דיני עבודה

דיני העבודה מסדירים את מערכת הזכויות והחובות בין עובדים לבין מעבידים. בין היתר קובעים הם את אופן הקבלה לעבודה של עובד, את אופן סיומם של יחסי העבודה ואת הזכויות הסוציאליות להן זכאי העובד לאורך תקופת העסקתו. דיני העבודה מורכבים מחקיקה ראשית, מהסכמים קיבוציים ומצווי הרחבה. כמו כן, רשאי המעסיק להחתים את העובד על חוזה עבודה אישי.

ממה מורכבים דיני העבודה?
משפט העבודה מורכב משלושה אלמנטים מרכזיים. האחד הוא חקיקה ראשית, בה נכללים בין היתר: חוק שכר מינימום, חוק חופשה שנתית, חוק הגנת השכר, חוק דמי מחלה, חוק פיצויי פיטורים ועוד. האלמנט השני הוא הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, אשר חלקם חלים על כלל המשק וחלקם על מגזרים מסוימים. כך למשל, צו ההרחבה בעניין הפרשות לפנסיה, צו דמי הבראה וצו דמי נסיעות החלים על כל העובדים בישראל. לבסוף, ישנו את חוזה העבודה האישי. חלק גדול מהעובדים במשק חותמים על חוזה העסקה אישי בעת קבלה לעבודה, המסדיר את תנאי עבודתם. מטרתו היא להגדיר את תפקידו של העובד, במסגרת שעות עבודתו, תחומי האחריות שלו וכדומה. לעיתים גם יכלול ההסכם האישי גם תניית אי תחרות ו/או סעיף סודיות.

מעמדו של חוזה עבודה אישי
הדעה הרווחת היא כי כאשר עובד חתם על חוזה אישי, רק הוא זה שקובע את תנאי העסקתו. אולם, זוהי הנחה שגויה. ההיררכיה בין האלמנטים השונים של דיני העבודה קובעת כי חוזה עבודה אישי יכול רק להטיב עם זכויותיו של העובד. כלומר, הוא אינו יכול לפגוע בזכות המוקנית לעובד מכוחו של חוק/הסכם קיבוצי/צו הרחבה. כך למשל, אם על פי חוק חופשה שנתית, זכאי העובד ל16 ימי חופשה ברוטו ב5 שנות העבודה הראשונות, אזי חוזה עבודה אישי יכול להעניק לו ימי חופשה נוספים כחלק מתנאי ההעסקה, אולם המעסיק לא יוכל לקבוע כי העובד יהיה זכאי לחופשה שנתית קצרה יותר מהקבוע בחוק. זאת על מנת לתת הגנה משפטית לעובד ולוודא כי המעסיק אינו מנצל את פערי הכח והמידע בין הצדדים.

יחסי עובד – מעביד
כאמור בפתח הדברים, דיני העבודה קובעים את הזכויות המגיעות לעובד וזאת במסגרת יחסי עובד מעביד. משמעות הדבר היא כי פרילנסרים לא יהיו זכאים לזכויות סוציאליות (למשל דמי מחלה, דמי חופשה, הפרשות לפנסיה וכדומה) ומערכת היחסים בינם לבין מזמין השירות היא חוזית. יחד עם זאת, עצמאים יכולים לקבל הכרה כעובדים בדיעבד, אם הם עומדים במבחנים שקבעה הפסיקה לקיומם של יחסי עובד מעביד, כגון מבחן ההשתלבות, הבוחן בין היתר את השאלה האם עבודתו של הפרילנסר היא חלק אינטגרלי מפעילות העסק או רק פעילות משלימה.

הזכויות הסוציאליות של העובד
לעובד מוקנות זכויות רבות אותן מחויב המעסיק לשלם במסגרת יחסי עובד מעביד. נציג כמה מן המרכזיות שבהן:

• הזכות לשכר מינימום: כל עובד זכאי להשתכר לפחות שכר מינימום העומד כיום על 5,300 ₪ ברוטו למשרה מלאה ( בת 182 שעות חודשיות).

• חופשה שנתית: מיום עבודתו הראשון צובר העובד זכות לחופשה שנתית והיא תלוית היקף משרה, גובה השכר ותקופת הוותק במקום העבודה.

• דמי מחלה: עובד במשרה מלאה זכאי ליום וחצי מחלה בגין כל חודש עבודה. גם זכות זו בדומה לחופשה, נצברת לעובד מתחילת העבודה.

• דמי הבראה: זהו תשלום לו זכאי העובד לאחר שעבד שנת עבודה אחת והיא עולה עם הוותק. יום הבראה עומד כיום על 378 ₪ כאשר בשנה הראשונה זכאי העובד ל5 ימי הבראה, בשנה השנייה והשלישית ל6 ימים וכך הלאה.

• זכות לפנסיה: מעסיק מחויב להפריש לעובד 18.5% לקרן פנסיה ופיצויים בחלוקה של 12.5% חלק מעביד (6.5% לפנסיה ו6% לפיצויים) ו6% חלק עובד המועבר לחלק הפנסיה.

• זכות השימוע: מעסיק המבקש לפטר עובד מחויב לערוך לו שימוע לפני פיטורים, בכל תקופת העסקה, ללא תלות בוותק של העובד. המטרה היא לתת הזדמנות נאותה לעובד למנוע את פיטוריו.

• הודעה מוקדמת: בעת פיטורים זכאי עובד להודעה מוקדמת מן המעסיק והוא מחויב לתת למעסיק הודעה מוקדמת בעת התפטרות. משכה של ההודעה תלוי בסוג העובד ובוותק.

בתי הדין לעבודה
תביעות שבין עובד למעביד נמצאות בסמכותם של בתי הדין לעבודה, כאשר ישנם 5 בתי דין אזוריים ובית דין ארצי לעבודה, הפועל כערכאת ערעור וכערכאה ראשונה בענייניים מסוימים. בתי הדין לעבודה הם בעלי אופי ייחודי, בין היתר לאור זאת כי בכל תביעה יושב בדין שופט ולצידו שני נציגי ציבור.

האחד נציג ציבור העובדים והשני הוא נציג ציבור המעבידים. נציגי הציבור אינם בהכרח משפטנים, אך הם בקיאים במשפט העבודה בשל הרקע המקצועי שלהם ותפקידם לתת מבט “מהשטח” על מנת שפסיקותיהם של בתי הדין לעבודה יהיו ניתנות ליישום בפועל ויתאימו להתנהלות המשק ועולם העבודה.

בין התביעות בהן מטפלים בתי הדין לעבודה: תשלום זכויות סוציאליות, תביעות הנוגעות להסכמים קיבוציים, תביעות שעניינן משא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה וכן תביעות לגבי אי קבלת אדם לעבודה, תביעות נזיקיות הנוגעות ליחסי עובד מעביד, למשל תביעת לשון הרע.

חקיקה:
חוק שכר מינימום, תשמ”ז-1987
חוק חופשה שנתית, תשי”א-1951
חוק פיצויי פיטורים, תשכ”ג-1963
חוק הגנת השכר, תשי”ח-1958
חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס”א-2001
חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס”ב-2002
צו הרחבה בדבר הפרשות פנסיוניות במשק לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, התשי”ז – 1957.
צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה