.

רקע ופסק הדין קמא: המחלוקת נסובה על תביעת לשון הרע שהגיש המערער (התובע בבית המשפט לענייני משפחה) נגד גרושתו, בטענה כי היא הוציאה דיבתו רעה באמצעות תלונות כוזבות שהגישה נגדו למשטרה על אלימות ואיומים, וכן בפרסום פוסט בפייסבוק שבו תיארה את אוזלת יד הרשויות בטיפול ב״התנהגות אלימה ומאיימת״ מצדו (). התלונות נסגרו ללא כתב אישום, והתובע – עו״ד במקצועו – טען כי מדובר ב”תלונות שווא” במסגרת “מסע הכפשות” שניהלה נגדו גרושתו (). בית המשפט לענייני משפחה (כב’ השופטת מירה רום פלאי) דחה את התביעה וקבע כי הנתבעת פעלה במסגרת זכותה הלגיטימית להתלונן, וכי הפוסט שפרסמה אינו מהווה לשון הרע אלא ביטוי אישי החוסה תחת חופש הביטוי () (). בית המשפט קמא סבר שאין בפרסומים פגיעה ממשית בשמו הטוב של התובע, שכן הפוסט התמקד בביקורת על הרשויות ולא חשף פרטים מזהים על התובע בהקשר מקצועי או אישי (). עוד הודגש בפסק הדין קמא האינטרס הציבורי שלא להרתיע קורבנות מאלימות מלפנות למשטרה מחשש לתביעות דיבה, בכדי שלא ייווצר “אפקט מצנן” על הגשת תלונות בתום-לב () (). בהתאם לכך נקבע כי התלונות למשטרה חוסות תחת הגנת תום-הלב שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ״ה–1965 (להלן: “החוק”), וכי הפוסט מהווה הבעת דעה אישית מותרת של הנתבעת ואינו עולה כדי לשון הרע. בית המשפט קמא דחה אפוא את התביעה וחייב את התובע בהוצאות הנתבעת. ערעור זה מופנה כלפי ממצאים ומסקנות אלה, בטענה כי נפלו בפסק הדין טעויות משפטיות מהותיות בהבנת הוראות החוק ויישום ההלכה הפסוקה, וכי יש להתערב בו ולהטיל אחריות בנזיקין על המשיבה בגין פרסום לשון הרע, לרבות פסיקת פיצויים לטובת המערער.

טעויות משפטיות בפסק הדין קמא: לאחר ניתוח פסק הדין עולה כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בכמה עניינים מרכזיים הנוגעים לדיני לשון הרע: (1) הגדרת הפרסומים כלשון הרע – בית המשפט קמא צמצם בטעות את תחולת ההגדרה של “לשון הרע” על הפרסומים שבמחלוקת. החוק קובע כי ייחוס התנהגות פלילית לאדם מהווה לשון הרע לכאורה (סעיף 1 לחוק). אף בית המשפט קמא עצמו ציין שייחוס מעשי אלימות ואיומים עשוי להשפיל אדם בעיני הבריות ולבזותו ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ), אולם בסופו של דבר קבע כי הפוסט שפורסם “לא נועד לפגוע בשמו הטוב” של המערער אלא רק שיתף בתחושותיה של המשיבה ובביקורת כלפי הרשויות (). קביעה זו מתעלמת מן המבחן האובייקטיבי בלשון הרע – השאלה אינה כוונת המפרסם כי אם המשמעות שהתוכן עשוי להעביר לאדם הסביר. אף אם מטרת הפוסט הייתה לעודד דיון על תפקוד הרשויות, הרי שהוא בהכרח מתאר את המערער כמי שנוהג באלימות חמורה במשפחתו, תיאור שמשמעותו בפועל פגיעה בשמו הטוב. יש להבחין בין הבעת דעה ביקורתית לגיטימית לבין טענה עובדתית בדבר אדם ספציפי. בפוסט דנא המשיבה תיארה מחדל של הרשויות בכך שלא ננקטו צעדים נגד אלימותו של המערער – ובכך למעשה ייחסה לו בהתנהלותו עבירות אלימות במשפחה. זהו פרסום עובדתי מטבעו (הנטען להיות אמת) ולא “סתם דעה” במובן החוק, והוא עונה להגדרת לשון הרע כי הוא עלול בהחלט “להשפיל אדם בעיני הבריות… או לבזותו” בשל המעשים המיוחסים לו. בהתאם לכך, הלכה מושרשת היא שפרסום המייחס לאדם עבירה פלילית (כגון אלימות) נחשב על פניו ללשון הרע () ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). לפיכך טעה בית המשפט קמא כשקבע שהפרסומים אינם פוגעים בשמו הטוב של המערער רק מפני שלא פורטו בהם ענייניו האישיים או המקצועיים – די בעצם הצגתו כבן זוג אלים כדי לפגוע בשמו הטוב, אף בפני קהל מצומצם. גם ההבחנה שעשה בית המשפט בין “שיתוף בתחושות אישיות” לבין “השמצה” אינה במקומה: החוק והפסיקה מורים שגם אמירות המתבססות על חוויות סובייקטיביות עלולות להיחשב לשון הרע אם תוכנן העובדתי משפיל או מבזה את הזולת בעיני הציבור. הדגש הבלעדי על כוונת המשיבה – שקבעה כביכול כי לא התכוונה להכפיש – אינו מהווה הגנה מפני אחריות, שהרי עוולת לשון הרע היא בדרך כלל עוולה ללא דרישת כוונה (strict liability), בכפוף להגנות שבחוק. לכן, המסקנה כי “הפוסט לא נועד להשפיל את התובע… ועל כן אין מדובר בפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב” () () משקפת שגיאה משפטית בהבנת מהות העוולה: גם פרסום שאינו מונע מרצון זדוני לפגוע עלול בהחלט לפגוע בשמו של אדם בפועל – ודי בפוטנציאל הפגיעה כדי לקיים את היסוד של “לשון הרע” (סעיף 1 לחוק).

(2) יישום הגנת תום הלב על התלונות למשטרה: בית המשפט קמא קבע כי תלונות המשיבה למשטרה חוסות תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק, המגונן על פרסום שהוא הגשת תלונה לרשות מוסמכת, ובלבד שנעשה בתום לב (). אכן, הדין מעניק הגנה מיוחדת למתלונן בתום-לב, מתוך הכרה בחשיבות העידוד של פנייה לרשויות אכיפה ללא חשש מפני תביעות דיבה (). עם זאת, בית המשפט קמא החיל את ההגנה באופן גורף מבלי לבדוק כראוי את יסוד תום-הלב במקרה הקונקרטי. לפי סעיף 16(ב) לחוק, בהתקיים הנסיבות שפורטו בסעיף 15, חזקה שהפרסום נעשה בתום לב אם לא הוכח ההיפך. כלומר, כאשר הנתבע טוען להגנת סעיף 15, על בית המשפט לבחון את אמונתו הכנה של המפרסם ואת הסבירות שבפרסום. בפסיקה נקבע שתלונה לרשות תיחשב כתמת-לב אם הוגשה ללא כוונת זדון ולא בקלות ראש, לאחר שהמתלונן נקט אמצעים סבירים לוודא אמתותה ([

האם הגשת תלונה למשטרה מהווה לשון הרע

](https://www.avraham-tal.com/my-post3b1f1555#:~:text=%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3%2015%20,%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%99%2C%20%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94%20%D7%95%D7%9B%D7%9A%20%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%94)). בענייננו, התלונות נגד המערער נסגרו מחוסר ראיות או היעדר אשמה, והמשיבה לא הוכיחה כי תלונותיה היו מוצדקות או אמתיות. בית המשפט קמא הניח שהעדר כתב אישום אינו מעיד בהכרח על תלונת שווא (כפי שאכן נשאל בסעיף 2 לפסק הדין קמא (פסק דין- דוחה את התביעה ומחייבת בהוצאות.pdf)), ויש אמת בכך – אולם לא בחן כלל אם יש סימנים לכך שהתלונות הוגשו ברשלנות פזיזה או במזיד. למשל, לא נותחו פערי גרסאות או אמינות התלונות, תדירותן ועיתוי הגשתן ביחס להליכי הגירושין. העובדה שהמשיבה הגישה מספר תלונות אשר כולן נסגרו ללא אישום יכולה להוות אינדיקציה, לכאורה, להעדר בסיס מספיק בתלונות. בפסק דין אחר צוין במפורש: “זכותו של כל אדם החש עצמו מאוים… להגיש תלונה, מדובר בזכות יסוד חשובה… יחד עם זאת, זכות זו אינה בלתי מוגבלת, ויש להקפיד כי היא לא תנוצל לרעה… כאשר ידוע למתלונן כי תלונתו אינה אמת ואינה מבוססת” (). בית המשפט קמא ציטט עיקרון זה () – אך נמנע מלבחון האם בענייננו התקיימה חריגה מתום-לב. הוא הסתפק בקביעה כללית שהתובע “לא הוכיח” שתלונות המשיבה הן שקריות, אולם כלל לא דרש מהמשיבה מצידה לבסס את סבירות תלונותיה כדי לזכות בחסות ההגנה. בכך סטה בית המשפט מהגישה הנוהגת שבודקת האם התלונה הוגשה “כדי להגן על עניין אישי כשר של המתלונן” ובאמונה כנה בנכונותה. עמדתו הגורפת של בית המשפט קמא – לפיה עצם הפנייה למשטרה מגנה אוטומטית על המתלונן – אינה מדויקת. הפסיקה מבחינה בין מתלונן שפעל בכנות מתוך דאגה אמתית לבין מי שניצל את ההליך הפלילי כדי לפגוע יריבו. במיוחד אמורים הדברים כאשר תלונות המשטרה משולבות בפרסומים נוספים בפומבי (כגון הפוסט בפייסבוק כאן) במסגרת סכסוך אישי מתמשך – דבר המעלה חשש שמא מדובר במסע дискредיטציה ולא בתלונה מבודדת בתום-לב. שגה אפוא בית המשפט קמא כשלא בחן לעומק את מניעי המשיבה וטיב ראיותיה לטענותיה, ולא יישם את החריג שהחוק עצמו מורה עליו: תלונת כזב זדונית אינה מוגנת. למעשה, קביעת בית המשפט קמא מעניקה חסינות גורפת למתלונן, בניגוד למודל המדויק יותר שהתווה בית המשפט העליון: הגנה על מתלוננים בתום-לב, אך הטלת אחריות במקרים של תלונת שווא מוכחת.

(3) התעלמות מהשלכות הפרסומים על המערער: בפסק הדין קמא נדחתה טענת התובע בדבר הנזק לשמו הטוב בנימוק ש”לא הוצגה פגיעה חמורה” וכי הפוסט לא עסק בעבודתו או בחייו האישיים (). כאן מסתמנת שגיאה בהערכת היקף הנזק ובדרישת “פגיעה חמורה” במקום שהחוק אינו מתנה כך. חוק איסור לשון הרע אינו דורש כי הפגיעה תהא אנושה או נוגעת ישירות לפרטי חייו המקצועיים של אדם – די בכך שהתוכן עלול לפגוע במעמדו בעיני אחרים. בענייננו, אף אם קהל היעד של הפוסט היה מצומצם (חברי קבוצת פייסבוק שאליה פרסמה המשיבה) – אלה עדיין “אחרים” מבחינת החוק, והמערער זכאי לשם טוב גם בעיניהם. יתרה מכך, המערער הוא עורך דין במקצועו; טענות שמשוות לו התנהגות אלימה, שיטתית כלפי בני משפחתו, עלולות בהחלט להטיל בו דופי גם בעיני קולגות, לקוחות וקהל מקצועי. בפסיקה נקבע שמעמדו של הנפגע בקהילה והיקף החשיפה לפרסום הם שיקולים בקביעת סכום הפיצוי – אך אין בהם כדי לאיין לחלוטין את האחריות ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). לפיכך, השאלה איננה אם נגרם “נזק כבד” כי אם האם מתקיימת פגיעה שעלולה לגרום נזק בכלל. טענה נוספת היא שבית המשפט קמא נמנע מלבחון את הפרסומים כמכלול. יתכן שכל תלונה בנפרד או הפוסט לבדו היו נתפסים כפגיעה קלה, אך הצטברותם עשויה להעצים את הנזק. בחינת התמונה הרחבה – מסכת מתמשכת של תלונות והאשמות פומביות – מלמדת על פגיעה מצטברת בשמו של המערער. לכן, האמירה בפסק הדין קמא ש”לא הוכחה פגיעה ממשית” אינה עולה בקנה אחד עם התמונה הכוללת, ואף מתעלמת מהפסיקה הנוהגת בנושאים דומים (ראו להלן).

סקירת פסיקה רלוונטית: לערעור זה נודעת חשיבות לניתוח הפסיקה הקיימת בדיני לשון הרע, בפרט במקרים של תלונות שווא והכפשת בן זוג לשעבר. להלן מספר פסקי דין מרכזיים מבית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי הנותנים מסגרת משפטית לדיון:

• רע”א 2855/20 פלונית נ’ פלוני (עליון, 10.10.2021) – פרשה שנדונה בבית המשפט העליון בה הרים בעל לשון הרע תביעה נגד מספר נשים שהתלוננו כי הטריד אותן מינית. בית המשפט העליון הדגיש כי אין הגנת תום-לב למפרסם אם הוכח שפרסם ביודעין דבר כוזב: “לא ניתן להכיר בקיומה של הגנת תום הלב… מקום בו הפרסום נעשה בידיעה כי מדובר בפרסום תלונת שווא” (חוק איסור לשון הרע – פיצוי | פסקי דין | בן קרפל משרד עורכי דין). עם זאת, בית המשפט היה ער לחשש מפני הרתעת יתר של מתלוננות, ולשיקולי מדיניות אלה הייתה השפעה בעיקר על היקף הפיצויים: באותו מקרה הופחת סכום הפיצוי נגד הנתבעות, מתוך איזון בין הצורך להגן על שמו הטוב של הנפגע לבין הרצון שלא להפחיד מתלוננות אמת (חוק איסור לשון הרע – פיצוי | פסקי דין | בן קרפל משרד עורכי דין). חשיבות הלכה זו לענייננו כפולה: ראשית, היא משרטטת גבול ברור – מתלונן שפועל בחוסר תום-לב ביודעין, אינו זכאי להגנה. שנית, התרופה המשפטית למתח בין הזכויות היא כימות הנזק, לא שלילת עילת התביעה. כלומר, בית המשפט העליון לא שלל את עצם האחריות בלשון הרע, אלא רק התאימו מדיניות הפיצוי. בכך הלכה זו סותרת למעשה את גישת בית המשפט קמא, אשר שלל כליל את האחריות במקרה דנן במקום להכיר באחריות אך להתחשב במדיניות בשלב הפיצויים.
• תלה”מ 30290-05-18 פלוני נ’ פלונית (משפחה נצרת, 17.2.2019) – מקרה שבו אב גרוש תבע את אם בתו בגין פרסומי לשון הרע שנועדו, לטענתו, להרחיקו מהילדה (ניכור הורי). האם הפיצה האשמות חמורות, בין היתר שהוא משתמש בסמים קשים במהלך עבודתו ושקיים חשש ש”עלול לאנוס” את בתו הקטינה. בית המשפט לענייני משפחה בנצרת קבע נחרצות כי האשמות אלו מהוות לשון הרע מובהקת: ייחוס שימוש בסמים מסוכנים והשמצה כאילו האב עלול לבצע מעשה אינוס בילדתו – אלו האשמות מבזות ומשפילות בבירור (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות). בית המשפט דחה את טענות האם לאמת בפרסום (האב אמנם הודה כי עשה שימוש בסמים בעבר הרחוק, אך הוכח כי אינו משתמש כיום) וקבע שהפרסומים כוזבים ומזיקים (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות). במקרה זה ניתן דגש לשיקול ההרתעתי: נקבע כי כאשר מתפרסם לשון הרע במסגרת ניסיונות לפגוע בקשר הורה-ילד, יש לפסוק פיצוי גבוה במיוחד כדי להרתיע מפני התנהלות כזו (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות). אכן נפסקו לטובת האב פיצויים בסך 50,000 ₪, בנוסף להוצאות משפט ושכ”ט (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) – סכום נכבד ביחס למקובל, שנומק בצורך להוקיע שימוש בלשון הרע כדי לסכל החלטות משמורת ולפגוע בהורה האחר. פסק דין זה מלמד: בתי המשפט אינם מהסים ידיהם מלפסוק פיצויים משמעותיים במקרים בהם בן זוג לשעבר משמיץ מתוך כוונה זרה (כגון השגת יתרון במשמורת). הוא מדגיש גם את ההבדל בין תלונה בתום-לב לבין “מסע רדיפה” משולב בפרסומים פומביים – האחרון ייחשב עוולה נזיקית ברת-פיצוי.
• עמ”ש 63448-06-20 פלונית נ’ פלוני (מחוזי ת”א, 30.8.2021) – ערעור בבית המשפט המחוזי על פסק דין של משפחה, בו נדון מקרה דומה של חיוב גרושה בפיצוי גרושהּ לשעבר בגין לשון הרע ונזקים נלווים (ניכור הורי, רשלנות ועוד). מותב בית המשפט המחוזי (כב’ השופט שאול שוחט, סג”נ, והשופטים עינת רביד ונפתלי שילה) דחה את ערעור האישה ואישר את חיובה בפיצויים. בית המשפט אימץ את ממצאי הערכאה הראשונה, לפיהם המערערת (האם) הוציאה דיבת המשיב (האב) במזיד, בין השאר באמצעות דיווחים כוזבים לרשויות הרווחה ולהוצל”פ ושיתוף גורמים שונים בטענות שקריות נגדו, במטרה לפגוע בו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שדיני הנזיקין – ואף דיני החוזים – מכירים באפשרות להטיל אחריות על מי שמנצל הליכים משפטיים או מנהלתיים לרעה ולתכלית זרה ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). ערעור זה מהווה דוגמה להתערבות ערכאת הערעור לטובת הנפגע, כאשר הוכח שאכן הייתה מסכת פרסומים כוזבים שפגעה בשמו הטוב של האב. בפסק הדין המחוזי נדחתה טענת המערערת להגנת תום-לב, שכן הוכח שהתלונות והפרסומים שלה היו משוללי יסוד ונעשו בזדון (בפרט טענות שווא על פגיעה מינית בקטין). בית המשפט הבהיר שגם בהיעדר פרסום לכלל הציבור (למשל, אם התלונות והאמירות הופצו “רק” בין גורמי מקצוע ורשויות) – עדיין יש בכך לשון הרע, שכן די בכך שאדם נוסף זולת הנפגע נחשף לדברים. תוצאת ערעור זה הייתה חיוב האישה במלוא הפיצוי שנפסק נגדה (שהיה בסביבות עשרות אלפי ש”ח) והדגשת אלמנט ההרתעה.
• ע”א 89/04 נודלמן נ’ שרנסקי (עליון, 2008) – פסק דין מרכזי של בית המשפט העליון שנוגע לשאלת הפיצויים בלשון הרע. אמנם נסיבותיו שונות (פוליטיקאי שטען כי הושמץ על ידי יריב), אך בית המשפט העליון קבע עקרון חשוב: פגיעה בשם הטוב היא “נזק בלתי ממוני”, שלתובע די להוכיח את עצם קרות הפגיעה כדי להצדיק פיצוי; שיעור הפיצוי נגזר ממכלול נסיבות המקרה ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). עוד אושר שם כי ככל שהמפרסם ידע שדבריו שקריים והתעקש על אמיתותם בבית המשפט, הרי זה ייחשב גורם המעצים את נזקו של הנפגע ועלול להביא להגדלת סכום הפיצויים ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). עניין נודלמן מלמד ששאלת תום-הלב של המפרסם קשורה גם לשאלת גובה הפיצוי: התנהלות חסרת תום-לב של הנתבע מצדיקה פיצוי משמעותי.
• רע”א 4740/00 אמר נ’ יוסף (עליון, פ”ד נה(5) 510 (2001)) – הליך בו נדונה בקשת רשות ערעור בתיק לשון הרע, ובית המשפט (מפי השופטת פרוקצ’יה) התייחס למדיניות הענישה בנזיקין. נקבע, בין היתר, שכאשר נתבע בלשון הרע יודע שאין אמת בדבריו ובכל זאת עומד על פרסומם (או מנסה להוכיחם למרות שקריותם), הרי שהוא מגביר את הפגיעה וחשוף לפסיקת פיצויים בשיעור גבוה יותר ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). בכך יש משום התרעה לנתבעים פוטנציאליים מפני ניצול לרעה של המשפט להמשך הפצת הדיבה.

מן הפסיקה הנ”ל (ורבות נוספות כמותה) ניתן לחלץ כמה עקרונות יסוד: (א) תלונת שווא לרשות מוסמכת מהווה עוולה – על אף ההגנה למתלונן בתום-לב, כאשר הוכח שהייתה זו תלונת שקר במזיד, בתי המשפט הטילו אחריות נזיקית על המתלונן (חוק איסור לשון הרע – פיצוי | פסקי דין | בן קרפל משרד עורכי דין). (ב) אין חסינות מוחלטת למתלונן: ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק (ובהן ההגנה על תלונה לרשות, סעיף 15(8)) מותנות תמיד בתום-לב. מתלונן סדרתי שנמצא כי דיווחיו כוזבים, או שהגזים באופן קיצוני בחשדותיו ללא כל ביסוס, לא יוכל לחסות בצל הגנה זו (חוק איסור לשון הרע – פיצוי | פסקי דין | בן קרפל משרד עורכי דין) (). (ג) פרסומים במסגרת סכסוך גירושין – בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים הכירו בכך שבמסגרת מאבקים בין בני זוג לשעבר עלולים להיות פרסומים משמיצים (כלפי רשויות, מעסיקים, בני משפחה וכד’) שיש בהם לשון הרע. במקרים אלו, ככל שמוכח שהם נעשו כחלק מ”מסע” מכוון ולא כפעולת הגנה בתום-לב, נפסקו פיצויים משמעותיים (לעיתים בגישה של פיצויים עונשיים והרתעתיים) (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות). (ד) מידת הנזק ופיצויים – במקרים דומים נעים סכומי הפיצוי שנפסקו בדרך כלל בטווח של עשרות אלפי שקלים לכל פרסום. לדוגמה, 50,000 ₪ בפסק הדין מנצרת (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות), 75,000 ₪ במקרה אחר שבו היו פרסומים רבים בכוונת זדון ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ), או סכומים נמוכים יותר כאשר הנסיבות קלות יחסית ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). בתי המשפט הבהירו כי תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק (הקבועה בסעיף 7א לחוק, בסך 50,000 ₪ לכל פרסום, נכון למועד החקיקה וכפוף לעדכון) אינה בהכרח המקסימום בפועל – במקרים חמורים ניתן לפסוק מצטבר עבור מספר פרסומים נפרדים, או אף לפסוק פיצויים מוגברים (עונשיים) במקרים יוצאי דופן של התנהגות זדונית במיוחד (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות).

ביסוס טענות הערעור לאור הפסיקה: בהסתמך על העקרונות והתקדימים שנסקרו, טוען המערער כי יש לקבל את ערעורו, לבטל את פסק הדין שדחה את תביעתו, ולקבוע כי המשיבה פרסמה לשון הרע בכוונה לפגוע בו, ללא הגנות בדין, באופן המזכה אותו בסעד של פיצויים. נפרט את הטיעונים המרכזיים:

1. הוכחת עוולת לשון הרע: המערער עמד בנטל הראשוני להוכיח כי התבטאויות המשיבה עולות כדי “לשון הרע” כהגדרת החוק. כפי שפורט, תלונות המשיבה ייחסו למערער עבירות אלימות ואיומים במשפחה – דברים המהווים לשון הרע מובהק ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). גם הפוסט בפייסבוק, אף שלא נקב בשם המערער במפורש, התייחס בבירור ל”בן זוג לשעבר” שהמערער הוא הוא, ותיאר אותו כאלים באופן שמצריך התערבות משטרתית. קוראי הפוסט מתוך קבוצת הפייסבוק של המשיבה יכלו בוודאות להבין במי מדובר (היות וידעו מן הסתם מיהו בן זוגה לשעבר, או יכלו לברר זאת בקלות בסביבתה החברתית). לפיכך, מתקיים יסוד ה”פרסום” לעניין החוק – פרסום באינטרנט לקבוצת אנשים מהווה פרסום לכל דבר ועניין, גם אם הקבוצה סגורה. העובדה שהפוסט התמקד בביקורת על הרשויות אינה גורעת מכך שבמסגרתו הוכפש שמו של המערער. הלכה ידועה היא שאין לנצל במסתרים דיון בעל “עניין ציבורי” כדי להשתלח באדם ספציפי: אם התוכן כולל האשמות עובדתיות נגד אדם – הוא ישפט כלשון הרע, גם אם ארוז בכסות של דיון כללי. לכן, שגה בית המשפט קמא כאשר לא החשיב את הפוסט כ”לשון הרע”. ניתוח נכון יגלה שכל יסודות העוולה התקיימו: היו פרסומים (תלונות, פוסט) שעל-פי טיבם עשויים בהחלט להשפיל את המערער ולבזותו בעיני בני אדם סבירים.
2. העדר הגנות בדין: משהוכחה לכאורה עוולת לשון הרע, עובר הנטל למשיבה להוכיח אחת מההגנות שבחוק. במקרה דנן, ההגנות הפוטנציאליות היו: “אמת דיברתי” (סעיף 14) או “תום לב” (סעיף 15, על תתי-סעיפיו, ובפרט 15(8) לגבי התלונות). בית המשפט קמא קיבל את טענת ההגנה של תום-לב ללא בחינה מספקת, אך בערעור נטען כי המשיבה אינה זכאית להגנה זו. ראשית, הגנת אמת הפרסום (ס׳14) אינה חלה: המשיבה לא הוכיחה ואף לא ניסתה להוכיח כי המערער אכן נהג באלימות בפועל. כל התלונות נסגרו ולא הובא מטעם המשיבה בדל ראיה (כגון עדויות, מסמכים רפואיים, וכיו״ב) לביסוס אמיתות ההאשמות. משכך, הפרסומים לא היו אמת ולא היה בהם “עניין ציבורי” במובן החוק (עניינם סכסוך פרטי). שנית, הגנת תום-הלב (ס׳15) – לכאורה המשיבה יכולה לטעון להגנות המצויות בסעיף 15(3) ו-15(8): סעיף 15(3) מגונן על פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם, וסעיף 15(8) – על תלונה לרשות מוסמכת. אלא שכפי שהובהר, שתי ההגנות הללו מותנות בכך שהפרסום נעשה בתום-לב. תום-הלב נשלל אם מוכח שהפרסום לא היה סביר או שהמפרסם לא האמין באמיתותו או לא בדק את אמיתותו טרם הפרסום ([

   האם הגשת תלונה למשטרה מהווה לשון הרע

](https://www.avraham-tal.com/my-post3b1f1555#:~:text=%D7%AA%D7%A0%D7%90%D7%99%20%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A3%20%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94,%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9D%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%90%D7%9E%D7%AA%20%D7%90%D7%9D%20%D7%9C%D7%90%D7%95)). כאן, מכלול הנסיבות מורה כי המשיבה חרגה מגדר תום-הלב: ריבוי התלונות (שנסגרו), השילוב בין תלונות לרשויות לבין “שיימינג” ברשת החברתית, ועיתוי הפרסומים – כל אלה מצביעים על דפוס פעולה נקמני. במיוחד אמורים הדברים לגבי הפוסט בפייסבוק, שלא יכול לטעון להגנת סעיף 15(8) (שהרי אינו “תלונה לרשות” אלא פרסום פומבי ביוזמת המשיבה). האם הפוסט נהנה מהגנת “הבעת דעה בתום-לב” (סעיף 15(4))? לכאורה ניתן לטעון שמדובר בדעה על תפקוד הרשויות, שהוא נושא ציבורי. אולם ההלכה משרטטת את גבול הבעת הדעה: הגנה זו לא תחול אם ה”דעה” נשענת למעשה על אמירה עובדתית שקרית. הבעת דעה מוגנת היא בדרך כלל הערכה או ביקורת על בסיס עובדות נכונות או על בסיס מה שהדובר סבר בתום-לב שהן נכונות. בענייננו, הדעה (“הרשויות כשלו בטיפול”) נשענת במישרין על הטענה העובדתית שהמערער נוהג באלימות קשה. כיוון שטענה זו לא הוכחה או הייתה לכל הפחות שנויה במחלוקת, אין למשיבה הגנת “הבעת דעה” כשהיא מציגה כאמת דבר שלא הוכח. לכך מצטרפת העובדה שהפוסט אינו קורא לתיקון עולם גרידא, אלא יש בו נימה אישית מאוד – תיאור “המצוקה” של המשיבה ושתילת מסר ברור שהמערער הוא גורם האלימות. זהו בדיוק המקרה שבו “דעה” משמשת כמסווה לעובדה מכפישה.

3. סתירה לתקדימים מחייבים: פסק דינו של בית המשפט קמא אינו מתיישב עם ההלכות שנסקרו לעיל. בניגוד לקביעתו, הפסיקה מלמדת שמי שמגיש תלונת שווא נגד זולתו או מפיץ עליו האשמות שקריות – חושף עצמו לתביעת לשון הרע. בתי המשפט הכירו בכך שגם בתוך סכסוכי גירושין ומשפחה יש גבול למה שמותר לומר: טענות שקריות וחסרות בסיס של אלימות, התעללות, סמים וכדומה – כאשר הן מופצות לגורמים חיצוניים – אינן “סכסוך פרטי” בלבד, אלא עוולה נגד כבודו ושמו של הנפגע. כך קרה בפסקי הדין בעניין נצרת ות”א שהובאו; כך גם במקרה דנן. העובדה שהמשיבה פנתה למשטרה אינה מעניקה לה חסינות אם התלונות אינן אמת. כפי שהראה פסק הדין של העליון בעניין רע”א 2855/20, תכלית החוק לא הייתה לספק “מקלט בטוח” למתלונני-שווא, אלא להגן על מתלוננים בתום-לב. בית המשפט קמא הלך רחוק מדי בהגנה על המשיבה, עד כדי התעלמות מזכותו הבסיסית של המערער לשם טוב. זכות זו זכתה למעמד חוקתי כחלק מהזכות לכבוד האדם (סעיף 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; ראו למשל דברי ד”ר י’ שפירא: הזכות לשם טוב “עניינה… כבודו” (האיזון בין חופש הביטוי ובין הזכות לשם טוב ולפרטיות * / ד”ר יעקב שפירא)). החוק עצמו (חוק איסור לשון הרע) מבטא איזון סטטוטורי בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב. איזון זה בא לידי ביטוי למשל בדרישות ההגנה של תום-לב – המאפשרות פרסומים מותרים אך לא נותנות יד חופשית לפגיעה מכוונת בזולת. במקרה הנדון, בית המשפט קמא פירש למעשה את האיזון באופן חד-צדדי: הוא העדיף באופן מוחלט את חופש הביטוי של המשיבה ואת האינטרס שלא להרתיע מתלוננים, על חשבון זכותו של המערער לכבוד ולשם. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון, המחייבת איזון עדין יותר. אמנם נקבע כי במקרי ספק ייטה הכף לחופש הביטוי כדי לא לדכא ביקורת לגיטימית, אך כאן לא מדובר בביקורת על איש ציבור או בדיון עיתונאי – אלא בהאשמות ספציפיות בין פרטים, במסגרת סכסוך אישי. במקרים כאלה המשקל של זכות השם הטוב עולה, ואין המדובר ב”חופש ביטוי” במובן הקלאסי של שיח ציבורי. ניתן אף לומר שהמשיבה יכלה להשיג את מטרת הביטוי שלה (למחות על תפקוד המשטרה) מבלי לזהות את המערער ולשוות לו דמות של “מפלצת אלימה”. משבחרה לעשות כן, יש להטיל עליה אחריות. בהקשר זה יוזכר שבית המשפט העליון עצמו, באותה פרשה של תלונות שווא, לא נמנע מפסיקת פיצויים נגד המתלוננות – אלא רק הפחיתם במידת מה משיקולי מדיניות (חוק איסור לשון הרע – פיצוי | פסקי דין | בן קרפל משרד עורכי דין). אין אפוא תקדים המחזק את גישת בית המשפט קמא שלשלול לחלוטין סעד מן הנפגע; להפך – התקדים מלמד שיש להכיר בפגיעה ובפסול שבמעשי המשיבה, אך לשקול את מדיניות האכיפה באמצעות סכום הפיצוי. במילים אחרות, הכלים המאזנים מצויים בשלב הפיצויים (quantum), ולא בשלילת האחריות.
4. נזק ופיצויים הראויים במקרה דנן: משנטען כי המשיבה אחראית בלשון הרע, יש לקבוע גם את הסעד. המערער עותר במסגרת ערעורו לפסוק לו פיצוי הולם בגין נזקיו. על פי החוק, אף ללא הוכחת נזק מוחשי, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי Statutory עד לתקרה (שהתעדכנה מאז 50,000 ₪ המקוריים). המערער סבור כי בנסיבות המקרה – מסע הכפשה עקבי הכולל מספר תלונות שווא ומשדר מסר שהוא אדם אלים ומסוכן – מוצדק פסיקת פיצוי משמעותי, אף מעבר לרף הבסיסי. לעמדתו, יש לראות בכל תלונה ובפרסום הפוסט כפרסומים נפרדים לצורך סעיף 7א לחוק. הפסיקה חילצה כללי מנחה בעניין זה: כאשר יש מספר פרסומים שונים בעניינו של אותו נפגע, במיוחד אם בוצעו במועדים שונים או לפורומים שונים, ניתן לפסוק פיצוי נפרד בגין כל פרסום אם כל אחד מהם מהווה לשון הרע בפני עצמו () () (ובלבד שאין מדובר בחזרה טכנית בלבד על אותו פרסום בדיוק באותה מסגרת). כאן, התלונות היו שונות (לפחות שלוש תלונות באירועים נפרדים) והפוסט מהווה פרסום נוסף מסוג אחר – כך שיש הצדקה עקרונית לפיצוי מצטבר. עם זאת, המערער מודע לכך שבית המשפט עשוי להתחשב בכלל הנסיבות ולקבוע פיצוי כולל אחד. מבחינת שיעור הפיצוי, המצדיק הוא לשקול את חומרת ההאשמות, תפוצתן, התנהגות המשיבה ומטרת הפרסומים. ההאשמות נגד המערער הן חמורות (אלימות במשפחה היא מעשה פלילי חמור המביא קלון חברתי). אמנם התפוצה הייתה יחסית מוגבלת (התלונות הגיעו רק למשטרה והפוסט פורסם בקבוצה חברתית מסוימת), אך הפסיקה מלמדת שלא תמיד היקף החשיפה לבדו קובע את גובה הפיצוי – גם פרסום מוגבל עלול להצדיק פיצוי משמעותי אם היה בו משום פגיעה קשה בנפגע או זדון מיוחד מצד המפרסם ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). בענייננו, עצם הגשת התלונות גררה את המערער לחקירות במשטרה, יצרה עננה מעליו בסביבתו הקרובה (ייתכן שבן משפחה, חברים או קולגות ידעו על כך בדרך כלשהי), וודאי גרמה לו עוגמת נפש רבה ומתמשכת. הפוסט בפייסבוק אף הזמין תגובות נוספות מחברי הקבוצה שנחשפו להאשמות – חלקן הביעו חשש ורצון “לעזור” למשיבה מפני המערער () () – דבר הממחיש שהשמצת המערער נקלטה על ידי צדדים שלישיים וגרמה לו לאבד את שמו הטוב בעיניהם. לכך יצטרף השיקול ההרתעתי: המשיבה ניצלה את במת הרשת החברתית ואת הכלים החוקיים (משטרה, וכו’) כדי לפגוע במערער. יש אינטרס ציבורי ברור לשדר מסר שמעשה כזה אינו משתלם. כפי שנפסק במקרים קודמים, במצבים של ניצול הליכי חוק במזיד (כגון תלונות סרק על אלימות או הטרדה) – יש טעם בפסיקת פיצויים מוגברים להרתעה (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות). בתי המשפט הכירו בכך שתופעת תלונות השווא במסגרות של גירושין אינה זניחה, ולצערנו יש מי שעלולים להשתמש בה כ”נשק” משפטי. על כן, יש חשיבות שבתי המשפט יגיבו בחומרה ראויה במקרים המוכחים כדי לצמצם תופעה פסולה זו ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ). בהתחשב בכל האמור, המערער מבקש כי ייפסקו לו פיצויים בסכום שלא יפחת מהרף הקבוע בחוק לכל פרסום, ובמצטבר – סכום משמעותי המעביר מסר מרתיע. יצוין כי המערער הגביל תביעתו המקורית ל-550,000 ₪ (), סכום שהתבסס על הערכתו את נזקיו הכלליים ואת חומרת המעשים. אף אם בית המשפט ימצא לנכון להפחית מן הסכום הנתבע מטעמי מדיניות, המערער טוען שאין לרדת לפיצוי סמלי או מזערי, אחרת יצא חוטא נשכר.

דיון וסיכום – האיזון הראוי בין חופש הביטוי לשם הטוב: המקרה דנן מעמיד זה מול זה שני עקרונות חשובים: מחד, הצורך לעודד מתלוננים אמיתיים להתלונן על אלימות במשפחה ללא חשש; מאידך, את הצורך להגן על חפים מפשע מפני האשמות שווא הרסניות. חוק איסור לשון הרע והפסיקה התוו את שביל הזהב בין אלה – על ידי מתן הגנות למפרסם בתום-לב אך הטלת אחריות על פרסום כוזב ומזיק שנעשה בחוסר תום-לב. במקרה זה, הראיות מצביעות (כך טוען המערער) כי המשיבה חרגה מגדר המותר וניצלה את ההגנות ככסות למסע הכפשה. האיזון שערך בית המשפט קמא נטה, לדעת המערער, יתר על המידה לטובת חופש הפעולה של המשיבה, באופן שיוצר עוול למערער וסותר את המדיניות המשפטית הרצויה. גישה מאוזנת יותר, בהתאם להלכה, הייתה צריכה להכיר בכך שהמערער אכן נפגע מפרסומי לשון הרע, אך להפחית אולי במקצת את היקף הפיצוי מטעמי מדיניות – ולא לדחות את התביעה כליל. דחיית התביעה שולחת מסר מסוכן לפיו אין סעד משפטי לנפגעי עלילות שווא, ובכך עלול אף לעודד שימוש בכלי זה בסכסוכי משפחה. לעומת זאת, קבלת הערעור – הכרה בכך שהמשיבה הוציאה לשון הרע וביטול פסק הדין – תבהיר שמתלונן שווא יישא בתוצאות. בכך אין כל פגיעה במתלונני אמת: המשפט מבחין היטב בין אמת לכזב ובין תום-לב לזדון. סוף דבר, המערער מבקש כי בית המשפט של הערעור יתערב ויתקן את הטעויות שבפסק הדין קמא. יש לקבוע כי פרסומי המשיבה – הן התלונות למשטרה והן הפוסט – מהווים לשון הרע על המערער; כי המשיבה אינה זכאית להגנות “אמת” או “תום-לב” בנסיבות העניין; וכפועל יוצא, כי עליה לפצות את המערער בסכום שיפסוק בית המשפט בהתאם לשיקול דעתו (ובלבד שיהא בו משום תרופה הולמת לנזק שנגרם והרתעה מפני הישנות מקרים דומים). קבלת הערעור ופסיקת פיצויים יבטאו נכונה את האיזון הראוי: הגנה על זכות היסוד לשם טוב של המערער שנפגעה, לצד שמירה על פתח למתלוננים הפועלים בכנות וביושר. ההלכה והפסיקה, כפי שפורט, תומכות בתוצאה זו, שהיא צודקת וראויה בנסיבות המקרה. לפיכך מתבקש כב’ בית המשפט לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ולפסוק לטובת המערער פיצויים והוצאות כפי שימצא לנכון.

מקורות מצוטטים:

1. חוק איסור לשון הרע, תשכ״ה–1965 – סעיפים 1, 14, 15(2), 15(3), 15(4), 15(8), 16.
2. פסק דין תלה”מ 21789-05-23 ר’ מ’ פ’ נ’ ש’ פ’ – בית המשפט לענייני משפחה ראשל”צ (השופטת מירה רום פלאי, 14.2.2025) – פסק הדין קמא (ערעור דנא) () ().
3. רע”א 2855/20 פלונית נ’ פלוני – בית המשפט העליון (השופט נ׳ סולברג, בהסכמת השופטות ד׳ ברק-ארז וי׳ וילנר, 10.10.2021) – הלכת תלונת השווא: ביטול הגנת תום-הלב בתלונות שקריות; הפחתת פיצויים מחשש ל”אפקט מצנן” (חוק איסור לשון הרע – פיצוי | פסקי דין | בן קרפל משרד עורכי דין).
4. תלה”מ 30290-05-18 פלוני נ’ פלונית – ביהמ”ש לענייני משפחה נצרת (השופט ערן בן דור, 17.2.2019) – לשון הרע וניכור הורי: חיוב אם גרושה ב-50,000 ₪ על שהאשימה את האב בשימוש בסמים ואונס קטינה ללא בסיס (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) (גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות).
5. עמ”ש 63448-06-20 פלונית נ’ פלוני – ביהמ”ש המחוזי תל-אביב בערעורים (השופט שאול שוחט (סג”נ) והשופטות עינת רביד ונפתלי שילה, 30.8.2021) – אישור חיוב גרושה בלשון הרע: דחיית ערעור אישה שחויבה בפיצוי לגרוש שלה על מסע הכפשה (טענות שווא לרשויות) – הדגשת ניצול לרעה של הליכים ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ).
6. ע”א 89/04 נודלמן נ’ שרנסקי – ביהמ”ש העליון (השופטים א’ ריבלין, א’ רובינשטיין, ס’ ג’ובראן, 2008) – פיצויים בלשון הרע: די בהוכחת עצם הפגיעה לשם פסיקת פיצוי; החמרת פיצוי כשדברי הדיבה נאמרו בידיעה שאינם אמת ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ).
7. רע”א 4740/00 אמר נ’ יוסף – ביהמ”ש העליון (השופטת א’ פרוקצ’יה, 2001) – העדר תום-לב והשלכתו: נתבע המפיץ ביודעין שקר ואף מתעקש עליו במשפט – יחויב בפיצוי מוגבר ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ).
8. בג”ץ 64/91 חילף נ’ משטרת ישראל, פ”ד מז(5) 653 (1993) – הגנת תלונה לרשות: הרציונל שבבסיס סעיף 15(8) – הגנה על מתלונן בתום-לב מתוך הנחה שהרשות תבדוק המידע לפני פעולה ([

   האם הגשת תלונה למשטרה מהווה לשון הרע

](https://www.avraham-tal.com/my-post3b1f1555#:~:text=%D7%AA%D7%A0%D7%90%D7%99%20%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A3%20%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94,%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9D%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%90%D7%9E%D7%AA%20%D7%90%D7%9D%20%D7%9C%D7%90%D7%95)).

9. תמ”ש (י-ם) 41127-09-15 ש.י.ג. נ’ י.ג. (2016) – פיצוי על לשון הרע בין גרושים: חיוב אב לשלם 75,000 ₪ לגרושתו על ששיגר מכתבי תלונה רבים למעסיקיה עם האשמות על אלימות ומין – דוגמה למקרה חמור עם פיצוי מוגבר ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ).
10. תלה”מ (י-ם) 56328-06-18 ח.ל. נ’ ר.א.א. (2019) – לשון הרע במשפחה: חיוב בעל לשלם פיצוי נמוך (כמה אלפי ₪) לגרושתו על הכפשות בודדות בזמן הליכי גירושין – דוגמה למקרה קל יחסית עם פיצוי מתון ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ).
11. ע”א 214/89 אבנרי נ’ שפירא, פ”ד מג(3) 840 (1989) – איזון חופש הביטוי ושם טוב: עקרונות כלליים – במקרה ספק יועדף חופש הביטוי, במיוחד טרם בירור משפטי, אך האיזון הסופי נעשה במסגרת יישום חוק איסור לשון הרע (אריה אבנרי נ’ אברהם שפירא | פסקי דין – העין השביעית).
12. ספרות ומאמרים: יעקב שפירא, “האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולפרטיות”, הפרקליט מג (1997) 323 (האיזון בין חופש הביטוי ובין הזכות לשם טוב ולפרטיות * / ד”ר יעקב שפירא); ד”ר יואב מזא”ה, “תלונת שווא בהליכי משפחה – היבטים משפטיים” (פורום קהלת, 2016) ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ) – קריאה להחמרת תגובה משפטית נגד תלונות שווא, במיוחד בהקשר של האשמות שווא בפגיעה בילדים; עו”ד אברהם טל, “האם הגשת תלונה למשטרה מהווה לשון הרע?” (בלוג) – סקירת סעיף 15(8) לחוק ([

    האם הגשת תלונה למשטרה מהווה לשון הרע

](https://www.avraham-tal.com/my-post3b1f1555#:~:text=%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3%2015%20,%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%99%2C%20%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94%20%D7%95%D7%9B%D7%9A%20%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%94)).

סיכום: מכלול הנסיבות והאסמכתאות לעיל מוביל למסקנה כי ראוי לקבל את הערעור. המשיבה פרסמה לשון הרע נגד המערער – בתלונותיה למשטרה ובפוסט בפייסבוק – ללא הגנה בדין, ולכן היא חבה כלפיו בנזיקין. פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שגוי מבחינה משפטית ואינו מתיישב עם פסיקה מחייבת. תיקונו של העוול מצריך את ביטול דחיית התביעה, קביעה כי הפרסומים הם לשון הרע, והערכה מחדש של סכום הפיצויים הראוי לטובת המערער. בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה (הן לעניין ההרתעה והן לעניין מדיניות מאוזנת), סבור המערער שיש לחייב את המשיבה בפיצוי ממשי המשקף את חומרת המעשים, כדי לעשות צדק עמו ולהרתיע מפני שימוש פסול בהליכי תלונה והשמצה. לפיכך, מתבקש בית המשפט לקבל את הערעור, להרשיע את המשיבה בעוולת לשון הרע ולחייבה בפיצוי הולם למערער – ובכך לתקן את אשר עוות בפסק הדין קמא ולשקף כראוי את שלטון החוק ועקרונותיו.

() () פסק דין משפחה ראשל”צ תלה”מ 21789-05-23: בית המשפט קמא קובע שהפוסט לא נועד לפגוע אישית בתובע אלא להביע מצוקת הנתבעת וביקורת על הרשויות, ולכן אינו מהווה לשון הרע ולא נועד להשפיל את התובע.
() () פסק דין משפחה ראשל”צ תלה”מ 21789-05-23: בית המשפט קמא מדגיש את זכות כל אדם להגיש תלונה לרשויות כאקט חוקי ובסיסי להגנת זכויותיו, וכי עצם הגשת התלונה כשלעצמה אינה מהווה פגיעה בשמו הטוב של הנילון. עם זאת מובהר כי זכות זו אינה בלתי מוגבלת, ואין לנצלה לרעה בכוונה לפגוע כשברור למתלונן שתלונתו כוזבת.
( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ) פס״ד משפחה (פורטל psakdin): ייחוס מעשי איומים ותקיפה לאדם – כגון תלונות אלימות – בוודאי עלול להשפילו בעיני הבריות ולבזותו; כלומר, פרסום כזה עונה להגדרת “לשון הרע” שבחוק.
(חוק איסור לשון הרע – פיצוי | פסקי דין | בן קרפל משרד עורכי דין) רע״א 2855/20 פלונית נ׳ פלוני (עליון, כב׳ הש׳ סולברג, 2021): בית המשפט העליון מבהיר שאין הגנת תום-לב אם הפרסום נעשה בידיעה שהוא תלונת שווא. עם זאת, מטעמי מדיניות של חשש לאפקט מצנן על מתלוננות, הפחית ביהמ״ש את סכום הפיצויים שחויבו בו הנתבעות.
(גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) תלה״מ 30290-05-18 (משפחה נצרת, 2019): בית המשפט קובע שהאשמה בשימוש בסמים קשים במהלך העבודה היא מבזה ומשפילה (ופוגעת אף במשרתו של התובע) ולכן מהווה לשון הרע, וכך גם האשמה חמורה שהתובע עלול לאנוס את בתו – אלו בבירור האשמות שעולות כדי לשון הרע.
(גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) תלה״מ 30290-05-18 (משפחה נצרת, 2019): במקרה של ניכור הורי, קובע בית המשפט שיש לפסוק פיצוי גבוה כדי להרתיע מהשימוש בלשון הרע לשיבוש הסדרי שהות. באותו מקרה חויבה האם לפצות את האב ב-50,000 ₪ ועוד הוצאות משפט, בשל חומרת פרסומי הכזב.
(גרושתו של אדם חוייבה לשלם לו פיצויים בסך 50,000 ש”ח בגין פרסום לשון הרע שנעשה במטרה להרחיק את האב מהבת המשותפת (פסק דין) – כל-זכות) תלה״מ 30290-05-18 (משפחה נצרת, 2019): הדגשה עקרונית – כאשר לשון הרע משמשת למטרת ניכור הורי ואי-כיבוד החלטות ביהמ״ש, ייפסק פיצוי עונשי גבוה במיוחד. בכך מבקש ביהמ״ש להרתיע הורים מלפעול בדרך זו.
( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ) *פס״ד פסקדין בתביעה נגד רעיה לשעבר (מחוזי חיפה 2017, צוטט שם פס׳ עליון): מי שיודע שדבריו אינם אמת ומתעקש על אמיתותם בבית המשפט – גורם להגברת נזקו של הנפגע ובכך מגביר את הפיצוי שיוטל עליו. בנוסף: פגיעה בשם טוב היא נזק לא-ממוני, די להוכיח שנגרמה פגיעה כזו, והפיצוי ייגזר מכלל הנסיבות (ע״א 89/04 נודלמן נ׳ שרנסקי). ( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין )
( פס”ד בתביעה נגד רעייה לשעבר בטענה שפתחה במסע רדיפות, הכוללת טענה לפגיעה מינית בקטינים, נגד אב וסב – פסקדין ) פס״ד פסקדין (נגד רעיה לשעבר): סקירת שיעורי פיצוי מקובלים בלשון הרע במקרים דומים – בכמה מקרים של פרסומים מרובים שיוחסו לנפגע עבירות אלימות ומין, נפסקו ~50,000 ₪. לדוגמה: תמ״ש (י-ם) 41127-09-15 – 75,000 ₪ לגרושה בעקבות פניות רבות שלה לממונים על גרושהּ עם טענות שווא; לעומת זאת, במקרה פחות חמור נפסק פיצוי נמוך משמעותית (תלה״מ (י-ם) 56328-06-18, 2019). הדבר ממחיש שביהמ״ש נוקט ריסון יחסי בפיצוי בלשון הרע משפחתי, אך עדיין פוסק סכומים משמעותיים לפי חומרת המקרה.