פיצויים

פסק דין
הערה מקדימה- פסק הדין בהליך זה ניתן ביום 27 בפברואר 2022 תוך שהוא נאסר בפרסום.
לבקשת הנתבעת, ובהעדר תגובה מטעם התובע, אני נעתר לבקשת הנתבעת ומורה על פרסומו של פסק הדין בנוסח שלהלן. למען הסר ספק- נוסח פסק דין זה הוא מותר לפרסום.

עורך דין מומלץ

חלק ראשון – פתח דבר והמחלוקת שהובאה להכרעה; סדרת תביעות שהגיש התובע; תמצית פסק הדין (תוכן עניינים)
פתח דבר והמחלוקת שהובאה להכרעה
עניינו של פסק דין זה הוא תביעת פיצויים בסך של 70,000 ₪ כנגד רופא שיניים (הנתבע 1) וכן תביעה בסך של 20,000 ₪ כנגד XXXXX – מדינת ישראל (הנתבעת 2).

התביעה הוגשה על ידי חולה HIV אשר טען שבשל מחלתו נמנע הנתבע 1 מלהעניק לו טיפול מיוחד של “השתלת עצם באמצעות שתלים בזליים המוברגים ישירות לעצם הלסת”. התובע מציין בין היתר שהנתבע 1 אף הפנה אותו לבית חולים.
בעניינה של הנתבעת 2 טוען התובע, בין היתר, שהיא נמנעה מלטפל בתלונתו כנגד הנתבע 1, נמנעה מלנקוט כל פעולה לקידום עניינו של התובע, גררה רגליים ואף שיקרה ו/או הטעתה ביודעים בשעה שציינה ש”עניינו של התובע נמצא בבדיקה”.

התובע עותר לפיצויים כדלקמן:
פיצוי מהנתבע 1 בסך של 70,000 ₪, מכח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ”ח – 1998; מכח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א – 2000 ומכח חוק החוזים (תרופות), תשל”א;

פיצוי מהנתבעת 2 בסך של 20,000 ₪, בשל רשלנות הנתבעת 2 בהתנהלותה; וכן בשל הפרת חובה חקוקה, כשהחובה החקוקה היא בהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכן הוראות חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשנ”ח – 1958.

בהליך נשמעו שלושה עדים – עדות התובע; עדות הנתבע 1; ועדות ד”ר זיאד עוואד מטעם הנתבעת 2 אשר שימש במועדים הרלוונטיים כממונה על בירור תלונות ברפואת שיניים.

על סדרת תביעות שהגיש התובע וכן על שתי עתירות לבג”צ ועתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים
הנתבע 1 ציין בכתב ההגנה שהתובע הוא “תובע סדרתי” שעושה שימוש ציני במחלת האיידס במטרה לסחוט כספים מציבור המטפלים. התובע מצידו הוכיח טענה זו בתצהירו ולכל הפחות הוכיח שהוא נוהג לפנות למטפלים שונים ולתבוע אותם לאחר מכן. כך ציין וצירף התובע לתצהירו פרטים בדבר שלוש עשרה פניות שלו למרפאות ונותני שירותים שונים בתחום רפואת שיניים והסרת שיער במהלך השנים 2012 – 2017. סקירת הפניות שתיאר התובע עצמו מלמדת שחלק ניכר מהן הסתיים בהגשת תביעה על ידו, ובחלק ניכר התפשר עם הנתבעים כנגד תשלום כספי. על כך יורחב בסעיף 4.1 להלן.

גם באשר להליך ולמחלוקת בו ניתן כעת פסק הדין נקט התובע בתובענות נוספות, וכך הוגשו שתי עתירות לבג”צ אשר אחת מהן נדחתה ביום XXXX (בג”צ XXXX) והשנייה נמחקה בדיון מיום XXXX לבקשת התובע (בג”צ XXXX). בנוסף הוגשה על ידי התובע עתירה מנהלית שנדחתה.

תמצית פסק הדין (תוכן עניינים)
סדרת התביעות שהגיש התובע וכן פניותיו השונות, יפורטו בסעיף 4 לפסק הדין.

יש לדחות התביעה כנגד הנתבע 1 וזאת בשל חמישה נימוקים:

נימוק ראשון מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – כלל לא הוגשה חוות דעת רפואית מטעמו על מנת לתמוך בטענה הרפואית לפיה הנתבע 1 יכול היה לבצע הטיפול. הרחבה לעניין זה תובא בסעיף 5.1 לפסק הדין.
נימוק שני מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – בדיקה מקצועית של משרד הבריאות ו”יחידת הדין המשמעתי” גילתה שאין ממש בטענות התובע. על כך יורחב בסעיף 5.2 לפסק הדין.
נימוק שלישי מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – ההפניה המקצועית לטיפול בבית חולים עליה הלין התובע כנגד הנתבע 1 הומלצה גם על ידי גורמים אחרים, כפי שהתובע עצמו גילה בתצהירו. לעניין זה יובא הדיון בסעיף 5.3 לפסק הדין.
נימוק רביעי מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – דברי הנתבע 1 והפנייתו לכך שהוא מטפל בחולי איידס. לעניין זה ר’ הדיון בסעיף 5.4 לפסק הדין.
נימוק חמישי מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – ומעבר לכל האמור לעיל אין לתת אמון בגרסת התובע. על כך בסעיף 5.5 לפסק הדין.

יש לדחות התביעה כנגד הנתבעת 2, בשל האמור בסעיפים 6 ו-7 לפסק הדין ובשל ארבעה נימוקים:

נימוק ראשון מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 – הוכח שהנתבעת 2 פעלה לבירור תלונת התובע. לעניין זה ר’ הדיון בסעיף 7.1 לפסק הדין.
נימוק שני מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 תוך התייחסות למועדים לקבלת תשובה, על כך יורחב בסעיף 7.2 לפסק הדין.
נימוק שלישי מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 ידון ביחס בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה, על כך בסעיף 7.3 לפסק הדין.
נימוק רביעי מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 – דחייה מכיוון שבכל מקרה, התובע לא הוכיח נזק. דיון בנימוק זה יובא בסעיף 7.4 לפסק הדין.

הערה לפני סיום וכן סוף דבר הדוחה את התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד יובאו בסעיפים 8 ו-9 לפסק הדין.

חלק שני – דיון והכרעה בתביעה כנגד הנתבע 1

סדרת התביעות שהגיש התובע וכן פניותיו השונות – הכל כפי שהוצג על ידו
אין זו הפעם הראשונה בה התובע מגיש תביעה כנגד רופאים או נותני שירותים ואין זו הפעם הראשונה בה הוא מלין על הפליה או מעלה טענות דומות. דבר סדרת התביעות הארוכה שהגיש בעבר לא עלה מכתב התביעה. עם זאת, לאחר שהנתבע 1 הדגיש כבר בפתח כתב ההגנה מטעמו שהתובע הוא “תובע סדרתי” ולאחר שהדבר עלה גם בדיון קדם המשפט שהתקיים, החליט התובע לציין זאת בתצהירו בהרחבה. וכך ניתן ללמוד מתצהירו על סדרה ארוכה של פניות ותביעות בין השנים 2012 – 2017 וביניהן הפניות אל:
XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. התביעה הסתיימה בפשרה.

XXXXX – פניה שלא הסתיימה בתביעה, אך התובע לא המשיך לטיפול כי ההצעה הכספית שקיבל היתה לדבריו יקרה מידי.

XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. התביעה הסתיימה בפשרה בה קיבל התובע סך של XXXXX.

XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. התביעה הסתיימה בפשרה בה קיבל התובע סך של XXXXX.

XXXXX – מרפאה זו הפנתה את התובע לבית חולים. על פניו בדומה להפניה מהנתבע 1. התובע הגיש תביעה כנגד המרפאה. הפעם הנתבעת לא התפשרה עם התובע, והתביעה אכן נדחתה.

XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. התביעה הסתיימה בפשרה בה קיבל התובע סך של XXXXX.

XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. לדברי התובע התביעה “התקבלה בחלקה באשר לשיעור הפיצוי”.

XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. הפעם הנתבעת לא התפשרה עם התובע, והתביעה אכן נדחתה. גם ערעור שהוגש נדחה.

XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. במועד הגשת תצהיר העדות הראשית מטעמו ההליך היה עדיין תלוי ועומד.

XXXXX – פניה שהובילה להגשת תביעה על ידי התובע. לדברי התובע התביעה “התקבלה בחלקה באשר לשיעור הפיצוי”.

XXXXX – מרפאה שהפנתה אותו לטיפול בבית חולים. על פניו בדומה להפניה מהנתבע 1.

XXXXX – התובע פנה למרפאה זו וקיבל ממנה תכנית טיפול לביצוע. את המרפאה הזו דווקא לא תבע הנתבע 1, ודווקא קיבל ממנה בהמשך טיפול – כאשר במהלך שנות ההתקשרות עמה דאג לפנות גם לנתבע 1 ולהגיש כנגדו תביעה.

הנתבע 1 – התובע פנה אל הנתבע 1 בסמוך מאוד לאחר שקיבל התובע הצעה לתכנית טיפול מXXXXX. פנה, הגיש תביעה ושב לטיפול XXXXX. על התנהלות זו ועל משמעותה יורחב בסעיף 5.5(א) להלן.

ושוב ביצוע והשלמת טיפול כנטען בXXXXX – לאחר שהתובע ניצל את הפניה לנתבע 1 על מנת להגיש תביעה נוספת, הוא שב ולדבריו מקבל טיפול בXXXXX.

XXXXX – התובע הוסיף וציין שפנה למרפאתו של ד”ר XXXXX. פניה זו לא הבשילה לכדי תביעה, והתובע לא המשיך לטיפול לדבריו מכיוון שההצעה הכספית שקיבל היתה יקרה.

XXXXX – התובע לא פירט בתצהירו אודות הפניה לXXXXX, אך כן פירט שהגיש תביעה שהסתיימה בפשרה כספית.

ניתן לראות אפוא שבמהלך תקופה של שנים ספורות פנה התובע פעם אחר פעם למעניקי שירותים להסרת שיער ומרפאות שיניים. עשר ואולי אף יותר מתוך הפניות הובילו להגשת תביעה. עם שישה מעניקי שירות הגיע לבסוף התובע להסכמי פשרה שהניבו לו עשרות רבות של אלפי ₪. ומה באשר לנתבעים שלא הסכימו להתפשר? אלה שהגיעו לשלב פסק דין ללא פשרה, נדחו או “התקבלו בחלקן באשר לשיעור הפיצוי”.

אפשר שדרך מקרה איתרע מזלו של התובע כאשר נתקל, פעם אחר פעם, בנותני שירותים שעוולו כלפיו עד שנאלץ להגיש כנגדם תביעה. אפשר גם שלא. כך או כך, בתביעה בה ניתן כעת פסק דין זה יש לדחות את טענות התובע, שכלל לא הוכחו ועל כך בפסקאות הבאות.

יש לדחות התביעה כנגד הנתבע 1 (חמישה נימוקים)
יש לדחות את התביעה שכן התובע כלל לא הוכיח הפליה בסירוב למתן טיפול רפואי, או כל עוולה או הפרת דין אחרת. ודוק, על מנת לקבוע שהנתבע 1 סירב לטפל בתובע תוך שהוא עוול כלפיו, היה על הנתבע ראשית להציב תשתית ראייתית לכך שהנתבע 1 אכן יכול היה לטפל בו. ובמילים אחרות – בטרם דיון בשאלה האם הנתבע 1 סירב לטפל בתובע בשל טעמים פסולים – יש לבדוק ולהוכיח שהנתבע 1 אכן יכול היה לטפל בו מבחינה רפואית או שמא הפנייתו לבית חולים וקביעתו לפיה לא יוכל לטפל בתובע בדין יסודה.

התובע לא הציב כל בסיס לטענה לפיה הפנייתו לבית חולים ולפיה קביעת הנתבע 1 לפיה לא יטפל בו היא קביעה משוללת יסוד. דרך הטיעון של התובע התבססה בפועל על כך שהוא עצמו חולה איידס ומשכך כל קביעה לפיה הנתבע 1 אינו יכול לטפל בו היא קביעה המונעת מהפליה או מכל עוולה אחרת. יש לדחות את טענות התובע וזאת בשל הנימוקים הבאים:

נימוק ראשון מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – כלל לא הוגשה חוות דעת רפואית מטעמו על מנת לתמוך בטענה הרפואית לפיה הנתבע 1 יכול היה לבצע הטיפול
בבסיסה של התביעה עומדת טענה לפיה הנתבע 1 יכול היה וצריך היה להעניק לתובע טיפול רפואי מסוים ונמנע מלעשות זאת. הטענה היא לכך שהנתבע 1 היה זקוק לטיפולים שונים וכן מצבו הרפואי התאים לטיפול שיניים מורכב הכולל “שתלים בזליים”, הברגה לתוך עצם הלסת והשתלת עצם. האם התובע אכן מתאים לטיפול מורכב מסוג זה? האם מצבו הרפואי דרש טיפול מורכב מסוג זה? השאלות הרפואיות האלה נותרו ללא מענה מצד התובע.

היה על התובע להמציא חוות דעת רפואית על מנת להוכיח “דבר שברפואה”. לא ניתן לקבוע שהתובע אכן זקוק ואכן מתאים לטיפול הרפואי המורכב, מבלי שטענה זו תוכח. הדרישה להוכחת “דבר שברפואה” באמצעות מומחה רפואי היא דרישה סטטוטורית המופיעה כיום בסעיף 87 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט 2018. הדרישה הופיעה גם בסעיף 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד – 1984 שהיו בתוקף בעת הגשת התביעה ולפיו – “רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971 (להלן – חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו”. למעלה מהנדרש אפנה גם אל רע”א 8600/12, שירותי בריאות כללית נ’ שמחה משטה (מיום 3/2/2013, הש’ צ’ זילברטל, ההדגשות לא במקור) שם נקבע כך –
“כאשר מדובר בתביעה שבגדרה טוען התובע בעניין שברפואה, עליו לצרף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית להוכחת אותו עניין. חוות הדעת נחשבת כחלק מכתב הטענות, וטענה שלא כלולה בה לא תוכל להיטען ואין התובע רשאי להביא לגביה ראיות, גם לא באמצעות הפניית שאלות למומחים במהלך חקירתם בבית המשפט”

להרחבה ר’ גם למשל רע”א 4047/18,‏ פלונית נ’ המרכז הרפואי ת”א ע”ש סוראסקי (מיום 6/1/2018, הש’ י’ עמית); רע”א 9014/12, ד”ר בוריס פלוטקין נ’ ‏Smith Kline, Beecham Biologicals Belguim (מיום 24/1/2013, הש’ צ’ זילברטל); וכן תא (מחוזי מרכז) 49772-08-15‏‏, פלונית נ’ מדינת ישראל -משרד הבריאות ( מיום 26/5/2020, הש’ א’ סטולר).

התובע אמנם מייצג את עצמו, אך ניתן לראות היטב מכתבי הטענות וכן אופן הייצוג שעולם המשפט אינו זר לו. לאחר שהוגשו כתבי ההגנה ועוד טרם ישיבת קדם המשפט פנה התובע בבקשה שיתאפשר לו להגיש חוות דעת רפואית. בדיון קדם המשפט הובהר שאין כל מניעה לכך שהתובע יגיש חוות דעת רפואית, גם באיחור. יתירה מכך – הנתבע 1 הסכים לכך במפורש (ר’ פרוטוקול הדיון מיום 6/8/2020):
ביהמ”ש:
שואל את ב”כ הנתבע, האם יש מניעה לצירוף חווה”ד ולציין שלטעמי אין שום מניעה לכך. ניתן היה לחסוך הגשת תגובה ותשובה, ולכן ההחלטה היא כעת.
ב”כ הנתבע 1:
אין התנגדות, בכפוף להזמנת הרופא וחקירתו.
אך לבסוף לא הוגשה חוות דעת רפואית וממילא לא התייצב מומחה רפואי מטעם התובע. זאת למרות האפשרות שניתנה לתובע להמציא חוות דעת מאוחרת.

להשלמת התמונה ייאמר שעם סיום חקירה נגדית שערך התובע בדיון שמיעת הראיות, העלה לפתע התובע בקשה לפיה ימונה מומחה מטעם בית המשפט ולחלופין שיתאפשר לן להמציא חוות דעת מומחה. בקשה זו בשלב זה נדחתה על ידי. הבקשה נדחתה גם במסגרת רע”א XXXXX, פלוני נ’ XXXXX ואח’ (מיום XXXXX, השופטת XXXXX).

התנהלות התובע והימנעותו מזימון מומחה רפואי אף מעלה את החזקה לפיה אילו היה ממציא חוות דעת ומזמן מומחה רפואי לדיון הרי זה לא היה תומך בגרסתו. מסקנה זו אף עולה מהאמור בפסקה הבאה.

נימוק שני מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – בדיקה מקצועית של משרד הבריאות ו”יחידת הדין המשמעתי” גילתה שאין ממש בטענות התובע
התובע פנה בעתירה לבג”צ במסגרת בג”צ XXXXX, פלוני נגד XXXXX. עתירה זו נמחקה בדיון מיום XXXXXלבקשת התובע.

התובע ביקש, ערב דיון שמיעת הראיות לצרף לראיותיו את נוסח העתירה, את נוסח תגובת המדינה ואת פסק הדין ואף ביקש לעשות בהם שימוש. בהחלטה במועד הדיון נעתרתי לבקשת התובע והראיות התקבלו.

הראיות שהציג התובע דווקא אינן תומכות בגרסתו. מהראיות עולה שהתקיימה בדיקה משמעתית בעניינו של הנתבע 1, ונבחנה היטב תלונתו של התובע. עוד עולה שהטענה הרפואית בגרסת התובע נדחתה לחלוטין. וכך העלתה הבדיקה הדברים הבאים (מכתב מיום 8/3/2021, ההדגשות לא במקור):
“ראשית, בעניין טענת ההפליה שהועלתה בתלונתך, ההסבר המקצועי שמסר הנילון לרבות חוות דעתו המקצועית הניחו את דעת הגורמים המקצועיים. כך הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות קיבלו את הסברו של הנילון לפיו הוא סבר שבנסיבות העניין יש להפנותך לטיפול במרפאת שיניים בבית חולים וכי הוא פעל בשיקול דעת לטובתך ומסיבות מקצועיות ברורות.

בכלל זאת, הנילון מסר שהסיבה בגינה לא קיבל לרשותו את הטיפול הינה סיבה מקצועית גרידא לפיה הינך נמצא בסיכון גבוה מבחינת מבנה הלסת וחששו שלא יוכל לבצע את הטיפול הנדרש.

משכך מסר כי המליץ על קבלת הטיפול במחלקת פה ולסת בבית חולים, הנילון אף גיבה את טענותיו בצילום השיניים שבוצע והדגים, בין היתר, מצב של חוסר עצם ועצם דלילה ולכן חשש שהשתלים לא ייקלטו באופן תקין…”
בשולי הדברים ייאמר שאף אם היה התובע מעיד מטעמו מומחה רפואי שתומך בגרסתו, הרי היה צורך לבחון ולהכריע מה היחס בין הכרעות מקצועיות של משרד הבריאות לבין דעה עצמאית של מומחה ועד מטעם התובע. כך או כך בעוד התובע נמנע מלהביא מומחה רפואי מטעמו, הרי בדיקה מקצועית שנערכה ביחס לתלונה כנגד הנתבע 1 גילתה שאין פסול בשיקול דעתו המקצועי ואין לקבל טענת ההפליה לה טען התובע ללא כל ביסוס.

נימוק שלישי מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – ההפניה המקצועית לטיפול בבית חולים עליה הלין התובע כנגד הנתבע 1 הומלצה גם על ידי גורמים אחרים, כפי שהתובע עצמו גילה בתצהירו
הנתבע 1 ציין שלטעמו על מנת להעניק טיפול נדרש ונכון בתובע, הרי עליו (על התובע) לפנות לבית חולים. לדברי התובע נמסר לו שבשל היותו חולה בסיכון גבוה הוא הופנה לבית חולים (סעיף 22 לתצהיר התובע).

ניתן לראות שהביטוי חולה “בסיכון גבוה” אליו מתייחס התובע, הוא בדיוק הביטוי שהתקבל כמוצדק על ידי משרד הבריאות. כלומר אותו מינוח “בסיכון גבוה”, אינו דווקא מחלת האיידס של התובע אלא מצב של מבנה לסת, חוסר עצם, ועצם דלילה.

ההפניה לבית חולים גם על ידי מרפאות אחרות – לגופו של ענין, ההפניה לבית החולים לא היתה כה יוצאת דופן. כפי שהתובע עצמו הציג – גם מרפאת השיניים של “XXXXX” הפנתה אותו לבית חולים [סעיף 4.1(י”א) לעיל]. זאת ועוד, גם “XXXXX בע”מ” הפנתה את התובע לבית חולים. ותביעה שהגיש התובע גם כנגדה נדחתה [סעיף 4.1 (ה) לעיל].

יוצא, אפוא, שההפניה לבית חולים אינה כה נדירה, וכי התובע הופנה גם בעבר לבית חולים ועל ידי מרפאות שיניים אחרות. זאת ועוד, כאשר הביא התובע את טענותיו לבית המשפט ביחס להפניה כזו – גרסתו לא התקבלה ותביעתו נדחתה.

נימוק רביעי מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – דברי הנתבע 1 וכן אסמכתאות לכך שהוא מטפל בחולי איידס
הנתבע 1 הציג אסמכתאות לכך שבניגוד לעולה מטענות התובע, הרי הוא מעניק טיפולים גם לחולי איידס. הכון הוא שברגיל לא היה מקום לדחות את כל התביעה דווקא בשל העובדה שהנתבע 1 מעניק טיפולים לחולי איידס. אך כאשר עובדה זו מצטרפת לכלל הנימוקים לדחיית התביעה, הרי היא תומכת ומאששת את גרסת הנתבע 1.

זאת ועוד. הנתבע 1 פרש היטב את גרסתו ומשנתו המקצועית. גם כאשר התובע חקר אותו בחקירה נגדית ושאל שאלות מקצועיות, השיב הנתבע 1 לגופו של ענין כך (ע”מ 56 לפרוטוקול, ש’ 5 ואילך):
“העד, מר XXXXX: יש גם חוסר עצם, מה שנקרא, המרקם של העצם, נקרא לזה ככה, שיהיה ברור, העצם זה משהו, זה רקמה חיה שהיא יכולה להיות יותר קשה, פחות קשה וזה לא משנה איפה היא נמצאת, בבסיס או מעל בסיס, במקרה של הפציינט העצם שלו גם בסיסית, עצם שהיא מאוד מאוד דלילה, זה נקרא אצלנו type 4, זו קטגוריה רביעית של העצם.

ובהמשך נשאל הנתבע 1 על ידי התובע (שכונה בפרוטוקול, בטעות, עו”ד XXX):

עו”ד XXX: אתה יכול להראות לי מהצילומים האלה שזה שלי? זה נעשה שנה שעברה. אתה לפי השיטה שלך המצב שלי צריך להיות יותר חמור, אתה יכול להראות לי בצילומים האלה את מה שאתה, מאיפה אתה למד מהצילומים האלה במצב של חוסר עצם?
העד, מר XXXX: אם אתה רופא שיניים בבקשה, אני אראה לך.
ש: לא, תראה לי ככה, כי אני,
ת: בבקשה, פה, פה ופה, בכל חתך שאתה רואה פה, בחתכים האלה אדרבא בכלל יש פה מים, לא עצם, ככה זה אצלך, ככה המבנה שלך”

ובעוד הנתבע 1 מציג תשובות מקצועיות, שאף התקבלו כאמור על ידי ועדת המשמעת של משרד הבריאות – לא הובאה כל עמדה נגדית, מקצועית על ידי מומחה רפואי שהעיד.

נימוק חמישי מחמישה לדחיית טענות התובע כנגד הנתבע 1 – ומעבר לכל האמור לעיל אין לתת אמון בגרסת התובע
ומעבר לכל האמור לעיל, אין לתת אמון בגרסת התובע. הנתבע 1 טען שהתובע נוהג להגיש תביעות באופן סדרתי. התובע מצידו, ככל הנראה על מנת להתגונן מפני טענה זו הציג פניות רבות ותביעות רבות שהגיש. כל אלה פורטו בסעיף 4.1 לעיל. כל אלה מלמדים שבחלק ניכר מהתביעות התפשר התובע וגרף לכיסו עשרות רבות של אלפי ₪. בתביעות אחרות נדחתה גרסתו או שכדבריו “התקבלה בחלקה באשר לשיעור הפיצוי”.

התובע הציג, מיוזמתו, הליך משפטי בו נדחתה תביעתו ובו נדחה גם ערעור שהגיש. הכוונה היא לע”א (מחוזי מרכז) XXXXX, פלוני נגד XXXXX (מיום XXXXX, סג’ הנ’ הש’ X XXX) שם תואר פסק הדין בבית משפט השלום כך – XXXXX” (ההדגשות לא במקור). נראה שהאמור ביחס לתובע במסגרת פסק הדין שהציג, תואם גם לאירועים אל מול הנתבע 1. לצערי גם אני לא נתתי אמון בגרסת התובע, וזאת גם בשל כל ההתנהלות שהובאה לעיל וגם בשל המפורט להלן:

ראשית, מדוע אין לתת אמון בגרסת התובע
התנהלות התובע ביחס לנתבע 1 מתאימה יותר לניסיון להכנת תיק משפטי והגשת תביעה מאשר להתנהלות בתום לב. ואסביר.

התובע ציין שפנה ל”XXXXX” לצורך קבלת טיפול רפואי וקיבל ממנה בחודש יולי 2017 ובאמצעות ד”ר XXXX הצעת מחיר לתכנית טיפול שעשויה היתה להימשך עד שנתיים ימים.

התובע אף ציין בתצהירו שבחודש יוני 2020, קיבל מ XXXX תכנית טיפול חדשה שגם עליה הופקד ד”ר XXXX.

ובין לבין, בין חודש יולי 2017 לבין חודש יוני 2020, וכבר בתחילת שנת 2018 – פנה התובע לנתבע 1 והחל בהליך הבדיקות, הפניות וההקלטות שהובילו לתביעה כאן.

אם אכן פנה התובע לXXXXX בחודש יולי 2017, ואם אכן טופל על ידי XXXXX ביוני 2020, מדוע פנה בין לבין גם לנתבע 1 כבר בתחילת שנת 2018?
התובע הסביר מיוזמתו ובתצהירו שלא המשיך בטיפול במסגרת XXXX מכיוון שהפסיד את כספו בהימורים, וגם בבורסה. אך ככל שהתובע הפסיד את כספו בהימורים, מדוע פנה לנתבע 1? והרי ככל שלא היה יכול לממן הטיפול בXXXX, ממילא לא היה יכול לממן הטיפול על ידי הנתבע 1.

במלוא הכבוד לתובע, לא מופרך הוא שהפניה לנתבע 1 היתה על מנת להכין תביעה משפטית נוספת. חסרון הכיס שהיה לתובע בשל ההימורים ושמנע ממנו להמשיך בטיפול במסגרת XXXX, הוא אותו חסרון כיס שהיה צריך למנוע גם פניה לטיפול לנתבע 1. לא מופרך הוא שלצד חסרון הכיס מההימורים ועד אשר ירווח לתובע וישוב לטיפול בXXXX, הוא פנה לנתבע 1 בידיעה שממילא לא ישכור את שירותיו ובניסיון שהביא לבסוף לתביעה כאן.

שנית מדוע אין לתת אמון בגרסת התובע
חקירתו הנגדית של התובע לא הוסיפה למהימנותו. התובע התחמק ממתן תשובות, וכך לדוגמא בלטה התחמקותו כאשר נשאל שאלה שרצה להתחמק ממתן תשובה השיב כך (ע”מ 26 ש’ 12 ואילך) –
ת: אז אני לא מתכוון, אז אני אדוני מבקש לא לענות על זה, אני רוצה להשאיר את זה, זה יפגום לי בחקירה הנגדית.

ומיד לאחר שניתנה החלטה שהתירה את השאלה, שב והתחמק התובע ובעוד לפני כן ביקש לא להשיב, לפתע החליט שהוא כלל לא יודע את התשובה:
כב’ הש’ ברקאי: מה התשובה, אדוני?
העד, מר XXXX: אני לא יודע.
ואם לא ידע התשובה, מדוע התנגד מלכתחילה להשיב?

חלק שלישי – דיון והכרעה בתביעה כנגד הנתבעת 2
כללי
התובע עותר לפיצוי מהנתבעת 2 תוך שהוא טוען לרשלנותה בעת ביצוע הבדיקה בתלונתו, לא פעלה לקידום הטיפול בתלונה, שיקרה ו/או הטעתה ביודעים כאשר מסרה שעניינו של התובע נמצא בבדיקה וכן הפרה חובה חקוקה. עוד ציין התובע, גם בסיכומיו, שהנתבעת לא העבירה תשובתה תוך שישה חודשים לאחר הגשת התלונה ולא עדכנה אותו ביחס לטיפול בתלונה. חלק ניכר מטענות התובע כנגד הנתבעת 2 הועלו גם בעתירה לבג”צ (בג”צ XXX) אשר נמחקה לבקשה, בדיון מיום XXXX.

אין לקבל את טענות התובע. הנתבעת 2 הוכיחה שטיפלה בתלונת התובע, בדקה וחקרה גם את הנתבע 1 והגיעה למסקנות שאמנם אינן לרוחו של התובע, אך אין בהן כל עוולה. וכך למשל עולה מגרסת הנתבעת:

תלונת התובע היא מיום 22/7/2018;

הנתבעת 2 השיבה לתובע במענה ראשוני כבר ביום 15/8/2018;

הנתבעת 2 אף זימנה את הנתבע 1 לשיחת הבהרה ליום 16/9/2018 ומשהמועד לא תאם זומן הנתבע 1 לשיחת הבהרה נוספת;

הנתבעת 2 פנתה אל הנתבע 1 ביום 8/10/2018 וזימנה אותו לשיחה הבהרה ליום 20/11/2018;

הנתבעת 2 קיימה עם הנתבע 1 “שיחת הבהרה” ביום 20/11/2018, שיחה שהוגדרה על ידה כשימוע. השימוע נערך בפני “הממונה, נציגת נציבות קבילות רפואת שיניים, מומחית לרפואת שיניים וכן עו”ד מיחידת הדין המשמעתי במשרד הבריאות. במסגרת השימוע דווקא עלתה חשש לפרסום בניגוד לתקנות רופאי השיניים (פרסומת אסורה), תשס”ט – 2009;

הנתבעת 2 המשיכה לבחון את ענייני הנתבע 1, הן ביחס לתלונת התובע והן ביחס לחשד לפרסום אסור;

הנתבעת 2 עדכנה את התובע בשיחה שערך הממונה עם התובע ביום 27/12/2018;

הנתבעת 2 עדכנה את התובע גם בדוא”ל ביום 15/2/2019 וביום 15/4/2019 וכן ביום 27/5/2019, כאשר בכל פעם הנתבעת 2 השיבה לפניות התובע. הנתבעת 2 אף ציינה תשובות שנמסרו לתובע בעקבות פניותיו הטלפוניות בימים 29/7/2019, 14/8/2019 ו – 1/9/2019;

הנתבעת 2 קיבלה את עמדת הועדה בנוגע לחשד לפרסום בניגוד לתקנות וביום 4/11/2019 העביר הממונה המלצה לנקוט בהליך משמעתי כנגד הנתבע 2;

הודעה על המלצת הממונה הועברה לתובע ביום 7/11/2019.

על גורל התלונה והבירור המשמעתי שנערך, ר’ הרחבה בסעיף 5.2 לעיל.

ניתן לראות אפוא שהנתבעת 2 בהחלט פעלה בכל הקשור לתלונת התובע ואף הגיע למסקנות משמעתיות, גם אם אלה לא היו לשביעות רצון התובע. לאור האמור לעיל וכן לאור הנימוקים שיובאו להלן יש לדחות התביעה כנגד הנתבעת 2. על כך בפסקה הבאה.

יש לדחות התביעה כנגד הנתבעת 2 (ארבעה נימוקים)
יש לדחות התביעה גם כנגד הנתבעת 2 וזאת מהנימוקים הבאים:
נימוק ראשון מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 – הוכח שהנתבעת 2 פעלה לבירור התלונה
הנתבעת 2 לא שקטה על שמריה. כפי שפורט בסעיף 6.2 לעיל ניתן לראות שהנתבעת 2 בדקה את תלונת התובע, קיימה הליך שימוע אל מול הנתבע 1, בדקה את תשובות הנתבע 1 ואף מצאה חשד לכשל עליו כלל לא הצביע התובע. עוד פעלה הנתבעת 2 בהעברת המלצות להעמיד את הנתבע 1 לדין משמעתי ואכן נוהל הליך שבסיומו הגיעו לתוצאה שאף היא פורטה בס’ 5.2 לעיל.

אין מדובר במקרה בו הרשות לא פועלת ולא עושה דבר. ההיפך הוא הנכון. גם זמני התגובה, בנסיבות שהוצגו, היו סבירים ובכל מקרה לא כאלה שמהווים עוולה נזיקית כנגד התובע. על כך גם בפסקאות הבאות.

נימוק שני מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 – התייחסות למועדים לקבלת תשובה
התובע מפנה לחובה להשיב לתלונה, הן מכח החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958 והן מכח פרסומי הנתבעת 2.

במלוא הכבוד אין לקבל את טענות התובע. הנתבעת 2 הוכיחה שהבדיקה בעניינו של הנתבע 1 ובעניין תלונת התובע חייבה התייחסות של הנתבע 1, חייבה בדיקה מקצועית בטרם קבלת ההמלצות להעביר ההליך לדין משמעתי ובוודאי בדיקה מקצועית במהלך הדיון המשמעתי. הבדיקה אף חייבה בחינה מקבילה של שאלת החשד לפרסום אסור. במקרים כאלה בהם יש צורך ב”בדיקה או דיון נוספים” ממילא לא חל סד הזמנים שבדין ור’ סעיף 2(ב)(3) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) הקובע כך (ההדגשות לא במקור):

נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה.

(ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול –
…
(3) כשהתברר, לאחר בדיקה, שהענין נושא הבקשה טעון בדיקה או דיון נוספים;

להרחבה ר’ ברמ 5106/10,‏ יעקב אברמוביץ נ’ ועדת ערר שליד עיריית טבריה (מיום 28/8/13, הש’ ח’ מלצר) וכן עבל (ארצי) 48950-01-20‏ ‏ אלומון לאב בע”מ נ’ המוסד לביטוח לאומי, (מיום 18/4/2021)‏.

זאת ועוד, אף אם נאמר שבכל מקרה היה על הנתבעת 2 להשלים מלוא בדיקתה במועד קבוע וזו לא הושלמה – הרי בכל מקרה חלה הוראת סעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) הקובע כי במקרה בו “לא השיב עובד הציבור או לא הודיע תוך שלושת החדשים כאמור בסעיף 2(א) או (ג), רואים בכך, לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים”.

על כל אלה יש להוסיף שגם החלטה או טיפול בתלונה האורכים מעבר למועד שנקבע, אינם בטלות מעיקרא. החלטות כאלה אמנם מגבירות את נטל הראיה על עובד הציבור אך הן בתוקף ואין כל פסול באמור בהן. לעניין זה ר’ סעיף 6(א) לחוק הקובע כך (ההדגשות לא במקור) – “החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2א, 2ב, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין. הוראות סעיף זה אינן גורעות מאחריותו המשמעתית של עובד הציבור על אי-מילוי חובתו לפי חוק זה”.

נימוק שלישי מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 – היחס בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה
ככל שלתובע טענות כנגד ההתנהלות המנהלית של הנתבעת 2, הרי הנכון הוא לנקוט כנגדה בהליכים מנהליים בתקיפה ישירה ולא בהליך בתביעה עקיפה לתשלום פיצויים. נראה שהתובע הבין ויודע זאת היטב ולראיה הגיש כנגד הנתבעת 2 שתי עתירות לבג”צ. זאת לצד ומעבר להליך התקיפה העקיפה לתשלום פיצויים.

אין לנסות לערב בין הליך מנהלי בו משיג התובע על התנהלות הרשות לבין הליך נזיקי רגיל, בו נטען לעוולה ולפיצוי בגינה. על ההבדל המהותי בין עילה וזכות מינהלית לבין תובענה וזכות אזרחית ר’ יצחק זמיר, הזכות המינהלית” משפט וממשל טז 135, 137 (תשע”ה) שם הובעה הדעה הבאה: “הזכות המינהלית שונה באופן מהותי מן הזכות האזרחית. היא מוסדרת על ידי מערכת שונה של כללים, הלוא הם כללי המשפט המינהלי; היא מוגנת בדרך כלל על ידי מערכת נפרדת של ערכאות: בתי דין מינהליים, בית המשפט לעניינים מינהליים ובג”ץ; ערכאות אלה פועלות על פי סדרי דין וראיות מיוחדים, ויש להן שיקול דעת רחב מאוד בשאלה מהו הסעד הראוי בכל מקרה”. כך או כך, יש להיזהר ולא להפוך הערכאות הדיוניות ובית משפט השלום, לערכאות או טריבונלים מינהליים. יש להיזהר במתן אפשרות לתקיפה עקיפה של הליך מינהלי, פן אותה תקיפה עקיפה תשמש ככסות בלבד של הליכי תקיפה ישירה שלא ננקטו, או במקרה שלנו ננקטו ולא צלחו.
להרחבה ר’ גם רע”א 2933/18, עיריית אור עקיבא נ’ מקורות חברת מים בע”מ (מיום 1/8/2019, הש’ נ’ סולברג, השופטת י’ וילנר, הש’ א’ שטיין); ע”א 4291/17, ‏ עו”ד מוטי אלפריח נ’ עיריית חיפה (מיום 6/3/2019, הש’ מ’ מזוז, השופטת י’ וילנר והש’ ע’ גרוסקופף); וכן רע”א 2063/16, הרב יהודה גליק נ’ משטרת ישראל (מיום 18/4/2021, המש’ לנ’ א’ רובינשטיין, הש’ י’ עמית, הש’ צ’ זילברטל).

נימוק רביעי מארבעה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 – ובכל מקרה, התובע לא הוכיח נזק
הן עוולת הרשלנות הנטענת כנגד הנתבעת 2 והן עוולת הפרת חובה חקוקה הנטענת אף היא דורשות התייחסות לנזק שנגרם לתובע הדורש פיצוי. סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] העוסק בעוולת הרשלנות, קובע כך (ההדגשות לא במקור):
“עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה”.
ובמקביל סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין העוסק בהפרת חובה חקוקה קובע כך (ההדגשות לא במקור):
“מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק;…”
כלומר, על מנת לדון בטענות התובע לפיצוי בגין עוולות נזיקיות של הנתבעת 2 יש לדון בשאלת הנזק. על כך בפסקה הבאה.

כפי שהובהר לעיל על מנת לדון בטענות התובע לפיצוי בגין עוולות נזיקיות של הנתבעת 2 יש לדון תחילה בשאלת הנזק. ראשית, האם נגרם נזק? שכן אם לא נגרם נזק הרי לא התקיימו יסודות עוולת הרשלנות. ושנית, האם הנזק הוא מהסוג עליו נועד להגן החיקוק שהופר. שכן אם התשובה שלילית – לא התקיימו יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה.

לא ניתן לדון בשאלת הנזק שכן התובע לא הוכיח שום נזק הנובע מההתנהלות המיוחסת לנתבעת 2. טענותיו הן טענות מנהליות באשר לזמן התגובה של הנתבעת 2 ומתן ההחלטה מטעמה, אך לגופה של עוולה אין כל הוכחה לנזק שנגרם לתובע. גם בשל כך יש לדחות התביעה.

חלק רביעי – הערה לפני סיום וכן סוף דבר
הערה לפני סיום
התביעה נדחית לגופו של ענין. למעלה מהנדרש אתייחס להקלטות השונות שהקפיד התובע לערוך. התובע הקליט את עובדות הנתבע 1 וניתן לשמוע וכמעט לראות כיצד הוא מנסה למשוך אותן בלשונן ולשמוע מהן מילים שונות שיסייעו לו לגבש טענות שווא של הפליה אסורה כלפיו. כאן יודגש שגם בהקלטה המוצלחת ביותר מבחינת התובע בה נאמר לו על ידי אחת מעובדות הנתבע 1 שהוא בסיכון גבוה אין כל ממש. ודוק, הנתבע 1 מסר אף בתגובתו לוועדת המשמעת שהתובע הוא בסיכון גבוה. אין בכך כדי להתייחס דווקא למחלת האיידס של התובע אלא למצב הלסת והעצם, מצב שהוא בסיכון גבוה.

סוף דבר
לאור האמור לעיל התביעה כנגד שני הנתבעים נדחית. אני מחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד לנתבע 1 בסך כולל של 16,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ט”ו אדר תשפ”ג, 08 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, ט”ו אדר תשפ”ג, 08 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

חתימה