ביטול צוואה מאוחרת בשל השפעה בלתי הוגנת | ת”ע 18595-01-17

בפניי מספר תובענות בעניין עיזבון המנוחה י.ש ז״ל (להלן־״המנוחה” או “האם“):

עורך דין מומלץ

(1) ת״ע 17־01־18595 – בקשה שהגישה בתה של המנוחה (להלן – “הבת“) לקיום צוואה מיום 18.9.2005.

(2)     ת”ע 17־01־20208 – התנגדות שהגיש בנה של המנוחה (להלן – “הבן“) לקיום צוואה

מיום 18.9.2005.

(3)     ת”ע 17־01־17478 – בקשה שהגיש הבן לקיום צוואה מיום 20.8.1995.

(4)     ת”ע 17־01־24007 – התנגדות שהגישה הבת לקיום צוואה 20.8.1995.

השאלה המצריכה הכרעה בתובענות אלה היא האם יש לקיים את הצוואה המאוחרת מיום 18.9.2005 או שמא את הצוואה המוקדמת מיום 20.8.1995.

כידוע, בהתאם לתקנה 21 לתקנות הירושה, תשנ”ח־1998, מבקש קיום צוואה הוא “התובע” ואילו המתנגד לקיום הצוואה הוא “הנתבע”. בהליך שהתנהל בפניי כונו הצדדים במהופך (הן בתצהירי עדותם הראשית, הן בפרוטוקולי הדיון והן בסיכומים בכתב). משכך, ולמען הנוחות

ושמירת רצף ההגדרות הפורמאליות בהליך, יכונה הבן בכל התביעות גם “התובע“, ואילו הבת תכונה גם “הנתבעת“.

רקע עובדתי

להלן פירוט העובדות כפי שהתברר מחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט:

1 . הצדדים אחים, ילדיהם היחידים של אביהם המנוח (להלן – “האב“) ואמם המנוחה.

המנוחה ילידת 1.1.1922, התאלמנה בשנת 1985.

המנוחה הייתה הבעלים של דירת מגורים הנמצאת ברח׳ …, בשכונת … בעיר תל אביב, וידועה גם כחלקה .. בגוש.. (להלן – “הדירה בתל אביב“).

ביום 20.8.1995 חתמה האם על צוואה בעדים (להלן – “הצוואה הראשונה” או “הצוואה המוקדמת“), בה ציוותה, כי בנה יירש את זכויותיה בדירה בתל אביב, ואילו יתרת הרכוש תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

ביום 18.9.2005 חתמה האם על צוואה בעדים נוספת (להלן – ” הצוואה השנייה” או “הצוואה המאוחרת“), בה ציוותה את כל רכושה, לרבות הדירה בתל אביב, לשני ילדיה בחלקים שווים.

להשלמת התמונה, יצוין, כי ההורים ערכו בשנת 1983, צוואות הדדיות, לפיהן ציוו את כל רכושם אחד לשנייה, ולאחר לכתם- יתחלק רכושם בין הילדים בחלקים שווים.

ביום 9.3.2011 הגישה הבת בקשה להתמנות אפוטרופא לענייני גוף ורכוש של האם (א״פ 17017-03-11) (להלן – “הבקשה למינוי אפוטרופוס“). בבקשתה טענה הבת, כי האם הסובלת מדמנציה וירידה הדרגתית בזיכרון אינה מסוגלת לטפל בענייניה. לתמיכה בבקשתה צירפה הבת חוות דעת פסיכיאטרית של ד”ר אלק יופה מיום 26.8.2010.

במסגרת הבקשה למינוי אפוטרופוס הוזמן תסקיר סעד שנתקבל ביום 28.11.2011 (להלן – “תסקיר הסעד“).

האם נפטרה והלכה לבית עולמה ביום 14.3.2016.

ביום 13.4.2016 הגיש הבן בקשה למתן צו קיום של הצוואה הראשונה לרשם לענייני ירושה (ת”ע 17478-01-17). הבת אשר התנגדה לבקשה ביום 2.6.2016, טענה כי אין תקפות להוראות הצוואה הראשונה הואיל והיא אינה הצוואה האחרונה, ורק הצוואה השנייה היא צוואה בת קיום (ת”ע 24007-01-17).

11 . ביום 2.6.2016 הגישה הבת בקשה למתן צו לקיום הצוואה השנייה לרשם לענייני ירושה (ת”ע 18595-01-17). הבן אשר התנגד לבקשה ביום 20.7.2016, טען כי המנוחה לא הייתה כשירה להבין טיבה של צוואה במועד עריכתה, ואף הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת של אחותו, הנתבעת. לטענת הבן, הצוואה המוקדמת משקפת את רצונה של המנוחה ליתן לו את דירת המגורים, לאחר שהבת כבר קיבלה זה מכבר על ידי הוריה זכויות בדירה הנמצאת ברח׳ … ברמת גן, ובדרך זה ביקשו הורי הצדדים ליצור איזון בין ילדיהם. לפיכך, עתר הבן לקיים את הצוואה הראשונה (ת״ע 20208-01-17).

ביום 2.10.2016 הודיע נציג האפוטרופוס הכללי כי אין בדעתו להתערב בהליכים.

ביום 27.11.2016 הורה כב׳ הרשם לענייני ירושה על העברת בירור התובענות לבית המשפט מכח הוראת סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ״ה- 1965 (להלן-״חוק הירושה“).

בדיון קדם משפט מיום 20.4.2017 ניתן, לבקשת התובע, צו להזמנת מלוא המסמכים הרפואיים בעניינה של המנוחה מכל כל גוף רפואי במסגרתו טופלה המנוחה, והמסמכים הוגשו לתיק (להלן – “המסמכים הרפואיים“).

ביום 6.8.2017 מיניתי את פרופ׳ מיכאל דוידסון כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – “המומחה “), והוריתי על קבלת חוות דעתו בשאלה האם המנוחה הייתה כשירה להבין טיבה של צוואה במועד עריכתה ביום 18.9.2005 ובסמוך לו. לצורך כך, קיבל המומחה את כל המסמכים הרפואיים בעניינה של המנוחה.

בחוות דעת מיום 18.8.2017 (להלן- “חוות הדעת“) קבע המומחה כי “סביר להעלות חשד שבתאריך הקובע היא לא הייתה מסוגלת לצוות צוואה”.

הצדדים ועדים מטעמם הגישו תצהירים במקום עדות ראשית (תצהיר התובע הוגש ביום 4.12.2007 ; תצהיר הנתבעת הוגש ביום 11.2.2018 ; תצהיר משלים מטעם התובע הוגש ביום 12.3.2018).

התקיימו שתי ישיבות הוכחות בימים 20.3.2018 ו-1.5.2018, אשר במהלכן נשמעו חקירות של המומחה, בעלי הדין והעדים מטעמם.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב, וכעת ניתן פסק הדין.

דיון והכרעה

בבסיס התנגדות של הבן ניצבות שתי עילות לביטול הצוואה: האחת- העדר כשירות של המנוחה לצוות; והשנייה- השפעה בלתי הוגנת מצד אחותו על המנוחה.

בסיכומים, התובע מעלה, לראשונה, טענה נוספת בדבר פגם לכאורה שנפל בצוואה השנייה בשל כך שלא תורגמה למנוחה, על אף עדות הנתבעת כי השפה העברית לא הייתה שגורה בפיה של המנוחה (סעיפים 110-111 לסיכומים). בהיעדר טענה זו בכתב ההתנגדות, הרי מדובר בהרחבת חזית אסורה. משכך, פטור בית המשפט מלדון בה (ע״א 85606/06 אמריקה שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע״מ ני מליבו-ישראל בע״מ (1.2009 8.1); ע״א 8023/16 ארביב אור ני פנטופט גינאח (20.8.2019)).

היעדר כשרות לצוות – מתווה נורמטיבי

הנחת יסוד היא, כי כל אדם כשר לעשות פעולות משפטיות, זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה, כאמור בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ״ב-1962.

הוראת חיקוק זו מתיישבת עם הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ״ה – 1965 הקובע:

” צוואה שנעשתה ע״י קטין או מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”.

הגבלת כושר זו, אליה מכוונת הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, עניינה במצבו הנפשי- המנטלי-הקוגנטיבי של המצווה ויכולתו להבין את מהותה ומשמעותה של הפעולה המשפטית שהוא עושה – צוואה – הן להיקף רכושו וזהות יורשיו והן להשפעת תוכנה של הצוואה שעשה על היורשים לפיה ועל המודרים ממנה. מכאן, שהמצווה חייב להבין את פעולת הציווי לא רק מבחינה פורמלית-תוכנית אלא גם מבחינה מהותית (ע״א 851/79 בנדל נ’ בנדל, פ״ד לה(3) 101 (1981); ע״א 15/85 מזרחי נ’ רז, פ״ד מא(4) 454 (1987); ש’ שוחט, “פגמים בצוואות”, מהדורה שלישית, הוצאת סדן, התשע״ו-2016, עמי 162, 166-167 (להלן – “פגמים בצוואות“)).

נטל הוכחת קיומה של הגבלה כאמור לעיל מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה, ובצוואה תקינה מבחינה צורנית – על המתנגד לה ( פרופי שילה “פירוש לחוק הירושה”, עמי 232, 249; עמ״ש 55336-12-14 רזי ני ראי (6.3.2016); ע״א 5185/93 היועמ״ש ני מרום, פ״ד מט(1) 318 (1995)). כמות ההוכחה הנדרשת אינה עניין של מה בכך, וכדי לעמוד בנטל אין די בהעלאת ספקות בלבד, אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות (פגמים בצוואות, עמי 162-163; ע״א 733/88 אהרוניאן ני אלישקה, פ״ד מה(5) 705 (1991)).

להוכחת טענת היעדר כשרות – שהיא עניין שברפואה – יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה בעת שעשה את הצוואה אשר מתבקש קיומה (ע״א 7019/94 לפיבסקי ני דן (6.1.1997); ע״א 472/81 קצין התגמולים ני אברגייל, פ״ד לז(2) עמי 795 (1983)).

חוות דעת מטעם בית המשפט לרוב מעצבת את המסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה והיא נהנית ממעמד מיוחד (ע״א 558/96 חברת שיכון עובדים בע״מ ני רוזנטל, פ״ד נב(4) 563 (1998)); וסביר להניח שבית המשפט יאמץ את הממצאים של חוות הדעת ולא יסטה ממנה ” …בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן” (ע״א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע״מ ני מונטי רבי (31.12.199)).

יחד עם זאת, בית המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה – כגון עדויותיהם של מי שהכירו את המצווה במועדים הרלוונטיים, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלו – ולהעדיפם על פני חוות הדעת הרפואית (פגמים בצוואות, עמי 164). ודוק, לעתים עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות דעת של המומחה. רוצה לומר, חוות הדעת אינה בבחינת ׳כזה ראה וקדש׳ (ע״א 1212/91 קרן ליבי ני בינשטוק, פ״ד מח(3) 705 (1994); עמ״ש (ת״א) 1-10 36529-1 ב.ש.מ ני ש.מ (28.2.2012); שוחט, גולדברג, פלומין, עמי 97).

הטעם לכך ברור, חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהינתנה על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה הוא בבחינת “ניתוח לאחר המוות” (ע״א 7506/95 שורץ ני בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ״ד נד(2)213 (2000); ת״ע 52816-10-10 א’ ני י’ (17.5.2012)). עם זאת, “הלכה פסוקה היא כי מומחה רפואי רשאי לבסס חוות דעתו על תוצאות בדיקות שנערכו במועד מוקדם יותר על ידי רופאים ולמעשה במקרים רבים אין לו דרך אחרת אלא לנהוג כך, “ואין לו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה״ (ת״ע (נצי) 1128/08 המנוחה ז.ח. ני ק.ט (8.3.2012); ת״ע (ב״ש) 43252-03-15 מ.מ ני א.ה (17.4.2018)).

נקודת הזמן הרלבנטית היא מועד החתימה על הצוואה, וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה (ע״א 1/92 341 רובינשטיין ני ברזבסקי (13.6.1995); ע״א 1099/90 שרוני ני שרוני מז(4), 785 (1993)). עם זאת, מצבו הרפואי של המצווה- לפני ואחרי מועד עריכת הצוואה- יכולים לשפוך אור על מצבו וכשירותו לצוות במועד הרלוונטי הוא מועד עריכת הצוואה.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט – פרופי דוידסון

בחוות הדעת קבע המומחה כדלקמן:

” …הוצגו בפני מאות דפים של הרשומה הרפואית אך רובם מתייחסים לתקופה שלאחר התאריך הקובע וחלקם רשומים בכתב יד קשה לקריאה. בהסתמך על בדיקה מה-22.12.2004 החתומה ע״י ד״ר וסרמן מהמרכז הקהילתי לבריאות הנפש, אובחנה כבר אז מחלת שיטיון. קיימים מסמכים נוספים מחודש יולי 2005 המזכירים מחלת אלצהיימר ושיטיון. כמו כן קיימים מסמכים המצביעים על תפקוד יום-יומי ירוד ביותר, עד כדי שאינה מסוגלת לדאוג לצרכיה הבסיסיים. על סמך נתונים אלה לא ניתן לקבוע בוודאות שבתאריך הקובע הנ״ל הייתה או לא הייתה מסוגלת לצוות צוואה. למרות הסתייגות זו, בשל המסמכים שהזכרתי לעיל, סביר להעלות חשד שבתאריך הקובע היא לא הייתה מסוגלת לצוות צוואה. יתכן שבחקירה נגדית, כאשר יוצגו בפני עובדות נוספות, בעיקר לגבי תפקודה, אוכל לבסס את דעתי”.

עינינו רואות, חוות דעת המומחה לא הייתה חד משמעית. אליבא דהמומחה, לא ניתן לקבוע בוודאות באשר לכשירותה של המנוחה לצוות במועד עריכת הצוואה. ואולם, לדידו, סביר להניח שבמועד זה המנוחה לא הייתה מסוגלת להבין טיבה של צוואה.

בחקירה נגדית, לאחר שעומת המומחה עם מסמכים רפואיים שהוצגו לו ע״י באי-כח הצדדים, הבהיר המומחה: ” כמו שכתבתי בחוות הדעת סביר שבזמן כתיבת הצוואה היא כבר סבלה מדמנציה בחומרה בינונית פלוס מינוס…” (עמי 52, ש׳ 1-4); ובהמשך: ” כתבתי בחוות הדעת שאני חושב בלשקול את מכלול החומר סביר שהיא הייתה דמנטית בזמן כתיבת הצוואה. זה מה שכתבתי בחוות דעתי המקורית” (עמי

54, ש׳ 9-10). המומחה נשאל באופן נוקב האם המנוחה ידעה להבין מה כתבה

בצוואה השנייה, והשיב: ” יותר קל לי לומר לך שהייתה דמנטית. לפעמים אנשים דמנטיים יכולים להבין דבר ספציפי אתה צריך להסתמך כרגע על הסבירות והסבירות היא שלא הבינה מה זה צוואה ולמי היא מורישה ומה היא מורישה, אבל אני משאיר את זה בתור סבירות ולא וודאות״ (עמי 54, ש׳ 12-15).

בחוות הדעת קבע, אפוא, המומחה ממצאים אודות מצבה של המנוחה במועד עריכת הצוואה ברמה של “סבירות ולא וודאות”. לכאורה, אין די בסבירות על מנת לשלול את כשירותו של אדם. אולם, וכפי שיובא להלן, חוות הדעת אינה עומדת לבדה, והיא מצטרפת למכלול של ראיות שיש בכולם יחדיו ובמצטבר כדי להוביל למסקנה לפיה המנוחה לא הייתה כשירה לצוות במועד עריכת הצוואה.

כפי שאראה להלן חוות הדעת עולה בקנה אחד עם מסמכים בתיק הרפואי של המנוחה, הבהרות של המומחה בחקירה הנגדית לגבי מסמכים אלה, ועדויות הצדדים ועדיהם.

התיק הרפואי של המנוחה

תימוכין לחוות הדעת נמצאו במסמכים מהתיק הרפואי של המנוחה שהוגשו לבית המשפט.

יוער, תחילה, כי דמנציה היא תהליך הדרגתי, ואינה שוללת בהכרח את כושרו של אדם לצוות. משכך, יש לזהות היכן עומדת המנוחה בתהליך ההתפתחות של התהליך הדמנטיבי, שהרי אין מצבו המנטלי של אדם הנמצא בראשית התהליך כמצבו של אדם הנמצא בעיצומו, קל וחומר בסופו (ת״ע (י-ם) 40240/00 דליות נ’ לוי (1.2001 1.1 1); דיני ירושה ועיזבון, עמי 123). לפיכך, בבואי לבחון את המסמכים שהוצגו, כמו גם את ההבהרות שניתנו ע”י המומחה, אשים לנגד עיניי עובדה זו.

להלן תובא התייחסות למסמכים שנעשו בסמוך למועד חתימת הצוואה השנייה. לשם הנוחות, אתייחס למסמכים אלה, כפי שמוספרו וסומנו בנספח 9 לתצהיר עדות ראשית של התובע:

בדיקה מיום 13.9.2004 (עמי 34/174) – כשנה לפני עריכת הצוואה השנייה – צוין כי המנוחה סובלת ” מירידה בזיכרון לטווח קצר”.

דו”ח רפואי מיום 22.12.2004 (עמי 11/174) – כתשעה חודשים לפני עריכת הצוואה

השנייה – אובחנה המנוחה כסובלת מדמנציה, וכך כותבת ד״ר צ׳רנה וסרמן: ” בדקתי את החולה הנ״ל, היא סובלת מתהליך דמנטיבי שלב קל-בינוני על רקע הפרעה פוסט טראומטית כרונית מצבי דיכאון, חרדה והסתגרות

בבית…         ללא סימנים פסיכוטיים פעילים, ללא תוקפנות כלפי

הסביבה…לאחרונה קיימת ירידה ניכרת בתיפקוד יומיומי, לדברי בתה משאירה גז ודלת פתוח, זקוקה להכוונה ותמיכה לשמור את ההגיינה האישית, תובנה למצבה – חלקית…”.

דו”ח רפואי מיום 10.3.2005 (עמי 82/174) – כשישה חודשים לפני חתימת הצוואה השנייה – צוין ע”י ד״ר שלי סנטו מהמרפאה הפסיכוגריאטרית, כי “במרפאה

(במפגש): השתתפה בקבוצה בפעם הראשונה, השתלבה יפה, הייתה במצב רוח טוב. סיפרה מעט על עצמה, על משפחתה. התחברה לנושא החזרה בתשובה. מעט פרסברטיבית בתכנים… היו רמזים פרנואידים- כמו חשד בעוזרת ש״מעלימה דברים” מביתה. הקבוצה ניסתה להבהיר לה בעדינות שלעיתים איננו זוכרים היכן מניחים חפצים מסוימים, ואז נדמה לנו.. “. בחקירתו נשאל המומחה ע״י ב״כ הנתבעת, האם ייתכן כי מי שמתוארת כך יכולה תוך זמן קצר להידרדר עד שלא תבין את טיב המסמך עליו חתמה. עפ״י תשובתו של המומחה: ” לא צריך היה שתהיה התדרדרות קיצונית הרי באותו מסמך שאתה מראה כתוב שהיא הייתה פרנואידית ושכנראה מאבדת דברים וחושבת שגנבו לה וזה דבר מאוד אופייני למחלת אלצהיימר, על כן לא צריך היה התדרדרות קיצונית כדי שלא תבין כמה חודשים אחר כך את טיב המסמך עליו היא חותמת ואת משמעותו״ (עמי 59, ש׳ 3-6).

בדו״ח רפואי מיום 24.6.2005 (עמ׳ 86-87/174) – כשלושה חודשים לפני עריכת הצוואה השנייה – צוין ע״י ד״ר צ׳רנה וסרמן מהמרפאה הפסיכוגריאטרית, כי האבחנה היא אלצהיימר. כך מאשר גם המומחה בהתייחס למסמך זה (עמ׳ 50, ש׳ 11).

בהמשך הדו״ח צוין, כי: ” במרפאה (מפגש): שיחה עם הבת, א’, שרוצה טיפול פסיכולוגי עבור אמה. הקושי שלה הוא להתמודד עם המצב של האם, במיוחד שהיא היחידה שמוכנה לטפל בה, והאם דוחה אותה, ניתן לה הסבר על מצב האם והמשמעויות של מצבה, הופנתה לגורמים בקהילה, כמו אגודת אלצהיימר, עזר מציון”.

לדבריו של המומחה, הפניה לקבלת אינפורמציה נועדה לחולי אלצהיימר ובני משפחתם, מתוך כך שהמנוחה אובחנה סובלת מאלצהיימר : “אני מתאר לעצמי שהיא הייתה זקוקה לעזרה למציאת מקום או עזרה למציאת מקום מגורים, זאת אומרת בית אבות מתאים, או כל אינפורמציה אחרת זה בדרך כלל מה שמקבלים מהם למשפחות של חולי האלצהיימר. כלומר הרופאה חשבה שהיא סובלת מהאלצהיימר״ (עמי 50, ש׳ 1-4).

סיכום ביקור במרפאה הפסיכוגריאטרית מיום 27.7.2005 (עמ׳ 88/174) – כחודשיים לפני חתימת הצוואה השנייה – מציינת ד״ר צ׳רנה וסרמן, כי “לאחרונה התגברו בעיות זיכרון לטווח קצר… הומלץ על טיפול בממוריט 5 מ״ג ליום”. המומחה הבהיר בעדותו, כי תרופה מסוג “MEMORIT” ניתנת כתרופה לטיפול בחולי אלצהיימר (עמ׳ 50, ש׳ 8).

יצוין, כי קיים בתיק הרפואי מסמך נוסף המתייחס לביקור זה מיום 27.7.2005 (עמ׳ 59/174), ובו נכתב כי המנוחה מאובחנת: ” ALZHEIMER’S DISEASE WITH ״LATE ONSET W/O ADDITIONAL SYMPTOMS. האבחנה (בתרגום חופשי) היא מחלת אלצהיימר בשלב של הופעה מאוחרת ללא כל סימפטומים נלווים. לעומת זאת הנתבעת התייחסה בסעיף 29 לתצהיר עדותה הראשית לאבחנה הקודמת: ״Alzheimer’s disease w early onset״ , כאילו המנוחה בשלב ראשוני של המחלה. ואולם, הנתבעת מתעלמת מכך שבמועד זה עודכן האבחון ע”י ד”ר צ׳רנה וסרמן (ר׳ תחתית העמוד, בו הוחלף טיוב האבחנות) וצוין, כי המדובר בדמנציה מאוחרת ולא בדמנציה מוקדמת.

לא נעלם מעיני כי, במסמכים רפואיים ממועד מאוחר יותר, האבחנה של ” early onset״ חוזרת על עצמה, על אף שבשלב זה לא יכול להיות ספק, כי המנוחה כבר הייתה בשלב מתקדם של המחלה. כך, למשל, בדו”ח הרפואי מיום 17.10.2007 (148/174) כתוב: “מדובר בחולה הסובלת מדמנציה כנראה מסוג אלצהיימר, שלב בינוני-מתקדם לאור התנהגותה וחוסר תובנה למצב הקוגנטיבי וליכולת להיות מסוכנת לעצמה ולסביבה, החולה זקוקה להשגחה וליווי בכל שעות היממה ״. אולם חרף אבחנה זו, נרשם בטיוב האבחנות: Alzheimer’s disease w״ ” early onset w/o additional symptoms . נראה, אפוא, כי הטעם לפער בין האבחנה המילולית לבין זו שנבחרה בטיוב האבחנות מקורה בכך שאיש לא עדכן את האבחנה בהתאם למצב התקדמות המחלה בפועל.

הנה כי כן, מתברר מהמסמכים הנ״ל, כי המנוחה סבלה מאלצהיימר עוד משנת 2004, והמחלה התבטאה בעיקר בירידה בזיכרון וירידה בתפקוד היומיומי. לעניין זה אישר המומחה בחקירתו, כי דמנציה היא מחלה שפוגעת בתפקודים קוגניטיביים (יכולת חשיבה); פוגעת בתפקודים מנטאליים (תפקוד רגשי והתנהגותי); פוגעת בזיכרון; ביכולת החשיבה; בהתמצאות בזמן ובמרחק; ביכולת לזהות אנשים (עמי 48, שי 22- עמי 49, שי 7). עם זאת, לדבריו של המומחה אין בהכרח פגיעה בכל התפקודים האלה אצל אותו חולה (עמי 49, ש׳ 7). בכל מקרה, ברגע שיש דמנציה היא יכולה להיות רק במגמת הדרדרות (עמי עמי 49, שי 9) ואלצהיימר זו מחלה פרוגרסיבית (עמי 52, שי -26 27).

בנוסף, ניתן להתרשם ממצבה של המנוחה וקצב התפתחות מחלת האלצהיימר ממנה סבלה, באמצעות מבחני מיני מנטל שנעשו למנוחה במועדים סמוכים לחתימת הצוואה:

מבחן מיני מנטל (עמי 9/174) שנערך ביום 22.12.2004 – כתשעה חודשים לפני החתימה על הצוואה השנייה – תוצאה 26/30 מלמדת על ירידה קוגנטיבית קלה בלבד, ואינה מעידה על דמנציה. כפי שהבהיר המומחה: ״…תוצאה של 26 לאישה בת 82 זה לא מצביע על דמנציה” (עמי 49, שי 16). אולם, לדברי המומחה התוצאה הנ״ל לא מתיישבת עם התרשמות הרופאה שבדקה את המנוחה באותו מועד והתרשמה, כי המנוחה בתהליך של דמנציה (עמי 11/174): “יש אי התאמה בין בדיקת המינימנטל לבין הבדיקה של הרופאה״ (עמי 49, שי 21); ובהמשך: “יש אי התאמה בין התיאור המילולי לבין הציון המספרי ודיברנו על הפער” (עמי 57, שי 5-6). וכפי שהוסיף והבהיר המומחה בהמשך חקירתו: “…מסמך של כמה חודשים לפני כתיבת הצוואה, שבו יש תיאור של הרופאה שממנו אפשר להסיק שהגב’ הייתה כבר סובלת משיטיון. באותו מועד בוצעה בדיקת מינימנטל, שהוא יחסית גבוה לתיאור המילולי״ (עמי 60, שי 16-19).

מבחן מיני מנטל (עמי 168/174) שנערך ביום 27.5.2005 – כחודשיים לפני החתימה על הצוואה השנייה – תוצאה 22/30 מלמדת על ירידה קוגניטיבית של המנוחה. כשנשאל המומחה האם ניתן להגדיר תוצאה זו כפגיעה ברמה בינונית, בשים לב לממצאים המתוארים ע״י ד״ר צירנה וסרמן, לפיה בבדיקת המנוחה נמצא: ” …מודע: צלול. התמצאות בזמן: לקויה. התמצאות במקום: תקינה. התמצאות במצב: חלקית. זכרון: לקוי באופן חלקי…קשב וריכוז: חלקי. אפקט: לבילי, מעברים מהירים באפקט תוך כדי השיחה. .. קצב חשיבה: איטי… בחן מציאות: חלקי… תובנה למחלה: חלקי”, הבהיר המומחה, כי: ” בינונית קלה. אבל כל

התיאור האחר לא במספרים מצביע על פגיעה בינונית קשה, פגיעה יותר קשה מאשר ציון של 22 משקף, ואין לי הסבר לזה. אין לי הסבר לפער בין התיאור המילולי לבין התיאור הכמותי, זה לא פער גדול. הייתי מצפה מתיאור כזה שהתוצאה תהיה 18      19 מתוך 30״ (עמי 50, שי 27-30).

מבחן מיני מנטל (עמי 127/174) שנערך ביום 9.6.2006 – כתשעה חודשים לאחר חתימת הצוואה השנייה – תוצאה 16/30, תוך שצוין, כי מאז תחילת הטיפול התרופתי (“ממוריט”) אין ירידה נוספת בזיכרון או החמרה בהתנהגות. לדעתו של המומחה תוצאת בדיקה זו אינה מפתיעה לנוכח הבדיקות הקודמות (עמי 51, ש׳ -1 4).

מבחן מיני מנטל (עמי 173/174) שנערך ביום 1.8.2010 – כחמש שנים לאחר חתימת הצוואה השנייה – תוצאה 18/30. יצוין, כי לכאורה, אין למבחן זה רלוונטיות למצבה של המנוחה במועד חתימת הצוואה השנייה “פרט לעובדה שתהליך השיטיון נמשך במהלך כל השנים ״, כפי שהעיד המומחה (עמי 56, ש׳ 21-22). כך גם יש חשיבות לכך, ועל פי תוצאות אלה, נקבע בחוות הדעת של ד”ר יופה מיום 26.8.2010 שהגישה הנתבעת בתמיכה לבקשה למינוי אפוטרופוס, כי המנוחה לוקה במחלת אלצהיימר בחומרה בינונית, אינה כשירה לנהל את ענייניה, אינה מסוגלת להביע דעתה בעניין המינוי (ראו סעיף 45 להלן).

הנה כי כן, מבחני מיני מנטל שנערכו למנוחה לפני ואחרי עריכת הצוואה השנייה מלמדים על הדרדרות במצבה בשל מחלת האלצהיימר. המומחה, אשר התבקש ליתן דעתו לתוצאות המבחנים בכל הנוגע למצבה של המנוחה במועד עריכת הצוואה, הדגיש (עמי 52, שי 4-1):

“ת. כמו שכתבתי בחוות הדעת סביר שבזמן כתיבת הצוואה היא כבר סבלה מדמנציה בחומרה בינונית פלוס מינוס, סביר שאם מינימנטל לפני הצוואה היה 22 ולאחר מכן 16 נניח ואלה המספרים, סביר שבעת כתיבת הצוואה מינימנטל היה בין 18-20 שזה כבר דמנציה ברורה חד משמעית”.

המומחה אישר, כי בדמנציה ברורה, כמו שנחזה להיות אצל המנוחה במועד חתימת הצוואה, סביר והגיוני שנפגעה יכולתה של המנוחה להבין את טיב הצוואה (עמי 52, שי 5-11):

“ש. האם בהנחה שמה שאתה אומר זה מצבה בעת כתיבת הצוואה, קרי דמנציה ברורה, תאשר שניתן לומר שמצבה הבריאותי פגע ביכולתה להבין את טיב הצוואה.

ת. סביר.

ש. כלומר יותר סביר שכן?

ת. כן, יותר הגיוני שכן.

ש. כדי לחזק את המצב את האבחנה, אני רוצה להראות לך שהמצב גם משמיך להתדרדר יותר מזה.

ת. לא צריך 16 זה מאוד מדורדר…”.

קביעתו של המומחה עולה, כאמור לעיל, עם המסמכים הרפואיים המצביעים על תהליך הדרגתי ומתקדם של התדרדרות קוגניטיבית אשר תחילתה עוד בשנת 2004.

תיק האפוטרופסות

בבקשה למינוי הנתבעת כאפוטרופא לאם, צירפה הנתבעת חוות דעת פסיכיאטרית של ד״ר יופה, מנהל היחידה הפסיכוגריאטרית בשירותי בריאות כללית, מיום 26.8.2010, בה נכתב:

” סיבת הפניה: החולה נמצאת בטיפול במרפאתנו משנת 2005 בשל ירידה קוגניטיבית. החולה עברה בירור ואובחנה כסובלת ממחלת אלצהיימר.

סיבת בבדיקה קוגניטיבית: ליקויים בזיכרון לטווח קצר ובינוני. ריכוז לוקה בחסר, התמצאות במרחב חלקית. התמצאות בזמן חלקית. במבחן מיני מנטל ציון 18/30. תובנה למצב לקויה…

מחלה נוכחית: לדברי הבת ירידה בזיכרון קרוב ל-7 שנים… דיון וסיכום: מדובר בקשישה בת 87 שסובלת קרוב ל 7 שנים מירידה קוגניטיבית, אובחנה כלוקה במחלת אלצהיימר בחומרה בינונית. החולה לא מסוגלת לנהל את ענייניה, לא מסוגלת להביע את דעתה בעניין מינוי אפוטרופוס ולא מסוגלת להגיע לבית המשפט. גב’ ש.י זקוקה למינוי אפוטרופוס על הגוף ועל הרכוש”.

יוצא מחוות הדעת, כי כ-7 שנים לפני עריכת חוות הדעת הנ״ל, קרי משנת 2003 – כשנתיים לפני עריכת הצוואה השנייה – סבלה המנוחה מירידה קוגניטיבית.

עוד עולה מחוות הדעת הנ״ל, כי טווח השנים בהן סבלה המנוחה מירידה קוגניטיבית נמסר לד״ר יופה מפי הנתבעת: ” לדברי הבת ירידה בזיכרון קרוב ל 7 שנים”. בחקירה נגדית נשאלה הנתבעת על כך, והיא השיבה באופן מתחמק: “לא מודה במשהו שנאמר לפני הרבה שנים. לא זוכרת שאמרתי בכלל. אמא שלי לא נכחה בבדיקה. אמרו לי להביא חוות דעת מרופא והוא בנה את חוות הדעת״ (עמי 33, שי 5-6). עוד טענה הנתבעת, כי המנוחה לא הייתה נוכחת בבדיקה (עמי 33, שי 11) וזאת על אף שמחוות הדעת הנ״ל, עולה, כי נערכה למנוחה בדיקה פסיכיאטרית, ועל כן יש להניח, כי היא נכחה.

כך גם צוין בתסקיר סעד מיום 28.11.2011 שנתקבל במסגרת הבקשה למינוי אפוטרופוס:

״החסויה, אישה בת 89, אלמנה, מאובחנת כסובלת מאלצהיימר מתקדם עם ירידה בזיכרון מזה כ-8 שנים. בעיותיה הרפואיות של החסויה מתבטאות באופן כללי בקושי בהליכה ובתשישות נפש אשר באה לידי ביטוי בחוסר יכולתה לדאוג לצרכיה הפיזיים והיומיומיים, כולל קבלת

החלטות.       החסויה בעלת חוסר יכולת לשיפוט ברמה

הקוגניטיבית ולשיקול דעת, שיפוט מציאות אינו תקין, התמצאות בזמן חלקית וזקוקה להשגחה צמודה באופן קבוע.”.

הנה כי כן, המסמכים בתיק האפוטרופסות – הן חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת והן תסקיר הסעד – מתיישבים עם מסמכים בתיק הרפואי של המנוחה ועם חוות דעת המומחה.

אעיר לעניין זה, כי גם אם נמצאנו למדים שהמנוחה סבלה במשך שנים ארוכות ממחלת האלצהיימר, עוד קודם לעריכת הצוואה השנייה, אין בהכרח כדי להצביע שמצבה הדמנטי במועד עריכת הצוואה השנייה היה כזה שנשללה ממנה היכולת להבין משמעותה של צוואה, שהרי דמנציה היא תהליך הדרגתי, כפי שצוין לעיל. עם זאת, האמור בתיק האפוטרופסות בוודאי מהווה נדבך נוסף, יחד עם יתר הראיות שהובאו בפניי, שיש בו כדי לחזק את המסקנה הנ״ל.

טענות נוספות שהוצגו בפני המומחה

בניסיון לקעקע את קביעותיו של המומחה באשר לכשירותה של המנוחה, עימת אותו ב״כ הנתבעת עם טענות עובדתיות בנוגע למנוחה, לפיהן המנוחה הייתה פעילה עד בסמוך לפטירתה ואף התגוררה בגפה עד שנת 2010. לשיטתו, יש בעובדות אלה כדי לסתור את חוות הדעת. איני מוצאת ממש בטענה ואבאר.

ראשית, לא הוכח שהמנוחה גרה בגפה עד שנת 2010, אלא לכל היותר שהיא עברה להתגורר בביתה של הנתבעת במועד זה. יש לציין, כי בסיכומים צוין, כי כבר בשנת 2008 עברה המנוחה לגור עם הנתבעת (סעיפים 19 ו-81 לסיכומי הנתבעת) בניגוד לעדותה של הנתבעת (עמי 45, שי 13). לעומת זאת, הוכח שהמנוחה נזקקה לסיוע וסיעוד כבר משנת 2004 (ראו עדותה של גב׳ ש.ט (להלן-״גב׳ ט׳״) סעיף 66 להלן). משכך, לא מן הנמנע, כי אפילו התגוררה המנוחה בביתה, היא קיבלה טיפול והשגחה צמודים, כך שלא הייתה לבדה. יש לציין, כי גם כשהתגוררה המנוחה בביתה של הנתבעת היו לה ״3 מטפלות בבית אשר עובדות במשמרות והמטפלות בה בצמידות ומסירות״ (תסקיר הסעד, עמי 1).

בחקירתו ציין המומחה שהטענה בדבר מגורים של המנוחה בגפה אינה מתיישבת עם מצבה הרפואי באותה עת: ” לא צפוי שאדם במצבה יוכל להתגורר לבד ב2010″ (עמי 64, ש’ 12) ; ובהמשך: “אני לא יכול לציין שנה בדיוק עד מתי זה יכול להיות אבל גם ב 2008 זה היה מאוד גבולי שהיא יכולה להיות לבד בבית, וגם אז סיכנה את עצמה אם חיה בגפה… אדם שב 2005 רופא כותב עליו שסובל מאלצהיימר סביר שב 2008 מתקשה מאוד להיות בגפו״ (עמי 64, ש׳ 26-30). המומחה הדגיש, כי טענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אבחנתו באשר למצב המנוחה: “… העובדה שהיא חיה בגפה יש לזה שתי משמעויות או שהייתה יותר פונקציונאלית ממה שאני חושב או שהוזנחה ע”י משפחתה, אני לא טוען שאחד מהשניים הוא הנכון, אלו שתי המשמעויות״ (עמי 65, ש׳ 29-30).

באשר לטענת הנתבעת, כי במהלך השנים 2004-2010 ביקרה המנוחה במועדון קשישים בגבעתיים 5 פעמים בשבוע והשתתפה בפעילות המועדון (ס׳ 9 לתצהירה), המומחה פטר בלא כלום את העניין שכן אין לזה שום משמעות פונקציונלית (עמ׳ 65, ש׳ 24).

יוער, כי בחקירה נגדית של התובע הוא הבהיר, כי מועדון הקשיש מצוי בקרבה לדירת המגורים: ” דבר מסוים שכנראה אתם לא יודעים אשרמן והמועדון של אמא זה במרחק הליכה רמת הטייסים זה נקרא ת״א ושחוצים את הכביש זה גבעתיים, וכל הליכה זה מספר דקות. ואם אני לא מסביר את זה זה נשמע כאילו היא לוקחת אוטובוסים ונוסעת, היא חוצה את אלוף שדה והיא בגבעתיים. זה ברחוב המאבק בגבעתיים, כל הסיפור זה 3 דקות הליכה ברגל״ (עמי 14, ש׳ 1-4).

באותו הקשר יש להוסיף ולציין, כי בדיון ביום 25.1.2012 בבקשה למינוי אפוטרופוס הבהירה פקידת הסעד, כי “החסויה לא שותפה פעילה אקטיבית בפעילות. לא יכולה להביא את דעת בעניין זה. החסויה מאוד נהנית להגיע לשם ולשהות שם” (עמי 8, ש׳ 27-28). הבהרה זו מתיישבת עם טענת המומחה כאמור לעיל, שאין לביקוריה של המנוחה שם, ככל שהיו, משמעות פונקציונלית כלשהי.

עדויות הצדדים ועדיהם

כאמור לעיל, חוות הדעת והמסמכים הרפואיים הם רק חלק ממכלול הראיות, ויש ליתן משקל גם לעדויות של עדים ללא השכלה רפואית שנפגשו עם המנוחה בחייה, כדוגמת מי שהיה בסביבתה של המנוחה סובב למועד הרלוונטי, ובוודאי מי שערך את הצוואה והחתים את המנוחה עליה.

עדות הנתבעת-

בחקירה נגדית הנתבעת הכחישה, מכל וכל, כי המנוחה סבלה אי פעם מאלצהיימר ו/או דמנציה ו/או ירידה בזיכרון: ” הזיכרון של אמא שלי היה מצוין עד הסוף, אפילו לפני שנפטרה זה היה מדהים איך שדיברה איתנו. היא ידעה והבינה וביקשה…״ (עמ׳ 25, ש׳ 22-24).

כמו כן, התחמקה הנתבעת ממתן תשובות ענייניות, ובאופן תמוה לא זכרה דבר בעניין ההתנהלות הרפואית של המנוחה.

הנתבעת לא זכרה שדיווחה לרופא, כי המנוחה משאירה גז פתוח (עמ׳ 26, ש׳ 1-2), על אף האמור בדו״ח הרפואי מיום 22.12.2004 (עמ׳ 11/174): “…לדברי בתה משאירה גז ודלת פתוח, זקוקה להכוונה ותמיכה לשמור את ההיגיינה האישית…”. הנתבעת נשאלה האם יש סיבה שהרופאה שכתבה את הדברים תשקר ותכתוב דברים שלא אמרה, והיא השיבה ” אולי תשאל את הרופאה” (שם, ש׳ 4); ובהמשך: “…אני לא מבינה מה המוטיבציה לכתוב שלא הסתדרה לבד…” (שם, ש׳ 16-17).

כך גם הכחישה הנתבעת שהביעה בפני המטפל את הקושי שלה להתמודד עם המצב של המנוחה, כעולה מהדו”ח הרפואי מיום 24.6.2005 (עמ׳ 86/174): “הקושי שלי?… שלא רק שלא היה לי קשיים אלא ככל שהזמן עבר התקרבנו והקשר בינינו התקדם והייתה לנו חוויה והיה קשר פנטסטי…” (עמ׳ 26, ש׳ 28-29).

הנתבעת אף לא זכרה שהפנו אותה לאגודת אלצהיימר והכחישה את הדברים באופן גורף: ” ממש לא זכור לי דבר כזה שהפנו אותי אז לאגודה לאלצהיימר, בכלל לא דובר על אלצהיימר, אמא שלי הייתה צלולה לגמרי מי היה צריך אגודות ושום דבר” (עמ׳ 27, ש׳ 3-4), וזאת בניגוד לאמור בדו”ח הרפואי הנ״ל, שם נכתב מפורשות, כי: ” …ניתן לה הסבר על מצב האם והמשמעויות של מצבה, הופנתה לגורמים בקהילה, כמו אגודת אלצהיימר, עזר מציון”.

בנוסף, כאשר עומתה הנתבעת אל מול דו״ח רפואי מיום 27.7.2005 (עמ׳ 88/174), בו צוין: “הגיעה בליווי של בתה… לאחרונה התגברו בעיות זיכרון לטווח קצר…”, השיבה הנתבעת: ” עניתי שהזיכרון שלה לדעתי היה מצויין. בגיל 80 קרוב ל 90 יש דברים שגם אנשים צעירים הרבה יותר, יש להם בעיות זיכרון. אמא ממש הצטיינה בזיכרון מצוין עוד הרבה שנים אחרי זה” (עמי 27, ש׳ 9-10).

גם כאשר עומתה עם דו״ח רפואי מיום 27.10.2006 (עמי 142/174) ומיום 17.10.2007 (עמי 148/174), בהם כתבה הרופאה: “לדברי בתה – החולה לאחרונה מבלבלת בין כדורים, לא שומרת על היגיינה אישית, יוצאת מהבית בכותנת לילה, שוכחת לסגור דלת של דירה, לא שומרת על ברזים, אין סדר באוכל, במקרר…” , היתממה הנתבעת וטענה שלא זכור לה שהיא אמרה דברים אלה (עמי 30, ש׳ 11-12).

כך גם כאשר נשאלה הנתבעת אודות האמור בחוות הדעת של ד״ר יופה, שהגישה בתמיכה לבקשה למינוי אפוטרופוס, וכיצד מתיישב האמור שם לפיו המנוחה סובלת מירידה בזיכרון קרוב ל- 7 שנים עם גרסתה בהליך דנא, היא השיבה: “לא מודה במשהו שנאמר לפני הרבה שנים. לא זוכרת שאמרתי בכלל..” (עמ׳ 33, ש׳ 5).

הנתבעת אשר הייתה נחושה לעמוד על גרסתה, התחמקה מליתן הסבר ענייני לפער בין גרסתה לבין מסמכים בתיק הרפואי של המנוחה, תוך שבא-כוחה העלה התנגדויות חוזרות ונשנות, לרוב ללא טעם אמיתי (עמ׳ 24 ; עמ׳ 28 ; עמ׳ 30 ; עמ׳ 32 ; עמ׳ 38), והתקבל הרושם כי אלה נועדו על מנת “להרוויח זמן” לנתבעת ולחסוך ממנה להתמודד עם גרסתה.

בסופו של דבר, ביקשה הנתבעת ליישב את הפער בין המסמכים בתיק הרפואי לבין גרסתה, וזאת על ידי הטלת דופי ברופאים: “…לא תמיד אני מקדשת מה שהרופאים אומרים כבר היו טעויות גם אני עברתי את זה על בשרי” (עמ׳ 37, ש׳ 27-28).

ההכחשה הגורפת של הנתבעת לגבי מצבה של המנוחה, לרבות בסמוך לפטירתה, והכל בניגוד למסמכים רפואיים בהם נכתב אחרת, ומבלי שטרחה אפילו לזמן לעדות את הרופאים (ראו להלן), מלמד על הלך רוחה של הנתבעת ופוגמת במהימנות גרסתה וטענותיה. לאור עדותה המתחמקת והמתחכמת של הנתבעת, התקבל הרושם, כי היא מנסה להסתיר מעיני בית המשפט את מצב הדברים בפועל ולטשטש את העובדות.

עדות התובע-

ניכר היה כי התובע לא היה מעורב בחייה של המנוחה. ואכן, לדבריו הוא היה נוסע לחו”ל ונעדר תקופות ארוכות מהארץ (עמ׳ 13, ש׳ 12-13 ; ש׳ 19-20). כמו כן, התקבל הרושם שהתובע אינו בקיא בהליכים ועל שאלות רבות לא ידע להשיב.

בעדותו, התעקש התובע וטען שלא ראה את הצוואה השנייה אעפ״י שהמסמך צורף לתצהירו. משכך, הטענה תמוהה על רקע דברים אלה. מלבד זאת, לא נראה כי יש משהו בעדות התובע שיש בו כדי לאשש או להפריך את גרסתו, והעדות שהייתה “אנמית” במידה מה אינה מסייעת בבירור המחלוקות בין הצדדים.

עדות גב׳ ט׳ –

בתצהיר שהוגש בתמיכה לגרסתה של הנתבעת, הצהירה גב׳ ט׳, אחות במקצועה אשר עבדה בבתי חולים במשך 30 שנה (ס׳ 1 לתצהיר), כי: “אני טיפלתי כאחות בתי חולים בחולי אלצהיימר ולדעתי י’ ז״ל לא סבלה כלל מאלצהיימר כפי שראיתי אצל חולי אלצהיימר רבים בהם טיפלתי. רק ב-5 השנים האחרונות לחייה החלה י’ ז״ל להיות מבולבלת כפי שקורה לכל אדם בגיל זה. המסקנות שלי לגבי עניין האלצהיימר נובעות מכך כי ממש עד לתקופת חמש השנים האחרונות לחייה הייתי נוהגת לשחק עם י’ ז״ל משחק דומינו, י’ הייתה מצוינת במשחק הדומינו – ממש אלופה, היינו משחקות, צוחקות, רוקדות ושרות יחד״ (ס׳ 7-8 לתצהיר).

בניגוד לעדותה הנ״ל, התברר בחקירתה הנגדית, שבמהלך השנים 2004-2005 המנוחה הייתה סיעודית וגב׳ ט׳ טיפלה בה במסירות, רחצה אותה ובישלה עבורה (עמי 70, ש׳ 16-10), ובלשונה: ״ פשוט טיפלתי בה מבחינת אוכל, רחצה, לטייל איתה״ (עמ׳ 69, ש׳ 28-29); ובהמשך: ” …הייתי לוקחת אותה לבית הכנסת, לטיולים, רחצה, אוכל, פה שם והכל” (עמ׳ 70, ש׳ 8-9). לדברי גב׳ ט׳, היא עצמה יצאה לפנסיה בפסח 2004 (עמ׳ 71, ש׳ 1) והיא החלה לטפל במנוחה רק לאחר יציאתה לפנסיה. בחקירה החוזרת, שבה גב׳ ט׳ ואישרה, כי במהלך השנים 2004-2005 היא טיפלה במנוחה מתוקף היותה אחות בהכשרתה (עמ׳ 71, ש׳ 18-20).

עדותה זו של העדה לא זאת בלבד שאינה תומכת בגרסת הנתבעת, אלא היא אף מאששת את התרשמות המומחה, כי בשנים הרלוונטיות חלה הדרדרות במצבה של המנוחה, עד כדי שהיו צריכים לטפל ולסעוד אותה.

עדי הצוואה

עדי הקיום לצוואה השנייה, ה”ה א.א (להלן – “גב׳ א׳“) וא.ש (להלן – “גב׳ ש׳“), אשר חתמו על הצוואה השנייה (בשולי הצוואה לאחר חתימת המנוחה), הגדילו לעשות וחתמו גם על תצהירים שצורפו כתמיכה בצוואה (להלן – “תצהירי עדי הצוואה“), במסגרתם הצהירו, כי: ” המצווה חתמה על הצוואה בהיותה מעל גיל 18 שנה, בדעה צלולה, ללא תרמית או השפעה בלתי הוגנת” (סעיף 2 לתצהיר עדי הקיום לצוואה).

העובדה שדווקא בצוואה השנייה (להבדיל מהצוואות הקודמות) היה מי “שטרח מידי” לפעול כדי ליתן לכאורה לצוואה השנייה תוקף ולהכשירה, מעוררת תמיהה ונראה כי הדבר נעשה על מנת לחסום העלאת טענה עתידית בדבר פסלות הצוואה.

מכל מקום, משקיימים תצהירים אלה, המעידים על היות המנוחה “בדעה צלולה, ללא תרמית או השפעה בלתי הוגנת” היה מקום להניח, שהנתבעת תבקש לזמן את עדי הצוואה, על מנת שיעידו על “התרשמותן” מצלילות דעתה ורצונה החופשי של המנוחה. ואולם הדבר לא נעשה, והדבר מעורר תמיהה. זו אף זו, כשביקש התובע לזמן לעדות את גב׳ א׳ (בקשה מס׳ 11), התנגדה לכך הנתבעת נחרצות מטעמים דיוניים, ואף הגדילה וטענה, כי יש בבקשתו של התובע משום ניסיון ל״דייג עדים”.

הימנעותה של הנתבעת לזמן את עדי הצוואה, ובוודאי התנגדותה לזימונם ע״י התובע, מוחזקת לרעתה, והיא ככל הנראה חששה שהעדות תפגע בגרסתה, כפי שאכן התברר מעדותה של גב׳ א׳, שזומנה ע״י התובע.

יצוין, כי זימון עדת הצוואה גב׳ א׳ על ידי התובע כעדה מטעמו, על אף האמור בתצהירי הקיום הנ״ל, ומבלי שהיה יכול לדעת מה יהא אופי ומהות העדות הראשית של העדה, מלמדים על אמונתו ודבקותו של התובע בנכונות גרסתו, כך שהיה מוכן לקחת סיכון ולזמן את העדה על מנת לחשוף את האמת.

מתברר מעדותה של גב׳ א׳, כי הלכה ולמעשה “תרומתה” לצוואה, כעדה לה, הייתה בבדיקת זהות המנוחה אל מול תעודת זהות שהוצגה לה, הא ותו לאו. וכך העידה: ״ אני הייתי הפקידה של עו״ד ווגה, במשך 20 שנה אני עובדת אצלה, היא נאמנה עלי וכל מה שנתנה וביקשה ממני לעשות אני חתמתי ועשיתי. ..מה שהייתי צריכה לבדוק זה את התעודות זהות של האנשים, ולזהות לפי התעודה המזהה שזה האדם הנכון לבדוק שהמספר תקין ולהחתים/לחתום. במקרה הזה אני חתמתי״ (עמ׳ 5, ש׳ 21-23). העדה מאשרת, כי לא עשתה שום בדיקה למנוחה (עמ׳ 6, ש׳ 9) ; לא ראתה מסמכים רפואיים שיעידו על כשירותה (שם, ש׳ 16) ; לא שוחחה עם המנוחה (שם, ש׳ 17-18); ולא התרשמה בכלל אם היא כשירה (שם, ש׳ 24-25). הלכה למעשה אישרה גב׳ א׳ בעדותה כי ביצעה עבודה טכנית בלבד (שם, ש׳ 11): “נכון. הנה… המצווה חתמה על הצוואה לפני.. לא כתוב שאני צריכה להקריא לה את הצוואה או ששמעתי שהקריאו לה את הצוואה” (שם, ש׳ 13-14).

הנה כי כן, עדותה של גב׳ א׳ סותרת מינה ובייה את האמור בתצהירה, כאילו התרשמה שהמנוחה חתמה על צוואתה השנייה “בדעה צלולה,…”.

יוער, כי מבקשת התובע לזימון עדים (בקשה מס׳ 11) עולה, כי ייתכן שגב׳ ש׳, העדה הנוספת לצוואה השנייה, כבר נפטרה והלכה לעולמה. ואולם, הדברים לא ברורים עד תום. מכל מקום, איש מהצדדים לא ביקש לזמנה ליתן עדות.

הימנעות מלזמן עדים רלוונטיים

הימנעות מלזמן את רופאיה של המנוחה-

נוכח חוות הדעת ונוכח מסמכים בתיק הרפואי של המנוחה, אזי ככל שהנתבעת רצתה לסתור את חוות הדעת , היה עליה לזמן לעדות את הרופאים שערכו למנוחה בדיקות וכתבו ממצאים בתיקה הרפואי בנוגע למצבה הקוגנטיבי. לדברי הנתבעת, ד”ר וסרמן נפטרה (עמ׳ 29, ש׳ 3-4). אולם, היה מקום לזמן, למשל, את ד”ר יופה ואת פרופ׳ נוי. הנתבעת נמנעה מלעשות כן, והסתפקה בהטלת דופי ברופאים: “…לא תמיד אני מקדשת מה שהרופאים אומרים כבר היו טעויות גם אני עברתי את זה על בשרי” (עמ׳ 37, ש׳ 27-28). במקום לזמן לעדות את רופאיה של המנוחה, בחרה הנתבעת להעיד את גב׳ ט׳, אך כאמור אין בעדות לתמוך בגרסת הנתבעת, וההיפך הוא הנכון.

הימנעות הנתבעת מזימון הרופאים הנ״ל למתן עדות, כמו גם הימנעותה מזימון רופאים אחרים אשר טיפלו במנוחה, פועלת נגדה ומחזקת את טענתו של הנתבע בדבר חוסר כשרותה של המנוחה לצוות. בעניין זה ראו ע״א 2275/90 לימה, חב׳ ישראלית לתעשיות כימיות בע״מ ני רוזנברג, פ״ד מז(2) 605 (1993)).

הימנעות מלזמן את עורכת הצוואה-

עו״ד וגה היא עורכת הדין שערכה את הצוואה והחתימה את המנוחה עליה. לא תיתכן מחלוקת כי עדותה של עו״ד היא ראיה מרכזית בעלת חשיבות רבה (עמ״ש 55336-12-14 רזי ני רא’ (6.3.2016)), שהרי היא מהווה עדות ישירה למצבה של המנוחה ׳בשעת אמת׳ (עמ״ש (ת״א) 1-10 36529-1 ב.ש.מ ני ש.מ (28.2.2012)).

על חשיבות העדת עורך הצוואה נאמר בעמ״ש (חיי) 65589-12-18 ע.ע ני א.ע (25.6.2019):

” נוכח דברים אלה, לא יהיה חולק כי בחינת רצונו של המנוח, והאם הצוואה אכן משקפת רצון זה, אמורה להתמקד, בעיקרו של דבר, בשתי נקודות שעל ציר הזמן, הראשונה היא במועד בו שיתף המצווה את עורך הצוואה – עורך הדין שניסח את הצוואה ברצונו, ואילו השנייה, במועד בו חתם המצווה על הצוואה לפני עדים. על כן נודעת חשיבות רבה לעדותם של אלה מאחר שהמצווה בחר לשתפם בסוד ענייניו, שעה שהשיחות שניהל עם עורך הצוואה ועם עדי הקיום, אמורות להתקיים במעמדם של אלה בלבד, ללא נוכחות צדדי גי, נהנים, קרובי משפחה ואחרים. לעדות זו נודעת חשיבות רבה גם מן הטעם לפיו, כעיקרון, המידע בדבר נסיבות עריכת הצוואה, המפגש המקדים עם המצווה והמפגש המאוחר שבו חתם על צוואתו, אינו עומד לרשות המתנגד שעל פי רוב לא היה שותף למפגשים אלה.

סיכומו של דבר: לגבי נסיבות עריכת הצוואה חיים אנו מפי אותם עדים, ועל המעוניין בקיום הצוואה לדאוג להעדתם, במיוחד מקום ונפל פגם בצוואה, כפי המקרה שלנו”.

עו״ד וגה – עורכת הצוואה – היא היחידה שהיה באפשרותה להבהיר את הטעון הבהרה, ולשכנע את בית המשפט בגמירות הדעת של המנוחה וכי הצוואה משקפת את רצונה.

ואכן, אין חולק על החשיבות של עדות עורכת הצוואה. ואולם, כל צד מטיל על משנהו את האחריות לזמן את עו״ד וגה ומפרט את ההשלכות שיש להימנעות מכך.

כאמור לעיל, נטל השכנוע להוכיח, כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה השנייה מוטל על כתפי התובע, ולא על הנתבעת, מבקשת קיום הצוואה, מוטל הנטל לשלול את התקיימות אותם טעמי התנגדות (רמ״ש 7 1-1 27644-1 (ת״א) מ.מ.ח ני ת.מ (26.3.2018)).

משכך, לכאורה התובע הוא זה שהיה צריך לזמן את עו״ד וגה.

דא עקא, עלה בידי התובע לשלול את חזקת הכשרות המשפטית של המנוחה לערוך צוואה. הוכח בפניי, כי במועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה במצב שפגע בכושרה לגבש רצון חופשי ו״להבחין בטיבה של צוואה”. משכך, נטל הראיה (הנטל המשני, נטל ההזמה) עבר לכתפי הנתבעת (ת״ע 7740-09-14 ל’ ני ל’ (לא פורסם, ניתן ביום 7 23.9.201); עמ״ש (ת״א) 7 1-1 58384-1 ל’ נ’ ל’ (לא פורסם, ניתן ביום 4.2.2019)).

יובהר, כי בדומה לחזקה שבעובדה בדבר השפעה בלתי הוגנת, גם במקרה כזה הנטל שמועבר לנתבעת, המבקשת את קיום הצוואה השנייה, הוא רק נטל הבאת הראיות לסתור ואילו, נטל השכנוע לעניין קיומם של עילות לבטלות הצוואה ובכלל זה טענה בדבר היעדר כושר של המצווה להבחין בטיבה של צוואה, ימשיך לרבוץ על התובע המתנגד לצוואה, והוא יצטרך להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו (רמ״ש 27644-11-17 הנ״ל).

בענייננו, הוכח על בסיס חוות הדעת וחקירתו של המומחה, המסמכים בתיק הרפואי של המנוחה הרפואיים, ועדויות הצדדים ועדיהם, שהמנוחה חלתה באלצהיימר בשנת 2004 וסבלה מהפרעות במצב הקוגניטיבי נכון למועד עריכת הצוואה. משכך, היה על הנתבעת להוכיח כי למרות האמור לעיל, באותה נקודת זמן שבה נערכה הצוואה השנייה לא סבלה המנוחה מהפרעות שיש בהן כדי להביא לפסלות צוואתה, גם אם הוכח כך לגבי מועדים אחרים לפני או אחרי עריכת הצוואה. כאמור, מי שצריך לעלות את הספק הזה היא הנתבעת ועליה היה להביא ראיות לכך ובכלל זה לזמן את עורכת הצוואה.

הדברים נכונים ביתר שאת, לנוכח עדותה של עדת הקיום, גבי אי, אשר אישרה קיומו של הנוהג במשרד לקבל קודם לעריכת צוואה תעודה רפואית המעידה על מצבו של המצווה (ראו סעיף 90 להלן). בעניינה של המנוחה הדבר לא נעשה. משכך, היה מקום שהנתבעת תזמן את עו”ד וגה ולו על מנת שתיתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא הופנתה המנוחה לבדיקת רופא קודם שחתמה על הצוואה. ודוק, על פני הדברים אין כל מניעה שהנתבעת תעשה זאת, ובקלות, שהרי מתקיימים בינה לבין עו”ד וגה קשרי חברות במשך למעלה מ- 20 שנה.

הימנעות כזו בהכרח מוחזקת כנגד הנתבעת המבקשת את קיום הצוואה, מהטעמים שפירטתי לעיל, ובהתאם להלכה המושרשת, לפיה אי הבאת עדות או ראיה רלוונטית, יוצרת הנחה כי אילו הושמעה, היה בה כדי לתמוך בגרסת היריב, וכי הסיבה להימנעות זו נעוצה בחששו של אותו בעל דין מפני תוצאותיה של אותה ראיה או עדות (ע״א 8151/98 שטרנברג, נ’ צ׳צ׳יק, פ״ד נ(1) 539 (2001)).

העדר בדיקה רפואית בסמוך לחתימת הצוואה

מתברר מהמארג הראייתי הנ״ל, כי הנתבעת, אשר טיפלה במנוחה וליוותה אותה לרופאים, ידעה על מצבה הרפואי האמיתי של המנוחה, או לכל הפחות על היותה סובלת מאלצהיימר החל משנת דצמבר 2004 ומצויה בתהליך הדרדרות קוגניטיבית. כמו כן, ידעה הנתבעת מתוקף השכלתה המשפטית כי: “אדם שבריאותו אינה מאה אחוז מומלץ כי יתמוך את צוואתו באישור רפואי של פסיכוגריאטר״ (סעיף 34 לתצהיר הנתבעת).

כאמור, התברר מעדותה של גב׳ א’, העובדת כמזכירה של עו״ד וגה במשך 20 שנה, על

נוהג במשרד להפנות מצווים לבדיקה רפואית בטרם תיחתם הצוואה, וזאת על מנת שלא יהיה ספק בנוגע לכשרותם: ” …עו״ד ווגה מסבירה לה את הצוואה ועל מה היא חותמת, לפני כן מביאים בדיקה של צלילות בדעת, כמו באפוטרופוס, בודקים אם מבינה במקום בזמן בממון בגוף״ (עמי 6, ש׳ 4-5); ובהמשך: “אני אומרת לך מה בדרך כלל הנוהל, לא זוכרת מה היה ב 2005״ (שם, ש׳ 7). גב׳ א׳ הדגישה בעדותה כי הדבר נעשה ללא יוצא מן הכלל: “וודאי גם אם יש היכרות אישית היא לא תעשה משהו חריג״ (עמ׳ 7, ש׳ 20-21).

משכך, נוכח מצבה הבריאותי של המנוחה, גילה המתקדם והנוהג במשרד עו״ד ווגה

• היה מקום לצפות שהמנוחה תופנה טרם עריכת הצוואה לבדיקה רפואית, על מנת להסיר כל ספק בנוגע לכשירותה לערוך צוואה.

דא עקא, בענייננו הדבר לא נעשה. בכך יש כדי לעורר חשד בנוגע לצלילות דעתה והבנתה של המנוחה וכן בנוגע לידיעתה של הנתבעת כי מצבה של המנוחה באותה עת לא היה מאפשר לה לקבל חוות דעת כזו.

בע״מ 2 3777/1 פלוני נ’ פלונית (8.7.2012) נקבע על ידי כב׳ השופט דנציגר:

” סבורני שצדק השופט י’ שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ובעיות רפואיות שונות… בדיקה רפואית מוקדמת כאמור… תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות… עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י’ שנלר, המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו”.

לכן, ועל אף שאין דרישה בדין להמציא חוות דעת שכזו, אני סבורה שבנסיבות המיוחדות של העניין – אדם בגילה ובמצבה של המנוחה – סדר הדברים וצו ההיגיון מחייב את עורך הצוואה להקדים לחתימתה הפנייה של המצווה לבדיקה פסיכיאטרית, כדי שיהיה ברור מראש (ולא לאחר שהצוואה כבר נחתמה), שהמצווה כשיר לערוך צוואה. העובדה שהדבר לא נעשה פועלת, יחד עם יתר הראיות שהובאו בפניי, כנגד הנתבעת.

סיכום ביניים

אני מקבלת את קביעתו של המומחה בחוות הדעת ובחקירה, שכן אלה מתיישבים, כאמור, עם מארג הראיות שהובאו בפני בית המשפט.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להרים את נטל השכנוע, ולהוכיח שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. לעומת זאת, לא עלה בידי הנתבעת לסתור את מסקנות המומחה בחוות הדעת, הנתמכת במסמכים הרפואיים ובעדויות שהובאו כאמור לעיל ואף בראיות שהניחה הנתבעת בעצמה.

הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת

לנוכח המסקנה דלעיל, עקרונית אין צורך להוסיף ולהידרש לטענה, לפיה הנתבעת השפיעה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לחתום על הצוואה השנייה. אולם, ועל מנת לעשות את מלאכתי שלמה, אתייחס לעניין זה.

הוראת סעיף 30 לחוק הירושה קובעת: ” הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.

הכלל הוא שנטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה “ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו” (ע״א 53/88 מנהל נ’ ברונדווין, פ״ד מו(1), 48 (1991)).

לכלל זה יש חריג בפסיקה ” כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שהעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה” (ע״א 423/75 בן נון נ’ ריכטר, פ״ד לא(1) 372, 378 (1976)).

הפסיקה קובעת ארבעה מבחנים מצטברים, לבחינת השאלה, האם התקיימה השפעה בלתי הוגנת, ומבחנים אלה מהווים מעין “נייר לקמוס” פסיקתי (ע״א 5185/93 היועמ״ש נ’ מרום, פ״ד מט(1) 331 (1995)).

אבחן, אפוא, את התשתית הראייתית שהונחה בפניי, בפריזמה של מבחנים אלה.

מבחן התלות והעצמאות – ” המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של “עצמאות” ו״תלות” שני מושגים הפכיים. השאלה שבית^–המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה ״עצמאי״ – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה” (דנ״א 1516/95 מרום נ’ היועמ״ש, פ״ד נב(2) 813 (1998)).

בענייננו הוכח, כאמור לעיל, שהמנוחה במועד עריכת הצוואה סבלה מאלצהיימר. בנוסף, הונחו בפני בית המשפט מסמכים רפואיים המצביעים על תפקוד יומיומי ירוד ביותר, עד כדי שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לדאוג לצרכיה הבסיסיים.

כמו כן, התברר מחקירה נגדית של גב׳ ט׳ (ראו סעיף 66 לעיל), שבמהלך השנים 2004-2005 הייתה המנוחה תלויה בעזרה וסיוע של אחרים. כאמור, גב׳ ט׳ טיפלה במנוחה ודאגה לה לרחצה, לאוכל ולהכל (עמי 70, ש׳ 8-9) כאשר “…כל פעם נתנו לי אותה לכמה ימים שאשמור עליה. לא הייתי צריכה לטפל בה כי הבת שלה טיפלה בה. אני פשוט הייתי מעל ומעבר כדי לקחת אישה מבוגרת…״ (שם, ש׳ 22-24).

מכאן, שלא יכול להיות ספק שבמועד הרלוונטי, המנוחה לא הייתה עצמאית הן מהבחינה הפיסית והן מהבחינה השכלית-הכרתית והייתה תלויה באחרים בכלל ובנתבעת בפרט.

מבחן התלות והסיוע– מקום שמתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון את הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (ע״א 133/84 רכטמן נ’ זיסמן, פ״ד לט (4) 769 (1986)) ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, יטה ביהמ״ש לקבוע כי המצווה היה תלוי בנהנה (ע״א 733/88 אהרוניאן נ’ אהרוניאן, פ״ד מה(5) עמי 705 (1991); ע״א 57/89 1 ששון נ’ מרזב, פ״ד מו(2) 209 (1992); עזי (חיי) 2960/02 עיזבון המנוח א.ה. ז״ל ני ה.ד. ואחי (1.2005 9.1)).

בענייננו, העידה הנתבעת על טיפול שלה באספקטים שונים בחיי המנוחה: “אני הייתי מאוד קרובה לאמא שלי וטיפלתי בה בהמשך עשרות שנים מאי עד תי והכל בצורה מוחלטת״ (עמי 25, ש׳ 17-18); ” אני יודעת כיוון שהייתי צמודה לאמא שלי…” (עמי 25, ש׳ 22); ״ אני תמיד עזרתי לה בכל התחומים״ (עמי 26, ש׳ 9); “אני קניתי את התרופות לאמא שלי לפי מרשמים…” (עמי 27, ש׳ 18); ” …אבל בדרך כלל אני תמיד הלכתי איתה לכל מקום” (עמ׳ 29, ש׳ 24-25). בנוסף, אישרה הנתבעת כי פעלה אף להשכיר את הדירה, וביצעה עבורה הרבה שירותים: “…אמא שלי לא בשביל הדברים האלה בכלל, לא נולדה בארץ, העברית שלה לא עשר היא לא הייתה בנויה לדברים האלה בכלל ועשיתי בשבילה הרבה שירותים” (עמ׳ 41, ש׳ 4-5) ובהמשך העידה: ” …לא היה לה מושג בדברים, כל דבר אני עשיתי וכל דבר הייתה מבקשת ממני לעשות גם היא וגם אבא שלי” (עמ׳ 45, ש׳ 4-5).

גם מעדותה של גב׳ ט׳ מתברר שעיקר הטיפול במנוחה היה על הנתבעת, אשר אך הסתייעה בגב׳ ט׳ (עמ׳ 70, ש׳ 22-24).

מהאמור לעיל, עולה בבירור תלותה של המנוחה בנתבעת, אשר סייעה לה בקיום צרכיה היומיומיים.

מבחן קשרי המצווה עם אחרים – “ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה” (דנ”א 1516/95 בעמ׳ 829).

בעדותו אישר התובע כי בעצמו היה פחות מעורב בחיי המנוחה (עמ׳ 13, ש׳ 12-13 ; ש׳ 19-20).

עיון בתיק האפוטרופסות מלמד, כי הנתבעת בעצמה טענה שהיא היחידה שמטפלת מאז ומתמיד במנוחה ואילו התובע, כמעט ולא הכיר את אמו וביקרה לעיתים רחוקות מאוד, פעם בשנה שנתיים (ראו: תגובת הנתבעת לתסקיר הסעד). בנוסף, מתברר מתסקיר הסעד כי הנתבעת תיארה את התובע כ״אדם אלים ביותר, אשר לא היה בקשר רציף מעולם עם אימו, ואשר מאז ומתמיד הטיל אימה וטרור על אימו החסויה״ (תסקיר הסעד, עמי 3). כך גם העידה הנתבעת בדיון שהתקיים בתיק האפוטרופסות: ” …יש פה מקרה שמילדות אמא שלי והוא זה גיהנום. אם אמא שלי יוצאת מהבית זה גזר דין מוות בשבילה…. הוא נהג באמא שלי באלימות פיזית ומילולית. הוא היה בא אליה פעם בשנה, היא הייתה יושבת בסלון בפחד… זה גזר דין מוות בשביל אמא שלי שהיא נמצאת בסביבתו 5 דקות” (פרו׳ מיום 2.10.2011, עמי 3, ש׳ 25-32 ; עמי 4, ש׳ 1-2).

גם בתצהיר עדות ראשית, הנתבעת אינה חוסכת בתיאורים קשים באשר ליחסו של התובע כלפי המנוחה ובאשר לכך שהמנוחה פחדה ונרתעה ממנו: “אמי פחדה מהמתנגד פחד מוות ואמרה לי מספר פעמים שהיא חוששת שירצח אותה ואותי…” (סעיף 18 לתצהיר; ראו גם: שם, סעיפים 8, 42, 43).

בין אם יש אמת בטענותיה אלה של הנתבעת ובין אם לאו, אין מחלוקת כי בשל היחסים העכורים בין הצדדים נמנע מהתובע להיפגש עם אימו.

לאור האמור לעיל, אין מחלוקת כי הקשר בין המנוחה לבין התובע היה קשר מצומצם ביותר במהלך השנים האחרונות, בין אם בשל היעדרויותיו התכופות ובין אם בשל הסתה מצד הנתבעת. אמנם, לא הוכח, כי המנוחה הייתה מנותקת לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריה עם אחרים היו מועטים ונדירים, ואף נטען, כי המנוחה נהגה לבקר באופן סדיר במועדון לקשיש. ברם, בשל מצבה הקוגנטיבי באותה עת, ספק רב שהמנוחה בכלל הייתה יכולה לשמור או ליצור קשרים חברתיים.

כאמור לעיל, בדו״ח הרפואי מיום 22.12.2004 – כתשעה חודשים לפני עריכת הצוואה השנייה – תוארה המנוחה הסובלת מתהליך דמנטי, בין היתר, כסובלת ממצבי דיכאון ומסתגרת בבית. יש להניח שבמצבה זה קשריה עם אחרים היה מצומצם ביותר, אם בכלל.

מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהבנה– מעורבות פחותה בעריכת הצוואה, שאינה מגעת כדי פסילתה עפ״י סעיף 35 לחוק הירושה, יכול שתהווה אינדיקציה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה (דנ״א 1516/95; ת״א 73878/04 אלקסיק גיויס ואח’ נ’ סטרנשטיין (12.2.2006); ע״א 3828/98 מיכקשווילי נ’ מחקשווילי, פ״ד נד(2) 337 (2000)).

בענייננו הוכח, כי עורכת הצוואה – עו״ד וגה – היא חברתה של הנתבעת מעל 20 שנה (עמ׳ 33, ש׳ 22-24) ; הנתבעת הסיעה את המנוחה לעו״ד וגה לצורך הכנת הצוואה, ועל אף שלדבריה היא המתינה מחוץ למשרד (סעיף 26 לתצהיר הנתבעת), הרי בפועל ” המשרד של דורית ווגה זה בתוך הדירה שלה ואני חיכיתי בסלון״ (עמ׳ 36, ש׳ 6); לצורך הצוואה התקיימה פגישה אחת במשרדה של עו״ד וגה (עמי 35, ש׳ 8); כמו״כ, על אף שלדברי הנתבעת היא לא ידעה כי מטרת הפגישה היא לצורך עריכת צוואה (עמי 35, ש׳ 1-2), ספק רב שנאלצה להמתין זמן ממושך, מבלי לשאול ואף לקבל תשובה באשר למטרת פגישה זו, מה גם שהנתבעת הייתה זו שהשלימה את הפרטים החסרים בצוואה בנוגע למס׳ גוש וחלקה (עמ׳ 36, ש׳ 24).

כל הדברים הנ״ל כשלעצמם אינם מגיעים, אולי, כדי מעורבות בעריכת צוואה המצדיקה את פסילת הצוואה, אך יש בהם כדי לחזק את הרושם שהייתה השפעה בלתי הוגנת, ובמיוחד לנוכח מצבה המנטאלי של המנוחה.

הנה כי כן, הוכח בפניי כי בין המנוחה לבין הנתבעת התקיימה תלות יסודית ומקיפה שניתן להניח כי בשלה נשללה רצונה החופשי של המנוחה. יש לזכור, כי באותה עת מצבה הרפואי של המנוחה היה ירוד ביותר, והתבטא כאמור בין היתר בירידה בתפקוד הקוגניטיבי ובבעיות זיכרון, ויש להניח כי בשל כך הייתה המנוחה נוחה להשפעות.

בית המשפט העליון בפרשת מרום הבהיר שרשימת המבחנים הנ״ל אינה סגורה, והציע מס׳ מבחני עזר נוספים (דנ״א 1516/95 הנ״ל).

מבחן הקרבה הרגשית– מתקבל הרושם, כי הייתה קרבה רגשית בין המנוחה לנתבעת, שהיתה המטפלת העיקרית בה והיחידה שהיתה עימה בקשר.

מבחן הנישול– לכאורה, התובע אינו מנושל בצוואה השנייה, שכן כל נכסיה ורכושה של המנוחה, לרבות הדירה בתל אביב, מחולקים באופן שווה בין הצדדים. אולם, לדברי התובע, הואיל והנתבעת כבר קיבלה דירה (עמ׳ 39, ש׳ 18-20), התכוונה המנוחה ליצור איזון בין האחים על ידי הורשת דירתה לתובע בלבד, זאת כפי שציוותה בצוואה הראשונה. הצוואה השנייה מהווה, אפוא, שינוי מהותי מהצוואה הקודמת, באופן המרע משמעותית את מצבו של התובע וגורע מהזכויות שניתנו לו בצוואה הראשונה.

מבחן השימוש לרעה בתלות– על אף שלכאורה אין הצוואה השנייה מנשלת את התובע, הרי היא מעניקה לנתבעת זכויות בדירה בתל אביב, שלא הוענקו לה בצוואה הראשונה. בצוואה השנייה המנוחה לכאורה חוזרת בה מכוונתה להעניק לתובע את מלוא הזכויות בדירה בתל אביב.

מבחן הגיונה של הצוואה– יסוד היעדר ההגינות בהשפעה נלמד אפוא מנסיבות הפעלתה, ולאו דווקא ממטרת המעשה או מהתוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג (דיני ירושה ועיזבון, עמי 125).

בענייננו עלה בידי התובע, הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, להוכיח את קיומן של אותן נסיבות – על פי המבחנים שפורטו לעיל – ולהקים את החזקה בדבר קיומה של אותה השפעה. משכך, עובר נטל הבאת הראיות אל הנתבעת, מבקשת הקיום, ועליה ליישב את קיומן של אותן נסיבות שהוכחו עם היעדרה של השפעה בלתי הוגנת (פגמים בצוואות, עמי 213).

לעניין זה יפים דבריו של כבי השופט ברנזון בע״א 423/75 בן נון ני ריכטר, פ״ד לא)1) 372 (1976), שם נקבע:

” לפי חוק הירושה אין אצלנו כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי-הוגנת. על-כן נקבע הכלל, כי המתנגד לקיום צוואה עליו הראיה שהיא נערכה עקב השפעה כזאת. ע״א 190/68, סוטיצקי ני קלינברוט [2]. ואולם גם אצלנו, כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר.

כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה…”

)ראו גם: ע״א 53/88 מנלה ני ברנדווין, פ״ד מו)1) 48 בעמי 50 (1991); ע״א 510/90 כצנשטיין ני סידרנסקי, פ״ד מה)2) 221 (1991); ע״א 733/88 אהרוניאן ני אלישקה, פ״ד מה)5) 705 (1991)).

בדנ״א 1516/95 הנ״ל נקבע, כי אין הכרח להביא ראיות ישירות לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא די בראיות נסיבתיות שעולה מהן מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת. בעניין זה ראו גם ע״א 4902/91 גודמן ני ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ״ד מט(2) 444, 450 (1995)).

מן הכלל אל הפרט- אין ספק, כי לאחר שמקבצים יחד את כלל העובדות הקשורות עם מצבה של המנוחה, ובכללן הראיות שהובאו לבית המשפט בדבר התלות המקיפה של המנוחה בנתבעת, די בכך כדי להצדיק את קיומו של החריג, לפיו קמה חזקה שבעובדה, כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה לא הוגנת של הנתבעת על המנוחה. משכך, בהתקיים החריג, היה על הנתבעת להוכיח שלא היתה מצידה השפעה בלתי הוגנת שהביאה לעריכת הצוואה השנייה.

הנתבעת כלל לא התמודדה עם הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, מלבד התייחסות בסיכומיה, ואף לא ניסתה לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה והליכי עריכתה, ובכלל זה לזמן את עדי הצוואה שכאמור הצהירו בסעיף 2 לתצהיר הנלווה לצוואה כי ״ המצווה חתמה על הצוואה … ללא תרמית או השפעה בלתי הוגנת”, ולזמן לעדות את עורכת הצוואה.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובע בדבר השפעה בלתי הוגנת, כאמור בסעיף 30 לחוק הירושה.

המוטעם מכל המקובץ לעיל- מכלול הראיות בתיק מצביע על כך שבמועד עריכת הצוואה השנייה לא הייתה המנוחה כשירה לצוות ולא ידעה להבחין בטיבה של צוואה וכן כי הצוואה נחתמה ע״י המנוחה בהיותה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעת.

סוף דבר

לפיכך אני קובעת כדלקמן:

הבקשה למתן צו קיום לצוואה מיום 18.9.2005 נדחית.

הבקשה לצו קיום צוואה מיום 20.8.1995 מתקבלת, והתובע יגיש פסיקתא ערוכה בהתאם לטופס 5 לתקנות הירושה, התשנ״ח- 1998.

בנסיבות העניין, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 35,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, אחרת יתווספו עליו ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין ותסגור את כל התיקים שבכותרת.

ניתן היום, ב׳ אלול תשע״ט, 02 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.