מסגרת נורמטיבית

עורך דין מומלץ

סעיף 1לחוק איסור לשון הרעהתשכ”ה – 1965קובע כי לשון הרע הוא פרסום אשר עלול:

“(1)          להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)          לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)          לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח

ידו או במקצועו;

(4)          לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או

מוגבלותו;

“את בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים:

בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי “פרסום” במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה “לשון הרע” כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הציבורי שבפרסום (וראו פסקה 12 לעיל). ככל שנמצא כי “פורסם” דבר מה המהווה “לשון הרע”, יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין (ראו והשוו לשלבי הניתוח כאמור עניין הרציקוביץ’, בעמ’568; עניין שרנסקי, פסקה 17).”ראהע”א 6903/12Canwest Global Communications Corpנ’ אלי עזור , וראה גםע”א 4534/02רשת שוקן בע”מ נ’ אילון לוני הרציקוביץ,‘נח(3) 558 (2004).

סעיף 2לחוק קובע פרסום מהו. כך, נקבע כי פרסום יכול להיות בכתב, כבענייננו, ורואים בפרסום לשון הרע, “אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע“, או “אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.”

“המבחן לפרשנות הפרסום לצורך בחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, “מהי לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים”(ע”א740/86תומרקין נ’ העצני, פ”ד מג (2) 33).

בהקשר זה נקבע בפסיקה כי הפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של “האדם ברחוב”, או “האדם הרגיל“, ש“איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו”(א’שנהר דיני לשון הרע110 (1997) (להלן: “שנהר“), וההפניות שם). זאת ועוד, משמטרת החוק היא למנוע פגיעה, אין חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפרסום בפועל על ידי מי שנחשפו לפרסום (שנהר, בעמ’111).

החוק מתייחס גם למקרה בו פרסום ב”לשון הרע” לא נעשה בדרך ישירה אלא במרומז.

סעיף 3לחוק קובע במפורש : “אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה”( שנהר, בעמ’113). שנהר מציין בספרו הנ”ל כי לשון הרע ברמיזה יכולה להתקיים כאשר מעמידים זה לצד זה שני קטעים, באופן שהדבר עשוי ללמד כי יש קשר בין האמור בהם (עמ’114 ). ראה:תא (ת”א) 14264-11-14גבריאל כנפו נ’ סער גינזבורסקי

הוכחה

: ” אי – הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד”(ע”א 465/88הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’סלימה מתתיהו וכן ראהע”א 9656/05נפתלי שוורץ נ’ המנוף חברה לסחר וציודבניה בע”מ) .

הגנה של “תום הלב”

על פי סעיף 15(8) לחוקאיסור לשון הרע, הקובע כי: “במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות הללו:

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזר, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.”

סעיף 16לחוק איסור לשון הרע משלים את הדרישות הראייתיות לעניין ההגנה בקובעו:

“16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב”..

ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו ;(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא ;(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15″

פרסום בפייסבוק

האם הפוסט שכתב עובד בעמוד הפייסבוק שלו מהווה משום לשון הרע כהגדרת המונח בחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 ?האם חלות על הפוסט ההגנות המנויות בחוק, או חלקן?

סע”ש 57837-11-18

בנושא לשון הרע במרחב הדיגיטלי, הרי שנקודת המוצא היא כי “דיני לשון הרע משקפים תפיסות תלויות זמן ומקום באיזונים בין חופש הביטוי לשם הטוב עשויים להשתנות לפי ההקשר. השינויים הטכנולוגיים הנרחבים, היווצרותה של זירת שיח חדשה והשינוי החברתי שבא בעקבותיה יוצרים הקשר חדש לביטוי ומצדיקים בחינה מחודשת של איזונים אלו” (מתוך חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור “לשון הרע – הדין הרצוי והמצוי”(2019) עמ’253) (להלן: גנאיים, קרמניצר ושנור).

ברע”א 1239/19יואל שאול נ’ חברת ניידלי תקשורת בע”מ’ (8.1.20)( להלן: ענין שאול), שניתן לאחרונה, עמדה כב’ השופטת ברק ארז על דרך החלת דיני לשון הרע בזירת הרשתות החברתיות, בהדגישה כי החוק חל גם על פרסומים ברשת האינטרנט הגם שהמורכבויות של עידן הניו-מדיה לא היו נגד עיניו של המחוקק”.

תכלית חוק לשון הרע

סעיף 7לחוק קובע, כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע מהווה עוולה אזרחית.

תכלית החוק הינה לאזן בין זכות האדם לשמו הטוב אל מול הזכות לחופש הביטוי.

ארבעת השלבים לבחינת לשון הרע

בעע (ארצי) 46548-09-12לירן אבידן נ’ פלאפון תקשורת בע”מ (31.3.15) (להלן – פס”ד פלאפון) נקבע, כי בחינת התקיימות לשון הרע נערכת בארבעה שלבים:

שלב ראשון – יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים;

שלב שני, יש לברר אם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע; שלב שלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בחוק;

שלב רביעי, דיון בשאלת הפיצויים לנפגע.

לשון הרע ביחסי עבודה

בע”א (ארצי) 18072-02-19עו”ד יגאל מזרחי – עו”ד אילן גבע, 9.2.20, נפסק, בין היתר, כדלקמן:

“אשר ללשון הרע ביחסי עבודה נקודת המוצא, כפי שכתבה חברתנו השופטת דוידוב מוטולה, היא כי “יש לפרש לפיכך את חוק איסור לשון הרע, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור “משפוט” יתר של כל התבטאות” (ע”ע (ארצי) 46548-09-12לירן אבידן – פלאפון תקשורת בע”מ (31.3.15) (להלן: ענין אבידן)).

דברים אלה נאמרו ביחס לפרסומים – ובמיוחד התבטאויות בעל פה – במהלך יחסי העבודה, בין צדדים ליחסי העבודה ובזיקה לעבודה. התקיימות מאפיינים אלה משפיעה על מערכת האיזונים בגדרי החוק, כפי שהיה בענין אבידן, ומביאה לנקיטת זהירות מפני משפוט יתר של כל התבטאות, כשכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. ודוק, התקיימות מאפיינים אלה אינה מקנה “חסינות” מפני הטלת אחריות מכוח החוק במקרים מתאימים ובהתאם לנסיבות הענין (ראו: ע”ע (ארצי) 36064-09-16ישראייר תעופה ותיירות בע”מ – סיגל שמעון (6.18)).

הטלת אחריות זו עשויה להניב סעד כספי אך ייתכנו מקרים בהם חרף ההכרה באחריות כחלק מההתאמות במסגרת יחסי העבודה לא יושט סעד כספי (ע”ע (ארצי) 47288-09-17פבל טובבין – אוניברסיטת חיפה (7.1.19) (להלן: ענין טובבין)).

מנגד, כאשר מאפיינים אלה אינם מתקיימים, או מתקיימים בחלקם, חל פיחות מסוים בעוצמת נקודת המוצא האמורה, ובהתאמה בעוצמת החשש מפני משפוט יתר של התבטאויות במסגרת יחסי העבודה. מכאן כי נקודת האיזון דינמית וכי דין התבטאות במסגרת יחסי העבודה ובזיקה לה, אינו בהכרח כדין התבטאות לאחר תקופת העבודה אך בזיקה לתקופת העבודה.