ביהמ”ש לענייני משפחה ירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: פס”ד בעניין תביעת אם לביטול הסכם מתנה במקרקעין לבנה (תמ”ש 15443-09-20)

המדובר בתביעה לסעד הצהרתי לביטול הסכם מתנה במקרקעין.

עורך דין מומלץ

הרקע הצריך לעניין:

הנתבע הוא אחד מבין ארבעת ילדי התובעים.

התובעים רשומים כבעלי מלוא הזכויות בבית ברח’ XXX בישוב Y הידוע כגוש XXX מגרש YYY תיק מנהל XXXא (להלן: “הנכס”), בו שלוש דירות. דירה בה מתגוררים התובעים (להלן: “דירת התובעים”), דירה בה מתגורר הנתבע – אשר אוחדה משתי יחידות לדירה אחת (להלן: “דירת הנתבע”), ודירה אשר החל משנת 2018 מתגורר בה הבן י’ (להלן: “דירת י'”). המדובר בדירות שהוקמו ככל הנראה ללא קבלת ההיתרים הנדרשים, ורישומן כיחידות נפרדות לא הוסדר ברישום.

מספר חודשים לאחר שעבר הבן י’ להתגורר בנכס, ביום 15.8.18, חתמו התובעים על תצהירים להעניק לו את דירת י’ במתנה ללא תמורה.

ביום 27.3.19 עתר הבן י’ בבקשה לצו הגנה כנגד הנתבע (ה”ט 61924-03-19) ובדיון במעמד שני הצדדים עלה שהמחלוקת ביניהם נוגעת לשימוש בחניות הנכס ולבקשת הבן י’ (המבקש באותו הליך) נמחקה הבקשה ובוטל הצו שניתן במעמד צד אחד.

ביום 29.4.20 חתמו הצדדים על “הסכם התחייבות לנתינת מתנה” שנערך על ידי עו”ד א’ כבא כח הנתבע (להלן: “עו”ד א'”). בהסכם התחייבו התובעים להעניק לנתבע את כל הנכס למעט הזכויות שנתנו במתנה לבן י’. הנתבע התחייב לשאת בכל חוב, היטל או הוצאה שיידרשו לצורך העברת הזכויות על שמו וכן בתשלום הארנונה.

כן הוסכם שהתובעים יהיו זכאים להתגורר בדירתם ללא תמורה לאריכות ימיהם. אך הנתבע, שהתחייב לדאוג לכל מחסורם ולטפל בהם לאריכות ימיהם, יהיה רשאי לרכוש או לשכור דירה חלופית לשביעות רצון התובעים (“לרבות במסגרת דיור מוגן או בית אבות, אם יהיה צורך בכך או אם ירצה בכך נותן המתנה”; סעיף 5.8). הצדדים גם הסמיכו את עו”ד א’ כבורר בכל מחלוקת עתידית שתתעורר ביניהם בכל הנוגע במימוש ההסכם (ולהלן: “ההסכם”). בד בבד עם החתימה על ההסכם חתמו התובעים גם על תצהירי העברה, על תשריט ועל ייפוי כח בלתי חוזר.

לאחר עריכת ההסכם דווחה העסקה לרשויות המס ועו”ד א’ ובא כוח הבן י’ ניסו לפעול לרישום הזכויות בנכס על שם הנתבע והבן י’ בהתאם להסכמים שנחתמו עמהם, אך לא צלח בידיהם הדבר והם נדרשו לפעול לרישום בית משותף (נספח ג’ לכתב ההגנה).

ביום 7.7.20 עתר הבן י’ בתביעה לפירוק שיתוף כנגד הנתבע (תמ”ש 13956-07-20) במסגרתה טען שביום 6.3.19 חתמו התובעים גם על הסכם נוסף עמו שהוכתר כהסכם שיתוף, זאת על מנת להסדיר את רישום הזכויות בנכס ולהעניק לו גם גינה וחניה אחת. במסגרת התביעה ביקש הבן י’ להורות על פירוק השיתוף בנכס בדרך של חלוקה בעין (סעיף 38 לכתב התביעה). ביום 1.10.20, ובטרם הוגש כתב הגנה, נמחקה התביעה לבקשת הבן י’ (התובע באותו הליך) שפירט בבקשתו: “בשל תפנית בעובדות המקרה והגשת תביעה נפרדת מטעם התובע ואחיו לביטול המתנות שנתנה האם, דבר המשנה את אופן התביעה דנן והינו בעל השלכות רוחב על יתר התיקים המתנהלים בין הצדדים, מבקש התובע למחוק את כתב התביעה נגד הנתבע, מבלי לפסוק הוצאות בגין הליך זה” (ההדגשה שלי – א.ב.ד; להלן: “בקשת המחיקה”).

ביום 6.9.20 עתרו התובעים בתובענה דכאן בה ביקשו להצהיר על בטלת ההסכם שנחתם עם הנתבע. יוער שאותו הסכם שיתוף נוסף נטען על ידי הבן י’ מיום 6.3.19 לא נזכר על ידי התובעים שפירטו אך את ההסכם שנחתם עמו ביום 15.8.18.

ביום 26.4.21 נפטר התובע 2 לבית עולמו ובטרם הספיק להיחקר על תצהירו. ביום 26.7.11 נתנה כבוד רשמת הירושה צו לקיום צוואתו מיום 12.7.20 ולפיה ארבעת ילדיו יירשו את כל רכושו בחלקים שווים וזאת לאחר אריכות ימיה של התובעת 1.

בדיון מיום 26.11.22 עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה עד שיערכו הצדדים הסכם מפורט לו יינתן תוקף של פסק דין. למרבה הצער לא עלה בידיהם לערוך הסכם והם הודיעו שהם מבכרים הכרעה במחלוקת והגישו סיכומיהם בכתב. דיון נוסף התקיים לפני ביום 13.2.23 להשלמת טיעונים בעל פה.
תמצית טענות הצדדים:

לטענת התובעת היא הוחתמה על ידי הנתבע ועו”ד א’ בעורמה ובתרמית על הסכם המעניק לנתבע את כל הזכויות בנכס (פרט לזכויות שהוענקו לבן י’ במתנה) בעוד שסברה שהיא חותמת על הסכם שמעניק לנתבע במתנה אך את הזכויות בדירה בה הוא גר. לטענתה דין ההסכם להתבטל משנחתם בהעדר כוונה וגמירת דעת, ותוך הטעיה העולה כדי תרמית, ובגין עושק. כן לדבריה דין ההסכם להתבטל אף מפאת התנהגות מחפירה של הנתבע כלפיה.

לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה בהעדר עילה משפטית או עובדתית לביטול ההסכם המבטא את רצון התובעים להעניק לו את זכויותיהם בנכס לאחר שיקול דעת ומחשבה, תוך הבנה מלאה של הוראות ההסכם, ומבלי שנפל כל פגם ברצונם. כן טען להעדר עילה לחזור מההתחייבות לתת מתנה. עוד נאמר על ידיו שהתביעה הוגשה למעשה על ידי האחים י’ ו- מ’ (ולהלן: “האחים”) המשתמשים בתובעת ככלי בידיהם.

דיון והכרעה:

האם קיימת עילה בדין לבטל את ההסכם היא השאלה העומדת להכרעה.

התובעת אינה מכחישה את חתימת התובעים על ההסכם, על התשריט ועל ייפוי הכוח. התובעת אף אינה מכחישה שהתובעים חתמו על ההסכם מתוך רצון להעניק לנתבע את דירתו במתנה. טענתה מתמצית בכך שבעוד שהתכוונה להעניק לנתבע אך את דירתו במתנה היא הוחתמה בעורמה על הסכם המעניק לו את כל הנכס במתנה (פרט לזכויות שהוענקו לבן י’). על כן לטענתה ההסכם בטל מעיקרו בשל העדר כוונה וגמירת דעת מצדה לעסקה המגולמת בו; ההסכם בטל בשל פגם מסוג עושק והטעיה שנפל בכריתתו; ולחילופין היא זכאית לחזור בה מן ההתחייבות לתת מתנה.

לאחר שמיעת הצדדים, התרשמות ישירה מהעדים ועיון במכלול החומר שבתיק מסקנתי היא שהתובעת לא הוכיחה את טענתה להעדר גמירת דעת לחתום על ההסכם ולא הוכיחה שנפל פגם אחר בכריתתו המצדיק את ביטולו. התובעת לא הוכיחה גם את טענתה לפיה היא סברה שהיא חותמת על הסכם שתנאיו שונים או שעומדת לה עילה לחזור בה מן המתנה שנתנה. זו תמצית הכרעתי ומכאן הנמקתה סוגיה אחר סוגיה.

נטל ההוכחה

נטל ההוכחה מוטל על התובעת הן מעצם היותה תובעת והן בהיותה טוענת כנגד הסכם שנחתם על ידיה אשר לדבריה חרף החזות החיצונית של ההסכם החתום הוא בטל מעיקרו בהעדר כוונה לעסקה המגולמת בו. הנטל המוטל על התובעת – הנטל להוכיח שההסכם בטל מעיקרו – הוא נטל מוגבר אף יותר מן הנטל הרגיל במשפט האזרחי. נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית בדבר נסיבות החתימה והכוונה שליוותה אותה.
בענייננו, הנטל המוטל על התובעת הוא כבד אף יותר בשעה שהיא טוענת למעשה לתרמית של הנתבע ושל עו”ד א’ בהחתמתה על ההסכם. טענה זו מייחסת התנהלות פסולה ואף פלילית, והמעט שניתן לומר הוא שהיא מצריכה הרמת נטל ראייתי מוגבר. הלכה היא שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית דוגמת תרמית הם גבוהים מהרגיל במשפט אזרחי [ע”א 1237/13 קונין נ’ גפני, (פורסם בנבו, 7.4.13), בפסקה 14 להחלטה; ע”א 7456/11 בר נוי נ’ מלחי, (פורסם בנבו, 11.4.13), בפסקה 15 לפסק-הדין].
טענה מעין זו מחייבת את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות, כאשר קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה [ע”א 359/79 אלחנני נ’ רפאל, פ”ד לה(1) 701, 711 (1980); ע”א 3725/08 חזן נ’ חזן, (פורסם בנבו, 3.2.2011); ע”א 3546/10 מישאלי נ’ קליין, (פורסם בנבו, 18.4.12), בפסקה 14 לפסק-הדין]. “כבר נפסק כי-‘גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נושא העניין. למשל, תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי, שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר בזה הסובב על עילה של רשלנות… ברוח דברים אלה אמרה המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, כי ‘אך טבעי הוא, שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מירמה ולא (למשל) רשלנות גרידא…” [ההדגשה שלי – א.ב.ד; ע”א 373/89 מסרי נ’ ח’לף, פ”ד מה(1) 729, 743; ראו גם ת”א (ת”א) 46544-10-17 אייסוי נ’ סבן (פורסם בנבו, 2.3.22); ת”א (מרכז) 48209-05-17 רבי זאדה נ’ כהן (פורסם בנבו, 24.3.21)].

העולה מהאמור הוא שהתובעת – שנטל הראיה מוטל עליה – טוענת כנגד הסכם עליו חתמה, תוך ייחוס לנתבע ולעו”ד א’ הטעיה ומרמה ולפיכך הנטל המוטל עליה כבד במיוחד. נטל כבד זה לא עלה בידי התובעת להרים. כפי שיפורט להלן גם בהתאם למאזן הנטלים הרגיל התובעת לא הוכיחה שגרסתה מסתברת יותר, שכן על בית המשפט לקבוע “את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר” (כלשון תקנה 28(ב) לתקנות בית המשפט למשפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020).

גרסאות הצדדים וסבירותן:

לטענת התובעת לאחר שנודע לנתבע שהתובעים העניקו לבן י’ את דירתו במתנה ללא תמורה החלו הנתבע ורעייתו “במכבש של לחצים” כלפיהם להעניק לו את דירתו. לאחר שהתרצו התלוו אליו לעו”ד א’ מטעמו על מנת לחתום על הסכם המעניק לו את דירתו במתנה. בעוד שסברה שהיא חותמת על הסכם להעניק לנתבע את דירתו במתנה היא הוחתמה בהטעיה העולה כדי תרמית על הסכם המעניק לו את כל הזכויות בנכס. לדבריה היא מעולם לא התכוונה להעניק לנתבע גם את דירתה, והיא הוחתמה על ההסכם בהעדר גמירת דעת לתנאיו המסוימים, מבלי שהבינה אותם. לטענתה התובעים לא קראו את ההסכם קודם לחתימה עליו וכי האב המנוח כלל לא ידע קרוא וכתוב ואילו היא “איננה שולטת באופן מוחלט בקריאה ובכתיבה” (סעיף 11 לכתב התביעה). התובעת הדגישה שהיא לא הייתה מיוצגת בעסקה, שההסכם נערך על ידי ב”כ הנתבע מבלי שהועבר לעיונם קודם למועד החתימה. במעמד החתימה ההסכם גם לא הוקרא להם, והפגישה ארכה “דקות ספורות” בלבד במהלכן נדרשו התובעים רק לחתום ב”מקומות מסוימים” (סעיף 13 לכתב התביעה). לטענתה בהסכם מכונה הנכס “דירה” באופן מטעה, וגם על התשריט חתמה במרכז הדירה שהתכוונה להעניק לנתבע לעומת חתימתה בשולי הדף בו משורטטת דירת התובעים. רק כעבור “חודשים ספורים” נודע לתובעים לראשונה “כבדרך אגב” שחתמו על הסכם להעניק לנתבע את כל הנכס (סעיף 15 לכתב התביעה). על העדר הבנתה וכוונתה לשיטתה ניתן ללמוד גם מהעובדה שלאחר החתימה על ההסכם ערכה צוואה בה ציוותה את כל רכושה, ובכלל זה את הנכס, לכל ילדיה בחלקים שווים.

לטענת הנתבע הוא מעולם לא עזב את הנכס וגם לאחר נישואיו נותר לגור בסמיכות לתובעים, תמך בהם וסייע להם בכל צורכיהם בניגוד לאח מ’ שהיה מנותק מהם משך 12 שנים ובניגוד לאח י’ שהיה מנותק מהם משך 6 שנים והסובל מבעיות רפואיות המגבילות אותו. על כן לדבריו בחרו התובעים להעניק לו את הנכס כמי שסמכו עליו שימשיך לדאוג להם ולטפל בהם לאריכות ימיהם. כן לדבריו ביקשו התובעים להעניק לו את כל הזכויות בנכס גם כהכרה על השקעותיו בנכס שכן הוא סייע ומימן את בניית ושיפוץ דירת הבן י’ מספר שנים לפני שהוא נכנס להתגורר בה על מנת שתושכר על ידי התובעים ותעמיד להם מקור פרנסה. עוד נאמר על ידו שהיוזמה להעניק לו את הנכס במתנה באה מהתובעים (עמ’ 41 שורות 33- עמ’ 42 שורה 5 לפרוטוקול). הוא פנה לעו”ד א’ מבלי שהייתה לו היכרות מוקדמת עמו והתובעים אף ביקשו לשאת בשכרו. גם הוא לא קיבל את ההסכם לעיון קודם לפגישה עם עו”ד א’ במהלכה הקריא עו”ד א’ את ההסכם לתובעים אשר הבינו היטב את הוראותיו וכי ההסכם משקף את כוונתם.
לדבריו ההסכם נחתם מתוך רצון טוב וחפשי של התובעים ותוך הבנה מלאה של כל פרטיו. התובעים גם חתמו על התשריט המשקף היטב שהמדובר בהענקה של כל הנכס ולא אך של דירת הנתבע.

גרסת הנתבע בקשר לנסיבות עריכת ההסכם נתמכת בעדותו של עו”ד א’. עו”ד א’ הצהיר שלא הייתה לו היכרות מוקדמת עם הנתבע קודם לעריכת ההסכם. לדבריו התובעים חתמו על ההסכם מתוך רצון טוב וחפשי, ללא לחץ או כפיה לאחר שהקריא להם את הוראות ההסכם ותצהירי ההעברה והם חתמו עליהם ועל התשריט לאחר שהוא שוכנע שהם מבינים ומסכימים לתת את המתנה וכן את היקף ממתנה (תצהירו צורף כנספח ה’ לכתב ההגנה). עו”ד א’ נחקר על תצהירו ומצאתי שעדותו הייתה רצופה, קוהרנטית, כנה ומהימנה ונתתי בה אמון מלא ומשקל מלא.

בעוד שגרסת הנתבע בקשר לנסיבות עריכת ההסכם נתמכת בעדותו של עו”ד א’, שנמצאה על ידי כמהימנה, עדותה של התובעת נסמכת על אמרי פיה בלבד. גם לגופם של דברים חוששתני שלא ניתן לבסס על עדות התובעת ממצאים ברמת וודאות ומהימנות המאפשרים לשקול את קבלת גרסתה. גרסת התובעת הייתה לא מהימנה, מלאת סתירות ואי בהירויות הנוגעות לשאלות שבלבת המחלוקת.
עיקר טענת התובעת הוא להעדר כוונה וגמירת דעת להעניק את הנכס כולו לנתבע ולהטעיה שהטעו הנתבע ועו”ד א’ את התובעים כשהחתימו אותם על הסכם שתנאיו שונים מאלו שהסכימו להם מבלי שקראו את ההסכם ומבלי שהקריאו להם אותו. בכתב התביעה הצהירה התובעת שלא ניתנה לה ולמנוח האפשרות לקרוא את ההסכם בפגישה עם עו”ד א’ שארכה אך מספר דקות בה נתבקשו רק לחתום ‘במקומות המתאימים’ והדגישה שהמנוח כלל לא ידע לקרוא והיא אינה שולטת בקריאה וכי ההסכם גם לא הוקרא להם על ידי עו”ד א’ (סעיפים 13-15 לכתב התביעה). בניגוד להצהרות אלו העידה התובעת שהיא שולטת בקריאה ובכתיבה בשפה העברית, וכי הפגישה אצל עו”ד א’ ארכה כשעה ולא ידעה ליתן הסבר מה נעשה באותה שעה.
סתירות רבות נוספות עלו בגרסת התובעת בנושאים שהם בלבת המחלוקת ואציין עוד אחת מהותית כדוגמא. בכתב התביעה הצהירה התובעת שהתובעים חתמו על ההסכם בעקבות “מכבש של לחצים” שהפעילו עליהם הנתבע ורעייתו לאחר שנתנו לבן י’ את הדירה במתנה. התובעת טענה שהנתבע ורעייתו הטרידו אותם, הילכו עליהם אימים, השליטו משטר טרור ורעיית הנתבע אף תקפה אותה פיזית (סעיפים 6-9 לכתב התביעה). לעומת זאת בחקירתה הודתה התובעת שהתובעים חתמו על ההסכם מתוך רצון טוב והסכמה חופשית, “באהבה” (עמ’ 16-18; עמ’ 24 שורה 34 לפרוטוקול).
כך גם שללה בחקירתה את הנרטיב שעלה מכתב התביעה לפיו הנתבע היה פוגעני כלפיהם והעידה שהיה הבן האהוב על אביו התובע 1, היה “בן טוב” ויד ימינם עד לסכסוך שנוצר בעקבות החתימה על הסכם המתנה.
סתירה עלתה בחקירתה גם לגבי האלימות הנטענת של רעיית הנתבע כלפיה. בתצהירה כבר החסירה את הטענה לאלימות פיזית שהופעלה כלפיה לכאורה על ידי אשת הנתבע ובחקירתה הודתה שהיא זו שסטרה לאשת הנתבע והסכימה שהאירוע ארע שנים רבות קודם למועד עריכת ההסכם. גם טענות שהופנו לנתבע ורעייתו בחקירותיהם ולפיהן דרשה התובעת מאשת הנתבע לשוב למושב בו גדלה נשללו על ידי התובעת בעצמה (עמ’ 41 שורות 26-27 לפרוטוקול).
עדות התובעת באשר לנסיבות עריכת ההסכם והכוונה שליוותה אותו ביסוד הדברים היא הראיה היחידה שעל פיה ביקשה לבסס את תביעתה. ההתרשמות הישירה של בית המשפט מעדותה היא שלא ניתן לבסס עליה ממצאי עובדה קונקרטיים כלשהם, ובוודאי לא במידה הנדרשת להרים את נטל ההוכחה, אף לא במאזן ההסתברויות.

חוסר הקוהרנטיות בגרסת התובעת הפוגע במהימנותה בא לידי ביטוי גם בתוצאה אותה היא מבקשת להשיג. בכתב התביעה טענה התובעת כי נתנה לבן י’ את הדירה בה הוא מתגורר על מנת להבטיח את עתידו לאור מצבו הרפואי וכי היא מבקשת לבטל רק את ההסכם עם הנתבע. לסיכומיה צירפה את הצוואה המאוחרת בה ביקשה להעניק את כל רכושה (לרבות הנכס) לארבעת ילדיה בחלקים שווים, ובדיון השלמת הטיעון העלתה מפי בא כוחה לראשונה גרסה חדשה לפיה היא מבקשת למעשה באמצעות הצוואה המאוחרת לבטל את כל ההסכמים עליהם חתמו התובעים, לרבות ההסכם עם הבן י’ ובכך לבטל במחי יד וללא עילה גם את רצון והסכמות התובע 2 המנוח ובאופן הסותר גם את הצהרתה שבהענקת הזכויות עוד בחייהם ביקשו התובעים למנוע את פירוק השיתוף בנכס לאחר אריכות ימיהם (סעיף 5 לכתב התביעה).

מעבר לסתירות, לחוסר הדיוק ולהעדר הקוהרנטיות שהקשו על מתן אמון בגרסת התובעת ואפשרות לבסס עליה ממצאים עובדתיים, טענותיה החלופיות של התובעת בתביעתה גם אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. התזה המרכזית בגרסת התובעת היא שהיא חתמה על ההסכם ברצון ומתוך גמירת דעת מתוך הבנה שההסכם מעניק לנתבע רק את הזכויות בדירתו במתנה אך הוטעתה לחתום על הסכם שמעניק לו את כל הנכס. גרסה זו אינה מתיישבת עם שלל טענותיה האחרות. כפי שעוד יורחב בהמשך טענות התובעת להעדר גמירת דעת והבנה של תוכן ההסכם אינן עולות בקנה אחד עם טענותיה שחתמה על ההסכם מתוך הבנה מלאה אך נפל בו פגם מסוג הטעיה, עושק, או שיש לבטלו מפאת התנהגות מחפירה של הנתבע לאחר מכן.

הנתבע טען שהסתירות בטענות העובדתיות בגרסת התובעת כפי שפורטו לעיל מלמדות אף הן שהתביעה היא תולדה של רצון האחים ואינה משקפת את רצונה של התובעת אשר חתמה על ההסכם בלב שלם ובנפש חפצה. לטענתו לאחר קבלת התביעות והפליאה שאחזה בו למקרא הטענות המיוחסות לו הוא פנה לתובעים והתובעת השיבה לו: “זה לא נכון. זה לא אני זה הם” (עמ’ 37 שורה 2 לפרוטוקול). לדבריו העובדה שאחיו הם אלה שעומדים מאחורי התביעה נגדו נלמדת בבירור מבקשת הבן י’ למחיקת התביעה לפירוק שיתוף בה פירט שבכוונת האחים לעתור לביטול ההסכם עם הנתבע. חיזוק נוסף ביקש למצוא בעדות התובעת שלא זיהתה את חתימתה על גבי ייפוי הכח לבא כוחה (עמ’ 10 שורה 25 לפרוטוקול) וכן בהצהרתה שהיא נושאת בשכר עורך הדין במקום בנה מ’. טענה עליה חזרה מספר פעמים על אף תהיות שהעלה בית המשפט מדוע לכתחילה צריך הבן מ’ לשאת בשכר עורך דין המייצג אותה בתביעה שהיא לכאורה יזמה (עמ’ 19 שורות 2-28 לפרוטוקול). התובעת גם העידה שבא כוחה אינו מעדכן אותה בהחלטת בית המשפט בה חויבה בהוצאות (עמ’ 12 שורות 16-26 לפרוטוקול) וכי הבן מ’ הוא שהפנה אותה לבא כוחה (עמ’ 18 שורות 23-24 לפרוטוקול) ואף השיבה בחיוב לשאלה “תאשרי לי שמ’ הפעיל לחץ כדי שאת תגישי תביעה” (עמ’ 23 שורות 6-7 לפרוטוקול). למען שלמות התמונה יוער שלאחר מכן שינתה את גרסתה וטענה שלא הופעל עליה לחץ להגיש את התביעה (שם, שורה 23).

לאחר בחינת מכלול החומר סבורתני שגרסת הנתבע מסתברת יותר מגרסת התובעת אף בהתעלם מנטל ההוכחה הגבוה במיוחד המוטל על שכמה. הנתבע הציג ביסוד הדברים גרסה סדורה המאומתת בעדותו של עו”ד א’ והמצטרפת להתרשמות הישירה של בית המשפט מהעדים שהעידו בפניו. כאמור, “בית המשפט ייקבע את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר”, ובנסיבות, ראיות הנתבע מסתברות יותר.
כעת אפנה לבחון את טענות התובעת לגופן והאם עלה בידיה להרים את הנטל הכבד המוטל על כתפיה להוכיח עילה לביטול ההסכם.

האם הסכם המתנה בטל בהעדר גמירת דעת היא אפוא השאלה הראשונה העומדת להכרעה. רק אם נשיב עליה בשלילה תיסלל דרכנו לשאלה האם קיימת לתובעת עילה בדין לבטל את ההסכם בשל פגמים בכריתתו: פגם בתודעה מסוג הטעיה או פגם ברצון מסוג עושק. אם נשיב גם לשאלות אלו בשלילה נותר יהיה לדון בשאלה האם רשאית התובעת לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה. נדון אפוא בשאלות אלו כסדרן.

העדר כוונה – בטלות ההסכם מיסודו

לטענת התובעת ההסכם בטל בהעדר גמירת דעת. טרם אפנה לדיון בטענה גופה אעיר שטענת התובעת להעדר גמירת דעת להתקשר בהסכם אינה עולה בקנה אחד עם טענתה לחזרה ממתנה. בבסיס הטענה לחזרה ממתנה עומדת הטענה כי בעבר ביקשה התובעת להעניק מתנה לנתבע אך עקב התנהגותו המחפירה היא חוזרת בה מכוונה זו. לעומת זאת, בבסיס הטענה שנפלו פגמים בעסקת המתנה עומדת טענה שהתובעת לא הבינה על מה חתמה או נפל פגם ברצונה. שתי הטענות אינן יכולות לדור זו לצד זו. מעבר לעובדה שמדובר בטענות סותרות, וכפי שנראה להלן, גם לא עלה בידי התובעת להוכיחן.

תנאי הכרחי לכריתת הסכם, ובלעדיו איִן, הוא הסכמת הצדדים אשר נבחנת על ידי קיומה האובייקטיבי של גמירת דעתם להתקשר בחוזה: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים”). גמירת הדעת נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי, קרי על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה, ותוכן החוזה עצמו הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית המשפט את קיומה או העדרה של גמירת דעת [ע”א 158/77 רבינאי נ’ שקד, פ”ד לג(2) 281, 287; ע”א 1049/94 דור אנרגיה נ’ חמדן, פ”ד נ(5) 820, 831-833]. הלכה היא שבהסכם מתנה על בחינת גמירת הדעת להיות קפדנית במיוחד “בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד” [ע”א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ’ איתן גולדברג (פורסם בנבו, 20.7.95); ע”א 3354/18 פלונית נ’ פלונית (פורסם בנבו, 23.3.20)]. כך נקבע: “כאשר דנים אנו בעיסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה… נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה”.
[ע”א 3601/96 בראשי נ’ עיזבון המנוח זלמן בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 597 (1998)].
לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנסיבות האובייקטיביות והתנהגותה החיצונית בעת חתימת ההסכם ולאחריו העידו על אי גמירת דעת מצדה להתקשר בהסכם. ראשית, חתימת אדם על מסמך מהווה ביטוי חד-משמעי של הסכמה לתוכן המסמך ומבחינה חוזית החתימה מסמלת את גמירת הדעת: “חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו” [ע”א 629/86 בוטקובסקי בע”מ נ’ גת פ”ד מד(1) 57, 70 (1989)]. חזקה על התובעת, כמי שחתמה על ההסכם כמו גם על התצהירים ועל ייפוי הכח הבלתי חוזר כי קראה אותו והבינה את תוכנו. “בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא” [ע”א 467/64 שוויץ נ’ סנדור, פ”ד יט(2) 113, 117 (1965); ראו גם: ע”א 2119/94 לנדאו נ’ וין, פ”ד מט(2) 77, 84 (להלן: “פרשת לנדאו”); ע”א 1513/99 דתיאשווילי נ’ בנק לאומי, פ”ד נד(3) 591, 594-595 (להלן: “פרשת דתיאשוילי)”]. בהיעדר הוכחה פוזיטיבית כי החותם לא הבין את משמעות מעשיו, חתימתו של בגיר כשיר מחייבת אותו ויש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירת דעתו [ראו: ע”א 571/79 דירות מקסים בע”מ נ’ ג’רבי, פ”ד לז(1) 589 (1983)].

התובעת טענה שהתובעים לא קראו את ההסכם קודם לחתימה עליו. התובע 1 המנוח כלל אינו יודע קרוא וכתוב, ואילו היא “איננה שולטת באופן מוחלט בקריאה ובכתיבה” (סעיף 11 לכתב התביעה). כן טענה שההסכם גם לא הוקרא להם טרם חתמו עליו (סעיף 13 לכתב התביעה). הפסיקה פיתחה מעין כללי מניעות בסוגיה זו. הכלל הראשון, מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח “לא נעשה דבר” [פרשת דתיאשוילי; ע”א 6645/00 ערד נ’ אבן, פ”ד נו(5) 365, 376-375]. הכלל השני, מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם.

החתימה על ההסכם מספיקה אפוא מבחינה אובייקטיבית חיצונית כדי להעיד על גמירת דעתה של התובעת. התובעת חתמה על ההסכם ומנועה לטעון שלא קראה אותו. אשר לטענת התובעת לאי ידיעת קרוא וכתוב הלכה היא שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו לפני שיחתום עליו והוא הנושא בתוצאות אי קיום החובה [פרשת לנדאו, בעמ’ 84]. הנה כי כן, חובה על אדם אשר חותם על חוזה לנקוט זהירות סבירה בטרם יעשה כן. אשר לאדם אשר אינו יודע קרוא וכתוב, יישום חובת הזהירות מחייבת אותו לבקש שיקריאו לו את המסמך ויסבירו לו את פשרו. אנאלפבית החותם על מסמך מבלי לבקש שיקריאו לו אותו, משול ליודע קרוא החותם מבלי לקרוא. שניהם קשורים בחתימתם, שכן שניהם נדרשים לפעול תוך אחריות וזהירות בעשותם מצג של אימוץ החוזה על ידי חתימה עליו.

בענייננו, בניגוד להצהרתה שהיא “איננה שולטת באופן מוחלט בקריאה ובכתיבה” העידה התובעת שהיא בוגרת בית ספר תיכון בישראל (עמ’ 10 שורה 30 לפרוטוקול), קוראת עיתונים וספרים ולשאלה אם היא מבינה היטב את מה שהיא קוראת השיבה “ודאי” (עמ’ 9 שורות 4-7 לפרוטוקול).

כמו כן, שוכנעתי שההסכם ותצהירי העברה הוקראו לתובעים על ידי עו”ד א’ עובר לחתימתם עליו ולאחר שנוכח עו”ד א’ שהם מבינים את כל הוראותיו ומסכימים להעניק לנתבע את כל זכויותיהם בנכס בנפש חפצה. עו”ד א’ העיד שלא אך ההסכם הוקרא לתובעים קודם לחתימה עליו אלא גם כל המסמכים הנלווים עליהם חתמו: תצהירי העברה, ייפויי הכח והתשריט: “הצדדים הוקראו להם כל המסמכים עליהם הם חתמו. הפגישה עם הצדדים נמשכה לפחות שלוש שעות, עם הסבר מפורט, והצגה של התסריט, ואם הם קראו, אני לא זוכר אם הם קראו בעצמם, אני לא יודע אם הם יודעים לקרוא. אבל הוקרא להם לא פעם ולא פעמיים, והוסבר מילה במילה” (עמ’ 3 שורות 12-15 לפרוטוקול). עו”ד א’ השיב שעל אף שייצג את הנתבע בהסכם הוא התנה את עריכתו בכך שייווכח בעצמו שלתובעים גמירת דעת מלאה לתנאי העסקה. אשר להעדר ייצוג לתובעים השיב עו”ד א’:
“לא ייחסתי לזה חשיבות. אבל הייצוג, הוא פנה אליי, אז הוא הלקוח. והוא גם שילם את שכר הטרחה. אבל אני יכול להגיד ככה, למרות שאתה לא שואל את זה, אני אגיד את זה. אני הבהרתי לנתבע כבר בהתחלה, ואמרתי לו תשמע, אני לא אתן להם לחתום על התצהירים, אם אני לא אבין שהם יודעים מה הם נותנים. ובגלל זה הפגישה נמשכה המון זמן, מעבר לרגיל. העברה ללא תמורה זה עניין של כמה דקות לחתום על תצהיר ולסיים את זה. אבל אני אמרתי לו, ואמרתי לו במפורש. אתם תגיעו, כשאני אתרשם שהם יודעים מה הם עושים, אני אתן להם לחתום. והוא אמר לי מקובל עליי. אם אתה תחשוב שהם לא רוצים לתת את מה שהם נותנים, אל תחתים אותם. ולכן ישבנו במשרד, עם הסברים לעומקי העומקים של הכמה מלים שרשומות שם. כן, זה לא עכשיו איזה הסכם ארוך, או איזו עסקת המאה. לא מכרנו את עזריאלי. ישבו, הסברתי להם, הוצאתי תסריט, התסריט צורף להסכם, לתצהירים, והוגש למיסוי. הראיתי להם בדיוק, סימנו על התסריט מה הוא מקבל ומה של י’. ואת זה הם אישרו פעם אחרי פעם אחרי פעם. גם אחרי שחתמנו והם נכנסו לסכסוך הזה, גם אחרי שסיימנו והם נכנסו לסכסוך הזה היה דיבורים עם עו”ד א’ (ב”כ הבן י- א.ב.ד), והיה שיחות עם הגברת, הגברת זה התובעת, גם הקלטות שאני אישית שמעתי, שהעבירו לי ואני שמעתי, אני מניח שעו”ד ענקי כבר הגיש אותן לבית המשפט, שהיא חוזרת ואומרת שזה מה שהיא התכוונה, לתת לו, כי הוא העיניים שלה, הבן שלה, היא אוהבת אותו, הוא עוזר לה ונותן לה. והיא חזרה על זה אצלי במשרד, פעם אחרי פעם” (עמ’ 4 שורה 20 – עמ’ 5 שורה 3 לפרוטוקול).

עו”ד א’ חזר בעדותו על כך שהקריא לתובעים את ההסכם “מילה במילה” וכי התרשם שהם מבינים את הוראותיו (עמ’ 7 שורות 26-28 לפרוטוקול). עו”ד א’ שלל כל אפשרות שהתובעים לא הבינו בדיוק על מה הם חותמים והעיד שהתובעים חזרו על כך שהם מבקשים להעניק לנתבע את כל הנכס (עמ’ 5 שורה 4 לפרוטוקול) שהוסברה להם מהות הענקת המתנה גם ביחס ליתר ילדיהם והם הבינו “לגמרי” (עמ’ 6 שורות 17-18 לפרוטוקול). כשנשאל אם הבחין “בהיסוס, חוסר הבנה או מקום לטעות” השיב: “להיפך. הרגשתי שזה באמת מה שהם רוצים, וחזרו על זה פעם אחרי פעם אחרי פעם” (עמ’ 7 שורה 24 לפרוטוקול). אשר להיקף המתנה המוענקת ואפשרות של אי הבנה באשר להיקף הזכויות המוענקות השיב עו”ד א’ : “כן. הם הבינו את המשמעות של נתינת המתנה. ולגבי ההיקף, שוב, הוסבר להם לא אחת ולא שתיים מה הם נותנים, סומן על התסריט מה הוא מקבל, והם הבינו את זה לגמרי” (עמ’ 7 שורות 31-33 לפרוטוקול).

התובעת טענה בכתב התביעה שהפגישה אצל עו”ד א’ ארכה מספר דקות, ונדמה שבכך ביקשה להדגיש ולהוכיח את טענתה שמשך הזמן הקצר לא אפשר לקרוא את ההסכם או להקריא את ההסכם ולהבין את תנאיו. אך לעומת הצהרתה בכתב התביעה העידה התובעת שהפגישה ארכה “אולי שעה” (עמ’ 14 שורה 22 לפרוטוקול). הטענה שהתובעים אך חתמו “במקומות” שנתבקשו לחתום אכן הולמת את הטענה שהפגישה ארכה מספר דקות בלבד. עם זאת, כאשר שינתה את גרסתה בעדותה והשיבה שהפגישה ארכה משך כשעה התקשתה התובעת לצקת לגרסה תוכן ולהסביר מה נעשה משך אותה שעה לבד מפעולת החתימה שאכן יש להניח שאינה גוזלת יותר מכמה דקות (עמ’ 14 שורה 35 – עמ’ 15 שורה 10 לפרוטוקול). בסופו של דבר העידה התובעת שלקח זמן עד שעו”ד א’ “הראה לנו את המפה” אך עמדה על כך שהוא לא דיבר כלל (שם, שורות 12-16 לפרוטוקול). ודוק. בתחילה הכחישה התובעת גם את הטענה שהיא חתמה גם על המפה (תשריט) אך שינתה את גרסתה לאחר שהוצגה לה חתימתה על גביה (עמ’ 16 שורה 7 ושורה 19 לפרוטוקול).
להשלמת התמונה יצוין שלאחר תום שלב ההוכחות עתרה התובעת בבקשה למתן צו איכון לחברת פלאפון לצורך קבלת דו”ח איכון לטלפון הסלולרי שלה על מנת להוכיח את טענתה למשך הזמן שארכה הפגישה. בהחלטה מיום 16.10.22 נדחתה בקשתה ואין צורך לשוב על כל נימוקיה. די להזכיר שנקבע בה שאין קשר של זיקה ישירה בין אורך הפגישה לבין טיב ההסברים שניתנו במהלכה, וכי השאלה המהותית היא האם הבינה המבקשת על מה היא חותמת והאם קיבלה הסבר. השתכנעתי שעו”ד א’ הקריא לתובעים את ההסכם “מילה במילה” והסביר להם את כל הוראותיו ואת היקף הזכות המוענקת טרם חתימתם על ההסכם, על התשריט, על תצהירי המתנה ועל ייפוי הכוח הבלתי חוזרים.

לסיכום, משחתמו התובעים על ההסכם קמה חזקה שהם מבינים על מה חתמו. משהוכח שההסכם גם הוקרא לתובעים אין הם יכולים להיבנות מהטענה שהם חתמו על ההסכם מבלי שהבינו את תוכנו.

לא עלה אפוא בידי התובעת להוכיח שלא נכרת הסכם ושהוא בטל מעיקרא. בהעדר הוכחה מקימה החתימה על ההסכם חזקת הסכמה, והדיון מועתק משאלת קיומו של חוזה לפגמים בכריתתו.

ביטול ההסכם בשל פגמים בכריתתו

לטענת התובעת הנתבע הטעה אותה לחשוב שהיא חותמת על הסכם המעניק לו אך את דירתו במתנה. לטענת הנתבע התובעים יזמו את הרצון להעניק לו את כל הנכס, הבינו היטב את ההסכם ששיקף את רצונותיהם וכוונותיהם ושמחו עד דמעות במעמד החתימה.

צד שטעה או הוטעה לגבי תוכן החוזה, משמעות חתימתו, מהות החוזה או תוצאותיו המשפטיות “רשאי לבטל את החוזה” כאמור בסעיפים 14(א) (טעות) ו- 15 (הטעיה) לחוק החוזים. הביטול טעון בהודעת ביטול (סעיף 20 לחוק החוזים), ואין ביטול בלא הודעה. שהרי, גם חוזה שנפל בו פגם אינו מתבטל מאליו [ע”ר 92/89 עובדיה נ’ סיבהי, פ”ד מה(5) 113, 119], אלא נדרשת פעולה של הנפגע לשם ביטול החוזה, וכל עוד אין הנפגע מביע כוונה ורצון לבטלו החוזה נשאר על מכונו ועומד בתוקפו [ע”א 294/92 דרוק נ’ אליסיאן, פ”ד מז(1) 540, 549].

התובעת לא פירטה באופן פוזיטיבי בכתב התביעה אימתי נודעה לה הטעות ובאילו נסיבות. בכתב התביעה הסתפקה התובעת בהצהרה “חודשים ספורים לאחר מכן וכבדרך אגב נתברר לתובעים כי הנתבע למעשה החתים אותם על הסכם” המעניק לו את כל הנכס (סעיף 18 לכתב התביעה).
בתצהיר גרסתה הייתה ערטילאית אף יותר והסתפקה באמירה “בדיעבד התברר לנו” (סעיף 9). רק בחקירתה סיפקה גרסה הכיצד התבררה להם הטעות “יום אחד (הנתבע – א.ב.ד) היה אצלי. אמרתי לו הבית הזה יהיה לבן שלי הגדול מ’. הוא אומר, לא את נתת לי את הבית. אני הייתי המומה” (עמ’ 13 שורות 33-25 לפרוטוקול). בסיכומים טענה שערכה צוואה ביום 12.7.20 בה ציוותה את כל רכושה, לרבות הנכס, לכל ילדיה בחלקים שווים וכי באותה עת לא ידעה על הטעות (סעיף 4). העולה מהאמור הוא שאין בפי התובעת גרסה פוזיטיבית סדורה כנדרש אימתי נודע לה על הטעות לכאורה, אם חודשים ספורים לאחר החתימה על ההסכם (כפי שהצהירה בכתב התביעה) או אם רק לאחר שערכה את הצוואה המאוחרת (למעלה משנה ושלושה חודשים לאחר החתימה על ההסכם) כפי שנטען לראשונה בסיכומים.
ההסכם נחתם ביום 29.4.19 והתביעה לביטולו הוגשה ביום 6.9.20, כשנה ומחצה לאחר מכן. אין חולק שהתובעת לא הודיעה לנתבע על ביטול ההסכם אלא בהגשת כתב התביעה. הנתבע לא טען לשיהוי במתן הודעת הביטול ועל כן נפנה לבחון אם עלה בידי התובעת להוכיח את יסוד הטעות המהווה מרכיב חיוני של עילת הביטול בגין טעות על פי סעיף 14 לחוק החוזים או ההטעיה על פי סעיף 15 לחוק החוזים, ובהעדרה לא ניתן לבטל את ההסכם מחמת טעות או הטעיה. לאחר בחינת כלל הטענות והראיות מצאתי שלא עלה בידי התובעת להוכיח את יסוד הטעות.

כמפורט לעיל, משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם והוא נושא באחריות לחתימתו. בענייננו השתכנעתי גם שההסכם הוקרא לתובעת והוראותיו הוסברו לה היטב והיא הבינה את תנאיו להעניק לנתבע את כל הנכס, פרט לזכויות שכבר העניקה לבן י’. עדות עו”ד א’ לפיה הוא הבהיר הבהר היטב לתובעים את היקף המתנה המוענקת, גם באמצעות התשריט, נמצאה מהימנה והשתכנעתי שהוא העיד דברים כהווייתם.

בהסכם מכונה הנכס דירה. מפורט בו שהתובעים הם בעלי מלוא הזכויות בדירה וכי הם מעוניינים להעניק לנתבע את מלוא זכויותיהם בדירה ללא תמורה. לדברי התובעת העובדה שהנכס, הכולל שלוש דירות מגורים, מכונה דירה מחזקת את טענתה להטעייתה על ידי הנתבע ועו”ד א’ ואת הבנתה שהיא מעניקה לנתבע אך את הדירה בה הוא מתגורר. בחקירתו הסביר עו”ד א’ שהשימוש במונח ‘דירה’ נעשה בעקבות רישום הנכס כיחידה אחת: “אז ככה, הנכס הזה הוא מחולק אמנם, אבל בפועל ברישומים הוא לא מחולק. הוא נחשב כבית אחד, כדירה אחת. ככה הוא נחשב. החלוקה היא לא חוקית בפנים. ולכן גם לא ניתן היה לעשות את ההעברות במינהל” (עמ’ 3 שורות 28-31 לפרוטוקול). לשאלה אם יתכן שהשימוש במונח דירה הטעה את התובעים השיב בשלילה: “לא. לא ראיתי בזה משהו שמשנה את המציאות. היה שם חלק אחד שי’ קיבל וזה היה ברור לנתבע ולהורים עוד לפני שהם הגיעו אליי. ובגלל זה זה סוייג. החלק שי’ קיבל. כל היתר ניתן לנתבע” (עמ’ 4 שורות 6-8 לפרוטוקול).
סעיף 4.2 להסכם אכן קובע: “נותן המתנה מצהיר בזה כי הדירה והזכויות בה נקיים מכל חוב ו/או שיעבוד ו/או משכון ו/או משכנתא ו/או כל זכות של צד שלישי למעט הזכויות שנתנ ללא תמורה לבננו י’ החלק המסומן בורוד והדירה המסומנת מספר 1 על התשריט המצורף” (ההדגשה שלי והטעות במקור – א.ב.ד). הנה כי כן, אמנם הנכס מכונה דירה ואולם מפורט בו במפורש שהוא כולל גם את הדירה שהוענקה לבן י’ באופן המלמד בהכרח שאין המונח דירה מתייחס רק לדירת הנתבע.

כמו כן, ההסכם כולל גם הוראה הנוגעת לזכות התובעים להמשיך להתגורר בדירתם ללא תמורה לאריכות ימים (סעיף 5.7) והוראה הנוגעת לאפשרות הנתבע לשכור או לרכוש “דירה חלופית מתאימה עבור נותן המתנה (לרבות במסגרת דיור מוגן או בית אבות, אם יהיה צורך בכך או אם ירצה בכך נותן המתנה”, לשביעות רצונו של נותן המתנה” (סעיף 5.8). גם הוראות אלו בהסכם מלמדות שהתובעים הסכימו על הענקת מלוא הזכיות בנכס לנתבע, לרבות דירתם, ולא רק את דירת הנתבע כנטען על ידיהם.

בסיכומים טענה התובעת לראשונה שהעובדה שחתימתה על גבי התשריט היא במרכז הדירה שבה מתגורר הנתבע ושאין חתימה שלה על גבי דירת התובעים מלמדת אף היא על הטעייתה לסבור שהיא מעניקה לנתבע אך את דירתו. התובעת אמנם צירפה את התשריט לכתב התביעה ואולם שללה בתחילה שחתמה על התשריט ורק כשהוצגה לה חתימתה אישרה שאכן חתמה עליו. לא אך שבכתב התביעה ובתצהיר לא טענה התובעת כל טענה ביחס למשמעות מיקום החתימות שלה על גבי התשריט אלא היא אף לא הפנתה לנתבע או לעו”ד א’ כל שאלה בקשר לכך, ולמעשה לא ניתנה להם האפשרות להתייחס לטענה זו בעדותם. בנסיבות העניין ועת התובעת חתומה על גבי התשריט במקום נוסף ועת לא עומת עו”ד א’ עם הטענה, אינני סבורה שדי בה כדי להרים את הנטל הכבד המונח על שכמי התובעת להוכיח שהוטעתה.

לטענת הנתבע החתימה על ההסכם להעניק לו במתנה את כל הזכויות בנכס משקפת את הסכמת התובעים לעשות כן לאור תמיכתו בהם והסתמכותם שהוא היחיד מבין ילדיהם שימשיך לעשות כן לאריכות ימיהם, וכן כהכרה על השקעותיו בדירת י’. בתצהירה לא התייחסה התובעת לטענות אלו אך בעדותה אישרה שהנתבע הוא בן טוב ומסור, ואף שחה מפי לבה שהוא היה האהוב ביותר על התובע 1 המנוח (עמ’ 17 שורה 16 לפרוטוקול).
התובעת אמנם כפרה בנתק ממושך מהבן מ’ ואולם גם בעניין זה עדותה לא הותירה רושם מהימן. תחילה השיבה התובעת שגם לאחר נישואיו של הבן מ’ הקשר עמו היה תקין (עמ’ 21 שורה 31 לפרוטוקול), אך לאחר מכן תקנה את גרסתה ואישרה שבעקבות נישואיו לאישה חילונית התנתק ביניהם הקשר למשך כשנה (שם, שורות 34-35).
התובעת אישרה אפוא בחקירתה בסופו של דבר שהיה נתק כפי שטען הנתבע, אך הכחישה את משך התקופה. עם זאת, בתמלול שיחתה עם הנתבע (שצורף כנספח ד’ לכתב ההגנה) אמרה בעצמה שהנתק עם הבן מ’ נמשך 12 שנים וכפי שנטען על ידי הנתבע: “12 שנים לא דיברתי איתו כי אמרתי לו מה התחתנת עם אחת חילונית. מה היא תלבש בחתונה…” (עמ’ 4 שורות 1-2 לתמלול).
בחקירתה גם הסכימה התובעת שילדיו של מ’ לא מבקרים אותה (עמ’ 13 שורה 1 לפרוטוקול) באופן שמחזק את גרסת הנתבע לפיה הקשר של התובעים עם הבן מ’ לא היה הדוק משך כל השנים והקשר עם אשתו וילדיו רעוע.
אין חולק שהבן י’ התגורר בעיר אחרת עד לשנת 2018 אז עבר להתגורר בדירה. הבן י’ סובל מבעיה רפואית בעטיה הוכרה לו נכות בשיעור של 100% אשר מגבילה אותו ולטענת התובעת בשל כך היא ביקשה לדאוג לו בהענקת הדירה במתנה (סעיף 4 לכתב התביעה). מסתברת בעיני אפוא טענת הנתבע לפיה למעשה הוא הבן שהיה קרוב לתובעים משך השנים ועליו יכלו לשים מבטחם שידאג להם גם בזקנתם ולאריכות ימיהם.

לטענת הנתבע רצון התובעים להעניק לו את כל הזכויות בנכס נבע גם מהכרת תודה על השקעתו הגדולה בשיפוץ דירת הבן י’ שנים מספר עוד בטרם עבר הבן י’ להתגורר בה ועל מנת שיהיה לתובעים מקור פרנסה. בעדותה לא שללה התובעת את הטענה שהנתבע השקיע בשיפוץ הדירה אלא טענה “אנחנו גם השתתפנו. הוא השתתף קצת. אבל לא צריך להגזים. אז מה, זה אח שלו” (עמ’ 11 שורה 6 לפרוטוקול). אין חולק אפוא שהנתבע השקיע בשיפוץ הדירה. התובעת גם אישרה בחקירתה שביקשה מהנתבע לתת את היחידה לבן י’ מבלי לדרוש ממנו כסף (עמ’ 23 שורות 31-33 לפרוטוקול) באופן המלמד על הכרה בהשקעותיו המשמעותיות של הנתבע בבניית דירת י’ המקימות לו לשיטתה דרישה להשבה. אמנם גובה ההשקעה בדירת הבן י’ לא נטען ולא הוכח ואולם דומה שאין חולק שיתר אחיו של הנתבע לא השקיעו כלל בנכס.

הנתבע צירף לכתב ההגנה תמלול שיחה שהתקיימה בינו לבין התובעת ושיחה שהתקיימה בין התובעת לבין שלושת בניה (הנתבע, הבן י’ והבן מ’). ניכר בבירור משיחות אלו, שעל תוכנן אין חולק, שהן התקיימו לאחר חתימת הצדדים על ההסכם, שבעקבות החתימה על ההסכם החלו מאבקים בין הבנים שהתנהלו על גבה של הנתבעת. האחים מ’ ו-י’ ניסו להשפיע על התובעת לבטל את ההסכם ואילו הנתבע ניסה להניא אותה מכך. מתמלול השיחה שבין התובעת לנתבע (התמלול הראשון שצורף כנספח ד’ לכתב ההגנה) עולה שבפי האחים מכונה הנתבע “האויב שלנו” למגינת לבה של התובעת. כך הסבירה התובעת לנתבע את השתלשלות שיחתה עם הבן מ’: “אמרתי לו, מה זה אוייב שלך? תתבייש לך. איזה מן תלמיד חכם אתה. למה אתה אומר ככה? תגיד אח שלי. או תגיד (הנתבע), אני מבינה. אויב שלך, מה? הוא אויב שלכם? מה אתם לא מתביישים? אתם יודעים מה? שישאר הבית בשבילו וזהו. מה אני אעשה בבית? אני אתן לכם? אתם רשעים!” (עמ’ 1 לתמלול שורות 15-19). ובהמשך: “כלום לא עשית להם! תיקח את הבית ו-זה, אני אבטל את העורך דין הזה, לא צריך” (עמ’ 6 שורות 21-22 לתמלול).

בשיחה השנייה שתמלול שלה צורף אף הוא לנספח ד’ ובה השתתפו הצדדים והאחים הטיח בתובעת הבן מ’: “הוא לקח. החתים אותך אצל עורך הדין רימה אותך”. כשתהה הנתבע: “רימה?” השיב הבן מ’: “ניכל אותך. אל תעני לו..” ואילו התובעת בכל זאת השיבה: “זה הבן שלי, מה?” (עמ’ 2 שורות 6-11 לתמלול).
השיחה כולה אינה אלא וויכוח של האחים עם הנתבע בה הטיחו בו שהוא רימה את התובעת ולא אפשרו לה לומר את עמדתה (ראו למשל דבריו של הנתבע “תן לה לדבר! תן לה לדבר!” בעמ’ 10 שורה 27 לתמלול) עד שבסופו של דבר השיבה “האמת חתמתי לו על שתי הבתים שהוא חיבר” (עמ’ 11 שורה 2). בכך מוצאת התובעת חיזוק שהסכימה להעניק לנתבע אך את דירתו (שאוחדה משתי יחידות).

שיחות אלו יכולות לתמוך בתהיית הנתבע מי הרוח החיה העומדת מאחורי התביעה. גם אם לכאורה ניתן ללמוד מהשיחה השנייה שהתובעת ביקשה להעניק לנתבע אך את דירתו הרי שהמשקל של דברים אלו אינו רב. ראשית, ניכר מהשיחה שהיא נערכה בעצימות גבוהה וכי התובעת הייתה נתונה למתח ולחץ מצד בניה. שנית, בשיחה שהתקיימה בין התובעת לבין הנתבע שבה היא סיפרה לו שנזפה בבן מ’ על שכינה את הנתבע אויב והבהירה שלא תאפשר את העברת הבית לבן מ’ לא אמרה התובעת לנתבע כמתבקש שלכתחילה היא לא רצתה להעניק לו את כל הנכס. ההפתעה, הכעס והאכזבה להם היא טוענת כעת ממעשה הרמייה שלו כלפיה לא מוצאים ביטוי, אף לא ברמז, בשיחה זו. להיפך, התובעת מכנה אותו בשיחה “כפרה” ומבקשת שלא “ייקח ללב” את התנהגות האחים כלפיו (עמ’ 6 שורות 13 ו- 16 לתמלול הראשון) בעטיה היא כועסת דווקא עליהם “מאוד” (עמ’ 5 שורה 13 לתמלול) ואף מבהירה “אל תקח ללב כפרה, אני איתך” (עמ’ 7 שורה 17 לתמלול).

לסיכומיה צירפה התובעת לראשונה וללא היתר צוואה הדדית מיום כ’ תמוז תש”פ (12.7.20) שנערכה לאחר החתימה על הסכם המתנה בה ציוותה את כל רכושה לארבעת ילדיה “וליתר בהירות ישומו את כל רכושי על ידי שמאי מקצועי ויעשו תשלומי איזון, ואותם המעוניינים להמשיך ולגור בדירה שגרים עד כה הרי שיפצו את יתר היורשים בחלק היחסי המגיע להם” (סעיף 5). לכאורה די בכך שהראיה צורפה לראשונה לסיכומים וללא היתר כדי שבית המשפט יתעלם ממנה, אך הנתבע לא טען לכך.
ברם, גם לגופם של דברים אין בצוואה שצורפה כדי לחזק את גרסתה של התובעת. ראשית, המדובר בפעולה יזומה שנעשתה על ידי התובעת זמן קצר לפני הגשת התביעה ואין בה ללמד על מצבה ורצונותיה בעת הרלוונטית של החתימה על ההסכם.
שנית, לפי צוואה זו לכאורה גם אין תוקף להסכם המתנה עם הבן י’. כנזכר לעיל, בדיון השלמת הסיכומים טענה התובעת לראשונה שאכן רצונה הוא בחלוקת הנכס לארבעת ילדיה בחלקים שווים ובהתעלם גם מהסכם המתנה לבן י’. ברם, גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה בתביעה ולאורך ההליך ולפיה עמדה היא על כוונתה ועל רצונה שלא השתנה להעניק לבן י’ את הדירה בה הוא מתגורר. חוסר הקוהרנטיות מחליש אף הוא את המשקל שניתן ליתן לראיה זו.

לא עלה אפוא בידי התובעת להוכיח את טענתה ליסוד הטעות – להסכמה שונה בין הצדדים להעניק לנתבע במתנה אך את הדירה בה הוא מתגורר – ועל כן יש לדחות את טענתה לביטול ההסכם מפאת טעות או הטעיה.

התובעת טענה שנפל בכריתת ההסכם גם פגם מסוג העושק והכפיה. לדבריה בעת החתימה ניצל הנתבע את מצוקת התובעים “שנבעה מתוך רצון לשמור על שלמות התא המשפחתי יחסים טובים עם כל ילדיהם בערוב ימיהם ופחד להכעיס את ילדיהם נוכח חולשתם בזקנתם ותלות שלצערם תהיה להם ביום מן הימים בילדיהם לרבות בנתבע” (סעיף 31 לכתב התביעה). לטענתה מאז שחתמה על ההסכם עם הבן י’ החל הנתבע להתנהג אליה בצורה לא נעימה, תוקפנית וטורדנית אשר גרמה לתובעים לחשוש ממנו (סעיפים 4-5 לתצהירה). לטענתה היא חתמה על ההסכם לאחר שהנתבע הפעיל כלפי התובעים לחץ נפשי קשה עד שנכנעו לרצונו לחתום על ההסכם (מבוא לסיכומים) וכי הנתבע השפיע באופן בלתי הוגן על התובעים. עוד נאמר על ידיה שעו”ד א’ ייצג רק את הנתבע, ולא וידא עמם את רצונם בנפרד מהנתבע (סעיפים 16-17 לסיכומים). הנתבע הכחיש את הטענה תוך חזרה על גרסתו שההסכם נחתם מתוך רצון והסכמה ואף היה יוזמה של התובעים. בהשלמת הטיעון הדגיש הנתבע שההשפעה הבלתי הוגנת על התובעים נעשתה על ידי הבן מ’ לאחר שנודע לו על המתנה שהעניקו לו התובעים (עמ’ 50 שורות 33-34 לפרוטוקול) וכי הטענה להשפעה בלתי הוגנת אינה מתיישבת עם טענת הטעות (עמ’ 51 שורה 1 לפרוטוקול).

הפגם מסוג עושק מעוגן בהוראת סעיף 18 לחוק החוזים הקובעת ש”מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה”. עילת הביטול בשל עושק מניחה שהצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות [ע”א 8622/06 פלוני נ’ עיזבון המנוחה פלונית ז”ל (פורסם בנבו, 3.3.09)].
כבר נקבע ש”עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין” [ע”א 11/84 רבינוביץ נ’ שלב, פ”ד מ(4) 533, 541 (1986) (להלן: “עניין רבינוביץ”)]. כן נקבע שהמצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון חייבים “להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון” [ע”א 403/80 סאסי נ’ קיקאון פ”ד לו(1) 762, 767 (1981)].

בפסיקה מחילים את עילת העושק גם על הענקות חד צדדיות, ובכלל זה על הסכם מתנה. עם זאת, יסוד גריעת התנאים שבעילת העושק מעורר קושי בסיטואציה של מתנה אשר מעצם טיבה ניתנת בלא תמורה. בשל כך נקבע שדיני ההשפעה הבלתי הוגנת עשויים להוות חלופה לדיני העושק בסיטואציה של מתנה [ע”א 2041/05 מחקשווילי נ’ מיכקשווילי, (פורסם בנבו, 19.11.07)] והדעה המקובלת היא שיש להחיל דוקטרינה זו על עסקאות מתנה. מקורה של דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת היא בדיני הירושה (סעיף 30 (א) לחוק הירושה, תשכ”ה – 1965) ומשמעותה ניצול יתרון הנעוץ באמון או בתלות של צד אחד במשנהו, באופן המונע מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי. הכלל הוא, כי אם הצד בעל ההשפעה מנצל את מעמדו ואת תלותו של הצד האחר, באופן שהוא מפיק לעצמו או לצד שלישי יתרון בלתי הוגן על דרך קבלת דבר בעל ערך (בדרך של מתנה, צוואה או חוזה), ניתנת הפעולה לביטול על ידי הצד שפעל תחת אותה השפעה. [תמ”ש (כ”ס) 27977-06-10 מ.י. נ’ א.ע. (פורסם בנבו, 27.6.12); ד’ פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב’, מהדורה שלישית, 2017) בעמ’ 1197 – 1201]. בעמ”ש (ת”א) 12174-10-11 החיל כבוד השופט ברנר את הדוקטרינה של השפעה בלתי הוגנת על עסקת מתנה וקבע:
“אין זו דרכו של אדם קשיש ודל אמצעים להקנות בערוב ימיו את כל רכושו במתנה, ואם ברצונו להיטיב עם אחד מילדיו ולהעדיפו על פני ילדיו האחרים, הדרך לעשות כן היא באמצעות צוואה, קרי, לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. חזקה על אדם כזה שלא ייפרד בנקל מרכושו בעודו בחייו, על מנת שבמידת הצורך הוא יוכל לממש אותו לצרכיו שלו. זאת ועוד, אין לאדם כזה כל סיבה לשלול מעצמו מראש את האפשרות לחזור בו מן המתנה. שלילת הזכות משרתת באופן בלעדי את האינטרס של מקבל המתנה. על כן, שומה על בית המשפט לבחון בקפדנות יתירה מקרים כגון אלה, בהם מוחתם אדם קשיש על שטר מתנה לפיו הוא מקנה לאחר את הבעלות בדירת מגוריו ואף שולל מעצמו את אפשרות החרטה. הדברים יפים במיוחד כאשר ניכרת לעין מעורבות גלויה ופעילה של מקבל המתנה, בכל הנוגע להחתמה על מסמכי המתנה…”.
]עמ”ש (ת”א) 12174-10-11 פלונית נ’ עיזבון המנוחה ד.ל. ז”ל (פורסם בנבו, 26.1.14)].

סבורתני שהאמירה הקטגורית “אין זו דרכו של אדם קשיש ודל אמצעים להקנות בערוב ימיו את כל רכושו במתנה” גורפת מידי, ויש לרככה משום שבהחלט ניתן לחשוב על מקרים בהם יעדיף אדם קשיש בערוב ימיו להעניק נכסיו במתנה עוד בחייו על פני הענקתם לאחר מיתה באמצעות צוואה (כך לדוגמא כדי להימנע ממאבקי ירושה בין ילדיו לאחר פטירתו, משיקולי תכנון מס ועוד). על כן מצרפת אני את קולי לעמדתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה: “מקובלת עלינו הגישה לפיה מתחייבת הקפדה יתרה ובדיקה זהירה האם אכן ניתנה המתנה מרצון חופשי, עת לא הופעלו על הנותן השפעות פסולות” [ע”א מחוזי י-ם) 12734-07-22 א.ב.ז נ’ א.ב.ז (פורסם בנבו, 3.1.23) סעיף 13 לפסק הדין].
אפנה אפוא לבחון את טענות התובעת לקיומה של עילת העושק מתוך הדוקטרינה של השפעה בלתי הוגנת תוך בחינה זהירה וקפדנית אם ניתנה המתנה מתוך רצונה החופשי של התובעת. בענייננו שללה התובעת בעצמה כל טענה שהייתה תלותית בנתבע באופן כלשהו (ולא כל שכן שהתלות בו הייתה מקיפה ויסודית) ועמדה על כך שקודם לחתימה על הסכם הייתה בקשר רצוף, קבוע והדוק עם כל ילדיה. לפיכך מוטל הנטל על כתפי התובעת להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת: להוכיח שהופעלה עליה השפעה מצד הנתבע לחתום על ההסכם, וכי ההשפעה הייתה “בלתי הוגנת”.

ראשית יודגש שוב שטענת התובעת להעדר גמירת דעת להתקשר בהסכם אינה עולה בקנה אחד גם עם טענתה לפיה חתמה על ההסכם בעקבות ניצול מצוקתה, טענה המניחה שהחתימה נעשתה תוך ידיעת הנסיבות.
שנית, טענת התובעת לכפיה ועושק בחתימה על ההסכם אינה מתיישבת גם עם גרסתה לפיה היא חתמה על ההסכם מתוך הסכמה חופשית ורצון טוב (אך הוטעתה בקשר להיקף המתנה המוענקת) ודי בכך כדי לדחות את הטענה שחתמה על ההסכם מתוך כפייה ועושק.

יתרה מזאת, לא נטען ולא הוכח שבתקופת החתימה על ההסכם סבלו התובעים ממצב גופני או נפשי כזה שיכול לתמוך בטענה שהיו נתונים להשפעה. כנזכר לעיל התובעת לא טענה ולא הוכיחה שהתובעים היו תלויים בנתבע, ולא כל שכן שתלותם בו הייתה יסודית ומקיפה. התובעת לא טענה שהתובעים היו מבודדים ומנותקים מאנשים אחרים. אדרבה, לטענתה היא הייתה בקשר רצוף עם כל ילדיה.
אמנם אין חולק שהתובעים לא היו מיוצגים בעסקה והנתבע הוא שבחר את עוה”ד (שלא הייתה לו היכרות מוקדמת עמו ושייצג אותו בהליך כנגד הבן י’ רק מאוחר יותר) ואולם העדר ייצוג עצמאי לנותן המתנה אינו מלמד כשלעצמו על השפעה בלתי הוגנת. במיוחד הדברים אמורים בנסיבות ענייננו ועת השתכנעתי שהתובעים היו בקיאים בכל תנאי ההסכם קודם לחתימה עליו וכי חתמו ההסכם מתוך רצון חפשי והבנה מלאה וללא מצוקה או לחץ. יש גם ליתן משקל לעדות עו”ד א’ שהתרשם מהתובעים במועד החתימה על ההסכם כמי שהיו עצמאיים מהבחינה הפיסית ומהבחינה ההכרתית ושהבינו את הוראות ההסכם, עליו חתמו בהסכמה חופשית וללא לחץ או כפייה.

התובעת שללה בעצמה בעדותה כל פגם בהתנהגות הנתבע כלפי התובעים קודם להסכם. התובעת העידה שהיחסים עם הנתבע היו תקינים עד שנודע לה לכאורה על הטעות (עמ’ 13 שורה 7 לפרוטוקול). התובעת אישרה בחקירתה שהנתבע היה קרוב לתובעים, טיפל בתחזוקת דירתם וסייע להם בתיקונים וכי הסכסוך החל רק לאחר שנודע לה לכאורה על הטעות.
התובעת העידה בחקירתה מיום 6.7.22 שעד שנה קודם לכן טיפל הנתבע בכל התחזוקה של דירתם ובתקלות, ורק מאז (משנת 2021 בקירוב) החלה להזמין בעלי מקצוע לשם כך (עמ’ 10 שורה 33 – עמ’ 11 שורה 4 לפרוטוקול). כן אישרה התובעת בחקירתה שהנתבע סעד עמה ועם בעלה המנוח “לפני כל הבלגן הזה” וכי הקשר נפגע “בגלל שהילדים שלי גם צריכים לקבל חלק מהנתח” (עמ’ 11 שורה 18 לפרוטוקול). התובעת שהעידה שהיחסים עם הנתבע היו תקינים וכי הנתבע בדרך כלל “ילד טוב” (עמ’ 13 שורות 14-15 לפרוטוקול) ולא ייחסה לו בחקירתה כל התנהגות פסולה לפני החתימה על ההסכם (וכפי שיבואר להלן גם לא לאחר מכן) או שהשפיע עליה באופן פסול לחתום על ההסכם. התובעת גם אישרה שחתמה על ההסכם ללא לחץ או כפייה “אני ובעלי רצינו לתת לו את זה” (עמ’ 16 שורה 21 לפרוטוקול) וכי נתנו באהבה (עמ’ 17 שורה 29 לפרוטוקול) וברצון (עמ’ 18 שורה 19 לפרוטוקול). אף בחקירתה החוזרת השיבה “התכוונתי לתת” (עמ’ 24 שורה 34 לפרוטוקול).

אף אם אקבל את טענת התובעת לפיה הנתבע הוא שיזם את הענקת הנכס לידיו הרי שבעצם ההשפעה אין פסול ונעדר יסוד חוסר ההוגנות בה. ודוק. הבן י’ העיד בעצמו שהוא ביקש מהתובעים להעניק לו במתנה את דירתו והם הסכימו (עמ’ 26 שורה 14 ואילך לפרוטוקול). כמו כן, ההתרשמות הישירה של בית המשפט מהתובעת היא שהתובעת היא אדם דעתן, עקשן ונחרץ. תכונות אשר מלמדות שהיה בכוחה לעמוד על רצונה בניגוד לרצון הנתבע ולהגביל את המתנה לדירתו בלבד לו הייתה אכן מעוניינת בכך.

התובעים חתמו על הסכם המתנה לאחר שכבר העניקו את לבן י’ במתנה את הדירה בה הוא מתגורר. מכאן שהענקת מתנה לנתבע עוד בחייהם אינה מהווה פעולה יוצאת דופן. ודוק. התובעת טענה שרצתה לתת גם לנתבע עוד בחייה את הזכויות בדירתו במתנה.
זאת ועוד. אמנם הנכס הוא עיקר רכושם של התובעים ואולם לא ניתן לומר שלא התירו הם לעצמם כרית ביטחון. ההסכם כולל גם התחייבויות של הנתבע כלפי התובעים. הנתבע התחייב כלפי התובעים לדאוג לכל מחסורם ולטפל בהם לאריכות ימיהם ולאפשר להם מגורים בנכס לאריכות ימיהם (סעיף 5.7) או לדאוג למגוריהם בדירה חלופית מתאימה יותר לצרכיהם (סעיף 5.8), לשאת בתשלום הארנונה ולהימנע ממכירת הנכס לאריכות ימיהם אלא בהסכמתם מראש ובכתב.

גם בהתבוננות ב”מבט על” על נסיבות עריכת הסכם המתנה לא השתכנעתי שנשלל רצונם החופשי והבלתי תלוי של התובעים בנוגע ליחסיהם עם הנתבע באופן שיכול ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. ההשפעה הבלתי הוגנת שמייחסת התובעת לנתבע היא בניצול רצונה לשמור על אחדות המשפחה.
מכלל הראיות שהוערמו לפני ומההתרשמות הישירה מהעדים השתכנעתי שהמחלוקת בין האחים, וכפועל יוצא הלחץ שהופעל בעקבותיה על התובעים, החלה רק לאחר שחתמו הצדדים על הסכם המתנה. או אז החלו האחים לנסות להשפיע על התובעת לפעול לביטול המתנה ואילו הנתבע ניסה להניא אותה מכך. השתכנעתי שקודם לכן נהנו התובעים והנתבע מיחסים קרובים וטובים, הנתבע סייע להם כבן מסור אך הם לא היו חלשים ולא היו תלויים בו וממילא הוא לא ניצל את חולשתם או את תלותם בו. השתכנעתי אמנם שהנתבע הוא שהיה יד ימינם של התובעים והם ידעו שיוכלו לסמוך עליו שימשיך לתמוך ולסייע להם לכשיזדקקו לכך לאריכות ימיהם. ואולם, אין בכך ללמד על תלות מקיפה ויסודית הנדרשת להוכחת השפעה בלתי הוגנת, תלות שהתובעת בעצמה כופרת בה.

סיכומו של דבר הוא שלא הוכחה השפעה בלתי הוגנת שהביאה לשכלול ההסכם. לפיכך אני דוחה את הטענה לביטול ההסכם מפאת עילת העושק.

התובעת לא טענה בכתב התביעה לעילת הכפייה כטעם לביטול ההסכם והסתפקה בטענת ההטעיה והעושק. ברם, במסגרת טענת ההטעיה טענה לכפייה שכפה עליה הנתבע לחתום על ההסכם על ידי “הפעלת לחץ נפשי, חסימת דרכי הגישה לביתם, צעקות ומעשים שגרמו להם לפחד וללחץ נפשי בו היו מוכנים לעשות דבר בניגוד לרצונם על מנת לרצותו ורק בכדי שיניח להם לנפשם” (סעיף 30 לכתב התביעה).

למען תהא המלאכה שלמה אבהיר שלא עלה בידי התובעת להוכיח גם את טענתה שהתקשרה בהסכם עקב כפיה. הוראת סעיף 17(א) לחוק החוזים קובעת כי “מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה”.
עילת הכפייה תובעת סוג של אלימות, פיזית או מילולית, ומעצם מהותה מושתתת על פגם כבד משקל ברצונו השלם והחופשי של הכפוי. ניתן לבטל חוזה מחמת כפיה רק כאשר הכפייה הופעלה על המתקשר לפני כריתת החוזה וההתקשרות בחוזה הייתה עקב הכפייה [ג. שלו וא. צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית, 407-408] . על פי ההלכה לא בנקל יכיר בית המשפט בכפייה כעילה מוצדקת לביטול חוזה. על הטוען לכפייה להוכיח קיומם של לחצים כבדים החותרים תחת עצם הרצון המינימאלי המציבים את הצד התם במצב שבו אין לו ברירה סבירה אחרת זולת התקשרות בחוזה, או על פגיעה או איום בפגיעה המהווים עוולה נזיקית או עבירה פלילית.

התובעת העידה שחתמה על ההסכם בלב שלם ובנפש חפצה (אך טענה שהוטעתה לחשוב שמעניקה היא לנתבע אך את הדירה בה הוא גר). שוב נזכיר שטענה זו אינה מתיישבת כלל ועיקר עם הטענה לפיה היא חתמה על ההסכם מתוך לחצים כבדים שחתרו תחת רצונה העולים כדי כפייה.
בנוסף, התובעת כשלה להוכיח את טענותיה העובדתיות המייחסת לנתבע “הפעלת לחץ נפשי, חסימת דרכי הגישה לביתם, צעקות ומעשים שגרמו להם לפחד וללחץ נפשי”. אין חולק שלאחר החתימה על ההסכם החלו חיכוכים ומריבות בין האחים לבין הנתבע אשר לבטח גרמו לתובעים עוגמת נפש ואף לחץ נפשי. עם זאת, לא הוכח שהנתבע הוא שפעל באופן הפסול הנטען, לא הוכח שהפעולות והמעשים הנטענים נעשו כלפי התובעים ולא הוכח שהפעולות והמעשים הנטענים נעשו כלפי התובעים לפני כריתת ההסכם. ודוק. גם אם אירעו אירועים לאחר כריתת ההסכם הרי שאינם רלבנטיים בהקשר לטענת הכפייה.

לפיכך נדחות טענות התובעת לפגם תודעתי מסוג טעות או הטעיה בחתימתה על ההסכם ונדחות טענות התובעת לפגם רצוני מסוג כפיה ועושק בחתימתה על ההסכם. השתכנעתי שהתובעת חתמה על ההסכם ועל המסמכים הנלווים לו מתוך הבנה מלאה של תוכנם ושל משמעותם וכי באותה נקודת זמן הם גם שיקפו את רצונה ולא הוכח קיומה של עילה חוזית לביטולו.

העולה מהמורם והמקובץ הוא שיש לדחות גם את טענת התובעת לביטול הסכם המתנה מפאת פגם בכריתתו.

האם זכאית התובעת לחזור בה מהמתנה

לטענת התובעת מדובר בהתחייבות לתת מתנה ועותרת היא לבטלה לאור התנהגות מחפירה של הנתבע כלפיה.

דומה שאין חולק שהיות ופעולת העברת הזכויות בענייננו טרם הושלמה אין בפנינו מתנה מושלמת אלא לכל היותר מצויים אנו בשלב ההתחייבות ליתן מתנה (על אף שבסעיף 18 לסיכומים טענה התובעת גם שמדובר בזכות אובליגטורית ביחס למקרקעין המסתיימת עם מסירתה למקבל). כן דומה שאין חולק שלאור ויתור התובעים לחזור בהם מהמתנה שניתנה, הן בהוראות סעיפים 3, 4.4 ו- 6 להסכם והן בחתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר, לא חלה הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ”ח-1968 המאפשרת לנותן המתנה לחזור בו מהמתנה כל עוד לא נסתיימה ברישום.

אם ויתר נותן המתנה בכתב על זכות החזרה הופכת ההתחייבות לתת מתנה לבלתי הדירה, בכפוף לסייגים שבסעיף 5(ג) לחוק המתנה, הקובע כדלקמן: “מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן”. אם התקיימו נסיבות אלו נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו, גם אם שינה המקבל את מצבו בהסתמך על ההתחייבות [ראו: ע”א 11502/05 אילנה לניאדו נ’ הולנד ישראל בע”מ (פורסם בנבו, 24.2.08) בפסקה 5 לפסק הדין; ע”א 2215/00 ג’ורי נ’ דנגורי, פ”ד נו(3) 932 בעמ’ 942ד’; ע”א 1516/99 לוי נ’ חיג’אזי פ”ד נה(4) 730,764 (2001)]. הפסיקה פירשה את הביטוי “התנהגות מחפירה” באופן מרחיב המיטיב עם נותן ההתחייבות [ראו דעת הרוב בע”א 350/96 וייסר נ’ שביט, פ”ד נב(5), עמ’ 797; ע”א 7158/06 כרמי צמח נ’ דוד גבאי (פורסם בנבו, 19.7.09) ,פסקה 24].

התובעת טענה להתנהגות מחפירה מצד הנתבע כלפיה ולביטול התחייבותה לתת מתנה בהתאם להוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה. לטענת התובעת לאחר שנודע לה על הטעות לכאורה ומשדרשה מהנתבע להשיב את המצב לקדמותו החלו הנתבע ורעייתו לנהוג כלפי התובעים באלימות, חסמו את דרכי הגישה לביתם, מנעו מהם לשוחח עם בא כוחם, הטרידו אותם בכל שעות היום והתעללו בהם (סעיפים 12-17 לתצהירה). בסיכומים טענה שהתנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיה באה לידי ביטוי בכך ש”הקליט אותה הטריד אותה צילם אותה ללא הרף ופגע בפרטיותה” (סעיף 14), ניסה למנוע ממנה ייצוג משפטי והיא נאלצה להגיש תלונות כנגדו במשטרת ישראל (סעיף 19). הנתבע כפר בטענותיה וטען שהאח י’ הוא שמנע מהתובעים את דרכי הגישה לביתם ופעל כדי “להתסיס את השטח” בהגשת בקשות לצווי הגנה ותלונות למשטרת ישראל כנגד הנתבע אשר נסגרו כולן (סעיף 16 לסיכומים). הנתבע כפר בהתנהגות שיוחסה לו וטען שעם קבלת כתב התביעה התפלא ופנה לתובעים בשאלה לפשר הטענות כלפיו והם השיבו לו שאין המדובר בדברים שהם כתבו ותהו “למה ממציאים דברים כאלה” (סעיף 6 לכתב ההגנה).

התובעת לא עמדה בנטל להוכיח התנהגות מחפירה של הנתבע כלפיה אשר תצדיק את ביטול המתנה בשלב זה. בחקירתה טענה התובעת שהתנהגותו הפסולה של הנתבע כלפיה מתמצית בכך שטיפל בגינה והתקין פרגולה בניגוד להסכמתה (עמ’ 13 שורות 18-20 לפרוטוקול). מאליו ברור שטיפול בגינה והתקנת פרגולה אינם מהווים התנהגות מחפירה. רק בחקירה החוזרת השיבה לבא כוחה שההטרדות של הנתבע כלפיה הן ש”הוא שם הקלטות בכל הבית שלי” (עמ’ 25 שורה 4 לפרוטוקול).

הנתבע העיד שאכן התובעת הגישה כנגדו תלונה במשטרת ישראל על התקנת מצלמות. אך לדבריו כשהזכיר לה שהמצלמות הותקנו בהסכמתה השיבה לו התובעת “הם לחצו עלי שאני אגיש תלונה על המצלמות. אמרתי לה אמא אבל את הסכמת. אז היא אמרה לי בוא ניגש לתחנת המשטרה לבטל” (עמ’ 42 שורות 34-35 לפרוטוקול). הנתבע גם לא כפר בטענה שנכח בפגישה שהתקיימה בבית התובעת עם בא כוחה אך הסביר שגם אחיו נכחו בשיחה והתובעים ביקשו ממנו להצטרף אליה וכי כלל לא ידע שמי שנכח בה הוא עו”ד (עמ’ 42 שורות 20-24 לפרוטוקול). הנה כי כן, התובעת טענה להתקנת מצלמות על ידי הנתבע ולכפיית נוכחותו במהלך פגישותיה עם האחים ועם בא כוחה ובכך ביקשה להוכיח את השתלטותו עליה. הנתבע כפר בטענות וטען שאת המצלמות התקין בהסכמת התובעת לאור המחלוקות והחיכוכים בינו לבין הבן י’ סביב השימוש בחניות ובחצרות וכי נכח במפגש עם בא כוחה לבקשת התובעים ולא כפה את נוכחותו עליהם.

גרסת התובעת שאשת הנתבע הפעילה כלפיה אלימות לאחר החתימה על ההסכם הופרכה על ידה בעצמה (עמ’ 17 לפרוטוקול). בחקירתה גם אישרה התובעת שלאחר החתימה על ההסכם הלינה בפני הנתבע שהבן מ’ הוא שהפעיל כלפיה לחץ, אך השיבה שהצדק עם הבן מ’ “כי הוא בן גדול ולו מגיע פי שתיים לפי דין תורה” (עמ’ 14 שורה 5 לפרוטוקול). ולשאלה איזה לחץ הבן מ’ הפעיל כלפיה השיבה “כי מ’ צודק. הוא אמר לי אמא מה עשית” (שורה 8 לפרוטוקול). כמו כן, הוכח שגם לאחר שפרץ הסכסוך בין הבנים לבין הנתבע והם החלו לכנותו אויב בעקבות ההסכם, היחסים בין הנתבע לבין התובעת נותרו תקינים והיא בחרה לגנות דווקא את התנהגות האחים כלפיו.
מחקירתו של הנתבע עלה שגם לאחר הגשת התביעה כנגדו היחסים עם התובעת נותרו קרובים והיא הלינה בפניו על הכספים שנוטלים ממנה האחים. כן לדבריו משך תקופה היא נמנעה מלבקר בדירתו עקב כך שהאחים אסרו עליה לעשות כן (עמ’ 39 שורות 12-29 לפרוטוקול) אך בכל זאת הם מבלים זמן יחד בנעימים (עמ’ 41 שורות 15-16 לפרוטוקול). רעייתו העידה שעל אף הגשת התביעה כנגדו המשיך הנתבע לדאוג לתובעים וסעד את המנוח עד פטירתו (עמ’ 44 שורות 23-26 לפרוטוקול).

לא הובאו די ראיות כדי להעדיף, אף במאזן ההסתברויות, את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע. התובעת כשלה אפוא מלהוכיח קיומה של התנהגות מחפירה מצד הנתבע כלפיה או קיומה של עילה אחרת בדין המאפשרת לה לחזור בה מהתחייבותה להעניק את המתנה.

בהשלמת טיעוניה טענה התובעת כי יש לבטל את ההסכם גם מהטעם שההסכם אינו חוקי (עמ’ 50 שורות 15-16 לפרוטוקול) ולא ניתן לאכוף אותו (שם, שורה 19). טענה זו אין בידי לקבל. אכן הנכס רשום כיחידה רישומית אחת וחלוקתו נעשתה ללא היתר ופשיטא שההסכמות בין הצדדים אינן מחייבות את המנהל. ברם, כפי שכבר נקבע, גם אם הסכמותיהם אינן אכיפות כלפי המנהל אין בכך כדי לפגוע בחיוב שבין הצדדים עצמם. “אוסיף, כי לטעמי ככלל על עיסקה במקרקעי המינהל לזכות באישור המינהל מראש ובכתב, וזאת יש להדגיש, שכן במקרקעי הציבור עסקינן. אך אין בכך כדי לפגוע בחיוב שבין הצדדים עצמם. אף אם אין הדבר אכיף כלפי המינהל” [בע”מ 445/05 איזמן נ’ מחלב, (פורסם בנבו, 2.8.06 ) פסקה כה].

ניתן לסכם בקצרה ולומר שהנכס, המוגדר כיחידה תכנונית הרשומה על שם התובעים, כולל שלוש יחידות נפרדות בהם התגוררו התובעים, משפחת הבן י’ ומשפחת הנתבע. עוד בחייהם בחרו התובעים להעניק לבן י’ את הדירה הרשומה על שמו ולהעניק לנתבע את יתר הזכויות בנכס. הנתבע תמך וסייע לתובעים כל חיו והם סמכו על כך שהוא ימשיך ויעשה כן גם לאריכות ימיהם, וביקשו גם לגמול לו על השקעותיו בנכס. תמצית טענתה של התובעת היא שבעוד שהיא האמינה שהיא מעניקה לנתבע אך את הדירה בה הוא גר היא חתמה על הסכם שמעניק לו את כל הזכויות בנכס. התובעת טענה שלל טענות לבטלות ולביטול ההסכם, אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. כך טענה להעדר גמירת דעת ומסוימות, לטעות ולהטעיה, לעושק ולכפיה. עו”ד א’ שערך את ההסכם העיד מפורשות שהתובעים ידעו בדיוק מה היקף המתנה שהם מעניקים לנתבע ובזמן אמת הוא השתכנע שהם עושים כן מתוך רצון חופשי וללא לחץ וכפייה, ובית המשפט מצא את עדותו מהימנה. בעדות הנתבעת לעומת זאת נמצאו פרכות וסתירות בנושאים שהם בלבת המחלוקת אשר הקשו על העדפת גרסתה ונמצאה אחיזה לטענת הנתבע שמי שעומד מאחורי התביעה הם למעשה הבנים. במכלול זה, וכשבית המשפט נתן אמון מלא בעדות עו”ד א’, אינני סבורה שיש מקום לבטל את ההסכם.

סוף דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.
העולה מהאמור הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של עילה לביטול ההסכם ואין אלא לדחות את התביעה.

אשר על כן התביעה נדחית.
לאור התוצאה תישא התובעת בהוצאות הנתבע בסך של 25,000 ₪.

בהעדר התנגדות עניינית של מי מהצדדים שתוגש בתוך 7 ימים יפורסם פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ל’ שבט תשפ”ג, 21 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.