ענייני ירושה

עניינו של פסק דין זה, תביעות כספיות שהגישו חלק מהיורשים נגד מנהל עיזבון בסכום כולל של 739,547 ₪, בטענה שנגרמו להם נזקים כתוצאה מכך שלא השכיר נכסים שהיו שייכים לעיזבון.

עורך דין מומלץ

א. רקע עובדתי:

התובע 1 הוא בנם של התובעת 2 ושל — ז”ל אשר נפטר ביום 00.00.2005 (להלן: התובע, התובעת והמנוח). מלבד התובע נולדו לתובעת ולמנוח שני בנים ובת נוספים אשר אינם חלק מההליכים בהם עוסק פסק דין זה.

התובעת היא אדם שמונה לו אפוטרופוס בהתאם להחלטה שניתנה ביום 9.4.2013. תחילה מונה עו”ד יורם שגב ז”ל כאפוטרופוס לתובעת; בהחלטה מיום 30.1.17 מונתה תחתיו הקרן לטיפול בחסויים במינוי זמני; בהחלטה מיום 31.7.2017 מונה עו”ד ע’ כאפוטרופוס קבוע והוא שימש בתפקיד עת הוגשו התביעות מושא פסק דין זה; בהתאם לצו שנחתם ביום 3.10.2021 מונו עוה”ד ענת רוזנבאום ונעה בן ארי כאפוטרופסיות לתובעת לאחר שעו”ד ע’ ביקש להשתחרר מהתפקיד.

הנתבע הוא עורך דין אשר מונה בהחלטה מיום 20.6.2006 כמנהל עיזבון זמני לעיזבון המנוח יחד עם עו”ד נוסף, ובהחלטה מיום 12.2.2008 מונה כמנהל עיזבון קבוע ויחיד.

המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 19.4.1991, אשר צו לקיומה ניתן ביום 00.00.2007. ביום 20.5.2006 הגיעו היורשים להסכם חלוקת עיזבון וביום 8.2.2007 אישר בית המשפט את ההסכם ונתן לו תוקף של החלטה.

בעניין עיזבון המנוח וניהולו התנהלו הליכים מרובים בבית משפט זה (בראשית התנהלו ההליכים לפני כב’ השופט י’ שנהב ובהמשך לפני כב’ השופטת ש’ גליק). בהערת אגב יוער כי בין חלק מהיורשים מתנהלים אף כיום הליכים משפטיים שונים, חלקם ננקטו זה לא מכבר.
ניהול העיזבון נמשך תקופה ארוכה בת למעלה מ- 10 שנים, והוא כלל פניות רבות לבית המשפט ומחלוקות בין היורשים לבין עצמם ובין חלק מהיורשים לבין מנהל העיזבון בנושאים שונים.

נכסי העיזבון כללו בין היתר את הנכסים בהם עוסקות התביעות שלפניי כעת: דירת גג בבניין הנמצא ברחוב ב’ ב—, לה צמוד מחסן בקומת הקרקע באותו בניין אשר שימש כמשרד בחייו של המנוח (להלן: הדירה והמחסן ברחוב ב’). דירת פנטהאוז ודירה נוספת שמספרה 15 בבניין הנמצא ברחוב ה’ ב— (להלן: הפנטהאוז ברחוב ה’ ודירה 15 ברחוב ה’).

ביום 6.10.2010 הגיש הנתבע לבית המשפט בקשה למתן הוראות בעניין אופן חלוקת נכסי העיזבון בין היורשים (בקשה מספר 20 בת”ע 101790-16). הנתבע ביקש כי בית המשפט יאשר הסדר אותו הציע לחלוקת העיזבון, ולחילופין כי בית המשפט יורה על מכירת נכסי העיזבון וחלוקת התקבולים בין היורשים לאחר סיום הטיפול בפרויקט בו טיפל כחלק מניהול העיזבון. בין היתר ביקש הנתבע כי הבעלות בפנטהאוז ברחוב ה’ תירשם על שם התובעת (סעיף 63.א לבקשה), כי הבעלות בדירה 13 בבניין ברחוב ה’ תירשם אף היא על שם התובעת (סעיף 63.ב), וכי הדירה ברחוב ב’ תועבר על שם אחד מבניו של המנוח שאינו חלק מההליכים כאן והתקבולים ממכירתה על ידו יועברו לקופת העיזבון בגין חובותיו (סעיף 63.ד לבקשה).

ביום 9.1.2011, לאחר שהוגשו תשובות לבקשה למתן הוראות, התקיים דיון בבית המשפט ובהחלטה שניתנה בתומו קבע בית המשפט כדלקמן:

“1. תיק עזבון זה נפתח ב- 2006 ומאז הוא חוזר ובא אל שולחני ואל שולחנם של שופטים אחרים, חדשות לבקרים, הרבה פעמים שלא לצורך ועל פי הרוב בבקשות בהולות, דחופות ועוד כהנה וכהנה, באופן המלמד שהיורשים מתקשים להסתדר בינם לבין עצמם, זורקים מרה במנהל העזבון ואפילו בבאי-כוחם שפוכרים ידיהם בייאוש (לפחות שניים מהם).

2. ניהול עזבון נועד על פי החוק ועל פי הדין לכנס את נכסי העזבון ולחלק אותם בין היורשים.

3. כמובן כאשר יש הסכמה בין היורשים לעיתים יכול מנהל עזבון, בהסכמה ביניהם, לנצל “איחוד כוחות” מלאכותי זה, כדי “למקסם” את ניהול העזבון, ואולם זו אינה מטרתו של ניהול העזבון, ומשנה תוקף יש לדברים כאשר אין נושא עליו יכולים כל היורשים להסכים.

4. בנסיבות אלה ובין החלופות שהציג לי בבהירות רבה מנהל העזבון, ולאחר ששמעתי את עמדת כל הצדדים, אני סבורה שהגיעה העת לסיים את ניהול העזבון, לחלק את הזכויות בו באורח מיידי, ואז היורשים יוכלו להחליט בינם לבין עצמם כיצד להמשיך את הפוטנציאל הגלום בזכויות שירשו, אם הם מעוניינים בכך, או שמא הם מעוניינים למכור איש לרעהו את זכויותיהם, והכל כפי שיחייב השכל הישר והאינטרס הכלכלי.

5. בבקשה המסוימת הזו הודיע ב”כ היועמ”ש שאיננו נוקט עמדה ומשאיר זאת ליורשים עצמם.

6. אני מורה איפוא למנהל העזבון לחלק את העזבון, לרשום את הזכויות בהתאם למתחייב מצו קיום הצוואה או מפסקי הדין הנוגעים בדבר, היינו, אני נענית לסעיפים 63 א’ עד ה’, וכן חלוקת כל זכות אחרת או עסקה אחרת שהיא זכות מזכויות העזבון. …”

ביום 20.2.2013 הגיש הנתבע ארבע בקשות למתן הוראות בעניין אופן חלוקת נכסים שונים שהיו חלק מנכסי העיזבון (בקשות 56, 57, 58 ו- 59 בת”ע 101790/06). לענייננו, בקשר לפנטהאוז ברחוב ה’ ולדירה 15 ברחוב ה’, ביקש הנתבע כי מחצית הזכויות תרשמנה על שם התובעת ומחצית הזכויות תרשמנה על שם כל אחד מארבעת ילדי המנוח בחלקים שווים ביניהם, ולחילופין כי הזכויות תרשמנה במלואן על שם התובעת (בקשות 57 ו- 58). בקשר לדירה ברחוב ב’ ביקש הנתבע כי בית המשפט יאשר מכירתה לצד שלישי בהתאם להסכם מכר שצורף (בקשה 59).

ביום 1.5.2013 התקיים דיון בבית המשפט בארבע הבקשות למתן הוראות, וביום 7.5.2013 ניתנה החלטה בה התקבלו בקשות הנתבע, תוך שנקבע כדלקמן:

“17. תיק ניהול העזבון נפתח בשנת 2006, כאשר עד עתה טרם הסתיים ניהול העזבון, רישום הזכויות ע”ש היורשים וחלוקת נכסי העזבון בהתאם להחלטות השונות שניתנו ע”י בית המשפט.

18. דבר זה אינו מקובל עלי ואף כתבתי כך מספר פעמים בהחלטותיי השונות. תיק ניהול עזבון צריך להסתיים ולא ניתן לנהל תיק ניהול עזבון במשך למעלה מ-7 שנים. ניהול עזבון נועד על פי החוק ועל פי כללי הדין לכנס את נכסי העזבון ולחלק אותם בין היורשים, ועל מנהל העזבון לפעול בהתאם להוראות של ביהמ”ש.

19. נראה כי היורשים מתקשים להסתדר בינם לבין עצמם והדבר פוגע בחלוקת נכסי העזבון וסיום ניהול התיק.

20. ביום 06.10.10 הוגשה לביהמ”ש בקשה למתן הוראות מטעם מנהל העזבון, במסגרת בקשה מספר 20.

21. בדיון שהתקיים בפני ביום 09.01.11 בבקשה מספר 20 ניתנה החלטתי לפיה “אני מורה איפוא למנהל העזבון לחלק את העזבון, לרשום את הזכויות בהתאם למתחייב מצו קיום הצוואה או מפסקי הדין הנוגעים בדבר, היינו, אני נענית לסעיפים 63 א’ עד ה’, וכן חלוקת כל זכות אחרת או עסקה אחרת שהיא זכות מזכויות העזבון” (סעיף 6 להחלטתי).

22. הנה כי כן בהחלטתי מיום 09.01.11 הוריתי למנהל העזבון לחלק את הזכויות של העזבון באורח מיידי ולסיים את ניהול העזבון ונעתרתי לסעיפים 63 א’ עד ה’ לבקשה ולפיכך על מנהל העזבון לפעול בהתאם לאמור בהחלטתי. כמו כן קבעתי כי לאחר חלוקת הזכויות בעזבון, היורשים יוכלו להחליט בינם לבין עצמם כיצד להמשיך את הפוטנציאל הגלום בזכויות שירשו, אם הם מעוניינים בכך, או שמא הם מעוניינים למכור איש לרעהו את זכויותיהם.
…
24. בבקשה מספר 57 טען מנהל העזבון כי יש להורות על העברת הזכויות בדירה 15 ברחוב ה’ באופן ש-50% מהזכויות יירשמו ע”ש ילדי המנוח בחלקים שווים ביניהם ו-50% מהזכויות יירשמו ע”ש אלמנת המנוח, המשיבה 2. בהסכם בין היורשים מיום 20.05.06 אין התייחסות ספציפית לדירה זו אולם הצדדים הסכימו בהסכם כי “כל שאר הנכסים לרבות דירות ה’ של הצדדים יחולקו לפי מפתח של 50% לילדים/הצדדים ו-50% לאמא ולאחריה ל-7 נכדים מכל יורש אחר יורש בהתאם לחלק 10 לצוואה”. הסכם זה קיבל תוקף של החלטה ע”י כב’ השופט שנהב ביום 08.02.07. לפיכך ובהתאם להסכם שבין הצדדים אני נעתרת לבקשתו של מנהל העזבון ומורה לו להעביר את הבעלות בדירה 15 ברחוב ה’ כמפורט בסעיף א לבקשה, באופן ש-50% מהזכויות יירשמו ע”ש ילדי המנוח בחלקים שווים ביניהם (המשיבים 1, 3, 4 ו-5) ו-50% מהזכויות יירשמו ע”ש אלמנת המנוח, המשיבה 2, עם הערת “יורש אחר יורש”.

25. בבקשה מספר 58 טען מנהל העזבון כי יש להורות על העברת הזכויות בפנטהאוז ברחוב ה’, באופן ש-50% מהזכויות יירשמו ע”ש ילדי המנוח בחלקים שווים ביניהם ו-50% מהזכויות יירשמו ע”ש אלמנת המנוח, המשיבה 2, עם רישום הערה בדבר “יורש אחר יורש”; בהסכם בין היורשים מיום 20.05.06 אין התייחסות ספציפית לפנטהאוז אולם הצדדים הסכימו בהסכם כי “כל שאר הנכסים לרבות דירות ה’ של הצדדים יחולקו לפי מפתח של 50% לילדים/הצדדים ו-50% לאמא ולאחריה ל-7 נכדים מכל יורש אחר יורש בהתאם לחלק 10 לצוואה”. הסכם זה אושר בביהמ”ש ע”י כב’ השופט שנהב. יש לציין כי במסגרת סעיף 63 א’ לבקשה מספר 20, ביקש מנהל העזבון כי הבעלות בפנטהאוז תעבור ע”ש המשיבה 2 ובהתאם להחלטתי מיום 09.01.11 נעתרתי לבקשה. יחד עם זאת מנהל העזבון טען בבקשה שבפני וכן במסגרת בקשה מספר 36 שאין להורות על העברת מלוא זכויות הבעלות בפנטהאוז ע”ש המשיבה 2 אלא יש לפעול בהתאם להסכם מיום 20.05.06 שאושר בבימ”ש זה. לפיכך ונוכח האמור בהסכם בין הצדדים אני נעתרת לבקשתו של מנהל העזבון ומורה לו להעביר את הבעלות בפנטהאוז ברחוב ה’ כמפורט בסעיף א לבקשה, באופן ש-50% מהזכויות יירשמו ע”ש ילדי המנוח בחלקים שווים ביניהם (המשיבים 1, 3, 4 ו-5) ו-50% מהזכויות יירשמו ע”ש אלמנת המנוח, המשיבה 2, עם הערת “יורש אחר יורש”.

26. בבקשה מספר 59 טען מנהל העזבון כי יש להורות לו על מכירת הדירה ברחוב ב’ למר — [צד שלישי, עה”כ]. בסעיף 63 ד’ בבקשה מספר 20 ביקש מנהל העזבון כי הבעלות בדירה ברחוב ב’ תועבר ע”ש המשיב 4, מר — [אחד מילדי המנוח שאינו צד להליכים כאן, עה”כ], והתקבולים בגין המכירה “יועברו לקופת העזבון בגין הדירה ברח’ —” ובהחלטתי מיום 09.01.11 נעתרתי לבקשה זו. הדירה ברחוב ב’ אכן הועברה ע”ש המשיב 4, מר —, וכעת מנהל העזבון מבקש שביהמ”ש יאשר את הסכם מכר הדירה שצורף כנספח 10 לבקשה. מנהל העזבון צירף לבקשתו חוות דעת שמאית מחודש ינואר 2013 לפיה שווי זכויות הבעלות בנכס הינו 2,900,000 ₪. עוד צוין בחוות הדעת כי “שווי למימוש מהיר / כפוי הינו בגבולות 2,465,000 ₪”. בהסכם שצורף לבקשה מחיר תמורה המכירה הינו 2,660,000 ₪. מנהל העזבון טעם בדיון שהתקיים בפני ביום 01.05.13 כי הוא ניסה מספר פעמים למכור את הדירה ואין הוא סבור שניתן יהיה לקבל עבור הדירה מחיר גבוה יותר. בדיון, ב”כ המשיב 4, עו”ד —, הסכים להצעתו של מנהל העזבון (ראו עמ’ 3, שורות 1-9 ועמ’ 4 שורה 11). לא מצאתי כל טענה בטענותו של המשיב 3 – המתנגד היחיד לבקשה – ואין כל סיבה מוצדקת לעכב מכירת נכס זה. מכירת הנכס תכניס כספים לעזבון וניתן יהיה להתקדם ולחלק את העזבון ולסיימו. לפיכך ונוכח האמור לעיל, ומאחר והמדובר במחיר סביר (נוכח האמור בחוות הדעת) אני נעתרת לבקשה מספר 59 ומאשרת את הסכם המכר בין מר — לבין מר — הנושא 9 עמודים, ומתירה למנהל העזבון לחתום בשם העזבון על הסכם מכר זה ולבצע את הפעולות הנדרשות לצורך ביצוע ההסכם. …”

בהתאם להחלטה מיום 7.5.13, הדירה ברחוב ב’ נמכרה לצד שלישי והחזקה בה נמסרה ביום 28.1.2014; והפנטהאוז ודירה 15 ברחוב ה’ נרשמו על שם היורשים ביום 10.6.2013.

לאחר שהסתיים ניהול העיזבון הגיש הנתבע בקשה לפסיקת שכרו, ובהחלטה מיום 15.1.2019 נפסק כי מנהל העיזבון זכאי לשכר בשיעור של 4% משווי העיזבון בגין מאמץ מיוחד, ושכרו הועמד על סך של 1,039,201.68 ₪ בתוספת מע”מ. התובעים הגישו ערעור על החלטה זו, ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 20.11.2019 נקבע כי אין עילה להתערב בהחלטה לפיה למנהל העיזבון מגיע שכר טרחה בגובה של 4% בתוספת מע”מ (סעיף ד.2 לפסק הדין). אולם, משום שהעיזבון כלל גם חובות, נקבע שביחס לרכיב הכספי בלבד של העיזבון ייפסק שכר טרחה בגובה של 2% בתוספת מע”מ, וכן נקבע כי יש להפחית שוויו של אחד הנכסים שהובאו בחשבון בחישוב שווי העיזבון משום שלא היה חלק מהעיזבון.

לאחר שהסתיים ניהול העיזבון, הוגשו נגד מנהל העיזבון התביעות הבאות העומדות להכרעה כעת:

תמ”ש 75054-07-19: תביעה כספית על סך 56,862 ₪ שהגיש התובע ביום 31.7.2019. בתביעה זו טען התובע, כי בתקופה בה כיהן הנתבע כמנהל עיזבון, הוא נמנע מלהשכיר את הדירה והמחסן ברחוב ב’, וכתוצאה מכך נגרם לעיזבון נזק משמעותי של אבדן הכנסות. לטענת התובע, הנזקים נגרמו בתקופה שהחל ממועד מינוי הנתבע כמנהל עיזבון זמני ביום 20.6.2006 ועד למועד בו הועברה החזקה בנכס לרוכש ביום 28.1.2014, אולם התביעה מתייחסת לתקופה שתחילתה 7 שנים לפני מועד הגשתה היינו מיום 31.7.2012, וסך הכל לתקופה של 19 חודשים. התובע טען כי מחצית הזכויות בדירה זו שייכות לתובעת ומחציתן לו ולאחיו בחלקים שווים, ומכאן לשיטתו על הנתבע לשלם לו סך של 56,862 ₪ המהווה 1/8 מהנזקים שנגרמו לדבריו בגין אי השכרת הדירה והמחסן ברחוב ב’ בתקופת התביעה.

תמ”ש 47863-09-19: תביעה כספית על סך 433,197 ₪ שהוגשה בשם התובעת ביום 19.9.2019. גם תביעה זו עוסקת בטענות האמורות לעיל בעניין נזקים שנגרמו ליורשים כתוצאה מאי השכרת הדירה והמחסן ברחוב ב’. עניינה של תביעה זו, חלקה של התובעת בנזקים הנטענים, כמי שמחצית הזכויות בנכס היו שייכות לה. לעניין תקופת התביעה, נטען כי מחודש ינואר 2011 היתה התובעת במצב בו לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי או שכלי, ומשכך ובהתאם לסעיף 11 לחוק ההתיישנות, אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שמינואר 2011 ועד ליום 9.4.2013 שאז מונה לתובעת אפוטרופוס. לפיכך, התביעה מתייחסת לתקופה שתחילתה בחודש יוני 2010 וסופה במועד מסירת החזקה בנכס זה לרוכש ביום 28.1.2014, היינו 44 חודשים. על פי כתב התביעה, בתקופה זו נגרם לעיזבון נזק בסך של 866,394 ₪, ומשכך נתבע סך 433,197 ₪ המהווה מחצית הנזקים הנטענים.

תמ”ש 13468-04-20: תביעה כספית על סך של 249,488 ₪ שהוגשה בשם התובעת ביום 7.4.2020. תביעה זו עוסקת בטענות לנזקים שנגרמו ליורשים כתוצאה מאי השכרת הפנטהאוז ודירה 15 ברחוב ה’ בתקופה בה כיהן הנתבע כמנהל עיזבון. גם כאן נטען כי לנוכח הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אין להביא בחשבון במניין ההתיישנות את התקופה שמחודש ינואר 2011 עד ליום 9.4.2013. תביעה זו מתייחס לתקופה שמחודש ינואר 2011 עד למועד בו נרשמו הזכויות בדירות על שם היורשים, 10.6.2013, וסך הכל לתקופה של 31 חודשים.

יצוין כי שתי התביעות בעניין הדירה והמחסן ברחוב ב’ הוגשו תחילה בסכומים גבוהים יותר. אולם, לאחר שהוגשו כתבי הגנה והתקיים קדם משפט, בהחלטה שניתנה בתום קדם המשפט נקבע כי יש לתקן את כתבי התביעה ולהעמיד את הסכומים בכל תביעה כך שישקפו את חלקו של היורש התובע במסגרתה.

לאחר שהוגשו כתבי תביעה מתוקנים, בהחלטה מיום 31.12.2019 מונה מומחה רפואי לבחינת כשרותה המשפטית של התובעת מראשית שנת 2011, לנוכח הטענות שהועלו בעניין זה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. ביום 4.3.2020 הוגשה חוות דעת המומחה, לפיה במועדים הנדונים לא היתה התובעת כשירה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות. הנתבע הפנה למומחה שאלות הבהרה, ולאחר שהוגשו תשובותיו אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקרו על חוות הדעת.

ביום 10.11.2020 התקיים קדם משפט נוסף, ובהחלטה מיום 11.11.2020 מונה שמאי מקרקעין למתן חוות דעת בשאלות: מהם דמי השכירות שהיו יכולים להתקבל מהשכרת הדירה והמחסן ברחוב ב’ בתקופה שמחודש יוני 2010 עד סוף חודש ינואר 2014, ומהשכרת הפנטהאוז ודירה 15 ברחוב ה’ בתקופה שמחודש ינואר 2011 עד יום 22.7.2013. לאחר שהוגשו חוות דעת השמאי, שלחו התובעים שאלות הבהרה, ולאחר קבלת התשובות ביקשו התובעים לקיים דיון לשם חקירת השמאי. ביום 1.7.2021 התקיים דיון בו נחקר השמאי על חוות הדעת בעניין הדירה והמחסן ברחוב ב’, בעוד בעניין הפנטהאוז ודירה 15 ברחוב ה’ הודיע ב”כ התובעים כי קביעת השמאי מקובלת עליו (עמ’ 7 ש’ 24-20).

ב. טענות הצדדים:

לטענת התובעים:

למנהל עיזבון חובה מושגית להשכיר את נכסי העיזבון.

במסגרת הליכי ניהול העיזבון לא ניתנה החלטה הפוטרת את מנהל העיזבון מהשכרת הנכסים בעניינם הוגשו התביעות הנדונות כאן.

מכל מקום, גם לאחר שבית המשפט הורה לנתבע להעביר את נכסי העיזבון לשם היורשים בהחלטה מיום 9.1.11, הנתבע לא עשה זאת אלא רק לאחר כשנתיים וחצי, בחודש יוני 2013. במשך אותן שנים לא היתה כל מניעה להשכיר את הדירות.

שמאי המקרקעין שגה בהערכת שווי המחסן ברחוב ב’ אשר שימש כמשרד. ניתן היה להשכיר את המשרד תמורת 7,000 ₪ לחודש ולא כפי שהעריך השמאי תמורת 1,660 ₪ – 1,826 ₪ לחודש. כתוצאה מאי השכרת הדירה והמחסן ברחוב ב’ נגרם בתקופה שמחודש יולי 2012 עד ליום 28.1.2014 הפסד בסך 452,354 ₪, על פי הפירוט הבא: סך 261,560 ₪ הפסד שכ”ד, סך 15,200 ₪ תשלום ועד בית, סך 171,935 ₪ תשלומי ארנונה וסך 3,659 ₪ תשלום חשבונות מים. התובע זכאי לשמינית בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד לתשלום בפועל.

התובעת זכאית למחצית סכום הנזק שנגרם כתוצאה מאי השכרת הדירה והמחסן ברחוב ב’ בתקופה שמיום 6.6.2010 עד יום 28.1.2014, השווה ל- 395,327 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.2012 ועד לתשלום בפועל.

עוד זכאית התובעת למחצית סכום הנזק שנגרם כתוצאה מאי השכרת הפנטהאוז ודירה 15 ברחוב ה’, בתקופה שמיום 1.1.2011 עד יום 10.6.2013 שאז הועברו הדירות לשם היורשים. בתקופה זו נגרם ליורשים נזק בסך של 446,845 ₪, על פי הפירוט הבא: סך 388,069 ₪ הפסד שכ”ד, סך 39,401 תשלומי ארנונה, סך 19,375 תשלומי ועד בית. התובעת זכאית למחצית הסכום, היינו 223,422 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.4.2012 ועד לתשלום בפועל.

לטענת הנתבע:

הנתבע לא התרשל בתפקידו שכן לא היתה מוטלת עליו כל חובה להשכיר את הדירות נושא התביעות, לא מכוח הדין ולא מכוח החלטות בית המשפט בתקופת ניהול העיזבון.

עוד בשנת 2010 הורה בית המשפט לנתבע לחלק את נכסי העיזבון בין היורשים, ומשכך ברור שלא היה מקום להשכירם.

טענות התובע נגד הנתבע הועלו לאורך הליך ניהול העיזבון, ונדחו על ידי בית המשפט. משכך, התובעים אינם יכולים להעלות אותן טענות שוב כעת.

הגם שמלוא העובדות המהוות בסיס לתביעה היו ידועות לתובעים בזמן אמת, הם בחרו שלא לעשות מאום ולא לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות.

יש לדחות את התביעות לגופן ואף מחמת התיישנות או שיהוי, מעשה בית דין ושימוש לרעה בהליכי משפט.

ג. דיון והכרעה:

במוקד פסק דין זה ניצבת השאלה: האם יש לחייב את הנתבע לשלם סכומי כסף לתובעים משום נזקים שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מכך שהנתבע לא השכיר נכסים שהיו שייכים לעיזבון עת שימש כמנהל עיזבון?

על מנת להשיב לשאלה זו יש לבחון תחילה מהם תפקידיו של מנהל עיזבון והאם צודקים התובעים בטענתם שבגדר תפקידו חייב מנהל עיזבון להשכיר את דירות העיזבון:

תפקידיו של מנהל עיזבון מוגדרים בסעיף 82 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן: חוק הירושה), אשר לשונו כדלקמן: “מנהל עזבון חייב, בכפוף להוראות בית המשפט, לכנס את נכסי העזבון, לנהל את העזבון, לסלק את חובות העזבון, לחלק את יתרת העזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקויימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקויימת”.

מלבד זאת, מורה סעיף 83 לחוק הירושה, כי “בית המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, לתת למנהל עזבון הוראות בכל דבר הנוגע למילוי תפקידיו”.

לטענת התובעים, ניהול דירות ריקות מתבצע על ידי השכרתן, ועל כן כחלק מחובתו לנהל את העיזבון, חייב היה מנהל עיזבון להשכיר את דירות העיזבון. לעומת זאת, הנתבע טוען כי סעיף 82 לחוק הירושה אינו כולל כל הוראה לפיה על מנהל העיזבון לדאוג להשיא רווחים לטובת היורשים ו/או העיזבון, ועל כן מנהל העיזבון לא היה חייב להשכיר את הדירות לצדדים שלישיים.

בסעיף 82 לחוק הירושה לא כתוב באופן במפורש כי על מנהל עיזבון מוטלת חובה להשכיר את נכסי העיזבון. לעומת זאת, בקשר להשקעת כספי עיזבון מורה סעיף 85א לחוק הירושה, כי: “כספי העזבון שאינם דרושים לצרכי הנהלתו השוטפים, חייב מנהל העזבון להחזיקם או להשקיעם כדרוש לשם שמירת הקרן והבטחת פירות …”. לא קיימת בחוק הירושה או בתקנות שהותקנו לפיו הוראה דומה המטילה על מנהל העיזבון חובה להבטיח פירות נכסי מקרקעין. ניתן להניח כי אילו חפץ המחוקק להטיל על מנהל עיזבון חובה להבטיח פירות גם לגבי נכסי מקרקעין, הוא היה קובע זאת במפורש כפי שעשה בקשר לכספי העיזבון. מכך שהמחוקק בחר להטיל על מנהל עיזבון חיוב להבטיח פירות של כספי עיזבון, אך לא בחר להטיל על מנהל עיזבון חיוב להבטיח פירות של נכסי מקרקעין של העיזבון, ניתן ללמוד שחיוב כאמור לא קיים. היחס השונה לסוגי הנכסים השונים (כספים לעומת נכסי מקרקעין) עולה בקנה אחד עם אופיים השונה של הנכסים. יש הבדל בין השקעת כספים לבין השכרת נכס (ראו גם: ש’ שילה, פירוש לחוק הירושה, תשע”ה-1965 (כרך ג’, 2002) 149, להלן: שילה). השקעת נכס כרוכה במאמץ רב יותר מאשר השקעת כספים. כמו כן, ככלל השקעת כספים דרושה על מנת לשמור על ערכם, והשקעה לשם הבטחת פירות אינה כרוכה בעבודה משמעותית מעבר להשקעה לשם שמירת הקרן. רציונל זה אינו נכון לגבי נכסי מקרקעין, אשר בדרך כלל ערכם אינו פוחת (ואף להיפך) גם אם הם אינם מושכרים. מקום בו המנוח עצמו בחייו לא השכיר את הנכסים, וכאשר ניהול העיזבון נועד בראש ובראשונה לכינוס נכסי העיזבון וחלוקתם בין היורשים, מתחזקים הטעמים שלא לראות כחלק מחובת מנהל העיזבון לשמור על נכסי העיזבון, גם את החובה להשכירם.

אין משמעות הדבר שמנהל העיזבון אינו מוסמך להשכיר נכסי עיזבון מקום בו נכון לעשות זאת כחלק מניהול העיזבון. ברם, לא קיימת הוראה המחייבת אותו לעשות כן בכל מקרה ומקרה.

התובעים מפנים לסעיף 97 לחוק הירושה, הקובע כי מנהל עיזבון מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו, וכן מונה פעולות אותן אין מנהל העיזבון מוסמך לבצע בלי שבית המשפט אישרן תחילה, וביניהן “השכרה שחוקי הגנת הדייר חלים עליה” (ס”ק 2). התובעים מבקשים להסיק מכך, שהשכרה שחוקי הגנת הדייר אינם חלים עליה, היא בין הפעולות אותן חייב מנהל העיזבון לבצע. איני מקבלת היסק זה. המסקנה הנכונה מסעיף זה, היא שהשכרה שחוקי הגנת הדייר אינם חלים עליה, היא פעולה שמנהל עיזבון מוסמך לבצע מבלי שנדרש תחילה אישור בית המשפט. מוסמך, אך לא חייב.

התובעים מבקשים עוד להפנות לאתר האינטרנט של האפוטרופוס הכללי, שם לדבריהם מפורטים תפקידי מנהל עיזבון ובגדר כך מצוין גם “השכרת נכסים, ביטוחם ושמירתם”. ראשית, לאתר האינטרנט של האפוטרופוס הכללי אין מעמד נורמטיבי. שנית, גם שם לא מצוין כי בכל מקרה חייב מנהל עיזבון להשכיר את נכסי העיזבון.

המסקנה היא, כי השכרת נכסי העיזבון היא בין סמכויותיו של מנהל העיזבון, אולם לא מדובר בחובה המתקיימת בכל מקרה. השאלה מתי נכון להשכיר נכס של העיזבון כחלק מניהולו תלויה בנסיבות העניין. בגדר כך ניתן להביא בחשבון גם את השיקולים הבאים: האם הנכס הושכר בחייו של המנוח, טיבו של הנכס, האם נדרשת השקעת כספים על מנת שניתן יהיה להשכיר את הנכס ומה היחס בין מידת ההשקעה לבין מידת התמורה שתתקבל, האם ניהול העיזבון צפוי להסתיים בקרוב, האם ראוי להביא למכירת הנכס תחת השכרתו.

מתי יחויב מנהל עיזבון בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מאופן מילוי תפקידו?

סעיף 88 לחוק הירושה, מורה: “מנהל עזבון אחראי לנזק שגרם עקב הפרת חובתו כמנהל עזבון; בית המשפט רשאי לפטרו מאחריותו, כולה או מקצתה, אם פעל בתום לב ונתכוון למילוי תפקידיו; מנהל עזבון אינו נושא באחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט”. חלקו הראשון של הסעיף קובע אחריות אישית של מנהל עיזבון לנזקים שגרם עקב הפרת חובתו כמנהל עיזבון. חלקו השני של הסעיף קובע חריג לכלל שבחלקו הראשון, בשני מצבים: האחד, כאשר מנהל העיזבון פעל בתום לב והתכוון למילוי תפקידו (שני תנאים מצטברים), ובמצב זה לבית המשפט שיקול דעת אם לפטור אותו מאחריות, באופן מלא או חלקי; השני, כאשר מנהל העיזבון פעל בהתאם להוראת בית המשפט ופעולתו היתה בתום לב, ובמקרה כזה הוא פטור מאחריות.

למנהל העיזבון אחריות כלפי העיזבון ומי שיש לו אינטרס בעיזבון כיורשים ונושים. אם פעולת מנהל העיזבון גרמה נזק לעיזבון, היורשים רשאים לתבוע בנזיקין את מנהל העיזבון שביצע את הפעולה (שילה, 168-165; שוחט, פינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שביעית 2014), 220).

לפי לשון סעיף 88 לחוק הירושה, מנהל העיזבון יהיה אחראי לנזק, רק מקום בו הנזק נגרם “עקב הפרת חובתו כמנהל עזבון”. לגישת פרופ’ ש’ שילה ז”ל בספרו, יש לתת למילה “חובתו” בסעיף זה פירוש רחב, מעבר לסטייה מהחובות המוטלות על מנהל העיזבון במפורש על פי חוק הירושה, והכולל אף התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם התנהגות מקובלת של אדם הדואג לעצמו ולנכסיו. עוד לגישתו, “ברור כי אף שהמושג רשלנות אינו מוזכר בחוק הירושה כלל, מנהל עיזבון יהיה אחראי אישית על נזק שנגרם לעיזבון עקב רשלנותו” (שילה, 166).

הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות – קרי הפרה של חובת הזהירות שהייתה מוטלת על המזיק; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית, בית שמש, פ”ד לז(1) 119 (1982), להלן: פרשת ועקנין; ע”א 3518/16 פוגל נ’ עיריית טבריה (25.10.2018)).

את קיומה של חובת הזהירות יש לבחון בשני מישורים – מושגי וקונקרטי. המישור המושגי עוסק בשאלה האם סוג המזיק חייב בחובת זהירות כלפי סוג הניזוק בגין סוג הפעולה שהביאה להתממשות הנזק. המישור הקונקרטי בוחן האם המזיק הספציפי חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי בגין סוג הפעולה הספציפי שהביאה להתממשות סוג הנזק הספציפי (ע”א 243/83 עיריית ירושלים נ’ גורדון, פ”ד לט(1) 113 (1985), להלן: פרשת גורדון; ע”א 1167/11 פלוני נ’ פלוני (8.11.2013)). קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית נבחן על פי מבחן הצפיות, המבקש לבדוק “מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה, ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית)” (פרשת גורדון 129). יכולת הצפייה נבחנת בהיבט הטכני; לעומת הצורך לצפות שנבחן על-פי אמות מידה נורמטיביות, הכרוכות בטעמים של מדיניות משפטית (פרשת ועקנין, 126-125). ראו בעניין זה דברי כבוד השופט ע’ פוגלמן בע”א 1786/10 פלוני נ’ בית ספר אורים (27.2.2012) פסקה 11: “ה”צורך” לצפות הוא המסננת הנורמטיבית המשמשת את בית המשפט להוציא מתחומי האחריות נזקים שהטלת אחריות בגינם איננה רצויה אף על פי שאולי היתה “יכולת” לצפותם. כפועל יוצא – בכל הקשור להטלת אחריות בנזיקין – לא כל סיכון שהתממש לכדי נזק וניתן היה לצפותו, גם צריך היה לצפותו”.

מן הכלל אל הפרט –

אקדים את המאוחר ואציין כי בנסיבותיו של מקרה זה אין להטיל על מנהל העיזבון כל אחריות לנזק שנגרם כתוצאה מכך שלא השכיר את הדירות מושא התביעות שלפניי (הפסד דמי שכירות ותשלום הוצאות החזקה). מסקנה זו מתבקשת הן מניתוח המקרה בראי הוראת סעיף 88 לחוק הירושה והן מבחינתו לאורה של עוולת הרשלנות.

כמפורט לעיל: תביעת התובעת בעניין הדירה והמחסן ברחוב ב’ מתייחסת לנזקים שנגרמו על פי הנטען בתקופה שתחילתה ביום 6.6.2010; תביעת התובעת בעניין הפנטהאוז והדירה ברחוב ה’ מתייחסת לנזקים שנגרמו על פי הנטען בתקופה שתחילתה ביום 1.1.2011; ותביעת התובע בעניין הדירה והמחסן ברחוב ב’ מתייחסת לנזקים שנגרמו על פי הנטען בתקופה שתחילתה ביום 31.7.2012.

אולם, עוד ביום 6.10.2010 הגיש הנתבע בקשה למתן הוראות בעניין אופן חלוקת הדירות בין היורשים, וביום 9.1.2011 הכריע בית המשפט בבקשה זו, קיבל אותה והורה לנתבע לחלק את הדירות כפי המפורט שם. בית המשפט אף ציין בהחלטתו כי “ניהול העיזבון נועד על פי החוק ועל פי הדין לכנס את נכסי העזבון ולחלק אותם בין היורשים” (סעיף 2 להחלטה). לא זו אף זו, כבוד השופטת גליק קבעה באותה החלטה כי “הגיעה העת לסיים את ניהול העיזבון” ו”לחלק את הזכויות בו באורח מיידי” (סעיף 4 להחלטה). כלומר, על פי ההחלטה מיום 9.1.2011 היה על הנתבע לחלק את הדירות ולרשום את הזכויות בהן על שם היורשים כמפורט בבקשתו, וזאת באופן מיידי.

התביעות שלפניי מתייחסות לתקופה שלאחר המועד בו הגיש הנתבע את הבקשה למתן הוראות מיום 6.10.2010 (למען הדיוק, כאמור, לגבי אחת מבין שלוש התביעות הדבר נכון למעט ארבעה חודשים). יתר על כן, שתיים מהתביעות מתייחסות בעיקרן, ואחת מהן במלואה, לתקופה שלאחר המועד בו ניתנה ההחלטה מיום 9.1.2011 בה הורה בית המשפט למנהל העיזבון להעביר את הזכויות בדירות לשם היורשים באופן מיידי. הדעת נותנת שמשעה שהוגשה בקשה למתן הוראות בה התבקשה חלוקת הדירות ליורשים ומשניתנה החלטה המורה למנהל העיזבון לפעול כן, יפעל מנהל העיזבון להעברת הדירות לשם היורשים ולא להשכרתן.

הנתבע העיד בעניין זה: “ב-2010 הגענו למצב שאפשר היה להכריז על הפנטהאוז כיחידה נפרדת ואז הוא הפך להיות יחידה שאפשר היה לחלק אותה. ב-2010 אני הגשתי בקשה שאמרה אני מבקש לחלק את הרכוש … מבחינתי זה גם קו פרשת המים … אני מגיש בקשה מאוד מאוד מפורטת שמתייחסת להרבה מאוד נכסים מאוד מורכבים של העיזבון. היא אומרת לי, אתה יכול להתעסק בהם רק בתנאי שהאחים מוכנים לשתף פעולה איתך. אם הם לא משתפים איתך פעולה, אני לא מאשרת לך לבצע שום פעולה מאשר לקחת את חמשת הסעיפים הראשונים בבקשה שלך … אתה רושם על שם הצדדים ובזה גמרת את תפקידך …” (דיון מיום 7.6.22 עמ’ 90 ש’ 15 – עמ’ 91 ש’ 1). בהמשך שב הנתבע והעיד: “אני ב-2010 הייתי אמור תוך חודש חודשיים לגמור לרשום את הדירות האלה על שם האנשים, לשחרר את העסק, ללכת הביתה. אף אחד לא התכוון להמשיך ולמשוך את זה שנים בעשרות בקשות סרק שכל כולן נבעו מהיורשים. זה היה המנדט שלי. זה מה שעשיתי. האם השכרתי? לא, לא השכרתי” (עמ’ 110 ש’ 18-14). עדות הנתבע נמצאה אמינה בעיניי והיא אף עולה בקנה אחד עם המסמכים שהוגשו לתיק.

בהקשר זה יש לציין כי בסיכומיהם טענו התובעים שעדותו של הנתבע אופיינה בחוסר אמינות תוך שהפנו למספר הפעמים בהם השיב הנתבע בחקירתו הנגדית במילים “אני לא זוכר”. איני רואה עין בעין עם התובעים בעניין זה. אף אם נמצאו אי דיוקים מסוימים בעדותו של הנתבע, הרי שהם נגעו לשולי הדברים ולא לנושאים שבלב ההליכים. כאמור, עיקרי עדות הנתבע אף עולה בקנה אחד עם הבקשות וההחלטות שניתנו בהליכים שהתקיימו בעניין העיזבון ואשר אליהן הפנו הצדדים בהליכים שלפניי. הואיל והתביעות הוגשו שנים רבות לאחר תום התקופה בגינן הוגשו, אין להתפלא על כך שלחלק מהשאלות שנשאל השיב הנתבע כי אינו זוכר. הדברים נכונים אף לגבי שאלות שנשאל הנתבע ביחס למסמכים ישנים שהוצגו לו בעת חקירתו ואשר לא צורפו קודם לכן לכתבי התביעה או לתצהירים. יש לזכור כי מדובר בתיק ניהול עיזבון עב כרס וודאי לא ניתן לצפות ממנהל העיזבון לזכור כל מסמך ומסמך מתוך תיק ניהול העיזבון.

איני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם לפיה ההחלטה מיום 9.1.11 התייחסה לעסקת קומבינציה באחד מנכסי העיזבון בלבד, ולא לדירות בהן עוסק פסק דין זה. טענה כאמור אינה מתיישבת עם לשונה הברורה של ההחלטה ועם ההוראה האופרטיבית שבה, שלשונה: “אני נענית לסעיפים 63 א’ עד ה'” (סעיף 6), כאשר חלק מסעיפים אלה התייחסו לדירות בהן עוסק פסק דין זה.

בסיכומיהם טענו התובעים, כי בעקבות בקשה למתן הוראות שהגיש הנתבע עצמו בראשית שנת 2009, הורה לו בית המשפט בהחלטה מיום 23.6.2009 להשכיר את דירה 15 ברחוב ה’, ואף על פי כן לא השכיר הנתבע דירה זו. טענה זו, אף שהיא מהותית, לא נטענה בכתב התביעה ואף לא בתצהיר העדות הראשית, אלא הועלתה לראשונה בדיון ההוכחות. משכך בדין טען הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ואין לדון בטענה זו החורגת מגדר המחלוקת כפי ששורטט בכתב התביעה (ע”א 6799/02 יולזרי נ’ בנק המזרחי המאוחד בע”מ, פ”ד נח(2) 145 (2003); ע”א 4299/17 ויצמן נ’ חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע”מ (8.10.2020)).

מעבר לכך, דין הטענה להידחות גם לגופה. בקשת הנתבע אליה מבקשים התובעים להפנות אינה מונחת בפניי משום שלא הוגשה לתיק בית המשפט בהליכים שלפניי בשום שלב (לא צורפה לכתב התביעה או לתצהיר העדות הראשית ולא הוגשה בקשה מאוחרת להתיר הגשתה), ואף לא ניתן לעיין בה מתוך תיק ניהול העיזבון הואיל והוגשה לפני השלמת הטמעת מערכת “נט המשפט” והיא אינה סרוקה לתיק. ההחלטה שניתנה באותה בקשה, אף היא לא הוגשה לתיק בית המשפט. אולם עיון בתיק בית המשפט עצמו מעלה כי אכן ביום 23.6.2009 התקיים דיון בו טען הנתבע כי “דירה 13 הייתה צריכה להיות שייכת לעיזבון. — [בתו של המנוח, עה”כ] עשתה דין לעצמה, לקחה את דירה 13 וגובה היום את שכר הדירה של דירה 13. ומתגוררת בדירה 13 אשר שייכת לעיזבון. היתה הסכמה שזה יושכר ע”י המשפחה. והם לא מדברים בינם לבין עצמם. נכון להיום אנו נמצאים במצב שהעיזבון לא מקבל את שכר הדירה בגין הדירה זו” (עמ’ 4 ש’ 14-9). עוד בדיון נרשמה הסכמת גב’ — “לפנות את דירה 13 תוך חודשיים” (ש’ 21). בהחלטה שניתנה בהמשך נקבע: “1. אני נותנת תוקף של החלטה להסכמתה של הגב’ — שהיא תפנה את הדירה מכל אדם וחפץ השייך לה ותמסור את החזקה בה לידי עו”ד י’ תוך 60 יום מהיום. 2. במידה שלא תעשה כן במועד, ניתנת הוראה לעו”ד י’ להגיש תובענת פינוי לביהמ”ש המתאים” (עמ’ 5). הינה כי כן, בניגוד לטענת התובעים, החלטת בית המשפט אינה כוללת הוראה לנתבע להשכיר את הדירה כי אם לדאוג לפינויה של גב’ — ממנה.

כך או כך ואף אם היה מקום לראות בהחלטה מיום 23.6.09 כמורה למנהל העיזבון להשכיר את הדירה, הרי שכמפורט לעיל, בהחלטה מיום 9.1.11 אשר ניתנה בעקבות בקשת מנהל העיזבון למתן הוראות מיום 6.10.2010, הורה בית המשפט לנתבע להעביר את הדירה על שם התובעת. מכאן שאף אילו במועד מוקדם יותר היה על מנהל העיזבון להשכיר את הדירה, הוראה זו לא עמדה עוד בתוקף בהמשך (ראו גם עדות הנתבע בעניין זה בעמ’ 85).

יצוין בנוסף שלא הוכח בפניי בכל מסמך כי דירה 13 ברחוב ה’ בה עסקה ההחלטה מיום 23.6.09 היא דירה 15 ברחוב ה’ בעניינה הוגשה אחת התביעות שלפניי. אולם, אף אם אניח כך אכן כך, אין בכך כדי לשנות את התוצאה לנוכח כל אשר פורט לעיל.

אם כן לסיכום ביניים ניתן לומר כי בתביעות מלינים התובעים על כך שמנהל העיזבון לא השכיר דירות, לאחר המועד בו הוא הגיש בקשה למתן הוראות בעניין חלוקת דירות, ובסמוך למועד בו בית המשפט הורה לו לחלק את הדירות בין היורשים. טרוניה זו קשה מאוד לקבל לא כל שכן לקבוע כי הנתבע חייב בתשלום פיצוי לתובעים משום שהדירות לא הושכרו בתקופה בה אמורות היו לעבור לשמם של היורשים.

מעבר לאמור, ביום 28.10.2010 הגיש התובע בקשה אותה הכתיר כ”בקשה למתן הוראות” ובה ביקש כי בית המשפט יעביר את הנתבע מתפקידו, “לנוכח מחדליו הרבים של מנהל העיזבון, ולנוכח הנזקים הכספיים ההולכים ומתפתחים בעיזבון” (כך ברישא של הבקשה, אשר צורפה כנספח 2 לכתב ההגנה). בגוף הבקשה, המחזיקה 26 עמודים (ויחד עם הנספחים 147 עמודים), שטח התובע טענותיו נגד האופן בו מילא מנהל העיזבון את תפקידו, ובין היתר טען כי חרף הסכמת היורשים ביניהם שהדירה ברחוב ב’ תימכר, “לא עשה מנהל העזבון מאומה למכירת הדירה” (סעיף 2.16.1 לבקשה). עוד הלין התובע בבקשתו זו, על כך שהדירה ברחוב ב’ “היתה ריקה משוכר עם כניסת מנהל העזבון לתפקידו ואשר נשארה ריקה משוכר עד עצם היום הזה כתוצאה מחוסר טיפולו המשווע של מנהל העזבון במהלך כל תקופת כהונתו …” (סעיף 6.2 לבקשה).

בהחלטת בית המשפט מיום 20.12.2010 נדחתה הבקשה להעברת הנתבע מתפקידו, בזו הלשון: “בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, אני מורה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי בבקשה סיבה, ולו סיבה אחת, המניחה את הדעת בדבר ביטול מינויו של מנהל העזבון. שוכנעתי כי מנהל העזבון פועל בנאמנות ולטובת העזבון. בנסיבות העניין, איפוא, הבקשה נדחית”.

אמנם הסעד שהתבקש בבקשת התובע לא היה להורות למנהל העיזבון להשכיר את הדירות. אולם, העובדה שבית המשפט בפניו התנהל הליך ניהול העיזבון נתן דעתו לטענות התובע לפיהן הנתבע פעל שלא כשורה עת לא השכיר את הדירה ברחוב ב’, ומצא שהנתבע “פעל בנאמנות ולטובת העזבון”, בעלת משקל לא מבוטל. כאשר נשאל התובע בעניין זה בחקירתו הנגדית, לא היתה בפיו תשובה עניינית (חקירתו הנגדית של התובע בדיון מיום 1.7.21, עמ’ 58-56).

יצוין כי עת נשאל התובע האם הגיש ערעור על ההחלטה שלא להעביר את מנהל העיזבון מתפקידו, לא ידע להשיב באופן חד משמעי (עמ’ 59). אולם ברור שישנן שתי אפשרויות בלבד: או שהתובע בחר שלא לערער על החלטה זו, או שהוגש ערעור והערעור נדחה שהרי בפועל הנתבע המשיך בתפקידו כמנהל עיזבון. כך או כך, ההחלטה מיום 20.12.10 לא שונתה.

יתר על כן, כמפרט לעיל, ביום 20.2.2013 הגיש הנתבע בקשות נוספות למתן הוראות, בין היתר בעניין הדירות בהן עוסק פסק דין זה. בהחלטה מיום 1.5.2013 התקבלה בקשת הנתבע, תוך שנכתב שוב כי ניהול העיזבון נועד “לכנס את נכסי העזבון ולחלק אותם בין היורשים, ועל מנהל העזבון לפעול בהתאם להוראות של ביהמ”ש” (סעיף 18 להחלטה). כאמור, בהחלטה זו נקבע כי הזכויות בפנטהאוז ובדירה 15 ברחוב ה’ תרשמנה על שם היורשים בהתאם לאופן שנקבע שם, וביום 10.6.2013 הושלם הרישום בהתאם לכך. עוד בהחלטה זו אושרה מכירת הדירה ברחוב ב’ לצד שלישי בהתאם להסכם עמו אשר צורף לבקשת מנהל העיזבון. בכך ועם מסירת החזקה בדירה ברחוב בג’ לרוכש, למעשה תם טיפולו של מנהל העיזבון בדירות מושא ההליכים שלפניי.

הינה כי כן, אף בהחלטה מיום 1.5.2013 עמד בית המשפט על כך שתפקידו של מנהל העיזבון היה לכנס את נכסי העיזבון ולחלקם בין היורשים, והביע תרעומת על כך שהדבר לא נעשה תקופה כה ארוכה בת כ-7 שנים, תוך שציין כי “נראה כי היורשים מתקשים להסתדר בינם לבין עצמם והדבר פוגע בחלקות נכסי העזבון וסיום ניהול התיק” (סעיף 19 להחלטה).

בנסיבות אלה, אין מקום לראות בנתבע כאחראי להפסד שכר הדירה ולהוצאות החזקת הדירות.

התובעים טוענים עוד, כי לכל הפחות היה על הנתבע להשכיר את הדירות בתקופה שלאחר המועד בו ניתנה ההחלטה מיום 9.1.11 ועד למועד בו הועברו הזכויות בפנטהאוז ובדירה 15 ברחוב ה’ ליורשים ונמכרו הזכויות בדירה ברחוב ב’ לצד שלישי. אולם, שוכנעתי כי כדברי הנתבע, הטעם לכך שלא עלה בידו לפעול לפי ההחלטה מיום 9.1.11 מייד לאחר הינתנה נעוץ ביורשים. ראו עדות הנתבע בחקירתו הנגדית כי לא הצליח להעביר את הדירות לשם היורשים לנוכח היחסים העכורים שבין היורשים לבין עצמם (“בגללם … בגלל מלחמה”, עמ’ 91 ש’ 12-9). טענה זו של הנתבע מתיישבת היטב עם החלטות בית המשפט בתיק ניהול העיזבון, למשל סעיף 19 להחלטה מיום 7.5.13 בו נכתב: “נראה כי היורשים מתקשים להסתדר בינם לבין עצמם והדבר פוגע בחלוקת נכסי העזבון וסיום ניהול התיק”. כמו כן, בסעיף 26 להחלטה מיום 7.5.13 הובאה טענת הנתבע אותה עת כי “ניסה מספר פעמים למכור את הדירה” ברחוב ב’, וכן צוין כי אף למכירה שעמדה על הפרק באותה החלטה ואשר בסופו של דבר אושרה במסגרתה, התנגד התובע. גם בבקשות הנתבע למתן הוראות מיום 20.2.13 (בקשות 57 ו- 58), פרט הנתבע כי לאחר ההחלטה מיום 9.1.11 התנגד התובע לרישום מלוא הזכויות על שם התובעת כפי שנקבע באותה החלטה (סעיף 3 לבקשות). מילים אחרות: כעולה מהבקשות וההחלטות במסגרת תיק ניהול העיזבון אליהן הפנו הצדדים בהליך שלפניי, התנהלות היורשים אשר היו מסוכסכים ביניהם בנושאים שונים והתנגדו לפעולות אלו ואחרות שחפץ הנתבע לבצע כמנהל העיזבון, הביאו להימשכות ניהול העיזבון ואף לכך שלא עלה בידי מנהל העיזבון לבצע את החלוקה בהתאם להחלטה מיום 9.1.11 בסמוך לאחר הינתנה.

בנוסף טוענים התובעים, כי בצוואת המנוח נקבע שיש להשכיר את הדירות, ואף מטעם זה היה על מנהל העיזבון להשכירן. טענה זו דינה להידחות. כפי שטען הנתבע בצדק, העיזבון חולק לפי הסכם חלוקה בין יורשים ולא בהכרח לפי הוראות הצוואה. ראו בעניין זה אף החלטת כב’ השופטת גליק מיום 7.5.2013 אשר צוטטה לעיל בסעיפים 25-24. משעה שהיורשים, וביניהם התובעים, בחרו לחלק את העיזבון לפי הסכמה ביניהם ולא לפי הוראות המנוח בצוואה, הרי שאין הם יכולים להלין על כך שמנהל העיזבון לא פעל לפי הוראות הצוואה אלא לפי ההסכמות אליהן הגיעו היורשים. מעבר לצורך יוער כי דומני שאף ההוראה להשכיר דירות אליה מפנים התובעים בעמוד השלישי בצוואת המנוח, עוסקת ב”יתר הנכסים” לגביהם הצוואה אינה כוללת הוראה אחרת, בעוד לכל הפחות ביחס לחלק מהנכסים מושא פסק דין זה כוללת הצוואה הוראה אחרת כך שגם לפי הצוואה לא היתה חובה להשכירם.

עוד ראוי להפנות בעניין התנהלות מנהל העיזבון, לכך שסופו של דבר, לאחר תום ניהול העיזבון, בהחלטה מיום 15.1.19 נפסק למנהל העיזבון שכר טרחה גבוה בשיעור המקסימאלי הקבוע בדין, בגין “מאמץ מיוחד”, וכך מתוך נימוקי ההחלטה:

“27. מעיון במערכת נט המשפט עולה כי במסגרת תיק ניהול העיזבון ת”ע 101790/06 ות”ע 101791/06 הוגשו כ-140 בקשות ( !!!) ולצידן של בקשות אלה הוגשו הליכים נוספים אשר התנהלו לצד תיק ניהול העיזבון, לרבות, תביעות ערעורים, בקשות רשות ערעור. בנוסף קיימים לצדדים 20 (!) תיקים קשורים. עוד אוסיף כי המשיב 3 [התובע בהליך שלפניי, עה”כ] הגיש תובענה לביטול הסכם חלוקת עיזבון שנחתם בין היורשים ושקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו מונה המבקש כמנהל עיזבון ( ראה ת”ע 101791/06 ) תביעתו נדחתה וכך גם הערעור לבית המשפט המחוזי.

28. שוכנעתי כי לאורך כל ניהול העיזבון “זכה” מנהל העיזבון לחוסר שיתוף פעולה מצדם של חלק מהמשיבים אשר הערימו עליו קשיים שלא לצורך אשר בגינם נדרש להשקיע מאמץ מיוחד וזמן רב, הרבה יותר מאשר היו נדרשים לו היה זוכה לשיתוף פעולה מצידם ולהלן אפרט:

28.1 בעניין עסקת ה’ – חלק מהמשיבים בחרו תחילה שלא לחתום על הסכם הפשרה, דבר שצריך הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט וקיום של שני דיונים ומתן החלטה בעניין זה. בנוסף המשיבה 5 סירבה לחתום על שטרי המכר לביצוע העברת הזכויות על פי הסכם הפשרה, ובשל כך נאלץ מנהל העיזבון להגיש בקשה למתן הוראות (במסגרת הבקשה שהוגשה למתן הוראות נאלץ מנהל העיזבון להופיע לדיון שנקבע) ולבסוף ניתנה החלטה המורה למנהל העיזבון לפעול לחתימה על כל מסמך הנוגע לביצוע העברת הזכויות על פי הסכם הפשרה וזאת ככל שהמשיבה 5 תעמוד בסירובה.

28.2 מנהל העיזבון ציין בדיון שנערך לפני ביום 9.1.11 כי הינו חפץ בהתפטרותו מתפקידו וזאת לאור התנהלות היורשים, וחרף בקשתו זו, סירבתי לשחררו מתפקידו: “אין שום תיק שאשמח להיפטר ממנו יותר מהתיק הזה. התיק הזה גורם לנו להמון התעסקות בדברים שלא שייכים לענין, תביעות נגדי, תלונות בלשכת עוה”ד. יש לי עו”ד במשרד שכל מה שהוא עושה זה משיב לכל מיני בקשות סרק כאלה ואחרות. אני לא הגשתי את הבקשה מיוזמתי, פנה עו”ד — אלי וביקש שאאריך את המינוי. היתה בקשה בענין —, פנה — [אחד מילדי המנוח שאינו צד להליכים שלפניי, עה”כ] וביקש לאשר את העסקה ולהאריך את המינוי, לכן אמרתי שאגיש את הבקשה, אמרתי יש 2 מבקשים ואת האמא המסכנה שאין מי שידבר בשמה, אני אנסה לעשות מאמץ כדי להביא אותו לגמר ואז הגשתי את הבקשה. ואז מה שקרה זה ש— משך את הבקשה שלו לאשר את ההסדר ב— ויחד עם זה משך את הבקשה להאריך את המינוי שלי, ויוצא שאני נלחם ביורשים כדי להאריך את מינויי, ולא היא. הם האויבים הכי גדולים של עצמם, לדאבוני הרב”.

28.3 המשיב 4 הגיש תביעה למינוי מנהל עיזבון נוסף ת”ע 20355-03-13 ותביעתו נדחתה. גם בתביעה זו נאלץ המבקש להתגונן.

28.4 המשיב 3 הגיש תביעה כספית תמ”ש 45315-12-13 שגם בה נאלץ מנהל העיזבון להתגונן (יצוין כי תביעתו של המשיב 3 התקבלה בחלקה).

28.5 המבקש נאלץ להתמודד עם הליכים משפטיים שנקטו נגדו חלק מהמשיבים, כך למשל הגיש המשיב 4 בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט ובקשה לעיכוב ביצוע (רמ”ש 51552-05-13). המבקש נאלץ להתגונן ולבסוף נדחתה הבר”ע.

28.6 לאור קשיים שהערימו חלק מהמשיבים על מכירת הדירה ברחוב מ’, נדרש המבקש להגיש כ-13 בקשות (בקשה מס’ 59,63,67,71,72,79,80,81). בנוסף המבקש השקיע שעות רבות בניהול וטיפול בדירה.

28.7 המבקש פעל לביצוע העברת הזכויות בדירה ברחוב —, בעניין זה הגיש המשיב 4 בר”ע ובקשה לעיכוב ביצוע.

28.8 המבקש התמודד עם מספר עצום וחריג של בקשות שהוגשו ע”י המשיבים בנוגע לניהול העיזבון- רמ”ש 6139-02-12- בר”ע שנדחתה , רמ”ש 3731-01-11 בר”ע שנדחתה, עמ”ש 4616-04-12 (ערעור שנדחה), בקשות 64, 69.

28.9 המשיב 3 הגיש תלונות לוועדת האתיקה – 3 תלונות מהימים : 13.2.11, 6.3.11 , 24.3.11.

28.10 תובענה שהגיש המשיב 4 במסגרת ת”ע 20355-03-13- בית המשפט דחה את התובענה.

29. על הקשיים שהערימו היורשים על המבקש ניתן ללמוד מהחלטתי בפרוטוקול הדיון מיום 9.1.11 בו ציינתי כי “תיק עזבון זה נפתח ב- 2006 ומאז הוא חוזר ובא אל שולחני ואל שולחנם של שופטים אחרים, חדשות לבקרים, הרבה פעמים שלא לצורך ועל פי הרוב בבקשות בהולות, דחופות ועוד כהנה וכהנה, באופן המלמד שהיורשים מתקשים להסתדר בינם לבין עצמם, זורקים מרה במנהל העזבון ואפילו בבאי-כוחם שפוכרים ידיהם בייאוש (לפחות שניים מהם). ניהול עזבון נועד על פי החוק ועל פי הדין לכנס את נכסי העזבון ולחלק אותם בין היורשים. כמובן כאשר יש הסכמה בין היורשים לעיתים יכול מנהל עזבון, בהסכמה ביניהם, לנצל “איחוד כוחות” מלאכותי זה, כדי “למקסם” את ניהול העזבון, ואולם זו אינה מטרתו של ניהול העזבון, ומשנה תוקף יש לדברים כאשר אין נושא עליו יכולים כל היורשים להסכים”.

30. המסקנה: מנהל העיזבון נקט בהיקף נרחב וחריג של פעולות לאורך כל ניהול העיזבון ועשה כל שאל ידו כדי לקדם את ניהול העיזבון ולפעול לחלוקת נכסי העיזבון ליורשים. בנסיבות אלה ברור לכל כי מגיע למנהל העיזבון שכר טרחה בשיעור של 4% משווי העיזבון”.

ודוק: אין בעצם ההחלטה בה נפסק שכרו של הנתבע כדי למנוע מהיורשים הגשת תביעה נזיקית נגדו. אולם, לאותה החלטה משמעות בהיבט הראייתי. ההחלטה מלמדת על היקף העבודה הרב שנאלץ הנתבע להשקיע בניהול העיזבון ועל הקשיים שהערימו היורשים או מי מהם, לרבות התובע עצמו. בפרט יש להפנות לסעיף 28.6 להחלטה המזכיר את הקשיים שהערימו חלק מהיורשים על מכירת הדירה ברחוב ב’. יש מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב בכך שלאחר שהיורשים הערימו קשיים על מכירת הדירה ובשל כך התעכב סיום טיפול מנהל העיזבון בה, עותרים היורשים לחיוב מנהל העיזבון בסכום שהפסידו לשיטתם בגין אי השכרת הדירה באותה תקופה. עוד יש בהחלטה זו כדי ללמד על כך שבית המשפט התרשם במסגרת הליך העיזבון שמנהל העיזבון ביצע מלאכתו נאמנה, שאחרת לא היה קובע כי מגיע לו שכר חריג בגין “מאמץ מיוחד” בהתאם להוראת תקנה 45ב(ב) לתקנות הירושה, תשנ”ח-1998.

במסגרת ההליך שלפניי שבו התובעים והפנו לכך שבמסגרת פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ביום 20.11.2019 בערעור על ההחלטה בה נפסק שכרו של הנתבע, הופחת השכר שנקבע בהחלטה מיום 15.1.19. ברם, יש להדגיש כי קביעת בית המשפט המחוזי שיש לפסוק את שכרו של הנתבע בסכום נמוך מזה שנקבע בהחלטה מיום 15.1.19, נבעה מכך שהעיזבון כלל גם חובות וכן מהוצאת אחד הנכסים משווי העיזבון לנוכח הקביעה כי לכתחילה לא נכלל בו. פסק דינו של בית המשפט אינו קובע כי הנתבע לא היה זכאי לתשלום עבור מאמץ מיוחד. ההיפך מכך, בפסק הדין נקבע במפורש כדלקמן: “במקרה דנן, אין כל עילה להתערב בהחלטת בהמ”ש קמא, שקבע שלמנהל העיזבון מגיע שכר טרחה בגובה של 4% בתוספת מע”מ משווי העיזבון, עקב המאמץ המיוחד שהושקע בטיפול בעיזבון. מדובר בעיזבון בעל נכסים רבים, ומנהל העיזבון טיפל בו יותר מעשר שנים. היה על מנהל העיזבון להתמודד עם קשיים רבים עקב התנהלות חלק מהיורשים ואין כל ספק כי הוא נדרש למאמץ מיוחד ולהיקף עבודה עצום, לצורך הטיפול בעיזבון. לפיכך, יש לדחות את טענות המערערים בכל הנוגע לגובה אחוז שכר הטרחה שנפסק – ארבעה אחוז …” (סעיף ד.2).

לסיכום: משעה שתפקידו של הנתבע ביחס לדירות מושא ההליכים שלפניי היה להעבירם לשם היורשים או למכרם לצד שלישי, הרי שהעובדה שהנתבע לא השכיר את הדירות אינה מהווה “הפרת חובתו” כלשון סעיף 88 לחוק הירושה, גם לפי פרשנות מרחיבה למונח זה. עוד משנת 2010 ולכל המאוחר מראשית שנת 2011 היה על מנהל העיזבון לסיים את הטיפול בדירות מושא התביעות שלפניי. כך בהתאם לבקשות שהגיש הנתבע וכך לפי ההוראות שנתן בית המשפט לנתבע כמנהל העיזבון. יש לזכור כי מנהל העיזבון הוא עושה דברו של בית המשפט והוא חייב בראש ובראשונה להיות נאמן לבית המשפט ולהוראותיו (ע”א 474/65 טראובר נ’ מנהיים, פ”ד כ(2) 92 (1966) 95; ע”א 153/77 אלואשוילי נ’ סמואל, פ”מ לב(1) 627 (1978)). ההחלטות שניתנו בתיק ניהול העיזבון ואשר הוזכרו לעיל מלמדות על כך שגם קודם למועד בו הגיש מנהל העיזבון את הבקשה למתן הוראות בעניין חלוקת הדירות, היה עיקר תפקידו ביחס לדירות אלה – לחלקן בין היורשים. בפועל חולקו הדירות (בין באמצעות רישומן על שם היורשים ובין באמצעות מכירה לצד שלישי) רק כעבור למעלה משנתיים ולאחר שהיה על מנהל העיזבון להגיש בקשה נוספת למתן הוראות. אולם, הוכח כי העיכוב לא ארע בעטיו של מנהל עיזבון, אלא מחמת שהיה עליו להתמודד עם התנגדויות מצד מי מהיורשים וכן עם ויכוחים ומריבות בין היורשים לבין עצמם. בנסיבות אלה, העובדה שהנתבע לא השכיר את הדירות עולה בקנה אחד עם התנהגות מקובלת של אדם הדואג לעצמו ולנכסיו.

לחילופין, בנסיבותיו של מקרה זה לכל הפחות יש לראות את מנהל העיזבון כמי שפעל בתום לב ונתכוון למילוי תפקידו ובנסיבות העניין יש לפטור אותו מאחריות במלואה, או כמי שפעל בתום לב ובהתאם להוראות בית המשפט והוא פטור מכל אחריות. כל זאת לפי חלקו השני של סעיף 88 לחוק הירושה.

עת הגיש הנתבע בקשה למתן הוראות בשנת 2010 הוא לא יכול היה לצפות כי יחלפו עוד חודשים רבים עד שיעלה בידיו לסיים את טיפולו בדירות מושא התביעות שלפניי. אף אין לדרוש ממנו ברמה הנורמטיבית לצפות עיכוב כאמור. שאחרת, יינתן תמריץ ליורש לפעול לעיכוב פעולתו של מנהל העיזבון מתוך ידיעה שאם פעולתו תביא לנזק יוכל הוא להטיל את האשם בכך על מנהל העיזבון ואף להיפרע ממנו. תוצאה זו כמובן אינה מתקבלת על הדעת. מקום בו יורשים מפריעים למנהל העיזבון לבצע את תפקידו והתנהלותם מעכבת את פעולתו ואת סיום ניהול נכסי העיזבון, גם אם מנהל העיזבון יכול מבחינה עובדתית לצפות שניהול העיזבון יימשך יותר מהרצוי, הרי שמחינה נורמטיבית אין לומר שמנהל העיזבון צריך היה לצפות את העיכוב. לפיכך, לא חלה על הנתבע חובת זהירות, וממילא נובעת המסקנה כי הנתבע לא התרשל עת לא השכיר את הדירות. אף שדי באמור, יצוין גם שכאשר סבר מנהל העיזבון שהוא צפוי לסיים בתוך זמן קצר את תפקידו ביחס לדירות מושא פסק דין זה, לא זו בלבד שהשכרת הדירות אינה התנהלות מתחייבת, אלא שהשכרת הדירות אף עלולה היתה לפגוע ביכולת למכור את הנכסים.

מעבר לאמור ולמעלה מהצורך יש לציין שהתובעים עצמם לא ביקשו בזמן אמת כי בית המשפט יורה למנהל העיזבון להשכיר את הדירות. אמנם טרוניות התובע גם בעניין זה הועלו במסגרת בקשתו להורות על העברת מנהל העיזבון מתפקידו (אשר כאמור נדחתה), אך בקשה למתן הוראות למנהל העיזבון בעניין השכרת הדירות לא הוגשה. ראו: דברי ב”כ התובעים בקדם המשפט מיום 10.11.2020, עדות התובע בחקירתו הנגדית בעמ’ 46-41 ובעמ’ 55.

טענות התובעים כי לא הגישו בקשה בזמן אמת משום שבית המשפט צידד באופן מוחלט בנתבע, דינן להידחות מכל וכל. התובע נקט במספר לא מבוטל של הליכים אשר התבררו בפני אותו מותב כפי שפורט בהחלטה מיום 15.1.19 שצוטטה לעיל, ומשכך ברור שאין הוא יכול לטעון שנמנע מהגשת בקשה מסוימת משום האופן בו דן בית המשפט בבקשותיו. ראו גם עדות התובע בחקירתו הנגדית כי היה מעורב בהליכי העיזבון, הגיש בקשות והיה “מהדמויות היותר בולטות בתיק העיזבון” (דיון מיום 1.7.21 עמ’ 40). משהגיש התובע בקשה להעביר את מנהל העיזבון מתפקידו בין היתר משום טענתו שלא השכיר את דירות העיזבון, קל וחומר שהיה באפשרותו להגיש בקשה למתן הוראות למנהל העיזבון לפעול להשכרת הדירות. זאת ועוד, לו היו התובעים מגישים בקשה למתן הוראות ולאחר מתן החלטה היו סוברים כי נפלה שגגה תחת בית המשפט, היה באפשרותם לפנות לערכאת הערעור, כפי שעשו בפועל לא פעם. אף מטעם זה התובעים אינם יכולים להתעלם כעת מכך שבזמן אמת החליטו שלא להביא את סוגיית השכרת הדירות לפתחו של בית המשפט.

אילו סברו התובעים בזמן אמת כי על מנהל העיזבון להשכיר את הדירות, הדעת נותנת שהיו מגישים בקשה למתן הוראות בעניין זה, בפרט לנוכח פעילותו העניפה של התובע במסגרת הליכי ניהול העיזבון. לא זו אף זו, ככל שהתובעים היו מגישים אותה עת בקשה למתן הוראות למנהל העיזבון להשכיר את הדירות, היא היתה מוכרעת לכאן או לכאן. ככל שהיתה מתקבלת, היו הדירות מושכרות ולא היה לתובעים על מה להלין כעת; וככל שהיתה נדחית, היה בכך כדי לחסוך התדיינות משפטית אשר נעשית כעת, בדיעבד, בחלוף שנים רבות ממועד תום טיפולו של מנהל העיזבון באותם נכסים.

לנוכח כל המפורט לעיל, דין התביעות להידחות ואין צורך להמשיך ולדון בטענות התובעים בעניין גובה הנזק שנגרם להם לשיטתם. רק על מנת לסבר את האוזן יוער בהקשר זה כי שמאי המקרקעין שמונה כמומחה מטעם בית המשפט נחקר ארוכות על ידי ב”כ התובעים בעניין דמי השכירות עבור הדירה והמחסן ברחוב ב’ (כאמור, בעניין הפנטהאוז ודירה 15 ברחוב ה’ הודיע ב”כ התובעים בדיון בו נשמעה חקירת השמאי כי הוא אינו חולק על חוות הדעת). בסופו של דבר בסיכומים מיקדו התובעים טענותיהם בעניין דמי השכירות שהוערכו עבור המחסן. בעניין מעמדה של חוות דעת מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט והטעמים המצומצמים להתערבות בית המשפט בקביעותיה, ראו דברי כבוד השופט ש’ שוחט ברמ”ש (תל-אביב) 35818-09-22 אלמונית נ’ פלוני (31.10.22): “הלכה היא, כי “מומחה שמונה מטעם בית המשפט משמש, לצורך בירור התובענה במסגרתה נתמנה, מעין זרוע ארוכה של בית המשפט בתחום מומחיותו. לא בנקל יורה בית המשפט על פסילת חוות דעת מומחה אשר מינה “הכלל הוא כי חוות דעתו של המומחה לא תיפסל אם אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי לגרום לעיוות דין” (רע”א 7714/05, אלגרה כהן נ’ רשות הנמלים והרכבות נמל חיפה (פורסם בנבו)). פסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אינה עניין שבשגרה. נקודת המוצא היא, שהמומחה פעל בהגינות ובתום לב, ולא כל שגגה או תקלה יביאו לפסילתו (ראו רע”א 6116/97 שוחט נ’ ציון חברה לביטוח בע”מ (פורסם בנבו), 28.11.97). גם אם מוכח פגם בחוות הדעת על המבקש לפסול אותה להוכיח כי כתוצאה ממנו נגרם לו עיוות-דין (רע”א 3358/91 סהר חברה ישראלית לביטוח בע”מ נ’ יוסף ציון, פורסם בנבו 6.11.91)”. לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בעבודת השמאי אשר השיב לשאלות שהופנו אליו בחקירתו, הבהיר כי חוות דעתו יחד עם תשובותיו לשאלות ההבהרה מהוות מסקנתו והסביר מהו מסד הנתונים עליו נשענת חוות דעתו ומהם הטעמים לכך. לא עלה בידי התובעים לסתור את חוות דעת השמאי. יש להעיר כי המחסן שימש אמנם בחיי המנוח כמשרד, אך מדובר בשימוש חורג וברור שלא היה באפשרות מנהל העיזבון להשכירו כמשרד. אף השמאי העיד כי גם אם בעיר — נהוג להשכיר נכסים דומים כיחידות דיור במחיר לא מותאם, חוות הדעת מתייחסת לשימוש החוקי שניתן לעשות בנכס. הואיל וממילא שאלת הנזק לא עומדת על הפרק, לא ארחיב עוד בעניין זה.

עוד בבחינת מעבר לדרוש, ואף שיש לדחות את התביעות לגופן, אתייחס על קצה המזלג לטענות הסף שהעלה הנתבע: הנתבע טען כי יש לדחות את התביעות על הסף משום השתק פלוגתא, תוך שהפנה להחלטה הנ”ל מיום 20.12.2010 בה נדחתה בקשת התובע להעבירו מתפקידו. מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא מחייב קיומם של ארבעה תנאים: (1) הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, תהא זהה; (2) בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה “זכה ליומו בבית המשפט” ביחס לאותה פלוגתא; (3) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה; (4) ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין הסופי שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה שולית בלתי נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה (ראו למשל רע”א 5138/18 ג’אזי עוואד נ’ עו”ד נפתלי נשר (16.10.2018)). במקרה שלפניי, ההחלטה מיום 20.12.10 ניתנה בבקשה להעביר את מנהל העיזבון מתפקידו, ולא בבקשה למתן הוראות להשכרת הדירות. אמנם, בבקשת התובע בה הכריעה ההחלטה האמורה הועלו גם טענות כי הנתבע נהג שלא כשורה עת לא השכיר את הדירה ברחוב ב’, אולם הסעד שהתבקש לא היה השכרת הדירה. בהחלטה נקבע אמנם כי לא נמצאה “ולו סיבה אחת, המניחה את הדעת בדבר ביטול מינויו של מנהל העזבון” וכן נקבע כי “מנהל העזבון פועל בנאמנות ולטובת העזבון”. אך אין בהחלטה התייחסות מפורשת לשאלת השכרת הדירות וקביעה פוזיטיבית כי לא מוטלת על מנהל העיזבון חובה לעשות כן. עובדה חשובה נוספת היא כי בבקשה להעברת מנהל העיזבון מתפקידו נטען לאי השכרה של חלק מהנכסים בהם עוסק פסק דין זה בלבד, ולא בכולם. כמו כן, ההחלטה ניתנה ביום 20.12.10 ובה נבחן האם מנהל העיזבון פעל שלא כשורה עד למועד הינתנה, בעוד התביעות שלפניי כעת מתייחסות גם לאי השכרת הדירות בתקופה שלאחר מכן. לנוכח כל זאת, לא מצאתי כי היה מקום לדחות את התביעה על הסף משום השתק פלוגתא. יש לחדד, כי ההחלטה מיום 20.12.10 רלבנטית לבירור התביעות לעיצומן ואף הוזכרה במסגרת הדיון לעיל, אולם אין היא מהווה לטעמי טעם לדחייה על הסף.

עוד טען הנתבע, כי דין התביעות להידחות על הסף מחמת התיישנות או שיהוי קיצוני בהגשתן. באשר לתביעתו של התובע, טענת ההתיישנות הועלתה לראשונה רק בכתב ההגנה המתוקן ולא בהזדמנות הראשונה ומשכך אין להיזקק לה (סעיף 3 לחוק התיישנות, תשי”ח-1958, להלן: חוק ההתיישנות; טל חבקין, התיישנות (2014) בעמ’ 99 ובעמ’ 102-101; ע”א 3029/03 בן עמי נ’ תדיראן מערכות אלקטרוניות בע”מ (22.06.2006)). מכל מקום, ביחס לשלוש התביעות דין טענת ההתיישנות להידחות לגופה, שכן, היא מבוססת על טענת הנתבע שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מינויו כמנהל עיזבון זמני (20.6.2006). ברם, הואיל והנזק הנטען הוא מתמשך, התביעות ביחס לנזקים נטענים שנגרמו בתקופה שבתוך 7 השנים שקדמו להגשת כל אחד מכתבי התביעה (או ארוכה מכך בהתאם להוראת דין ספציפית), לא התיישנו. אשר לתביעות שהוגשו בשם התובעת, צודקים התובעים בכך שבהתאם להוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, בחישוב תקופת ההתיישנות אין להביא במניין את התקופה שבה הוכח שהתובעת לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי או שכלי ולא היה לה אפוטרופוס. היינו אין להביא במניין את התקופה שמיום 1.1.2011 (ובעניין זה ראו חוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט, עליה לא נחקר ואשר לא נסתרה) ועד למועד מינוי אפוטרופוס ביום 9.4.13. איני מקבלת את טענת הנתבע כי אין תחולה לסעיף 11 הואיל והתובעת הייתה מיוצגת על ידי עורכת דין בהליך ניהול העיזבון, גם לפני שמונה לה אפוטרופוס. אמנם התובעת הייתה מיוצגת על ידי עורכת דין, אך לא יכלה לדאוג לענייניה וליזום הליך משפטי. ראו אף דברי ב”כ דאז של התובעת בדיון שהתקיים ביום 9.1.11: “לא הצלחתי לקבל הוראות ממרשתי, ואני חושבת שמרשתי לא מסוגלת גם לתת לי הוראות” (עמ’ 4 ש’ 22-21). אשר לטענת השיהוי, הדעה המקובלת היא כי דחיית התביעה מטעמי שיהוי תיעשה במקרים חריגים (ע”א 3733/16 ארד אברהם נ’ אייל שנלר (24.7.2018); ע”א 6182/14 ינבסטלום הולדינגס בע”מ נ’ ספריית יפת בע”מ (03.05.2016)). על הנתבע להראות כי כתוצאה מהשיהוי ומהתנהלותו של התובע, חל שינוי לרעה במצבו (ע”א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ”ד נז(5), 443 (2003). אמנם התובעים השתהו בהגשת תביעתם, ולו זו בלבד שלא הגישו את התביעות בסמוך לאחר קרות הנזק לשיטתם, אלא שהם הגישו את התביעות כשש שנים לאחר שהנתבע סיים את הטיפול בדירות בגינן הוגשו התביעות. זאת ללא כל הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת. אולם, כאמור, ממילא דין התביעות להידחות לעיצומן ולא מצאתי כי זהו ממן המקרים החריגים בהם יש לדחות על הסף תביעה שהוגשה בטרם התיישנה אך מחמת שהוגשה בשיהוי. אף בעניין זה, עיתוי הגשת התביעות מובא בחשבון בעת הדיון גופו גם אם אין בו כדי להביא לסילוק על הסף.

בנוסף טען התובע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט. אכן התובעים הגישו את התביעות שנים רבות לאחר סיומה של התקופה בגינן הוגשו, ללא כל הסבר סביר. התובעים לא פנו בזמן אמת לבית המשפט בבקשה למתן הוראות למנהל העיזבון על מנת שישכיר את הדירות. התובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו בהליכים שלפניי, כי פנו לנתבע עצמו בזמן אמת בבקשה כי יפעל להשכרת הדירות. כאמור, התובע היה פעיל ביותר בהליכי ניהול העיזבון והרבה להגיש בקשות. הוכח ברמה הדרושה כי התנהלות היורשים היא שהביאה לכך שלא עלה בידי מנהל העיזבון לסיים את טיפולו בדירות בעניינן הוגשו התביעות עוד בראשית שנת 2011, בסמוך לאחר שניתנה החלטה בה התקבלה בקשתו בעניין זה. לאחר כל זאת, באים התובעים כעת ומבקשים פיצוי ממי ששימש כמנהל עיזבון בגין אי השכרת הדירות בתקופה בה הוא אמור היה לסיים את טיפולו בדירות אלה אך לא השלים את מלאכתו בעטיים. התנהלות זו עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. אולם, לא מצאתי להורות על סילוק על הסף מטעם זה, שעה שממילא דין התביעות להידחות לעיצומן. התנהלות התובעים תבוא בחשבון בעת פסיקת הוצאות.

ד. לסיכום:

בהתאם לכל אשר פורט לעיל, אני מורה על דחיית שלוש התביעות בהן עוסק פסק דין זה.

לנוכח התוצאה וכן בשים לב להתנהלות התובעים כמפורט לאורכו של פסק הדין ובפרט בסעיף 52, וכן תוך שלא נעלם מעיני שלכתחילה נשאו התובעים במלוא שכרם של המומחים שמונו, התובעים ישלמו לנתבע הוצאות ושכ”ט עו”ד בסך של 45,000 ₪.

המזכירות תסגור את התיקים שמספריהם בכותרת פסק הדין.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ג’ שבט תשפ”ג, 25 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.