כידוע וכפי שנפסק, שעה שבוחנים את שאלת החיוב בהפקדת ערובה, יש להבחין בין תובע שהוא אדם פרטי, לבין תובעת שהיא חברה [רע”א  10905/07 נאות אואזיס מלונות בע”מ נ’ מרדכי  (מוטי) זיסר (13.7.2008) (להלן: “עניין אואזיס“].

 

על חברה [בנוסף לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984], חל סעיף 353א לחוק החברות, הקובע כי כאשר חברה, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, מגישה תביעה לבית המשפט, רשאי בית המשפט לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

 

הוראות הסעיף קובעות עוד כי בית המשפט רשאי לסרב לבקשה להפקיד ערובה אם הוא סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. זו לשון הסעיף:

 

ערובה להוצאות משפט

 

353א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. [ההדגשות שלי – נ.ע]

 

 

הפסיקה פירשה את הסעיף כקובע חזקה לפיה חברה בערבון מוגבל חייבת להפקיד ערובה להוצאות לבקשת הנתבע, אולם, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה. כך מבהיר זאת בית המשפט העליון בעניין אואזיס:

 

” חזקה זו ניתנת לסתירה כיום על פי שתי דרכים חלופיות המוצגות בסעיף 353א לחוק החברות. על פי החלופה האחת, החזקה תיסתר אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין. אין חולק, כי במקרה דנא לא הוכיחה זאת המבקשת. אף המבקשת בדבריה מאשרת כי ייתכן שלא יהיה ביכולתה לשלם את הוצאותיהם של המשיבים, אם התביעה נגדם תידחה. זאת ועוד, לא הוכח כי קיימים בידי המבקשת נכסים, מלבד נכס מקרקעין לגביו קיים כינוס נכסים. על פי החלופה השנייה, החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. משמע, בהחליטו בבקשה להפקדת ערובה נתון לבית המשפט שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול דעתו עליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה לשאלות האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי התנהגות הנתבע, ועוד…” [שם, פסקה 6; ההדגשות שלי – נ.ע.]

 

בית המשפט העליון חזר וקבע לאחרונה כי החיוב בערובה הוא הכלל והימנעות מהטלתה היא החריג, כדלהלן:

 

“במילים אחרות, החיוב בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע מוגדר ככלל, וההימנעות מהטלתו היא חריג. הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה-התובעת מהפקדת ערובה להוצאות מוטל על כתפיה (ראו: רע”א 9237/18 כרמל דיירקט בע”מ נ’ R.H. PETERSON CO, פסקה 5 (12.2.2019); רע”א 9618/11 ארט יודאיקה בע”מ נ’ ג. טלי עד שינוע בע”מ, פסקה 5 (29.12.2011)).”

 

[כבוד השופט גרוסקופף ברע”א 7687/18 מדינת ישראל – רשות המסים – מנהל מע”מ לוד נגד מרעב חסן בנייה וסחר בע”מ (15.7.2020)].

 

אם כן, על מנת לסתור את החזקה, על החברה התובעת להוכיח את אחת משתי החלופות הקבועות בסעיף 353א:

על פי החלופה הראשונה בלשון הסעיף (היא החלופה השנייה אליה מתייחס כב’ השופט גרוניס בהחלטתו הנ”ל) החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.

החלופה השנייה (היא החלופה הראשונה אותה מזכיר כב’ השופט גרוניס) היא כי החזקה תיסתר אם הוכיחה החברה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין.

ברע”א 9618/11 ארט יודאיקה בע”מ נ’ ג. טלי עד שינוע בע”מ (29.12.2011) קבע בית המשפט העליון במצב בו הוצג אישור רואה חשבון, אם כי לא מספק, כי עדיין יש לחייב את החברה שם בערובה:


“אכן, צדק בית משפט קמא בקובעו כי מקום שבו התובעת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, כבענייננו, חל ההסדר שבסעיף 353א לחוק החברות ומכוחו ניתן לחייב את החברה-התובעת לבקשת הנתבע בהפקדת ערובה להוצאותיו אלא אם כן הנסיבות אינן מצדיקות זאת – והנטל להוכיח את הדבר מוטל על החברה – או אם הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. במקרה דנן סבר בית משפט קמא כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שתוכל לשלם את הוצאות המשיבים אם יזכו בדין, שכן אין באישור רואה החשבון הלאקוני שצירפה, ואף לא בטענותיה הכלליות על עמידה בתשלום חובותיה, כדי להוות הוכחה מניחה את הדעת בדבר איתנותה הכלכלית. העובדה כי בשלב כלשהו טרם מתן ההחלטה בבקשה שולם על-ידי המבקשת סכום ההוצאות שבו חויבה על-ידי בית משפט השלום, והעובדה שבית המשפט המחוזי לא נתן לכך ביטוי בהחלטתו, אין בה כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט.”

 

ברע”א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע”מ נ’ בנק הפועלים בע”מ (11.2.2009) (להלן: “עניין הנדסה ממוחשבת“) קבע בית המשפט העליון כי בבחינת נסיבות העניין, יש לשקול, בין היתר את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים, ואת ההנחה שחיוב החברה הוא הכלל והפטור הוא החריג.

 

בנוסף קבע בית המשפט העליון, כי גם שאלת סיכויי ההליך יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינת הנסיבות. כך, כאשר סיכויי ההליך גבוהים, עשוי להיות בכך די כדי להוות נסיבות שבגינן יהיה מוצדק שלא לחייב את התובע בהפקדת ערובה. בית המשפט העליון ציין כי הנטל להוכחת הנסיבות, מוטל על החברה התובעת, וכי ראוי לבחון את סיכויי התביעה, רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים במיוחד.

גובה הערובה

כפי שציין בית המשפט העליון, קביעת סכום הערובה היא תמיד תלוית נסיבות. בעניין הנדסה ממוחשבת קבע בית המשפט העליון, כי במסגרת האיזון בין הצדדים באותן נסיבות, ערובה בסך 100,000 ₪ (1.25% מסכום התביעה) מאזנת כיאות בין הזכויות החוקתיות הנוגדות של הצדדים, לרבות זכות הגישה לערכאות, ואף יש בה כדי להוות “אבק ראיה” שאין מדובר בתביעת סרק. בית המשפט העליון לקח בחשבון באותו מקרה אף את טענות התובעות לאחריות הנתבע למצבן הכלכלי הקשה, ואף את הסכמת הנתבע להפחתה מסוימת בשיעור הערובה שנקבעה:

לדידי, סכום הערבות שנקבע במקרה דנן הוא גבוה מדי ביחס לנסיבות העניין ואיננו מאזן כיאות את השיקולים שפורטו בהרחבה לעיל ואשר יישומם הוא תמיד תלוי נסיבות (עיינו: The White Book, 620, 630; לכן ההסתמכות של בית המשפט הנכבד קמא על השיעור שנקבע ב-רע”א 3686/05 גאלי אחזקות בע”מ נ’ פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע”מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 26.7.2005) הרחיקה לכת). נראה כי בית המשפט הנכבד קמא ייחס משקל רב מדי ל”עוניין” של המבקשות, ומשקל נמוך מדי לזכות הגישה שלהן לערכאות ולחשש לפגיעה בזכות הקניין שלהן. במסגרת האיזון הנדרש בקביעת גובה הערבות (זאת אפילו בלי להעריך את סיכויי ההליך), ראוי היה לשקול אמנם גם את האינטרס של המשיב לממש את גביית ההוצאות שייפסקו לטובתו, אם ייפסקו – במידה ויזכה בדין – כמו גם את מצבן הכלכלי של המבקשות ואת טענתן כי למשיב היה חלק משמעותי בהיווצרות המצב אליו נקלעו. באיזון זה יש להביא בחשבון גם את הסכמתו הנוכחית של המשיב (הבאה לדבריו לפנים משורת הדין) להפחתה מסוימת בגובה הערובה שיידרשו המבקשות להפקיד עד לשיעור של 2.5 אחוזים מסכום התובענה, היינו כדי 200,000 אלף ש”ח. הנה כי כן, בשקלול כל השיקולים הרלבנטיים, אני מחליט (נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות והמעמד החוקתי של זכות הקניין של המבקשות) להעמיד את שיעור הערובה שתידרש מהמבקשות על סך של 100,000 ש”ח, במקום הסכום של 400,000 ש”ח, שהושת עליהן בבית המשפט המחוזי הנכבד. סכום זה הוא בר-השגה גם אם אין אמצעים כספיים זמינים בידי המבקשות ולצורך זה יש להניח כי הן תוכלנה לשכנע גורם מממן כלשהו כי התביעות שהוגשו על ידן מגלמות סיכוי סביר להצלחה (ועל כך אין אני מחווה דעה, שהרי אין הדבר נדרש כאן). אם לא נאמר כן והמבקשות לא תצלחנה להשיג אפילו סכום מופחת זה יתכן ויהיה בכך משום אבק ראיה שאכן מדובר בתביעת סרק. למבחן זה, של האפשרות להשיג מימון מצד שלישי, יש איפוא חשיבות, שכן הוא מאיין בפועל טיעון של שלילת זכות הגישה לערכאות. עיינו: The White Book, 630. השוו: Keary Developments Ltd. v. Tarmac Construction [1995] 3 All E.R 534 (CA)

חוות דעת
דרג
[Total: 0 Average: 0]
הפוסט הקודם
הפוסט הבא

השאר תגובה