תביעה לאחר בע”מ 919/15, פסיקת דמי טיפול ותביעה רכושית

תמ״ש 17545-07-16

תלה״מ 17643-04-17

לפני שלוש תביעות שהגישה התובעת נגד הנתבע:

תביעה למשמורת בתם הקטינה של הצדדים (תמ״ש 25043-07-16) – בהליך זה ניתן פסק דין במהלך ניהול ההליכים.

תביעה למזונות הקטינה (תמ״ש 17545-07-16);

תביעה רכושית שעניינה החזר הלוואה ופירוק שיתוף ברכב (תלה״מ 17643-04-17).

הרקע וההליכים המשפטיים

1 . הצדדים, שניהם יהודים ואזרחי ישראל, נישאו זה לזו כדמו״י ביום ….

הצדדים טרם התגרשו למרות פסק דין חלוט של ביה״ד הרבני אשר קבע כי עליהם להתגרש. ערעור הנתבע לביה״ד הרבני הגדול נדחה.

מנישואי הצדדים נולדה בתם …. ביום …, כיום כבת 6.5.

  1. ערב הפירוד התגוררו הצדדים בבית הורי הנתבע ב….

בחודש פברואר 2016 נפרדו הצדדים, טענותיהם לגבי הנסיבות שהובילו לפירוד, חלוקות. לטענת התובעת הנתבע נקט נגדה באלימות מילולית ופיזית ואיים על חייה, ובגין כך הורשע ביום 15.2.17 בעבירות של אלימות ותקיפת בת זוג (הכרעת הדין צורפה לבקשה מיום 15.2.17).

הנתבע מכחיש את טענות התובעת בדבר אלימותו. לטענתו הודה באירועים בהליך הפלילי בעצת פרקליטו וכדי “לא ליטול סיכון” (כלשונו).

לאחר הפירוד עזבה התובעת עם הקטינה לבית הוריה ב….

  1. בחודש יולי 2016 הגישה התובעת תביעותיה למשמורת הקטינה ומזונותיה.

בחודש אפריל 2017 הגישה התובעת את תביעתה הרכושית.

  1. בהחלטה מיום 13.7.16 נקבעה משמורתה הזמנית של הקטינה בידי התובעת.

ביום 11.1.17 ניתנה החלטה, על יסוד הסכמת הצדדים, כי זמני שהות הנתבע עם הקטינה יתקיימו פעמיים בשבוע, פעם אחת כולל לינה ובכל סוף שבוע שני מיום ששי עד מוצ״ש.

הנתבע ביקש לצמצם מזמני השהות כך שיתקיימו פעם אחת באמצע השבוע כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני, ובהתאם לכך ניתנה החלטה.

לאור המלצות העו״ס במספר תסקירים שהוגשו, נקבע כי זמני השהות יתקיימו בימי רביעי מתום המסגרת החינוכית ועד למסגרת החינוכית למחרת, ובכל סוף שבוע שני מתום המסגרת החינוכית ביום ששי עד שעה 19:30 ביום שבת.

  1. החלטה למזונות זמניים – ניתנה ביום 31.8.16, עת הקטינה היתה בגיל 3. הנתבע חויב לשלם לתובעת סך 1,300 ₪ בחודש, כולל חלקה של הקטינה בהוצאות החזקת הבית וכן חויב לשלם שליש מעלות שכר דירה ככל שהתובעת תשכור דירה למגוריה עם הקטינה. הצדדים חויבו לשאת בהוצאות חינוך הקטינה ורפואתה בחלקים שווים.
  2. פסק דין בתביעת המשמורת – ניתן ביום 16.9.18, על יסוד הסכמת הצדדים. נקבע כי משמורת הקטינה תהא בידי התובעת וזמני השהות יתקיימו בימי רביעי באמצע השבוע כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני מתום המסגרת החינוכית ביום ששי עד מוצאי שבת.
  3. במסגרת ההליכים התקיימו שלושה קדמי משפט.

ביום 16.9.18 נשמעו חקירות הצדדים לאחריהם הוגשו סיכומים.

לאחר הגשת הסיכומים הגישה התובעת בקשה לצירוף ראיה חדשה – פוסט שהעלה הנתבע ברשתות חברתיות בו פורסם עסק שלו עם אחיו בצירוף מספר הטלפון של הנתבע, וכן שיחה מוקלטת שנערכה בעקבות אותו פוסט ביוזמת התובעת, ממנה עולה לכאורה כי הנתבע יזם ושותף מנהל של החברה.

לנוכח טענת הנתבע בסיכומיו כי הוא חסר פוטנציאל השתכרות מוחלט ולצמיתות לצורך קביעת מזונות הקטינה, ובהינתן כי הראיה מהותית להליך, בימ״ש אישר את צירוף הראיה בהחלטה מיום 13.4.19, על נימוקיה.

השלמת חקירת הנתבע נשמעה ביום 30.5.19, לאחריה השלימו הצדדים סיכומים בעל פה.

תביעת המזונות

טענות הצדדים

  1. טענות התובעת
  • במהלך החיים המשותפים הנתבע עבד כ… שכיר והשתכר 8,000 ₪ – 8,500 ₪ בחודש. התובעת עבדה כ… והשתכרה כ-3,400 ₪ נטו בחודש.
  • יש לחייב את האב בצרכי הקטינה בסך 1,780 ₪ בחודש , הכוללים כלכלה, ביגוד, נסיעות, צעצועים ופנאי, קופת חולים והוצאות החזקת הבית. בנוסף בשליש מהוצאות מדור, בנוסף במחצית הוצאות חינוך הקטינה ובמחצית הוצאותיה הרפואיות, וכן דמי טיפול.
  • בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי מאז הפירוד הנתבע אינו משלם מאום עבור מזונות הקטינה, אינו מקיים את החלטת בימ״ש והתובעת נאלצת לגבות את סכום המזונות הזמניים שנפסקו מהמוסד לביטוח לאומי (1,291 ₪ בחודש בלבד). הנתבע אינו משלם מאום גם עבור הוצאות חינוך ורפואת הקטינה והתובעת נושאת ב-100% מצרכיה. התובעת קורסת כלכלית, נאלצת ללוות כספים ולשלם החזרים ללא משכורת קבועה, וסמוכה על שולחן הוריה.
  • הנתבע משתכר כספים שאינם מדווחים על ידו ואינו מחזיק חשבון בנק, במכוון.
  • הנתבע אינו מקיים את זמני השהות שנקבעו ומפר אותם פעם אחר פעם, דבר שאינו מאפשר לתובעת למצוא עבודה קבועה. התובעת נאלצה לעבוד בעבודות בית מזדמנות בשכר זעום של מאות שקלים בחודש בלבד.
  • בחודש פברואר 2018 החלה התובעת לעבוד כ… בשכר של 5,000 ₪ בחודש, אך עבודה שם הופסקה לנוכח מחלת אמה שאילצה את התובעת לתמוך ולסייע לה.
  • הנתבע מתגורר בבית הוריו ואין לו כל הוצאות עבור מדור.
  • בנסיבות הללו ולנוכח התנהלות הנתבע מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בסכום מזונות הכולל מחצית הוצאות חינוך ורפואה, בסך 2,200 ₪ בחודש, על מנת שתוכל לגבות אותם מהמוסד לביטוח לאומי, בנוסף בחלקה של הקטינה בהוצאות החזקת הבית אצל הוריה בסך 350 ₪, ובנוסף בשליש משכר דירה ככל שהתובעת תשכור דירה למגוריה עם הקטינה.

כמו כן עותרת התובעת לפסיקת דמי טיפול.

  1. טענות הנתבע
  • הנתבע הסכים כי משמורת הקטינה תקבע בידי התובעת ויש בכך להעיד על תום ליבו בניהול ההליכים.
  • רמת החיים בה חיו הצדדים בתקופת החיים המשותפים היה נמוכה, הצדדים גרו אצל הוריו, ואמו הלוותה להם כספים רבים.
  • הנתבע היה ועודנו חייב כספים רבים.
  • נכון למועד הפירוד הנתבע לא עבד באופן סדיר והיה ללא הכנסה קבועה בשל מחלת שלבקת חוגרת. לנתבע נקבעו 34% נכות. בשל מחלתו וכאבים מהם סובל הנתבע אינו מסוגל לעבוד והגיש תביעה למל״ל לקבלת קצבת נכות.
  • הנתבע חסר פוטנציאל השתכרות מוחלט ויתכן שגם לצמיתות. אין לו הכנסות והוא מסתייע באמו. לנתבע אין כל רכוש או זכויות.
  • התובעת עבדה תקופה בה השתכרה 5,000 ₪ בחודש ויש ביכולתה לשאת בכל צרכי הקטינה לבדה וגם בצרכיה שלה. יש להביא בחשבון כי התובעת לא תבעה מזונות עבורה.
  • הלכת בע״מ 919/15 עומדת בפני עצמה ואינה תלויה בקיומם של זמני שהות ואינה תלויה באיכות הקשר עם הקטינה ותדירותו.
  • הנתבע דבק בקשר עם הקטינה מראשית ההליכים, מעולם לא התנער מאחריותו ההורית ושומר על זמני השהות שנקבעו כסדרם.
  • לקטינה אין צרכים מיוחדים או יוצאי דופן. הנתבע מסכים לשאת במחצית הוצאות חינוך ורפואה כל עוד יהיה שותף להחלטות בעניין הצרכים הללו ואופן תשלומם.

י. אין להשית על הנתבע כלל מזונות עבור הקטינה, עד אשר ישוב למעגל העבודה או יקבל קצבת נכות.

לחלופין יש לייחס לו פוטנציאל השתכרות בגובה פוטנציאל השתכרותה של התובעת, ולהורות על חיובו בסך 700 ₪ בחודש (מחצית מסך 1,400 ₪), בתוספת מחצית הוצאת חינוך ורפואה.

דיון והכרעה

  1. הצדדים

הכנסות התובעת

על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית של התובעת, במהלך החיים המשותפים ועד הפרידה בחודש פברואר 2016, עבדה כ… והשתכרה כ-3,400 ₪ בחודש.

כך עולה גם מתלושי שכר שצרפה התובעת לכתב התביעה.

מאז הפירוד, לנוכח העובדה כי הנתבע אינו מסייע בגידול הקטינה ולנוכח מצבה הרפואי של אמה, לא עבדה בעבודה קבועה. מדי פעם עבדה במשק בית והשתכרה מאות שקלים בודדים בחודש.

בדיון מיום 12.11.17 הצהירה התובעת כי נכון לאותו מועד היא עובדת ב… ומשתכרת 5,000 ₪ בחודש.

על פי תצהיר עדותה הראשית, התובעת הפסיקה לעבוד כתוצאה ממצבה הבריאותי הקשה של אמה והעובדה כי היא מטפלת בה.

בחודשים פברואר-מרץ 2018 החלה לעבוד שוב כ… אך פוטרה לנוכח היעדרויותיה בשל מחלת אמה. התובעת צרפה תלושי שכר של שני החודשים מהם עולה כי השתכרה בחודש פברואר 20181,500 ₪, ובחודש מרץ 20183,700 ₪.

בחקירתה הנגדית של התובעת מיום 16.9.18 הצהרותיה לא נסתרו.

הנתבע טוען כי לתובעת הכנסות שאינן מדווחות על ידה, אך לא הוכיח טענה זו. הנתבע הפנה לארבע הפקדות לחשבון הבנק של התובעת בשנים 2017-2018 בסכומים של 100 ₪, 400 ₪, 450 ₪, 1,000 ₪. לטענת התובעת יתכן ובמדובר בכספים משמרטפות או כספים שמשכה והפקידה שוב לחשבון (פרוטוקול מיום 16.9.18, עמ׳ 20 שורות 3-7).

עדותה של התובעת מהימנה עלי, ולא נסתרה.

בסיכומיה טענה התובעת כי נכון למועד הגשתם היא מחפשת עבודה אך טרם מצאה.

התובעת מתגוררת עם הקטינה בבית הוריה ואין לה הוצאות עבור מדור.

על יסוד טענות התובעת ושהוכח לפני, אני מעמידה את פוטנציאל השתכרותה של התובעת ע״ס 3,400 ₪- 4,000 ₪ בחודש ₪.

  1. הכנסות הנתבע –

בכתב הגנתו טען הנתבע כי אינו עובד באופן סדיר ואין לו הכנסה קבועה.

הנתבע לא פרט דבר מעבר לכך. הנתבע לא פרט במה עובד, מתי ובמה עבד גם לא באופן סדיר, וכמה השתכר בשנה שקדמה לכתב ההגנה ובמועד הגשתו.

הנתבע לא צרף כל אסמכתא בעניין עבודתו והשתכרותו.

תצהיר עדותו הראשית של הנתבע בשלוש התביעות נפרש על פני שני עמודים. לעניין השתכרותו הנתבע חזר על האמור בכתב ההגנה כי אינו עובד באופן סדיר. גם בתצהיר לא פורט דבר במה עובד הנתבע גם שלא באופן סדיר על פי טענתו, וכמה משתכר הגם שלא באופן סדיר.

גם לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע לא צורפה כל אסמכתא בעניין עבודתו והשתכרותו. הנתבע צרף לתצהירו מסמך מהמוסד לביטוח לאומי לפיו הנתבע רשום כמי שאינו עובד מחודש ינואר 2017.

בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי אין לו חשבון בנק שכן אינו עובד ואין לו כל הכנסה (פרוטוקול מיום 16.9.18, עמי 28 שורה 12).

הנתבע טען כי אינו עובד בשל נכות רפואית, אך לא נקבעה לו קצבת נכות. הנתבע צרף לתצהיר עדותו הראשית מסמך מהמוסד לביטוח לאומי מיום 28.6.18 לפיו נקבעה לו נכות קבועה בשיעור 34% לתקופה מחודש מרץ 2016. הנתבע טען בחקירתו כי הגיש ערעור על החלטת הועדה לעררים. הנתבע לא צרף אסמכתא על כך.

בהמשך חקירתו הצהיר הנתבע כי במהלך החיים המשותפים ועד שנת 2017 עבד ב… והשתכר 200-300 ₪ ליום עבודה, 5 ימים בשבוע 5,500 ₪ -6,000 ₪ בחודש (פרוטוקול 16.9.18, עמי 29-30).

היינו, גם לאחר שנקבעה לו נכות מחודש מרץ 2016, הנתבע הודה כי המשיך לעבוד ולהשתכר.

כאמור, הנתבע לא צרף כל אסמכתא בדבר הכנסותיו בזמנים בהם עבד. לא לכתב ההגנה ולא לתצהיר עדותו הראשית.

מנגד טענה התובעת, כי במהלך החיים המשותפים הנתבע עבד והשתכר 8,000 ₪-8,500 ₪ בחודש.

תקנה 264(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984 קובעת: “בעל דין שלא מסר פרט בהרצאת הפרטים והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית, יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד בענין הנדון, ולענין זה לא די בהכחשה סתמית”.

תביעת המזונות הוגשה בחודש יולי 2016. כתב הגנה הוגש על ידי הנתבע בחודש אוקטובר 2016 שעה שגם לטענתו עבד. לא היתה כל מניעה מצד הנתבע, וזו אף חובתו, לצרף אסמכתאות בדבר הכנסתו נכון למועד הגשת התביעה, בתקופה שקדמה לה ולאחריה. הכחשת טענת התובעת בדבר גובה הכנסתו של הנתבע נעשתה באופן סתמי כלשון התקנה, ומשכך מקבלת אני את טענת התובעת בעניין, לפיה נכון למועד הגשת כתב התביעה הנתבע עבד והשתכר 8,000 ₪-8,500 ₪ בחודש.

  1. לטענת הנתבע, סמוך למועד הגשת התביעה חלה בשלבקת חוגרת, היה מאושפז כחצי שנה ובטיפולים ועזב את עבודתו (פרוטוקול 16.9.18, עמי 30).

בחקירתו הנגדית הצהיר הנתבע כי נפסקו לו 40% נכות.

כאמור, מאישור המוסד לביטוח לאומי שצרף הנתבע לתצהירו מחודש יוני 2018 עולה כי לא חל כל שינוי בשיעור הנכות שנקבע לו מחודש מרץ 2016. הנתבע לא הוכיח אחרת.

  1. כמובא לעיל, ביום 31.12.18, לאחר הגשת הסיכומים בתיק, פורסם פוסט ברשתות חברתיות אשר לשונו ….

בעקבות אותו פוסט, יזמה התובעת שתי שיחות טלפון בין צד ג׳ לנתבע.

הפוסט ותמלול השיחות, בצירוף חוו״ד המתמללת על פי דיני הראיות, צורפו על ידי התובעת באישור בימ״ש, ונערכה חקירה משלימה לנתבע בעניין.

בתמלול נשמע הנתבע מאשר כי הוא יזם ושותף עם …….  הנתבע אישר כי יכול לספק ……

הנתבע עובד בעיקר באזור המרכז אבל יכול לספק הנדרש גם באזור …

הנתבע אישר בשיחה כי מדובר בחברה הקיימת מזה 30 שנים, בה שלושה שותפים וכי הוא עצמו עובד בענף כ-15 שנים. העסק מקבל פרויקטים גדולים … “אנחנו חברה הכי מסודרת שיש, אין יותר מסודרת מאיתנו, אני לא מאמין שהיה היום בענף …תותחים, אם אני אראה לך דברים שעשינו אתה תבין. אנחנו מביאים לנו עבודות גדולות…“. הנתבע ציין כי כאחד השותפים בחברה הוא יכול לעשות הנחה במחיר.

14 . בחקירתו מיום 30.5.19 הודה הנתבע בנאמר על ידו בשיחות שתומללו, ולא הכחיש את עצם אמירת הדברים.

אלא שלטענתו מדובר בעסק של אחיו, הוא רק עוזר לאחיו ולא מתפרנס מזה, הפרסום נעשה על ידי אחיו והביטוי … מכוון לילדיו של אחיו (פרוטוקול 30.5.19 עמי 36-37).

לשאלה אם ילדיו של אחיו עובדים בחברה השיב בשלילה (שם, שורות 8-9).

הנתבע לא ידע להסביר אם כך מדוע מספרי הטלפון שלו ושל אחיו מצויינים בפוסט.

לשאלה מה אחיו … עושה בעסק השיב כי בכלל אין עסק, לאחיו אין עסק ולא היה עסק (שם, עמי 38 שורות 10-12).

אלא שלאחר שהופנה שוב לתמלול השיב כי אחיו הוא בעל החברה והוא עצמו מייעץ לאחיו (שם, שורות 23-32).

הנתבע השיב כי שיקר בשיחה כשאמר שהוא שותף של אחיו … בחברה, וכי כל מה שאמר בשיחה הם שקרים (שם, עמי 40 שורות 6-11).

פרוטוקול החקירה מדבר בעד עצמו.

הנתבע סתר עצמו ולא נתן הסבר מניח את הדעת לנאמר על ידו בשיחה לצד ג׳. כך למשל, הנתבע טען כי לאחיו אין עסק ולאחר מכן טען שיש עסק והוא עצמו מייעץ לאחיו, ללא שכר.

הנתבע העיד על עצמו בחקירה:

“ת. אני הייתי עובד פעם ב…, הייתי מפעיל…, אני מכיר הרבה אנשים, עבדתי על …, עם …. הייתי מפעיל של כלי. כשכיר. פועל פשוט שעובד ב…. עבדתי בכל מיני חברות שהכירו אותי בענף.

אני לא עובד בענף כבר אולי 4 שנים.

כשעבדתי הייתי מפעיל, קם, עולה על …, מפעיל אותו.

היו אומרים לי לאן לנסוע, יש לי אתר … שאני עובד איתו. לא אתר שלי. אני עובד באתר עם הכלי של הבן אדם שאני עובד אצלו.

ש. איזה ידע זה נתן לך?

ת.         אני יכול לעזור לאנשים, אם עושים חפירה ואני חופר ויש לי

אדמה מיותרת אני מציע לאדם שרוצה לקנות אדמה, אני עושה תיווכים, אני לא בענף הזה כבר הרבה זמן.

אם את רוצה אדמה אני יכול להציע לך אפילו בחינם, אני רק רוצה לפנות את האדמה. בן אדם רוצה לעשות בריכה, הוא צריך לשלם כסף כדי שיקחו לו את האדמה, בן אדם אחר צריך את האדמה, במקום שיזרוק את האדמה וישלם על זה כסף הוא מוכר את האדמה. אני לא מרויח על זה. כמו שעשו את הטרסה בכניסה ל…, בא אדם קבלן ואמר אני רוצה לעשות טרסה תעשה לי ברוכים הבאים, יש לו אדמה מיותרת אז עשינו לו, זה לא שאני מרויח מזה, אפשר לבדוק את חשבון הבנק, אני בכלל מובטל, אני כל יום פה”

(פרוטוקול מיום 30.5.19, עמ׳ 37-38).

  1. מהראיות הנוספות שהוצגו לפני עולה, כי: מספר הטלפון של הנתבע נרשם תחת פרסום עסק ל…; הנתבע הציג עצמו כיזם וכשותף בעסק; הנתבע הציג את העסק כפעיל מזה 15 שנים ומקבל פרויקטים בהיקפים גדולים; הנתבע הציג עצמו כמי שיכול לספק לקבלן באמצעות העסק את כל החומרים הדרושים לו, ….; הנתבע הציג עצמו כמי שיכול לתמחר את העבודה הנדרשת ולהעניק הנחה; הנתבע הודה כי הוא בעל ידע נרחב ב… ומכיר הרבה אנשים בתחום; הנתבע הודה בחקירתו כי מסוגל כיום לתווך בין גורמים שונים בעסק.

הנתבע טען בחקירה כי בפועל אינו עובד בעסק אלא מייעץ לאחיו (שתחילה טען שכלל אין לו עסק) ללא תשלום. הנתבע בנקל יכול היה לזמן את אחיו לחקירה, אך בחר שלא לעשות כן, וחזקה היא כי לו היה אחיו נחקר, העולה מעדותו היה נזקף לחובתו של הנתבע.

  1. בסיכומים המשלימים בעל פה חזר הנתבע על הנטען על ידו בחקירתו וכן על מצבו הבריאותי.

הנתבע הוסיף כי הוא מחזיק בידו חוות דעת רפואית מחודש דצמבר 2018 אשר יכולה להעיד על מצבו הרפואי וכי ישקול להגיש בקשה לצרפה.

בבקשה מיום 10.6.19 ביקש הנתבע שהות להגיש בקשה לצירוף חוות הדעת הרפואית. בהחלטה שניתנה בו ביום נקבע כי ככל שתוגש בקשה קונקרטית בעניין, היא תישקל לגופה. עד עתה לא ביקש הנתבע לצרף כל חוות דעת רפואית התומכת במצבו הרפואי הנטען.

גם זאת אני מוצאת לייחס לחובתו של הנתבע. משבחר הנתבע לא לבקש לצרף חוות דעת רפואית עדכנית מחודש דצמבר 2018, חזקה היא כי לו היתה מצורפת חוות הדעת, היו במסקנותיה כדי לגרוע מטענותיו בעניין.

17 . סיכומו של דבר בכל הנוגע להכנסתו הנתבע –

אני מקבלת את טענת התובעת כי עובר לפירוד הנתבע עבד והשתכר סכומים בגובה 8,000 ₪- 8,500 ₪ נטו בחודש.

הגם שהנתבע הוכיח כי נקבע לו נכות רפואית 34%, הנתבע לא הניח כל ראיה לכך שפוטנציאל הכנסתו ירד בעקבות מצבו הבריאותי הנטען.

מהראיות החדשות שצורפו ולאחר חקירת הנתבע בעניין, התרשמתי כי הנתבע עובד ומשתכר.

משלא נמסר מידע נדרש בעניין על ידי הנתבע, לא ניתן לקבוע את גובה השתכרותו בפועל.

כן יכולה אני לקבוע, על סמך הראיות שהוצגו לפני כמו גם התרשמותי מעדותו של הנתבע, כי יש לו פוטנציאל השתכרות בגובה 8,000 ₪-8,500 ₪ בחודש לפחות, וכי יש בידיו לשלם את סכום מזונות הקטינה כפי שייקבע.

הנתבע מתגורר בבית אמו ואין לו הוצאות עבור מגוריו.

אמו הצהירה בתצהירה כי היא מכלכלת את הנתבע.

משכך, כל הכנסה שקיימת לאב הנה הכנסה פנויה בידיו.

אני מעמידה את פוטנציאל הכנסתו הפנויה של הנתבע על סך 8,000 ₪ -8,500 ₪ בחודש. יחס הכנסות ההורים – 70% לאב, 30% לאם.

  1. צרכי הקטינה

הקטינה כיום כבת 6.5.

הקטינה נמצאת במשמורת התובעת, אשר הנה המטפלת העיקרית בקטינה ונושאת לבדה במלוא צרכיה, שכן הנתבע אינו משלם את סכום המזונות שנפסק, כפי שציין בתצהיר עדותו הראשית והודה בחקירתו.

בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית העמידה התובעת את צרכי הקטינה ע״ס 1,780 ₪ בחודש הכוללים: כלכלה – 850 ₪, ביגוד – 1,50 ₪, נסיעות – 200 ₪, צעצועים – 100 ₪, פעילויות פנאי – 200 ₪, קופ״ח – 30 ₪, השתתפות בהחזקת מגורים – 250 ₪. מדובר בצרכים הכרחיים ומעבר להכרחיים.

בנוסף לקטינה הוצאות עבור חינוך ורפואה בהם מבקשת התובעת לחייב את הנתבע במחצית.

בנוסף עותרת התובעת לחיוב הנתבע בשליש ממדור הקטינה ככל ותשכור בעתיד דירה למגוריה.

הנתבע לא חלק בתצהיר עדותו הראשית על צרכי הקטינה.

הנתבע בחר שלא לחקור את התובעת בחקירה נגדית על טענותיה לצרכי הקטינה.

משכך אני מקבלת את טענות התובעת בעניין ומעמידה את צרכי הקטינה, הכרחיים ומעבר להכרחיים, ע״ס 1,780 ₪ בחודש, כולל הוצאות החזקת הבית, לא כולל מחצית הוצאות חינוך ורפואה.

צרכים אלו של הקטינה יש לחלק בין ההורים בהתאם ליחס הכנסותיהם הפנויות ובהתחשב בחלוקת זמני השהות הקיימת, לאחר הגיעה של הקטינה לגיל 6 ובהתאם לבע״מ 919/15.

עד גיל 6 בע״מ 919/15 לא שינתה מהמצב הקודם, בו חויב האב לשאת במלוא צרכיה ההכרחיים של הקטינה. בהתאם לפסיקה ועל יסוד הנטען על ידי התובעת בעניין צרכיה הקטינה בפועל, אני מעמידה את צרכיה ההכרחיים של הקטינה ע״ס 1,450 ₪ בחודש.

צרכים אלו לא כוללים הוצאות חינוך ורפואה עבור הקטינה, אשר ישולמו על ידי הצדדים בחלקים שווים, כפי שנתבע על ידי התובעת בכתב התביעה והוסכם על ידי הנתבע בסיכומיו.

  1. יצויין כי לא מצאתי להעתר לבקשת התובעת לקבוע סכום מזונות גלובאלי הכולל את הוצאות החינוך והרפואה.

הסכומים עבור הוצאות אלו לא פורטו על ידי התובעת, בשים לב להוצאות החינוך והרפואיות המשתנות במהלך השנים. כך למשל, התובעת לא הניחה פירוט מהו הגובה המשוער של הוצאות החינוך, עלות הגן עד כתה א’ ועלות ביה״ס, מספר החוגים בהם תשתתף הקטינה ועלותם המשוערת, קייטנות, שיעורי עזר ככל שתזדקק להם, תנועות נוער, טיולים, נוצאות רפואיות כולל טיפולי שיניים ואורתודנטיה, טיפולים רגשיים ככל שיעלה בהם הצורך וכיוצ״ב.

יש לומר כי אף לא ניתן כיום לשער מה תהיינה ההוצאות בפועל עבור הרכיבים הללו, ככל שיהיו.

טובת הקטינה כי לא יחסר ממנה עבור הצרכים המוזכרים, וכי צרכים אלו ישולמו על ידי הצדדים בהתאם לצורך, כל רכיב לגופו, ובמועדו.

  1. עוד מוצאת אני להדגיש, בכל הנוגע ליישום הלכת בע״מ 919/15 בנסיבות העניין שלפני בכל הנוגע לחלוקת צרכי הקטינה בין ההורים לאחר הגיעה לגיל 6 –

הוכח לפני, כי הנתבע אינו משלם לידי התובעת עבור מזונות הקטינה, גם לאחר מתן ההחלטה למזונות זמניים.

הנתבע אינו נושא בצרכיה השוטפים של הקטינה והתובעת נאלצת לגבות את סכום המזונות מהמוסד לביטוח לאומי ולפעול נגד הנתבע בהליכי הוצל״פ לגביית הוצאות חינוך ורפואה של הקטינה בהן היא נושאת לבדה באופן מלא.

הנתבע לא הכחיש זאת במסגרת תצהיר עדותו הראשית. הנתבע נימק זאת בכך כי אינו יכול להרשות לעצמו לשאת במזונות שנקבעו.

סכום המזונות הזמניים, שנקבע בעת היותה של הקטינה מקטני קטינים, בסך 1,300 ₪ בחודש + מחצית חינוך ורפואה, נפסק על הצד הנמוך ואף מתחת לרף המינימאלי שהועמד בפסיקה.

על יסוד התנהלות הנתבע במהלך ניהול ההליכים המשפטיים (למעלה מ-3 שנים), יש מקום סביר להניח כי גם בעתיד מלוא נטל הטיפול הקטינה וסיפוק צרכיה, יוטל על כתפי התובעת, למצער ברורו. כמובן שיש לקוות כי הנתבע יפעל אחרת, וזו אף חובתו כלפי בתו הקטינה.

הלכת בע״מ 919/15, השוותה את חובת ההורים לשאת בצרכי ילדיהם מעל גיל 6, מדין צדקה, תוך התחשבות בהכנסותיהם הפנויות, וקבעה כי יש להביא בחשבון את ההוצאות שמוציא כל אחד מההורים בפועל כאשר הקטין שוהה עמו.

בקביעה זו התבססה ההלכה, בין היתר, על ההנחה כי כל אחד מההורים מוציא מכיסו עבור ילדיו כשהם עמו, על מנת שלא יושת על מי מההורים חיוב בכפל.

בעניין שלפני, שעה שהאב אינו מוציא מאום מכיסו עבור הקטינה, צרכים שהם עבר להכרחיים וגם צרכים הכרחיים (למשל צרכי ביגוד), הנחה זו נסתרה.

משכך, בבואי לקבוע את סכום המזונות של הקטינה לאחר הגיעה לגיל 6, לצד התחשבות בהכנסות ההורים ופוטנציאל השתכרותם כפי שהונח לפני, כמו גם בזמנים בהם מלין הנתבע את הקטינה, בהתאם לבע״מ, לא מצאתי לערוך חישוב אריתמטי “קר” על יסוד נוסחאות. חישוב שכזה בנסיבות הספציפיות של המשפחה שלפני, אינו נכון ועלול לפגוע בקטינה במובן זה שצרכיה לא יסופקו כנדרש.

  1. חלוקת זמני שהות

על פי פסק הדין מיום 16.9.18 זמני השהות של הקטינה על הנתבע נקבעו בימי רביעי כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני מתום המסגרת החינוכית ביום ששי עד מוצאי שבת.

סה״כ הקטינה אמורה לשהות עם הנתבע 3 לינות מתוך 14, 20% מהזמן.

יצויין כי בתחילה נקבעו זמני שהות רחבים יותר, אלא שהנתבע הפר את זמני השהות שנקבעו וביקש לצמצמם.

לטענת התובעת, הנתבע מפר גם את זמני השהות המצומצמים שנקבעו, כך שהקטינה שוהה עם התובעת כ-90% מהזמן.

בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי מספר פעמים הודיע הנתבע כי לא יאסוף את הקטינה ביום רביעי בזמני השהות עמה. פעם אחת הציע את היום למחרת משעה 18:00, והיא אינה יכולה לסמוך עליו בעניין (פרוטוקול עמ׳ 16 שורות 23-27).

הנתבע הכחיש זאת ולטענתו הוא שומר על קשר רציף עם הקטינה ומקיים את זמני השהות. לטענתו הוא ביקש לצמצם את זמני השהות לנוכח גילה של הקטינה ומצבו הרפואי והתקפי כאבים מהם סובל.

יצויין כי הנתבע לא נחקר בחקירתו הנגדית על זמני השהות.

לא הוכח לפני כי הנתבע אינו מקיים את זמני השהות כסדרם.

יודגש, כי על הנתבע לקיים את זמני השהות כפי שנקבע ובמועדם, ללא יוצא מן הכלל – בכל יום רביעי מתום המוסד החינוכי עד למחרת, ובכל סוף שבוע שני מהמוסד החינוכי ביום ששי עד מוצ״ש בשעה 19:30.

  1. דמי טיפול

בהחלטה מיום 6.7.17, במסגרתה צומצמו זמני השהות עם הנתבע, נקבע לעניין בקשת התובעת לפסיקת דמי טיפול, כי הצדדים יוכלו לטעון בעניין בסיכומים ובימ״ש ידרש לכך בפסק הדין שינתן.

התובעת טענה בסיכומיה, כי לנוכח העובדה כי היא ההורה המשמורן והמטפלת העיקרית בקטינה לנוכח זמני השהות המצומצמים עם הנתבע, יש לפסוק לזכותה דמי טיפול ממועד הגשת התביעה, בסך 500 ₪.

הנתבע לא התייחס לכך בסיכומיו.

על פי פסיקה אחרונה מנחה של ביהמ״ש המחוזי (עמ״ש (מרכז) 21704-03-18 א.ו. נ׳ א.ו. (11.6.19)) – כאשר הטיפול בקטינים נופל רובו כעיקרו על אחד ההורים, יש להביא לידי ביטוי את עלויות ההשקעה של אותו הורה בחיוב ההורה השני בדמי טיפול, עד גיל 13-14 ובנסיבות מסוימות גם עד בגרותו של הקטין.

בענייניו, זמני שהות הקטינה עם הנתבע מצומצמים לפעם בשבוע וכל סוף שבוע שני. ביתר הזמן (ששה ימים בשבוע אחד, ארבעה ימים בשבוע שאחריו) נמצאת הקטינה עם התובעת. עיקר הטיפול הקטינה נופל על כתפי התובעת והתובעת היא זו הדואגת לקטינה לכל צרכיה מרבית זמנה של הקטינה, פיזיים, רוחניים וטיפוליים. יש לכך משמעות כלכלית.

בנסיבות אלו זכאית התובעת לקבל דמי טיפול מהנתבע.

אני פוסקת לתובעת עבור רכיב זה 250 ₪ בחודש, ממועד הגשת התביעה, באופן ממוצע לכל התקופה עד בגרותה של הקטינה. בפסיקת הסכום הבאתי בחשבון כי יש מקום לקבוע סכום גבוה יותר בשנים הראשונות של הקטינה ולצמצם את גובה דמי הטיפול ככל שתגדל הקטינה.

  1. על יסוד כל המובא לעיל, כאשר אני מביאה בחשבון השיקולים, בין היתר: את גילה שלהקטינה, הכנסות ההורים בפועל, פוטנציאל השתכרותם כפי שהונח לפני, צרכי הקטינה ובשים לב למשמורת הקטינה וחלוקת זמני השהות שנקבעו, נקבע כדלקמן:
  • הנתבע ישלם לידי התובעת למזונות הקטינה עד הגיעה לגיל 6 סך 1,450 ₪ בחודש, כולל הוצאות החזקת הבית.

ממועד הגיעה של הקטינה לגיל 6 ועד הגיעה לגיל 18 או תום כתה י״ב על פי המאוחר, ישלם הנתבע לידי התובעת עבור מזונות הקטינה סך 1,200 ₪ בחודש.

  • ככל שבעתיד תשכור התובעת דירה למגוריה עם הקטינה, ישלם הנתבע לידי התובעת בנוסף 1/3 (שליש) משכר הדירה שישולם, כפוף להצגת חוזה שכירות תקף.
  • בנוסף, ישלם הנתבע לידי התובעת דמי טיפול בקטינה בסך 250 ₪ בחודש.
  • הצדדים ישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך הקטינה, לרבות גן, צהרון עד תום כתה ג׳, תשלומי חובה לבי״ס, חוג אחד ומחזור אחד של קייטנה בחודשי הקיץ בעלות של קייטנת מתנ״ס.
  • הצדדים ישאו בחלקים שווים בהוצאות קופ״ח עבור הקטינה וביטוח בריאות ממלכתי, ובהוצאות רפואיות חריגות של הקטינה, אשר אינן משולמות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי של הקטינה, לרבות אבחונים, טיפולים רגשיים, פסיכולוגיים או אחרים, משקפיים, טיפולי שיניים לרבות אורתודנט וכיו״ב.
  • תוקף פסק הדין ממועד הגשת התביעה למזונות (10.7.16, לפני תחולת החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה). סכום המזונות ישולם ב-10 בכל חודש.
  • סכום המזונות צמוד למדד המחירים לצרכן אשר ידוע היום, והוא יעודכן כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
  • סכום המזונות כמפורט בסעיף (א) סיפא ישולם עד הגיעה של הקטינה לגיל 18 או סיום לימודיה התיכוניים, על פי המאוחר. במהלך שירותה הצבאי החובה או שירות לאומי יעמוד סכום המזונות על שליש מהסך הנזכר.
  • קצבת הילדים מהמוסד לביטוח לאומי תשולם לידי התובעת בנוסף לסכום המזונות שנפסק.

הרכושית

טענות הצדדים

  1. טענות התובעת
  • במהלך חייהם המשותפים, התנהלו הצדדים מחשבון בנק על שם התובעת ב…, לשם הפקידו את הכנסותיהם ומשם שולמו הוצאותיהם.
  • בחודש אוגוסט 2015 נטלו הצדדים הלוואה בחשבון הבנק של התובעת, בסך 60,000 ₪, שהחזריה החודשיים כ-1,300 ₪ בחודש.

30,000 ₪ מתוך כספי ההלוואה הועברו על ידי הצדדים לאמו של הנתבע.

30,000 ₪ הנוספים שימשו את הצדדים לרכישת רכב – מאזדה שנת 2005, אשר נרשם על שם התובעת ובו השתמש הנתבע באופן בלעדי, שכן לתובעת אין רשיון נהיגה. לאחר הפירוד הרכב נמצא בשימוש התובעת.

  • ממועד הפירוד (פברואר 2016) נשאה התובעת לבדה בפרעון החזר ההלוואה.
  • על הנתבע להשיב לתובעת את מחצית החזרי ההלוואה מחודש פברואר 2016 ועד למועד סיום החזר ההלוואה בחודש אוגוסט 2020.
  • יש לפרק את השיתוף ברכב מאזדה 5 באמצעות מכירתו וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים.
  1. טענות הנתבע
  • במהלך החיים המשותפים חיו הצדדים על חשבון הורי הנתבע ואמו נתנה להם הלוואות בסך כולל של 100,000 ₪. התובעת חבה לה מחצית ההלוואות בסך 50,000 ₪.
  • הכספים ששילמה התובעת לאמו בסך 30,000 ₪ היו החזר חלקה בהלוואה לאמו. על התובעת להחזיר לאמו את יתרת ההלוואה.
  • ההלוואה שנלקחה מחשבון הבנק של התובעת נלקחה על ידי התובעת, לצורך החזר הלוואה לאמו ולצרכיה האישיים בלבד, והחוב הוא שלה בלבד.
  • הרכב נרכש על ידי אמו, אמו נתנה לו במתנה את הרכב והוא נרשם על שם התובעת שכן הוא עצמו היה מסובך בחובות.
  • התובעת נטלה את הרכב שנרכש והעבירה אותו לחזקתו ושימושו של אביה.
  • יש לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש לידי הנתבע עבור הרכב.
  • יש לאזן בין הצדדים את זכויותיה הסוציאליות של התובעת.

תמ״ש 17545-07-16

תלה״מ 17643-04-17

דיון והכרעה

  1. למרות שהנתבע טוען בכתב הגנתו ובתצהירו כי יש לאזן בין הצדדים את חובותיהם לאמו, לאזן את זכויותיה הסוציאליות של התובעת ולחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש לאב בגין הרכב – הנתבע בחר שלא להגיש תביעה מטעמו.

גם אמו של הנתבע לא הגישה תביעה כספית נגד הצדדים או מי מהם.

משכך לא מצאתי מקום להידרש לסעדים אופרטיביים אלו המבוקשים על ידי הנתבע ודרושים הוכחה, שלא במסגרת תביעה כדין.

  1. במסגרת הדיונית שלפני, הסעדים שהתבקשו על ידי התובעת בכתב התביעה הנם בעניין החזר ההלוואה ופירוק השיתוף ברכב בלבד.
  2. החזר ההלוואה

אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כי בחודש אוגוסט 2015, במהלך החיים המשותפים, ניטלה הלוואה בסך 60,000 ₪ מחשבון הבנק על שם התובעת.

לגרסתה של התובעת – מדובר בחוב משותף, שכן הצדדים התנהלו במהלך החיים המשותפים מחשבון הבנק שלה. הנתבע הפקיד הכנסות לחשבון הבנק על שמה ומחשבון הבנק על שמה שולמו הוצאות המשפחה. ההלוואה שימשה להחזר חוב משותף לאמו של הנתבע, ולרכישת רכב משותף.

לגרסתו של הנתבע – חשבון הבנק על שם התובעת שייך לה בלבד. ההלוואה ניטלה על ידה מחשבון הבנק שלה מבלי שהיה שותף לכך. 30,000 ₪ מתוך כספי ההלוואה שימשו את התובעת להחזר חלק מחובותיה כלפי אמו של הנתבע. 30,000 ₪ הנותרים הוחזרו לחשבון הבנק של התובעת ושימשו את התובעת בלבד, הנתבע אינו ליודע לצורך מה. על כן, לדידו, יש לראות בהלוואה חוב אישי של התובעת אותה עליה לפרוע לבדה.

לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים בכתב, שמעתי את עדותם לפני וחקירתם הנגדית, והתרשמתי באופן בלתי אמצעי ממהימנותם (או חוסר מהימנותם), אני מקבלת את גרסת התובעת במלואה, לפיה מדובר בהלוואה משותפת שניטלה על דעת שני הצדדים ושימשה להוצאות משותפות.

ואנמק.

  1. הוכח לפני, כי במהלך החיים המשותפים התנהלו הצדדים מתוך חשבון הבנק על שם התובעת. לנתבע לא היה חשבון בנק על שמו, בשל היותו מצוי בחובות.

הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הפקיד הכנסותיו לחשבון הבנק על שם התובעת, והצדדים שילמו מחשבון בנק זה חובות משותפים כגון החזקת הבית (פרוטוקול 16.9.18, עמי 32-33 שורות 29-7, בהתאמה).

יצויין כי הנתבע הכחיש תחילה כי השתמש בחשבון הבנק של התובעת. לטענתו השתמש בחשבון הבנק של אמו. רק לאחר שנשאל שוב אם נהג להפקיד כספי הכנסותיו בחשבון הבנק של התובעת, השיב בחיוב (עמי 32-33, שורות 31-1, בהתאמה).

הנתבע הודה כי הלוואה קודמת נלקחה על ידי הצדדים יחד במשותף מחשבון הבנק על שם התובעת להחזר חוב משותף (פרוטוקול, עמי 32 שורות 1-7).

  1. במועד נטילת ההלוואה, נכחו בבנק התובעת, הנתבע ואמו של הנתבע. כך שטענת הנתבע כי ההלוואה ניטלה ללא ידיעתו – נסתרה.

לגרסת התובעת בחקירתה הנגדית (עמי 19 שורות 18-20), במעמד נטילת ההלוואה 30,000 ₪ מתוך ה-60,000 ₪ הועברו לחשבון בנק של אמו של הנתבע בהעברה בנקאית, 30,000 ₪ הוצאו במזומן לידי הנתבע לצורך רכישת רכב:

״ת. לקחנו 60,000. 30 הועברו לאמא שלו. לקחנו הלוואה מבנק הפועלים. שלושתנו הלכנו, אני, היא וי., ביקשנו הלוואה של 60, 30 הלכו אליה באותו מעמד, אני חושבת שכן, ו-30 י. לקח במזומן”.

לגרסת הנתבע בחקירתו הנגדית (עמי 32 שורות 17-28), באותו מעמד 30,000 ₪ מתוך ה- 60,000 ₪ הועברו לחשבון הבנק של אמו בהעברה בנקאית. 30,000 ₪ הוחזרו לחשבון הבנק של התובעת. אמו משכה 24,000 ₪ מחשבון הבנק שלה והעבירה לידיו לצורך רכישת רכב:

“ת. היא עשתה העברה בנקאית, העבירה לאמא שלי את הכסף, על חובות בהוצל״פ שלי ושלה שזה הצטבר. ואז היה לה את החלק שלה היחסי שזה היה 30. אני מדבר איתך על הראשונים. היחסי ה-30 היו רק שלה. ה-30 הנותרים היו לה כסף בבנק זה נכנס לה לבנק. אני לא יודע מה היא עשתה איתם.

ש. הבנק נתן לכם כסף במזומן ?

ת. 24, משהו כזה, לא 30

ש. ומה עשיתם עם זה?

ת. באתי לבן אדם ושילמתי לו על האוטו. בעצם זה היה לא קשור לזה בעצם זה היה על העברה. אפשר לראות שעשינו העברה מהחשבון של ….

ש.        מה עשית עם ה-24?

ת.        לא מהחשבון שלה. זה יכול להיות מהחשבון של אמא שלי לקחנו.

את הכסף ממנה לא לקחתי כלום”.

לגרסת אמו של הנתבע בחקירתה, היא רכשה את הרכב כמתנה לאב, מכספי תמורת מכירת רכב קודם שלה בסך 20,000 ₪ ועוד הוסיפה 10,000 ₪. לטענתה בשל כך לא ניתן לראות משיכת כספים מחשבון הבנק שלב בסך 30,000 ₪ (פרוטוקול עמי 25 שורות 9-18):

“ש. את יכולה להראות בחשבון שלך קבלה על כסף שיוצא, צירפת תדפיסים ואני לא רואה שום חיוב על רכב, כמה עלה לך הרכב?

ת.        30 או 32, אני לא זוכרת.

ש. איפה ההוצאה הזו?

ת.        מכרתי את הרכב. קיבלתי עליו 20 אז איך תראי חיוב של 30 ?

ש.        את שילמת על      הרכב?

ת.        בטח.

ש.        אז איפה זה?

ת.        שילמתי במזומן לבן אדם. אני הכל עובדת במזומנים. אני יודעת

אני מסיימת חשבון וזהו. אני אישה שב”ה תמיד עבדתי, במזומן, הוא יכול להעיד שנתתי לו במזומן. אפילו לא בצ׳ק”.

עולה מכך:

גרסתה של אמו של הנתבע בחקירתה הנגדית, סותרת את גרסת הנתבע.

בעוד שלגרסת הנתבע במעמד נטילת ההלוואה, בנוכחות התובעת הנתבע ואמו של הנתבע, מעבר להלוואה שנטלה התובעת בסך 60,000 ₪ נמשכו כספים במזומן מחשבון הבנק של אמו כ-24,000 ₪ לצורך רכישה רכב – לגרסת אמו, במעמד זה לא נמשכו כספי מזומן מחשבון הבנק שלה בשווי הרכב שכן היה בידה את עיקר הסכום לרכישתו, במזומן, לאחר מכירת רכב קודם.

שעה שגם הנתבע מודה, כי במועד נטילת ההלוואה קיבלו הצדדים מהבנק כספים במזומן (לגרסת התובעת 30,000 ₪, לגרסת הנתבע 24,000 ₪), וכאשר אמו של הנתבע מודה כי הכספים במזומן לא נמשכו מחשבון הבנק שלה, המסקנה היחידה היא, שהכספים הועברו לצדדים במזומן כהלוואה על ידי הבנק מתוך חשבון הבנק של התובעת, בהתאם לגרסת התובעת.

מעבר לכך, אין כל היגיון בטענת הנתבע, לפיה התובעת נטלה הלוואה בסך 60,000 ₪, מתוכם הוחזרו לחשבון הבנק שלה 30,000 ₪ באותו מעמד…

משכך מהימנה עלי יותר גרסתה של התובעת כי מתוך כספי ההלוואה שולמו 30,000 ₪ לידי אמו של הנתבע עבור החזר חובות ששילמה לצדדים, ומ-30,000 ₪ הנותרים נרכש רכב שנרשם על שם התובעת, הנתבע עשה בו שימוש בלעדי עד לפירוד והתובעת עושה בו שימוש בלעדי ממועד הפירוד.

  1. לגרסת אמו של הנתבע בתצהירה, הכספים אשר נתנה לצדדים במהלך השנים ניתנו לשניהם. ״תמכתי והעברתי להם כספים, כיסיתי להם חובות…״ (סעיף 3 בתצהירה). גם בחקירתה הנגדית השיבה כי כל סכום שנתנה לצדדים, נתנה לכיסוי חובות והוצאות שלהם. (עמי 21 שורות 9-15, 31-33 ובהמשך עמודים 22,23).

גם הנתבע טען לכל אורך הדרך, כי אמו נתנה לצדדים יחד כספים כהלוואות בסכום כולל של 100,000 ₪.

הנתבע הודה כי הועבר לאמו בהעברה בנקאית 30,000 ₪ מכספי ההלוואה “על חובות בהוצל״פ שלי ושלה שזה הצטבר״ בהמשך ביקש לדייק כי אותם 30,000 ₪ היו בגין החלק היחסי של התובעת בלבד בחובות לאמו (שם, שורות 17-20).

הסכום שולם מתוך כספי הלוואה שנלקחה מחשבון בנק על שם התובעת ממנו התנהלו הצדדים בחיים המשותפים.

על יסוד זאת אני מקבלת את גרסת התובעת כי סך 30,000 ₪ שולם לאמו של הנתבע על חשבון כספים ששילמה עבור הצדדים ועל כן, נוסף על האמור לעיל, ההלוואה שנלקחה לצורך התשלום, משותפת.

  1. מעבר לכך יצויין, כי על פי גרסת אמו של הנתבע, כל השיחות בעניין מתן כספים ועזרה כספית מצדה היו בינה לבין הנתבע , הוא זה שהיה מבקש ממנה (עמי 23 שורות 13-16);

עוד טענה כי כספים שנתנה עבור בנה זה ״מתנות״ (שם, שורה 21).

מכל מקום מובהר, ככל שיש צורך בכך, כי אין בתוצאה אליה הגעתי משום קביעת מסמרות או הבעת עמדה בשאלה אם אמו של הנתבע הלוותה לצדדים כספים.

פסק דין זה מתייחס לשאלה הנקודתית האם ההלוואה שנלקחה מתוך חשבון הבנק של התובעת בחודש אוגוסט 2015 הנה משותפת לצדדים, וכאמור הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לכך חיובית.

  1. פירוק השיתוף ברכב

אין מחלוקת עובדתית כי הרכב רשום על שם התובעת. ממועד רכישתו ועד הפירוד שימש הרכב את הנתבע באופן בלעדי, ממועד הפירוד מוחזק הרכב על ידי התובעת.

  1. לגרסת התובעת – מדובר ברכב משותף לצדדים, אשר נרכש מכספי הלוואה משותפת שנטלו. התובעת מבקשת לפרק את השיתוף ברכב ולאזן את שוויו בין הצדדים.

התובעת הוכיחה כפי אמור לעיל, כי הרכב נרכש מתוך הכספים שלוו הצדדים בחשבון הבנק של התובעת.

  1. לגרסת הנתבע – מדובר ברכב שניתן לו במתנה על ידי אמו ואמו היא שרכשה את הרכב מכספים שלה. הנתבע מבקש לדחות את התביעה בעניין הרכב ולחייב את התובעת לשלם לידיו את מלוא שוויו של הרכב נכון למועד הפירוד.

הנתבע לא הוכיח גרסתו.

הנתבע הניח גרסאות שונות וסותרות במהלך ההליך.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי הרכב נרכש עבור אמו. בכתב ההגנה, שזו ההזדמנות הראשונה של הנתבע להניח גרסתו, לא נטען על ידי הנתבע כי הרכב נרכש מכספים של אמו. כך גם לא נטען על ידו כי הרכב נרכש עבורו.

בתצהיר עדותו הראשית הנתבע שינה את גרסתו וטען כי הרכב נרכש על ידי אמו ונמסר לו על ידה במתנה. הנתבע טען כי רישום הרכב על שם התובעת נעשה באופן פורמאלי, אך לא הניח כל הסבר מדוע לא נרשם על שם אמו ככל שלא ניתן היה לרשום את הרכב על שמו שלו, אם אכן ניתן לו במתנה מאמו.

הנתבע לא הגיש תביעה בעניין הרכב, למתן פסק דין הצהרתי בעניין הבעלות, דמי שימוש ברכב או כל כיוצא בכך.

  1. לגרסת אמו של הנתבע הרכב נרכש מכספים שלה עבור הנתבע, במתנה, על מנת שיסיע אותה ממקום למקום. אמו של הנתבע לא הניחה כל נימוק או הסבר מדוע הרכב נרשם על שם התובעת דווקא. לטענתה היו לאב חובות ולכן לא נרשם על שמו.

כאשר נשאלה מדוע אם כן הרכב לא נרשם על שמה השיבה “זו הטעות הכי גדולה שעשיתי. לה אין רשיון וגם לי אז למה הייתי צריכה לרשום את זה על שמה” (פרוטוקול עמי 25 שורות 1-8).

לשאלת בית משפט השיבה אמו של הנתבע כי היא אינה מבקשת את הרכב עבורה ובחרה שלא להגיש תביעה בעניין. כך גם לגבי ההלוואות הנטענות, מעולם לא פנתה את התובעת להחזר כספים ולא הגישה תביעה (פרוטוקול, עמי 26 שורות 12-18).

  1. לאחר שמיעת עדויות וחקירות הצדדים, אני מקבלת את גרסת התובעת אשר הנה מהימנה

עלי ולא מצאתי כי נסתרה.

התובעת העידה באופן רציף, קוהרנטי וברור.

בעדות הנתבע נתגלו סתירות וחוסר בהירות לגבי התנהלות הצדדים בפועל בכל הנוגע לנטילת ההלוואה ורכישת הרכב.

סתירה מהותית עולה גם בין חקירות הנתבע ואמו של הנתבע בכל הנוגע לרכישת הרכב.

בעוד שבחקירתו הנגדית הנתבע טען כי הוא עצמו שילם לאדם ממנו רכש את הרכב, במזומן

– ״באתי לבן אדם ושילמתי לו על האוטו״ (פרוטוקול עמי 32 שורה 24),

אמו העידה בחקירתה כי היא עצמה שילמה לאדם ממנו נרכש הרכב – “שילמתי במזומן לבן אדם… הוא יכול להעיד שנתיי לו במזומן. אפילו לא בצ׳ק”)פרוטוקול עמי 25 שורות 17-18). למותר לציין, כי הנתבע בחר שלא להביא לעדות את מוכר הרכב.

כאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הכספים לרכישת הרכב נלקחו כהלוואה מחשבון הבנק של התובעת. על יסוד כל האמור אני מוצאת כי הרכב נרכש על ידי הצדדים עבורם ולשימושם במהלך החיים המשותפים, והנו רכוש משותף.

  1. לחיזוק מסקנה זו יוסף, כי לאחר נטילת ההלוואה, החזריה שולמו מחשבון הבנק על שם התובעת, אליו הפקיד הנתבע כספי הכנסותיו. ניתן לומר, כי כל עוד חיו הצדדים יחד, החזרי ההלוואה נעשו מתוך כספים משותפים. הנתבע הפסיק להעביר כספים לחשבון הבנק על שם התובעת ממועד הפירוד.
  2. אשר על כן נקבע כדלקמן:

א.          הנתבע ישלם לידי התובעת מחצית מהחזר ההלוואה שנלקחה מחשבון הבנק של

התובעת בחודש אוגוסט 2015 ושולמו וישולמו על ידה, החל מחודש פברואר 2016 (מועד הפירוד) ועד לסיום תשלום החזר ההלוואה, כדלקמן:

 

  1. סכומים ששולמו על ידי התובעת בגין החזרי ההלוואה מחודש פברואר 2016 ועד מתן פסק הדין – התובעת תציג לנתבע את הסכומים ששולמו על ידה, בצירוף הפרשי הצמדה של כל תשלום ממועד התשלום ועד מועד פסק הדין, בצירוף אסמכתאות.

הנתבע ישלם לידי התובעת את הסכום הנדרש בתוך 30 ימים מהצגת הסכומים.

ככל שלא ישולם הסכום במועד, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.

  1. ממועד פסק הדין הנתבע יעביר לידי התובעת את מחצית החזר ההלוואה ישירות לחשבון הבנק שלה, מדי חודש בחודשו, עד לסיום פרעון ההלוואה.

ב.          ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף ברכב מסוג מאזדה שנת 2005 מ.ר. … הרשום על

שם התובעת.

התובעת תמכור את הרכב בשוק החופשי לאלתר, ותמורתו תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

סוף דבר

  1. בתביעת המזונות – נפסק כאמור בסעיף 22 לעיל.
  2. בתביעה הרכושית – נפסק כאמור בסעיף 37 לעיל.
  3. משהתקבלו תביעות התובעת במלואן ונדחו טענותיו של הנתבע, ובשים לב כי שני הצדדים מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי – אני מחייבת את הנתבע בתשלום הוצאות ההליך ושכ״ט עו״ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

הסכום ישולם על ידי הנתבע ללשכה לסיוע משפטי.

הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

  1. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את שלושת התיקים שבכותרת.

ניתן היום, ח׳ טבת תש״פ, 05 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

עידית בן־דב ג׳וליאן, שופטת

 

 

עורכת הדין שקבעה את ההלכה החדשה במזונות.

עו”ד מאיה רוטנברג ייצגה את האב בתיק הגירושין שהוכרע בבית המשפט העליון.

עו"ד גירושין מאיה רוטנברג

מזונות ילדים ההלכה החדשה 919/15

חוות דעת
דרג
[Total: 1 Average: 5]
הפוסט הקודם
הפוסט הבא

השאר תגובה