צור קשר
אודותתלה״מ 38174-06-18 אל קראת אלול נ׳ אל קראת
עורך דין מומלץ
- לפניי בקשת למחיקת התביעה על הסף בשל טענת הנתבע/המבקש כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה.הצדדים יהודים תושבי צרפת, אשר נשאו זל״ז כדת משה וישראל בצרפת ביום 22.11.78.ביום 17.6.18 הגישה המשיבה כנגד המבקש תביעה לבית משפט זה לפרוק שיתוף במקרקעיןהידועים כגוש …., חלקה , תת חלקה …, דירה ברח׳ בתל אביב, הרשומה על שם שני
הצדדים בחלקים שווים (להלן: “הדירה”) ואיזון משאבים אשר מתייחס לחשבונות הבנק בארץ.
ביום 14.11.18, ניתן פסק דין לפירוק השיתוף בדירה וב״כ המשיבה מונתה לכונסת נכסים. פסק הדין ניתן בהעדר הגנה, וזאת היות והנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לשני דיונים שנקבעו.
ביום 20.12.18 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין ועיכוב ביצוע, כאשר לטענתו בין הצדדים מתנהל בבית המשפט בצרפת הליך איזון משאבים כולל, לרבות ביחס לנכסים הנמצאים בישראל. ביום 24.1.19 ניתנה החלטתי המבטלת את פסק הדין.
לאחר ביטול פסק הדין טען המבקש כי המשיבה נקטה כנגדו בהליכים בצרפת במסגרתם עתרה אף לסעדים לגבי הרכוש בארץ, ומשיישנו הליך תלוי ועומד אין לדון בתובענה וכי הפורום הנאות הינו בית המשפט בצרפת. מנגד, טענה המשיבה כי ההליכים בצרפת נסגרו, וזאת מכוח החוק הצרפתי אשר קובע כי בתום 30 חודשים מיום פרוץ ההליכים וככל
שהצדדים לא הגיעו להסכמות, עליהם להגיש תביעה וככל שמי מהצדדים לא הגיש תביעה תוך 30 חודשים התיק נסגר אוטומטית.
משהצדדים היו חלוקים באשר לשאלה האם ישנו הליך תלוי ועמוד בצרפת, קבעתי במסגרת דיון שהתקיים ביום 29.4.19, כי נדרשת המצאת החלטה שיפוטית מבית משפט מתאים בצרפת או חוות דעת של מומחה אשר ימונה על ידי בית המשפט ויחווה דעתו באשר לטענות התובעת באשר לדין הצרפתי הנוהג והאם אכן למעשה אין הליך תלוי ועומד מקביל בצרפת. משהדין הזר הינו בגדר עובדה שיש להוכיחה הוריתי על מינוי מומחה לדין הזר-הוא הדין הצרפתי.
ביום 9.12.19, לאחר עיכובים רבים שמקורם בבקשות כאלה ואחרות של הצדדים, הוגשה חוות דעתה של ד״ר נטלי גרשון, מומחית מטעם בית המשפט לדין הצרפתי. במסגרת חוות דעתה סקרה המומחית את ההליכים שהתנהלו ומתנהלים בצרפת וקבעה באופן חד משמעי כי במועד בו מונתה כמומחית מטעם בית המשפט, לא היה כל הליך תלוי ועומד בין הצדדים. למעשה, בהתאם לחוות הדעת, המשיבה הגישה בצרפת ביום 10.12.15 בקשה לגירושין וביום 22.1.16 ניתן צו אי פיוס. כאמור בחוות הדעת, צו אי פיוס, הוא צו במסגרתו ניתנים סעדים זמניים ובין היתר משמעותו היא כי בן הזוג אשר הגיש בקשה לגירושין רשאי להגיש תביעה לגירושין בתוך 30 חודשים ממתן הצו, וככל שלא הוגשה תביעה, פוקע הצו, לרבות האישור להגיש תביעת גירושין. ביום 5.7.19 ניתן פסק דין הצהרתי של בית המשפט הצרפתי המבטל את צו אי הפיוס, וזאת היות ולא הוגשה תביעת גירושין בתוך 30 חודשים ממתן צו אי הפיוס. לאחר מכן, ביום 24.7.19 התקבלה בבית המשפט בצרפת בקשת המבקש לגירושין, כך על פי חוות דעת המומחית. היינו, ביום הגשת התביעה כאן, ואף ביום בו מונתה המומחית לא היה הליך תלוי ועומד בעניינם של הצדדים.
בתגובתו לחוות הדעת הודיע המבקש כי הוא מקבל את חוות הדעת, אך טען כי כעולה מחוות הדעת אין ספק שנכון לעת הזאת מתנהל הליך בצרפת, וכי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. ביום 1.1.20 ניתנה החלטתי הקובעת כי בהתאם לחוות הדעת בית המשפט בישראל מוסמך לדון בתביעה, תוך שאני קובע כי תגובת המבקש עולה כדי חוסר תום לב של ממש, כאשר ההליכים בצרפת חודשו על ידו רק ביום 24.7.19, וכאשר התביעה כאן הוגשה ביום 17.6.18 והמבקש שב וחזר על טענתו כי קיים הליך תלוי ועומד בצרפת. עוד קבעתי במסגרת החלטתי כי ככל והמבקש עומד על טענתו לפורום לא נאות, יתכבד ויגיש בקשה מתאימה.
ביום 8.1.20 הוגשה בקשת המבקש למחיקת התביעה היות ובית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות. היא הבקשה נשוא החלטתי זו.
לטענת המבקש לאור העובדה כי קיים הליך בין הצדדים המתנהל בבית המשפט בצרפת, בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות. לטענתו יש לסלק התובענה על הסף או לחילופין לעכב ההכרעה בה, וזאת מתוך חשש כי יינתנו החלטות סותרות. כן טען המבקש כי הוא הגיש תביעת גירושין בצרפת והתובעת הסכימה להתדיין שם ועל כן הציפיה של הצדדים הינה כי בית המשפט בצרפת הוא שידון בסכסוך בניהם וכי הצדדים רואים לנגד עיניהם את מערכת החוקים הצרפתית, אליה הם פנו ולא את מערכת החוקים הישראלית. לטענת המבקש בהתאם למבחן מירב הזיקות בית המשפט הצרפתי הוא הפורום הראוי לדון בתביעה שכן, בפניו עומד הליך חלוקת רכוש, מקום מושבם ועיסוקם של הצדדים הוא בצרפת, עדי הצדדים נמצאים בצרפת ורוב רכושם נמצא בצרפת.
המשיבה טענה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה. לטענתה פתיחת ההליך בצרפת על ידי המבקש בחודש יולי האחרון נעשתה בניסיון להטעות את בית המשפט ולעכב את ההליך כאן בעוד הוא ממשיך וגובה את דמי השכירות ביחס לדירה באופן בלעדי. המשיבה טענה כי לבית המשפט בישראל הסמכות הבלעדית לדון בתביעת מקרקעין בישראל וכי לבית המשפט הצרפתי, על פי הדין הצרפתי אין סמכות לדון בפירוק שיתוף מקרקעין בישראל. כן טענה המשיבה, תוך שהיא מפנה לחוות דעת המומחית, כי מהות ההליך שהוגש בצרפת הוא הליך ישוב סכסוך אשר הסעדים הניתנים במסגרתו מוגבלים לסעדים זמניים וכי בית המשפט כלל אינו מוסמך לדון בעניין רכושי במסגרת הליך זה, כך שגם אין חשש כי יינתנו החלטות סותרות. עוד הוסיפה המבקשת כי עדי ההגנה נמצאים בישראל.
כפי שקבעתי בהחלטה מיום 1.1.20 לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה. משרכש בית המשפט סמכות לדון בתביעה, קמה לו חובה לעשות שימוש בסמכות זו. יחד עם זאת, במקרים מסוימים בית המשפט רשאי שלא להפעיל את סמכותו. בין המקרים הללו נמנית דוקטרינת הפורום הלא נאות, על פיה בית המשפט רשאי לקבוע כי קיים פורום זר המתאים לדון בתביעה וכי בית המשפט הישראלי אינו הפורום המתאים.
על פי הפסיקה נטל ההוכחה כי בית המשפט אינו הפורום הנאות לדון בתביעה מוטל כתפו של הנתבע, ועליו לשכנע את בית המשפט, כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר (ראה למשל: 45/90 עבאדה נ׳ עבאדה, פ״ד מח(2) 77, 84-82 (1994)).
יתר על כן “כיום המגמה הינה לצמצם את קשת המקרים בהם ייעתר בית המשפט לטענת פורום בלתי נאות. בעבר, עמדו בפני נתבעים שהיו נדרשים להליכים בפורום זר מחסומים גבוהים בבואם לנהל הליכים משפטיים במדינה זרה. אולם בימינו עם ההתפתחות באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת בין מדינות, פוחתת במידה רבה אי הנוחות הכרוכה בהתדיינות בפורום זר״ (רע״א 2737/08 אורי ארבל נ׳ .TUI AG ( ניתן ביום 29.1.09) (להלן: “ענין ארבל״) וכן ראה רע״א 2705/97 הגבס א׳ סיני (1989) בע״מ נ׳ .The Lockformer Co ואח׳, פ״ד נב)1) 109 (להלן: “עניין הגבס”).
השאלה האם הפורום הישראלי הינו הפורום המתאים לדון בתובענה מוכרעת על פי שלושה מבחנים: ״(1) איזה פורום משפטי הוא בעל ״מרב הזיקות״ בנוגע לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; (3) שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה” (ראה ענין ארבל לעיל).
מהו אם כן הפורום הנאות לדון בתביעה שלפנינו?
במסגרת מבחן הזיקות על בית המשפט לבחון מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת נשוא הדיון. במרוצת השנים התגבשו בפסיקה מספר שיקולים אותם ישקול בית המשפט במסגרת מבחן זה ובניהם ניתן למנות את מקום מושבם ועסקיהם של הצדדים, גישה למקור הראיות, האפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט, ההוצאות הכרוכות בהבאתם ועוד (ראו, רע״א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ׳ זריקאת, פ״ד מח)3) 265, -270 269 (1994).
בעניינו המדובר בצדדים שהם שניהם אזרחי צרפת ותושביה ואינם אזרחי ישראל. לצד זאת, המקרקעין נשוא התביעה מצויים בישראל, הם מושכרים על ידי מתווך ישראלי ולפחות חלקם של העדים מצויים בישראל. המבקש לא התמודד עם טענה זו, לרבות עם הטענה כי לבית המשפט בצרפת כלל אין סמכות לדון בפירוק השיתוף במקרקעין הנמצאים בישראל. טענתו היחידה של המבקש בעניין זה היא כי המשיבה לא הגישה כל בקשה בצרפת במסגרתה ביקשה שלא לדון בנכס המצוי בישראל והיא למעשה הסכימה לסמכותו של המשפט בצרפת.
אין בכוונתי להכריע בקשר לדין הצרפתי וגם איני נדרש לכך, אך אציין כי בין אם לבית המשפט בצרפת הסמכות לדון בנכס ובין אם לאו, טענת המשיבה, על פיה במסגרת ההליך התלוי ועומד בצרפת, אשר עניינו בקשה לגירושין בשונה מתביעת גירושין, אין בית המשפט מוסמך ליתן סעדים קבועים ומהותיים והמדובר בהליך מקדמי לישוב סכסוך, עולה בקנה אחד עם חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט ומחזקת את המסקנה כי אין חשש שיינתנו החלטות סותרות.
זאת ועוד, לעובדה כי המקרקעין נשוא התובענה מצויים בישראל השלכה נוספת על הפורום הנאות שכן, את פסק הדין יהיה על הצדדים לאכוף בישראל וכבר נקבע בפסיקה כי אפשרות אכיפת פסק הדין מהווה שיקול לגיטימי בבחירת הפורום הנאות (ראה לדוג׳ ע״א 74/83 חיים סארפסאדה ראד נ׳ יעקב חי, פ״ד מ)2) 141 ועניין הגבס לעיל).
גם ביחס לצפיות הצדדים נדמה כי בית המשפט הישראלי הוא פורום נאות וכי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר בית המשפט הצרפתי. הצדדים רכשו יחד מקרקעין בישראל ובחרו לנהלו באמצעות מתווך בישראל כאשר דמי השכירות מופקדים בחשבון בנק ישראלי. ברי כי פירוק השיתוף בדירה המצויה בישראל על ידי בית המשפט הישראלי הינה ציפייה סבירה ואך מתבקשת ולא ניתן לקבל טענה, על פיה אין המדובר בסיכון שהצדדים צפו. אין גם לקבל את טענת המבקש בעניין זה על פיה היות והנתבעת הגישה בקשה לגירושין בשנת 2015 בצרפת והיות והוא הגיש בקשה זהה בשנת 2019, ניתן ללמוד כי לצדדים לא היתה ציפייה לדון בעניינם בישראל. הצדדים מנהלים את חייהם בצרפת ולפרידתם היבטים רבים ושונים מעבר לנכסים הנמצאים בישראל, כך שאין כל רלוונטיות לכך שהנתבעת הגישה בקשה גם בצרפת. יתר על כן, כאמור בחוות הדעת מטעם המומחית, אין המדובר בתובענה רכושית המתנהלת בצרפת כי אם בהליך מצומצם במסגרתו ניתן ליתן אך סעדים זמניים. הליך אשר לו דמיון מסוים להליך ישוב הסכסוך בישראל. העובדה כי במסגרת דו״ח נכסים משותפים שהוגש שם מנתה המשיבה גם את הנכסים בישראל, אין משמעה כי לצדדים לא היתה ציפייה סבירה להתדיין בישראל לגבי אותם נכסים. הגשת הבקשה לגירושין בצרפת על ידי המבקש בחודש יולי שנת 2019, ודאי אינה מלמדת על צפיית הצדדים, שכן היא הוגשה זמן רב לאחר שהוגשה התביעה כאן, וטוב היה אם לא היתה נטענת.
המבחן השלישי כאמור לעיל, הוא מבחן השיקולים הציבוריים, ובראשו האינטרס של בית המשפט בישראל לדון בתביעה. בענייננו משמדובר במקרקעין המצויים בישראל האינטרס לדון בפירוק השיתוף בהם הינו ברור ומובהק, ובבסיסו אמירה ברורה של בית המשפט הישראלי כי מי שרוכש מקרקעין בישראל כפוף להחלטות בית המשפט הישראלי ביחס למקרקעין. טענת המבקש לעניין המשאבים המוגבלים של בית המשפט ועומס התיקים, אשר בגינם אין לבית המשפט בישראל אינטרס לדון בתביעה, טוב היה אם לא היתה נטענת, שכן התנהלותו של המבקש היא שגרמה לסרבול והתמשכות ההליך והיא שיצרה עומס עבודה מיותר בתיק זה והתארכות מיותרת של ההליך.
נוסף לשיקולים שהובאו לעיל, בפסקי דין שונים שקלו בתי המשפט גם שיקולי צדק כחלק מבחינת הפורום הנאות (ראו למשל רע״א 9328/12 נירימליק בע״מ נ׳ חברה באחריות מוגבלת סובורובה (פורסם ביום 21.4.13). קבלת טענת המבקש לפורום לא נאות תביא למצב בו המבקש יוצא נשכר מהתנהלותו חסרת תום הלב עליה עמדתי בהחלטתי מיום 1.1.20, ולכך אין ליתן יד. המשיבה הגישה תביעתה עוד ביום 17.6.18. המבקש טען כי בין הצדדים מתנהל הליך משפטי אשר במסגרתו נדונים כל העניינים הרכושיים שבין הצדדים, עד שנדרשתי למנות מומחית לדין הזר אשר קבעה מפורשות כי המבקש הגיש את בקשתו לגירושין בצרפת, לא רק לאחר שהוגשה התביעה כאן, אלא אף לאחר שמונתה המומחית. יתר על כן, גם לאחר הגשת חוות הדעת המשיך המבקש, אשר לא כפר במסקנות חוות דעת, להערים קשיים ולעכב ההליך בטענה כי הפורום בישראל אינו נאות. התנהלות זו של המבקש נראה כי נועדה לעכב ההליך ולהתחמק ממתן פסק דין, והיא עולה כדי חוסר תום לב של ממש. ברי כי אין ליתן לכך יד והתנהלות זו אך מחזקת את המסקנה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה.
כבר ציינתי בעבר כי לשיטתי יש להפעיל ולעשות שימוש בטענה של פורום לא נאות בתום לב ובניקיון כפיים (ראה תמ״ש 17716-06-11 ש.מ ואח׳ נ׳ נ.ק ואח׳ (לא פורסם, ניתן ביום 21.7.12), וזאת בהיותו של עקרון תום הלב עקרון יסוד בשיטת משפטנו אשר ממנו נגזרת חובת תום הלב הדיונית האוסרת על שימוש לרעה בהליכי משפט. וכך כבי השופטת ד׳ בייניש בבג״צ 5918/07 פלונית נ׳ בית הדין הרבני הגדול בסעיפים 38 ו-39 לפסה״ד:
״38. תום־הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחילת התערותו של עקרון זה בשיטתנו המשפטית ־ בהלכה הפסוקה, המשכו בחקיקה (ראו: סעיפים 12(א) ו־ 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל״ג־ 1973) ופיתוחו בפסיקה עניפה שהעמידה אותו כערך מרכזי בשיטתנו. כידוע, תחולתו של עקרון תום־הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון תום־הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום־הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי־הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים “יריבים” (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט ־ פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק־פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס״ז)). על בעלי־הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש״א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע״מ נ׳ שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007), פס׳ 4 והאסמכתאות המובאות שם).
39. כבר נקבע בפסיקתנו כי מחובת תום־ הלב הדיוני נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרתו של איסור זה במישור הציבורי הינה לשמור על תקינות ההליך השיפוטי, ולמנוע מבעל־דין להשתמש לרעה בבתי־המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי נועד האיסור הנדון למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בפני בתי־ המשפט. כמו עקרון תום־הלב, אף גבולות האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינם ניתנים לתחימה מראש, שכן מדובר במושגים
דינאמיים ויחסיים המקבלים את תוכנם המהותי בהתאם לנסיבות העניין ולדרך בה יושמו ממקרה למקרה. ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת- המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי- כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה (ראו בעניין זה: בש״א 6479/06 בנק דיסקונט הנ״ל, פס׳ 5).״
סיכומו של דבר לא עלה בידי המבקש להוכיח כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה וכי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר. שקילת כל המבחנים שהותוו בפסיקה מובילה למסקנה כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בית המשפט הישראלי וכי דין הבקשה להידחות.
משנדחתה בקשת הנתבע הוא יישא בהוצאות התובעת בגין בקשה זו בסך 3,000 ₪ וזאת בין היתר לאור התנהלותו הדיונית עליה עמדתי לעיל. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת החלטתי זו אצל ב״כ התובע וככל שלא ישולמו במועד שנקבע יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהמועד שנועד לתשלום ועד התשלום בפועל.
משדחיתי הבקשה קובע קדם משפט נוסף ליום 6.5.20 בשעה 12:00.
ניתן היום, ל’ שבט תש״פ, 25 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.
יחזקאל אליהו, שופט
תלה״מ 38174-06-18 אל קראת אלול נ׳ אל קראת
כתיבת תגובה