לפניי תביעה להטבת נזקי גוף שיסודה בטענה לרשלנות רפואית. עניינה של הרשלנות הנטענת הוא תפירת חתך ביד שנגרם מזכוכית, מבלי לוודא שלא נותרו שברי זכוכית בפצע. האם עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, הגם שלא הגישה חוות דעת רפואית מטעמה? שאלה זו היא השאלה המרכזית שעומדת לדיון בתיק זה.

עורך דין מומלץ

רקע עובדתי
ביום 19/12/2017 שטפה התובעת כוס זכוכית אשר התנפצה בידה וגרמה לחתך בחלק החיצוני של כף יד ימין. התובעת הופנתה על ידי קופ”ח “מכבי” לבית החולים הלל יפה בחדרה. על פי סיכום הביקור שנחתם בידי ד”ר אנטולי יעקובוב, אותר בכף ידה של התובע פצע שטחי קרוע בגודל של 4 – 5 ס”מ, ללא הגבלה בתנועות כף היד. תחושה שמורה, וללא פגיעה בגידים. בהרדמה מקומית בוצעו ניקוי וחיטוי של הפצע, שטיפתו ותפירתו. לאחר התפירה נחבש הפצע התחבושת עם סופרטול ופולידין. התובעת שוחררה ל-14 ימי מנוחה, ולהמשך מעקב בקהילה. (ראיות התובעת, עמ’ 22 – 23).

במסגרת המעקב בקופת חולים “מכבי” בוצעה בדיקת אולטרה־סאונד (US) שבה זוהה גוף זר בפצע עם גרנולומה סביבו. (ראיות התובעת, עמ’ 21). רופאת המשפחה הפנתה את התובעת להתייעצות עם אורתופד מומחה של הקופה. ביום 15/2/2018 נבדקה התובעת על ידי האורתופד, ד”ר ליאור קורן (אין קשר משפחתי לח”מ. י”ק), אשר הפנה אותה לביצוע ניתוח ורשם כך: “ב-19/12/17 נחתכה מכוס זכוכית בכף יד ימין בצד אולנרי של 5MCP. עברה תפירה במיון. עתה כאבים ותחושת גוף זר. רגישות במקום. ב-US נראה גוף זר של 1 מ”מ. מופנית לביצוע ניתוח הוצאה של הגוף זר.” (ראיות התובעת, עמ’ 17). ביום 23/2/2018 נותחה התובעת בבית החולים אסותא בחיפה על ידי ד”ר ליאור קורן. בדו”ח הניתוח ובמכתב הסיכום מתאר ד”ר קורן את מהלך הניתוח ומציין, בין היתר, כי הזכוכית הוצאה והפצע נשטף, נתפר ונחבש. (ראיות התובעת, עמ’ 14 – 15).
ביום 23/12/2020 – כשלוש שנים לאחר האירוע מושא התביעה – הופנתה התובעת, לבקשתה, על ידי רופאת המשפחה לבדיקת אולטרה־סאונד נוספת על מנת לשלול נוכחות של גוף זר בכף יד ימין. תחת הכותרת “תלונות” רשמה הרופאה: “ב2018 טופלה בשל גוף זר כף היד ימין. מזה חודש מרגישה שוב דקירות בכף היד ימין. מבקשת הפניה ל US.” (ראיות התובעת, עמ’ 6). בבדיקת אולטרה־סאונד מיום 12/1/2021 (פענוח מיום 14/1/2021) הודגמו הממצאים הבאים: “נצפו רסיסים זעירים של גוף זר, תת עוריים, בצד הוולרי אולנרי. נמדדו כ-0.1 ס”מ”.

התביעה
התובעת טוענת כי הטיפול הרפואי שקיבלה בחדר המיון של בית החולים הלל יפה היה רשלני. תפירת הפצע וחבישתו, מבלי לוודא – באמצעות צילום או בדרך אחרת – שלא נותרו שברי זכוכית בפצע, חורגת מסטנדרט הזהירות שחב בית החולים כלפי התובעת. הדבר נכון שבעתיים בהתחשב בבקשות חוזרות של התובעת, שמהן התעלם הרופא המטפל, לבצע צילום קודם לתפירת החתך. כתוצאה מהימצאות גופים זרים בגופה סבלה התובעת מכאבים עזים, נפיחות ורגישות באזור החתך. כתוצאה ממחדלי בית החולים הלל יפה, נדרשה התובעת לניתוח נוסף, שאחריו סבלה מקושי בכיפוף של אצבע 5 וסגירתה, ולטיפולי ריפוי בעיסוק. כיום סובלת התובעת מצלקת מכוערת ומכאיבה, מגבילה ומגרדת.

בנסיבות העניין חל סע’ 41 לפקודת הנזיקין “הדבר מדבר בעד עצמו”. האירוע אשר גרם לנזקי התובעת מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה ועל כן עליהם הנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות בטיפול בתובעת. לחלופין, טוענת התובעת, שתפירת החתך ללא נקיטת אמצעים לאיתור הזכוכיות שבפצע עולה כדי רשלנות. לשיטת התובעת האירוע המתואר הוא מקרה מובהק של רשלנות רפואית שאינו מצריך ידע או מומחיות ועל כן אין צורך בהצגת חוות דעת רפואית לצורך הוכחת הרשלנות.

בגין הנזקים שנגרמו לה מבקשת התובעת לפסוק לה פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין כאב וסבל בתוספת “הפסדי שכר שנגרמו ושווי עזרה וסיעוד” (מתוך סיכומי ב”כ התובעת, פרוט’ עמ’ 49 ש’ 28). במסגרת תחשיב הנזק שהגישה התובעת ביקשה התובעת פיצויים בסכום כולל של 115,000 ₪ לפי ראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר לעבר – 10,000 ₪; הפסדי שכר לעתיד – 20,000 ₪; עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד – 30,000 ₪; הוצאות – 5,000 ₪; כאב וסבל – 50,000 ₪.

ההגנה
בכתב ההגנה טענה הנתבעת שיש לסלק את התביעה על הסף מחמת שיש בה טענות בעניינים שברפואה מבלי שצורפה אליה חוות דעת רפואית ערוכה כדין. בהמשך ההליכים הגישה הנתבעת גם בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת שהתביעה אינה נתמכת בחוות דעת רפואית. הבקשה לא נדונה לגופה מפני שהוגשה בשלב מקדם של ההליכים. נקבע כי טענות הנתבעת יידונו בסיום ההליכים.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות מחמת שלא נפל פגם בטיפול הרפואי שקיבלה התובעת בבית החולים הלל יפה. החתך שאובחן היה חתך שטחי ונשללה פגיעה בגידים או בעצבים. הפצע נוקה וחוטא. נעשתה סקירה פתוחה של החתך בטרם נתפר. בנסיבות אלה לא הייתה כל התוויה רפואית לביצוע צילום או הדמיה אחרת של הפצע בטרם נתפר. התובעת שוחררה לביתה תחת טיפול אנטיביוטי ולהמשך מעקב בקהילה. ללא חוות דעת רפואית לא ניתן לקבוע שהעובדה שנותר בפתע רסיס זכוכית בגודל של 1 מ”מ מהווה רשלנות רפואית. יש צורך בחוות דעת רפואית על מנת להוכיח שהפרקטיקה הרפואית המקובלת מחייבת ביצוע צילום או הדמיה אחרת במקרה של חשד להימצאות רסיס זכוכית בפצע. יש צורך בחוות דעת רפואית כדי להוכיח שניתן לאתר את רסיס זכוכית בגודל של 1 מ”מ באמצעות צילום או הדמיה אחרת. יש צורך בחוות דעת רפואית כדי להוכיח שהפרקטיקה הרפואית מחייבת איתור של רסיס הזכוכית והוצאתו. יש צורך בחוות דעת רפואית גם כדי להוכיח קשר סיבתי בין הותרת רסיס הזכוכית בפצע לבין הנזקים הנטענים, כאבים והגבלת תנועה לזמן מסוים.

לבסוף, הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים. לא הוכחו הפסדי שכר לעבר או לעתיד, ולא נדרשה לתובעת עזרה מיוחדת כלשהי. בבדיקה מיום 17/5/2018, שלושה חודשים לאחר הניתוח, התובעת נבדקה במרפאת ריפוי בעיסוק וכבר אז צוין שטווח התנועה מלא, עדיין יש מעט כאב, ונמצא כי הצלקת אינה מציקה יותר. משמע, שלושה חודשים לאחר הניתוח לא הייתה יותר רגישות בצלקת. מתיק התובעת בביטוח הלאומי עולה שהתובעת סובלת ממחלות שונות והוכרה כמי שאיבדה את כושר ההשתכרות שלה בשיעור של 65%, ללא קשר לאירוע מושא התביעה.

הנתבעת מבקש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות העד מטעם הנתבעת בסך 1,000 ₪, ובשכר טרחת עו”ד בסך 10,000 ₪.

הראיות
מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, וגב’ ר’ שאצלה עבדה התובעת כ”אופר” בין השנים 2016 – 2019. התובעת הגישה תיק מוצגים ובו תיעוד רפואי, אישורי מחלה, תלושי שכר משנת 2021, דו”ח רציפות ביטוח לאומי, קבלות בגין הוצאות ותמונות של היד הפגועה ממועדים שונים.

מטעם הנתבעת העיד ד”ר אנטולי יעקובוב, והוגש תיק מוצגים ובו מסמכים רפואיים, ותיעוד מתוך תיק המוסד לביטוח לאומי של התובעת.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפניי החלטתי לדחות את התביעה. אינני סבור שניתן להוכיח טענות בדבר רשלנות רפואית ללא חוות דעת ערוכה כדין בכלל, ובמקרה זה בפרט. בכפוף לסייג זה, ועל יסוד מכלול הראיות ולמעלה מן הצורך, שוכנעתי גם שלא הייתה כל התרשלות בטיפול הרפואי שהעניקו הנתבעים לתובעת. אני סבור שגם הנזקים הנטענים לא הוכחו, למעט נזק שאינו ממוני.

התובעת לא הוכיחה את טענותיה בעניינים שברפואה
תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 (להלן – התקנות החדשות) נכנסו לתוקף ביום 1/1/2021 (ר’ תק’ 180(ג)). על פי תק’ 180(ג) לתקנות החדשות פרק י”ד של התקנות החדשות, שכותרתו “מומחים” אינו חל על הליכים שנפתחו ערב יום התחילה. הואיל והתביעה בתיק שבכותרת הוגשה בחודש 12/2020 לא חלות עליה הוראות הפרק שעוסק במומחים בתקנות החדשות, כי אם הוראות פרק י”א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984 (להלן – התקנות הישנות). יצוין שבנושא שעומד לדיון לפניי, דהיינו חובת בעל דין לצרף חוות דעת רפואית להוכחת עניין שברפואה וההשלכות של אי צירוף חוות דעת כאמור, קיימים הבדלי ניואנסים בלבד בין התקנות הישנות לבין התקנות החדשות.

תקנה 127 לתקנות הישנות קובעת: “רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971 (להלן – חוות דעת)…” תק’ 125 לתקנות הישנות מבהירה מיהו מומחה, לאמור: “בפרק זה – “מומחה” – רופא, מומחה רפואי, או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע; “מומחה רפואי” – רופא בעל תואר מומחה ששמו כלול ברשימת הרופאים שנתפרסמה לפי תקנה 34 לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל”ג-1973.”
תק’ 137(א) לתקנות הישנות קובעת מה דינו של בעל דין שלא צירף חוות דעת מומחה לכתב טענותיו, לאמור: “בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127 או בתקנה 128(ב) ולא פטר אותו בית המשפט או הרשם מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לעניין הנדון.”

עינינו הרואות כי דרך אחת בלבד עומדת לרשותו של בעל דין שמבקש להוכיח עניינים שברפואה, והיא הגשת חוות דעת רפואית ערוכה בידי רופא או מומחה רפואי. מתקין התקנות אינו מותיר שיקול דעת לבית המשפט אם להידרש לעניינים שברפואה על סמך מסמכים רפואיים שהוצגו לו, או בהסתמך על ניסיון חיים ו”ידיעה שיפוטית”. מרגע שבעל דין מבקש להוכיח “ענין שברפואה” ללא חוות דעת רפואית מטעמו, לא רשאי בית המשפט להיזקק לטענותיו.

לדידי, כל טענה שנוגעת למצבו הגופני או הנפשי של אדם היא בגדר עניין שברפואה שאין להיזקק לו ללא חוות דעת רפואית. ברם, אם תמצי לומר, שיש לפרש את כוונת מתקין התקנות בצמצום כך שבית המשפט לא יידרש רק לעניין שבמומחיות רפואית (ור’ את לשון תק’ 93(א) לתקנות החדשות בעניין זה), אך הוא רשאי להידרש לעניינים שבבחינת ידע שידוע לכול (common knowledge), הרי שקביעות בדבר פרקטיקה רפואית מקובלת מקום שבו ניתן לפעול במספר דרכים הן בוודאי בגדר מומחיות רפואית שאותה יש להוכיח בעזרת חוות דעת של מומחה.

בענייננו, טוענת התובעת כי הטיפול הרפואי שהוענק לה היה רשלני מחמת שלא נעשו צילום או הדמיה אחרת לאיתור רסיס הזכוכית שנותר בגופה, וכי החתך נתפר מבלי לוודא שלא נותר רסיס זכוכית בפצע. לשיטתי, על פי הפרשנות המרחיבה הנקוטה בידי, הטענה בדבר קיומו של רסיס זכוכית שנותר בפצע – בהיותה “עניין שברפואה” אינה יכולה להישמע ללא חוות דעת רפואית ערוכה כדין. ברם, גם על פי הפרשנות המצמצמת שלפיה עובדת קיומו של רסיס בפצע ניתנת להילמד מהמסמכים הרפואיים ללא צורך בחוות דעת רפואית ערוכה כדין, הרי שבכל הנוגע לדרך הטיפול ברסיס הזכוכית שבפצע, ודאי מדובר בעניין שבמומחיות רפואית שאותה ניתן להוכיח רק באמצעות חוות דעת רפואית. נראית בעיניי עמדת הנתבעת שלפיה יש צורך בחוות דעת רפואית כדי להוכיח שהפרקטיקה הרפואית המקובלת במקרה של פציעה משברי זכוכית מחייבת צילום או הדמיה אחרת לאיתור רסיסי הזכוכית. יש צורך בחוות דעת רפואית כדי להוכיח שהפרקטיקה הרפואית המקובלת מחייבת הוצאה של כל רסיס זכוכית מהפצע בטרם תפירתו, יהא גודל הרסיס אשר יהא, וגם אם גודלו 1 מ”מ בלבד. יש צורך בחוות דעת רפואית להוכחת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנזקים הנטענים. התובעת לא הציגה חוות דעת רפואית להוכחת טענות אלה, ועל כן – על פי תקנות סדר הדין – אל לו לבית המשפט להיזקק להן כלל.

זאת ועוד, התובעת זוקפת לחובת הטיפול הרשלני שקיבלה מהנתבעים את הניתוח שנאלצה לעבור אצל ד”ר קורן בחודש פברואר 2018, לצורך הוצאת הזכוכית ותפירת החתך מחדש. דא עקא, הניתוח בחודש פברואר 2018 נקבע לאחר איתור רסיס זכוכית בגודל 1 מ”מ בבדיקת אולטרה־סאונד (ראיות התובעת עמ’ 17, מכתב הפניה של ד”ר קורן מיום 15/2/2018). רסיס זה שהוצא כביכול בניתוח מיום 23/2/2018 (ראיות התובעת עמ’ 15), אותר שוב בבדיקת אולטרה־סאונד מיום 12/1/2021 – כשלוש שנים לאחר הניתוח (ראיות התובעת עמ’ 5). משמע, גם ניתוח שנקבע להוצאת אותו רסיס זכוכית שנותר מהטיפול בחדר מיון, ונעשה לאחר בדיקת אולטרה־סאונד, לא הועיל. כיום, חיה התובעת עם רסיס הזכוכית שנותר בידה, ללא מגבלה כלשהי. כך השיבה התובעת בחקירה ראשית לשאלה ממה היא סובלת כיום: “אני לא סובלת. אני מתפקדת. כן יש לי, לפעמים כשיש טמפרטורה מתחלפת, יש גשם, אז זה מגרד לי קצת אבל, ויש צלקת מכוערת. אבל חוץ מזה אני בסדר.” (עמ’ 19 ש’ 14). מכאן, לפחות ראשית ראיה לכך שאיתור רסיס זכוכית בגודל של 1 מ”מ והוצאתו מהגוף אינו עניין של מה בכך, וספק אם הפרקטיקה הרפואית מחייבת מהלך זה.

אני דוחה את הטענה לפי יש להחיל את הכלל בדבר “חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו” לפי סע’ 41 לפקודת הנזיקין. התנאים להחלת הכלל אינם מתקיימים בענייננו. ראשית, לא מתקיים תנאי ה”עמימות” שבפתח הסעיף. הנסיבות שגרמו לנזק הנטען ידועות היטב לתובעת. שנית, לא מתקיים התנאי לפיו “נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה”. בהעדר חוות דעת רפואית שקובעת זאת, איני רואה כל בסיס לקביעה שהותרת רסיס זכוכית בגודל מזערי של 1 מ”מ מתיישב עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. אדרבה, ידוע לכול שמסתובבים בינינו פצועי קרבות ופיגועים שנושאים בגופם רסיסים גדולים יותר, וההסבר שניתן לכך הוא שהסיכון הכרוך בהוצאת הרסיסים מהגוף גדול מהסיכון שבהותרת הרסיסים במקומם.

התובעת מפנה בסיכומיה לפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי כב’ השופטת לימור בן־שמן בת”א (ת”א) 24959-11-12 י.ג נ’ א.מ.ל. אמריקן לייזר בע”מ (2015)(להלן – עניין י”ג), שם התקבלה תביעה בגין נזקי כוויות שנגרמו לתובעת במהלך טיפול בלייזר להסרת שיער, ללא חוות דעת רפואית. באותו מקרה קבע בית המשפט כי יש להחיל את כלל הדבר מדבר בעדו, לאמור: “היווצרות כוויות עקב השימוש במכשיר הלייזר בקליניקה על ידי מטפלת של הנתבעת, מתיישבת יותר עם המסקנה כי הטיפול שנעשה לתובעת נעשה תוך הפרת חובת הזהירות מאשר עם המסקנה כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הדרושים, שכן מדובר בנסיבות ובאמצעים אשר היו בשליטה מלאה של הנתבעת ואשר לתובעת לא הייתה ידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק”.
התובעת מפנה גם לפסק דין נוסף שניתן בבית משפט זה על ידי כב’ השופט מנחם קליין בת”א (ת”א) 10667-04-11‏ תמי ישראלי נ’ בית חולים וולפסון (2013)(להלן – ענין ישראלי), שם התקבלה תביעה בגין רסיס זכוכית בגודל של 5X5 מ”מ, שנותר ברגלה של התובעת כשנתיים לאחר שעברה טיפול רפואי לתפירת חתך ברגלה. בית המשפט קובע כי “התרשלות מקצועית של רופא למטפל מתפתחת ממקרה למקרה, והשאלה מתי ובאילו נסיבות קיימת התרשלות מקצועית של רופא, הינה עניין לבתי המשפט ולא מדובר בשאלה מדעית הנתונה לחוות דעת של רופאים… במקרנו דנן, הנתבע לא מטריח את עצמו לבדוק לאחר שנקה את הפצע ולפני שתפר אותו, אם נשארו רסיסי זכוכית, דבר שאומר דרשני. רסיסי זכוכית הם חתיכות כה קטנות ולא נראות בעין בלתי מזויינת, לכן האחריות היא מוגברת, ועל הרופאים החובה לאתר או לפחות לעשות מאמץ ע”מ לאתר כל חתיכה.  ובכך הפר גם חובת הזהירות הקונקרטית והוא גם אחראי לנזקיה של התובעת”.

אינני יכול לקבל אסמכתאות אלה. מושכלות יסוד הן שפסקי דין של בית משפט השלום אינם בגדר תקדים מחייב. לעצם העניין, בעניין י”ג אין בפסק הדין התייחסות לטענה בדבר העדר חוות דעת מטעם התובעת. באותו עניין קובע בית המשפט כממצא עובדתי שהטיפול בלייזר גרם לכוויות וכי מדובר בחריגה מהמהלך התקין של הטיפול. בענייננו אין לפניי ממצא עובדתי כלשהו שמצביע על כך שהטיפול שהוענק לתובעת לא היה תקין וחרג מהפרקטיקה הרפואית המקובלת.

בעניין ישראלי, בכל הכבוד, אינני מקבל את עמדת חברי השופט קליין לפיה ניתן לקבוע התרשלות במקרה שנדון לפניו, ללא חוות דעת רפואית. ה”וויתור” על חוות דעת רפואית מבוסס על ציטוט מתוך ע”א 5586/03 ד”ר לארי פרימונט נ’ פלוני (2007) (להלן – עניין פרימונט), שם נאמר: “התרשלות מקצועית של רופא, הינה עניין לבתי המשפט ולא מדובר בשאלה מדעית הנתונה לחוות דעת של רופאים”. ברם, ציטוט זה אינו עומד בחלל ריק ומיד אחריו נאמר “ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות, ושואלת באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין”. התרשלות של בעל מקצוע מוגדרת בסע’ 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בהאי לישנא: “שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות”. אין חולק שהסמכות לקבוע קיומה של התרשלות או היעדרה מסורה לבית המשפט, אך על מנת לקבוע אם במקרה שלפניו הייתה חריגה מהמיומנות וממידת הזהירות המקובלת, שומה על בית המשפט לקבל חוות דעת של מומחה באותו משלח יד, שממנה יוכל ללמוד מה המיומנות הנדרשת ומה מידת הזהירות המקובלת. אופן השימוש במיומנות במשלח יד ומידת הזהירות הנדרשת במשלח יד מסוים, אינן בגדר ידיעה שיפוטית או ידע שמסור לכול, ועל כן נדרשת חוות דעת של מומחה.
יתר על כן, לא מצאתי בפסק הדין בעניין פרימונט שבית המשפט העליון ויתר על הגשת חוות דעת רפואית להוכחת עניין שברפואה. בעניין פרימונט נדונה תביעה שבה נטען כי בשל התרשלות בביצוע השתלת שיער התפרצה אצל התובע מחלת הסכיזופרניה ועל כן על הרופא לפצות את התובע על נזקי המחלה. התביעה התקבלה בבית המשפט המחוזי, אשר קבע, בין היתר, כי בהעדר רשומות מהטיפול הרפואי עובר הנטל אל כתפי הנתבע להוכיח שלא התרשל בטיפול. פסק הדין התהפך בבית המשפט העליון. במסגרת הערעור טען ד”ר פרימונט שהתובע לא הגיש חוות דעת רפואית להוכחת ההתרשלות הנטענת בהשתלת השיער. בית המשפט העליון לא נדרש במפורש לטענה זו של ד”ר פרימונט וקבע ששאלת ההתרשלות בטיפול כלל לא עמדה במחלוקת בין הצדדים, וכי התובע לא טען להתרשלות בטיפול (סע’ 11 לפסק הדין). לפיכך, קבע בית המשפט העליון שד”ר פרימונט לא התרשל בטיפול עצמו, ועבר לדיון בשאלה האם התרשל ד”ר פרימונט בכך שלא ביצע לתובע בדיקות מוקדמות מספיקות לקביעת התאמתו לניתוח של השתלת שיער. בסופו של דבר קובע בית המשפט העליון שגם בזה לא התרשל ד”ר פרימונט מחמת שאין כל ראייה שהיה עליו לצפות שניתוח להשתלת שיער עלול לגרום להתפרצות של מחלת הסכיזופרניה. ובלשונו: “לעומת זאת, בענייננו אין כל ראיה התומכת בהנחה שניתוח מהסוג הנידון עלול לגרום להתפרצותה של מחלת נפש.” ומהי אותה ראיה שבהיעדרה החליט בית המשפט לשלול את טענת ההתרשלות? – חוות דעת של מומחה רפואי בדבר הקשר הסיבתי העובדתי הפוטנציאלי (ר’ סע’ 18 לפסק הדין של כב’ השופטת ארבל, והערותיה של כב’ השופטת חיות (כתארה אז)). הנה כי כן, רחוקה בעיניי האפשרות ללמוד מפסק הדין בעניין פרימונט שניתן לדון בטענות בדבר רשלנות רפואית ללא חוות דעת רפואית ערוכה כדין.

זאת ועוד, במקרה שנדון לפני השופט קליין קבע השופט כממצא עובדתי כי “הנתבע לא מטריח את עצמו לבדוק לאחר שנקה את הפצע ולפני שתפר אותו, אם נשארו רסיסי זכוכית”. ולבסוף, רסיס הזכוכית שהוצא מרגלה של התובעת באותו מקרה היה בגודל של 5X5 מ”מ, רסיס שנראה גם בעין בלתי מזוינת. כל אלה לא התקיימו במקרה שנדון לפניי. בענייננו, לפני תפירת החתך נוקה הפצע, חוטא ונשטף (ראיות התובעת עמ’ 23). הרופא שטיפל בפצע העיד: “שאני מטפל, אני חייב לראות את הפצע שיש משהו בפנים, אין משהו בפנים, הסתכלתי בעיניים הכול וראיתי שאין משהו מיוחד שמה, שטפתי טוב טוב בחומרים ובמים, אחר כך ניגוב וחיטוי בחומרים נגד חיידקים ותפרתי… זה כנראה היה מקרה לא כל כך משהו, היה הכול ברור ובגלל זה בדקתי וטיפלתי בפצע, בדקתי בעיניים, בידיים.” (עמ’ 26 ש’ 9). לא למותר להזכיר שגם לאחר שאותר הרסיס בגודל של 1 מ”מ כעבור כחודשיים והתובעת נותחה במקום אחר לצורך הוצאתו, התברר לאחר מכן שהניתוח לא הועיל והרסיס נותר בגוף, כפי שהודגם בבדיקת אולטרה־סאונד בראשית שנת 2021.

ב”כ התובעת ביקשה לחלץ מפיו של הרופא שהעיד מטעם הנתבעת אמירות כלליות שמהן תוכל להסיק שהטיפול היה רשלני, ובכך לרפא את המחדל שבאי הגשת חוות דעת רפואית מטעם התובעת. חוששני שהתשובות שנשמעו מפי העד השיגו את ההיפך הגמור. העד העיד שוב ושוב שניקה את הפצע ובדק אותו היטב בעיניים ובידיים לפני שתפר את החתך. העד העיד שלא מחטטים בפצע ולא מחפשים אחר גוף זר של מילימטר אחד (עמ’ 31 ש’ 12; עמ’ 37 ש’ 26). העד העיד שעל פי הפרקטיקה המקובלת לא מבצעים בדיקת אולטרה־סאונד במיון במקרים כשלנו (עמ’ 39 ש’ 2). הנה כי כן, ככל שניתן לוותר על חוות דעת רפואית להוכחת ההתרשלות הנטענת, ניתן להסתפק גם בעדותו של המומחה שטיפל בתובעת ולהסיק מדבריו שהטיפול שניתן לתובעת היה ללא פגם. לשון אחר, גם לו קיבלתי את עמדת התובעת לפיה גם ללא חוות דעת רפואית הועבר הנטל אל כתפי הנתבעים להוכיח שלא התרשלו בטיפול הרפואי שניתן לתובעת הייתי קובע על יסוד הראיות ששמעתי שהנתבעים לא התרשלו.

סיכומו של דבר, לא הוכח כי נפל פגם בטיפול הרפואי שקיבלה התובעת ועל כן תביעתה נדחית.

התובעת לא הוכיחה את נזקיה מלבד נזק שאינו ממוני
בכתב התביעה טענה התובעת לנזקים מיוחדים בסך 300,000 ₪ (הוצאות, עזרה והפסדי שכר לעבר בסך 100,000 ₪ לכל ראש נזק). על אלה ביקשה התובעת להוסיף נזקים כלליים בגין הוצאות, עזרה והפסדי שכר לעתיד, וכן נזק שאינו ממוני. במסגרת תחשיב הנזק שהגישה התובעת היו דרישות התובעת צנועות יותר ועמדו על פיצוי בסכום כולל של 115,000 ₪ לפי ראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר לעבר – 10,000 ₪; הפסדי שכר לעתיד – 20,000 ₪; עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד – 30,000 ₪; הוצאות – 5,000 ₪; כאב וסבל – 50,000 ₪. בסיכומיה ביקשה התובעת פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני, ולא נקבעה בסכומים כלשהם בגין הוצאות, עזרה והפסדי שכר.

לעומתה טענה הנתבעת שמן הראיות שהוצגו עולה שלתובעת לא נגרמו נזקים כלשהם מלבד נזק שאינו ממוני.

הדין עם הנתבעת. הוכח מתוך ראיות התובעת עצמה שהתובעת עבדה בטיפול בילדים (אופר לפי גרסת המעסיקה, ובייביסיטר לפי גרסת התובעת) כנגד מגורים בבית המעסיקה. מאומה לא השתנה בתנאי ההעסקה של התובעת כתוצאה מהתאונה, וגם הפסקת עבודתה בשנת 2019 אינה קשורה לנזקי התאונה, או להתארכות תקופת ההחלמה. הוכח שהתובעת סובלת ממחלות שונות אשר פוגעות בכושר עבודתה ובגינן הוכרה לה נכות כללית על ידי המוסד לביטוח לאומי. לא הוכח שנגרמו לתובעת הוצאות כלשהן או שנזקקה לעזרה של צד שלישי בקשר לאירוע מושא התביעה.

בכל הנוגע לנזקים עתידיים למדנו מפי התובעת שלא נותרה לה מגבלה תפקודית כלשהי כתוצאה מהאירוע מושא התביעה. כפי שצוין לעיל, כך העידה התובעת לגבי מצבה כיום: “אני לא סובלת. אני מתפקדת. כן יש לי, לפעמים כשיש טמפרטורה מתחלפת, יש גשם, אז זה מגרד לי קצת אבל, ויש צלקת מכוערת. אבל חוץ מזה אני בסדר.” (עמ’ 19 ש’ 14).

אשר על כן, הנזק היחיד שנגרם לתובעת, לכאורה, הוא נזק שאינו ממוני שכרוך בטיפול הניתוחי (שלא הועיל) להוצאת רסיס הזכוכית בחודש פברואר 2018, והכאבים שסבלה מחמת התארכות תקופת ההחלמה. לו קיבלתי את התביעה, הייתי פוסק לתובעת פיצויים בסך 12,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני, בצירוף אגרת משפט ושכ”ט עו”ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצויים.

סוף דבר
ביום 19/12/2017 נחתכה התובעת בידה כשכוס זכוכית ששטפה נשברה. החתך נתפר בבית החולים הלל יפה, לאחר שהפצע נוקה, חוטא ונשטף, ולאחר בדיקה שלא נותרו בפצע גופים זרים. בדיעבד, נמצא כי נותר בפצע רסיס זכוכית בגודל של 1 מ”מ. בהעדר חוות דעת רפואית מטעם התובעת לא מצאתי בסיס לקביעה שהטיפול הרפואי היה רשלני. אדרבה, ממכלול הראיות עולה שלא נפל פגם בטיפול שהוענק לתובעת.
לפיכך, התביעה נדחית.

בהתחשב במצבה של התובעת אני רואה לפסוק לחובתה הוצאות על הצד הנמוך. התובעת תשלם לנתבעת את שכר העד מטעם הנתבעת בסך 1,000 ₪ ושכ”ט עו”ד בסך 5,000 ₪.

התשלום ישולם עד ליום 20/12/22 וממועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כדין.

ניתן היום, י”ח חשוון תשפ”ג, 12 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
פסק הדין מותר בפרסום ללא פרטים מזהים של התובעת.

ישי קורן, שופט
סגן נשיא

לפני כבוד השופט – ס. הנשיא ישי קורן

התובעים
פלונית

נגד

הנתבעים
1. מדינת ישראל
2. בית החולים “הלל יפה”
3. ענבל חברה לביטוח בע”מ

פסק דין