכום זה יש להוסיף את שווי 100 זוז שהם כשמינית משווי 200 זקוקין, ס”ה 480.75 גרם כסף. היינו 375$ ובשקלים סך 1398.7 ש”ח. אם נחבר את הסכומים, הרי שהגענו לסך 6993.7 ש”ח.

על סכום זה יש להוסיף סך 15% [1049 ש”ח] כדי להפוך משער בורסאי לשער קמעונאי, ואנו מגיעים לסך 8042.7 ש”ח.

עתה נוסיף את המע”מ 17% לסכום זה [1367 ש”ח] [שהרי לא ניתן לרכוש את הכסף הטהור בלא לשלם עליו מע”מ והרי חיובו של הבעל לאישה בכתובה היה להביא לה את הכסף הטהור או שוויו] ואנו מגיעים לסך 9409 ש”ח.

יודגש שוב. ברור שכאשר בית הדין יושב על המדוכה בחיוב הכתובה ויש נידון האם להצמיד סכום הכתובה אם לאו, או שהדיון נסוב על שיעורם של הזוזין או הזקוקין כבנידוננו וישנם שיטות לכאן ולכאן, בד”כ יש מקום להקל מכמה סיבות וכפי שהוזכר.

אולם שונים הדברים בנידוננו שהאישה לא פשעה כלל, להיפך, הבעל הוא זה שפשע כנגדה, וכל טענותיו כנגדה לאהוכחו כלל, וכל העדויות הרבות שקבלנו מאששים את גרסתה וסותרים את גרסת הבעל, ואף קבלנו את חוו”ד הפסיכולוגית שהוזכרה לעיל המצביעה על עומק הפגיעה הנפשית באישה עקב מעשיו הנלוזים של הבעל.

בשל כך אנו סבורים כי היה מקום להכניס לכלל השיקולים גם את מידת פשיעתו של הבעל, ולהעמיד את שווי מאת הזקוקים בכתובה דנן כולל מאה זוז על השיעור הגבוה ביותר בסך 95355 ש”ח[83808 +מע”מ] על סכום זה יש להוסיף כאמור את סכום עיקר הכתובה, ובמקרה דנן היינו 100 זוז.

לאמור לעיל, שווי מאה זוז עולה לכדי רבע משוויים של 100 זקוקין, ס”ה 480 גרם כסף, דהיינו 1397 ש”ח ובתוספת מע”מ 17%[237.5 ש”ח] ס”ה 1634.5 ש”ח.

אם נחבר את שני הסכומים יחדיו, אנו מגיעים לסך 96990 ש”ח.

סכום חיוב הנתבע בגין תביעת הכתובה

נמצאנו למדים כי היה מקום לחייב את הנתבע דנן בכתובת אשתו בסך 96990 ש”ח, אך אנו חסנו על הנתבע מחמת מצבו הרפואי והנפשי, ואנו מחייבים אותו בגין תביעת הכתובה כאמור רק כשיטת הגר”ח נאה בסך 9409 ש”ח בלבד.

תביעת האישה לפיצויים/תביעת נזיקין בגין לשון הרע

כבר הוזכר שהתובעת דורשת לקבל פיצויים מוגדלים בסך מיליון דולר.

על אף מנת הסבל והצער שסבלה התובעת בצילו של הנתבע וכפי שתואר לעיל באריכות, אין אנו נוהגים לחייב בפיצויי כגירושין אם לא במקרים בהם נאלצת האישה להסכים לגירושין ולוותר על חלומה לשלום בית – שלא כבמקרה דנן. על כן עם כל ההבנה לליבה של התובעת, אין מקום לחייב בפיצויי גירושין.

עם זאת וכפי שנתבאר, לאור הסבל הרב והנזקים לאורך זמן שספגה האישה לאור מעשיו הנוראיים של האיש, ולאור תביעת הנזיקין שתבעה האישה בתחילת ההליך, ומאחר ואנו סבורים כי יקשה על האישה לצאת ממצבה זה ולהתקדם לפרק ב’ בחייה, מוחלט ומובהר בזאת לגלם את כל האמור, ובטרם קביעתנו בדבר אופן החלוקה שבין הצדדים בעניין זכויות הסוציאליות של האישה כפי שיפורט להלן, אנו לקחנו בחשבון את מכלול טענותיה של התובעת בעניין על כל המשתמע מכך.

ג. חוק יחסי ממון מהותו ומטרתו – חלוקה לא שוויונית בהתאם לסעיף 8.2

האישה העלתה בפנינו מספר טענות, כשלדבריה יש לבית הדין להכריע בנידוננו על חלוקה שאיננה שוויונית לזכותה, בהתאם להוראת החוק. המדובר הוא בעניין הזכויות הסוציאליות של האישה, שהאיש תובע מחציתן, והאישה דוחה את תביעתו.

טענות האישה בדירה וחלוקת החובות

בכתב התביעה שהגישה האישה בתאריך 27.06.18 צוין, כי היא תובעת חלוקה לא שוויונית גם בכספי דירת הצדדים, כשהיא זכאית ל70% מהדירה והאיש זכאי ל 30% בלבד, וכפי שהעלתה שם בסעיף 65. האישה הודתה בפנינו שברכישת הדירה הם קיבלו 50000 $ [שליש משווי הדירה בעת הקניה], אך ציינה שכספים אלה ניתנו כמתנה מהוריו של הבעל ולא כהלוואה כפי שטען האיש והוריו [פרוטוקול הדיון מיום 02.01.20].

גם בעניין החובות הגדולים שנטלה בשיפוץ הבית בשנים 2006-9 טענה האישה, שהיא נשאה לבדה בעול הכבד בלא לקבל עזרה כלשהי מהאיש, ועל כן דורשת לקבל מחצית מאותם כספים כשלדבריה הוציאה – סך 220,000 ש”ח.

ובאמת שלגבי הדירה – שכבר נמכרה באמצעות שני עורכי הדין שמונו ככונסי נכסים – יש לציין, שהגם שבתחילת הדרך היא דרשה להחיל חלוקה לא שוויונית גם על כספי הדירה, הרי שבמהלך הדיונים בכלל ובסיכומיה שהגישה בפנינו בפרט, לא ציינה זאת כלל. האישה עמדה אך ורק על דרישתה לחלוקה לא שוויונית בזכויות הסוציאליות וכפי שציינה בסיכומיה מסעיף 73 ואילך.

עוד יש לציין כי שני הצדדים טענו כל אחד על זולתו כי הבריחו כספים רבים מהקופה המשותפת, האיש באמצעות מתן צדקה ופיזור כספים לחבריו ללא חשבון כלל, מתן שירותי הנהלת חשבונות בחינם למספר אנשים וכפי שהודה בפנינו, והאישה באמצעות רכישות במינימרקט של גיסה, כשנטען שהרכישות בפועל היו בהיקף קטן יותר משמעותית מהסכום שצוין ברשומות החנות, וגם באמצעות חשבון הבנק של אחותה.

התרשמות בית הדין

אין כל ספק בכך, שכפי שהתרשמנו מהטענות ומהעדויות שהוצגו בפנינו, כל צד נהג שלא כדין ביחס לכספים המשותפים.

ייתכן שהבעל עשה זאת שלא בזדון אך שלא אחריות כלל, אמנם הוא איש חולה אך חד משמעית הוא איננו שוטה! הוא ידע לכל אורך הדרך לעמוד על זכויותיו וטענותיו ולשמור על האינטרסים שלו, וקל וחומר כשהוא הודה בפנינו (במקצת) שהוא לא לקח את התרופות הפסיכיאטריות לאיזונו הנפשי.

האישה מנגד אף היא לא טמנה ידיה בצלחת, והבריחה גם כן כספים כדי למזער את נזקי בן זוגה לרשות השותפין.

יודגש בזאת, שעל אף שהאישה הבריחה כספים מהקופה המשותפת – דבר שאיננו מקובל כלל בכל קנה מידה – מכל מקום לאור הנסיבות הקיצוניות בתיק כשהאישה חיה לצדו של גבר לא מאוזן נפשית המסרב לטיפול עקבי, שאיננו מפרנס כדבעי, ואיננו שותף בניהול משק הבית לרבות שיפוץ הבית בסכומים גבוהים מאד, ומוסיף חטא על פשע ומבייש ומכלים אותה ברבים באופן קיצוני ביותר, אנו סבורים [ומבלי להצדיק זאת חלילה] שמעשיו והתנהגותו השלילית הקיצונית של הבעל, הם אלה שהביאו את האישה לנהוג בדרך זו כדי לדאוג להישרדותה בהווה ובעתיד.

דבר אחד ברור, כי לא ניתן לעקוב אחר כל פעולותיהם של הצדדים, ולרדת לעומק הדברים עד כמה באמת ובאיזה היקף הם היו. מה גם שלא היה שיתוף פעולה פורה בין הצדדים לאקטואר – בפרט מצדה של האישה [עיין החלטת בית הדין מיום 13.05.21].

הכרעה בעניין כספי הדירה והחובות

על כן, בהתחשב בכלל דברי הצדדים והתרשמותנו ממכלול הטענות, הן בעניין הברחות הכספים ההדדיות והן בעניין רשלנותו של האיש ואי עבודתו במשרה מלאה ואי התאמצותו לפרנסת בני ביתו – וכחלק מהחלטתנו להלן בדבר אופן חלוקת הזכויות הסוציאליות – מוחלט בזאת לאחר שיקול דעת להותיר את החלוקה של כספי הדירה והחובות שנטלו בכל הקשור לשיפוץ הבית, באופן שווה בשווה בין הצדדים, כשכל צד יישאר עם החובות/ההלוואות שלקח.

חלוקת הזכויות הסוציאליות שנצברו ע”י האישה

עתה נתייחס לאופן חלוקת כספי הזכויות הסוציאליות שהפרישה האישה.

תמצית טענות האישה

להלן עיקרי טענותיה:

א. רק היא התאמצה והפרישה ממשכורתה כדין לפנסיה וחסכונות, בעוד שהוא באופן מופגן לא הפריש כלל וכפי שהודה בפנינו, שסמך על הוריו העשירים שיעזרו לו בבא העת, ומחמת דברי הרבי מליובאוויטש שהכריז “הגיע זמן גאולתכם”, ולכן החליט לפזר כספו לצדקה במקום להפריש ולדאוג לעתיד.

ב. בעוד שהיא עבדה קשה לפרנס את הבית ואף לא יצאה לשנת שבתון, הוא הרשה לעצמו לילך בטל ולעבוד בהיקף של חצי משרה ומטה, ולבקר במשרד פעמים בודדות בשבוע, ונותן שירותים חינם אין כסף למוסדות חב”ד ועוד, כשכל העבודה במשרד מוטלת על עובדת במשרה מלאה המקבלת שכר מלא, במקום שהוא יתאמץ ויעבוד ויפרנס כדבעי.

ג. מאחר שהאיש מכר את משרדו שהיה בהיקף של 170 לקוחות קבועים בשנת 2021 בסך כ-60000 ש”ח והיא לא קבלה מזה מאומה, על כן אין שום הגיון שהיא תצטרך לתת לו מכספי עבודתה. לדבריה סביר שמכירת המשרד הייתה במחיר יקר יותר כשהיא לא מקבלת מכך מאומה.

ד. בכל שנות הנישואין היא עמלה קשה בניהול ואחזקת הבית וחינוך הילדים, ואף דאגה לחתן את הבן הבכור וכל מה שכרוך בכך, ועוד עתידה לעשות כן גם לשאר ילדיהם המתגוררים עמה עד היום, בעוד שהאיש לא עזר כלל לא בניהול הבית, לא בחיתון הילדים, ובקושי פרנס את הבית.

ה. הבעל נהג באלימות יתירה בבית ואף הוציא עליה שם רע, ולא אפשר לה חיים סבירים.

לדברי האישה ובא כוחה, יש בטענות אלה כדי להורות על חלוקה בלתי שוויונית בנידון דנן בהתאם להוראות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון.

תמצית טענות האיש

האיש דוחה את טענות האישה וטוען להגנתו כדלהלן:

א. שני הצדדים תרמו למאמץ במשותף בכלכלת הבית, כל אחד בדרכו שלו ועל פי יכולתו, ואין להעניש את הבעל עקב חוליו. האיש איבד את ילדיו וחלה במחלת הסרטן ואיך אפשר להותירו חסר כל בהגיעו לגיל הפנסיה.

ב. ב”כ האיש פעלה למכירת דירת הצדדים במחיר 2240000 ש”ח במקום 1970000 ש”ח על פי חוות דעת השמאי, ובכך דאגה גם לרווחתה של האישה, מן הראוי היה שתרד מתביעתה זו העולה בגדר גזלת האיש.

ג. האיש חסר כושר השתכרות עקב מחלתו במחלת הסרטן, כשהוא סובל אף מדום נשימתי, ומשתכר בסך 2380 ש”ח בלבד לחודש, בעוד שהאישה השתכרה פי 3 ממנו בסך 14000 ש”ח לחודש. לאור זאת שהפערים נובעים בעיקרם מחמת מצבו הבריאותי של האיש, אין זו סיבה לחלוקה לא שוויונית על פי חוק. לדבריו, המשרד לא הצליח והיו לו רק 90 לקוחות ולא 170.

ד. טענות האישה כי חיה חיי אומללות לצדו של האיש הינן טענות כזב. ההיפך הוא הנכון, האישה היא זו שנהגה להשפילו ולמרר את חייו, ואף לא פעם הכתה אותו פיזית.

ה. האישה מרדה בבעלה, הפסיקה לילך למקווה וסרבה לקיים עמו חיי אישות, וגרמה לו לאבד את בטחונו עד כדי כך שהאמין בכל לבו כי היא נמצאת במערכת יחסים עם גבר אחר.

ו. לאחר בדיקת האקטואר עולה, כי ביחס לטענת האישה על הברחות כספים של האיש ונתינתם לצדקה, לא מדובר בסכומים גבוהים כל כך, וגם רוב הכספים הושבו אליו. בעוד שהאישה הבריחה דרך חברת ל’ [השייך לאחותה וגיסה של התובעת] סכומים קבועים הנעים בין 1000 – 1500 ש”ח.

ז. טענת האישה כי היא לבדה נשאה בנטל כלכלת ואחזקת הבית בשקר יסודה, מאחר והורי הבעל סייעו להם רבות בהלוואת כספים לטובת שיפוץ הדירה ורכישתה, ניהול וכלכלת הבית, טיפולי שיניים, שכירת משרדו של הנתבע ועוד. לדברי האיש ובאת כוחו, הוריו הלוו לצדדים במהלך 20 שנות נישואיהם סך 1217737 ש”ח.

ח. אין לקשר בין הכספים שהוציאה התובעת לדבריה במהלך הנישואין, לבין זכותו של הנתבע במחצית מכספי הפנסיה שלה, מאחר ועל פי הסדר איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, כל הכספים שהוציאו מי מהצדדים במהלך החיים המשותפים לטובת התא המשפחתי איננו בר השבה.

לדברי האיש, בעצם הגשת תביעה זו רוצה האישה לזכות בעושר ולא במשפט. הוא זכאי למחצית מזכויותיה על פי החוק, ויש לדחות את התביעה על הסף ולהורות על חלוקה שווה.

מחלוקתם של הצדדים

עיון קל בטענות הצדדים מעלה, כי הצדדים חלוקים בעיקר מן הקצה לקצה בכל הנוגע לנקודות הבאות:

*היקף שווי עסק האיש שנמכר.

*כספי הורי הבעל נתנו להם במתנה או כהלוואה.

*האם היה מאמץ משותף ושווה של שני הצדדים לקיום הקופה המשותפת, והנפקות בכספי הפנסיה.

*האיש חולה ואינו אשם למצבו או שמא הוא מודע היטב למצבו.

*מי הבריח יותר כספים מהקופה המשותפת.

*מי אמלל את מי ובשל מי הרעה הזאת.

הנה לגבי חלק מהנקודות בהם חלוקים הצדדים, כבר הבענו את דעתנו לעיל, הן בעניין אומללותה של האישה בהתנהגותו של האיש כלפיה ובשם רע שהפיץ עליה וכפי שהוצגו העדויות בפנינו וציטטנו רק את חלקם לעיל. גם בעניין הברחות הכספים בית הדין כבר אמר את דברו לעיל, ואף הכרענו את עניין חלוקת כספי מכירת הדירה, וכן בעניין החובות שנלקחו במהלך השנים לצורך שיפוץ הדירה, כאשר גם עניין זה נלקח בשיקול דעתנו בבואנו לקבוע את אופן החלוקה של הצדדים בזכויות הפנסיה ושאר הזכויות הסוציאליות.

בעניין הכספים שההורים נתנו/הלוו, מאחר ולא הוצגה בפנינו ראיה מוכחת כי נתנו כספים בהלוואה של ממש בין ההורים לבנם וכלתם, ברור שלא נוכל לקבל את גרסת ההורים ככתבה וכלשונה, ויש לדחות טענה זו ולקבל את גרסת האישה כי הכספים נתנו במתנה לבני הזוג, ובפרט כשההורים מכירים ויודעים וחיים את מצבו של בנם על כל המשתמע מכך. זהו דבר המתקבל על הדעת, שככל שההורים יכולים להרשות לעצמם לעזור ולסייע לבנם במצב שכזה, הם לא יהססו לעשות זאת. כך, שלבוא עתה ולהציג כביכול חוזי הלוואה אלה ואחרים בין ההורים ובנם, אין לכך כל משקל בעיננו.

על אף האמור יודגש בשנית, שגם מבלי שנתייחס לטענה הנזכרת בדבר נתינת המתנה מההורים לבני הזוג, הרי שבטרם קבלנו החלטה בעניין אופן חלוקת כספי הדירה, לקחנו בחשבון גם את טענות האיש בעניין כספי הלוואה אלה, כולל את טענותיו ביחס להברחת כספים מצד האישה.

ד. אשמה כלכלית/ שיתופיות מוחלשת בבית/אלימות, כעילה לחלוקה לא שוויונית.

כספי הפנסיה והפרשותיה של האישה

כל מה שנותר לנו לדון, הוא נקודתית בעניין חלוקת כספי הפנסיה וההפרשות שהפרישה האישה במהלך כל שנות עבודתה, בעוד שהאיש הודה ברורות כי הוא לא הפריש כלל, על אף הפצרותיה החוזרות ונשנות של האישה.

כאמור, בפנינו דרישת התובעת לחלוקה לא שווה בזכויותיה הכספיות על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן “החוק” או “חוק יחסי ממון”). התביעה מבוססת על כך שהיא זו שעבדה ופרנסה כל השנים והפרישה לזכויותיה הסוציאליות ולא הנתבע וכפי שיפורט להלן.

דיון והכרעה

לאחר עיון בכלל טענות הצדדים בעניין זה ושיקול הדעת בהתאם להוראות החוק בסעיף 8.2 הנזכר, מוחלט בזאת להורות על חלוקת כספי הזכויות הסוציאליות כדלהלן:

*הכספים העתידיים של התובעת, יחולקו בשיעור של 70% לאישה ו30% לאיש.

*הכספים הנזילים הקיימים בחזקת האישה, לא תתקיים בהם חלוקה כלל, ואין לנתבע כל חלק בהם.

בטרם נבאר את הסיבות שהביאונו להחלטה לא שגרתית זו, עלינו להקדים בהבהרת החוק ומהותו, ולאחר מיכן ניכנס לגופם של דברים בנידון דנן.

הוראות חוק יחסי ממון בעניין זכויות הצדדים

5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.

(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות.

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיובמקומו.

ובסעיף ג לחוק נכתב:

(ג) בסעיף זה, “כלל נכסי בני הזוג” – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנותהשתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

סעיף 8 (2)

בסעיף זה החוק מאפשר לערכאה השיפוטית לסטות מחלוקה שוויונית במקרים ובנסיבות מיוחדות לאחר שיקול הדעת, וכדלהלן:

8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) […]

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

מטרת החוק – שוויון לעומת צדק חלוקתי

אין ספק כי המוטיב המרכזי וההיגיון שעומד מאחורי החוק הוא שיש לנהוג ביושר ובהגינות כלפי כל אחד מבני הזוג, שברגע שהחליטו על חייהם המשותפים תחת החופה, בד בבד החליטו גם כן לכרות ביניהם הסכם שותפות מלא שכל צד יעשה את כל מה שיוכל למען שותפות אמת זו. על בסיס הנחת יסוד זו קבע המחוקק, שיש לאזן את רכוש הצדדים שנחסך יחדיו, ולחלקם בצורה שווה ביניהם, כדי לשמור על הצדק והשוויון, הן בכספים הנזילים והן ביחס לכספי הפנסיה בדאגה לעתידם של בני הזוג לעת זקנותם בשיבה טובה.

אמנם, באותם נסיבות מיוחדות המוזכרות בחוק, כאשר ישנם סיבות ברורות שיש לסטות מחלוקה שוויונית, הרי שדווקא אם נמשיך וניצמד לחלוקה שוויונית על אף הסיבה הברורה שיש לסטות מחלוקה שוויונית, הדבר יגרום לעוול לאחד מהצדדים שייפגע מהחלטה זוובצדק.

כך עולה מדברי ההסבר להצעת החוק יחסי ממון בין בני זוג, תשכ”ט–1969 (ה”ח התשכ”ט, עמ’ 332), מטרתו של סעיף 8 – אשר בנוסחו המוקדם בהצעת החוק היה סעיף 10 – היא למנוע חלוקה שוויונית שאינה צודקת:

“הוראות הסעיפים 7 עד 9 להצעת החוק מותאמות לכוונה המשוערת של רוב בני זוג ולמקרים הנורמליים של חיי נישואין הרמוניים וממושכים, אך המציאות אינה פשוטה וסטנדרטית כל כך ויתכנו מקרים שבהם ההסדר הכללי יביא לידי תוצאות בלתי צודקות ושנסיבותיהם המיוחדות מחייבות סטיה מן הנורמה. הסעיף המוצע בא להקנות לבית המשפט את הסמכות להתחשב בנסיבות מיוחדות כאלה… הסמכות הזאת מנוסחת בצורה רחבה למדי, כדי לאפשר עשיית צדק בין הצדדים בכל מקרה ומקרה.” (שם, עמ’ 335;).

כלומר, שהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון מתבסס על ההנחה כי כאשר ישנם נישואין הרמוניים כוונתם של רוב בני הזוג^[9] היא להתחלק בשווה בכלל זכויות בני הזוג, שיתוף שיבוא לידי ביטוי בחלוקת הנכסים בעת פקיעת הנישואין. אלא שכאמור ישנם מקרים שבהם ייחוס כוונה שכזו לבני הזוג יחטא לאמת ולצדק, מחמת שעלול להביא לחלוקה בלתי צודקת.

דווקאבשל כך, הסמיך סעיף 8 את הערכאה השיפוטית להתחשב בכוונת הצדדים במקרים מיוחדים אשר בהם אי אפשר ליחס לבני הזוג כוונה משוערת סטנדרטית לחלוקה שווה בנכסים.

לענ”ד יש כאן מקום להדגשה נוספת, אנו סבורים כי בכל המקרים החריגים הנזכרים, אין כוונת המחוקק רק לאפשר לנו מרווח לשיקול הדעת גרידא ולתת לנו את הזכות להחליט אחרת, אלא זוהי משימה המוטלת על כתפנו וחובה קדושה מחמת ההגינות המחייבת את הערכאה השיפוטית להחיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון תוך כדי שיקול דעת מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות, כשהמטרה העליונה הינה לעשות צדק מהותי בעניינם האינדיבידואלי של הצדדים, ולמנוע נזק של ממש ממי מהם.  

מאמץ משותף

הגישה בפסיקה שהחלוקה של הרכוש מבוססת על מאמץ משותף של הצדדים ובלשונו של כב’ השופט גרינברג בתמ”ש 20964/02 פלונית נ’ אלמוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 28.12.09):

“…החוק כולו מבוסס על ההנחה של “המאמץ המשותף”, קרי, שמגיע לכל בן זוג מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל בן זוג תורם את חלקו ואמור לעמוד בציפיות הכלכליות הנוצרות מעצם הנישואין, שכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה בכל התחומים ובמיוחד בתחום הכלכלי, בין אם ישירות, בהכנסות שמרוויח מעבודתו, ובין אם בעקיפין, ביצירת סביבה תומכת בבית, בטיפולו ובטיפוחו, בטיפול בילדים וכדומה. שונה המצב כשבן זוג אחד אינו תורם לתא המשפחתי ואינו עומד בציפיות האמורות, תוך שמאמץ לעצמו גישה של התנערות מאחריותו לתרום ממאמציו לכלכלת המשפחה […] במקרה כזה, הרציו שעליו בנוי החוק אינו מתקיים, ומסיבה זו העניק המחוקק לבית המשפט את הסמכות לסטות מחלוקה שוויונית”.

אגב, באותו מקרה מצא לנכון כבוד השופט גרינברג לאזן את המשאבים כך שהאישה תקבל 75% מהרכוש והזכויות ואילו הבעל שעל פי קביעתו לא עבד במשך תקופה משמעותית ואף לא תרם לכלכלת הבית, יקבל רק 25%. אל תרומתו של הבעל התייחס כ- “העדר מעש משמעותי” מצד בן הזוג.

שימוש מועט בחוק – למניעת פגיעה בזכות קניינו של בן הזוג

הן אמת שמעיון קל בפסיקה הרחבה הקיימת בעניין זה של סעיף 8(2), ניתן להבחין על נקלה שרובם ככולם תמימי דעה בכך, שאין להשתמש בסעיף זה כי אם במקרים חריגים של ממש.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט משה דרורי בעניין עמ”ש 638/04 בסעיף 37 לפסק הדין:

“מן הראוי שהשימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר. עצם יישומו של סעיף זה, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים. כמו כן, יש בו גם משום פגיעה בזכות הקניין של בן הזוג שמחצית הרכוש הינה שלו (זכות, שכיום היא חוקתית, מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי “אין פוגעים בקניינו של אדם”), ובית המשפט מכוח סעיף 8(2) הנ”ל, רוצה לקחת חלק מרכוש זה ולהעבירו לבן הזוג האחר. מבחינה מערכתית, יש להביא בחשבון שיקול נוסף: אם ירבו המקרים של הפעלת סעיף 8(2) הנ”ל, ייצור הדבר תיקווה בלב מידיינים פוטנציאלים בעתיד, כי גם בעניינם יישומו הוראות סעיף זה, והתוצאה תהיה כי ירבו ההידיינויות ויתמעטו הפשרות, תופעה, שבסופו של חשבון, תפגע בכלל הציבור”.

הקריטריונים להחלת סעיף 8 ס”ק 2

כפי שהתבאר, החוק מאפשר לבית הדין לסטות מחלוקה שוויונית במקרים אלה ואחרים.

בכדי שנוכל להשליך למקרה דנן ולמצא את המכנה המשותף בכלל המקרים שמצאנו תקדימים משפטיים בהחלת סעיף זה, נציין תחילה חלק מהמקרים בהם מצאנו בפסיקה, שבתי הדין או בתי משפט השתמשו בסמכותם זו וחרגו מחלוקה שוויונית למען עשיית צדק והגינות בחלוקה צודקת לאור הנתונים שבפניהם, וכדלהלן:

*אשמה כלכלית – ראה תמ”ש (ים) 20964/02 פלונית נ’ אלמוני, בפני השופט בן ציון גרינברגר, שדן בתביעת אישה לזכות בחלוקה לא שוויונית לזכותה כשלטענתה בעלה לא תרם תרומה משמעותית כלשהי משך כל שנות הנישואים לתפקוד התא המשפחתי בכלל, ולצבירת הנכסים והזכויות שצברה האישה במקום עבודתה, בפרט. ועיין עוד בפסק דין תמ”ש 1066/09 (נ.ש נ’ ש.ל),כבוד השופטת גאולה לוין לאחר התיקון לחוק.

*הברחת רכוש – ראה פסק דין בתמ”ש (ים) 26473/97 א’ נ’ י’, ועוד.

*פער בכושר השתכרות – בבע”מ 4623/04 נקבע שאין לקפח את בן הזוג ה’ביתי’ שכושר השתכרותו לא התפתח במהלך הנישואים, כאשר ניתן אף לייחס פער זה לחלוקת תפקידים לא שוויונית במהלך הנישואים.

*בגידה – יעויין בפס”ד של בית הדין הרבני ברחובות [תיק מס’ 954727/3] שקבע את מועד הקרע לא לזמן הגשת תביעת הגירושין, אלא למספר שנים קודם לכן מעת בגידתה של האישה, ובפסק דין של בית הדין הגדולבעניין זה [תיק מס’ 992261-3] ראה פס”ד בג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, האם בגידתו של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין היא בבחינת “נסיבות מיוחדות” המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע בחוק יחסי ממון סעיף 8(2), והאם אין לראות בכך הענשה דתית גרידא. ראה עוד פס”ד בבג”ץ 1135/02 וזגיאל נגד בית הדין הרבני הגדול שהכריע בזה, כי ‘לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף’. וראה עוד בג”ץ בפסק דין4602/13בעניין שיתופיות מוחלשת שהסיקלהחיל סעיף זה עקב בגידה שהוסתרה שנים מבן הזוג.

*אלימות – ראה פס”דתמ”ש 26473/97, בו כבוד השופטת נילי מימון השאירה בצריך עיון את השאלה האם אלימות פיזית ונפשית יש בה כדי להשליך על יחסיהם הכלכליים והרכושיים של בני זוג ולקבוע עקב התנהגות זו חלוקה לא שוויונית של נכסי הצדדים.

*העדר תרומה בספירה הביתית – ראה פסק דין תמ”ש (ים) 20964/02 שבית המשפט לענייני משפחה לקח בחשבון את טענת האישה לחוסר תרומתו של הבעל בספירה הביתית כאחד השיקולים לשימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ולפסיקת חלוקה לא שווה לחובת האב, וכפי שהעיד בנם של הצדדים, כי תרומתו של אביו לטיפוח וגידול הילדים הייתה מצומצמת ביותר.

* מקרים נוספים קיצוניים יותר – לעיתים אף מצינו מקרים קיצוניים יותר, בו הופעל סעיף זה, מתוך ראיה כוללנית שיש להשתמש בסעיף האמור גם כמנגנון מתקן, המתקן עיוותים שנוצרים מפערי כוחות אלה ואחרים שבין הצדדים סביב הליך הגירושין בנושאים שאינם קשורים ישירות לחלוקת הרכוש, בהשלכה נגזרת מגובה מזונות שנפסקו, או אי עמידה בתשלומי המזונות שנפסקו וכדו’.

המכנה המשותף – אומדנא בדעת השותף/כוונת המחוקק

לכאורה אם נעיין בעיקרי הדברים נבחין על נקלה, כי המכנה המשותף במקרים שהזכרתי בהם מצינו כי בתי הדין או בתי המשפט מצאו לנכון להחיל סעיף זה בחוק של חלוקה בלתי שוויונית, הוא שיש בסיס רחב להניח כי דעתו של בן הזוג בעת כניסתו למערכת הנישואין הייתה על שיתוף מלא צודק והגיוני בכלל הדברים המרכיבים את חיי הנישואין באשר הם, ורק על מנת כן הוא הסכים לשיתוף הרכושי על כל המשתמע מכך. בשל כך, כאשר על פי שיקול דעת בית הדין יש חסר משמעותי למדי בשיתופיות של צד אחד כלפי השני, הרי שדווקא בשם ההגינות היושר והצדק, חובה עלינו להחיל במקרה זה את הוראות החוק בסעיף הנזכר, ולהורות על חלוקה לא שוויונית בהתאם לצדק חלוקתיונתוני השטח הספציפיים, ובהתחשב בכך שבהתאם לטענות שהשמיע בן הזוג התובע, התרשם בית הדין ברורות, שאילו היה יודע מכך קודם לכן, הוא לא היה מוכן להעניק מחצית מהנצבר לבן הזוג, מאחר ואין כאן צדק והגינות.

מעתה עולה כי במקרה שמוחלט על ביצוע חלוקה לא שוויונית, אין כאן עניין של הענשה זו או אחרת כלפי הצד הנפסד בעקבות מעשיו או אי עשיית תפקידו בחיי הנישואין בשלימות, אלא יש כאן תוצאה ישירה של עשיית צדק והגינות כשכל צד מקבל את חלקו ברכוש בהתאם למכלול הנהגותיו בחיי הנישואין בכלל ובתחום רכושם בפרט, כהשלכה ישירה מפעולותיו שלו.

שיקול הדעת היחיד המנחה אותנו, הוא שלא להפסיד את הצד שנכנס לשותפות בתום לב וביושר, ועשה ופעל בכל לבו מתוך כנות למען השותפות שהייתה להם בחיי הנישואין, בעוד שהצד שכנגד הסתפק בהרבה פחות והעדיף שלא להתאמץ ולהזיע יתר על המידה, ובמקרים חמורים יותר אף גרם נזק של ממש לבן הזוג, כאשר התוצאה הישירה או העקיפה למעשיו, שממון השותפים לא צמח ולעיתים אף צבר הפסדים בפועל. משכך, דווקא בשם ההגינות והיושר ומתוך כללי הצדק, צד זה הוא ורק הוא חייב לשאת בתוצאות מעשיו.

מן הכלל אל הפרט

עתה לאחר שביארתי את עיקרי הדברים והבאתי מספר מקורות לשימוש בסעיף זה של החוק, נשוב למקרה דנן.

מספר סיבות מרכזיות הביאו אותנו להכריע בסוגיה דנן באופן זה של חלוקה לא שוויונית וכדלהלן:

א. שיתופיות מוחלשת/אשמה כלכלית.

לענ”ד הנתבע דנן לא התאמץ כלל במילוי תפקידו במסגרת חיי הנישואין. התרשמנו ברורות מפי הנתבע, שהוא לא היה עובד באופן תדיר ולא מיצה כלל את יכולותיו בכל הקשור בתפקידו לפרנס את בני ביתו וכפי שציין בפנינו שהיה עובד כיועץ מס במשרדו 3 ימים בשבוע בלבד! [עיין בפרוטוקול הדיון מיום 17.07.18]. במקום זאת הוא מצא לו התעסקויות אחרות, כשהוא מרבה לשוטט בבתי כנסיות להפיץ את תורתו שימי מלחמת גוג ומגוג קרבים ובאים, שגם אם הם חשובות למדי בעיניו ומקורם בהררי קודש, אין הוא יכול לבוא עתה בדרישה לקבלת מחצית מצבירותיה של האישה אם וכאשר הוא הודה בפיו בפנינו כי הוא עבד על אש נמוכה ביותר יומיים שלשה בשבוע למספר שעות בודדות בלבד, ואף את סך 5000 ש”ח שהיה מכניס כמידי חודש לקופה המשותפת, זה היה רק בזכות ובעזרת הוריו שתמכו בהם לאורך כל הדרך.

הבעל מודה כי הוא לא היה הרבה במשרד והעסיק כל העת עובדת במשרה מלאה בניהול המשרד והתיקים במקום שהוא עצמן יישא בנטל ויחסוך את משכורתה של העובדת. יפה מצידו שהוא עסק כל העת בצדקה וחסד ולא דאג לעתידם הכלכלי בחיסכון והפרשות כספיות, אך משום כך איננו יכול לבוא עכשיו ולדרוש את חלקו בפנסיה שהיא הפרישה וחסכה בדם ויזע.

ב. שיתופיות מוחלשת/טפילות והעדר שותפות בניהול משק הבית וגידול הילדים.

התרשמנו ברורות כי הנתבע לא היה שותף מלא בניהול הבית וגידול הילדים, ובעוד שהאישה עבדה קשה למחייתם של כל בני המשפחה ובמשרה נוספת בגידול וטיפוח ארבעת ילדיהם, בעלה הנתבע מצא לו עיסוקים מעניינים מחוץ לבית, כאשר הוא אף פעם לא ממהר לשום מקום. יש לו את כל הזמן שבעולם לקום מתי שהוא חפץ ולילך לביה”כ מאוחר ולשוב רק לקראת הצהריים ולהתנהל בעצלתיים כאדם שלא רובץ עליו עול הפרנסה ו/או עול גידול ילדיו כאשר כל העת הוא מצדיק את דרכו זו באמרות פיו ‘פרנסה מאת ה’ [פרוטוקול דיון חקירות מיום 07.12.22 שורות 26-33].

וכבר הובאו לעיל עדויות השכנים בהם תוארו צעקותיו והשתוללותו של אבי המשפחה כשצעקות רמות בוקעות מהבית, כשהאב לא היה מאוזן עקב סירובו ליטול את התרופות שקיבל מהרופא, ואשתו וילדיו מפוחדים ומבוישים לעין כל.

התרשמותנו ממכלול הדברים ששמענו והועדו בפנינו, כי הנתבע אבי המשפחה חי לו בשנים האחרונות בתוך בועה כלשהי כשהוא מנותק למחצה מהסובב וממשפחתו, ומדמיין על עולם רוחני תוך כדי שהוא גוער ומטיח דברים בכל הסובב שישנו את אורחות חייהם, כשהכל נעשה בצעקות והשמעת קולות רמים. ברור שהתוצאה העגומה של חוסר תקשורת תקינה בינו לבין ילדיו, הינה השלכה ישירה לנוכח התנהגותו זו.

בשל כך אנו סבורים שאכן גרסת התובעת בדבר בטלנותו של האב ואי מתן כתף כלשהו במטלות הבית וניהול משק הבית, הינה אמת.

יעויין עוד בפרוטוקול הדיון מיום 21.12.20 בטענות האישה בפנינו בעניין אי מעורבותו בכל ניהול הבית ומטלותיו [שורות 230-239] וכדלהלן:

‘ב”כ האישה חוקר את האישה בחקירה חוזרת.

ש. שאלה אותך ב”כ הבעל, למה את חושבת שבנוגע לחלוקת הרכוש זה לא צריך להתחלק חצי חצי.

ת. כל המטלות של הבית נפלו עלי. עבדתי בחוץ ועבדתי בבית לבד, הוא אפי’ לא קם בלילה לשים מוצץ לילד. לאספת הורים אני הלכתי, הוא לא עשה כלום הוא היה בבית כמו אורח, אפי’ תיקונים קטנים בתוך הבית הוא לא עשה. החלפת מנורות ותיקון ברז שולם על ידי. אני לפעמים הייתי צריכה לעשות תרגיל להביא אדם שיחליף מנורה והייתי הולכת כדי שהוא ישלם. אני הזמנתי את בעלי המקצוע. הייתה בעיה עם השכנים והייתי צריכה להוציא את האמת לאור, אם זה להביא עדים וללכת לרב ואמר לי שאני את זהאעשה לבד. הוא גם נתן תרומה באלפי שקלים למוסדות חב”ד. הכל נפל עליי אני לא יכולתי לשבת לדבר איתו. הוא הלך רק פעם אחת לאספת הורים. אפי’ מתנות לא קנה לי, עגילים הייתי צריכה לקבל ביד שניה מאמא שלו’.

בעניין בטלנותו ואי הליכה לעבודה במשרדו באופן סדיר כאחד האדם, יש לציין שהתיאורים שהאישה תיארה בפנינו [פרוטוקול דיון מיום 30.11.22 שורות 371-378] עולים בקנה אחד עם מה שהנתבע עצמו אמר בפנינו לא אחת, כי ב”כ התובעת סתם מנפח וכי הוא בקושי עבד וכמעט שלא ביקר במשרדו [יעויין בפרוטוקול דיון מיום18.07.22 – יובא להלן].

יודגש בזאת, כי אם האיש היה עושה הכל על דעת אשתו ולמשל היה לומד תורה כאברך כולל, ייתכן שלא היינו נמצאים במצב זה. שונים הדברים כרחוק מזרח ממערב, כשהנתבע נמצא תחת הגדרה של אדם העובד למחייתו מחזיק במשרד ליעוץ מס ברישיון ובעל תואר, ובמקום לצאת לעבודתו מידי בוקר כאדם נורמטיבי ולהתפרנס בכבוד, הוא מוצא לנכון לעשות הכל מלבד ללכת למשרדו בתדירות ולעבוד, ובכך לחסוך משכורת גבוהה הניתנת לעובדת במשרה מלאה שעושה בעצם את העבודה שהוא עצמו היה אמור לעשות ולפרנס את ביתו בכבוד.

בשל כך, הטענה על הנתבע היא כפולה ומכופלת, כי לא זו בלבד שהוא לא היה בבית ולא עזר וסייע לאישה קשת יום שמזיעה למען משפחתה בבית ומחוצה לו, אלא גם בהיותו מחוץ לבית כביכול תחת תפקידו כמפרנס, גם בזה הוא כשל. נמצא כי האישה לקתה בכפליים. על כן, לבוא עתה ולדרוש מחצית מכספי הצבירה של האישה הוא ההיפך מן ההיגיון וכללי הצדק ובגדר גזלת כבשת הרש.

ציטוטים מתקדימים בעניין בשפיטה האזרחית

ראו בפסק דין תמ”ש (י-ם) 12950/03 ד.מ. נ’ ר.מ. תק-מש 2008(1), 492 (2008), שם אישר בית המשפט סטייה מחלוקה שוויונית, בנסיבות בהם התהפכו היוצרות, הבעל לא תרם כלל למאמץ המשפחתי בעוד שהאישה פרנסה את המשפחה. שם נאמר שהנתבע נהג בחוסר הוגנות משוועת כלפי האישה.

וראה אף בהחלטת השופטת רוטשילד בתמ”ש (ת”א) 41000/98 שקבע:

באשר לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, יש להחיל אף את עיקרון תום הלב, ובית הדין סבור כי הבעל לא נהג בתום לב, עת העמיס את עול הבית על האישה כל שנות הנישואין, ואין הוגנות לדרישתו כיום כי זכויותיה הכספיות העתידיות של האישה יחולקו בין שני הצדדים.

ג. הבעל לא הפריש מהכנסותיו כמתחייב עפ”י חוק

מעבר לאמור לעיל בנידון דנן יש סיבה נוספת חזקה ומכריעה שלא לחלק בצורה שוויונית ואולי לא לחלק כלל את כספי זכויותיה הסוציאליות של התובעת, מאחר והבעל הודה בפנינו כי הוא לא הפריש כלל מהכנסותיו עבור קרן הפנסיה וקרנות השתלמות נוספות כמקובל, וכלל לא רצה לדאוג לעתיד חייהם על אף הפצרותיה של האישה בעניין.

להלן טענות האישה בחקירתה בעניין זה וכמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 21.12.20 [שורות 240-268]:

ש. למה את חושבת שבזכויות הסוציאליות, זה לא צריך להתחלק חצי חצי.

ב”כ הבעל: אני מתנגדת לשאלה. היא כבר השלימה את התשובה שלה.

ב”כ האישה: אני רוצה לשאול אותה ספציפית על זכויות פנסיה.

בית הדין: זה לא נושא שהיא צריכה לענות עליו. זה דבר שהעו”ד צריכים להסביר.

האישה יוצאת מאולם הדיונים.

ב”כ הבעל: עם כל הכבוד בית הדין טועה, זה שאלה שהיא צריכה להשיב עליה. שאלתי את האישה למה את חושבת ששלו גם שלה וששלה שלה. החקירהחוזרת היה להבהיר את התשובות שלא הובהרו ולא לומר דברים חדשים.

ב”כ האישה: לא נתנו לאישה להשלים את התשובות, ואני רוצה שהיא תפרוש בפני בית הדין את האמת.

בית הדין: לא ירדנו בדיונים על הזכויות פנסיוניות, ואנו בבית הדין צריכים להגיע לחקר האמת.

ב”כ הבעל: איך אני אוכל להתגונן על דברים שלא העלו אותם בתיק. אם לטענתה שהיא צברה זכויות פנסיות והוא לא צבר, זו טענה שהייתה צריכה לעלות בכתב הטענות. אפשר לתת לאקטואר לבדוק אתהדברים.

ב”כ האישה: חברתי מנסה לחזור על התביעה הראשונית. כבר בתביעה הראשונית נכתב שלא צריך לעשות חלוקה מחצה על מחצה. ואני פה אמרתי לה שתסביר למה היא חושבת שלא צריכה להיות חלוקה מחצה על מחצה, וחברתי לא יכולה לומר שזה לא נכתב. הטענה שלנו שלא צריך לעשות חלוקה מחצה על מחצה. ואני רוצה לתת לאישה לומר למה היא חושבת שלא צריך לעשות חלוקהחצי חצי.

בית הדין לב”כ הבעל: שמענו את ההתנגדות שלך. ואם התברר שזה טענה חדשה ישמר לך הזכות לחקור בנושא הזה.

ב”כ הבעל: יש פה טענות לאורך שנים, והיא לא באה לבית הדין. אז צריך לעשות חלוקה על פי חוק יחסי ממון.

האישה חוזרת לאולם הדיונים.

ב”כ האישה ש. תסבירי על סמך מה עובדתית לא מגיע לו מהזכויות הפנסיוניות שלך.

ת. הוא לא דאג לפנסיה שלו ולא חסך לו חסכונות. ואמרתי לו למה הוא לא דואג לפנסיה ולא לחסכונות, אמר אל תדאגי לאבא שלי יש לו דירות והוא יתן לי. ואפילו לא יכולתי לצאת לשנת שבתוןיצאתי רק פעם אחת. אם הייתי יוצאת לא היה לי במה לכלכל את הבית. הייתי צריכה לצאתבשביל מנוחת הנפש. אם הוא היה משתכר הייתי יכולה לצאת לשנת שבתון.

ב”כ האישה: סיימתי עם השאלות.

האיש אף הודה בחקירתו הוא כי הוא לא שעה לדרישותיה של התובעת בעניין, וכמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 18.07.22 שורות 20-32 וכדלהלן:

ש. במהלך שהות הנישואין משנת 1993 עד שנפרדת תאשר לי שלא הפרשת זכויות סוציאליות?

ת. מאשר.

ש. תאשר לי שהיא פנתה אליך שתפרישסכום להוצאות עתידיות?

ת אני עניתי על זה אני, הרבי מלובאויץ’ אמר הגיע זמן גאולתכם אני חזרתי בתשובה וחשבתי שהגאולה תבוא כל רגע ועדיף לתת את הכסף לצדקה, וכל זה התחלתי ללמוד אחרי שעזבתי את חב”ד.

ש. במקצוע שלך אתה יועץ מס לא בחור ישיבה ניהלת עשרות לקוחות?

ת. הכל שקר לא הייתי במשרד אתה מנפח.

בית הדין נאלץ להושיב את הצדדים היות והבעל לא מאפשר לשאול את השאלה ומתפרץ.

ב”כ האישה:תאשר לי בבקשה שגרושתך העירה לך שתפריש כסף?

ת. מאשר.

ש. למרות שהיא אמרה לך אתה לא הפרשת?

ת. נכון כי חשבתי שהגאולה קרובה.

הנתבע מאשר במו פיו כי הוא בקושי היה במשרד, ושהוא לא הפריש מימיו שום הפרשה עבור עתידו לעת זקנה כמתחייב על פי חוק.

אין כאן המקום להאריך בגרסתו של הנתבע שאיננה ברורה כל כך, וכשהוא סותר את עצמו כשמחד הוא הצהיר בפנינו כי הוא עבד שלשה ימים בשבוע, ומאידך הוא הצהיר כי הוא לא היה במשרד. מה שברור הוא כי הוא במודע החליט שלא להפריש כספים לקרן הפנסיה כמתבקש על פי חוק, עקב אמונתו החזקה כי הגאולה כבר בפתח ומשיח בא, ומלחמת גוג ומגוג כבר החלה, ועדיף ליתן את הכסף לצדקה [לטענתו], או מחמת שסמך על הכספים והדירות שיש להוריו שהם אלה שיעזרו לו בבא העת [לטענת התובעת שכך אמר לה, כשהוא מכחיש שאמר זאת].

לענ”ד מעבר לכך שאין זה הוגן כלל שאחד מבני הזוג יפריש ויחסוך וימלא אחר הוראות החוק כמתבקש, בעוד שבן זוגו יסמוך על נסוידבר גבוהה גבוהה על אמונה ובואו של משיח והוראותיו של הרבי, ומצדיק את עצמו בכך שלא הפריש לפנסיה, אך איננו רואה בזה כל סתירה לבוא עתה ולדרוש את מנת חלקו במה שהיא הפרישה בדם וביזע.

ברור כשמש שכל עוד שהנתבע לא עשה שום פעולה ממשית בדאגתו לעתידו, הוא איננו יכול עתה בעת חלוקת הרכוש לעמוד לזעוק ולדרוש את חלקו בזכויותיה הסוציאליות, שעה שהוא לא עשה את המוטל עליו. משכך וכפי שביארתי לעיל, דווקא מחמת כללי הצדק וההגינות חובה עלינו להורות על חלוקה בלתי שוויונית קיצונית ביותר במקרה זה, שלא זו בלבד שהאיש לא מיצה את יכולותיו בכל הקשור לתפקידו בפרנסת וכלכלת בני ביתו וכפי שהודה בפנינו, אלא גם מהמעט שהכניס הוא לא הפריש ודאג לעתיד כמקובל וכנדרש על פי חוק. משכך אין לו שום זכות בכספים שהפרישה התובעת ואין לו אלא להלין על עצמו.

טענת מחילה

נדבך נוסף לענ”ד יש להוסיף כאן, שניתן לומר שבעצם החלטתו מלכתחילה שלא להפריש לקרן הפנסיה ולשאר הקרנות כמקובל, יש בזה מעין אמירה ברורה של האיש שהוא מוחל על חלקו וזכויותיו בהפרשותיה בהתאם לחוק, שהרי ברור שהוא לא יכול לתפוס את החבל משני קצותיו. מחד, לסרב לנהוג על פי חוק ולהפריש מהכנסותיו לצורך עתידו וכפי שהודה בפנינו שהוא סירב לבקשותיה בעניין [צוטט לעיל], ומאידך לבוא עתה ולדרוש בשם החוק – שהוא רמס ולא סר להוראותיו – ולדרוש עתה את חלקו.

יתירה מזו אומר, שאף לשיטה הקיימת בפסיקה, הדוגלת שיש למעט ככל שניתן ולא להשתמש בסמכות המוקנית לערכאה השיפוטית מכח החוק להורות על חלוקה לא שוויונית גם לא במקרים בהם צד אחד בלבד האשם הבלעדי לגירושין או שרק צד אחד התאמץ כדי להביא פרנסה בעוד שהצד השני כלל לא עשה זאת^[10], מ”מ במקרה דנן שאף את המעט שהאיש כן עשה והביא למחייתו, הוא לא השכיל להפריש מכספים מועטים אלה לפנסיה ולדאוג לעתידו, יש מקום לומר שכולי עלמא יודו שיש כאן מחילה גמורה, ובודאי שמוטלת עלינו החובה כערכאה שיפוטית להפעיל את סמכותנו בעת הזו בהתאם לכללי ההיגיון והצדק, ולהורות על צדק חלוקתי על כל המשתמע מכך.

במקרה דומה עד מאד למקרה העומד בפנינו מצאתי בפסק דין בבית הדין בחיפה תיק מס’ 578735/3 שם נפסק בדעת הרוב, שאין לחלק את זכויותיה הכספיות של האישה באופן שווה בין הצדדים, וכפי שנומקה דעת הרוב ע”י האב”ד הרה”ג ישראל שחור שליט”א וכדלהלן:

א. באשר לזכויות הכספיות הבעל עוד בדיון הראשון הסכים לתת גט כפוף לכך שיקבל חצי הפנסיה של האישה.

האישה לכל אורך הדרך טוענת בתוקף שהיא עבדה וצברה זכויות והוא לא צבר אף שקל אחד.

הבעל לכל אורך הדרך טען שהוא ספר צמרת שהשתכר והביא הביתה כסף מזומן וסייע לפרנסת הבית בעין יפה.

האישה לכל אורך הדרך הכחישה זאת.

הבעל הודה כי הוא כשל בעסקיו בפתיחת מספרה וצבר חובות כבדים.

ב. לדעתי מדובר כאן במקרה קיצוני שהאישה עובדת באופן סדיר וצברה זכויות שהגיעו לסך 600,000 ש”ח, בעוד הבעל לא חסך פרוטה!

גם אם נקבל את טענותיו שהיו שנים שהוא עבד והשתכר, הרי ברור שכבר שנים רבות זה לא המצב, הוא ניסה לפתוח מספרה, וכשל וצבר חובות, אשר אילצו את בני הזוג לקחת הלוואות וכן נשאר חוב גבוה לארנונה בגין מספרה זו.

ג. עבודתה של האישה היא בגדר מעשה ידיים על ידי הדחק ויש לה טענת מוחזקות על כך כמבואר בפוסקים.

זאת ועוד, זכות הבעל במעשה ידי אשתו נוגעת רק לכספים הקיימים בעין.

אך באשר לכספים עתידיים שהיא אמורה לקבל עם יציאתה לפנסיה ודאי וודאי שאין לו זכות בכך.

הדיין הרב יועזר אריאל התייחס לסוגיה זו בספרו.

לדעתי זה המקרה אליו כיוון המחוקק להפעיל את שיקול הדעת ולא לקבוע חלוקה שווה.

האישה עמלה קשה כל חייה בעבודתה כמורה וברור לחלוטין כי בעשור האחרון היא כלכלה את הבית ממשכורתה כאשר הבעל ירד מדחי אל דחי מבחינה כלכלית. והיא זכאית לחיות בכבוד עם יציאתה לגמלאות כאשר היא צברה סכום לקיום מינימלי. (פחות מארבעת אלפים ש”ח לחודש). אין שום הצדקה שהבעל שלא דאג לעצמו לקרן פנסיה, גם לשיטתו שהיו שנים שהרוויח יפה, ייקח ממנה את כבשת הרש. לפנים משורת הדין כדי לא להשאיר אותו ערום וחסר כל לעת זקנתו, על האישה להעביר לו 25% מהפנסיה כך שהיא תישאר עם סכום של כשלושת אלפים ש”ח למחייתה.

יש לפטור את האישה לשלם לבעל את הסכומים הרשומים בחוות הדעת בסעיפים א – ב בעמוד 9, באשר לתשלום העכשווי והתשלום עם יציאתה לגמלאות בגין קרן ההשתלמות פדיון ימי מחלה וקופת גמל, וזאת בגין קיזוז חלקו של הבעל באשר לחוב של 100,000 ש”ח שיפורט לקמן.

המסקנה האופרטיבית:

א. לאישה מלוא הזכות על כל הכספים הרשומים על שמה כגון קרן השתלמות, קופות גמל, פדיון ימי מחלה.

ב. הבעל זכאי ל 25% מהגמלה שהאישה אמורה לקבל מדי חודש עם פרישתה מהעבודה – אשר לפי חישובו של מר שטרנפלד עומדת על סך 3,835 ש”ח לחודש.

על כן חלקו של הבעל יהיה 959 ש”ח לחודש.

כך שלעמדת בית הדין שם במקרה דומה לשלנו, בו האישה פרנסה את המשפחה ולא הבעל, והבעל לא תרם לקופה המשותפת ולמאמץ הכלכלי המשותף, נקבע כי יש מקום לחלוקה לא שווה, וכך נימקו את החלטתם:

זה המקרה אליו כיוון המחוקק להפעיל את שיקול הדעת ולא לקבוע חלוקה שווה. האישה עמלה קשה כל חייה בעבודתה כמורה וברור לחלוטין כי בעשור האחרון היא כלכלה את הבית ממשכורתה כאשר הבעל ירד מדחי אל דחי מבחינה כלכלית. והיא זכאית לחיות בכבוד עם יציאתה לגמלאות כאשר היא צברה סכום לקיום מינימלי […] אין שום הצדקה שהבעל שלא דאג לעצמו לקרן פנסיה, גם לשיטתו שהיו שנים שהרוויח יפה, ייקח ממנה את כבשת הרש.

הדברים עולים בקנה אחד עם מה שביארנו לעיל. משכך ולאור האמור יש להורות על חלוקה לא שוויונית במקרה דנן.

ויעויין עוד בפס”ד נוסף בבית הדין הרבני בחיפה בראשות ידידי אב”ד חיפה הרב יצחק אושינסקי שליט”א [תיק מס’ 582557/2] במקרה דומה, שאף הוא העלה למסקנה כדברינו.

ד. אלימות הנתבע כלפי התובעת והפגיעה הנפשית בה – כעילה לחלוקה בלתי שוויונית

סיבה נוספת נציג כאן להורות על חלוקה לא שוויונית במקרה דנן.

כבר הארכנו רבות לעיל בהתרשמותנו הברורה בדבר הנזק הנפשי שיצר הנתבע לנפש התובעת בפרט בשם רע שהוא הוציא עליה בין כל שכניה מכריה כשהוא ממשיך להפיץ את הרעל בין כל רואיו אודות אשתו הבוגדת כביכול עם 12 גברים.

בל נשכח שמדובר על מורה בישראל ביישוב חרדי כשכל השכונה מדברת על התגלית החדשה, שהנתבע עומד ומפיץ מבוקר עד ערב את חלומותיו ואת שקריו.

אנו סבורים כי גם אם הנתבע הינו אדם חולה, אך שוטה הוא לא. הוא יודע ומודע היטב לכלל פעולותיו, והוא לא חשב אפילו לרגע אחד טרם הוא הלך ברבים ושרף את שמה הטוב של אשתו.

אין ספק כי פגיעה זו איננה רק נחלת העבר, אלא תעמוד לה לרועץ גם בהמשך ועתיד חיי התובעת וכפי שהוגשה בפנינו חוות דעת הפסיכולוגית, בדבר הקושי העתידי במציאת בן זוג.

אשר על כן ברור כי יש במעשיו אלה של האיש עילה להורות על חלוקה בלתי שוויונית אך ורק כדי ליצור צדק חלוקתי, שתוכל האישה על אף הקושי לנסות ולמזער את הנזק האדיר שיצר האיש במעשיו אלה, ואולי בעזרת אנשי מקצוע ועלות יקרה למדי, תוכל לקבל עזרה וסיוע מקצועי בכדי לנסות ולצאת מהמצב בו היא שורה כרגע.

מחובתנו כבית הדין לדאוג לה לבסיס כספי לשם כך, ועל הנתבע לשאת במחיר אודות מעשיו הנילוזים. בשל כך אנו מורים על חלוקה בלתי שוויונית קיצונית למדי.

אלימות נפשית קשה לעומת אלימות פיזית

ראה עוד פסק דין בע”מ תיק מס’ 7272/10 פלונית נ’ פלוני שבית המשפט העליון הכריע על חלוקה לא שוויונית כשהעילה המרכזית מחמת אלימותו של הבעל כנגד האישה.

אכן, שם מדובר היה על אלימות יוצאת דופן של גבר שבעת ויכוח ביניהם, תקף את האישה באמצעות סכין ופצעּה באופן חמור, לנגד עיני בנם הקטין. בגין מעשיו אלו הוא הורשע בניסיון לרצח ובעבירות אלימות נוספות, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל בן 13 שנים, והוגדר על ידם כמקרה הפרטי המיוחד שאכן ניתן להחיל עליו את סעיף 8(2), מבלי להשליך למקרי סטנדרט.

לענ”ד, מקרה דנן, על אף שאיננו עוסק באלימות פיזית, אך עוסק גם עוסק באלימות נפשית קשה עד מאד בתובעת. גבר שמוציא שם רע על אשתו והופך אותה כביכול כמי שעוסקת בעבודה הבזויה ביותר כשלדבריו היא מפקירה את גופה לכל דורש בהיותה אשת איש, ואף הולך ומפרסם זאת בראש כל חוצות, פשוט וברור לענ”ד כי פגיעה אנושה זו בתדמיתה ובנפשה איננה נופלת [בהרבה] מפגיעה בגופה, ובבחינת ‘טוב מותי מחיי’^[11]. הדברים מקבלים משנה תוקף בפרט כשמדובר בבני זוג חרדים הדרים בשכונה חרדית כשהבעל מאשים אותה בדבר חמור שכזה וממשיך ללא הרף לפרסם זאת ברבים^[12].

על כן אנו סבורים כי מחובתנו ליטול את סמכותנו במקרה קיצוני זה ולהורות בהתאם לסעיף 8(2) על חלוקה לא שוויונית קיצונית במקרה דנן.

תקדימים מהפסיקה האזרחית

אצטט כאן בקצרה מדבריה של השופטת נילי מיימון במה שהעלתה בעניין אלימות נפשית בפסק דין בתמ”ש 26473/97 וכדלהלן:

“בארה”ב יש קולות הקוראים לכך כי בעת חלוקת הרכוש שבין בני זוג לעת גירושין ניתן יהיה לפצות אישה (בן זוג) שהייתה נתונה לאלימות נפשית מצד בן זוגה ולקבוע כי בן הזוג הנפגע יקבל חלק גדול יותר ברכוש, או תשלומים חודשיים לאחר הגירושין כדוגמת מזונות לאחר הגירושין. אכן, בארצות הברית קיימת שיטת משפט שונה, שם משך שנים רבות היה אלמנט של “אשם בגירושין” ועל בן הזוג האשם הוטל לפצות את האישה בסכומי כסף או ע”י קביעת מזונות לאחר הגירושין. אכן במרבית המדינות בארצות הברית שונה הדין והיום רק במיעוטן קיים עוד משטר “אשם בגירושין”. עם זאת, קיימת נטייה המובעת על ידי מספר מלומדים כאמור, לחיוב בן זוג אלים נפשית כנגד בת זוגו לפצותה אף כי בדין ודברים בין המחייבים זאת ובין השוללים, מועלה החשש שבדרך זו יחזור משטר “האשם בגירושין” אותו ניסו למגר” ובהמשך נכתב “אף המציעים לילך בדרך זו גורסים כי ניתן יהיה לפעול על פיה רק במקרים נדירים זועקים, בהם יש פגיעה חמורה מאוד, ונזק נפשי ניכר ומוכח”.

עוד אצטט מדברי כבוד השופט משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים בהמשך פסק דיןבתיק מס’ ע”מ 63804 [שצוטט ממנו לעיל] במקרה אחר של אלימות, שכתב כדלהלן:

“במקרים המתאימים, כאשר מוכחת אלימות פיזית ונפשית, ובמיוחד כאשר אינה חד פעמית אלא נמשכת, ניתן לעשות שימוש מושכל בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שייתן ביטוי לכך שמדובר באישה מוכה, והצדק מחייב כי במסגרת החלוקה של כלל הנכסים, החלק שינתן לה – יהיה גבוה יותר, בין אם מדובר בחלק יחסי גדול יותר ובין אם מדובר בחלוקת נכסים אחרת”.

במקרה דנן שהוכחה פגיעה נפשית בתובעת עקב מעשיו הנוראיים ופגיעתו בה, יש להורות על חלוקה לא שוויונית וכפי שהתבאר.

ה. מעשה ידיה של האישה כהעדפה שעל ידי הדחק.

מעבר למה שהעליתי עד כה, יש להוסיף בענייננו סברא נוספת שיש להורות על חלוקה לא שוויונית, מאחר ולכספים שהאישה הרוויחה בעבודתה כמורה בישראל, יש להם דין של ‘העדפה שעל ידי הדחק’ שאין בעלה זוכה בהם כלל. על כן הכספים בקרן הפנסיה וכן מה שחסכה בקרנות למיניהן שייכים לה על פי דין תורה. אלא שמחמת החוק האזרחי היא התחייבה ליתן מחציתם לנתבע בעת הגירושין, אך מאחר והוא עצמו לא חסך ולא הפריש לכספי הפנסיה על אף הפצרותיה וכפי שהודה בפנינו, ברור שעל דעת כן היא לא הסכימה לתת מחצית ממה שהפרישה, ויש להותיר את הכספים ברשותה כמעיקר דין התורה.

מקורות הדין בקצרה

מקור דין זה שמעשה ידי האישה לבעלה בסוגיה במסכת כתובות דף סד: במשנה ובגמרא שם בדף ס”ה., ברמב”ם בהלכות אישות פרק כ”א הלכה א, ובשו”ע אבה”ע סימן ע”ט סעיפים א-ג, ובסימן פ’ סעיף א.

במשנה בכתובות בדף נ”ט: שנינו שהבעל כופה את אשתו לעשות עבודה בצמר.

והנה בהגדרת מלאכה שאין האישה חייבת בה, יש להבחין בין שני סוגים:

א. סוג המלאכה שהאישה חייבת בה, אלא שהיא עבדה שעות נוספות ובהתאמצות יתר שאיננה מקובלת. כל עוד שלא התאמצה יתר על המידה, ברור שמעשי ידיה של בעלה. בסוג המלאכות הללו שהיא חייבת בהם, התמורה למה שהותירה ממלאכתה זו שייכת לבעל כנגד מעה כסף שהוא נותן לה.

ב. סוג המלאכה מאותן מלאכות שאין נשים חייבות בהם כלל, בזה מצינו בזה מחלוקת ראשונים מה דין התמורה למלאכות אלה האם שייכות לבעל או לעצמה.

סוג עבודה שהיא חייבת בה אך הותירה ע”י הדחק

מצינו שם בסוגיה בדף ס”ה. מחלוקת רבי עקיבא וחכמים לגבי מציאת האישה האם לעצמה או לבעלה, והגמרא תולה זאת במחלוקתם לגבי העדפה שע”י הדחק, שלדעת ת”ק הוי לבעלה, ולדעת ר”ע הוי לעצמה וכפי שביאר שם רב פפא. אלא שהסתפק שם רב פפא בגמ’ מה דין כשעשתה לו שתים בבת אחת, האם הוי כעל ידי הדחק אם לאו.

הרי”ף והרמב”ם פסקו כדעת חכמים ודלא כר”ע. ועל כן תמיד מעשה ידי האישה לבעלה. [ורב פפא שהסתפק שם האם כשעבדה בשתי עבודות הוי כעבדה בלילה וכהעדפה שע”י הדחק, ספקו הוא רק על פי שיטת רבי עקיבא שאיננה להלכה].

רב האי גאון פסק כחכמים, [אך ביאר את הספק של רב פפא שם גם אליבא דחכמים]. ולכן לדבריו אם עשתה בלילה המותר לבעלה. ואם עשתה בשתי עבודות גם יחד מספק אמרינן שהמותר שלה, ודלא כהרי”ף והרמב”ם בזה.

רבינו חננאל פסק דהלכה כרבי עקיבא, שהרי רב פפא הסתפק בדבריו. משכך, בין אם הייתה העדפה באמצעות עבודה בשעות הלילה, ובין אם עבדה במקביל בכמה עבודות, בכל גוונא המותר שלה ומספק איננה צריכה ליתן לבעלה.

השו”ע שם פסק כוותייהו שאף בהעדפה שדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר שייך לבעל.

ויעויין בטור שהביא את מחלוקת הגאונים הנזכרת בדין זה של העדפה ע”י הדחק, [במלאכות שחייבת בהן אך הוסיפה שעות והתאמצה יותר מהמקובל] וז”ל שם:

“דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאישה חייבת, פסק רב האי גאון שהוא לבעל […] ורבינו חננאל פסק דלא הוי המותר לבעל אלא במותר שלא ע”י הדחק, אך בכל שדחקה בין בעושה בלילה או שעשתה ב וג’ מלאכות ביחד הכל לעצמה, וא”א ז”ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי..”

ובב”ח שם כתב על דברי הטור וז”ל:

“ואיכא ספיקא דדינא והמוציא מחברו עליו הראיה והוי לעצמה, ולכן כתב רבינו וא”א הרא”ש ז”ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי דשקולין הן. ולפענ”ד דהכי נקטינן שלא להוציא שום העדפה שע”י הדחק מיד האישה, וכן נוהגין במדינות אלו, ויש לו יסוד על פי דעת הר”ח והרא”ש, ודלא כמ”ש בש”ע בסתם כדברי הרמב”ם”.

ויעויין בחלקת מחוקק בסימן פ’ ס”ק ב’ שפסק כדעת הב”ח, וכתב שהאישה המוחזקת יכולה לומר ‘קים לי’ שמעשה ידי שלי. וכן משמע בבית שמואל שם בס”ק ב’ שגם הכריע לדינא כדעת הב”ח.

זכות הבעל במעשי ידי אשתו בעבודות שאיננה חייבת בהם [עבודות מחוץ לבית]

הר”ן שם בכתובות (דף כה עמוד ב בדפי הרי”ף) מביא מחלוקת ראשונים באישה העוסקת במלאכה שאיננה חייבת למי שייך הרווח ממלאכה זו.

הראב”ד והרשב”א שהובאו בטור סימן צ”ה סוברים שכל מעשי ידיים שאין הבעל יכול לכוף את האישה לעשותם, כגון עבודות אדמה או עסקי ריבית שאינם כלולים בעבודות הצמר שחייבת לעשותן, אינם שייכים לו, ולא נכללים במסגרת מעשי ידים.

הרשב”ם (ב”ב קמג:) לכאורה חולק על הראב”ד והרשב”א וסובר שגם מעשי ידים שאין הבעל יכול לכופה לעשותם, אם עשתה הם נכללים במסגרת מעשי ידיים ושייכים לבעל.

מעתה, לאור דברי הב”ח ודעימיה הסוברים שבכל מחלוקת לגבי מעשי ידים יכולה האישה לטעון קים לי, הרי שכאן תוכל לומר ‘קים לי’ כדעת הרשב”א והראב”ד ולא לתת מעשי ידים אלו לבעל^[13].

והנה מלאכת ההוראה שבה עוסקת התובעת דנן, ברור שאין להגדירה כמלאכה שאין הנשים רגילים לעבוד בה ושמא אין להגדירה כמלאכה שע”י הדחק, וכמו”כ לא מדובר בעבודה מעבר לשעות העבודה המקובלות, משכך היא מלאכה והעדפה שלא ע”י הדחק ככל מעשה ידי האישה השייכים לבעלה כנגד מעה כסף שנותן לה בכל שבוע לצרכיה.

אולם ידועים דברי הבית מאיר שם [אבה”ע סימן פ סעיף א] שכתב לחדש וז”ל:

“ואם לא היה דרך נשי העיר כו’ האלו אין כופין אלא לטוות הצמר. יראה לע”ד לדייק מלשון זה שמדייק האלו היא אם אין דרכן כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמנינו בעסק מו”מ, ומכ”ש ליסע לשווקים, עכ”ז שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ”מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הר”מ והטויה היא המלאכה וכו’. ואך מדמה לטויה אריגה וריקום, שזה בכלל עושה בצמר, לאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו א”י לכופה”^[14]. עכ”ל.

הרי שהבית מאיר מפרש בדברי הרי”ף הרמב”ם והשו”ע, שרק במלאכות מסוג עבודת הצמר שהן הן המלאכות המיוחדות לנשים, האישה חייבת ומעשה ידיה של בעלה בכל העדפה שהיא, אבל לא במלאכה מסוג אחר. לדבריו עולה שאף אם יהיה מנהג המדינה שנשים עובדות במלאכות שאינן מיוחדות להן (כהוראה וכדו’) כיון שאינן חייבות לעסוק במלאכות אלה ובכלל איננה חייבת לצאת לעבודה לפרנס את בתיהן ובעלה איננו יכול לכופה על כך, בזה לא אומרים שמעשיה ידיה לבעלה אלא לעצמה.

ועי’ גם בפסק דינו של הגרי”ב ז’ולטי זצ”ל (מובא בשורת הדין יד, עמוד רצב) שכתב מפורשות שכיום כל מעשי ידיה של האישה הן בגדר העדפה ע”י הדחק.

כך עולה גם מדברי ה’פתחי חושן’ בהלכות אישות בפרק י’ סעיף ו בס”ק ט.

עוד יש להוסיף בזה את דברי המהר”ם מינץ בתשובותיו [סימן י”ז] שהעלה בדבריו דכל סוג מלאכה שהאישה איננה עצמאית אלא עובדת כשכירה ומשועבדת לאחרים נחשבת עבודתה זו כהעדפה שע”י הדחק על כל המשתמע מכך.

וכבר הכריעו מגדולי הפוסקים להלכה למעשה שאין להוציא מהאישה כשהיא מוחזקת, נגד דעת הב”ח ושאר נושאי כלי השו”ע. יעויין בפד”רחלק א עמוד 93, וכן בפד”ר כרך ב’ עמוד 228 ועוד.

מן המקובץ עולה, שבנידוננו יש להגדיר מלאכתה של האישה כהעדפה שע”י הדחק, ויש לחוש לדעת הב”ח ודעימיה [הח”מ והב”ש] שהכריעו כדעת הר”ח והרא”ש, ויכולה האישה המוחזקת בכספי הפנסיה לטעון ‘קים לי’ כשיטה זו ואין להוציא ממנה כספים אלה.

לבני ספרד – חילוק בין עבודה שחייבת בה והותירה, לעבודה שאיננה חייבת בה כלל

ובאמת שבנידוננו מאחר ומדובר בבני זוג מעדות בני ספרד, הרי קיי”ל שאין לומר ‘קים לי’ נגד דברי מרן השולחן ערוך כידוע, וא”כ אין לנו אלא את פסק מרן השו”ע שגם העדפה שעל ידי הדחק שייכת לבעל ולא לאישה.

אולם כל זה רק כשאנו דנים לגבי סוג העדפה שנוצרה מעבודת האישה בסוג עבודה שהיא חייבת בה, אלא שהיא עבדה קשה מעבר למקובל (בלילה, הוספת שעות, שתי עבודות יחד וכדו’ כבספיקו של רב פפא בגמרא), ובזה פסק השו”ע כדעת הרי”ף והרמב”ם וכדלעיל, ולבני ספרד אין לזוז מדבריו.

משא”כ בנידוננו שאנו עסקינן בהעדפה שע”י הדחק מסוג אחר, שהאישה עובדת בעבודה חיצונית שהיא איננה חייבת כלל, בזה לא אמר מרן השו”ע את דברו.

חידוש לדינא בהלכות אבלות

שמח לבי בקרבי, עת הראני עמיתי הגר”ש לביא שליט”א את דברי מרן הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף זצ”ל בספרו ‘חזון עובדיה’ בהלכות אבלות [חלק ב’ עמוד קל – קלא], שכתב חידוש לדינא שעל אף שמבחינת הדין אבל האסור במלאכה, גם אשתו וילדיו הגדולים הסמוכים על שולחנו אסורים במלאכה מפני שמעשה ידיהם שלו, עם זאת הדין שונה כאשר מדובר באברך כולל היושב שבעה, או כל אדם שאשתו עובדת בעבודה חיצונית שהיא אינה חייבת בכך, יכולה להמשיך לעבוד גם כשבעלה יושב שבעה, לפי שאין מעשה ידיה שייכים לו אלא לעצמה.

וזה לשונו שם בהערה ב:

“אברך כולל שתורתו אומנותו ואשתו פקידה במשרד ממשלתי וכיוצא מזה, או שהיא מורה בבית הספר ומפרנסת את עצמה ואת כל בני ביתה, י”ל שמעשה ידיה לעצמה כיון שע”פ הדין אינה חייבת לעסוק במלאכה זו, וכמ”ש הרמב”ם (הלכות אישות פכ”א ה”א) שהטויה בצמר היא המלאכה המיוחדת לנשים, ואריגה וסריגה ורקמה הם בכלל טויה בצמר, וכ”כ הבית מאיר (ר”ס פ), וכ”כ הב”י אה”ע (ס”ס צה) בשם הרשב”א, שאין האישה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור נטוע, ולא להתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר. ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי.

לפי”ז יש לומר שאישה שעוסקת בפקידות או בהוראה, מעשה ידיה לעצמה ואין לבעל זכות בהן, וכמ”ש כיו”ב הטור אה”ע (סי’ צה) בשם הראב”ד שאלמנה הניזונת מן היתומים אם הניח לה בעלה קרקע והשביחה אותו, השבח לעצמה, שכל מה שאמרו מעשה ידיה לבעלה אינו אלא במעשה ידיה הקבועים לה, כגון אורגת וטווה בצמר, אבל מלאכה אחרת שאין דרכה בכך.. אם עשתה הרי היא לעצמה. וכ”כ רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כג חלק יא דף סה ע”ג) בשם הרשב”א…..

ולפי”ז בנ”ד אם ארע אבל לבעלה, יכולה להמשיך בעבודתה, כיון שמעשה ידיה אינם לבעלה.. עכ”ל.

לפיכך בנידון דנן שפיר יכולה האישה לטעון ‘קים לי’ כהראשונים הסוברים שהרווח מהמלאכה שאיננה מחוייבת בה שייך לה ולא לבעלה.

אשר על כן שוב יש להכריע בנידוננו לקבל את עמדת התובעת ולהורות על חלוקה לא שוויונית ועשיית צדק חלוקתי.

ו. שותף המזיק את שותפו באמצעות מניעת פעולות שהיה אמור לבצע.

עוד נוסיף ונאמר שיש מקום לנשל את האיש מכלל כספי הפנסיה ושאר זכויותיה הסוציאליות, מחמת דין מזיק, שהוא כשותף לאישה בחר שלא להתאמץ יתר על מידה ולעבוד רק שלשה ימים בשבוע, וכמו”כ החליט שלא להפריש לכספי הפנסיה. בהחלטותיו ובמעשיו אלה שינה הנתבע מהמקובל בין שני השותפים, ובשל כך יש להורות על חלוקה לא שוויונית.

מקור דין זה בשו”ע חו”מ הלכות שותפין סימן קע”ו סעיף י וסעיף יא עיי”ש. שם שנינו ששותף ששינה והתעסק בממון השותפות שלא כפי תנאי השותפות, אם הפסיד ההפסד עליו בלבד.

יעויין בשו”ת הרשד”ם חו”מ סימן ר”ו שחידש, שאפילו שהוא התכוון במעשיו אלה לטובת השותפות, נמי הדין כן, כיון שהשותף יכול לטעון כלפיו שאילו לא היה משנה לא היה נגרם הפסד לשותפות, וכפי שהביא שם בסמ”ע.

ויעויין בבית יוסף שם שהכריע כדעת בשם המהרי”ק בשורש טו, שכל המשנה בשותפות בדבר שניתן להניח שמסתמא השותף מתנגד לכך, הדין הוא שכל הפסד שניתן לתלותו בשינוי של השותף, עליו לשלם זאת.

יתירה מכך, מצינו מחלוקת בפוסקים מה הדין בשותף ששינה מתנאי השותפות מחמת אונס, יעויין בכנסת הגדולה בהגהת הטור ס”ק צג, מה שכתב שם בשם המבי”ט בחלק א סימן שמ”ט שהסיק כן לדינא שחייב אף באונסין, וכפסיקת הרמ”א בחו”מ סימן קעו סעיף י”ט.

עוד מצינו, שאפילו כשיש ספק האם הנזק נוצר מחמת השינוי ששינה השותף מתנאי השותפות, גם בזה ישנם הסוברים שמספק אנו נתלה זאת בשינוי של השותף ונחייבו על כך – יעויין במשפט שלום שהביא את דברי המהרי”ק וביאר דאע”ג הוי כ’איני יודע אם נתחייבתי’, אעפ”כ יש לחייבו מחמת שדינו של שותף הוי כשומר שכר, וכדאיתא בשו”ע חו”מ סימן ש”ט סעיף א.

הגדיל לעשות בפתחי תשובה שם בס”ק י”ג, שהביא בשם החתם סופר בתשובותיו לחו”מ סימן קנ”ו שפסק, שבגוונא ששותף שינה מתנאי השותפות ונוצר נזק מחמת כך, יש לחייבו אף כשיש דין של שמירה בבעלים, ומשום דהוי כמזיק בידיים. ויעויין בש”ך שם בס”ק טז שנראה שסבר כן בתירוצו השני שם.

ויעויין עוד בשו”ת דברי משפט סימן קפג סעיף ה.

וידועים דברי החת”ס והנתיבות המשפט ובפתחי תשובה בריש סימן נ”ה שהכריעו בדין שותף שיש לחייבו אף בהיזק בגרמא וככל דין שומר.

מן הכלל אל הפרט

במקרה דנן ברור גם ברור שהמצב הרבה יותר גרוע מבחינתו של הנתבע – שותפה של התובעת בחיי נישואיהם -שהרי במעשיו או יותר נכון באי מעשיו של הנתבע שהלך בטל בחלק מזמנו ולא עבד דיו, ולא הפריש כלל לקרן הפנסיה, נמצא שבזה הוא יצר נזק ברור ולא באונס לכספי השותפות שלו ושל אשתו, שהרי כל יום שחלף והוא לא עבד ולא הפריש לפנסיה הוא יצר נזק ברור.

משכך, אף אם נגדיר זאת רק כמניעת רווח וכגרמא בלבד, כבר הזכרנו שיש לחייב את השותף גם בעשיית נזק בגרמא בלבד, ולא גרע משליח ושומר שבאי עשיית מעשה שהם אמורים היו לעשות, התורה מחייבתם על הנזק שנגרם בעטיים, ולא אמרינן בזה שיש לפוטרם כמו במזיק בגרמא כדאיתא בפוסקים.

משכך, יש לנו עוד סיבה ברורה להורות על חלוקה בלתי שוויונית לנוכח מעשיו של הנתבע והזיקו לשותפות.

ז. מסקנות

נמצאנו למדים, שלאור מה ששמענו והתברר בפנינו, עולות המסקנות – בגינן אנו סבורים כי יש להורות על חלוקה בלתי שוויונית בכספי הפנסיה ושאר זכויות סוציאליות בהתאם להוראות החוק – כדלהלן:

* אלימות נפשית קשה מצד הנתבע ויצירת נזק נפשי חמור לתובעת והפרעה טוטלית לאישה בניהול החיים ומניעת התקדמותה כדבעי.

* גרימת נזק חמור לילדים ואילוצה של האם לגייס את כל כולה ומשאביה לניהול הבית בניסיון למזער נזקים נפשיים בחיי הילדים.

* אשמה כלכלית על הנתבע שלא התאמץ לתרום את חלקו לפרנסת הבית, ולא היה מאמץ משותף כמקובל.

* הנתבע לא חסך ולא הפריש ולו שקל אחד כדי לדאוג לעתידו לעת זקנה למרות הפצרותיה של התובעת, כשהוא מספק תשובות ואמירות אמוניות שפרנסה מאת ה’, והמשיח בפתח, ושהוריו עשירים וידאגו לו גם לעתיד. כל זה לא מנע בעדו לבוא בעזות מצח ולדרוש עתה את חלקו מהכספים שהיא חסכה לבדה במשך למעלה משני עשורים!

* העדר שיתופיות כמקובל בכל הקשור לניהול משק הבית.

* בהתאם להלכות שותפין בחו”מ סימן קע”ו, יש לדונו כמזיק לרשות השותפין על כל המשתמע מכך.

* בהתאם לכללי ההלכה, מאחר ויש לראות את עבודתה של האישה כ’העדפה שעל ידי הדחק’ והאישה המוחזקת, נמצא שמעיקר הדין אין לנתבע כל זכות בכספים אלה.

* הנתבע אולי אדם חולה אך איננו שוטה! על אף שהוא בגדר כשיר במעשיו, למגינת לב בחר הנתבע באופן מכוון ובמודע, שלא להתאמץ יתר על המידה בכל הקשור לביתו ומשפחתו, ובמקום זאת בחר לעסוק [לדבריו] ב’קירוב רחוקים’ ודיבור על ימי משיח ומלחמת גוג ומגוג, במקום למלא את תפקידו במשק הבית ולפרנס את בני ביתו. הוא לא היסס אפילו לרגע בטרם הוא יצא למסע הכפשה על שמה הטוב של התובעת ברמה הכי קיצונית, ביודעו שבמעשה זה הוא ממוטט אותה ומרסקה נפשית ואף קובר את עתידה.

* אין שום ספק בכך כי האיש צריך לשלם מחיר על מעשיו הנלוזים, על גרימתו לנזק גדול לאישה ברמה החומרית ובעיקר ברמה הנפשית, כשסביר להניח שהתובעת תצטרך עוד בהמשך הדרך לטפל בעצמה, בתקווה שתוכל לחזור ולשקם את נפשה ואת חייה.

אנו סבורים כי במעשיו אלה – הנובעים כנראה מקידוש מלחמה באישה [ואולי אף מרוע לב] – גזר על עצמו הנתבע את הדין לחלוקה בלתי שוויונית, שהרי לא זו בלבד שהוא לא תפקד כשותף, אלא שבמעשיו אלה הוא חיבל בשותף היחיד שלקח אחריות על ניהול הבית ופרנסתו [מלבד סך 5000 ש”ח שהכניס הנתבע בתרומת הוריו], ואחז בציפורניו בכוחות על, כדי להמשיך ולנווט את ספינת חייהם בניסיון להצלת הבית על יושביו לבל יטבע חלילה. בשותפה מסורה שכזו בחר הנתבע לפגוע אנושות תוך כדי רמיסת חוסנה הנפשי, כשהוא לא נותן לה למנף ולמקסם את מירב יכולותיה וקידומה גם ברמה הפיננסית.

בשל כך, אין מנוס מלהורות על החלת סעיף 8(2) בחוק במקרה דנן.

לפנים משורת הדין

יודגש בזאת, כי לאור הצטברות מספר סיבות להכליל מקרה דנן תחת אותם ‘נסיבות מיוחדות’ המוזכרות בחוק, היה מקום לקבוע על פי דין, כי הנתבע לא יקבל מאומה מכספי הפנסיה וחסכונותיה של התובעת.

עם זאת ולפני ולפנים משורת הדיןובעקבות מצבו הרפואי והנפשי של האב, מוחלט בזאת למרות כל האמור, שלא לסלק את הנתבע כליל מכל כספי הפנסיה וקרנות החיסכון שחסכה התובעת, אלא להורות כאמור על חלוקה של 70% לתובעת ו30% לנתבע בכספים העתידיים בלבד.

פסק הדין

לאור האמור בית הדין פוסק במקרה זה כדלהלן:

א. תביעת הכתובה של האישה מתקבלת. על האיש לשלם לאישה בגין תביעה זו סך 9,400 ש”ח.

ב. תביעת האישה לחלוקה בלתי שוויונית ברכוש מתקבלת. החלוקה ברכוש ובזכויות הסוציאליות של האישה יחולקו בהתאם להוראות כדלהלן:

1. כספי הדירה יחולקו שווה בשווה בין הצדדים.
2. כספי הפנסיה ושאר הצבירות העתידיות שעל שם האישה יחולקו בשיעור של 70% לאישה 30% לאיש.
3. הכספים הנזילים לא יאוזנו כלל, ויוותרו ברשות האישה בלבד.

ג. כלל טענות האישה לפיצויי גירושין ובגין לשון הרע שנשמעו בפנינו, נכללו בפסק דין זה, ונלקחו בחשבון בהחלטתנו בסעיף ב.

ד. כלל טענות האיש על הברחת כספים שע”י האישה ומכלול טענותיו כולם, נלקחו בחשבון על ידינו בהחלטתנו הנזכרת בסעיף ב.

ה. לאור האמור בסעיפים ג,ד מובהר ומודגש בזאת על סופיות טענות הצדדים ההדדיות. משכך, במידה ומי מהצדדים יתבע את זולתו באחת מהתביעות/הטענות שהעלה בפנינו [לשון הרע, הלוואות, וכדו’] בערכאה אזרחית, עשוי פסק דין זה להשתנות.

ו. בהתאם לאמור בסעיף ב בדבר אופן חלוקת הרכוש וכספי הפיצויים והחסכונות, ומאחר ולא קיבלנו עד כה את הסכמתה של התובעת להיוון, על הצדדים לחזור אל האקטואר בתוך 14 יום לשם התאמת הוראות החלוקה הנזכרות [בסעיף ב ס”ק 2] בהתאם לצורת החלוקה השנייה המוזכרת בחוות הדעת שהוצגה בפנינו.

ז. בעניין המטלטלים – מתקבלת דרישת האיש. על הצדדים להגיש שתי רשימות כמקובל, ולחלוק בהתאם.

ח. בעניין כספי ההלוואות וטענות הצדדים בעניין זה – בהתאם לאמור בסעיפים ג,ד לעיל, בית הדין לקח זאת בחשבון טרם מתן פסק הדין. משכך, מוחלט שכל אחד נותר עם חובותיו והלוואותיו שעל שמו.

ט. לאור האמור, החלטתנו בדבר עיקול כספי הבעל מתמורת מכירת הדירה מבוטלת.

י. על אף הוראתנו בדיון מיום 06.05.19 שיש לחייב את הנתבע מעבר לכתובה גם בהוצאות משפט עקב ניהול דיוני חקירות בעניין חיוב הכתובה, כשהתברר שלפחות בחלקם היו מיותרים, עם זאת לפנים משורת הדין אנו פוטרים את הנתבע מחיוב זה לקופת המדינה, ומחייבים אותו בסך 12,000 ש”ח בלבד כהוצאות משפט לטובת התובעת בגין כך.

יא. הנתבע יעביר את סכום חיובו (הוראות סעיפים א, י) בסך 21400 ש”ח לתובעת תוך 14 יום.

יב. התיק ישאר פתוח במשך ששים יום.

יג. ניתן לפרסם פסק דין זה בכפוף להשמטת פרטים מזהים כנדרש.

רפאל זאב גלב – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

[1] ויעויין בדברי רבי עקיבא איגר בשו”ת החדשות (בודפסט תרצ”ח) חלק ג’ סימן נ”א מה שהעלה בזה, ובדברי האור שמח בהלכות אישות פרק י”ב הלכה י”א בביאור דברי הרמב”ם לגבי בעל עני ביותר שאיננו יכול לפרנס את אשתו, ואכמ”ל. הרוצה יעיין בפסק הדין שהזכרתי [תיק מספר 1084985/16].

[2]אין ברצוני להאריך בזה. רק בקצרה ממש. שם בכרך י”א נאמר בשם הרב עובדיה יוסף זצ”ל והרב קאפח זצ”ל שקבעו כדעת הנחלת שבעה שתוספת הכתובה בסך 200 זקוקין עולה לערך 2.4 ק”ג כסף שזה פי 2.5 מעיקר כתובה. אך יעויין בפד”ר כרך י”ד עמוד 187 וכן בספר נישואין כהלכתם עמוד ש”ו שביארו שמה שנכתב בפד”ר כרך י”א הנ”ל בשיטת ה’נחלת שבעה’ זוהי טעות סופר ממש, וכל המעיין בדברי הנחלת שבעה יווכח עד מהרה כי הוא לא אמר על ה 200 זוז שהם 80 זקוקים, אלא אמר שהם 80 זהובים!! ממילא, ה200 זקוקין של ה’תוספת כתובה’ אינם פי 2.5 מעיקר כתובה אלא פי 4 מעיקר הכתובה .!!לפיכך יוצא שלדברי הנחלת שבעה שווי ערך תוספת הכתובה מלבד עיקר הכתובה הינו 3840 גרם כסף טהור, ולא כפי שנאמר בפד”ר כרך י”א, וכן העלה בזה הגר”נ גורטלר שליט”א במאמרו בשורת הדין חלק ד’ עמוד קכ”ז, עיי”ש.

[3]וראה בספר משפט הכתובה לגרא”ח בר שלום (חלק א’ שער ה’ עמוד ש”נ). וע”ע בספר מעשה בית דין לחבר בית הדין בירושלים רבי מרדכי טולידנו שליט”א עמ’ ק”ט.

[4]וכן העלה בשמו חתנו הדיין הרב מרדכי טולידנו שליט”א בספרו ‘מעשה בית דין’ סימן י”ד עמוד ק”ט עיי”ש. א”כ עולה ברור כי גם דעת מרן הגר”ע יוסף זצ”ל הייתה שיש לחייב בבני זוג אשכנזים את תוספת כתובה סך 200 זקוקין + עיקר כתובה סך 200 זוז בשווי של 4800 גרם כסף [960+3840] כדעת הנחלת שבעה ששווים [בהתאם לשווי גרם כסף 2 ₪] 9600 ₪.

[5]יעויין במאמרו הנרחב של הרב גורטלר שליט”א בשורת הדין כרך ד’ עמוד קכ”ז שהאריך לדחות שיטה זו והסיק שאין לה על מה להתבסס, ואכמ”ל.

[6]כדוגמת הגר”ח נאה והנחלת שבעה הנ”ל. כמו”כ ישנם פוסקים ספרדים רבים שהכריעו, שהכתובה יכולה להיות משולמת בסגסוגת כסף, כסף מדינה, המכיל בפועל כמות נמוכה בהרבה של כסף אמיתי. ברורשעל פי שיטה זו יהיו במאתיים זוז לכל היותר 120 גרם כסף וכפסיקת השו”ע שהבאנו וממילא גם ה200 זקוקין יהיו בהתאם. ובאמת ששמעתי מהגאון הרמ”מ שפרן שליט”א אב”ד בבני ברק שהם מחייבים בכתובה אשכנזית עיקר + תוספת בסך 1500 דולר, וכשהצעתי את האמור כאן בפניו הוא הסכים לדברי עקרונית שיש לנקוט כדברי הנחלת שבעה הנזכר בסך 3840 גרם כסף טהור [בסכום של 9600 ש”ח כיום].

[7]יעויין בספר ‘מידות ושיעורי תורה’ שהעלה, שהשיעורים שנאמרו בזה נעים מ־197.9 גרם כסף טהור (זקוק קראקוב) – למטה, עד 233.8 גרם (זקוק קולוניא) – למעלה. לפי זקוק קראקוב יוצא שמאתיים זקוקים הם קרוב לארבעים קילוגרם כסף טהור. השיעור הגבוה כאמור הוא כשיטת החזון איש הנזכרת כחמישים ושבעה קילוגרם כסף טהור.

משכך יוצא, שלשיטת הנחלת שבעה, שהיא השיטה הנמוכה מבין השיטות, 100 זקוקים שווים ל-1920 גרם כסף, או 1,392 גרם כסף בהתאם לדברי הב”ח.

[8]בפסק דין הנזכר בחיפה תיק מספר 1097040/11 [פורסם] דנתי בארוכה בעניין זה, והבאתי שם בהערה 33 שיש מספר שיטות כיצד לחשב את הדברים ואכמ”ל בזה, הרוצה יעיין שם.

[9]למעט זוגות ששני הצדדים עומדים על דרישתם לחלק את נכסיהם בהתאם להלכה היהודית המותאמת לדרך חייהם ואמונתם – להוציא את הצדדים בנידוננו שכבר בתחילת דרכם בפנינו דרשו לחלוק בהתאם להוראות החוק האזרחי.

[10]עמדתו של כבוד השופט בן ציון גרינברגר, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה בכל הנוגע לשימוש בסעיף 8(2) בשל התנהגויות שאינן בעלות אשם כלכלי התבטאה בתמ”ש (ים) 20964/02 פלוני נ’ אלמוני שכתב כדלהלן:

“למעט מקרים קיצוניים במיוחד, כגון אלימות או התעללות נמשכת וכדומה, אין לשיקולים כאלה כל אחיזה בלקסיקון של חוק יחסי ממון, והזכות לחלוקה שווה של מסת האיזון אינה מושפעת לרעה מהתנהגותו של צד זה או אחר גם אם ניתן היה לקבוע כי התנהגות זו (בגידה, למשל) היא הגורם הישיר לפירוד ולגירושים.

[11]רק אציין בקצרה את הגמרא במסכת עבודה זרה דף יח: בעניין ברוריה אשת רבי מאיר (בת רבי חנינא בן תרדיון) שהייתה אשה גדולה מאד ותלמידה חכמה (עיין במסכת ברכות דף י’ עמוד א, ובמסכת עירובין דף נ”ג: ועוד) ומה שעלה בגורלה בסוף חייה. [יעויין ברש”י שם דב”הואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא] ויעויין בתפארת ישראל בהגהותיו מה שכתב לפרש בזה ואכמ”ל.

מקרים רבים שכאלה גם בזמנינו אנו, כשאנשים שלחו יד בנפשם כשקלונם הופץ ברבים [בין אם היה ובין אם לא היה ורק הוציאו עליהם שם רע..] על אף שהיה להם הרבה מה להפסיד, משפחה חמה ותומכת ומה לא, אך כל זה לא עמד להם בעת שהיו חייבים לעמוד מול בושה וקלון קשה כשהפיצו עליהם ברבים דברים חמורים מאד. והמבין יבין.

בשל כך אני סבור, שפגיעה נפשית ותדמיתית במסה שכזו כפי שמדובר במקרה דנן, איננה נופלת [בהרבה] מאלימות פיזית. ועיין בהערה הבאה.

[12]עיין בהערה הקודמת. אינני רוצה להאריך בעניין זה בפלטפורמה זו. אך אציין בקצרה, שהרוצה יעיין בדברי הגמרא בב”מ דף נח עמוד ב, וגמרא במסכת סוטה דף י’ עמוד ב, שחייב אדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. הורונו חז”ל שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. לחלק מהראשונים [עיין בתוס’ שם ובמאירי במסכת סוטה י: שנחלקו בזה האם] הוי בכלל שלשת העברות החמורות דקיי”ל ‘יהרג ואל יעבור’. וכבר ידועים דברי רבינו יונה שכתב שהלבנת פנים יש בזה אבק רציחה של ממש ‘דאזיל סומקא ואתי חיוורא’.

ויעויין עוד בגמרא במסכת סנהדרין יא. במקרה של רבי ורבי חייא שגרם להפסקת שיעורו של רבינו הקדוש ולו בכדי שלא יבוא רבו חלילה לבייש ברבים את מי שאכל שום וגרם לרבי להצטער. עיין במהרש”א שם דברים מבהילים בעניין איסור הלבנת פנים שראוי ועדיף לגרום לביטול תורה של רבים [שכידוע אין דבר יותר חשוב ועילאי מכך ביהדות וכדאיתא במסכת מגילה ג עמוד ב עיי”ש, ואכמ”ל] והעיקר שרבי הקדוש לא ייכשל באיסור החמור של הלבנת פני חברו ברבים.

א”כ לענ”ד מה שעשה הנתבע דנן לתובעת, אין אכזריות גדולה מזו שהרי בתוך תוכו יודע את האמת שלא היה ולא נברא, והוי כשופך דמה ממש!!!.

[13]אך האמת שגם בדעת הרשב”ם עצמו נחלקו הפוסקים מה כוונתו.

ויעויין בדברי ההפלאה בסימן צ”ה נה שכתב בביאור דברי הרשב”א שם. ויעויין עוד בדברי המשנה למלך בפרק כ”א מהלכות אישות ה”א, שהביא את דברי המהרי”ט בחלק ב’ בחו”מ סימן ס”ז במה שהסתפק ב’אלו הנשים הנכנסות בבית השרים והמה כאניות סוחר’, האם מעשי ידיה שלה או של בעלה – והביאו הפתחי תשובה בסימן פ’ ויעויין עוד בדברי שו”ת רב פעלים בחלק ב’ באבה”ע סימן ט”ו מה שכתב בזה והסיק ג”כ כהמהרי”ט לדינא שמעשי ידיה שלה אפילו בשתקה ולא אמרה מפורשות ‘איני ניזונת ואיני עושה’. ועיין עוד בדברי החזון איש באבה”ע סימן ק”ה מש”כ בזה.

[14]והוסיף שם שכך משמע גם מתשובת הרשב”א (מובאת בב”י סימן צה). ועיין בהערה הקודמת.