צור קשר
אודות
עורך דין מומלץ
לפני ביהמ”ש שתי תביעות בגין לשון הרע נגד אותו נתבע.
תביעת לביא
כתב התביעה
- התובעים, בעל חברה והחברה, הגישו ביום 12.20 כתב תביעה נגד הנתבע בת”א 75385-12-20 (להלן: “תביעת לביא“) בגין הוצאת לשון הרע וביקשו לחייב אותו לשלם פיצוי בסך של 450,000 ₪.
תביעת קנר
כתב התביעה
- התובע, עו”ד, הגיש ביום 31.12.20 כתב תביעה נגד הנתבע בת”א 75416-12-20 (להלן: “תביעת קנר“) בגין הוצאת לשון הרע וביקש לחייב אותו לשלם פיצוי בסך של 500,000 ₪.
איחוד שמיעת התביעות לפני מותב זה
- כבוד השופט אריאל צימרמן החליט ביום 31.1.21 על איחוד שמיעת התביעות לפני מותב אחד. התביעות הובאו לפני מותב זה.
כתבי הגנה בשתי התביעות
- הנתבע הגיש ביום 9.3.21 כתבי הגנה בשתי התביעות.
הדיון הראשון
- הדיון הראשון התקיים ביום 20.6.21. ביהמ”ש איחד שמיעת התביעות. ביהמ”ש האריך המועד להגיש בקשות מקדמיות.
הגשת ראיות
- מכיוון שלא הוגשו בקשות מקדמיות, ביהמ”ש נתן ביום 29.7.21 צו להגשת ראיות. התובעים הגישו ראיותיהם ביום 22.8.21 והנתבע ביום 12.9.21.
הדיון השני, השלישי והרביעי
- הדיון השני התקיים ביום 9.11.21. ביהמ”ש קבע מועד לשמיעת הראיות, סדר נחקרים וקצב זמני חקירה. הדיון השלישי התקיים ביום 7.2.22 לאחר שמועד הדיון המקורי נדחה לבקשת קנר. ביהמ”ש קבע מועד חדש לשמיעת הראיות. הדיון הרביעי התקיים ביום 1.6.22. נחקרו יוסי פיירשטיין, עו”ד סני בן חרות, נתנאל בסיל, קנר ולביא מטעם התובעים ומטעם הנתבע, ליאור בכר, עו”ד חיים צור והנתבע.
הגשת סיכומים
- תמליל הדיון התקבל רק סיום 29.6.22. ביהמ”ש נתן ביום 24.7.22 צו להגשת סיכומים. התובעים הגישו סיכומיהם ביום 4.8.22 והנתבע ביום 14.8.22.התובעים הגישו בקשה ביום 15.8 וביהמ”ש קבי כי רואה בה סיכומי תשובה.
דיון והכרעה
- ביהמ”ש יקיים דיון פרטני וכללי בכל אחד ואחד מהפרסומים בתביעת לביא ובתביעת קנר. .
תביעת לביא
- לביא טען בכתב התביעה כי הינו בעליה ומנהלה של התובעת 2, (להלן: “החברה“) וכי בין הנתבע וצדדי ג’ שלא קשורים לתביעה ובין התובעים התגלעו מחלוקות מסחריות בקשר עם עבודות בנייה ברח’ זמנהוף 40 בתל-אביב (להלן: “אתר העבודה“), שמתבררות במועד הגשת התביעה בבוררות לפני כב’ הבורר אינג’ נוח רפפורט. קנר מייצג את החברה ובינו ובין הנתבע אין היכרות או יריבות קודמת. לביא טען שעניינה של התביעה בסדרת גידופים והכפשות מצד הנתבע כלפי התובעים על לא עוול בכפם.
הפרסום הראשון
לביא טען בכתב התביעה שביום 20.10.20 בשעות הבוקר נעשה ניסיון אלים לסלק את החברה מאתר העבודה, תוך שימוש בבריונים, דבר שהצריך הזמנת משטרה למקום כדי להרגיע את הרוחות ולמנוע מגע פיזי בין הצדדים. קנר ולאחריו לביא הגיעו לאתר. הנתבע המתין עם מכשיר הטלפון הנייד שלו מוכן למצב צילום, ותוך שהוא צועק בקולי קולות ביחס אליו ובנוכחותו, ב”כ, וכל מי ששהה באתר את הדברים הבאים:
“פליליסט” “מרצדסים במיליון שקל הוא גנב” “יא שקרן גנב מושחת מושחת”…”תראו לוחמים, תראו תראו תראו את האפסים האלה, תראו את הגנבים האלה, המושחתים…..”.
הפרסום השני
לביא טען בכתב התביעה שביום 2.11.20 או בסמוך פנה הנתבע לצד ג’ שאינו קשור אליו, אינו חלק מהבוררות ואשר מקבל שירותים מהחברה ושלח לו סדרת הודעות מבישות הקושרות את התובעים ל”פשע מאורגן“, “שיטה“, סיטואציה עם “היבטים פליליים” המטופלת על ידי עו”ד נבות תל-צור, ותוך שהוא מצרף תמונה של לביא כדי שלא יהיה ספק באשר לזהותו וכאילו שהוא קשור לאותו “פשע מאורגן“.
הפרסום השלישי
לביא טען בכתב התביעה שביום 25.10.20 שיגר הנתבע מכתב בדואר מקוון, בין השאר לספק עימו התובעים עובדים ואשר נותן להם שירות ותוך שהוא מצרף אסמכתאות עם פרטי התובעים לרבות תיקים בביהמ”ש שהם צד לו בו כתב בין היתר “פשוט מנצל את העובדים המתחלפים, אתם פוגעים במשפחות פוגעים בילדים קטנים פוגעים בסביבה של הקורבנות ועכשיו הסביבה שלכם תפגע פגיעה אנושה דם על ידכם…… נעביר גם את תגובות הקורבנות אחד אחד עם הסיפור והשם של כולכם יופיע בכל מקום לתמיד שימו לב מי השותפים של הפושע”
התובעים טענו שאובייקטיבית, אין עוררין שמדובר בלשון הרע שפרסם הנתבע אודותיהם ב- 3 מקרים ובכוונה לפגוע בהם, להשפילם ולפגוע בעסקם ובמשלח ידם, בכוונה לפגוע בהם, וביקשו לחייב את הנתבע לשלם להם כפל פיצוי כאמור בחוק ללא הוכחת נזק בגין כל פרסום, דהיינו 140,000 ₪ בגין כל פרסום וסה”כ בגין 3 פרסומים פיצוי בסך 420,000 ₪.בנוסף, ביקשו לחייב את הנתבע לשלם ללביא סך של 30,000 ₪ בגין עגמת נפש.
טענות הנתבע
- הנתבע טען בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן התובעים הסתירו במכוון מגוון הליכים משפטיים המתקיימים בין הצדדים במטרה להטעות את ביהמ”ש. בנוסף טען שלצד תובענה זו הוגשה תביעה כמעט זהה לחלוטין מטעם ב”כ התובעים, היא תביעת קנר, יחדיו כמעט בסך של מיליון ₪ שכל מטרתן להשתיקו ולהלך עליו אימים.
ביחס לפרסום הראשון- הנתבע טען שאין בידו תיעוד של הפרסום הנטען, וככל שיש בידי התובעים עותק מסוג זה, הרי שהיה עליהם לצרפו לכתב התביעה. הנתבע טען שבנכס התקיימה מהומה והאירוע צולם על ידי שני הצדדים ומהסרטון שבידיו עולה שקנר החל במהומה. הוא טען שלא השמיץ את התובעים עם הגעתם ותיעוד הגעתם לנכס.
ביחס לפרסום השני- הנתבע טען שהתובעים לא צירפו עותק מהפרסום המקורי, דהיינו מה שלטענתם שלח, אלא מה ששלח מר מרגי אליהם וגם זה צורף באופן חלקי ומגמתי ויש בכך כדי לדחות על הסף את טענותיהם ביחס לפרסום זה, שכן בהעדר פרסום אין חבות. עוד טען, כי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, ולחלק מהם קדמה התגרות של התובעים ובנסיבות בהן נעשה הפרסום מדובר בזוטי דברים.
ביחס לפרסום השלישי- הנתבע טען שפרסום זה נעשה למי שיש לו ענין ציבורי במידע, ובו מידע בדבר עשרות רבות של תביעות שמתנהלות והתנהלו כנגד החברה וכי בתוכן הדברים אין כדי להוות לשון הרע. עוד טען, כי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, ולחלק מהם קדמה התגרות של התובעים ובנסיבות בהן נעשה הפרסום, מדובר בזוטי דברים.
ביהמ”ש קובע כי הפרסום הראשון (הפרסום באתר העבודה) הינו פרסום לשון הרע
- על אף שלביא אישר בחקירתו בעמוד 59 בשורה 34 כי הסרטונים שהגיש אינם כוללים את האמור בפרסום הראשון, הנתבע אישר כי אמר ולו חלק מהדברים החמורים באתר הבניה כלפי לביא כלהלן:
“כב’ הש’ הדר: פעם אחרונה. האם התכוונת גם לעו”ד קנר שהוא גנב ומושחת?
העד, מר פרידפרטיג: כן.
כב’ הש’ הדר: תודה. האם התכוונת כשאמרת גנב ומושחת גם למר לביא?
העד, מר פרידפרטיג: כן.”
- ביהמ”ש קובע כי כינוי לביא “גנב ומושחת” בנוכחות מספר אנשים באתר הבניה הינו פרסום לשון הרע. ביהמ”ש לא מוצא להמשיך ולעסוק בביטויים נוספים שהתובעים מלינים עליהם שנאמרו באותו מעמד. זאת, מכיוון שהדברים נאמרו באותו מעמד ומהווים פרסום אחד.
- הנתבע טען מסעיף 7 בסיכומיו שעומדת לו הגנת תום לב, תוך שהוא מפנה לטענות שונות שיתכן ומתבררות לפני הבורר. אולם, גם אם טענות אלה היו נכונות, אין בינן ובין היות התובעים כביכול “גנבים ומושחתים” דבר וחצי דבר.
- הנתבע טען בסעיף 24 לסיכומיו כי האמין בנכונות הפרסומים השונים. ב-דנ”א 1212/12 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין אורבך פ”ד סנ(1) 667, (18.9.2019) נקבע לעניין הגנת תם לב כי יש להוכיח תום הלב, לא רק סובייקטיבית, אלא “מהבחינה האובייקטיבית נדרש כמובן, כי יהיה ענין ציבורי משמעותי בפרסום וכי מדובר יהיה בפרסום שנעשה לאחר בדיקה רצינית ואחראית”.
- כמו כן, ביהמ”ש מפנה לסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע התשכ”ה – 1965 (להלן: “החוק“) הקובע להלן:
“(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
…
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת היא אם לאו;”
- ביהמ”ש קובע כי אין די בטענה מן הפה אל החוץ של הנתבע כי האמין בפרסומים. כמו כן, הנתבע לא הביא ראיות לעניין האופן בו “בדק את טענותיו … שהובילו למסקנותיו” בדבר היות התובעים “גנבים, מושחתים ופושעים”. לגבי חלק גדול מה“מסקנות” שלו, הוא לא ידע להשיב בחקירתו על שום מה ולמה הגיע למסקנות אלה. דוגמא טובה לקלישות של חלק מטענות הנתבע היא הטענה שללביא חבר שיושב בכלא. “רועי בר“. אולם, התברר שרועי ובר הם שמות ילדיו של לביא. לכן, ביהמ”ש דוחה טענת הנתבע כי אמירת ביטויים קשים אלה נעשתה באופן סביר או מידתי כביכול וקובע כי לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב.
- מכיוון שהדברים נאמרו באתר העבודה המגודר או על סיפו, יש בסיס לטענה של הנתבע כי מרבית מי שנחשפו לפרסום הכירו את הסכסוך. אולם, אין בכך כדי לאיין את העובדה שאלה דברי לשון הרע וכי נחשפו לפרסומים גם מי שאינם מכירים הסכסוך, לרבות לעומקו, כגון שוטרים, עובדים ועוברי אורח שחלפו בשביל הסמוך.
ביהמ”ש קובע כי הפרסום השני(המכתב למרגי) הינו פרסום לשון הרע
- התובעים הגישו את התכתובת שקיבלו משותפו של לביא, מרגי, מקבל שירותים מהחברה, ממנה עולה שהנתבע שלח לו סדרת הודעות הקושרות את התובעים ל”פשע מאורגן“, ותוך שהוא מצרף תמונה של לביא כדי שלא יהיה ספק באשר לזהותו וכאילו שהוא קשור לאותו “פשע מאורגן“. הנתבע אישר בכתב הגנתו כי הוא שלח ההודעות, טען שההודעות הוגשו באופן חלקי וכי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא. ביהמ”ש קובע כי ייחוס ללביא קשר ל”פשע מאורגן” במכתב שנשלח לאחר, שותפו של לביא, הינו פרסום לשון הרע.
- הנתבע טען בסיכומיו כי עומדת לו הגנת תום לב. אולם, כפי שביהמ”ש קבע בעניין הפרסום הראשון, גם בעניין הפרסום השני, הנתבע לא העמיד הגנה לפרסום לשון הרע, לרבות ראיות לכך שלביא קשור ל”פשע מאורגן“, או כי כתב הדברים בתום לב. ביהמ”ש לא מצא שטענת הנתבע כי לביא כשיטה “לוקח את נכס במשך כמה שנים, סוחט מהם כספים, מעכב את הבניה, הולך לבוררים מושך רגליים“, גם אם הייתה נכונה, והיא לא הוכחה, מסייעת לעניין קביעתו של הנתבע כי לביא קשור ל”פשע מאורגן”.כמו כן, ביהמ”ש קובע כי ייחוס קשר לפלוני ל”פשע מאורגן” אינו זוטי דברים כביכול.
- עוד טענה שהעלה הנתבע בסיכומיו, היא שמרגי הינו שלוחם של התובעים ולכן אין לראות בו אדם נוסף שנחשף לפרסום. מרגי אינו עו”ד ואינו בא כוחם של התובעים. מרגע שהנתבע אישר כי הוא אחראי לפרסום ששלח למרגי בדבר הקשר בין התובע ל”פשע מאורגן“, ככל שביקש להוכיח כי מרגי והתובעים, חד הם, לעניין הפרסום, היה עליו לזמן מרגי כעד.
ביהמ”ש קובע כי הפרסום השלישי הינו פרסום לשון הרע
- התובעים הגישו את התכתובת בה כינו את לביא כפושע. כאמור לעיל, הנתבע טען שאין בתוכן הדברים כדי להוות לשון הרע. עוד טען כי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, ולחלק מהם קדמה התגרות של התובעים ובנסיבות בהן נעשה הפרסום מדובר בזוטי דברים.ביהמ”ש קובע כי כינוי לביא “פושע” במכתב שנשלח לאחר, הינו פירסום לשון הרע.
- ביהמ”ש לא מצא שטענת הנתבע כי לביא “מנצל את העובדים המתחלפים, אתם פוגעים במשפחות פוגעים בילדים קטנים פוגעים בסביבה של הקורבנות ועכשיו הסביבה שלכם תפגע פגיעה אנושה דם על ידכם”, גם אם הייתה נכונה, והיא לא הוכחה, מסייעת לעניין קביעתו כי לביא “פושע“.
- כמו כן, ביהמ”ש דוחה הטענה שאמירה זו הינה “זוטי דברים” כביכול.
דחיית הטענה לתביעת השתקה
- הנתבע הפנה בסיכומיו לסכומי התביעות וטען כי מדובר בסכסוך עסקי שהפך לתביעת לשון הרע במטרה להפעיל עליו לחץ “תביעת השתקה, הלכה למעשה“. כמפורט לעיל, הנתבע לא הסתפק במתיחת ביקורת עניינית על התובעים, או ציטוט כתבי טענות בהליכים המשפטיים המתקיימים בין הצדדים. הוא הטיח בהם אמירות קשות ואף פוגעניות, במטרה לפגוע בעסקיהם, ולמעשה הוא זה שניסה למנוע מהם לעמוד על זכויותיהם. זאת, ללא כל בסיס עובדתי. הנתבע חצה בכך באופן ברור ומובהק את הקו שבין ניהול מאבק עסקי ענייני שמתברר לפני בורר ובין השתלחות חסרת רסן וביזוי מחוץ להליך הבוררות. לכן, בעניין זה, אין לו אלא להלין על עצמו על כך שבמקום להתמקד בהבאת טיעוניו לגבי מחדלים נטענים של התובעים (ראו לדוגמא סעיף 6 ומסעיף 27 לסיכומיו) לפני הבורר, הוא בחר לבזות אותם לפני אחרים ובדיעבד לנסות להצדיק זאת באותם טיעונים שאמורים להתברר לפני הבורר.
דחיית הטענה לקינטור או איבוד עשתונות רגעי
- ביהמ”ש דוחה טענת הנתבע לאמירת הדברים בעידנא דריתחא. בעניין הפרסום הראשון, הנתבע הוא שהגיע לאתר הבניה והתעמת עם לביא. לכן, ביהמ”ש דוחה הניסיון של הנתבע בסיכומיו למזער את חומרת הדברים ע”י תיאור הארוע כ”טעון” ולייחס לתובעים התגרות בו. הטענה של הנתבע כי הגיע לאתר העבודה בניסיון לפנות את התובעים, על פי חוות דעת משפטית, נטענה בעלמא. הגעת הנתבע לאתר העבודה הייתה מיותרת, במיוחד כאשר מתקיים הליך משפטי לפני בורר. לכן, ביהמ”ש דוחה טענת הנתבע כי התובעים התגרו בו כביכול. בנסיבות העניין, התנהלות התובעים, שהנתבע מייחס להם התגרות, הייתה סבירה, לרבות כאשר העמידו הנתבע על חומרת התנהגותו והשלכותיה.
- בעניין הפרסומים השני והשלישי, הנתבע לא שלח המכתבים כתשובה מידית למכתב קודם של התובעים. לא הוכח קינטור בתכוף לאירועים שהצדיק כביכול איבוד עשתונות רגעי. אין לקבל הטענה שאם היה אירוע שהכעיס הנתבע במועד לא ידוע עובר לאחד משני הפרסומים, הדבר הקים לו זכות לפעולת תגמול כביכול, על פי בחירתו את המועד המתאים לתגמול כביכול.
- נוסף לכל האמור לעיל, הטענה לעידנא דריתחא אינה מתיישבת עם העובדה שמדובר בשלושה פרסומים שונים, בזמנים שונים, ובתביעת קנר, פרסום רביעי, במועד נוסף.
הנתבע אחראי לשלוש עוולות של לשון הרע
- לנוכח האמור לעיל, ביהמ”ש קובע כי הנתבע אחראי לשלוש עוולות של לשון הרע וכי הוכח כי לשון הרע פורסם בכוונה לפגוע בתובעים.
קביעת גובה הפיצוי
- מכיוון שביהמ”ש קבע כי הנתבע ביצע שלוש עוולות של לשון הרע עליו לקבוע כעת גובה הפיצוי בו יש לחייב הנתבע. מכיוון שלא הובאו ראיות לעניין גובה הנזק, ביהמ”ש רשאי לחייב הנתבע בסכום העומד על כפל הסכום כאמור בסעיף 7א(ב) לחוק לגבי כל עוולה.
- ביהמ”ש מביא בחשבון לקולא שדברי לשון הרע בפרסום הראשון נאמרו בעל פה בנוכחות קהל מצומצם יחסית. מהראיות עלה שמי שהתובעים כינו “בריונים“, שלטענתם,הנתבע הביא עמו כדי לפנות אותם בכח מאתר הבניה, הם חברים של הנתבע לשירות בעבר ביחידה מובחרת שמנסים לגונן על הנתבע מעצמו, כדברי העד בכר. מצפייה בסרטון, ביהמ”ש התרשם שהעד בכר תאר הדברים לאשורם. כמו כן, ביהמ”ש מביא בחשבון שהפרסום בעניין מרגי נכתב לנמען אחד, ולא הוכח כי נשלח גם לרבים אחרים בתפוצה רחבה, ולכן עוצמת פגיעתו פחותה לעומת דברי בלע ברשת החברתית או במסרונים כפי שהיה בת”א 54456-03-18 ליפשיץ ואח’ נ’ מנור ואח’ [פורסם בנבו].
- גם הפרסום השלישי לא היה באמצעי התקשורת או ברשת החברתית, אך הוא כלל רשימת נמענים רחבה יחסית של אנשי מקצוע בתחום הבניה והחניה ומכאן שפגיעתו הייתה רבה יותר מאשר הפרסום בעניין מרגי.
גובה הפיצוי על פי הפסיקה
- בעניין ליפשיץ ביהמ”ש הפנה לפסק הדין בע”א (ת”א) 36859-11-18 בוזגלו נ’ פשכצקי [פורסם בנבו] (להלן: “בוזגלו“) בו בימ”ש המחוזי (ע”י כבוד השופטת א. כהן כתוארה דאז) אישר פסיקת פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין כל אחד מארבעה אירועים בהם כינה המערער המשיב “שקרן” בהטיות לשון שונות עקב פרסום באמצעי התקשורת. זאת, כאשר עבודתו של התובע שם הינה עיתונאי ולכן לפגיעה באמינותו חשיבות מיוחדת.
- כאמור לעיל, בעובדות המקרים כאן, הדברים שנאמרו ונכתבו, חמורים יותר מייחוס אמירת שקרים, אך נאמרו בנוכחות מספר מצומצם של שומעים באתר העבודה, בפרסום השני נכתבו לנמען אחד, ובשלישי למספר נמענים, ומכאן שהחשיפה לדברי לשון הרע הינה מצומצמת יחסית לצופים או מאזינים באמצעי התקשורת או חברים ברשת חברתית.
מצבו האישי של הנתבע והתנצלותו
- כאמור לעיל, אחד מעדי הנתבע היה חברו לשירות ביחידה מובחרת שהעיד שחבריו לשירות בעבר, נוהגים לגונן עליו מפני עצמו עקב מצבו האישי. ראו גם הטענה של הנתבע למצב רפואי מיוחד עקב שירותו הצבאי ביחידה מובחרת במסגרת הדיון בתביעת קנר. הנתבע הפנה בסיכומיו לשירות צבאי מאתגר במיוחד שגרם לבעיה רפואית. אין חולק שהנתבע שירת ביחידה מובחרת והוא זכה לציונים לשבח על ידי צה”ל ולכן הינו עתיר זכויות. הנתבע לא הוכיח קיום מצב רפואי שנגרם לו עקב השירות, ואף ללא קשר לשירות, שמסביר את התנהלותו, באמצעות הגשת חוות דעת רפואית. הנתבע גם לא הוכיח באמצעות חוות דעת רפואית קשר ל”טיפול רפואי חדש” (סעיף 5 וסעיף 30 לסיכומיו) שהצדיק הטענה לכך ש”נשבר ויצא מכליו“.
- על פי סעיף 19 לחוק “בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה“. מכאן שהוראת סעיף 19 אינה מגבילה ביהמ”ש לרשימה סגורה של שיקולים. על אף שהנתבע לא הוכיח קיום מצב רפואי מיוחד עקב שירותו הצבאי, או מסיבה אחרת, ביהמ”ש קובע על יסוד עדותו של העד בכר שיש יסוד לטענה של הנתבע כי השירות הצבאי המאתגר, מחייב את חבריו לגונן על הנתבע מפני עצמו. כמו כן, על אף ששירות צבאי עתיר זכויות אינו מכשיר הוצאת לשון הרע, ביהמ”ש מביא בחשבון, גם אם לא במידה משמעותית, שיש להקל בנסיבות אלה על ידי הפחתת גובה הפיצוי.
- הנתבע התנצל במהלך עדותו. אולם, באותה נשימה, המשיך לעמוד על דבריו הפוגעניים וכפי שפורט קודם לכן, ניסה להתחכם בעת מתן עדותו ונמנע ממתן תשובות ישירות ומדויקות. הנתבע התנער בסיכומיו מחומרת דבריו וניסה למזער אותם. לכן, ביהמ”ש לא נותן משקל רב מדי להתנצלות.
סכום הפיצוי
- לכן, ביהמ”ש מחייב הנתבע לשלם לתובעים בגין דברי לשון הרע בפרסום הראשון, השני והשלישי, הסך הכולל של 50,000 ₪.
תביעת קנר
- קנרטען בכתב התביעה כי הינו עו”ד ובעל משרד עורכי דין פרטי, בעל מוניטין רב וניסיון בן שני עשורים בתחומי הליטיגציה האזרחית-מסחרית. עוד טען כי בין הנתבע וצדדי ג’ שלא קשורים לתביעה ובין לביא והחברה, התגלעו מחלוקות מסחריות וחזר על האמור בעניין זה בתביעת לביא. עוד טען, שהוא מייצג את החברה ובינו ובין הנתבע אין היכרות או יריבות קודמת וכי עניינה של התביעה בסדרת גידופים והכפשות מצד הנתבע כלפיו על לא עוול בכפו.
הפרסום הראשון (הפרסום באתר העבודה)
קנר טען שביום 20.10.20 בשעות הבוקר נעשה ניסיון אלים לסלק את החברה מאתר העבודה, תוך שימוש בבריונים, דבר שהצריך הזמנת משטרה למקום כדי להרגיע את הרוחות ולמנוע מגע פיזי בין הצדדים. מדובר באותו אירוע הנזכר בדיון בדבר הפרסום הראשון בתביעת לביא. עוד טען, שהוא,ולאחריו לביא,הגיעו לאתר וכי הנתבע המתין עם מכשיר הטלפון הנייד שלו מוכן למצב צילום, ותוך שהוא צועק בקולי קולות ביחס אליו ובנוכחותו ונוכחות לקוחו וכל מי ששהה באתר את הדברים הבאים:
“יא שקרן גנב מושחת מושחת”….”תראו לוחמים, תראו תראו תראו את האפסים האלה, תראו את הגנבים האלה, המושחתים…..”.
הפרסום השני (הפרסום במשרד קנר)
קנר טען שיומיים לאחר אירוע הפרסום הראשון, ביום 22.10.20, הופיע הנתבע ללא התראה מוקדמת במשרדו, נעמד בפתח המשרד מצלם באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, והחל לצעוק בקולי קולות ביחס אליו ואנשי משרדו. עוד טען, שאנשי המשרדים בקומה שמעו את הדברים ולחלקם יש לו עמם יחסים, יצאו ושאלו אם יש צורך להזמין משטרה. קנור טען שהנתבע השמיע את הדברים הבאים:
“הינה הוא, הינה הוא, אתה בלייב, פייסבוק לייב. בבקשה, הנה המושחת, המושחת ערן קנר שמדבר עם שופטים בטלפונים תתבייש לך, לקחת אוכל מהילדות שלי, מרצדס לפשע מאורגן, אתם כולכם כולכם…מי שישן עם כלבים קם עם קרציות, תתביישו לכם, תתביישו לכם, בושה וחרפה, בן אדם הכי מושחת עלי אדמות, זבל, תתבייש, תתבייש, בושה וחרפה, תתבייש לך…..”
קנר טען כי בגין האירוע החמור הנ”ל, הוא הגיש באותו היום תלונה נגד הנתבע על איומים והסגת גבול במשטרת ישראל. הנתבע נחקר ביום 29.10.20 בתחנת המשטרה כחשוד ושוחרר בתנאים אשר נועדו להגן עליו כנפגע עבירה.
הפרסום השלישי (המכתב למרגי)
קנר טען שביום 2.11.20 או בסמוך, פנה הנתבע לצד ג’ שאינו קשור אליו, אינו חלק מהבוררות ואשר מקבל שירותים מהחברה ושלח לו סדרת הודעות מבישות הקושרות אותו ל”פשע מאורגן“, “שיטה“, סיטואציה עם “היבטים פליליים” המטופלת על ידי עו”ד נבות תל-צור, ותוך שהוא מצרף תמונה שלו כדי שלא יהיה ספק באשר לזהותו וכאילו הוא קשור לאותו “פשע מאורגן“. מדובר בנוסח שכונה בתביעת לביא “הפרסום השני”.
עוד טען, כי ביום 3.11.20 הוא פנה אל הנתבע הן בשמו והן בשם החברה ולביא במכתבי התראה, אלא שפניות אלו העלו חרס. עוד טען שאובייקטיבית, אין עוררין שמדובר בלשון הרע שפרסם הנתבע אודותיו ב- 3 מקרים ובכוונה לפגוע בו, להשפילו ולפגוע בעסקו ובמשלח ידו.
עוד טען, שלנוכח כל העוולות שבוצעו על ידי הנתבע כלפיו בכוונה לפגוע בו, יש לחייב את הנתבע לשלם לו כפל פיצוי כאמור בחוק ללא הוכחת נזק בגין כל פרסום, דהיינו הסך של 140,000 ₪ בגין כל פרסום וסה”כ בגין 3 פרסומים פיצוי בסך של 420,000 ₪. כמו כן, ביקש לחייב את הנתבע לשלם לו הסך של 80,000 ₪ כפיצוי בגין הפסד זמן, מאמצים, טרחה ועגמת נפש.עוד טען, כי הנתבע איים להמשיך ולהפיץ לשון הרע עליו ובכלל.
טענות הנתבע
- הנתבע טען בכתב ההגנה כי הוא יוצא יחידה מובחרת בצה”ל ואף נושא צלקות נפשיות בשל שירות זה, בדמות פוסט טראומה מאירועים קשים שחווה בשירותו הצבאי ויש בהם כדי להשפיע על התנהגותו נוכח המצוקה הקשה שהתובעים גרמו לו בשנים האחרונות.
עוד טען, כי הוא מצוי בסכסוך עסקי עם החברה וכי קנר מייצג אותה במספר הליכים. עוד טען, שלצד סכסוך זה מתקיימים הליכים משפטיים מרובים בין החברה ובינו, בהם הליך בוררות שנמשך למעלה משנתיים, תביעות וערעורים לבתי המשפט השונים ובהליכי הוצל”פ. עוד טען, כיבמהלך ניהול ההליכים נגדו, לא פעם, קנר, פעל באופן שחרג מהנורמה. כך, למשל הגיש הליך למימוש שטר בגין צ’ק בסכום ניכר שניתן לביטחון, הגם שידע שצ’ק זה הנו חלק מהזיכויים בין הצדדים ואף הגיש בקשות לעיקולים במסגרת ההליך למרות שההמצאה בוצעה בדיעבד. בנוסף הוא קיים קשר שחורג מהמותר עם הבורר בפניו נדונה תביעת הצדדים, וכך למשל נסע עמו במכונית לאחד הדיונים במרכז לבוררות. עוד טען שקנר מנע שחרור ערבות בנקאית “למנע ליווי בנקאי” הכול במטרה להפעיל עליו לחץ אסור בידיעה שמהלכים מסוג זה יגרמו לו לקרוס כלכלית ואף נפשית.
עוד טען, שדין התביעה להידחות על הסף, שכן קנר הסתיר במכוון מגוון הליכים משפטיים המתקיימים בין הצדדים במטרה להטעות את ביהמ”ש וכי בנוסף, לצד תובענה זו הוגשה תביעת לביא ש”כמעט זהה לחלוטין” בסך 450,000 ₪, יחדיו, כמעט מיליון ₪ שכל מטרתן להשתיק ולהלך עליו אימים.
ביחס לפרסום הראשון, באתר העבודה, הנתבע חזר על טענותיו בתביעת לביא וטען שקנר החל במהומה.
ביחס לפרסום השני, במשרד קנר, הנתבע הודה שהגיע למשרדו של קנר וטען כי בזמן האירוע הקצר, לא צפו בדברים צדדים שלישיים לבד מעובדי קנר, במשרדו לא נכחו לקוחות וכך גם לא בקומה. עוד טען, שבזמן האירוע קנר עמד וצילם, וניכר כי לא התבייש והאירוע לא ביזה אותו. עוד טען, שקנר בחר, משום מה, לצרף תמונות ולא תמלול של האירוע, שוב בחוסר תום לב. הואהודה שאיבד עשתונות והגיב באופן קיצוני בין היתר לנוכח ההחמרה שחלה במצבו הכספי ובשל הצטברות האירועים שקדמו להגעתו למשרד קנר וטען שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא.
ביחס לפרסום השלישי, המכתב למרגי, הנתבע חזר על טענותיו בתביעת לביא. עוד טען, כי מהמלל שצירף קנר עולה תמונה לפיה הדברים לא כוונו לקנר, אלא לחברה.
ביהמ”ש קובע כי הפרסום הראשון (באתר העבודה) הינו פרסום לשון הרע
- ביהמ”ש כבר דן בפרסום זה במסגרת תביעת לביא וציטט מדברי הנתבע בחקירתו, עת אישר שהתכוון גם לקנר כשדיבר על “הגנבים והמושחתים“. ביהמ”ש דוחה הביקורת של הנתבע על קנר בסיכומיו, לפיה הוא לא היה אמור להיות באתר העבודה, כאשר הנתבע הגיע לשם לפנות בכוח את הלקוחות שלו. טענה זו עדיף היה שלא תעלה כלל.
- ביהמ”ש דוחה הטענה שקנר התנגש כביכול בכוונה בנתבע וכך התגרה בו ולכן הוא כביכול אחראי לדברים שאמר הנתבע, או שיש לייחס לו אשם תורם וקינטור. אין לטענה זו בסיס בראיות שהוגשו.
- ביהמ”ש קובע כי כינוי קנר “גנב ומושחת” בנוכחות מספר אנשים באתר הבניה הינו פרסום לשון הרע. ביהמ”ש חוזר על מסקנותיו בעניין אירוע זה כמפורט בתביעת לביא. מכיוון שהנתבע לא העמיד הגנה לפרסום לשון הרע, לרבות ראיות לכך שקנר “גנב ומושחת” או כי אמר הדברים בתום לב, ביהמ”ש קובע כי הוא אחראי לביצוע עוולת לשון הרע.
ביהמ”ש קובע כי הפרסום השני(במשרד קנר) הינו פרסום לשון הרע
- לגבי תוכן הדברים שאמר הנתבע במשרדו של קנר, אין מחלוקת שכן הדברים הוקלטו במסגרת סרטון בו צפה ביהמ”ש.ביהמ”ש קובע כי כינוי קנר “המושחת, המושחת ערן קנר שמדבר עם שופטים בטלפונים” ו”בן אדם הכי מושחת עלי אדמות” וייחוס לקנר קשר לארגון פשע “מרצדס לפשע מאורגן”,הינו פרסום לשון הרע. הנתבע לא העמיד הגנה לפרסום לשון הרע, לרבות ראיות לכך שקנר “מושחת” ש”מדבר עם שופטים בטלפון“, או קשור ל”פשע מאורגן“, או כי אמר הדברים בתום לב.
- ביהמ”ש חוזר על קביעותיו בתביעת לביא בהן דחה טענות הנתבע להתגרות התובעים, אמירת דברים בעידנא דריתחא וטענות נוספות. כאמור לעיל, ההגעה לאתר העבודה לצורך פינוי הנתבעים הייתה פסולה. אולם, אם לאתר העבודה היה קשר למחלוקת, ההגעה למשרדו של עורך דין לצורך ביושו בפני עובדיו, לקוחותיו ושכניו לבניין, פסולה עוד יותר. עורך דין הינו קצין בית משפט והוא משרת מטרה חברתית חשובה והיא ניתוב מחלוקות לברור משפטי, תחת נקיטת אלימות, כגון הניסיון של הנתבע לפנות התובעים מהאתר בכוח. מכאן שכל ניסיון להרתיע עורכי דין מלמלא את תפקידם ללא מורא, ע”י ביושם במשרדם, חותר תחת מטרה חברתית חשובה ויש לפעול נגדו בתקיפות.
- בנוסף לסרטון שתעד האירוע, לפני ביהמ”ש הוגשו תצהירים של קנר, שכניו למשרד, יוסי פיירשטיין, ועו”ד סני בן חרות, ועובד בבניין, נתנאל בסיל, שהיו עדים לאירוע החמור.מתצהיריהם ועדותם, עולה שהנתבע צעק בכוונת תחילה ליד פתח המשרד כך שכל שכני קנר לקומת המשרדים ישמעו הדברים החמורים שהטיח בו. לעניין זה ראו דברי עו”ד בן חרות לפיהם הנתבע “צרח”ולכן שמעה הדברים בהם קשר הנתבע את קנר לארגון פשע וכינה אותו “מושחת“, אף שלא הייתה במשרד קנר, אלא במשרדה השוכן בסמיכות. הנתבע הטיל דופי בסיכומיו במהימנותה של עו”ד בן חרות. ביהמ”ש האמין לעדה שהעידה שאין לה קשר לקנר פרט לשכנות בבניין המשרדים. לא נמצאה סתירה בתשובותיה ביחס לתצהיר עליו חתמה. העובדה שלא זיהתה את הנתבע באולם ביהמ”ש, אינה מפתיעה שכן היא לא הייתה במשרד של קנר, אלא שמעה הדברים מרחוקמתוך משרדה והנתבע “לא היה עם הפנים אלי” כדבריה. העדה גם לא צפתה בסרטון לפני הדיון (ראו עדותה בעמוד 10). ביהמ”ש דוחה הטענה שהועלתה בסיכומי הנתבע על דרך “רמיזה” שהעדה, עורכת דין, חתמה כביכול על תצהיר שקרי ואחיד שהכתיב לה קנר, או כי העידה עדות כוזבת בחקירתה.
- ביהמ”ש קובע מאותו טעם שגם העובדה שמר בסיל לא זיהה הנתבע באולם, או כי תצהירו כלל התייחסות כללית לגבי האופן בו קשר הנתבע קנר ל”ארגון פשע” באופן דומה לנוסח תצהיר עו”ד בן חרות, אינה פוגמת במהימנות גרסתו כנטען ע”י הנתבע בסיכומיו.גם מר בסיל צפה בנתבע מרחוק מהצד (ראו עמוד 19).מקובלים על ביהמ”ש דברי העדה עו”ד בן חרות לפיה אם כל העדים הצהירו ששמעו את אותם דברים, מכאן שהמסקנה אמורה להיות שהם נאמרו ע”י הנתבע באזניהם וכי אין חובה לפרט “מילה במילה“.
- מעדות מר פיירשטיין עלה שאין מדובר באירוע שחוזר על עצמו במשרד קנר, או בבניין המשרדים, אלא באירוע “מאד חריג, מאד קיצוני“.בשונה מהאירוע באתר העבודה, ביושו של קנר בבניין המשרדים בו נמצא משרדו, לפני שכניו, גורם לנזק מוגבר ביחס לביושו במקום אחר. לעניין זה ראו בפסק הדין בעניין לפשיץ החומרה שייחס ביהמ”ש לביוש שכן בפני כל שכניו, עמם הוא במגע יומיומי.
- לכך, יש להוסיף שיצירת אירוע חריג יש מאין במשרד עורכי הדין, לא רק מביישת, אלא גם עלולה ליצור דעה קדומה בבניין אצל מי שנחשפו לדברים החמורים ועלולים לאמץ דעה שלילית כלפי קנר, על לא עוול בכפו, ובכך לפגוע קשות במוניטין שלו כעורך דין. לעניין זה ראו דבריו של העד פיירשטיין בחקירתו הנגדית:”כן, יכול להיות שבגלל האירוע הזה חשבתי על עו”ד קנר”שהוא “חלק ממשפחת פשע”.
- שמו הטוב של עורך דין ומכובדותו הם ערך שנבנה במהלך זמן רב, ובמאמץ רב ומהווים נכס רב משמעות מבחינת עורך הדין. מכאן, שכל מי שנחשף למהומה שיצר הנתבע, ואינו מכיר היטב את קנר, עלול לשתף בעתיד גם אחרים במחשבותיו לגבי קנר. כך תתפתח חרושת שמועות מכוערת וחסרת בסיס, כאשר קנר אינו יודע עד לאן התפשטו השמועות ואינו יכול להתגונן מפניהן מלבד הגשת תביעה זו. ביהמ”ש קובע שזו בדיוק הייתה המטרה של הנתבע לפגוע בקנר ב”פעולת תגמול” כביכול כדי לפגוע במשלח ידו ולהרתיע אותו.
- מכאן שהאירוע במשרדו של קנר, הוא לא רק פרסום לשון הרע, אלא פרסום שנעשה בכוונה לפגוע בפרנסתו של קנר.
ביהמ”ש קובע כי הפרסום השלישי (המכתב למרגי) הינו פרסום לשון הרע
- ביהמ”ש כבר דן בפרסום זה, המכתב למרגי, במסגרת תביעת לביא.כאמור לעיל, בעניין פרסום זה, הנתבע טען שאינו נוגע לקנר. אולם, הוא הזכיר את קנר כמי ש”מתקשר לבורר זה כמו שופט ואומר לו הבורר נכנס לעניינים זה מטורף ומצאנו אותה שיטה באתרים נוספים” וצרף את תמונתו של קנר. מכאן שהקורא הסביר מגיע למסקנה שכאשר הנתבע מתייחס ל”חבורת הנוכלים הזאת“, הוא מתייחס גם לקנר כחלק מ”חבורת הנוכלים“. כאן המקום לציין, שלא הוצגה לפני ביהמ”ש החלטה של בימ”ש ביחס לקשר פסול כביכול בין קנר לבורר ולא הובאה כל ראיה לשיחות טלפון של קנר לבורר או לכך שהבורר פועל כביכול על פיהן.
הנתבע אחראי לשלוש עוולות לשון הרע ביחס לקנר
- ביהמ”ש קובע כי הנתבע אחראי לשלוש עוולות לשון הרע, גם ביחס לקנר.
דיון בגובה הפיצוי
- לנוכח הקביעה כי הנתבע אחראי לשלוש עוולות לשון הרע, גם ביחס לקנר, על ביהמ”ש לדון בגובה הפיצוי בו יש לחייב הנתבע. ביהמ”ש מייחס לשרבובו של קנר, בא כוחם של התובעים, לפרסומי לשון הרע, ובעיקר האופן בו התנהל הנתבע במשרדו של קנר, חומרה רבה יותר מאשר לפרסומים בעניין לביא.
- ביהמ”ש מביא בחשבון השיקולים לקולא שנמנו בדיון בתביעת לביא לגבי הפרסום באתר העבודה והפרסום בעניין מרגי. בעניין הארוע במשרדו של קנר, טוב עשה הנתבע כאשר התנצל במסגרת כתב ההגנה, אם כי מצופה היה שיתנצל מיד לאחר האירוע. לכן, התוצאה היא שבעניין קנר יש להטיל על הנתבע פיצוי גבוה יותר מהפיצוי שביהמ”ש הטיל עליו בעניין לביא. לכן, ביהמ”ש מחייב הנתבע לשלם לקנר פיצוי בסך של 75,000 ₪.
דיון בהוצאות
- מכיוון שביהמ”ש קיבל שתי התביעות, יש לחייב הנתבע בהוצאות התובעים.
- ביהמ”ש מביא בחשבון הפער המשמעותי בין סכומי התביעה ובין הסכומים שביהמ”ש פסק וכן העובדה שהנתבע לא הכביד על ניהול התביעות והתקיים מספר מועט של דיונים.
- כמו כן, ביהמ”ש מביא בחשבון הייצוג המשותף ללביא, החברה וקנר,והחפיפה בחלק גדול מהמחלוקות.
- אשר על כן, ביהמ”ש מחייב הנתבע לשלם ללביא רבע מאגרות משפט ששולמו ושכ”ט בא כוחו בסך של ₪12,000. ביהמ”ש מחייב הנתבע לשלם לקנר רבע מסכום האגרות ששולמו, שכר העדים ששילם ושכ”ט בסך של 15,000 ₪.
סוף דבר
- ביהמ”ש מחייב הנתבע לשלם כלהלן:
- בתביעת לביא, הסך של 50,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, רבע מסכום האגרות ששולמו צמוד בתוספת רבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל והסך של 12,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.
- בתביעת קנר, הסך של 75,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, רבע מסכום האגרות ששולמו ושכר העדים ששולם צמוד בתוספת רבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל והסך של 15,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י”ט אב תשפ”ב, 16 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א75385-12-20לביא ואח’ נ’ פרידפרטיג
ת”א75416-12-20קנר נ’ פרידפרטיג
לפני כבוד השופטעדי הדר
ת”א 75385-12-20 לביא ואח’ נ’ פרידפרטיג
ת”א 75416-12-20 קנר נ’ פרידפרטיג
פסק דין
[wpseo_breadcrumb]
