צור קשר
אודותלפניי תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975. עיקר המחלוקת בשאלת המשמעות העולה מאי – ביצוע ניתוח אשר אפשר וישפר את מצבו הרפואי של התובע, לעניין גובה הנזק.
עורך דין מומלץ
- התאונה, חוות דעת המומחים ועדות המומחה בתחום האורתופדיה
- התובע, יליד 15.6.02, נפגע בתאונת דרכים מיום 22.11.16, במהלכה פגע בו רכב בעת שרכב על קורקינט (להלן: “התאונה”). מכאן תביעתו נגד הנתבעת כמבטחת הרכב המעורב בתאונה. בהעדר מחלוקת בשאלת החבות, נותרו הצדדים חלוקים בשאלת הנזק בלבד.
- עובר להגשת התביעה הסכימו הצדדים על מינויו של פרופ’ משה סלעי כמומחה בתחום האורתופדיה (להלן: “המומחה”). בחוות דעת מיום 22.7.19 ציין המומחה בין היתר, כי התובע אושפז לאחר התאונה, ונותח בשל שבר בשוק שמאל, אשר טופל ע”י שני מסמרים תוך לשדיים. בדיקת התובע העלתה כי קיים איחוי טוב לשבר, ללא הפרעה לצמיחה, אם כי קיימת רגישות על קצות המסמרים בשוק המקורב. הוצאת המסמרים בניתוח אמבולטורי, המתבצע בכל בית חולים ציבורי, עשויה להקל מאד על הרגישות והכאב המקומי. סיכוי הצלחת הניתוח הוא מעל 95%. לאור האמור העריך המומחה כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי ס”ל 35(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט”ז- 1956 (להלן: “תקנות המל”ל“), וזאת “עקב מצב לאחר קיבוע ניתוחי לשבר… עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות”. עוד ציין, כי הוצאת הקיבוע עשויה להקטין את נכות התובע לכדי מחצית ואולי אף פחות מכך.
אין חולק כי התובע לא עבר ניתוח להוצאת המסמרים (להלן גם: “הניתוח”).
- לאחר הגשת התביעה מונה ד”ר קוריצקי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. בחוות דעת מיום 1.10.20 קבע מומחה זה, בין היתר, כי בבדיקת EMG נמצאה פגיעה קלה בעצב תחושתי העשויה לגרום לכאב או נימול, אם כי לא לחולשה שרירית. מדובר בעדות לפגיעה ללא ממצא קליני אובייקטיבי ברור. עם זאת, הפגיעה עשויה לגרום לתחושות עצב או עקצוץ מדי פעם, באופן המתיישב עם תלונות התובע. בהתאם קבע המומחה כי נותרה לתובע נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 1% לפי ס”ל 29(6)(א) ו- (ב) מותאם. משכך, נכותו הרפואית המשוקללת היא בשיעור 9%.
- המומחה פרופ’ סלעי נחקר על אודות חוות דעתו (פ’ עמ’ 1). בעדותו ציין בין היתר, כי מצבו של התובע סופי וברור. אין צליעה, הגבלת תנועה או דלדול שרירים. באשר לניתוח הוצאת המסמרים הפנה לצילום רנטגן של רגלי התובע ומסמך המבאר על אודות טכניקת ביצוע הניתוח (במ/1 ו- במ/2 בהתאמה). הובהר כי אחד מן המסמרים בולט באופן משמעותי מתוך העצם לעבר הרקמות הרכות. משכך, כל תנועה של השוק ו/או כף הרגל גורמת לחיכוך, כאב ועקצוץ.
- המומחה ציין כי הוא ביצע ניתוחים רבים מסוג זה, וכי הניתוח יכול לסלק את החלק הארי של הסימפטומים שעליהם התובע מתלונן. הניתוח מתבצע בהרדמה כללית ונמשך כרבע שעה לכל היותר, במהלכם מבוצע חתך של כס”מ והמסמרים נמשכים החוצה. היות והם עשויים מטיטניום, היציאה חלקה ולאחר מכן החתך נתפר בתפרים בודדים. היות והשבר מאוחה, התובע יוכל להשתחרר לביתו באותו יום, עם דריכה מלאה על הרגל ויכולת לשחק כדורגל בחלוף יומיים. לאור גילו הצעיר של התובע, הסיכון בניתוח קיים, אך “זניח” או כמעט זניח. הסיכון הממשי ביותר הוא לזיהום, אך הסיכוי לכך “זעום ביותר”. “באחוז קטן מאוד מן המקרים”, יתכן והמטופל יוותר עם כאב כרוני משך שנים בעקבות הניתוח.
- המומחה הבהיר כי אמנם אין לתובע מגבלת תנועה ועם זאת קצה המסמר הבולט גורם לכאב בזמן הפעילות ומכאן הקושי בתפקוד הרגל. ההנחה היא שהכאב ייעלם בעקבות הניתוח. בהעדר ניתוח יוכל התובע להיוותר לשארית חייו עם המסמרים ללא קושי. לא צפויה החמרה. עם זאת, המלצתו החד משמעית של המומחה היא כי התובע יעבור את הניתוח שאז יהיה “כמו חדש”, למעט שתי צלקות. אין כל סיבה להתפתחות שינויים ניווניים בעתיד. קיים סיכוי “זעום” כי גם לאחר הניתוח תיוותר רגישות. הניתוח עשוי להקטין את נכותו לכדי מחצית או פחות מכך ואף כדי העדר כל נכות. בהעדר ניתוח תיוותר נכות של 10%. בהינתן כי התובע כבר עבר ניתוח בהרדמה מלאה, לא צפויה בעיה להרדימו בשנית בהרדמה מלאה.
- המחלוקת, טיעוני הצדדים וראיותיהם
- התובע נסמך בראיותיו על עדותו שלו, כמו גם עדויות אימו ואחיו, בעוד הנתבעת נמנעה מלהעיד עדים. לבקשת הנתבעת, המומחה בתחום האורתופדיה נחקר כאמור לעיל על חוות דעתו.
להלן יוצגו טיעוני הצדדים בתמצית. הרחבה תובא בהתאם לצורך ולהקשר הדברים.
- הצדדים חלוקים באשר למשמעות העולה מאי ביצוע הניתוח, כחלק מן החובה להקטנת הנזק, כמו גם באשר לסך הפיצוי, כמבואר להלן.
- תמצית טיעון התובע היא, כי שלשה ימים לאחר התאונה, הוא אושפז לצורך ניתוח בהרדמה כללית, לשחזור השבר באמצעות פלטה וברגים. לאחר אותו ניתוח היה נתון בגבס, התנייד עם קביים, סבל ממגבלה בתנועה בברכו השמאלית ומרגישות חזקה מעל הצלקת בברכו. בנוסף אובחנה פגיעה עצבית, כמצוין לעיל. באשר לאפשרות ניתוח הוצאת המסמרים ציין, כי לא ניתן לחייבו לעברו וכי אין להענישו בפיצוי נמוך יותר בשל כך.
- לטענת התובע, מאז התאונה ועד היום הוא סובל מכאבים, זרמים והגבלה בתנועות ברגל שמאל. בשל כך חדל כמעט לחלוטין מפעילות ספורטיבית, בשונה מהותית מעברו שטרם התאונה; הפסיק ללכת לטיולים שנתיים בבית הספר ובגדנ”ע; נדחה משירות צבאי קרבי ב”גולני” והוא עודנו מתבייש בצלקות שנותרו לו כתוצאה מן התאונה והניתוח.
- התובע המשיך וטען כי לא גויס לצה”ל. חלף זאת הוא משרת בשירות לאומי בקופת חולים ועובד במקביל, בהיתר, בעבודות מזדמנות, לרבות ניקיון. לאחר עמידה ממושכת הוא נאלץ נזקק לישיבה בת מספר דקות ולהירגע.
- אם התובע ציינה בתצהירה בין היתר, כי בעקבות התאונה נזקק בנה לעזרתה הצמודה, משך חודשים, בהעדר יכולת לרדת מן המיטה ואיסור הזזת הרגל או דריכה עליה. עזרתה התבטאה גם בהסעתו לטיפולים רפואיים ולרבות פיזיותרפיה. עוד ציינה האם כי בנה חושש מניתוח. עקב התאונה נבצר מן התובע לשרת ב”גולני”, כי חדל מפעילות ספורטיבית וטיולים, כי הוא כאוב באופן המשליך על תפקודו וכי נאלץ לעבוד במהלך השירות הלאומי.
- אח התובע ציין בתצהירו הקצר כי לאחר הניתוח נזקק התובע לעזרה וסיוע אותם קיבל גם ממנו, בעת שהאם נעדרה, כי הוא כאוב באופן המשפיע על תיפקודו וכי חדל מפעילות חברתית וספורטיבית מאז התאונה ובעקבותיה.
- בסיס השכר לחישוב הפסד שכר לעתיד הוא השכר הממוצע במשק, בהינתן גילו הצעיר, הקרוב לקטינות והפסד פנסיה בהתאם. עוד יש לפצותו בגין הפסד לעבר, מיום השתלבותו בעבודה, על פי סך ממוצע של כ- 2,500 ₪ לחודש; בגין כאב וסבל; הוצאות רפואיות וניידות וכן עזרת צד ג’.
- תמצית טיעון הנתבעת היא, כי הלכה ולמעשה עדות התובע, אימו ואחיו אינם אלא עדות יחידה של בעל דין, על המשמעות הראייתית הנודעת מכך, בהינתן כי האם והאח הם עדים מעוניינים. תצהיריהם משקפים הגזמה והפרזה ונעדרים תימוכין. כך למשל, נטען כי התובע נמנע מלהתגייס לצה”ל ואולם לא הוכח כל קשר סיבתי בין נתון זה ולבין התאונה והשפעתה עליו. כך למשל, האם העידה כי בנה היה מרותק למיטה למעלה מארבעה חודשים. האח העיד כי מדובר בתקופה שבין 3-5 חודשים, ואולם בניגוד לעדותם, הגבס הוסר פחות מחודשיים לאחר התאונה. הוא הדין באשר לטענה כי התובע מטופל עד היום בעוד התיעוד האחרון הוא בדבר בדיקה במאי 2020, או כי התובע חדל לגמרי מפעילות ספורטיבית. להימנעות מהבאת עדים וראיות אלה נודעת משמעות לחובתו.
- לשיטת הנתבעת, בהינתן קביעתו לפיה לא נותרה לתובע מגבלת תנועה, שגה המומחה בכך שקבע נכות מכוח סע’ ליקוי 35 לתקנות המל”ל, כתקנת סל. שומה היה עליו לבחון את מצב התובע בהתאם לס”ל 48, שהוא סע’ ספציפי- כך על פי פסיקה אליה הפנה- ובהתאם שומה היה עליו לקבוע כי לא נותרה לתובע כל נכות. חיזוק לכך נמצא לשיטתה בכך שממילא נקבעה נכות נוירולוגית בגין הכאב מושא הפגיעה בעצב התחושתי.
- על בית המשפט לקבוע כי נותרה לתובע לכל היותר נכות נוירולוגית בשיעור 1%. ככל שלא תתקבל טענה זו, מן הראוי לקבוע כי נכותו האורתופדית היא לכל היותר בשיעור 5%, אם בכלל, לאור העולה מעדות המומחה. בהתאם הפניתה הנתבעת לפסיקה לעניין החובה להקטנת הנזק.
- בנוסף, אף אם יקבע כי הנכות הרפואית תהא בשיעור של עד 5%, מן הדין לקבוע כי לא נגרמה לתובע כל נכות תפקודית- נתון המשליך כמובן על שאלת הגריעה מכושר ההשתכרות, שכן לא הוצגה כל ראיה לעניין זה.
- באשר לשאלת הנזק, טענת הנתבעת היא כי לא הוכח כל הפסד לעבר; הפסד לעתיד לא קיים בהעדר נכות תפקודית ולחלופין יש לקבוע סך גלובלי מתון בלבד. הפסד פנסיה- בהתאם; אין לפצות בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, בהעדר הוכחה. הוא הדין באשר לעזרת הזולת, שכן לא הוכחה טרחה כשלעצמה שאינה חורגת מטיפול מקובל. התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל.
מכאן לבחינת מצבו הרפואי של התובע, הפגיעה התפקודית ושיעור הפיצוי לו הוא זכאי.
- דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את כלל הראיות וטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנות כמפורט להלן.
חובת הקטנת הנזק- הוראות הדין
- מושכלת יסוד היא, כי על נפגע מוטלת חובה להקטין את נזקו. עליו לנקוט בכל צעד סביר לשם כך, שאם לא כן לא יהא זכאי לפיצוי עבור אותו נזק שיכול היה למנוע. הנטל להוכיח כי הניזוק לא עמד בחובה זו מוטל על המזיק. עליו להראות כי קיים טיפול רפואי העשוי להיטיב את מצב הניזוק; כי הניזוק נמנע מקבלתו; כי הימנעות זו בלתי סבירה וכי קיים קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק ולבין נזקו המוגדל (ע”א 120/00 משה נ’ משה ואח’, מיום 20.5.02).
- בבחינת סירובו של ניזוק לקבל טיפול שהוצע לו, על בית המשפט להתחשב בגורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו, כגון מידת הסיכון שבניתוח, היותו ניתוח ניסיוני או ספקולטיבי, מידת הכאב והסבל וסיכויי ההצלחה. בחינה זו היא אובייקטיבית ואולם נודעת לה גם משמעות סובייקטיבית ובלבד והיא כנה (ע”א 544/10 פלונית נ’ עיריית כפר קאסם, מיום 12.3.13; רע”א 3292/16 פלוני נ’ פלוני, מיום 17.8.16). מידת הסיכון להחמרת מצב הניזוק עקב ניתוח אינה אלא אמת מידה אחת מתוך כמה. סבירות ההחלטה שלא לעבור ניתוח תיבחן במסגרת איזון של כלל השיקולים הנ”ל [פלוני הנ”ל, ע”א 252/86 גולדפרב נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מה(4), 45; ע”א 9598/05 פלוני נ’ חברת הביטוח “המגן” בע”מ, מיום 28.3.07].
- הלכה היא, כי חוות דעת מומחה איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות, וכי בית המשפט רשאי לקבלה, כולה או חלקה, או לדחותה. עם זאת, לא בנקל יסטה ממסקנות מומחה אותו מינה [ע”א 2160/90 רז נ’ לאץ, פ”ד מז(5) 170].
ממצאי עובדה ומסקנות
- באשר לטענת הנתבעת נגד קביעת המומחה לעניין שיעור הנכות– מצאתי כי דינה של זו להידחות. על אודות הצורך בהתאמת תקנות המל”ל למציאות בת זמננו כבר דובר לא אחת. די אם אציין כי הניסיון השיפוטי מלמד על כי פעמים רבות מוצאים מומחי רפואה שונים לקבוע את קביעותיהם, בלית ברירה, בהסתמך על סעיפי ליקוי מותאמים.
בנסיבות, פרופ’ סלעי נימק בחקירתו הנגדית כי הוא מצא לנכון להידרש לתקנת סל, שעניינה במחלות עצמות ופרקים מהן אין התובע סובל. עם זאת תקנת סל זו היא המתאימה ביותר לשיקוף נכוחה של מצבו הרפואי של התובע. קביעתו זו לא נסתרה ולא מצאתי כי קיימת הצדקה לאיין את הנכות בדרך של היזקקות לתקנה אחרת. המומחה הבהיר מפורשות כי קבע את שיעור הנכות לאור הקושי בתפקוד הרגל, הנובע ממכאוב אגב תנועת הרגל, כתוצאה מן המסמר הבולט. אין הצדקה לקפח את התובע בדרך של התעלמות מקביעה מפורשת זו.
בד בבד, מצאתי כי קיימת חפיפה ולו מסוימת בין הנכויות, שכן גם זו הנוירולוגית נקבעה בשל כאב.
- באשר לניתוח המוצע– קביעות המומחה בתחום האורתופדיה לא נסתרו: עסקינן בניתוח שסיכויי הצלחתו הם למעלה מ-95%. מדובר בניתוח שכיח, היכול לאיין את הסימפטומים שעליהם מתלונן התובע, או למצער את מרביתם. מישכו כרבע שעה, בהרדמה מלאה וסופו בתפרים בודדים. ההחלמה צפויה להיות מהירה ביותר ומלאה. הסיכון הנשקף מן הניתוח הוגדר כזניח, כשהסיכוי לזיהום זעום ביותר. עם זאת קיים סיכוי קטן, אם כי אפשרי, להיוותרות כאב כרוני. לא צפוי סיכון בהרדמה כללית, שכן התובע כבר עבר כזו. מומחה בית המשפט המליץ כאמור על ביצוע הניתוח, שאם יתבצע יביא לתוצאה שבין איון הנכות ולבין הותרת נכות בשיעור שעד 5%.
- המסקנה אם כן היא, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את חובת התובע להקטין את נזקו בנסיבות. התובע אינו מחויב כמובן לעבור את הניתוח. עם זאת, יכול הוא לעשות כן בנקל, בהליך פשוט ומהיר, בעל סיכויי הצלחה גדולים ביותר, וסיכון זניח. בהקשר זה יודגש כי לטענת התובע כבר כיום הוא סובל ממכאובים, כך שלכאורה קיימת סבירות רבה ביותר כי הניתוח יכול אך לשפר את מצבו.
- נכותו הרפואית של התובע – יישום כללי הפסיקה בנסיבות מלמד כי מן הדין להפחית משיעור הנכות הרפואית שנקבעה. זו משקפת את מצב התובע כיום וככל ולא יעבור את הניתוח. ודוק: הלכה ולמעשה, קביעתי זו אינה מהווה סטייה או סתירה ביחס לקביעות המומחה בתחום האורתופדי, אלה אימוצה בפן העקרוני, שהרי המומחה הוא שקבע כי שיעור הנכות יופחת עד כדי איון, ככל שהניתוח- עליו הוא ממליץ בחום- יבוצע.
- עם זאת, איני מוצא הצדקה לקבוע, כפי טענת הנתבעת, היעדרה של כל נכות. אמנם, יתכן וככל והניתוח יעבור בהצלחה, זו תהיה, כמקווה, התוצאה המיוחלת. אלא שאין כל ביטחון בדבר. עדיין קיים סיכון מסוים של היוותרות כאב כרוני. התובע עלול, חלילה, “להימצא” בצידה ה”לא נכון” של הסטטיסטיקה, שאז יוותר עם הכאב הקיים כעת- ואולי אף מעבר לכך. לאור האמור, בהינתן כי הנכות האורתופדית, המגלמת ולו במידת מה גם את זו הנוירולוגית הזעירה, צפויה להיות בין 0-5% ובד בבד אין להתעלם מקיומה של הנכות הנוירולוגית, מצאתי לקבוע כי בהינתן חובת הקטנת הנזק, נכותו הרפואית הכוללת של התובע, היא בשיעור 5%.
- נכותו התפקודית של התובע – כידוע, זו נקבעת על יסוד מכלול הראיות והנסיבות. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא ממנה ניתן לסטות מקום בו מוצדק הדבר. יש ליתן משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ובהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצוע הנפגע, תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות המלמדות על השלכה תפקודית בפועל, כגון שינוי בשכר הנפגע [ע”א 3049/93 גירוגיסיאן נ’ רמזי, פד”י נב(3) 792; ע”א 6601/07 אבו סרחאן נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (מיום 23.8.10)].
- הנחת מוצא היא, כי נכויות בשיעור 5% ואף 10%, מטבען אינן משפיעות על כושר ההשתכרות של אדם מן הישוב. בהתאם, הנטייה היא שלא לפסוק בעניינן פיצוי לפי אחוז הנכות, אלא סכום גלובלי [קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית (1997), עמ’ 392 והאסמכתאות שם].
- בנסיבות, אני מוצא לקבל את טיעוני הנתבעת לפיהם לא עלה בידי התובע להוכיח כי נכותו התפקודית משמעותית- ומכל מקום, לא עלה בידו להראות כי היא עולה על זו הרפואית, בין זו הקיימת כעת ובין זו שתהא לאחר הניתוח, ככל שיבוצע. כפי טענות הנתבעת, מצאתי כי אכן עדויות התובע, אימו ואחיו נגועות בהפרזה. יודגש: הפרזה אין משמעה יצירת יש מאין. הדעת נותנת- ובהתאם אני מקבל את העדויות כמהימנות- כי הייתה לתאונה השפעה על תפקודו של התובע, וכי תיתכן לה עוד בעתיד. בעודו נער, סביר כי הנכות הגבילה את התובע במידת מה, גם במובן הספורטיבי וגם בזה החברתי. בד בבד, לא הובהר מדוע לא גויס התובע לצבא וממילא לא הוכח כי הוא הופטר משירות בעטיה של התאונה (כידוע, הצבא קולט לשורותיו מועמדים לשירות בעלי נכויות קשות יותר מזו של התובע ולו כמתנדבים).
- התובע צעיר כבן 20. עתידו לפניו. הצלחתו בכל מישור תלויה- מעבר למזל- גם במאפייני אישיותו, נחישותו ואופן התייחסותו לנכותו. יש לזכור כי נכותו התפקודית ככל שתתקיים, תבוא לידי ביטוי במכאובים אשר כבר עתה הם מנת חלקו, ואשר ככל הנראה יתאיינו ככל ויבצע את הניתוח. לאור מכלול הראיות הנ”ל, נותרה עמימות בשאלת נכותו התפקודית של התובע. על מנת שלא להחמיר עימו ביחס לאפשרות פגיעה עתידית מסוימת, תוך גישת בית הילל, אני מוצא לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע היא כפי זו הרפואית, קרי 5%.
מכאן לכימות הנזק.
ראשי הנזק
- לשם הנוחות אחזור על הנתונים הרלבנטיים:
התובע יליד: 15.6.02
מועד התאונה: 22.11.16
גיל התובע בעת התאונה: 14.5
גיל התובע כיום: 19.11
שיעור הנכות הרפואית: 5%
שיעור הנכות התפקודית: 5%
הפסד שכר לעבר
- הפסדי עבר באים בגדר “נזק מיוחד”, שיש להוכיחו בראיות, שכן לאור טבעו ואופיו ניתן בדרך כלל להציגו במדויק [ע”א 810/81 לוי נ’ מזרחי ואח’, פ”ד לט(1), 477, 489].
התאונה אירעה בעת שהיה התובע כבן 14. התובע סיים על פי עדותו לימודים תיכוניים במגמת קונדיטוריה. במקביל לשירותו הלאומי עבד בהיתר בעבודות מזדמנות שונות. לתצהירו צירף מספר תלושי שכר המלמדים על השתכרות בגובה שמעט מעל או מתחת לשכר המינימום. עם זאת, אין כל ראיה להפסד שכר כלשהו, בגין התאונה. התובע לא הוכיח כל נזק עבר.
גריעה מכושר ההשתכרות
- ככלל, אין בהכרח התאמה בין הפסד כושר ההשתכרות ולבין שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית, כשם שאין בהכרח התאמה בין שתי האחרונות עצמן (עניין גירוגיסיאן הנ”ל). אבדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד תוך התחשבות בכלל הנסיבות.
בבחינת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, שיעור ההיוון יהא לפי 3% (ע”א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח’ נ’ פלוני ואח’, מיום 8.8.19).
- בע”א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ רים אבו חנא, פ”ד ס(3), 13, נקבע בין היתר, כי נקודת המוצא באשר לקטינים בעת מועד התאונה, אשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, היא כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאלמלא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק. כך הדבר באשר לכל קטין באשר הוא, ללא יוצא מן הכלל. מדובר בהנחה הניתנת לסתירה, בהתאם לגיל, סיכוי לעבוד במדינה אחרת, כישורים השכלה או מאווים מוכחים ובלבד שמדובר בראיות בעלות משקל רב בעניינו של הקטין הספציפי. ככל שגיל הקטין קרוב יותר לבגרות תגבר האפשרות לסטות מן החזקה, אלא שגם אז הסטייה תהא נמוכה.
- הלכת אבו חנא הורחבה גם באשר לצעירים אשר חצו את סף הקטינות, כניזוקים בתקופת הצבא או לאחר שחרור מצה”ל, אשר טרם החלו את דרכם המקצועית (ע”א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע”מ נ’ צ’יבוטארו, מיום 25.11.09; רע”א7490/11 פחרי נ’ חאג’, מיום 28.12.11).
- בהעדר ראיות לסתור לכאן או לכאן, לא מצאתי הצדקה בנסיבות לסטות מברירת המחדל לפיה בסיס השכר לחישוב הפסד עתיד הוא השכר הממוצע במשק. סטייה כאמור תחטא למטרה שבבסיס החזקה, המהווה נקודת מוצא ליצירת האחדה של הפיצוי (ע”א 1972/03 שרון נ’ רקובה, מיום 11.10.05). משכך בסיס השכר הוא 9,749 ₪ – קרי, השכר הממוצע במשק בניכוי מס.
- ברע”א 3362/21 פלונית נ’ מנורה מבטחים חברה לביטוח בע”מ (מיום 23.5.21), דן בית המשפט בעניינה של תובעת כבת 22, אשר ניזוקה בתאונת דרכים בה נגרמה לה נכות אורתופדית צמיתה, בשיעור 5%. בית המשפט אישר את קביעת בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, אשר מצא להפחית מגובה הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד, בקובעו סך גלובלי בגובה שליש מהחישוב האקטוארי (חלף גובה העולה במעט על מחצית מהחישוב האמור, כפי קביעת בבית משפט השלום) וזאת על אף גילה הצעיר של התובעת.
- על יסוד האמור, בשים לב למאפייניו של התובע כמבואר לעיל, הסיכוי שמא הנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו ובהנחה כי יעבוד עד לגיל 67 (בהיותו שכיר) ולתחשיב האקטוארי, מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בראש נזק זה, בסך 65,000 ש”ח, כאשר הפיצוי הוא בגבולות כ- 40% מן התחשיב האקטוארי ובצירוף הפסד פנסיה בשיעור 12.5%.
עזרת צד ג’ לעבר ולעתיד
- התובע טען כי יש לפצותו פיצוי בסך 20,000 ₪ וכי אין הנתבעת זכאית להינות מכך שלא שילם בגין העזרה לבני משפחתו. הנתבעת הפנתה לכך כי טירחה כשלעצמה שאינה חורגת מטיפול מקובל במקרי מחלה, הניתן במסגרת יחסי משפחה תקינים, אינה ברת פיצוי. אף לא הוכח צורך בעזרת צד ג’ מעבר לתקופה בה היה נתון התובע במגבלת הגבס.
- הלכה היא, כי עזרת צד ג’ שניתנה ע”י קרוב משפחה של הניזוק אינה מהווה עילה לשלילת פיצוי בגין רכיב זה [ע”א 93/73 שושני נ’ קראוז ואח’, פ”ד כח(1), 277, 279]. יש לבחון האם היה הניזוק זכאי לקבלה ולא אם ניתנה בפועל. גם בסוגיה זו לא הציג התובע ראיה כלשהי. על אף האמור, אניח כי התובע אכן נזקק לעזרה מסוימת, למצער בשבועות שלאחר התאונה. בהינתן כי אין מניעה לפסוק סך גלובלי [ע”א 663/84 עטיה ואח’ נ’ עטיה ואח’, פ”ד מד(3), 720, 730], מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 20,000 ₪.
הסך האמור מגלם בתוכו את האפשרות לפיה התובע יבצע את הניתוח העתידי המוצע.
הוצאות רפואיות ונסיעות
- התובע טען ללא סימוכין כי נגרמו לו הוצאות רפואיות ועתר לפיצוי בסך 20,000 ₪. הנתבעת טענה כי אין לפצותו כלל.
הוצאות כאמור הן בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה. נזק כאמור לא הוכח. כידוע, זכאי התובע לקבל טיפול רפואי במסגרת קופת החולים [ע”א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע”מ נ’ אלחדד, פ”ד נא(2), 724].
לאור האמור ולאור קביעותיי באשר למהות הפגיעה, מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 4,000 ₪.
הסך האמור מגלם בתוכו את האפשרות לפיה התובע יבצע את הניתוח העתידי המוצע.
נזק לא ממוני
- בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל”ו- 1976, ובשים לב לשיעור הנכות הרפואית, לטיב החבלה, ימי האישפוז והכאבים הנלווים, זכאי התובע לפיצוי בסך 20,414 ₪.
הערכת הנזק
- להלן חישוב הנזק לאור האמור לעיל: לבדוק נתונים מדויקים
- הפסד שכר לעתיד בתוספת פנסיה 65,000 ש”ח
- עזרת הזולת 20,000 ש”ח
- הוצאות רפואיות 4,000 ש”ח
- נזק לא ממוני 20,415 ש”ח
סה”כ- 109,415 ש”ח
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את נזקו בסך 109,415 ₪, החזר אגרה כפי ששולמה ושכ”ט עו”ד בשיעור 15.21%. הסכומים ישולמו בתוך ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
זכות ערעור כחוק.
פסק הדין יישלח לצדדים.
ניתן היום, ו’ אייר תשפ”ב, 07 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
בפני כבוד השופט אייל כהן
תובע
פלוני
נגד
נתבעות 1. סיגלית אלימלך
2. הכשרה חברה לביטוח בע”מ
פסק דין
