מקרקעין | נדל"ן

דיני המקרקעין והקניין בישראל הם מרכיב דיני הקניין במשפט הישראלי, המספקים את המסגרת המשפטית לבעלות וזכויות רכושיות אחרות כלפי כל סוגי הנכסים בישראל, לרבות מקרקעין (קרקע) ומיטלטלין. מלבד רכוש מוחשי, זכויות כלכליות מטופלות בדרך כלל כרכוש, בנוסף לכך שהן מכוסות בחוק החובות.

עורך דין מומלץ

עקרונות
מדינת היהודים הוכרזה ב-14 במאי 1948 עם הכרזת העצמאות שלה. מעשה החקיקה הראשון של מועצת המדינה הזמנית היה “פקודת החוק והמינהל משנת 1948”, חוק קבלה. המעשה אימץ את כל החוקים הקיימים “בשינויים שעשויים לנבוע מהקמת המדינה או רשויותיה”. ביחס לענייני דיני קרקעות, המשיכו לחול החוקים העות’מאניים, כפי ששונו בחוק הקרקעות הבריטי בתקופת המנדט. רוב החוקים הללו בוטלו ברבע האחרון של המאה ה-20.

עם הזמן, חוקקו סט מודרני של חוקים קודיפיקטיביים. אלה הם בעיקר קודיפיקציה של נורמות המשפט המקובל, אם כי עם השפעה יבשתית בולטת. בראשם חוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 וחוק המיטלטלין, התשל”א-1971.
אליהם מצטרפים עוד שלל חקיקה הנוגעת לדיני הקניין, בנוסף למכלול פסיקה מפורט ביותר של בית המשפט העליון ובתי משפט נמוכים יותר.

כמה מהעקרונות העיקריים של דיני הקניין הישראלי הם:

בדיני המקרקעין, קיימת מערכת של רישום בעלות Torns title, המאפשרת לכל אדם לשלוף במהירות (בדרך כלל דרך האינטרנט סיכום של בעלות וזכויות אחרות כלפי כל חלקת קרקע. העברה חוקית של קרקע מתבצעת רק כאשר שטר מבוצע ונרשם בלשכת רישום המקרקעין (המכונה גם טאבו או טאבו, טאבו). תחת מערכת הכותרות של טורנס, רישום המקרקעין משמש ערובה מוחלטת לבעלות, המאפשרת ניהול משא ומתן קל ובטוח יחסית על עסקאות קרקע. נכון לשנת 2016, כ-4% משטח הארץ עדיין רשום במערכת קדם-טורנס, רישום מסמכים.

זכויות קניין פרטי נהנות מהגנה חזקה למדי מפני חדירה, הן מצד גורמים פרטיים אחרים והן מצד הממשלה. גם כאשר נעשה שימוש בדומיין מובהק, הממשלה צריכה כמעט בכל העולם לפצות על השווי ההוגן של הקרקע.

בעוד שבעלות פרטית על קרקע נפוצה (בעיקר באזורים עירוניים), רוב הקרקעות בישראל (מעל 90% משטח הקרקע) הן בבעלות מדינת ישראל, רשות הפיתוח (ראשות הפיתוח, רשות הפיתוח). או הקרן הקיימת לישראל. על פי חוק יסוד : מקרקעי ישראל, שנחקק בשנת 1960, הקרקע שבבעלות שלושת הגופים הללו מנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל. הקרקע שבבעלות כך מושכרת לעתים קרובותלאנשים פרטיים, בדרך כלל בחוזה שכירות לטווח ארוך לתקופה של 99 שנים. כך נוצר מצב שמצד אחד הקרקע מוחזקת באופן פרטי לרוב המטרות המעשיות; מצד שני, לרשות עדיין יש כוח בירוקרטי ניכר על האזרחים, במיוחד במהלך העברת חכירה מאדם אחד לאחר, או הליכים שונים אחרים הקשורים לשימוש בקרקע ורישום, כאשר החוק מחייב הסכמה או מעורבות מתמשכת של רשות השכירות.. החל מהעשור הראשון של המאה ה-21, חוקקה הכנסת חוקים המעודדים העברת בעלות מלאה, ללא תשלום נוסף, מהגופים המיוצגים ברשות לחוכרים, אשר הופכים בכך לבעלים.

סוג הדיור הנפוץ ביותר בישראל הוא בתים משותפים. חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 מפרט את המבנה המשפטי של נכס מסוג זה, לרבות זכויות הדיירים בינם לבין עצמם (בעיקר בכל הנוגע לשטחים משותפים וכלפי צדדים שלישיים. מסמך חוזי, התקנון (תקנון, תקנון), נדרש להתקיים לכל בית משותף; לעתים קרובות נעשה שימוש בתקנון המשותף, המצוין כנספח לחוק המקרקעין, 1969, אך לבתים משותפים רבים יש תקנון מפורט יותר, המוסכם בין בעלי הדירות.

חוק המקרקעין, 1969 חוקק גישת “רשימה סגורה”, המפרטת חמישה סוגים של תביעות קנייניות שעשויות להתקיים כלפי קרקע: בעלות, שכירות (כולל חכירה), משכנתא, שימוש מועיל וזכות סירוב ראשונה. עם זאת, בפועל, קיימים סוגים אחרים של תביעות והן מטופלות כשוויוניות. בנוסף, הערת אזהרהאו אזהרה (הארת אזהרה, הערת אזהרה) מוצבת באופן קבוע במרשם המקרקעין לאחר הסכמה על עסקה ולפני השלמת רישומו.
במקרים רבים, עקב מכשולים שונים להשלמת הרישום, הערת האזהרה נשארת בלשכת רישום המקרקעין במשך עשרות שנים, הנתפסת בדרך כלל כמספקת הגנה מספקת לאינטרסים של הרוכש.

סקירה כללית
בשנת 1945, מתוך 26.4 מיליון הדנאמים (26,400 קמ”ר) של אדמות בפלסטין חובה, 12.8 מיליון היו בבעלות או הוחזקה בשכירות בלתי מוגבלת על ידי ערבים, 1.5 מיליון על ידי יהודים, 1.5 מיליון היו אדמות ציבוריות ו -10.6 מיליון היוו את מחוז הבירשבה הדברית ((1.5 מיליון דולר היו 10.6 מיליון. הנגב. מתוך 9.2 מיליון דונם של קרקעות שהיו ניתנות לעיבוד, 7.8 מיליון דונם היו בבעלות ערבים, 1.2 מיליון של יהודים ו-0.2 מיליון היו קרקעות ציבוריות. עד 1949, כ-700,000 ערבים פלסטינים ברחו או גורשו מאדמותיהם ומכפריהם. ישראל שלטה כעת בכ-20.5 מיליון דונם(כ- 20,500 קמ”ר) או 78% מהאדמות במה שהיה פלסטין חובה: 8% (כ -1,650 קמ”ר) נשלטו באופן פרטי על ידי יהודים, 6% (כ -1,300 ק”מ) על ידי ערבים, כאשר 86% הנותרים היו ציבוריים. ארץ. חוקי הקרקע התקבלו כדי להכשיר שינויים בבעלות על הקרקע.

נכון לשנת 2007, מינהל מקרקעי ישראל (ר”ע), שהוקם בשנת 1960, מנהל 93% משטחי ישראל, הכוללים 19,508 קמ”ר לפי החוקים ומדיניות הקרקעות שלהלן. 7% הנותרים מהקרקע הם בבעלות פרטית או בחסות הרשויות הדתיות.

חוק יסוד: אדמות ישראל (1960) קובע כי כל הקרקעות שבבעלות מדינת ישראל יישארו בבעלות המדינה, ולא יימכרו ולא יימסרו לאיש, אך מאפשר לכנסת להתגבר על איסור הפרטה זה בחקיקה.

חוק מקרקעי ישראל (1960) מפרט כמה חריגים לחוק היסוד.

חוק מינהל מקרקעי ישראל (1960) מתאר את פרטי הקמתו והפעלתו של מינהל מקרקעי ישראל.

אמנה בין מדינת ישראל להסתדרות הציונית העולמית, הקמת הקרן הקיימת לישראל (1960).

13 אחוזים מאדמת ישראל שייכים לקרן הקיימת לישראל, המנוהלת על ידי הרשות.

שימוש בקרקע בישראל משמעו בדרך כלל חכירת זכויות מרשות לתקופה של 49 או 98 שנים. לפי החוק הישראלי, הרשות לא יכולה להחכיר קרקע לאזרחים זרים, הכוללים פלסטינים תושבי ירושלים בעלי תעודת זהות אך אינם אזרחי ישראל.
בפועל, זרים עשויים להיות רשאים לשכור אם הם מראים שהם מתאימים כיהודים לפי חוק השבות.

היסטוריה
התקופה העות’מאנית
האימפריה העות’מאנית החלה בתוכנית שיטתית של רפורמת קרקעות במחצית השנייה של המאה ה-19. שניים מהחוקים החדשים היו חוק רישום המקרקעין משנת 1858 וחוק שחרור המקרקעין משנת 1873. לפני 1858, אדמות בפלסטין, אז חלק מהאימפריה העות’מאנית מאז 1516, טיפחו או תפסה בעיקר על ידי חקלאי קיום. הבעלות על הקרקע הוסדרה על ידי אנשים שחיו על הקרקע על פי מנהגים ומסורות. בדרך כלל, אדמות היו בבעלות קהילתית של תושבי הכפר, אם כי קרקע יכולה להיות בבעלות יחידים או משפחות.

קוד הקרקעות העות’מאני משנת 1858 חייב את בעלי הקרקע לרשום בעלות. הסיבות מאחורי החוק היו כפולות: (1) להגדיל את ההכנסות ממסים, ו-2) לאפשר לממשלה להפעיל שליטה גדולה יותר של המדינה על האזור. עם זאת, חקלאים רבים לא רשמו את תביעותיהם, מכמה סיבות: למשל, בעלי קרקעות היו כפופים לשירות צבאי בצבא העות’מאני, הייתה התנגדות כללית לתקנות הרשמיות מהאימפריה העות’מאנית ולהתחמק מתשלום מיסים ודמי רישום לאימפריה העות’מאנית.

תהליך הרישום עצמו היה פתוח לזיוף ולמניפולציות. קרקעות בבעלות קולקטיבית של תושבי הכפר נרשמו בסופו של דבר על כפרי אחד, וסוחרים ומנהלים עות’מאניים מקומיים ניצלו את ההזדמנות לרשום שטחי אדמה גדולים על שמם. התוצאה הייתה שקרקע נרשמה על אנשים שמעולם לא חיו על הקרקע; ואילו חקלאי הקיום, לאחר שחיו שם במשך דורות, שמרו על החזקה, אך הפכו לחוכרים של בעלים נפקדים.

חוק האמנציפציה של קרקעות משנת 1873 העניק ליהודים את הזכות להחזיק אדמות בפלסטין תחת שמם שלהם. רפורמת קרקעות חילונית/חוק זכויות אזרח משנת 1873 התבלבל בדרך כלל עם חוק דתי ונחשב כ”השפלה לאיסלאם שיהודים צריכים להיות הבעלים של חלק מהאומה המוסלמית “. הבלבול בין הדין הדתי לחילוני הפך את החוקים (הסתיימו ב-1873) נגד בעלות יהודית על אדמה ל’חוקים דתיים’.

במהלך העשורים הבאים האדמה התרכזה יותר ויותר בפחות ידיים; חקלאים חוכרים המשיכו לעבוד על האדמה, והעניקו לבעלי הבית חלק מהיבול. זה הוביל הן לרמה מוגברת של הלאומיות הפלסטינית והן לתסיסה אזרחית. במקביל, האזור היה עד לזרימה מוגברת של מהגרים יהודים שלא הגבילו את עצמם לערים שבהן ריכוזם הציע הגנה מסוימת מפני רדיפות. יהודים אלה באו בתקווה ליצור עתיד חדש במה שהם ראו כמולדת אבותיהם.
ארגונים שנוצרו כדי לסייע להתנחלות יהודית בפלסטין קנו אדמות מבעלי קרקעות ערבים ונפקדים.

המנדט הבריטי
World War I and the dissolution of the Ottoman Empire led to British control over the area in 1917, followed by the creation of the Mandate for Palestine by the League of Nations in 1922, which remained in effect until the establishment of Israel in 1948. During בתקופה זו הוכנסו מספר חוקי קרקע חדשים, כולל פקודת העברת הקרקעות משנת 1920, פקודת תיקון פנקסי המקרקעין משנת 1926 ופקודת הסדר הקרקעות משנת 1928.

זו הייתה המדיניות של הארגון הציוני העולמי לעודד רכישה יהודית של אדמות בפלסטין להתנחלות יהודית. לשם כך הקים הקונגרס הציוני החמישי (1901) את קק”ל לקניית קרקע מתאימה. חוקי קק”ל אסרו עליה למכור את הקרקע שרכשה אלא לחכור אותה. קרקע בבעלות קק”ל הושכרה לקיבוצים וישובים יהודיים אחרים בחכירה ארוכת טווח. בסוף 1935 החזיקה קק”ל ב-89,500 דונם (362 קמ”ר) של קרקע שבה 108 קהילות יהודיות. בשנת 1939 התגוררו 10% מהאוכלוסייה היהודית של המנדט הבריטי על אדמת קק”ל. אחזקות קק”ל עד סוף תקופת המנדט הבריטי הסתכמו ב-936 קמ”ר. עד 1948 החזיקה קק”ל ב-54% מהאדמות שהחזיקו יהודים באזור,או קצת פחות מ -4% מהאדמות בפלסטין (למעט טרנסג’ורדן.

משנת 1936 הנהיג הממשל הבריטי שורה של תקנות קרקע: תקנות העברת הקרקע משנת 1940 חילקו את המדינה לאזורים, עם הגבלות שונות על מכירת קרקעות בכל אחד מהם.

כפי שסיכם ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ב-1946,

באזור A, המורכב מכ-63 אחוז מהמדינה כולל הגבעות הסלעיות, נאסרו באופן כללי העברת קרקע מלבד לערבי פלסטיני. באזור ב’ המורכב מכ-32 אחוז מהמדינה, הוגבלו קשות העברות מערבי פלסטיני שמור לערבי פלסטיני אחר על פי שיקול דעתו של הנציב העליון.
ביתרת פלסטין, המורכבת מכחמישה אחוזים מהמדינה – שכוללת, עם זאת, את השטחים הפוריים ביותר – נותרו מכירות הקרקע ללא הגבלה.

החקירה המליצה על ביטול התקנות, ללא תוקף.

מדינת ישראל
לאחר הכרזת העצמאות של ישראל ב-14 במאי 1948, חזרו אדמות המדינה של המנדט לידי מדינת ישראל. בנוסף, רכוש שהשאירו פליטים ערבים עבר לשליטת ממשלת ישראל החדשה. המשרדים, הוועדות והמחלקות הישראלים החדשים שהוקמו השתלטו על תפקידים שבוצעו קודם לכן על ידי ‘מוסדות לאומיים’. אחד הצעדים הראשונים שאומצה על ידי המדינה החדשה היה ההפעלה מחדש של תקנות ההגנה שאומצו קודם לכן על ידי הבריטים ב-1939 (ובהמשך בוטלו). מאחר שהתקנות הבריטיות חלו על כל המדינה, העבירה ממשלת ישראל את חוק החוק והמינהל חוק כדי לבטל את ביטול הבריטים ולהחזיר את תקנות החירום הללו.. חלק מקרקעות אלו נמכרו על ידי הממשלה לקק”ל, אשר פיתחה מומחיות בשיבוץ ופיתוח פסולת ואדמות עקרים והפיכתן ליצרניות.

בשנת 1960, על פי חוק יסוד : מקרקעי ישראל, קרקעות בבעלות קק”ל ואדמות בבעלות ממשלתית הוגדרו יחד כ”אדמות ישראל”, ונקבע העיקרון שקרקעות אלו יושכרו במקום ימכרו. קק”ל שמרה על הבעלות על הקרקעות שלה, אבל האחריות המנהלית על קרקעות קק”ל וקרקעות בבעלות ממשלתית, עברה לסוכנות חדשה שנוצרה בשם מינהל מקרקעי ישראל או מינהל מקרקעי ישראל. עקרון החכירה כמעט ולא חדש באזור, אולם הוא היה נהוג במשך מאות שנים תחת שיטת הטפו העות’מאנית.
עד היום מכונה לשכת רישום המקרקעין בישראל הטאבו, ההגייה ערבית של הטפו הטורקי.

חוקים ותקנות לשעת חירום
כרוז, תשמ”ח-1948
ההכרזה ביטלה את הספר הלבן משנת 1939 ואת סעיפים 13 ו-15 לפקודת ההגירה משנת 1941.

היא גם ביטלה את תקנות העברת הקרקע משנת 1940 רטרואקטיבית ל-18 במאי 1939, ובכך פסלה עסקאות שנערכו מאז.

פקודת חוק ומינהל, תשמ”ח-1948
פקודת החוק והמינהל, התש”ח-1948 ב- Wayback Machine (נכנסה לארכיון 28 באוקטובר 2009) הגדירה את סמכויותיה והרכבה של הממשלה הזמנית. החוק ביטל את סעיפים 13 עד 15 לפקודת ההגירה משנת 1941 ותקנות 102 עד 107ג לתקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945, על מנת לאפשר ליהודים שנכנסו לארץ שלא כדין במסגרת המנדט להישאר כמהגרים חוקיים.
תקנות העברות מקרקעין 1940 בוטלו רטרואקטיבית מיום 18 במאי 1939, כדי לאפשר הגשת העברות לא רשומות.
בשנת 1967 שימש החוק לסיפוח דה פקטו של מזרח ירושלים.

פקודת אזור שיפוט ופקודת סמכויות, תש”ח-1948
After the 1948 Arab–Israeli War, the Area of ​​Jurisdiction and Powers Ord inance, 5708-1948, extended Israeli land laws to “any part of Palestine which the Minister of Defence has defined by proclamation as being held by the Defence Army of I sr 23] סעיף 3 לחוק הפך אותו למפרע ותוקפו מיום 15 במאי 1948, למחרת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

פקודת אזורים נטושים, תשמ”ח-1948
פקודת האזורים הנטושים, 1948-1948 במכונת הוויבק (נכנסה בארכיון 28 באוקטובר 2009) (פורסם ב-30 ביוני 1948, בתוקף רטרואקטיבית מ-16 במאי 1948) הגדירה “אזור נטוש” כ”כל אזור או מקום שנכבשו על ידי או נכנעו לנשק. כוחות או נטוש על ידי כולם או חלק מתושביו, ואשר הוכרז בצו כאזור נטוש”.
הפקודה אף קבעה להסדיר “הפקעה והחרמת מטלטלין ומקרקעין, בכל שטח נטוש”.
הממשלה הוסמכה לקבוע מה ייעשה עם הנכס הזה.

תקנות ההגנה (חירום)
מאמר ראשי: תקנות הגנה (חירום).
סעיף 125
סעיף 125 קובע:

מפקד צבאי רשאי בצו להכריז על כל אזור או מקום כשטח סגור לעניין תקנות אלה. כל אדם אשר במהלך כל תקופה בה תקף צו כאמור ביחס לאזור או מקום כלשהו, ​​נכנס או יוצא לאותו מקום או מקום ללא היתר בכתב שניתן על ידי המפקד הצבאי או מטעמו, יאשם בעבירה.
כנגד תקנון זה.

לטענת קירשבאום, החוק שימש להרחקת בעל קרקע מקרקע משלו כדי שניתן יהיה להפקיע אותה על פי חוק רכישת קרקע (תיקוף מעשים ופיצויים) (1953).

חוק תקנות חירום (אזורי ביטחון), התש”ט-1949
לפי כתב העת Journal of Palestine Studies, החוק קבע אזור כ”אזור ביטחוני”, מה שאומר שאף אחד לא יכול לגור באופן קבוע באזור האמור, להיכנס אליו או להיות בו. לפי COHRE ובד”ל עמ’ 40), “אמצעי זה נעשה שימוש נרחב באזורים שונים בארץ, לרבות באזורים בגליל, סמוך לרצועת עזה ובסמוך לגבולות. אדמות שנרכשו כך היו נמכרות לעיתים קרובות.
לקק”ל.
תקנות אלו נותרו בתוקף עד שנת 1972”.

חוק תקנות שעת חירום (עיבוד קרקעות ), התש”ט-1949
לפי COHRE ו-BADIL (עמ’ 40) חוק זה (בעברית: תקנות שעת חירום (עיבוד אדמות מוברות)) נחקק במקור בשנת 1948 ותוקן בשנת 1951 כחוק תקנות החירום (עיבוד אדמות פסולת), התשי”א -1951. חוק זה מסמיך את משרד החקלאות להכריז על קרקעות כקרקעות ‘פסולת’ (סעיף 2) ולהשתלט על קרקעות ‘בלתי מעובדות’ (סעיף 4). סעיף 2 קובע:

שר החקלאות רשאי להזהיר את בעל הקרקע הפסולת לעבד את הקרקע או לדאוג לעיבודה.

סעיף 4 אומר:

אם בעל הקרקע הפסולת אינו פונה לשר החקלאות כמפורט בתקנה 3, או ששר החקלאות לא שוכנע כי בעל הקרקע החל או עומד להתחיל או ימשיך לעבד את הקרקע., רשאי שר החקלאות לקבל על עצמו את השליטה בקרקע על מנת להבטיח את עיבודה.

COHRE ו-BADIL (עמ’ 40) סבורים כי “חוק זה פעל בשילוב עם חוקים אחרים לרבות אלה המכריזים על ‘אזורים ביטחוניים’.
ברגע שאנשים (ערבים) נאסר על אדמותיהם, ניתן היה להגדיר אלה כ’לא מעובדים’ ולתפוס אותם”.

חוק חירום לדרישת קרקע (תקנה), התש”ט-1949
חוק זה מבטל את חוק תקנות החירום המוקדמות יותר (דרישת רכוש), התש”ח-1948. החוק מתיר תפיסת קרקע כאשר (סעיף 3):..
.
ביצוע הצו הכרחי להגנת המדינה, ביטחון הציבור, אחזקת אספקה ​​חיונית או שירותים ציבוריים חיוניים, קליטת עולים או שיקום חיילים לשעבר או נכי מלחמה.

החוק כולל סעיפים הנוגעים לתפיסת בתים (פרק שלישי), וקובע (סעיף 22ב) כי:

רשות מוסמכת רשאית להשתמש בכוח במידה הנדרשת לשם ביצוע צו שנתנה רשות מוסמכת או החלטה שניתנה על ידי ועדת ערר לפי חוק זה.

לפי קוהר”ע ובדי”ל (עמ’ 41), “החוק איפשר רטרואקטיבית תפיסות קרקע ודיור שבוצעו על פי תקנות חירום קיימות. החוק תוקן ב-1952 וב-1953. תיקון משנת 1955, חוק תפיסת מקרקעין (הוראת שעה)., 5715- 1955, מתיר לממשלה להחזיק רכוש שנתפס על פי החוק למשך יותר משלוש השנים שצוינו במקור.
לצד תיקון מאוחר יותר (1957), החוק קבע גם שכל רכוש המוחזק לאחר 1956 ייקבע שנרכש על בסיס פקודת הקרקע הבריטית (רכישה למטרות ציבוריות) משנת 1943.

דיני נכסי נפקדים
דיני הרכוש של הנפקדים היו כמה חוקים שהוכנסו תחילה כפקודות חירום שניתנו על ידי ההנהגה היהודית אך לאחר המלחמה שולבו בחוקי ישראל. כדוגמאות לסוג החוקים הראשון ניתן למנות את חוק תקנות החירום (נכסי נפקדים), התש”ט-1948 (דצמבר) שעל פי סעיף 37 לחוק נכסי נפקדים, התשי”א-1950 הוחלף באחרון; חוק תקנות שעת חירום (דרישת רכוש), התש”ט-1949, וחוקים נוספים בנושא.

לפי COHRE ובד”ל (עמ’ 41), בניגוד לחוקים אחרים שנועדו לבסס את השליטה החוקית של ישראל על אדמות, גוף חוק זה התמקד בגיבוש הגדרה משפטית לאנשים (רובם ערבים) שעזבו או נאלצו לברוח.
מהקרקעות הללו.

חוקים ספציפיים בקטגוריה זו כוללים:

חוק נכסי נפקדים, התשי”א-1950
חוק רכישת קרקע (תוקף מעשי ופיצויים), התשי”ג-1953
חוק נכסי נפקדים (פינוי), התשי”ח-1958
חוק נכסי נפקדים (תיקון מס’ 3) (שחרור ושימוש בנכסי הקדש), התשכ”ה-1965
חוק רכוש נפקדים (תיקון מס’ 4) (שחרור ושימוש ברכוש של הכנסייה האפיסקופלית האוונגליסטית), התשכ”ז-1967
חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל”ג-1973
כתוצאה מכך הוחרמו שני מיליון דונם ונמסרו לאפוטרופוס, שלימים העביר את הקרקע לרשות הפיתוח. חוק זה יצר את קטגוריית האזרחות החדשה של ” נפקדים נוכחים “, אנשים שנכחו באותה עת אך נחשבים נעדרים לצורך החוק.
ערביי ישראל הללו נהנו מכל זכויות האזרח – לרבות זכות ההצבעה בבחירות לכנסת – למעט אחת: הזכות להשתמש ברכושם ולהיפטר ממנו.
כ-30,000-35,000 פלסטינים הפכו ל”נעדרים בהווה”.

לדברי שמחה פלפן, “הוכן תיאור מפורט כיצד בדיוק סייעו רכוש ערבי נטוש בקליטת העולים החדשים על ידי יוסף שכטמן “:

קשה להפריז בתפקיד האדיר הזה של רכוש ערבי נטוש ביישובם של מאות אלפי עולים יהודים שהגיעו לישראל מאז הכרזת המדינה במאי 1948. 47 יישובים כפריים חדשים הוקמו באתרים מהכפרים הערביים הנטושים עד אוקטובר 1949 כבר קלטו 25,255 עולים חדשים. עד אביב 1950 הוחכר האפוטרופוס למעלה ממיליון דונם ליישובים יהודיים ולחקלאים בודדים לצורך גידול גידולי תבואה.

שטחי אדמה גדולים של נפקדים ערבים הוחכרו גם למתיישבים יהודים, ותיקים וחדשים, לגידול ירקות. בדרום לבדו הוחכרו 15,000 דונם של כרמים ועצי פרי ליישובים שיתופיים; שטח דומה הושכר על ידי התאחדות התימנים, התאחדות החקלאים והמועצה להתיישבות ושיקום החיילים. זה חסך לסוכנות היהודית ולממשלה מיליוני דולרים. בעוד שהעלות הממוצעת של הקמת משפחת עולים ביישוב חדש נעה בין 7,500 ל-9,000 דולר, העלות בכפרים ערביים נטושים לא עלתה על 1,500 דולר (750 דולר לתיקוני מבנים ו-750 דולר לבעלי חיים וציוד).

גם דירות ערביות נטושות בעיירות לא נותרו ריקות. עד סוף יולי 1948 שוכנו בחצרים שבשליטת האפוטרופוס 170,000 איש, בעיקר עולים חדשים וחיילים לשעבר, בנוסף לכ-40,000 דיירים לשעבר, יהודים וערבים כאחד; ו-7,000 חנויות, סדנאות וחנויות הושכרו לחדשים חדשים. קיומם של בתים ערביים אלה – ריקים ומוכנים לכיבוש – פתר במידה רבה את הבעיה המיידית הגדולה ביותר שעמדה בפני הרשויות הישראליות בקליטת העולים. זה גם הקל במידה ניכרת את הנטל הכספי של הקליטה.

כמה משטחה של ישראל מורכב מקרקעות שהוחרמו בחוק נכסי נפקדים, אינו ברור ושנוי במחלוקת רבה. רוברט פיסק ראיין את האפוטרופוס הישראלי לנכסי נפקדים, אשר מעריך שהדבר עשוי להגיע לעד 70% משטחה של מדינת ישראל:

האפוטרופוס לנכסי נפקדים אינו בוחר לדון בפוליטיקה. אך כאשר נשאל כמה מאדמת מדינת ישראל עשויות להיות שני תובעים – ערבי ויהודי המחזיקים בהתאמה מנדט בריטי ושטר ישראלי על אותו רכוש – סבור מר מנור כי ” בערך 70 אחוז’ עשויים להיכנס לקטגוריה הזו.

-  רוברט פיסק, ‘ארץ פלסטין, חלק שמיני: האפוטרופוס של רכוש נפקדים’, הטיימס, 24 בדצמבר 1980, מצוטט בספרו Pity the Nation: Lebanon at War
הקרן הקיימת לישראל, מכפרים יהודיים בישראל, 1949:

מכלל שטחה של מדינת ישראל רק כ-300,000-400,000 דונם – מלבד השטח הסלעי השומם של דרום הנגב, כיום די בלתי ראוי לעיבוד – הם תחום ממלכתי שממשלת ישראל השתלטה עליו מידי המשטר המנדטורי. לקק”ל ולבעלים יהודים פרטיים יש פחות משני מיליון דונם. כמעט כל השאר שייכים על פי חוק לבעלים ערבים, שרבים מהם עזבו את הארץ. גורלם של ערבים אלה יוכרע כאשר יקבעו סופית את תנאי הסכמי השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות. אולם קק”ל לא יכולה לחכות עד אז כדי להשיג את הקרקע הדרושה לצרכיה הדוחקים. היא רוכשת אפוא חלק מהקרקעות שננטשו על ידי הבעלים הערבים, באמצעות ממשלת ישראל, הרשות הריבונית בישראל. לא משנה מה יהיה גורלם הסופי של הערבים הנוגעים בדבר, ברור שזכותם החוקית על אדמתם ורכושם בישראל, או על ערכם הכספי, לא תוותר, וגם היהודים לא רוצים להתעלם מהם…. אינו יכול, בחוק או באתיקה, לבטל את זכויות הבעלים החוקיים על רכושו האישי. קק”ל, אם כן, תשלם עבור הקרקעות שהיא משתלטת עליה, במחיר קבוע והוגן.

לנכסי הנפקדים היה תפקיד עצום בהפיכת ישראל למדינה בת קיימא. ב-1954 התגוררו יותר משליש מהאוכלוסייה היהודית בישראל על נכסי נפקדים וכמעט שליש מהעולים החדשים (250,000 איש) התיישבו באזורים עירוניים שננטשו על ידי ערבים.
מתוך 370 יישובים יהודיים חדשים שהוקמו בין 1948 ל-1953, 350 היו בנכסי נפקדים (פרץ, ישראל והערבים הפלסטינים, 1958).

חוק נכסי נפקדים, התשי”א-1950
חוק זה החליף את חוק תקנות החירום (נכסי נפקדים), התש”ט-1948. לטענת צברי ג’ריס (עמ’ 84), ההגדרה של “נעדר” בחוק נוסחה באופן שתבטיח שהיא תחול על כל פלסטיני או תושב פלסטיני שעזב את מקום מגוריו הרגיל ב פלסטין לכל מקום בתוך המדינה או מחוצה לה לאחר קבלת חלוקת החלטת פלסטין על ידי האו”ם. סעיף 1(ב) קובע כי “נעדר” פירושו:

“נעדר” פירושו –
(1) מי שבכל עת במהלך התקופה שבין ט”ז בכסלו תש”ח (כ”ט בנובמבר 1947) ליום פרסום הצהרה, לפי סעיף 9(ד) לפקודת חוק ומינהל, התש”ח- 1948(1), שמצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י’ באייר תש”ח (י”ט במאי 1948) (2)
חדל להתקיים, היה בעלים חוקי של כל נכס המצוי באזור ישראל. או נהנה או החזיק בו, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, ומי, בכל עת במהלך התקופה האמורה –
(ט) היה אזרח או אזרח של לבנון, מצרים, סוריה, ערב הסעודית, עבר הירדן, עיראק או תימן, או
(ii) was in one of these countries or in any part of Palestine outside the area of ​​Israel, or
(iii) היה אזרח פלסטיני והשאיר את מקום מגוריו הרגיל בפלסטין
(a) for a place outside Palestine before the 27th Av, 5708 (1st September, 1948); או
(b) for a place in Palestine held at the time by forces which sought to prevent the establishment of the State of Israel or which fought against it after its establishment;
(2) גוף בני אדם שבכל עת במהלך התקופה האמורה בפסקה (1) היה בעלים כדין של כל נכס המצוי באזור ישראל או נהנה או החזיק בנכס כאמור, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, וכן כל החברים, השותפים, בעלי המניות, הדירקטורים או המנהלים בהם נעדרים כמשמעותם בפסקה (1), או שניהול העסק בו נשלט באופן מכריע על ידי אותם נפקדים, או שכל הונו בידיהם. של נפקדים כאלה;

לפי COHRE ובד”ל (עמ’ 41), הוראות החוק דאגו שהמונח “אדם” לא יחול על יהודים. החוק חל גם על ערבים שהתאזרחו במדינת ישראל אך לא היו במקום מגוריהם הרגיל כהגדרתם בחוק. במקרה זה, הם כונו ‘נפקדים בהווה’ ורבים איבדו את אדמותיהם.

לאחר מכן מינה החוק מועצת אפוטרופסות לנכסי נפקדים, אשר נשיאה היה אמור להיקרא האפוטרופוס לנכסי נפקדים (סעיף 2). החוק הפך אז את הנכסים הללו לאחזקות החוקיות של האפוטרופוס. על פי אמנות.
4.

(א)(2):

כל זכות שהייתה לנפקד בנכס כלשהו תעבור אוטומטית לאפוטרופוס בעת הקניית הנכס; ומעמדו של האפוטרופוס יהיה זהה לזה של בעל הנכס.

לטענת COHRE ו-BADIL (עמ’ 41), ניתן לגרש את מי שיימצא תופס נכס בניגוד לחוק זה, ומי שבנה על נכס כזה עלול להרוס את מבניו. החוק בא לחול לא רק על פלסטינים שברחו אלא גם על מי שהיו רחוקים ממקומות מגוריהם הקבועים (כמתואר בפסקה הקודמת).

לפי שנתון ממשלת ישראל, תשנ”ט (1958) (עמ’ 235), “נכסי הכפר” של ערבים נפקדים “שהוחזק על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים” כללו “כ-350 נטושים לחלוטין או למחצה. -כפרים נטושים, ששטחם המצרפי היה כשלושה רבעים מיליון דונם…. בין הנכסים החקלאיים היו 80,000 דונם של חורשות נטושים… השתלטו על יותר מ-200,000 דונם של מטעים ע”י האפוטרופוס. “הוערך כי “הנכסים העירוניים… כוללים25,416 מבנים בהם 57,497 דירות ו-10,727 בתי עסק ומסחר”.

לפי COHRE ו-BADIL (עמ’ 41), “ההערכות של הכמות הכוללת של הקרקעות ה’נטושות’ שישראל תבעה עליהן נעות בין 4.2 ל-5.
8 מיליון דונם (4,200-5,800 קמ”ר).
בין השנים 1948 ל-1953 בלבד, 350 מתוך 370 היישובים היהודיים החדשים נוצרו על אדמות שהוחרמו לפי חוק נכסי נפקדים”.

חוק נכסי נפקדים עבר מספר תיקונים, ביניהם:

חוק רכוש נפקדים (תיקון), התשי”א-1951 במכונת הוויבק (נכנס בארכיון 28.10.09),
חוק רכוש נפקדים (תיקון), התשי”ו-1956 במכונת הוויבק (נכנס לארכיון 28 באוקטובר 2009).

שני התיקונים המבהירים הסדרי שכירות וזכויות הגנת הדייר בנכס כזה.

חוק רכוש נפקדים (תיקון מס’ 5) (הגדלת תשלום לתלויים לנפקדים ולנפקדים), התשכ”ז-1967 במכונת הוויבק (נכנס לארכיון 28.10.09) ותיקונים לאחר מכן.

חוק רכישת קרקע (תוקף פעולות ופיצויים), התשי”ג-1953
לטענת COHRE ו-BADIL (עמ’ 42), ממשלת ישראל לא זכתה בעלות אוטומטית על קרקעות שנתפסו לפי חוק נכסי נפקדים. זה הושג על פי חוק רכישת קרקע (תוקף פעולות ופיצויים), התשי”ג-1953.
חוק זה איפשר הפקעות (רטרואקטיבית במקרים רבים) למטרות צבאיות או להקמת התנחלויות (ישראליות).

החוק מאפשר לממשלה לתבוע רכוש של קרקעות שאינן ברשות בעליה החל מה-1 באפריל 1952.

סעיף 2(א) קובע:

נכס שהשר מאשר לגביו בתעודה שבידו–

(1) שביום ו’ בניסן התשי”ב (1 באפריל 1952) לא היה ברשות בעליו; ו
(2) שבתוך התקופה שבין ה’ באייר תש”ח (י”ד במאי 1948) ועד ו’ בניסן תשכ”ב (1 באפריל 1952) הוא שימש או הוקצה למטרות פיתוח, התיישבות או ביטחון חיוניים; ו
(3) שהוא עדיין נדרש לכל אחת מהמטרות הללו
בהמשך נכתב הפיצוי הכספי לאלו המאבדים את אדמותיהם וכי במקרה בו הקרקעות תואמות לקרקעות חקלאיות, כאשר הקרקעות הללו היוו את מקור פרנסתם העיקרי, יוצעו אדמות במקומות אחרים. בסעיף 3 נכתב:

(א) בעלי נכס שנרכש זכאים לפיצוי לפיכך מרשות הפיתוח. הפיצוי יינתן בכסף, אלא אם הוסכם אחרת בין הבעלים לרשות הפיתוח. גובה הפיצוי ייקבע בהסכמה בין רשות הפיתוח לבין הבעלים או, בהעדר הסכמה, על ידי בית המשפט, כאמור להלן.

(ב) שימש הנכס הנרכש לחקלאות והיה מקור פרנסתו העיקרי של בעליו, ואין לו קרקע אחרת המספיקה לפרנסתו, תציע לו רשות הפיתוח על פי דרישתו נכס אחר, בין לבעלות. או להשכרה, כפיצוי מלא או חלקי. רשות מוסמכת, שתמנה לענין זה השר, תקבע, בהתאם לכללים שיקבעו בתקנות, את הקטגוריה, המיקום, השטח, ובמקרה של חכירה גם תקופת החכירה (לא פחות מ-49). שנים) ושווי הנכס המוצע, הן לצורך חישוב הפיצויים והן לצורך קביעת הספיקות של נכס כאמור לפרנסה.

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יוסיפו ולא יגרו מהוראות סעיף קטן (א).

לדברי אלכסנדר קידר (עמ’ 153), עד שנת 1959 חושבו הפיצויים על בסיס ערכי הקרקע משנת 1950.
המחבר מצטט דו”ח של מינהל ישראל משנת 1965, המראה כי יותר מ-1.
2 מיליון דונם (כ-1,200 קמ”ר) של אדמה ערבית נלקחו באופן זה.

חוק נכסי נפקדים (תיקון מס’ 3) (שחרור ושימוש בנכסי הקדש), התשכ”ה-1965
בארכיון ב-28 באוקטובר 2009 ב- Wayback Machine

חוק זה מרחיב את תחום חוק נכסי נפקדים ותקנות קודמות בדבר ההקדש הדתי המוסלמי, הווקף. סעיף 29א(ג) קובע:

לענין סעיף זה ושל סעיפים 29ב עד 29ח, “רכוש הקדש” פירושו נכס ווקף מוסלמי בהיותו מקרקעין שהוקדשו בתוקף.

לפי COHRE ו-BADIL עמ’ 41), היא מאפשרת לממשלה להחרים כמויות עצומות של אדמות מוסלמיות (צדקה) ונכסים אחרים, לרבות בתי קברות ומסגדים, ולהכניס אותם לניהול ממשלתי.
על פי החוק, ההכנסות מנכסים אלו ישמשו בחלקן לבניית מוסדות ומתן שירותים לתושבים המוסלמים באזורים בהם מצוי נכס כזה.

החוק מתקן את חוק 1950 באופן הבא:

בסעיף 4 לחוק נכסי נפקדים, התשי”א-1950(1) (להלן “החוק העיקרי”), יבוא לאחר סעיף קטן (א) הסעיף הבא:
(1) מקום שנכס כלשהו הוא הקדש לפי כל דין, הבעלות בו תינתן לאפוטרופוס נקייה מכל הגבלה, הסמכה או מגבלה דומה אחרת שנקבעו, בין לפני ההבשלה ובין לאחריה, בחוק או לפי כל חוק או מסמך הנוגע ל- הקדש אם בעל הנכס, או בעל החזקה או זכות הניהול בנכס, או הנהנה מההקדש, ​​הוא נפקד.
ההבשלה תהיה החל מיום י’ בכסלו תש”ח (י”ב בדצמבר 1948) או מהיום שבו נפקד אחד מהאמור לעיל, לפי המועד המאוחר מביניהם.

(2) אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל כל הגבלה, סייג או מגבלה דומה אחרת שנקבעה בחוק זה או לפיה או שהוטלה על ידי האפוטרופוס ולא תבטל כל עסקאות שנעשו על ידו.

“
(ב) סעיף זה יקבל תוקף רטרואקטיבית מיום כניסתו לתוקף של החוק העיקרי.

לדברי מירון בנבנישתי:

“רוב נכסי הווקף בישראל הופקעו על פי חוק עבירות נפקדים (מה שהוליד את הקשקוש העוקצני -“ככל הנראה אלוהים הוא נפקד “) ולאחר מכן הועבר לרשות הפיתוח, לכאורה משום שהדבר היה נחוץ כדי למנוע זאת מוזנח, אך למעשה כדי לאפשר למכור אותו. רק כשליש מרכוש הווקף המוסלמי, בעיקר מסגדים ובתי קברות שהיו בשימוש כיום, לא הופקע. בשנת 1956 הועבר ניהולו לידי מועצת המנהלים של נאמני הווקף המוסלמי, שעד אז היה מורכב ממשתפי פעולה שמונו על ידי השלטונות.
“נאמנים” אלו ימכרו או “יחליפו” קרקע עם מינהל המדינהללא כל אחריות כלפי הקהילה המוסלמית.
הכעס על המעשים הללו הוביל למעשי אלימות בתוך הקהילה, לרבות התנקשויות.

”

חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל”ג-1973
חוק זה קובע את הליך הפיצוי לבעלים של קרקעות שהוחרמו לפי חוק נכסי נפקדים (1950). הוא קובע את הדרישות כדי להיות זכאים לפיצוי (סעיף 1):

הזכאים לפיצוי הם כל מי שהיו תושבי ישראל ב-1 ביולי 1973, או הפכו לתושבים לאחר מכן, ולפני שהרכוש הוקפא לאפוטרופוס רכוש הנפקדים היו.

1. בעלי הרכוש, לרבות יורשיהם, או
2.דיירי הרכוש העירוני בלבד, לרבות בני זוג המתגוררים עימם במועד האחרון הנזכר, או
3. חוכרי הנכס, או
4. הבעלים של כל זיקת הנאה בנכס.

הוראות אחרות מפרטות את מגבלת הזמן המותרת על פי חוק להגשת התביעה, האם יינתן פיצוי במזומן או באגרות חוב (בהתאם לנסיבות), את פריסת התשלומים (בדרך כלל על פני תקופה של חמש עשרה שנים) והוראות אחרות. לחוק מצורף לוח זמנים מפורט של אופן חישוב הפיצויים לכל סוג נכס, עירוני או חקלאי.
חלק מהוראות חוק זה תוקנו בשנים מאוחרות יותר.

חוקים שנחקקו כדי להכשיר רכישה נוספת של אדמות נטולות אוכלוסין, וחוקים קשורים
פקודת קרקע (רכישה למטרות ציבוריות) (1943)
פקודה זו נחקקה במקור על ידי הבריטים בשנת 1943 ומאוחר יותר שימשה את ישראל כדי לאשר הפקעת אדמות למטרות ממשלתיות ו’ציבוריות’ (ראה תחום מובהק. אלה כללו בניית משרדי ממשלה, יצירת אדמות ופארקים וכדומה. קידר (עמ’ 155) מתאר חוק זה כ”חוק הפקעת הקרקע הכללי העיקרי התקף בישראל כיום”.

תיקון משנת 1964 לחוק זה, חוק רכישה למטרות ציבוריות (תיקון הוראות), התשכ”ד-1964, מפרט הליכים שיש לנקוט ברכישת קרקעות על בסיס חוקים זה ואחרים, לרבות פקודת הקרקע (רכישה למטרות ציבוריות) המקורית. (1943), פקודת תכנון ערים (1936), ופקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (1943).

התיקון משנת 1964 מגדיר גם נסיבות שבהן לא יוצע פיצוי למי שאדמותיהם הופקעו; בדרך כלל, כאשר ההפקעה התרחשה לפני כניסתו לתוקף של חוק זה. תיקונים נוספים תיקנו חוקים שונים שלפיהם ניתן להפקיע קרקעות כאלה, החליפו את החוקים הישראליים בגרסאות בריטיות קודמות והבהירו את הזכויות לפיצויים.

לפי COHRE ו-BADIL (עמ’ 43), ישראל השתמשה בחוק זה רבות כדי להפקיע אדמות פלסטינים. פלסטינים רבים ערערו על ההפקעות ולא קיבלו פיצויים. תיקון לחוק משנת 1978, חוק רכישה למטרות ציבוריות (תיקון הוראות) (תיקון מס’ 3), התשל”ח-1978.. אולם, להוראה זו אין כל נגיעה לעניין ההפקעה עצמה.
על פי מחקר COHRE ו-BADIL, אדמות שנרכשו במסגרת חוק זה שימשו לבניית התנחלויות יהודיות חדשות או מיזמים אחרים שמהם לא נכללו ערבים פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית.
המגזר הנשלט על ידי יהודים בנצרת עילית נוצר באופן זה והיו נושא למספר תביעות שהוגשו לבית המשפט העליון.

פקודת הממשל הצבאי ירושלים (תוקף חוקים), התש”ט-1949
לפי COHRE ו-BADIL (עמ’ 41), חוק זה מרחיב את סמכות השיפוט הישראלית ל’שטח הכבוש של ירושלים’ (חלקה המערבי של ירושלים ששולב בישראל ב-1948). היא מצהירה כי כל הצווים והתקנות שנקבעו על ידי המושל הצבאי או משרדי ממשלה אחרים יקבלו תוקף של חוק.

חוק רשות הפיתוח (העברת רכוש), התשי”א-1950
בארכיון ב-28 באוקטובר 2009 ב- Wayback Machine

לפי COHRE ו-BADIL (עמ’ 42), ‘הרשות לפיתוח הארץ’ (או ‘הרשות לפיתוח’) הוקמה כדי לעבוד עם גורמים ממשלתיים רלוונטיים לרכישת והכשרת קרקעות לטובת עולים יהודים חדשים..
כמויות אדירות של קרקע שהוקצו למטרה זו נקנו מה’אפוטרופוס לנכסי נפקדים’.
על פי חוק זה, קרקעות העוברות לידי המדינה או לשליטת קק”ל ייחשבו בלתי ניתנים להמחקה.

סעיף 3(4)(א) אומר:

רשות הפיתוח מוסמכת:

למכור או להיפטר בדרך אחרת, להשכיר, להעניק חכירה ולמשכן נכסים; ובלבד
(א) רשות הפיתוח לא תהיה מוסמכת למכור, או להעביר בדרך אחרת את זכות הבעלות בנכס העובר לבעלות ציבורית, אלא למדינה, לקרן הקיימת לישראל, למוסד שאושר על ידי הממשלה, לצורך העניין. בפסקה זו, כמוסד להתיישבות ערבים חסרי קרקע, או לרשות מקומית; אין להעביר מחדש את זכות הבעלות במקרקעין שנרכשו כך אלא בהסכמת רשות הפיתוח לאחד מהגופים האמורים בפסקת משנה זו;
(ב) רשות הפיתוח לא תהיה מוסמכת למכור מקרקעין שאינם מקרקעין העוברים לבעלות ציבורית, אלא אם כן הוצע קודם נכס כאמור לקרן הקיימת לישראל, והקרן הקיימת לישראל לא הסכימה לרכוש אותו תוך תקופה קצובה. על ידי רשות הפיתוח;
(ג) סך כל שטח המקרקעין, שאינם מקרקעין העוברים לבעלות הציבור, שרשות הפיתוח רשאית למכור, או זכות הבעלות שעליה תוכל להעביר בדרך אחרת, לא יעלה על 100,000 דונם, אלא מקרקעין שנרכשו על ידי מי מהחברה. הגופים האמורים בפסקת משנה (א) לא יובאו בחשבון לעניין פסקת משנה זו;
(ד) מכירה, או העברת זכות הבעלות בכל דרך אחרת, של מקרקעין, בהיותם קרקע העוברת לבעלות ציבורית או מקרקעין אחרים, תיעשה לפי החלטת הממשלה בכל מקרה לגופו;
חוק ההתיישנות, התשי”ח-1958
בארכיון ב-28 באוקטובר 2009 ב- Wayback Machine

חוק ההתיישנות נחקק לראשונה בשנת 1958 ותוקן בשנת 1965. הוא מבטל הוראות קריטיות של חוק המקרקעין העות’מאני (1858) והופך את הנוהגים הבריטיים ביחס לחוק הקרקעות העות’מאני (1858).

לפי COHRE ו-BADIL (עמ’ 44), חוק ההתיישנות הוא אחד הקריטיים ביותר להבנת היסודות המשפטיים של רכישת אדמות פלסטיניות על ידי ישראל. למרות שלא ברורה בלשון החוק, המטרה מאחורי חקיקה זו הייתה לאפשר לישראל לתבוע כ’אדמות מדינה’ שטחים שבהם עדיין שולטים הפלסטינים ושם הם עדיין יכולים לטעון את תביעותיהם על הקרקע (למשל, ב- צפון הארץ). המחברים טוענים כי חוק זה, בצירוף פקודת המקרקעין (הסדר בעלות) (תיקון), התשכ”א-1960, פקודת המקרקעין (הסדר בעלות) (נוסח חדש), התשכ”ט-1969 וחוק המקרקעין, התשכ”ט- 1969, was designed to revise criteria related to the use and registration of Miri lands – one of the most prevalent types in Palestine – and to facilitate Israel’s acquisition of such land.

על פי חוק זה, החקלאים מחויבים להגיש תיעוד המוכיח עיבוד בלתי פוסק של חלקות אדמה ייעודיות לאורך תקופה של 15 שנה (תקופת ההתיישנות).

סעיף 5 קובע:

תקבע התקופה שבתוכה תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (תקופה כזו תקרא להלן “תקופת ההתיישנות”).

(1) לענין תביעה שאינה נוגעת למקרקעין – שבע שנים;
(2) לתביעה המתייחסת למקרקעין – חמש עשרה שנה או, אם המקרקעין נרשמו בפנקס המקרקעין לאחר הסדר הבעלות לפי פקודת המקרקעין (הסדר בעלות)(1), עשרים וחמש שנים..

החוק מוסיף את הסייג שקרקעות שנרכשו לאחר 1 במרץ 1943 יהיו כפופות לתקופת אימות של 20 שנה. החוק גם מציין הפסקה של חמש שנים בין 1958 ל-1963, שלא תיחשב בתקופת ‘התיישנות’ זו.

לפי COHRE ו-BADIL, עד 1963, חלק גדול מהקרקעות המדוברות עדיין לא נסקרו. לפיכך, למעשה נעצרו חישובי תקופת האימות הנדרשת של 20 שנה, והמדינה הייתה מסוגלת להגיש תביעות משלה לקרקעות אלו. המחברים סבורים כי חוק ההתיישנותהיו לו השלכות מורכבות עוד יותר. לדוגמה, ישראל החליטה שתצלומי אוויר בריטיים משנת 1945 ישמשו לאימות הגידול. חקלאים ערבים שעדיין לא החלו לעבד את אדמותיהם בזמן צילום התמונות גילו שהם בהגדרה אינם מסוגלים לעמוד בתקופת ההתיישנות הנדרשת של 15 שנים. כמו כן, מכיוון שישראל לא קיבלה עדויות אחרות לעיבוד, כמו רישומי מס, פלסטינים רבים נפלו קורבן ל-‘Catch-22’: בתהליך של ניסיון לבסס את בעלותם החוקית הם איבדו (רטרואקטיבית) את אדמותיהם.

לפי COHRE ו-BADIL דו”ח משנת 1965 של מינהל המקרקעין הישראלי (ILA) משקף את הרציונל מאחורי החוק:

באזור הצפון קיימת סכנה לבהתיישנות לפי חוק ההתיישנות (1958) לגבי כל אדמות המדינה, ואלו האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח.
במיוחד בתחום המיעוטים בהם החלו גורמים שונים להשתלט על אדמות המדינה ועל אלו של רשות הפיתוח, והיה חשש שקרקעות אלו יילקחו מידו של מינהל מקרקעי ישראל.
] ויועבר לבעלות המסיגי גבול.