השופט ארז שני: פס”ד במספר תובענות לזכייה בעיזבונן של שתי מנוחות – אם ובת (ת”ע 47098-04-21)

 

לפני הכרעה במספר תביעות אשר הוגשו בעניין עיזבונן של המנוחות הגב’ ז. ג.ז”ל ובתה, הגב’ ד. ג. ז”ל.

רקע ותיאור ההליכים

המנוחה, ז. ג. ז”ל (להלן: “ז” ו/או “האם“) הלכה לבית עולמה ביום …., בהיותה אלמנה, והותירה אחריה בת – הגב’ ד. ג. ז”ל (להלן: “ד.” ו/או “הבת“), אשר הלכה לבית עולמה ביום …, בהיותה כבת … שנה, רווקה וללא ילדים.

 

אביה של ד. ז”ל הלך לבית עולמו ביום …..

 

ד. ז”ל סבלה במהלך חייה ממחלות שונות ורבות, בהן, בין היתר סכיזופרניה פרנואידית כרונית.

 

לאור מצבה של ד. ז”ל, אף מונה לה ביום 2/8/2010 אפוטרופוס קבוע לגוף ורכוש על ידי בית המשפט (להלן: “האפוטרופא” ו/או “עו”ד פ.“), למעט לעניין קצבאותייה, אותן נפסק כי תמשיך לנהל בעצמה (תמ”ש 43250/09).

 

ז. ז”ל, אשר דאגה לבתה בשל מצבה, הותירה אחריה צוואה מיום 9/12/2007, בה הורישה את כל עיזבונה לבתה ולאחר פטירתה, לצדדי ג’ במנגנון של “יורש אחר יורש”.

 

לצוואה נוספה “תוספת” מיום  18/8/2008.

 

יורשי עיזבונה של המנוחה ז. בהתאם לצוואתה לאחר פטירתה של בתה ד. ז”ל, עורך הדין ש. י. ועורך הדין א. א. (להלן: “עו”ד י. וא.“), הגישו בקשה לקיום צוואתה (ת”ע 101130/09).

 

הבת ד. ז”ל , באמצעות האפוטרופא, הגישה התנגדותה לחלק מסעיפי הצוואה (סעיפים 5, 6, ו- 8) ולתוספת הצוואה (ת”ע 5137-03-10). בהמשך, הגישה האפוטרופא בקשה לתיקון ההתנגדות והותירה את התנגדותה רק לסעיף 8 לצוואה ולתוספת לצוואה.

 

בסופו של יום ולאחר דיון, ניתן ביום 24/7/2011 פסק דינה של סגנית הנשיאה כבוד השופטת

ט. סיוון ז”ל, בו ביטלה את התוספת לצוואה מיום 18/8/2008, מינתה כמנהל עיזבון קבוע את עו”ד ת. ש. וניתן צו קיום לצוואת המנוחה.

צו קיום צוואה מתוקן ניתן ביום 13/9/2011.

 

על פסק דין זה הוגש ערעור (עמ”ש 27786-10-11) על ידי עו”ד י. וא., בהקשר לביטולה של התוספת לצוואה, ערעור אשר נדחה, אך עם זאת, קיבלו הם סך של 100,000 ₪ לכל אחד מהם, בעבור טיפולם במנוחה, וככל שבעתיד יירשו מעיזבון המנוחה, סך זה יקוזז.

 

הליכים נוספים התנהלו בעניין מינוי מנהל עיזבונה של המנוחה ז. ופעולות שונות למתן הוראות מטעם האפוטרופא.

 

כפי הוראות צוואת האם, בתה היחידה היא היורשת את עיזבונה מכח צוואתה.

 

כאמור, ביום 22/3/2016 הלכה ד. ז”ל לבית עולמה, ומכאן החלו להתנהל ההליכים אשר לפני, באמצעות הגשת תביעות על ידי הצדדים, כל אחד מהם טוען לעיזבונה של האם ו/או הבת, כל אחד לפי הבנתו ופרשנותו.

 

ד. ז”ל הותירה אחריה מספר צוואות בכתב יד לחלק מעיזבונה, עליהן יורחב בהמשך.

 

ואלו הם ההליכים על פני רצף הזמן:

  • ת”ע 53924-05-16 – “תובענה לפרשנות צוואה”, אשר הוגשה על ידי עו”ד פ. ושימשה כאפוטרופא של ד. ז”ל, באופן שיורה על היותה יורשת עיזבונה של האם המנוחה (ז.), ומתן צו קיום לצוואתה.
  • ת”ע 35702-11-16 – בקשה למינוי מנהל עיזבון (עיזבונה של ד. ז”ל), אותה הגישה עו”ד פ..
  • ת”ע 26510-12-16 – בקשה לצו קיום צוואתה של ד. ז”ל, צוואת “שכיב מרע” אותה הגיש מר א. מ. (להלן: “מר מ.“).
  • ת”ע 27862-12-16 – התנגדות לקיום צוואת “שכיב מרע”, אשר הוגשה על ידי עו”ד פ..
  • ת”ע 27884-12-16 – התנגדות לקיום צוואת “שכיב מרע”, אשר הוגשה על ידי ש. ר. (להלן: “מר ר.“).
  • ת”ע 26461-12-16 – בקשה לצו קיום צוואתה של ד. ז”ל, צוואה בכתב, אותה הגיש מר ר..
  • ת”ע 26549-12-16 – התנגדות לקיום הצוואה בכתב, אותה הגיש מר מ..

 

כלל התובענות הועברו על ידי רשם הירושה לבית משפט בכאן בהתאם לסעיפים 67א(א)(1)(3)(5) לחוק הירושה, תשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה“).

 

ב”כ האפוטרופוס הכללי הודיע כי בכוונתו להתערב בהליכים מאחר ואין מקום לפרשנות הצוואה, הוראות הצוואה ברורות, התנאי בצוואה לא התקיים, לאור הספקות המשפטיות של ד. ז”ל בשל מצבה הנפשי וביקש כי ימונה גנאולוג לאיתור יורשי המנוחות על פי דין.

 

בהקשר לתביעותייה של עו”ד פ., הודיע ב”כ האפוטרופוס הכללי כי אינה בעלת מעמד בהגשת התביעה, אם תתקבל גרסתה, היא עלולה להוות תקדים חמור ולהשליך על תיקי אפוטרופסות רבים  ויש למנות מנהל עיזבון ניטראלי שעה שהיא עשוייה להיות בניגוד עניינים.

 

הצדדים הופנו לגישור, לכבוד השופטת בדימוס – טליה קופלמן – פרדו.

 

ביום 28/3/2017 הוגשה על ידי הצדדים “בקשה לאישור הסכם”, הסכם אליו הגיעו הם באמצעות גישור, במסגרתו חולק עיזבון האם (ז.) בין הצדדים (42% לעו”ד פ., 46% לעו”ד י. וא., 12% למר מ. ובאשר למר ר., יינתן צו קיום לצוואתה האחרונה של הבת (ד. ז”ל) לטובתו, בכפוף ל”סילוק” תובענות הצדדים וויתור על טענותיהם, הסכם אותו נתבקש בית המשפט לאשר (להלן: “הסכם הפשרה“), ליתן צו קיום צוואה המותנה בהיעדרם של יורשים על פי דין, ולבסוף את מינויו של הגנאולוג עו”ד וגנר (להלן: “עו”ד וגנר“).

 

במסגרתו של הסכם הפשרה (סעיף 3) צויין כי ההסכם בטל ככל שימצאו יורשים על פי דין.

 

ביום 31/12/2017, הוגשה חוות דעתו של עו”ד וגנר, חוות דעת גנאולוגית בה נכתב בין היתר כי “לא נמצאו יורשים פוטנציאליים מצד אמה של המנוחה (ז.), קיימת סבירות אפסית להימצאות יורשים פוטנציאליים נוספים, אם כי נמצאו 3 בני דודים של המנוחה (ד. ז”ל) מדרגה שנייה, מצד אביה”.

 

ביום 9/1/2018 הגישו הצדדים פסיקתה לחתימתי, בה נתבקש אישור להסכם הפשרה אשר הושג בין הצדדים, שעה שלא אותרו יורשים על פי דין לעיזבון האם המנוחה.

 

הן חוות הדעת הגנאולוגית והן הבקשה לאישור הסכם הפשרה, הועברו לב”כ האפוטרופוס הכללי לתגובתו, וחרף המועד שחלף, תגובתו לא הוגשה.

 

ביום 18/1/2018 ניתן צו קיום לצוואתה של הבת (ד. ז”ל), צוואה מיום 22/3/2015, צוואה לטובתו של מר ר. על חלק (ניכר) מעיזבונה, זאת כחלק מהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

 

ביום 22/1/2018, לאור בקשת ב”כ האפוטרופוס הכללי, ניתנה החלטת בית המשפט המאריכה המועד להגשת תגובתו ב – 10 ימים נוספים.

 

ביום 29/1/2018 הודיע ב”כ האפוטרופוס הכללי כי הבקשות הונחו בפניו זה עתה ומבוקשת ארכה להגשת תגובתו, בקשה אליה נעתר בית המשפט.

 

ביום 7/2/2018 הניח ב”כ האפוטרופוס הכללי את תגובתו, בה בין היתר נכתב:

  • ב”כ האפוטרופוס הכללי רואה בחומרה כי הפסיקתה שהוגשה אינה תואמת את מסקנות חוות הדעת הגנאולוגית, שכן כעולה ממנה אותרו יורשים מצד אביה של הבת המנוחה.
  • חוות הדעת הינה לאקונית, חסרה ושטחית ולמעשה, כבר מהליכים קודמים שהתנהלו בעניין הבת עלה כי יש לה בנות דודות בב..
  • עו”ד וגנר לא פנה ליורשים פוטנציאליים.
  • חוות הדעת אינה מהווה שקידה סבירה בהתאם להלכת “השקידה הסבירה”, כפי שנקבעה בפסיקה.
  • ועוד.
  • לפיכך, יש להורות לעו”ד וגנר להשלים את חוות דעתו כך שביחס ליורשים מצד אם המנוחה יעשה בירור מקיף יותר, לפעול לאיתור מידע נוסף אודות יורשים מצד אביה של המנוחה, פנייה אליהם וכן יידועם אודות ההליכים המתנהלים. לחילופין, למנות גנאולוג מומחה אשר חוות דעותיו הוכרו על ידי בית המשפט והאפוטרופוס הכללי.
  • ב”כ האפוטרופוס הכללי מתנגד להסכם הפשרה אשר נחתם על ידי הצדדים.
  • יש לדחות את כלל תביעות הצדדים ולקבוע את המשך ההליך באמצעות שמיעת הוכחות.

 

לאחר התנגדויות הצדדים כולם לאמור בתגובת ב”כ האפוטרופוס הכללי, נקבע דיון בו דחיתי את בקשת ב”כ האפוטרופוס הכללי להחלפת המומחה או שלא לאשר את חוות דעתו, החלטה מיום 15/4/2018.

 

ביום 16/4/2018 נחתמה פסיקתה המאשרת את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, לרבות צו קיום צוואת המנוחה ז. ז”ל, לפיו יורשי המנוחה הם עו”ד פ., עו”ד י. ועו”ד ש..

 

ב”כ האפוטרופוס הכללי הגיש ביום 17/4/2018 בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וביום 29/4/2018 הורתי על עיכוב ביצוע למשך 15 ימים.

ביום 10/5/2018 הגיש ב”כ האפוטרופוס הכללי בקשת רשות ערעור על החלטותיי (רמ”ש

22193-05-18), בקשה אליה נעתר בית המשפט המחוזי ביום 17/6/2018.

 

ביום 30/5/2018 הגיש ב”כ האפוטרופוס הכללי ערעור על פסק דיני מיום 15/4/2018 (עמ”ש

65328-05-18). במסגרתו של ההליך, הוגשה ביום 14/11/2018 הודעה מוסכמת על ידי הצדדים כולם, לרבות ב”כ האפוטרופוס הכללי, כי ימונה גנאולוג נוסף לאיתור יורשיה של המנוחה ד. ז”ל, ככל שאלו יתגלו, תימסר להם הודעה על ההליך ובכך יש להביא את הליך הערעור לסיומו.

 

ביום 12/12/2018 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים.

 

ביום 22/1/2019 מונה הגנאולוג מר רוני גולן (להלן: “עו”ד גולן“) כמומחה מטעם בית המשפט, וביום 9/9/2019 הוגשה לתיק חוות דעתו.

 

מחוות דעתו של עו”ד גולן עלו, בין היתר, הממצאים הבאים:

  • לאם המנוחה היו שתי אחיות שנפטרו ללא שהותירו צאצאים, ומכאן כי אין יורשים על פי דין מצד הורי אם המנוחה.
  • מצד אביה של המנוחה, לו היו 10 אחים ואחיות, 8 אחים נפטרו ושתי אחיות שרדו את השואה. אחת מהן הותירה 2 בנות, להן 3 ילדים – א. (ב.), ג. וק.(ב.).

 

ביום 23/9/2019 נשלח על ידי הצדדים מכתב לאותם קרובים שהוזכרו בחוות דעתו של עו”ד גולן (להלן: “קרובי המשפחה“), כך בהתאם להסכם עליו חתמו הצדדים להליך, בו הם מבקשים להודיעם אודות ההליך ו/או הגשת התנגדותם לו.

 

ביום 3/12/2019 הודיע ב”כ האפוטרופוס הכללי כי משאותרו היורשים על פי דין, לאחר שאלו יצורפו להליכים, הרי שב”כ האפוטרופוס הכללי אינו צד להליכים יותר, בקשה אליה נעתרתי (במסגרתו של דיון) ביום 6/7/2020.

 

ביום 7/1/2020 התרתי את צירופם של קרובי המשפחה כצד להליך.

 

בהמשך הגישו קרובי המשפחה תובענות, הן ביחס לעיזבונה של האם ז.ז”ל והן ביחס לעיזבונה של הבת ד. ז”ל, כמפורט:

 

  • ת”ע 40261-04-20 – בקשה למתן צו הצהרתי בעניין צוואתה של המנוחה ז..
  • ת”ע 43866-05-20 – בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל.
  • ת”ע 51310-07-20 – תובענה למתן סעדים הצהרתיים בעניין עיזבון המנוחות ד. ז”ל וז. ז”ל.

 

ביום 1/11/2020 במסגרתו של דיון, הופנו הצדדים בהסכמה להליך של גישור לעורכת הדין (השופטת בדימוס) טליה קופלמן – פרדו, גישור אשר בסופו של יום לא צלח.

 

ביום 15/3/2021, במסגרתו של דיון, ניתנה החלטתי וכך:

 

“בהסכמת הצדדים בטל הסכם הפשרה נשוא התובענה.

……………..

משעה שבטלות ההסכם מחזירה אותנו לשאלה הבסיסית מי הם יורשי המנוחה, כיצד יש לפרש צוואה ו/או מסמכים אשר הותירה אחריה שמא מן הראוי להורות על הורשה על-פי דין – אזי, אני מורה כי צד מעוניין יוכל להגיש תובענה תוך 30 ימים מהיום וצד החפץ להתגונן, רשאי לעשות זאת תוך 30 ימים מהיום שיקבל לידיו את כתב התביעה”.

 

אלו ההליכים שהוגשו לאחר החלטתי זו:

  • ת”ע 47098-04-21 – תובענה בעניין פרשנות צוואת המנוחה ז., אשר הוגשה על ידי עו”ד פי. ביום 22/4/2021.
  • ת”ע 33233-07-21 – בקשה לצו קיום צוואתה של ד. ז”ל, צוואת “שכיב מרע” אותה הגיש מר מ. ביום 15/7/2021.
  • ת”ע 13423-08-21 – בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל, אותה הגיש מר ר. ביום 27/6/2021 והועברה מהרשם לענייני ירושה ביום 5/8/2021.
  • ת”ע 35366-11-21 – התנגדות למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל (שהוגשה על ידי קרובי המשפחה), אותה הגיש מר ר. ביום 15/11/2021.

 

הליכי הצדדים נקבעו לדיוני הוכחות, לאחריהם הוגשו סיכומי הצדדים.

 

טענות הצדדים

טענות הצדדים כולם בכלל ההליכים נלקחו הן מכתבי הטענות, הן מהתצהירים והן מהסיכומים אותם הגישו, גם מתוך בקשות ביניים שהוגשו במהלכם של ההליכים.

 

פרשנות צוואתה של המנוחה ז. ג. ז”ל

טענותיה של  עו”ד פ.

יש לקבל את התביעה לפרשנות הצוואה האחרונה של המנוחה (ז.), לדחות את תביעתו של מר מ. לצוואת “שכיב מרע”, לדחות את התביעה לסעד הצהרתי שהוגשה על ידי שארי הבשר של המנוחה (ד. ז”ל), לדחות את טענות עו”ד ש. וא. ואת ההסכם הנסתר שעשו בחוסר תום לב עם רחוקי המשפחה.

 

על בית המשפט לקבוע האם המנוחה (ז.) ביקשה להוריש לעו”ד י. וא. עצמם (אם יטפלו בד. ז”ל כאפוטרופוסים/מנהלי עיזבון), או שביקשה להוריש למי שיטפל בבתה.

ככל שיקבע שהפרשנות הראשונה משקפת את אומד דעת המצווה, יש לדחות את תביעת הפרשנות ולקבוע כי משהתנאי בצוואה לא התקיים, יש לדון בקיום צוואתה הראשונה של המנוחה (ז.), וככל שיקבע כי הפרשנות השנייה משקפת את אומד דעת המצווה, יש לקבוע כי עו”ד פ. היא שקיימה תנאי זה והיא אשר זכאית לרשת את המנוחה (ז.) ולדחות את טענות רחוקי המשפחה.

 

קבלת תביעת הפרשנות אינה עומדת בניגוד לחוק אחר, ואפילו היתה, חוק הירושה הוא חוק ספציפי העוסק בירושת אדם ואין בשום אופן לשלול מהמנוחה (ז.) את הזכות כי יכבדו את רצונה האחד ויחיד להוריש את עיזבונה למי שיטפל בבתה.

 

מדיניות משפטית ראוייה ותחושת הצדק והמוסר מחייבים דווקא את קבלת תביעת הפרשנות, אחרת יווצר מצב בו רחוקי המשפחה, שהמנוחה (ז.) ידעה עליהם וביקשה שלא להוריש להם, ומכוח ההסכם הנסתר גם עו”ד ש. וא. ירשו חלק מעיזבונה, בניגוד לרצונה ולתנאי שהציבה.

 

פרשנות המקיימת את הצוואה עדיפה על זו המבטלת אותה.

 

בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אין לבטל רצונו של מצווה להוריש לפלוני מסיבות טכניות (לשון הצוואה) או כלליות כגון טענת היורשים על פי דין.

זכות הקניין כזכות חוקתית מחייבת כבוד מקסימלי לאומד דעת המצווה הספציפי ולא לפסול צוואתו בשל שיקולים כלכליים.

 

מטרת הקרובים היא להלך אימים בטענות כלליות שאינן רלוונטיות למקרה מיוחד זה לפיהן לא יעלה כי בית משפט יכשיר צוואה לאפוטרופוס כאשר אין זה המקרה בכאן, מקרה המבוסס על נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שאין להן השלכות רוחב.

 

בפסיקה נקבע כי פרשנות צוואה תיעשה לפי “נשמתה” (התכלית) – במקרה זה הדאגה והטיפול בד. ז”ל, ולא לפי “גופה” (הלשון) – בפועל “עו”ד פ.” ולא “עו”ד ש. וא.”.

בפסק הדין “טלמצ’יו” (ע”א 1900/96) נקבעו ארבע קטגוריות –

תיקון לשון צוואה בשל טעות.

השלמת חסר (לאקונה).

הגשמת אומד דעת המצווה בקירוב.

הגשמת אומד דעת המצווה בדרך של תחליף.

מכאן כי יש להגשים את רצון המצווה בדרך של תחליף בשל הנסיבות.

עו”ד פ. אף מציעה תיקון בצוואה באמצעות תוספת – “מי שיטפל בבת עד אריכות ימיה….”.

 

בהתאם לסעיפים 54(א) ו- (ב) לחוק הירושה, יש לפרש את צוואת המנוחה (ז.) פרשנות תכליתית, שכן כוונתה של המנוחה היתה שלא להוריש לעורכי הדין באופן פרסונלי, אלא פונקציונלית, למי שימלא את התפקיד אותו ייעדם לעורכי הדין, תפקיד אותו מילאה עו”ד פ..

המנוחה כלל לא הכירה את עו”ד ש. וא. בטרם פנתה אליהם.

 

טענת היורשים על פי דין לפיה, זכות עו”ד פ. אסורה מכח חוק הנאמנות, טענה  מופרכת, שכן סעיף 13 לחוק הנאמנות אוסר פעולה של הנאמן לרכוש לעצמו טובת הנאה, אך לא אוסר על נאמן לזכות בדיעבד בטובת הנאה מאוחרת ככל שלא ביצע פעולה כאמור, כאות תודה על שירות שבוצע עבור נהנה.

 

ברור הדבר כי אין קשר בין שכרה כאפוטרופוס לד. ז”ל, לבין זכיה בעיזבון אמה (ז.) ז”ל, מכוח דיני הירושה, בהתאם לנסיבות המקרה ורצון המנוחה.

 

לטענת עו”ד פ., האם ביקשה להוריש את רכושה לעו”ד ש. וא. רק אם יטפלו בבת עד אריכות ימיה, אך זאת בכפוף לכוחה של הבת (ד. ז”ל) להוריש רכוש זה כרצונה, דבר המקנה לבת כח רב כנגד הגורם המטפל ויוצר מנגנון המאזן בין הצורך לדאוג לבת לבין יכולתה להבחין בטיב הטיפול והדאגה, כך שאם הבת תהיה מרוצה מהגורם המטפל תוכל היא להימנע מהורשה כלשהי ובאופן זה רכוש האם יעבור בהוראת יורש אחר יורש לגורם שיטפל בבת עד אריכות ימיה, ומנגד אם הבת לא תהיה מרוצה מהטיפול, תמיד תוכל להוריש את הרכוש הרב כרצונה.

 

בחירתה של ד. ז”ל שלא לערוך צוואה, למרות שהדבר הוענק לה מכוחו של סעיף 7 לצוואת אמה, מלמד כי הבת היתה מרוצה מאוד מהטיפול המסור של עו”ד פ., ולמעשה ביקשה, אף שלא ביטאה זאת במילים, להבטיח כי עו”ד פ. המטפלת בה במסירות תקבל את רכוש האם המנוחה לאחר אריכות ימיה של הבת.

 

על בית המשפט לפרש את צוואת האם המנוחה באופן המורה על קביעת עו”ד פ.כיורשת עיזבון האם המנוחה במלואו.

 

לצוואת המנוחה (ז.) ניתן צו קיום ביום 13/9/2011 ובבית המשפט המחוזי ביום 1/1/2013. צו קיום הצוואה חלוט ומשלא הוגשה מעולם תביעה לביטולו, הוא מחייב. כיוון שכך, ברור שאילו עו”ד ש. וא. היו מטפלים בד. ז”ל, הרי שהם היו הזוכים בעיזבונה של ז. ז”ל, ולכן טענות רחוקי המשפחה לא רק חסרות היגיון, אלא אף אינן רלוונטיות במקרה זה, שכן המנוחה (ז.) לא ציוותה להם דבר ולא למדינה וכלל לא ברור מהו מעמדם בכלל.

 

עוד, מדובר בקרובי משפחה של בעלה של המנוחה (ז.) ולא קרובי משפחה להם קרבת דם למנוחה, עובדה אשר יש בה לחזק הטענה כי המנוחה הביעה באופן חד משמעי את רצונה שקרובי המשפחה לא ירשו אותה.

 

היורשים על פי דין העידו שלא התעניינו או הכירו את האם ז. ז”ל ו/או את הבת ד. ז”ל.

 

המנוחה (ד. ז”ל) היתה מודעת לקיומם של קרובי משפחה, כך גם עולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית אשר צורפה, ובכל זאת בחרה היא לערוך צוואה על מנת שאלו לא ירשו אותה אחרי מותה.

 

תביעת רחוקי המשפחה, לפיה הינם יורשיה של הבת המנוחה, שהיא יורשת אמה, משסעיף 6 לצוואה האם לא קויים, מרוקנת מתוכן את הצוואה ומבטלת אותה.

 

עו”ד של. וא. לא קיימו התנאי אותו הציבה המנוחה (ז.) בצוואתה, על כך אין חולק, אלו התכחשו לד. ז”ל, התעלמו ממנה ופגעו בה.

 

עו”ד ש. וא., במסגרת ערעורם על פסק הדין, ויתרו על טענות כלשהן לזכויות בעיזבון המנוחה, בכפוף לקבלת סך 100,000 ₪ לכל אחד, תשלום מוגזם אשר ניתן להם בגין העובדה כי איבדו את זכותם לרשת את המנוחה.

 

טענת עו”ד ש.וא.כי עו”ד פ. מנעה קשר בינם לבין ד. ז”ל היא טענה שקרית וללא כל בסיס, ואם כך היה, הרי שיכולים היו הם לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

 

השאלה היחידה העומדת בפני בית המשפט היא מה היה רצונה האמיתי של המנוחה (ז.).

לא יכול להיות ספק כי המנוחה רצתה להוריש את רכושה למי שיטפל בבתה עד אריכות ימיה. במקרה זה עו”ד פ. היא שעמדה בתנאי אותו הציבה המנוחה, היא זו שטיפלה בבת המנוחה במסירות אין קץ, שימשה לה כאפוטרופא, דאגה לענייניה, היתה קשובה לצרכיה ועוד, ועל כן היא שהגשימה את רצונה של המנוחה.

עו”ד פ. היא שביצעה הלכה למעשה את התפקיד ולא עו”ד ש. וא..

 

עו”ד פ. פעלה במסירות רבה לא על מנת לזכות ברכוש המנוחה (ז.), מעולם לא עסקה בנושא צוואותייה של ד. ז”ל, למעט אלו שערכה בחייה והפקידה בידיה, אלו המתייחסות לרכוש שלא ירשה מעיזבון אמה והן כולן לטובת מר ר., אותן, להתרשמותה, ערכה מרצונה החופשי בשל ידידותו של מר ר. והעובדה כי היה מחוייב לה.

אם עו”ד פ. היתה מתכננת מראש השתלטות על הרכוש, כפי הנטען כנגדה, הרי שהיתה שולחת את ד. ז”ל לערוך צוואה לטובתה.

 

טענות עו”ד ש. וא.

המנוחה הכירה היטב את עו”ד ש. וא., סמכה עליהם, הם היו אלו שסייעו לה בעניינייה עוד בחייה, הן האישיים, הן המקצועיים והציווי לטובתם בצוואתה היה אישי ומפורש.

לא נעשה על ידם (בשעתו) דבר שהיה בו כדי להעיד על חשש כלשהו לניגוד עניינים מצידם.

 

עו”ד פ.מונתה מלכתחילה לתפקידה כאפוטרופוס על ד. ז”ל תחתם של עו”ד ש. וא., מתוך מטרה למנוע חשש לכאורה לניגוד עניינים מצידם. כיום מבקשת עו”ד פ. לרשת את עיזבון המנוחה (ז.) מאותו מקום בדיוק אותו ביקשה בעבר למנוע מעו”ד ש.וא..

 

המנוחה (ז.) קבעה את זכאות עו”ד ש. וא. לרשת את עיזבונה לאחר אריכות ימיה של בתה, וקבעה הוראת תנאי מפסיק (סעיף 6 לצוואה), לפיה, בהתקיים הפסקת הטיפול בבתה, תפקע זכותם לרשת.

האפשרות למלא אחר התנאי בצוואת המנוחה (ז.) ושרשרת הנסיבות בעניין זה, סוכלו בסיכול מלא ומוחלט בעל כורחם ושלא בשליטתם של עו”ד ש. וא., שכן הדבר נעשה על ידי ב”כ האפוטרופוס הכללי ועו”ד פ., אשר נקטה בפעולות שמשמעותן חסימה מוחלטת לד. ז”ל וסיכול כל ניסיון לשמירת היחסים עמה, באופן שהפך את הוראת התנאי בצוואה להוראה שביצועה בלתי אפשרי על פי סעיף 34 לחוק הירושה – “הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה”.

בהשלכה מדיני החוזים, הרי שהתקיים במקרה זה התנאי להכרעה בטענת הסיכול (מפנים לע”א 291/82).

 

המנוחה לא צפתה כי יווצר מעו”ד ש. וא. לטפל בבתה בשל גורמים שסיכלו הטיפול באופן מובהק. יש להניח כי כוונתה, בכתיבת התנאי, היתה כי אל לנו להפסיק הטיפול בשרירות לב ושלא בתום לב והתנאי, כאמור, לא הופר על ידי עו”ד ש. וא..

 

תביעתה של עו”ד פ. מוגשת בחוסר ניקיון כפיים משווע, שכן היא אשר הציעה עצמה לבוא במקומם של עו”ד ש. וא. כדמות אובייקטיבית לטיפול בד. ז”ל ועתה היא מבקשת לרשת את האם (ז.) תחתם, ועל כך נאמר – “טובל ושרץ בידו”.

 

אם סבורה כיום עו”ד פ. כי עומדת לה הזכות לרשת את המנוחה (ז.) כמי שטיפלה בד. ז”ל בפועל, ברור כי כך סברה היא גם בשנים בהן טיפלה בד. ז”ל, ואם אכן סברה עוד אז, הרי שהדברים חמורים ומטילים ספק כבד באשר לתפקודה הניטראלי והאובייקטיבי בשמירת האינטרסים של ד. ז”ל.

 

המנוחה (ז.) היא שבחרה בעו”ד ש. וא. לבצע את תפקיד הטיפול בבתה, לעומת עו”ד פ., אותה המנוחה כלל לא הכירה, אשר העמידה עצמה במכוון במצב בלתי רצוי זה ומן הראוי לכבד את בחירתה של המנוחה.

 

בצוואת המנוחה (ז.) הוקנתה לבת הזכות לצוות את רכושה (כולל רכוש אמה) למי שיהיה קרוב אליה ויטפל בה. על אף שדבר לא עמד בדרכה, ד. ז”ל בחרה שלא לעשות כן, למעט צוואותיה בכתב יד להורשת נכסים מסויימים למר ר., מבלי להתייחס במילה או ברמיזה לרכוש אשר אותו ירשה מאמה ויש בכך להעיד כי ד. ז”ל בחרה לכבד את רצונה של אמה.

 

העובדה שד. ז”ל יכולה היתה לצוות כפי רצונה (ואז עו”ד ש. וא. לא היו יורשים דבר), מלמדת שמה שעמד בבסיס רצון המנוחה (ז.) להוריש לעו”ד ש. וא., היה הקשר האישי הקרוב שהיה למנוחה עימם ולא התמורה עבור הטיפול בבתה, אחרת יכולה היתה האם להעניק להם תמורה או שכר בעד טיפולם.

 

עו”ד פ. ניצלה את מעורבותה ושליטתה המכרעת בחייה של ד. ז”ל כדי לשלוט בכל תחום בחייה, הרחקתה והסתתה מעו”ד ש. וא..

מצבה הרפואי והנפשי של ד. ז”ל שימש קרקע פורייה להשפעת עו”ד פ..

 

אילו תקויים צוואת המנוחה (ז.) באופן שידיר את עו”ד ש. וא. מעיזבונה, נמצא חוטאים לרצון המנוחה בעת עשיית הצוואה.

אין אנו עוסקים בשאלת תוקפה הפורמלי של הצוואה אלא באפשרות ביצועה. עדיף ביצוע הוראות הצוואה על אי ביצוען ואם לא ניתן לבצע את הוראות הצוואה ככתבן וכלשונן, שמא צריך לבצען בקירוב.

 

צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה (מפנים לע”א 3953/93).

 

זכייתם של עו”ד ש. וא. במקרה זה, תקיים, ולו בקירוב את הוראות הצוואה.

 

סעיף 5 לצוואתה של ז. ז”ל קובע כי עו”ד ש. וא. יורשיה, באם בתה (ד. ז”ל) לא תהיה בחיים בעת פטירתה, ללא כל תנאי וסייג וללא קשר לשאלת הטיפול בבתה.

 

בהתאם להלכת טלמצ’יו, השופט ממשיך את קו המחשבה של המצווה ומשלים באמצעותו את שהמצווה החסיר.

 

לבסוף בהקשר לתביעת עו”ד פ., עו”ד ש. וא. הגיעו להסכמות עם היורשים על פי דין, ולכן די בדחיית תביעת עו”ד פ. על מנת לסיים הסכסוך בעניין העיזבונות.

 

בסיכומים אותם הגישו, טענו עו”ד ש. וא. כי אין כל בסיס ויסוד לתביעת הפרשנות שהגישה עו”ד פ. ומטעמי יעילות, הם מצטרפים לטענות הנטענות על ידי היורשים על פי דין באשר לאלו הנוגעים לדחיית התובענות.

 

טענותיו של מר מ.

יש להורות כי מר מ. הוא היורש הבלעדי של זכויותיה של המנוחה ד. ז”ל, לרבות כל הזכויות בעיזבון אמה המנוחה (ז.), לאור העובדה כי ניתנה לטובתו צוואת “שכיב מרע” על ידי המנוחה ד. ז”ל וכי הצוואה שניתנה לטובתו גוברת על כל צוואה אחרת.

לחילופין, יש להכיר במר מ., והוא בלבד, כעונה על הדרישה להורשת עיזבון האם המנוחה (ז.) למי שיטפל בבתה (ד. ז”ל), שכן הוא זה שטיפל באופן רצוף בד. ז”ל במסירות במשך 17 שנים.

 

מכאן כי, גם אם לא תתקבל תביעתו לקיים את צוואת “שכיב מרע”, הרי שהוא זה שזכאי לבדו לזכויות בעיזבון האם מתוקף הוראה זו, כפי הפרשנות הנטענת על ידי עו”ד פ., כמי שטיפל בבת המנוחה באופן רצוף.

 

יש לקיים את רצונה של המנוחה (ז.) להוריש למאן דהוא, ובמקרה שבכאן – למר מ., על פני הורשה לקרובי משפחה עלומים שכלל לא הכירה, מעולם לא פגשה, לא ידעה על קיומם כלל, ואשר גם הם ככל הנראה, לא ידעו על קיומן של המנוחות או שידעו והתעלמו ממצבן הקשה, לא טרחו להגיע לארץ לסייע להן או ליצור עימן קשר, והדבר מעיד כי הם אינם עונים לנדרש על פי צוואתה של האם (ז.) לעניין הטיפול בבתה, וכך ברור שהמנוחה (ז.) תעדיף להוריש את רכושה למר מ. ולא לקרובי המשפחה.

 

עו”ד פ. לא יכולה להיות “מי שטיפלה” בד. ז”ל כפי שמורה צוואת אמה, שכן היא איפשרה את השתלטותו של מר ר. על ד. ז”ל, אשר גרם לה נזקים בריאותיים של ממש, לא טרחה להגיע לבית המנוחה כאשר היתה היא על ערש דווי אלא רק התעדכנה באמצעות הודעות שנשלחו לה כביכול על  ידי מר ר..

 

עו”ד י. וש. לא קיימו את התנאי בצוואת המנוחה (ז.) לעניין הטיפול בבת המנוחה, לכן אינם זכאים לרשת את עיזבון המנוחה (ז.) ויש לדחות את תביעתם. בנוסף, עו”ד י. וש. ויתרו על הזכויות להן הם טוענים בכפוף לקבלת סך 100,000 ₪ כל אחד, ואף הצהירו כי אין ולא יהיו להם טענות כנגד עיזבון האם או הבת.

ובכלל, עו”ד י. וש. חזרו בהם מכל טענותיהם משום שחתמו על הסכם סודי עם קרובי המשפחה.

 

יש להותיר את הסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים על כנו, וככל שהוא יבוטל, יש להורות כי מר מ. הוא היורש הבלעדי של ד. ז”ל, שהיא היורשת הטבעית של אמה המנוחה.

 

לו ניתן היה כיום לברר רצונה של ד. ז”ל, הרי שהתשובה היתה כי מר מ. הוא זה אשר יירש אותה ואת רכושה של אימה.

 

לסיכום, לפי כל דרך, מר מ. הוא היורש היחידי, או בהתאם לצוואתה האחרונה של ד. ז”ל, צוואת “שכיב מרע”, או בדרך פרשנות צוואתה של האם (ז.), בהיותו המטפל והדואג לבת ד. ז”ל.

 

טענותיו של  מר ר.

אין חולק כי עו”ד ש. וא. לא טיפלו בד. ז”ל עד אחרית ימיה כפי הוראות הצוואה, הם אף זנחו את תביעתם ולא הגישו סיכומים.

 

יש לקבוע זהות ה”יורש אחר יורש” בהתאם לצוואת המנוחה (ז.) – אם עו”ד ש. וא. או עו”ש פ., לחילופין לקבוע כי הוראה זו בצוואה בטלה מאחר שתנאיה אינם מתקיימים, ואז הנכסים אשר נותרו בעיזבון המנוחה (ז.) יחולקו על דרך של הורשה על פי דין.

 

התוצאה לפיה ירש מר ר. את עיזבונה של ד. ז”ל, עומדת בקנה אחד הן עם תכלית צוואתה של אמה אשר רצתה להוריש את רכושה למי שיטפל בבתה, הן עם צוואתה של ד. ז”ל אשר הורישה למר ר. את רכושה והן מכח היותו של מר ר. בן זוגה של ד. ז”ל והאדם הקרוב לה ביותר.

 

טענות קרובי המשפחה

קרובי המשפחה הינם יורשים על פי דין של ד. ז”ל, כעולה מחוות דעת הגנאולוג מר רוני גולן שמונה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 12/12/2018 במסגרת עמ”ש 65328-05-18.

 

אין רלוונטיות לשאלה האם ד. ז”ל היתה בקשר עם יורשיה על פי דין אם לאו, שכן זכאותם מקורה בחוק ואינה תלוייה בטיב הקשר או להיקפו.

זכותם של יורשים על פי דין אינה ניתנת לערעור גם אם היחסים בינם לבין המוריש היו גרועים מאוד.

 

קרובי המשפחה אינם מבקשים לבטל את צוואתה של ז. ז”ל, לה ניתן צו קיום. טענתם, כי משהתנאי בצוואה להחלת ציווי “יורש אחר יורש” לא מולא, היורש המקורי – הבת ד. ז”ל נותרה היורש הבלעדי, ומאחר וד. ז”ל לא ערכה צוואה על יתרת עיזבונה, יורשיה על פי דין, הם קרובי המשפחה, זכאים לרשת את עיזבונה.

 

צוואתה הראשונה של ז. ז”ל, אינה רלוונטית שכן זו בוטלה עם קיום צוואתה האחרונה (פסק דין חלוט), ואין כל בקשה לביטולה.

 

סעיף 43 לחוק הירושה קובע בבירור כי בהיעדר צוואה או בצוואה אשר תנאיה לא קויימו או הוראותיה נפסלו, יורש על פי דין הוא ברירת מחדל, ללא קשר לשאלה הסובייקטיבית אם רצה המנוח להוריש ליורש על פי דין את עיזבונו אם לאו.

 

העובדה כי קרובי המשפחה לא נמנו בצוואה, אינה מונעת מהם לרשת את המנוחה מקום בו נקבע כי הם יורשיה על פי דין.

 

בטענותיה של עו”ד פ. לפרשנות הצוואה שהיא נכנסת בנעלי “יורש אחר יורש”, עומדים שיקולים כבדי משקל שמקורם בהוראות הדין, במדיניות משפטית ראוייה, בתחושת הצדק והמוסר.

 

בהתאם לסעיף 13 לחוק הנאמנות, המהווה הסדר משלים לחוק האפוטרופסות, הרי שאם יקבע כי עו”ד פ. תהיה בבחינת “יורש אחר יורש” מעצם תפקידה כאפוטרופא לד. ז”ל, אין ספק שבכך הפיקה היא “טובת הנאה” מנכסי הנאמנות ומפעולותיה. אם כך, לשיטתה, כל מי שהיה מתמנה כאפוטרופא לד. ז”ל היה זכאי לרשת את יתרת העיזבון ואף ללא תלות בביצועיו.

 

בהתאם לפסיקה (מפנים לע”א 4377/04, ודנ”א 6770/07), קיים איסור על מי שחב בחובת אמון להימצא במצב שיש בו ולו חשש לניגוד עניינים. משקיבלה האפוטרופא על עצמה את תפקידה, צריך לקום חיץ ברור בין הנכסים והאינטרסים של החסויה – ד. ז”ל , לבין הנכסים והאינטרסים של עו”ד פ. באופן שאינו מאפשר עירוב בין אלה לאלה. האיסור לרכוש טובת הנאה כתוצאה מניהול ענייניו של החסוי והטיפול בו חל גם במקרה זה, ואין זה משנה אם פעל בנאמנות כדי לקבל טובת הנאה או אם פעל בנאמנות וטובת ההנאה צמחה לו ממילא.

אין חולק כי עו”ד פ. היתה מצוייה בניגוד עניינים על פי פרשנותה את הוראות הצוואה.

 

עו”ד פ. ידעה היטב מה תהיה התוצאה של אי הורשת העיזבון מד. ז”ל לצדדי ג’ והעובדה כי הקפידה שלא לפנות אליה בעניין רק מחזקת את המסקנה כי היא ידעה היטב כי יום יבוא והיא תטען לזכויות בעיזבון.

 

יש לדחות את טענתה של עו”ד פ., שהיתה מצוייה היטב היטב בהוראות הצוואה, כי לשיטתה המועד הראשון בו היא מעלה על דעתה כי היא בבחינת “יורש אחר יורש” רק לאחר שובה מהלווייתה של ד. ז”ל, שכן היא הגישה את ההתנגדות המקורית לקיום הצוואה, ניהלה ההליך ועוד.

עו”ד פ. לא הניחה תשתית ראייתית שתבהיר מה השתנה בין המועד שקדם להלווייתה של ד. ז”ל למועד שאחריו.

טענתה זו גובלת בזילות בית המשפט ועם כך אין להשלים.

 

עו”ד פ., בהתנגדותה המתוקנת, כזו שאינה שוללת את זכותם של עו”ד ש. וא. לרשת את ז. ז”ל כ”יורש אחר יורש”, מתבססת ומסתמכת על אותה הוראה בדיוק כדי לרשת בעצמה את עיזבונה של ז. ז”ל.

מה שהיה אסור בתכלית עבור עו”ד ש. וא., הפך ללגיטימי ביותר עבור עו”ד פ. והנימוקים לביטול מינויים אז, כוחם יפה גם כלפי מינוייה שלה.

 

אין להלום מצב בו החוטא יוצא נשכר מפירות חטאו. מי שמנע מעו”ד ש. וא. את מינויים ובכך קיפח את זכותם לזכות כ”יורש אחר יורש”, לא יוכל, לימים, לבקש להיכנס בנעליהם ולטעון למעמד “יורש אחר יורש”, כשמשמעות הדברים כי הוא העמיד עצמו, הלכה למעשה, באותו ניגוד עניינים חמור מפניו הזהיר.

 

לא רק שעו”ד פ. היתה מצוייה בניגוד עניינים, אלא שאף פעלה לשכללו ולתקן את התנגדותה, על מנת שזו תהלום את האינטרסים שלה, הכל תוך שהחסוייה (ד. ז”ל) נושאת בעלויות המשפטיות הכרוכות בתיקון ההתנגדות, תיקון אשר לא נועד להטיב עם ד. ז”ל בכל צורה שהיא.

 

עו”ד פ. שהיתה שותפה למצב הדברים בו ד. ז”ל הורישה את חלק מרכושה למר ר. ואת יתרת רכושה, בעקיפין לעו”ד פ., לא נקפה אצבע כדי להגן על ד. ז”ל נוכח יחסי ה”תן וקח” ששררו בין מר ר. לד. ז”ל והתנהלותו הנצלנית, חרף חובתה החוקית והמוסרית לעשות כן, וחרף התראות שנמסרו לה בגין התנהלות זו של מר ר., לרבות הפעולות שבוצעו על ידו בהעלמת תרופותייה החיוניות של ד. ז”ל. זהו בדיוק המצב בו קבע המחוקק כי נאמן אינו יכול לקנות כל טובת הנאה מענייני נאמנותו, בדיוק בשביל למנוע קנוניה או אפילו מראית עין של קנוניה, של הנאמן ביחס לרכוש החסוי.

 

בהתאם לסעיף 54 לחוק הירושה, לשון הצוואה נהירה דיה ואינה טעונה כל פרשנות כשהיא לעצמה, ואלמלא רצונה של עו”ד פ. להפוך ליורשת בעצמה, ניסיון פרשנות זה כלל לא היה בא לאוויר העולם.

 

טענת עו”ד פ. כי לא יתכן שז. ז”ל כיוונה למתן סמכות ושיקול דעת כה נרחב לעו”ד ש. וא. מבלי שידעה במי מדובר, הטענה כי מדובר ב”משל” וכי למעשה מדובר בכל מי שימונה כאפוטרופוס על ד. ז”ל, אין לה אחיזה בלשון הצוואה ועסקינן בניסיון פסול לשכתוב הצוואה מחדש באופן שיתאים לעו”ד פ., ועם זאת אין להשלים.

לו רצתה ז. ז”ל להוריש את רכושה לכל מי שיטפל בבתה, תהא זהותו אשר תהא, יכולה היתה לציין זאת במפורש בצוואתה, גם לציין כי רכושה יעבור לעו”ד ש. וא. בתנאי שיטפלו בבתה ואם לא יעשו כן, יעבור הרכוש למי שכן טיפל. לא נעשה דבר מבין אלו.

 

בהתאם להלכה, כשלשון הצוואה ברורה, הרי שהפרשנות המביאה לתוצאה אחרת מן התוצאה אליה מביאה לשון הצוואה, אינה יכולה להישמע, שכן מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ורק במידה שאינה משתמעת ממנה, אז ניגשים לנסיבות חיצוניות. בעניין זה לא רק שהפרשנות אינה משתמעת מלשון הצוואה, אלא אף עומדת בסתירה לה ואין מקום לאמצה.

 

שכתוב צוואה יעשה רק בנסיבות של תיקון סופר ורק במקרים חריגים וקיצוניים (מפנה לבע”מ 8300/11), מה שלא ניתן לומר במקרה זה, שעה שעו”ד פ. מבקשת להשמיט סעיפים שלמים באופן שיתאים לאינטרס שלה, ובמקומם לנסח סעיפים חדשים שזכרם לא בא בצוואה ועם כך אין להשלים.

 

התיקון המבוקש בצוואתה של ז. ז”ל מגשים את רצונה של עו”ד פ. אך רחוק מלהגשים את רצונה של ז. ז”ל, כפי שמשתקף מלשון הצוואה.

 

כעולה מצוואתה של ז. ז”ל, שכר מנהלי העיזבון והתמורה בגין הטיפול בד. ז”ל הינם בעצם היותם “יורש אחר יורש”, מה שלא ניתן לומר על עו”ד פ., אשר קיבלה לידה תמורה מלאה מידי חודש בחודשו בגין הטיפול בד. ז”ל ושכר נוסף בגין כל פעולה נוספת שביצעה בעניינה.

מדוע תהא היא זכאית לשכר נוסף?

 

גם אם היה מקום לקבל את פרשנות הצוואה, עו”ד פ. לא הצביעה על כך כי היא שדאגה לד. ז”ל יותר מאשר מכריה הנוספים.

 

לבסוף טענותיהם, באם תידחנה תביעות עו”ד פ., מר מ. ומר ר., אין צורך לדון בשאלת זכאותם של עו”ד ש. וא. מכח הוראת “יורש אחר יורש”, לאור הסכמות אליהן הגיעו עם קרובי המשפחה.

 

טענות ב”כ האפוטרופוס הכללי בטרם “עזב” את ההליך

לא היה מקום להגיע להסכמות בין הצדדים בהליך באותו שלב מאחר ויורשים על פי דין לא אותרו.

 

הגנאולוג הראשון שמונה מצא יורשים על פי דין אך לא פעל לאיתורם ואלו לא צורפו כצד להליך לא הביעו דעתם, לא ניתן להם יומם בבית המשפט ולא ניתן להוציא לפועל את הסכם הפשרה בין הצדדים, שכן התנאי לקיומו לא קויים.

 

תובענת עו”ד פ. לפרשנות צוואתה של ז. ז”ל, למעשה מרוקנת מתוכן את מינוייה הניטראלי (כאפוטרופא לד. ז”ל), שנבע בשעתו מחשש לניגוד עניינים בין הבת הזוכה על פי הצוואה, לבין עו”ד ש. וא., שהיו בבחינת “יורש אחר יורש”.

 

אם תתקבל תביעתה של עו”ד פ., ולו בחלקה, עלול הדבר להוות תקדים חמור ולהשליך על תיקי אפוטרופסות רבים, בהם קיימות הוראות “טיפול” בצוואה, ולכן דין תביעתה להידחות, גם בשל היותה תביעה בלתי מוסרית.

 

עו”ד ש. וא. לא מילאו את הוראות צוואתה של ז. ז”ל ולכן הם אינם בבחינת “יורש אחר יורש”.

 

אין מי שנכנס בגדר “יורש אחר יורש”, לעניין הוראות הצוואה.

 

באשר לקיום צוואתה של ד. ז”ל לנכסים ספציפיים אותם הורישה למר ר., ב”כ האפוטרופוס הכללי הסיר התנגדותו לקיומה של צוואה זו. יחד עם זאת ציין כי ד. ז”ל היתה חסוייה במועד הצוואה ולכן הנטל להוכיח את כשרותה לצוות חל על המבקש לקיים הצוואה.

גם אם תקויים צוואה זו, הרי שאין היא מתייחסת לכלל רכושה של ד. ז”ל באשר ליתרת העיזבון אותו ירשה מאמה ז. ז”ל.

 

צוואת ה”שכיב מרע” אותה הגיש מר מ. לקיום, מעלה ספקות רבים ביחס לתוקפה בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה וככל שנעשתה, נעשתה בעת היתה ד. ז”ל חסוייה.

 

קיימים ספקות באשר לכשרותה המשפטית ויכולתה לצוות של ד. ז”ל מאחר שמונה לה אפוטרופוס.

 

דיון והכרעה

נקודות המוצא עליהן אין מחלוקת:

  • צוואתה של ז. ז”ל, צוואה בעדים מיום 9/12/2007 (להלן: “צוואת ז. ז”ל”) הינה צוואה אשר קויימה באופן בו יורשת עיזבונה היא בתה ד. ז”ל, לאחר מתן צו קיום באופן ובדרך אשר מהווים פסק דין חלוט.
  • הסכם הפשרה בעניין עיזבון המנוחות (ז. ז”ל וד. ז”ל), עליו חתמו הצדדים להליך בוטל, הן במסגרת הסכמות הצדדים כפי שהוגשו לבית המשפט המחוזי ביום 14/11/2018, והן בהתאם להחלטתי מיום 15/3/2021.

 

מפאת חשיבות תוכנה של צוואת ז. ז”ל,  יובאו הוראות הצוואה כמעט במלואן. וכך:

 

“……..

 

  1. כל רכושי מכל סוג ומין שהוא, הן בנכסי דלא ניידי והן בנכסי דניידי, כספים, מזומנים,

חשבונות בנק תוכניות חיסכון, מטבע זר וכל רכוש אחר, וכל דירה אחרת שתירשם על שמי ו/או שרשומה על שמי, לבית היחידה ד. ג. ת.ז. … המתגוררת עמי ובתנאי שתמלא אחר הוראות צוואה זו במלואה ותמלא אחר הוראות מנהלי העיזבון אשר הם בלבד יהיו אחראים לניהול עזבוני.

 

  1. באם חו”ח לא תהיה בתי בין החיים בעת פטירתי, או שחו”ח נסתלק יחד, או בסמוך,

יעבור כל רכושי מכל סוג שהוא לידי עו”ד י. ש. ת.ז. … ועו”ד א. א. ת.ז. … בחלקים שווים ביניהם.

 

  1. לאחר פטירת בתי מהעולם הזה ברצוני שכל רכושי מכל סוג שהוא יעבור לידי עו”ד

י. ש. ת.ז. … ועו”ד א. א. ת.ז. … וזאת כל עוד יטפלו בבתי עד אחרית ימיה ובכפוף לסעיף 7 להלן.

 

  1. כל עוד הבת בריאה ובחיים תוכל לעשות צוואה אשר תוכל להוריש למי שיהיה קרוב

אליה ויטפל בה.

 

  1. היות וכל דאגתי הנה לבתי היחידה, ברצוני לצוות כי לאחר מותי יהיו מנהלי העיזבון של

רכושי ואפוטרופוס על בתי, בכל הקשור לעיזבוני, עו”ד י. ש. וא. א. ביחד ו/או לחוד (להלן: “מנהלי העיזבון”).

 

  1. מנהלי העיזבון ישלמו מעיזבוני את תשלומי הארנונה לעירייה בו תתגורר ביתי וכן

ישולם לידי ביתי סך של 8,000 ₪ מדי חודש בחודשו שסכום זה ישולם לידיה עפ”י דרישתה מדי שבוע בשבוע ועד לסכום כולל של 8,000 ₪ בחודש.

 

  1. מנהלי העיזבון ידאגו לכל מחסורה של בתי וטיפולה המסור, במידה ובתי תזדקק

למטפלת צמודה, ישלמו מנהלי העיזבון מעיזבוני למטפלת.

 

  1. למען הסר ספק, הנני סומכת על מנהלי העיזבון שידאגו לכל מחסורה של בתי ויוכלו

לאשר הוצאות נוספות עבור בתי (מעבר לתשלום הקבוע בחודש בסך 8,000 ₪), עפ”י שיקול דעתם היחיד והבלעדי וכן אלה הם שידאגו למילוי צוואתי זו ובכלל זה האמור בס’ 3 לעיל.

………….”

 

בתוספת לצוואה, אשר נכתבה שישה ימים לפני פטירתה של ז. ז”ל, שינתה היא מקצת מהוראות הצוואה כדלקמן:

 

“תיקון לצוואה מיום 9.12.07

           אני רוצה שי. וא. יהיו היורשים שלי לאחר פטירת הבת שלי בהתאם לצוואה. אני

           רוצה שהבת שלי תישאר בבית שלי כל ימי חייה ולא תוכל למכור את הדירה.

           אני רוצה שי. וא. יתנו לבת שלי 6,000 ₪ כל חודש שעל פי האמור בסעיף 9 לצוואה.

           סעיף 7 לצוואה מבוטל.

           שאר הצוואה תהיה בתוקף בכפוף לשינויים הנ”ל”.

 

התוספת לצוואתה של ז. ז”ל, בוטלה במסגרתה של התנגדות אותה הגישה ד. ז”ל, באמצעות האפוטרופא אשר מונתה לה, עו”ד פ..

 

מהוראות צוואתה של ז. ז”ל (סעיף 6), לאחר פטירת בתה ד. ז”ל, הורתה ז. ז”ל כי רכושה יועבר לעו”ד ש. וא., כל עוד יטפלו בבתה עד אחרית חייה.

כאמור, אנו מצויים בצוואה בה עו”ד ש. וא. הם בבחינת “יורש אחר יורש”.

 

אין חולק כי עו”ד ש. וא. לא קיימו את התנאי אותו הציבה ז. ז”ל בצוואתה, עת עו”ד פ. מונתה תחתם כאפוטרופא לד. ז”ל ועת מונה מנהל עיזבון אחר תחתם. הדברים נבעו מהחלטות סגנית הנשיא, כבוד השופטת ט. סיוון במסגרתם של ההליכים אשר התנהלו בפניה עוד בשנת 2009, זאת בין היתר, בשל ניגוד עניינים וטעמים נוספים.

 

מכאן ובעצם באה לעולם תובענה זו, וגדר המחלוקת בין הצדדים היא פרשנותה של צוואת ז. ז”ל, באשר לזהותו של ה”יורש אחר יורש” ואומד דעתה של המנוחה.

 

על אף שבין טענות הצדדים, וראה טענות עו”ד פ., מצאתי כי יש מי שסבור להורות על ביטולה של צוואה זו ומתן צו קיום לצוואתה הראשונה של ז. ז”ל, אקדים ואומר כי אין בכוונתי לעשות כן, עילה בדין אין, גם לא הוגשה בקשה לקיומה של הצוואה הראשונה – לא לרשם הירושה, לא לבית המשפט בכאן.

 

המסגרת הנורמטיבית לפרשנות צוואה נקבעה בסעיף 54(א) לחוק הירושה, והוראות הסעיף מורות כך:

 

“מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.

 

פרשנות הצוואה נעשית תוך הכרה במתח הרב הקיים בין הרצון לתת ביטוי ללשון הצוואה, לבין הרצון לקיים את רצונו של המוריש. הצוואה, באופן ייחודי, היא מסמך אשר כותבו נפטר, ולכן לא ניתן לשאול אותו על דבר רצונו, ועובדה זו משפיעה על האפשרויות השונות העומדות בפני בית המשפט, לפתרון בעיות יסוד בפרשנות הצוואה.

(ראה: א. ברק, פרשנות במשפט – הצוואה (תשס”א), הוצאת נבו, בעמ’ 121-122).

 

פרשנות צוואה היא שליפת משמעותה המשפטית של הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות.

 

“אומד-דעתו של המצווה הוא מכשיר פרשני. הוא אמצעי שעל-פיו נותן הפרשן מובן משפטי לאחד המובנים האפשריים של לשון הצוואה. חיוני הוא, כי לאופציה הפרשנית, המגשימה את אומד-דעת המצווה, יהא בית קיבול בלשון הצוואה. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימלי, בין לשון הצוואה לבין אומד-דעת המצווה”.

(ראה: ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, נג(2) 817 {פמ”מ – 12/5/1999}, {להלן: “פרשת טלמצ’יו“}).

 

בבואו של בית המשפט לפרש צוואה, עליו לעשות זאת בזהירות רבה כדי לא לפגוע ברצונו של המצווה, וחלילה לא ליצור צוואה חדשה למצווה לפי אומד דעתו שלו ולא רצון שלא קיבל ביטוי בצוואה.

 

“אל-לו, לבית המשפט, להעמיד עצמו במצב בו הוא עורך צוואה חדשה למוריש”.

(ראה: “פרשת טלמצ’יו“, לעיל).

 

“במקרים המתאימים, בית המשפט בארץ יהיה מוכן לזנוח את הכלל ולהוסיף נוסח משלו כדי שהצוואה תמלא אחר כוונתו המשוערת של המצווה. אם דבר זה לא ייעשה לעיתים, ייגרם עוול משווע לאנשים מסוימים. אבל הדברים צריכים להיעשות בזהירות רבה, ויש לוודא שהפירוש המוצע הוא הפירוש היחיד העולה מן הצוואה”.

(ראה: ש. שילה, “פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965“, כרך א’, 1995, הוצאת נבו {להלן: “שילה – פירוש לחוק הירושה“}).

 

וכן:

 

“כידוע, צוואה היא מסמך פורמאלי, ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של  המנוח בעת כתיבתה, אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה  חדשה, אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר”.

(ראה: ע”א 5654/92 בורשטיין נ’ מסר, מט(5) 461 {פמ”מ – 29/4/1996}).

 

הוראות סעיף 54 לחוק הירושה יושמו בהתאם לשיטת הפרשנות הדו – שלבית, לפיה,  ההיזקקות לנסיבות חיצוניות כמקור אפשרי לאומד דעתו של המצווה, רלוונטית רק במקרים בהם אין לאמוד את דעתו מתוך הצוואה, למשל כאשר לשון הצוואה איננה ברורה או כשפירוש מילולי של הוראה אחת איננו מתיישב עם הוראות אחרות.

ראה: ע”א 239/89 שרש נ’ גלילי, מו(1) 861 {פמ”מ – 16/3/1992}).

 

ב”פרשת טלמצ’יו”, התווה כבוד הנשיא (בתוארו דאז) א. ברק גישה פרשנית לפיה יש להבחין בין פרשנות במובן הצר לבין פרשנות במובן הרחב.

 

“ראינו, כי פרשנות (במובנה הצר) נותנת מובן ללשון הצוואה. אמת-המידה שעל-פיה ניתן מובן זה הינה – כמצוות סעיף 54 לחוק הירושה – אומד-דעת המצווה. גבול הפרשנות (במובנה הצר) הוא גבול הלשון (הציבורית או הפרטית). אין ליתן, בדרך פרשנית, ללשון הצוואה משמעות המגשימה את אומד-דעת המצווה אך שאינה ניתנת לעיגון במובנה הלשוני של הצוואה. עם זאת, הדין מכיר בדוקטרינות מספר (המהוות חלק מהפרשנות במובנה הרחב) המאפשרות לשופט להגשים את אומד-דעת המצווה, וזאת מעבר למובן שאותו לשון הצוואה יכולה לשאת. ודוק: אין מצויה גישה כללית שלפיה השופט רשאי, בכל מקרה, להגשים את אומד-דעת המצווה, תהא לשון הצוואה אשר תהיה. נהפוך הוא: נקודת המוצא העקרונית הינה, שניתן להגשים את אומד-דעת המצווה רק אם לשון הצוואה (הציבורית או הפרטית; המפורשת או המשתמעת) יכולה לשאת זאת. עם זאת, קיימים מצבים מיוחדים, אשר מאפשרים לשופט להגשים את אומד-דעת המצווה, וזאת אף מעבר ללשונה של הצוואה. מצבים אלה מחייבים זהירות רבה. על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה. אל לו, לבית-המשפט, להעמיד עצמו במצב שבו הוא עורך צוואה חדשה למוריש…..

………

האם נובע מכאן, שאין כל אפשרות להגשים את אומד-דעתו של המצווה אם לאומד-דעת זה אין אחיזה, ולו מינימלית, בלשון הצוואה? התשובה היא בשלילה. ישנם מצבים, שבהם הדין מאפשר הגשמת אומד-דעתו של המצווה, גם אם לאומד-דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה. אלה הם מקרים מיוחדים שבהם הדין מאפשר מתן מובן לצוואה שערך המצווה או לביצועה הלכה למעשה, גם אם למובן זה או לביצוע זה אין קשר מילולי מינימלי עם לשון הצוואה. מצבים אלה חורגים מפרשנותה של הצוואה במובנה הצר. אלה הם מקרים, שניתן לכלול אותם בגדרי פרשנות הצוואה במובנה הרחב. לענייננו, אזכיר ארבעה מצבים מסוג זה: האחד, עניינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה; השני, עניינו השלמת חסר (לאקונה) בצוואה; השלישי, עניינו הגשמת אומד-דעת המצווה “בקירוב” (cy prטs); הרביעי, עניינו הגשמת אומד-דעת המצווה בדרך של “תחליף”. בכל ארבעת המצבים הללו – ואין לראותם כרשימה סגורה – חורג השופט-הפרשן מעבר ללשונה של הצוואה המקורית. בשני המצבים הראשונים הוא מוסיף לשון חדשה לצוואה המקורית. בשני המצבים האחרונים הלשון המקורית של הצוואה אינה משתנה, אך השופט-הפרשן הוסמך להגשים את אומד-דעת המצווה. בכל המצבים הללו, השופט פועל מעבר ללשון (המקורית) של הצוואה. הוא פועל מעבר לפרשנות הצוואה במובן הצר. הוא מפרש את הצוואה במובן הרחב…”.

 

בהמשך, חזר על הדברים כבוד השופט נ. הנדל ואף הוסיף:

 

“…. תחילה יש לנקוט בפרשנות במובן הצר שנצמדת ללשון הצוואה. רק לאחר מכן יש לבחון האם חל אחד מן ה”מצבים המיוחדים”, אשר יצדיק הפעלה של פרשנות במובן הרחב והתחקות אחר אומד דעתו של המצווה גם מחוץ ללשון הצוואה. ה”מצבים המיוחדים”, בהם תופעל הפרשנות הרחבה, הם ארבעה: תיקון טעות (סעיף 30 ו-32 לחוק הירושה), השלמת חסר, ביצוע בקירוב או ביצוע בתחליף. באותם מצבים חריגים סבר הנשיא ברק כי אין תחולה לשיטת הפרשנות הדו-שלבית, ואין להסתפק בלימוד אומד דעתו של המצווה רק מתוך לשון הצוואה, אלא יש לפנות גם לנסיבות החיצוניות”.

(ראה: בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני {פמ”מ – 2/8/2012}, {להלן: “פרשת פלוני“}).

 

היינו, הפרשן רשאי לפנות לנסיבות חיצוניות באופן חופשי ובכל הנסיבות, ללא מגבלות פורמאליות, גם כאשר לשון הטקסט המשפטי ברורה והתהליך הפרשני אינו צריך להתחלק לשני שלבים.

 

פרשנות שכזו מאפשרת להגשים את אומד דעת המצווה מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת.

 

עקרון העל בדיני ירושה הוא כי יש לכבד את רצון המת וכי על בית המשפט לעשות מאמץ פרשני להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה.

החירות של כל אדם לצוות מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, קיבלה מעמד של זכות חוקתית בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

(ראה: ע”א 724/87 גולד נ’ גולד, מח(1), 022 {פמ”מ – 30/12/1993}). 28,22 (1993)

 

במקרה זה אשר לפני, האם ז. ז”ל, אשר היתה מודעת לבעיותיה של בתה ד. ז”ל (על כל המשתמע מהן), כל שרצתה בעשותה צוואה, היה להבטיח את שלומה של ד. ז”ל, להטיב עימה, לדאוג לכל מחסורה, צרכיה, רווחתה הן הפיזית והן הכלכלית (הדברים מצויינים בבירור בצוואתה ובמיוחד סעיפים 8 עד 11 לצוואה), ואכן לשיטתה, גם כפועל ישיר, גם מעצם היותה של בתה הצאצא היחיד אותו הביאה לעולם, הורישה את כלל עיזבונה במלואו לבתה ד. ז”ל.

 

סבור אני כי ז. ז”ל, אשר רצונה היה לדאוג לבתה ד. ז”ל, בחרה לעשות זאת באמצעות גורם פלוני, במקרה שבכאן באמצעות עו”ד ש. וא., אותם הכירה תקופה זמן כזו או אחרת, עליהם קרוב לוודאי סמכה, וחלף מתן שכר בעבור “עבודתם זו” היא הטיפול והדאגה לבתה לאחר לכתה לבית עולמה, בחרה המנוחה לתגמלם באמצעות הורשת עיזבונה לאחר פטירת בתה.

 

הדברים נתמכים גם בסעיף 11 לצוואתה של ז. ז”ל, בו הצהירה –  “למען לא יעלה ספק, כי היא סומכת על עו”ד ש. וא. כי הללו יעשו וימלאו אחר הוראותייה ואף מפקידה היא את עתיד בתה ועתיד רכושה בידיהם תוך מתן שיקול דעתם – “היחיד והבלעדי”.

 

אין אני סבור כי המנוחה בחרה “פלונים זרים ברחוב” על מנת להוריש להם את עיזבונה אלא בחירת המנוחה את עו”ד ש. וא. נעשתה מתוך שיקוליה וטעמיה שלה, אך סמוך ובטוח אני כי עצם הפקדת גורלה והדאגה לבתה בידי עו”ד א. וש. נעשתה מתוך בחירה מושכלת של המנוחה ובשיקול דעת מעמיק, שכן דאגתה לבתה, לאחר לכתה שלה לבית עולמה, עת תישאר לבדה, אלו היו בראש סדר דאגותיה.

 

הדברים ברורים מטבעם בנסיבות המקרה, גם מדובר בשאר בשר יחיד ואין ספק כי המנוחה היתה מודאגת באשר לעתידה של בתה לאחר פטירתה שלה.

 

הדברים ברורים עוד יותר ועולים מצוואתה של המנוחה, ממנה עולה פירוט נרחב באשר לדאגה לבתה, וכל סעיף בה נראה כי נכתב מתוך כוונה ולאחר מחשבה מעמיקה.

 

כך סברה המנוחה ז. ז”ל כי יהא בעולם מי שידאג לבתה וכל מה שניסתה המנוחה לבנות בצוואתה הינו מנגנון, אשר ישמור על רווחת חייה של הבת לאחר מותה שלה, הן מבחינת מגורים, הן מבחינת תנאי מחייה ועוד.

 

מכל אלו, אין חולק כי רצונה ואומד דעתה של ז.ז”ל, הלכה למעשה, הוגשם, שכן לאחר לכתה לבית עולמה, בתה ד. ז”ל היא יורשת עיזבונה במלואו. היא ורק היא.

 

לטענת עו”ד פ. דאגתה של ז. ז”ל לבתה, העוברת כחוט השני לאורך כל צוואתה, היא בבחינת ה”נשמה” של הטקס כפי שהובאה ב”פרשת טלמצ’יו“, ובמתח הפנימי שבין ה”גוף”, הוא הטקסט של הצוואה, לבין ה”נשמה”, היא המהווה את אומד דעתה של ז. ז”ל, יש ליתן משקל מיוחד ל”נשמה”.

 

דעתי כדעתה של עו”ד פ., ואם לא די, כך בפסיקה.

 

יחד עם זאת, בבואי ליתן משקל מיוחד ל”נשמה”, הרי שאומד דעתה של ז. ז”ל הוא הדאגה לבתה, שלומה ורווחתה, ואין חולק כי כך נעשה על ידי ז. ז”ל.

דאגתה של ז. ז”ל לבתה, בין היתר מומש, באמצעות הורשת מלוא עיזבונה לבתה, וזהו האינטרס היחיד הראוי להגנה.

 

גם אם אקבל את טענת עו”ד פ. כי כל רצונה של ז. ז”ל היה להוריש את עיזבונה למי שיטפל בבתה, אין להסיק מכך כי דווקא היא, עו”ד פ., היא זו אליה התכוונה ז. ז”ל, שהרי אין לדעת אם לא היה מי עוד, או מי שטיפל טוב יותר ממנה, ותפקידה כאפוטרופא לד., לסברתי, אינו מקנה לה יתרון לעניין הורשה.

 

באשר לטענת עו”ד פ., המציעה את תיקון הצוואה באמצעות הוספת המילים –  “מי שיטפל בבת עד אריכות ימיה, למשל עורכי הדין…או כל עו”ד שיטפל בבתי עד אריכות ימיה”, אומר כי צו קיום צוואה לצוואתה של ז. ז”ל הוא פסק דין חלוט, מדובר בחסר בצוואה אשר הצעת עו”ד פ. להשלימו, אין לה כל בסיס בדין, ובכלל, מדוע עו”ד ולא חבר, ידיד, שכן, או המטפלה שטיפלה בד. ז”ל משך 7 שנים (במסירות על פי העדויות), או כל בעל מקצוע אחר שיעשה כן, ואף אולי שמו לא ניזכר בין ההליכים? רק לה התשובה.

 

אומר כי קולה של עו”ד פ. כאפוטרופא הוא הנשמע , אך לא קולה של ז. ז”ל.

 

העידה עו”ד פ. לפרוטוקול הדיון מיום 5/12/2021, בעמ’ 17 כך:

 

“ש.       כיוון שהתביעה שלך היא של מי שטיפל בבת הוא זה שאמור לרשת את עזבונה של ה,

ת.          אני טוענת שזה מה שאמה המנוחה כתבה.

ש.          שמי שיטפל בבת הוא זה שצריך לרשת את הרכוש שלה, נכון?

ת.          לא. היא לא כתבה “כל מי שיטפל בבת שלי”, אלא עורכי הדין שטיפלו”.

 

איני סבור כי ז. ז”ל חפצה להוריש דווקא לעורכי דין בשל מקצועם.

מסקנתה של עו”ד פ. כי ז. ז”ל חפצה להוריש ל”עורכי הדין שטיפלו”, ומשאלו לא טיפלו יש להוריש לעורכי הדין שטיפלו, גם היא, לטעמי, מסקנה מרחיקת לכת.

 

טענה עו”ד פ. כי איזכורם של עו”ד ש. וא. “הינם רק דוגמא לשם האמיתי של היורשים”, קרי, “מי שיטפל בבתי עד אריכות ימי חייה” (ס’ 57(ז) לכתב הגנתה בתביעת קרובי המשפחה).

לחילופין, יש מקום לעבור לפירוש הצוואה במובנה הרחב, באמצעותה ניתן להגשים את רצון המצווה בדרך של תחליף.

 

ראשית אומר כי אין המדובר ב”איזכור”, שכן שמם “אוזכר” לכל אורך הצוואה, לא פעם אחת, גם לא פעמיים.

שנית, לא מצאתי באף לא מהוראות צוואתה של ז. ז”ל את הנוסח המצויין בטענת עו”ד פ. – “מי שיטפל בבתי עד אריכות ימיה”.

נוסח הצוואה בעניין זה הוא – “… וזאת כל עוד יטפלו בבתי עד אחרית ימיה…”.

קרי, ז. ז”ל לא כתבה בצוואתה כי ברצונה להוריש למי שיטפל בבתה, אלא התנתה את התנאי להורשה לעו”ד ש. וא., כל עוד יטפלו בבתה.

 

סבורני כי אומד דעתה של ז. ז”ל מפורש היטב היטב באשר למי חפצה היתה היא להוריש, כמובן לאחר פטירת בתה, לדאוג, הכיצד, ועוד, תוך שהסירה היא כל ספק בעניין זה, ולא סבור אני כי יש להחליף זהותם של אלו, עו”ד ש. וא., בפלוני או אחר, שעה שז. ז”ל בעצמה לא פתחה הדלת, באשר להוראותייה לעיזבונה ל”זר”, אשר ימלא את מקומם של עו”ד ש. וא..

 

“המצבים המיוחדים אשר מאפשרים לשופט להגשים את אומד-דעת המצווה אף מעבר ללשונה של הצוואה, מחייבים זהירות רבה. על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה. על אומד-דעת זה רשאי השופט ללמוד מכל מקור אמין. אין הוא מוגבל ללשון הצוואה. במרבית המקרים יוכל השופט לדעת כי נפלה בצוואה טעות, שיש בה חסר, כי לא ניתן להגשימה אלא בקירוב או כי יש לפנות לתחליף, רק אם יפנה לנסיבות החיצוניות (834ו – ז, 835ג)”.

(ראה: “פרשת טלמצ’יו“, לעיל).

 

ב”פרשת טלמצ’יו” המקרה המתואר הוכרע באמצעות תורת התחליף, לעניין חשבון הבנק, בדרך בה תגשים את רצונה של המצווה. לא כך במקרה שלפני, בו מבקשת עו”ד פ. כי אפנה לתורה זו, “תורת התחליף”, ובאמצעותה אבטל כליל את רצונה של ז. ז”ל באשר לזהות יורשיה, במנגנון “יורש אחר יורש”, כפי שהובא בצוואתה.

בהסתמך על ראיות חיצוניות לא ניתן להסיק, בוודאי לא מסקנה כה ברורה, כי קביעתה של עו”ד פ. ככזו שטיפלה בד. ז”ל עד אריכות ימיה, לצורך הזכייה בעיזבונה, יש לראות ביטוי לרצונה של ז.ז”ל, כי דווקא עו”ד פ. היא.

 

סבור אני שהחלת “תורת התחליף” אשר הובאה בהרחבה ב”פרשת טלמצ’יו“, על מקרה זה שלפני, אינה מתאימה, גם לא לאורן של הנסיבות החיצוניות של המקרה.

 

למעלה מן הצורך אומר כי, גם אין המדובר במקרה זה ב”ביצוע בקירוב” לאותו חלל אותו הותירה ז. ז”ל, שעה שלא התייחסה היא בצוואתה לאותו מצב בו לא יתמלא תנאי מצוואתה, כפי שאירע בפועל.

 

בכל הכבוד ואף אחזור על דבריי, משרצונה של ז. ז”ל, לשיטת עו”ד פ., היה להעניק את רכושה לזה אשר יטפל בבתה, ומשעו”ד ש. וא. לא מילאו רצון זה, יש לפרש את צוואתה באופן כה (לטעמי) נרחב ולקבוע כי עו”ד פ. היא אשר (והיחידה) אשר טיפלה בבת ד. ז”ל, הינה פרשנות רחבה מידי במקרה זה שבכאן.

 

הכיצד אוכל להניח דעתי כי זה היה רצונה של ז. ז”ל דווקא באשר לעו”ד פ.? שהרי המנוחה כלל לא הכירה אותה.

הכיצד אוכל להניח דעתי כי רצונה של ד. ז”ל, בהסתמך על הוראה מהוראת צוואת אמה כי תוכל להוריש לזה הקרוב אליה וזה אשר יטפל בה, סברה כי דווקא עו”ד פ. היא היא?

עובדתית, ד. ז”ל לא עשתה כן.

 

אם לא ז. ז”ל ציוותה את עיזבונה לעו”ד פ., גם לא ד. ז”ל, לא בית המשפט הוא שיעשה כך בניגוד לרצון המנוחות.

מהוראות צוואתה של ז. ז”ל עולה כי היא קבעה בצוואה הסדר הבנוי משני שלבים:

השלב הראשון – שלב ההורשה לבתה, כפי שהורתה בסעיף 4 לצוואתה.

השלב השני – השלב בו קבעה ז. ז”ל מה יעשה ברכושה לאחר פטירתה בתה, כפי שהורתה בסעיפים 5 ו – 6 לצוואתה.

מכאן, הוראות הצוואה מצביעות על הורשה במנגנון של “יורש אחר יורש”, הסדר הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, וזו לשונו הרלוונטית בעניינינו:

“42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני

יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

 

     (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר

          הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה”.

 

“לעיתים אדם מעוניין להעביר את רכושו לפלוני, אולם ברצונו לקבוע מה ייעשה ברכושו גם לאחר מותו של פלוני, או לאחר קיום ארוע מסויים לפי קביעת המוריש. במילים אחרות, המוריש הוא זה שיחליט מה ייעשה ברכושו לשעבר, ולא פלוני, שיירש את הרכוש מהמוריש”.

(ראה: “שילה – פירוש לחוק הירושה“, שם, בעמ’ 371).

 

בנסיבות העניין שלפני, ז. ז”ל אשר גם היתה לא צעירה בימים, צפתה כי ד. ז”ל תלך לבית עולמה לאחריה (טבע החיים), קבעה כי כל רכושה יועבר לבתה היחידה.

 

יחד עם זאת, התייחסה המנוחה גם למצב בו ד. תלך לבית עולמה לפניה, סעיף 5 לצוואתה, מצב עליו נתנה דעתה, אם חלילה כך יקרה, וקבעה מי הם יורשיה במצב זה, קרי עו”ד ש. וא..

 

סעיף זה לצוואת המנוחה עונה במדוייק על סעיף 42(א) לחוק הירושה, בו נאמר כי “השני”, כלומר עו”ד ש. וא. “ייזכו” בעיזבון עם פטירתה של ד..

 

עד כאן יש לומר, “כיסתה” המנוחה את המצבים האפשריים לנסיבות החיים ולא השאירה כל חלל חסר בצוואה שהוראותייה ברורות ומפורשות.

 

ז. ז”ל היא זו שקבעה מה יעשה בעיזבונה, עיזבון שהורש לבתה ד., ומכאן כי הוא “עיזבונה לשעבר” ולא ד., בעצם הורשתה לאחר כפי קביעתה – עו”ד ש. וא..

יחד עם זאת, ולמרות זאת, ז. ז”ל הותירה לבתה ד. (סעיף 7 לצוואתה), כל עוד “בריאה ובחיים”, לעשות צוואה ולהוריש למי שיהיה קרוב אליה ויטפל בה.

ז. ז”ל לא ציינה בצוואתה, באשר לסעיף 7, כי הבת תוכל לעשות את שנכתב, באשר לעיזבונה שלה בלבד, או גם זה אשר ירשה מאמה.

 

בשני המצבים, הרי שמהיותה של ד. ז”ל יורשת אמה, הרי שמדובר בעיזבון אחד וברכוש אחד.

 

לא בכדי בוטלה התוספת לצוואתה של ז.ז”ל, אשר כללה בין היתר את ביטולו של סעיף זה לצוואה.

 

בסעיף 6 לצוואתה, הביעה ז. ז”ל את אומד דעתה ורצונה בדבר הורשה לידי עו”ד ש. וא., רצון החוזר על עצמו כפי סעיפי הצוואה הקודמים לו, תוך שקבעה תנאי להורשה זו – “…כל עוד יטפלו בבתי עד אחרית ימיה ובכפוף לסעיף 7…“.

 

כלומר, לא ניתן להבין אחרת כי אמנם המנוחה מתנה תנאי באשר להורשה לעו”ד ש. וא., קרי הטיפול בבתה, אך הורשתה זו, מעבר לתנאי (הטיפול), כפופה לכך שבתה תוכל להוריש למי שיהיה קרוב אליה ויטפל בה, כל עוד הבת בריאה ובחיים, כמובן.

 

אין חולק כי ד. ז”ל לא היתה בריאה, כך עולה מהתיעוד הרפואי אודותייה, כמו גם התייחסותה של ז.ז”ל לכך בסעיף 8 לצוואתה, אומנם רק בהקשר לרכוש, אך באם לא היתה סבורה היא כי אלו הם פני הדברים, היתה מסתפקת במינויים של עו”ד ש. וא. כמנהלי עיזבון ולא גם מינויים כאפוטרופוסים על בתה.

 

בסופו של יום, בהתאם להמלצות תסקיר בעניינה של ד. ז”ל, בהתאם לחוות דעת רפואית, לד. ז”ל מונה אפוטרופוס, הן לגוף והן לרכוש – עו”ד פ..

לעניין מצבה הבריאותי של ד. ז”ל אתייחס בהרחבה בהמשך פסק הדין.

 

סבורני כי הגם שז. ז”ל “פתחה את הפתח” לבתה לעשות צוואה ולהוריש לזה אשר יהיה קרוב אליה ויטפל בה, ז. ז”ל התנתה זאת בכך ש”כל עוד תהיה בריאה”.

האם ידעה את מצבה של בתה ולכן רצתה למנוע זאת באמצעות תנאי?

האם סברה כי בתה במצב רפואי מספיק טוב כדי לערוך צוואה?

אין אני יודע.

 

אין חולק כי ד. ז”ל לא ערכה צוואה על כל רכושה, למעט חלקו, עניין אשר כאמור יורחב ויתואר בהמשך, לא מימשה את האפשרות אותה העניקה לה אמה בצוואתה (סעיף 7), לא באופן בו ביטלה את ההורשה לעו”ד ש. וא., לא באופן בו החליטה להוריש למי אשר טוען כי טיפל בה, ויש רבים הטוענים לכך, ולא למי אשר היה קרוב אליה.

 

סבורני כי ד. ז”ל היתה מודעת היטב היטב כי ביכולתה להחליט מה ייעשה ברכושה, גם ברכוש אמה. עו”ד פ. העידה כי הסבירה לד. ז”ל הדברים.

אם היתה לד. ז”ל גמירות דעת או ידיעה כי יכולה לעשות את שחפצה באשר לרכושה לאחר פטירתה, בכל דרך ולמי, ואולי אף לשנות מה מצוואת אמה באשר להות ה”יורש אחר יורש”?

אין אני יודע.

אך באשר לכך, לא נעשה דבר.

 

על אף שהבטיחה לזה או אחר, עובדתית לא עשתה היא דבר באשר להבטחתה או רצונה, למעט אותן צוואות עליהן יורחב בהמשך, קל וחומר לא התייחסה, גם לא בצוואותייה, לעניין הורשת עיזבון אמה ז”ל שלימים הפך לעיזבונה שלה, לעו”ד ש. וא., בכל דרך אשר יש בה כדי לבטלו או לשנותו.

 

עד כאן, סבור אני כי הדברים יכולים היו להיות פשוטים ובכך יכולנו לסיים את ההכרעה.

אך לא כך הוא.

עודנו מצויים אנו בבדיקת רצונה של המנוחה האם ז. ז”ל.

 

ונחזור לסעיף 6 לצוואתה של ז., בו הציבה היא תנאי להורשת רכושה לעו”ד ש. וא. – “…כל עוד יטפלו בבתי….”.

 

אין חולק כי עו”ד ש. וא. לא מונו כאפוטרופוסים לד. ז”ל, לא מונו כמנהלי עיזבונה של ז. ז”ל, לא טיפלו בד. ז”ל כפי הוראותייה של ז. ז”ל, ובכך, למעשה לא מילאו את התנאי אותו קבעה ז. ז”ל בצוואתה, להורשת עיזבונה להם, לאחר פטירת בתה ד. ז”ל.

 

הוראות סעיף 43 לחוק הירושה, באשר ל”יורש על תנאי דוחה”, מורות כך:

 

“43. (א) המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד.

 

     (ב) ………….

 

     (ג) לא קבע המצווה מי יזכה אם יתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים, יזכו היורשים

          על פי דין”.

המצב המתואר בסעיף 43(א) מתאר היטב היטב את שחפצה היתה המנוחה לעשות, קרי קביעת תנאי להורשת עיזבונה לעו”ד ש. וא. – “כל עוד יטפלו בבתי”.

 

אין חולק כי עו”ד ש. וא. לא מילאו אחר תנאי זה בצוואתה של ז., עו”ד של. וא. אף הודו בכך והשתלשלות האירועים פורטה עוד בתחילת דבריי ואין זה משנה לעת הכרעתי היום, הנסיבות אשר הובילו לכך.

אומר רק כי אף לא מי מהצדדים נקט בהליך כלשהו, החל משנת 2010 בו הוכרעו ההליכים הקודמים בעניין זה ועד לפטירתה של ד. ז”ל, לא עו”ד ש. וא. שהותירו את הסוגייה באוויר וליד הגורל ולא עו”ד פ. גם היא לא נקטה בכל פעולה עד אשר עורכות הדין ממשרדה “האירו את עיניה” והיא נועצה בעורכי דינה.

האם במתכוון? האם מסיבות אחרות?

אין אני יודע.

 

כל שיודע אני כי המצב המשפטי הנתון, לאחר מינוייה של עו”ד פ. כאפוטרופא והוצאתם של עו”ד ש. וא. מן התמונה, ידעו הצדדים שניהם היטב היטב את מצבם, כל אחד, והדברים כתובים בפסק הדין מיום 21/1/2013 (עמ”ש 27786-10-11).

 

עוד אין חולק כי ז. ז”ל בצוואתה לא התייחסה ולא לקחה בחשבון מצב בו, תנאי זה לטיפול בבתה על כל המשתמע ממנו, לא יתקיים, ולא קבעה דבר, גם לא קבעה זהותו של פלוני במקומם של עו”ד ש. וא., ככל ולא יקיימו את התנאי אותו הציבה היא בצוואתה.

 

סבור אני כי לו היה למנוחה ספק בכך או שהיתה מעלה בדעתה כי יתכן ויווצר מעו”ד ש. וא.  לטפל בבתה, ותהא הסיבה אשר תהא, סביר להניח כי היתה עורכת את הצוואה באופן אחר או אף מתייחסת לכך בדרך כזו או אחרת.

 

הדבר היחיד המסתבר מצוואתה של ז. ז”ל באשר להורשת עיזבונה, אם לא לעו”ד ש.וא. הוא כי, עיזבונה יורש לבתה ד. ז”ל אשר תהא רשאית להורישו כראות עיניה למי אשר יטפל בה ויהיה קרוב אליה, אך לא כי בהיעדר קיום התנאי, תוחלף זהותם של עו”ד ש. וא. בזהותו של “מי אשר יטפל במקומם”, או עורך דין זר/אחר, לפי שיטתה של עו”ד פ..

 

התוצאה המסתברת במצב דברים זה היא כי במקרה זה, וכך הוראותיו של סעיף 43(ג) לחוק הירושה, כי אנו עוברים למצב בו העיזבון יורש על פי דין. זו ברירת המחדל.

 

יורשת המנוחה (ז.) על פי דין היא בתה (ד.) ואין בכך כדי לשנות את התוצאה, שעה שז. אף הורישה לד. את רכושה בצוואתה.

כך או אחרת – התוצאה להורשה זהה בשני המקרים.

 

למען השלמת מצב הדברים, סעיף 34 לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי או בלתי אפשרי – בטלה.

 

מכאן יש לומר כי צוואתה של ז. ז”ל קויימה, צו קיום כאמור ניתן עוד ביום 13/9/2011, אך יחד עם זאת הסעיף בצוואתה של ז. ז”ל, בו מורישה היא את עיזבונה לעו”ד ש. וא. בהציבה תנאי להורשה זו, תנאי אשר לא היה אפשרי לאור הנסיבות שנוצרו, הרי שהוראה זו בצוואה באשר לטיפולם כתנאי להורשה, הוראה בטלה.

 

אין בדבריי אלו האחרונים כדי לסתור את הוראות סעיף 54(ב) לחוק הירושה כי פירוש המקיים צוואה עדיף על פני ביטולה.

לא כך הדבר הוא.

 

בטרם אסיים ואעבור לדון ביתר התובענות, כולן בעניין עיזבונה של המנוחה ד. ז”ל, אומר בכמה ואף אתייחס לטענות נוספות אשר הועלו על ידי הצדדים.

 

אחזור על שאמרתי, רצונה של ז. ז”ל היה בראש ובראשונה לדאוג לבתה ד. ז”ל, וכך נעשה. אלו היו עיקר דאגותייה וזה היה העניין המרכזי, ואומר כי לטעמי היחיד, רווחתה, שלומה וכו’ לבתה ד. ז”ל, לאחר לכתה היא לבית עולמה, עת תישאר ד. ז”ל לבדה בעולם.

 

רצונה זה באמצעות צוואתה, בהיבט הכלכלי הוגשם במלואו, וביתר ההיבטים עשתה המנוחה כל שידה על מנת להבטיח כי יהיה מי שידאג לשלומה הפיזי, הרגשי, אך בנסיבות המקרה לא צלחה דרכה של ז. ז”ל כפי קביעתה בצוואה.

יחד עם זאת, רצונה ואומד דעתה כפי המשתקפים בצוואתה מומשו ללא כל ספק, ויוזכר, רצונה הברור והמשתקף מצוואתה היה להוריש לבתה.

 

אין אני סבור כי נפל חסר בצוואה הדרוש להשלמה.

ז. ז”ל בצוואתה, הותירה לד. ז”ל להוריש למי שתחפוץ, ללא הצבת תנאי וללא שהגבילה את רצונה להוריש לזה או אחר, לרבות למכריה השונים, לאפוטרופא שמונתה וטיפלה בה, ולרבות לבטל, באמצעות צוואה חדשה, את ההורשה לעו”ד ש. וא., שעה שז. ז”ל לא הגבילה זאת.

התנאי היחיד אותו הציבה ז. ז”ל – “….ובתנאי שתמלא אחר הוראות צוואה זו…”.

לא מצאתי כי יש בתנאי מניעה כלשהי למעשה מצידה של ד. ז”ל, אם היתה חפצה.

למרות האמור, ד. ז”ל לא עשתה כן.

 

סבורני כי ז.ז”ל לא ציינה את עו”ד ש. ואב. באופן לאקוני וללא כוונה אלא חזרה על תפקידם, יחסיה עימם, ורצונה להוריש להם, יותר מפעם אחת בצוואתה ואף במרבית סעיפי הצוואה.

סעיף 5 לצוואתה אינו מציב תנאי להורשת עיזבונה.

המנוחה בחרה במי שיטפל בבתה במי שאותו הכירה ועליו סמכה, דברים המקבלים חיזוק נוסף בסעיף 11 לצוואתה.

 

ייתכן כי ז. ז”ל לא נתנה דעתה על כך שבמידה מסויימת, בציווייה זה, יכול שיווצר ניגוד עניינים בין עו”ד ש. וא. לבתה ד. ז”ל.

 

מתקשה אני לקבל את עמדתה של עו”ד פ. כי כוונתה של ז. ז”ל לא היתה ספציפית אליהם אלא למי שיטפל בבתה, שהרי להגדרה זו יכולים להיכנס רבים ואחרים וז. ז”ל לא הותירה זאת כפתח נרחב, אליו יכולים להיכנס כל החפץ בכך או זה המאמין כי ענה להגדרת המנוחה.

הפתח היחיד אותו הותירה ז. ז”ל הוא כאמור, למי שתחפוץ בתה ד. ז”ל.

סבור אני כי פרשנותה של עו”ד פ. בעניין זה, פרשנות מרחיקת לכת.

 

ועוד סבור אני כי, אם צודקת עו”ד פ. וז. ז”ל אכן רצתה להעניק את רכושה לזה אשר יטפל בבתה, רצון זה אינו מתפרש מצוואתה שלה, שכן לשיטתה של ז. ז”ל היו אלו עו”ד ש. וא. שבחרה, לשיטתה הותירה היא את האפשרות לבתה ד. ז”ל אם תסבור כי כך רצונה, אך ד. ז”ל לא בחרה אחרת.

 

טענת עו”ד פ. כי ז’. ז”ל לא הכירה די את עו”ד ש. וא., לטעמי טענה שאינה מבוססת, שעה שעו”ד פ. לא הכירה בעצמה את ז. ז”ל אשר היא בעצמה לא הכירה את עו”ד פ., לא פגשה אותה מעולם (ראה הצהרתה בסעיף 6ג’ לסיכומייה), ומכאן כי לא יכולה היתה לדעת על יחסי ז. ז”ל עם זה או אחר.

 

עוד סבור אני כי, על אף שלשיטתה של עו”ד פ., ד. ז”ל היתה כשירה לערוך צוואה, על אף שמונה לה אותה עת אפוטרופוס, וד. ז”ל אכן עשתה כן, אך לא צוואה לטובתה של עו”ד פ..

מאמין אני כי עו”ד פ. לא תכננה השתלטות על רכושה של ד. ז”ל, אך אין בידי לקבל טענתה (סעיף 6ו’ לסיכומיה) כי היתה שולחת את ד. ז”ל לערוך צוואה לטובתה, שכן לטעמי ידעה עו”ד פ. היטב היטב כי תתקשה היא להוכיח חוקיותה של צוואה זו בהתאם לאיסור בחוק, טובת הנאה, ניגוד עניינים ועוד.

 

ובכלל, העובדה כי ד. ז”ל לא ערכה צוואה חדשה כהבנתה, על אף שיכולה היתה לעשות כן, אף לא צוואה הנוגדת לצוואת אמה, עלי להסיק, אף לקבוע כי מכוח צוואתה של ז. ז”ל מי שיטפל בד. ז”ל עד אריכות ימיה אמור לזכות בעיזבונה (סעיף 5ז’ לסיכומיה של עו”ד פ.), מסקנה שאין לה על מה להתבסס, קל וחומר מן הכתוב בצוואתה.

צר לי אך דעתי שונה בתכלית מדעתה של עו”ד פ. ושוב אומר, טענה מרחיקת לכת בפרשנות הצוואה.

 

סמוך ובטוח אני כי עו”ד פ. מילאה את תפקידה כאפוטרופא לד. ז”ל בצורה מיטבית וללא רבב, בין השתיים נרקמו יחסים מיוחדים, גם לא הוכח אחרת. אך אומר, על פועלה זה קיבלה היא תגמול בצורת שכרה, איני סבור כי בעניין זה עו”ד פ. קופחה. ההיפך הוא הנכון. עיינתי בתיקי האפוטרופסות ומצאתי כי עו”ד פ. קיבלה שכר ראוי והולם על תפקידה כאפוטרופא.

 

הצדק עם קרובי המשפחה בטענתם כי יש לבחון הסוגייה גם לאור סעיף 13 לחוק הנאמנות, תשל”ט – 1979, מאחר והוא מהווה הסדר משלים לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962 (להלן: “חוק הכשרות“).

 

והדברים אף בהתאם לפסיקה הקיימת.

 

“רף טיב ההתנהגות שמוטל על בעל תפקיד כגון אפוטרופוס לגוף, חייב להיות גבוה ועליו להיות נטול כל אינטרס אישי. זו הנורמה שנקבעה בסעיף 41 לחוק הכשרות (שהיה בתוקף במועד חתימת ההסכם) שחלה כאמור על כל סוגי האפוטרופוסים ללא הבחנה. ככל שיתאפשר לאפוטרופוס לגוף לקבל מתנות משמעותיות מהאדם שהוא מונה עליו, הדבר עלול לפתוח פתח לניצול מצוקתו של מי שמונה לו אפוטרופוס. קיים חשש שעל מנת שהאפוטרופוס יהיה קשוב לבקשות של מי שהוא ממונה עליו ועל מנת שימלא את משאלותיו, ייזום האדם שמונה לו אפוטרופוס הענקת מתנות לאפוטרופוס על מנת להשפיע עליו. ייתכן גם, שהאפוטרופוס ישפיע על מי שהוא מונה לדאוג לצרכיו, להעביר לו רכוש. יש לשמור מכל משמר על טוהר מניעיו של האפוטרופוס לגוף וככלל, יש למנוע העברת רכוש לאפוטרופוס. אם אכן באמת ובתמים מעוניין האדם שמונה לו אפוטרופוס לגוף להעניק מתנה לאפוטרופוס כאות תודה והערכה על פועלו, יהיה עליו לפנות מראש לבית המשפט לקבלת אישור. רק אם ביהמ”ש יאשר זאת, יהיה תוקף למתנה. אחרת, דינה יהיה בטלות”.

(ראה: עמ”ש (ת”א) 19960-05-18 ר. י. נ’ י. י. {פמ”מ – 7/1/2020}).

 

אומנם מקרה זה דן בהענקת מתנה מאדם שמונה לו אפוטרופוס לאפוטרופוס, אך הכלל על הימנעות מניגוד עניינים חזר על עצמו תוך שמירה על טוהר מניעי האפוטרופוס. יתרה מכך, המקרה שם דן בעניין בו מונה אפוטרופוס לגוף בלבד.

 

“יחסיהם של אפוטרופוס וחסוי הינם יחסי נאמנות. חוק הנאמנות חל כהסדר מסגרת על כל זיקת נאמנות. ברם, מקום שזיקת נאמנות מסוימת הוסדרה בחוק מיוחד, ספציפי, דוגמת ההוראות שעניינן יחסי אפוטרופוס-חסוי בחוק הכשרות, תחולנה הוראות החוק הספציפי ואילו הוראות חוק הנאמנות תהוונה הסדר משלים בלבד, ככל שהדבר נדרש ובהיעדר הוראה מקבילה בחוק הספציפי (סעיף 42 לחוק הנאמנות; שלמה כרם חוק הנאמנות, תשל”ט – 1979 (מהדורה שלישית, תשנ”ה) 97 – 98. להלן: כרם). האפוטרופוס מוחזק כנאמן על נכסי החסוי וככזה חלות עליו הוראות חוק הנאמנות ככל שהן באות להשלים את הוראות חוק הכשרות”.

(ראה: ע”א 4377/04 הולצברג נ’ מירז, סב(2), 661 {פמ”מ – 22/7/2007},{להלן: “עניין הולצברג”}).

 

והפסיקה בעניין זה רבה ועקבית.

 

בהקשר זה, חוק הכשרות מתייחס, בסעיף 48, לפעולות בהן קיים ניגוד אינטרסים בין אפוטרופוס לבין האדם עליו משמש הוא אפוטרופוס.

וכך:

 

“בפעולה משפטית בין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לאותו אדם, ובפעולה משפטית בין שניים שמונה להם אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג אדם שהוא מונה כאפוטרופסו מבלי שבית המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש”.

 

וסעיף 67ד(ג) לחוק הכשרות:

 

“לא יקבל אפוטרופוס טובת הנאה מאדם שלישי בעבור הפעלת סמכויותיו ומילוי תפקידיו, ובכפוף להוראות סעיף 48 לא יימצא במצב של ניגוד עניינים”.

 

“אכן, הכוח שניתן בידו של האפוטרופוס לנהל את ענייניו של אחר רב הוא, אולם כוח זה ניתן בידו לצורך מינוי תפקידו ולמטרה זו בלבד ואל לו לאפוטרופוס לנצלו לטובתו האישית או לכל מטרה אחרת החורגת ממטרות מינויו (טדסקי – מסות במשפט, בעמ’ 339). מינויו של אדם כאפוטרופוס על ידי בית המשפט משמעו כי בית המשפט נותן בו אמון שיפעל לטובת החסוי. ואולם, המחוקק מכיר גם בכך שהקרבה והנגישות אל כספים ונכסים של אחר, היכולת לפעול לגביהם על פי שיקול דעתו הבלעדי של האפוטרופוס, עלולים להביאו לידי מצב בו שיקוליו לא יהיו אובייקטיביים, למצב בו לא תינתן לטובת החסוי הבכורה והבלעדיות שצריך להיות לה, אלא הוא יבקש להפיק רווח – לו או לאחר – מנכסים אלה. במצב זה חוטא האפוטרופוס לתפקידו. בנוסף, פיקוח בית המשפט עליו גם הוא יכול להיפגע, שכן בעניינים המסורים להחלטת בית המשפט ניזון הוא במידה רבה מן התמונה המוצגת לו על ידי האפוטרופוס. כאשר לאפוטרופוס עניין אישי בדברים מתעורר החשש כי אין התמונה המוצגת לבית המשפט מלאה ושלמה או שהיא מוארת באור אחר (ראו, הגם שבהקשר אחר: ע”א 614/84 הנ”ל, בעמ’ 236).

סעיף 48 לחוק הכשרות אינו אלא אפליקציה של הכלל הרחב האוסר על הימצאות בניגוד

עניינים במגוון רחב של מסגרות משפטיות מתחומי המשפט הציבורי והפרטי גם יחד, ועיקרו:

“עקרון יסוד הוא כי מי שפועל למען אינטרס של אחר, חייב להמנע מניגוד בין אותו אינטרס לבין אינטרס שלו עצמו, או אינטרס אחר כלשהו. זהו העקרון בדבר האיסור על ניגוד ענינים. תחילתו של עקרון זה כענין מוסרי שבין האדם לבין עצמו. לימים הוא הפך – מכוח הקונסנסוס החברתי העומד ביסודו – כענין של משפט החל ביחסים שבין אדם לבין זולתו….העקרון בדבר איסור על ניגוד ענינים אינו אך ענין מוסרי שבין אדם לבין עצמו, אלא הוא הנו עקרון משפטי המשתרע על כל תחומי המשפט. הוא חל בתחומי המשפט הפרטי והמשפט הציבורי גם יחד….”.

 

(ראה: “עניין הולצברג“, לעיל).

 

ואכן וכאמור, וכך סבור גם אני, כי עו”ד פ. מילאה תפקידה כאפוטרופא לד. ז”ל במסירות וללא כל רבב.

מינוייה אכן ניתן על ידי בית המשפט ובתמיכת ב”כ האפוטרופוס הכללי, שכן מינוייה זה לא היווה בבחינת כל ניגוד עניינים, זאת לעומת מינויים של עו”ד ש. וא., אשר לאור הוראות הצוואה, לא יכולים היו לבצע את תפקידם כפי שהורתה המנוחה (ז.), לא כאפוטרופוסים לד. ז”ל ולא כמנהלי עיזבון המנוחה (ז.), מבלי שהיו מצויים בניגוד עניינים.

 

יחד עם זאת, סבור אני כי אם היה צפוי כי הדברים יתגלגלו ויגיעו למצב בו אנו נתונים היום, היה ב”כ האפוטרופוס הכללי מניף דגל אדום כבר אז, ומלכתחילה לא מאפשר את מינוייה מאותו חשש בל תימצא עו”ד פ. בניגוד עניינים.

 

“הכלל של ניגוד עניינים אוסר על עצם ההימצאות במצב בו עלול להיווצר ניגוד עניינים, וזאת על מנת “למנוע את הרע בטרם יארע”.

(ראה: מאמרו של א. ברק, “ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד”, משפטים י 11 (1980).

 

וכך מעדותה של עו”ד פ. לפרוטוקול הדיון מיום 5/12/2021, בעמ’ 10:

 

“ש.       אחרי שהעובדות ברורות, כשברור שביולי 2009 ד. ביקשה למנות את עוה”ד כאפוטרופוסים עליה וכחודש לאחר מכן את מגישה ייפוי כוח ומבקשת למנות עצמך כאפוטרופוס עליה, תאשרי שבמסגרת הפניה שלך לבית המשפט ביקשת שאת תהיי אפוטרופא כי עורכי הדין יורשים על-פי הצוואה, יש ניגוד עניינים?

ת.          לא זה היה הנימוק. הנימוק היה שהם פועלים בניגוד אינטרסים, כי הם פוגעים באינטרסים שלה מתוך העובדה שהם יורשים וכיורשים הם פעלו ויש פסק דין וחותמת על זה של שני בתי משפט, שהם פעלו בניגוד אינטרסים כלפי ד. הן בתוספת שבוטלה והן ביחס כלפיהם וזו היתה הסיבה. העובדה שהם יורשים היא כשלעצמה לא היוותה עילה לבקש את הביטול”.

 

עו”ד ש. וא.”הוצאו מן התמונה” על מנת שלא יימצאו במצב של ניגוד עניינים, תחתם נכנסה עו”ד פ..

ואם כך, מה השתנה?

מאומה, למעט זהות האפוטרופוס שמונה, וה”פעולה” שנעשתה, נעשתה לאחר מעשה.

 

הדברים אינם באוויר. לא בכדי טוען ב”כ האפוטרופוס הכללי, והדין עימו, כי תובענה זו אינה מוסרית ומרוקנת למעשה מתוכן את מינוייה הניטראלי של עו”ד פ. (כאפוטרופא לד. ז”ל), אותו מינוי שנבע בשעתו מחשש לניגוד עניינים בין ד. ז”ל לבין עו”ד ש. וא..

 

והפסיקה אף היא מתייחסת למצב אותו רוצה למנוע המחוקק – המצב בו יבקש אפוטרופוס להפיק טובת הנאה מתפקידו יוביל למצב בו חוטא הוא לתפקידו.

 

ובאנלוגיה למקרה שלפני, ומשיש צורך באישור בית המשפט מראש לפעולה זו או אחרת, המתבקשת לטובת אדם שמונה לו אפוטרופוס, גם הענקה כלשהי, הרי שבכאן, צוואת המנוחה היתה לעיני בית המשפט, עת הוגשה בקשה לקיימה, קרי אישור מראש, וכבר אז, נתן דעתו בית המשפט, כי על מנת למנוע המצב של ניגוד עניינים, יש הצורך במינוי אחר, ניטראלי, מזה אשר הובא בלשון הצוואה.

 

לא יעלה על הדעת, שבית המשפט יתעלם מכל אלו, משמע לא אירעו.

 

ליתן הפרשנות לצוואתה של ז. ז”ל, כפי שסבורה עו”ד פ., באשר לזהות מי אשר טיפל בבתה, לחילופין להכריז עליה כיורשת עיזבונה של הבת ד. ז”ל, יהיה בבחינת בלתי ראוי, בניגוד לדין הקיים, וזאת אומר בלשון המעטה.

כך סבור אני.

 

ה”פיצוי” אותו קיבלו עו”ד ש. וא. בשעתו, במסגרת ערעורם בבית המשפט המחוזי, היה בעבור טיפולם במנוחה משך תקופה קצרה, ולא מצאתי באף לא אחד מפסקי הדין כי בהסכמתם לקבלת הפיצוי או התשלום, ויתרו על טענותיהם לזכויות בעיזבונה של ז. ז”ל או כי הפיצוי ניתן להם כי איבדו את זכותם לרשת את ז.ז”ל, כפי טענת עו”ד פ..

 

מצאתי בין טענותיה של עו”ד פ. כי ז.ז”ל ידעה על קרובי משפחתה ובכל זאת בחרה שלא להוריש להם דבר, ומדיניות ראוייה ותחושת הצדק היא לקבל את תביעתה שלה.

אומר כי תמוה בעיני הכיצד יודעת עו”ד פ. כי ז. ז”ל ידעה אודות קרובי משפחתה ומה היו שיקולייה שלא להוריש להם דבר, שהרי יוזכר כי עו”ד פ. כלל לא הכירה את ז. ז”ל.

אם ידיעתה זו של עו”ד פ. מבוססת היא, ואני מאמין כי אם לא כך הדברים לא היו נאמרים, כל שיכול אני להצר, מה טעם נטען כי “לא אותרו קרובי משפחה”, בוזבזו כספים רבים על עבודת הגנאולוגים במציאת קרובי המשפחה והליכים אלו שבפני התמשכו שנים רבות. חבל שכך.

 

היעדר הקשר בין מי מהמנוחות לבין קרובי המשפחה, לא נסתר על ידי קרובי המשפחה.

יכול אני לשער כי המרחק, נסיבות החיים ואולי סיבות נוספות הם שיצרו את היעדר הקשר, אך מכאן ועד לטענה כי ז. ז”ל, על אף הכרותה עימם, בחרה שלא להוריש להם, אינה מבוססת משאין הוראת הדרה או נישול בצוואתה לגביהם, ובין נישול ו/או הדרה להורשה לאחר, ההבדל הוא רב.

 

ובכלל, סבורני כי ז. ז”ל לא בהכרח ביקשה למנוע ממי מהם הורשה, אלא רצונה היה להבטיח הטיפול בבתה, אך לא ציפתה כי תוכל להפקיד את גורל בתה בידיהם של קרובי המשפחה או כי מי מהם יוכל לעשות כן בשל המרחק הרב ונסיבות חייו של כל אחד מהם.

אין בכך כדי להוביל למסקנה כי רצונה של ז. ז”ל היה למנוע מהם או להדירם.

 

כך או אחרת, איני נדרש לטיב הקשר של מי מהמנוחות לבין קרובי המשפחה.

המבחן כאמור, הינו מבחן פורמלי, וראה סעיף 10 לחוק הירושה, עליו עונים קרובי המשפחה ומשתייכים למדרג היורשים.

 

הטענה כי קרובי המשפחה של ז. ז”ל הם קרובי המשפחה של בעלה ואין להם קשר דם לז. ז”ל, מוטב היה כי לא נאמרה.

קרובי המשפחה הם בעלי קשר דם לד. ז”ל, שעה שהיא יורשת עיזבון אמה.

אף לא מי מהצדדים ה”טוען לכתר”, אינו בעל קשר דם למי מהמנוחות.

 

“כינויים” של קרובי המשפחה כ”רחוקי משפחה” על ידי אי מי, הוא אקט סימבולי כדי להפחית מחשיבותם, אך אין בו כדי לשנות את מעמדם בדין או “להרחיקם” מן ההליך המשפטי.

 

כך או אחרת, אם תוצאת ההכרעה כי עיזבונה של ז. ז”ל או של ד. ז”ל יורש למי מקרובי המשפחה, היא תוצאה המסתברת מן הדין (וראה סעיפי החוק הרלוונטיים לחוק הירושה, כפי שאלו אוזכרו) ומניתוח הפרשנות לצוואה, ולא בשל היעדר קשר כלשהו או בנסיבות אחרות.

 

טענה עו”ד פ. כי פעלה במסירות רבה למען ד. ז”ל במסגרת תפקידה כאפוטרופא ולא על מנת לזכות ברכושה של ד. ז”ל, או של אמה.

אם כך, ואני מאמין, מה טעם עכשיו סבורה היא אחרת?

 

אם סבורה עו”ד פ. בכל מאודה כי רצונה של ז. ז”ל היה להעניק את רכושה למי אשר יטפל בבתה עד אחרית ימיה, והיא זו אשר מילאה את התפקיד אותו ייעדה ז. ז”ל, תמוה בעיני מה טעם היתה מוכנה היא לחלוק את עיזבונה של ז. ז”ל, ולהגיע להסדר עם הצדדים, ובכללם עו”ד ש. וא., במסגרתו של הסכם פשרה, על חלוקת העיזבון בהתאם למנות לכל אחד?

רק לעו”ד פ. פתרונים לשאלות, אך סבור אני כי “מעין ביצוע משותף” של הוראות הצוואה ומימושן, טוב יותר מאשר כלום ושום דבר.

 

אמרתי עוד בראשית דבריי כי אין בדעתי לדון בצוואתה הראשונה של ז. ז”ל, שעה שאף לא אחד עתר לביטולה ומשעה שכבר אמרתי שצוואתה זו של ז. ז”ל היא בבחינת פסק דין חלוט. אך אומר, כי לא מצאתי טעמים אשר יש בהם להסביר את טענת עו”ד פ., למעט חששה כי מי מהצדדים להליכים ייזכו בעיזבון.

 

לא מענייני אם הגיעו מי מהצדדים, ככל שהגיעו, להסדר כלשהו ביניהם, שעה שאין בפני הצורך לאשר הסכמות כאלו או אחרות. כך או אחרת, אין מדובר ב”הסכם סודי” שעה שמי מהצדדים הזכירו עובדה זו במסגרת טענותיהם.

 

לאור דברי, אשר פורטו בהרחבה, סבור אני כי לשון צוואתה של המנוחה ז. ז”ל והנסיבות המתוארות בזמן עריכתה של הצוואה ולאחריה, כל אלו מובילות למסקנה ברורה והיא אחת, כי יש לבטל את הוראות הצוואה המתייחסות להורשה במנגנון של “יורש אחר יורש”, קרי סעיף 6 לצוואה, והוא בלבד ויש לראות הדברים כפי סעיף 34 לחוק הירושה.

 

התוצאה המסתברת מכך היא כי יתר סעיפי צוואת של ז. ז”ל, צוואה לה ניתן צו קיום והוא בבחינת פסק דין חלוט, נותרים בתוקפם, כלל עיזבונה הורש לבתה ד. ז”ל והתובענה לפרשנות צוואתה של המנוחה ז. ז”ל נדחית.

 

תובענת “שכיב מרע”, תובענת מר א. מ.

תובענה זו לקיום צוואת המנוחה (ד. ז”ל), צוואה בעל פה מיום 17/3/2016 ומיום 20/3/2016, הוגשה לרשם הירושה ביום 2/5/2016 על ידי התובע (להלן: “המבקש” ו/או “מר מ.“), בהתאם לסעיף 18 לחוק הירושה.

 

רקע עובדתי

ד. ז”ל נפטרה כאמור ביום 22/3/2016, לאחר שאושפזה בבית החולים למשך ימים ספורים, בטרם פטירתה.

 

מר מ., שהינו בעל מכולת בשכנות לד. ז”ל, היה חבר קרוב לה שנים רבות.

 

מר מ. הגיש בקשתו לקיום צוואת המנוחה כחודש וחצי לאחר פטירתה של ד. ז”ל, צוואה בעל פה.

 

לבקשה צורפו תצהירים, כמעט זהים, של שלושה עדים לצוואה – הגב’ ב. י. (להלן: “הגב’ י.”), מר א. ד. (להלן: “מר ד.“) והגב’ ר. ר. (להלן: “הגב’ ר.“), אשר הצהירו כי: “המנוחה בעודה על ערש דווי בבית החולים, השמיעה בפני כל הסובבים אותה, כי רצונה להוריש את כל עיזבונה למר מ.”.

 

הצדדים להליכי העיזבון, כמובן מתנגדים לקיום צוואה זו, כל אחד מטעמיו שלו, למעט אותם עדי התצהיר, אלו תומכים בבקשתו.

 

טענותיו של מר מ.

צוואת המנוחה ד. ז”ל לטובתו היא צוואתה האחרונה והיא גוברת על כל צוואה אחרת.

 

המבקש היה חבר וידיד קרוב של המנוחה במשך 17 שנים, שימש יד ימינה וסייע לה בכל עניין ובמסירות אין קץ.

המנוחה נהגה לבקרו כמעט מידי יום במכולת שלו, נהגה לסעוד את ליבה במכולת שלו, חלקה את תחושותייה עימו ושמה מבטחה במבקש, כאשר הוא מצידו נהג בה כבת משפחה של ממש ודאג לצרכיה, לבריאותה ולכל מחסורה לרבות לקיחת תרופות והליכה לרופאים, תוך שתמיד היה נרתם לסייע לה, כך גם בסופי השבוע.

 

המנוחה ציינה בפניו ובפני צדדים שלישיים שהיא מתכוונת להוקיר לו תודה על טיפולו המסור שהוא מעניק לה במשך שנים רבות בכך שהיא תוריש לו את כל רכושה וזכויותיה, לאחר שתלך לבית עולמה, כאשר ציינה בפניו לא אחת כי מדובר גם ברכוש שאמה הותירה לה. המנוחה אף חזרה על כך במילותייה שלה בימיה האחרונים.

 

תצהירי העדים לצוואתה של ד. ז”ל נרשמו על ידם כמסמך זיכרון דברים כדבעי ועדותם לא נסתרה. מדובר בשלושה עדים שאינם נהנים על פי הצוואה והם עדים ניטראליים לחלוטין, זאת לעומת כל בעלי האינטרסים ורוחשי המזימות שסבבו אותה. כל אחד מהעדים רשם את ששמע מהמנוחה שהיתה על ערש דווי במסמך והפקידו בסמוך לשמיעת הציווי בפני רשם הירושה, הוא הוא התצהיר שהם עצמם הכתיבו וחתמו עליו בפני ב”כ המבקש. את שלושת התצהירים הפקיד המבקש בפני הרשם לענייני ירושה ביום 2/5/2016 במסגרת בקשתו לקיום הצוואה, קרי זמן קצר לאחר פטירתה של ד. ז”ל.

 

אין אדם אשר הינו הדיוט בהלכות הירושה, אשר היה שומע צוואת “שכיב מרע” מפיו של אדם גוסס שהיה רושם זיכרון דברים ומפקיד אותו בידי הרשם לענייני ירושה.

מצווה היא להעדיף את רצון המת על פני היעדר תנאי זה ונסיבות המקרה מספיקות לשם קיומה של צוואת “שכיב מרע”.

 

דרישות החוק לעניין התקיימותם של התנאים הנדרשים לצוואת “שכיב מרע” הינם אומנם תנאים מצטברים הנדרשים כדי לראות בצוואה זו כצוואה בעל פה, ואלו כולם התקיימו. אך עם זאת, נוכח רצונו של המצווה, מאפשר סעיף 25 לחוק הירושה כי גם מקום בו לא נתקיימו דרישות פורמליות, לקיים את הצוואה, אם שוכנע בית המשפט באמיתותה של הצוואה. (מפנה לע”א 436/01 וע”א 430/73 286/05).

 

המנוחה חשה באופן סובייקטיבי כי היא ניצבת אל מול פני המוות. מצבה הבריאותי היה קשה מלכתחילה, הוא הלך והתדרדר מידי יום ביומו ויומיים בלבד לאחר שפונתה לבית חולים, היא הלכה לבית עולמה.

גם מהבחינה האובייקטיבית, כמו כל אדם סביר בנסיבות בהן היתה שרוייה המנוחה, היה חש כי סופו קרב והוא נמצא אל פני המוות.

 

המנוחה נפטרה פחות מ – 30 ימים טרם ניתנה צוואת ה”שכיב מרע” לטובת המבקש.

 

המסמכים שנחתמו, הנסיבות בהן ציוותה את רכושה למבקש בפני כל אחד מהעדים, אמירותייה החד משמעיות, כל אלו מעידים על כוונה וגמירות דעת מצד המנוחה ליתן הוראות המהוות צוואה לכל דבר, ואף אין זה מפתיע או תמוה כי ביקשה היא לבסוף, כי כל רכושה וגם כל רכוש אמה יורש למבקש.

 

לו ניתן היה כיום לברר רצונה של ד. ז”ל, הרי שהתשובה היתה כי המבקש הוא זה אשר יירש אותה ואת רכושה של אימה.

 

טענותיה של עו”ד פ.

מר מ. לא היה מוכר לה, למעט חוב בגין מצרכים, לגביו עדכן מר ר. לאחר פטירתה של ד. ז”ל. לטענותיו אודות צוואת “שכיב מרע”, אין בסיס, צוואה זו אינה עומדת בתנאים הנדרשים לקיומה ומדובר בתביעת סרק מגוחכת.

 

טענות עו”ד ש. וא.

משתובענת המבקש לקיום צוואת המנוחה הוגשה חודשים רבים לאחר המועד אותו קצב בית המשפט, דינה להידחות.

 

צוואתה של המנוחה, צוואת “שכיב מרע” אינה מקיימת התנאים הראשוניים הנדרשים לקיומה בהתאם לסעיף 23 חוק הירושה, שכן נדרשים תנאים מצטברים – רובם ככולם לא התקיימו.

  • עסקינן במנוחה שמונה לה אפוטרופוס עוד בטרם מועד מסירת דבר הצוואה, דבר המעיד על היעדר כשרות מצידה לצוות מה יעשה ברכושה.
  • לא הוגשה חוות דעת רפואית המעידה על צלילותה וכשירותה לצוות במועד הנטען לצוואה והחזקה היא כי במצבה לא היתה כשירה.
  • דברי המצווה לא נרשמו על ידי השומעים במסמך זיכרון דברים, אלא על ידי תצהירים אותם ניסח ב”כ של המבקש, ניסוח משפטי אשר אינו תואם את שפתם והבנתם של “רושמי המסמך”, ומכאן כי הדברים איבדו מאותנטיות שמיעתם והם עוסקים במחשבתם והערכתם הסובייקטיבית בהקשר לרצון המצווה ולא בציטוט שנאמר על ידי המצווה עצמה.
  • מסמכי “זיכרון הדברים” נערכו רק לאחר פטירת המצווה ורק לאחר שהמבקש נוכח לדעת כי המנוחה לא הותירה כל הוראה בכתב המורישה לו “משהו” מעיזבונה ולכן גמלה בליבו ההחלטה לנסח הוראה מסוג זה.
  • דברי המצווה באמצעות זיכרון הדברים לא הופקדו אצל הרשם לענייני ירושה במועד מוקדם ככל שניתן לעשות כן ובהזדמנות הראשונה.

 

מכל האמור, עולה תמונה לפיה מסמכי “זיכרון הדברים” נערכו בדיעבד לאחר פטירת המנוחה, בהכוונה ובסיוע אדוק של המבקש.

 

המבקש לא הוכיח כי דברי המנוחה נאמרו (ככל שנאמרו) עת היתה שרוייה היא במצב של “שכיב מרע” מהבחינה הקלינית, ובהיות עניין זה דבר שבמומחיות רפואית, היה עליו להביא תימוכין רפואי למצבה הנטען של המנוחה, כפי הוראות סעיף 23 לחוק הירושה, הקובע כי צוואה בעל פה יכולה להיעשות רק על ידי מי שרואה עצמו, בנסיבות מצדיקות, אל מול פני המוות.

 

בפסיקה נקבע כי נדרשים שני יסודות מצטברים:

  • המבחן האובייקטיבי – האם האדם הסביר אשר היה שרוי באותן נסיבות בהן היה מצוי המצווה היה מרגיש כי הוא עומד מול פני המוות.
  • המבחן הסובייקטיבי – האם הרגשתו של המצווה הקונקרטי כי הוא אכן עומד מול המוות.

המנוחה כלל לא ראתה עצמה מול המוות, כך מעדותה של עו”ד פ. (שהיתה אותה עת האפוטרופא לד. ז”ל), אשר העידה כי היה צריך לשכנעה להתאשפז באותה נקודת זמן, היא אף הזמינה מספר ימים קודם לפטירתה כיסא גלגלים על מנת שיתאפשר לה לצאת מביתה אל בית הקפה.

לא כך נוהג מי שחש עצמו אל מול פני המוות.

 

טענות קרובי המשפחה

תביעתו של מר מ. לקיום צוואת “שכיב מרע” מופרכת, ואינה מקיימת אף אחד מן היסודות הקבועים בדין לצורך ההכרה בצוואה זו, התנאים הינם תנאים מצטברים ודי באחד מהם שאינו מתקיים כדי להביא לביטולה של הצוואה.

 

המנוחה לא ראתה עצמה אל מול המוות שכן ביקשה מחברתה, במעמד בו “נכתבה צוואתה”, כי לאחר יציאתה מבית החולים, תיקח אותה לעו”ד ותסדר הכל ועוד.

 

המנוחה היתה חולה בנפשה והוגדרה כמי שסובלת מסכיזופרניה פרנואידית ומכך הוגדרה כ”חסוייה”. מהעדויות עולה כי בתקופה האחרונה לחייה היא סבלה ביתר שאת נוכח העובדה כי פסקה מליטול את תרופותייה. בנסיבות אלו, למנוחה לא היתה גמירות דעת שאפשרה לה להבין את משמעות הציוויים וכוונה אמיתית להורות עליהם, זאת בייחוד על רקע העובדה כי לשיטת כל “עדי הצוואה”, לרבות המבקש בעצמו, כוונותייה של המנוחה להוריש לו את כל רכושה ואמירותייה הרבות והברורות נאמרו על ידה פעמים רבות שנים קודם לכן ואף על פי כן המנוחה לא רשמה צוואה אחת לטובת המבקש.

ובכלל, אם כדברי המבקש, המנוחה רצתה לעשות כן שנים בטרם פטירתה, כשללא ספק יכולה היתה לפנות לעו”ד, היא כשלעצמה משמשת כנימוק שלא להכיר בהוראות אלו כצוואת “שכיב מרע”.

 

הטענה מתעצמת נוכח הודאת “עדי הצוואה” כי רעיון כתיבת התצהיר בפני ב”כ המבקש נולד לבקשת המבקש עצמו ולאור רצון העדים לסייע לו לרשת את עיזבון המנוחה, כי לטענתם – “מגיע לו”.

 

תצהירי העדים בתביעה זו אינם מזכירים את “מסמך זיכרון הדברים” שנדרש עד הצוואה לרשום, ואף הובהר על ידם כי לא התכוונו לרשום כל מסמך בהקשר למה ששמעו מהמנוחה, אלא עשו זאת רק לבקשת המבקש עצמו, לאחר ששיכנע אותם לסייע לו בקבלת מה שמגיע לו. (מפנים לת”א 4907/98). “זיכרון הדברים” אף לא הופקד על ידי העדים אצל הרשם לענייני ירושה, הם אף לא ידעו על חובתם החוקית לעשות כן, כל אלו נעשו על ידי המבקש בעצמו.

 

מן העדויות עולה כי הוראות צוואה זו נשמעו כמלמולים כלכליים ולא כציוויים של ממש ונקבע כי הציווי נדרש להיות ברור וחד משמעי (מפנים לע”א 717/71).

 

המבקש מודה כי כל “רעיון” ירושת המנוחה לא נולד אלא בדיעבד עת ביקש מב”כ סיוע משפטי בכדי לקבל את המגיע לו לאחר שנוכח לדעת כי המנוחה לא הותירה לטובתו צוואה למורת רוחו, ובעצת ב”כ מצא עדים שיעידו את הדרוש לו לצורך קבלת “המגיע לו” בגין העבודה השחורה שביצע לטובת המנוחה.

 

המבקש עצמו אינו נותן אמון בתביעתו שעה שהצהיר במו פיו כי לטעמו הוא סבור שמגיע לו 12% מכלל הירושה.

 

טענותיו של מר ר.

את טענת מר מ. באשר לקיומה של צוואת “שכיב מרע” יש לדחות, הן משהדברים לא נאמרו מעולם על ידי המנוחה ומדובר בקנונייה לצורך השתלטות במרמה על רכושה, הן משעה שהוכח כי לא התקיימו תנאי הצוואה.

 

טענות ב”כ האפוטרופוס הכללי

צוואת ה”שכיב מרע” אותה הגיש המבקש לקיום, מעלה ספקות רבים ביחס לתוקפה בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה, ככל שנעשתה, נעשתה בעת היותה של המנוחה חסוייה ומונה לה אפוטרופוס, וספק הוא באשר לכשרותה המשפטית ויכולתה לצוות.

 

דיון והכרעה

צוואה מבטאת את רצונו האישי של המצווה הקובע מה ברצונו שיעשה עם עיזבונו לאחר פטירתו. בית המשפט מצווה לקיים את דברי המת, להגשים רצונו ואומד דעתו, ובלבד שלא נפל פגם ברצונו והצוואה מבטאת את רצונו האמיתי והחופשי.

כיבוד רצונו של המת הוא פועל יוצא של זכותו המוחלטת של הפרט לעשות ברכושו כרצונו – זכות המעוגנת בכבוד האדם והיא זכות חוקתית.

(ראה: ע״א 7506/95 שוורץ נ׳ בית אולפנא, נד(2) 215 {פמ”מ – 30/4/2000}).

 

בהתאמה, קובע סעיף 28 לחוק הירושה כי אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו. מסמך שלא נערך או נעשה על ידי המצווה בעצמו, במעשה אישי – אינו צוואה.

(ראה: ע״א 119/89 טורנר נ׳  טורנר, מה(2), 81 {פמ”מ – 24/1/1991}).

 

בנוסף, ואף אם מדובר במעשה אישי של המצווה, יש לבחון ולוודא כי הדברים שנכתבו ונאמרו מפי המצווה נועדו לשמש כצוואתו, ובמובן זה, במקרה של צוואת “שכיב מרע”, יש לבחון שכוונת המצווה הייתה לערוך צוואה בדבריו.

(ראה: ע״א 717/71 ניקולא נ׳ האפוטרופוס לנכסי נפקדים, כז(1) 682 {פמ”מ – 28/3/1973}).

 

העובדה כי אנו עוסקים במסמך או אמירה שכוונת המצווה הייתה, כי ישמש כצוואתו וישקף רצונו, צריכה לקבל ביטוי ברור ויש להקפיד על כך באופן דווקני, בפרט כאשר עוסקים בצוואת “שכיב מרע” שנמסרת על ידי המצווה בעל פה.

 

“ברצוני להדגיש כי גישת בית-המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה. שאין לקיים צוואה בעל-פה.

אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה את הצוואה. יש לאמץ את ההנחה הנ”ל אלא-אם-כן הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל-שהוא, כי אמנם העניין היא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה בולטת שהדיבור יפעל כצוואה. ושקיים גם נימוק המתקבל על הדעת להעדר צוואה בכתב.”

(ראה: ע”א 99/63 פלג נ’ היועץ המשפטי לממשלה, יז 1122 {פמ”מ – 4/6/1963}).

 

המסגרת הנורמטיבית לצוואת “שכיב מרע”, היא צוואה בעל פה, מצוייה בסעיף 23 לחוק הירושה, הקובע:

 

“(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי

        לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם

      בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה

      כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה

     והמצווה עודנו בחיים”.

 

המושג “שכיב מרע” לא הוגדר בחוק והוא נקלט מן המשפט העברי. הגדרת הרמב”ם למושג זה היא “החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע” .

(ראה: ע”א 252/70 רוזנטל נ’טומשבסקי, כה (1) 488 {פמ”מ – 24/3/1971}).

 

הפרשנות שניתנה על ידי הפסיקה למושג “שכיב מרע” הינה פרשנות מצמצמת, המבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה, המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך, לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים, לבין אדם, השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו, כולל עריכת צוואה בכתב. (ראה: ת”ע (ב”ש 39062-10-17 פלוני נ’ אלמונית {פמ”מ – 14/10/2018}).

 

אדם חולה, ואפילו במחלה קשה, המסוגל ללכת ולתפקד ובעת הצורך לדאוג לעריכת צוואה בכתב יד או בעדים אינו “שכיב מרע“, כמשמעות מונח זה בסעיף 23לחוק הירושה.

(ראה: ש. שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית מורחבת, התשע”ו – 2016, הוצאת סדן, בעמ’ 123).

 

המושג “שכיב מרע” הינו ביטוי המלמד על מצב רפואי מוגדר של המנוח במועד עשיית הצוואה, ועניינו כאמור, אדם הלוקה במחלה קשה ושוכב על ערש דווי.

כדי לעמוד בדרישה זו יש צורך בעדות רפואית מוסמכת, ואין להסיק אך ורק על יסוד סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה לבין יום הפטירה, כי אכן מדובר במצב של “שכיב מרע“.

(ראה: עמ”ש (חיפה) 24171-06-13 מ. ד. נ’ עיזבון המנוחה ר. ד. ז”ל {פמ”מ – 15/12/2013}).

 

נטל ההוכחה, בנסיבות בהן צוואה נערכה בעל פה מוטל על המבקש לקיימה, בשונה מצוואה בכתב, אז מוטל הנטל על המתנגד לקיומה, שכן עומדת לצוואה חזקת כשרותה. מדובר בנטל הוכחה כבד נוכח העדרה של רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה.

 

“בבקשה לקיום צוואה שנעשתה בעל פה יש צורך בראיות  חזקות.  טעמיה של הלכה זו מובנים באשר יש צורך להבטיח כי אכן אותם דברים המיוחסים למנוח כדברי צוואתו אמנם נאמרו על-ידו שהרי הוא הלך לעולמו ואין מי שיוכל להכחיש או להסביר את דבריו ולהכחיש את גרסת העדים ובמצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו  מסיבה זו, על בית המשפט להיזהר משנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל-פה”.

(ראה: ע”א 138/64פלדמן נ’ טריפמן, כ(2) 419 {פמ”מ – 29/5/1966}).

 

המבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי ד. ז”ל היתה במצב של “שכיבמרע“.

 

לתביעותיו כולן, צורפה תעודת פטירתה של ד. ז”ל, צורפה חוות דעת רפואית מיום 5/1/2010, אשר אינה רלוונטית לעניין מצבה הרפואי בטרם פטירתה.

 

לא הונחו בפני כל מסמכים רפואיים על ידי המבקש, המלמדים כי ביום 17/3/2016 או ביום 20/3/2016, היתה ד. ז”ל במצב  העונה להגדרת “שכיב מרע“, המבקש אף לא עתר למינוי מומחה רפואי בעניין זה.

 

אכן וכפי המתואר, ד. ז”ל היתה אשה חולה אשר סבלה ממחלת נפש, והדברים הנטענים כי נאמרו על ידי שלושת העדים, אכן נאמרו עת היתה ד. ז”ל מאושפזת בבית החולים או בסמוך למועד זה, וימים ספורים (ובודדים) לאחר מכן, הלכה ד. ז”ל לבית עולמה, כאמור ביום 22/3/2016.

מאלו, אין די כדי ללמד כי ד. ז”ל היתה במצב רפואי העונה להגדרת “שכיב מרע”.

 

המחלות מהן סבלה ד. ז”ל לא מנעו ממנה את דעתנותה להביע את רצונה, ואם היתה מנועה פיזית לעשות כן, הרי שיכולה היתה לפנות למי ממקרוביה על מנת שאלו יעזרו לה לממש את רצונה באמצעות צוואה.

 

ויוזכר, מן העדויות “הצטיירה תמונה”, עליה תמימות דעים של כלל הצדדים, כי המנוחה כלל סירבה להתפנות לבית החולים.

 

המבקש, למעט הטענה כי “ד. ז”ל שכבה במיטתה ונראתה רע”, נמנע מלהבהיר האם היא תפקדה בימיה האחרונים, האם יכולה היתה לתפקד, האם יכולה היתה ללכת, לקום ממיטתה, האם היתה במצב רפואי סופני, ו/או האם מצבה לא אפשר לה לפעול לעריכת צוואה, צוואה שאינה צוואה בעל פה, לרבות כזו בכתב ידה.

ויוזכר, לד. ז”ל היתה ממונה אפוטרופא, שהיתה עו”ד, וללא כל קשר לנסיבות מצבה הרפואי של ד. ז”ל באשר לכשרותה המשפטית לצוות, יכולה היתה, אם חפצה, ל”הזעיק” למיטתה את האפוטרופא.

 

טענתו של המבקש על היות ד. ז”ל בבחינת אדם גוסס, היא עניין של מומחיות רפואית ויש צורך בעדות רפואית מוסמכת לכך.

לא המבקש, גם לא העדים יכולים להעיד על עניין המצוי במומחיות רפואית.

 

המבקש אף לא טען בפני, כך גם לא הוצג, האם כלל ביקר הוא את ד. ז”ל בימיה האחרונים בבית החולים, האם ידועה לו סיבת פטירתה ועוד.

 

מכאן, ספק אם הדבר מידיעתו כלל, כי ד. ז”ל ענתה על הגדרת המצב של “שכיב מרע”.

 

רצונה זה של ד. ז”ל על כי המבקש ירש אותה, רצון אשר לטענת המבקש, כמו גם לטענת עדי התצהירים, נאמר עוד פעמים רבות לשיטתם, והרבה לפני פטירתה של ד. ז”ל, יחד עם זאת ה”רצון” לא מומש לכדי צוואה, ועל כך ארחיב בהמשך.

 

משמצאתי כי המבקש לא הוכיח כי מצבה של ד. ז”ל ענה להגדרת “שכיב מרע”, אפשרות נוספת לעריכת צוואה בעל פה היא, כאשר המצווה “רואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות”.

 

ה”רואה עצמו אל מול פני המוות”, הינו מצב החובק בתוכו שני יסודות מצטברים.

היסוד האובייקטיבי בוחן האם אדם סביר באותן נסיבות שבו נמצא המצווה, היה חש ומרגיש באופן סובייקטיבי כי הוא עומד אל מול פני המוות, ואילו היסוד הסובייקטיבי בוחן, האם הרגיש המצווה כי הוא עומד אל מול פני המוות.

 

סבורני כי במקרה זה אשר לפני, ד. ז”ל לא נכנסה בגדר מי שרואה עצמו אל מול פני המוות , שכן לא התקיים בעניינה היסוד הסובייקטיבי, ואסביר.

 

כעולה מן העדויות אשר נשמעו בדיונים, מתבררת תמונת מצב ממנה, כפי האמור, ד. ז”ל בכלל סירבה להתפנות לבית החולים וכלל לא היתה ערה אם מצבה הרפואי היה סופני כלל, אם לאו.

 

וכך מעדותה של עו”ד פ. לפרוטוקול הדיון מיום 5/12/2021, בעמ’ 14:

 

“ש.       ובסעיף 36 כתבת שגם הטענה כאילו א. הגיע לביתה במועד “…” (מקריא). מדוע כאפוטרופא ד. לא חשבה שימיה ספורים?

ת.          כיוון שכשד. פונתה לבית החולים אני יודעת שהם תכננו מה המטפלת תבשל לה למחרת ובאופן כללי ד. לא היתה במצב נפשי בו היא חושבת שימיה ספורים. בגדול, בקשר שהיה לי איתה ובהתכתבות עם ש. מבית החולים אף אחד לא צפה, כולל היא, היא לא רצתה ללכת לבית חולים והיא לא היתה במצב שהיא חשבה שהיא הולכת למות. לכן זה היה היסטרי וטראומתי, כי זה היה כל כך מפתיע”.

 

ומעדותה של הגב’ י., לשיטתה, חברתה הקרובה ביותר של ד. ז”ל, אשר שימשה גם כאחת מעדי הצוואה לטובת המבקש, לאותו פרוטוקול דיון, בעמ’ 28:

 

“ש.       את כותבת בסעיף 13 על 8 תאריכים שונים בחודש מרץ. מה היא אמרה לך ב- 13 למרץ בקשר לא.? את כותבת “גם בימיה האחרונים ממש …” (מקריא)

ת.          אתה יודע מה עניתי לה? “כשתחזרי מבית חולים”, כי כשהיא בדרך היא אומרת “תעזרי לי”. אמרתי לה שכשהיא תחזור מבית חולים ניקח עורך דין ונסדר הכל, רק שתטפל בעצמה.

ש.          כשאת אמרת לה “תלכי לבית חולים וכשתחזרי ניקח עורך דין ונסדר צוואה מסודרת”, מה היא ענתה לך? “בסדר”?

ת.          לא, היא גלגלה עיניים. היא היתה כבר עייפה ואמרה “תבטיחי לי.

…..

ש.          את כותבת “היא ביקשה ממני להודיע לכל מי שצריך שאני מבטלת את הצוואה” בסעיף 18. למי הודעת?

ת.          לאף אחד. אמרתי לה שתחזור מבית החולים ונעשה סדר בבלגאן.

ש.          אז אם כך, היא לא היתה מול המוות.

ת.          אמרתי לה שהיא גוססת”.

 

קרי, הגב’ י. האמינה כי ד. ז”ל תחזור לביתה, כי אחרת לא היתה נמנעת ממעשה כלשהו לטובת חברתה לממש את בקשתה ורצונותייה.

 

ובכלל, דאגתה של הגב’ י. לחברתה כללה גם הבעת מורת רוחה מן הטיפול של מר ר. בד. ז”ל, בפני עו”ד פ. (ראה עדותה לפרוטוקול הדיון, בעמ’ 27).

מה סיבותיה היו? האם בשל היעדר חיבתה למר ר.? האם בשל סיבות אחרות? אין אני יודע.

אבל אם אניח כי רצונה ודאגתה לחברתה היו למען לא תישנה התופעה, וכי יהיה “בר סמכא” אשר יפקח על טיפול מסור לד. ז”ל, הרי שכנראה מתוך מחשבה כי יש כדי לשפר המצב עת תשוב ד. ז”ל לביתה ולאחר שתשוחרר מבית החולים.

 

אחזור שוב על אשר אמרתי. מחשבתה של הגב’ י. באשר לסברתה של ד. ז”ל כי היא ניצבת

אל מול פני המוות, אם לאו, אמירתה של ד. ז”ל כי סופה קרב, לא הם המכתיבים את

מחשבותייה של ד. ז”ל, ככל שהיו אז אלו.

וכך גם באשר לסברתה שלה, אשר נאמרה בדיעבד – “…בימיה האחרונים עת היתה מצוייה על ערש דווי”, כפי שנכתבו בתצהיריה.

 

ומעדותו של המבקש לפרוטוקול הדיון מיום 7/12/2021, בעמ’ 37:

 

“ש.       בפעם האחרונה מתי ראית אותה, את המנוחה?

ת.          כמה ימים לפני. נדמה לי זה היה ב- 17, הבאתי לה משלוח, נכנסתי לחדר, דיברתי איתה. היא היתה כבר גמורה. גם לפני כן, 3 ימים לפני כן היא היתה בחדר ובכבדות”.

 

לא סביר הוא הדבר כי, ככל שד. ז”ל היתה רואה עצמה אל מול פני המוות, הרי שהיתה מבצעת משלוח או מזמינה מצרכי מזון לביתה, ימים בודדים בלבד בטרם היתה סבורה היא כי תלך לבית עולמה.

 

לא סביר הוא שד. ז”ל תשאיל מ”יד שרה” ביום 16/3/2016 “רגליות וכסא גלגלים”, אם היתה רואה עצמה אל מול פני המוות, כעולה מאסמכתא אשר צורפה המעידה על כך.

 

ובעמ’ 42:

 

“ש.       נחזור ליום 17 למרץ 2016, שמעתם מה ששמעתם, אתה וא. יוצאים מהבית של ד.. שוחחתם אחרי כן?

ת.          דיברנו בינינו, אמרנו שהיא לא נראית טוב, אמרתי שהיא באמת לא נראית טוב. היא היתה במיטה, בבדידות. נכנסנו אליה לחדר”.

 

ומעדותו של מר ד. לפרוטוקול הדיון מיום 9/12/2021, בעמ’ 55:

 

“ש.       ואז, כשיצאת מה אמרת לא.?

ת.          כשיצאנו משם הוא שאל אותי, אמרתי לו שהמצב שלה לא טוב, שהוא לא מזהיר ושהיא אוהבת אותו והיא תדאג לו והיא אמרה שהיא תדאג לו כמו שהוא דאג לה בחיים. זהו”.

 

מסעיף 19 לתצהירו של מר ד. כי ד. ז”ל אמרה להם ש”היא מרגישה רע מאוד והיא חוששת שסופה קרב”, גם אם נאמר, אין אני סבור כי זו היתה סברתה של ד. ז”ל עת אמרה זאת, אלא נראה נכון יותר כי בהבעת תחושה על כי מרגישה רע.

שכן, אם היה כך, ואם היו מאמינים הן מר ד. והן המבקש כי אלו הם פני הדברים, הרי שלא היו עוזבים את ד. ז”ל אותו יום בלא שהיו עושים דבר למענה.

 

ובסעיף 20 – “לא יודעת עוד כמה זמן אחזיק מעמד”, אין להסיק מדבריה אלו של ד. ז”ל, כי חשה שסופה קרב.

 

האם כך נוהג חבר מסור וקרוב למי שאינה נראית טוב?

סבורני כי הדברים משקפים את שחשב אומרם.

“לא נראית טוב”, “…לא מזהיר”, משמע מרגישה רע וכו’, אך לא הרואה עצמה אל מול פני המוות, למצער לא לשיטת המבקש, גם לא לשיטת מר ד., שאז סביר כי לא היו עוזבים הם את ד. ז”ל בלא שעשו דבר למען שלומה ובריאותה, ואולי הצלתה.

 

על הדרישות הצורניות הנדרשות בסעיף 23 לחוק הירושה, הפסיקה הוסיפה תנאי מקדמי ובסיסי הנדרש גם ביחס ליתר סוגי הצוואות, והוא, הוכחת גמירות דעתו של המצווה.

(ראה: ע”א 88/88יעקובוביץ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, מד(2), 069 {פמ”מ – 14/3/1990}).

 

על חשיבות הדרישות הצורניות כתב כבוד הנשיא (בתוארו דאז) השופט א. ברק:

 

“צוואה בעל-פה היא אחת מארבע הדרכים שהוכרו בחוק הירושה לעשיית צוואה (סעיף 18 לחוק). היא נבדלת משלוש הצורות האחרות לעשיית צוואה בכך שהיא אינה נעשית על-ידי המצווה בכתב. הוא אינו רואה את נוסח הצוואה הכתוב ואינו חותם עליו. הצוואה נלמדת מעדותם של מי ששמעו (והבינו) את רצון המצווה. בנסיבות אלה קם החשש כי הצוואה שבעל-פה תיכשל בשיקוף מלא ומדויק של רצון המצווה. מסיבה זו נקבעו בחוק הירושה דרישות, שקיומן הוא תנאי לתוקפה. דרישות אלה נועדו להמריץ מצווים להעלות על הכתב את צוואתם: צוואה בעל-פה תוכר רק בנסיבות ייחודיות ביותר; הן באות להבטיח, ככל האפשר, שהצוואה תקוים כפי שנאמרה בפועל מפי המצווה”.

(ראה: ע”א 436/01 רכאב נ’ רכאב, נח(6), 913 {פמ”מ – 9/2/2004}).

 

האם היתה למנוחה כלל גמירות דעת לצוות?

 

אני סבור שהתשובה לכך היא בלאו.

 

ראשית יוזכר, לד. ז”ל מונתה אפוטרופא עוד בשנת 2010, עו”ד פ..

 

אין החוק אוסר על אדם אשר מונה לו אפוטרופוס (איסור מוחלט) לערוך צוואה או פעולה משפטית אחרת, אך החוק מציב דרישות לכך, ובכללן, יש להוכיח ראשית כי אדם אשר מונה לו אפוטרופוס, אינו נעדר כשרות משפטית לבצע הפעולה, באמצעות חוות דעת רפואית התומכת בכך.

 

חוות דעת רפואית כאמור, לא צורפה על ידי המבקש.

מכאן כי לא עלה בידו להוכיח את גמירות דעתה של ד. ז”ל לצוות.

 

המבקש צירף לבקשתו לקיום צוואת המנוחה, צוואת “שכיב מרע”, אותה הגיש לרשם לענייני ירושה את תצהיריהם של שלושה עדים.

תצהירה של הגב’ י., מיום 3/4/2016.

תצהירו של מר ד., מיום 6/4/2016.

תצהירה של הגב’ ר., מיום 5/4/2016.

 

שלושת העדים חזרו על דבריהם, כמעט בזהות מלאה, תוך, שכדי להטיח ולהצליח במשימת המבקש, אף לא חסכו בביקורתם כלפי מר ר., זה עליו ידעו כי אוחז בצוואה כתובה מד. ז”ל, כי עשה זאת באמצעות השפעה בלתי הוגנת, גנב את כספי המנוחה, קיצר את חיי המנוחה ועוד.

 

עוד, בתצהירי שניים מן העדים מצאתי תיאור נרחב לטיב היחסים הכלכליים בין מר מ. לד. ז”ל, הכולל מתן מצרכים, הלוואות וכו’, אלו מתוך ציפייה כי ד. ז”ל תשיב למר מ. כגמולו, באמצעות הורשת עיזבונה.

“תגמול על מסירות והשקעה בטיפול…, מלוא התמורה בגין מעשיו…” – סעיפים 9 ו – 12 לתצהירה של הגב’ י..

“פיצוי במסגרת ירושה” – סעיף 5 לתצהירו של מר ד..

 

מתקשה אני לסבור כי אדם מן הישוב, העובד לפרנסתו, ילווה כספים, לא יגבה בעבור מצרכים, בסכום כזה או אחר, ובאופן סדור כזה או אחר, בלא שיבטיח לעצמו את החזרתם של אלו, ורק ימתין עד לכת אדם לעולמו כדי לקבל את כספיו, ובשל המתנתו, אף יצפה כי יקבל את כל מה המצוי ברשותו של אותו אדם.

וגם אם כך נהג, ספק גמור אם הדברים אינם נוגדים את תקנת הציבור.

 

תצהיר העדה השלישית, הגב’ ר., הינו בבחינת למעלה מן הצורך, שעה שהוראות החוק מחייבות תצהירי שני עדים.

את העדה לא ניתן היה להעיד על תצהירה משעה שהיא הלכה לבית עולמה בטרם שמיעת העדויות.

רק אומר ובהקשר לסעיף 13 לתצהירה, כי עת פגישתה האחרונה עם המנוחה בבית קפה בתחילת חודש מרץ 2016, יש בכך כדי לחזק כי מי הרואה עצמו אל מול פני המוות, סביר הוא כי לא יבקר בבית קפה.

 

ובכלל, אדם היכול להגיע ולשבת להנאתו בבית קפה, סביר הוא כי יוכל גם, בין יתר פעולותיו, לערוך צוואה כזו או אחרת. לא כך היה.

 

התרשמות מ”מצב בריאותי רעוע מאוד”, הוא לסברתה של העדה ואין בו כדי להעיד על עניין שברפואה.

 

די בדבריי אלו כדי לדחות את בקשת מר מ. לקיום צוואת המנוחה, צוואת “שכיב מרע”, אך למעלה מן הצורך אמשיך ואדון, למען שלמות התמונה, ביתר דרישות החוק.

 

באשר לרישום זיכרון הדברים והפקדתו אצל הרשם לענייני ירושה, אין חולק על כך כי העדים לא רשמו זיכרון דברים עת שמעו את “דבר הצוואה”, במועד בו שמעו אותו, גם לא הפקידו את זיכרון הדברים כפי הוראות החוק, אצל הרשם לענייני ירושה.

 

העדים הגישו  רק תצהירים בתמיכה לבקשת מר מ. למתן צו קיום צוואה וזאת, לאחר כשבועיים ימים לאחר פטירתה של ד. ז”ל.

 

מעדותם של עדי הקיום עולה תמונה כי הללו ערכו את תצהירם לבקשת מר מ., למען “יקבל המגיע לו”.

 

וכך מעדותה של הגב’ י. לפרוטוקול הדיון מיום 5/12/2021, בעמ’ 29:

 

“ש.       לבית המשפט: מעבר למוסרנות שגבירתי משקיעה בנו, אפשר להשיב לשאלה איך פגשת את עורך דין שחר?

ת.          חזרתי הביתה וא. צלצל אלי, הוא כנראה שמע שהיתה לוויה, לא יודעת. א.אמר לי “ב., את יודעת מה, אם אני אדרוש את מה שמגיע לי את תעידי?” אמרתי “מה השאלה? זו היתה הבקשה האחרונה שלה. אז א. לקח אותי לעורך דין וכך פגשתי את עורך הדין.

……

ש.          מי ניסח לך את המסמך הזה?אני עובר על המסמך שחתמת עליו.

ת.          סיפרתי את כל הסיפור כמו שאני מספרת עכשיו.

ש.          מי ניסח את המסמך?

ת.          עורך דין שחר, הוא ישב ותקתק מה שאמרתי.

……

ש.          את הפקדת את תצהירך אצל רשם הירושה?

ת.          מה פתאום. מה לי ולירושות?

ש.          את יודעת אם בכלל התצהיר שלך הופקד אצל רשם הירושה מתישהו?

ת.          אין לי מושג. אני לא משפטנית ולא מבינה בזה כלום. אם הייתי מבינה אז הייתי אומרת לא. שיעשה צוואה עם המנוחה. הלוואי והייתי יודעת”.

 

מעדותה, אין ספק כי תצהירה, תחת זיכרון הדברים, נעשה לאור בקשתו של מר מ..

תצהירה זה לא נכתב במילותייה שלה, אלא סופר על ידה כסיפור, והדברים הועלו בכתובים על ידי ב”כ של מר מ..

 

ובכלל, אם לסברתה מדובר ברצונה האחרון של ד. ז”ל, מה טעם עת פגשה את עו”ד פ., שהיתה האפוטרופא לד. ז”ל, לא “חשפה” היא את רצונה זה האחרון בפני האפוטרופא?

 

אז לא הבינה, אלא רק לאחר בקשתו של מ. לשיתוף הפעולה.

 

ומעדותו של המבקש לפרוטוקול הדיון מיום 7/12/2021, בעמ’ 42:

 

“ש.       לפי הבנתך, איך העדים ב., ר.ר. וא. ד. התכנסו כולם אצל עו”ד רונן שחר?

ת.          אני ביקשתי מהם להגיע. אחרי הפטירה של ד. פניתי לאפוטרופא, שאלתי אותה אם היא רשמה לי משהו, כי הייתי ילד, נאיבי והיא אמרה שלא ואז אמרו “תקשיב, טיפלת בה כל השנים, תנסה להתייעץ איתו”. ניגשתי לעו”ד, התייעצתי איתו והוא אמר שאביא כמה אנשים לשמוע מה שהם אומרים וכך עשיתי. יכולתי להביא את כל שכונה שמכירה אותי ואותה, אבל לא עשיתי.

ש.          עו”ד שחר ביקש ממך להביא אנשים שמכירים את הקשר בינך לבין ד., כדי שמה?

ת.          כדי שנוכל להגיש בקשה”.

 

גם מדבריו אלו ניתן לראות כי עדי הקיום “קובצו” על ידו רק לאחר שקיבל ייעוץ משפטי כי זו הדרך היחידה בה יוכל לקבל את שציפה לו, והרי יכול היה להביא, לשיטתו, עדים נוספים ורבים. ספק בעיני אם גם בפני אלו שטחה ד. ז”ל את רצונה זה לכאורה.

 

ואם באלו לא די, כך מעדותו של מר ד.לפרוטוקול הדיון מיום 9/12/2021, בעמ’ 55:

 

“ש.       לפני כן, מה הוא אמר לך כשאמרת לו שאתה רוצה להיות עד שלו?

ת.          הוא הלך לעורך דין, אמרו לי שאגיד מה שאני יודע וכל מה שאמרתי אני מוכן לאמת אחד מול אחד”.

 

ובעמ’ 56:

 

“ש.       אתה מדבר עם ש. ר., “הבחורצ’יק”. מי ניסח את התצהיר שלך?

ת.          לדעתי עורך הדין של א.. הוא שאל אותי ולפי מה שאמרתי לו הוא כתב”.

 

ובעמ’ 61:

 

“ש.       את התצהיר שלך חתמת ביום 06.04.2016, לטענתך הפגישה נערכה כבר ב- 17.03.2016, הפגישה שאתה טוען לה בבית של ד., לטענתך, היא ארעה ב- 17.03.2016 ותצהירך נחתם ב- 06.04.2016. יש סיבה שחלפו למעלה מ- 3 שבועות בין הזמן שראית את המאורע לבין הזמן שחתמת על התצהיר?

ת.          אז אמרתי, לא היה לי קשר. ברגע שא. ביקש ממני אז נעניתי לו. הוא אמר “תגיד מה שאתה יודע, מה שאתה ראית”.

 

דברי המצווה, ככל שנאמרו, נאמרו לטענתם של העדים על ידי המנוחה פעמים מספר, כך שאין הם בבחינת רצונה האחרון עת היתה מצוייה היא במצב של “שכיב מרע” או כ”רואה עצמה אל מול פני המוות”.

 

גם הגב’ י. בהגינותה ידעה היטב כמי שקרובה לד. ז”ל כי המנוחה (ד.) הותירה צוואה כתובה, ואם שמעה על רצונה זה להוריש למר מ., ואף שמעה על כך מספר פעמים, מה טעם לא הציעה לחברתה משך כל השנים כי טוב יהיה אם תעשה צוואה לטובת מר מ., או שמא תציע עזרתה למימוש רצונה, ורק עתה, לאחר פטירתה ולאור בקשת מר מ., נזכרה היא כי יש לעשות דבר מה בנדון.

 

אין אני יודע מניעיהם של העדים מהם, האם מניעים נסתרים להם, שמא תום לב והגינות, שהרי לא פעלו הם בדרך המתבקשת כפי הוראות הדין, אלא לאחר בקשתו של מר מ..

 

רצונה זה של ד. ז”ל, ככל שאכן היה זה רצונה, לא עלה לכדי צוואה, גם עת היתה בריאה, הסתובבה להנאתה או כל פעולה אחרת, אף לא בקשה ממי מהקרובים אליה, לקחתה לעורך דין או להביא אליה עורך דין אשר יכול היה לממש את רצונה זה בדמות צוואה.

 

אם רצתה לעשות כן, הרי שהדרך לכך היתה ידועה לה היטב היטב, שעה שעשתה כן בעבר.

 

“בארץ אין נקודת יישוב המרוחקת כל כך מבית-משפט או מעורך-דין. שעדים, ששמעו צוואה לא יוכלו מיד לשאול מה עליהם לעשות. ומיד יכתבו את הדברים שנאמרו להם לפי זכרונם, ולגבי עריכת זכרון-דברים מוטב שלא ייעזרו בניסוח עורך-דין, אלא יכתבו לפי מיטב זכרונם מה שמעו ויפקידו את זכרון-הדברים בבית-המשפט, ואם הדבר לא נעשה, הרי זה חמור ביותר ורק במקרים נדירים יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 25 לגבי צוואה בעל-פה”.

(ראה: ע”א 516/73 אומר נ’ קוגוט, כט(1), 107 {פמ”מ – 11/10/1974}).

 

ככל שהתנאים האחרים לקיומה של צוואה, צוואת “שכיב מרע” מתקיימים, הרי שניתן לתקן פגם אשר נפל באשר לדרישה לזיכרון דברים, באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, אך לא בנקל.

 

וכך לשונן של הוראות סעיף 25 לחוק הירושה, הרלוונטיות לעניינינו והקובעות כי צוואה תקויים על אף פגם או חסר בצורתה, וכך:

 

“(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

 

(ב) בסעיף זה “מרכיבי היסוד בצוואה” הם:

(1) ……

(2) ……

(3) ……

(4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות”.

 

בסעיף 25 לחוק הירושה, קבע המחוקק מה הם מרכיבי היסוד של צוואת שכיב מרע ואלו מרכיבים או הליכים ניתן לתקן ולרפא העדרם ובלבד ש״לא היה לבית המשפט ספק, כי היא משקפת את רצונו האמיתי של המצווה״.

(ראה: ע״א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ פיק, מב(2), 703 {פמ”מ – 7/7/1988}).

 

“המחוקק איפשר עריכת צוואה בעל-פה במקרים האמורים בסעיף 23. עצם האפשרות הזאת היא יוצאת דופן ביחס לחוקים רבים בעולם הנאור. סכנה גדולה טמונה במתן אפשרות זו, כי לא זו בלבד שיש סכנה של עדי שקר, אלא ישנה גם בן סכנה של עדים שאינם מדייקים, והתוצאה מקבלת דברי עדים כאלה היא, שניתן להעביר ירושות ונכסים גדולים על-פי הבל פיהם של העדים כאשר אין אפשרות לסתור את דבריהם, מאחר שלא תמיד נמצא אדם נוסף בזמן עריכת הצוואה הנטענת. המחוקק דאג איפוא לתריס מה כלפי אי- דיוקים ודרש כי העדים ירשמו מיד זכרון-דברים ויפקידוהו בבית-המשפט, כלומר מיד כשאפשר לעשות זאת. אם העדים עושים זאת ומציינים לא רק את דברי המצווה בדיוק, אלא גם, כדרישת המחוקק, את הנסיבות לעשיית הצוואה ודבריהם יוצאים מידיהם ונמצאים בבית-המשפט, הרי יש מקום יותר לסמוך על כך שלא שינו מדברי המצווה ושלא טעו בדבריו. ואילו אם הם מאחרים, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, לפחות כלשהו, בין דבריהם לבין דברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו עם מי שהם מוצאים לנכון להתייעץ וזכרון-הדברים ועדותם בבית-המשפט אינם ניתנים לבקורת מתאימה. לכן במקרה של צוואת שביב מרע יש להקפיד על מילוי הוראות סעיף 23 (ב) ורק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש לגבי מקרים כאלה בסעיף 25. מוסיף אני, כי סעיף 25 אינו מדבר על כך שאמיתות הצוואה הוכחה מעבר לספק סביר, אלא שלא היה לבית-המשפט בכלל ספק באמיתות הצוואה. סעיף 25 בא לנוע עיוות במקרים כגון אלה כשצוואה שנעשתה בכתב בעדים בפני עורך-דין והמנוח קרא אותה וחתם עליה, ומתברר אחר כך כי לאחד מעדי הצוואה מלאו רק 17 שנה ועשרה חדשים. כאן מצא המחוקק שלא מן הצדק לפסול את הצוואה כאשר אמיתות הצוואה ברורה לגמרי, אך לא כן הדבר במקרה דנן”.

(ראה: ע”א 430/73 אקשטיין נ’ כהן, כח(2), 432 {פמ”מ – 9/6/1974}).

 

במקרה זה, אף לטענת המבקש נפלו פגמים בצוואה, שעה שהפנה בטענותיו לשימוש בסעיף 25 לחוק הירושה, נוכח רצונו של המצווה, כאשר בית המשפט משוכנע באמיתותה של הצוואה.

 

סבורני כי אין בדברים שאמרה ד. ז”ל לעדים, משום גמירות דעת לעריכת צוואה, שכן המנוחה לא נקטה בלשון ציווי, הדברים נאמרו בבחינת הזדמנויות נוספות ורבות, חלקן אף שנים ספורות בטרם פטירתה, ובכל זאת לא נעשה כל מעשה על ידה להביא רצונה זה לכדי צוואה, דבר עליו ידעה המנוחה.

 

עוד סבור אני כי “דבריה” של ד. ז”ל, ככל שהדברים נאמרו על ידה בימיה האחרונים, לא היו בבחינת דבריה האחרונים, אלא פעם נוספת וחזרה על דברים שאמרה ולא הביאם כאמור למימוש, כדוגמת יתר הפעמים בהן נאמרו, וסיבותייה שלה.

 

יכול אני לשער כי זו היתה דרכה של ד. ז”ל להוקיר את מר מ., לשמר את חברותו עימה, את עזרתו כלפיה, מצוקת כספי המזומן ככל שהיתה, רכישת מצרכי מזון במה שהיה מכונה על ידינו בעבר כ”קנייה בהקפה”, ואולי מסיבות נוספות.

 

את כל אלו עשתה המנוחה בבחינת מילים, אך לא כאלו שהביאו לכדי מעשים, ואין ספור הזדמנויות היו לה.

 

17 שנים של חברות בין השניים.

 

ואחזור שוב על אשר אמרתי. לד. ז”ל מונתה אפוטרופא, במקצועה עורכת דין, ואם כטענת המבקש וגם עדי “הצוואה”, לא רצתה היא בקרבתה בנסיבות מסויימות, או כי חששה ממר ר. (כטענתם), הרי שיכולה היתה היא לבקש ממר מ. כי יקח אותה לעורך דין אחר, לבדם, לצורך הבטחת צוואה לטובתו או אף כי יזמין עורך דין לביתה על מנת לערוך צוואה.

 

כך לא היה.

 

המסקנה העולה היא כי קיים ספק רב ביותר האם ניתן לראות בדבריה של ד. ז”ל כפי שנאמרו, כוונה לצוות, וסבורני כי התשובה לכך היא בלאו מוחלט ולפיכך, אין לטעמי מקום להפעיל את סעיף 25 לחוק הירושה.

 

בטרם סיום הדיון בתובענה זו אומר בכמה:

 

  • אין בדעתי להעביר ביקורת על צד זה או אחר. יחד עם זאת, תמוה בעיני כי כאדם אשר דאג וטיפל במסירות עד אין קץ בד. ז”ל, לא טרח לבקרה עת אושפזה או להגיע להלווייתה.

 

  • קרובי המשפחה, אותם הגדיר מר מ. כ”עלומים” שהמנוחה כלל לא הכירה ומעולם לא פגשה, הרי שכך גם מר מ.. ויוזכר כי מדובר בעיזבונה של המנוחה ז. ז”ל, בטרם עבר לבתה ד. ז”ל.

 

  • לא מצאתי כי עו”ד ש. וא. ויתרו על זכויותיהם, כפי טענתו של מר מ., גם לא כי חזרו בהם מטענותיהם שעה שחתמו על “הסכם סודי”.

טענתם, היא ככל שתידחה תביעת הפרשנות, הרי שאין צורך להכריע בעניינם, שעה שהגיעו להסדר – שאינו סודי אם הודיעו על כך – עם קרובי המשפחה.

 

  • מצאתי סתירות ו/או אמירות בעדויות אשר אין בהן כהוא זה כדי להוריד או להעלות, אך בהחלט יש בהן כדי להעיד על אמינות העדים.

 

למשל מי זה אשר הזמין אמבולנס לד. ז”ל.

 

למשל, הבטחה של הגב’ י. לד. ז”ל, “הבטחתה” שלק קיימה, אלא לבקשתו של מר מ..

 

למשל, הגב’ י. לא התערבה בענייני ירושתה של ד. ז”ל. מה טעם עכשיו? ואיך יודעת היא כי “מר מ. הראשון, הקודם”?

 

  • הגב’ י. אינה מבינה בצוואות כי אחרת היתה אומרת למר מ. לעשות צוואה עם המנוחה.

סבור אני כי גם הגב’ י. אינה סבורה כי דבריה של ד. ז”ל הם בבחינת צוואה המבטאת את רצונה האחרון.

 

  • אמירתה של הגב’ י. כי אישה אמידה היא, אינה זקוקה לשכר ה – 30 ₪ שקיבלה רק בשל התעקשותה של ד. ז”ל (ראה עדותה בעמ’ 22 לפרוטוקול). אם כך מה טעם ניגשה לגבות את חובה מד. ז”ל לאחר פטירתה בסך 200 ₪?

פעם אחת העידה כי היה במשרדה של עו”ד פ. לאחר פטירתה של ד. ז”ל ופעם אחרת – “לא פגשתי” (ראה עמ’ 30 לפרוטוקול הדיון).

 

  • טענתו של מר מ. כי ד. ז”ל אמרה לו מספר פעמים כי “תדאג לו ולילדיו, אין לה אף אחד בחיים, רק אותך אני מכירה, לא שכחתי אותך ומה עשית בשבילי, אך לא דיבר איתה על רכוש, א. הוא כמו מלאך, החיים שלי, כמו בן בשביל ד. (לדברי מר ד.) ועוד”.

 

אלו כאמור, לא עלו לכדי מעשה של צוואה.

 

  • מר מ. בהגינותו העיד כי כל פעם “שעשה לד. ז”ל טובה, היא הרגישה לא נוח וחזרה על זה”.

באלו יש כדי לחזק כי ד. ז”ל אשר העריכה והוקירה את עזרתו, קרבתו ועוד, רצתה להעביר לו בדרכה שלה את הכדאיות מבחינתו, כי ימשיך בדרך זו, אך על מנת שלא תצטייר בעיניו אולי רק כ”לוקחת”, הרי שאמרה את שאמרה לצורך מטרה זו.

וכפי עדותו, “הבטחתה” זו היתה כבר משנת 2000, קרי למעלה מ – 16 שנה.

 

  • אין אני יודע איזה היקף מצרכים או כספים ניתנו על ידי מר מ. לד. ז”ל ואילו לא הוחזרו.

ובכלל וכפי עדותו לפרוטוקול הדיון, בעמ’ 40:

 

“ת.        היא שילמה ויש 2 תקופות: האחת, התקופה השחורה שאני קורא לה, עד שאמא נפטרה ונכנסה לש. לא היה לה כסף. נתתי לה ועזרתי לה. ברגע שהיא עברה לש. “סינדרלה” קיבלה תקציב וכסף והתחילה לשלם”.

 

  • אין אני יודע מהו היקף התיקונים אשר ביצע מר מ. למענה של ד. ז”ל, למעט אלו הספורים אשר אודותם סופר.

דבר מאלו לא הוכח על ידי מר מ..

 

  • אין אני יודע מה היתה מעורבותו של מר מ. בחייה האישיים של ד. ז”ל, בתצהירו טען כי היה מלווה את ד. ז”ל לרופאים, מכין לה את תרופותיה, הוא זה אשר טיפל בה ועוד.

דברים אלו לא חזרו על ידו במהלך העדויות, גם לא ברמז.

 

  • לפיכך ומכאן, אין אני יודע על בסיס מה או איזו פרשנות לצוואת האם המנוחה (ז.), סבור מר מ. כי בכל דרך אפשרית, גם אם לא תתקבל בקשתו לקיום צוואת המנוחה, צוואת “שכיב מרע”, הוא ורק הוא זכאי ממילא לרשת את עיזבונה של ד. ז”ל במלואו, לרבות עיזבון אמה (ז.), שכן הוא זה אשר טיפל בד. ז”ל עד יום פטירתה והוא בלבד העונה על דרישת הטיפול בד. ז”ל בהתאם לצוואתה של ז. ז”ל.

איני סבור כי מר מ. מאמין בכך בעצמו.

 

  • אם טעות בידי, הרי שלא צלחה דרכו בהוכחת טענתו זו.

 

  • אם טעות בידי, מה טעם סבור היה הוא כי יש לחתום על הסכם הפשרה בין הצדדים, במסגרתו יכול היה לקבל רק סך של 12% מכלל העיזבון?

מה טעם עודנו סבור כך (ראה עדותו לפרוטוקול הדיון, בעמ’ 42) ובד בבד מגיש תביעתו זו?

מה טעם סבור הוא כעת, במסגרת טענותיו, כי יש להותיר את הסכם הפשרה על כנו, שעה שהסכם זה בוטל זה מכבר?

רק למר מ. תשובות.

 

  • אומר כאן כי, להתרשמותי ד. ז”ל עשתה שימוש בצוואותיה” שלא ברצינות, על מנת לפתות פלונים שונים להיות בקרבתה, מבלי להתכוון ולהבין כי ימיה קרובים לסיום או להתכוון באמת לצוות.

 

  • ריבוי הפעמים שבהן נאמרו דבריה של ד. ז”ל הן למבקש והן לעדים, בזמנים שונים, בפני אנשים שונים, ולאורך תקופה ארוכה, כל אלו מלמדים כי מדובר היה, ככל הנראה, במשאלת ליבה של ד. ז”ל.

לדברי מר מ., כמו גם העדים, ד. ז”ל אמרה זאת לכמה אנשים, אשר שהו במחיצתה, עת ביקרו אותה בדירתה, במסגרת שיחות חולין או הבאת מצרכים ודומה, ואולם, מדברים אלו נעדר רצונה כי השיחה תהווה צוואה ולא רק אמירה והצהרת כוונות כללית.

 

  • לו סבר, ולו אחד משלושת העדים, כי מדובר היה בצוואה, סביר יותר כי מי מהם היה רושם את הדברים או משתף את זה אשר הדברים רלוונטים אליו, גם אם לא מייד לאחר שנאמרו על ידי ד. ז”ל, אך לא ממתין (אם בכלל) עד לבקשת העזרה מצידו של מר מ..

 

וכפי שכתב ש. שילה בספרו “פירוש לחוק הירושה תשכ”ה-1965“, בעמ’ 214:

 

“דיבורים בעלמא המתייחסים באופן כללי לרצונו של הנפטר לעניין מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, או בקשה לערוך צוואה בכתב – אפילו אם פרטי הצוואה נאמרו בעל פה – אינם מוכרים כצוואות בעל פה”.

 

לא הוכח כלל כי ד. ז”ל אמרה את דבריה, דברים מתוך רצון וכוונה לצוות ולא הוכח כלל כי היתה מודעת לכך כי ימיה ספורים וכי היא עומדת למות.

 

לא עלה בידיו של המבקש לשכנע את בית המשפט, מעל לכל ספק סביר, כי מדובר “בצוואת אמת”, כדרישת החוק ובזהירות הנדרשת בבחינת קיום צוואה בעל פה, לפיכך, בקשתו לקיום צוואה בעל פה, נדחית.

 

תביעותיו של מר ר.

  • ת”ע 13423-08-21 – בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל, אותה הגיש מר ר. ביום 27/6/2021 והועברה מהרשם לענייני ירושה ביום 5/8/2021, בהתאם לסעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה.
  • ת”ע 35366-11-21 – התנגדות למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. (שהוגשה על ידי קרובי המשפחה), אותה הגיש מר ר. ביום 24/11/2021 (כתב התנגדות מתוקן), אותו הגיש לבית המשפט בכאן.

 

רקע עובדתי

מר ר. היה, לשיטתו, ידיד וחבר קרוב למנוחה ד. ז”ל, מספר שנים בטרם פטירתה.

במסגרת הליכים קודמים כאמור, בעניין עיזבון המנוחות ז. ז”ל וד. ז”ל, להם היה שותף, הגיש בקשה לקיום צוואת המנוחה ד. ז”ל לטובתו, צוואה בכתב מיום 22/3/2015 (ת”ע 26461-12-16).

 

במסגרתם של אותם הליכים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה ביניהם, אותו ביקשו מבית המשפט לאשר ביום 28/3/2017, הסכם פשרה הן בעניין עיזבון המנוחה ז. ז”ל והן בעיזבון המנוחה ד. ז”ל.

 

במסגרתו של הסכם הפשרה עליו חתמו כל הצדדים, חולק עיזבון המנוחה ז. ז”ל, באופן הבא:

42% מן העיזבון לעו”ד פ..

46% מן העיזבון לעו”ד ש. וא..

12% מן העיזבון למר מ..

באשר למר ר., הוחלט בהסכם הפשרה כי יינתן צו קיום לצוואתה האחרונה של ד. ז”ל.

 

הסכם הפשרה היה כפוף ל”סילוק” תובענות הצדדים וויתור על טענותיהם.

 

עוד, הסכם הפשרה היה מותנה בהיעדרם של יורשים על פי דין והוסכם כי ככל שאלו ימצאו, שומר כל צד על טענותיו מול היורשים על פי דין.

 

צו קיום צוואה לצוואת המנוחה ד. ז”ל, ניתן ביום 18/1/2018, כחלק מאותו הסכם פשרה.

 

כאמור, ב”כ האפוטרופוס הכללי הגיש ביום 30/5/2018 ערעור על פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה (עמ”ש 65328-05-18).

 

במסגרתו של הערעור הוגשה הסכמת הצדדים – עו”ד פ., עו”ד ש. וא., מר מ. וב”כ האפוטרופוס הכללי, הסכמה אשר במסגרתה ימונה גנאולוג נוסף לבדיקת הרכב המשפחה ואיתור יורשיה על פי דין של המנוחה ד. ז”ל (עו”ד גולן), פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה יוותר על כנו ובכך “יבוא הערעור לכדי סיום”.

 

משהערעור כלל גם את מר ר. כצד לו, אשר לא היה חלק מאותה הסכמת הצדדים, ביקשה כבוד השופטת י. שבח את תגובתו.

 

הצדדים כולם, למעט ב”כ האפוטרופוס הכללי, טענו כי מר ר. אינו צד להליך הערעור, הינו משיב פורמלי, אינו צד להסכמה ולכן גם אינו חתום עליה.

 

לאחר שניתנה למר ר. האפשרות ליתן תגובתו להסכמת הצדדים, הגיש הוא ביום 20/11/2018 את תגובתו, בה ציין כי בהתאם לתנאים (חדשים) אותם מציב, איננו מתנגד להסכם הגישור.

 

ביום 12/12/2018 ניתן פסק דינה של כבוד השופטת י. שבח, וכך:

 

“ביום 14.11.2018 הוגשה לבית משפט זה “הודעה בדבר הסכמה בין הצדדים”, לה התבקשה ערכאת הערעור ליתן תוקף של פסק דין.

משההודעה לעיל הוגשה רק בשם המערער והמשיבים 1-4, עת בבית משפט קמא היה גם המשיב 5 צד להליך, אף צד לערעור, ביקשתי את עמדת הצדדים לרבות המשיב 5, לעובדת אי הכללתו של משיב 5 בהודעת ההסדר.

לאחר שעיינתי בהתנגדות המשיב 5 והמשיבים 1-4 נחה דעתי כי אין לו כל מעמד להתנגד להסדר, משהמשיב 5 הגיש בקשה ליתן צו קיום לצוואת המנוחה ד. ג. ז”ל מיום 22.03.2015, ואכן ביום 18.01.2018 ניתן צו קיום צוואה כפי שביקש, המזכה אותו במעמד של יורש על פי הצוואה (לפיו זכה בדירה, מכונית וסכומי כסף ניכרים).

המשיב 5 אינו יכול לטעון כעת למעמד של יורש על פי דין, ולמעשה מעמדו בהליך הערעור היה כשל משיב פורמאלי בלבד.

ניתן אפוא תוקף של פסק דין להודעה בדבר הסכמה בין הצדדים …..”.

 

מר ר. צויין בפסק הדין כמשיב 5.

 

מר ר., הגיש לתיק ביום 17/1/2018 (באמצעות ב”כ) “בקשה דחופה”, בה נכתב – “כי במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעו המבקש והמשיבים, הוסכם, כי עיזבונה של האם המנוחה…יחולק בין המשיבים וכי צוואת כתב היד של הבת המנוחה…, תקויים כלשונה, כך שהמבקש יירש את הרכוש הספציפי אותו הותירה לו הבת המנוחה…

…..באופן תמוה, הבקשה לחתימה על פסיקתא שהוגשה לביהמ”ש הנכבד, הוגשה ע”י חלק מן היורשים בלבד, מבלי שכללה את המבקש שהיה צד להסכם הפשרה….”.

 

פסיקתא כאמור, לקיום צוואתה של ד. ז”ל, נחתם ביום 18/1/2018.

 

עבודתו של עו”ד גולן למציאת יורשיה על פי דין של ד. ז”ל, מפורטת בתחילת פסק דיני זה, רק אזכיר כי, משאלו האחרונים אותרו וצורפו, הוגשו על ידיהם תובענות בהתאם.

 

בהינתן כי הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים היה מותנה במציאת יורשים על פי דין, ומשאלו אותרו, ההסכם הפשרה – בוטל.

 

ביום 1/11/2020, במסגרתו של דיון, בו נכח מר ר., הופנו הצדדים כולם בהסכמה לגישור בפני כבוד השופטת בדימוס טליה קופלמן – פרדו.

 

ביום 26/1/2021 ניתנה הודעת עו”ד פ. כי לאור הסכם בין עו”ד ש. וא. לבין קרובי המשפחה, אין מנוס מהמשך ניהול ההליך בין כותלי בית המשפט.

 

ביום 31/1/2021 הודיעו עו”ד ש. וא. וקרובי המשפחה כי הגיעו להסכמות ביניהם, שכן רק הם יכולים להיות היורשים – או עו”ד ש. וא.בהתאם לצוואת המנוחה ז. ז”ל, או קרובי המשפחה בהתאם לירושה על פי דין.

 

לאור האמור, נקבע מועד לדיון אשר התקיים ביום 15/3/2021, וכך מהחלטתי:

 

“בהסכמת הצדדים בטל הסכם הפשרה נשוא התובענה.

…….

משעה שבטלות ההסכם מחזירה אותנו לשאלה הבסיסית מי הם יורשי המנוחה, כיצד יש לפרש צוואה ו/או מסמכים אשר הותירה אחריה שמא מן הראוי להורות על הורשה על-פי דין – אזי, אני מורה כי צד מעוניין יוכל להגיש תובענה תוך 30 ימים מהיום וצד החפץ להתגונן, רשאי לעשות זאת תוך 30 ימים מהיום שיקבל לידיו את כתב התביעה”.

 

מר ר., כצד להליך, זומן לדיון זה אך לא התייצב.

 

לדיוני ההוכחות שהתקיימו, התייצב מר ר. לכולם, אלו התקיימו בימים 5,7,9/12/2021.

 

הליכי ההוכחות נשמעו בכלל תובענות הצדדים, ביניהן גם תביעתו של מר ר. למתן צו ירושה (ת”ע 13423-08-21).

 

בהתנגדותו למתן צו ירושה לקרובי המשפחה (ת”ע 35366-11-21), קבעתי מועד לדיון, ובסיומו קבעתי הליך לשמיעת הוכחות (הדברים הכתובים בפרוטוקול אותו דיון יובאו בהמשך).

 

טענותיו של מר ר.

מר ר. חתם אף הוא על הסכם הפשרה, הסכם אשר בסופו של יום לא בוצע ודבר לא חולק במסגרתו. צו הקיום לצוואתה של ד. ז”ל ניתן ללא קשר להסכם הפשרה.

 

במסגרתו של הסכם הפשרה, הצדדים התחייבו שלא לנקוט בהליך נוסף ביחס לעיזבונן של המנוחות ולכן מר ר. לא הגיש בקשה לרשם הירושה למתן צו ירושה ביחס ליתרת עיזבונה של  ד. ז”ל, וכיום המצב שונה.

 

משבוטל הסכם הפשרה ויחד עימו התחייבותו של מר ר. שלא לפתוח בהליך נוסף, הגיש מר ר. ביום 30/6/2021 בקשה לצו ירושה בנוגע ליתרת עיזבונה של ד. ז”ל, מכח היותו בן זוגה, בהתאם לסעיף 66ב וסעיף 47 לחוק הירושה.

 

נוכח היותו של מר ר. ללא ייצוג ומשלא נכח בדיון בו נקבע כי על כל צד להגיש בקשותיו בתוך 30 ימים, הבקשה לצו ירושה הוגשה באיחור.

 

קרובי המשפחה של המנוחות אשר נמצאו במסגרת עבודת הגנאולוג, הינם קרובי משפחה מדרגה רחוקה, לא היו בקשר עם המנוחות ולא הכירו אף אחת מהן.

 

צו קיום צוואתה של ד. ז”ל הינו חלוט ומעולם לא בוטל. יש לדחות את טענת קרובי המשפחה כי עם ביטול הסכם הפשרה בוטל גם צו הקיום לצוואה. הדברים גם עולים מסעיף 201 לכתב תביעתם, בו טענו כי הם אינם טוענים כנגד צוואתה של ד. ז”ל.

טענתם מנוגדת לסעיף 71 לחוק הירושה ואף לגרסתם בזמן אמת.

 

העובדה כי ביטול הסכם הפשרה אין בו כדי לפגוע בזכויותיו של מר ר. מכח צוואתה של ד. ז”ל, נלמדת מכך שביטול הסכם הפשרה נעשה על ידי בית המשפט בהיעדר מר ר. ובית המשפט לא היה פוגע בזכויות בעל דין בהיעדרו. בנוסף, בית המשפט קבע כי בטלות ההסכם מחזירה לשאלה הבסיסית מי הם יורשי המנוחה (ז.) ו/או כיצד יש לפרש את צוואתה ולא בכדי הקביעה היא בלשון יחיד.

 

מר ר. הינו יורש על פי דין בנוגע ליתרת נכסי עיזבונה של ד. ז”ל לגביהם לא נקבע דבר, מכח היותו בן זוגה בהתאם לסעיף 66ב וסעיף 47 לחוק הירושה. זכות זו אינה מתבטלת לאור העובדה כי מר ר.ירש מכח צוואתה, שכן הצוואה עסקה רק בחלק מרכושה.

 

מר ר. היה בן זוגה של ד. ז”ל, בעת פטירתה התגוררו יחדיו, ניהלו משק בית משותף, ומכאן ובהתאם לסעיף 10(1) לחוק הירושה, מר ר. הוא יורשה של ד. ז”ל ולא קרובי המשפחה.

יש לפסוק לפי סעיף זה מבלי להתייחס לסעיף 55 לחוק הירושה.

 

הסיבה לכך שמר ר. וד. ז”ל לא נישאו היא בעיקרה כי מר ר. נותר נשוי בעל כורכו לאשתו הראשונה שמסרבת להתגרש ממנו עקב בעיותיה שלה, ממנה חי בנפרד מאז שנת 1980.

 

מר ר. צירף אסמכתאות מעו”ס שירותי הרווחה, הפסיכיאטר אשר טיפל בד. ז”ל, האפוטרופא שמונתה לד. ז”ל (עו”ד פ.) ועוד, מהם עולה כי הוא מכונה “בן זוגה של ד. ז”ל”.

 

התוצאה לפיה ירש מר ר. את עיזבונה של ד. ז”ל, עומדת בקנה אחד הן עם תכלית צוואתה של אמה אשר רצתה להוריש את רכושה למי שיטפל בבתה, הן עם צוואתה של ד.ז”ל אשר הורישה למר ר. את רכושה והן מכח היותו של מר ר. בן זוגה של ד. ז”ל והאדם הקרוב לה ביותר.

 

היותו של מר ר. יורש על פי דין הינה שאלה אשר עתידה להתברר בהליך הקבוע לשמיעת הוכחות (ת”ע 35366-11-21), ובאם תתקבל תביעתו, הרי שיחשב כיורש על פי דין של ד. ז”ל.

 

יש להמתין עד להכרעה חלוטה בשאלת זהות היורשים, ועד אז בית המשפט מתבקש שלא ליתן צו ירושה אחר ד. ז”ל.

 

טענותיה של עו”ד פ.

ד. ז”ל ערכה את כלל צוואותייה לטובת מר ר., להתרשמותה, מרצונה החופשי בשל ידידותו של מר ר. והעובדה כי היה מחוייב לה.

 

טענות קרובי המשפחה

צו קיום לצוואתה של ד. ז”ל, צוואה בכתב מיום 22/3/2015 ניתן במסגרת הסכם פשרה כולל בין הצדדים, עליו חתם מר ר..

הסכם הפשרה בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין, סוייג כי יהיה מבוטל ככל שימצאו לד. ז”ל יורשים על פי דין. ומשאלו נמצאו, הסכם הפשרה בוטל ועימו בוטל גם צו קיום הצוואה שניתן לצוואתה זו של ד. ז”ל.

בנסיבות אלו אין להורות על קיום צוואתה של ד. ז”ל, ועל מר ר. להשיב לקופת העיזבון כל תקבול שהתקבל על ידו מכוח הוראות הצוואה, שכן היא נעדרת כל תוקף.

 

החלטת בית המשפט מיום 15/3/2021 קבעה כי לאחר ביטול הסכם הפשרה, כל צד מעוניין רשאי להגיש תובענה בתוך 30 ימים, ועל אף זאת מר ר. לא הגיש בקשה לקיום הצוואה ו/או בקשה לצו ירושה בפרק זמן זה, גם לא כל תובענה אחרת.

 

ד. ז”ל היתה חולה בנפשה והוגדרה כמי שסובלת מסכיזופרניה פרנואידית, ומכך הוגדרה כ”חסוייה”. מהעדויות עולה כי בתקופה האחרונה לחייה היא סבלה ביתר שאת נוכח העובדה כי פסקה מליטול את תרופותייה. בנסיבות אלו, לד. ז”ל לא היתה גמירות דעת שאפשרה לה להבין את משמעות הציוויים וכוונה אמיתית להורות עליהם.

ככל שמר ר. היה מגיש בקשה לצו קיום צוואתה של ד. ז”ל, קרובי המשפחה היו מגישים התנגדותם לאור נסיבות כשרותה הרפואית לצוות.

מר ר. לא הגיש חוות דעת רפואית אשר יש בה לבסס כי ד. ז”ל היתה צלולה וכשירה לצוות במועד צוואתה.

 

ד. ז”ל היתה חולה ונטלה תרופות פסיכיאטריות, אשר מתסמיניה ניתן למנות את החרדה והרצון לרצות את הסובבים אותה, מר ר., למרבה הצער ניצל את מצוקותיה, עשה שימוש בכספה כבכספו, עשה מאמצים כבירים לשכנעה לרשום לטובתו צוואות שיאפשרו לו לרשתה. ומכאן אנו עדים לשבע צוואות שרשמה ד. ז”ל לטובת מר ר., צוואות אשר נרשמו לאחר שהיה מסיע אותה למשרדה של עו”ד פ. אשר יצאה מן החדר והותירה את מר ר. וד. ז”ל לבדם לכתיבת הצוואה.

 

סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי צוואה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה – בטלה. נוכח השפעתו של מר ר. על ד. ז”ל לרשום לטובתו 7 צוואות, יש לראות בפעולותיו כ”מי שנטל חלק בעריכתה של הצוואה”, וממילא הצוואה לטובתו בטלה.

 

עוד עולה תמונה ברורה של השפעה בלתי הוגנת על ד. ז”ל מצידו של מר ר., תוך ניצול מצבה הנפשי הקשה והחמרתו באמצעות הסתרת התרופות שנדרשה ליטול, ונסיבות אלו הן בדיוק התוצאות אותן ביקש המחוקק למנוע במסגרת הוראות סעיפים 26 ו – 30 לחוק הירושה.

 

טענתו של מר ר. להיותו יורש על פי דין את ד. ז”ל – טענת בדים הזוייה.

קיים מעשה בי דין ביחס לטענתו זו עת נקבע בפסק הדין מיום 12/12/2018 (עמ”ש 65328-05-18) כי מר ר. אינו יכול לעתור למעמד של יורש על פי דין.

 

מר ר. לא היה חבר ולא בן זוג של ד. ז”ל, אלא כזה ש”מצא ארנק” שניתן היה לממן באמצעותו את מאווייו, ארנקה של ד. ז”ל, וזה היה למעשה בסיס הקשר בין השניים.

 

מר ר. וד. מעולם לא נישאו בנישואין פורמאליים ועל כן אין תחולה להוראות סעיף 10 לחוק הירושה, שכן לפי סעיף חוק זה, בן זוג הוא בן זוג פורמלי – דמו”י או בנישואים אזרחיים (מפנים לבע”מ 4532/20).

 

אין גם כל תחולה להוראות סעיף 55 לחוק הירושה, שכן אף לא אחד מהתנאים הקבועים בו ביחסים שבין מר ר. לד. ז”ל התקיים במצטבר, והנטל הוא על הטוען להם.

 

מר ר. וד. ז”ל לא קיימו יחסי משפחה, שררו ביניהם יחסי מנצל ומנוצל, לא קיימו משק בית משותף, מר ר. לא הציג ראשית ראיה להשתתפות כספית בתפעול משק הבית, גם לא טען לכך.

מר ר. וד. ז”ל התגוררו בדירות נפרדות, מר ר. עודנו נשוי משנת 1970 וגם פנייתו לבית הדין נעשתה רק ביום 12/7/2021, בסמוך למועד בו גמלה ההחלטה בליבו להציג עצמו כיורשה של ד. ז”ל, טענה שלא הועלתה על ידו קודם לכן.

 

צוואתה של ד. ז”ל סייגה את הרכוש שבכוונתה להוריש למר ר., מה שמלמד כי את יתר הרכוש בוודאי שלא התכוונה להוריש לו, אחרת לא היתה עורכת “צוואת מנה” מלכתחילה. מכאן, קיימת הוראה אחרת מפורשת או משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש ומר ר. אינו זכאי לרשת את ד. ז”ל.

 

מר ר. אינו זכאי לרשת את המנוחה, לא בהיותו יורש ולא בגין הצוואה או מכל צוואה אחרת ויש לדחות את תביעותיו ולהורות לו להשיב לקופת העיזבון את מלוא הרכוש שנטל מכח צוואתה של ד. ז”ל, משבוטל הצו לקיומה.

 

טענותיו של מר מ.

ד. ז”ל ביקשה לחזור בה מן הצוואה שעשתה לטובת מר ר., אשר גרם לה לחתום שלא כדין על צוואה, ולכן יש להורות על ביטולה של צוואה זו, גם בשל צוואה מאוחרת לה, היא צוואת “שכיב מרע” לטובתו.

 

למר ר. אין כל מעמד שכן מעולם לא היה ידוע בציבור של ד. ז”ל, מעולם לא התגורר עימה ורק היה חבר נפש למנוחה. מעולם לא היתה ביניהם זוגיות, ומר ר. הוא בכלל אדם נשוי.

כל ניסיונו בהליכים הוא, לסחוט כספים שאינם מגיעים לו בחוסר תום לב.

 

טענות ב”כ האפוטרופוס הכללי

באשר לקיום צוואתה של ד. ז”ל לנכסים ספציפיים אותם הורישה למר ר., במסגרת ההליכים שהתנהלו, ב”כ האפוטרופוס הכללי הסיר התנגדותו לקיומה של צוואה זו.

יחד עם זאת ציין כי, ד. ז”ל היתה חסוייה במועד הצוואה, קיימים ספקות באשר לכשרותה המשפטית ויכולתה לצוות מאחר שמונה לה אפוטרופוס, ולכן הנטל להוכיח את כשרותה לצוות חל על המבקש לקיים הצוואה.

 

דיון והכרעה

בחרתי לפרט בהרחבה יתרה את הרקע להליכים אלו, ויכולתי לסיים את הכרעתי בתביעותיו של מר ר., את כולן, עוד בטרם העלאת טענותיו, ואסביר.

 

מר ר. הגיש את תביעותיו באיחור ניכר ובאופן שאינו תואם את החלטתי מיום 15/3/2021.

האחת כאמור בקשתו למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל אותה הגיש לרשם לענייני הירושה (ת”ע 13423-08-21), והשנייה, התנגדותו למתן צו ירושה על פי דין לתביעת קרובי המשפחה (ת”ע 35366-11-21).

 

אין בידי לקבל טענתו של מר ר. כי נוכח העובדה כי לא נכח בדיון ביום 15/3/2021, בו הורתי על הגשת התובענות בתוך 30 ימים, ואכן מר ר. לא נכח למרות שזומן כדין לדיון זה, הרי שפרוטוקול הדיון נשלח למר ר. בדואר רשום עוד באותו יום, ו”תועד” ברישומי נט המשפט”, כנמסר למר ר. ביום 21/3/2021.

 

יחד עם זאת, בחרתי שלא ליתן פסק דין המתבסס על טעמים פרוצדורליים כאלו או אחרים.

 

סבורני כי הגיעה העת לסיים את כלל ההליכים בעניין “פרשת העיזבונות”, אלו מתנהלים כבר משנת 2016.

בנסיבות מקרה זה, הרי שאם לא אעשה כן, הרי שלפרשה לא יהיה סוף, עת יחפוץ כל צד בהגשת תובענה זו או אחרת, ו/או הסדר חדש.

החיסכון בזמן השיפוטי, הרי הוא מצוות התקנות והפסיקה.

 

לאור האמור, אדון בטענותיו של מר ר., גם בטענות הצדדים בעניין זה, בהתאם לדין, לראיות ולמסקנה העולה מהשילוב ביניהם.

 

“הסכם הפשרה”

הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים, הוגש, כאמור לאישורו של בית המשפט ביום 28/3/2017.

 

ההסכם בכותרתו כלל, הן את עיזבונה של האם ז. ז”ל והן את עיזבונה של הבת ד. ז”ל.

 

הסכם הפשרה הוגש בהתייחסו למספר תיקים, וכך צויינו בו הליכים אלו:

ת”ע 53924-05-16 – תביעת עו”ד פ. לפרשנות צוואה.

ת”ע 26510-12-16 – תביעת מר מ. לצוואת “שכיב מרע”.

ת”ע 27862-12-16 – התנגדות עו”ד פ. לצוואת “שכיב מרע”.

ת”ע 26549-12-16 – התנגדות מר מ. לצוואה בכתב.

ת”ע 26461-12-16 – תביעת מר ר. לצוואה בכתב.

ת”ע 27884-12-16 – התנגדות מר ר. לצוואת “שכיב מרע”.

 

על הסכם הפשרה חתמו הצדדים, לרבות מר ר., אשר היה מיוצג אותה עת, כך כעולה מההסכם.

 

הסכם הפשרה היה מותנה באיתורם של יורשים על פי דין, ואלו עיקריו:

סעיף 3  – “…ככל שימצאו יורשים על פי דין בטל הסכם זה”.

סעיף 4 – “…וצו קיום צוואה המותנה בכך שלא יימצאו יורשים על פי דין של הבת המנוחה ו/או האם המנוחה…”.

בסעיף 4(ג) – “…בקשת מר ש. ר… למתן צו קיום צוואה לצוואתה בכתב יד של הבת המנוחה תתקבל באופן שיינתן צו קיום לצוואתה האחרונה של הבת המנוחה מיום 22/3/2015…..”.

בסעיף 7 – “כל צד מצהיר כי ערך בדיקותיו בנוגע להסכם זה והוא חותם על הסכם זה מתוך רצון חופשי והסכמה מלאה של משמעותו של ההסכם ותוצאותיו”.

בסעיף 8 – “מוסכם על הצדדים להסכם זה כי בכפוף למתן תוקף של פסק דין וצו קיום צוואה להסכם זה הם מותרים מראש באופן מוחלט וסופי על כל טענה ו/או זכות שלטענתם קיימת להם ומתחייבים שלא לנקוט בכל הליך משפטי ו/או אחר שהוא בנוגע לעיזבון הבת המנוחה ו/או האם המנוחה ואשר יש בו כדי לפגוע באמור בהסכם זה….”.

 

אין חולק כי:

  • צו קיום לצוואתה של ד. ז”ל נחתם ביום 18/1/2018.
  • ערעור על פסק דיני אשר אישר את הסכם הפשרה, הוגש על ידי ב”כ האפוטרופוס הכללי ביום 30/5/2018 (בר”ע הוגשה ביום 10/5/2018).
  • חוות דעתו של עו”ד גולן (לאיתור יורשים על פי דין) הוגשה ביום 9/9/2019, ולאחריה הצטרפו קרובי המשפחה להליכים, להם מר ר. היה מכותב, גם מיוצג, אף הגישו תובענות בהתאם (חודש דצמבר 2019, לערך).

 

כפועל יוצא מאיתורם של יורשים על פי דין, הרי שהסכם הפשרה אשר היה מותנה בכך – בטל.

 

טען מר ר. כי צו קיום לצוואתה של ד. ז”ל ניתן ללא קשר להסכם הפשרה בין הצדדים.

 

לא מצאתי מקום בו כתובים הדברים כך, ומכאן שאין ביסוס לטענתו זו של מר ר..

 

יכול אני להניח כי כוונתו של מר ר. היא כי ההסכמות בין הצדדים היו בעניין עיזבונה של האם ז. ז”ל, ולגביו עסקינן רק בצוואת הבת ד. ז”ל, אך דבר וחצי דבר מדבריו אלו לא הוזכר או נכתב במסגרתו של הסכם הפשרה.

 

אין בידי לקבל את טענתו של מר ר.כי ביטול הסכם הפשרה אין בו כדי לפגוע בזכויותיו מכח צוואתה של ד. ז”ל.

 

עניין היותו של מר ר. כחלק מהסכם הפשרה, הן כצד לו והן ככזה שחתם עליו, הרי שתנאיו של ההסכם מחייבים אותו לכל דבר, לרבות צו קיום צוואתה של ד. ז”ל.

 

אם אכן כטענתו זו, וצו הקיום לצוואתה של ד. ז”ל ניתן ללא קשר מהסכם הפשרה, מה אם כך היה מעמדו של מר ר. באותו הסכם הפשרה?

מדוע נדרש הוא להיות צד לו?

מה טעם הוחתם הוא על הסכם הפשרה?

מה טעם נדרשה תגובתו להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בעניין הסכמות הצדדים?

רק למר ר. פתרונים.

 

הליכי הצדדים התנהלו בשעתו בעניין עיזבון המנוחות שתיהן, שעה שכללו את עניין פרשנותה צוואתה של ז. ז”ל, צוואותיה של ד. ז”ל, הן זו בכתב והן זו מ”שכיב מרע”.

 

הפרוטוקולים מדיונים אלו משקפים זאת היטב.

ואם לא די באלו, הרי שסעיף 4 להסכם הפשרה, על תתי סעיפיו מתייחסים למצב זה במדוייק.

 

ובכלל מה תכלית היתה ליתר הליכי הצדדים, אשר הוגשו לאחר שהסכם הפשרה בין הצדדים בוטל, לאור מציאתם קרובי המשפחה?

 

אם כטענת מר ר., רק עניין עיזבונה של ז. ז”ל נדון, מה טעם הוגש הליך על ידי מר מ., לו מר ר. היה צד כמתנגד לצוואת “שכיב מרע”?

 

משצו קיום הצוואה ניתן כחלק מהסכמות הצדדים כולם, הסכמות אשר היו מותנות באיתור יורשים על פי דין, הרי שמשאלו אותרו, גם הסכם הפשרה בוטל, לרבות צו קיום הצוואה.

 

ואומר עוד כי, עת קבע בית המשפט המחוזי כי מר ר. אינו בעל מעמד להתנגד להסכמות הצדדים, הדבר היה בטרם ניתנה חוות דעתו של עו”ד גולן בדבר איתורם של קרובי המשפחה, והחלטתו ניתנה על בסיס מצב עובדתי נתון, אותה עת.

 

ביטולו של הסכם הפשרה, בראש ובראשונה, נעשה עם איתורם והצטרפותם של קרובי המשפחה.

ביטולו של הסכם הפשרה נידון ונאמר בדיון אשר התקיים ביום 1/11/2020, בו נכח מר ר..

ביטולו של הסכם הפשרה נכתב (באופן רשמי) בהחלטתי בדיון שהתקיים ביום 15/3/2021, בו מר ר. לא נוכח, אך כפי האמור, קיבל עותק מן הפרוטוקול בדואר רשום.

 

לא ניתן לומר, כטענת מר ר., כי ביטול הסכם הפשרה נעשה על ידי בית המשפט ב”היעדרו”.

 

ובכלל קביעתו של בית המשפט, לשיטתו של מר ר., כי בטלות הסכם הפשרה מחזירה לשאלה – מי הם יורשי המנוחה ז. ז”ל (“המנוחה ולא המנוחות”), הינה טענה שאינה נכונה, שעה שיורשיה של המנוחה ז. ז”ל, היא בתה ד. ז”ל, כך בהתאם לצוואתה, שקיומה חלוט, ועל כך אין חולק.

הדברים שטען מר ר. לעניין זה, מנותקים לחלוטין מהמציאות ויש בהם חוסר תום לב דיוני.

 

כאשר בוטל הסכם הפשרה, הרי שכפי שנכתב בו (סעיף 8), כל צד יהיה רשאי, אם חפץ, לנקוט בכל הליך משפטי בנוגע לעיזבון הבת המנוחה ו/או האם המנוחה.

 

ההסכם “בוטל” עם איתורם של קרובי המשפחה (9/2019).

מה טעם המתין מר ר. והגיש הליך רק בסוף חודש יוני 2021, לאמור כשנה וחצי לאחר הצטרפותם של קרובי המשפחה, למצער 8 חודשים לאחר ביטול ההסכם?

ואם בכך לא די, המתין מר ר. עוד 5 חודשים עד להגשת התנגדותו למתן צו ירושה אותו הגישו קרובי המשפחה.

(שיהוי שכזה הוא בלתי סביר ואינו הוגן משפטית).

 

משסבור אני כי מתן צו קיום צוואתה של ד. ז”ל (להבדיל מצוואתה של ז. ז”ל) ניתן כחלק כולל מהסדר הפשרה, והדברים עולים מהכתוב בו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הרי שכפי שהסכם הפשרה בוטל, כך גם צו קיום צוואת המנוחה ד. ז”ל אשר ניתן ביום 18/1/2018 – מבוטל.

ואומר כי באשר לטענתו של מר ר. כי קרובי המשפחה אינם מתנגדים למתן צו קיום צוואתה של ד. ז”ל, כך כעולה מטענותיהם כביכול, אומר כי איני מחוייב לקבוע הכרעותיי כמצוות הדין ואיני כפוף לטענות צד זה או אחר.

 

צוואתה של ד. ז”ל

אין בפני בקשה לקיום צוואתה של ד. ז”ל, צוואתה בכתב מיום 22/3/2015 ותוקפה של צוואה זו אינו עומד לבחינה.

 

אומר כי, עת ניתן על ידי צו קיום צוואה לצוואתה של ד. ז”ל, היה זה במסגרתו של אותו הסכם פשרה, ללא שבחנתי כלל את כשרותה ותוקפה של צוואה זו, לאור היותה צוואה שניתנה על ידי אדם שמונה לו אפוטרופוס, ובכלל על כל המשתמע בנסיבות המקרה.

 

גם ב”כ האפוטרופוס הכללי, שעה שהסיר התנגדותו, לא בחן את כשרותה במגרת פיקוחו על פעולותייה.

 

למעלה מן הצורך, אתייחס לעניין צוואתה של ד. ז”ל.

 

וזו,בין השאר, צוואתה הנדונה על ידי מר ר. של ד. ז”ל, צוואה בכתב מיום 22/3/2015, עליה חתמה ביום 21/3/2015.

 

“צוואה

הנני, ד. ג….המתגוררת ברח’ ש….ג..

בהתאם להחלטתי, מורישה בזה לאחר מותי

למר ש. ר. ידידי….,המתגורר

ברח’ נ….ר. כדלקמן:

  1. הדירה שלי ב. …ג..
  2. מינוי למוטב על קופת הגמל כלל.
  3. סכום במטבע זר מבנק לאומי ע”ס 100,000 דולר קנדי.
  4. סכום הפיקדון שלי בפק”ם…
  5. את המכונית שבבעלותי אני מורישה לאחר מותי למר ש. ר.. מכונית מסוג…”.

 

ד. ז”ל ערכה צוואות נוספות, כולן בכתב ידה, כדלקמן:

צוואה מיום 10/8/2012 – בה מורישה את דירתה ברחוב אהר…לידידה מר ש. ר..

צוואה מיום 10/7/2013 – חזרה על אשר כתבה, תוך הוספת הכותרת למסמך – “צוואה”.

צוואה מיום 22/11/2013 – חזרה על אשר כתבה בתוספת קופת הגמל ב”כלל”.

צוואה מיום 25/2/2014 – חזרה על אשר כתבה, בתוספת פיקדונה במטבע חוץ ע”ס 100,000 דולר.

צוואה מיום 21/5/2014 – חזרה על אשר כתבה בתוספת פיקדון בפק”ם בבנק לאומי.

תוספת לצוואה מיום 21/5/2014, אשר נחתמה ביום 18/1/2015 – מכונית מסוג.. שהנה בבעלותה של ד. ג..

 

למעשה, צוואתה האחרונה של ד. ז”ל היא בעצם מכלול של כל צוואותייה, במובן זה שמכילה את כלל הנכסים, אותם הורישה במנות.

יתר הפרטים, ללא שינוי.

 

עניין מינוי אפוטרופוס לד. ז”ל, ראשיתו בצוואת אמה ז. ז”ל, אשר ציוותה כי עו”ד ש. וא. ימונו לד. ז”ל כאפוטרופוסים ועניין זה אף נכתב בצוואה כתנאי להורשה.

 

במסגרתם של אותם הליכים, בסופו של יום, מונתה לד. אפוטרופא לגוף ולרכוש – עו”ד פ., למעט לעניין קצבאותייה.

 

יוזכר ועל כך אין חולק, ד. ז”ל סבלה משך שנים רבות מסכיזופרניה פרנואידית, מחלה אשר בצידה תסמינים כאלו או אחרים.

 

סעיף 2 לחוק הכשרות, קובע כי “כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט”.

בסעיף 8 לחוק הכשרות, נקבע כי בית המשפט רשאי להכריז על אדם כפסול דין. הכרזה שכזו הופכת את האדם לחסר כשרות משפטית, וככזה, כבר לא יהיה כשיר לכל פעולה משפטית.

בסעיף 33(4) לחוק הכשרות נקבע כי ניתן למנות אפוטרופוס לאדם “שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו”.

העובדה שהאדם אשר “אינו יכול…לדאוג לענייניו“, היא אשר תביא למינוי אפוטרופוס, אולם בכך כשלעצמו, אין להוביל למסקנה ולקביעה המשפטית שיש לבטל כליל את כוחו של אדם זה לנקוט בפעולות בעלות משמעות משפטית, שזו משמעותה של הקביעה כאמור בסעיף 8 לחוק הכשרות.

סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי “צוואה שנעשתה ע”י קטין או מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”.

 

במקרה בו אדם אשר מונה לו אפוטרופוס, עורך צוואה, תהא הצוואה תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן, השתנה מצבו. בחינתו של בית המשפט תיעשה על פי מבחן גמיש ונקודתי, בו תיבחן השאלה, האם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם.

(ראה: עמ”ש (ת”א) 38138-09-11 א. נ. ש. נ’ א. מ. ק. {פמ”מ – 14/4/2013}).

 

מכאן, אין לקבוע כי רק בשל היותה של ד. ז”ל בבחינת “אדם אשר מונה לו אפוטרופוס”, היתה היא חסרת כשרות משפטית לערוך צוואה.

יוזכר כי עת נידון עניינה של ד. ז”ל למינוי אפוטרופוס, צורפה חוות דעת רפואית מדר’ ל., מיום 5/1/2010, אשר נתבקשה לאור הנחיצות במינוי אפוטרופסות, בה נכתב, בין היתר: “בוחן מציאות חלקי, שיפוט חלקי, …כיוון שקיימת עדין פרודוקציה פסיכוטית ובוחן המציאות לבילי….מסקנה – זקוקה לאפוטרופוס כללי, תוך אפשרות לנהל את ענייני הדיומא שלה בכוחות עצמה…”.

קדמה לחוות דעת זו חוות דעת מיום 13/12/2008, בה נכתב: “נמצאת תקופה ממושכת ברמיסיה חלקית עם תובנה חלקית למחלתה ומצבה, בוחן מציאות חלקי, שיפוט חלקי”.

 

הגם שברור הוא וכעולה מאלו, ד. ז”ל היתה עצמאית במובנים רבים, הרי שלמרות הרכוש הרב שירשה מאמה, הוגבלה היא לנהל את ענייניה הכספיים רק באשר לקצבאותייה.

אסמכתאות או תיעוד רפואי נוסף הסמוך לעריכת צוואתה, אין, ומכאן לא ניתן לקבוע כי, בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה, כי ד. ז”ל ידעה או לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה.

הגם שדרישת חוק הירושה באשר לצוואה בכתב יד הינה רק שהצוואה תיכתב בכתב ידו של המצווה, תישא תאריך כתוב בכתב ידו ותיחתם על ידי המצווה, ניתן לראות כי לא קיימת דרישה באשר למצבו הרפואי.

יחד עם זאת, וכפי שכבר נאמר בפסיקה באשר לצוואות בצורותיהן האחרות, טוב יהיה אם במקרה דנן, ולמען הסר ספק, ישלח המצווה, לאור הספקות בכשרותו, בדיקה רפואית אשר תסיר כל חשש באשר לכך.

סבורני שצדק השופט י’ שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות… בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות… עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י’ שנלר, המחוקק לא קבע דרישה  להצגת אישור רפואי למצווה  בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו“.

(ראה: בע”מ 3777/12פלוני נ’ פלונית {פמ”מ –  8/7/2012}).

 

כך גם בצוואה נוטריונית, הרחיבה הפסיקה את משמעות הביטוי “מרותק למיטתושבתקנה 4 לתקנות הנוטריונים וכללה גם אדם אשר קשה לו להתנייד, אדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו ולפיכך אף במקרים כאלה יש צורך בקבלת תעודה רפואית בטרם עריכת צוואה.

(ראה: עמ”ש (ירושלים) 13612-12-12דרוויש נ’ דרוויש {פמ”מ – 15/7/2013}).

 

לטעמי, אם עסקינן בצוואה בעדים ו/או בצוואה נוטריונית, על אחת כמה בצוואה בכתב, אשר נערכה על ידי אדם הסובל ממצב רפואי לגביו עולים ספקות באשר לכשרותו (כפי שסבר גם ב”כ האפוטרופוס הכללי).

 

עו”ד פ. אשר שימשה כאפוטרופא לד. ז”ל, אמרה בהגינותה במסגרתם של ההליכים הקודמים כי לד. ז”ל יש מעין “מעצור” לערוך צוואה, ואם תחליט היא לעשות כן “תיקח  אותה לפסיכיאטר שיחליט בעניינה”.

 

תעודה רפואית שכזו, אף שאינה מחוייבת על פי דין, יש בה כדי לסייע בהסרת כל ספק, בדבר גמירות דעתו של המצווה ואת חופש רצונו, שהמסמך ישמש כצוואה.

 

מכאן, סבור אני כי על אף שלא נפל פגם במובנו של חוק הירושה, נסיבות המקרה היו בבחינת צורך הכרחי על מנת להסיר כל ספק בדבר מצבה הרפואי של ד. ז”ל.

 

בהתייחסי לסעיף 35 לחוק הירושה הקובע כי :

“הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל – פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן – זוגו של אחד מאלה – בטלה”.

 

צוואותייה של ד. ז”ל, כולן, נערכו בכתב ידה, ללא עדים וללא שוני אחת מהאחרת, למעט העובדה כי בכל “צוואה חדשה”, ישנה תוספת לרכוש נוסף מרכושה.

 

במהלך שמיעת העדויות עלה כי ד. ז”ל הפקידה את צוואותייה בפני עו”ד פ. במשרדה.

משרדה של עו”ד פ..

 

וכך מעדותה של עו”ד פ. לפרוטוקול הדיון מיום  5/12/2021, בעמ’ 14:

 

“ש.       את מציינת בתצהירך שד. הפקידה בידייך כמה צוואות שמתייחסות רק לרכוש שלה.

ת.          שלה, מבעלותה ולא מכוח ירושה על שמה, נכון.

ש.          ואמרת שישבת איתה כדי לוודא שבאמת זה רצונה.

ת.          נכון.

ש.          ואז את יושבת עם החסויה לעניין עזבונה וצוואותיה,

ת.          נכון”.

 

לא צוואה! צוואות.

 

המשמעות של “ישיבה משותפת”, כמוה כעריכת הצוואה בנוכחות עו”ד פ., גם אם זו הוכנה מראש.

 

גם מר ר. העיד באשר לכך. וכך בעמ’ 19 לפרוטוקול אותו דיון :

 

“ש.       עורכת דין פ. העידה שהיא שוחחה עם ד. על הצוואות שהיא עשתה, השתתפת באחת מהפגישות האלה אצל עו”ד פ.?

ת.          השתתפתי, פ. הלכה לחדר אחר ואמרה “תכתבי את הצוואה”.

……..

“ש.       נדבר על זה שבאת עם ד. למשרד של עו”ד פ. והיא אמרה לה לכתוב את הצוואה.

ת.          היא לא אמרה לה כך, אלא עו”ד פ. אמרה לה “לא לידי, תלכי לחדר אחר” וד. כתבה.

ש.          היית עם ד.?

ת.          כן.

ש.          וכשסיימתם לכתוב, חזרתם לפ.?

ת.          אתה לא מגזים עם השאלות? אני זוכר מה עשינו לפני 10 שנים? אני לא זוכר.

ש.          ואז חזרתם לפ. עם הצוואה?

ת.          היינו במשרד של פ.. פ. חזרה לחדר ודיברה איתה”.

 

ביום 9/5/2022 הגיש מר ר. בקשה לצירוף מסמכים, ביניהם צורף בין היתר, תצהירה של עו”ד פ. מאותו יום (9/5/2022), בו נכתב בין היתר כי ד. ז”ל מעולם לא קיימה איתה פגישה הקשורה לעריכת צוואה על ידה, וד. ז”ל הביאה לה בכל פעם צוואה חתומה למשמרת.

לטענתם, אותה פגישה עליה העיד מר ר. עסקה בשינוי מוטבים אך לא נערכה בה כל צוואה.

 

דברים אלו “הגיעו” כמענה לעדות מי מהצדדים לפרוטוקולי הדיון.

 

אין אני יודע מה פתע פתאום דנו השניים ונזכרו אודות טעותם, או שמא מדובר בשיפור גרסאות.

 

אך אם כך הוא הדבר, הרי שצוואתה של ד. נעשתה בלא כל “עין” שיש בה כדי לדעת אם לא מר ר. הוא ש”ניצח” של המשימה.

אין אני יודע.

 

אך בתצהירה של עו”ד פ., או בבקשה לצירוף המסמכים בה “הוסברו” הדברים, לא נאמר דבר וחצי דבר באשר לתגובה אחרת, אשר הוגשה על ידי מר ר. ביום 20/1/2022, במסגרת תגובתו לתגובת היורשים (תגובה אשר לא התרתי הגשתה בטרם מתן רשות), בסעיף 14 – “…אני מתכוון לטעות שטעיתי שכנראה אמרתי שישבתי ליד ד. כשהיא כתבה את הצוואה היחידה שנכתבה במשרדה של עו”ד פ…..”.

 

ועוד מעדותו של מר ר.:

 

ש.       אתה שוחחת עם ד. על צוואותיה, למי היא תוריש את עזבונה?

ת.          דיברנו מדי פעם, כן.

ש.          ומה היא אמרה על העיזבון שירשה מאמה?

ת.          בהתחלה היא לא רצתה לעשות צוואות. הסתובבתי איתה מ- 2009, עד סוף 2009 ורק ב- 2012 הצוואה הראשונה. אני חושב שאחרי זה, היה לה הרי שני דיונים עם הלקוחות שלך בשתי ערכאות והיא היתה קצת פרנואידית בשנים הראשונות והיא אמרה “אם אני אכתוב צוואה יפגעו בי”, שאלתי מי יפגע בך, היא אמרה “האויבים שלי. הם האויבים שלי, הם קיימים”.

ש.          היא סבלה מפרנויה?

ת.          בשנים הראשונות. היא היתה אישה נורמאלית שנים. ניסיתי שהיא תוריש לי גם את הדירה בש., שתיתן לי תכשיטים לבת שלי.

ש.          לבית המשפט: ניסית שהיא תצווה לך עוד נכסים?

ת.          כן. לפעמים היא היתה מדברת עם הבת שלי. הרי לא הורשת לאף אחד, הבת שלי משלמת שכר דירה, אז תורישי לה את הדירה. אבל גם לא תכשיט”.

              …………….

“ש.       לבית המשפט: אתה מחזיק צוואה לטובתך?

ת.          מה?

ש.          לבית המשפט: אתה מחזיק צוואה לטובתך?

ת.          יש 7 צוואות לטובתי, כשהאחרונה קוימה.

ש.          לבית המשפט: אילו פעולות עשית כדי להשפיע על המנוחה לעשות צוואות לטובתך? התחלת לספר שרצית שהיא תוריש לבת שלה. מה עוד עשית?

ת.          שום דבר. כל ה- 7 היו יוזמתה. בכל צוואה היא הוסיפה פריט. היא נתנה לי את הצוואה, גברת פ..

ש.          לבית המשפט: ודיברת איתה על זה שאתה רוצה צוואה משופרת גם לבת שלך?

ת.          לא באותו הקשר, אבל היינו כל היום גם מדברים”.

 

כך העיד ואני מאמין.

 

דבריו אלו גם תואמים את הלך הרוח בצוואותייה של ד. ז”ל.

 

מה טעם היה צריך לשנות כל כמה חודשים ולערוך צוואה חדשה?

 

לטעמי סיבה אחת והיא שכנועיו, לחציו אולי אף כפייה מצידו של מר ר., למצער, מעורבות ופעילות גדולה בעריכת הצוואה.

 

משימתו בחלקה צלחה, בחלקה לא.

 

דומה כי באופן שיטתי שכנע מר ר. את ד. ז”ל, להבטיח לו, כל פעם ב”מנה” נוספת מרכושה, והיא, אשר יכול ונכנעה ללחציו, יכול כי רצתה לרצותו ויכול גם מטעמים נוספים, אין לדעת.

כחלק מתסמיני מחלתה, ניסתה היא לשמר קרוב לליבה את אלו אשר היו קרובים לה ויתכן כי עשתה זאת באמצעות הבטחות והענקות, יש שבעל פה וללא כוונה, ויש שבכתב, למי שצלח בידו, אך גם איני סבור כי עם כוונה מלאה.

 

ד. ז”ל ערכה את צוואותייה, ללא שהיה מי שיכול להעיד על מעשיה זה, אם נעשה מרצון חופשי, אם מלחצים לכתוב דבר כזה או אחר, אין אני יודע באיזה מצב רפואי היתה ד. באותו מעמד, ואוכל עוד להוסיף.

 

דומני, וכך להתרשמותי, רצתה ד. ז”ל בקרבתו ובחברתו של מר ר. והיתה מוכנה לעשות ככל שידה כדי לשמר את חברתו זו ואולי גם דאגתו לה ועוד, עד כדי שהיתה מוכנה לרשום עבורו כל שיחפוץ הוא.

התנהגות דומה מצידה של ד. ז”ל ראינו גם בתביעתו של מר מ., כי ד. ז”ל היתה מוכנה להבטיח מרכושה בתמורה למה ולמי שהיה חשוב עבורה, מי יותר ומי פחות, רק שבמקרה זה, מדובר בהבטחות שהשתכללו למסמך כתוב.

הגם שכפי שאמרתי, בחינת תוקפה של הצוואה אינה בפני, אך בחרתי לאמור הדברים שכן שלא יכולתי להתעלם מנסיבות המקרה.

עוד אומר כי ממכלול הנתונים ואף משלא נבחנה תוקפה של הצוואה, נקבע בפסיקה כי:

מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על-ידי אחר. אין בכך, כמובן, כדי למצות את מיגוון הנסיבות, שבהן יכולה להישמע טענה המעוגנת בסעיף 30, אך, כאמור כאן, הדרך של ההשפעה ונסיבות הפעלתה יכול להיות בהן כשלעצמן כדי ליצור אותם מרכיבים, המצביעים על כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה.

כמוזכר, נוצרת, למשל, מערכת נסיבות כאמור, כאשר מי שמשפיע על המצווה מנצל א תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה; השפעה המביאה לבטלות צוואה היא, למשל, השפעה שביטויה בלחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש, שאין לו כוח להתנגד, המביא את המצווה לכך שהוא מסכים לאמץ דעתו של האדם המשפיע. הסכמה בנסיבות כאלה ניתנת בלית ברירה ובשל חוסר הכוח להתנגד או להתמודד עם ההשפעה בשל מצבו של המצווה או בשל תלותו במי שמשפיע עליו. אך מובן, שאין לראות באמור  

לעיל אלא הדגמה ולא תיאור ממצה. העיקרון המודגש כאן הוא, כי היסוד הבלתי הוגן אשר בהשפעה, שסעיף 30לחוק הנ”ל מזכיר אותה, ביטויו יכול להיות, בין היתר, בניצול של תלות גופנית או נפשית עקב מצב חמור של מחלה – לצורך עריכת מעין תכתיב בדבר תוכן הצוואה, הנראה כנכון וכרצוי למי שמשפיע את השפעתו על החולה.”

(ראה: ע”א 133/84 רכטמן נ’ זיסמן,  לט(4) 769 {פמ”מ – 20/1/1986}).

 

הפסיקה הכירה באפשרות קיום יחסי גומלין בין העילות השונות לפסילת צוואה, משל היו אלו חוטים ברי שזירה לכדי פקעת אחת ואין להתייחס לכל אחת מהן כאילו עומדת היא בדד.

(ראה: עמ”ש (ת”א) 45610-09-12 צ. ג. א. נ’ נ. ג. א. {פמ”מ – 19/5/2014}, {להלן: “עמ”ש 45610-09-12“}).

 

כך למשל מקום שמדובר במצווה שאין בטחון מוחלט לגביו שידע להבחין בטיבה של צוואה מבחינה שכלית, הרי מדובר בנסיבה חשובה מאוד לעניין העילה של השפעה בלתי הוגנת, שכן קל יותר להשפיע עליו (ראה: ע”א 2500/93 שטיינר נ’ ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 3338 {פמ”מ – 4/9/1996}}), ומעורבות בצוואה שלא עלתה כדי מעורבות פסולה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, מהווה אף היא נסיבה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת במסגרת “מבחן נסיבות עריכת הצוואה” (ראה: “עמ”ש 45610-09-12“, לעיל).

 

עוד יש להביא את פסק דינו של כבוד השופט נ’ הנדל:

 

“….אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה”.

(ראה: בע”מ 4459/14 פלונית נ’ פלוני {פמ”מ – 6/5/2015}).

 

יש לבחון את הראיות והעדויות מתוך הסתכלות רחבה וכוללת מה הייתה מציאות חייה של ד. ז”ל בעת עריכת הצוואה ואת מלוא תמונת החיים.

 

סבורני, כי הנסיבות הכלליות של חייה של ד. ז”ל וסביבתה, הן בבחינת חוטים המובילים לפקעת אחת, ממנה אין לראות בצוואתה כמבטאת רצונה החופשי והאמיתי.

 

אין אני קובע קביעה משפטית בעניין זה, אך לאור ההליכים אשר הובאו בפני, לא יכולתי להימנע מכתיבת דבריי אלו, ככל שתוקפה של צוואתה של ד. ז”ל היה מונח לפני.

 

אומר עוד כי טענת קרובי המשפחה כי אינם מתנגדים לקיום צוואת המנוחה, כפי טענתו של מר ר., איננה מענייני ואיני כפוף לאמירתם זו.

כל שכפוף אני בעניין זה הוא לדין.

 

 

האם מר ר. הוא יורש על פי דין של המנוחה ד. ז”ל בשל היותו בן זוגה?

במסגרת ההליך אותו הגיש (ת”ע 13423-08-21) מר ר., עתר הוא להכרתו כבן זוגה של ד. ז”ל בהתאם לסעיף 10(1) לחוק הירושה, הקובע כי בהיעדר צוואה, היורשים על פי דין הם:

 

 “מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;”.

 

היקפה של זכות הירושה של בן הזוג, המשתנה בהתאם למידת קרבתם של היורשים הנוספים למוריש, מפורטת בסעיף 11 לחוק הירושה, וכך לשונו:

 

“(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין, כולל מכונית נוסעים, השייכים, לפי

        המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –

       (1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;

       (2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד   

      שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה 

      שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש 

      בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון.

 

(ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן (א), יורש בן הזוג את העזבון

      כולו.

 

(ג) המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על

     פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק

     יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק,

    ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל

    הנישואין על מנת להחזירו כשיפקעו”.

 

לאורך כל ההליך, בכתבי טענותיו, כמו גם בתגובותיו השונות, עתר מר ר. להכיר בו כבן זוג מתוקפו של סעיף זה מבלי להתייחס לסעיף 55 לחוק הירושה, ורק ביום 9/5/2022, במסגרת בקשתו לצירוף מסמכים (בהליך התנגדותו לבקשת קרובי המשפחה), הוסיף מר ר. כי יכול הוא להיות מוכר כ”ידוע בציבור” בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה.

 

אין אני יודע מה למה, אך טעמין של מר ר. עימו.

 

ואזכיר שוב, הליך הבקשה למתן צו ירושה אחר ד. ז”ל נידון ובו נשמעו עדויות במסגרתם של כלל ההליכים.

 

לצד ההסדר הקבוע באשר לירושת בן זוג מכוח סעיפים 10 ו – 11לחוק הירושה, נקבע הסדר מקביל ביחס ל”ידועים בציבור” בסעיף 55לחוק הירושה, וכך:

 

“איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינה נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש”. 

 

כעולה מכך, בהיעדר צוואה או במצב בו ניתנה צוואה שלא על כל רכושו של המצווה, זכות ירושה של בן זוג שאיננו נשוי בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה, מותנית בקיומם של שלושה תנאים מצטברים:

בני הזוג חיו חיי משפחה, במשק בית משותף, בשעת מות אחד מהם לא היה אף אחד מהם נשוי לאדם אחר.

 

יש להוכיח עמידה בשלושת תנאים מצטברים אלו, ולא נדרשת הוכחתה של כוונת הורשה או כוונת שיתוף של בן הזוג המוריש ביחס לבן הזוג הנותר בחיים.

(ראה: ע”א 1717/98 בלאו נ’ פוזש, נד(4) 376 {פמ”מ – 7/9/2000}).

 

למעשה קובע חוק הירושה כי גם “ידוע בציבור” יורש על פי כללי הירושה על פי דין.

 

חוק הירושה אינו מגדיר מי הוא  “בן זוג” הנכנס בגדרם של סעיפים 10 ו- 11לחוק הירושה, אך לאור ההבחנה בין “בן זוג” (בסעיפים 10 ו – 11), לבין “ידועים בציבור” שאינם נשואים (סעיף 55),  פרשה הפסיקה את המונח “בן זוג” המופיע בסעיפים10 ו – 11 לחוק הירושה, כמי שהיה נשוי למוריש בשעת מותו. כלומר, בן זוג המוכר כיורש על פי דין, הוא מי שהיה נשוי למוריש בשעת פטירתו בנישואין פורמאליים.

 

בהתאם לפסיקה, אכן בהתייחס לסעיפים 10 ו- 11 לחוק הירושה, מדובר בנישואין.

 

“ואכן, בבואנו לבחון את הוראות חוק הירושה, מוצאים אנו כי אין הגדרה למונח בן-זוג, אולם מוצאים אנו התייחסות לשאלת היות בן-הזוג נשוי, אם לאו.

בסעיף 10 לחוק הירושה, נקבע כי בין היורשים על-פי דין “(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו”.

כך גם בסעיף 11 שכותרתו “זכות הירושה של בן-זוג” מוצאים אנו בס”ק (א) כי “בן-זוגו של המוריש נוטל את… ונוטל משאר העזבון –

(1) …

(2) אם הניח המוריש אחים… ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה… יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה…” (ההדגשה שלי).

דהיינו, במקרה ובו המוריש לא הותיר ילדים או צאצאיהם או הורים, אזי עם קיומם של שני התנאים, האחד – כי בן הזוג נשוי לפחות שלוש שנים; והשני – כי הוא גר עם המוריש באותה דירה, יירש בן הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה”.

(ראה: עמ”ש (ת”א) 38845-10-12 פלונית נ’ ל. א. {פמ”מ – 7/1/2015},

{להלן: “עמ”ש 38845-10-12“}).

 

“ההסדר הנפרד לירושת ידוע בציבור מצביע על כך שהמונח “בן זוג” אינו כולל את הידועים בציבור (ראו, רוזן צבי ומעוז “הירושה על פי דין לאור  התיקון לחוק הירושה, עיוני משפט יא (תשמ”ו) 457, 486; להלן – רוזן צבי ומעוז). הדיבור “בן זוג” בהקשרו של סעיף 11 לחוק הירושה משמעו, איפוא, בן זוג שנישא בקשר נישואין פורמלי. תנאי זה מתקיים כמובן אם בני הזוג הם יהודים והם נישאו בישראל או מחוצה לה כדת משה וישראל. עם זאת, אין כל הכרח לפרש את המונח “בן זוג” כבן זוג נשוי על פי הדין הדתי”.

(ראה: בע”מ 9607/03 פלוני נ’ פלוני, סא(3) 726 {פמ”מ – 29/11/2006}).

 

מפסק הדין עולה בבירור כי הדיבור “פורמאלי” בהקשרו של סעיף 11 לחוק הירושהמתייחס לבני זוג שמיסדו את הקשר הזוגי ביניהם באופן “פורמאלי” באמצעות טקס פורמאלי, במובחן מבני זוג המקיימים חיי משפחה כבני זוג לפי סעיף 55לחוק הירושה הדן ב”ידועים בציבור”.

 

נבחן תחילה את מעמדו של מר ר. כיורש בהתאם לסעיף 10 לחוק הירושה, שכן לטענתו הסיבה כי  הוא לא נישא לד. ז”ל נעוצה בעיקרה בשל היותו נשוי בעל כורחו לאשה המסרבת להתגרש ממנו לה נישא בשנת 1970.

 

מר ר. צירף רק ביום 24/11/2021 מסמכים מהליכים אשר התנהלו בעניינו בבית הדין הרבני, והשלים מסמכים נוספים ביום 28/3/2021 במסגרת הגשת תצהיריו (בהליך ההתנגדות).

 

אביא את אלו (כמעט במלואם וכלשונם), וכך:

  • כתב תביעתו אשר הוגש לבית הדין הרבני בעניין הגט, מיום 8/3/1987, בו תואר מצבם של ילדי הצדדים, היעדר תפקודה של האשה כלפי הקטינים וכלפי האיש. צויין כי מצב הפרידה בין הצדדים נמשך כשבע שנים וכי התובע (מר ר.) זכאי לגרש את הנתבעת.
  • החלטת בית הדין להזמנת עדים וקביעת מועד דיון להעדתם.
  • פרוטוקול דיון בית הדין הרבני מיום כ”ו אייר תשמ”ז, בו נכתב כי משעה שהאשה לא התייצבה, יקבע מועד ישיבה נוסף ועל מנת להבטיח את התייצבותה, הוצאה כנגדה פקודת מעצר. עוד בהחלטה הוטל על הצדדים שניהם ללכת לייעוץ נישואין.
  • פרוטוקול דיון נוסף מיום י”א סיוון תשמ”ז, דיון אליו התייצבו הצדדים בו הוחלפו דברים וההליך נקבע לדיון נוסף לצורך עדויות.
  • פרוטוקול דיון מיום ז’ טבת תשמ”ח, אליו הצדדים התייצבו, בו הוסכם כי הצדדים שניהם יעברו בדיקה בתחנה לבריאות הנפש, והחלטה ניתנה בהתאם.
  • מכתב מבית הדין הרבני אל התחנה לבריאות הנפש מיום 27/12/1987 המפנה את בני הזוג לצורך טיפול בקשר לחיי המשפחה שלהם.
  • כתב הגנה שהגיש מר ר. בתביעת האשה וילדיו (876/87), בו לא הוזכר דבר בעניין הגירושין.
  • פרוטוקול דיון בית המשפט המחוזי מיום 5/2/1986 בו מתוארת מסוגלות האם בתפקוד עם הקטינים. תיאור שירותי הרווחה באשר להוצאת בתם של הצדדים למשמורתם של שירותי הרווחה.
  • פרוטוקול דיון בית המשפט המחוזי מיום 21/10/1987 , בו נכתב כי הצדדים הגיעו להסדר פשרה – “הבעל ישלם את כל החובות…תשלומי ביטוח קופת חולים של האשה ועוד תשלומים”. לכך ניתן תוקף של פסק דין במעמד האשה והבעל.
  • אישור אגף הרווחה בעיריית …, המאשר כי מר ר. ורעייתו מתגוררים בנפרד מאז שנת 1982.

 

לטענתו של מר ר. נישא הוא לאשתו בשנת 1970 ולאור חוסר תפקודה, הגיש בקשה לגט אך אשתו סירבה להתגרש.

 

עוד טען הוא כי אילולא היה מסורב גט לאשתו, ממנה נפרד לפני כ – 42 שנה, יתכן כי הוא וד. ז”ל היו נשואים.

 

ברור הוא לטענתו כי אם תביעת הגירושים היתה נמשכת ולא מופסקת בטענה מרמה, היה בית הדין הרבני כופה על רעייתו גט.

 

לא מצאתי כי עלי לנתח את שהיה בהליכים בבית הדין הרבני.

 

יחד עם זאת, אומר בכמה:

מצאתי כי רעייתו אכן ביקשה להגיע לשלום בית, אך היה זה בתחילת ההליך. מאז לא מצאתי דבר באשר לסירובה של אשתו למתן הגט או לפעילות נוספת מצידו של מר ר., משך כ – 30 שנה.

 

לא מצאתי תיעוד כלשהו אשר יש בו להעיד על מרמה, כטענתו.

 

עניין מצבה הרפואי של אשתו גם הוא אין בו להוסיף שכן מה שנבדק היה כלפי ילדיהם.

מר ר. אף לא הציג חוות דעת כלשהי אודות מצבה הרפואי, לפיה בשל מצבה הרפואי של אשתו לא נכפה עליה גט.

 

ובכלל, משהתיעוד האחרון בענייניו הוא משנת 1987, מה אירע מאז, הרי שחלפו כ – 30 שנה ויותר? אין אני יודע.

יודע אני שמר ר. עודנו ממשיך לשלם מקצת מחשבונותייה. לאלו צירף אסמכתאות עדכניות.

היעלה על הדעת שלאחר כל כך הרבה שנים, חלף להמשיך ולעמוד על תביעתו לגט, ממשיך הוא לשלם את חובותייה של אשתו מתוקף הסכם משנת 1987? לא סביר הוא בעיני.

 

מה טעם לא המשיך בתביעתו לגט? אין אני יודע.

 

אך למעלה מ – 30 שנה, בהחלט מדובר בתקופה ארוכה.

 

וגם אם נתקל בקשיים אלו או אחרים, מדוע המתין משך כל השנים ולא עשה דבר?

 

הרי פתרונות הלכתיים קיימים בחוק במצב דברים כזה בו ממשיך “להיחשב כנשוי נגד רצונו”, לטענתו.

 

יכול אני להניח כי מצבו זה לא הפריע לו, קל וחומר לאחר כל כך הרבה שנים, גם לאור העובדה שאנו במצב בו פתרונות רבים ושונים לחיי משפחה, גם כאלו שאינם הלכתיים.

 

ובכלל, מה טעם לא טען טענותיו אלו, על אף שמסמכים אלו לא היו ברשותו, עת נשמעו העדויות במסגרת בירור ההליכים כולם?

 

הוסף לכך, שאת פנייתו לבית הדין הרבני עשה הוא לראשונה רק ביום 12/7/2021, בסמיכות להגשת תביעותיו.

גם בפנייה זו תיאר מר ר. את השתלשלות העניינים דאז ושואל – “אם אפשר לסיים היום את מה שהותחל אז ולשחרר אותי מכבלי הנישואין לאשה הזאת”.

 

עתה, עת נדרש הוא לברר את מעמדו לצורך הליכים משפטיים.

קרי, לא עניין זה, של היותו ב”כבלי הנישואין”, הוא שמנע ממנו נישואים לד. ז”ל, הלכתיים או אחרים.

אין אני סבור כי עסקינן במקרה של מסורב גט. כך לא הוכח.

 

כבוד השופט י. שנלר חזר על ההלכה הקיימת לפיה:

 

“…סבורני כי גם אם מדובר במקרה דנן, במקרה קיצון, עדיין לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אין לשנות מההלכה הפסוקה, כפי שפירשה את חוק הירושה, וגם כך כעולה מאותן הוראות בסעיף 11 לחוק הירושה, אשר מהן ניתן להסיק כי בן הזוג היורש, במובנם של סעיפים 10 ו- 11 לחוק הירושה, הנו מי שנשוי, ושהקביעה עניינה קביעה שבסטטוס”.

(ראה: “עמ”ש 38845-10-12″, לעיל).

 

ובבית המשפט העליון:

 

“בפסיקתו של בית משפט זה הובהר כי יש לפרש את המונח “בן זוג” לענין הוראות סעיפים 11-10 לחוק הירושה כמתייחסות לסטאטוס הפורמאלי שלהם, מבלי שיש לייחס משמעות לטיב מערכת היחסים:

בית-משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת-זוגו של פלוני תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עמו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרה. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהייתה בין בני-הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש” (ע”א 247/97‏ סבג נ’ סבג, פ”ד נג(4) 49, 55 (1999).

וראו גם: ד”נ 14/66 פלדמן נ’ פלדמן, פ”ד כ(4) 693 (1966); ע”א 524/87 היועץ המשפטי לממשלה נ’ ביהם, פ”ד מג(3) 485, 489 (1989); בע”מ 9607/03 פלוני נ’ פלונית, פסקה 15 (29.11.2006)).

 

אציין עוד, כי פסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה, אשר נקטו כנטען ב”גישה המהותית”, ברובם בוטלו בערכאת הערעור, ולא בכדי (ראו למשל: עמ”ש 38845-10-12 פלונית נ’ ל.א., בפסקאות 32-20 (7.1.2015))”.

(ראה: בע”מ 4532/20 פלוני נ’ פלוני {פמ”מ – 19/7/2020}).

 

אין אני סבור כי במקרה זה יש לחרוג מהפרשנות הפורמאלית והמקובלת בפסיקה למושג “בן זוג”, כמשמעותו בסעיפים 10 ו – 11 לחוק הירושה.

משכך מר ר. אינו עונה להגדרת “בן הזוג”, במובנם של סעיפים אלו ומתוקפם זכאי הוא לרשת את ד. ז”ל.

 

כאמור, ורק לראשונה, טען מר ר. באמצעות ב”כ כי יש לראות במר ר. כמי שנישואיו נותרו על הנייר בלבד, ומשכך, יכול הוא להיות מוכר כ”ידוע בציבור” של ד. ז”ל, בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה, זאת אבחן.

 

“מטרתו של סעיף 55 הייתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על-פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55,באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאיסעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן-זוג נשוי לכל דבר ועניין”.

(ראה: ע”א 714/88שנצר נ’ ריבלין, מה(2) 098 {פמ”מ – 26/2/1991}, {להלן: “עניין שנצר”}).

 

היסודות להוכחת קשר של “ידועים בציבור” – חיי משפחה וניהול משק בית משותף, פורשו בפסיקה, כמבחן כפול ומשולב שמטרתו איתור אורח חיים הדומה במהותו לאורח חיים של זוג נשוי. “ידועים בציבור”, משמעו “ידוע בציבור” כבעלה ו”ידועה בציבור'” כאשתו.

(ראה: ע”מ (חיפה) 264/05 פלונית נ’ אלמוני {פמ”מ – 4/5/2006}).

 

לעניין היסוד הראשון, “חיי משפחה” – נקבע כי הוא מורכב מחיים אינטימיים, כבעל ואישה, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות, נאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו על בסיס אותו קשר עמוק הקיים בין בעל ואשה הנשואים כחוק, אורח חיים קבוע, דאגה זה לזו, הבטחת שלומו ובריאותו של השני.

(ראה: בג”ץ 4178/04 פלוני נ’ בית הדין הרבני לערעורים, סב(1) 235 {פמ”מ – 13/12/2006}).

 

לעניין היסוד השני, “משק בית משותף“, ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת, נפסק כי אין הכוונה למשק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות כדאית כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא מטיבם של חיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים, כאשר כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו כפי יכולתו.

(ראה: ע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר, כד 617 {פמ”מ – 25/5/1970}, {להלן: “עניין נסיס“}).

 

נקבע כי שאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים.  כלומר, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם, ומבלי לחפש קריטריונים נוקשים למונחים “חיי משפחה” ו- “ניהול משק בית משותף”.

(ראה:בע”מ 3497/09פלוני נ’ פלונית {פמ”מ – 4/5/2010}, {להלן: “עניין פלוני“}).

 

מערכת יחסים של בני זוג “ידועים בציבור” אינה בבחינת סטטוס, כי אם מצב עובדתי.

 

נטל הראיה להוכיח קיומו של קשר בין ידועים בציבור סמוך לפטירת בן הזוג שנפטר רובץ על הטוען למעמד של הידוע בציבור, בהיותו “המוציא מחברו עליו הראיה” (ראה: “עניין שנצר“), במסגרתו עליו לשכנע את בית המשפט כי “חיי המשפחה במשק הבית המשותף”, שהתקיימו בינו לבין בן זוגו לא התקיימו מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אחר אלא כפועל יוצא וטבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים (ראה: “עניין נסיס“, לעיל).

 

מאחר וההכרה בבני זוג כידועים בציבור היא משמעותית ויש בה כדי להשליך על זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים במגוון נושאים, הן במישור היחסים הפנימיים ביניהם והן במישור היחסים החיצוניים, נקבע כי על בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם יוכרו בני זוג כידועים בציבור.

(ראה: עמ”ש (חיפה)  418-12-08 ס. ג. נ’ ג. ג. {פמ”מ – 8/3/2009}).

 

“יש להיזהר מאוד מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת….

ויש להקפיד על בדיקת העובדות בכל מקרה, שכן תיתכן בהחלט קרבה רגשית בין איש ואשה תוך קשר נפשי של חברות קרובה, לרבות פרק חיים משותפים, ואף על פי כן לא תגיע לכלל מחויבות משפטית המצדיקה על פי דין הכרה כידועים בציבור …”.

(ראה: בע”א 9755/04ביטון נ’ קצין התגמולים – משרד הביטחון {פמ”מ – 31/8/2008}).

 

מר ר. טען כי מערכת היחסים בינו לבין ד. ז”ל נרקמה בהדרגתיות לאורך שבע השנים בהן היו יחדיו יום יום, בילו יחדיו, לרבות חופשות, אכלו ארוחות יחדיו ועוד.

מר ר. היה מגיע לדירתה של ד. ז”ל יום יום, השכם בבוקר, ובשלב מסויים, לאור בקשתה של ד. ז”ל, מר ר. עבר להתגורר עימה עד לפטירתה.

 

בין שלל האסמכתאות שהיו לעיני במסגרת ההליכים מצאתי כך:

 

  • תסקיר שירותי הרווחה מיום 9/3/2010, בו צויין בין היתר – “יש לה ידיד עמו היא נפגשת”.
  • במסגרת בקשה למתן הוראות מצד האפוטרופא מיום 17/5/2012, הוגדר מר ר. – “מלווה, חבר המסייע לה בחיי היומיום”.
  • מכתב בכתב ידה של ד. ז”ל מיום 15/3/2014 – “לש. ר. היקר, לרגל יום הולדתך, הנני לאחל לך במיטב ברכותי, אשר לעתיד, בריאות ואריכות ימים. הנני תקוה שהנך מסיק מסקנות חיוביות מידידותנו על רקע הבנה”.
  • במסגרת בקשה למתן הוראות אשר הוגשה ביום 12/8/2014 – “למבקשת ידיד המסייע לה בחיי היומיום והמסיע אותה לכל מקום במכוניתו הישנה והמרופטת…המבקשת חפצה לרכוש מכונית שתרשם על שמה ואשר תשמש אותה ותהיה נהוגה על ידי המלווה שלה…”.
  • מתצהירה של ד. ז”ל (לצורך הבקשה לרכישת רכב) מיום 11/8/2014, סעיף 5 – “..יש לי ידיד המבקר אותי מידי יום ביומו ומסייע לי בחיי היומיום. ידידי ש. ר. מסיע אותי במכוניתו לכל מקום…כולל חופשות אותן אנו מבלים יחד….תהיה נהוגה על ידי ידידי”.
  • מתצהירו של מר ר. מיום 11/8/2014 – “..אני ידידה הטוב של המבקשת מזה כחמש שנים.. אני מבקר אותה מידי יום ביומו ומסייע לה בחיי היומיום….אני מצהיר כי אין לי כוונה להשתלט על מכוניתה או רכושה של המבקשת…”
  • תסקיר שירותי הרווחה מיום 19/10/2014 – “….לגברת ג. ידיד קרוב מזה חמש שנים…פרוד מאשתו… מתגורר בדירתו…נמצא מידי יום אצל גברת ג., הם יוצאים יחד לסידורים, לבתי קפה, קניות וכו’. לדבריהם יחסיהם אפלטונים ומושתתים על חברות טובה….התרשמתי כי בין גברת ג. ובין מר ר. יחסי אמון וחברות אשר משרתים את שני הצדדים…יחסי חברות טובים וכנים…”.
  • בבקשה למתן צו קיום צוואתה של ד. ז”ל, אותה הגיש מר ר., ציין עצמו כ“חבר”.
  • בין טענותיה של עו”ד פ. בהליכים השונים, כמו גם עדותה – “מר ר. ידידה של ד. ז”ל”.

 

“חבר”, “ידיד”, אינם בן זוג.

חבר או ידיד, כפי אלו המוגדרים, אינם בבחינת מערכת יחסים המורכבת מחיים אינטימיים של חיבה ואהבה. אין קשר זה דומה לאותו קשר עמוק הקיים בין בעל ואשה.

 

טענתו החדשה של מר ר. כי ד. ז”ל היתה אדם צנוע, הקפידה לא לתת פומבי לענייניה האינטימיים וזו הסיבה כי במכתבים רשמיים כמו צוואות או תצהירים, כונה הוא “ידיד”, ובפני הקרובים אליה – הרופאים מהם לא הסתירה, כונה “בן זוג”.

וכך:

  • מכתבו של דר’ ל. מיום 18/1/2015 לכבוד הביטוח הלאומי – “…זקוקה לרכב, כיוון שאינה נוהגת בן הזוג עושה זאת בשבילה…”.
  • אישור רפואי מדר’ א. מיום 23/1/2015, גם הוא לביטוח הלאומי – “…זקוקה להסעות ברכב לצרכים רפואיים כשבן זוגה נוהג ברכב”.

 

האומנם מאמין מר ר. בגרסתו זו?

דומני כי טעות נפלה בידו של מר ר..

הרי אין חולק כי מסמכים אלו, ניתנו למען מטרה אחת, אף ניתנו בסמיכות להגשת הבקשה לרכישת רכב ועבור הביטוח הלאומי, ולכן כמיטב ה”מנהג”, הרי שבהגדרת מעמדו של מר ר. באלו, יש כדי למנוע שאלות מיותרות, למזער את קשיי הבירוקרטיה ועוד.

שעה שאין מדובר בפרט רפואי, הרי שרופא יכול לכתוב כל מה שנדרש, קל וחומר אם מטרה לכך,

אך מכאן ועד לסברה כי בשני מסמכים אלו ניתן ללמוד על מעמדו כבן זוג – טעות!

דומני שאף מעבר לכך.

 

טען מר ר. (סעיף 19 לתצהירו), כי היה מגיע לדירתה של ד. ז”ל מידי יום השכם בבוקר ועוזב עם רדת החשיכה ובשלב מסויים, לבקשתה של ד. ז”ל, נשאר ללון בדירתה.

ד. ז”ל, לדבריו, אף נתנה לו חדר בדירתה שבו היה פסנתרו, בגדיו ויתר חפציו.

הטענה חזרה על עצמה בבקשה אותה הגיש ביום 14/6/2021.

 

דומני כי אין בכך כדי לקיים את יסודותיו של “משק הבית המשותף” כהגדרתו בסעיף 55 לחוק הירושה, ואסביר.

 

יכול אני להאמין אני כי לאור בקשתה של ד. ז”ל, נשאר מר ר. ללון עימה, אך סבורני כי אין היה הדבר באורח של קבע כמגורים, או כמעשה שיש בו להעיד כי הדבר נבע מן הצורך והרצון להדק את יחסיהם של מר ר. וד. ז”ל.

 

“בשלב מסויים” – מהו?

האם שנה שנתיים, האם בימיה האחרונים לחייה של ד. ז”ל, עת חשה היא ברע?

אין לדעת.

 

מר ר., אם עבר להתגורר עם ד. ז”ל בדירתה, הרי שאת כתובת מגוריו לא שינה הוא.

סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ”ה – 1965 קובע כי הרישום של המען במרשם האוכלוסין הוא בבחינת ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום האמור.

 

עניין זה עולה לאורך כלל ההליכים ובכלל המסמכים. וכך:

  • בכלל הצוואות אותן ערכה ד. ז”ל, מגדירה את מר ר. כמתגורר ברחוב נ..
  • בטופס “הודעה על שינוי פרטים של עמית” מיום 2/2/2014, כתובתו של מר ר. – רחוב נ.. (ובכלל כותרת מכתבה של עו”ד פ. היא בעניין המנוחה ז. ז”ל).
  • פירוט דפי אשראי (גם אלו הקודמים לפטירתה של ד. ז”ל), אותם צירף מר ר. לתצהירו, שם ממוען הוא – רחוב ….
  • מתצהירה של הגב’ ב. מיום 19/5/2016 – “…בכל בוקר יצא אליה בשעה מוקדמת…גם טיפל בד. וגם בילה איתה כחבר…גם בשבתות וחגים היה מגיע לד….הייתי בביקור מולדת וביקרתי עם ש. אצל ד.”.
  • מתצהירה של הגב’ ב. מיום 6/1/2022 – “בפברואר 2016 ביקרתי ביקור מולדת והלכתי לבקר את ש.היכן שהתגורר אז, בדירת בת זוגו ד. ג.”.
  • תצהירה של הגב’ ה. מיום 1/6/2016 – “ש. ר. היה בדרך כלל אצל ד. ג. בשעות היום….”.
  • תצהירה של הגב’ ה. מיום 12/1/2022 – “…מספר שנים התגורר ש. אצל בת זוגו ד. ג. בג., ולשם הייתי מטלפנת”.

 

מה טעם הוגשו שני תצהירים על ידי כל אחת מן העדות, מהם עולה סתירה והתאמה למצב, אין אני יודע.

 

מר ר., ככל הנראה אף קיבל מוצרי מזון ממר מ. לדירתו ברחוב נ., טענה אשר לא נסתרה על ידו.

וכך מעדותו של מר מ. בחקירה נגדית על ידי מר ר., בפרוטוקול הדיון מיום 7/12/2021, בעמ’ 39:

 

ש.       למה לא כללת בתצהירך את הסיפור שהבאת לי לנ. מוצרים?

ת.          לא ראיתי בזה חשיבות. מילאתי הוראה של ד..

ש.          באיזה יום היית מביא את זה? היה לך יום קבוע.

ת.          לך הבאתי הביתה מוצרים כשהיא אמרה לי, כשהיית עושה את הישיבות לחבר’ה שלך שם.

ש.          מי קיבל את המוצרים?

ת.          אתה. לא הבאתי לך מוצרים??”

 

מעדותה של הגב’ ש., לפרוטוקול הדיון מיום 9/12/2021, בעמ’ 52:

 

“ש.       את ש. ר. את מכירה?

ת.          כן.

ש.          לבית המשפט: מהיכן את מכירה אותו?   

ת.          הוא היה חבר טוב של ד..

……

ת.          אני יודעת שהם היו נפגשים, ד. היתה מספרת שהם היו נפגשים.

ש.          לבית המשפט: הם גרו יחד?

ת.          לא, לא.

ש.          מה עוד ד. סיפרה על טיב יחסיהם?          

ת.          ברמה שהם חברים, נוסעים לטייל”.

 

ברור הוא כי העדה, אשר אינה בעלת אינטרס זה או אחר בעניין זה, לא תעיד דבר שאינו בידיעתה.

 

בדונו בשאלת המגורים המשותפים כתנאי להכרה בבני זוג “ידועים בציבור”, דחה בית המשפט העליון את הבקשה, תוך שנקבע על ידו:

 

“על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות העניין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשור ומיסודו“.

(ראה: “עניין פלוני“, לעיל).

 

את תצהירי העדות משנת 2022, כמו גם התצהירים הבאים, צירף מר ר. ביום 28/3/2022.

וכך:

תצהירו של מר פ. מיום 8/2/2022 – “…בשנים 2012 – 2013 הזמינה אותי ד. לסדר פסח שערכו היא ובן זוגה – ש. ר. – בדירתה.

לאחר אותו אירוע לא המשיכה ד. לשמור איתי על קשר…

כשביקרתי אותם בדירתה של ד. ראיתי את ש. מטפל בה במסירות ודואג לתחזק את הבית ולהכין לה אוכל ולנקות עבורה ולטפל בה…”.

 

מה בין המתואר בתצהיר לבין היותו של מר ר. בן זוגה כמעמד המתבקש בחוק הירושה.

מר ר. בעצמו טוען להידוק הקשר בתקופה האחרונה, קשר הכולל לינות, ומן המתואר פה מדובר של שנים אחרות.

ובכלל, כעולה מתצהירו של מר פ., משנת 2013 לא היה מצוי העד בקשר עם ד. ז”ל.

 

תצהירה של הגב’ ה. א. מיום 9/3/2022 – “…ניהלה משך שנים מסעדה – בית קפה

בני הזוג ד. ג. וש. ר. הרבו מאוד לאכול אצלי במסעדה במשך שנים.

ועוד..”.

מה בין הכתוב בתצהיר לדבר אשר יש בו להעיד על היותם של מר ר. וד. ז”ל בני זוג?

 

תצהירה של הגב’ מ. מיום 24/2/2022 – “…בשנים 2010 – 2011 בערך, ביקרתי בישראל וש. הכיר לי את בת זוגו דאז, ד. ג.”.

לא מצאתי כי יש בכך להעיד דבר וחצי דבר.

העדתה לעניין מצבה הרפואי של ד. ז”ל אין בו כדי להעיד דבר).)

 

תצהירו של מר ע. מיום 14/2/2022 – “…כשהיתה בחיים היה שוכר ממנה ישירות

היתה תקופה שבסוגיית המחאות – השכירות לד., התנהלתי מול ש. ר….זה לא היה מוזר בעיני שש. ר. מטפל בצ’קים של ד. ג., כי הנחתי אז שהוא בן זוגה שהתגורר איתה בדירתה”.

 

אין אני יודע לאיזו תקופה מתייחס העד בדבריו אלו.

הנחותיו של העד אין בהן דבר.

עניין התנהלות כספית מול פלוני, יכול שתעיד בהחלט על עזרתו של מר ר. לד. ז”ל, ויכול שתעיד על דברים נוספים, אך לא תלמד דבר וחצי דבר באשר למערכת זוגית ולהניח הנחות כאלו או אחרות.

 

כך הדברים הם גם באשר לתצהיר של הגב’ ב.מיום 8/2/2022 באשר להתנהלותה מול ר. בגביית תשלום החנייה.

 

תצהירה של דר’ ל. מיום 23/2/2022 – “…לפני שנים רבות (אני לא זוכרת כמה) טלפן אלי ש. ואמר לי שלבת זוגו, ד. ג., יש כאב שיניים. הוא שאל אם אוכל לקבלה בדחיפות, ללא תור.

קבלתי אותה ופתרתי לה את הבעיה, ומאז לא ראיתי אותה”.

 

ומה יש להוסיף בעדותה זו מלבד שכתבה “בת זוגו”, שעה שמדובר בפעם אחת בודדה?

 

ובכלל, עולה בי הרושם כי כל “זר פלוני מהרחוב”, אשר “נתקל” במר ר. ובד. ז”ל, יכול להעיד כי השניים היו בני זוג, הכל לשיטת זה המבקש.

 

תצהירה של עו”ד פ. מיום 27/3/2022, בו נכתב כי “כבר בשנת 2010 התרשמתי כי בין ד. וש. מתנהלת מערכת יחסים זוגית. ככל שחלף הזמן מערכת היחסים ביניהם הפכה קרובה ומשמעותית יותר בכל היבטי החיים”.

עוד נכתב, כי בשנת 2013 הצהירה היא לפרוטוקול דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, כי “לד. יש בן זוג”.

אם כך הוא, מה טעם המשיכה לכנות את מר ר. “ידיד“? לרבות בכתב תביעתה האחרון

(47098-04-21).

 

ויוזכר, כי כוונתו של מר ר. היתה לבסס טענתו, באמצעות תצהירים אלו, כי הוא בן זוגה של ד. ז”ל, תביעה אותה הגיש להכרתו כיורש על פי דין, תביעה אשר נשמעו בה העדויות במהלך חודש דצמבר 2021.

תצהירים אלו, מן הסתם, יכולים היו להיות מצורפים אז במסגרת הבאת ראיות בהליכים שם.

 

חפציו של מר ר.בחדר נפרד בדירתה של ד. ז”ל, ללא שנאמר דבר לעניין הלינה המשותפת, יש בו כדי להעיד כי כך לא היה.

יתכן כי מר ר. אכן בילה בדירתה של ד. ז”ל שעות רבות ביממה, ואני מאמין שלבקשתה, אך גם מנוחותו של מר ר., אלו אינם הופכים אותו לבן זוגה של ד. ז”ל.

מעמדו דומה ל”בר רשות” ללא תמורה בדירה, ובמקרה זה בו לא שילם דבר בעבור מגוריו, ואני סבור שלא, הרי שמעמדו הוא כ”בר רשות ללא תמורה”, דבר שאינו הופך את מעמדו זה למעמד של בן זוג.

 

אסמכתא כלשהי מהביטוח הלאומי אשר יש בה ללמד כי כך ראו מר ר. וד. ז”ל את עצמם כ”ידועים בציבור”, לא מצאתי.

 

גם טענתו של מר ר. כי לד. ז”ל לא היה חוב למר מ., ואחת לחודש היתה מעבירה צ’ק, יש בו כדי ללמד כי מר ר. לא נשא בחלק מתשלומי הדירה ואחזקתה.

לכך הוסף, כפי דבריו, כי לד. ז”ל לא היה כרטיס אשראי ולכן נהגה היא להעביר את מרבית קצבתה החודשית לחשבונו והוא אשר שילם, יש כדי ללמוד כי ד. ז”ל נשאה, אם לא בכל הוצאות הבילויים, ברובן הגדול.

 

ואם בכל אלו לא די, הרי שמצאתי הודעת דואר אלקטרוני מיום 7/9/2015, אותה צירף מר ר., הממוענת לעו”ד פ. ויש בה להעיד היטב היטב על טיב מערכת היחסים בין מר ר. לד. ז”ל.

 

וכך:

“…הנושא הראשון הוא שכל משכורתה כמעט עוברת דרך החשבון שלי והייתי מבקש להפסיק את המצב הזה. את יכולה להגיד לה שאת או האפוטרופוס הכללי לא רואים זאת בעין יפה ועליה להגיע לבנק מדי פעם, למשוך סכום כסף גדול יותר ולהחזיק אותו בכספת עד שיגמר. הנושא השני הוא שאני נמצא אצלה כל יום כולל שבתות וחגים מהבוקר עד הערב ועל כך היא משלמת לי (חוץ מארוחות פה ושם) – 1000 שקל בחודש. הייתי יותר משמח אם היית מסדרת לה מטפלת בשעות היום ואפילו חצי יום ומשחררת אותי בכך. חלק מהבעיה שבית הקפה – מסעדה שהיה מול הבית שלה נסגר ולאחרים איננה יכולה להגיע לבד….”.

 

כעולה מהודעה זו ומדברי של מר ר., נכון לתקופה של חצי שנה בטרם פטירתה של ד. ז”ל, מודה בעצמו כי היה מגיע יום יום.

 

על שהותו זו עם ד. ז”ל, ד. שילמה לו 1,000 ₪ בחודש.

 

בקשתו לסידור מטפלת בשעות היום לגיטימית היא, אך לא במצב הדברים בו היו לטענתו, ושימושו במונח “משחררת”, יש בו להעיד כי מתייחס לשחרורו מהטיפול בד. ז”ל.

קל וחומר כי על “הימצאותו זו בדירתה”, מקבל הוא תשלום, לא כולל ארוחות.

 

לא רק שמר ר. וד. ז”ל לא התגוררו יחדיו, אלא שמר ר. מנהל את יחסיו (חלקם) עם ד. ז”ל באמצעות עו”ד פ..

 

מר ר. בעצמו מעיד כי “נמצא עימה כל יום מהבוקר ועד הערב”.

 

אין בדברים אלו כדי להצביע על מערכת יחסים של בני זוג או על קשירת גורל משותף.

 

סבורני כי מדובר במערכת יחסים של ניצול כלכלי, בעיקר מצידו של מר ר., אולי נצלנות, וטוב אעשה אם לא אוסיף דבר בעניין זה, רק אזכיר כי כך זכה מר ר. דרכם במימון קניות שאותם נטל לביתו, בשכר שהייה וכו’. “ידוע בציבור” לא כך נוהג.

 

למעשה, נהג מר ר. בד. ז”ל כמקור רווח כלכלי בנצלו חולשתה.

 

בכל דבריי אלו, לטעמי, יש לחזק כי מר ר. וד. ז”ל לא התגורר יחדיו, לא ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף כמחוייבות משפטית הדומה לקשר נישואין.

לא כי המרשם הוא זה הקובע בעניין זה באשר לכתובתו, לא רק הכינויים “ידיד”, אלא כי זה היה המצב העובדתי.

 

סבורני שיחסיהם של מר ר. וד. ז”ל יכול היו מושתתים גם על חיבה, חברות, נושאי עניין משותפים, הפגת בדידות האחד של השנייה, הנאה מבילויים יחדיו, אך כל אלו לא מעידים על היותם כבני זוג לעניין התנאי של חיי משפחה ומשק בית משותף כמו בעל ואשה, במובנו של חוק הירושה ולטעמי לא עלה בידיו של מר ר. להוכיח אחרת.

 

בטרם סיום מצאתי לומר בכמה באשר להתרשמותי:

  • בטענותיו, גם בתביעותיו, נקט מר ר. בשיטה ממנה יש ללמד הרבה מן הדברים. ראשית טען כי יש להכיר בו כ”יורש על פי דין” מתוקפו של סעיף 10 לחוק הירושה ובהמשך כ”ידוע בציבור” בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה. אלו לטעמי בבחינת “זיגזוג” או בלשון עדינה אומר, בבחינת טענות חלופיות.

תביעותיו, לאורך כל ההליכים הותאמו בהתאם למצב המתגלגל, שכן על אף שלא הגיש את תביעותיו כפי החלטתי, הרי שפתע פתאום נזכר הוא להגיש בקשה לצו ירושה (לא ברור מה טעם לא הוגשה עד כה), ואז, כשהבין כי “כניסתם” לתמונה של קרובי המשפחה “עלולה” לזכותם בהכרה כיורשים לפי דין, נזכר הוא כי יש להגיש התנגדות לתביעה זו. ויוזכר כי אלו האחרונים צורפו להליכים עוד בתחילה של שנת 2020.

 

  • אם סבר מר ר. כי עלי להכיר בו כ”ידוע בציבור”, כך בבקשתו במסגרת תצהיריו מיום 28/3/2022, מה טעם רלוונטי יש לאותם מסמכים אשר צורפו מבית הדין הרבני? אשר כל שיש בהם הוא קיבוע שימור נישואיו של מר ר..

 

  • אם סבר מר ר. כי הוא יורש על פי דין, והוא סבר כך, הרי שסברתו זו נטענה ונאמרה עוד בשנת 2018, במסגרתו של הליך שנידון בבית המשפט המחוזי בשנת 2018, מה טעם “ישב על הגדר” והמתין זמן כה רב? ומה טעם לא טען הוא לעניין הכרה ב”ידוע בציבור” הנשוי לאחר?

 

  • ובכלל, אם סבר הוא כי הוא יורש על פי דין, או אף “ידוע בציבור”, מה טעם חתם הוא (עת היה מיוצג) על הסכם פשרה, בו לכאורה “נהנה” רק מקיום צוואתה של ד. ז”ל, ולא משאר עיזבונה כיאה למעמדו של יורש על פי דין?

 

  • מצאתי בהתנהגותו חוסר תום לב משווע (בלשון עדינה), עת עיינתי בתגובתו, תגובה אשר נתבקשה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרתן של אותן הסכמות הצדדים, וכך כתב בה בין היתר: “….כאשר חתמתי על הגישור, לא הייתי מודע לכך, שבן זוג הינו יורש על פי דין. גם היום אינני מתנגד להסכם הגישור, בתנאי שלא יכלול את כל הנכסים אלא אך ורק את הכסף שבבנק … (שישה מיליון ₪) ואת תכשיטי האם ז. שבכספת. על בסיס חלוקת נכסים אלה אני מצרף את הסכמתי להסכמה בין הצדדים. כלומר הנכסים שבצוואת האם ז. לא כולל הדירה ברח’ ש…..

…אם יש יורש על פי דין שהוא בן זוגה שהתגורר איתה בדירה בעת פטירתה – לא קיים הכרח לשלוח גנאולוג שני לתור ברחבי העולם אחר קרובי משפחה רחוקים שלא יצרו מעולם קשר.

לפיכך אלה עיקרי הפשרה המורחבת המוצעת:

אני מקבל את הדירה ותכולתה.

המשיבים בערעור מקבלים את הכסף בבנק דיסקונט…ותכשיטי האם שבכספת.

לא ישלח גנאולוג שני…”.

 

דומני שמר ר. סבר כבר אז בזמנו, כי אם ימצאו יורשים על פי דין, מעמדו זה, לו טוען, אם לא “יבוטל”, בהחלט יעמוד לבחינה.

 

ואומר כי, עת קבע בית המשפט המחוזי כי מר ר. אינו בעל מעמד להתנגד להסכמות הצדדים, הדבר היה בהינתן כי טרם אותרו יורשים על פי דין אותה עת, כך שהחלטתו אשר ניתנה על בסיס עובדות אלו, ניתנה רק לאחר מתן תגובתו של מר ר..

 

להתרשמותי, תגובתו זו הינה משוללת תום לב קיצוני, חסרת הגינות, ובכלל לטעמי, מצטייר מר ר. כמי שלא ינוח עד אשר כלל הנכסים בעיזבון המנוחות, יהיו בידיו, וזאת אומר בעדינות.

 

  • בכתב טענותיו בתביעתה של עו”ד פ. אשר הוגש ביום 6/9/2016, כבר אז מצא הוא לנכון להציע “פשרה”, שכן לדבריו “עדיף לכל אחד משהו ביד ומיד מאשר מאבק משפטי שאין לדעת כיצד יגמר”. בפשרה זו הוצע כי עו”ד ש. וא. יקבלו מיליון ₪ , היועץ המשפטי לממשלה יקבל 4 מיליון ₪ ועו”ד פ. תקבל הדירה בש., תכולתה ומיליון ₪ נוספים.

 

  • בהסדר נוסף אותו הציע מר ר., במסגרת בקשה מיום 14/6/2021, שכותרת “הצעת פשרה בתיקים בעניין עיזבון המנוחה ד. ג. ז”ל”, נכתב: “…וזו הצעת הפשרה שאני מציע: עו”ד פ. תמשוך את תביעתה שתימחק ובכך יוסרו מן השולחן תביעותיהם של המשיבים 1-3 (קרובי המשפחה)… בהתאם לסעיף 10(1) לחוק הירושה, אני אוכרז כיורש על פי דין…מכלל העיזבון שבמחלוקת (העיזבון שבצוואת ז., בערך 8 מיליון ₪ כולל הדירה ברחוב ש.) אני אעביר 20% לעו”ד פ.. למשיבים 1-3 (קרובי המשפחה) אעביר 60% מאותו העיזבון…”.

על אף שסבור הוא כי הוא יורשה של ד. ז”ל, יורש על פי דין, ועל אף אמונתו כי אם ירש הוא את עיזבונה אף יגשים את תכלית צוואתה של אמה, לאורך כל הדרך, מציע הצעות לחלוקת כספי העיזבון.

דומני כי אין עלי להוסיף דבר שעה שדבריו אלו של מר ר. משקפים התמונה במלואה.

 

  • מרביתם של המסמכים והראיות, גם תמלולי השיחות, אשר הוגשו בתצהיריו היו לפני עוד בהליכים הקודמים חלקם הועדו ונחקרו, למעט אלו של הרבני אשר לגביהם התייחסתי וכך תצהירי העדים, גם לגביהם אמרתי את שאמרתי.

 

  • כלל טענותיו ביחס למעמדו כלפי ד. ז”ל נטענו ונשמעו במסגרתם של ההליכים האחרונים.

 

  • אין בידי לקבל את טענת ב”כ של מר ר. כי ההליך הנוכחי הוא היחיד העוסק בשאלת היורשים על פי דין של המנוחה ד. ז”ל וההליך הקודם לא עסק בעיזבונה כלל וכלל.

 

התנגדותו של מר ר. לתביעת קרובי המשפחה למתן צו ירושה, הוא ההליך העוסק בשאלת היורשים על פי דין של ד. ז”ל. אחזור על שאמרתי, מצב עובדתי הוא כי יורשי המנוחה ז. ז”ל הוא בתה ד. ז”ל כך מצוואתה של ז. וכך בדין אם היה ותבוטל.

עניין “יורש אחר יורש” הוא בבחינת הוראה בצוואתה. גם אם בהחלטתי נכתב “מנוחה” בלשון יחיד, אין בכך כדי להסיק כי לא עסקינן במכלול.

 

בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל, הוגש כאמור בטרם נשמעו העדויות.

הליך זה, בו טוען מר ר. עתה, הוא התנגדותו לבקשת קרובי המשפחה.

 

מר ר. בעצמו הרי ידע היטב היטב כי מדובר בעיזבון המנוחה ד. ז”ל, שאו אז לא היה מגיש ביום 14/6/2021 בקשה העוסקת בהסדר פשרה בעניינה של המנוחה ד. ז”ל.

 

אם עד כה, כפי טענת ב”כ, עסקינן בעיזבונה של המנוחה ז. ז”ל, הרי שמר ר., אשר לו אין כל מעמד בדין ביחס לעיזבונה, לא היה חלק מהליכים אלו.

 

ובכלל, בבית המשפט לענייני משפחה, וכמצוות תקנה 12 לתקנות הירושה, תשנ”ח – 1988, על אף שתובענה לצו ירושה או צו קיום צוואה מוגשת בנפרד מתובענה להתנגדות לה, הרי שאלו מתנהלות במסגרתו של תיק אחד, וזו גם הסיבה בגינה ניתנה החלטתי מיום 16/11/2021.

 

  • טענת ב”כ של מר ר. כי לא ניתנה לו הזכות להגיש סיכומים בהליכים בהם נשמעו הוכחות – טענה שאינה נכונה.

 

  • אמרתי עוד ביום 3/2/2022 כי נראה כי מר ר. מבקש להתחיל ההליך מתחילתו, עתה אומר כי מר ר. ממשיך את ההליך כאילו זה לא התקיים כלל. אין חולק כי דובר בבזבוז זמן שיפוטי לריק, כמו גם זכותו של בעל דין לסיים הליך משפטי בזמן סביר, גם הגינות דיונית (וראה: תקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018), והדברים מתארים היטב היטב בהחלטתי זו.

 

  • סברתי אז ועודני סבור גם עכשיו. התנהגותו והתנהלותו של מר ר. הן בבחינת דוגמא להליך הנגוע בחוסר תום לב קיצוני ואין בו דבר ואבק של דבר עם זכות לגיטימית של בעל דין להביא את עניינו בפני בית המשפט לשם קבלת סעד.

 

  • בקשתו כי בית המשפט מתבקש שלא ליתן צו ירושה על פי דין אלא להמתין עד הכרעה חלוטה בדבר זהות היורשים על פי דין, משקפת היעדר הגינות דיונית.

 

  • גם את טענת ב”כ של מר ר. על היעדר ייצוג, ולכן עלי “לבחון הקלה” (מילותיי שלי), אין בידי לקבל. שוב, היעדר ייצוגו היה מבחירתו שלו.

 

סבורני כי ב”כ של מר ר. שייצגה אותו בעבר (גם היא), חזרה לתמונה שעה שמר ר., אשר עד כה היה ללא ייצוג, חש כי הלך הרוח בדיונים אינו לטובתו מבחינת התוצאה, ועתה בשל כך, שב הוא ו”נטל ייצוג”.

 

  • המעיין בפרוטוקולי הדיונים בהם נשמעו ההוכחות, יגלה כי הליך הבקשה למתן צו ירושה, אותו הגיש מר ר. (13423-08-21), מופיע גם הוא בכותרתו. ובכלל “עניין ההליכים” מצויין באשר לעיזבון המנוחות שתיהן.

 

  • ביום 10/5/2022 התרתי למר ר. לצרף מסמכים להליך, כמו גם ביום 18/5/2022 נעניתי לבקשתו לדחיית מועד דיון. אל תיפול טעות. החלטותיי ניתנו על בסיס הבקשה לגופה ולא סברתי שעלי לסרב לבקשות אלו, מבלי שטעמי יובאו בפניו, וכך עושה אני עתה.

מכאן כי, דיון ההוכחות הקבוע – מבוטל.

 

 

סוף דבר

 

  • תביעתה של עו”ד פ. לפרשנות צוואה – נדחית.
  • צוואתה של המנוחה ז. ז”ל, צוואה מיום …למעט הוראותיה בדבר “יורש אחר יורש”.
  • תביעתו של מר מ. לקיום צוואתה של ד. ז”ל “שכיב מרע” – נדחית.
  • תביעתו של מר ר. למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל ותביעתו להתנגדות מתן הצו בתביעת קרובי המשפחה – נדחות.
  • ניתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז”ל באופן שנקבע כי יורשיה הם קרובי המשפחה והם היורשים על פי דין.
  • תוגש פסיקתה לחתימתי כדוגמת טופס 4 לתקנות הירושה.
  • עו”ד פ., עו”ד ש. וא. יחדיו, מר מ. ומר ר., יישאו כל אחד מהם בהוצאות קרובי המשפחה בגין התנהלותם בהליך כל אחד בחלקו שלו, וזו תוארה היטב היטב והתפרסה על פני שנים רבות, בסך 70,000 ₪, כל אחד.

 

 

 

 

 

 

המזכירות תסגור את כלל התיקים הפתוחים בעניינם של הצדדים.

 

ניתן היתר פרסום לפסק דיני זה ללא כל פרט מזהה אודות הצדדים.

 

 

 

 

 

ניתן היום,  כ”ב אייר תשפ”ב, 23 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

 

ת”ע47098-04-21פ. נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
ת”ע 43866-05-20 פ.נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
ת”ע 33233-07-21 מ. נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
ת”ע 13423-08-21 ר. נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
ת”ע 35366-11-21 ר.נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב

 

בפני כב’ השופט ארז שני

בעניין:

עיזבון המנוחה ז. ג. ז”ל
עיזבון המנוחה ד. ג. ז”ל

התובעים/הנתבעים: .1 א.פ.
.2 ק. ב. מ.
.3 ג. ב.

נגד

התובעים/נתבעים: .1 נ. פ.

.2 י. ש.
.3 א. א.

.4 א. מ.

5. ש. ר.

6. ב”כ האפוטרופוס הכללי

 

פסק דין

עורך דין עורכי דין » השופט ארז שני: פס”ד במספר תובענות לזכייה בעיזבונן של שתי מנוחות – אם ובת (ת”ע 47098-04-21)

עורכי דין מומלצים בתחום