הלכת אלקצאצי: משך ההמתנה מביטול הליך פשיטת רגל ועד פתיחת הליך חדש

הלכת “אלקצאצי”, שניתנה טרם  כניסת החוק לתוקף, הסתמכה על ההסדר הישן לפי פקודת פשיטת הרגל (ובפרט סעיף 63(0(11) לפקודה) שעסק בתקופת המתנה של 5 שנים שאינו חל במסגרת החוק, היא ניתנה טרם כניסת החוק לתוקף, היא אינה מתיישבת עם הרציונל שעמד ביסודו של החוק הנרגע לשיקומו הכלכלי של היחיד, והיא מתייחסת להליכים לפי הפקודה בלבד.

עורך דין מומלץ

המחוקק העביר את מרכז הכובד בשאלת תום הלב של היחיד מנקודת הכניסה להליכי חדלות פירעון למועד מתן צר ההפטר, תוך שאימץ את הקביעה שנעשתה ב-ע״א 307/12 ישראל בלום  נ׳ כונס הנכסים הרשמי (14.8.2012), ויש לשים לב לאפשרות שהמחוקק העמיד בסעיף 163 לחוק לתקן פגמים  שנפלו בהתנהלותו של היחיד, לרבות פגמים  בתום הלב.

בית המשפט העליון קבע בעניין שנדון ב-ע״א 1335/19 סבטלנה ז׳וקובסקי נ׳ ער״ד אברהם גדות (16.9.2019; להלן: “עניין ז׳וקובסקי”) שניתן לפתוח בהליכים לפי הפרק חרף הלכת “אלקצאצי”.

אין מקום לייחס משקל לקביעות שנעשו בעניין ״בן דוד״, ו־עחד״פ 19־64224-09 (שלום ראשל״צ) מנאר שייח יוסף נ׳ ממונה על חדלות פירעון מחוז תל אביב (30.3.2020 ; להלן: “עניין מנאד”), על ידי כב׳ השופט גלעד לובינסקי זיו.

הממונה טען, בעיקרי הדברים, כי הלכת “אלקצאצי” מושתת על כך שחובת תום הלב בהליך של חדלות פירעון מונעת נקיטת הליך חדש בסמוך לביטול ההליך הקודם, על מנת שלא לאפשר ליחיד לנצל לרעה את ההליך המשפטי, ולפיכך נקבעה תקופת המתנה של שנה עד שנה וחצי ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי; הלכת “אלקצאצי” חלה גם על הליכים שננקטו לפי החוק מכיוון שתום לב ותקנת הציבור נותרו בגדר עקרונות יסוד בהליך של חדלות פירעון, ולעניין זה יפה הקביעה שנעשתה ב-ע״א 7353/18 יניב גל נ׳ כונס הנכסים הרשמי (2.10.2019; להלן: ״עניין; חיזוק לטענה שהמעבר בין הדינים מהפקודה לחוק לא ביטל את ההלכה הנדונה ניתן למצוא בקביעה שנעשתה ב-ע״א 6892/18 עמוס אמיר רפאל נ^, עו״ד יעקב זיסמן- מנהל מיוחד (18.12.2019 ; להלן: ״עניין רפאל״); הממונה נוהג לבדוק את עילות ביטול הליכי פשיטת הרגל ובהתאם לכך קובע את תקופת ההמתנה באופן המתיישב עם הוראת נוהל 9.2.3 שפורסמה לציבור באתר הממונה; בתי המשפט קיבלו את עמדתו של הממונה לגבי תחולתה של הלכת “אלקצאצי” על הליכים שננקטו לפי חוק חדלות פירעון.

הערעור בעניין “כהן” הוגש על החלטת כב׳ רשמת ההוצאה לפועל לדחות את בקשתו למתן צו לפתיחת הליכים והנושים לא מצאו לנכון להעלות טענות מטעמם.

התובנות שעמדו ביסוד הקביעה שנעשתה בהלכת “אלקצאצי” חלות ומחייבות גם בהליכי חדלות פירעון שננקטו (או יינקטו) לפי חוק חדלות פירעון והתקנות שהותקנו מכוחו.

מן הראוי להתחקות אחר התובנות שעמדו ביסוד הקביעות שנעשו בהלכת “אלקצאצי”.

ההליך בבית המשפט המחוזי־ החייב נקט בהליכי פשיטת רגל במסגרת פש״ר (מחוזי ב״ש) 10־38020-17 גמיל אלקצאצי נ׳ כונס הנכסים הרשמי באר שבע והדרום. החייב פיגר באופן ניכר בתשלומים, לא הגיש דו״חות כלכליים ובהמשך לשורה ארוכה של החלטות שניתנו בעניינו לא עמד בתנאים שנקבעו עליו וביום 13.12.2011 בוטל ההליך. בית המשפט נעתר ביום 20.11.2012 לבקשת החייב לביטול ההחלטה הנ״ל והועמדו לפניו יותר מהזדמנות אחת לתקן את מחדליו, אך ללא הועיל, ומשכך ביום 1.1.2013 בוטל ההליך (פעם נוספת).

החייב הגיש ביום 12.9.2013, בחלוף כשמונה חודשים ממועד ביטול ההליך הקודם, בקשה חדשה למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל, במסגרת פש״ר (מחוזי ב״ש) 13־09־25477 גמיל אלקצאצי נ׳ כונס הנכסים הרשמי באר שבע והדרום, אלא שזו נדחתה, תוך שנקבע כי חידוש ההליך בחלרף שמונה חודשים מהווה פרק זמן קצר שאינו סביר וככל שבקשת החייב לחידוש ההליך הייתה מתקבלת היה בכך כדי להציג מסר לא נכון לחייבים לפיו ניתן לקבל הגנה מהליכי נשייה, לא לציית להחלטות בית המשפט, וככל שההליך בוטל לנקוט בהליך חדש לצורך קבלת הגנה מהליכי הנשייה. בית המשפט העמיד את תקופת ההמתנה על שנתיים וחצי ממועד ביטול ההליך הקודם.

״.״ לא סביר בעיניי פי חייב שמית שנתיים וחצי בהליך, מפר את מוראות ביממ״ש, ובאופן פרטני, מביא למפרת מאיזון בינו לנושיו, יוכל פשוט לחזור להליך לאחר שביהמ״ש מורח למעשה כי פעל בחוסר תום לב, כפי שפרט מכונ״ר מהחלטה מסופית ניתנה ביום 1.1.15 ואילו החייב ביקש לחזור להליך 8 חודשים לאחר מכן, פרק זמן קצר שאינו סביר, שכן ככל שביהמ״ש היה מקבל חורה להליכים לאחר חלוף כה קצה הדבר היה מהווה מסר שאינו נכון לחייבים, מסר ולפיו יכולים שלא לציית להוראות ביהמ״ש לקבל הגנה מעשיהם, ובמקרה הכי גרוע, כאשר ההליכים מבוטלים להגיש טוב בקשה חדשה ושוב לקבל את הגנת הליכי הפש״ה

תהליך בבית המשפט העליון־ החייב השיג על ההחלטה הנ״ל ב־ע״א 13־8673 גמיל אלקצאצי נ׳ כונס הנכסים הרשמי. החייב טען שיש להעמיד את תקופת ההמתנה על שנה אחת ממועד ביטול ההליך הקודם בשל מחדלי החייב לבין חידושו, ובמקרים חריגים של חוסר תום לב מהותי מעל שנה ולכל היותר שנתיים, ומכל מקום יש לבחון את תום הלב בשלבים הבאים של ההליך ויש לשייך את התקופה של חמש שנים שצוינה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לסוגיית ההפטר.

בבית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, נקבע כדלקמן-

“סבורים אנו ככלל כי התקופה שיש לקבוע לשם חידושי של כינוס אכן צריכה להיות קצרה מזו שקבע בית המשפט קמא.

נראה לנו כנכון להעמיד תקופת פניה מחדש במקרה של ביטול כינוס עקב מחדלי החייב, וכדי ליתן ביטוי ראוי למחדלים, על בין שנה לשנה וחצי לפי שיקולו של בית המשפט, ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי”.

יוצא אפוא שהתובנה העיקרית שעמדה ביסוד ההחלטות שניתנו בעניין “אלקצאצי” הייתה הצגת מסר ברור לחייבים, שלפיו חייב המעוניין לחסות תחת ההגנה מפני נושיו במסגרת הליך של פשיטת רגל, שומה עליו לכבד את ההחלטות שניתנו בעניינו, להימנע ממחדלים, כגון אי עמידה בתשלומים העיתיים ואי הגשת דו״חות תקופתיים, לנצל את ההזדמנויות שהועמדו לפניו לצורך תיקון המחדלים, וככל שלא יעמוד בכך ייחשב כמי שעשה שימוש לרעה בהליך חמשפטי, וכמי שהתנהלותו לוקה בחוסר חום לב, ומשכך כניסתו להליך חדש תותר רק לאחר תקופת המתנה של לפחות שנה ממועד ביטול ההליך הקודם או לפרק זמן ארוך יותר בשים לב לנסיבותיו של המקרה הנדון.

יש להגביל את תחולתה את הלכת “אלקצאצי” להליכים שננקטו לפי פקודת פשיטת הרגל, ולטעמם המחוקק העביר את מרכז הכובד בשאלת תום הלב של היחיד מנקודת הכניסה להליכי חדלות פירעון למועד מתן צו ההפטר, תוך שאימץ את הקביעה שנעשתה ב־ע״א 307/12 ישראל בלום ב כונס הנכסים הרשמי (14.8.2012 ; להלן:

״עניין בלום״), ויש לשים לב שלפי סעיף 163 לחוק ניתן לתקן פגמים שנפלו בהתנהלותו של היחיד, לרבות פגמים בתום הלב, אך סבורני שאין בטענות אלה כדי לסייע להם בגדרו של הליך זה.

המחוקק העמיד את תקופת התשלומים בגדרו של הצו לשיקום כלכלי, כברירת מחדל, על שלוש שנים (סעיף 163(א) לחוק). בנוסף נקבע כי בית המשפט יכול לקבוע תקופת תשלומים ארוכה משלוש שנים מטעמים שונים (סעיף 163(ג) לחוק), ובכלל זה בשל התנהגות חסרת תום לב של היחיד במטרה לנצל לרעה את ההליכים, וככל שניתן בעניינו צו לפתיחת הליכים אחר בשבע השנים שקדמו לתחילת הליכי חדלות הפירעון (ס״ק 163(ג)(1) ו־(4)).

להשלמת התמונה אציין שבסעיף 375(ב) לחוק נקבע כי צו כינוס שניתן ליחיד לפי פקודת פשיטת הרגל לפני יום התחילה, יראו אותו לעניין סעיף 163(ג)(4) כצו לפתיחת הליכים אחר.

דברי ההסבר בהצעת החוק.

״.״ ניתן על פי המוצע להאריך את תקופת התשלומים לגבי יחיד שניתן לו צו לפתיחת הליכים בעבר הקרוב, בדי שלא ליצור תמריץ ליחיד להפוך ל״חייב סדרתי^,? עוד מוצע כי אם מתקיים תנאי מן התנאים המתוארים לעיל בנסיבות מחמירות, או בחוסר תום לב של היחיד, בית המשפט יוכל לקבוע ליחיד תקופת תשלומים שאינה קצובה בזמן. הוראות הסעיף המוצע לעניין תום הלב מעבירות את מרכז הכובד בשאלת תום לבו של היחיד מנקודת הכניסה להליכים שהיא היום- ההכרזה עליו כחדל פירעון, לנקודת היציאה” מועד ההפסד. זהו אחד החידושים שבהצעת החוק והוא עולה בקנה אחד גם עם הפסיקה העדכנית (דאו לדוגמה: ע״א 307/12 בלום נ^, הכנ״ר (14.8.2012)״.

(הצעות חוק הממשלה- 1027, כ״בבאדר א< התשע״ו, 2.3.201, עמוד 686).

בעניין “בלום”, שצוין בדברי ההסבר הנ״ל, נקבע שאין מקום להתעמק בתום ליבו של החייב לגבי יצירת החובות או לבחון את התנהלותו בהליכי ההוצאה לפועל, בשלב שבו נבחנית בקשתו למתן צו לכינוס נכסים (לפי הפקודה), מכיוון שהמידע המונח לפני בית המשפט, בשלב זה, אינו מספיק, במרבית המקרים, לצורך דחיית הבקשה למתן צו לכינוס נכסים, וזאת למעט מקרים חריגים בהם ניתן לייחס לחייב חוסר תום לב קיצוני ביצירת החובות או בהתנהלותו בהליכי הוצאה לפועל וניתן להתרשם שכל רצונו הוא להתחמק מנושיו ולעשות שימוש בהליך כ״עיר מקלט״ (פסקה 20).

סבורני שיש לערוך אבחנה בין התוכנות שעמדו ביסוד פסק הדין שניתן בעניין “בלום ” (14.8.2012) לבין אלה שעמדו ביסוד פסק הדין שניתן בעניין “אלקצאצי” (2.4.2014).

בעניין “בלום ” נקבע, כאמור, שיש לבחון בדרך כלל את תום ליבו של החייב לגבי יצירת החובות והתנהלותו בהליכי הוצאה לפועל, במסגרת חקירה של כונס הנכסים הרשמי, בפרק הזמן שבין מתן צו הכינוס לבין הכרזתו של החייב כפושט רגל, ולאחר שהוגשה לבית המשפט חוות דעתו של כונס הנכסים הרשמי בעניינים אלה (פסקאות 17-18). פסק הדין בעניין “בלום” לא התייחס לאותם מקרים בהם ניתן צו כינוס נכסים אך ההליך בוטל בסופו של דבר כשל מחדליו של החייב, כגון- אי עמידה בתשלומים ואי הגשת דו״חות כלכליים, שאליהם התייחסה הלכת “אלקצאצי”.

יוצא אפוא שבעניין “בלום” נעשו הקלות לחייב לגבי מתן “כרטיס הכניסה” להליך פשיטת רגל, בכל הנוגע לבחינת תום ליבו ביצירת החובות והתנהלותו בהליכי הוצאה לפועל, בעוד שהלכת “אלקצאצי” התייחסה לאותם  מקרים  שבהם  “כרטיס הכניסה” הועמד לחייב, נעשתה בעניינו בדיקה על ידי כונס הנכסים הרשמי, אלא שההליך בוטל בשל מחדליו.

בסעיף 163(0(4) לחוק נקבע כי בית המשפט יכול להאריך את תקופת התשלומים, בגדרו של צו שיקום כלכלי, אם ניתן על היחיד צו לפתיחת הליכים  (או צו לפשיטת רגל) בשבע השנים שקדמו לתחילת הליכי חדלות הפירעון, ובדברי ההסבר להצעת החוק צוין שהדבר נועד “כדי שלא ליצור תמריץ ליחיד להפוך ל״חייב סדרתי””, אך סבורני שהסדר זה לא בא כתחליף לסנקציה שנקבעה בהלכת “אלקצאצי” אלא, לכל היותר, כהשלמה לכך. החלת תקופת ההמתנה לאחר ביטול הליך פשיטת הרגל (או חדלות הפירעון, לפי העניין) מהווה סנקציה אפקטיבית יותר בכל הקשור להפנמת המסר שהלכת “אלקצאצי” ביקשה להעביר לחייבים, מאשר הארכת תקופת התשלומים לאחר כניסת החייב להליך ללא תקופת המתנה או העמדת תקופת המתנה לפרק זמן שאינו משמעותי. עם  זאת, בית המשפט יכול להביא בחשבון במסגרת שיקוליו לגבי אורך תקופת התשלומים, את תקופת ההמתנה שנכפתה על היחיד עובר לנקיטת הליכי חדלות הפירעון.

זאת ועוד. התובנה שעמדה ביסוד הקביעות שנעשו בעניינו של אלקצאצי -החובה לנהוג בתום לב- חלה ומחייבת גם לגבי הליכים  שבמבוקש לנקוט לפי חוק חדלות פירעון בשים  לב לכך שחובה זו הוכרה כעקרון- על בשיטת משפטנו אשר תחולתו מתפרסת על כל ענפי המשפט, ומשכך הוא “מדלג” מעל הגבול שהמערערים ניסו לגדור, במסגרת טיעוניהם, בין התקופה שבה חלה על החייב פקודת פשיטת הרגל, בגדרה בוטל צו כינוס הנכסים שניתן עליו, לבין כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון.

לעניין זה נקבע כדלקמן-

“עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית “אשר מצודתו פרושה,.. על כלל המערכת המשפטית בישראל …״.

בש״א 6479/06, בנק דיסקרנט לישראל בע״מ מ משה שנפ, 15.1.2007.פסקה 4.

“בתחום המשפט האזרחי במובנו הרחב אין כמעט איזור, נושא או גזרה שבהם לא הופעל או נדון עקרון תום־הלב…”.

רע״א 1565/95 סחר ושרותי ים בע״מ ה חברת שלום וינשטיין בע״מ, 19.12.2000 _{■ כב׳ השופט י. טירקל (כתוארו דאז), פסקה 2.

“חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים־דיוניים “בדרך מקובלת ובתום לב”, מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי… המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים”.

בר״ע 305/80 רפאל שילה נ׳ שלמה רצקרבסקי, 4.6.81; כב׳ השופט

ברק (כתוארו דאז). פסקה 3.

בשורה של פסקי דין שניתנו לאחרונה נקבע שעקרון תום הלב חל ומחייב בהליכי חדלות פירעון לפי החוק, ובכלל זה כבר בשלב הכניסה להליך.

כך למשל בעניין שנדון בעניין “גל” התייחס בית המשפט העליון לתחולתו של עקרון תרם הלב הכללי לצורך בחינת בקשותיהם של יחידים במסגרת הליכי חדלות פירעון לפי החוק.

“נקודת המוצא היא שהליך חדלות פירעון ככלל והליך פשיטת רגל בפרט הוא הליך של “חסד המחוקק׳/ אשר אין מקום להעניקו לחייב אשד נהג שלא בתום לב….

עיקרון זה משתלב גם עם העיקרון הכללי, על פיו “אל יהא חוטא נשכר׳/ אשר שזור בכל תחומי המשפט …. בחינת תום ליבו של החייב כשיקול משמעותי למתן סעדים שונים נדרשת בצמתים שונים במהלך הליכי פשיטת הרגל, כאשר היעדר תום לב עלול להביא גם לביטולו של סעד שניתן במסגרת ההליך….

בפקודת פשיטת הרגל !נוסח חדש], התש״ם־1980 (להלן: הפקודה) ניתן ביטוי ברור לחובה לנהוג בתום לב במהלך ההליך, וזאת בין היתר, הן ביחס לתקופה שקדמה להכרזתו של חייב פושט רגל והן לאחריה (סעיפים 18ה(א)(2) ו-63(ב)(1) לפקודה). החובה לנהוג בתום לב כתנאי להכרזת פשיטת רגל מתפרשת על שתי תקופות־ הן על התקופה הקודמת להליכי פשיטת הרגל בעת שנוצרו החובות, והן לתקופה המאוחרת החל ממועד פתיחת הליכי הכינוס ועד הדיון בבקשה על הכרזתו פושט רגל.

יצוין במאמר מוסגר כי מרביתן של הוראות הפקודה בושלו לאחרונה במסגרת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע״ח־ 2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק), אשר נכנס לתוקף ביום

ותחילתו על הליכים שהחלו באותו יום (סעיף 373 לחוק), ועל כן אינו חל על המקרה שלפנינו.

עם זאת, נוכח היותנו בפתחה של תקופה חדשה, חובה להזכיר כי גם במסגרת חוק חדלות פירעון ניתן עוגן ממשי לעיקרון כי על החייב לנהוג בתום לב ולא לנצל לרעה את הליכי חדלות הפירעון על מנת ליהנות מחסדיהם.

מכאן אפוא כי גם במבט צופה פני ההווה והעתיד, עיקרון תום הלב ימשיך לשמש תמרור מנחה בבחינת בקשותיהם של חייבים, כל זאת בנוסף לעקרון הכללי שהוזכר לעיל על פיו ניצול הליך חדלות פירעון שלא בתום לב נוגד את הכלל האוסר על שימוש לרעה בהלין־ שיפוטי׳/

המובאות מפסקאות 14־9 לפסק הדין; הדגשה לא במקור- מ.ה.

בעניין “רפאל” הוטעם כי יש מקום לבחון את תום הלב של היחיד על פי אמות המידה שנהגו בעניין זה עובר לכניסתו של החוק לתוקף, ובכלל זה את התנהלותו כלפי נושיו בעבר.

“… בפי שהובהר לאחרונה בעניין גל, גם על הליכי חדלות פירעון לפי חוק חדלות פירעון חולש העיקרון הקובע כי על חייב לנהוג בתום לב ולא לנצל לרעה את ההליכים על מנת ליהנות מחסדיהם.

כך, קובע סעיף 183 לחוק חדלות פירעון כי בית המשפט רשאי לבטל “צו לפתיחת הליכים” שניתן בהליכי חדלות פירעון שנפתחו לבקשת יחיד, אם התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 163(ג)(1) לחוק, ובכלל זה: התנהלות בחוסר תום לב במטרה לנצל את ההליכים; אי-שיתוף פעולה עם בעל התפקיד או עם “הממונה”; הפרת ההגבלות שהוטלו עליו. אם כך הנתונים אשר נבחנו בעבר בקשר לעמידה בחובת תום הלב על ידי חייב, נותרו על כנם גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון ואף קיבלו במסגרתו ביטוי מפורש וברור (זאת מבלי להתעלם מכך שסעיף 183 אינו מפנה לנסיבות המפורטות בסעיפים 163(ג)(2)(א) או (ב), העוסקים בנסיבות הקונקרטיות של היווצרות חוב מסוים ולא בהתנהלותו הכוללת של יחיד טרם כניסתו להליך).

אמנם, במסגרת חוק חדלות פירעון ניתן משקל משמעותי לשיקומו הכלכלי של חייב … . עם זאת, אין משמעות הדבר כי נפרצו שערי הליכי חדלות פירעון, וכל הרוצה ליטול בהם חלק – ייטול, תהא אשר תהא ההתנהלות אשר קדמה לפתיחת ההליכים. גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון, ניצול ההליך לרעה שלא בתום לב שומט את הקרקע תחת ההצדקה לסייע למי אשר מבקש ליהנות מחסדי המחוקק ומהגנות ההליך באותו אופן כיום כמו בעבה כניסה להליך חדלות פירעון באמצעות יצירת חובות שלא בתום לב, בנסיבות של זלזול בנושים או בהפרת ההגינות כלפיהם, תצדיק דחיית בקשתו של יחיד להיכנס להליך חדלות הפירעון ותצדיק גס ביטולו של ההליך כולו, אם נתברר למפרע שכך נהג”.

המובאות מפסקה 9 לפסק הדין; הדגשות לא במקרר- מ.ה.

בעניין “בן דוד” נקבע במפורש כי הלכת “אלקצאצי” חלה גם לאחר כניסתו לתוקף של פרק חדלות פירעון וזאת בשל החובה המוטלת על היחיד לנהוג בתום לב, וכפועל יוצא מכך על הממונה, או רשם ההוצאה לפועל, לפי העניין, לבדוק האם חלפה תקופת ההמתנה טרם נקיטת הליכי חדלות פירעון לפי הפרק.

תחולת הלכת אלקצאצי הדנה בביטול הליך פשיטת רגל בשל חוסר תום לב של החייב, והתקופה שתחלוף טרם פתיחת הליך חדלות פירעון חדש, מקבלת, לטעמי, חיזוק בדברי בית המשפט העליון ב־ ע״א 6892/18 עמוס אמיר רפאל נ׳ עו״ד יעקב זיסמן (פורסם בנבו, 18.12.19), שם חזר על החובה לנהוג בתום לב בהליך של חדלות פירעון, ותוך שבית המשפט העליון מציין שעקרון תום הלב ממשיך לחול גם לאחר כניסת חוק חדלות פירעון לתוקפו, והדרישות בכל הנוגע לתום לב החייב נותרו על בנן גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון.

במצב דברים זה, יש לקבוע שבאותם מקרים בהם פונה חייב בבקשה חדשה להליך של חדלות פירעון לאחר שהליך קודם בוטל בשל ניצולו לרעה, על הממונה (או במקרים המתאימים־ על רשם

ההוצאה לפועל) לבחון טרם כניסת חייב להלין של חדלות פירעון, וטרם מתן צו לפתיחת הליכים, שאכן חלפו בין שנה לשנה וחצי לפי שיקול דעתו של הממונה (או דשם ההוצאה לפועל), ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי מעת ביטול ההליך הקודם ועד לפנייה החדשה לפתוח בהליך חדלות פירעון חדש – כאמור בהלכת אלקצאצי”.

המובאות מפסקאות 12-15 לפסק הדין.

ראוי לציין שבעניין “מנאר” (כב׳ השופט גלעד לובינסקי זיו) נעשה ניתוח מעמיק של הסוגיה הנדונה, תוך שנקבע כי אין המדובר בהסדר שלילי אלא בחסר חקיקתי שניתן להשלימו באמצעות ההלכה שנקבעה בעניין “אלקצאצי”, ולמסקנה זו אני מסכים.

בהלכה הפסוקה נקבע זה מכבר שהשאלה האם יש לראות את שתיקת המחוקק כהסדר שלילי או כחסר חקיקתי היא שאלה פרשנית, ככל שיוסק כי שתיקת המחוקק הייתה מכוונת ותכליתה הייתה לשלול את ההסדר שלגביו המחוקק נמנע מלהתייחס המדובר בהסדר שלילי. לעומת זאת, ככל שהבחינה תעלה כי דבר החקיקה אינו שלם והוא חסר פתרון לעניין מסוים, באופן הנוגד את תכליתו, הרי שניתן להסיק שהמדובר בחסר חקיקתי שבית המשפט יוכל להשלימו בשים לב לתכליתו של החיקוק (ראו־ דנ״מ 5519/15 יוסף אחמד יונס מ מי הגליל תאגיד המיס והביוב האזורי בע״מ, פסקה 17.12,2019,32 ראו גם- רע״א 4962/19 לוקי בניה ופיתוח בע״מ נ׳ דורי דנקנר, 19.11.2019),

הפרשנות התכליתית תיעשה בתחילה מלשונו של דבר החקיקה וככל שלשונו אינה ברורה דיה יש לבחור את הפרשנות המתיישבת עם תכליתה של הנורמה העומדת לדיון, ולצורך כך ניתן להסתייע במגוון מקורות, כגון־ לשון החוק בכללותו, מטרות החוק, מקורות חיצוניים שונים, ועקרונות היסוד של השיטה (ע״א 6455/19 סרגיי ירוחימוביץ נ׳ כונס הנכסים הרשמי, פסקה 28.01.2020,9 ; להלן: “עניין ירוחימיביץ”).

בסעיף 1 לחוק חדלות פירעון, שכותרתו “מטרת החוק”, נקבע כדלקמן-

“חוק זח נועד להסדיר את פירעון חובותיו של חייב שהוא יחיד או תאגיד, הנמצא או העלול להימצא במצב של חדלות פירעון, במטרה”

להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב;

להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים;

לקדם את שילובו מחדש של חייב שהוא יחיד במרקם

החיים הכלכליים”,

יוצא אפוא שתכליתו המרכזית של החוק נוגעת לשיקומו הכלכלי של היחיד, אלא שיש לאזן כראוי בין תכלית זו לבין תכלית נוספת הנוגעת לשמירה על עניינם של הנושים (רע״א 4067/18 בנימין פיינשטיין נ׳ עו״ד אופיר יצחק, פסקה 19, 30.06.2019 ; ראו גם- ע״א 8263/16 אור סיטי נדל״ן מקבוצת ענבל אור בע״מ נ׳ עו״ד איתן ארז, פסקה 19.3.2018,47),

עניין נוסף שיש להביאו בכלל חשבון הוא ההגנה המתבקשת על האינטרס הציבורי במסגרת הליכי חדלות הפירעון של היחיד, בשים לב לעניין הנדון.

הליך פשיטת הרגל נועד כידוע לשרת את טובת החייב, את טובת הנושים ואת טובת הציבור, כאשר בשנים האחרונות קנתה לה טובת החייב עמדת בכורה, שאף עוגנה ככזו בחוק חדלות פירעון…. ואולם, טובת החייב אינה תכלית העומדת לבדה ולמולה יש לאזן את טובת הנושה ואת טובת הציבור…”.

רע״א 3175/19 אייל אבן חיים נ׳ המוסד לביטוח לאומי, פיסקה 12,

; ראו גם- ע״א 2837/17 עמוס ברדה ה כונס נכסים הרשמי, פסקה 6.6.2018,19,

בעניין “ירוחימוביץ” נקבע, בין היתר, שיש ליתן משקל ראוי לשיקול של קידום יעילות דיונית ומניעת בזבוז של משאבים ציבוריים, ושיקול זה הכריע את הכף לגבי הפרשנות שיש ליחס להוראות המעבר לצורך החלתו של חוק חדלות פירעון (שם, פסקאות 16-17).

אינטרס היחיד– הדעת נותנת שהיחיד יבקש לשוב ולחסות תחת מטריית ההגנה הנפרסת עליו במסגרת הצו לפתיחת הליכים, ובכלל זה הקפאת ההליכים המשפטיים שננקטו בעניינו, אי נקיטת הליכי גבייה בשל חוברת עבר, עיכוב הליכי גבייה שטרם הושלמו, וביטול ההגבלות והעיקולים שהוטלו עליו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל עובר למתן הצו לפתיחת הליכים.

עם זאת, סבורני שאינטרס היחיד לשוב ולחסות תחת מטריית ההגנה הנ״ל הוא אינטרס קצר טורח ומוגבל בהיקפו המהווה אמצעי עזר בלבד לצורך הגשמת התכלית העיקרית של הליכי פשיטת הרגל (או חדלות הפירעון), שהיא הבאתו של היחיד, באמצעות הליכים אלה, לדרך כלכלית חדשה כשהוא משוחרר מחובת הפירעון של חובות העבר (בכפוף לסייגים שנקבעו בדין).

מכאן שיש לבחון את אינטרס היחיד במובן רחב יותר לאור התכלית האמורה.

ביטול תקופת ההמתנה, או העמדתה על פרק זמן לא משמעותי, עלולים ליצור “מלכודת דבש” עבור היחיד, ברצותו יעמוד בתנאים ובמטלות שנקבעו בעניינו במסגרת הליכי פשיטת הרגל וברצותו יפר אותם, מתוך ידיעה שהדרך לשוב ולחסות תחת מטריית ההגנה של הליכי חדלות הפירעון היא קצרה, והמחירים שבהם יישא בשל ביטול ההליך הם קצרי מועד ונסבלים באופן יחסי. מצב זה של הדברים עלול להוות תמריץ שלילי עבור היחיד בכל הנוגע למיצוי מיטבי של הליכי פשיטת הרגל (או חדלות הפירעון), והוא אינו מתיישב עם הרציונלים המונחים ביסודם של דיני חדלות הפירעון (לפי הפקודה או החוק), שתכליתם להביא את היחיד, במסגרת הליך יעיל, יציב ומסודר, ובפרק זמן קצוב, לשילובו בשוק התעסוקה והשאת הכנסותיו (ללא חשש מעיקולים), להשאת נכסי קופת פשיטת הרגל (או קופת הנשייה) שתעמוד לחלוקה בין הנושים, לשיקומו הכלכלי, למתן צו הפטר ויציאה לדרך כלכלית חדשה.

ביטול תקופת ההמתנה עלול אפוא לפגום ביעילותו של ההליך באופן שאינו מתיישב עם האינטרס של היחיד במובנו הרחב בשים לב לתכלית העיקרית של דיני חדלות הפירעון.

אינטרס הנושים– יש יותר מיסוד להנחה שתקופת ההמתנה משרתת את האינטרס של הנושים מכיוון שעם ביטול הליכי פשיטת הרגל (או חדלות פירעון) ביכולתם לחזור ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל לצורך גביית החובות, בשים לב לכך שההגנה היחסית מפני הליכי גבייה, העומדת לחייב העומד בצו החיוב בתשלומים בתיק ההוצאה לפועל הפרטני, היא מוגבלת בהיקפה.

עם זאת, יש לזכור שהחייבים אינם עשויים מקשה אחת, ולא מן הנמנע שאינטרס הנושים, לגבי חלק מהחייבים, מתיישב יותר עם מיצוי הליכי פשיטת הרגל (או חדלות פירעון), מאשר עם מיצוי הליכי הגבייה בתיקי ההוצאה לפועל. כך למשל, לגבי אותם חייבים שהליכי הגבייה בעניינם מוצו טרם נקיטת הליכי פשיטת רגל, או שלא אותרו נכסים שניתן לממשם ועל הנושה להסתפק בתשלומים העיוניים שנקבעו על החייב (ככל שהוא עומד בפירעונם). יש לזכור כי הסנקציות שניתן להטיל במסגרת הליכי הוצאה לפועל (כגון הגבלות שונות לפי סעיף 66א׳ לחוק ההוצאה לפועל, התשכ״ז־1967), אינן מהוות תמריץ של ממש לגבי חלק מהחייבים לצורך פירעון החוב. יש להניח שאצל חלק מהחייבים המניע להשיא את השתכרותם יהיה גדול יותר בהליכי חדלות פירעון שבהם קיים אופק שיקומי מאשר בהליכי הוצאה לפועל.

האינטרס הציבורי– ביטול תקופת ההמתנה, או העמדתה על פרק זמן לא משמעותי, עלולים, כאמור, להוות תמריץ שלילי עבור היחיד בכל הנוגע למיצוי מיטבי של הליכי פשיטת הרגל (או חדלות הפירעון), וכפועל יוצא מכך לריבוי הליכים בבית המשפט ולשכות ההוצאה לפועל, ולבזבוז זמן ומשאבים יקרים של מערכת המשפט וגורמים נוספים, ללא הצדקה עניינית.

הטענה: שתקופת ההמתנה גרמה להם להיחשף להליכי גבייה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, לירידה במוטיבציה להשיא את שכרם בשל העיקולים, ובהיבט המערכתי הדבר יגרום לריבוי הליכי הוצאה לפועל.

הדעת נותנת שביטול הליכי פשיטת הרגל גורס לחשיפתם של החייבים להליכי הוצאה לפועל, המשך הליכים משפטיים, לפגיעה במוטיבציה להשיא את שכרם בהעדר אופק שיקומי, ויכול שאף לפגיעה בזכותם  להתקיים בכבוד.

עם זאת, יש לזכור שמדובר בתקופה מוגבלת שבסיומה המערערים יוכלו לנקוט בהליכי חדלות פירעון, ובאפשרותם לפנות לרשם ההוצאה לפועל, במסגרת התיקים הפרטניים, ולעתור למתן צו חיוב בתשלומים בשים לב למצבם הכלכלי.

בנוסף, יש לתת משקל ראוי לרציונל שעמד ביסוד ההחלטות שניתנו בעניינו של אלקצאצי והכוונה להפנמת התובנה, הנוגעת במיוחד לאינטרס של היחיד (במובנו הרחב) והאינטרס הציבורי, שתכליתה לגרום לו להתנהל באופן זהיר ואחראי במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לעמוד בפירעון התשלומים העיתיים, להגיש את הדו״חות במועדם, להיות קשוב להחלטות שניתנו בעניינו, לא לגלות אדישות או חוסר אכפתיות, לא לנתק את הקשר עם ההליך, ולא לגרוס לביטולו, שאחרת יידרש לתקופת המתנה, שבמהלכה יהיה חשוף להליכי הוצאה לפועל, שרק בסיומה יוכל לחזור ולנקוט בהליכי חדלות פירעון.

לעניין זה אינני מקבל את טענתם של המערערים לגבי האבחנה שבין ביטול הליכי פשיטת הרגל בשל מרמה לבין ביטולם בשל מחדלים אחרים, וזאת לגבי עצם החלתה של תקופת ההמתנה (להבדיל ממשך התקופה), וסבורני שהרציונל בעניין זה יפה לגבי כלל עילות הביטול.

“החברה המתוקנת רואה בהושטת קדש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב. עם זאת אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה”

ע״א 892/91־4 אשכנזי נ׳ כונס הנכסים הרשמי, פסקה 10, 17.11.1993. רע״א 962/20 אחמד מוחארב נ׳ עו״ד שמואל מיכאל ־ מנהל מיוחד לנכסי החייב, פסקה 8.7.2020,12).

“… מאחר שהליכי חדלות פירעון הם הליכי “חסד המחוקק” ומצופה מחייב לעמוד במגבלות ובתנאים שונים, הרי זלזול בחובות אלו יגרור ביטול ההליך בשל ניצולו לרעה. ביטול ההליך הוא התוצאה הישירה ההתנהגות הפסולה של החייב, והתוצאה העקיפה של ההתנהלות חסרת תום הלב של אותו חייב היא כי קיומה של תקופה בה יהיה חשוף החייב להליכי הוצאה לפועל בכל תיק בנפרד.

משמעות הדברים היא שעל חייב לתפנית את החשיבות שבשיתוף תפעולה עם הליך של פשיטת הרגל, עם בעל התפקיד, וכפי שנעשים מאמצים שלא לבטל את ההליך (וראו לעיל את הארכות החמרות ונשנות שניתנו לחייב), עליו לעשות מאמצים ולעמוד בחובותיו בהליך.

כך למשל, אם חייב לא יכול לעמוד בתשלום שנקבע, מסיבות שונות, יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה להפחיתו. אם חייב לא יכול להגיע לחקירה אצל המנהל המיוחד, ידאג לתאם מועד חדש.

אם מסיבה שהיא לא יכול להגיש את הדוחות במועד- יפנה

בבקשה ארכה קצרה. אין להתעלם מהליך פשיטת הרגל והדרישות הקבועות בו. התוצאה של ביטול ההליך, מבחינת החייב, עלולה להיות קשה”.

עניין ״בן דוד״ פסקאות 17-18.