ערעור על החלטת וועדת הערעור לפי חוק הנכים | התחזות פוסט טראומה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עורך דין מומלץ

14 ביוני 2021

ע״ו 21480-01-21 קצין התגמולים נ׳ פלוני
לפני כבוד השופט רם וינוגרד
כבוד השופטת שושנה ליבוביץ
כבוד השופטת תמר בר-אשר

השופטת תמר בר-אשר:

1. 1. ערעור על פסק דינה של וועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי״ט-

1959 [נוסח משולב] (להלן, לפי העניין – חוק הנכים; ועדת הערעור או הוועדה), שליד בית משפט השלום בירושלים בתיק ע״נ 34175-06-18 מיום 29.11.2020.

על-פי דעת רוב הוועדה (פרופי ר׳ סטלניקוביץי-דרבסי והגב׳ אי רבינוביץ׳ ולהלן – דעת הרוב), התקבל ערעורו של המשיב על החלטת קצין התגמולים (להלן גם – המערער) מיום 2.5.2018, אשר דחתה את תביעתו להכיר בו כנכה על-פי חוק הנכים. על-פי דעת המיעוט (יו״ר הוועדה, כבי השופטת הבכירה (בדימוס) יי אחימן ולהלן – דעת המיעוט או יו״ר הוועדה), הערעור התקבל בחלקו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובתיק הוועדה וכן לאחר שמיעת באי-כוחם (בדיון מיום 7.6.2021), הגענו למסקנה כי יש לקבל את ערעורו של קצין התגמולים. הטעמים לכך יובאו להלן.

רקע ועיקרי העובדות הדרושות להחלטה

2. 2. המשיב יליד שנת 1994, התגייס ביום 2012.לשירות צבאי בחטיבת גולני, לאחר

שסווג כבעל פרופיל רפואי 97. לאחר שנפצע במהלך הטירונות, שובץ לתפקיד מש״ק קישור וגיוס מילואים. במהלך סוף השבוע מיום 2013___ .__ , בעת שהיה המשיב

בחופשה, הוא התהפך עם רכבו ונפגע (להלן – התאונה). לא הייתה מחלוקת על כך שפציעתו, הייתה קלה.

3. 3. לאחר התאונה, מאז חודש ינואר 2014 ועד חודש מאי 2016, במשך כשנתיים וארבעה חודשים, נעדר המשיב מהשירות הצבאי. הוא הוכרז ׳עריק׳ ובשל כך היה נתון לחיפושים ולמעקבים תקופתיים של המשטרה הצבאית, אשר ניסתה לאתרו. במהלך חודש מאי 2016, שוחרר משירות צבאי, לאחר שסווג כבעל פרופיל רפואי 21. סמוך לאחר מכן, ביום 1.6.2016, קבע פרקליט עריקים בצה״ל כי תיק העריקות בעניינו של המשיב ייסגר סגירה מנהלית.
4. 4. ביום 14.9.2016 פנה המשיב אל קצין התגמולים בבקשה להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים, על יסוד טענתו כי בעקבות התאונה לקה בסינדרום בתר חבלתי (PTSD- פוסט טראומה). בקשתו זו נדחתה בהחלטת קצין התגמולים מיום 2.5.2018, הקובעת כי דחיית בקשתו היא “על בסיס החומר העובדתי והרפואי… ולרבות חוות הדעת מיום 10.4.2018 של ד״ר דפנה שלזינגר-קשתי, כי כתוצאה מהחבלה בת״ד [תאונת דרכים] בחופשה מיום 30.11.2013, אינך לוקה ^PTSD. תלונותייך הנפשיות הינן ללא קשר עם האירוע הנ״ל” (ההדגשה במקור).

על החלטה זו של קצין התגמולים הוגש הערעור אשר נדון לפני ועדת הערעור.

החלטת ועדת הערעור

חוות דעת המומחים

5. 5. לפני ועדת הערעור הונחו חוות דעת מומחים בתחום הפסיכיאטריה מטעם שני הצדדים.

מטעם המשיב הוגשו שתי חוות דעת הפסיכיאטר ד״ר סילביו בלן (להלן – ד״ר בלן) מיום 15.1.2014 ומיום 8.12.2018, וכן דו״ח מבחנים נוירו-פסיכולוגיים שערך הפסיכולוג הקליני ד״ר רון גאגין (לא נושא תאריך, הבדיקה נערכה ביום 29.8.2018). מטעם קצין התגמולים (המערער) הוגשו חוות דעת הפסיכיאטרית ד״ר דפנה שלזינגר- קשתי (להלן – ד״ר שלזינגר) מיום 26.12.2017, מיום 10.4.2018 ומיום 6.3.2019 וכן דו״ח אבחון (הערכה אישיותית) מטעם ׳מכון רום׳, שערכו הפסיכולוג השיקומי ד״ר ישראל וניקלר והפסיכולוגית הקלינית ד״ר טלי אפללו-צליק, מיום 14.3.2018.

ד״ר בלן מטעם המשיב וד״ר שלזינגר מטעם המערער, נחקרו על חוות דעתם. כמו כן, הוגשו תצהיריהם של המשיב ושל אביו, שאף הם נחקרו לפני הוועדה וכן הוגשו ראיות רבות נוספות מטעם שני הצדדים, כפי שפורטו בהרחבה בפסק-דינה של הוועדה.

6. 6. בעקבות הגשת הבקשה אל קצין התגמולים, הופנה המשיב לבדיקה פסיכיאטרית אצל ד״ר שלזינגר, אשר הפנתה אותו לאבחון מקיף בימכון רום׳. כבר בהפניה זו (מיום 26.12.2017), ציינה ד״ר שלזינגר בין השאר, כי עולה רושם למגמתיות באופן שבו המשיב מציג את מצבו וכי רמזים למגמתיות זו נמצאו אף במסמכים הרפואיים שהציג. כן צוין כי המשיב התקשה להפריד בין תסמינים אשר טען כי התעוררו לאחר התאונה לבין אלו אשר נבעו מתקופת עריקותו הממושכת.
7. 7. בסיכום האבחון שנערך למשיב בימכון רום׳ נקבע בין השאר, כי ניכרת הגזמה ומגמתיות מצד המשיב ואף חשד להתחזות (ההדגשות אינן במקור):

“… במבחן האישיות ניכרה הגזמה ובמבחן המיועד לזיהוי חשד להתחזות, נטה לדווח על סימפטומים שאינם תואמים להפרעות אותם הם מייצגים והציון הכללי היה גבוה מציון החתך הנורמטיבי. התמונה הכללית מצביעה על מגמתיות בדיווח בכיוון של הצגה עצמית שלילית”.

“מבחינה רגשית בלט פער בין נטייה להגזמה במבחני דיווח עצמי לבין תפקוד מצומצם יחסית ודל במטרות השלכתיות…”.

בסוף סיכום הדברים הודגש עוד כלהלן (ההדגשות אינן במקור):

“טוען שמתמודד עם פוסט טראומה (אף כי לא ברור האם המקור שלה הוא התאונה או תקופת העריקות) ומדווח על תסמינים התואמים להפרעה זו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמגמתיות בהצגה העצמית ובנוסף, התנהלותו באבחון וממצאי המבחנים אינם מעלים תמונה האופיינית להפרעת דחק בתר חבלתית. כמו כן, לא עולה עדות לדיכאון מאג׳ורי, או לפסיכופתולוגיה ברורה אחרת. ישנה סבירות כי התאונה וכן התקופה הארוכה בה היה שרוי במתח כעריק, השפיעו על רווחתו ומצבו הרגשי אך קשה להעריך השפעה זו באם קיימת על סמך ממצאי האבחון הנוכחי”.

8. 8. בעקבות האבחון שנערך בימכון רום’, ניתנה חוות דעתה המקיפה והמפורטת של ד״ר שלזינגר מיום 10.4.2018, אשר בסיכומה קבעה כי לא נמצא קשר של גרימה בין מצבו הנפשי של המשיב לבין האירועים בשירותו הצבאי. זאת תוך הצבעה על “מגמתיות עד כדי התחזות”. כך נאמר שם:

“דיווחיו בבדיקות פסיכיאטריות שונות, התערבות היתר של אביו (המתועדת גם בבדיקות במסגרת קופת החולים ואבחון אליו הופנה) וממצאי הטסטים – מצביעים על מגמתיות עד כדי התחזות ולא נמצאה עדות אובייקטיבית לכל הפרעה נפשית בציר I. לסיכום, אין קשר גרימתי בין מצבו הנפשי של הנבדק לאירועים במהלך שירותו הצבאי”.

על יסוד חוות דעת זו ניתנה החלטת קצין התגמולים אשר כאמור, דחתה את בקשת המשיב להכרת זכות נכה על-פי חוק הנכים.

9. 9. לערעור שהגיש המשיב אל ועדת הערעור צורפה כאמור, חוות דעתו של ד״ר בלן מיום 8.12.2018, אשר מצא כי המשיב סובל מפוסט טראומה כתוצאה מהתאונה שנגרמה לו במהלך חופשתו בתקופת שירותו הצבאי. חוות דעתו ניתנה בין השאר, על סמך האבחון של הפסיכולוג, ד״ר רון גאגין, ומסמכים נוספים מהצבא.
10. 1 לאחר הגשת הערעור הוגשה חוות דעתה המשלימה של ד”ר שלזינגר (מיום 6.3.2019), אשר על-פיה מסקנתה הייתה כי המשיב “סובל מהפרעת הסתגלות לא מסווגת, הפרעה זו הינה נגזרת של דפוסי אישיותו הלא אדפטיביים עוד מילדות, תאונת הדרכים הנדונה ותקופת העריקות הממושכת, יחד עם זאת קיים קושי להעריך את מצבו הנפשי בשל התנהגותו המגמתית המנסה לכוון את הבודקים לחומרה על ידי הגזמה והאדרה של התסמינים מהם סובל” (ההדגשות אינן במקור). לנוכח מסקנה זו, המליצה ד”ר שלזינגר להכיר למשיב בהחמרת הפרעת הסתגלות מתמשכת על רק תאונת הדרכים שבה היה מעורב במהלך חופשתו, אך זאת בשיעור רבע מנכותו הנפשית.
11. 1 למרות השינוי בעמדתה של ד״ר שלזינגר (המומחית מטעם קצין התגמולים), במהלך עדותה, עת התבקשה להסביר את השינוי שחל בעמדתה, הסבירה כי אמנם התרשמה כי למשיב בעיות נפשיות המצריכות עזרה. עם זאת הוסיפה, כי לא סברה שהדבר קשור לתאונת הדרכים באופן מלא ואף לא לתקופת העריקות אשר בה “הוא די פרח” (פרוטוקול דיוני הוועדה, עמי 61 שורה 28 עד עמי 62 שורה 8).

אולם עוד קודם לכן, הבהירה בעדותה, כי לנוכח הממצאים העובדתיים שעלו במהלך בירור הערעור לפני הוועדה, שלפיהם המשיב לא אמר אמת, ספק אם מסקנותיה עתה היו זהות למסקנתה בחוות דעתה האחרונה. כן הבהירה כי התנהלותו מתאימה ל״התחזות״. אלו היו דבריה בעניין זה:

“אחרי כל מה ששמענו גם ממנו, אני לא בטוחה שזאת הייתה ההחלטה שלי אם הייתי לוקחת אותה היום, בהתחשב בכל מה ששמענו בפעמים האחרונות. חושבת שלצערי הוא דיבר פחות אמת ממה שעוד ידעתי עליו בכלל. אני לא בטוחה עד כמה הדברים קשורים לשבר או לתאונה שהייתה בצבא, אני לא אבחנתי אותו כהיתחלות, אם הייתי מאבחנת יותר בכיוונים שבא-כוח המערער מדבר עליהם, אז דווקא המונח שהייתי משתמשת בו הוא התחזות ולא היתחלות, המיטיב של הרווח המשני לא להיות בתפקיד החולה או לקבל תשומת לב, אלא הרווח המשני כאן המוטיבציה לצערי היא… יותר מתאימה להתחזות מאשר להיתחלות. בכלל לא הלכתי בכיוון הזה. נתתי לו את הקרדיט״ (שם, עמי 60 שורה 31 עד עמי 61 שורה 6 (ההדגשות אינן במקור)).

מסקנות הוועדה בהיבט העובדתי

12. 1 לאחר שמיעת כלל הראיות, לרבות עדויותיהם של המשיב ושל אביו, נקבעו ממצאים עובדתיים, אשר לגביהם הייתה הסכמה של כל שלוש חברות הוועדה, ואשר פורטו בהרחבה רבה בחוות דעתה של יו”ר הוועדה. כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים, המחלוקת בין דעת המיעוט לבין דעת הרוב, לא הייתה בהיבט העובדתי, אלא רק בעניין המסקנות ובהתאם לכך בתוצאת הערעור.
13. 1 הממצאים העובדתיים העיקריים שנקבעו בפסק-דינה של הוועדה היו, כי לא נמצאה התאמה בין המציאות כפי שהוכחה ונפרשה לפני הוועדה, לבין התמונה והמצגים שהציגו המשיב ואביו. יו״ר הועדה תיארה בפירוט רב ובהרחבה רבה את העובדות ואת הראיות הרבות אשר הונחו לפני הוועדה, ואשר על-פיהן נמצא כי דברי המשיב ודברי אביו בכל הנוגע למצבו של המשיב, לא עמדו במבחן המציאות וכי לא היו דברי אמת (ראו את הפירוט העובדתי בחוות-דעת המיעוט, פסקאות 66-41). זו הייתה אפוא, מסקנת הוועדה, לאחר הפירוט הנרחב של כלל הראיות (שם, פסקאות 70-67 (ההדגשות אינן במקור)):

״67. אם לסכם בקצרה, את חוסר ההתאמה שנמצא בין אופן תיאורו של המערער את המציאות ובין האופן שבו הוצגו הנתונים בחקירתו הנגדית, נאמר כי המערער השמיט מעדותו פרטים חשובים. המערער לא סיפר שהוא הפיק, בתקופת העריקות, תכניות רדיו, לא סיפר שנסע ברחבי הארץ לאירועים חברתיים, שנסע בקביעות למשחקי כדורגל, שנפגש עם אנשים בכמויות משמעותיות, שהוא יוצר בנינוחות מגע פיזי עם הסובבים אותו, שהוא חזר לנהוג ושהוא עבד בעוד עבודות שעליהן לא דיווח בתקופה שטען שלא תיפקד כלל.

68. 6 סיכום דברים זה גם מאיר את עדותו של אביו באור לא מחמיא. טענתו של אביו שלפיה לא רצה המערער לצאת מחדרו (עמי 49 לפרוטוקול) והוא זה שהכריח אותו לצאת לאירועים חברתיים, אינה עולה בקנה אחד עם הצילומים שבהם נראה המערער איש צעיר ועולץ, מוקף חברים, עטוף בחום ואהבה, המתעד כול צעד בחייו ומשתף בהם את חבריו ברשתות החברתיות.
69. 6 עדותו של האב כי המערער לא עבד בכול עבודה שהיא בתקופת העריקות הופרכה בחקירתו הנגדית של המערער, ומטילה אף היא צל כבד על אמינותו של אבי המערער בעדותו בפני הוועדה. בנוסף, עדותו של אבי המערער שלפיה נמנע המערער מלישון מחוץ לבית לאחר הפגיעה באירוע התאונה (עמ׳ 49 לפרוטוקול, שורה 23), מסתברת כלא משכנעת, היות שהמערער הרבה לצאת לאירועים ברחבי הארץ, שנמשכו יותר מיום וכללו לינה.
70. 7 נמצא אם כן כי לאור תוצאות חקירתם הנגדית של המערער ואביו, ניתן לקבוע, כי תיאוריו של המערער אודות מצבו, אינם עולים בקנה אחד עם המציאות. נראה כי לא זו בלבד שהמידע שמסר המערער לגבי מצבו אינו תואם את המציאות, אלא שמדובר בעדות שממנה עולה רושם של הסתרה“.
71. 1 נקבע אם כן, כי תיאוריו של המשיב את מצבו אינם עולים בקנה אחד עם המציאות.

לפיכך אף הוסיפה הוועדה וקבעה, כי חוות דעת המומחים, כמו גם המבדקים שנערכו למשיב, התבססו על המידע השגוי שאותו סיפק המשיב עצמו ולפיכך לא ניתן להסתמך עליהם ועל מסקנותיהם (שם, פסקאות 88-71). כך בין השאר, נאמר לעניין זה (שם, פסקאות 73-72) :

72. 7 סבורני, כי ההכרעה בעניין זה צריכה להיעשות על בסיס המידע שנמסר למומחים שבדקו את המערער וחיוו את דעתם בנושא. אם תיאוריו של המערער את מצבו בפני המומחים לא שיקף אף הוא את המציאות ומסירתו באופן זה עלולה הייתה להטעותם, או לשבש את שיקול דעתם המקצועי, כי אז חוששתני כי אין ערך לחוות־דעתם.
73. 7 במקרה כזה, אין לדעתי מקום לקבוע, כי טענת המערער לפגיעה מסוג PTSDהוכחה כנדרש, זאת למרות המדיניות המקלה עם נפגעים בחקיקה

סוציאלית מסוגו של החוק. נכון אפוא לעמת את הנתונים שנחשפו בחקירתו הנגדית של המערער עם התיאורים שמסר למומחים שבדקו אותו”.

לאחר פירוט נרחב של כל הסתירות, הרבות והמהותיות, בין התמונה שביקש המשיב להציג והדברים שאמר למומחים, לבין הראיות שהובאו, אשר סתרו לחלוטין את דבריו ואת התמונה שהציג (שם, פסקאות 86-74), הוסיפה יו״ר הוועדה כי “די בכך שהמידע שנמסר למומחים אינו משקף את מצבו האמתי של המערער [המשיב בענייננו] כדי להגיע למסקנה שבמצב דברים מסוג זה, סביר כי כושרם של המומחים לחוות דעה מקצועית נפגע״. כך נאמר בעניין זה (שם, פסקה 87 (ההדגשות אינן במקור)):

“המסקנה היא, כי המערער ניהל אורח חיים שונה בפרטים מהותיים, מאורח החיים המתואר על־ידו בשיחותיו עם המומחים. המידע שמסר המערער למומחים השונים, שאצלם נבדק, בעניין מצבו, הינו בבחינת מה שקרוי במקורותינו ׳מגלה טפח ומכסה טפחיים׳, כך שהוא למיצער חסר. ודוק; אינני קובעת מה היו תוצאות מסירת המידע המלא למומחים. ייתכן שמסקנותיהם לא היו משתנות גם לאור המידע השלם וייתכן שכן. אינני מנסה להעלות השערות או ניחושים בעניין זה. לדידי די בכך שהמידע שנמסר למומחים אינו משקף את מצבו האמתי של המערער כדי להגיע למסקנה שבמצב דברים מסוג זה, סביר כי כושרם של המומחים לחוות דעה מקצועית נפגע.

תוצאת פסק הדין של ועדת הערעור

15. 1 לנוכח המסקנה שעל-פיה חוות דעת המומחים נשענו על המידע שסיפק המשיב, אשר נמצא כי היה לא אמין, ולאחר שנקבע כי המשיב ואביו לא העידו עדות אמת, מסקנת יו״ר הוועדה (דעת המיעוט) הייתה כי “לא ניתן להסתמך על עדותו של המערער לגבי מצבו, ובוודאי שלא ניתן להסתמך על חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמו, שכן אלה ניזונו ממסכת הנתונים שאינה מתאימה למציאות״ (פסקה 88).

עם זאת, יו״ר הוועדה הוסיפה, כי קצין התגמולים (המערער) “אינו יכול לצפות לדחייתו המוחלטת של הערעור, שכן חוות הדעת שהוגשו מטעמו מלמדות על קושי בדחייה כוללת של עמדת המערער” [המשיב בערעור הנדון]. זאת לדידה, מאחר שהמומחית מטעם קצין התגמולים שינתה את דעתה המקצועית לגבי מצבו של המשיב מדחייה מוחלטת לאבחנה המכירה בפגיעה הנובעת מאירוע התאונה, אפילו מדובר באבחנה שונה מזו שעליה ביסס המשיב את בקשתו להכרה כנכה על-פי חוק הנכים (שם, פסקה 89).

יו״ר הועדה קבעה, כי קצין התגמולים אינו יכול לטעון דבר והיפוכו, וכי מדובר במצב שבו עצם העובדה שבתחילה עמדת המומחית מטעם קצין התגמולים הייתה שונה, יוצרת מעין “השתק שיפוטי”, המונע העלאת טענה הסותרת טענה אחרת של אותו בעל דין.

לנוכח האמור, מסקנתה של דעת המיעוט הייתה, כי יש לאמץ את קביעתה האחרונה של ד״ר שלזינגר, המומחית מטעם קצין התגמולים, שעל-פיה המשיב סובל מבעיית הסתגלות. אולם בשונה מקביעתה של ד״ר שלזינגר (כי שיעור ההחמרה עקב שירותו הצבאי של המשיב, הוא 25%), דעת המיעוט קבעה כי יש להעמיד את שיעור ההחמרה עקב שירותו הצבאי של המשיב, על 50% ביחס למצבו הקודם. את קביעת סוג הנכות באופן שונה מזה שתבע המשיב נימקה בכך שוועדת הערעור אינה כבולה בסדרי דין נוקשים.

16. 1 מסקנת דעת הרוב בוועדה הייתה כי יש לקבל את ערעורו של המשיב. בהתאם לכך

קבעה, כי הוא סובל מהפרעה של דחק בתר חבלתי (PTSD), ולכן הורתה להחזיר את עניינו אל קצין התגמולים לשם קביעת דרגת נכותו מחמת פגימה זו.

דעת הרוב אימצה את הקביעות העובדתיות החד משמעיות אשר נקבעו בחוות דעת המיעוט, אשר לפיהן וכאמור, תיאוריו של המשיב את מצבו אינם עולים בקנה אחד עם המציאות בפועל, וכן אימצה את המסקנה שלפיה התשתית העובדתית שעליה התבססו המומחים מטעם המשיב, שעליה ביססו את מסקנותיהם, הייתה חסרה ומטעה. למרות זאת, על יסוד מסקנת המומחה מטעם המשיב, קבעה דעת הרוב, כי מצבו ותחושותיו מאפיינות פגיעה מסוג כאמור, וכי פגיעה זו היא תוצאה של שירותו הצבאי ושל אופן טיפול הצבא במשיב. בין השאר קבעה דעת הרוב, כי מעת שבוטלה הגדרת המשיב כיעריק׳, יש להיזהר מהסקת מסקנות בדבר התנהגותו, כאילו היא נובעת מתקופת העריקות.

דעת הרוב בחנה את חוות דעת המומחים שהונחו לפניה ובסופו של דבר הגיעה לכלל מסקנה, כי נוצר רושם שלפיו “הצבא כשל בהתמודדותו עם המערער וחטא בנוקשות יתר שמנעה כל תקשורת בינו לבין הצבא וגרמה למצב שכונה בשלב מסוים ׳עריקות׳. העובדה שהצבא בסופו של דבר ביטל את הגדרת ‘העריקות’ היא הנותנת שהגדרתו של המערער ככזה לא תרמה, אם לומר בלשון עדינה, לשיקומו, וייתכן שהיא עצמה היוותה גורם בהתדרדרותו ובהיווצרותו של אפקט ה-ס18?. לכן עצם העובדה שהסטטוס של עריקות בוטל פועל לחובת המשיב בכל מה שקשור למצבים אליהם נקלע המערער בתקופה זו. כישלונו זה של הצבא מטיל עליו סוג של אחריות מוגברת במצבו של המערער” (דעת הרוב, פסקה 14).

בהמשך לכך קבעה דעת הרוב, כי מהטעמים האמורים אף אינה סבורה כי יש לאמץ את המסקנה שלפיה ההפרעה שבה לוקה המשיב היא הפרעת הסתגלות. לכן וכאמור, דעת הרוב קבעה כי יש לקבל את ערעורו של המשיב.

עיקרי טענותיו של המערער (קצין התגמולים)

17. 1 המערער תקף את מסקנותיה הנחרצות של דעת הרוב, אשר לטענתו, אינן מתיישבות עם הממצאים העובדתיים אשר פורטו בהרחבה בדעת המיעוט ושאותם אימצה גם דעת הרוב. על-פי טענתו, ממצאים אלו, שלפיהם המשיב הטעה את כל המומחים והציג מצגים שאינם אמת, אינם יכולים להוביל למסקנותיה של דעת הרוב.
18. 1 המערער טען כי אין לקבל את קביעותיה של הוועדה – דעת הרוב ודעת המיעוט – אשר נסמכו על כך שהמערער אינו מוכן לאמץ את מסקנתה של המומחית מטעמו בחוות דעתה האחרונה. בעניין זה טען, כי כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, אם נמצא כי מומחה ביסס את מסקנתו על עובדות שנמצא כי אינן מהימנות, כי אז ניתן להגיע למסקנה שונה מזו של המומחה, אשר נסמכה על עובדות אשר בדיעבד נמצאו שגויות. לעניין זה הפנה המערער אל פסקי הדין בע״א 2160/90רז נ׳ לאץ, פ״ד מ״ז(5) 170 (1993) (להלן – עניין רז) ואל פסק-דינה של ועדת הערעור בע״נ (שלום רשל״צ) 282/06מ״ד נ אגף השיקום קצין התגמולים (3.1.2010) (להלן – עניין מ״ד)). המערער הדגיש כי הכלל האמור נכון במיוחד אם כאמור לעיל, המומחית עצמה הסתייגה ממסקנותיה בחוות דעתה האחרונה, לאחר שנוכחה לדעת כי המשיב הטעה אותה בהיבט העובדתי.
19. 1 בעניין מסקנת דעת הרוב, הנשענת על סגירת תיק העריקות של המשיב, הוסיף המערער כי לא היה מקום למסקנתה הנשענת על עובדה זו. ראשית, החלטות רשויות הצבא במישור הפלילי או המשמעתי נובעות משיקולים שונים משיקוליו של קצין התגמולים. שנית, הסקת מסקנות מסגירת תיק העריקות לוקה בכשל לוגי. שהרי אם המשיב לאאמר אמת, כי אז אותם דברים שאינם אמת היו הנימוק שהביא לסגירת תיק העריקות ולשחרורו מהצבא מבלי שהועמד לדין בשל עריקותו הממושכת. אולם מעת שמסקנת הוועדה – על כל חברותיה – הייתה כי דברי המשיב אינם אמת, ממילא מתבקשת המסקנה כי לא מן הנמנע כי אף בנושא העריקות הייתה מתקבלת היום החלטה שונה.
20. 2 עוד הוסיף המערער וטען, כי לא היה מקום להסתמכות דעת הרוב על אבחונים ומסמכים שונים שעליהם התבסס מי מבין המומחים. כך מאחר שעורכי האבחונים לא נחקרו ובעוד שהוכח ונקבע, כי גם מסקנותיהם נשענו על ממצאים אשר לגביהם קבעה הוועדה כי לא היו אמת.

בעניין מסקנת דעת הרוב כי הצבא כשל בהתמודדותו עם המשיב, טען המערער, כי לא היה בסיס למסקנה זו. לטענתו, אין מדובר אלא בהשערות אשר אף המשיב עצמו לא העלה, השערות אלו לא נבחנו באמצעות קצין התגמולים, לא נקבעו באף לא אחת מחוות דעת המומחים שהוגשו לוועדה ומכל מקום, אלו מסקנות מתחום בריאות הנפש אשר דעת הרוב לא תמכה אותן בדבר. המערער טען כי אף העובדה שבעבר היה גורם מטעם הצבא אשר אבחן את המשיב כסובל מפוסט טראומה, אינה יכולה לסייע למשיב. זאת מהטעם שאף אותו אבחון נשען על “דיווח עצמי” של המשיב, בדומה לכלל האבחנות הקודמות של המשיב (כפי שעולה בין השאר, מהאבחון של ד״ר גאגין, שעליו הסתמך המומחה מטעם המשיב).

21. 2 המערער טען כי אף דעת המיעוט אינה יכולה לעמוד. לטענתו, לא היה מקום לקביעה בדבר “השתק שיפוטי”, מאחר שעמדת קצין התגמולים הייתה ונותרה, כי אין קשר סיבתי בין תאונת הדרכים שבה היה מעורב המשיב במהלך חופשתו מהשירות הצבאי, לבין מצבו הנפשי הנטען. מכל מקום וכאמור לעיל, אף המומחית מטעם קצין התגמולים חזרה בה אף ממסקנתה בחוות דעתה האחרונה, כך שלטענת המערער, לא היה מקום להסתמך עליה.

עיקרי טענותיו של המשיב

22. 2 טענתו העיקרית של המשיב בתשובתו לערעור ובטענותיו בעל-פה הייתה, כי בערעורו מבקש קצין התגמולים להשיג על קביעותיה העובדתיות של ועדת הערעור המקצועית

שאחת מחברותיה היא רופאה בכירה, בעוד אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב

בממצאי עובדה.

23. 2 עוד הלין המשיב על טענת המערער, אשר לדידו, משמעותה היא כי המשיב “כה ‘מוכשר’ שהוא הצליח להפיל בפח פסיכיאטרים, רופאים ופסיכולוגים רבים”. המשיב הוסיף, כי המומחית מטעם המערער שינתה את דעתה שלוש פעמים (בשתי חוות דעתה בכתב ובעדותה). לפיכך לטענתו, די בכך כדי שלא ניתן יהיה להסתמך על מסקנותיה.

בא-כוח המשיב הוסיף והעלה עוד כהנה וכהנה טענות כלפי קצין התגמולים בכל הנוגע לאופן טיפולו בבקשות להכרת נכות מהסוג הנדון בכלל, והלין על הטענות שהועלו מטעם קצין התגמולים במסגרת הערעור הנדון, אשר לשיטת המשיב, הן בגדר זלזול בוועדת הערעור. כך גם הלין על כך שלמרות העובדה שהמשיב התגייס עם פרופיל רפואי גבוה (97), אך השתחרר עם פרופיל רפואי נמוך על רקע נפשי (21), הצבא התייחס אליו, כלשונו, “כפושע (עריק) במקום כחייל פצוע”.

24. 2 המשיב טען, כי במסגרת טענותיו מנסה המערער “לנפח” סתירות שלכאורה נמצאו בגרסת המשיב, בעוד שלטענתו, מסקנותיה של הועדה בהיבט העובדתי לא היו מדויקות. כמו כן טען, כי אין לקבל את העובדה שהמערער, קצין התגמולים, אינו מכבד את החלטותיו של הצבא ואף מזלזל בהחלטתו לסגור את תיק העריקות נגד המשיב ובהחלטתו לשחררו מהמשך שירותו מטעמי בריאות.
25. 2 לבסוף טען המשיב, כי גם אילו התקבלה דעת המיעוט, תוצאת הערעור שנדונה לפני הוועדה הייתה כי על עניינו של המשיב לחזור אל קצין התגמולים לשם קביעת שיעור נכותו בהתאם לסוג הנכות שקבעה דעת המיעוט. לכן טען, כי בשל תוצאת הערעור שנדון לפני הוועדה ולנוכח ההוצאות הרבות שנדרש המשיב להוציא בקשר להליכים הנדונים, לא היה מקום להימנעות הוועדה מפסיקת הוצאות לטובתו. לפיכך טען המשיב, כי יש לדחות את ערעורו של קצין התגמולים ולחייבו לשאת בכל הוצאותיו.

דיון והכרעה

26. 2 השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, כיצד היה על ועדת הערעור לנהוג במצב שבו נמצא כי חוות דעת המומחים נסמכו על עובדות, אשר בדיעבד נמצא כי לא היו עובדות אמת וכי הן שגויות, כפי שאמנם קבעה ועדת הערעור.

על שאלה זו ניתנה תשובה זה מכבר, בין השאר, בפסק הדין בעניין רז, שאליו הפנה המערער, אשר בו נקבע כי אם נמצא כי חוות דעת המומחה נשענה על עובדות אשר נמצא כי אינן מהימנות, בית המשפט לא רק רשאי, אלא חייב שלא לסמוך על חוות דעת המומחה ועל מסקנתו.

גם המערערת שעניינה נדון בעניין רז העלימה מהמומחה בתחום הפסיכיאטריה מידע מהותי. לפיכך נקבע, כי משהתברר כי התשתית העובדתית שעליה התבססה חוות דעת המומחה לא הייתה אמת, כי אז “זו אף הייתה חובתו” של בית המשפט שלא לאמץ את מסקנותיה. כך נומקו שם הדברים (שם, כבוד השופט ת’ אור, פסקה 7 (ההדגשות אינן במקור):

“הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי… ואמנם, אם אין בחוות- דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות-הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות-הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת. כך יש לנהוג במקרה הנוכחי. מסמכים רפואיים ותלונות אמת של המערערת מתקופה שקדמה לתאונה לא הובאו לפני ד״ר בראל, ובית המשפט היה רשאי – וזו אף הייתה חובתו – להסיק שד״ר בראל הגיע למסקנותיו עקב מידע לא מהימן שנמסר לו על-ידי המערערת מצד אחד, ועקב אי-ידיעתו על מצבה הנפשי של המערערת ועל הטיפול הפסיכולוגי שקיבלה קודם לתאונה מצד אחר. במצב דברים זה אך ברור שבית המשפט לא היה מוכן להסתמך על חוות- דעתו של ד״ר בראל”

על דברים אלו חזר בית המשפט העליון לא אחת. כך בין השאר, בעניין ע”א 2541/02לנגר נ׳ יחזקאל, פ”ד נח(2) 583 (2004) (כבוד השופט ת׳ אור, פסקה 11 (ההדגשות אינן במקור)):

“במקום שבו ממכלול חומר הראיות המונח לפני בית-המשפט עולה מסקנה השונה מחוות-דעתו של המומחה הרפואי, בית-המשפט רשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה. ברוח זו נקבע בע”א 8288/00קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ׳ סאמי:

׳לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. כך, אם מתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו עליה השתית המומחה את חוות דעתו… וכך אם מסקנותיו מהעובדות שבפניו הינן מוטעות. בכל אחד ממקרים אלה – ותתכנה דוגמאות נוספות – נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה׳.

וחשוב להדגיש בהקשר זה כי סמכותו של בית-המשפט לתקן את טעותו של מומחה רפואי קיימת אף אם מכלול חומר הראיות אינו כולל חוות-דעת רפואית של מומחה בתחום שהוא מושא המחלוקת”.

כן ראו את דברי בית המשפט בעניין ע”א 3212/03נהרי נ׳ דולב חברה לביטוח (24.11.2005), המדגישים כי אם “ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה”, כי אז כי יסטה בית המשפט ממסקנותיו של המומחה הרפואי. כאמור שם (כבוד השופט (כתוארו אז) א’ גרוניס, פסקה 6 (ההדגשות אינן במקור)):

“הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ׳כזה ראה וקדש’ את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו. כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים:

׳בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה׳ (ע״א 16/68 רמת סיב בע״מ נ׳ דרזי, פ״ד כב(2) 164, 168)׳.

אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע״א 2160/90רז נ׳ לאץ, פ״ד מז(5) 170, 174)…״.

כך קבעה גם ועדת הערעור אשר דנה בעניין מ״ד, שאליו הפנה המערער, עת הגיעה למסקנה כי חוות דעת המומחים נשענה על מידע שמסר המערער באותו עניין, אשר בדיעבד ועדת הערעור מצאה כי לא היה מידע אמת (כבוד השופטת י׳ בלכר, ד״ר קנובל ועו״ד חפץ, פסקאות 39-38 (ההדגשות אינן במקור)):

“ובשים לב לכך שעדותו של המערער לגבי עצם התרחשות האירועים נמצאה לא מהימנה, ויש בה כדי להטיל צל כבד גם על טענותיו לגבי הדחק הנפשי… משקבענו, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי האירועים המתוארים על ידו התרחשו… מתייתר הצורך לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין האירועים הנטענים למחלת המערער. נוסיף למעלה מן הצורך, כי חוות הדעת מטעמו של המערער מבוססת על תשתית ראייתית לא נכונה ועל כן, איננה יכולה לבסס קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין תנאי השירות של המערער לבין המחלה”.

27. 2 הנה כי כן, אם נמצא כי חוות דעת המומחה נסמכת על עובדות אשר נמצא כי אינן נכונות ואינן אמת, כי אז אין חוות דעת המומחה יכולה לעמוד ולבסס קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין תנאי השירות הצבאי לבין הפגיעה הנטענת. ממילא אינה יכולה לבסס את טענותיו של מי שתובע להכיר בו כי הוא נכה על-פי חוק הנכים.
28. 2 בנסיבות אלו ולנוכח מסקנת ועדת הערעור בהיבט העובדתי, היה על הוועדה לדחות את ערעורו של המשיב. וועדת הערעור אינה יכולה להחליף את המומחים. כך בדרך כלל וכך במיוחד לנוכח קביעת הוועדה כי לא ניתן להסתמך על מסקנותיהם של המומחים, אשר התבססו על עובדות שאותן מצאה הוועדה כי אינן עובדות אמת וכי המשיב הטעה את המומחים בכך שהציג להם מצג אשר לא התיישב עם המציאות.

הוועדה אף אינה יכולה להגיע למסקנות מרחיקות לכת – אשר כלל לא הוכחו ואשר לא התבססו על דבר מעבר להשערות – שלפיהן התנהלות הצבא גרמה לעריקות של המשיב, לא תרמה לשיקומו והייתה גורם בהתדרדרותו למצב של PTSD, כפי שקבעה דעת הרוב בוועדת הערעור. אף לא ברור על יסוד מה מסקנת דעת הרוב הייתה כי ״הפרעת ההסתגלות… היא הגורם להופעת ^PTSD״. לא הובאה כל ראייה לאף לא אחד מאותם נדבכים שעליהם ביקשה דעת הרוב לבסס את מסקנתה. כפי שטען המערער בצדק, דעת הרוב אף לא הפנתה לראיות שעליהן ניתן היה לבסס את אותן מסקנות מרחיקות לכת ובכלל זה, לא הובא כל מידע רפואי המראה כי עשוי להיות קשר בין הפרעת הסתגלות – אם המשיב בכלל לוקה בה – לבין PTSD.

בדומה, אף זאת כפי שטען המערער בצדק, קביעת דעת הרוב הנסמכת על ביטול בדיעבד של מעמד העריקות של המשיב, לוקה בכשל לוגי. לא ברור כיצד יכולה הייתה דעת הרוב להסיק את מסקנותיה מהביטול המנהלי של עריקות המשיב. אין כל מחלוקת על כך שבמשך תקופה ממושכת, בת קרוב לשנתיים וחצי, המשיב היה עריק וכי בתקופה זו הוא חמק מרשויות הצבא. ביטול מעמדו כעריק בדיעבד, לא יכול לשנות את השלכותיה של תקופת העריקות הממושכת על מצבו, אם אמנם היו השלכות מעין אלו. לביטול המינהלי של העריקות, שנעשה רק לאחר מעשה, ישנה השלכה רק על ביטול ההליכים הפליליים או המשמעתיים שעשויים היו להינקט נגד המשיב.

די אפוא, בכל אלו כדי לקבוע כי עמדת הרוב אינה יכולה לעמוד.

29. 2 אף דעת המיעוט אינה יכולה לעמוד וזאת מהטעמים הבאים.

ראשית, כאמור, לנוכח המסקנה כי לא ניתן להסתמך על דברי המשיב ולפיכך אף לאניתן להסתמך על מסקנות המומחים שהושתתו דברי המשיב, לא היה מנוס מדחיית הערעור (בהתאם להלכת רז ולפסיקה הנוספת שהובאה לעיל).

שנית, דוקטרינת ההשתק השיפוטי אינה מתאימה לנסיבות הנדונות. על-פי דוקטרינהזו, “בעל-דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה” (ע״א 513/89Interlegoנ׳ .Exin-Lines Bros. S. A, פ״ד מח(4) 133 (1994), כבוד השופטת די דורנר, עמי 194). כפי שנקבע לעניין זה, “הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים״ (רע״א 4224/04בית ששון בע״מ נ׳ שיכון עובדים והשקעות בע״מ, פ״ד נט(6) 625 (2005), כבוד השופט אי גרוניס, פסקה 9. ראו גם הדיון שם, בפסקאות 10-8 ואת הפסיקה שם). בענייננו לא דובר בבעל דין אשר העלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות. קצין התגמולים, שהוא בעל הדין – ולא המומחית מטעמו – לא העלה טענות סותרות ואף לא שינה את עמדתו במשך כל ניהול ההליכים בעניינו של המשיב. עמדתו הייתה כי יש לדחות את בקשת המשיב להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים ונותר בעינה לאורך כל הדרך.

שלישית,מעת שנקבע כי המומחים הסתמכו על מידע שגוי, בכל מקרה אין חוות דעתםיכולות לשמש בסיס לפסיקה לפיהן. כך גם לא חוות דעתה האחרונה של ד״ר שלזינגר, אשר במסגרתה מסקנתה הייתה כי המשיב לוקה בקשיי הסתגלות. זאת הן בשל כך שאף חוות דעת זו נסמכה כאמור, על מידע שאינו מהימן, הן לנוכח דבריה של ד”ר שלזינגר בעדותה, כי בשל המידע שנודע לה רק בדיעבד, ספק אם מסקנתה בחוות דעתה נכונה.

סיכום ותוצאה

30. 3 משנמצא כי דברי המשיב לא היו דברי אמת, נמצא כי המשיב הטעה את המומחים ובהתאם לכך נקבע כי חוות דעת המומחים, אשר הסתמכו על תשתית ראייתית שגויה אינן יכולות לעמוד עוד, ממילא עולה המסקנה כי המשיב לא סתר את קביעת קצין התגמולים אשר קבע כי אין קשר סיבתי רפואי-עובדתי בין שירותו הצבאי (פציעתו בתאונה במהלך חופשה) לבין בין מצבו הרפואי-הנפשי הנטען, שאף לא הוכח.

לנוכח האמור, אם דעתי תישמע, יתקבל ערעורו של קצין התגמולים ובהתאם לכך יבוטל פסק-דינה של ועדת הערעור.

עם זאת, אף אם הדבר בבחינת לפנים משורת הדין, המשיב לא י יחויב המשיב לשאת בהוצאות המערער.

31. 3 לפני סיום ראיתי לנכון להעיר מספר הערות בעניין עמדתו של חברי, כבוד השופט רם וינוגרד, אשר לפיה יש למנות מומחה מטעם בית המשפט (או ועדת הערעור), אשר יחווה את דעתו בשאלת מצבו של המשיב והקשר בינו לבין שירותו הצבאי, אם ישנו קשר זה.

איני חולקת על כך שבמקרים מתאימים ניתן להורות על מינוי מומחה מטעם ועדת הערעור או אף להורות כן בשלב הערעור על פסק-דינה של ועדת הערעור (ראו למשל: ע״ו (מחוזי חיפה) 55790-10-20פלוני נ׳ קצין התגמולים – משרד הביטחון (12.4.2021), כבוד השופטים ר׳ שפירא, בי טאובר, סי גייוסי). עם זאת, אני סבורה כי המקרה הנדון אינו מצדיק מינוי מומחה כאמור.

חוק הנכים מעניק לוועדת הערעור סמכויות נרחבות, לרבות שמיעת עדים וקביעת ממצאים אשר לפיהם רשאית הוועדה “לאשר את החלטת קצין התגמולים או לשנותה” (סעיף 33(ג)) בחוק הנכים). לעומת זאת, הערעור לבית המשפט המחוזי מוגבל ל״נקודה משפטית בלבד” (סעיף 34(א) בחוק הנכים. על ההבדלים בין סמכויותיהן של שתי הערכאות, ראו למשל: רע״א 2226/15פלוני נ׳ משרד הביטחון קצין התגמולים (28.4.2015), כבוד השופט עי פוגלמן, פסקה 4).

אם המשיב הציג לפני ועדת הערעור גרסה עובדתית שהוועדה מצאה כי אינה גרסת אמת ומטעם זה שללה הוועדה את אפשרות אימוץ מסקנותיהם של מי מבין המומחים אשר נשענו על אותה גרסה לא מהימנה, כי אז היה על הוועדה לקבוע מהי המשמעות המשפטית של אותם ממצאים עובדתיים שקבעה. זאת בדומה לקביעת בית המשפט בעניין רע״א 7473/96חוסיין נ׳ קצין התגמולים, פ״ד נא(4) 647 (1997) (כבוד השופטת (כתוארה אז) די, ביניש, פסקה 7 (להלן – עניין חוסיין), אשר קבע לאמור (ההדגשה האחרונה אינה במקור):

“חוק התגמולים מעניק לוועדת הערעור סמכויות נרחבות. הוועדה רשאית לשמוע עדים ולקבוע את מימצאיה על-פי התרשמותה. בין היתר קובע החוק בסעיף 33(ג) כי “ועדת הערעור רשאית לאשר את החלטת קצין התגמולים או לשנותה”. לעומת זאת, קובע החוק בסעיף 34(א), אשר דן בערעור לבית- המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערעור, כי זכות הערעור הינה בנקודה משפטית בלבד (ראו רע״א 5499/92 קצין התגמולים ני בן עד, פ״ד מז(2) 471, בעמי 476). הבדל זה בין מהותו של הערעור בפני ועדת הערעורים לבין מהותו של הערעור בפני בית-המשפט המחוזי, משליך אף על קשת העילות והנימוקים שבהם ניתן לדון במסגרת כל אחד מן הערעורים הללו. עמד על כך השופט חי כהן בע״א 446/77 בירנצוויג נ׳ קצין התגמולים (…), פ״ד לב(1) 290, באומרו, בעמי 292:

‘…אינו דומה שלב הערעור בבית-משפט זה לשלב הבירור בוועדת הערעורים: בוועדת הערעורים רשאי – ואולי אף חייב – בא-כוח קצין התגמולים להגן על החלטתו מכל טעם חוקי ומכל העילות האפשריות, בין שפורשו בנימוקיו של קצין התגמולים ובין שלא פורשו; ואילו בבית-משפט זה, היושב לערעור על ועדת הערעורים, פשיטא שאין להעלות טענה חדשה אשר ועדת הערעורים לא נתבקשה לדון בהי (ההדגשה שלי – די בי).

לפיכך, הדין עם המשיב, כי משהציג המבקש בפני ועדת הערעורים גירסה עובדתית שונה מגירסתו העובדתית של המשיב, ומשקיבלה הוועדה את גירסתו זו, היה עליה להחליט מה משמעותה המשפטית של גירסה זו“.

מהטעמים שעליהם עמדתי, לרבות אלו שעליהם עמד בית המשפט בעניין חוסיין, נראה כי ועדת הערעור שגתה בתוצאה המשפטית שקבעה לנוכח ממצאיה העובדתיים, ולפיכך יש לבטל את פסק דינה. לא נראה אפוא, כי בנסיבותיו של המקרה הנדון יהיה זה נכון למנות מומחה מטעם בית המשפט. אם המשיב סבור כי עומדת לו אפשרות לחדש את פנייתו אל קצין התגמולים, יתכבד ויעשה כן. במקרה הנדון נמצא כי המשיב הטעה את המומחים שבדקו אותו ואף נקבע כי לא העיד אמת לפני ועדת הערעור. לפיכך אני סבורה כי המקרה הנדון אינו מתאים למינוי מומחה מטעם בית המשפט או הוועדה.

תמר בר-אשר, שופטת

השופט רם וינוגרד:

1. 1. חוות-דעתה המקיפה והסדורה של חברתי כבוד השופטת תמר בר-אשר מקובלת עלי ברובה המכריע, למעט התוצאה אליה היא מגיעה. אם דעתי תישמע, יבוטל פסק-דינה של ועדת הערעור וימונה מומחה מטעם ועדת הערעור לצורך הכרעה בסוגיית קיומו של קשר סיבתי בין הבעיה הנפשית ממנה סובל המשיב כיום (בגינה נקבעה לו נכות בשיעור 20% על ידי ועדת מטעם המערער) לבין התאונה מושא הערעור.
2. 2. שותף אני למסקנת חברתי לפיה יש לדחות את קביעות דעת הרוב, שאינן מנומקות מבחינה משפטית ואינן עולות בקנה אחד עם הקביעות העובדתיות עליהן התבססו. לא למותר לציין כי החלטת הרוב התבססה, בין היתר, על הנחה לפיה ד״ר שלזינגר-קשתי לא פירשה כראוי את תוצאות הבדיקה במכון “רום”. קביעה זו נעשתה ללא שהתבססה על שאלות שהופנו למומחית; והיא מושתתת על ההנחה לפיה הפרשנות שנותנים חברי הוועדה לדו״ח האבחון – כלי אבחון בו מרבים הפסיכיאטרים לעשות שימוש – עדיפה על זו של ד״ר שלזינגר-קשתי שזה תחום מומחיותה. בנסיבות אלה, ועל יסוד ההנמקות המפורטות בחוות-דעתה של חברתי, המקובלות עלי בהקשר זה במלואן, סבור אני שאין לקבל את קביעות דעת הרוב בוועדת הערעור.
3. 3. שותף אני למסקנת חברתי כי אף את קביעות דעת המיעוט לא ניתן לקבל בנסיבות העניין. בפסק-דינה הבהירה יו״ר הוועדה, כבוד השופטת (בדימוס) אחימן, כי לא ניתן לרחוש אמון לתיאוריו העובדתיים של המערער אודות השפעות התאונה על אורחו ורבעו. על אף זאת סברה כבוד השופטת אחימן שיש לייחס לתאונה חלק מהנכות ממנה סובל המערער. קביעה זו התבססה על העובדה שד”ר שלזינגר-קשתי שינתה דעתה לאחר עיון בחוות-הדעת מטעם המשיב וייחסה רבע מנכותו לתאונה בחוות-הדעת השניה מטעמה. בפסק-דינה קבעה כבוד השופטת אחימן כי המערער אינו רשאי להתעלם מקביעה זו, וכי הוא אף מושתק מלעשות כן מחמת תחולת הכלל בעניין ה״שתק השיפוטי”. אין לקבל הנמקה זו. שעה שאל מול עיני המערער ניצבות ראיות המצביעות לכאורה על כך שקביעות המומחה מטעמו אינן מחוייבות המציאות, אין הוא מחוייב לקבל את האמור בחוות-הדעת מטעמו כ”כזה ראה וקדש”. אשר לתחולת הכלל בעניין ה”השתק השיפוטי”, מקובלת עלי קביעת חברתי לפיה זה אינו חל על שינוי בעמדה עובדתית-משפטית במהלך אותה התדיינות עצמה. עוד יש לציין כי גם בעניין ייחוס מחצית מנכות המשיב לתאונה, בניגוד לעמדת המומחית מטעם המערער, הסתפקה יו״ר הוועדה באמירה הלא מנומקת לפיה “לאחר ששקלתי את הדברים, נראה לי כי מדובר בקביעה מצומצמת מדי [קביעת ד״ר שלזינגר-קשתי המייחסת 25%מהנכות לתאונה – ר.ו.] ובתוקף שיקול הדעת המסור לי, מצאתי לנכון להעמיד את שיעור ההחמרה על היקף של 50%ביחס למצבו הקודם של המערער” (פסקה 93 לפסק-הדין).
4. 4. מאחר שהקביעה המשפטית העומדת בבסיס הנמקת ועדת הערעור לא יכולה לעמוד, ולא ניתן לאמץ את ההנמקה שניתנה להכפלת שיעור ה”תרומה” של התאונה למצבו הנוכחי של המשיב, ניתן היה לסיים את הדיון בנקודה זו כפי שבחרה חברתי לעשות.

עם זאת, לאחר עיון בחוות-הדעת, בממצאי הבדיקות ובחקירות הנרחבות של מומחי הצדדים, סבורני כי אלה מעלים לא מעט סממנים המצביעים לכאורה על האפשרות לקשר סיבתי בין התאונה לבין החמרת מצבו הנפשי של המערער. כפי שאבהיר להלן, ועל אף שככלל סבור אני כי מי שפרש תשתית עובדתית שקרית לפני בית המשפט אינו ראוי לכך שיושט לו סעד, סבור אני כי בנסיבות הייחודיות של המקרה דנא יש מקום למינוי מומחה מטעם ועדת הערעור, כך שזו תוכל להשתית את קביעותיה על קרקע רפואית-עובדתית מוצקה יותר מזו שעמדה לפניה.

5. 5. כפי שהבהירה חברתי, דחה קצין התגמולים את תביעת המשיב על יסוד חוות-דעתה הראשונה של ד”ר שלזינגר-קשתי מיום 10.4.2018. בחוות-דעת זו קבעה המומחית כי אין קשר גרימתי בין מצבו הנפשי של המשיב (הנובע ממאפייני אישיותו) לבין התאונה מושא תביעתו. קצין התגמולים לא שינה את עמדתו גם לאחר שאימץ את חוות-דעתה השניה של ד”ר שלזינגר-קשתי, מיום 6.3.2019, במסגרתה קבעה כי מצבו הנפשי נובע מדפוסי אישיותו, תאונת הדרכים והעריקות, וייחסה רבע ממצבו הנוכחי להחמרה בעקבות תאונת הדרכים. לעניין זה יש להבהיר כי חוות-דעתה השניה של המומחית התקבלה עובר להגשת כתב התשובה מטעם המערער. בכתב התשובה הבהיר המערער כי הוא מסתמך גם על חוות-דעתה השנייה של המומחית (פסקאות 9 ו-12 לכתב התשובה), אלא שלשיטתו אין בכך כדי להקים זכאות למשיב. קביעה זו נימק המערער בטענה כי תביעת המשיב נשענת על חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), התשמ״ח-1988, “ולשון החוק עוסקת ב׳חייל שנחבל כתוצאה מחבלה׳ ולא במחלות, ולכן אין שינוי בעמדת [המערער] הדוחה את הערעור״ (פסקה 12 לכתב התשובה).

יובהר שהמערער לא שב על טענה משפטית זו בסיכומיו. ב״כ המשיב טען בסיכומיו שבטענה אין ממש בנסיבות העניין (עמי 69 לפרוטוקול, שורות 22-13), וב״כ המערער בחרה שלא להשיב לטענה זו בסיכומיה. במהלך הדיון לפנינו העלה ב״כ המערער טענה משפטית זו. אלא שטענה זו נזנחה באופן ברור בטיעון לפני ועדת הערעור (כאמור, ב״כ המערער אף לא השיבה בסיכומיה לטיעון ב״כ המשיב בסוגיה זו) ולא היה מקום להעלותה לפנינו. לא למותר לציין כי טענה זו נדחתה על ידי בתי המשפט כבר לפני למעלה מעשור (ראו ע״א (ת״א) 1022/07עמר נ׳ קצין התגמולים, מיום 10.4.08, בפסקאות 25-20 לפסק-הדין).

המסקנה מכל אלה היא שבכתב התשובה ביקש המערער להסתמך על חוות-הדעת השניה של המומחית מטעמו, ודחה את טענות המשיב להכרה רק מטעם משפטי ממנו שב בהמשך ההתדיינות. בנסיבות מעין אלה הוטל על המערער נטל של ממש להבהיר מדוע הוא דוחה את קביעות המומחית מטעמו בחוות-הדעת השניה לאחר שהודיע בכתב התשובה כי הוא מבקש להסתמך עליה.

6. 6. את התנערותו מקביעותיה של ד״ר שלזינגר-קשתי הסביר המערער בסיכומיו בבית משפט קמא באמירה לפיה “דר׳ שלזינגר קבעה בחוות הדעת השנייה כי המערער סבל מבעיות הסתגלות עובר לתאונה אשר החמירה ברבע אולם לטעמי למיטב הבנתי מהעדות היום היא חזרה בה לאור מה שהיא ראתה מעדות המערער בדיון הקודם״ (עמי 70 לפרוטוקול, שורות 17-15). אם אכן ניתן היה לקבוע קביעה נחרצת מעין זו, או אז ניתן היה להבין מדוע סבור המערער שבאפשרותו לסגת מאימוץ חוות-הדעת על ידו. נראה כי גם חברתי, כבוד השופטת בר-אשר, סבורה כי המומחית שבה באופן מלא מהעמדה שהביעה בחוות-הדעת השניה. כפי שאבהיר להלן, איני סבור שכך הם פני הדברים.
7. 7. בחוות-דעתה הראשונה הסתמכה ד״ר שלזינגר-קשתי על סיכום האבחון של מכון רום, שביסס לכאורה את טענת ההתחלות או התחזות. מסיכום אבחון זה נעדרו פרטים ספציפיים בנוגע לתוצאות המבחנים הספציפיים. יתירה מזו: הממצא הקליני של הבדיקה היה של “נטייה להגזמה ודיווח יתר, ברמה המשויכת ל׳זעקה לעזרה׳” [ההדגשה הוספה – ר.ו.]. ספק אם ממצא מעין זה תומך במסקנה לפיה מדובר במי שכלל לא סבל מפגיעה. עוד נאמר באבחון כי התמונה הכללית מצביעה על “חוסר נחת פנימית… אי שקט, חוסר יציבות פנימית ומשאבי התמודדות שאינם מפותחים”. מכאן כי אף שבסיכום הדברים נקבע כי “התמונה הכללית מצביעה על מגמתיות בדיווח בכיוון של הצגה עצמית שלילית”, הרי שהתמונה אינה כה ברורה וחד משמעית.

על רקע אבחון זה קבעה ד״ר שלזינגר-קשתי בחוות-דעתה הראשונה כי לא נמצאה תמונה ברורה של הפרעת דחק בתר חבלתית ו״לא עלתה עדות לפסיכופתולוגיה ברורה אחרת”. בחוות-דעת זו לא שללה המומחית את עצם קיומה של בעיה נפשית אצל המשיב, ואף הבהירה כי האבחון תומך בקיום “ארגון אישיות גבולי עם פגיעות נרקסיסטית וחוסר יציבות”. על קיומה של בעיה נפשית עמד גם המאבחן ד״ר גאגין, שציין כי המשיב סובל מ”אישיות עם קווים גבוליים, מעבר לכך יש עדות בממצאי המבחן לאבחנות של הפרעה חרדתית” ולהפרעה אפקטיבית דיכאונית. על יסוד כל אלה הגיעה ד״ר שלזינגר-קשתי בחוות-דעתה השניה למסקנה כי “התסמינים הנפשיים המתוארים על ידו בהחלט יכולים להיות מוסברים על רקע דפוסי האישיות”, וכי על אף שהתרשמה מהגזמה והאדרה נראה כי התאונה החמירה את מצבו הנפשי ואת “הפרעת ההסתגלות המתמשכת” ממנה הוא סובל. כאמור, המערער אימץ חוות-דעת זו עד לאחר עדותה של המומחית.

8. 8. חזרת המערער מתמיכתו בחוות-הדעת השניה נשענה על הטענה לפיה המומחית חזרה בה מקביעותיה. טענה זו הסתמכה על תשובות המומחית שצוטטו בהרחבה על ידי חברתי. עם זאת, סבור אני כי אמירות אלה אינן בגדר סוף פסוק, וכי מהמשך הפרוטוקול עולה כי המומחית סבורה שחלק ממצבו הנפשי הנוכחי של המשיב נובע מהתאונה, אף אם בשיעור נמוך יותר מזה שקבעה בחוות-דעתה. אכן, המומחית השיבה בחקירתה כי התברר שהמשיב “דיבר פחות אמת ממה שעוד ידעתי עליו בכלל” וכי התמונה הכוללת נוטה יותר “להתחזות מאשר להיתחלות” (עמי 61 לפרוטוקול, שורות 5-1). אלא שלאחר דברים אלה הבהירה המומחית כי “לא קבעתי שהוא מתחלה או מתחזה” (שם, בשורה 26); כי האמור בחוות-דעתה השניה בה כדי להציב את הדברים על דיוקם ו”לא להתעלם לחלוטין מכך שהייתה תאונה שהיא גרמה לאיזה שהוא החמרה של מצוקה שהייתה עוד קודם לכן״ (עמי 64 לפרוטוקול, שורות 23-21); לקביעתה לפיה אכן ״היה לו פוסט טראומה לתקופה קצרה״ לאחר התאונה (עמי 65 לפרוטוקול, שורה 16), ולדבריה לפיהם לאחר התאונה “זו תקופה של הפרעת הסתגלות” שהוא אף החמיר אותה ב״תסמין של רדיפה״ בתקופת העריקות״ (שם, שורות 21-19).
9. 9. דומה כי רושם זה הוא גם שעמד בבסיס פסק-דינה של דעת המיעוט בוועדה, שהתרשמה אף היא כי המומחית מטעם המערער לא חזרה בה מאמירתה העקרונית לפיה יש לייחס חלק מהנכות לתאונה. אלא שלמרבה הצער נקודה זו לא הובהרה דיה במהלך חקירת המומחית: לא הופנתה אליה שאלה ישירה בסוגיית עמידתה על חוות- דעתה השניה או חזרתה ממנה; והיא לא נשאלה אם היא סבורה שיש מקום לשינוי בשיעור השפעת התאונה על מצבו הנפשי של המשיב. בנסיבות אלה עמדה לפני הוועדה תמונה עמומה למדי בסוגיית הקשר הסיבתי, כאשר מחד גיסא נראה שהמומחית מטעם המערער עודנה סבורה כי חלק ממצבו הנפשי של המשיב (שוועדה רפואית של המערער קבעה בינתיים כי נכותו הנפשית היא בשיעור 20%) נובע מהתאונה, ומאידך גיסא לא ניתן היה לבסס ממצא עובדתית בנוגע לחלק אותו יש לייחס לתאונה. במצב דברים מעין זה לא היה מקום להכרעה בערעור. היה על הוועדה לשקול את הדרך הדיונית בה תנקוט. בהינתן העובדה שהוועדה הגיעה למסקנה לפיה כל חוות-הדעת נערכו על בסיס מסד עובדתי שגוי, נראה שהפתרון המתבקש היה מינוי מומחה מטעם הוועדה – מומחה חיצוני ובלתי תלוי שלא נחשף לגרסאותיו הלא נכונות של המשיב ושיוכל לחוות-דעתו ללא הטיה קודמת.
10. 10. בנסיבות יוצאות דופן אלה סבור אני שיש מקום להורות על מינוי מומחה לצורך

הכרעה בשאלה אם קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים מיום 2013.__ .       לבין מצבו

הנוכחי של המשיב, ואם כן – איזה חלק ממצבו הנוכחי יש לייחס לתאונה.

אבהיר כי לו היה מדובר בתביעה אזרחית היה מקום לדחותה מהטעם שעל תובע לפנות לבית המשפט בניקיון כפיים, ואם התברר כי התנהלותו הכשילה את יכולתו להוכיח את התזה העובדתית לה טען – אין לו אלא להלין על עצמו. אלא שבמקרה דנא נבחן עניינו של חייל שנפגע בעת שירותו בנסיבות העשויות לזכות אותו לתגמולים על פי חוקי התגמולים. על הדיון להיעשות, איפוא, באספקלריה של חוקי התגמולים על הפרשנות הסובבת אותם, בפרט שעה שמדובר בפגיעה נפשית וכאשר דומה כי המומחית מטעם המערער סבורה כי קיים קשר סיבתי, ולו חלקי, בין מצבו הנפשי של המשיב לבין התאונה.

בנסיבות ייחודיות אלה, כאשר לא ניתן לבטל את האפשרות שהתאונה אכן החמירה את מצבו הנפשי של המשיב ומסקנה זו נתמכת לכאורה בחוות-דעתה ובעדותה של המומחית מטעם המערער, סבורני כי היה מקום למינוי מומחה מטעם ועדת הערעור (על מקרים דומים, בהם קבע בית המשפט המחוזי כי ימונה מומחה מטעם ועדת הערעור לצורך בחינת יחוס חלק מנכות נפשית לארוע בשירות הצבאי ראו, בין היתר, רע״א 7965/15פלוני נ׳ קצין התגמולים, מיום 17.12.15 ; רע״א 5343/19פלוני נ׳ קצין התגמולים, מיום 12.11.19).

11. 11. לנוכח כל האמור לעיל, הרי שאם תישמע דעתי יבוטל פסק-דינה של ועדת הערעור. אציע לחברותי כי נמנה את פרופי יואב כהן כמומחה מטעם הוועדה על מנת שזה יחווה דעתו בשאלה אם קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים מיום 2013.____ ._ לבין מצבו

הנפשי הנוכחי של המשיב, ואם כן – איזה חלק ממצבו הנוכחי יש לייחס לתאונה. המומחה ימציא את חוות-דעתו לוועדה, והדיון יימשך משלב זה לפני הוועדה. המומחה יתן את חוות-דעתו על יסוד מלוא המסמכים שהוצגו לפני הוועדה ולאחר שיעיין גם בחוות-הדעת מטעם הצדדים, בפרוטוקולים של הדיונים ובפסקי-הדין של הוועדה ושל בית משפט זה. בשכרו ישאו שני הצדדים בחלקים שווים.

עוד אציע כי בנסיבות העניין יחוייב המשיב בהוצאות המערער בסכום של 5,000 ₪.

רם וינוגרד, שופט

השופטת שושנה ליבוביץ:

עיינתי בחוות דעתם המקיפות והיסודיות של חברי ואני מסכימה למסקנתם כי דין פסק דינה של ועדת הערעור להתבטל מהנימוקים שפורטו על ידם. במחלוקת שנפלה ביניהם, אני מצרפת דעתי לדעתו של כבוד השופט רם וינוגרד. אף אני סבורה כי בנסיבות המקרה המיוחדות ובשים
לב לאופי ההליך יש מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו הנפשי של המערער, וככול שקיים קשר כאמור, איזה חלק ממצבו זה ניתן לייחס לתאונה.

שושנה ליבוביץ, שופטת

הוחלט בדעת רוב כאמור בפסק-דינו של השופט ר’ וינוגרד.

הדיון יושב לוועדת הערעור ויימשך בהתאם להוראות בפסקה 11 לפסק-דינו של השופט וינוגרד.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב״כ הצדדים.

ניתן היום, ד׳ בתמוז התשפ״א, 14 יוני 2021, בהעדר.