דיני תעבורה

עורך דין מומלץ

ביום 18.5.2022 החלטתי לזכות הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות בכתב האישום.

להלן הנימוקים.

האישום

הנאשם הועמד לדין בגין עבירות גרם מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ”א-1961 (להלן: “הפקודה“), ונהיגה בקלות ראש שגרמה חבלה של ממש לאדם ונזק לרכוש – עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38(2), (3) לפקודה.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 2.10.2019 בסמוך לשעה 12:12 נהג הנאשם במשאית מסוג איסוזו מ”ר 10-947-88 (להלן: “המשאית“) בכביש ברחוב האחד עשר בעיר צפת, מכיוון כללי צפון לכיוון דרום במטרה לפנות שמאלה בצומת T לכיוון בית ספר נועם (להלן: “הכביש” ו”הצומת” בהתאמה). באותה העת, נהג תמיר אפללו (להלן: “תמיר“) באופנוע מסוג הונדה מ”ר 44-847-17 (להלן: “האופנוע“) בכביש מכיוון דרום לכיוון צפון. יחד עם תמיר רכבה על האופנוע רימה סברדלוב, ילידת 19.6.1998 (להלן: “המנוחה“) כאשר שניהם חובשים קסדות מגן. מכתב האישום עולה כי הנאשם נהג את המשאית בכביש בקלות ראש וברשלנות, ובהגיעו לצומת פנה שמאלה בנהיגה רציפה מבלי שנתן זכות קדימה לאופנוע שהגיע ממול וחסם את נתיב נסיעת האופנוע. כתוצאה מכך התנגש האופנוע בגלגל אחורי ימני של המשאית ונפל על הכביש (להלן: “התאונה“). כתוצאה מהתאונה, המנוחה נפצעה אנוש וביום 7.10.2019 נקבע מותה. כמו כן, נגרמו לתמיר חבלת ראש קשה, שברים בשתי הרגלים וביד שמאל והוא אושפז למספר חודשים בית חולים בית לוינשטין במצב סיעודי. נזק כבד נגרם לאופנוע ונזק קל למשאית. על פי כתב האישום, רשלנותו של הנאשם וקלות הראש בה נהג, מתבטאים בכך שלא נתן זכות קדימה לאופנוע, חסם את דרכו ובכך גרם לתאונה שהביאה למותה של המנוחה ולחבלות קשות לתמיר.

תשובת הנאשם לכתב האישום

הנאשם הודה בנהיגה ובתוצאות התאונה אך כפר בנהיגה ברשלנות ובאי מתן זכות קדימה לאופנוע, כן כפר בגרימת התאונה שהביאה למותה של המנוחה ולחבלות לתמיר.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. הנאשם נהג במשאית ביום התאונה ברחוב האחד עשר בעיר צפת ופנה שמאלה בצומת T

בו יש לתת זכות קדימה לכלי רכב הנמצאים בצומת או בקרבתה, שנוסעים בנסיעה ישרה בנתיב הנגדי ממול.

2. תמיר והמנוחה, היו חבושים קסדות לראשם, רכבו על האופנוע (כאשר תמיר מלפנים והמנוחה מאחור) בנתיב הנגדי והתנגשו בגלגל הימני אחורי של המשאית בעוצמה רבה כאשר המשאית הייתה לקראת סוף הפניה שמאלה ופינוי הצומת. כתוצאה מהתאונה המנוחה מצאה את מותה ותמיר נפצע פצעים קשים.
3. מהירות המשאית בעת הפניה הייתה נמוכה מ-50 קמ”ש, המהירות המותרת לנסיעה במקום.
4. שדה הראיה שנמדד מהצומת לכיוון ממנו הגיע האופנוע הוא 322 מטרים.
5. נקודת המפגש בין האופנוע למשאית (להלן: “האימפקט“) נקבעה במרכז נתיב נסיעת האופנוע.  
6. לא נמצאו סימני בלימה של האופנוע על הכביש.
7. מאחורי תמיר רכב חברו דני זולין על אופנוע אחר (להלן: “דני“), אשר היה עד לתאונה והספיק לבלום בעצמו.
8. מהירות נסיעת האופנוע הייתה גבוהה בהרבה מהמהירות המותרת לנסיעה במקום שהיא 50 קמ”ש.
9. ההגנה קיבלה את הערכת הבוחן המשטרתי כי כשהחל הנאשם את הפנייה שמאלה עם המשאית, האופנוע היה במרחק של 150 מטרים מהצומת אך הצדדים חלקו באשר למסקנות שניתן לגזור מנתון זה.

גדר המחלוקת

השאלה הטעונה הכרעה הינה האם הנאשם התרשל כשהחליט לפנות שמאלה. לצורך הכרעה אדון בשאלות אלה:

• מה היתה מהירות האופנוע?
• האם האופנוע היה בשדה הראייה של הנאשם טרם פנה שמאלה?
• האם הנאשם הפר את כללי מתן זכות הקדימה?
• האם הנאשם חסם עם המשאית את נתיב האופנוע באופן כזה שמנע ממנו את האפשרות להתחמק מהמשאית?

ראיות התביעה

הצדדים הסכימו להגשת תיק המוצגים הכולל דו”חות בוחני המשטרה, הודעות, מזכרים, סרטונים, ניסויים ומסמכים רפואיים.

עדי התביעה

הבוחן אמיר בכר, ערך ת/24 – דו”ח זיכרון דברים מיום 2.10.2019, ת/25– דיסק סרטון מצלמת רכב, ת/26 – תיעוד ביצע ניסוי פינוי צומת על ידי המשאית, ת/27 – דו”ח זיכרון דברים מיום 10.9.2020, נ/1 – חקירתו של דני במקום התאונה.

בעדותו סיפר כי הוא הגיע למקום לסייע  באיסוף ממצאים בזירה. הוא תפס את המצלמות הקדמית והצדדית מהמשאית. כן השתתף בניסוי פינוי הצומת כאשר הוא מודד ידנית עם סטופר את זמן פינוי הצומת של המשאית – עד לאימפקט ועד פינוי הצומת. העד מסר כי הניסוי בוצע 3 פעמים ונמדדו זמנים שונים, לטענתו הוא מסר לבוחן את זמני שלוש המדידות והבוחן מחליט באיזה זמן להשתמש. בחקירתו הנגדית העד מסר כי אינו מכיר הנחיה שקובעת כי יש לבחור בזמן המיטיב עם הנאשם. הוא מסר  שניתן לקחת את הממוצע (עמוד 7 שורות 21-33 ועמוד 8 שורות 1-2 לפרוטוקול). העד נשאל מדוע לא ניתן להשתמש בנתוני מצלמות המשאית לחישוב זמן פינוי צומת והוא השיב כי אינו יודע מה הבוחן עשה וכי בזמן התאונה לא ידע אילו נתונים ניתן להפיק מהמצלמה. העד כאמור גבה הודעה מדני (רוכב האופנוע השני), בה הוא סיפר לו כי הוא פגש את תמיר במוסך אופנועים באותו הבוקר, אבל לא שאל את דני אם הוא יודע מה הייתה הסיבה שתמיר הגיע למוסך או אם הייתה תקלה באופנוע. לשאלת בית המשפט השיב כי לא בדק את המוסך, ולא חקר מישהו משם, משום ש”מדובר בתאונה של שדה ראיה” (עמוד 7 שורות 1-11 לפרוטוקול).

קצין הבוחנים מאיר רוט, ערך  ת/22  – מזכר מיום 3.10.2019. הגיע למקום התאונה על מנת לוודא שעבודת איסוף הממצאים נעשית כראוי. בתוך כך הנחה את הבוחנים לבצע ניסוי זמן פינוי צומת על ידי המשאית. העד מסר כי זמן פינוי צומת הינו נתון משמעותי לצורך בדיקת שדה הראייה וכפועל יוצא סבירות החלטת הנהג עת ביצוע הפנייה. העד הסביר כי זמן פינוי הצומת הוא הזמן שבו המשאית חצתה את קו ההפרדה ועד שהחלק האחורי פינה את נתיב הסכנה. הוסיף כי עד חציית קו ההפרדה יש לנהג יכולת לקבל החלטה לבלום ולא לבצע את הפניה אך מרגע שהתחיל את הפנייה, הוא כבר קיבל את ההחלטה והבוחנים בודקים את ההחלטה. בחקירה הנגדית הסביר כי יש לקחת את ממוצע הזמן של פינוי הצומת כיוון שזהו סד זמנים שאינו מופרך, ומצד שני לא פוגע בנאשם (עמוד 10 שורות 10-14 לפרוטוקול). כשנשאל מדוע לא ניתן לחשב את זמן פינוי הצומת מתוך סרטונים ממצלמות המשאית, השיב כי המצלמה היא קדמית ואילו זמן פינוי הצומת נמדד מהחלק האחורי של המשאית. לגבי המצלמה הצדית, השיב כי אינו יודע בוודאות אם זה נבדק אבל העריך שכן והוסיף כי בדרך כלל דברים אלו נבדקים (עמוד 10 שורות 18-24 לפרוטוקול). לגבי השיחה עם הנאשם טרם תחילת הניסוי (שחזור זמן פינוי הצומת), סיפר כי הייתה תקלה ולכן הנאשם לא הוזהר עד לפני ביצוע בפעם השלישית (עמוד 11 שורות 7-9 לפרוטוקול). כמו כן, העד ביקש מהבוחן שי מנדל  לבצע במקום “ניסוי נראות”, לאחר שהבין שיש סרטון קדמי של המצלמה, וזאת על מנת לקבוע נקודת ייחוס כדי לאמוד בעזרתה את המרחק והמהירות של האופנוע. לשאלת הסנגור מדוע המבחן הזה מתבצע אחרי שחוות דעת הבוחן מוכנה (ולפיכך זה התווסף כנספח ולא ניתן לזה משקל) השיב כי יש לברר זאת מול הבוחן. העד הוסיף כי לפעמים דו”ח הבוחן משתנה לאחר ביצוע ניסוי השלמה ולפעמים לא, לא זוכר מה היה במקרה זה (עמוד 12 שורות 1-2 לפרוטוקול).

הבוחן שי מנדל (להלן: “הבוחן שי”),  ערך  ת/1 – דו”ח בוחן, ת/2 – תרשים תאונת דרכים, ת/ 3 – זיכרון דברים ניסוי נראות מיום 24.12.2019, ת/4 – דיסק לוח צילומי שטח ולכידת וידאו, ת/5 – לוח צילומי ניסוי נראות, ת/6 – לוח צילומים זירת תאונה, ת/ 7 – לוח לכידת תמונות, ת/8 – דיסק תמונות זירה, וידאו שדה ראיה, וידאו פינוי צומת, לכידת תמונות, ת/9 – תמונות לכידת תמונה ממצלמת רכב, ת/10 –  דו”ח צפייה 2, ת/11 – דו”ח צפייה 1, ת/ 12 – נספח שדה ראייה מיום 9.12.2019, ת/13 – תצלום אוויר זירת התאונה, ת/14 – דיסק טכוגרף, ת/15 – דו”ח תפיסת דיסקט טכוגרף, ת/16 – הודעת חשוד מיום 12.12.2019 וטופס אזהרה, ת/17 – הודעת חשוד מיום 20.10.2019 וטופס אזהרה, ת/18  – דיסק ענבל חקירת חשוד מיום 20.10.2019, ת/19 – הודעת חשוד מיום 2.10.2019 וטופס אזהרה, ת/20 -דו”ח פעולה בוחן מיום 2.10.2019, ת/21 – סקיצה.

מכלל המוצגים לעיל, מסקנותיו העיקריות של הבוחן שי היו:

1. המשאית נסעה מכיוון צפון לדרום ברחוב האחד עשר בצפת הגיעה לצומת T, פנתה שמאלה בנסיעה רציפה, חצתה את הנתיב הנגדי וחסמה את נתיבו של האופנוע באופן כזה שמנע ממנו את האפשרות להתחמק ממנה וכך אירעה התאונה.
2. האופנוע התנגש בגלגל אחורי ימני של המשאית ולאחר מכן נפל על הרצפה בסמוך למקום האימפקט.
3. לפי הנזקים נקבע כי היה מגע בין אופן קדמי של האופנוע לבין גלגל אחורי ימני של המשאית וכן בין קסדת נהג האופנוע לבין המיכל של המשאית.
4. התאונה אירעה בנתיב נסיעתו של האופנוע, שם נמצא סימן אימפקט טרי של חריץ באספלט.
5. בדיקת כלי הרכב המעורבים העלתה כי המשאית תקינה, האופנוע נפגע קשה בתאונה והכידון שלו נמצא לא תקין. בהמשך האופנוע נבדק ונמצא כי הבלמים שלו תקינים.
6. הדרך נסרקה רגלית לאורך 322 מטרים לכיוון האופנוע ולאורך 142 מטרים לכיוון המשאית, לא נמצאו ליקויי כביש או רכב או מזג אויר, נקבע כי היה שדה הראייה פתוח לאורך מרחקים אלה.
7. מהנתונים שלעיל ולאור הראיות ממצלמות המשאית, ניסוי שדה הראייה וחומרי החקירה (ביניהם עדותו של דני) קבע הבוחן שי כי האופנוע היה בתחום שדה הראיה של המשאית טרם החלה פנייתה שמאלה וחסמה את דרכו של האופנוע. כן קבע כי מצב הדרך וכלי הרכב אינם הגורמים לתאונה, אלא פעולת אנוש של נהג המשאית.      

ההגנה טענה כי הבוחן שי כשל בעבודתו לא בבדיקות שביצע בשטח, אם כי בבדיקות שלא ביצע. הטענה המרכזית של הסניגור המלומד הנלמדת מהחקירה הנגדית שערך וגם מסיכומיו, היא שמרגע שהגיעו הבוחנים לשטח “הם החליטו שמי שאשם בתאונה הוא נהג המשאית… נראה שהחקירה הלכה רק לכיוון הזה בצורה מאוד מגמתית” (עמוד 81 שורה 8-10 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית נשאל הבוחן שי באיזו סיטואציה רכב שפונה שמאלה, וחוסם את דרכו של רכב שמגיע מולו, לא אשם בתאונה. לכך השיב(לאחר שהתחמק ממתן תשובה): “באופן כללי, אין לי דוגמה לתת מצב כפי שאתה שואל” (עמוד 14 שורה 3 לפרוטוקול). ההגנה טענה כי מתשובתו של הבוחן שי ניתן ללמוד שלדעתו מדובר באחריות קפידה, בזמן שלמעשה לטענת המאשימה מדובר בקלות ראש ורשלנות שאותה יש להוכיח. הבוחן שי נשאל האם ביצע מדידות וחישובים של שני כלי הרכב המעורבים בתאונה, קרי לבדוק האם רוכב האופנוע היה יכול למנוע את התאונה למשל, לכך השיב “ברגע שרוכב אופנוע נוסע בכביש והזכות היא שלו להמשיך ישר, מה [ה]רלוונטי לעשות את הדברים האלה? הזכות היא שלו” (עמוד 25 שורות 25-28 לפרוטוקול). למרות זאת, בנספח שדה ראייה קבע הבוחן שי כי מהירות האופנוע הייתה בטווח בין 90-150 קמ”ש (סעיף 2 ת/12) ובסעיף אחר קבע כי מהירותו הייתה בטווח 100-150 קמ”ש (סעיף 4 ת/12). לשאלה האם במהירות 90 קמ”ש התאונה לא הייתה מתרחשת ענה: “אני מסכים” (עמוד 21 שורה 16-17 לפרוטוקול). לשאלת הסנגור בעניין קביעת מרחקים וזמנים עפ”י סרטוני מצלמות המשאית, השיב הבוחן שי “על סמך המצלמות לא ניתן לקבוע מרחק ולא ניתן לקבוע מהירות” (עמוד 21 שורה 21 לפרוטוקול)  ובהמשך מסר: “זו הערכה… ההערכות נעשו על מנת להציג לבית המשפט משהו שיכול לייחס על סמך התמונות. לא ניתנה קביעה בשום מקום לגבי אותם מרחקים” (עמוד 21 שורות 28, 23-33 לפרוטוקול) אך בניגוד לכך קבע “בהתייחס לראייה דוח צפייה שבו ניתן לראות בבירור כי רוכב האופנוע היה בתחום שדה ראיית הנהג ובמרחק של 150 מטר טרם תחילת ביצוע הפניה..” (ת/12 סעיף 4). הבוחן שי נשאל אם ניתן לקבוע על סמך תמונת 2,3,ו-4  שהמרחק בין האופנוע של דני לתמיר הוא 20 מטרים, ובתשובה מסר “איני יכול לקבוע (עמוד 22 שורה 3 לפרוטוקול). הבוחן שי נשאל מדוע לא שאל את דני מה הוא ותמיר עשו במוסך ומדוע לא ראה לנכון לבדוק במוסך אם הייתה בעיה באופנוע, ובתשובה  שהדבר אינו רלוונטי בעיניו, האופנוע נסע ישר והמשאית נכנסה לנתיב נסיעתו (עמוד 2 שורות 32-34 לפרוטוקול). כשהבוחן שי הופנה לת/12 – נספח שדה ראייה, בו התייחס למהירויות שונות, הוא הדגיש כי כל עניין המהירויות הינו הערכה. לאור הערכת המרחק בת/12, נשאל הבוחן שי האם במהירות 100 קמ”ש האופנוע עובר 113 מטרים ולכך השיב: “הוא לא מגיע למשאית, אם זה מה שאתה שואל” (עמודים 24-25 שורות 31-32, שורה 1 לפרוטוקול). הבוחן נשאל על מסקנתו שהמשאית חסמה את נתיב האופנוע באופן שמנע ממנו להתחמק מתאונה, והתבקש על ידי הסניגור לבצע חישוב האם האופנוע יכול היה לבלום במהירות 130 קמ”ש ולמנוע את התאונה (מאחר ולא ביצע חישובי בלימת האופנוע בדוח הבוחן), לכך השיב: “בנתונים כפי שהוצגו ולא הוסף מקדם ההפתעה, המרחק שנוצר לנו הוא 133.38 מטרים, שהוא מרחק קטן ממרחק 150 מטרים” (עמוד 27 שורות 7-9 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם ברגע שהבוחן רואה שנהג המשאית לא נתן זכות קדימה הוא מתעלם מהתנהגות רכב ב’ השיב: “לא. אין התעלמות מנהג האופנוע, שנסע מעל המותר. אף אחד לא טוען שהאופנוע נסע כחוק. שיקול הדעת הוא של בית המשפט. אנחנו לא חורצים גורלות” (עמוד 28 שורות 19-21 לפרוטוקול). הבוחן שי אישר כי אילו היה האופנוע בולם התאונה הייתה נמנעת, אך הוסיף כי הפרמטר הוא מה היה המרחק של האופנוע מהמשאית (עמוד 28 שורות 27-28). כשנשאל לגבי האפשרות של האופנוע לסטות שמאלה ולהתחמק מהתאונה, בהתחשב כי המרחק מהצומת הוא 150 מטרים ולא היו כלי רכב בכביש (על פי עדויות הנאשם ודני), לכך השיב הבוחן שי כי הוא לא בדק את האפשרות הזאת (עמוד 29 שורות 3-10 לפרוטוקול).

לסיכום, הבוחן עצמו אישר כי קביעת המרחק הינה הערכה בלבד, כי לא ניתן על סמך המצלמות לקבוע מרחק האופנוע מהצומת ו/או מהירות נסיעת תמיר, כמו גם המרחק בין דני לתמיר. הבוחן אישר כי תמיר נהג במהירות מופרזת, לפחות במהירות כפולה מהמהירות המותרת, כן אישר כי במהירות 90  ו- 100 קמ”ש התאונה לא הייתה מתרחשת. הבוחן לא מסר הסבר למחדלי החקירה לעניין התנהגות תמיר ויכולתו למנוע את התאונה.

מר דני זולין, חברו של תמיר, שרכב מאחוריו על אופנוע נוסף בזמן התאונה. עדותו בשטח מיום התאונה הוגשה וסומנה נ/1. שם סיפר כי ביום התאונה נפגש עם תמיר, שהוא חבר ילדות שלו, במוסך אופנועים בצפת, משם הם יצאו יחד לכיוון הבית של תמיר בנוף כנרת במטרה לשתות קפה יחד. לדבריו הוא ראה את תמיר בולם, משאית ממול פונה שמאלה ותמיר נכנס במשאית. לאחר התאונה תמיר והמנוחה לא היו בהכרה והוא התקשר לאמבולנס והמתין להגעת המשטרה. עוד הוא סיפר כי נסע לא יותר מ-20 מטרים מאחורי תמיר וכי הם היו לבד על הכביש. עוד מסר כי מהירות הנסיעה שלו הייתה בערך 80 קמ”ש וכי תמיר נסע קצת יותר מהר ממנו, וכי ראה את תמיר בולם ואת הגלגל האחורי שלו מזגזג והם (תמיר והמנוחה) עפו על המשאית, בצד הימני אחורי. עוד אמר כי לא נראה לו שתמיר הספיק להסתכל עליו לאחור. הוא ציין גם כי שניהם היו עם קסדות. בעדותו בבית המשפט סיפר דני דברים דומים, אם כי לגבי הערכתו למהירות נסיעתם לפני התאונה אמר “אישית הייתי בין 50-80 קמ”ש אני חושב משהו באמצע… נסענו כמעט אותה מהירות” (עמוד 32 שורות 18-20 לפרוטוקול). ולגבי התאונה עצמה אמר: “כשתמיר ראה את המשאית לוקחת את הבלימה הוא היה מאוד קרוב כבר, הוא זרק מבט אחד אחורה אלי ראיתי את העיניים שלי ושלו מצטלבות, הוא נתן בלימה שהצמיג האחורי שלו העלה עשן… והוא נכנס באזור הגלגל” (עמוד 33 שורות 4-7 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית טען דני שהוא לא אמר לשוטר בשטח שנסע 80 קמ”ש, שהוא היה ב”סטרס מטורף” ולחץ אחרי התאונה, ושאמר לשוטר בערך 50-80 קמ”ש (עמוד 34 שורות 20-30 לפרוטוקול). דני עומת עם הסתירות בין עדותו בשטח בה אמר שתמיר לא הספיק להביט לאחור ואילו בבית המשפט טען כי הוא הסתכל אחורנית והצטלבו עיניהם, לכך השיב כי אמר לשוטר שלתחושתו תמיר הסתכל עליו לאחור כדי להזהירו כי יש בעיה, וכי אינו יודע מדוע השוטר רשם דברים שונים ממה שאמר. עוד אישר דני כי הוא ותמיר נסעו קרובים במרחק נסיעה של כ- 20 מטרים אחד מהשני, וכי הוא הספיק לבלום בלימת חרום ונעצר על הגלגל של תמיר (עמוד 35 שורות 11-13, 24-26 לפרוטוקול).

פרשת ההגנה

הנאשם סיפר בחקירתו מיום האירוע 2.10.2019 כי הוא נהג באזור צפת במסגרת עבודתו במשאית שהייתה תקינה, עם אורות, הגיע מכיוון למעלה ורצה לפנות שמאלה. תוך כדי האטה הסתכל לכיוון הכביש קדימה לראות אם יש תנועה ולא ראה כלום, לא היה שם שום דבר, פנה שמאלה ואז כשנכנס כמעט עד הסוף (לצומת) הרגיש את ה”בום” מאחורה, עצר ירד מהמשאית וראה אותם (את המנוחה ותמיר) על האספלט ומיד התקשר למד”א (ת/19 שורות 8-19). בחקירתו חזר הנאשם מספר פעמים בתגובה לשאלות החוקר, כי הוא נכנס בזהירות לצומת, הסתכל קודם ולא ראה שם שום דבר, הכביש היה פנוי לטענתו (ת/19 שורות 30, 32, 35, 37-38, 45), גם בירידות לפניו לא היו מכוניות (ת/19 שורה 50), הפעם הראשונה שראה את האופנוע הייתה כאשר ירד מהמשאית לאחר שחש את הפגיעה (ת/19 שורה 53). בחקירתו במשטרה מיום 20.10.2019 חזר הנאשם על גרסתו לפיה הכביש היה פנוי, הוא הסתכל ולא ראה את האופנוע ופנה שמאלה, ורק ששמע את הבום הופתע ואז ראה אותם שוכבים על האספלט (ת/17 שורות 33-40). גם בחקירתו במשטרה מיום 12.12.2019 שב על דבריו, כי הוא הסתכל טרם הפניה והכביש היה פנוי (ת/16 שורה 54), הוא לא יודע מאיפה בא (האופנוע) (ת/16 שורה 65-66), אם היה רואה אותו בטוח שהיה עוצר (ת/16 שורה 56, שורה 77), אפילו אם היה חתול היה עוצר (ת/16 שורה 91). הנאשם השיב לשאלות החוקר בעניין הטלפון הנייד, והסביר כי הוא לא נגע בטלפון בזמן הנהיגה (ת/16 שורה 33, שורה 95), הוא היה מרוכז בנהיגה (ת/16 שורה 49). עוד הוסיף הנאשם כי הוא מקפיד לנסוע לפי החוק (ת/16 שורה 107).  בחקירתו הנגדית שוב חזר על דבריו לפיהם הוא הסתכל ולא ראה את האופנוע, וציין כי יכול להיות שהאופנוע נסע כמו מטורף (עמוד 47 שורות 1-4 לפרוטוקול).

רס”ב גור-אל, מומחה לראיות דיגיטליות במשטרה (להלן: “מומחה הווידאו“), סיפר כי במסגרת עבודתו הוא מבצע בדיקות ווידאו וסטילס לרבות אנליזות ושיפורי תמונה. אישר כי התבקש לבדוק את סרטוני הווידאו ממצלמות המשאית, ועל סמך הבדיקה שערך הסיק כי לא ניתן לקבוע את מהירות כלי הרכב המעורבים בתאונה וכן לא ניתן לקבוע האם האור של האופנוע פעל טרם קרות התאונה (נ/3), בשל האיכות הנמוכה של קבצי הווידאו. כמו כן ציין כי מאותה הסיבה קשה מאוד לקבוע היכן עוברים המשאית והאופנוע במרחב המצולם לפני קרות התאונה (נ/3). בחקירתו בבית המשפט נשאל על ידי הסנגור האם בתחילת הפניה של המשאית ניתן לראות את האופנוע ממול (על סמך סרטוני הווידאו), לכך השיב: “ההתרשמות שלי שאיני מבחין בעצם נע מעבר לדברים הקבועים” (עמוד 50 שורות 27-28 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית שב העד והסביר כי על סמך הווידאו לא ניתן לקבוע מהירויות, מרחקים, והאם אור פנס האופנוע דלק. העד הופנה למצלמה הצדית ונשאל מתי המשאית מתרחקת ובתשובה מסר כי מחותמת זמן 12:24:45 ו-5 פריימים ניתן לראות שינוי בקצה הימני התחתון כאשר בחותמת הזמן 12:24:46 ניתן לראות שינוי גדול (עמוד 51 שורות 30-31 לפרוטוקול). כמן כן הוא ציין כי בסרטון באותה שנייה (12:24:46) יש כמה פריימים ואי אפשר להיות בטוחים מה רואים, באיזה עצם מדובר (עמוד 51 שורות 10-21 לפרוטוקול). לשאלת התובע אם ניתן לקבוע באיזה שניה הגלגל השמאלי של המשאית חצה את קו ההפרדה, ענה בשלילה (עמוד 52 שורות 21-22 לפרוטוקול).

מר עמיחי נחמן, מומחה ההגנה שערך את חוות הדעת נ/2 (להלן: “מומחה ההגנה”), שמסקנותיה בתמצית (נ/2 עמוד 33 סעיפים ז.10.א- ז.10.ו):

1. התאונה אירעה בשל התנהגותו הפזיזה של תמיר עובר לתאונה, אשר הגיע אל תוך צומת לא פנוי במהירות העולה באופן ניכר על המותר.
2. תמיר יכול היה לשנות את התנהגותו ו/או את מהירותו כמעט בכל שלב לפני הפגיעה אולם בחר שלא לעשות זאת.
3. אפילו אם תמיר היה נוהג במהירות כפולה מהמותר (קרי 100 קמ”ש במקום 50 קמ”ש) יכול היה לעבור את הצומת אחרי המשאית, שכבר חצתה את הצומת, וזאת מבלי לשנות כלל את התנהגותו.
4. פנייתו של הנאשם הייתה סבירה בנסיבות העניין, שכן בעת הגעתו ופנייתו בצומת האופנוע היה במרחק ניכר ולא היה ביכולתו לצפות את התנהגותו הפזיזה של תמיר, אשר הייתה קיצונית וחרגה מכל נורמה סבירה.
5. מרגע שהנאשם החל לפנות שמאלה, לא היה ביכולתו לעשות דבר כדי למנוע את התאונה, אלא לפנות את הצומת כמה שיותר מהר.
6. התנהגותו הפזיזה של תמיר מנתקת את הקשר הסיבתי בין פניית המשאית לתאונה, כיוון שאופי נהיגתו של תמיר הוא הגורם הבלעדי לתאונה.

את מסקנותיו תמך במספר עובדות, חישובים ונוסחאות, ביניהם:

1. המשאית שאורכה 6.6 מטרים כמעט סיימה את פנייתה שמאלה בזמן התאונה, מכאן כי נותר מרחק ניכר הן בנתיב הנגדי והן בנתיב בו אירעה התאונה, סך הכול כ 5.2 מטרים רוחב כביש שאפשר לאופנוע לחמוק מהתאונה בניגוד לקביעת הבוחן שי כי המשאית חסמה את האופנוע בצורה שמנעה ממנו לחמוק מהמשאית (ראה שרטוט תחתון בעמ’ 11, עמ’ 12 נ/2). בתמונות ממצלמת המשאית ניתן לראות את המרחב הפנוי לצד האופנוע בכביש (עמוד 18 סעיף ה.5.א. נ/2)
2. מהירות המשאית לא נקבעה באופן חד משמעי אולם הכול הסכימו כי היא הייתה פחותה מהמהירות המותרת לנסיעה במקום (50 קמ”ש). עמוד 13 נ/2.
3. מומחה ההגנה ביצע מספר חישובים על סמך הנתונים שהעריך הבוחן שי; ממוצע זמן פינוי צומת עד לאימפקט 4.08 שניות, ומרחק 150 מטרים. בהתאם לנתונים אלה  חישב  מהירות  האופנוע  35 קמ”ש (עמוד  נ/2). בהמשך לכך, התייחס ליכולתו של האופנוע לבלום על סמך נתונים אלה יחד עם מקדם החיכוך וזמן תגובה אנושי, חושב המרחק 124.79 מטרים. כלומר, האופנוע יכול היה להספיק לבלום, לעצור כ- 25 מטרים לפני המשאית ולמנוע את התאונה (עמוד 16 נ/2). בנוסף, חושבה המהירות המרבית בה עדין היה ניתן להספיק לבלום בנתונים שהובאו לעיל ונמצא כי היא 147.49 קמ”ש. כמו כן הוסבר כי גם לו הייתה בלימה לא מלאה, עוצמת הפגיעה הייתה נמוכה בהרבה, ואולי לא קטלנית. יוזכר כי בוחני המשטרה לא מצאו בזירה סימני בלימה של האופנוע (עמוד 17 סעיף ה.3.ב.). בנוסף, נעשה חישוב המדגים את האפשרות של האטת האופנוע ל 50 קמ”ש במרחק 150 מטרים מהצומת, המראה כי במצב כזה גם כן הייתה נמנעת התאונה (עמוד 18 נ/2). נבדקה גם האפשרות של רוכב האופנוע להמשיך בנסיעה במהירות 150 קמ”ש ממרחק 150 מטרים מבלי להאט כלל, אלא לבצע תנועה צידית קלה שתמנע את התאונה, ונמצא כי ניתן היה בהטיה קלה של ההגה בלבד לחמוק מהתאונה במרחק קצר של 79.8 מטרים (עמוד 20 נ/2). חושבה גם המהירות בה כלל לא הייתה מתרחשת התאונה על סמך זמן פינוי צומת מלא לפי נתוני הבוחן שי (5.06 שניות), וללא שינוי כל שינוי אחר בהתנהגות ונמצא כי היא 106.7 קמ”ש.

לסיכום, לאור החישובים לעיל הסיק מומחה ההגנה כי הקביעה של הבוחן שי, לפיה הנאשם ביצע פניה שחסמה לתמיר את הנתיב באופן שלא אפשר לו לחמוק, איננה נכונה, מאחר והודגמו שלל פעולות שיכול היה לבצע רוכב האופנוע שהיו מונעות את התאונה או לכל הפחות את תוצאותיה הקטלניות.

מומחה ההגנה ציין בסיכום חוות דעתו, כי הבוחן שי לא התייחס לכלל הראיות שעמדו בפניו אלא בחר להתייחס אל פנייתו של הנאשם בלבד ולא לבדוק את התנהגות האופנוע, דבר אשר מעיד לדעתו על חקירה מגמתית שאינה שואפת לחקר האמת אלא לביסוס האשמה נגד הנאשם (עמוד 31 סעיף ז.5.ט. נ/2).

בחקירתו הנגדית נשאל מומחה ההגנה האם היה משנה את מסקנותיו אילו הנאשם היה מאשר כי הבחין באופנוע ובתשובה מסר כי לא היה משנה את מסקנתו והסביר כי זכות הקדימה אינה מוחלטת, והואיל והאופנוע היה במרחק גדול, החלטת הנאשם לפנות הייתה סבירה (עמוד 54 שורות 8-9, 15-18). עוד נשאל מומחה ההגנה אם הוא מסכים עם קביעת הבוחן שי כי היה לנאשם שדה ראייה של 322 מטרים שדה, בתשובה מסר כי אינו חולק אך לא גם לא מסכים והוסיף כי שדה ראייה הוא לא מרחק (עמ’ 56 שורה 1) עוד מסר מומחה ההגנה כי מרחק של 322 מטרים הוא מרחק שאין לו השפעה בנסיבות האלה על התרחשות התאונה כיוון שזה מרחק גדול מאוד (עמוד 61 שורות 4-5 ועמוד 63 שורות 2-3 לפרוטוקול). לגבי עדותו של דני ומהירות נסיעתו, נשאל מומחה ההגנה וענה כי הוא לא יכול לקבוע באיזו מהירות נסע דני, אך יש אפשרות שהוא נסע במהירות גבוהה ביותר (עמוד 69 שורות 22 ,26-27 לפרוטוקול). עוד נשאל, איך הוא קובע שתמיר לא שינה את התנהגותו טרם ההתנגשות במשאית, לכך השיב כי רוכב האופנוע לא סטה, ולא בחר ליפול למשל מאשר לפגוע במשאית (עמוד 70 שורות 9-12 לפרוטוקול), והוסיף כי לא נמצאו סימני בלימה המעידים על ניסיון לעצור ולא נטען כי נדלק אור אחורי (בלם) וכי אף הבוחן המשטרתי לא טען שתמיר בלם בשום שלב (עמוד 70 שורות 26-27 לפרוטוקול). בעניין ניסויי פינוי הצומת הסכים מומחה ההגנה כי הניסוי בוצע 3 פעמים והוא אכן משקף את פניית המשאית בזמן התאונה (עמוד 71 שורות 1-3 לפרוטוקול). מומחה ההגנה נשאל האם ראה את סרטוני הוידאו של המשאית ומדוע “התעלם” מהם. לכך השיב כי הוא ראה ואינו מתעלם, אך המצלמה קולטת את מה שמולה ונהג מקבל החלטות תוך כדי נהיגה, מסתכל קדימה, לא רואה כלום ומחליט לפנות שמאלה (עמוד 71 שורות 16-26 לפרוטוקול), והוסיף “אנחנו יודעים שהאופנוע שם ולכן אנחנו רואים אותו” (עמוד 72 שורה 1 לפרוטוקול), ואף ציין כי מומחה הווידאו קבע שהוא לא יכול לקבוע מרחקים כי הסרטון מטושטש (עמוד 74 שורה 4 לפרוטוקול).

בחקירתו החוזרת נשאל מומחה ההגנה לגבי חישוב המהירות של תמיר על סמך נתוני הבוחן שי, 132.35 קמ”ש, ומה משמעותה לגבי עדותו של דני, לכך השיב כי זה מצביע שעדותו של דני (לגבי מהירות נסיעתו באופנוע) לא נכונה (עמוד 74 שורה 30 לפרוטוקול). בעניין צפייה בסרטון הווידאו, אישר כי צפה והתייחס לכך בעמוד 14 סעיף ד.4.ה לדוח שהגיש (עמוד 75 שורות 2-3 לפרוטוקול).

קביעת ממצאים

מה הייתה מהירות האופנוע?

מוסכם על הכול, כי מהירות נסיעת האופנוע הייתה גבוהה בהרבה מהמהירות המותרת לנסיעה במקום שהיא מוגבלת ל-50 קמ”ש. מהירות האופנוע הוערכה על ידי הבוחן שי בין 90-150 קמ”ש ובאותו מסמך בין 100-150 קמ”ש (ת/12 סעיפים 2,4). על סמך הערכתו כי מרחק האופנוע מהצומת טרם פנית המשאית היה 150 מטרים (ת/11 סעיף 4), וממוצע זמן פינוי הצומת 4.08 שניות עד לאימפקט, חישב מומחה ההגנה כי מהירות האופנוע בנתונים אלה היא 132.35 קמ”ש (עמוד 14 למטה נ/2). מבלי לקבוע מסמרות ועל מנת לסבר את האוזן, על סמך הערכת הבוחן שי כי מרחק האופנוע מהצומת הוא 150 מטרים, ובשים לב כי על סמך שעוני המצלמות מתחילת הפריימים בהם נראה האופנוע ועד להיעלמותו לאחר התאונה, חולפות בסך הכול 3 שניות לכל היותר (דקה 00:04:46 בסרטון שעון מצלמה 12:24:46 עד דקה 00:04:49 בסרטון שעון מצלמה 12:24:48 ת/4), הרי שהדבר מעיד על מהירות גבוהה מזו שהוערכה הן על ידי הבוחן שי והן על ידי בוחן ההגנה ולא מן הנמנע שנשקה ל- 180 קמ”ש בשים לב לעובדה כי שני הצדדים מסכימים שבמהירות 100 קמ”ש האופנוע כלל לא היה מגיע למשאית והתאונה הייתה נמנעת (עמודים 24-25 שורות 31-32, שורה 1 לפרוטוקול). כן בשים לב ששני הצדדים מסכימים להערכה כי המרחק של האופנוע מהצומת הוא 150 מטרים, אני קובעת כי מהירות האופנוע הייתה 132.35 קמ”ש לכל הפחות, ויתכן מאוד שהייתה גבוהה בהרבה.

בעניין זה אתייחס לעדותו של דני, חברו של תמיר, שרכב מאחורי תמיר, הספיק לבלום בעצמו והיה עד לתאונה. בעדותו בשטח (נ/1 שורות 17-18) מסר כי מהירותו הייתה בערך 80 קמ”ש וכי תמיר נסע קצת יותר מהר ממנו. לכך הוסיף כי ראה את תמיר בולם וכי לא נראה לו שהספיק להסתכל אליו לאחור. בעדותו בבית המשפט אמר: “כהערכה שלי אני אישית הייתי בין 50-80 קמ”ש אני חושב שזה היה משהו באמצע… נסענו כמעט אותה מהירות” (עמוד 32 שורות 18-20 לפרוטוקול) וגם: “כשתמיר ראה את המשאית… הוא זרק מבט אחד אחורה אלי ראיתי את העיניים שלי ושלו מצטלבות, הוא נתן בלימה…” (עמוד 33 שורות 4-5 לפרוטוקול). דני התחמק מלתת תשובה בעניין מהירות נסיעת האופנועים באומרו: “אני לא מסתכל על הסקאלה, כמה שבועות לפני אמרו לי שאני מסתכל יותר מדי על הסקאלה ואני צריך להסתכל על הכביש כי לא היה לי ניסיון יותר מדי על הכביש, מכיוון שאז לא הסתכלתי גם היום אני לא יכול להגיד בדיוק…השוטר ניסה להכווין אותי …” (עמוד 34 שורות 24-26 לפרוטוקול). כשעומת עם הסתירות בגרסאותיו ענה כי החוקר לא רשם את דבריו בצורה נכונה ולא הסביר מדוע שהחוקר יעשה זאת (עמוד 35 שורות 3-9 לפרוטוקול). כך או כך, אני דוחה את גרסתו של דני לגבי הערכת המהירות בה נסעו האופנועים.

מדובר לטעמי בעד מעוניין משני טעמים; הוא חבר ילדות של הנאשם וספק אם היה מעיד לרעת חברו. שנית, עדותו על נהיגה במהירות מופרזת עשויה להשליך עליו ולהעיד על נהיגתו הוא.

אינני מקבלת את גרסתו של דני גם לעניין הבלימה, שכן גרסתו אינה מתיישבת עם הממצאים בזירה ומסקנות הבוחן. בזירה לא נראו סימני בלימה ועוצמת הנזק אף מלמדת כי תמיר לא בלם.

לסיכום, מדובר בעד מעוניין, שאינו מחויב לאמת ועל כן אני דוחה את גרסתו.

המאשימה ביקשה לתת אמון בעדותו של דני ולקבוע את מהירת הנסיעה בין 80 ל-100 קמ”ש. ואולם, מלבד קביעתי בדבר העדר אמינותו של דני בעניין זה, הרי שבמהירויות אלה, כפי שצוין לעיל, התאונה הייתה נמנעת. מכאן שאין בידי לקבל עתירת המאשימה.

האם האופנוע היה בשדה הראייה של הנאשם טרם פנה שמאלה?

למעשה הצדדים הסכימו על סמך ניסוי שדה הראיה שערך הבוחן שי, כי מהצומת לכיוון ממנו הגיע האופנוע קיים שדה ראייה פתוח של 322 מטרים. כמו כן, ההגנה קיבלה הערכת הבוחן שי לפיה מרחק האופנוע בעת הפנייה היה כ-150 מטרים מהצומת. מכאן, לכאורה, האופנוע היה מצוי בשדה הראיה של הנאשם טרם הפניה שמאלה. במאמר מוסגר אין לי אלא להעלות תהייה כיצד נקבע מרחק של 150 מטרים מהצומת על ידי הבוחן שי כהערכה על סמך צפייה בסרטוני מצלמות המשאית (ת/11).  הבוחן שי ציין בדוח הצפייה כי בשעה 12:24:46 המשאית מגיעה לצומת ומתחילה לפנות שמאלה כאשר האופנוע מגיע ממול. הבוחן שי העריך כי המרחק ביניהם בשלב זה אינו עולה על 150 מטרים. קביעת הבוחן שי כי בשעה 12:24:46 המשאית הגיעה לצומת והחלה בפנייה, אינה מקובלת עלי, הרי מצפייה בסרטון המצלמה הצדית עולה בבירור כי בחותמת זמן 12:24:45, המשאית  החלה להתרחק משפת הכביש ולמעשה החלה לפנות שמאלה והדבר אושר על ידי מומחה הווידאו (עמוד 50 שורות 17-24, עמוד 51 שורה 30). מצפייה בסרטון של המצלמה הקדמית עולה כי באותה חותמת זמן, האופנוע לא נראה במרחב. מכאן מנונים אלה עולה לכאורה כי  כאשר הנאשם קיבל את ההחלטה לפנות שמאלה והחל להוציא את החלטתו לפועל, האופנוע עדיין לא היה במרחב, דבר שעולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם. הנאשם טען בהודעתו הראשונה כי טרם הפניה שמאלה הוא הסתכל קדימה והכביש היה פנוי. על דבריו חזר ב- 3 חקירות המשטרה מספר פעמים באופן עקבי. הנאשם אף חזר על דבריו בבית המשפט. אולם מאחר והצדדים הסכימו על נתון המרחק, אתייחס להסכמתם.

הדעת נותנת כי מרגע שהנאשם החל בפנייה הרי תשומת לבו ומבטו מופנים לעבר הפנייה שמאלה. אוסיף כי ספק אם יכול היה הנאשם להבחין באופנוע אף בחותמת זמן 12:24:46 בהינתן שמדובר בעצם קטן המגיע ממרחק במהירות גבוהה מאוד וכאשר אף קיים ספק אם פנס האופנוע דלק. בעניין זה, מומחה ההגנה סבור על סמך סרטוני הווידאו כי פנס האופנוע לא דלק (עמוד 23 לחוות הדעת), אולם מומחה הווידאו העיד כי נוכח איכות הצילום הנמוכה לא ניתן לקבוע אם האור של האופנוע דלק או לא (עמוד 52 שורות 8-12 לפרוטוקול). בהינתן העובדה כי שברי הפנס לא נשלחו לבדיקה במעבדה, הרי שלא ניתן לשלול כי הפנס לא דלק.

במצב דברים זה, בו הראיות המרכזיות מבוססות על הערכות כלליות בלבד ולא על נתונים מוצקים וחישובים מדויקים, אין בהן די להביא להרשעת הנאשם, כפי שכבר נפסק בעבר במספר מקרים;

במקרה דומה, רע”פ 7468-07 מרים לוקשינסקי נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו](19.03.12) (להלן: “עניין לוקשינסקי“) זיכה בית המשפט העליון את המערערת מחמת הספק בערעור על הרשעתה בגרימת מוות ברשלנות ובעבירות תעבורה שונות בלא שנקבעו ממצאים ובלא שנערכו תחשיבים שיבססו את הרשעתה כיאות וקבע:

“יש קושי טבוע בקביעה, הנסמכת רק על כך שרכבי המבקשת והמנוח התנגשו, שלפיה: “אין לי ספק שה[מבקשת] יכולה היתה להבחין באופנוע המתקרב” כבר בעת כניסתה לצומת. בהיעדר ראיות אחרות, קביעה כזו מחייבת תחשיבים מספריים כלשהם לגבי מהירות כלי הרכב המתנגשים, וכאלו לא בוצעו. בנוסף, גם הקביעה שהיה סיפק בידי המבקשת לפנות את הצומת חייבה התייחסות ממצה למהירויות ולמרחקים, כמו גם לזמן התגובה מרגע ההבחנה של המבקשת באופנוע – וחישובים שכאלה לא נעשו.”

כאן המקום להזכיר את דבריו של בית המשפט בע”פ 437/67 משה דיילס נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.03.68) שם נקבע כי:

“כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בהבדל בחשבון של שניה או מחצית השנייה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טעות מינימלית כזאת בחישוב הזמן והמרחק, נראה לנו שהמערער היה זכאי ליהנות מן הספק“.

האם הנאשם חסם עם המשאית את נתיב האופנוע באופן כזה שמנע ממנו את האפשרות להתחמק מהמשאית?

בעניין זה התעוררה מחלוקת עמוקה בין עמדת התביעה לעמדת ההגנה. איני מקבלת קביעת הבוחן שי כי הנאשם חסם עם המשאית את נתיב האופנוע באופן כזה שמנע ממנו את האפשרות להתחמק מהמשאית. אפרט.

נקודת האימפקט בין המשאית לאופנוע נקבעה במרכז נתיב נסיעת האופנוע, על כך הסכימו שני הצדדים. ניתן לראות זאת בשרטוט ת/2, בתמונות מזירת האירוע ת/6, ואף מתמונות מתוך סרטון הווידאו ממצלמת המשאית ת/9. בזמן התרחשות התאונה, נמסר על ידי הנאשם וכן על ידי דני, שהכביש היה פנוי בשני הכיוונים. הוסכם עוד, כי הפגיעה הייתה בחלקה האחורי של המשאית, באזור הגלגל האחורי, ואף מאחוריו בקצה האחורי של המשאית (תמונות 14,18 ת/6) וכי המשאית עמדה לסיים את הפניה שמאלה בעת האימפקט. בחוות הדעת מומחה ההגנה צוין כי נותר לאופנוע 1.6 מטר בנתיב בו אירעה התאונה ביחד עם רוחב הנתיב הנגדי 5.2 מטרים. מכאן שאין לומר שהנאשם חסם את נתיב האופנוע באופן שמנע ממנו את האפשרות להתחמק מהמשאית. טענתו של הבוחן שי כי לא היה לתמיר לאן לברוח, וכי לא ניתן היה לסטות לימין או לשמאל במקום להמשיך ישר, איננה מקובלת עלי. כפי שציין מומחה ההגנה בחוות דעתו, רוכב האופנוע יכול היה לבצע שלל פעולות שונות כדי לחמוק מהתאונה (עמוד 31 לחוות הדעת), ביניהן בלימת האופנוע. כאשר, לו היה נוסע  במהירות של 147.49 קמ”ש או פחות מכך בעת הבלימה, לפי החישובים שהוזכרו לעיל, היה מספיק לעצור את האופנוע ; ולחילופין להאט את קצב נסיעתו ולו “רק” עד ל 50 קמ”ש (המהירות המותרת במקום) ועל ידי כך למנוע את התאונה; ולחילופי חילופין, להטות את הגה האופנוע הטיה קלה שמאלה כדי לחמוק ממגע עם המשאית.

לפיכך אני קובעת כי נהג האופנוע יכול היה למנוע את התאונה, או לכל הפחות להביא לתוצאות אחרות ופחות קטלניות, לו רק היה פועל באחת מהצורות שהוזכרו.

בהקשר זה אציין מספר עובדות מטרידות, מהן נלמד כי חקירת התאונה התמצתה בעיקר במישור של טעות אנוש של הנאשם, ואילו התנהגותו ונסיעתו של נהג האופנוע לא נבדקה לעומק ולא בוצעו פעולות חקירה מהותיות, שהחשובה ביניהן הינה חקירת תמיר. נטען כי תמיר אינו מסוגל לעמוד בחקירה והניסיון להביאו לחקירה הסתכם בפניה לאמו שטענה יחד עם עורך דינם כי בשל פציעתו הוא אינו כשיר (ת/29). לא הובא בפניי מסמך המעיד על ניסיונות נוספים לגבות הודעה מתמיר. כמו כן, לא הובא לעיוני תיעוד רפואי מעודכן שמתייחס להעדר כשירותו להעיד. אין ספק כי עדותו של תמיר הינה ראיה מרכזית בתיק שיכולה לשפוך אור על האירוע המצער. זאת ועוד, ועל כך אין חולק, שלא נמצאו סימני בלימה של האופנוע על הכביש. עובדה אשר לכל הפחות מעלה תמיהה באשר לצורת הנהיגה של תמיר בתוך הסיטואציה – שהרי הפעולה הראשונה שמצופה מנהג לעשות במצב שכזה היא לנסות לעצור. יתר על כן, על סמך ההיגיון והשכל הישר ניסיון בלימה או התחמקות הן הפעולות האינסטינקטיביות הטבעיות של כל נהג שנקלע למצב כזה. מכאן נשאלת השאלה מדוע תמיר המשיך בנסיעתו ישר לתוך המשאית, בהינתן שתנאי הראות ומזג האוויר היו טובים, ולא ניסה בשום צורה להימנע מהפגיעה? האם יתכן כי הוא נסע כל כך מהר ולא היה מרוכז? האם הביט לאחור (כפי שהעיד דני עמוד 33 שורה 4-5) או לצד  (בעניין זה ראו תמונות 39-41 ת/9 בהן נראה כי מבטיהם של תמיר והמנוחה מופנים לצד שמאל) ולא קדימה לכיוון נסיעתו? לא מקובלת עלי הטענה כי המשאית הפתיעה את תמיר, שהרי הוא הגיע מכיוון ממנו יש שדה ראייה פתוח של 322 מטרים, והמשאית בצעה את הפנייה במשך כ- 5 שניות (על סמך נתוני ניסוי פינוי הצומת). נזכיר כי מדובר במשאית, כלי רכב גדול ורחב שאורכו מעל 6 מטרים ורוחבו כ- 2.4 מטרים (גודל המשאית מופיע בעמוד 7 לחוות הדעת מומחה ההגנה). עוד נזכיר כי דני הבחין במשאית והספיק לבלום. היחידה החוקרת לא בדקה ולא בחנה את השאלות והתהיות שעלו מהתנהגות תמיר, ולא מצאתי הסבר לכך. לכל אמור אוסיף כי לא בוצעה בדיקה על ידי בוחני המשטרה מול המוסך או מול דני לעניין הסיבה שתמיר היה שם וטיב הטיפול שנעשה לאופנוע שלו (עמוד 7 שורות 1-11 לפרוטוקול).

אי בחינת נהיגתו והתנהגותו של תמיר בעת התאונה, קביעתו המהירה של הבוחן המשטרתי במקום כי מדובר בתאונה של שדה ראיה בה אשם נהג המשאית, ללא ניסיון לבדוק אפשרויות נוספות ומבלי לבדוק בצורה מעמיקה את התנהגות האופנועים עובר לתאונה, מלמדים על חקירה מגמתית.

האם הנאשם לא נתן זכות קדימה לאופנוע שהגיע ממול? האם הוא התרשל?

חרף קביעתי כי עם תחילת הפנייה, האופנוע לא היה בשדה הראייה של הנאשם, אבחן אם הנאשם הפר כללי מתן זכות הקדימה, ולצורך כך אניח כי האופנוע היה בשדה בראייה של הנאשם.

כלל הקובע זכות קדימה, הקבוע בתקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה תשכ”א-1961 (להלן “התקנות“), קובע: “נוהג רכב, המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה או לפנות בפניית פרסה לשמאל ייתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת“; כלומר, הכלל אינו חל לגבי כל רכב המגיע ממול אלא רק כלי רכב  המצויים בצומת או קרוב אליה. בענייננו, גם לו היה רואה הנאשם את האופנוע המתקרב ממרחק של 150 מטרים או יותר, בדרך עירונית בה המהירות המותרת היא 50 קמ”ש לכל היותר, ספק אם יש להרשיעו, שכן החלטתו של הנאשם לחצות את הצומת נראית לי סבירה בנסיבות העניין. עוד אציין, כי אין בכללים כדי לקבוע אחריות מוחלטת על הנהגים בעלי הזכות המשנית, או חסינות לנהגים בעלי זכות הקדימה מפני אחריות פלילית בגין תאונות דרכים שנגרמו ברשלנותם, שכן לא מדובר באחריות קפידה.

בית המשפט העליון כבר קבע בע”פ 8349/12 גראב נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13/03/13):

“על נהגי הרכב להפנים כי זכות קדימה מקבלים ולא נוטלים.”

בת”ד (נצרת) 9785-01-17 מדינת ישראל נ’ ויסאם עזאם [פורסם בנבו] (30.10.18), בו זוכה הנאשם מעבירות דומות לענייננו, נקבע:

“השאלה העיקרית היא אפוא האם התרחשות התאונה נופלת בגדרי חובת הצפיות הסבירה של אותו נהג וכפועל יוצא מכך האם אותו נהג “נטל סיכון בלתי סביר” לגרימתה. האחריות כאמור אינה מוחלטת: “לא כל סיכון הינו גם סיכון שיש למונעו” (ע”פ 7193/04 יקירביץ’ נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.04.07).”

בענייננו, מוסכם על הכול כי הנאשם נסע במהירות המותרת בעת שפנה שמאלה, קרי פחות מ-50 קמ”ש. לעומת זאת, נהג האופנוע נסע בצורה חסרת אחריות במהירות גבוהה מאוד, שאף לפי הערכת בוחן המשטרה הינה בטווח פי 2-3 מהמהירות המותרת, ואולי אף מעבר לך, תוך שהוא מרכיב נוסעת נוספת (המנוחה), פעולה המצריכה מיומנות, וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מהיותו נהג חסר ניסיון (נהג פחות משנה בזמן התאונה, עמוד 23 שורות 26-28 לפרוטוקול). אמנם על הנהג הסביר מוטלת האחריות לצפות כי כלי רכב אחרים בכביש עשויים לנסוע במהירות מופרזת, אך יחד עם זאת לא מוטלת עליו האחריות לצפות מהירות מטורפת כזו המתקרבת למהירות טיסה. בנסיבות אלה, נהג סביר לא יכול ולא חייב לצפות התנהגות כה קיצונית של נהג האופנוע, כזו המנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין נהיגתו לבין התאונה. לעניין זה אפנה לע”פ (ירושלים) 4862/09 מלמד דוד נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.02.10) שם נקבע כי:

“לו הייתה המונית נעה ב”מהירות טיסה”, ניתן היה לשקול האם מהירותה מגיעה כדי “גורם זר מתערב” השולל את הקשר הסיבתי המשפטי בין המערער לתאונה.”

בית המשפט העליון קבע זה מכבר כי יצירת סיכון על ידי התנהגות שאינה ניתנת לחיזוי מראש על ידי הנאשם הינה בבחינת גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי. בע”פ 18/66 דב קורניק נ’ היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (18.04.66), זיכה בית המשפט העליון נהג אוטובוס בשל התנהגותו ונהיגתו הבלתי צפויה של רוכב האופנוע, זאת למרות שנהג האוטובוס התרשל  בעצמו כשנסע בנתיב המרכזי של הכביש ללא סיבה וכל נקבע:

“במקרה שלפנינו נהג רוכב האופנוע עובר לתאונה, ברשלנות “חמורה” ביוצאו לפתע פתאום מאחורי הג’יפ כדי לעקפו ומבלי לוודא אם הדרך פנויה לפניו, ולכן אין מנוס מהמסקנה, כי אותו מעשה רשלני היה בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשה נהיגתו הרשלנית של המערער בנתיב המרכזי של הכביש לבין קרות התאונה, הואיל ולא היה ביד המערער, שעה שיצר את הסיכון לתאונה על-ידי נהיגתו כאמור, לחזות את מעשה העקיפה של הנהג השני, מראש.”

מכאן נלמד כי, גם לו היה מוכח כי הנאשם לא נתן זכות קדימה, אין בכך כדי להוכיח רשלנותו בנסיבות המקרה, מאחר והנהג הסביר לא יכול ולא חייב לצפות את התנהגותו הבלתי צפויה של האופנוע לאור נסיעתו במהירות מופרזת.

לסיכום

התביעה נשענה על שתי ראיות מרכזיות; האחת – דוח הבוחן המשטרתי שי מנדל ומסקנותיו, השנייה – “ראיית הזהב” כפי שכינה התובע את הסרטונים ממצלמות המשאית. לטעמי אין בראיות אלה די כדי להוכיח אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

מדובר בתאונת דרכים קשה בה קיפחה את חייה המנוחה רימה סברדלוב, בהיותה בת 21 שנים בלבד ותמיר, נהג האופנוע נפצע פגיעות קשות. אולם, אין בתוצאות קשות אלו, כדי להצביע בהכרח על אשמת הנאשם בגרימת התאונה.

אין מחלוקת שנהג המשאית נהג במהירות המותרת, וכי תמיר, נהג האופנוע, נהג במהירות מופרזת (פי 2-3 מהמותר). הנתונים שהובאו בפניי אינם מצביעים באופן חד משמעי על כך שהנאשם, נהג המשאית, הבחין באופנוע בו נהג תמיר בטרם החל את פנייתו שמאלה. כמו כן, כפי שהבאתי בהרחבה לעיל, התנהלותו של תמיר ומהירותו המופרזת, יש בה כדי לעלות לכדי גורם זר מתערב המביא לניתוק הקשר הסיבתי המשפטי  בין נהיגת הנאשם לתאונה.

אשר על כן, אין לי אלא לקבוע שהתביעה לא הציגה די ראיות ולא הוכיחה בפניי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא האשם בקרות התאונה.

מכל הנימוקים לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

לפני חתימה ומעבר לצורך אבקש להוסיף כמה מילים בנושא נהיגה באופנוע. התייחסותי זו איננה בגדר הכללת כלל ציבור נהגי האופנועים. רבות דובר כבר על נהיגתם הפרועה והמסוכנת של רבים מרוכבי האופנועים. האופנוע, מטבעו ככלי נהיגה דו-גלגלי, המסוגל להגיע למהירויות גבוהות, חושף את הרוכבים עליו לסיכון גדול מאוד לפגיעות קשות. למרות הסיכון, אנו נוכחים שוב ושוב כי נהגי אופנועים רבים ממשיכים לרכב במהירויות עצומות ומעורבים בתאונות דרכים, תוך סיכון עצמם והסובבים אותם. בדו”ח היפגעות רוכבי אופנועים וקטנועים בתאונות דרכים מנובמבר 2021 – עמותת אור ירוק (להלן: “דו”ח אור ירוק“) נכתב כי בשנת 2020 לבדה נהרגו 68 אנשים ונפצעו קשה 552 אנשים שרכבו על אופנועים וקטנועים, וכי אנו מצויים בעשור האחרון במגמת עלייה במניין ההרוגים והפצועים מקרבם. עוד קובע דו”ח אור ירוק כי ככל שנפח המנוע עולה, כך גם מהירות הנסיעה ויחד איתם הפגיעה והקטלניות שלה. לסיכום, ממליץ דו”ח אור ירוק בין היתר על רכיבה זהירה:

“על הרוכבים להיות מודעים לפגיעותם הגבוהה ולנראותם הנמוכה. עליהם לנהוג במהירות החוקית ובהתאם לתנאי הסביבה והדרך, לא לנקוט בתמרונים מסוכנים שעלולים להפתיע את הנהגים, לא לרכוב בשוליים ולא לזגזג בין כלי הרכב. בנוסף, עליהם לנסוע בריכוז ולהימנע מהסחות דעת, להיות מסוגלים לחזות מצבים מסוכנים וללמוד תמרוני חרום שיסייעו להם להגיב מהר ובמדויק להתפתחות אפשרית של סכנות… יש לקיים פעילות הסברה בקרב הרוכבים”.    

דברים אלו יפים לענייננו ויתכן שהיה בהם כדי למנוע את התאונה או למצער להקטין את הנזקים שנגרמו בעקבותיה; כולי תקווה שבעתיד ישכילו ציבור נהגי האופנועים לנהוג בחכמה ובזהירות, למען כולנו.

ניתנה היום, ט’ סיוון תשפ”ב, 08 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

החלטה תישלח לצדדים

גמ”ר 56-03-20 מדינת ישראל נ’ סתאוי

תיק חיצוני: 3082/19

בפני כבוד השופטת יסמין כתילי

מאשימה
מדינת ישראל

הכרעת דין

עורך דין מומחה בינלאומי 24/7